בפני
כבוד השופט אריאל ממן
התובעת
מ.א.
ע"י ב"כ עוה"ד מיטל שמיע יוסף
נגד
הנתבעים
1.א.א. (המנוח)
2.א. א.
3.א. א.
כולם ע"י ב"כ עוה"ד רמי גני
פסק דין
לפני תובענה כספית בגין הפרת הסכם שכירות ארוכת טווח ופיצוי עבור דמי שימוש בנכס, עקב ההפרה הנטענת.
הצדדים:
הנתבע 1 ז"ל הוא אביהם של הנתבעים 2 ו-3 וחמיה של התובעת.
התובעת והנתבע 2 נישאו זל"ז ביום 17.6.1998, התגרשו ביום 27.4.2021 ולהם שלושה ילדים (שניים מתוכם בגירים).
ביום 23.8.2022 הנתבע 1 הלך לעולמו, ובהתאם לצו קיום צוואה מיום 5.2.2023, נכנסו הנתבעים 2 ו- 3 בנעליו.
המחלוקת:
הנתבע 1, בעלים רשום של הזכויות במשק מספר … במושב … (להלן: "המשק").
התובעת והנתבע 1 הסכימו כי יוקם מבנה בשטחי המשק שישמש כבית קפה וקונדיטוריה בניהולה של התובעת.
בהוראות ההסכם מיום 1.3.2008 עליו חתמו התובעת והנתבע 1 (נספח א' לכתב התביעה) נקבע כי מכספי השקעה של התובעת בסך 200,000 ₪ יִבָּנוּ במשק בית קפה וקונדטוריה (להלן: "בית הקפה"); התובעת תרכוש ציוד שייוותר רכושה הבלעדי; המבנה יושכר לתובעת לזמן בלתי מוגבל ולא לפחות מ-20 שנה; בתנאי ההסכם נקבע כי עלויות האחזקה והמיסים יחולו על התובעת.
לאחר זמן, חתמו התובעת והנתבע 1 על תוספת להסכם (נספח ב' לכתב התביעה) במסגרתו הוארכה תקופת השכירות ל-25 שנה (עד שנת 2033) זאת עקב תשלום דמי חכירה לרשות מקרקעי ישראל בסך של 31,494 ₪ שביצעה התובעת.
לצורך בניית המבנה והקמת העסק, נדרשה התובעת להוצאות שונות שמומנו ע"י הלוואות.
התובעת ניהלה את בית הקפה במשך כארבע שנים.
בשל קשיים כלכליים, הפסיקה התובעת את פעילותה העסקית בנכס, ומכרה את הציוד ששימש לצורך הפעלת בית הקפה.
מיום 30.5.2011 ולמשך שנה, השכירה התובעת את המבנה לצד ג׳, בדמי שכירות בסך של 3,300 ₪ לחודש (ע"פ הצהרת התובעת והסכמת הצדדים- בסך מצטבר של 36,000 ₪).
לדברי התובעת, בשלב מסוים, הנתבע 1 פלש למושכר ללא רשותה ובניגוד להסכמות, העביר את תכולתו, והחל להתגורר בו. כך העביר הנתבע 1 את החזקה ביחידת הדיור הצמודה לבִּתּוֹ (כפי הנראה- לנתבעת 3), תוך שהוא מסרב להשיב לתובעת את המזגנים שרכשה ואת גופי התאורה שהתקינה במושכר.
הנתבע 1 טען בכתב הגנתו כי המסמך שמכוחו הוגשה התביעה מזוייף וכי מעולם לא חתם עליו, הכחיש את גובה ההשקעה הנטענת והוסיף כי הוא זה שפעל בעצמו להקמת המבנה.
לנוכח הסכמות הצדדים, שקיבלו תוקף של החלטה ביום 28.10.2021 (כמפורט להלן) לא מצאתי הכרח לפרט יתר טענות הנתבעים ואבהיר כבר עתה כי טענת הזיוף נטענה כלאחר יד, וזו אף עומדת בסתירה להיגיון הכרוך בהסכמות הצדדים המאוחרות (לצמצום יריעת המחלוקתף כמפורט להלן).
לנוכח האמור, ובשעה שלדברי התובעת נגרמו לה נזקים כספיים ואחרים, הוגשה התובענה שבפני, במסגרתה עתרה התובעת לחייב הנתבע בסכום של 1,033,494 ₪, בגין הפרת הסכם השכירות ופיצוי בגין דמי שימוש בנכס, עקב ההפרה הנטענת.
ההליך המשפטי:
לאחר קדם המשפט הראשון (בפני מותב ראשון) ולאחר שהצדדים הודיעו כי לא עלה בידיהם להגיע להבנות, ובהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 8.12.2019, הוגשו לתיק תצהירי עדות ראשית מטעמם של התובעת והנתבע 1 (זאת בחודשים 1-2/2020).
ביום 20.7.2020 התקיים קדם משפט נוסף (בפני מותב שני) והצדדים נדרשו להתייחס להצעת פשרה שהוצעה על ידי בית המשפט, אשר כללה גם התייחסות לתובענה שהוגשה ע"י הנתבע 1 נגד התובעת דכאן, אלא שבהעדר יכולת להגיע להסכמות, שייתרו ניהול כלל ההליכים (שלושה במספר) נקבע קדם משפט נוסף.
ביום 2.2.2021 הועברה התובענה להתברר בפני וביום 7.3.2021 התקיים קדם משפט שלישי (ראשון בפני). לאחר שהתנהל שיח ארוך בניסיון להביא הצדדים להסכמות, ביום 6.4.2021 הודיעו ב"כ הצדדים כי הם מסכימים לפנות להליך גישור, ולבקשתם ניתנה להם ע"י ביהמ"ש רשימת מגשרים, ממנה בחרו שם של אחד מהם.
בתום הליך הגישור, ביום 28.10.2021, ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים לצמצום יריעת המחלוקת לכדי סכום של 241,494 ש״ח (ע"פ הודעה משותפת למגשר ולב"כ הצדדים מיום 28.10.2021), תוך שנדחתה ללא צו להוצאות התביעה שהוגשה על ידי הנתבע ותוך שהובהר כי התובעת תהיה זכאית לסכום אשר יוכח (ככל ויוכח) כי הושקע בבניית המבנה והמחובר לו דרך קבע, ע"פ הסעד המבוקש בסעיף 31 א' לכתב התביעה.
להסכמות אלה ניתן תוקף של החלטה.
וזו לשונו של סעיף 31א' לכתב התביעה:
"התובעת עותרת… לזמן את הנתבע לדין ולחייבו לשלם לתובעת… השקעה כוללת של המושכר לרבות הציוד המחובר דרך קבע בסך: 241,494 ₪ (הלוואות בסך 210,000 ₪ ותשלום נוסף למינהל בסך 31,494 ₪)."
משעה שהצדדים הודיעו על צמצום יריעת המחלוקת כאמור, ביהמ"ש נדרש כעת להכריע מהם הסכומים שהוכח כי הושקעו על ידי התובעת בבניית המבנה והמחובר לו בדרך קבע. בנסיבות אלה, איני נדרש לטענות נוספות, שאינן מתיישבות עם הסכמות אלה, בין היתר טענת הנתבע לזיוף שהוזכרה לעיל.
בדיון מיום 20.3.2022 ולאחר שהתקיימו שלושה דיוני קדם משפט (כאמור, שניים בפני מותבים קודמים ואחד בפני) ביקש ב"כ הנתבע לראשונה כי ביהמ"ש יורה על מינוי מומחה שיבחן את אמיתות המסמך שמכוחו הוגשה התביעה.
בשעה שההליך מתנהל מתחילת שנת 2019 וכאשר במועד הדיון (הרביעי במספר) הועלתה לראשונה הטענה לפיה קיים צורך במינוי מומחה, על מנת לבחון את אמיתות הקבלות והמסמכים שהציגה התובעת וזאת הגם שהצדדים הגיעו להסכם שניתן לו תוקף של החלטה כאמור, שגם בו לא צוין כי קיים צורך במינוי מומחה, סברתי כי דין הבקשה להידחות.
בהחלטתי זו התייחסתי לעובדה שהמסמכים המקוריים מצויים בידי באת כח התובעת, ובשעה שזו הסכימה לאפשר לנתבע לעיין במסמכים אלה, די בכך.
עוד קבעתי כי בשעה שעיקר טענתו של הנתבע בבקשתו מחודש 10/2020, עסקה בהסכמים עליהם הסתמכה התובענה המקורית, שאינם בהכרח רלוונטיים לעת הזו, משצומצמה יריעת המחלוקת לעניין השקעות התובעת בפועל, ומשהטענה לעניין אמיתות מסמכים נוספים נטענה כלאחר יד ואגב אורחא, ומאז ועד עתה לא בא זכרה בהליך זה, לא מצאתי להידרש לה בשלב מתקדם של ההליך, כאשר המשמעות היא עיכוב נוסף ולא סביר בבירור ההליך לצורך הצגת מסמכים מקוריים.
עם זאת, ועל מנת שתינתן לב"כ הנתבע האפשרות לבחון את המסמכים המקוריים המצויים בידיה של באת כח התובעת, הוריתי לב"כ הצדדים לתאם מועד להצגת המסמכים והקבלות.
עוד קבעתי בהחלטתי מיום 20.3.2022, כי בשעה שאין מחלוקת כי התובענה מצטמצמת אך ורק להשקעות שהשקיעה התובעת בפועל בבניית המבנה במשק השייך לנתבע, ובשעה שנטל ההוכחה מוטל על כתפיה, ומשהסכימו הצדדים כי התובעת זכאית לכל היותר לקבל החזר בגין השקעתה, וזאת בכפוף לקבוע בסעיף 31א' לכתב התביעה, הוריתי בהסכמת ב"כ הצדדים, על הגשת סיכומים בכתב המתייחסים לטענות הצדדים לעניין ההשקעות במבנה, תוך שניתנה לצדדים האפשרות לצרף לסיכומיהם אסמכתאות, הן לעניין ההשקעות בפועל והן לעניין טענות קיזוז, ככל שישנן.
כפי שהתברר מסיכומי ב"כ התובעת, ב"כ הנתבע התייצב במשרדה בליווי גרפולוג מטעמו, והוצגו לו כל המסמכים הרלוונטיים.
באופן מצער, לאחר שהוגשו סיכומי ב"כ הצדדים, נודע כי הנתבע 1 נפטר (וביהמ"ש למד על כך אגב אורחא, מקריאת סיכומי ב"כ הנתבע) ומשכך בהחלטתי מיום 16.1.2023 הוריתי כי בטרם מתן הכרעה בתובענה יש לצרף חליף/ים לנתבע 1 בין אם בדרך של מתן צו ירושה/ צו קיום צוואה ובין אם בדרך אחרת (ראו: סע' 36 ו-38 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 4923/09 עתילי ערפאת נ' בנק הפועלים בע"מ (מאגרים משפטיים, 12.10.2010).
בתחילה טען ב"כ הנתבעים כי הנתבע 1 לא הותיר אחריו צוואה וכי אין בידיו של בנו (הנתבע 2) צו ירושה (ראו תגובה מיום 21.11.2022), אלא שלאחר שב"כ התובעת הודיעה כי הגישה בקשה לצו ירושה (הודעה מיום 14.2.2023) התברר כי ביום 5.2.2023 ניתן ע"י הרשם לענייני ירושה צו קיום לצוואת הנתבע 1 (ע"פ בקשה שהוגשה כבר ביום 26.10.2022, זאת כפי העולה מאתר הרשם לענייני ירושה), בה הוריש את כלל רכושו לנתבעים 2 ו-3 [הזכויות במשק לנתבע 2, תוך מתן הוראות לפיצול הנחלה ויתר הכספים בחלקים שווים לנתבעים 2 ו-3 (העתק הצוואה המקוימת הוגש לתיק ביום 28.3.2023)].
בנסיבות אלה הוריתי על צירופם של הנתבעים 2 ו-3 להליך, הוריתי להם להגיש עמדתם ולהבהיר האם הם עומדים אחר טענותיו של הנתבע 1 והאם הם עומדים על מתן פס"ד, או שמא הם מבקשים להגיע להסדר שייתר זאת.
ביום 7.5.2023 הוגשה עמדת הנתבעים 2 ו-3, בה הודיעו כי הם עומדים מאחורי טענות הנתבע 1 והוסיפו לטעון בעניין סיכויי התביעה ומהותה.
דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את כל אשר בפני, לרבות כתבי הטענות, תצהירי הצדדים, סיכומי ב"כ הצדדים והאסמכתאות שצורפו להם, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן.
לעת הזאת, צומצמה כאמור המחלוקת לעניין ההשקעות שביצעה התובעת בפועל במבנה המצוי בשטח המשק, זאת ע"פ הסכמות הצדדים שניתן להן תוקף של החלטה ביום 28.10.2021.
סבורני כי הסכמה זו מאיינת או מבטלת הטענה לזיוף ההסכם מיום 1.3.2008 והתוספת להסכם זה (נספחים א' וב' לכתב התביעה) שכן עסקינן בהסכמה מאוחרת, לפיה יש לבחון את ההשקעות שבוצעו בפועל בנכס על ידי התובעת, תוך שהוסכם שהתובעת זכאית לקבלת החזרים בגין השקעותיה בפועל ותוך שברור כי המחלקות היא רק על גובה ההשקעה ולא על עצם ההשקעה וההתקשרות החוזית.
לצורך ביסוס טענותיה, צירפה התובעת כרטסת הנהלת חשבונות של העסק, בה מפורטים כלל ההוצאות למוטבים השונים.
לשיטת הנתבעים כרטסת הנהלת החשבונות אינה מהווה ראיה מספקת להוכחת ביצוע ההוצאות בפועל.
במסגרת תצהירי התובעת שהוגשו לתיק ביום 8.1.2020, הוגש תצהירו של מנהל החשבונות מיום 2.1.2020, שאישר כי שימש מנהל חשבונות בעסק של התובעת במועד בו בוצעו ההוצאות להקמת העסק (בשנים 2007-2008) וכי כל ההוצאות המופיעות בכרטסת הנהלת החשבונות ובפקודות היומן שצורפו לכתב התביעה, שימשו לצורך הפעלת בית הקפה ונרשמו בזמן אמת בספרים, על בסיס חשבוניות מקוריות וחוקיות, אשר הוצגו בפניו באותה עת וכי כל ההוצאות וההכנסות דווחו על ידו לשלטונות המס ע"פ חוק.
עדות זו לא נסתרה והנתבע לא עתר לחקור את מנהל החשבונות.
בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971:
רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה-
המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;
דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;
היתה הרשומה פלט – הוכח בנוסף, כי –
(א)דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה;
(ב)המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב.
כבר נקבע בפסיקה כי כרטסת הנהלת חשבונות יכולה לשמש כרשומה מוסדית. ת"א (כלכלית) 55526-12-12 אברהם קלדרון נ' יגאל זילכה (מאגרים משפטיים, 23.05.2017). נקבע כי כרטסת הנהלת חשבונות עומדת בגדרי החוק לעניין קבילות רשומה מוסדית, שכן עסקינן בפקודת יומן של עסק הנחזית להראות כנעשית באופן שגרתי, בזמן אמת (בעניינו הדבר גם קיבל חיזוק מתצהירו של מנהל החשבונות) וזו יכולה לשמש כראיה לכאורה לגובה החוב הנטען, ובלבד שהיא מנוהלת כראוי לפי כללי החשבונאות המקובלים. משכך, לא מצאתי צורך וטעם של ממש לחייב את התובעת לצרף את כל התיעוד ששימש לצורך עריכת הכרטסת, זאת במיוחד כשזו משמשת כרשומה מוסדית, המהווה ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בהליך משפטי, אם נתקיימו בה התנאים המנויים בסעיף 36 לפקודת הראיות [ראו גם: ת"א (מחוזי חיפה) 246-06 סונול ישראל בע"מ נ' גרומן שירותי דלק בע"מ, פורסם במאגרים משפטיים)].
בעניין מהימנות כרטסת הנהלת החשבונות, שנסמכה על תצהירו של מנהל החשבונות, מצאתי להוסיף את הכלל הידוע בדין העברי, כי חזקה על המומחה/בעל מקצוע כי הוא נאמן והצהרתו נכונה, וזאת על סמך ההנחה שאותו מומחה/בעל מקצוע רוצה לשמור על שמו הטוב ועל אמינותו המקצועית. המינוח המקובל בספרות ההלכתית הוא "אומן לא מרע אומנותיה", ובתרגום: אומן (= מומחה/בעל מקצוע) לא פוגע במומחיותו/במקצועיותו (ראו בהרחבה פסק דינו של כב' השופט מ. דרורי: בר"ע (מחוזי ירושלים) 775/03 אבישג אוהנה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (מאגרים משפטיים, 16.06.2004).
מן הכלל אל הפרט, במיוחד בשעה שהצדדים ויתרו על שמיעת ראיות והנתבע לא עתר לזמן את מנהל החשבונות לחקירה על תצהירו ו/או אודות הרשומות בכרטסת הנהלת החשבונות, לא מצאתי להטיל דופי במהימנותה ובקבילותה של כרטסת הנהלת החשבונות שצורפה לכתב התביעה ולסיכומי התובעת.
לעניין פרשנות הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה ביום 28.10.2021 (ראו: סע' 19 – 20 לעיל), לא מצאתי לקבל פרשנותם של הנתבעים. לדידם, התובעת זכאית אך ורק להחזרים שבוצעו לטובת בניית המבנה (תוך שהם מבקשים להעניק להסכמה זו פרשנות לפיה מדובר רק בעצם ההשקעה הכרוכה ב'עצים ובאבנים' והמחוברים למבנה) כשהם מפרשים זאת כהשקעות שבוצעו במחובר למבנה דרך קבע בלבד.
סבורני כי בגדר הוצאות הקמת מבנה, באשר הוא, נכללים גם הוצאות עקיפות דוגמת הגשת תוכניות לרשויות, תשלום למהנדס/ת אדריכל/ית ועוד. שכן לא מדובר ב'מגדל פורח באוויר' אלא בבניין קבע המונח על גבי הקרקע, הנדרש גם לתשלומים עקיפים, עבור אישורים הנדסיים/תכנוניים וכן עבור עריכת תוכניות ועוד.
אשר על כן, דין טענות הנתבע 1 כי יש לקזז את התשלמים ששולמו ליועצים ולמהנדס להידחות. אין בטענה כי הנתבע 1 לא ביקש מעולם תשלום למתכננים ולא כלום, שכן מן המפורסמות הן שלא ניתן לבנות מבנה יציב, בהתאם להוראות הדין ולכללי בטיחות בסיסיים, ללא ייעוץ הנדסי ותכנוני.
לעניין הסתמכות התובעת על גובה ההלוואות שלקחה- לא מצאתי לקבל הטענה כי עצם לקיחת ההלוואות (90,000 ₪ מבנק אוצר החייל ו-120,000 ₪ מבנק הפועלים) מלמד שכספים אלה שימשו לטובת בניית המבנה בדווקא, שכן לא מן הנמנע כי חלק מההלוואות שימשו לצורך רכישת כלי עבודה ומכונות. הדבר מקבל משנה תוקף עת כרטסת הנהלת החשבונות מלמדת על הוצאות רבות שבוצעו לטובת כך.
בשעה שנטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעת, לא מצאתי קשר סיבתי הכרחי בין גובה ההלוואות כשלעצמן, לבין הכספים שהושקעו בבניית המבנה והמחובר לו דרך קבע.
עם זאת, בשעה שהדבר מוצא ביטוי במפורש בכרטסת הנהלת החשובונות, מצאתי לקבל טענת התובעת כי תשלומים בסך כולל של 80,000 ₪ (תשלום בסך 40,000 ₪ מיום 21.8.2007 ותשלום נוסף בסך 40,000 ₪ מיום 30.11.2007) שהועברו לפקודת הנתבע 1 שימשו לצורך תשלום עבור בניית המבנה וזאת בשעה שגם הנתבע 1 עצמו טען כי הוא ביצע בעצמו את הבניה בפועל (ראו עדות הנתבע 1 בעמ' 9, ש' 6 -7 לפרוטוקול הדיון מיום 7.3.2021).
אדגיש כי אין בכך שחלק מהציוד התבלה (מזגנים, גופי תאורה וכדו') כפי טענת הנתבעים, כדי לשלול מהתובעת החזרים בגין השקעותיה במושכר, זאת בשעה שזוהי הסכמת הצדדים שניתן לה תוקף של החלטה (שכללה התייחסות לגובה ההשקעה בפועל ולא לשוויים של המחוברים בעת הזאת).
עם זאת, מצאתי לקבל טענת הנתבעים לקיזוז סך של 36,000 ₪ בגין השכרת המבנה לצד ג' בין השנים 2011-2012.
כך גם, בין אם מטעמים של התיישנות/שיהוי ובין אם מטעמי קיזוז (ביחס לשנים בהן השתמשה התובעת בנכס והפעילה בו את בית הקפה) מצאתי כי יש להפחית את תשלום דמי החכירה בסך 31,494 ₪ ששולמו לרשות מקרקעי ישראל ביום 30.8.2009.
כמו כן, בשעה שעדות הנתבע 1 לא נסתרה ביחס ללקיחת מערכת האזעקה על ידי התובעת, מצאתי לקזז גם הוצאה זו.
לבסוף, לא מצאתי לקבל טענות הנתבעים 2 ו-3 לעניין קיזוז המע"מ, שכן נהיר כי את המע"מ יש לשלם לרשויות המס ואין המדובר בסכומים שיש לקזז או להתחשב בהם, שכן נהיר שככל שמדובר בהחזרי הוצאות עבור העסק, מוטלת על התובעת החובה לדווח על כך לרשויות המס.
מן האמור לעיל, חישוב הסכומים שהוכח כי הושקעו על ידי התובעת לצורך בניית המבנה והמחובר לו דרך קבע, לרבות בגין הוצאות עקיפות, דוגמת תשלום ליועצים ומהנדס, כמפורט לעיל, ובקיזוז תשלומים שלא מצאתי כי יש להשיבם, מסתכם לסכום של 123,063 ₪.
מסכום זה מצאתי להפחית, כאמור לעיל, את דמי השכירות שקיבלה התובעת בין השנים 2011-2012 בסך כולל של 36,000 ₪.
אשר על כן ולנוכח האמור לעיל על הנתבעים 2 ו- 3, ביחד ולחוד, לשלם לידי התובעת סך של 87,063 ₪, כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן מיום הגשת התביעה וכשסכום זה נושא ריבית והצמדה כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לביצוע התשלום בפועל.
בנסיבות העניין ובמיוחד לנוכח צמצום המחלוקת ובשים לב לפער הבלתי ניתן לאיחוי בין סכום התביעה המקורי לבין רכיבי התביעה שמצאתי לקבל, אינני עושה צו להוצאות ביחס לעצם ניהול ההליך.
עם זאת ובשעה שהיה מצופה מהנתבעים 2 ו-3 להודיע בזמן אמת כי הוגשה על ידם בקשה לצו קיום צוואה ובשעה שנגרם לתובעת חסרון כיס בגין הצורך בהגשת הבקשה בעצמה, כשכרוך בה הצורך לשלם לעו"ד ולשאת בתשלומים נוספים, דוגמת אגרות והוצאות נוספות, מצאתי לחייב את הנתבעים 2 ו-3, ביחד וללחוד, בהוצאות התובעת בסך 5,000 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים, בכפוף לתיקוני עריכה.
ניתן היום, כ"ו אב תשפ"ג, 13 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
אריאל ממן, שופט
