בפני
כבוד השופט גלעד לובינסקי זיו – יו"ר ועדה
פרופ' יעקב יהב – חבר ועדה
ד"ר איריס אמה חזן – חברת ועדה
מערערים
1. פלוני
2. פלונית
נגד
משיב
קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין
בנם המנוח של המערערים (להלן: המנוח) מצא את מותו ביום 23.9.2013, בתאונה טרגית ומצערת אשר ארעה בבית העסק של אביו ואשר במסגרתה נפלה עליו זרוע של מנוף. במסגרת הערעור שלפנינו תוקפים המערערים את החלטת המשיב מיום 24.1.2021. בהחלטה נקבע: (א) כי המסמכים וחומר הראיות שהמערערים הביאו בפני המשיב מהווים "ראייה חדשה"; ו-(ב) לאחר בחינת הדברים לגופם, אין לשנות מן ההחלטה הקודמת הדוחה את תביעת המערערים להכרה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן: חוק משפחות חיילים). עוד ציין המשיב בהחלטה, כי מאחר שהמנוח נהרג שלא בעת מילוי תפקידו, בקשת המערערים נבחנה גם על בסיס הוראותיו של חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד), התשמ"ח-1988 (להלן: חוק חבלה שלא בעת מילוי תפקיד). ואולם, כך נקבע, גם תנאי חוק זה אינם מתקיימים במקרה זה. כפי שיפורט מיד, ההחלטה מיום 24.1.2021 היא ההחלטה הרביעית הניתנת בעניינם של המערערים.
פסק דין זה ניתן לאחר שהצדדים הגישו סיכומים מטעמם ומבלי שהתקיים דיון הוכחות. כך, מן הטעם שהמשיב ויתר על חקירת עדי המערערים.
הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים הקודמים
מן החומר שלפניי עולה התמונה הבאה: המנוח התגייס לצה"ל (לחיל האוויר) ביום 7.4.2013. בחודש יולי 2013 סיים בהצלחה קורס נהגים בבה"ד 6. בתום הקורס התייצב המנוח ביחידתו בחיל האוויר, אולם נשלח חזרה לבה"ד 6 לצורך קבלת צו סיפוח. מששב המנוח לבה"ד 6, נאמר לו כי עליו לצאת למשימת אבטחה. בעקבות דין ודברים אשר התנהל בעניין זה, נמסר למנוח כי עליו להישפט. המנוח עזב את הבסיס, ומאז יום 28.7.2013 הוא נעדר מן השירות שלא ברשות. כאמור לעיל, ביום 23.9.2013 נהרג המנוח בהיותו בבית העסק של אביו, וזאת לאחר שנפלה עליו זרוע של מנוף. בדו"ח סיכום חקירה של מצ"ח מיום 3.12.2013 צוין כי ככל הנראה, המנוח נהרג כתוצאה מתאונת עבודה (ראו נספח י' לכתב התשובה מטעם המשיב, בסעיף 14).
המערערים הגישו תביעה להכרה לפי חוק משפחות חיילים, וביום 16.11.2014 דחה המשיב את התביעה. זוהי ההחלטה הראשונה אשר ניתנה בעניינם של המערערים. המשיב בסס את הדחייה על הנימוק שלפיו המנוח "[…] מצא את מותו בעת שהיה עריק משרותו הצבאי בנסיבות המהוות התנהגות רעה וחמורה כמשמעותו בחוק" (לעניין הסייג שעניינו "התנהגות רעה וחמורה", ראו סעיף 16 לחוק משפחות חיילים). המערערים לא השיגו על החלטה זו.
בשנת 2016 הגישו המערערים בקשה לעיון מחדש, לפי הוראת סעיף 25א(א) לחוק משפחות חיילים. במסגרת הבקשה טענו המערערים כי נודעו להם עובדות חדשות, ולעניין זה אפנה לתיאור העובדתי אשר נכלל בפסק דין קודם שניתן בעניינם של המערערים, והמתייחס לאותן עובדות חדשות (עמ"ח 50514-04-17, פסק דין מיום 12.9.2018 – להלן: פסק הדין הקודם):
"בבקשתם [הבקשה לעיון מחדש] טענו המערערים, וכך טוענים הם גם לפנינו, כי נודעו להם עובדות חדשות ובכללן, כי בנם עזב את השירות על רקע התנהגות פסולה של הרס"ר – 'התעמרות שיטתית' כלשונם. לטענת המערערים, אם הרס"ר לא היה נוהג כפי שנהג – מאיים, משפיל ופועל שלא כדין (כך לדברי המערערים) – המנוח לא היה נפקד מן השירות והאסון לא היה מתרחש. עוד טענו המערערים, כי הרס"ר מסר דיווח כוזב לגבי ביקור בביתם של המערערים בתקופת הנפקדות; לטענתם, הם כלל לא ידעו שהמנוח עריק. קצין התגמולים ביקש כי יוגשו לו כל המסמכים והראיות התומכים בטענות המערערים. בתגובה, צירפו המערערים תמליל של שיחה שהתקיימה בינם לבין שניים ממפקדיו של המנוח, אשר בה דיברו על אישיותו של המנוח, על הרקע לנפקדות ועל התנהלות גורמי צה"ל" (סעיף 5 לפסק הדין הקודם).
ביום 13.3.2017 דחה המשיב את הבקשה לעיון מחדש, תוך שקבע כי אין בחומר הראיות שהובא לפניו כדי להוות "ראיה חדשה", ובוודאי שאין בו כדי להצביע על טעות אשר נפלה בהחלטה הקודמת. זוהי ההחלטה השנייה אשר ניתנה בעניינם של המערערים. המערערים הגישו ערעור על החלטת המשיב מיום 13.3.2017, והוא נדון במסגרת עמ"ח 50514-04-17. זהו למעשה ההליך שבו ניתן פסק הדין הקודם, ממנו ציטטנו לעיל.
עיון בפסק הדין הקודם, אשר ניתן כאמור ביום 12.9.2018, מעלה בבירור כי וועדת הערר נטתה לקבל את עמדת המשיב אשר לפיה גם אם יתברר שיש ממש בטענות המערערים לגבי הנסיבות שהובילו את המנוח לעזוב את השירות, הרי שלא יהיה בכך כדי להוביל להכרה במערערים. וכך, בין היתר, ציינה הוועדה:
"המשיב כאמור מחזיק בדעה כי גם אם יש ממש בטענות שהעלו המערערים בבקשה לעיון מחדש (והדבר מוכחש), הרי שאין בכך כדי להקים זכאות לפי הוראות החוק הרלוונטיות. נראה, כי עמדה זו נשענת על אדנים משפטיים יציבים, ומכל מקום המערערים כלל וכלל אינם מראים אחרת בהליך דנן" (סעיף 9 לפסק הדין הקודם. ההדגשה שלנו).
עם זאת, הוועדה נתנה דעתה לכך שהחלטת הדחייה הראשונה (מיום 16.11.2014), אשר בקשת העיון מחדש הופנתה כלפיה, התבססה על הנימוק שעניינו "התנהגות רעה וחמורה" של המנוח. בהקשר זה קבעה הוועדה, כי הדין מאפשר הצגת ראיות חדשות לשם עיון מחדש בהחלטה הדוחה תביעת הכרה בנימוק של "התנהגות רעה וחמורה", וזאת גם אם בסופו של יום ההכרה תישלל על בסיס נימוקים חלופיים. ובמילותיה של הוועדה:
"10. יחד עם זאת, נשווה לנגד עינינו הורים שכולים, אשר קיבלו לידם החלטה של קצין התגמולים, הדוחה את זכאותם בנימוק שלפיו פטירתו של בנם-החייל הייתה בנסיבות המהוות 'התנהגות רעה וחמורה'. נניח, כי הורים אלה אספו ראיות השופכות אור חדש על תיוגה של ההתנהגות כ"רעה וחמורה". אנו סבורים, כי בנסיבות מתאימות ראוי שלא לחסום את האפשרות של ההורים להציג את הראיות החדשות (בהנחה שאכן מדובר בראיות חדשות לפי הפרשנות שאומצה בפסיקה), ולבקש כי קצין התגמולים יבחן מחדש שמא נפלה טעות בהגדרתה של ההתנהגות כ"רעה וחמורה", זאת אף אם בסופו של יום הזכאות תישלל על יסוד נימוקים אחרים. מסקנה זו מתבקשת לטעמנו מן האופי המיוחד של ההליך שבו עסקינן ומן המשמעות – לרבות הערכית והסמלית – של הקביעה בדבר "התנהגות רעה וחמורה" (סעיף 10 לפסק הדין הקודם. ההדגשות במקור).
על רקע דברים אלו; ובשים לב גם להנחת הוועדה שלפיה המערערים לא המציאו למשיב את מכלול הראיות החדשות המצויות בידיהם – הגיעה וועדת הערר לתוצאה האופרטיבית הבאה:
"13. לאור האמור, ולאור הרושם שעלה מכתבי הטענות ומדברי בא-כוח המערערים בישיבת קדם הערעור, שלפיו ההורים רואים חשיבות רבה בפן הסמלי ובאופן ההתייחסות להתנהגותו של המנוח, אנו קובעים כך:
המשיב ישקול אם לאור עמדתו המשפטית כפי שהוצגה במסגרת הערעור דנן ולאור מכלול הנתונים, יש מקום להפעיל את סמכותו לפי סעיף 25א(א) לחוק, ולהוציא מתחת ידיו החלטה חדשה, שאינה מושתתת על הנימוק בדבר "התנהגות רעה וחמורה" (סייג לזכאות), אלא על אי-קיום תנאי היסוד המקנים זכאות לתגמולים. ככל שהמשיב ימצא שלא לפעול כך, יודיע זאת לבא-כוח המערערים תוך 30 ימים. במקרה כזה פתוחה הדרך לפני המערערים לפנות למשיב בבקשה חדשה לעיון מחדש, ולצרף את מכלול הראיות התומכות בטענותיהם" (סעיף 13 לפסק הדין הקודם. ההדגשה שלנו).
בעקבות פסק הדין הקודם, המערערים הגישו למשיב בקשה נוספת לעיון מחדש. במסגרת זו הגישו המערערים, בין היתר, תצהירים מטעמם, וכן תצהירים מטעם המפקדת הישירה של המנוח בבה"ד 6 ומטעם הרל"שית (ראשת הלשכה) של מפקד בה"ד 6 בעת הרלוונטית. ביום 15.3.2020 דחה המשיב את הבקשה. זוהי ההחלטה השלישית שניתנה בעניינם של המערערים. בהחלטה נקבע כי אין במסמכים ובחומר הראיות כדי להוות "ראייה חדשה" כמשמעותה בחוק. עוד צוין בהחלטה כי המנוח "[…] נהרג בתאונת עבודה, בעת שנעדר מהשרות שלא ברשות ולאחר שלא מילא תפקיד בשירות למעלה מ-30 ימים, נציין כי די בהתקיימות אחד מהתנאים הללו כדי לקבוע שהחוק אינו חל. פטירתו המצערת הינה ללא זיקה לשירותו הצבאי".
המערערים שבו וערערו גם על ההחלטה מיום 15.3.2020 (עמ"ח 22268-06-20), וביום 12.11.2020 ניתן פסק דין מוסכם אשר בו נקבע כדלקמן:
בעקבות כך, ביום 24.1.2021 נתן המשיב החלטה נוספת, היא ההחלטה מושא הערעור שלפנינו. זוהי, אפוא, ההחלטה הרביעית אשר ניתנה בעניינם של המערערים. כפי שצוין בפתח פסק הדין, במסגרת ההחלטה קבע המשיב כי יש לראות בחומר הראיות שהוגש לו משום "ראיה חדשה". לאחר בחינת הדברים לגופם חזר בו המשיב מנימוק הדחייה שעניינו "התנהגות רעה וחמורה" של המנוח; אולם שב ודחה את תביעת ההכרה על בסיס נימוקים אחרים. למען הנוחות, נביא להלן את נוסח ההחלטה במלואה:
מכאן הערעור שלפנינו. המערערים עותרים כי נתערב בהחלטת המשיב ונקבל את תביעת ההכרה מטעמם. לוז טענתם של המערערים הינו כי ההתנהגות הרעה של הרס"ר כלפי בנם המנוח (כך על פי הנטען) מהווה "סיבה שבלעדיה אין" למותו של המנוח. על פי הילך טיעון זה, אלמלא הרס"ר היה מתעמר במנוח, לא היה המנוח עוזב את השירות הצבאי, וממילא לא היה מוצא את מותו בתאונה אשר אירעה ביום 23.9.2013 (ראו למשל, סעיף 42 לסיכומי המערערים).
האמת ניתנת להיאמר, כי הקושי הגלום בטענת המערערים בולט לעין אף בטרם צוללים לדיון בהוראות השונות של חוק משפחות חיילים ושל חוק חבלה שלא בעת מילוי תפקיד. אכן, התאונה שבה מצא המנוח את מותו מהווה אירוע אזרחי מובהק. מדובר באירוע אשר התרחש במיקום אזרחי; בנסיבות אזרחיות; תוך כדי פעילות וולנטרית שבצע המנוח ללא קשר לשירות הצבאי, ובזמן שהוא אינו מצוי בשירות משך קרוב לחודשיים ימים (לאחר שעזב את השירות על דעת עצמו). אכן, דומה כי בין נסיבות התאונה לבין השירות הצבאי אין דבר וחצי דבר (וראו בהקשר זה את חוות דעת הפרקליטות הצבאית מיום 13.1.2014, בנוגע לחקירת נסיבות מותו של המנוח, בה נכתב בין היתר (בסעיף 3) כי "[…] האירוע ארע בנסיבות אזרחיות מובהקות […]" – עמ' 100 לסיכומי המערערים). קשה להלום כי אירוע מעין זה יבוא בגדרם של חוקי התגמולים, וזאת גם אם נניח שהחלטת המנוח לעזוב את השירות שלא ברשות, התקבלה כתוצאה מהתנהגות בלתי ראויה של הרס"ר.
משאמרנו דברים כלליים אלה, נפנה להוראות הדין והפסיקה ונראה כי אכן, החלת המבחנים הרלוונטיים מובילה לכלל מסקנה כי צדק המשיב בהחלטתו לדחות את תביעת ההכרה שהגישו המערערים. נוכח הטענות שהועלו בפנינו, נתייחס הן לשאלת תחולתו של חוק משפחות חיילים; והן – בנפרד – לשאלת תחולתו של חוק חבלה שלא בעת מילוי תפקיד.
תנאי ההכרה הקבועים בחוק משפחות חיילים אינם מתקיימים בענייננו
מסגרת הדיון מצויה בהגדרה של המונחים "חייל שנספה במערכה" ו"נספה", אשר מצויה בסעיף 1 לחוק משפחות חיילים ואשר על בסיסה נקבעת ההכרה בבני משפחה של חיילי צה"ל. הרכיב הרלוונטי לענייננו מצוי בחלק הראשון של החלופה הראשונה להגדרה, ולפיו חייל ייחשב כמי שנספה במערכה אם נפטר כתוצאה מ"חבלה שאירעה בתקופת שירותו ועקב שירותו […]". על פי הגדרה זו נדרש קיומם של שני תנאים מצטברים, לאמור – כי החייל נפטר כתוצאה מחבלה שאירעה הן בתקופת השירות והן עקב השירות (וראו גם הגדרת המונח "חבלה", המצויה אף היא בסעיף 1 לחוק משפחות חיילים).
"בתקופת השירות"
בענייננו, לא ניתן לחלוק על כך שהתאונה אשר בה מצא המנוח את מותו, אירעה שעה שהמנוח נעדר מהשירות שלא ברשות משך פרק זמן של קרוב לחודשיים ימים (מיום 28.7.2013, המועד בו עזב המנוח את השירות, ועד ליום 23.9.2013, מועד התרחשות התאונה). ממילא אין מנוס אלא לקבוע, כעניין שבעובדה, כי לא מתקיים התנאי שעניינו בכך שהחייל נפטר כתוצאה מחבלה שאירעה "בתקופת השירות" (וראו את אישור הפטירה מיום 30.9.2013, אשר נחתם על ידי ראש ענף נפגעים ואשר בו צוין כי המנוח נפטר בעת שהיה עריק – עמ' 44 לסיכומי המערערים).
ודוק: גם אם נצא מנקודת הנחה שלפיה יש ממש בטענות המערערים בקשר לנסיבות אשר הובילו את המנוח לעזוב את השירות – לא יהיה בכך כדי לסייע להם. אכן, גם אם המנוח עזב את השירות בשל התנהגות בלתי ראויה של גורם פיקודי כזה או אחר, הרי שאין בכך כדי לשנות מן העובדה שהמנוח עזב את השירות ונעדר ממנו שלא ברשות; ובמילים אחרות – אין בכך כדי להפוך את פרק הזמן שבו המנוח נעדר מהשירות, לפרק זמן המהווה "תקופת שירות". מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, לאור פרק הזמן הממשי – של קרוב לחודשיים ימים – אשר חלף מהמועד בו עזב המנוח את השירות ועד למועד שבו נהרג.
הגענו אפוא למסקנה כי החבלה אשר כתוצאה ממנה נפטר המנוח לא אירעה "בתקופת שירותו". למעשה, ניתן היה לסיים את הדיון ביחס לחוק משפחות חיילים בנקודה זו. ואולם לא נעשה כן, אלא נמשיך ונדון בתנאי בנוסף שעניינו כי החבלה אירעה "עקב השירות". כפי שיפורט מיד, גם תנאי זה אינו מתקיים בענייננו.
למען שלמות התמונה נוסיף ונציין, כי לאור מסקנתנו שלפיה החבלה שגרמה לפטירת המנוח לא אירעה בתקופת השירות, הרי שממילא לא חלה החזקה הקבועה בסעיף 2ב(א) לחוק משפחות חיילים (הכוונה היא לחזקה שלפיה חייל אשר נפטר כתוצאה מחבלה שאירעה בתקופת השירות, רואים אותו כמי שנפטר עקב השירות, אלא אם הוכח היפוכו של דבר). כך או כך, אפילו היינו אומרים שהחזקה חלה בענייננו – הרי שעל רקע הדברים שיפורטו מיד, היה מקום לקבוע כי החזקה נסתרה.
"עקב השירות"
נוכח הטענות אשר הועלו על ידי המערערים, מצאתי לחזור ולהזכיר מושכלות יסוד באשר לאופן שבו נקבע קיומו של קשר סיבתי:
"מכבר ידענו כי שאלת קיומו של קשר סיבתי במשפט תיחתך בשני שלבים עוקבים. בראש ובראשונה נבחן אם נתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין אירוע פלוני לבין תוצאה פלונית. אם האירוע היה גורם או מן הגורמים לתוצאה .(causa sine qua non) משנמצא לנו כי יש קשר סיבתי-עובדתי בין אירוע פלוני לבין תוצאה פלונית, באים אנו אל השלב השני, והוא לבחינת הקשר הסיבתי-המשפטי. פירוש: מחילים אנו על הקשר הסיבתי-העובדתי מבחני-משפט הנועדים לסנן ולברור מבין הגורמים העובדתיים השונים אותם גורמים הנושאים עמהם – שמא נאמר: גורמים שנמצאו ראויים כי יישאו עמהם – אחריות משפטית. ראו והשוו :ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ;[6] ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ (פרשת שולמן ([7], בעמ' 866-862 (שניהם מפי השופט ברק). ומה ההבדל בין קשר סיבתי-עובדתי לבין קשר סיבתי-משפטי? אף אתה אמור: בעוד אשר קשר סיבתי-עובדתי מבקש ליתן ביטוי לקשר סיבתי פיזי-אובייקטיבי ברצף של אירועים, קשר סיבתי-משפטי אמור ליתן ביטוי להכרעה משפטית ערכית בהטלתה של אחריות משפטית"
(דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן: פרשת אביאן), פיסקה 14 לחוות דעתו של כב' השופט מישאל חשין).
אכן, הקביעה כי אירוע מסוים מהווה סיבה שבלעדיה אין ביחס לתוצאה מסוימת (קשר סיבתי עובדתי), הוא שלב הכרחי, אך בלתי מספיק, לקביעת קיומו של קשר סיבתי. השלב ההכרחי הנוסף הוא קביעת קיומו של קשר סיבתי משפטי, שמטרתו לאתר אלו מבין הגורמים העובדתיים אשר גרמו לתוצאה, הם כאלה המצדיקים לפרוש עליהם את חוק הנכים או את חוק משפחות חיילים. אכן, "קשר סיבתי-משפטי כורך – על-פי עצם טיבו – שיקולים ערכיים באשר לתחום התפרשותו הראוי של החוק […]" (ראו, פרשת אביאן, פיסקה 20 לחוות דעתו של כב' השופט מישאל חשין). ממילא, גם אם נקבל את טענת המערערים שלפיה אופן התנהלותו הנטען של הרס"ר כלפי המנוח הייתה "סיבה שבלעדיה אין" להתרחשות התאונה – אין בכך כדי להוביל, בהכרח, למסקנה שלפיה מתקיים התנאי בדבר "עקב השירות"; ויש להמשיך ולבדוק את סוגיית הקשר הסיבתי המשפטי.
בפרשת אביאן שירטט בית המשפט העליון באריכות ובפירוט את הכללים החלים ביחס לקביעתו של הקשר הסיבתי המשפטי במסגרת חוקי תגמולי הנכים. במסגרת פסק הדין הבחין בית המשפט בין שלושה סוגים שונים של מקרים, אשר עשויים לקיים את מבחן הקשר הסיבתי המשפטי (שם, פיסקאות 26-23); ובהמשך הוסיף והתווה את האופן שבו יש לקבוע קיומו של קשר סיבתי משפטי. נציין כי פסק הדין התמקד אמנם בקביעת הקשר הסיבתי ביחס לפריצתן של מחלות קונסטיטוציונליות (מחלות רדומות המתפרצות בגופו של אדם בנקודת זמן מסוימת), ואולם הדיון והקביעות שנקבעו בפסק הדין רלוונטיים גם לענייננו.
עיון במבחנים שהתוו בפסק הדין בפרשת אביאן; ולא פחות חשוב מכך – בחינת ההיגיון העומד בבסיסם של הדברים – מוביל בבירור למסקנה כי המקרה שלפנינו אינו מקיים את מבחן הקשר הסיבתי המשפטי, ונסביר. שלושת סוגי המקרים המדוברים בפסק הדין עוסקים בסיטואציות אשר יש להן קשר, ולו במידה מסוימת, לשירות הצבאי. ואילו בענייננו, התאונה אשר גרמה למותו של המנוח אירעה בנסיבות אזרחיות מובהקות, במהלך פעילות אזרחית וולנטרית אותה מבצע המנוח, במנותק לחלוטין מן השירות ושעה שהמנוח נעדר מהשירות הצבאי משך פרק זמן ממשי.
כך, סוג המקרים הראשון הנזכר בפסק הדין מדבר על אירועים שבהם המיוחדות והייחודיות של השירות הצבאי הובילו לפגיעה בחייל; ואילו סוג המקרים השני מדבר על אירועים חריגים ויוצאי-דופן שאירעו לחייל במהלך השירות הצבאי ובקשר עם שירותו. אפילו סוג המקרים השלישי, שבו הקשר בין השירות הצבאי לבין הפגיעה הוא הרופף ביותר, מחייב מידה מסוימת של זיקה לשירות הצבאי. הוכחה ברורה לכך ניתן למצוא במבחן העזר שאומץ לצורך בחינת מקרים המשתייכים לסוג זה, שעניינו השוואה בין חיי הצבא לבין החיים האזרחיים. על פי מבחן עזר זה, אם המחלה הקונסטיטוציונלית הייתה פורצת בכל מקרה – גם בחיים האזרחיים – יישלל קיומו של קשר סיבתי לשירות הצבאי (בהקשר זה ראו גם, רע"א 8138/07 פאר נ' קצין התגמולים משרד הביטחון (21.6.2011), פיסקאות 13-11). עצם ההשוואה בין התנאי הצבאיים לבין החיים האזרחיים, מלמדת כי נדרש שהשירות הצבאי יתרום "דבר מה" לאירוע, ובמילים אחרות: יהיה בעל "ערך מוסף" מסוים ביחס לפגיעה. אלא שבענייננו כלל לא ניתן לדבר על קיומו של "ערך מוסף" כלשהו של השירות הצבאי ביחס להתרחשות התאונה, שהרי היא אירעה במנותק לחלוטין מהשירות וללא קשר אליו.
ואם חש הקורא כי הדיון שערכנו לעיל לוקה במלאכותיות, הרי שהדבר נובע מכך שאירוע החבלה שבו מצא המנוח את מותו הינו אירוע אזרחי מובהק, המנותק לחלוטין מהשירות הצבאי; ומהקושי להחיל את המבחנים שנקבעו על סיטואציה אשר נעדרת "קצה חוט" צבאי כלשהו.
ומכיוון אחר: על פי ההלכה הפסוקה, גם כאשר אירוע חבלה מתרחש כשהחייל נמצא בשירות, בבסיס הצבאי עצמו – אין בכך די על מנת להוביל למסקנה שהאירוע התרחש "עקב השירות". נדרש דבר מה נוסף – "זיקה נוספת בין החבלה לבין השירות" (ע"א (מח' י-ם) 4221/03 גרין נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון (16.9.2003); ע"נ 10149-09-16 פלונית נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון – אגף השיקום (16.12.2019) (להלן: פרשת פלונית), פיסקה 8)). כך למשל, נקבע כי אירוע שבו חיילת נחבלה כאשר שהתה בבסיס והדגימה לחברותיה את כישוריה בתחום הריקוד – אינו נחשב אירוע שהתרחש "עקב השירות", וזאת בשים לב כך ש"[…] הפעולה האקטיבית שביצעה המערערת הייתה אישית, וולונטרית, שאין לה דבר עם צרכי השירות או עם הסיכונים הטבעיים והסבירים הנובעים מעצם ההימצאות בבסיס […]" (פרשת פלונית, פיסקה 9. וראו גם את הדוגמאות הנוספות הנזכרות בפיסקה 10 לפסק הדין). וכך למשל, נקבע כי אירוע שבו סוהר נפגע אגב ריצה בשטח בית הסוהר שלא במהלך אימון, תרגיל או משימה שהוטלה עליו – אינו מקיים את דרישת הקשר הסיבתי המשפטי, וזאת בהיעדר כל ייחודיות הקשורה לשירותו ובשים לב לכך שאותה פגיעה בדיוק הייתה יכולה להתרחש מחוץ לשירות (ע"נ 5454-12-18 פלוני נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון – אגף השיקום (28.11.2019)).
הדברים האמורים ממחישים ומבהירים, מכוח קל וחומר, עד כמה המקרה שלפנינו רחוק מקיום התנאי בדבר קשר סיבתי משפטי (שהוא כאמור רכיב הכרחי על מנת לקבוע כי החבלה התרחשה "עקב השירות"). שהרי, אם חבלה המתרחשת בזמן השירות ובבסיס הצבאי, אינה נחשבת ככזו אשר אירעה "עקב השירות", מן הטעם שאירעה אגב פעילות שאינה קשורה לתפקיד הצבאי ולצרכי השירות – הרי שעל אחת כמה וכמה שחבלה המתרחשת במיקום אזרחי, בנסיבות אזרחיות, כאשר המנוח נמצא בבית העסק של אביו ואינו מצוי בשירות משך פרק זמן של כמעט חודשיים, לא ייחשב כחבלה אשר אירעה "עקב השירות".
טרם סיום פרק זה, נוסיף ונזכיר גם את פסק הדין שניתן ברע"א 4241/07 נחמני נ' קצין התגמולים-משרד הביטחון (9.2.2008). בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון כי חבלה אשר אירעה לחייל (בשירות קבע) עת השתתף במשחק קט-רגל, במסגרת פרטית ומחוץ לשעות הפעילות הצבאית – אינה מהווה חבלה אשר אירעה "עקב השירות", וזאת חרף טענת החייל כי מטרת המשחק הייתה להתכונן ל"בוחן בר אור" שאמור היה להתקיים ביחידתו. וכך נפסק:
"אכן ההלכה שיצאה מפי בית משפט זה היא כי ניתן להכיר בקשר בין פגיעה לבין השירות בצה"ל, גם כאשר הפגיעה התרחשה עת שהה החייל בחופשה, אך זאת רק בתנאי שהפגיעה התרחשה כתוצאה ממעשה שנועד לקדם את מטרותיו של צה"ל – ככזה, או שהפעולה הספציפית נתבקשה מהחייל אם במפורש ואם במשתמע מנסיבות שהתהוו (עיינו, למשל: ר"ע 507/82 אבו רוקון נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4), 212, 215 שיש בו דמיון מסוים לטענות שבפנינו). השאלות אותן יש לבחון הינן איפוא האם פעילותו של המבקש נועדה לקדם אינטרס של הצבא, והאם הפעילות הגופנית של המבקש הגיעה כתוצאה ממילוי אחר המלצה ספציפית של המפקד, או אז היא מהווה ביטוי למילוי תפקידו. לשיטתי, התשובה על שאלות אלה כאן הינה בשלילה. המבקש פעל מיוזמתו, כאשר בחר להצטרף, בזמנו הפנוי, למסגרת פרטית של משחק קט-רגל. בענייננו לא ניתן לומר כי השתתפותו של המבקש במשחק קידמה, או נועדה לקדם – ככזו – אינטרס ישיר של צה"ל. ודוק, ייתכן והיתה צפויה לצה"ל תועלת עקיפה כלשהי משיפור כושרו הגופני של המבקש ובהחלט ייתכן שמשחק הקט-רגל היה תורם לשיפור תוצאת מבחן הבר-אור של המבקש, אך גם אם כך הדבר (ואין הדבר נקי מספקות), הרי שמכאן ועד להוכחת קשר סיבתי בין הפציעה לבין השירות הצבאי – הדרך עודנה ארוכה" (פיסקה 7 לפסק הדין).
גם פסק דין זה מלמד, מכוח קל וחומר, כי התנאי שעניינו "עקב השירות" אינו מתקיים בענייננו. אכן, בענייננו אין (ולא יכולה להיות) כל טענה בדבר קיומה של תועלת כלשהי לצבא כתוצאה מן הפעילות שבצע המנוח בבית העסק של אביו שעה שאירעה התאונה; מה גם שהתאונה לא ארעה מחוץ לשעות הפעילות הצבאית, אלא שעה שהמנוח נעדר מהשירות (שלא ברשות) משך תקופה של קרוב לחודשיים ימים.
הנה כי כן, תנאי הזכאות הקבועים בחוק משפחות חיילים אינם מתקיימים בענייננו. משכך; ובשים לב לעובדה שחבלת המנוח אשר הובילה לפטירתו לא אירעה "בתקופת השירות" – נמשיך ונתייחס לתנאי הזכאות הקבועים בחוק חבלה שלא בעת מילוי תפקיד (כפי שעשה גם המשיב במסגרת ההחלטה מושא הערעור). כפי שנראה מיד, גם תנאי זכאות אלה אינם מתקיימים במקרה שלפנינו.
גם תנאי ההכרה הקבועים בחוק חבלה שלא בעת מילוי תפקיד – אינם מתקיימים
מסגרת הדיון מצויה בהוראת סעיף 2(ב) לחוק חבלה שלא בעת מילוי תפקיד, הקובעת כך: "חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן – חוק משפחות חיילים), יחול לגבי בני משפחתו של חייל שמת כתוצאה מחבלה שנחבל מחבלה שאירעה בתקופת שירותו, אף שלא עקב שירותו, ובלבד שהתקיימו כל הנסיבות כאמור בסעיף קטן (א)(1) עד (2א) ו-(2ג) עד (2ה)" (ההדגשה שלנו. באשר לתכלית אשר הובילה לחקיקת חוק חבלה שלא בעת מילוי תפקיד ראו למשל, רע"א8899/07 פלוני נ' קצין התגמולים (4.12.2008), פיסקה י"ד).
עינינו הרואות, כי על מנת שחוק משפחות חיילים יחול ביחס לחבלה שגרמה למותו של חייל, חרף העובדה שהחבלה אירעה שלא עקב השירות – נדרש כי יתקיימו מספר תנאים מצטברים. כפי שנראה מיד, כמה מהתנאים הדרושים אינם מתקיימים בענייננו:
התנאי הקבוע בסעיף 2(א)(1) לחוק חבלה שלא בעת מילוי תפקיד: " החבלה אירעה בעת שהחייל לא נעדר מן השירות שלא ברשות". כעולה בבירור מהרקע העובדתי שפורט לעיל, בעת התרחשות התאונה המנוח נעדר מהשירות שלא ברשות (ואף הוכרז כעריק). ממילא ברור, כי תנאי זה אינו מתקיים (ראו והשוו, ו"ע 112-04 בן שמעון מזל נ' משהב"ט-אגף השיקום-תגמולים (14.11.2012) (להלן: פרשת בן שמעון), פיסקה 14).
התנאי הקבוע בסעיף 2(א)(2) לחוק חבלה שלא בעת מילוי תפקיד: "אם החבלה אירעה בעת שהחייל לא מילא תפקיד בשירות, היא אירעה תוך תקופה של 30 הימים הראשונים שבהם לא מילא תפקיד בשירות". בענייננו, בעת התרחשות התאונה המנוח לא מילא תפקיד בשירות משך פרק זמן של קרוב לחודשיים (מיום 28.7.2013 ועד ליום 23.9.2013). ממילא יש לקבוע כי גם תנאי זה אינו מתקיים. נדגיש, כי לעניין תנאי זה אין רלוונטיות לנתון שלפיו המנוח נעדר מן השרות שלא ברשות. כוונתנו לכך, שגם אילו היעדרותו של המנוח מהשירות הייתה מתבצעת במסגרת חופשה ברשות – עדיין היה מקום לקבוע כי התנאי אינו מתקיים, וזאת מן הטעם שמדובר בפרק זמן העולה על 30 ימים.
ודוק: לא נעלמו מעינינו האישורים הרפואיים אשר צורפו על ידי המערערים, ואשר מהם עולה כי במהלך פרק הזמן שבו המנוח נעדר מהשירות שלא ברשות, הוא ביקר פעמיים בבית החולים מאיר (בימים 14.8.2013 ו-22.8.2013), ובכל אחד מהביקורים הגורם הרפואי המליץ על שבעה ימי מנוחה (ראו עמ' 59-53 לסיכומי המערערים). ואולם אין בנתון האמור כדי לשנות מן העובדה, שבעת התרחשות התאונה המנוח לא מלא תפקיד בשירות משך פרק זמן של מעל 30 ימים. נציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אפילו היינו מפחיתים את אותם ארבעה עשר ימי מנוחה מסך הימים שבהם המנוח לא מילא תפקיד בשירות, גם אז היה מדובר בפרק זמן העולה על 30 ימים (לעניין תנאי זה ראו והשוו, פרשת בן שמעון, פיסקה 15).
התנאי הקבוע בסעיף 2(א)(2א) לחוק חבלה שלא בעת מילוי תפקיד: "החבלה לא אירעה תוך כדי עיסוקו של החייל בעבודה, בעיסוק או בפעילות ספורטיבית, אשר נהוג לקבל בעבורם תמורה, בין בכסף ובין בשווה כסף, בין אם אושרו כדין לפי פקודות הצבא ובין אם לאו, בין אם בפועל ניתנה תמורה כאמור ובין אם לאו". כזכור, המנוח מצא את מותו בבית העסק של אביו (המערער), וזאת כתוצאה מזרוע של מנוף אשר נפלה עליו. המערערים אמנם טענו כי המנוח לא הועסק על ידי אביו, אך הודו כי "[…] בתקופת החגים היה עוזר בלבד במקרים בודדים בלבד, ולא באופן רצוף כלל וכלל […]" (סעיף 31 לתצהיר המערערת; סעיף 76 לתצהיר המערער). נציין, כי המערערים לא התייחסו באופן מפורש וישיר לשאלה האם במועד התרחשות התאונה המצערת, המנוח סייע למערער בעבודתו; והרי מידע זה מצוי בידיעתם. עוד נציין, כי מדו"ח הפעולה של המשטרה עולה כי "על צווארו של הנפטר [המנוח] הייתה רצועה מחוברת לשלט רחוק המפעיל את המנוף" (נספח ח' לכתב התשובה מטעם המשיב).
על רקע כלל האמור לעיל, דומה כי גם התנאי האמור אינו מתקיים. בהקשר זה נדגיש, כי בהתאם להוראות הסעיף אין חשיבות לשאלה האם המנוח קיבל תמורה בגין עבודתו בבית העסק של אביו (המערער) אם לאו, ודי בכך שמדובר בעיסוק אשר נהוג לקבל בעבורו תמורה. עוד נציין, כי החריג הנזכר בסעיף 2(א)(2א)(2) אינו רלוונטי לענייננו, שהרי אין חולק כי המנוח לא החזיק באישור עבודה מטעם צה"ל.
סוף דבר
הגענו אפוא למסקנה כי תנאי ההכרה הקבועים בדין – הן אלה שבחוק משפחות חיילים והן אלה שבחוק חבלה שלא בעת מילוי תפקיד – אינם מתקיימים בענייננו; וזאת גם אם נניח כי טענות המערערים באשר לנסיבות אשר הובילו את המנוח לעזוב את השירות, נכונות הן. כפי שצוין לעיל, כך נטתה לסבור גם וועדת הערר אשר נתנה את פסק הדין הקודם (ראו סעיף 9 לפסק הדין). ממילא אין מקום להתערבותנו בהחלטת המשיב מיום 24.1.2021, המותירה את דחיית תביעת ההכרה על כנה. נדגיש כי אין במסקנה שאליה הגענו כדי לגרוע כהוא זה מן האמפטיה שאנו חשים כלפי המערערים, אשר איבדו את היקר להם מכל. אף אין במסקנתנו האמורה כדי להביע עמדה ביחס לשאלה האם אופן ההתנהלות של הצבא ושל מפקדיו כלפי המנוח, הייתה ראויה ותקינה אם לאו.
סוף דבר, אנו מורים על דחיית הערעור. לפנים משורת הדין ונוכח נסיבות המקרה, לא ייעשה צו להוצאות.
פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
________________________________________ ____________________
השופט גלעד לובינסקי זיו, יו"רפרופ' יעקב יהב – חבר ד"ר איריס אמה חזן – חברה
ניתן היום, כ"א אב תשפ"ג, 08 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
