לפני
כבוד השופטת יפעת שקדי שץ
תובעים/משיבים
1. י.ס. ת"ז ——-
2. נ.ד. ת"ז ——-
נגד
נתבעת/מבקשת
ש.ס. ת"ז ——-
החלטה
בענין: בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל היעדר עילה והיעדר יריבות
בתביעה שלפניי טוענים התובעים לזכותם לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מהפרת הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים בים 16.4.2019 וקיבל תוקף של פסק דין ("הסכם הפשרה" או "פסק הדין").
לטענתם, הפרת ההסכם והעיכוב בביצוע התשלום המוסכם גררו נזק בשיעור משמעותי שכן סכום הפשרה יועד לרכישת בית מגורים חלופי. נטען, כי הנתבעת ידעה זאת וזו הסיבה שסוכם, כי אם ירכשו התובעים בית מגורים, יוקדם תשלום הסכום המוסכם (סעיפים 8,28,72 לכתב התביעה).
עוד נטען, כי שערוך סכום החוב בהליכי הוצאה לפועל מפגר אחר קצב עליית מחירי המקרקעין באזור מגורי הצדדים ולכן אין בחיוב בריביות במסגרת הליכי הגבייה כדי לפצות אותם על הנזק שנגרם להם כתוצאה מעליית מחירי המקרקעין והריבית לה נדרשו במסגרת ההלוואה המובטחת במשכנתא (סעיף 83 לתביעה).
בצד הטענות לנזק שנגרם להם, טענו התובעים גם לעשיית עושר של הנתבעת אשר התעשרה כתוצאה מהפרת הוראות פסק הדין (סעיף 89 לתביעה).
במענה טענה הנתבעת, כי התובעים הפרו את הוראות פסק הדין וכתוצאה מאותה הפרה התעשרו (סעיף 3 לכתב ההגנה).
נטען, כי לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק הנטען למעשיה של הנתבעת וכי פסק הדין לא נועד לממן עבור התובעים רכישת דבר (סעיף 5).
עוד טענה הנתבעת, כי היא שילמה ריביות ושכר טרחה בהליכי הגבייה אשר מהווים ריבית עונשית ומדובר בניסיון לתבוע כספים בכפל.
לטענת הנתבעת, גם אם היינו מקבלים את מלוא טענות התובעים, כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפי הנתבעת, שכן "מדובר בתביעה מעין נזיקית בגין נזק לכאורה שנובע מהתמשכות הליכי גבייה שנפרעו באמצעות הוצאה לפועל בהם כבר קיים מנגנון גבייה הכולל ריבית הנחשבת כריבית עונשית ומגלמת בתוכה את הפיצוי" (סעיף 9 לכתב ההגנה) ולא יעלה על הדעת שלאחר קבלת סכום של כמיליון ש"ח מעבר לסכום הפשרה ינסו להשיג "כיס עמוק נוסף למימון גחמותיהם" (סעיף 9).
עוד נטען, כי "התביעה רחוקה מלהיות מבוססת מבחינה מהותית כאשר היא נשענת על הבטחות וטענות סתמיות" (סעיף 11); כי ברור שעצם העובדה שהתובעים מנסים לשפר את רמת חייהם לא יכולה לבסס עילה משפטית כלשהי לפיצוי וכי התביעה אינה מצביעה על עילה או אינדיקציה בדבר התחייבות לממן לתובעים רכישת נכס כלשהו.
במסגרת רשימת הבקשות שהוגשה בהתאם להוראות תקנה 49(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ("תקנות סדר הדין האזרחי") ביקשה הנתבעת כי ידון בית המשפט בבקשה שלפניי לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה ושבה על הטענות שנטענו בכתב ההגנה, בין היתר, בכל הנוגע להתעשרות התובעים; להיות הריבית בהליכי הוצאה לפועל ריבית "עונשית" שמגלמת את "הפיצוי" שנובע מאיחור בתשלום החוב וכי הניסיון לשפר את רמת החיים של התובעים לא יכול לבסס עילה משפטית לפיצוי.
עוד טענה הנתבעת, כי בניגוד להוראות תקנה 15(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי צורף מסמך של מתווך נדל"ן חסר משמעות המהווה מעין הבעת דעה ותו לא. נטען, כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת הקשר הסיבתי הקבוע בסעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
נוסף על כך טענה הנתבעת להיעדר יריבות.
במענה השיבו התובעים כי הריבית בתיק ההוצאה לפועל "שומרת על ערך הכסף ואינה בבחינת עונש או פיצוי על הפרת חוזה" וכי העילה היא ההפרה של הסכם הפשרה באופן שגרר נזק כאשר התביעה היא לקביעת פיצוי שיעמידם במצב בו היו אם החוזה היה מקוים במועד.
עוד טענו התובעים, כי הטענה לגבי כוונת הצדדים לקשור בין תשלום הסכום שנקבע בהסכם הפשרה ורכישת בית מקבלת ביטוי מפורש בהסכם הפשרה, בטיוטות להסכם הפשרה וכן בעדות של מי שהיתה מעורבת בענין בזמן אמת. כך שקיימות אינדיקציות להסכמה הנטענת.
בדיון שהתקיים בפניי עמדו ב"כ הנתבעת על שמיעה והכרעת הבקשה שלפניי, שבו על הטענות שפורטו בכתב ההגנה וברשימת הבקשות ועמדו על הכרעה מנומקת גם לאחר שהובהרה המסגרת המשפטית הרלבנטית (עמ' 7, ש' 15- עמ' 8, ש' 2).
ב"כ התובעים השיבה לטענות, חידדה שאכיפת ההתחייבות של הנתבעת בוצעה באמצעות הליכי הוצאה לפועל ואילו התביעה כאן היא לפיצוי בגין הנזק שנגרם כתוצאה של ההפרה (עמ' 8, ש' 24-8).
דיון והכרעה:
טענת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף בהיעדר עילה
כידוע, תביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות המפורטות בתביעה, זכאי יהיה לקבל את הסעד הנתבע.
בהתאם, סילוק תביעה על הסף מחמת היעדר עילה מוצדק בנסיבות בהן גם אם יעלה בידי התובע להוכיח את העובדות בכתב התביעה הוא לא יהיה זכאי לסעד המבוקש.
ההלכות בענין שימוש בסמכות בית המשפט להורות על מחיקת כתב תביעה בשל העדר עילה ידועות, ברורות ומבוססות.
נקבע, פעם אחר פעם, כי צעד זה שמור למקרים בהם "אין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש ומושכלות ראשונים הם כי אין להכריע בגורל תביעה בעודה באיבה אלא אם ברור על פניו כי אין לה כל סיכוי להתקבל" (כך למשל רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (1.9.2005), בסעיף 8 לפסק הדין; ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון אשר כהן ז"ל (23.1.2019) בסעיף 19 לפסק הדין).
בהקשר של סילוק על הסף בטענה להעדר עילה נקבע במפורש, כי יש לעשות שימוש בסמכות בית המשפט במקרה כזה רק במקרים בהם "התביעה אינה מגלה ולו צל של עילה" (כך למשל ברע"א 10091/02Siemens Aktiengesellschaft נ' תעשיות אלקטרוכימיות 1952 בע"מ (14.3.2004) בפסקה האחרונה של פסק הדין); ע"א 76-86 ד"ר יוסף פיינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ (24.9.1989) בסעיף 9 לפסק הדין; וכן ע"א 7829/18 בטר פלייס ישראל נ' שי אגסי (8.2.2022) בסעיפים 32-31 לפסק הדין).
במקרה שלפני טענות התביעה, כאמור, הן שתכליתה של ההסכמה שקיבלה ביטוי בפסק הדין היתה תשלום סכום שיאפשר מעבר מקום מגורים ושעה שעוכב התשלום בשורת פעולות על ידי הנתבעת, סיכלה את ביצוע תכלית ההסכמה באופן שגרם לתובעים נזק ועל כן הם זכאים לפיצוי שיביא אותם למצב בו היו אילו ההסכם היה מקוים.
הטענות שבפי הנתבעת לגבי העדר תיעוד או היתכנות לאותה הסכמה נטענת; לגבי תכלית הפיצוי בהליכי הוצאה לפועל ולגבי מצבם המשופר של התובעים בעקבות האיחור בתשלום וגבייה בהליכי הוצאה לפועל הן טענות לגופם של דברים, כלומר במענה לטענות התביעה – ביחס ליכולת להוכיח את הטענות, ביחס לטיב ההסכמה שגובשה וקיבלה תוקף של פסק דין, ביחס לאחריותה של הנתבעת לנזק הנטען, ביחס לעצם התקיימות הנזק הנטען, וביחס לגביית הפיצוי המגלם את שיעור הנזק בכפל.
לא מדובר בטענות המלמדות על כך שגם אם יעלה בידי התובעים להוכיח את טענותיהם הוכחת הטענות לא תוביל לגיבוש זכות לפיצוי הנתבע.
אדרבה, הטענות ביחס לכוונת הצדדים בהסכם הפשרה וטענות ביחס לגורם שהוביל לעיכוב בהליכי הגבייה יש בהן כדי ללמד על ההצדקה בבירור הטענות.
כך, סוג הטענות שהעלתה הנתבעת אינן טענות המבססות טענות להיעדר עילה אלא טענות במענה לתביעה ועל כן, אין בהן כדי להוביל לסילוק התביעה על הסף.
במילים אחרות –
אם יעלה בידי התובעים להוכיח את כל טענותיהם כפי שנוסחו בתביעה – שההסכמה המקורית כוונה ועוצבה כך שתאפשר להם רכישת דיור חלופי; כי הסכמה זו גובשה על דעת שני הצדדים; כי עצם העיכוב בתשלום הסכום המוסכם נגרם כתוצאה מפעולות מכוונות של הנתבעת; כי התשלום הנלווה לקרן החוב שנפסק בהוצאה לפועל אינו מגלם את הנזק שנגרם להם בפועל; כי הם עומדים בתנאים לקביעת פיצויי קיום ואת שיעור של הסכום המהווה פיצוי כאמור – תתקבל התביעה.
מובן, כי ככל שלא יעלה בידיהם להוכיח את רכיבי התביעה היא תידחה; אך לא מדובר במקרה בו גם אם יוכחו רכיבי התביעה כבר עתה ניתן לקבוע, כי אין זכות לסעד (כפי שנדרש בכדי לבסס הצדקה לסילוק תביעה על הסף).
על כן, הטענה להצדקה לסילוק על הסף בהעדר עילה – נדחית.
טענת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף בהיעדר יריבות
הטענה להיעדר יריבות נטענה מבלי שהוצג טיעון סדור בענין.
הוסבר, כי אין יריבות מאחר ש"הנתבעת לא חייבת ולו שקל אחד לתובעים" וכי "גם אם היה ממש בטענות התובעים, הרי שאין יריבות ישירה בין התובעים לנתבעת ולכן יש לסלק את התביעה מחמת העדר יריבות".
איני סבורה שהטענות שהוצגו מובילות לקבלת עמדת הנתבעת:
ראשית, הטענה היא לא לחוב קיים של הנתבעת כלפי התובעים אלא לנזק שנגרם כתוצאה ממעשיה המצדיק קביעת פיצוי (בין בגין הנזק עצמו ובין פיצויי קיום).
שנית, הטענה היא שמעשיה של הנתבעת, באופן אישי וישיר, גרמו לנזק הנטען ועל כן היא החייבת בפיצוי.
על כן, מאחר שמדובר בטענות שמופנות במישרין אל הנתבעת, מבוססות על התחייבותה, על טענה להפרתה את ההסכם ועל מעשיה – אני דוחה את הטענה להיעדר יריבות.
סוף דבר:
לאור ניתוח הדברים כמפורט, מאחר והבקשה אינה כוללת טענות שמבססות את ההצדקה הנדרשת לסילוק תביעה על הסף אני מורה על דחיית הבקשה.
אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעים בסך 1,250 ש"ח.
החלטה זו מותרת לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתנה היום, י"ד שבט תשפ"ה, 12 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.
