בפני
כבוד השופטת הבכירה שושנה ברגר
התובעת:
XXX ת.ז. XXX
ע"י ב"כ עוה"ד וופא זועבי-פאהום
ו/או פרח חלבי
נגד
הנתבעים:
1. XXX ת.ז. XXX
ע"י ב"כ עוה"ד מ' אבראהים ואח'
2. רשם המקרקעין חיפה
3.XXX ת.ז. XXX
ע"י ב"כ עו"ד ויסאם יאסין ו/או עו"ד עטייה רוברט
פסק דין
מבוא:
בפניי תובענה רכושית אשר הוגשה על ידי הגב' XXX (להלן: "התובעת") כנגד מר XXX (להלן: "הנתבע").
רקע בקצרה:
התובעת, בת העדה המוסלמית, התאלמנה מבעלה מר XXX ז"ל, אשר נפטר ביום 15.5.10. לתובעת שני בנים רשומים מנישואיה לבעלה המנוח.
הנתבע, בן העדה המוסלמית, נשוי לגב' XXX (להלן: "פלונית"), ולהם 6 ילדים. בני המשפחה מתגוררים בXXX.
ביום 10.8.20 ניתן פסק דינו של כב' בית הדין השרעי לפיו נקבע כי הצדדים נישאו על פי חוזה נישואין מיום 26.7.12 אשר ניתן על ידי בית הדין השרעי בXXX ואושר על ידי בית הדין השרעי בXXX. עוד נקבע בפסק הדין על גירושי הצדדים (עותק פסק הדין ותרגומו הנוטריוני צורף לתגובת הנתבע מיום 26.11.20- סומן נספח "א").
להשלמת התמונה יצוין כי ביום 3.3.22 ניתן פסק דין בתמ"ש 13164-07-17 ותלה"מ 13095-07-17, תובענות להצהרת אבהות שהגישה התובעת כנגד הנתבע (לפיו התביעה נדחתה) ותובענה למזונות קטין ואישה (לפיו תביעת הקטין למזונות נדחתה, והנתבע חויב בתשלום סך של 18,500 ₪ בגין מזונות אישה). ערעור שהגישה התובעת על פסק הדין (עמ"ש 40625-04-22) נדחה למעט ביחס למזונות אישה, אשר נפסק כי במקום סך של 18,500 ₪, הנתבע ישלם לתובעת סך של 30,000 ₪.
סקירה דיונית:
ביום 16.3.17 הגישה התובעת בקשה ליישוב סכסוך (י"ס 34401-03-17). בהעדר הסכמות, התיק נסגר בהחלטתי מיום 23.5.17, ומאז החלו מתנהלים ההליכים בין הצדדים בפניי.
ביום 7.6.17 הוגשה התובענה כנגד הנתבע וכנגד רשם המקרקעין (נתבע 2). בו ביום הוגשה גם בקשת התובעת להוספת נתבע, מר XXX (להלן: "הנתבע 3") אשר על שמו רשומה הדירה בה מתגוררת התובעת עם ילדיה ברחוב XXX בXXX (להלן: "הדירה"). ביום 29.6.17 הגיש הנתבע כתב הגנה מטעמו.
בהחלטתי מיום 19.2.18 נעתרתי לבקשה להוספת נתבע, והנתבע 3 צורף כנתבע נוסף. ביום 27.3.18 הגיש הנתבע 3 הודעה לפיה הוא מבקש לראות בתגובותיו מיום 16.7.17 ומיום 9.7.17 על צירופיהם ככתב הגנה מטעמו.
דיונים התקיימו במועדים כדלקמן: ביום 4.12.17 וביום 16.7.18.
עדויות ראשיות של הצדדים הוגשו בתצהירים:
ביום 12.2.19 הגישה התובעת תצהירי עדות ראשית מטעמה, במסגרתם הוגשו תצהירה של התובעת (ת/1) הגב' א', הגב' ס' (ת/5), ומר מ' (ת/4). ביום 17.6.20 הגישה התובעת תצהיר נוסף מטעמה (ת/2).
ביום 27.3.19 הגיש הנתבע תצהיר עדות ראשית מטעמו (נ/1).
ביום 21.5.19 הגיש הנתבע 3 תצהיר עדות ראשית מטעמו (נ/2).
ישיבות הוכחות התקיימו במועדים כדלקמן:
בישיבה שהתקיימה ביום 22.6.20 נחקרה התובעת.
בישיבה שהתקיימה ביום 17.2.21 נחקרו הגב' א', פלונית, מר ח' ועו"ד ע'.
בישיבה שהתקיימה ביום 2.6.21 נחקרו הגב' ע' ופלונית.
בישיבה שהתקיימה ביום 4.1.22 נחקרו מר מ' והגב' ס'.
בישיבה שהתקיימה ביום 8.2.22 נחקר הנתבע.
בישיבה שהתקיימה ביום 22.2.22 נחקר הנתבע 3. בסיום הישיבה קצבתי מועדים להגשת סיכומים בכתב.
משהוגשו סיכומי הצדדים, ניתן כעת פסק הדין.
עוד יצוין כי פלונית הגישה בקשה לצירופה להליך ביום 29.11.18, בקשה שנדחתה בהחלטתי מיום 2.1.19. בהמשך, הוגשה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 2.1.19, ובהחלטתי מיום 28.3.19 נעתרתי לבקשה (בשל הטעמים שפורטו בהחלטה זו) ופלונית צורפה כנתבעת נוספת. ביום 14.5.19 הגישה פלונית תביעה שכנגד (תלה"מ 30554-05-19). בהחלטתי מיום 17.6.20 הוריתי, לבקשת פלונית, על מחיקת התביעה בתלה"מ 30554-05-19 וכן על מחיקתה של פלונית כנתבעת בתובענה דנן. כן חויבה פלונית בהוצאות לטובת התובעת בסך 6,000 ₪, נוכח ריבוי ההליכים בתיק.
דיון והכרעה:
שתי הערות כלליות ומקדימות-
כל ההדגשות אינן במקור, אלא אם צוין אחרת.
טענות הצדדים ישולבו, במידת הצורך, במסגרת פסק הדין.
ייאמר כבר עתה כי לאחר שמיעת מסכת הראיות, התרשמותי מהעדים, ולאחר שבחנתי את העובדות והראיות לעומקן, אני סבורה כי דין התביעה להידחות. ובמה דברים אמורים?
תחילה יצוין כי הדירה נרשמה ע"ש הנתבע ביום 6.8.13 (ראו: נספח "ב" לתצהירו של הנתבע 3 מיום 21.5.19). ביום 23.6.14 הועברה הדירה בלשכת רישום המקרקעין ע"ש הנתבע 3 (ראו: נסח הטאבו- נספח "א" לתצהיר הנתבע 3).
במוקד המחלוקת בין הצדדים עומדת הדירה. בתמצית, התובעת עתרה להצהיר כי היא הבעלים של הדירה, חרף הרישום בלשכת רישום המקרקעין ע"ש הנתבע 3, וזאת מאחר ולשיטתה (סעיף 1 לסיכומיה):
מכאן כי למעשה, התובעת מבססת את טענותיה על שני אדנים:
מתן מתנה- הדירה הוענקה לה במתנה מהנתבע (נדוניה).
כוונת שיתוף ספציפית בדירה.
להלן אבחן את טענותיה של התובעת, אחת לאחת.
האם הוכח כי הדירה ניתנה לתובעת במתנה?
אין בידי לקבל את גרסת התובעת לעניין הענקת הדירה במתנה. ואלו טעמיי.
סע' 6 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") קובע כדלקמן: "בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".
בענייננו, כאמור, התובעת טוענת להענקת זכויות בעלות בדירה במתנה, דהיינו מדובר על מתנה בנכס מקרקעין, ועל כן יש לפנות בהתאם לסיפא של סעיף 6 לחוק המתנה לעיל להוראת החוק המיוחדת לעניין הנדון- סעיף 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הקובעת כדלקמן:
"7. (א) עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.
(ב) עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה".
מכאן עולה כי מתנה בנכס מקרקעין מושלמת ומוגמרת רק בשעה שהנכס נרשם על שם מקבל המתנה (ראו: תמ"ש (י-ם) 21760/07 ד' י' נ' י' י' [פורסם בנבו] (30.8.10)).
אין חולק על כך שהזכויות בדירה לא נרשמו על שם התובעת. אי לכך, אין עסקינן במתנה מושלמת ומוגמרת ודין טענת התובעת להידחות.
למעלה מן הצורך, איישם להלן את ההלכות הנוגעות למתן מתנה על ענייננו. ואולם, בראשית חלק זה של פסק הדין, הנני מוצאת לנכון להביא את סעיף 125(א) לחוק המקרקעין כלשונו: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969". מכאן כי הנטל המוטל על הטוען לבעלות שונה מהרישום, דהיינו על התובעת בענייננו- כבד מאוד.
בנוגע להסכם למתן מתנה כבר נפסק כי הוא: "חוזה – עיסקה דו צדדית המשתכללת על -ידי הצעה וקיבול (א"מ ראבילו, המתנה- פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי עורך, תשנ"ז) עמ' 30; ע"א 495/80 ברקוביץ' נ' קלימר, פ"ד ל"ו (4) 57, 61 (השופט – כתארו אז – ברק) (להלן פרשת קלימר); ע"א 1087/96 יוסף נ' יהוד שושנה (לא פורסם) (השופט אילן)). על הסכם המתנה חלה, אפוא, מערכת דינים כפולה: "כחוזה מתנה, חלים עליו הדינים המיוחדים הקבועים בחוק המתנה. בנוסף, חל עליו '… הדין הכללי של חוזים בנושאים שלא הוסדרו על ידי חוק המתנה, כגון אופן קשירת החוזה, בטילותו והזכות לבטלו' (דברי השופט [כתארו אז – א"ר] יצחק כהן בע"א 173/72 גנאיים נ' גנאיים, פ"ד כז(1) 414, 420; ראו גם דברי השופט [כתארו אז – א"ר] ברק בע"א 495/80 ברקוביץ' נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57, 61 ודברי השופטת דורנר בע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(3) 177 ,185." (ע"א 5997/92 דוד מלק נ' מנהל עזבון הרב יהושע דויטש ז"ל פ"ד נ"א (5)1, 11-12) (השופט- כתארו אז- אור))" (ראו: דברי כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה כתון ז"ל [פורסם בנבו] (5.8.07) בפסקה ח(4)).
המתנה כרוכה בשני יסודות: האחד, כוונה- גמירות דעת להקניית המתנה. השני, הקנייה- ביטוי חיצוני לפעולה (ראו: ע"א 1612/03 גרינפלד נ' בן צבי (פורסם בנבו) (27.6.2004), תמ"ש (חד') 20037-11-11 ב.פ נ' ש.ד [פורסם בנבו] (21.12.15), פרידמן וכהן, כרך א', עמ' 494).
יסוד הכוונה- גמירות דעת
כב' השופט רובינשטיין היטיב לסקור את העקרונות שביסוד הדיון, כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה כתון ז"ל [פורסם בנבו] (5.8.07): "בחוזה מתנה אבן היסוד העיקרית לשם השתכללותו היא גמירות הדעת. המבחן לקיומה של גמירות הדעת הוא ככלל אובייקטיבי: האם "בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים" (ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר , פ"ד ל (2) 260, 267 (השופט –כתארו אז – שמגר); ע"א 520/80 רוזנברג נ' רובינשטיין פ"ד לח(1) 85, 95 (הנשיא שמגר)). הדגש מושם על גילויה החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות או המחשבות המלוות אותה (ג' שלו דיני חוזים- החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), עמ' 173). המבחן האובייקטיבי הוא מבחנו של האדם הסביר, הנמדד על פי מכלול הנסיבות החיצוניות והתנהגות הצדדים; "את גמירת הדעת יש לבחון דרך עיניו של מתקשר סביר במעמדם של המתקשרים" (ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ (5) 820, 831 (השופט- כתארו אז-אור)) ותוך התחשבות בהתנהגותם "תוך כדי המעשה ולאחר המעשה" (ע"א 694/69 מגידו נ' דיור חן חברה קבלנית בע"מ פ"ד כ"ד (2) 9,6 (השופט – כתארו אז- ח' כהן)). כשעסקינן בהסכם מתנה, המבחן האובייקטיבי נותר על כנו, אולם אינטרס ההסתמכות של הניצע – מקבל המתנה – אשר זוכה ככלל למעמד בכורה, מפנה את מקומו במידה מסוימת לשם מתן משקל מוגבר לרצונו של נותן המתנה…אכן, בחוזה חד צדדי הצהרת הרצון המרכזית היא של המתחייב, ועל כן יש ליתן לה משקל מכריע בגיבוש אומד דעתם המשותף של הצדדים"(עמ' 46). דברים אלה משמעם, כי יש לדקדק בהתחקות אחר רצונו של נותן המתנה, שהוא – להבדיל – ה"ממית" או ה"מחיה"" (ראו: דברי כב' השופט רובינשטיין בפסקה ח(5) לפסק דינו).
הנטל להוכיח הטענה כי הייתה כוונה ליתן את הדירה במתנה- רובץ על התובע; עליו להוכיח רצון ברור וחד משמעי של הנתבע להעניק המתנה. בעניין מידת ההוכחה הדרושה כדי להוכיח כוונת מעניק ליתן מתנה הרי שישנה חשיבות מכרעת לעובדה שרצון הנותן יובע בצורה הברורה ביותר ויוכח בצורה חד משמעית (ראו: תמ"ש (ראשל"צ) 11003-12-11 ס.א.א נ' ס.א.ס [פורסם בנבו] (26.1.14)).
לאחר שעיינתי בחומר הראיות שבפניי ובחנתי את מכלול העדויות שהובאו בפניי, אני קובעת כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הכבד וכי לא הוכח בפניי כי הנתבע התכוון ליתן לה את הדירה במתנה.
האינדיקציה הראשונית לבחינת אומד דעת הנתבע בהעניקו מתנה היא רישום הזכויות בדירה. כאמור לעיל, הדירה לא הועברה ע"ש התובעת בשום שלב. התובעת לא הציגה הסבר מניח את הדעת באשר להעדר רישום הדירה על שמה ו/או רישום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין, ו/או העדרו של הסכם בכתב בין הצדדים ו/או זיכרון דברים ואף לא מכתב, וזאת במשך התקופה שממועד רכישת הדירה (בשנת 2013) ועד לשנת 2017 (מועד פרידת בני הזוג- 16.3.17 המועד בו הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך, כנסקר לעיל).
ויודגש- הרישום מהווה ראיה ברורה לאומד דעתו של הנתבע. אם היה בדעת הנתבע להעניק את הדירה במתנה – יכול היה לעשות כן. העובדה שלא נעשתה לאורך השנים כל פעולה לרישום הזכויות בדירה על שם התובעת, יש בה כדי לתמוך במסקנה כי לנתבע לא הייתה כל כוונה להעביר את זכויותיו בדירה במתנה.
מצאתי בעדותו של הנתבע העדר כל כוונה לתת לתובעת את הדירה במתנה. ראו דברי הנתבע בחקירתו בדיון מיום 8.2.22 (בעמ' 38 בשורות 20-21):
"ש: והנדוניה זו מתנה, כמו שאמרת קודם
ת: מי נתן מתנה בכלל?"
ובהמשך דבריו (בעמ' 39 בשורות 6-8):
"ש: היא ראתה כסף?
ת: אבל היא ידעה שאני רוצה למכור את הדירה, ומה זה מעניין בכלל את התובעת? זו הייתה הדירה שלי".
לעניין התמלולים של הקלטות שיחות הנתבע עם אחותה של התובעת- ראשית, ההקלטות לא הוגשו לתיק בית המשפט, לצורך בחינתן על ידי הצד שכנגד. בנסיבות אלו, אין מקום לקבל את התמלולים כראיה. גם לגופו של עניין, איני מוצאת בתמלולים אלו כדי לסייע בהוכחת גרסת התובעת. ראשית, הנתבע שוחח עם אחותה של התובעת וסביר כי היו גורמים רגשיים שגרמו לו לומר לה את הדברים במועד זה, ככל שנאמרו. שנית, לטענת האחות, הנתבע אמר לה בשיחה שהוא לא יכול להסביר לה בטלפון על עניינים אלו (ראו: חקירת האחות בדיון מיום 4.1.22 בעמ' 31 בשורות 11-15):
"ת: כי היה לי מוזר למשל איך הוא בונה בית, והוא רושם אותו על שם של מישהו אחר.
ש: אני בואי אני אתקן אותך.
ת: וכשהוא אמר לי שאילו עניינים שאני לא יכול לדבר איתך עליו בטלפון, אז אמרתי בטח זה דברים שקשורים אליו באופן אישי".
ראו גם דבריה: בעמ' 30 בשורות 14-17.
לאור כל המקובץ לעיל אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה כוונת הנתבע ליתן לה במתנה את הזכויות בדירה.
יסוד ההקנייה:
במקרה דנן, לא התקיים יסוד ההקנייה שבלעדיו לא ניתן לטעון למתנה. נפסק כי: "פעולה של הקניית מתנה במקרקעין אשר לא נסתיימה ברישום, איננה מתנה מושלמת כי אם לכל היותר התחייבות לעשות עסקת מתנה במקרקעין" (ראו: תמ"ש (ראשל"צ) 52666-11-10 א.ל נ' א.ל [פורסם בנבו] (23.6.13)).
כפי המבואר לעיל, בהתאם לסיפא של סעיף 6 לחוק המתנה ("דרכי ההקנייה") וסעיף 7 לחוק המקרקעין, אין עסקינן במתנה מושלמת ומוגמרת ודין טענת התובעת להידחות.
ייאמר כי כידוע, המגמה בפסיקה היא פרשנות מקלה ומרחיבה של דרישת הכתב, ונקבע כי למרות היעדרו של מסמך בכתב ניתן להכיר בקיומה המשפטי של התחייבות לעשות עסקה במקרקעין בשל "זעקת ההגינות" העולה מנסיבות המקרה (ראו: ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ (1) 185), רע"א 1681/10 חיים נ' סידי, [פורסם בנבו] (5.7.10), ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ [פורסם בנבו] (21.3.11). ואולם, בית המשפט העליון הבהיר בנוגע להלכת קרמר: "לא יידרש בית המשפט להלכת קלמר כדבר שבשגרה, והיא מיוחדת למקרים חריגים (כן ראו ע"א 2143/00 לוין נ' שולר [פורסם בנבו], המשנה לנשיא לוין, פסקה 5). ואשר למתנה, כבר נפסק "מתנת מקרקעין טעונה איפוא רישום, ובאין רישום הופכת היא להתחייבות להקנות את המקרקעין בדרך מתנה. על התחייבות כזו חלה דרישת כתב כפולה: הן מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין והן מכוח סעיף 5(א) לחוק המתנה" (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 608 (השופטת דורנר)). "דרישת הכתב על-פי סעיף 5 לחוק המתנה היא מהותית" (ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגור, פ"ד נו(3) 932, 941 (השופטת דורנר)), גם אם אינה חייבת להכיל את כל התנאים ההכרחיים לצורך דרישת הכתב להעברת מקרקעין בתמורה (מ"א ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (1996), 347). אל נשכח, כי קביעתו הבסיסית של המחוקק בסעיף 8 לחוק המקרקעין בדבר דרישת הכתב ("התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב") בעינה עומדת, וגם אם חל בה ריכוך, ואף אם נניח כי הריכוך יחול גם על סעיף 5(א) לחוק המתנה ("התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב"), עדיין תלוי הדבר בנסיבות כל מקרה. כדי שתתקיים "דרישת כתב מרוככת" יש צורך במסכת ראיות "תחליפית" משמעותית ומוצקת (ראו ראבילו, 350)" (ראו: דברי כב' השופט רובינשטיין ברע"א 1681/10 חיים נ' סידי [פורסם בנבו] (5.7.10) בפסקה ז' לפסק דינו).
התובעת לא הציגה כל הוכחה או ראיה לביסוס טענתה בדבר מתן המתנה מצד הנתבע.
אשר על כן, נוכח כל המפורט לעיל, במקרה דנן, בהיעדר מסמך בכתב, לאור הלכות בית המשפט העליון בסוגיה, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שבפני, והתרשמתי מנסיבות העניין, השתכנעתי כי לא הוכח שהדירה ניתנה במתנה לתובעת.
האם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בדירה?
הדין- דוקטרינת השיתוף הספציפי בדירת מגורים:
כב' השופט עמית בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (26.12.12) הציע פרמטרים אשר יש להביאם בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים:
"( – ) האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
( – ) האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת לטעמי מידה גדולה יותר של הוכחה. הדבר נכון במיוחד לגבי דירה שנתקבלה במתנה במהלך תקופת הנישואין, מן הטעם שיש ליתן משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג השני הסכים, גם אם בשתיקה, כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.
( – ) האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו.
( – ) אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
( – ) אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).
( – ) האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.
( – ) שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.
( – ) התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.
( – ) נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.
מובן כי הפרמטרים המנויים לעיל – ואשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו" (ראו: פסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט עמית).
מן הדין אל הנדון:
לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים בפניי, מלוא הראיות, הנסיבות, עמדות הצדדים, והפסיקה בסוגיה, הגעתי לכלל מסקנה כי לתובעת אין זכויות בדירה. ואלו טעמיי:
מדובר בנכס חיצוני- אין חולק כי הדירה נרכשה על ידי הנתבע ממקורותיו שלו משלפני הנישואין. ראו לעניין זה: האמור בסעיף 7 לכתב התביעה: "כאמור, כאשר נישאו בני הזוג, הבטיח הנתבע וקיים, לרכוש דירת מגורים בעבור התובעת ולבנם המשותף כנדוניה. ואכן רכש זה בעבורה הדירה שברחוב XXX בXXX (להלן: הדירה"). בה היא מתגוררת עם ילדיה…".
דהיינו, העובדה שאינה במחלוקת הינה כי הנתבע הוא שרכש את הדירה ממקורותיו שנה לאחר הנישואין (נישאו ביום 26.7.12 והדירה נרכשה ביום 6.8.13, כמפורט לעיל) קרי מדובר בנכס חיצוני. מכאן כי נטל ההוכחה כבד יותר.
תקופת הנישואין הייתה קצרה באופן יחסי- הצדדים נישאו כאמור ביום 26.7.12, וביום 16.3.17 הגישה התובעת בקשה ליישוב סכסוך. דהיינו תקופת הנישואין עד לקרע ארכה פחות מ- 5 שנים. המועד בו החלה התובעת להתגורר בדירה היה בשנת 2013, קרי משך המגורים בדירה (עד לפרוץ הסכסוך) היה כ-4 שנים בלבד לכל היותר. דהיינו, מדובר בתקופת נישואין שאינה ממושכת באופן יחסי ותקופת מגורים קצרה בדירה. לכל אלה יש להוסיף כי הנתבע כל העת היה נשוי לאשתו פלונית.
לא הוכח בפניי קיומו של "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף ספציפית בדירה. התובעת לא הוכיחה כי הנתבע הציג בפניה מצגים של כוונת שיתוף לפיהם הדירה היא שלה/של שניהם. להשקפתי לא הוכחו מצגים ברורים וחד משמעיים של כוונת שיתוף.
אחד הסממנים המובהקים לכך שהוסכם על שיתוף בנכס, הינו השקעה כספית של ממש בנכס נשוא השיתוף. בענייננו, לא שולמה משכנתא על הדירה על ידי התובעת ו/או הצדדים. כן לא הוכיחה התובעת השקעה כספית בדירה. יצוין לעניין זה כי גם מצבה הכלכלי של התובעת (ראו: פסקאות 29-31 לפסק הדין מיום 3.3.22 בתמ"ש 13164-07-17 שם פורטו הנתונים לענין מצבה) לא איפשר לה להשקיע השקעה כספית בדירה.
בשולי הדברים יוער כי אני מוצאת כי הטענה לפיה הדירה נמכרה על ידי הנתבע בשנת 2014 בשל חובות שנצברו לנתבע עולה לכאורה על פניו בקנה אחד עם החומר שבתיק. ראו לעניין זה פיסקה 32 לפסק הדין מיום 3.3.22 בתמ"ש 13164-07-17 שם פורט לעניין מצבו הכלכלי של הנתבע (לתגובתו מיום 30.7.17, צירף הנתבע, בין היתר, גם אישור ממע"מ מיום 28.7.17 ממנו עולה כי תיקו של הנתבע סווג כתיק לא פעיל החל מיום 1.11.14 (סומן נ/8), דוח תיקים לחייב מרוכז נכון ליום 26.7.17 ממנו עלה כי סה"כ חובותיו של הנתבע עמדו ע"ס 303,248.45 ₪ (נ/10) ודוח תיקים לחייב מרוכז לחברה XXX בע"מ נכון ליום 26.7.17 ממנו עלה כי לחברה נצברו חובות ע"ס 356,295.88 ₪ (נ/11). לטענת הנתבע (סעיף 11 ג' לתגובה) הנתבע ערב לחובות החברה). מהמסמכים עולה כי אכן בתקופה הרלבנטית (2014) במועד מכירת הדירה החברה נסגרה ונצברו חובות. ראו גם: דברי התובעת בחקירתה בדיון מיום 22.6.20 (בעמ' 33 בשורות 33-34): "…ב-2014, 2014, נודע לי שהוא אמר שיש לו פשיטת רגל, והוא רשם את הכל, להעביר את הכל על השמות של הילדים שלו ולא יודעת מי עוד".
לאור המבואר לעיל, אני מוצאת כי במקרה דנן לא עלה בידי התובעת להביא ראיות בעלות משקל, המחייבות את המסקנה כי יש לקבל את תביעתה. למעלה מן הצורך, אתייחס להלן לעדים שהעידו בפניי במהלך ההליך.
העדים:
מובהר כי אני מוצאת כי אין במכלול העדויות שהוצגו בפניי במהלך ההליכים כדי לשנות את מסקנתי לעיל, שכן התרשמתי מהעדויות כי אין בהן כדי לתרום לבית המשפט בעת הכרעה בסוגיות שבמחלוקת, כפי שיבואר להלן.
לעניין העדה הגב' א'- לא מצאתי כי היה בעדותה של הגב' א' בדיון מיום 17.2.21 כדי לתרום להליך שבפניי שכן היא העידה כי היא: "…לא יודעת כלום על מהות הקשר שלה חוץ כשהייתי רואה אותו כבעל נכנס אליה הביתה" (בעמ' 20 בשורות 26-27) וכי אין לה כל ידע בדברים הפרטיים של התובעת והנתבע, כלשונה: "…זה דברים פרטיים שלהם, אין לי כל ידע בעניין הזה" (בעמ' 23 בשורה 35). כמו כן, העדה העידה כי היא כלל לא דיברה עם הנתבע, כדבריה: "…לא דיברתי איתו בכלל כל עוד הוא לא היה, כשעוד גרתי שם. לא פגשתי אותו אפילו. הפגישות היחידות שלנו היו בזמן שהוא היה מגיע הביתה" (בעמ' 24 בשורות 25-26). ראו גם בהמשך דבריה (בעמ' 27 בשורות 25-27):
"ש: אוקיי, ברחוב XXX הכוונה היא שכל הידיעה שלך היא אך ורק מתייחסת לרחוב XXX. מה שלא רחוב XXX את לא יודעת כלום.
ת: נכון.
נוסף על כך, העדה העידה כי היא אינה זוכרת תאריכים (בעמ' 22 בשורות 13-14, ובעמ' 23 בשורה 30).
לעניין העדה הגב' ע'- העדה הינה אשתו של עו"ד ע', אשר עסקה בתיווך בשנים 2016-2017, והגיעה לדירה כמתווכת. בעדותה בדיון מיום 2.6.21 הוברר כי אין לה ידיעה בדבר הסוגיה שבמחלוקת. ראו דבריה (בעמ' 26 בשורות 12-21):
"ש. את הגעת לדירה כמתווכת.
ת. נכון.
ש. איך נודע לך על הדירה?
ת. בעלי התקשר אליי, אמר לי לקוח שלי בשם XXX יש לו דירה מושכרת כרגע, הוא מעוניין למכור אותה, ברח' XXX, אמרתי אוקי תקבע פגישה. הוא חזר אלי ואמר לי אין בעיה את יכולה לפנות עכשיו לדירה. נסעתי לשם, דפקתי בדלת, פתחה לי אישה XXX, אמרתי שלום אני ג' מתווכת, אמרה שהיא יודעת. נכנסתי, עשיתי סיבוב, הסתכלתי על הדירה, ויצאתי. תודה רבה, שלום וחזרתי. אמרתי לבעלי שאני כן מוכנה לעבוד על הדירה אבל אני רוצה בלעדיות. הוא חזר אלי, אמר לי תקשיבי XXX לא מוכן לתת בלעדיות על הדירה וזהו, פה זה נגמר".
כמו כן, מעדותה עלה כי לעדה אין כל ידיעה בנוגע לעובדות הרלבנטיות של המקרה דנן. ראו דבריה בעמ' 27 בשורות 14-19):
"ש. על מה דיברת עם התובעת?
ת. כלום. לא זוכרת שדיברנו. נכנסתי הסתובבתי ויצאתי.
ש. את יודעת שהתובעת הייתה נשואה לנתבע?
ת. לא.
ש. את יודעת שהדירה הזאת הייתה רשומה בבעלות הנתבע?
ת. לא.
משכך, ברי כי אין בעדותה של הגב' ע' כדי לתרום לבית המשפט בעת הכרעה בסוגיות שבמחלוקת כלל ועיקר.
לעניין העדה פלונית- העדה הינה אשתו של הנתבע שהעידה בדיון מיום 2.6.21. איני מוצאת לייחס כל משקל לעדותה, שכן עלה מעדותה כי היא עדה מטעמו של הנתבע, ויש לה עניין בתוצאות ההליך. ראו דבריה בעמ' 30 בשורות 14-16):
"ש. למה החלטת ללכת לעו"ד נאדף?
ת. אני פניתי לעו"ד בגלל שהיא הגישה (התובעת) תביעה נגד בעלי ואני עמדתי לצידו של בעלי כי גם לי יש חלק בבית.
ש. ז"א שאת לא היית נגד בעלך אלא היית בעדו.
ת. הייתי עם בעלי. בעדו.
ש. אם היית בעד בעלך, והחלטת בסוף אחרי בקשות, את יודעת שעו"ד נאדף הגיש מלא בקשות בשמך?
ת. לא יודעת.
ש. את עדיין בעד בעלך נכון?
ת. כן. אני בעד בעלי והבית שלי והילדים שלי.
ש. למה ביקשת לחזור בך מהתביעה?
ת. כי כשנוכחתי לדעת שבעלי מכר את הבית לנתבע 3, אז מבחינתי כאילו אני הבטחתי את הזכות שלי בבית שזה הבית שלי ושלו".
הדברים מדברים בעד עצמם.
ראו גם: דברי העדה בעמ' 32 בשורה 3, ובעמ' 33 בשורה 14, ובעמ' 34 בשורות 3-4.
אי לכך, אינני מייחסת לעדות זו כל משקל.
לעניין העד מר ח'- העד הינו מתווך, שהגיע לדירה במסגרת עבודתו. בעדותו בדיון מיום 17.2.21 העיד כי היה בקשר עם הנתבע לעניין מכירת הדירה כאשר לבסוף העסקה הופסקה בהעדר עניין למכור את הנכס (ראו בעמ' 39 בשורות 16-18). בחקירתו הנגדית העיד כי בעל הדירה הרשום בטאבו (נתבע 3) ייפה את כוחו של הנתבע לטפל בעסקה (ראו: בעמ' 44 בשורות 2-12). משכך, אני מוצאת כי אין בעדותו כדי לתרום לבית המשפט בעת הכרעה בסוגיות שבמחלוקת כלל ועיקר, ולעד אין ידיעה באשר לעובדות הרלבנטיות לענייננו. יצוין כי לא מצאתי בעדותו הוכחה לטענת התובעת כי נהגה בדירה מנהג בעלים, כנטען על ידה (בסעיף 16 לסיכומיה). ברי כי אדם אשר נכנס לדירה פעם אחת אינו יכול להעיד על כך, ואני דוחה את הטענה.
לעניין העד עו"ד ע'- העד הינו עו"ד אשר העיד בדיון מיום 17.2.21 כי ייצג את הנתבע בעסקת רכישת הדירה ורישומה על שמו, ולאחר מכן בעסקת מכירת הדירה לנתבע 3 (ראו: דברי העד בעמ' 47 בשורות 4-12). כמו כן, העד ערך את הסכם השכירות שנחתם בין הנתבע 3 לתובעת (ראו דבריו בעמ' 54 בשורות 38-39). מעדותו עלה כי אין לעד ידיעה באשר לעובדות הרלבנטיות לענייננו. משכך, אני מוצאת כי אין בעדותו כדי לתרום לבית המשפט בעת הכרעה בסוגיות שבמחלוקת כלל ועיקר.
לעניין העד מ'- משמש כועד הבית בבנין בו הדירה מצויה. העיד בדיון מיום 4.1.22. מדובר באדם בן 80 (ראו דבריו: בעמ' 4 בשורות 33-34) אשר לא זכר את שמה של התובעת (ראו בעמ' 4 בשורות 18-23). העד העיד כי תחילה הנתבע שילם בגין תשלומי ועד הבית (ראו: בעמ' 8 בשורות 19-20, ולאחר מכן התובעת שילמה בגין ועד הבית (בעמ' 7 בשורות 17-18). איני מוצאת כי יש בעדותו כדי לתרום לבית המשפט בעת הכרעה בסוגיות שבמחלוקת כלל ועיקר, ולעד אין ידיעה באשר לעובדות הרלבנטיות לענייננו.
לעניין העדה הגב' ס'- העדה הינה אחותה של התובעת. העידה בדיון מיום 4.1.22. איני מוצאת לייחס כל משקל לעדותה, שכן עלה מעדותה כי היא עדה מטעמה של התובעת, ובעלת עניין בתוצאות ההליך.
בנוסף, העדה העידה כי היא אינה זוכרת תאריכים. ראו דבריה (בעמ' 23 בשורות 31-37):
"ש: עכשיו, תאריכים של השיחות שלך עם הנתבע. מתי היו? את יכולה להגיד לי תאריכים? תאריך עכשיו. אני שואל רק על תאריכים. מועד. 2003? 2016? 2014?
כב' השופטת: תן לה לתרגם.
ת: אני לא זוכרת תאריך.
כב' השופטת: שנייה.
ת: אני לא יכולה לזכור ככה תאריכים".
בנסיבות אלו, איני מוצאת ליתן כל משקל לעדותה של הגב' ס'.
כל האמור והמפורט לעיל מביא למסקנה כי אין לאישה זכויות בדירה, ואני דוחה את התביעה.
לעניין עתירת התובעת למנות אקטואר ולחלק את הרכוש המשותף- דין העתירה להידחות, וזאת מן הטעם כי התובעת לא הגישה בקשה למינוי אקטואר במהלך ההליכים הממושכים שהתנהלו בפניי. בכך, לדידי, זנחה התובעת את העתירה, כאשר למעשה רק בסיכומיה העלתה אותה פעם נוספת (לאחר עתירתה הראשונית במסגרת התביעה הרכושית). בנסיבות אלו, העתירה למינוי אקטואר ולחלק את הרכוש המשותף- נדחית.
נוכח תוצאת פסק הדין, לפיה נדחתה תביעת התובעת, טענותיה כנגד הנתבע 3 באשר לזכויות בדירה אינן רלבנטיות.
כמו כן, אין מקום לדון במסגרת פסק זה דין (שענייננו, כאמור תביעה רכושית שהגישה התובעת כנגד הנתבע) בעתירת הנתבע 3 לפינוי התובעת מהדירה (סעיף 96 לסיכומי הנתבע 3) עתירה זו דינה להתברר בתביעה נפרדת בערכאה המוסמכת.
סוף דבר:
בטרם חתימה, ייאמר כי לא נעלמו מעיני טענותיהם הנוספות של הצדדים. ואולם, לא מצאתי לנכון לפרט את מלוא הטענות שהועלו על ידי הצדדים, שכן לטעמי, די במה שפורט לעיל, כדי לבסס את התוצאה אליה הגעתי.
נוכח כל האמור והמפורט, אני מורה כדלקמן:
התביעה, על כל רכיביה- נדחית, לאור הטעמים אשר פורטו בפסק הדין.
בנסיבות, ובהתחשב במצבה הכלכלי של התובעת (כפי שפורט בפסק הדין) אינני עושה צו להוצאות משפט וכל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור התיק שבכותרת.
ניתן היום, ב' אדר תשפ"ג, 23 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.
