בפני
בפני כב' השופט הבכיר, רמזי חדיד
תובע/נתבע שכנגד
יהודה בני
באמצעות ב"כ עוה"ד יאיר אבני
נגד
נתבעים/תובעים שכנגד
1.הרצל עכו
2.דניאלה עכו
באמצעות ב"כ עוה"ד יעקב חלול
פסק דין
מבוא ועובדות מוסכמות:
האם התובע/נתבע שכנגד הלווה לנתבע/תובע שכנגד כספים ללא ריבית על רקע קשרי חברות שהיו ביניהם, כטענת הראשון, או שמא הוא עוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות והעמיד לו הלוואות בריבית נשך, כטענת הנתבע/תובע שכנגד.
זו עיקר המחלוקת בתביעה והיא תידון ותוכרע להלן.
התובע/נתבע שכנגד והנתבעים/תובעים שכנגד הינם אנשים פרטיים (להלן: "התובע" ו-"הנתבעים" בהתאם). הנתבעים הינם בני זוג ולנתבע חנות בגדים ברחוב הרצל פינת רחוב בלפור בחיפה.
במהלך מספר שנים, לכל המאוחר משנת 2007 ועד לשנת 2016, התובע העמיד לנתבע מספר הלוואות בסכומים נכבדים על סמך הסכמים בעל פה ואשר מועד העמדתן וסכומן המדויק לא הובררו.
ביום 06.06.2018, או בסמוך לכך, נערך ונחתם בין התובע לבין הנתבעים הסכם (להלן: "ההסכם"), ואשר להלן עיקריו:
הנתבעים מאשרים כי הם נטלו בעבר הלוואות מהתובע מבלי ששולמה עבורן ריבית כלשהי ובגינן נותרה יתרת חוב בלתי מסולקת בסך של 1,200,000 ₪ (סעיף 2 להסכם).
לצורך פירעון החוב כאמור לעיל הנתבעים ישלמו לתובע תוך 90 יום ממועד חתימת ההסכם סך של 1,000,000 ₪ והיתרה תיפרע באמצעות 20 שיקים עתידיים אשר ימשכו הנתבעים לפקודת התובע בסך של 10,000 ₪ כל אחד (ס"ק 3.1-3.2 להסכם).
במעמד חתימת ההסכם התובע ימסור לידיו הנאמנות של בא כוחו, עו"ד יאיר אבני (להלן: "עו"ד אבני") את כל השיקים ומסמכי ההתחייבות המקוריים המצויים בידו ואשר נמסרו לו על ידי התובע (להלן: "מסמכי ההתחייבות"). עם קיום ההסכם על ידי הנתבעים, עו"ד אבני ימסור את מסמכי ההתחייבות לידיהם (סעיף 3.4 להסכם).
להבטחת קיום התחייבויותיהם בהתאם להסכם, הנתבעים ימשכנו לטובת התובע את זכויותיהם בדירת מגוריהם שברחוב ראול ולנברג 41 חיפה (להלן: "הדירה"). שטר המשכון עליו יחתמו הנתבעים יופקד בידיו הנאמנות של עו"ד אבני אשר מתחייב שלא לרשום את המשכון על הדירה אצל רשם המשכונות, זאת אלא באם הנתבעים לא יקיימו את ההסכם (ס"ק 4.1-4.3 להסכם). ואכן כך היה, בד בבד עם חתימת ההסכם, חתמו הנתבעים על שטר משכון כאמור (להלן: "שטר המשכון").
ככל והנתבעים יפרו את ההסכם, הם יישאו בהוצאות המשפט בהם יישא התובע בעקבות ההפרה (ס"ק 5.4 להסכם).
לאחר חתימת ההסכם ושטר המשכון שילם הנתבע לתובע חלק מהסכום בו התחייב וכן הוא משך לפקודתו שיק על סך של 650,000 ₪ שלא נפרע (להלן: "השיק"). בנדון קיימת מחלוקת בין הצדדים, כאשר לטענת התובע לאחר חתימת ההסכם הנתבע שילם סך של 550,000 ₪ בעוד כי לטענת הנתבעים הסכום ששולם הינו 650,000 ₪.
במסגרת התביעה העיקרית התובע מבקש לחייב את הנתבעים בתשלום יתרת החוב הנטענת בהתאם להסכם בסך של 650,000 ₪ ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בו התחייב, כטענתו, כלפי עו"ד אבני בסך של 114,075 ₪ (כולל מע"מ), ובסה"כ 764,075 ₪.
במסגרת ההליך הגישו הנתבעים תביעה שכנגד למתן פסק דין הצהרתי לפיו ייקבע כי ההסכם מבוטל וכי הם לא חייבים לתובע מאומה.
טענות הצדדים בתמצית
לטענת התובע הוא עוסק בנדל"ן, בבעלותו מגרש לסחר ברכבים ובעבר אף זכה בלוטו בסכום גדול. משנת 2005 שררו בין התובע לבין הנתבע קשרי חברות קרובה והם נהגו להיפגש על בסיס יומי, כמעט בכל בוקר בבית קפה הסמוך לחנות של התובע, וכן הצדדים נפגשו אינספור פעמים במסעדות. על רקע קשרי חברות אלה, הנתבע נהג להלוות מהתובע כספים לצורך ייבוא בגדים מחו"ל, כשלרוב סכום ההלוואה עמד על סך של 100,000 ₪ ולעיתים רחוקות 200,000 ₪. הלוואות היו לתקופה של חודשיים-שלושה, הן ניתנו במזומן והוחזרו במזומן, כל זאת על סמך התחייבויות בעל פה של הנתבע, ללא ריבית וללא הסכם בכתב. להערכת התובע, במהלך השנים 2005-2016 הוא העמיד לנתבע מדיי שנה בין הלוואה אחת לשלוש הלוואות (ובסה"כ 17-51 הלוואות בכל התקופה) וכל ההלוואות הנ"ל נפרעו כסדרן ולתובע אין כל טענות או דרישות ביחס אליהן.
הוסיף התובע טען כי בסוף שנת 2016 הוא העמיד לנתבע הלוואה ע"ס של 200,000 ₪, אותה התחייב להשיב תוך 3 חודשים. והנה, טרם הגיע מועד פירעון ההלוואה הנ"ל, הנתבע פנה לתובע בבקשה לקבלת הלוואה נוספת בסכום חריג של 1,000,000 ₪ ובנדון הוא סיפר לו כי עליו להשיב חוב שהוא חייב לסגן ראש עיריית חיפה דאז, האלוף במיל' מר רמי דותן (להלן: "דותן"), כי לצורך פירעון החוב הנ"ל, הנתבע חתם על הסכם למכירת זכויותיו בבניין שברחוב הרצל בחיפה לחברת שורשים ונכסים בע"מ שבבעלות עו"ד זיו לוטן, וזאת על פי הסכם מכר והערת אזהרה שנרשמה לטובת אותה חברה ואשר הציג בפניו (להלן: "הסכם המכר"). על סמך המצג הנ"ל ולאור החברות הקרובה בין הצדדים, התובע הלווה לנתבע, שוב במזומן, ללא ריבית וללא הסכם בכתב, סך של 1,000,000 ₪ אותו התחייב להשיב תוך זמן קצר. בפועל, הנתבע הפר את התחייבותו להשבת ההלוואה הנ"ל כמו גם ההלוואה אשר קדמה לה על סך של 200,000 ₪, הוא החל להתחמק מהתובע והשיב לפניותיו בלך ושוב ובדיעבד נודע לתובע כי הסכם המכר בוטל. בנסיבות העניין, היחסים בין התובע לנתבע התדרדרו ובין הצדדים התפתחו מריבות בטונים גבוהים אשר כמעט וגלשו לעימותים פיזיים. והנה, בחלוף זמן, פנה הנתבע לתובע על מנת להגיע להסדר לסילוק החוב ובין הצדדים התנהל משא ומתן אשר בעקבותיו נחתמו ההסכם ושטר המשכון. בפועל, הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם בהתאם להסכם ותחת תשלום מלוא החוב בסך של 1,200,000 ₪, הם שילמו סך של 550,000 ₪ בלבד.
חלק הארי מסיכומי התובע מוקדש לדיון בטענת הכפייה בחתימת ההסכם אשר העלו הנתבעים. בהקשר זה התובע מדגיש כי אין בפי הנתבעים טענת כפייה ביחס להלוואות שניתנו בשנים עברו, הוא מפנה לסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המעגן את טענת הכפייה, ולטענתו הנתבעים לא הוכיחו את יסודות העילה. אדרבא ואדרבא, לטענת התובע, מהעדויות והראיות שהוגשו במשפט עולה כי הנתבעים חתמו על ההסכם מרצונם הטוב והחופשי בעקבות משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, ללא כל איום, טענה שממילא לא פורטה כדבעי, מה גם והמדובר בעדות יחידה של בעל דין ואשר בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) אין לקבלה ללא סיוע. הוסיף התובע וטען כי טענת הנתבע כאילו הוא תקף אותו פיזית הינה טענה כבושה, הנתבעים לא הגישו כל תלונה במשטרה נגד התובע ועד להגשת בקשת רשות להתגונן מפני התביעה (שהוגשה בהליך של סדר דין קצר), הם לא העלו את טענת הכפייה אלא אף שילמו על חשבון החוב שנקבע בהסכם סכום נכבד של 550,000 ₪ וכן מסרו לתובע את השיק לכיסוי יתרת החוב. בנוסף ולחילופין, התובע מפנה לכך כי הנתבעים לא הודיעו על ביטול ההסכם תוך זמן סביר, ולפיכך אף אם תאמר שהוא נחתם בעקבות כפייה, ולא כך הדבר לגישת התובע, הרי ענייננו בהסכם תקף המחייב את הנתבעים.
לחיזוק טענתו ביחס לנסיבות העמדת ההלוואה על סך של 1,000,000 ₪, התובע מפנה לסתירה שעלתה בגרסת הנתבע, שכן בסעיף 70 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/1, הוא טען כאילו אין כל הכרות בינו לבין דותן ולא היה לו כל חוב כלפיו. מנגד, בפתח חקירתו הנגדית ביקש ב"כ הנתבע לתקן טיעון זה משהודה כי קיימת היכרות בינו לבין דותן והוא אכן החזיר לו סך של 1,000,000 ₪.
הוסיף התובע וטען כי יש לדחות את טענות הנתבעים בתביעה שכנגד כאילו ההסכם נחתם מחמת טעות, העדר תום לב, עושק, כמו גם הגשת התביעה, כביכול, בניגוד לחוק אשראי הוגן, תשנ"ג-1993 (להלן: "חוק אשראי הוגן"), מה גם וכל אותן טענות מבוססות על עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע.
ביחס לטענת הנתבעים בדבר תשלום ריבית נשך, טען התובע כי טענה זו אינה מתיישבת עם טענת הנתבע בתצהיר שהגיש בתמיכה לבקשה לביטול עיקולים זמניים, מוצג ת/3, לפיה מצבם של הנתבעים מבוסס כלכלית. כן הפנה התובע בנדון להעדר כל אסמכתא בדבר תשלום ריבית והודאת הנתבע בחקירתו הנגדית לפיה הוא לא החתים את התובע על תשלום כאמור או על תשלום סך של 650,000 ₪ על חשבון החוב שנקבע בהסכם.
תגובת התובע לטענת הנתבעים בדבר תחולת חוק אשראי הוגן (לשעבר חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993), נדחקה לשולי סיכומיו ממש והיא נפרסה על פני כעמוד אחד בלבד מתוך 23 עמודים שמחזיקים אותם סיכומים. בנדון נטען כי מעולם לא העלה הנתבע כל טענה ביחס להלוואות שנטל בעבר מהתובע או הריבית ששילם, כביכול, בגינן. כמו כן, הנתבע לא הציג כל ראיה כאילו התובע עוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות, והרי בס"ק 15(א) לחוק הלוואות חוץ בנקאיות נקבע כי סעיפים 2-3 (כמו גם סעיף 7 שאינו רלוונטי לענייננו) לא יחולו על מלווה אשר נתן הלוואה שלא על דרך העיסוק, כבמקרה דנן.
לטענת הנתבעים, מעולם לא היו בין התובע לבין הנתבע קשרי חברות כלשהם, בוודאי ובוודאי לא חברות קרובה, הם לא נפגשו על בסיס יומיומי, לא בילו יחד ומעולם התובע לא ביקר בביתו של הנתבע, וכי הטענה בנדון נועדה אך ורק לחלץ את התובע העוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות מהוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות.
כן טענו הנתבעים כי במהלך השנים 2007-2016, הנתבע נטל מהתובע 12 הלוואות בסכום כולל של 1,400,000 ₪ בריבית נשך של 3.5% לחודש. בפועל, התובע קיזז מקרן ההלוואות הנ"ל חיובי ריבית והעביר לנתבע את היתרה. עבור אותן הלוואות הנתבע שילם לתובע עד סוף שנת 2016 ריבית בסכום כולל של 2,960,000 ₪ והוא התקשה להמשיך ולעמוד בתשלום ריבית נוספת. בנסיבות העניין, התובע החל לפקוד את החנות של הנתבע, לצעוק ולאיים עליו וכן הוא ציין בפניו כי הוא מכיר אנשים עבריינים. הנתבע פחד מאוד מאותם איומים והוא עירב אחרים בניסיון לפתור את המחלוקת עם התובע. בין לבין התובע הוסיף ושילם לנתבע במהלך שנת 2017 סכום נוסף של 360,000 ₪ ובשנת 2018 הוא שילם לו סך של 90,000 ₪ וזאת מבלי שהונפקה עבורו קבלה כלשהי. משלא עלה בידי הנתבע להוסיף ולשלם לתובע סכומים נוספים, הוא הציע לו לרכוש את הדירה, אולם התובע דחה הצעה זו. כמו כן, התובע הגיע לחנות של הנתבע, איים, צעק וגידף וביקש כי שני הנתבעים יחתמו על ההסכם. אותה עת הנתבע היה שבור נפשית וכלכלית והוא ביקש לסיים את העושק ותשלום הריבית שאין לה סוף. בנסיבות העניין, חתמו הנתבעים על ההסכם ועל שטר המשכון, כל זאת על אף העובדה כי הנתבעת מעולם לא נטלה כל הלוואה מהתובע ולא הוסבר לה על מה היא חותמת.
בין לבין, הנתבע מצא קונה לדירה, מסר לידי עו"ד אבני סך של 100,000 ₪ במזומן על חשבון ביצוע ההסכם וביקש למסור לידיו שיק על סך של 900,000 ₪. דא עקא, לאחר שיחה בין התובע לבין עו"ד אבני, ביקש האחרון להמיר את השיק הנ"ל ב-9 שיקים על סך של 100,000 ₪ כל אחד בהם יירשם שמות צדדי ג' בתור נפרעים, וכך אכן נעשה (להלן: "השיקים"). עו"ד אבני היה אמור להשיב את השיקים הנ"ל לנתבע, אולם הוא הפר את התחייבותו בנדון. הנתבע מצידו נהג למשוך כספים מחשבון הבנק ולשלם לתובע, ובסה"כ הוא שילם לו בעקבות ההסכם סך של 650,000 ₪. בהמשך, ביום 17.03.2019 התובע הודיע לנתבע כי השיקים נגנבו והוא אישר בכתב כי הם אינם בתוקף ובאם יוצגו לפירעון, הוא יישא באחריות בגינם. כן טען הנתבע כי הוא הוסיף ושילם לתובע סך של 150,000 ₪ במזומן עד אשר לא יכול היה עוד לעמוד בדרישותיו ובעקבות זאת התובע איים וצעק עליו ואף תקף אותו פיזית.
בנסיבות כמתואר לעיל, בהינתן כי התובע עוסק במתן הלוואות, ומאחר והוא לא מקיים אחר הוראות חוק אשראי הוגן, הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה נגדם ולקבל את התביעה שכנגד. ביחס לנתבע, הוסיפו הנתבעים והפנו לכך כי היא לא נטלה כל הלוואה מהתובע ומן הסתם לא חייבת לו מאומה, והרי גם מטעם זה יש לדחות את התביעה העיקרית נגדה ולקבל את התביעה שכנגד ביחס אליה.
דיון:
חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993, לימים חוק אשראי הוגן, הינו חוק צרכני אשר נועד להגן על נותני הלוואות ממקור שאינו תאגיד בנקאי לבל ינצל המלווה את מצוקתם ויחייב אותם לשאת בריבית מעבר למותר בחוק. בנדון נאמר במבוא להצעת החוק כי המחוקק ביקש לקבוע ריבית להלוואות כאמור בשיעור מירבי ובכך "…למנוע ממלווים שאינם תאגיד בנקאי מורשה ומפוקח לנצל את מצוקתם של צרכנים שאינם בעלי כוח מיקוח, ועקב כך מסכימים ללוות כספים בתנאים בלתי סבירים…" (שם, ה"ח 2172, כ"ט באדר התשנ"ג, 22.3.93, עמוד 116). כמו כן, ב-ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' צוניאשווילי ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד מיסטר מאני"), דן בית המשפט במטרות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, ופסק באומרו:
"ההסדרה המשפטית של שוק ההלוואות החוץ בנקאיות, הידוע גם כ'שוק אפור', טומנת בחובה שני אינטרסים מנוגדים. מן העבר האחד של המתרס עומדת ההכרה בכך שההלוואה החוץ בנקאית נולדה לענות על צורך אמיתי הקיים בשוק, דהיינו, מתן הלוואה לגורמים אשר אינם יכולים לקבלה במערכת הבנקאית. הכרה זו, במובלע, מניחה כי תנאי ההלוואה משקפים את הסיכון הגלום בה. מן העבר השני עומדת השאיפה לספק הגנה הולמת ללווה, ולמנוע מן המלווה לנצל לרעה את הבדלי הכוחות והפער ביכולת המיקוח…" (שם, סעיף 15 לפסק הדין).
סעיף 1 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות מגדיר לווה על דרך השלילה כמי שאינו תאגיד ו-"מלווה" מוגדר כ"מי שנותן הלוואה, למעט תאגיד בנקאי ותאגיד עזר בנקאי כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981".
על מנת להגשים את מטרות החוק, כמצוטט לעיל, נקבע כי הסכם ההלוואה טעון מסמך בכתב בו יפורטו כל פרטי ההלוואה, לרבות שמות המלווה והלווה ומענם, סכום ההלוואה, הסכום שקיבל הלווה בפועל בגין ההלוואה, שיעור הריבית, תקופת ההלוואה, סכום ומועד התשלומים לפירעון ההלוואה ועוד (סעיפים 2-3 לחוק).
סעיף 8 לחוק קובע את סדרי הדין בהגשת תביעה לפירעון הלוואה, אם לעניין הפרטים שיש לציין בכתב התביעה ואם לעניין המסמכים שיש לצרף אליה, וזאת כדלקמן:
"(א) הגיש מלווה תובענה בבית משפט נגד לווה, או הגיש נגדו בקשה ללשכת הוצאה לפועל לביצוע פסק דין או לביצוע שטר, והכל בקשר לחוזה הלוואה, יצרף לכתב התביעה או לבקשה העתק של פסק הדין או של החוזה, לפי העניין.
(ב) בתובענה או בקשה כאמור בסעיף קטן (א) יציין המלווה את הסכום שתשלומו נדרש ואת אופן חישובו, וכן פרטים אלה:
(1) כל הפרטים שיש לגלותם לפי סעיף 3(ב);
(2) התשלומים ששילם הלווה לפירעון ההלוואה ומועדיהם, בפירוט סכום ההלוואה והריבית בכל תשלום;
(3) הסכום של יתרת ההלוואה שטרם נפרעה, וסכום הריבית ביחס אליה שנצבר עד למועד הגשת התובענה;
(4) התשלומים שבפיגור, וסכומי הריבית וריבית הפיגורים ביחס אליהם שנצברועד למועד הגשת התובענה;
(5) כל סכום שמועד פירעונו הוקדם, וסכום הריבית ביחס אליו שנצבר עד למועד הגשת התובענה;
(6) כל פרט אחר שיקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר".
במאמר מוסגר יצוין כי בהתאם לתיקון מס' 5 לחוק שונה נוסח סעיף 8 לעיל. תיקון זה נכנס לתוקף ביום 25.08.2019, אחרי העמדת ההלוואות הנטענות נשוא התביעה ולפני הגשת התביעה. מכל מקום, גם בהתאם לנוסח המתוקן, חובה על התובע לצרף לכתב התביעה את חוזה ההלוואה ולפרט את אותם פרטים כמצוטט לעיל.
בהתאם להלכה הפסוקה, הדרישה לצירוף חוזה הלוואה לתביעת המלווה אינה פרוצדוראלית אלא מהותית. בנדון נפסק ב-ע"א (ת"א) 4003/07 בס נ' אריה (פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד בס") כי "חוזה ההלוואה הוא זה שיוצר את חיוב הנתבע במסגרת עסקת היסוד, ובהעדרו, לכאורה לא קמה עילה לפי עסקת היסוד" (שם, פסקה 20). בהמשך, הוסיף בית המשפט ופסק באומרו "הוראת סעיף 8 משמעותה כי עילת התביעה הבסיסית גם בעת שעסקינן בבקשה לביצוע שטר, חוזה ההלוואה והפרטים של (צ"ל: שעל – ר.ח.) המלווה לפרטם כהוראות סעיף 8. משהתובע לא עמד בכך אין בפנינו עילה ברת תביעה" (שם, סעיף 23 לפסק הדין). ודוק, ההלכה לעיל הינה המשך ישיר להלכה שנקבעה בפס"ד מיסטר מאני לפיה "אופיה הנשכני הבוטה של ההלוואה החוץ בנקאית, ואופיו הבעייתי של השוק האפור … לא רק מצדיקים אלא גם מחייבים הקפדה על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות החוק" (שם, פסקה ג' לפסק הדין), הלכה אותה אימץ בית המשפט ב-רע"א 2132/09 אריה נ' בס (פורסם בנבו) (שם פסקה ז' לפסק הדין).
ס"ק 15(א) לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות קובע סייג, ולפיו "הוראות סעיפים 2, 3 ו-7 לא יחולו על מלווה שנותן הלוואה שלא דרך עיסוק".
בפס"ד בס לעיל נקבע כי "… הכלל הינו כי מי שנותן הלוואה וראו (צ"ל: ייראו – ר.ח.) אותו כמי שנתן את ההלוואה בדרך עיסוק, אלא אם יוכיח שלא כך הדבר" (שם, פסקה 26 לפסק הדין). על אותה הלכה חזר בית המשפט ב-ע"א (ת"א) 13801-02-13 ליה ואח' נ' צזנה (פורסם בנבו) (שם, פסקה 19 לפסק הדין), ע"א (חיפה) 41627-02-17 דוירי נ' חביש (פורסם בנבו) (פסקה 7 לפסק הדין) ו-ע"א (חיפה) 5099-05-13 עיזבון המנוח שלמה גלבוע ז"ל נ' עבדייב (פורסם בנבו) (פסקה נ"ט לפסק הדין)).
הנה אם כן, על המלווה – התובע במקרה דנן, מוטלת החובה להוכיח כי הוא לא העמיד את ההלוואות נשוא התביעה על דרך העיסוק.
מן הכלל אל הפרט.
אקדים התייחסות לעניינה של הנתבעת.
אמנם נכון, במבוא להסכם הנתבעת מוגדרת יחד עם הנתבע בתור "לווים" ובהואיל הראשון והשני להסכם שניהם אישרו כי הם נטלו הלוואות מהתובע אשר בגינן נותרה יתרת חוב בסך של 1,200,000 ₪, אולם מאחורי כל אלה אין ולא כלום ביחס לנתבעת.
בתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/2, העלה התובע טענות מפורטות ביחס להלוואות שהעמיד לנתבע במהלך השנים, זאת מבלי שנטען, ולו ברמז, כאילו הוא העמיד אותן הלוואות, כולן או בחלקן, לנתבעת. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית אישר התובע את גרסת הנתבעים בנדון, לפיה הנתבעת לא נטלה ממנו כל הלוואה והיא לא חייבת לו מאומה. להלן אצטט:
"ש. דניאלה לקחה ממך כסף אי פעם
ת. לא" (שם, עמ' 15 שורה 29 לפרוטוקול הדיון).
ובהמשך:
"ש. אתה זוכר שהיא לא חייבת כלום והחתמתם אותם כי היא חייבת מיליון 200?
ת. הוא (הנתבע – ר.ח.) אמור היה לחתום על הדירה. היא (הנתבעת – ר.ח.) לא חייבת לי כסף. אני נתתי לו ולא לה. הוא היה אמור למכור את הדירה, היה לו קליאנט, והיא גם היתה צריכה לחתום.
ש. מפנה להסכם אצל עו"ד אבני. כתוב שם לוו ממך כסף לכל השנים, אבל דניאלהלא קיבלה ממך כלום אתה מסכים?
ת. אני לא נתתי לה כלום. לא אמרתי שהיא חייבת לי. הוא חייב לי. אבל היא אשתו, בת זוגו, והיתה צריכה לחתום על ההסכם. הוא היה אמור למכור את הבית, למכור לי, לא היה לי כסף לתת לו, הוא רצה ממני סכום אסטרונומי" (שם, עמ' 18 שורה 26 לפרוטוקול הדיון).
תאמר אפוא מעתה, התובע לא הלווה כספים כלשהם לנתבעת והיא לא חייבת לו מאומה, ולפיכך להגדרה ולהצהרות הסותרות שנכללו בהסכם, אין כל תוקף ונפקות. בנסיבות העניין, בהינתן העובדה כי התביעה מוגשת בעילה חוזית ובהתבסס על ההסכם, אזי ביחס לנתבעת, ענייננו בתביעה המבוססת על אדני שווא ועל הסכם למראית עין שאינו משקף את המציאות המוסכמת על שני הצדדים.
לאור הנימוקים לעיל, דין התביעה נגד הנתבעת להידחות, וכך יהיה.
אין חולק כי במהלך השנים עובר לחתימת ההסכם, התובע העמיד לנתבע מספר רב של הלוואות (17-51 הלוואות לפי גרסת התובע, 12 הלוואות לגרסת הנתבעים), וזאת על סמך סיכומים בעל פה ומבלי שנחתם כל הסכם ביחס לאותן הלוואות, כולן או מקצתן. אין גם חולק כי ההסכם נועד להסדיר יתרת חוב נטענת בגין הלוואות שהתובע העמיד לנתבע בעבר. בנדון אין נפקא מינה באם תאמר כי ההסכם נחתם ביחס לשתי הלוואות שהתובע העמיד לנתבע בסוף שנת 2016 – תחילת שנת 2017 בסכום כולל של 1,200,000 ₪, כטענת התובע, או שמא הוא נועד להסדיר חוב נטען עבור הלוואות שהועמדו קודם לכן, כטענת הנתבע.
בנסיבות העניין, מאחר והתובע עונה להגדרת המונח "מלווה" והנתבע עונה להגדרת המונח -"לווה" בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, אזי יש להחיל את הוראותיו בנסיבות מקרה דנן.
בהתאם להלכה כמצוטט וכמפורט לעיל, על התובע – המלווה מוטלת החובה להוכיח קיום הסייג שבס"ק 15(א) לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, לפיו הוא לא העמיד את ההלוואות לנתבע על דרך של עיסוק, שאם לא כן אין הוא זכאי להשתחרר מסעיפים 2-3 לחוק, אם לעניין החובה לערוך הסכמי הלוואה בכתב ואם לעניין הפירוט שיש לכלול באותו הסכם.
כפי שנראה להלן, התובע לא גירד את קצה קצהו של רף ההוכחה המוטל עליו בנדון.
בסעיף 1 לתצהיר עדותו הראשית טען התובע לעניין עיסוקו ומקור הכנסותיו, באומרו: "אני הנני הבעלים של מגרש לסחר רכב ועוסק בנדל"ן. בנוסף אף זכיתי בעבר בזכייה גדולה בלוטו". בהמשך, בס"ק 20.1 לתצהירו טען התובע כי הוא איננו מלווה חוץ בנקאי.
סתם התובע ולא מסר פרטים ביחס לשני עיסוקיו הנטענים כמצוטט לעיל. בנדון, התובע לא פירט מהו גובה הכנסותיו מאותם עיסוקים, כפי שלא פירט מהו מועד וסכום הזכייה הנטענת בלוטו. כמו כן, התובע, וטעמיו עמו, לא צירף ולו בדל ראיה לתמיכה בטענותיו בנדון, אף כי קשה להפריז בחשיבות העניין על מנת לעמוד על המקור הכספי של ההלוואות אשר העמיד לנתבע בסכום מצטבר העולה על שני מיליון ₪. חמור מכך, בדיון שהתקיים בתביעה ביום 02.03.2021 ניתנה החלטתי לפיה חוייב התובע להמציא לנתבעים מסמכים שונים הרלוונטיים לבירור עיסוקו האמיתי ומקור כספי ההלוואות אשר העמיד לנתבע. והנה, התובע לא קיים החלטה זו, פשוט כך. לא בכדי אפוא נקבע בהחלטה מיום 06.05.2021 כי אי קיום ההליכים המקדמיים בנדון ייזקף לחובתו של בעל הדין הרלוונטי, התובע במקרה דנן.
הימנעות התובע מפירוט והצגת ראיות כלשהן ביחס לעיסוקיו הנטענים ומקור כספי ההלוואות אשר העמיד לתובע, כל זאת תוך התעלמות מוחלטת מהחלטת בית המשפט בנדון, אומרת דרשני ומעלה תהיות וסימני שאלה בוהקים ביחס לאמינות טענתו כאילו הוא לא עוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות. ודוק, הימנעות התובע מהצגת אותן ראיות מקימה את החזקה שנקבעה בהלכה הפסוקה, לפיה לו הוצגו הראיות הנ"ל, הן היו תומכות בגרסתם הנגדית של הנתבעים, לפיה עיסוקו של התובע הוא במתן הלוואות חוץ בנקאיות.
כזכור, התובע טען כאילו הוא העמיד לנתבע מספר רב של הלוואות ללא ריבית, כל זאת בשל יחסי החברות הקרובה, כביכול, ביניהם. בהקשר זה טען התובע בסעיף 2 לתצהירו כאילו הוא נפגש עם הנתבע על בסיס יומי, השניים ניהלו מדיי יום שיחות טלפוניות וכן נפגשו אינספור פעמים לארוחות במסעדות.
והנה, בחקירתו הנגדית אישר התובע כי הוא מעולם לא נסע לחו"ל עם הנתבע ולא השתתף באירוע משפחתי כלשהו שהיה לו (שם, עמ' 14 שורה 22 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, בניגוד לטענה כאילו התובע והנתבע נפגשו במסעדות אינספור פעמים, הרי בחקירתו הנגדית העיד התובע באומרו: "כמה פעמים אכלנו צהריים יחד" (שם, עמ' 14 שורה 27 לפרוטוקול הדיון). כן העיד התובע כי הוא פגש את הנתבעת "אולי פעם פעמיים" והוא ביקר בדירת הנתבעים פעם אחת בלבד. (שם, עמ' 15 שורות 24 ו-28 לפרוטוקול הדיון).
למותר לציין כי תשובות התובע בחקירתו כמפורט לעיל אינן תומכות בטענה כאילו היו בינו לבין הנתבע יחסי חברות קרובה. אך לא רק זאת.
מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של מר יצחק חיים (להלן: "יצחק"), מוצג ת/1, בו נטען כאילו העד היה ועודנו חבר טוב הן של התובע והן של הנתבע, כי שניהם היו חברים קרובים מאוד והעד נפגש עימם פגישות חבריות אינספור פעמים לקפה בוקר, אף כי אין לו מושג על עסקים או הלוואות שהיו ביניהם.
והנה, בחקירתו הנגדית סתר יצחק את הטענה כאילו הוא נפגש עם התובע והנתבע אינספור פעמים והוא טען באומרו כי ישב עם שניהם 4-5 פעמים (שם, עמ' 9 שורה 22 לפרוטוקול הדיון). יתרה מכך, על אף החברות הטובה הנטענת של יצחק עם בעלי הדין, הוא עשה מאמץ עילאי, ויש לומר לא משכנע, להתחמק מהשאלה במה עוסק התובע ומה מקור הסכסוך בינו לבין הנתבע. בנדון נשאל יצחק באם ידוע לו במה עוסק התובע והוא השיב תחילה באומרו "אני יודע שעבד עם אחי ברכב. יש לו עסקים של עצמאי, לא יודע במה הוא מתעסק" (שם, עמ' 9 שורה 27 לפרוטוקול הדיון). בהמשך, לשאלת בית המשפט, טען יצחק באומרו "הוא (התובע – ר.ח.) מתעסק בכל מיני דברים. עסקים. הוא קונה בית, הוא קונה אדמה. כמו שקניתי מהרצל אדמה. קונה אדמות, דברים" (שם, עמ' 10 שורה 7 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, משנשאל יצחק מה סופר לו על הסכסוך בין התובע לנתבע, הוא מסר תשובות מתחמקות ובלתי משכנעות באומרו:
"ש. בשנת 2017 מה הרצל סיפר לך על יהודה. שהוא הסתבך איתו?
ת. שהיה ויכוח ביניהם ואמרתי שיגיעו לפשרה.
ש. על מה הוא סיפר לך?
ת. לא שאלתי את יהודה והרצל מה היה ביניהם. אני יודע שהיה ויכוח.
ש. אתה חבר טוב של יהודה 40 שנה וגם של הרצל. אמרת שהוא פנה אליך כי היה ויכוח.
ת. אני אמרתי שיסתדרו.
ש. אתה מתחמק.
ת. אני לא מתחמק. דובר על סכום של כסף, אמרתי שיסתדרו ביניהם ויעשו פשרה.
ש. הוא אמר לך כמה הלוואות לקח מיהודה?
ת. לא. לא שאלתי אותו.
ש. בתור חבר טוב, כשהוא פנה אליך, התקשרת ליהודה לשאול אותו על הלוואות וכספים.
ת. הרצל חבר שלי טוב, הלוויתי לו כסף והוא החזיר לי, בלי ריבית. הוא לא חייב לי שקל ואני לא חייב לו.
ש. ומה עם יהודה?
ת. אני לא יודע מה יש ביניהם. אני הלוויתי לו 40 אלף דולר והחזיר לי 40 אלף דולר.
ש. מפנה לסעיף 3 לתצהירך – שם נטען שאתה חבר טוב שלהם שנים רבות. אתה לא שואל את בני על מה המחלוקת עם הרצל, אתה לא שומע מהרצל על כך?
ת. לא. הם מתווכחים על כסף. אמרתי להם שיגיעו לפשרה. לא יודע איזה סכומים, מה נותן ומה לוקח"(שם, עמ' 10 החל משורה 33 לפרוטוקול הדיון).
בהמשך נשאל יצחק על ידי בית המשפט באם הוא ידע כי הוויכוח בין התובע לנתבע היה בקשר להלוואות, ובנדון הוא השיב באומרו: "אני יודע שהוא הלווה לו כסף. ידעתי על כך גם בעבר. לא יודע את הסכומים" (שם, עמ' 11 שורה 30 לפרוטוקול הדיון).
איני נותן כל אמון בעדותו של יצחק אשר סתר את עצמו ביחס לתדירות המפגשים שהיו לו עם התובע והנתבע, ומסר תשובות מתחמקות ובלתי משכנעות לשאלה ביחס למחלוקת בין אותם צדדים, זאת עד אשר הוא הודה בסופו של דבר שהוא ידע, גם ידע, על סיבת המחלוקת ביניהם.
בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) אין לקבל תביעה על סמך עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, אלא מטעמים שיירשמו. במקרה דנן, עדות התובע כאילו הוא לא עוסק במתן הלוואות וכי הוא העמיד לנתבע הלוואות על רקע קשרי החברות שהיו ביניהם, הינה עדות יחידה של בעל דין שלא רק אין לה סיוע, אלא ממכלול העדויות ונסיבות המקרה מתחייבת מסקנה הפוכה. להלן אפרט.
כזכור, במהלך השנים התובע העמיד לנתבע מספר רב של הלוואות ובסכום נכבד העולה על שני מיליון ₪ במצטבר. ריבוי הלוואות וסכומן תומך במסקנה כי התובע אכן עוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות, מה גם ונדחתה טענתו כאילו היו בינו לבין הנתבע קשרי חברות קרובה.
בסעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית, העיד התובע כי כל ההלוואות אשר העמיד לנתבע ניתנו במזומן ונפרעו במזומן וכי הנתבע נהג ליטול אותן לצורך ייבוא סחורה מחו"ל. בחקירתו הנגדית חזר התובע על גרסה זו (שם, עמ' 13-14 החל משורה 34 לפרוטוקול הדיון). והנה, משנשאל התובע מדוע ההלוואות לא הועמדו באמצעות העברה בנקאית, הוא התחמק ממתן תשובה עניינית, והעיד באומרו:
"ש. למה לא נתת להרצל הלוואה לקניית קרקע בהעברה בנקאית ולמה לא החזיר לך כך?
ת. הוא היה צריך כסף לסחורות ולא לקרקעות. זה מה שהוא אמר לי. אין לי כסף לקרקעות. לקראת הסוף הוא רצה לייבא ולהכניס אותי שותף לעסקה. הוא אמר שנעשה עסקים בייבוא והבטיח לי הרים וגבעות.
ש. אם הוא צריך את הכסף לקניית סחורה בחו"ל הוא צריך להפקיד בבנק ולהעביר לספק בחו"ל נכון?
ת. רק בשנים האחרונות שהיינו חברים מאוד טובים, הוא אמר שיום אחד נעשה יבוא, הוא הבטיח שיעשה איתי, אך לא עשה איתי כלום. הוא הבטיח שנרוויח כל חודש 100 אלף יורו בייבוא קונטיינרים" (שם, עמ' 14 שורה 4 לפרוטוקול הדיון).
למותר לציין כי שורת ההיגיון מחייבת את המסקנה כי דווקא השימוש בכספי ההלוואות לצורך ייבוא סחורה מחו"ל, מצדיק העברתם ישירות לחשבון הנתבע ולא העמדתם במזומן. משלא כך הם פני הדברים, הדבר תומך במסקנה כי התובע פעל להסוואת והסתרת העיסוק האמיתי שלו כמלווה חוץ בנקאי.
בחקירתו הנגדית נשאל התובע ביחס להלוואה האחרונה אשר לטענתו העמיד לנתבע בסך של 1,000,000 ₪, והוא השיב באומרו:
"ש. בכמה פעימות נתת לו את הכסף?
ת. 3-4 פעימות, הכל במזומן.
ש. בתוך תיק, שקית?
ת. בגומיות, עם שקיות.
ש. כמה כסף היה בכל ערימה?
ת. הכל היה ספור, הוא קיבל ואישר ונדמה לי שהוא גם חתם על זה. כמעט בטוח. הוא חתם לי על נייר, כן.
ש. המיליון שנתת לו, זה כסף ששוכב אצלך בבית מזומן?
ת. היה לי בכספת בבנק.
ש. היו לך כמה מיליונים בכספת שאתה נותן לאנשים?
ת. לא, לא היו לי מיליונים. לקחתי מחברים.
ש. מה שמות החברים?
ת. לא יכול להגיד. לא רוצה לערב אנשים אחרים.
ש. כמה כסף לקחת מחברים?
ת. לי היה חצי מיליון, וחצי מיליון לקחתי מחברים" (שם, עמוד 16 החל משורה 23 לפרוטוקול הדיון).
טענת התובע כי הלוואה בסכום נכבד של מיליון ₪ הועמדה לנתבע במזומן, התחמקותו ממתן תשובה עניינית לשאלה מה הסכום שהועבר לנתבע בכל תשלום, כמו גם הסתירה ביחס למקור הכספים – תחילה הטענה כאילו הסכום היה בכספת בבנק ובהמשך הטענה כאילו התובע לקח מחצית מהסכום הנ"ל מחברים – כל אלה תומכים במסקנה כי בפנינו אדם העוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות תוך ניסיון לא משכנע להסתיר את עיסוקו. לעניין זה שוב יש להפנות להתנהלות התובע אשר בחר שלא לקיים את החלטת בית המשפט ולחשוף מסמכים ממסמכים שונים שבאמצעותם ניתן היה לעמוד על מקור כספי ההלוואות אשר העמיד לנתבע.
כזכור, בעקבות חתימת ההסכם, הנתבע מסר לתובע את השיק על סך של 650,000 ₪, ומשנשאל האחרון מדוע הוא לא הפקיד אותו לחשבון הבנק שלו, הוא השיב באומרו: "אין לי חשבון בנק" (שם, עמ' 20 שורה 5 לפרוטוקול הדיון). בהמשך, משנשאל התובע כיצד הוא מתנהל כאיש עסקים ללא חשבון בנק, הוא השיב באומרו: "היה לי חשבון של החברה. חשבון פרטי לא היה לי אז" (שם, עמ' 20 שורה 27 לפרוטוקול הדיון). כן העיד התובע כי כספי ההלוואה שהעמיד לנתבע על סך של מיליון ₪ הוא כסף פרטי שלו (שם, עמ' 27 שורה 31 לפרוטוקול הדיון).
קשה להלום כי אדם מנהל את ענייניו ללא חשבון בנק והדבר הינו מקל וחומר ביחס לתובע ואשר לטענתו, הוא בעלים מגרש לסחר ברכבים ועוסק בנדל"ן.
בחקירתו הנגדית העיד התובע באומרו:
"ש. תאשר שהתנהלה נגדך חקירה במס הכנסה על אי דיווח של הכנסות בעסק שלך.
ת. היה לי דיווח.
ש. הגישו כתב אישום?
ת. הגישו כתב אישום" (שם, עמ' 21 שורה 2 לפרוטוקול הדיון).
בהמשך, נשאל התובע על טענה שהעלה הנתבע, לפיה הוא חייב אותו להפקיד בקופת העסק שלו שיקים ולקבל תמורתם במזומן, והוא השיב באומרו:
"ש. בעסק של הרצל נתת לו להעביר חלק מהתשלומים, שיקים של לקוחות? טובה בין חברים?
ת. לא היה. רק מזומנים.
ש. הרצל בתצהירו אומר שנהגת לבוא אליו לעסק, לחייב אותו להפקיד שיקים של לקוחות שלך בקופה אצלו והוא נתן לך מזומן.
ת. זה לא נכון. לא היה ואף פעם לא דיברנו על דבר כזה. וגם אין לי בכלל שיקים.
ש. אז העלמת המס לא קשורה לזה?
ת. יכול להיות שהוא יודע. הם פנו אלי, ושילמתי כסף למס הכנסה.
ש. ההליך המשפטי הסתיים אחרי ששילמת?
ת. כן. ברור" (שם, עמ' 21 שורה 8 לפרוטוקול הדיון).
הנה אם כן, העלמת הכנסות, הגשת כתב אישום ותשלום לרשויות המס בעקבות זאת, אינם עניינים הזרים לתובע. מה הפלא אפוא כי הוא ינסה להסוות את עיסוקו במתן הלוואות בריבית?!!
העולה מן המקובץ, התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי הוא אינו עוסק במתן הלוואות חוץ בנקאיות וכי הוא נתן לנתבע הלוואות שלא על דרך עיסוק זה. לפיכך התובע אינו זכאי ליהנות מהסייג הקבוע בס"ק 15(א) לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. בנסיבות העניין, היה על התובע לערוך הסכמים בכתב ביחס להלוואות הנטענות בגינן הוגשה התביעה בהם יפורטו כל אותם פרטים המנויים בחוק, הכל בהתאם לאמור בסעיפים 2-3 להוראותיו.
לא זאת אלא זאת, התובע כשל גם כן בקיום סעיף 8 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות משנמנע מצירוף הסכמי ההלוואה בגינם מוגשת התביעה או לפרט כל אותם פרטים האמורים בס"ק 3(ב) לחוק. בנדון שוב נפנה להלכה הפסוקה לפיה נדרש להקפיד על כל תגיהן ודקדוקיהן של הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, כמו גם על הקביעה כי צירוף חוזה ההלוואה אינה דרישה פרוצדוראלית אלא דרישה מהותית ואשר בהעדרה אין בפנינו עילת תביעה.
נשאלת כעת השאלה מהי התוצאה המתחייבת מהמסקנה אליה הגעתי לעיל.
ב- רע"א 2132/09 אריה נ' בס (פורסם בנבו) העלה בית המשפט עניין זה, באומרו:
"אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, גישתו עלולה להביא לתוצאה שתהא 'בלתי צודקת', במובן זה שאולי ייהנה המשיב (הלווה – ר.ח.) מן ההפקר וכסף שאינו זכאי לו יישאר בידו, קשה היה להלום זאת אילו עמדה פרופוזיציה זו על קרקע מוצקה…" (שם, פסקה ו' לפסק הדין).
בהמשך, אימץ בית המשפט העליון בפס"ד בס לעיל את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, אשר דחה את תביעת המלווה, ופסק באומרו:
"ברם, בסופו של יום, ובפרט לאור דברי השופט ורדי, הסיבה שלא נפסקה השבה של הסכומים הנקובים בשיקים, או חלקם, אינה אך סנקציה על אי עמידה בדרישת החוזה הכתוב (שהיא אכן שאלה מורכבת כשלעצמה), אלא לא פחות הימנה תוצאת העובדה שלא הוכחה עסקת היסוד (לרבות גובה הקרן והחשש שמא חלק מהסכום, למצער, נפרע), והקביעה כי הגרסה לגבי הלוואה ללא ריבית אינה מסתברת לגופה (עמ' 19). ובלשון השופט שנלר:
'אין זה ברור כלל מי נתן את ההלוואה, ועל כן מדוע זכאי המשיב להשבה. בנוסף, סכום ההלוואה אינו ברור, ואין זה ברור אם בסכומי השיקים מגולמת ריבית זאת או אחרת… במקרה דנן כל הנסיבות היו שנויות במחלוקת, ועל כן היה על המשיב להידרש לכל אותן מחלוקות ובהתאם להוראות החוק. משכך, לא היה מקום כי בית המשפט יורה על תשלום מכוח השבה' (עמ' 21-20).
ברי, כי למציאות נתונה זו אחראי המבקש, שכפי שקבעו שתי הערכאות, הציג הלוואה שניתנה על ידי החברה בניגוד להוראות החוק כהלוואה פרטית – ולא איפשר דיון אמיתי בשאלת ההשבה. בנסיבות אלה, לא שאלת הפרת החובה לערוך חוזה הלוואה כתוב היא המפתח לתביעת ההשבה, ולפיכך חוששני כי אין מקום לגלגול ערעורי נוסף" (שם, פסקה ז' לפסק הדין).
לאותה גישה ר' גם כן פס"ד ליה לעיל (שם, פסקה 23).
מן הכלל אל הפרט.
כאמור, בין הצדדים מחלוקת ביחס לרקע חתימת ההסכם. בנדון, טען התובע כי ההסכם נועד להסדיר השבת חוב בגין שתי ההלוואות האחרונות אשר העמיד לנתבע ע"ס של 1,200,000 ₪, וזאת ללא כל קשר להלוואות קודמות שהעמיד לו בעבר ונפרעו כסדרן. מנגד, הנתבע טען כי ההסכם נועד לפירעון חוב נטען בגין ההלוואות שהוא נטל בעבר, אף כי בעטיין הוא שילם ריבית נשך והשיב לתובע הרבה מעבר לקרן ההלוואות. כן הכחיש הנתבע את הטענה כאילו התובע העמיד לו על הלוואה על סך של 1,000,000 ₪.
גרסת התובע לעיל לא הוכחה במשפט. אדרבא ואדרבא, לגרסתו הנגדית של הנתבע מצאתי תימוכין בהסכם גופו. להלן אפרט:
בהואיל הראשון בהסכם נקבע כי "…הלווים לוו מהמלווה סכומי כסף שונים במהלך השנים" (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.). נשאלת אפוא השאלה, באם ההסכם נועד להסדיר פירעון שתי הלוואות אשר העמיד התובע לנתבע בסוף שנת 2016 ותחילת שנת 2017, ובאם כטענת התובע הלוואות קודמות שהוא העמיד לנתבע בשנים עברו, הוסדרו ואין לו כל טענה או דרישה ביחס אליהן, מדוע נדרש לציין בהסכם כי הנתבעים לוו, כביכול, כספים מהתובע במהלך השנים?!! לתובע הפתרונים.
בס"ק 3.4 להסכם נקבע כדלקמן:
"במעמד חתימת חוזה זה ימסור המלווה לידיו הנאמנות של עו"ד אבני את כל השיקים שהוא מחזיק בידיו וכל מסמך התחייבות מקורי (להלן – מסמכי ההתחייבות).
עם עמידה מלאה בחיובי הלווים, ימסור עו"ד אבני את מסמכי ההתחייבות לידי הלווים".
יודגש כי התובע לא טען, ולו ברמז, כאילו עובר לחתימת ההסכם הוא קיבל מהנתבע מסמכי התחייבות כמוגדר לעיל בגין שתי ההלוואות הנטענות ואשר בעטיין נחתם, כביכול, ההסכם. נשאלת אפוא השאלה, באם לטענת התובע הנתבע פרע הלוואות קודמות אשר נטל ממנו ובאם ההסכם נועד להסדיר את החוב בגין שתי ההלוואות האחרונות מסוף שנת 2016 – תחילת 2017, מדוע להתנות השבת מסמכי ההתחייבות האמורים לנתבע בקיום ההסכם?! לתובע הפתרונים.
זאת יודגש, הואיל ולגישת שני הצדדים, במהלך השנים התובע העמיד לנתבע מספר רב של הלוואות, ומשלא קיים התובע את סעיפים 2-3 ו-8(א) לחוק הלוואות חוץ בנקאיות ביחס לאף אחת מאותן הלוואות, כולן או חלקן, יוצא אפוא כי מחדלו של התובע בשל אי קיום אותן הוראות חמור שבעתיים. כן מתחייבת המסקנה כי התובע לא הוכיח את עסקאות היסוד, לרבות גובה קרן ההלוואות, הסכומים שנפרעו בגינם ומועד הפירעון. כמו כן, משלא התקבלה טענת התובע כאילו הוא העמיד את ההלוואות לנתבע ללא ריבית בשל החברות הנטענת ביניהם, אזי אין בפנינו הוכחה ביחס לגובה הריבית אשר נגבתה מהנתבע, שיעורה, אופן חישובה ועוד.
לאור כל האמור לעיל, דין התביעה העיקרית להידחות גם כן נגד הנתבע, וכך יהיה.
לפני סיום, אתייחס למופרכות סכום התביעה.
מתוך סכום התביעה התובע מבקש לחייב את הנתבעים בשכר טרחת עו"ד בסך של 114,075 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה מבוסס על האמור בס"ק 5.4 להסכם, לפיו התחייבו הנתבעים לשאת בהוצאות המשפטיות בהם יישא התובע בעקבות הפרת הוראותיו, כמו גם על הסכם שכ"ט עו"ד אשר צורף כנספי 4 לתצהיר התובע. והנה, מאותו נספח עולה כי התובע התחייב לשלם שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% ומע"מ עליו וזאת "מכל סכום שייגבה מהרצל ודניאלה עכו". מכאן חישוב הסכום לעיל אשר נגזר מיתרת החוב הנטענת בהתאם להסכם (650,000 X 15% בתוספת מע"מ).
יוצא אפוא, כי לגישתו המופרכת של התובע, הוא זכאי לקבל מהנתבעים שכ"ט עו"ד בו התחייב כלפי בא כוחו מהסכום שייפסק בתביעה וללא כל קשר לסכום שייגבה בפועל, ככל והתביעה היתה מתקבלת, כל זאת כאשר הסכם שכ"ט מותנה בגבייה בפועל.
לסיכום, אני מורה על דחיית התביעה העיקרית נגד שני הנתבעים. כתוצאה מתחייבת, דין התביעה שכנגד להתקבל ובהתאם לכך ניתן בזאת פסק דין הצהרתי ולפיו ההסכם נשוא התביעה מיום 06.06.2018 מבוטל בזאת והנתבעים לא חייבים לתובע מאומה.
התובע ישלם לנתבעים, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחם, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 90,000 ₪ (כולל מע"מ) וזאת עד ליום 08.09.2023 שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, כ' אב תשפ"ג, 07 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
