לפני
כבוד השופטת נאוה גדיש
תובע
א.
ע"י ב"כ עוה"ד טוני דמארי שטיינר
נגד
נתבעת
ע.
ע"י ב"כ עוה"ד שלומי לוי
פסק דין
לפניי תביעה שהוגדרה ע"י התובע כתביעה ל"ביטול הסכם גירושין מיום 31.10.2022".
אין מחלוקת בין הצדדים כי ההסכם שביטולו מבוקש, אושר על ידי בית הדין הרבני וקיבל תוקף של פסק דין ביום 27.11.2022.
לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ואף שהנתבעת לא העלתה כל טענה לעניין הסמכות העניינית, הקדמתי בדיון הראשון ובקשתי לקבל הבהרה להחלטת ב"כ התובע להגיש את התביעה לערכאה זו ולא לערכאה שאישרה אותו.
אקדים ואעיר בעניין זה, לאור טענת ב"כ התובע, כי כאשר מתעוררת שאלה של סמכות עניינית, בית המשפט חייב לעורר אותה. "טענת חוסר סמכות עניינית זועקת כמו מעצמה, ובית המשפט יידרש לה, בכל שלב של ההתדיינות, ולו במקום שבעל דין מעלה אותה לראשונה בערכאה של הערעור…. יתרה מזאת, גם אם בעל דין אינו מעלה מיוזמתו טענת חוסר סמכות, עומדים ומצווים בתי משפט ובתי דין לבדוק מעצמם, בכל עניין ועניין, אם קנו סמכות להידרש לעניין שהובא לפניהם להכרעה..".
(בג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני, פ"ד מח(4) 591, 616, ההדגשה שלי – נ.ג).
לבקשת ב"כ התובעת, אפשרתי הגשת טיעונים בכתב לעניין זה ולאחר קבלתם, מצאתי כי אין מקום שבית משפט זה יידרש לתביעה.
להלן אבהיר נימוקיי:
הכלל הוא כי תביעה לביטול פסק דין, יש להגיש לערכאה שנתנה את פסק הדין (או לערכאת הערעור שלה).
כאשר עסקינן בפסק דין שבמסגרתו אושר הסכם גירושין, ידועה ההלכה כי על הערכאה השיפוטית שדנה בתובענה להיזקק למספר כללים שלובים – ראשית, היות ומדובר בהסכם, יש לבחון אם התקיימו התנאים לביטול ההסכם, מבחינת חוק החוזים, כלומר אם היה פגם בכריתת ההסכם (כגון עושק או כפיה) או אם ההסכם הופר, הפרה יסודית, המצדיקה ביטולו מטעם זה; ושנית, היות ומדובר בפסק דין, יש לבחון אם התקיימו התנאים לביטולו – אם משום שנפל פגם בהליך האישור ואם מטעם אחר.
מכל מקום, הנטל המוטל על מי שמבקש לבטל הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין הוא גבוה ביותר, שהרי עם אישורו של הסכם הגירושין בוחנת הערכאה השיפוטית "שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק את משמעות ההסכם ותוצאותיו האפשריות" (עמ"ש (י-ם) 4750-09-11 פלוני נ' פלונית, פורסם במאגרים).
שאלות אלו, צריכות להתברר על ידי הערכאה שאישרה את ההסכם.
בית המשפט העליון הבהיר כלל זה, בין היתר, בבג"צ 1607/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (פורסם במאגרי המידע): "הכלל שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה, הינו כי תביעה לביטולו של הסכם בין בני זוג, אשר אושר על ידי ערכאה שיפוטית וניתן לו תוקף של פסק דין, תוגש לאותה ערכאה אשר אישרה את ההסכם… זהו אף הדין באשר לתביעה לתיקון או שינוי של הסכם מסוג זה… שונים הם פני הדברים בנוגע לתביעה שעניינה פרשנות הסכם או אכיפתו, שכן הערכאה המאשרת איננה רוכשת סמכות נמשכת לדון בתביעה מסוג זה…". (ההדגשה שלי – נ.ג).
אמנם, נקבעו בפסיקה מקרים, במסגרתם נבחנו כללי הסמכות הנמשכת, כדי להידרש לשאלות בעניין פרשנות ההסכם, או לשאלות בעניין התוצאות שיש לייחס במקרה של הפרתו, או אז יכול ובהתקיים תנאים מסוימים, הערכאה השיפוטית שתדון בתובענה, איננה זו שאישרה את ההסכם.
התובע ביקש להסתמך על אותם מקרים ואף הפנה להוראת בית הדין הרבני בעניין זה, שהבהיר בדיון כי הוא אינו מחזיק בסמכות הנמשכת לדון בתובענות שתהיינה בהמשך בין הצדדים.
אלא, שאין מדובר בסמכות נמשכת בענייננו.
התובע מבקש לבטל את ההסכם בשל פגמים שנפלו לטעמו בהליך האישור – כמו הטענה שהצדדים לא נשאלו אם הם מסכימים לדיון בפני דן יחיד, או הטענה שלא נשאלו שאלות בעניין ההסכם וכי בית הדין לא פעל לוודא כי הבינו על מה חתמו.
טענות אלו הן אכן כבדות משקל, אולם ברי כי מי שצריך לבררן היא אותה ערכאה שאישרה את ההסכם, או למצער ערכאת הערעור שלה ולו מפאת כלל כיבוד הערכאות.
ביטול הסכם שאושר בבית הדין הרבני, על ידי הערכאה האזרחית, בשל טענות שבית הדין לא פעל כיאות בהליך האישור, מהווה פגיעה מהותית באיזון הנדרש בין בתי המשפט לענייני משפחה, לבין בתי הדין הרבניים.
בית המשפט לענייני משפחה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בית הדין הרבני הנכבד, לא כל שכן, בגין אופן ההתנהלות של היושב בדין, בבית הדין הרבני.
לאור האמור, אני מורה על מחיקת התביעה.
אין באמור כדי לקבוע מסמרות באשר לסיכוייה של תביעה חדשה, אם תוגש, לערכאה המוסמכת וברי כי זו תפעל לבררה באופן ענייני ומקצועי.
היות והטענה בעניין חוסר סמכות הועלתה על ידי בית המשפט ולא על ידי הנתבעת, אני מחייבת את התובע בהוצאות משפט, על הצד הנמוך, בסך של 5,000 ₪.
פסק הדין ניתן לפרסום, ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, י' תמוז תשפ"ד, 16 יולי 2024, בהעדר הצדדים.
