בפני
בפני כב' השופט הבכיר, רמזי חדיד
תובע
ד"ר נזיה עאסי
באמצעות ב"כ עוה"ד ג'ורג' ג'רייס
נגד
נתבעים
1.מ. מ. פסוטה
באמצעות ב"כ עוה"ד סובחי איוב
2.סלימאן חלאק – נתבע פורמאלי
3.סלים חלאק – נתבע פורמאלי
פסק דין
מבוא ועובדות מוסכמות:
בפניי תביעה בעילה חוזית למתן צו עשה וסעד כספי בסך של 92,400 ₪.
התובע הינו רופא שיניים במקצועו, תושב כפר פסוטה והוא גיסו של מר ודיע עאסי (אח של אשתו), מי שכיהן בעבר כראש המועצה המקומית פסוטה (להלן: "ראש המועצה הקודם").
הנתבעת היא המועצה המקומית פסוטה ובראשה עומד עו"ד אדגאר דכואר.
התובע, נתבעים 2-3 ואחרים, הם בעלים במושע בחלקה הידועה כגוש 19644 חלקה 77 בפסוטה (להלן: "החלקה"). השטח הכולל של החלקה הינו 5,355 מ"ר, מתוכו 800 מ"ר בבעלות התובע ו-1,088.75 מ"ר בבעלות כל אחד מנתבעים 2-3. בתוך החלקה קיימים שבילים פנימיים לשימוש בעלי החלקה (להלן: "השבילים").
בשנת 1988, במהלך כהונתו של ראש המועצה הקודם, אושרה תכנית מתאר מספר ג/1346, המפקיעה חלק משטח החלקה לטובת סלילת כביש ראשי הגובל בה (להלן: "הכביש"). במועד כלשהו בשנת 2013 החלו העבודות לסלילת הכביש, אולם התובע מנע את התקדמותן וזאת באמצעות הנחת זוויתנים על גבול החלקה.
בעקבות ההתרחשות לעיל, נערך ונחתם ביום 05.07.2013 בין התובע, באמצעות בא כוחו, נתבעים 2-3 והמודד המוסמך מר אוסאמה סמעאן (להלן: "המודד המוסמך"), מצד אחד, לבין המועצה המקומית, מצד שני, הסכם (להלן: "ההסכם"), ואשר להלן עיקריו:
התובע יסיר את התנגדותו לסלילת הכביש.
הנתבעת תגיש תכנית מפורטת נקודתית ביחס לחלקה "אשר לפיה תבוצע חלוקה שתתאים לזכות הקניינית ולמצב הקיים בשטח" (להלן: "תוכנית מפורטת").
הנתבעת תישא ב-50% מעלות התוכנית המפורטת שתוגש וזאת כנגד הצגת קבלות על ידי התובע עבור הכנת התוכנית.
הצדדים מייפים את כוחו של המודד המוסמך לבצע את התכנית המפורטת.
יובהר, כי מטעם הנתבעת חתמו על ההסכם ראש המועצה הקודם, הגזבר והיועץ המשפטי.
בעקבות חתימת ההסכם, פנה התובע למודד המוסמך ושילם לו סך של 4,800 ₪ נומנלית, אך מנגד הנתבעת לא קידמה את ביצוע ההסכם ולא נשאה בתשלום כלשהו עבור הכנת התוכנית.
מכאן התביעה, לפיה התובע מבקש לחייב את הנתבעת בנזקיו הנטענים בעקבות הפרת ההסכם וכן למתן צו עשה לפיו תפעל הנתבעת להגשת התכנית המפורטת לרשות התכנון המוסמכת.
טענות הצדדים בתמצית:
לטענת התובע, עסקינן בהסכם תקף המחייב את בעלי הדין וכי התנהלות הנתבעת המסרבת לקיימו, נובעת ממניעים פסולים והעדר תום לב. הוסיף התובע והפנה לאמור בהסכם, לפיו הוא מבוסס על החלטת המועצה מיום 13.02.2013 המהווה חלק בלתי נפרד ממנו (להלן: "החלטת המועצה") וכי לאחר חתימתו הנתבעת ניסתה "לתקן" את המצב התכנוני של החלקה באמצעות הגשת התנגדות לתכנית שנדונה בעבר, אולם הדבר לא צלח.
התובע עותר אפוא למתן צו עשה המחייב את הנתבעת להגיש תכנית מפורטת בהתאם להסכם, ואשר לפיה יבוטלו השבילים.
ביחס לסעד הכספי טען התובע כי הוא ביקש לבנות על החלקה בתי מגורים עבור ילדיו שבגיל הנישואין, אולם בעקבות הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, הדבר נבצר ממנו וכתוצאה מכך נגרם לו הפסד עבור דמי שכירות או השימוש בבתי המגורים המתוכננים בסך של 40,000 ש"ח, מחצית הסכום ששילם למודד המוסמך בסך של 2,400 ש"ח, פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 30,000 ₪ ופיצוי נוסף (שלא הוגדרה מהותו) בסך של 20,000 ₪, ובסה"כ 92,400 ש"ח .
הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה וזאת ממספר נימוקים, כמפורט להלן:
עילת התביעה התיישנה.
ההסכם לא אושר על ידי מליאת הנתבעת ולפיכך הוא בלתי חוקי ואין לאכוף אותו.
ההסכם אינו ברור ולא ניתן לאכיפה.
במועד חתימת ההסכם היה ניגוד עניינים חמור בין ראש המועצה הקודם החתום עליו מטעם הנתבעת, לבין התובע שהינו גיסו.
העדר סעיף תקציבי מאושר או החלטת של מליאת הנתבעת המאשרת את ההוצאה הכספית המתחייבת עבור ביצוע ההסכם.
הסעד הכספי הנדרש עבור מחצית עלות התוכנית המפורטת אינו חוקי, הוא לא הבשיל וכן לא הוכחו טענות התובע ביחס לנזקיו הנטענים בתביעה.
דיון:
טענת ההתיישנות:
סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע את הכלל, לפיו: "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". בסעיף 5 לחוק ההתיישנות נקבעה תקופת ההתיישנות, ולפיו בתביעה שאינה במקרקעין, כבמקרה דנן, היא תעמוד על 7 שנים בעוד כי בתביעה במקרקעין היא תעמוד על 15 שנה, ואם המקרקעין רשומים היא תעמוד על 25 שנה. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה".
"עילת התביעה" בהקשר לטענת ההתיישנות מוגדרת כמכלול העובדות המהותיות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על ידי התובע בהתאם לדין המהותי (ר' ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 635, פסקה 17). ובלשון בית המשפט, מועד תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות הוא "היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את הנושה (התובע) בקיום החיוב כלפיו על ידי החייב (הנתבע) (שם, ד"נ 32/83 עיזבון וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London (In Liquidation), פ"ד מד(2) 265, 271).
לאור האמור לעיל, בקביעת תחילת מרוץ ההתיישנות, יש לבחון שלושת אלה: העובדות החיוניות, הדין המהותי והסעד המבוקש (ר' ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש ניהול ושירותים במרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פ"ד נד(1) 529, 541, ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות, פורסם בנבו, פסקה 37, וכן ע"א 573/12 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' גולדסיל בע"מ, פורסם בנבו, פסקה 27).
וגם זאת, הנטל להוכיח את טענת ההתיישנות מוטל על הנתבע, בעוד כי הנטל להוכיח את קיומם של החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, ככל ונטענו, מוטל על התובע (ר' ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה ואח' (פורסם בנבו), פסקה 28 לפסק הדין).
מן הכלל אל הפרט.
אמנם נכון, בכותרת כתב התביעה נרשם כאילו התביעה היא "כספית, חוזית, נזיקית" ובסעיף 20 הקדים התובע והתייחס לטענת ההתיישנות שעלתה בכתב ההגנה, באומרו כאילו סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) חל במקרה דנן. אולם, למעט שני אלה, אין בכתב התביעה כל זכר לעילה נזיקית או לעוולה המיוחסת, כביכול, לנתבעת. תאמר אפוא מעתה כי עילת התביעה הינה עילה חוזית, זאת ותו לא.
עניינו של סעיף 89 לפקודת הנזיקין הוא תחילת תקופת ההתיישנות, ובפתיח שלו נקבע כדלקמן: "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – 'היום שנולדה עילת התובענה 'הוא אחד מאלה:…." (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.). הנה אם כן, הוראת הדין הנ"ל חלה מקום בו התביעה הוגשה בגין עוולה נזיקית, ולא כבמקרה דנן בו התביעה מוגשת בעילה חוזית. בנסיבות העניין, טיעון התובע בנדון אינו רלוונטי למחלוקת ביחס לטענת ההתיישנות.
בהתאם להסכם הנתבעת נטלה על עצמה שתי התחייבויות, האחת כספית והשנייה הגשת תוכנית מפורטת. אבחן אפוא להלן את טענת ההתיישנות ביחס לכל אחת מאותן התחייבויות.
סעיף 3(ג) להסכם מעגן את ההתחייבות הכספית של הנתבעת, ולפיו: "המועצה תשתתף בעלות של 50% מעלות התוכנית המפורטת המתוקנת, כך שהבעלים יגישו קבלות לכל הוצאה שהוצאה להגשת התוכנית". אין בסעיף הנ"ל, ובהסכם בכלל, כל הוראה ביחס למועד שבו על הנתבעת לשאת במחצית עלות התוכנית המפורטת. יוצא אפוא כי המועד בו מתגבשת ההתחייבות הכספית של הנתבעת אינו חופף למועד חתימת ההסכם והוא בהחלט יכול להיות מאוחר ממנו.
לתצהיר עדותו הראשית של התובע, מוצג ת/1, צורפו כנספח ה' העתק של שתי המחאות אשר נמשכו על ידי התובע לפקודת המודד המוסמך (ליתר דיוק לחברה שבבעלות המודד המוסמך) על סך של 2,400 ש"ח כל אחת, ואשר מועד פירעונן הינו 01.10.2013 ו- 01.11.2013. הואיל והתביעה הוגשה ביום 27.09.2020, יוצא אפוא כי עד למועד הגשתה טרם חלפה תקופת ההתיישנות ביחס להתחייבות הכספית של הנתבעת.
שונה המצב ביחס להתחייבות הנתבעת להגשת תוכנית מפורטת. בנדון נקבע בסעיף 3 להסכם, כדלקמן: "העבודה על הגשת התכנית תתחיל מיד (מתאריך?) חתימות הסכם זה". כמו כן, בסעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית של מהנדס הנתבעת, מר חליל בסל, מוצג נ/3, נאמר כי להכנת התכנית המפורטת נדרש פרק זמן של חודש וחצי – חודשיים ימים. בחקירתו הנגדית לא נשאל העד לעניין זה ולפיכך הטיעון בנדון לא הופרך.
הואיל וההסכם נחתם ביום 05.07.2013, יוצא אפוא כי עילת התביעה ביחס להגשת התוכנית המפורטת וצו עשה שהתבקש בנדון התגבשה לכל המאוחר ביום 05.09.2013, ובהתאם לכך תקופת ההתיישנות הסתיימה ביום 05.09.2020. הואיל וכאמור התביעה הוגשה ביום 27.09.2020, אזי היא התיישנה ביחס לאותה התחייבות ודי בטעם זה לדחיית התביעה למתן צו עשה. בהמשך אתייחס לטענות נוספות שהעלתה הנתבעת כנגד מתן הסעד הנ"ל.
במאמר מוסגר יצוין כי התובע, וטעמיו עמו, לא התייחס בסיכומיו, ולו ברמז רמיזה, לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת.
התחייבות הנתבעת להגשת תוכנית מפורטת:
בסעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, נקבע כדלקמן:
"משרד ממשלתי, רשות שהוקמה לפי חוק, חברה ממשלתית שעיקר עיסוקה הוא בפיתוח מבנים ותשתיות, ועדה מקומית או רשות מקומית, כל אחת בתחום מרחבה, וכן בעל קרקע או מי שיש לו ענין בקרקע (להלן – מגיש התכנית), רשאים להכין תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת ולהגישה לועדה המקומית; היתה התכנית בסמכות הועדה המחוזית, יעביר מגיש התכנית עותק לועדה המחוזית".
ב- ע"א 4872/17 המועצה המקומית זכרון יעקב נ' מאיר אפרת אחזקות בע"מ ואח' (פורסם בנבו), נדון מקרה שבו חתמו ראש המועצה וגזבר המועצה עם המשיבה על חוזה, לפיו התחייבה המועצה לתמוך בתכנית מתאר. בית המשפט התייחס לשני ענפי המשפט החלים על חוזה מסוג זה – דיני החוזים הרגילים והמשפט המנהלי – ודן בשאלה באם נדרש אישור מליאת המועצה לחוזה כאמור, אם לאו. בנדון נפסק בדעת רוב של כב' השופטת ברק ארז, כדלקמן:
"את החוזה שבפנינו יש לבחון לאורו של עקרון 'הדואליות הנורמטיבית', בהתחשב בייחודו כחוזה שנחתם עם רשות ציבורית. כידוע, על חוזים מסוג זה חלים במקביל הן דיני החוזים ה'רגילים' והן עקרונותיו של המשפט המינהלי …..
בהתאם לכך, יש לבחון את שאלת תוקפו של החוזה ואת האפשרות לסגת ממנו בשני המישורים המתוארים. כבר עתה אציין כי לשיטתי, הבחינה המתמקדת במישור הציבורי מובילה למסקנה כי החוזה אינו תקף. ……
כפי שהוסבר לעיל, במישור המינהלי-ציבורי ניתן להצביע על שלוש שאלות עיקריות שהתעוררו בענייננו: הראשונה, האם החוזה נדרש לקבל אישור במליאת המועצה והאם תוקפו נפגם ללא אישור כזה? השנייה, האם החוזה כובל את שיקול דעתה של הרשות במידה הפוגמת בתוקפו מלכתחילה? והשלישית, האם המועצה רשאית להשתחרר מהחוזה על פי הלכת ההשתחררות? אדרש לשאלות אלה על פי סדרן. עם זאת, אציין כבר עתה כי לשיטתי הטעם העיקרי לקבלת הערעור נעוץ בשאלה הראשונה – שעניינה היעדרו של אישור המועצה לחוזה – ובמידה רבה הוא מייתר את הצורך לדון בטענות האחרות. הכול – כמפורט להלן.
בחינת השאלה האם החוזה נדרש לאישורה של המועצה מתחייבת למעשה מעקרון חוקיות המינהל. עיקרון זה חל על כלל פעולותיהן של הרשויות, לרבות במישור החוזי. כריתת חוזה אינה 'פוטרת' את הרשות מחובתה לפעול במסגרת סמכויותיה. שאלת הסמכות במקרה זה אינה נסבה על הסמכות 'הפונקציונלית' – היינו, הכשרות המשפטית של הרשות עצמה לפעול בתחום שהחוזה מסדיר ….. אלא על הסמכות 'הפרסונלית' – כלומר, הסמכות לייצג את הרשות בחוזה שנכרת" (שם, פסקאות 34-37 לפסק הדין).
ובהמשך:
"כך, הסמכות הסטטוטורית להגשת תכנית לפי סעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבניה מסורה ל'רשות המקומית' עצמה. כמו כן, הסמכות להגיש התנגדות לתכנית שהוגשה – המסגרת שבה למעשה מציגה הרשות את עמדתה הפורמלית ביחס אליה – מסורה לפי סעיף 100(2) לחוק התכנון והבניה גם כן לרשות המקומית, ולא לראש הרשות או נציג אחר שלה. כך גם הסמכות להגיש ערר למועצה הארצית בעניין אישור תכנית או דחייתה לפי סעיף 110 לחוק התכנון והבניה. לא בכדי סמכויות אלה הוענקו לרשות המקומית. להכרעות בענייני תכנון ובניה יש השפעה משמעותית על סדרי העדיפויות של הרשות, על דמותה, על אוכלוסייתה ועל חלוקת העושר בה. במאמר מוסגר, ניתן להוסיף, שהחלטות אלה אף עשויות להיות כרוכות בהענקת טובות הנאה משמעותיות למי שהתכנון החדש חל עליו. לפיכך, 'את עמדתה של הרשות המקומית, כגוף השלטוני המייצג את האוכלוסיה המתגוררת בתחומה של הרשות ומשפיע על עיצוב המרחב המקומי, ראוי שיגבש אם כן האורגן הנבחר הרחב ביותר – מועצת הרשות המקומית' …."(שם, פסקה 40 לפסק הדין)(ההדגשות אינן במקור – ר.ח.).
באשר לתוצאה המתחייבת ביחס להסכם שלא הובא לאישור מליאת המועצה מקום בו הדבר מתחייב על פי דין, הוסיף בית המשפט באומרו:
"המסקנה היא כי החוזה נחתם תוך חריגה מסמכות, ומשכך הוא בטל ….. . תוצאה זו מתחייבת מן הדואליות הנורמטיבית – שכן היא נלמדת הן מהכלל המינהלי לפיו פעולה של רשות שנעשתה בחריגה מסמכות דינה בטלות והן מהכלל החוזי המעוגן בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפיו חוזה שכריתתו אינה חוקית הוא חוזה בטל …… " (שם, פסקה 43).
לעמדה לעיל הצטרף כב' השופט מינץ, אשר פסק באומרו:
"הסמכות הסטטוטורית להגשת תכנית לפי סעיף 61א(ב) לחוק התכנון והבניה (להלן: החוק) מסורה, בין היתר, ל'רשות המקומית'. אכן, החוק אינו מגדיר בצורה מפורשת מיהו הגורם המוסמך לקבל החלטה בשם 'הרשות המקומית' בעניין זה, כמו גם לעניין הגשת התנגדות לתכנית (לפי סעיף 100(2) לחוק), או הגשת ערר על החלטת ועדה מחוזית בנוגע לתכנית (לפי סעיף 110(א)(1)(ב) לחוק). עם זאת, שותף אני לעמדה שסמכויות אלה בענייני תכנון ובניה, הוענקו ל'רשות המקומית', במובן הרחב, היינו למועצת הרשות המקומית, ולא לראש הרשות המקומית, שהחוק אינו מעניק לו כלל סמכויות בענייני תכנון או רישוי, מלבד קביעת חברותו במוסדות תכנון שונים…..
כפי שגם ציינה חברתי, לא בכדי מועצת הרשות היא זו שמשמשת במצב הרגיל – כאשר מדובר במרחב תכנון שבו מצויה רשות מקומית אחת – בתפקידה כוועדה מקומית. הסמכויות התכנוניות המסורות לוועדות המקומיות הן במובנים רבים גם סמכויות הנדרשות לצורך ניהול אפקטיבי של הרשות המקומית והחיים בה ….. גם הסמכות הנתונה לרשות במסגרת סעיף 61א(ב) עניינה בנושאים שיש להם השלכה רבה על עיצוב דמותה של הרשות וחיי התושבים בה. אך מתבקש אפוא כי סמכויות אלו שבידי 'הרשות המקומית', יהיו נתונות למועצת הרשות המקומית, הגוף אשר לו מסורות סמכויות מקומיות משמעותיות בתחום התכנון והבניה ולא לראש הרשות בגפו. אדרבה, עניין מעין זה נמצא בליבת הסמכות של מועצת הרשות המקומית" (שם, סע' 4-5).
מן הכלל אל הפרט.
טענת התובע כאילו ההסכם מבוסס על החלטת המועצה, אינה בדין יסודה. אבהיר להלן.
בסעיף 2 לפרוטוקול הישיבה בה התקבלה החלטת המועצה, מוצג ת/2, נרשם כדלקמן:
"מ.מ. ראש המועצה הציג עניין תוכנית המתאר הישנה בשנת 85 והסביר את מהות התוכנית שהיתה והסביר שיש כמה מקומות הוגדרו (כך במקור – ר.ח.) כאזור מסחרי, אנשים שרוצים לבנות חייבי (צ"ל "חייבים" – ר.ח.) להכין תוכנית מפורטת.
לצורך אישור התוכנית מפורטת אשר המועצה יוזמת, המועצה מעוניינת להשתתף ב-50% לצורך הכנת תוכנית מפורטת לכל אדם שמעוניין להכין בעצמו.
עלות התוכנית כידוע לנו בערך 6000 $ לאחר בירור עם המהנדס.
לכן ההצעה שלי שהמועצה תשתתף ב-50% עד 300 $ מעלות התוכנית המפורטת שכל אדם מעוניין להכין תוכנית מפורטת באחוזים שהוגדרו כשטח מסחרי.
הצבעה:
ההצעה התקבלה בהסכמת כל חברי המועצה הנוכחים".(ההדגשה הראשונה והשנייה במקור, ההדגשה השלישית הוספה – ר.ח.).
הנה אם כן, עניינה של החלטת המועצה הוא בהכנת תכנית מפורטת לשטחי מסחר והרי במקרה דנן התובע לא טען, מקל וחומר לא הוכיח, כי ענייננו בשטחי מסחר. אדרבא ואדרבא, בסעיף 16 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/1, טען התובע כי הוא ביקש לבנות על החלקה בתי מגורים עבור ילדיו אשר הגיעו לגיל הנישואין, ללמדך כי הוא לא מתכוון לעשות שימוש מסחרי בחלקה (ככל ושימוש כאמור מותר בדין). יתרה מכך, ההצעה שאושרה בהחלטת המועצה קובעת כי הנתבעת תשתתף באופן חלקי בעלות תוכנית מפורטת שתוגש על ידי "כל אדם", אך היא לא מחייבת אותה להגיש בעצמה תוכנית כאמור.
יוצא אפוא כי החלטת המועצה עליה נסמך התובע אינה מהווה אישור של מליאת הנתבעת להסכם. לפיכך, עניין לנו בהסכם שנחתם בחריגה מסמכות, הוא אינו חוקי ובהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הוא בטל לפחות בכל הקשור להתחייבות הנתבעת להגשת תוכנית מפורטת.
מטעם נוסף אין לאכוף את התחייבות הנתבעת להגשת תוכנית מפורטת.
כאמור, בהסכם נקבע כי על הנתבעת להגיש תכנית מפורטת ביחס לחלקה "אשר לפיה תבוצע חלוקת הזכות הקניינית ולמצב הקיים בשטח". התובע, וטעמיו עמו, לא טרח לצרף את כל בעלי הזכויות בחלקה כנתבעים בהליך על מנת כי תשמע עמדתם לעצם הדרישה להגשת תוכנית מפורטת על ידי הנתבעת ובאיזה אופן התכנית המפורטת שתוגש, אם תוגש, תשקף את זכויותיהם הקנייניות והמצב הקיים בשטח. כך לדוגמא, לא ניתן לדעת מה יהיה מיקום חלקו של כל אחד מהבעלים בתוך החלקה ומה השטח שיופרש ממנו לשימוש ציבורי או לשימוש כלל בעלי החלקה. יתרה מכך, דומה כי בראש ובראשונה התובע מבקש באמצעות התכנית המפורטת לבטל את השבילים שבתוך החלקה. והנה, אין בהסכם זכר לעניין זה ולא ברור הכיצד מכוחו נדרשת הנתבעת להכין או להגיש תכנית המבטלת את אותם שבילים.
ממכלול הנימוקים לעיל, דין התביעה למתן צו עשה להידחות וכך יעשה.
הסעד הכספי:
לא ניתן לנתק בין התחייבויות הנתבעת להגשת תוכנית מפורטת לבין התחייבותה לשאת במחצית עלות התוכנית. כאמור, בהתאם להסכם הנתבעת התחייבה לשאת במחצית עלות התוכנית המפורטת שהיא תגיש, והרי אין חולק כי תוכנית כאמור לא הוגשה ולאור המסקנה לעיל, ההתחייבות להגישה אינה חוקית והיא בטלה. הנה לך אפוא טעם ראשון שלא לקבל את דרישת התובע בנדון, אך לא רק זאת.
כאמור בס"ק 3(ג) להסכם, על הנתבעת להשתתף במחצית עלות התוכנית המפורטת, וזאת כנגד קבלות שיגיש התובע עבור אותה הוצאה. והנה, התובע, וטעמיו עמו, הסתפק בהגשת העתק שתי המחאות שנמשכו לפקודת המודד המוסמך, ליתר דיוק החברה שבבעלותו, נספח ה' לתצהירו, מבלי לצרף קבלות בגין אותן המחאות. הנה אם כן, החיוב הכספי שהוטל על הנתבעת בנדון, לא התגבש.
טענת התובע ביחס ליתר הנזקים שנגרמו לו בעקבות הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, עלו בעלמא ללא כל פירוט או אסמכתא. כמו כן, התובע הינו עד יחיד והוא לא טרח להזמין למתן עדות במשפט עדים נוספים או להגיש חוות דעת מומחה להוכחת טענתו ביחס לדמי השכירות ששולמו בשל העיכוב בהקמת דירות מגורים על החלקה (זאת ככל ותתקבל הנחת היסוד של התובע כאילו ניתן לראות בדמי השכירות ששילם מי מילדיו, ככל ושילם, נזק של התובע עצמו).
על מידת הרצינות בטענות התובע ניתן ללמוד מדרישתו לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי עבור הפרת ההסכם בסך של 20,000 ש"ח, וזאת מבלי לפרט בגין איזה נזק נדרש הסכום הנ"ל ואופן חישובו.
ממכלול הנימוקים לעיל, אני דוחה את דרישת התובע לקבלת סעד כספי.
לפני סיום:
בסעיף 7 לסיכומי הנתבעת נטען כאילו במסגרת ההליך והניסיונות להביא את הצדדים להסכם פשרה, בית המשפט חרג משיטת המשפט האדברסרית והעלה מיוזמתו את התועלת שצמחה לנתבעת מההתקשרות בהסכם. הטיעון הנ"ל מופנה לרעיון שהעלה בית המשפט, לפיו ההסכם חסך מהנתבעת הגשת תוכנית להפקעת חלק משטח החלקה לטובת הרחבת הכביש הגובל בה, וזאת לאחר אישור תוכנית המתאר החלה במקום ובכך התאפשר קידום העבודות לסלילת הכיבוש.
טיעון הנתבעת לעיל אינו בדין יסודו, לא רק מאחר וחקר האמת הוא נר לרגליו של בית המשפט, אלא גם מהטעם כי הדברים שהעלה בית המשפט מעוגנים בסעיפים 2(ב'-ג') להסכם, בהם נקבע כדלקמן:
"ב. הואיל והצדדים מעוניינים לסיים את המחלוקת ביניהם בדרכי נועם והסכמה והואיל והכביש מס' 31 נמצא בתהליך סלילה מתקדמת.
ג. ובכדי להימנע מתביעות ומהוצאות מיותרות מצד המבצעים הוסכם, ….".
בנסיבות העניין, הביקורת שהעלתה הנתבעת, בכל הכבוד, אינה מוצדקת.
סיכום:
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.
התובע ישלם לנתבעת 1, באמצעות בא כוחה, הוצאות משפט בסך של 7,020 ₪ (כולל מע"מ) וזאת עד ליום 16.04.2023 שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ"א אדר תשפ"ג, 14 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.
