לפני כבוד השופט ארז שני
בעניין:
א. ל.
המבקשת:
משרד הרווחה והשירותים החברתיים – תל אביב
נגד
המשיבים:
.1 האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב
.2 א. ל.
.3 מ. ל.
<#1#>
פסק דין
והנה תמה שנת המשפט, המותבים השונים סיימו את אחרוני הדיונים ולפתע, ככל הנראה בשעת אחר הצהריים, הניחה ב"כ היועמ"ש בקשה דחופה לאישור פעולה רפואית.
כאשר מגיש אדם, בפני התורן בקשה דחופה לאישור פעולה רפואית, אזי מובנית בתוכה, וכך גם מופיע בכותרת, הצורך בדחיפות.
עיתוי הגשת הבקשה ושעת הגשתה מדגיש שבעתיים את הדחיפות.
בבחינת אתנחתא אומר, שאי התייצבותם של ההורים לדיון אינה ראויה.
אדם אינו יכול להחליט שהוא נמצא בחופשה, לא יגלה את מקום החופשה ולמה נבצר ממנו להופיע, גם לא יבקש להיעדר, אפילו מדובר בסד זמנים לחוץ ואל יתפלאו ההורים אם אסבור שאלה לא התייצבו בכוונת מכוון, תוך הפרת הדין.
כפי שקבעתי בהחלטתי מאמש, שהרי משצוין סיכון חיים צריך היה לקבוע את הדיון לאלתר, התקשיתי להבין את התנהלות ב"כ היועמ"ש, מגיש הבקשה ואשר לא טרח להתייצב לפניי לדיון אמש.
על-פי המתואר בבקשה, כבר ביום 09.07.2024 נפצע קטין כבן 6, הובל למיון בבית החולים "שיבא" ושם הומלץ על מתן חיסון טטנוס לקטין.
מה טעם המתין ב"כ היועמ"ש עם הגשת הבקשה עד ליום 18.07.2024 אם מדובר, כפי שאמור בבקשה, באירוע מסכן חיים? כאמור, אין אני יודע.
לבקשה צורף מכתב, חתום על-ידי עובדת סוציאלית מבית החולים "שיבא", תוך ציון העובדה כי חלה עליה חדה בסירובם של הורים לבצע חיסונים ולאחרונה, כך נאמר במכתב, היה מקרה של מחלה פעילה אצל ילדה בארץ.
הוסיף המכתב וכתב כי זכותם של הורים לסרב לחסן את ילדיהם, אך המלר"ד רואה צורך להעביר דיווח על מקרים שכאלה.
ומצורף, כפי שתיארתי בהחלטתי אמש, גם מכתב חתום על-ידי דוקטור אורן פלדמן מ"שיבא", בו נאמר, אך רק ביום 16.07.2024, כי תקופת הדגירה של המחלה מסוג טטנוס היא בין 3-21 יום, כשמחצית מן המקרים מתפתחים בתוך שבוע.
במילים אחרות: כאשר הוגשה הבקשה עוד קטן הסיכון, ואם מדובר בשאלת חיים כפי שנרמז ונכתב, מה טעם המתין ב"כ היועמ"ש לערבו של יום חמישי? חידה היא.
כאמור, הוריתי על קיום דיון כבר בערבו של יום חמישי וב"כ היועמ"ש לא התייצבה.
כאשר מבקש בעל דין לדחות את הדיון, בין כי אינו יכול לזמן את ההורים, בין כי קיימת תקלה אחרת, מצופה הגשת בקשה ולא מתן טלפון לכבוד סגן הנשיאה כדי שיורה לי לבטל את הדיון.
ואכן, הגעתי ואיש לא התייצב וראה החלטתי מאמש.
בעולם של ערכים, חיי אדם קודמים לכל, הם מצדיקים את נסיעתי בלילה על פני כ- 50 קילומטר לכל צד, הם הצדיקו הבאתה של קלדנית, עדכון משמר בתי המשפט ועוד.
כשאומר גוף המחויב להגינות דיונית יתרה כמו היועמ"ש, שיש דחיפות ומדובר בחיי אדם, אנו מאמינים לו.
למדתי מהמזכיר אשר שוחח עם ב"כ היועמ"ש, כי זו אמרה לו בעל-פה שהדיון אינו דחוף וניתן לקיימו גם יום למחרת או ביום א'.
אם תקופת הדגירה משתרעת על פני כ- 20 יום וב"כ היועמ"ש המתינה כ- 10 ימים, הכיצד הפך הדבר ללא דחוף? גם זאת אינני מבין.
אם היה הדבר איננו דחוף, מה טעם הוגשה הבקשה בערבו של יום ה'?
ברור שכל יום אשר חולף מקטין את יעילות החיסון.
אינני מתכוון להכניס את ראשי בשאלה הרפואית, האם צודקים גורמי הרפואה כשהם סוברים שטטנוס היא מחלה מסכנת חיים.
עצם הבירור לעומק יצרוך זמן שיחלוף את תקופת הדגירה.
מוכן אני לסמוך על גורמי הרפואה, מוכן אני לומר שאכן, טטנוס יכולה להתפתח למחלה קשה אף מסכנת חיים, אך עדיין, אין בכך כדי לפרוש את מלוא התמונה.
בסעיף 10 והאחרון לבקשה התבקשתי, בין השאר, לקיים דיון דחוף ככל הניתן, כאמור כך עשיתי ואני עושה זאת שוב היום בנוכחות המשיבים, ב"כ היועמ"ש ורופא מ"שיבא".
בכל הכבוד, אינני מוצא כל טעם בזימון הרופאה, שעה שכאמור מוכן אני להניח לצורך הדיון הדחוף שטטנוס היא מחלה מסכנת חיים, באחוזים שנטענו ואין נפקא מינה אם מדובר ב- 10% או ב- 20%.
בסעיף 10ג' התבקשתי גם להורות לא רק כאמור בסעיף 10ב', על מתן חיסון פעיל וסביר, אלא גם להורות למשטרת ישראל לסייע באכיפת הצו.
אין עורר שההורים מסרבים לחיסון.
במילים אחרות: נדרשתי ליצור מצב שבו "יבוא שוטר" ויאכוף, לקטין בן 6, פעולה רפואית חודרנית של החדרת מחט.
הבקשה אינה מפרטת ואינה עוסקת בשאלה האם יכול להיגרם נזק פסיכולוגי מאירוע כזה.
עקרון העל המלכותי של טובת הילד כפי שהוא קיים גם בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אינו סותר, ההפך הוא הנכון, את האמור בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
במילים אחרות: כדי שאורה על ביצוע פעולה רפואית חודרנית בניגוד לרצון ההורים, צריך אני להשתכנע כי מדובר בפעולה מידתית, שאינה חורגת מן הנדרש.
הפסיקה קובעת כי במקרה של מחלוקת בין הורים בשאלת מתן טיפול רפואי, גם כזה שאינו מציל חיים, אזי יורה בית המשפט כפי המקובל בזרם המרכזי של הרפואה.
אלא שכאן אין מחלוקת בין ההורים, הם פשיטא מסרבים לחיסון וכנראה אין הם היחידים בין אזרחי המדינה שאינם חפצים בחיסון, ואין זה משנה אם דעתי כדעתם או ההפך, ואולי אגלה שדעתי הפוכה.
השאלה, כאמור, האם צריכה המדינה לאכוף בכוח מתן חיסון לקטין.
למדתי, גם מכנותה של ב"כ היועמ"ש, כי גם כאשר נותן בית המשפט צווים כפי המבוקש, אין הם נאכפים במקרים רבים, או לפחות מקרה כזה אינו זכור כרגע לב"כ היועמ"ש.
מוסיפה כרגע ב"כ היועמ"ש ואומרת שהצווים אינם נאכפים, כי לא מוצאים את ההורים – לאמור, אולי הם מתחמקים.
שאלתי את עצמי האם במקרים מסכני חיים, בעלי סיכון יותר גבוה כמו למשל בתקופת גל הקורונה הראשון, האם אכפה מדינת ישראל באמצעות המשטרה מתן חיסונים לקטינים וחסרי ישע אחרים, עת סירבו הורים לחסן – והיו כאלה.
במילים אחרות: סבור אני כי החלטה לחסן קטין בכפיה, בניגוד לרצון הוריו צריכה למקור חוקי. ראשיתו בנוהל מסודר שייצא ממדינת ישראל, אולי תחת ידי היועמ"ש, אולי תחת ידי משרד הבריאות וסופו, אם אפשר, בחקיקה או למצער בפסיקת בית המשפט העליון.
החלטה על התערבות חודרנית המפקיעה את זכויות ההורות של ההורים ובמקביל את האוטונומיה שלהם לא יכולה להיות מוסדרת על-ידי קיומם של מספר התפרצויות טטנוס.
אין אני כופר בכך שהתפרצויות היו ומדובר במחלה מסוכנת, אני רק סבור שאי אפשר לקבוע מדיניות משמעותית כל כך על דרך בקשה בערב, לאישור התערבות רפואית בעזרת המשטרה.
לו דעתי תישמע, נקלעה ב"כ היועמ"ש שלא בטובתה, לסוגיה שמתרחבת הרבה מעבר לעניינו של הקטין, לא רק מפני שהאחריות המרכזית והראשונית לשלומו של קטין מוטלת על הוריו ולא על המדינה ואם יארע חלילה דבר מה, האחריות היא של ההורים ושלהם בלבד, אלא מפני שכשמציעים הרופאים לטפל במסרבי החיסונים ואין זה משנה באיזה חיסון מדובר, תואיל המדינה ותעשה זאת בצורה מסודרת ולא על דרך בקשה כאמור.
יכול גם יכול וההורים הם סרבני חיסונים. אלא שבטרם נבוא לאכוף עליהם את המבוקש, מצופה היה לפחות בבקשה שיפורטו המקורות המשפטיים המאפשרים זאת, או הסבר מה טעם גובר המבוקש על סעיף ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
דעתי אינה כדעתו של בא כוח המשיבים באשר למידת ההתערבות שמאפשר חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
זה האחרון סובר שהחוק אינו מאפשר ליתן טיפול מונע בכפיה במקרה הספציפי.
לטעמי, לא תמיד ברור ההבדל בין טיפול מונע לבין טיפול מציל חיים.
לעתים הטיפול המונע הוא הדרך היחידה להציל חיים.
כתבתי בשעתו, כי לעוסקים גם בעולם המשפט, טוב אם ייעזרו בסעיף שאינו קיים בספר החוקים – לאמור, סעיף 1 לחוק ההיגיון וסעיף 2 לחוק השכל הישר.
ידועה הקלישאה כי משפט הוא מעשה אמנות של איזונים ובלמים ונדמה לי שצריכה ב"כ היועמ"ש לדעת, שעה שהיא היתה ערה לכך שמדובר אולי בסרבני החיסון, כי יש צורך בהצגת אדן משפטי למתן הסעד המבוקש – כזאת לא נעשה.
אגב הדיון היום הראתה לי ב"כ היועמ"ש פסק דין אשר נתנה חברתי המכובדת, כבוד השופטת לענייני משפחה עידית ג'וליאן בן-דב במקרה דומה, שם ביקשה היא את עזרת המשטרה לאכוף מתן החיסון.
לא אנסה להתחמק מן ההנמקה, בנימוק ששנינו ערכאה מקבילה, אני מכבד את דעתה של חברתי אך איני סבור כמוה.
ספק בעיניי גם אם יש בפסק הדין כדי לעזור לי בבקשה שלפניי.
שם התקיים הדיון כבר בנוכחות אפוטרופא לדין, נציגי משרד הבריאות, מה שלא נותר זמן לי לעשות ואוסיף ואומר כי לא מצאתי בפסק הדין, ואולי פסחתי על הסוגיה, דיון בשאלה האם מן הראוי מבחינה חוקתית לבצע אכיפה, רק מן הטעם שהחיסון מקטין את הסיכון לקטין.
לצערנו ילדים נפגעים ללא הרף, גם בשל חוסר דעת של הוריהם.
מי אשר חלילה הושאר ברכב, מי אשר חלילה לא נשמר ורץ לכביש, מי אשר נפגע מתאונה בבית וכן הלאה.
כשמחליטה המדינה במה לטפל ובמה לא לטפל, אי אפשר להחליט כלאחר יד שייצאו כמה פסקי דין של חיסון בכפיה, כדי להקטין את כמות סרבני החיסון.
הדברים צריכים למדיניות ולהוראה ספציפית לבתי המשפט, שכן עד אז מדובר במתן הוראה שהיא לא סבירה, באין הוראה חוקית.
אם תאמר מדינת ישראל כרגע שהיא רוצה לכפות על סרבני חיסון טטנוס חיסון בכפיה, צריכה היא לעשות זאת, לדעתי, לאחר עבודת מטה מסודרת, גם לשקול את השאלה למה רק טטנוס?
מחלת הפוליו היא מחלה מסוכנת ויש ציבורים שלמים שלא התחסנו לפוליו, ועוד.
טוב היה לה לבקשה שלא תוגש מאשר תוגש ובוודאי טוב היה שלא היתה מוגשת בעיתוי המאוחר ובדרך שבה הוגשה.
מבקש אני מב"כ היועמ"ש כי תניח בפני כבוד היועמ"ש את החלטתי מאמש ואת החלטתי מהיום.
הבקשה נדחית.
לו היו המשיבים מתייצבים לדיון, הייתי מחייב את המדינה בהוצאות, לצערי.
בנסיבות העניין בחרתי שלא לעשות כן.
אומרת לי ב"כ היועמ"ש כי אני מתעלם מטובת הקטין ודבריה אינם ברורים לי.
הבה נניח שטובתו של קטין תחייב השתלת כליה – ברור שההשתלה היא לטובתו ומצילת חיים היא. והנה, בדוגמא, נמצא אחד ההורים כמתאים לתרום והוא מסרב. האם העיקרון של טובת קטין גובר על הכל?
עיקרון טובת הקטין אינו גובר על זכויות חוקתיות ואינו מאפשר פעולה קיצונית, מבלי למצוא מקור חוקי שבדין לפעולה כזו.
המזכירות תסגור את התיק.
<#3#>
ניתן והודע היום י"ג תמוז תשפ"ד, 19/07/2024 במעמד הנוכחים.
ארז שני, שופט
