בפני
כבוד השופטת הילה גורביץ עובדיה
התובעת / הנתבעת:
ר.ב. ת"ז ——–
ע"י ב"כ עוה"ד מועין דבאח ואח'
נגד
הנתבעת / התובעת:
ק.ע.ל. ת"ז ——–
ע"י ב"כ עוה"ד מרינה גולדווג-קון
פסק דין
הצדדים וטענותיהם:
התובעת והנתבעת אחיות.
הורי הצדדים הלכו לעולם – האֵם ביום 29.4.2009 והאב ביום 26.5.2015.
עִזבון ההורים כלל זכויות במקרקעין, דירה המצויה ברחוב מ.כ. xx בעיר כ', הידוע כגוש —- חלקה –. בחיי ההורים, הזכויות בדירה היו רשומות עליהם בחלקים שווים.
ביום 14.11.2017 ניתן פסק דין לפיו ניתן צו ירושה בחלוקה על פי דין, אחר עִזבון כל אחד מהוריהם המנוחים, כך שכל אחת מהצדדים יורשת מחצית מעִזבון ההורים. הצו ניתן בהליך 19799-02-16 והליכים קשורים.
בהתאמה לפסה"ד הזכויות בדירה נרשמו על שם הצדדים בחלקים שווים.
התובעת הגישה תביעה במסגרתה עתרה לאכוף "המחאת זכות והודעת הסתלקות מהעִזבון" אשר נחתם על ידי הנתבעת ביום 7.5.2009 ונטען כי מכוחו התובעת היא בעלת כל הזכויות בעִזבון ההורים המנוחים. התובעת טענה כי הרקע למסמך "המחאת זכות והודעת הסתלקות מהעִזבון" הוא תשלומי חובות ששילמה התובעת עבור הנתבעת, שמומנו בהלוואות וסיוע כלכלי נוסף שנתנה התובעת לנתבעת. נטען כי מתוך כספי עִזבון האֵם המנוחה הועבר סך 117,000 ₪ לתיק הפש"ר של הנתבעת, לשם מתן הפטר לנתבעת – וזאת על חשבון הדירה, בד בבד עם החרגה של החוב הנטען של נתבעת כלפי התובעת, מהחובות שבהפטר.
הנתבעת הכחישה טענות התובעת. נטען כי התובעת אינה מניחה נפשית לנתבעת, מעלילה עליה עלילות סרק ומגישה כנגדה תלונות סרק כשהיא מכנה אותה "אחי" ולא "אחותי" (הנתבעת טְרַנְסְגֶ'נְדֶּרית). נטען כי התביעה נועדה לנשל את הנתבעת מעִזבון הוריה לאחר שניסיון התובעת להציג צוואות מזויפות לא צלח ונדחתה טענתה כי הנתבעת כי המסמך שכותרתו "המחאת זכות והודעת הסתלקות מהעִזבון" הוא הסתלקות מהעִזבון (ראו פסק דיני בהליך ת"ע 19799-02-16 והליכים קשורים). נטען כי הנתבעת אינה חבה כספים לתובעת, התובעת לא הגישה תביעה כספית, המסמך שכותרת "המחאת זכות והודעת הסתלקות מהעִזבון" לא נחתם בפני עו"ד ולא בתאריך הכתוב, נחתם באילוץ, אין לו תוקף וממילא חל רק על עִזבון האֵם. עוד נטען כי הכספים ששולמו לקופת הפש"ר מחציתם הוא חלקה של הנתבעת בעִזבון ההורים. נטען גם כי התובעת או מי מטעמה פלשו לדירת העִזבון ללא תשלום דמי שימוש.
בהמשך לטענות הנתבעת בכתב הגנתה, הגישה הנתבעת תביעה לתשלום דמי שימוש ושווי מיטלטלין. הנתבעת עתרה לחייב את התובעת לשם סך 1,250 ₪ לחודש בגין חלקה בדמי שימוש (המחצית) עבור 75 חודשים – לתקופה 5/2015 (מועד פטירת האב) עד 8/2021 (מועד הגשת התביעה), ובהפחתת סך 58,500 ₪ ששילמה התובעת לתיק הפש"ר. עוד נתבע סך 50,000 ₪ בגין שווי מחצית מיטלטלין העִזבון. סה"כ סך 85,250 ₪.
התובעת הכחישה את הטענות, שבה וטענה כי לאור "המחאת זכות והודעת הסתלקות מהעִזבון", לנתבעת אין זכויות בדירה. אשר לדמי השימוש נטען כי לאור מצב הדירה שנבנתה בשנות ה-60, שכר הדירה לכל היותר סך 1,800 ש"ח לחודש. נטען כי התובעת תחזקה את הדירה עוד בחיי ההורים ומאז ושילמה למעלה מ-450,000 ₪ לכיסוי חובות התובעת בשל מעקלים שהגיעו לבית ההורים. נטען כי מחודש מאי 2015 עד סוף שנת 2017, בת התובעת עשתה שימוש בדירה רק בסופי שבוע לאחר ששבה מלימודיה ב— ועברה להתגורר בה בקביעות רק בסוף שנת 2017 והשקיעה למעלה מ-48,000 ₪ בשיפוץ הדירה. נטען כי הסכום ששולם לקופת הפש"ר כולל 58,500 ₪ שולם לשם החרגת תביעתה כנגד הנתבעת מההפטר, ולא על חשבון דמי שכירות. אשר למיטלטלין נכתב כי מדובר במיטלטלין שנרכשו על ידי ההורים לפני עשרות שנים וערכם אינו עולה על 1,000 ₪. בית המשפט התבקש לדחות את התביעה.
בהמלצת בית המשפט הסעד שהתבקש בעניין המיטלטלין נמחק ביום 9.12.21.
זה המקום לציין כי הדירה נמכרה על פי צו פירוק שיתוף שניתן בהליך 61629-21-19 וכספי התמורה מוחזקים אצל כונסת הנכסים בשל צווי עיקול שהטילו הצדדים זו כלפי זו.
בהתאם להחלטות שניתנו, מונה מומחה מטעם בית המשפט לעניין גובה דמי השימוש. על פי חוות הדעת נושאת תאריך 25.5.2022, דמי השימוש הוערכו על פי הפירוט שבחוות הדעת בגין כל שנה ושנה: לשנים 2015-2016 סך 2,000 ₪ לחודש, לשנים 2017-2018 סך 2,200 ₪ לחודש, לשנת 2019 סך 2,400 ₪ לחודש, לשנת 2020 סך 2,450 ₪ לחודש ולשנת 2021 סך 2,500 ₪ לחודש.
הצדדים לא שלחו למומחה שאלות הבהרה, לא זימנוהו לחקירה ולא חלקו על חוות הדעת.
דיון והכרעה:
מפאת חשיבות העניין בראש חלק זה, מובא נוסח המסמך שכותרתו, "המחאת זכות והודעת הסתלקות מעִזבון" (להלן: "המחאת הזכות"):
"המחאת זכות
והודעת הסתלקות מעִזבון
אני הח"מ ע.ל. ת.ז. ——– נותנת בזאת המחאת זכות על פי חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969. להלן "החוק" וכן בהתאֵם להוראת חוק הירושה להלן חוק הירושה. אמי נפטרה ביום 29/4/2009 ועם פטירתה לא הותירה אחריה צוואה. ביני לבין אחותי ר.ב. ת.ז. ——– התחשבנות כספית במסגרת הלוואות עזרה, סיוע שקיבלתי ממנה במשך שנים שחייתי ב—. בגין כל העזרה הנ"ל וההלוואות שנתנה לי הרי שאני ממחה בזאת כל זכות עתידית שאמורה אני לקבל בירושה בהתאֵם לחוק הירושה.
למען הסר ספק אני גם מודיעה בכתב זה כי אנוכי מסתלקת מעִזבון אימי לטובת אחותי ר.ב. הסתלקות סופית ומוחלטת.
הסתלקות זו סופית ומוחלטת.
אשר על כן באתי על חתום (——)
תאריך 7/5/09"
בפסק דיני שניתן ביום 14.11.2017, בעניינם של עִזבון ההורים המנוחים ושהתנהל בין הצדדים נפסק כי המסמך הנ"ל אינו מהווה תצהיר הסתלקות העומד בהוראות חוק הירושה, התשכ"ה-1965. ראו הליך ת"ע 19799-02-16 והליכים קשורים.
בסעיפים 17-18 לפסה"ד שם כתבתי:
"איני מקבלת את טענת הנתבעת כי העובדה שהסתלקות אינה בתצהיר אינה פוגעת בהסתלקות ובתוקפה. טענה זו סותרת חזיתית את הוראות התקנות והנתבעת לא הצביעה על ה"חלון" דרכו היא מבקשת להכניס את הפרשנות המרחיבה הזו. למעשה ניתן לומר כי דרישות הדין באשר לאופן הגשת הודעת הסתלקות הן מהותיות ואינן טכניות בלבד. ראו ע"א 734/90 זובידאת נ' זובידאת, פ"ד מו (1) 749, 755 מפי כבוד השופט מצא וכן 32505-07-10 עִזבון מ.ל ז"ל, ב.א. נ' ש.ל. מיום 13.11.11 מפי סגנית הנשיא השופטת שלי אייזנברג, וגם תמ"ש 29170/05 עזבון המנוחה ענת אלימלך נ' עזבון המנוח דוד אפוטה בפסקה 33 לפס"ד מפי השופט מנחם כהן מיום 20.2.2011 והאסמכתאות שם, וכן שוחט, גולדברג ופלומין: דיני ירושה ועִזבון, הוצאת סדן בעמוד 41-42: "פעולת ההסתלקות היא פעולה חד צדדית ואין צורך בהסכמת האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות (תמ"ש ת"א) 82221/96 זעפרני נ' שלאֵם [פורסם בנבו] דינים משפחה א 350). ההסתלקות תהא בכתב על דרך של הודעת הסתלקות לרשם לעניני ירושה או לביהמ"ש כשהעניין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק (תקנה 16 לתקנות הירושה). הודעת הסתלקות תהיה בתצהיר ויפורטו בה פרטי הזיהוי של המסתלק (תקנה 16(ב) ..) להודעת הסתלקות שלא ניתנה בדרך הפורמלית הנדרשת על פי החוק אין כל נפקות. (ע"א 734/90 זובידאת נ' זובידאת, פ"ד מו (1) 749)". לפיכך הנני קובעת כי לא ניתן לראות בהודעת ההסתלקות כהודעת/תצהיר הסתלקות תקף על פי דין בהתאֵם להוראת סעיף 6 לחוק הירושה התשכ"ה-1965".
אשר לטענה כי המסמך הוא המחאת זכות, כתבתי בסיפא סעיף 20 לפסה"ד הנ"ל כי :
"…הרי שסעיף 7 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 מתיר למי שהוכר כיורש – לעשות עסקאות בנכסי העִזבון. כך שבפועל הטענה כי קיימת המחאת זכות תקפה שיש לאוכפה אֵם לאו, היא טענה הנוגעת לאכיפת הסכם/עסקה בנכסי עִזבון שערך יורש. על פי דין והתקנות, תביעה הנוגעת לאופן חלוקת נכסי העִזבון, אכיפת עסקאות בנכסי העִזבון וכיוצא בזה, יש להגיש כתובענה מתאימה נפרדת, אשר הצדדים לה הם היורשים בעִזבון ולא ניתן לטעון טענותיה במסגרת הליך שעניינו הוצאת צו ירושה על פי דין. על אחת כמה וכמה לא ניתן לטעון זאת בהליך לפני כאשר הנתבעת מצויה בהליך פש"ר ועו"ד לימור קירש מונתה מנהלת מיוחדת לנכסיה. לתובעת האפשרות להביא טענותיה באשר לחובות הנתבעת כלפיה והמחאת הזכות במסגרת תובענה או תביעת חוב שתוגש בהליך הפש"ר ועל פי התנאים וההוראות של פקודת פשיטת רגל [ נוסח חדש] תש"ם-1980. ראו גם כי התובעת עצמה בסיכומיה, הגדירה את הודעת ההסתלקות כ"אמצעי תשלום".
לאחר פסק דין זה, הוגשו התביעות דנן.
הנתבעת בחקירתה העידה כי חתמה על המחאת הזכות "באילוץ ופחד" לאחר שהתובעת אמרה לה כי בשל חובותיה, יוציאו את אבי הצדדים מביתו, כשברקע מערכת יחסים לא טובה בינה ובין האב והיא חששה שהאב יבוא אליה בטענות ולמעשה אינה חבה לתובעת דבר. עוד הוסיפה הנתבעת, (לראשונה בחקירתה), כי מדובר במסמך "פיקטיבי" שאמור היה להיות מוחזק בינה ובין התובעת ונועד להגן על חלקה בעִזבון האֵם המנוחה על מנת שלא תידרש לממשו לקופת הכינוס. ראו עמוד 15 שורות 20 ואילך וגם עמוד 24 שורות 14-25, וגם ראו חקירת הנתבעת בהליך ת"ע 19799-02-16 בעמוד 5 שורות 1-5, שורות 14-21 ושורות 31-21.
נוסף על כך העידה הנתבעת כי למרות שעל גבי המחאת הזכות כתוב התאריך 7.5.2009, המחאת הזכות נחתמה בשנת 2012. הנתבעת העידה כי ציון תאריך מוקדם על גבי המחאת הזכות, כשנה וחצי טרם מועד החתימה בפועל, נעשה בגלל שבמועד החתימה על המחאת הזכות הייתה הנתבעת בהליך פש"ר. ראו חקירת הנתבעת בהליך ת"ע 19799-02-16 בעמוד 4 שורות 14-19 וגם עמוד 5 שורות 1-4. וגם מוצג א למוצגי הנתבעת, שם דברים אלו נאמרו גם בבית המשפט של הפש"ר.
אציין כבר כעת כי מצאתי לדחות טענות הנתבעת כי למסמך אין תוקף מחמת עושק, כפייה או בהיותו חוזה למראית עין. בתמצית אציין כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח טענותיה. לא רק שלא הוצגו ראיות לתמיכה בטענות הנתבעת, הנתבעת לא שלחה הודעת ביטול. ואפרט,
סעיפים 17-18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 שעושים בנסיבות של עושק או כפייה. וכך נקבע שם:
(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב)אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה.
מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה.
במקרה כאן הנתבעת לא פעלה לבטל את המחאת הזכות. גם במסגרת ההליך כאן לא טענה לביטולו אלא טענה כי אין לו תוקף. לא נשלחה הודעת ביטול, לא הוגשה תביעה לביטול ולא נעשה דבר דומה. רק במענה לתביעת התובעת לאכיפת המחאת הזכות טענה הנתבעת כי למסמך אין תוקף. די בכך להביא לדחיית טענתה.
ודוק, סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 קובע כי:
ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה.
במקרה כאן המחאת הזכות נחתמה ביום 7.5.2009 ולכל המאוחר בשנת 2012. גם אם היה ממש בטענת הנתבעת בדבר האיום שחשה מאביה אם יבוא אליה בטענות, הרי האב נפטר ביום 26.5.2015 ומאז ועד היום לא הוגשה תובענה לביטול המחאת הזכות.
זאת ועוד, הנתבעת לא זימנה לעדות את עורך המחאת הזכות עו"ד סאמר עלי, על מנת שיעיד אודות נסיבות חתימתה על המחאת הזכות. הלכה פסוקה היא כי צד שנמנע מלהציג ראייה שבהישג ידו ללא הסבר מניח את הדעת, חזקה היא כי אילו הובאה הראיה, הייתה פועלת לחובתו. ראו ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602 ואח' . על כן אין לה על מי להלין אלא על עצמה.
יתר על כן, גם כאשר במסגרת הליך ת"ע 19799-02-16 והליכים קשורים שעניינם היה הוצאת צו קיום צוואה/צו ירושה והתנגדויות, כאשר נודע לנתבעת כי התובעת עומדת על טענתה כי להמחאת הזכות תוקף, והנתבעת העלתה גרסתה כפי שהיא נטענה כיום בהליך זה – לא פעלה הנתבעת להגיש תובענה לביטול המחאת הזכות. כפי שעולה מפסה"ד בעניין הצדדים בהליך ת"ע 19799-02-16 והליכים קשורים.
אשר לטענה כי מדובר בחוזה למראית עין, יש לפנות לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הקובע:
חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה.
בחוזה למראית עין, הצדדים של החוזה מציגים כלפי צדדי ג', תמונה משפטית שונה מזו שהסכימו עליה. ראו ע"א 3857/06 דניאל אנקווה נ' זהרה כהן, פס"ד מיום 23.7.2007. ראו גם ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פד"י לג (2) 576, 581-582 שם נאמר:
"בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בענין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסוים המוסכם על הצדדים, והמערכת השניה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו (ראה Planiol Et Ripert Traite Pratique De Droit Civil Vol 6 No 333)). גישתו של המחוקק הינה, כי ההסדר החיצוני, שהינו למראית ענין בלבד בטל. זוהי התורה הידועה על סימולציה (Simolation) המקובלת במשפט הקונטיננטלי, ואשר המחוקק נתן לה ביטוי בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי). הדין נותן תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, ועל כן החוזה למראית עין בטל, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש צד שלישי בתום לב בהסתמכו על קיום החוזה. בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים. עם זאת, אין לערבב בין חוזה למראית עין לבין חוזה מלאכותי. בחוזה למראית עין, אין הצדדים מעוניינים בקיומו של החוזה כפי שהוא משתקף כלפי חוץ. לעומת זאת בחוזה מלאכותי, מעוניינים הצדדים בקיומה של העסקה המוצהרת, אֵם כי הם הגיעו אליה בדרך מלאכותית. החוזה למראית עין עשוי ללבוש צורות שונות מגוונות. ידועה ההבחנה בין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין אינה מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים (סימולציה מוחלטת), לבין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין מסתתרת עסקה משפטית אחרת בין הצדדים (סימולציה יחסית). במקרה הראשון – סימולציה מוחלטת – קיימת חזות חיצונית של חוזה הבא להכניס שינוי במצב המשפטי בו היו נתונים הצדדים בטרם נכרת החוזה, בעוד שכוונתם האמיתית של הצדדים הינה כי המצב המשפטי שהיה בתקפו בטרם נעשה החוזה למראית עין ישאר בעינו. זהו מצב הדברים, כאשר ראובן ושמעון עושים למראית עין חוזה לפיו ראובן מוכר נכסיו לשמעון, למעשה מסתבר שהדבר נעשה כדי ליצור רושם כלפי נושיו של ראובן שהוא משתחרר מנכסיו. לאמיתו של דבר, ראובן נשאר בעל הנכסים. במקרה השני – סימולציה יחסית – קיימת חזות חיצונית של חוזה פלוני, אשר מאחוריה מסתתר הסדר שונה בין הצדדים. במצב דברים זה קיימות, איפוא, שתי עסקאות משפטיות בין הצדדים. האחרת הגלויה, זו שלמראית עין ואשר הצדדים כלל אינם מתכוונים לבצעה, והאחרת הנסתרת אותה מתכוונים הצדדים לבצע. עיסקה נסתרת זו יכולה להיות שונה במהותה מהעסקה הגלויה, כגון שהעסקה הגלויה היא עסקת מכר, ואילו העסקה הנסתרת היא עסקת מתנה. אך יתכן גם כי העסקה הנסתרת זהה במהותה לעסקה הגלויה, אך שונה ממנה בתנאיה, כגון שהעסקה הגלויה קובעת מחיר פלוני למכר, ואילו העסקה הנסתרת קובעת לאותה עסקה מחיר אלמוני, גבוה ממנו…בכל המקרים הללו, ביחסים שבין הצדדים לחוזה, החוזה בטל.""
ודוק, מטרתו של חוזה למראית עין, להציג כלפי צדדי ג', במערכת היחסים החיצונית לצדדים לחוזה, מצב משפטי שאינו משקף את המצב המשפטי בפועל. ראו ע"א 6295/95 סוליקה בוחסירה ואח' נ' רות בוחסירה ואח' פד"י נ (1) 259, 261.
" מטרתו של חוזה למראית עין הינה להציג כלפי חוץ מצב דברים, אשר על-פי המוסכם בין הצדדים לחוזה אינו משקף מצב משפטי אמיתי. כך כשצד לחוזה למראית עין מעביר על-פי החוזה זכויות משפטיות אשר בידו לאחר, כדי להציג לפני נושיו מצב כאילו הזכויות אינן שייכות לו. כך כשצד לחוזה כזה מבקש להציג מצב שעל פיו הנכס כבר לא בידיו על-מנת להפיג את לחצם של קרוביו המבקשים זכויות בנכס. חוזה למראית עין יכול להיחתם גם על-מנת להציג כלפי חוץ מצב כאילו רוכש הזכויות על-פי החוזה הפך לבעל הזכויות, דבר היכול להקנות לו יתרון. כך, אֵם רכישת הזכויות הנחזות על-פי החוזה תאפשר לו קבלת הלוואה."
משמעות הדבר, כי על מנת לקבוע כי חוזה הוא חוזה למראית עין, יש להתחקות אחר כוונת הצדדים האמיתית. זו שאלה שבעובדה והיא מוכרעת על פי כלל נסיבות העניין ולרבות נסיבות החתימה על החוזה והתנהגות הצדדים לאחריו. ראו ע"א 623/85 משה שלהוב ואח' נ' גליה ואח', פד"י מג(2) 214, 219
במקרה כאן, התובעת פעלה לאכוף את חוזה המחאת הזכות גם כלפי הנושים של הנתבעת והנתבעת לא התנגדה לכך. מסקנה זו עולה ממוצגי א-ד של התובעת שהם מהליך הפש"ר של הנתבעת. עלה ממסמכים אלו כי שאלת קיומה ותוקפה של המחאת הזכות עלתה בהליך הפש"ר ולא הובא בפני, ולו מסמך אחד או כתב בי-דין אחד, בו טענה הנתבעת, בהליך הפש"ר, כנגד תוקפה של המחאת הזכות. חזקה על הנתבעת כי אם סברה שאין תוקף להמחאת הזכות הייתה טוענת לכך בפה מלא בהליך הפש"ר.
יתר על כן, המחאת הזכות תקפה מעת החתימה עליה. תוצאת המחאת הזכות היא העברת הזכויות מהממחה. הדברים היו ידועים לנתבעת והיא אישרה בחקירתה כי ידעה היטב על מה היא חותמת והסתכמה על המחאת הזכות על מנת שלא לשלם חובותיה. ראו עדותה בעמוד 24 שורות 14-24 שם אישרה: "אני ידעתי על מה אני חותמת".
הנתבעת בחקירתה, אישרה הנתבעת כי עשתה שימוש בהמחאת הזכות על מנת להבריח רכוש שהתקבל בירושה. הנתבעת העידה כי חובותיה התנהלו בהוצאה לפועל במסגרת "איחוד תיקים" ולא חששה מהעיקולים בשל איחוד התיקים ולאחר מכם פנתה לפשיטת רגל מאחר וסברה כי ההליך יהא מקוצר. בפועל בשל פטירת האב נאלצה לשלם את כל חובותיה שמהם ביקשה לחמוק. וכך נאמרו הדברים מפי הנתבעת עצמה בעמוד 21 החל משורה 15:
ת. או-קיי, אז לפני שהיה לי את הפשיטת רגל הייתי באיחוד תיקים שנים על גבי שנים, ככה שלא יכלו לבוא לאף אחד לעכל, כי הייתי באיחוד תיקים. ואז כשאמרו לי שאני אוכל לעשות פשיטת רגל, הלכתי על פשיטת רגל שיסגרו לי את זה מהר, בגלל שאני טרנסית ו-100% נכות, אז סוגרים את זה תוך שנה וחצי ולא 250 שקל לשלם שנים על גבי שנים.ש
ש: יופי, אז אני שואל שאלה אחרת.
ת: כן.
ש: אם את אומרת ככה שזה הנסיבות וזה המקרה. אז למה את פחדת שיבואו מעקלים שייקחו את הדירה שלכם? של אבא שלך. למה דאגת?
ת: אחרי שאני מסיימת,
ש: למה דאגת ללכת לעו"ד לעשות כל הקומבינות האלה?
ת: אני אסביר לך,
ש: וחתמתם וחתמתם בחוץ.
ת: אני, אני,
ש: מה המניע שלך? איזה מניע היה לך ללכת לעו"ד לעשות דברים כאלה?
ת: אני אסביר לך בדיוק, כי ברגע שאתה בפשיטת רגל ומגיע לך רכוש, אז לא משנה כמה חובות יש לך, הם ייקחו את הרכוש, כמו שעשו לי עכשיו בסוף, שבגלל שהיה לי נשאר לי חודשיים לסיים את הפשיטת רגל, בגלל שאבא שלי התאבד בחודשיים האלה, לא סגרו לי את התיק, לא סגרו אלא לקחו ממני את כל החוב, את כל ה-100 ומשהו אלף שקל.
ש: את לא עונה לי על השאלה.
ת: אני עונה לך בדיוק על השאלה, אני משלמת הכל, שילמתי הכל.
ש: את לא עונה לי על השאלה, אני שאלתי מה המניע שהלכת לעו"ד לעשות את המחאת זכות?
ת: בגלל שאחותי אמרה לי שאם אני לא אחתום על זה, היא תשלח את אבא שלי אלי.
ש: אבל החוב לא שלך, החוב לא שלהם זה שלך, מה איך זה יכול להיות, איך זה יכול לפגוע באבא שלך?
ת: אני מסבירה לך, הדירה בגלל שאמא שלי נפטרה יש לי חלק בדירה לא משנה כמה חובות יהיו לי. יש לי חלק בדירה.
הינה כי כן, המסקנה היא כי הצדדים ראו בהמחאת הזכות, המחאה תקפה.
סופו של יום, מאחר ובית המשפט של הפש"ר, ציין בדיון בפש"ר, כי נוכח מועד החתימה על המחאת הזכות יכול והמחאת הזכות תבוטל בשל ביטול הענקה (לפי פקודת פשיטת רגל [נוסח חדש] התש"ם-1980) כעולה ממוצג א' למוצגי הנתבעת, פרוטוקול הדיון בהליך הפש"ר מיום 21.6.2020 – התובעת הסכימה לשלם מכספי העִזבון לקופת הפש"ר, "על חשבון הדירה שבמחלוקת" (כפי שנכתב במוצג א' למוצגי הנתבעת), על מנת להחריג מהחובות שבהפטר, את החוב הנטען של הנתבעת כלפיה. יוער כי התשלום לקופת הפש"ר מכספי העִזבון נעשה בעטיה של הצעת בית המשפט, בהסכמת ב"כ הנתבעת. ראו מוצג א' למוצגי הנתבעת בעמוד 3 דברי "ב"כ החייבת".
ודוק, הנתבעת שצרפה לתיק המוצגים מסמכים מהליך הפש"ר והחלטות שניתנו בהליך הפש"ר, לא הציגה ולא כתב בי-דין אחד או פרוטוקול במסגרתו התכחשה לתוקפה של המחאת הזכות בתיק הפש"ר (להבדיל מסכום החוב לתובעת). אי-העלאת טענה זו בהליך הפש"ר פועלת לחובת הנתבעת ומסקנתי כי הנתבעת לא הכחישה את תוקפה של המחאת הזכות בהליך הפש"ר כל עוד עובדה זו תמכה באינטרס שלה. ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602 ואח'.
אוסיף כי בפרוטוקול דיון בפש"ר, מוצג א למוצגי הנתבעת, בית משפט של הפש"ר הביע דעתו כי דינה של המחאת הזכות, בטלות מכוח פקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. משמעות הדבר, כי עמדה לנתבעת האפשרות להמשיך בהליך ביטול הענקה בהליך הפש"ר – אם אכן סברה שהמחאת הזכות בטלה.
תחת זאת הסכימה הנתבעת לשלם לקופת הכינוס כספים מחשבון העיזבון, לשם כיסוי חלק מהחובות, אותם חובות שנתבעו בפש"ר, לקבל הפטר ביחס לחובות אלו ואלו שלא נתבעו בפש"ר וגם להמשיך את ההליך כאן, אולי בניסיון להביא לביטול המחאת הזכות ובד בבד להישאר פטורה מחובותיה ללא שימוש בנכסי העיזבון.
התנהלות זו לטעמי משתיקה את הנתבעת מלטעון כיום כנגד תוקפה של המחאת הזכות.
זאת ועוד, חרף כי אֵם הנתבעת הלכה לעולמה ביום 29.4.2009, הנתבעת לא עתרה למתן צו ירושה אחר עִזבון האֵם עד לאחר פטירת האב. מה שמעיד על כי לא ראתה בהמחאה הזכות כבטלה או ניתנת לביטול או כהמחאת זכות שנחתמה למראית עין.
לא זו אף זו אלא שסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 קובע כי צד שנכפה עליו להתקשר בחוזה, עליו להודיע על ביטולו, זמן סביר לאחר תום הכפייה.
במקרה כאן, הנתבעת לא פעלה לביטול המחאת הזכות, גם לא לאחר פטירת אביה, היינו כשחלפה הכפייה הנטענת.
אזכיר כי לא הוצג כי נשלחה הודעת ביטול המחאת הזכות מטעם הנתבעת, גם לא במסגרת ההליכים הקשורים שהסתיימו במתן צו ירושה (הליך ת"ע 19799-02-16 והליכים קשורים). בהליכים שם, נטען על ידי הנתבעת כי המחאת הזכות אינה הסתלקות מעִזבון והנתבעת אינה חבה כספים לתובעת, ולא נטען כי אין להמחאת הזכות תוקף והיא בטלה בהיותה למראית עין.
עוד יש לציין כי מחקירת הנתבעת, כפי שצוטטה לעיל, עלה כי הנתבעת עשתה שימוש בשיקים של סבה לאחר פטירתו. כתובת הסבא היא כתובת דירת העִזבון. ראו עמוד 20 שורות 8-21. מה שמחזק את טענת התובעת כי שולמו על ידה תשלומים למעקלים לבית הורי הצדדים.
משמעות הדברים שלעיל הם כי הנתבעת לא הוכיחה טענתה כי המחאת הזכות היא למראית עין ונהגה כמי שרואה בהמחאת הזכות, המחאה תקפה. למעשה שני הצדדים ראו בהמחאת הזכות כתקפה והתכוונו לתוצאה אליה הביאה המחאת הזכות. ראו בהקשר זה ת"א 13116/04 Lucasfilm Ltd נ' יתד מילניום בע"מ ואח', סעיף 29 לפסה"ד מיום 1.5.2007.
זאת ועוד, לטעמי נימוקים של מניעות, השתק, חוסר תום לב, חוסר ניקיון כפיים ומדיניות שיפוטית רצויה, מחייבים כי הנתבעת, אשר ביקשה ליהנות מפרי החטא, הסתירה את זכויותיה הנטענות מפני נושיה על מנת לקבל הפטר מחובותיה, מושתקת היום מלטעון אחרת. ראו בהקשר זה ע"א 8458/03 החברה הכלכלית אילת חכ"א בע"מ נ' מ.י. מיום 12.2.04.
אמנם אין בפני נתונים המעידים האם סופו של דבר נפגעו הנושים, אם לאו, בשל המחאת הזכות. הצדדים לא טענו בעניין זה. אך אני מוכנה להניח כי בקרן החוב לא נפגעו הנושים – וזאת בהתבסס על דברי הנאמנה בפש"ר עו"ד קירש, בדיון מיום 25.4.17 בהליך ת"ע 19799-02-16 עמוד 6 שורות 7-10, שם נאמר על ידה כי תביעות החוב הן סך 90,000 ₪ וכאמור, התשלום לקופת הכינוס כתנאי להפטר היה 117,000 ₪. אלא שאין ספק, כי קיימת פגיעה בנושים אם בהוצאות, בהצמדה או בריבית ואֵם היה באפשרותם של הנושים לממש את חלקה של הנתבעת בעִזבון (החלק לו היא טוענת היום), שלא בהגנת מעטפת הפש"ר.
בתי המשפט נחלקו בשאלה מה התוצאה המשפטית של הסכם למראית עין כלפי צד המבקש אכיפתו או ביטולו. יש שקבעו כי על הטוען לחוזה למראית עין מוטל נטל הוכחה מוגבר – כמשפטי הונאה או מרמה. ראו תמ"ש 13461/96 אלטשולר נ' אלטשולר מיום 8.12.2002; וגם תמ"ש 72445/98 ח.צ. נ' ט.ח., מיום 24.3.2005 שם גם בית המשפט חייב בהוצאות לטובת אוצר המדינה בד בד עם ביטול ההסכם לבקשת מבקש הביטול. בעניין הוצאות לטובת אוצר המדינה ראו גם תמ"ש 22568-11-11 פלוני נ' פלונית; יש שקבעו כי לא ניתן להעדיף צד אחד לחוזה (המבטל) על פי רעהו ויש לבחון הדברים לגופם. ראו תמ"ש 11540/00 ב.פ. נ' ש.פ. מיום 24.3.2005; במקרה אחר נקבע כי חוזה לא יבוטל מאחר ומ-"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" מקום בו החוזה הפיקטיבי נועד להונות נושים. תמ"ש 5052/00 א.נ. נ' א.ר.נ. מיום 19.8.2008 וגם בתמ"ש 1681-10-10 פלוני נ' פלונית, מיום 27.4.2001.
לטעמי, על בית המשפט ליתן משקל לחומרה, לחוסר תום לב ואי נקיון כפיים במקרים בהם נעשו פעולות שפגעו בפועל בנושים, ודאי עת ניתנה לחייב מעטפת הגנה על פי דין של הליך פש"ר לשם שיקומו.
כפי שכתב השופט ג'יוסי בעניין תמ"ש 5052/00 א.נ. נ' א.ר.נ. הנ"ל, זעקת הנתבעת היא "כזעקת הקוזק הנגזל וטוב שידע…ושידע ציבור המתדיינים בכלל, כי בית המשפט לא ישעה לזעקה כזו ולא ישמש לה יד מסייעת". וראו גם השופט סילמן בעניין תמ"ש 1681-10-10 שכתב כי יש להקים "גדר מניעות" מפני בעלי דין שעורכים חוזים שנועדו להבריח נכסים מנושים.
לא נעלם מעיני כי למעט טענות כלליות התובעת לא הוכיחה את טענתה כי שילמה כספים עבור חובות של הנתבעת, אלא שמתיאור הנסיבות המשפחתיות עלה כי מדובר בתשלום חובות והתחייבויות שנוצרו עוד כשהנתבעת עזבה את בית ההורים בגיל 16-18 ואילך. על כן, איני סבורה שיש לזקוף לחובת התובעת העדר ראיות לתשלום חובות בגין תקופה זו, מקום בו החזיקה התובעת בהמחאת זכות לסילוק כל ההתחייבויות שנטלה על עצמה. ייתכן והתובעת לא סברה כי עליה לשמור ראיות להוכחת אמינות ומהימנות המסמך. עוד לא נעלם מעיני כי התובעת לא הוכיחה את סכום חוב הנתבעת כלפיה אך איני סבורה שיש בכך לשנות. המחאת הזכות היא תשלום מלוא חוב הנתבעת כלפי התובעת ואין משמעות לגובה החוב הנטען.
על כן אני קובעת כי המחאת הזכות תקפה.
משהגענו לכאן יש לבחון על מה חלה המחאת הזכות – היינו מה הן הזכויות שהומחו.
התובעת טוענת כי המחאת הזכות חלה על חלקה של הנתבעת הן בעִזבון האֵם והן בעִזבון האב ואילו הנתבעת טוענת (לחילופין) כי המחאת הזכות חלה רק על עִזבון האֵם.
עיון בנוסח המחאת הזכות מעלה כי הדין עם הנתבעת.
לשון המחאת הזכות ברורה. הנתבעת מציינת רק את חלקה בעִזבון אימה. עִזבון האב אינו נכלל ואינו מוזכר בנוסח המחאת הזכות. אביא את עיקר הדברים (ההדגשה לא במקור):
"…. נותנת בזאת המחאת זכות על פי חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969… אמי נפטרה ביום 29/4/2009 ועם פטירתה לא הותירה אחריה צוואה…למען הסר ספק אני גם מודיעה בכתב זה כי אנוכי מסתלקת מעִזבון אימי לטובת אחותי ר.ב…."
הדברים ברורים, אינם צריכים פרשנות ולא הוצגו ראיות כי כוונת הצדדים הייתה כי המחאת הזכות תחול גם על חלקה של הנתבעת בעִזבון האב.
על כן, אני קובעת כי המחאת הזכות חלה רק על חלקה של הנתבעת בעִזבון האֵם המנוחה.
אשר לתביעה לדמי שימוש. בהינתן כי המחאת הזכות חלה על חלקה של הנתבעת בעִזבון האֵם, הרי שהנתבעת זכאית לתשלום שיעור 3/8 מדמי השימוש.
התובעת הודתה כי עשתה שימוש בדירה – בעצמה או אמצעות מתן רשות לבנותיה. ראו סעיף 10 לסיכומיה. טענת התובעת כי עשתה כן החל מהחודש החמישי לאחר פטירת האב לא הוכחה (למשל על ידי הצגת חשבון חשמל). הדירה פונתה במסגרת הליך פירוק שיתוף, לפי צו פירוק שיתוף שניתן בהליך 61629-21-19. בהליך שם הדירה פונתה עם התשלום האחרון של הקונה, ביום 14.7.2021. על כן התקופה היא מיום 1.6.2015 ועד ליום 14.7.2021 ועד בכלל.
אשר לגובה סכום דמי השימוש, הצדדים לא חלקו על חוות דעת המומחה.
על כן, בגין התקופה שמיום 1.6.2015 ועד ליום 14.7.2021 ועד בכלל, דמי השימוש הראויים הם סך 167,750 ₪. שיעור חלקה של הנתבעת הוא 3/8, היינו סך 62,906 ₪ שחבה התובעת לנתבעת. ומסכום זה יש לקזז סך 58,500 ₪ ששולם לקופת הפש"ר, והיתרה היא סך 4,406 ₪.
נפסק,
בתמ"ש 26835-12-20, ניתן צו לפיו המחאת הזכות מיום 7.9.2009 בתוקפה, כך שהועברו לתובעת כל זכויות הנתבעת מעִזבון האֵם. (הינו 1/4 מהיקף עִזבון האֵם).
בתמ"ש 12343-09-21, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת את ההפרש בגין דמי השימוש, סך 4,406 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.
שאר טענות הצדדים נדחות.
לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.
מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, תיקני הגהה ועריכה.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור ההליכים שבכותרת.
ניתן היום, ב' אדר תשפ"ג, 23 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.
