בפני כבוד השופטת שירי היימן,
סגנית נשיאה לענייני משפחה-מחוז חיפה
המבקש:
מ.פ.
ע"י ב"כ עו"ד וסים אבו חיה
נגד
המשיבים:
1.ו.פ.
2.ל.מ.
3.ד.מ.
4.ס.מ.
ע"י ב"כ עו"ד סמיר זידאן
5.א.ז.
בעניין: עיזבון המנוחה ג.מ.פ. ז"ל
החלטה
בקשת לדחייה על הסף מחמת התיישנות
לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.
המבקש והמנוחה ג. נישאו בשנת 1968 (להלן: "המנוחה"). למבקש ולמנוחה נולדו 6 ילדים, שני בנים וארבע בנות. המשיב הוא אחד מילדי המבקש והמנוחה. בן נוסף של המבקש והמנוחה, א. ז"ל, נפל בעת מילוי תפקידו בשנת 1993.
המנוחה נפטרה ביום 1.1.1998.
בהתאם לצו ירושה מיום 28.5.2016 המשיב הוא יורשה היחידה של המנוחה לאחר שהמבקש ואחיותיו של המשיב הסתלקו מהעיזבון לטובתו. כיום מתנהל הליך בבית הדין הדרוזי לביטול צו ירושה זה.
המבקש התחתן בשנית ביום 25.6.1999.
הבקשה הוגשה במסגרת תביעה לפסק דין הצהרתי שהגיש המשיב, בה הוא עותר להצהיר כי המנוחה זכאית למחצית מרכושו של המבקש, מכוח חזקת השיתוף.
הבן המשיב הגיש את התביעה בעצמו, בדיון שהתקיים ביום 17.5.22 נקבע שעליו להגיש כתב תביעה מתוקן אליו יצורפו 4 אחיותיו כתובעות או נתבעות.
ביום 20.5.22 הוגש כתב תביעה אליו צורפו האחיות כתובעות, למעט האחות א. שבן זוגה מונה כאפוטרופוס עבורה ועל כן צורפה כנתבעת.
בסעיף 17 לכתב התביעה המתוקן פרט המשיב את הנכסים בהם זכאית, לטענתו, אמו המנוחה למחצית הזכויות מכוח הלכת השיתוף.
דירת מגורים בגוש **** חלקה ****** – בהתאם לנסח רישום מקרקעין, נספח ד' לכתב התביעה המתוקן – המדובר במקרקעין רשומים לאחר הסדר הרשומים במלואם על שם המבקש. היתר לבניית דירת מגורים בת שתי קומות ניתן על שם המבקש ביום 5.10.1972, לאחר נישואי המבקש והמנוחה. בית זה שימש כבית המגורים של המבקש והמנוחה במהלך חייהם המשותפים. המשיב טוען כי עיזבון המנוחה זכאי למחצית הזכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף.
דירת מגורים בגוש **** חלקה זמנית *** (מקרקעין בלתי מוסדרים), המשיב טוען שהמבקש רכש את הדירה מכספים משותפים למבקש ולמנוחה ועל כן הוא טוען כי עיזבון המנוחה זכאי למחצית הזכויות בדירה. בהתאם לנספח ח' לכתב התביעה המתוקן מקרקעין אלו נרכשו ביום 18.2.2013, דהיינו לאחר פטירת המנוחה.
מקרקעין **** חלקה ***- המשיב טוען כי המבקש רכש את המקרקעין מכספי משותפים לו ולמנוחה ועל כן על המבקש להשיב לעיזבון המנוחה מחצית מהתמורה ששילם בעבור הנכס. בהתאם לנסח רישום מקרקעין, נספח ט' לכתב התביעה המתוקן, המקרקעין נרשמו על שם המבקש ביום 10.10.2013, כמכר ללא תמורה. המשיב טוען כי למרות רישום זה המבקש שילם תמורה עבור המקרקעין והוא מבקש להשיב לעיזבון המנוחה את מחציתה.
זכות למספר מונית.
תכניות חיסכון, קופות, ביטוח חיים ותגמולים ממשרד הביטחון, תכניות חיסכון, קרנות השתלמות וכל הנכסים שנרכשו לאחר מותה של המנוחה מכספים משותפים של המנוחה והמבקש.
טענות המבקש
המבקש טוען שחלפו 23 שנה מאז פטירת המנוחה ותקופה התיישנות מתחילה מיום פטירתה ולכן 7 השנים חלפו כבר מזמן.
עוד טוען שהיו מועדים "חזקים" שהמשיב יכול היה באותם מועדים לתבוע זכויות של המנוחה (כגון העברת זכויות בדירה לאשתו השנייה, המתנה מאחיו).
המבקש טוען שנכסים שנצברו אחרי מות המנוחה אינם משותפים.
טענות המשיב
המשיב טוען שהבקשה הוגשה ללא צירוף התובעות הנוספות לבקשה ובית הדין הדרוזי טרם הכריע בבקשה לביטול צו הירושה.
המשיב טוען לשיהוי בהגשת הבקשה שהוגשה 7 חודשים אחרי שהתקיים קדם המשפט הראשון ושנה מאז הגשת כתב ההגנה. המבקש לא ביקש רשות להגשת הבקשה, לא הגיש רשימת בקשות ולא טען בהזדמנות הראשונה להתיישנות.
המשיב טוען שבבקשה יש הרחבת חזית וניסיון לעשות מקצה שיפורים על ידי המבקש. מדובר בבקשה לקונית שהוגשה בחוסר תום לב.
המשיב מפנה לסעיף 8 לחוק המקרקעין וטוען שתקופת ההתיישנות עומדת על 25 שנה וחלקם של התובעים עבר אליהם עם מותה ומשך אין מקום לטעון לשיהוי או התיישנות.
דיון והכרעה
ראשית אדון בטענות בעניין העלאת הטענה בהזדמנות הראשונה.
ס' 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי:
"אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה"
בסעיפים 1+2 לכתב ההגנה שהוגש ביום 15.11.21 טען המבקש להתיישנות. המבקש חזר על הטענה בדיון מיום 17.5.22 וציין שהצדדים ניסו להסדיר את המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט.
אשר על כן הטענה נדחית.
לגופו של עניין:
בעמ"ש 14444-09-23 נ.ת. נ' ג.י. ואח' (ניתן ביום 19.5.24- פורסם במאגרים) דן בית המשפט המחוזי בשאלת דחייה על הסף מחמת התיישנות של תביעה להחלת חזקת השיתוף במערכת היחסים שבין הוריהם המנוחים של הצדדים.
בית המשפט קבע כי ליורשים קמה הזכות לטעון לחזקת השיתוף תחת המנוח (סעיף 16 לפסק הדין) במגבלות שנקבעו בפס"ד יהלום (ע"א 5774/91 מרים יהלום נ. מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה (1994)), אך זכות זו תלויה גם בשאלת ההתיישנות (סעיף 21 לפסק הדין).
בעניין ההתיישנות נקבע כי: "כפי שראינו, בעניין יהלום נקבע כי יש לראות בפטירת בן הזוג "כנקודה הגיאומטרית" לבחינת תקופת ההתיישנות להעלאת טענת חזקת השיתוף." (סעיף 22 לפסק הדין).
בתמ"ש 24982-01-21 ל. ואח' נ' ז. ואח' (ניתן ביום 22.11.21 – פורסם במאגרים) נקבע כדלקמן:
"25. אשר על כן, מועד היווצרות עילת התביעה הוא כאשר התגבשו העובדות החיוניות המקימות את הזכות לסעד המבוקש, דהיינו כאשר נתון בידי התובע כוח תביעה המאפשר לתובע לפנות לערכאות משפטיות, לברר את תביעתו ולקבל את הסעד המבוקש על ידו ראו: ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש ניהול ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פ"ד נד(1) 529, 541; ע"א 735/07 צמרות חברה לבנין נ' בנק מזרחי-טפחות, (5.1.2011) [פורסם בנבו].
במקרה שלפניי אין מחלוקת כי המנוחה נפטרה ביום 00.00.2008 ולמעשה ממועד זה נולדה עילת התביעה.
על פי ההלכה קיימת זכות תביעה ליורשים על פי חזקת השיתוף, גם לאחר מות אחד מבני הזוג. פסק הדין המנחה בנושא הינו ע"א 5774/91 מרים יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מח (3) 372.
יחד עם זאת עילת התביעה בתביעת יורשים שמהותה הכרה בזכויות מנוחה מכוח חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג, באה לעולם עם פטירת המנוחה וממועד זה מתחיל מרוץ ההתיישנות. מדובר בתקופת התיישנות בת 7 שנים בלבד ראו: תמ"ש 46149-10-13 ג' ואח' נ' ג' ואח' (18.5.2014) [פורסם בנבו].
המנוחה נפטרה כאמור ביום 00.00.2008 ועילת התביעה נולדה במועד זה. כפועל יוצא עילת התביעה התיישנה ביום 00.00.2015, דהיינו כ-5 שנים לפני הגשת התביעה.
טענת התובעות כי מועד מתן פסק הדין הינו המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות דינה להידחות.
נקבע בתמ"ש 42386-03-10 ע' ואח' נ' ע' ואח' (5.8.2012) [פורסם בנבו] כי:
"אני דוחה את הטענה כי "מירוץ ההתיישנות" החל לכל המוקדם במועד בו הוגשה הבקשה לצו ירושה בעניינה של האם המנוחה.
מירוץ ההתיישנות החל במועד פטירת האם, שכן הירושה נופלת בחלקם של היורשים ברגע הפטירה (ראה סעיף 1 לחוק הירושה התשכ"ה-1965).
כל תוצאה אחרת תביא למצב בלתי נסבל ובלתי ראוי שבו ניתן לתבוע שיתוף בנכסים מכח הילכת השיתוף אף מספר דורות לאחר פטירת בן הזוג מכוחו נטען השיתוף"
מהפסיקה שצוטטה לעיל עולה כי עילת התביעה נולדה בעת פטירת המנוחה, קרי ביום 1.1.1998. התביעה הוגשה ביום 10.8.2021, דהיינו בחלוף 23 שנים, 7 חודשים ועשרה ימים.
סעיף 5 לחוק ההתיישנות מבחין בין שני סוגי תביעות לעניין תקופת ההתיישנות, וכלשון החוק:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".
סעיף 1 ל חוק ההתיישנות מגדיר "מקרקעין" בזו הלשון:
"1. הגדרות
"מקרקעין" – קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האהסכם".
כבר נפסק, כי לצורכי טענת ההתיישנות הגדרת "מקרקעין" בחוק ההתיישנות הינה המחייבת ולא זו שבחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") (ראה ת"א תל-אביב) 41/92 יהודית רצבי נ' משה מדהלה תק-מח 93(1), 835 ו ה"פ (חי) 30080/97 בנק לאומי לישראל נ' אמנון וסוניה, תק-מח 98(1), 237).
כיצד יש לסווג את התובענה: האם מדובר בתובענה בשאינו מקרקעין, המתיישנת בחלוף 7 שנים מיום שנולדה עילתה בהתאם לסעיף 5(ו) לחוק ההתיישנות, או תובענה במקרקעין מוסדרים או לא מוסדרים, המתיישנת בחלוף 25 או 15 שנים בהתאמה, מיום שנולדה עילת התביעה?
בע"א 159/69 חג' סלאמה נ' חג' סלאמה, פ"ד כג (2) 224, 223 נקבע כי הבחינה תהיה לפי תוכן התביעה ואין די בכך שמקור העילה הוא במקרקעין:
"אפיו של עניין – אם 'מקרקעין' הוא או 'שאינו מקרקעין' – נקבע לפי תוכן התביעה ולא לפי משהו אחר. אם ראובן תובע משמעון 100 ל"י בתור עודף מחיר שלא שולם לו בעד קרקע שנמכרה לשמעון הענין הוא ענין כספי רגיל ותביעתו מתיישנת כעבור שבע שנים… נכון הדבר כי במקרה שלפנינו, ההסטוריה של התדיינות הצדדים היא מחלוקת ישנה – נושנה ביניהם בנוגע לבעלות בחלקה מסוימת או כולן… אך התביעה, כפי שנוסחה על ידי המשיב – התובע היא 'תביעה כספית'… ולכן לא צדק השופט המלומד בראותו אותה כתביעת מקרקעין".
כך גם נפסק בע"א (ת"א) 1613/97 בנימין מדד נ' מינהל מקרקעי ישראל, (פורסם באתר נבו), שם נקבע, כי:
"המבחן, על מנת להכריע בשאלה האם מדובר ב"מקרקעין" או ב"שאינו מקרקעין", בהקשר להתיישנות, הוא "תוכן התביעה": ע"א 69/159 אל חג' סלאמה נ. אל חג' סלאמה, פ"ד כג(2) 221, 223 (ב-ג). במקרה דנא אין מדובר בסעד כספי אלא בסעד של פינוי. מבחינת תוכן התביעה והסעד המבוקש, עסקינן במקרקעין, שהרי אם מתקבלת התביעה יחול שינוי במצב ההחזקה של המקרקעין. לעומת זאת, כאשר התביעה הינה לסעד כספי כלשהו, אין בקבלתה כדי להביא שינוי במצבם של המקרקעין עצמם או בזהות המחזיק. על כן צדק בית משפט קמא משדחה את טענת ההתיישנות".
בענייננו עותר המשיב להצהיר על זכויות המנוחה מכוח הלכת השיתוף לגבי למספר נכסים שפורטו לעיל. על הרכיבים בהם טוען המשיב לזכויות כספיות חל סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות הקובע כי תקופת ההתיישנות היא שבע שנים ועל כן עילת התביעה בגין רכיבים אלו התיישנה. המדובר ברכיבים הבאים:
דירת מגורים בגוש **** חלקה זמנית *** (מקרקעין בלתי מוסדרים) – המשיב טוען כי המבקש רכש דירה זו מכספים המשותפים לו ולמנוחה מכאן שהתביעה מבוססת על זכות כספית של המנוחה כלפי המבקש – על תביעה לזכות כספית חלה תקופת התיישנות של 7 שנים שחלפה. גם אם יטען המשיב כי הזכות הכספית הומרה בזכות במקרקעין, הרי מדובר במקרקעין בלתי מוסדרים שתקופת ההתיישנות החלה עליהם היא 15 שנים וגם תקופה זו חלפה זה מכבר.
מקרקעין ***** חלקה *** שרכש המבקש מכספי עיזבון המנוחה – המשיב טוען שעל המבקש להשיב לו מחצית מהתמורה ששילם בעבור הנכס שכן נרכש מכספים משותפים. המשיב טוען להחזר כספי – התביעה התיישנה בחלוף 7 שנים מיום פטירת המנוחה.
זכות למספר מונית – זכות כספית שהתביעה בגינה התיישנה בחלוף 7 שנים מיום פטירת המנוחה.
תכניות חיסכון, קופות, ביטוח חיים ותגמולים ממשרד הביטחון, תכניות חיסכון, קרנות השתלמות וכל הנכסים שנרכשו לאחר מותה של המנוחה מכספים משותפים של המנוחה והמבקש – זכות כספית שהתיישנה בחלוף 7 שנים מיום פטירת המנוחה.
דירת המגורים בגוש **** חלקה *** –דירה זו שימשה כדירת המגורים של המבקש והמנוחה, המקרקעין הם מקרקעין מוסדרים, המשיב טוען כי המנוחה זכאית לזכויות קנייניות בדירה זו מכוח הלכת השיתוף. ככל ותתקבל התביעה יחול שינוי ברישום המקרקעין ועל כן המדובר בתביעה שבמקרקעין, מאחר והמדובר במקרקעין מוסדרים שתקופת ההתיישנות לגביהם היא 25 שנה, טרם חלפה תקופת ההתיישנות.
אשר על כן אני קובעת כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות לגבי הטענות לזכויות בנכסים המפורטים בסעיף 17 ב-ה לכתב התביעה המתוקן.
התביעה תתמקד בנכס המצוי בגוש **** חלקה *** בלבד.
ההחלטה מותרת לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
המזכירות תודיע.
ניתן היום, ח' אב תשפ"ד, 12 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.
