תובע
ש.א.
ע"י ב"כ עוה"ד אורית גליקין
נגד
נתבעים
1. ו. ח. .א
ע"י ב"כ עוה"ד משה בן ארוש
2. א. א.
ע"י ב"כ עוה"ד לודמילה נגדימוב
פסק דין
פסק הדין עוסק בתביעה של בן כנגד אביו (להלן-הבן/התובע והאב/הנתבע בהתאמה).
סעד התביעה הוא רישום מחצית מהזכויות בדירה על שם הבן או השבת כספים.
רקע
1. האב שרוי בסכסוך משפטי עם אמו של התובע (להלן-האם). השניים נישאו בשנת 1998, להם שלושה ילדים משותפים התובע הוא הבכור שבהם. בעניינם של האב והאם ששה הליכים משפטיים, אחד מהם עודנו פתוח (תלה"מ 39367-02-23), שעניינו בתביעת האב לפירוק שיתוף בדירה שברחוב – – הידועה כגוש – חלקה – (להלן-הדירה).
2. הדירה רשומה על שמות האב והאם בחלקים שווים וכיום היא מושכרת לצדדים שלישיים על ידי האם. האב והאם נטלו משכנתה לשם רכישת הדירה. ברבות השנים, התקשו לעמוד בהחזר החודשי אף נצבר חוב משכנתה, לפיכך פנו במכתב לדחיית תשלומים. בשנת 2017 נפרע חוב המשכנתה. הדירה עומדת במוקד התובענה אף בהליך הנוכחי, המתנהל בין הבן לבין האב ואשר הועבר לטיפול מותב זה בהתאם להחלטת סגנית הנשיאה מיום 9.3.2022.
3. בשנת 2009 עבר הבן תאונת דרכים בהיותו כבן תשע שנים. בגין התאונה נוהל הליך משפטי ובגדרו קיבל הבן פיצוי מחברת הביטוח בסך 520,000 ₪ מתוכם הופקד סך של 430,000 ₪ בחשבון סגור על שמו (להלן-כספי הבן או כספי הפיצויים בהתאמה).
עת מלאו לבן 18 שנים, הועבר סך של כ-352,000 ₪ מכספי הפיצויים לחשבון בנק משותף של שני הוריו. בסמוך למועד זה נפרע חוב המשכנתה על הדירה.
טענות הצדדים
4. כתב התביעה המקורי הוגש כנגד האב בלבד. התבקש מתן פסק דין הצהרתי ומתן צו עשה לרישום מחצית מזכויות הדירה על שם הבן. נטען בתמצית, כי כספי הפיצויים ניתנו מהבן להוריו כהלוואה לטובת פירעון חוב המשכנתה. כתב התביעה המקורי נתמך במסמכים המצביעים על העברת כספים לחשבון הבנק המשותף של האם והאב (נספח 10) כמפורט: סך של 337,710.63 ₪ ביום 12.7.2017 וסך של 15,000 ₪ ביום 24.8.2017. ביום 31.7.2017 הוגשה בקשה לביטול רישום המשכנתה (נספח 12). בסעיף 22 לכתב התביעה המקורי צוין כך "התובע ידגיש כי התנה את הסכמתו בהחזר ההלוואה או לחלופין בתמורה להעברת מחצית מזכויות הדירה על שמו". בסעיף 24 הוסף כי "עד ליום זה לא השיבו הנתבע והאם את סכום ההלוואה" (ההדגשה הוספה).
5. בכתב ההגנה נטען, כי לבן לא מגיע כל סעד ודין התביעה להידחות. לטענת האב, מדובר בתביעה שהיא "מלאכת מחשבת" של האם שחפצה לנשל את האב מנכסיו (סעיף 10). עוד נטען, כי האב זן את בנו משחר לידתו ומעולם לא ביקש ממנו, כי יישא בהוצאות השוטפות של הדירה (סעיף 4). לטענתו, הוא לא ידע על כך שהאם ביקשה מהבן את כספי הפיצויים ורק לאחר שהדבר בוצע בפועל הודיעה על כך לאב (סעיף 8). לגופו של עניין, "מעולם לא אמר הנתבע לתובע כי מחצית מהזכויות בדירה ירשמו על שמו" (סעיף 9). האם היא שטיפלה בסגירת חוב המשכנתה והוא עצמו מעולם לא ביקש כסף מהבן ולכן "לא חב דבר וחצי דבר לתובע" (סעיפים 24,22).
6. בקדם המשפט מיום 17.7.2023 צויין מפי ב"כ הבן, כי האם מסכימה לתת לבנה את הסעד המבוקש בדבר רישום מחצית מהזכויות בדירה על שם הבן. בדיון זה הטעים הבן כי "אני תובע את הכסף שלי מהדירה" (עמוד 4 ש' 20, ההדגשה הוספה). משנשאל ישירות, האם תובע כסף או רישום מחצית זכויות הדירה על שמו, השיב כי הוא תובע את "מחצית הדירה" (עמוד 4 ש' 24, 26). אך בהמשך במענה לשאלה "זאת אומרת לא אמרו לך שיחזירו לך כסף?" השיב, "אמרו, או שיחזירו לי כסף או שמחצית מהדירה תהיה שלי" (עמוד 5 ש' 4). בשים לב, לאופן שבו נוסח כתב התביעה המקורי ולתשובות הבן בדיון, התבקש לתקן את כתב התביעה. בהעדר התנגדות עניינית של הצד שכנגד תיקון כתב התביעה הותר בהחלטה.
7. כתב התביעה המתוקן, מוסיף את האם כנתבעת פורמאלית לתביעה וכן סעד חלופי נוסף להשבת כספי הבן בסך 352,710 ₪ (סכום הקרן) בתוספת ריבית והצמדה עד ליום פירעון החוב בפועל. התובע שילם אגרה כנדרש בגין הסעד הכספי שנוסף לכתב התביעה המתוקן.
8. האב הודיע כי הוא מחזיק בכתב ההגנה כמות שהוא חרף תיקון כתב התביעה.
9. תצהירי עדות ראשית הוגשו מטעם הצדדים. התובע צירף תצהירים של אחיו א' (להלן-האח, נספח 11) ושל האם (נספח 13). ביום 3.4.2023 התקיים קדם נוסף, בגדרו ואף לאחריו נעשו ניסיונות לקדם הסכמות ללא הצלחה, לפיכך ההליך נקבע להוכחות.
10. האם, הנתבעת הפורמאלית, לא הגישה כתב הגנה מטעמה, אלא תצהיר המצדד בעיקר טענות בנה-התובע, התצהיר צורף הן לכתב התביעה המקורי והן לזה המתוקן. ערב דיון ההוכחות שכרה עו"ד שייצגה אותה "אך ורק לצרכי הדיון בלבד" (עמוד 17 ש' 14).
11. ביום 12.9.2023 נשמעו ראיות, בדיון נחקרו הבן, האם והאב. האח נחקר כעד מטעמו של התובע. בתום הדיון נשמעו סיכומים בעל פה.
דיון
12. גרסת התובע נתמכה בתצהירי האם והאח. בשים לב לסכסוך המשפחתי הכולל יש לייחס משקל מתאים לגרסתם המצדדת באופן מוחלט בתובע ובהתחשב בחזית האחידה שביקשו להציג (ראו לעניין זה סיכומי ב"כ הנתבע, עמוד 43 ש' 25). יתר על כן, העובדה שהאם כנתבעת צירפה תצהיר מטעמה לתצהיר עדות ראשית של הבן התובע ולא מצאה לנכון להגיש כתב הגנה והעמידה לעצמה מייצגת יממה קודם לדיון ההוכחות אומרת דרשני. לצד זאת, אין בעובדה זו לחתור תחת תביעת הבן התובע. שכן די בראיות, במסמכים שצורפו ובגרסת האב-הנתבע עצמו על מנת לקבל את התביעה בחלקה, באופן המורה לשני ההורים להשיב את כספי הפיצויים של הבן בחלקים שווים בצירוף ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה.
13. לשיטת האב מתן כספי הפיצויים של הבן בעת הגיעו לגיל 18 היה אירוע מפתיע מבחינתו. כעולה מדבריו בקדם המשפט היה זה מהלך חד צדדי שנקטה בו האם בצוותא עם הבן, הוא לא ידע על כך בזמן אמת ונודע לו על כך רק בחלוף מספר חודשים, כאשר האם עדכנה אותו שנטלה את כספי הפיצויים של הבן לשם סגירת חוב המשכנתה (ראו דברי הנתבע במענה לשאלות בית המשפט, פרוטוקול 3.4.2023, עמוד 14 ש' 25-18).
בכתב ההגנה, ביקש האב להרחיק את עצמו מכל התנהלות הנוגעת למשכנתה, משל לא היה זה החוב שלו אלא של האם בלבד, כך גם עלה מעדותו עת נחקר (עמוד 31 ש' 18,14,8, עמוד 32 ש' 8-7, 14, עמוד 33 ש' 2). בעדותו אף הגדיל עשות וטפל אשם על האם כי חוב הפיגורים שלו לא היה מודע נגרם בעטייה של האם (עמוד 33 ש' 20-17) טענה שלא בא זכרה בכתב ההגנה או בתצהירו.
האב ציין בכתב ההגנה כי האם "זממה" ורקחה את הפתרון בדמות נטילת כספי הפיצויים של הבן לטובת סגירת החוב הרובץ עליו: "האם לא יידעה את הנתבע בעניין פנייתה אל התובע ורק לאחר שכבר ביצעה את זממה וגרמה לתובע לשלם את המשכנתא אשר רבצה באותה העת על דירה, הודיעה על כך לנתבע" (סעיף 8 לכתב ההגנה). בסעיף 19 הוסיף "הנתבע כלל לא פנה אל התובע וביקש כי זה יכסה את יתרת המשכנתה שרבצה על הבית" שכן לשיטתו "מי שטיפל בכל הנושא זו אך ורק האם" (סעיף 21 לכתב ההגנה).
"האשמת" האב את האם בדבר פירעון חוב שהוא נושא באחריות לו, מעוררת תמיהות. טענתו כי ההתנהלות נעשתה מאחורי גבו אינה מעוגנת במאום, אינה תואמת את הראיות ואף אינה מתיישבת עם השכל הישר.
מעדות האב עלה כי האם עדכנה אותו מספר חודשים לאחר פירעון חוב המשכנתה כי זו נפרעה באמצעות כספי הפיצויים של הבן. בדיון ההוכחות טען, לראשונה במענה לשאלות ב"כ התובע, כי הביע תרעומת על ההתנהלות כשנודע לו לשיטתו בחלוף מספר חודשים שהמשכנתה נפרעה מכספי בנו: "באותה תקופה הייתי בבית והרגשתי לא בנוח עם זה שהיא לא שיתפה אותי במה שהיא עשתה, לקחת כסף מהילד. דיברנו על זה שזה לא בסדר שעשתה דבר כזה שלא ידעתי שהיא לקחה את הכסף מהילד" (עמוד 37 ש' 10-8). מעבר לעובדה שלגרסת האב כי הביע תרעומת אין זכר לא בכתב ההגנה ולא בתצהירו, האב אף לא השכיל להוכיח או לשכנע, כי לא ידע שנכנסו לחשבון הבנק שבו הוא בעלים משותף מאות אלפי שקלים מכספי הבן במועד שבו נכנסו.
משנה תוקף יש לאמור מקום שמדובר בכספי פיצויים שנכנסו לחשבונו בשתי פעימות (בהפרש זמנים), בסכום ניכר החורג משמעותית מההתנהלות השוטפת בחשבון הבנק של הצדדים (כעולה מתדפיס הבנק, נספח 10). בעל חשבון בנק מוחזק כמי שיודע מה נעשה בחשבונו אף אם החשבון משותף לו ולרעייתו, בפרט אם מדובר בחשבון יחיד שמנהל (עמוד 34 ש' 21). כניסת מאות אלפי שקלים לחשבון הבנק איננו עניין של מה בכך. הרושם שהתקבל מעדות האב מלמד שיש לדחות את טענת האב שלפיה לא ידע כי נכנסו אליו כספים ויצאו ממנו כספים לפירעון המשכנתה. פירעון משכנתה בת מאות אלפי שקלים אינו נעשה בדרך נס.
יתר על כן, אף אם נודע לאב לאחר מעשה, מספר חודשים בהתאם לגרסתו, כי כספי הפיצויים של הבן שימשו לכיסוי חוב המשכנתה ביחס לדירה הרשומה במחציתה על שמו, אזי ידיעתו או אי ידיעתו "בזמן אמת" כמו גם תרעומת ככל שהביע מפאת ההתנהלות, אינה פוטרת אותו מהשבת הכספים. כפי שניתן ללמוד מדבריו בקדם המשפט מיום 3.4.2023:
"לשאלת בית המשפט לאחר שהופתעת מדוע אינך מחזיר את הכסף… אני אומר שחיפשתי אותו ורציתי לשבת לדבר איתו ושנוכל לסגור עניינים שכסף שמגיע לך אנחנו נוכל להסתדר ואני אתן לך. לא אמרתי שלא יקבל אמרתי שאני יכול לתת לך אבל תבין גם אותי…" (עמוד 14 ש' 30-26).
אלא שחרף דבריו האותנטיים בקדם המשפט, משנקף הזמן הוקשחה עמדת האב והוא שב לגרסתו שלפיה, מעולם לא הבטיח להשיב לבן את כספי הפיצויים משלא ביקש ממנו כספים ובתמצית "האב מעולם לא ביקש כסף מהתובע ולא חב דבר וחצי דבר לתובע" (סעיף 22 לכתב ההגנה).
דא עקא, שגרסה זו אינה מתיישבת עם דבריו בקדם המשפט, מהרושם שהתקבל מעדותו ובעיקר אינה מתיישבת עם הראיות ולפיכך היא נדחית מכל וכל.
ברי כי אף אם היוזמה לקבלת כספי הפיצויים היתה של האם והאב סבר כי "זה לא בסדר" לקחת כספים מבנו, אזי מעת שהאב נהנה מיוזמתה והסיר מעליו את עול המשכנתה הוא אינו יכול בדיעבד להתנער מכך שהכספים ניטלו מבנו לטובתו, בפרט כשידע היטב שמדובר בכספי הפיצויים.
מתנה או הלוואה
14. בהינתן זאת, יש לבחון האם מדובר בכספים שניתנו במתנה מעם הבן להוריו, דהיינו כספים שאין להשיבם או בכספים שניתנו כהלוואה שעל ההורים חלה החובה להשיבה לבנם.
עיון בחומר המצוי בתיק, שמיעת הצדדים והתרשמות ישירה מעדותם וכן עיון בפסיקה אגב יישומה על המסכת העובדתית מצביע, כי מדובר בכספי הבן שניתנו כהלוואה להוריו תחת כספי מתנה.
15. התובע הפנה לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 בציינו כי אמנם סעיף 2 לחוק זה קובע כי הלוואה טעונה מסמך בכתב, אולם סעיף 15(א) מחריג את הכלל וקובע כי מסמך אינו נדרש כאשר המלווה נותן הלוואה שלא בדרך עיסוקו. בענייננו אין חולק כי כספי הפיצויים הועברו לתכלית אחת והיא סגירת חוב המשכנתה. אף אין מחלוקת שהבן לא עסק ואינו עוסק במתן הלוואות, שהרי הסכום היחיד שעמד לרשותו היו כספי הפיצויים.
כלל נקוט הוא שמתן הלוואה בין בני משפחה ניתן להוכיח בכל אמצעי מקובל, "… אין כל דבר חקיקה או דין ההופכים את "המסמך בכתב" לגבי הלוואה בין קרובי משפחה למסמך קונסטיטוטיבי שבלעדיו אין" (כבוד השופט כהן, תמ"ש 1970/03, בש"א 2998/03 (כפר-סבא) טויזר נ' טויזר פסקה 10 (30.9.2003)). אף ביחס לסיווג העברת הכספים בין אם כמתנה ובין אם כהלוואה לא נדרשת מסמך בכתב כראייה להוכחת הכוונות (כבוד השופט זגורי, תמ"ש 11715-04-13(נצרת) א.ס. נ' א.ס. פסקה 9 (2.2.2014). משכך חקירת הבן הנתבע באשר להעדרו של מסמך לגבי השבת הכספים או הסכם הלוואה אינה נחוצה בהתאם לפסיקה ונכון להסתפק בהסבר הבן "הייתי ילד בן 18, איך אני אמור לדעת עם חוזים והסכמי הלוואות" (עמוד 20 ש' 31). לפיכך, כאשר הנסיבות מצביעות על העברת כספי הפיצויים של הבן להוריו דהיינו קבלת כספים מאת בן משפחה, כבמקרה דנן, אזי יש לבחון את הראיות והעדויות לנוכח כך.
16. הפסיקה מרבה לעסוק ב"חזקת מתנה" במקרים שבהם הורים מסייעים לילדיהם בראשית חיי הנישואין וכאשר נטען בדיעבד כי מדובר בהלוואה עת מתגלע סכסוך בין בני זוג. מארג היחסים המשפחתי מקים את החזקה (תמ"ש 50793-01-17 (תל אביב-יפו) פלוני נ' פלוני (27.12.2018); תמ"ש 25971-01-18 (פתח-תקווה) פלונית נ' אלמוני (24.4.2020); תמ"ש 28185-09-19 (פתח-תקווה) פלוני נ' אלמונית (19.4.2021)); תלה"מ 66930-06-20 (תל אביב-יפו) פלונית נ' פלוני (24.1.2022) ועוד). כאשר בין הנותן לבין המקבל מתקיימים יחסי קרבה מיוחדים הנטל הוא על הנותן להוכיח שלא התכוון להעניק מתנה (כבוד השופט הנדל, בע"מ 8203/17 פלוני נ' פלוני פסקה 6 (14.6.2018)).
17. מכאן שהפסיקה מצדדת בכך שהורה מחוייב לרווחת ילדו וחזקת המתנה מתעוררת במקרים מעין אלה. בעניין דנא, מבקש האב להפוך את היוצרות, בכך שהוא מסרב להשיב לבנו את הכספים שפרעו את הלוואת המשכנתה. לשון אחר, האב מבקש לקבוע כי הבן מחוייב לרווחת הוריו.
זה המקום להפנות לדברי כבוד השופט בר-יוסף שמצא להבחין בין הענקות "במורד" היחסים (מאב לבנו) לבין הענקות "במעלה" היחסים (מבן לאב), בפן של המשקל הסגולי הנדרש לביסוס חזקת המתנה או לשון אחר נסיבות המצביעות על כך שחזקת המתנה נסתרת. יפים דבריו לענייננו:
"משקלן הסגולי של הראיות הדרושות על מנת לבסס את חזקת המתנה בין קרובים משתנה בהתאם לנסיבות, ובכללן הן טיב קשרי המשפחה והן מהות המתנה ונסיבותיה. כך, למשל, דומה כי הנטל יהא מופחת מקום בו מדובר ביחסים אנכיים בין סב לנכד/ה לעומת יחסים אופקיים בין אחים. עוד דומה, כי יש מקום להקל בכל הנוגע להענקות "במורד" היחסים, קרי – מדור קודם לדור צעיר (כגון, מתנת סב לנכד)– מאשר במקרה של הענקה "במעלה" היחסים (כגון, מתנת נכד לסב). בה במידה דומה, כי ככל ששווי דבר המתנה גבוה יותר הנטל יהא מוגבר בהתאם. ברי, כי לא ניתן לקבוע כללים נוקשים… המסקנה הסופית הינה לעולם תלוית נסיבות. אכן, הורתה ולידתה של חזקת המתנה הינה בניסיון החיים, וניסיון זה מורה אימתי לא קמה החזקה, לרבות מקום בו מהות המתנה או שוויה אינם עולים בקנה אחד עם הענקה, ואפילו בין בני משפחה"(תמ"ש 35951-12-14 (תל אביב-יפו) ש.א. נ' א.ס. פסקה 9 (14.12.15)).
באופן דומה נקבע, אגב אורחא, בע"א 34/88 ג'וזפינה רוטנברג רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278 (1990). בנסיבות שם הכריע כבוד הנשיא שמגר, כי ביחסי אח ואחות שהם בבחינת יחסים משפחתיים מדרגה ראשונה אין מחויבות של צד אחד למשנהו לדאוג לצרכי האחר בהיותם יחסים אופקיים. בהקשר זה הוסף, כי המבחן לקיומם של יחסים מיוחדים, בגדרי חזקת המתנה, "איננו מתמצה בקשר משפחתי מסוג מסוים דווקא, אלא מתקיים כל אימת שמשלם הכספים מעמיד עצמו במצב של הורה" (פסקה 14, 286). בתוך כך הדגיש, כי יש הסבורים שחזקת המתנה מוחלשת ואף יתכן שלא מוצדקת ביחסי איש ורעייתו, בעוד היא מתקיימת "… כאשר אב רוכש נכס על שם ילדו הקטין (ע"א 353/82, 366(8) בעמ' 820). כן נפסק, שלחזקה אין מקום כאשר כספי הרכישה ניתנו על-ידי הילד והנכס נרשם על שם ההורה (ע"א 496/75[4] הנ"ל, בעמ' 586)" (ההדגשה הוספה, 287).
18. חזקת המתנה בעניין דנא נסתרת בנסיבות המקרה לנוכח עדות הנתבע עצמו, אשר מאשר כי הועברו כספים מהבן לחשבון הבנק היחיד בבעלותו באותה עת, זה המשותף לו ולאם (עמוד 34 ש' 26-18). למעט עובדה זו בחקירתו טען שאינו זוכר פרטים והתחמק ממתן תשובות מספקות: כך השיב שאינו יודע ואינו זוכר האם כספי הבן שהועברו לחשבונו נועדו לפירעון המשכנתה (עמוד 34 ש' 26, עמוד 35 ש' 14-8). בהמשך, העיד שאין לו מושג ביחס לבקשה שהוגשה לביטול רישום המשכנתה לאחר שכספי הפיצויים פרעו אותה וכי ידיעתו מתמצת בכך שכספי הבן הועברו לחשבון המשותף (עמוד 35 ש' 9-8). מנגד במקום אחר משנשאל האם סך נוסף של 15,000 ₪ הועבר מכספי הבן לחשבון הבנק המשותף השיב, "אין לי מושג, לא הייתי מודע כי לא הייתי מעורב בחשבון. לא הייתי בתוך החשבון כל הזמן. היא זו שטיפלה בעניינים האלה… כן אנחנו באותו חשבון אבל אני לא הייתי מעורב" (עמוד 35 ש' 19018, 21). העמדה המיתממת שלפיה לא ידע מה מתרחש בחשבון הבנק על שמו (עמוד 35 ש' 29), לא היה ער לקשיים עם פירעון המשכנתה והסכומים שנדרשו מדי חודש (עמוד 35 ש' 28) ופניית השניים לשם דחיית תשלומים, אינה עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 18 לכתב ההגנה שבו אישר כי בסמוך לתאונת הבן הפסיק את עבודתו ו"…כפועל ישיר מכך היה צורך בדחיית תשלומים ומכתב מתאים יצא מטעם הנתבע והאם". הנתבע עומת עם נתון זה ואישר את הפנייה לבנק בנדון (עמוד 33 ש' 13-7). יוער, כי בדיון העיד הנתבע ואישר כי התעוררו קשיים עם התשלום החודשי בגין המשכנתה והוסיף כי "זה נפתר אחרי שהיא הלכה בעצמה ולא יידעה אותי שהיא לקחה את הילד לקחת את הכסף של הפיצויים והיא הלכה לכסות את המשכנתא" (עמוד 37 ש' 3-1). עדותו זו לצד הנכתב בכתב ההגנה שומטים לכאורה את הטענה שלא ידע כי הכספים שימשו לכיסוי חוב המשכנתה.
כזכור, עמדתו בדיון ההוכחות שונה מהותית מזו שעלתה מפיו בקדם המשפט או אז הביע נכונות להשיב את הכספים "ולהסתדר" עם הבן, ולא הזכיר ולו במילה, כי מדובר בכספים שניתנו במתנה או בבחינת השתתפות הבן בהוצאות הדירה (עמוד 14 ש' 30-26).
העמדה שעלתה בחקירתו בעת ההוכחות כי מוכן לתת "סיוע" לבנו (עמוד 38 ש' 12-10, 23, עמוד 39 ש' 31) היא גרסה נוספת. מעבר לכך הרצון לסייע לתובע (להבדיל משני ילדיו הנוספים) חותרת תחת העמדה שהציג בקדם המשפט. אף דברי ב"כ האב בסיכומיו, "אני לא אומר שלא מגיע לנתבע, אני חושב שמגיע לו משהו אבל לא הכל" (עמוד 43 ש' 35, ההדגשה הוספה) אינם מתיישבים עם תשובת האב במקום אחר במענה לשאלת בית המשפט "כי מה שאני רואה לעכשיו לתצורת החיים האלה אני לא חושב שמגיע לו" (עמוד 39 ש' 35, ההדגשה הוספה).
חזקת המתנה נסתרת אף באי הצגת עדויות או ראיות מטעם האב המוכיחות כי מדובר בקבלת כספים מבנו במתנה, בכך שראיות התובע הוכיחו את העברת הכספים לחשבון הבנק שעל שם הנתבע, בכך שחוב המשכנתה שהיה מוטל על האב התפוגג בסמוך להעברת מרבית כספי הפיצויים, בעיתוי העברת הכספים עת התובע רק הגיע לגיל 18 ולכך שזה מקרוב בגר, בהינתן שמדובר בחלק הארי מהכספים שהיוו עתודה להמשך חייו הבוגרים ובהסבר הדחוק של האב כי "הוא לא ידע" תחילה.
אין מחלוקת כי בין התובע לנתבע ישנו קשר משפחתי, אך בניגוד להורה שבאופן אינהרנטי וככלל דואג לרווחת בנו, כאן מדובר בכספי פיצויים שהוענקו לבנו בשל תאונה קשה שעבר בהיותו בן תשע שנים, כספים אלה הועברו לאם ולאב כאחד לשם פירעון המשכנתה בדירה הרשומה על שמם בלבד.
יש להוסיף כי האב ציין, שלא דרש מבנו או מיתר ילדיו כי יישאו בהוצאות הדירה (סעיף 4 לכתב ההגנה, סעיף 13 לתצהיר והשוו לעדותו בעמוד 40 ש' 4, עמוד 41 ש' 4), אך לא ניתן להסיק מאמירתו זו כי הבן אמור לדאוג לשאת בחובות של אביו. מה גם שתשלום מלוא חוב המשכנתה בסכום כה ניכר אינו יוצר הנחה שמדובר במתנה.
מערכת היחסים שבין בן לאב ("במעלה היחסים" כפי שכינה זאת כבוד השופט בר-יוסף) אינה מקימה מעצם טיבה וטבעה את ההנחה כי העברת הכספים לאב יסווגו כמתנה. כאמור, לחזקה זו אין מקום כאשר כספי הפיצויים של הבן שימשו לפירעון חוב משכנתה של הוריו.
רישום מחצית מהזכויות בדירה על שם התובע
19. המסקנה מהדיון לעיל היא שהבן העביר את מרבית כספי הפיצויים לטובת פירעון חוב הלוואת המשכנתה להוריו. כאמור, בקדם המשפט נדרש הבן להבהיר מה הסעד שעליו עומד, מפאת העובדה שכתב התביעה המקורי התייחס לסעד רישום מחצית מהזכויות בנכס או לחלופין השבת כספי הפיצויים לחיקו (סעיף 22). תשובות הבן בקדם המשפט לא היו חד משמעיות ובהמשך תוקן כתב התביעה ושולמה אגרה בגין הסעד הנוסף של השבת כספים. דהיינו גרסת התובע היא כי הוריו הבטיחו להשיב לו את הכספים שנתן או רישום מחצית מהזכויות בדירה על שמו. התובע שב על עמדה זו גם בדיון ההוכחות: "בסופו של דבר הבטיחו לי להחזיר את הכסף או לרשום עלי מחצית מזכויות הדירה" (עמוד 19 ש' 28-27) ובהמשך, ציין הכי הוריו אמרו לו "או שנחזיר לך את כל הכסף או שנרשום את מחצית הדירה עליי" (עמוד 19 ש' 36-35).
20. תצהיר האם שצורף לשני כתבי התביעה ולתצהיר עדות ראשית של התובע (נספח 13) הטעים כי בתמורה להעברת הכספים הבטיחו ההורים לתובע "כי נרשום מחצית מהזכויות בבית על שמו, לאחר סילוק המשכנתא" (סעיף 5 לתצהיר, ההדגשה הוספה). תצהיר האם שומט את האפשרות בדבר השבת כספים וזאת בניגוד לגרסת התובע. עניין זה לא הובהר דיו אף במענה לשאלות בית המשפט, כאשר מצד אחד עמדה על כך שההורים הבטיחו לבן את מחצית הדירה ומנגד אישרה כי דברי בנה נכונים שלפיהם עותר להשבת כספים (עמוד 27 ש' 31-27). אלא שהרושם שהתקבל הוא כי גרסתה לעניין זה אינה קוהרנטית, כך השיבה כשנשאלה מה בדיוק הובטח לבן:
ת. בהתחלה הבטחנו לו את מחצית הדירה לפני שהוא התחיל להגיע לגיל 17, דיברנו על זה הרבה איתו כי הוא לא רצה כל כך להעביר הוא חשש ואמרנו אם נמכור את הדירה הוא יקבל את החלק היחסי למה ששייך, הבטחנו לו את מחצית הדירה אני זוכרת בוודאות.
ש. מתי הבטחתם את הכסף?
ת. מתי שביקשנו ממנו להעביר את הכסף לחשבון
ש. ומתי זה הוכרע האם זה רישום או כסף?
ת. מי שהפסיד פה זה הילד.
ש. מתי הבטחתם רישום זכויות או כסף?
ת. במשך כל הזמן הבטחנו לו את זה ולפני שהוא הלך וקיבל את הכסף שלו בחשבון, זו הייתה השיחה האחרונה לגביי זה.
ש. לפי מה החלטתם האם זה יהיה רישום או כסף?
ת. אמרנו מחצית הדירה.
ש. אז איך הגיע נושא הכסף?
ת. כי אמרנו שמגיע לו אם לא זכויות אז לפחות את הכסף.
ש. אז כן הבטחתם לו כסף?
ת. מחצית הדירה זה מה שהבטחנו לו, עכשיו אני אומרת שאם הילד לא יקבל את מחצית הדירה, מגיע לו את הכסף שלו, אני לא רוצה כלום מהכסף שלו, אלוהים ישמור מה הוא עבר, כמעט לא היה לי ילד, הרופאים אמרו לי להתפלל שהוא יישאר בחיים. אני רוצה שילד שעבר דבר מחריד באמת מחריד הוא כמעט הלך לי בידיים, אני לא רוצה שום דבר מהכסף הזה, אני רוצה שהילד שלי יבנה את החיים שלו, הוא עבר את זה, לא אני ולא האב.
ש. איפה הדברים עומדים?
ת. דיברנו על עניין מחצית הדירה (עמוד 28 ש' 21-1).
כזכור, האם הסכימה כי יינתן פסק דין הצהרתי שלפיו מחצית מזכויות הדירה יהיו של הבן (סעיף 34 לכתבי התביעה) ובתצהיר מיום 11.10.2023 ציינה כי "בימים אלו אני פועלת להעביר מחצית מהזכויות של בנכס (כלומר 1/4 מהנכס) לש'" (סעיף 8 לתצהיר, ההדגשה הוספה). בדיון לא נטען כי האם פעלה בפועל להעברת מחצית מזכויותיה על שם הבן, אם כי הביעה נכונות לשאת בחלקה בהשבת כספיו של הבן (עמוד 30 ש' 13-8).
כעולה מגרסת האם לכאורה הובטח לבן כי העברת הכספים תגזור רישום מחצית מהזכויות בדירה על שמו, זאת לאחר סילוק המשכנתה. המציאות לימדה כי אף אם יש ממש בגרסתה היא אינה מתיישבת באופן מובהק עם תשובות הבן בקדם המשפט, עם תיקון כתב התביעה שבו ישנו סעד חלופי של השבת כספים ועם סד הזמנים של הגשת התובענה של הבן בחודש 11/2021, בעוד המשכנתה נפרעה בשנת 2017. בנוסף, גרסת האם אינה מבארת מדוע דווקא מחצית הדירה לכאורה הובטחה לבן ועל יסוד מה בוצע התחשיב הנדון. אמנם בתצהיר הבן ובסיכומי ב"כ הבן (סעיפים 32,16, נספחים 17-15, סיכומים בעמוד 42 ש' 9-6, 24-22) הוספו נתונים כלכליים המלמדים על האמרת שווי הדירה, באופן המצביע על פניו על היגיון כלכלי, הנעוץ ברישום מחצית מהזכויות על שם הבן, ברם הסבר כלכלי זה לא מצא את ביטויו בכתבי התביעה ובתצהיר האם. לכאורה התצהיר אף אינו מסביר מדוע לא בוצע עד היום הרישום למצער ביחס לזכויותיה שלה בדירה.
21. תצהירי האח שצורפו לשני כתבי התביעה החזיקו בגרסה מעט שונה מזו של האם. כפועל יוצא, גרסת האם לעניין ההבטחה בדבר רישום מחצית הזכויות בדירה אינה מתיישבת באופן מובהק עם גרסת התובע, כשם שאינה תואמת את תצהיר האח שבו ציין כי "שמעתי את ההורים אומרים שהם יחזירו לו את הכסף או חלק מהדירה" (סעיף 5 לנספח 11 מיום 4.6.2021, ההדגשה הוספה). יוצא אפוא שגם על פי תצהיר האח הסעדים הם חלופיים השבת הכסף או "חלק" מהדירה, כאשר מובן כי חלק מהדירה אינו זהה בהכרח למחצית הזכויות בדירה.
כלומר, אף אם הצדדים שוחחו בינם לבין עצמם בדבר מציאת פתרונות ביחס לסכסוך עם הבן, כפי שמתיישב עם עדות התובע בקדם המשפט, שביקש "להסתדר" עם בנו ואף אם אחד מהפתרונות המוצעים היה רישום כזה או אחר של זכויות לא עלה בידי התובע להוכיח כי הובטח לו על ידי האב כי הזכויות בדירה יירשמו על שמו, לא כל שכן בשיעור מחצית מהזכויות. למעט עדותו ועדויות אמו ואחיו לא נמצאה ראייה נוספת בנדון, כאמור הגרסאות בעניין זה אינן אחידות והתובע לא עמד בנטל הנדרש ממנו ביחס לסעד זה.
תוצאה
22. הראיות מלמדות על כך שבעת שמלאו לבן 18 הוא העביר להוריו סך של 352,710 ₪ כהלוואה ועליהם להשיב את הכספים לידיו.
התובע עתר לסעד חלופי המורה "לחייב את הנתבעים להשיב, כל אחד, מחצית מסכום התביעה 352,710 ₪-קרן מתוכה 337,710 ₪ מיום 12.7.2017 ו-15,000 ₪ מיום 24.8.2017) בתוספת ריבית והצמדה עד ליום פירעון החוב בפועל" (סעיף 35 לכתב התביעה המתוקן). התובע אינו מציין מה המועד שבו היה על הוריו לפרוע את ההלוואה.
האב לא עמד על כך לא בכתב ההגנה ולא בסיכומיו, בהינתן שגרסתו הייתה הכחשה מוחלטת של חובו כלפי הבן, באופן הסותר את עדותו ואת הראיות. משכך, ניתן לקבוע כי ממועד הגשת התביעה על ידי הבן וגילוי דעתו כי ברצונו להשיב את הכספים לידיו מוטל על הוריו להשיב את הכספים שניטלו ממנו בתוספת ריבית כדין עד ליום פירעון החוב בפועל. יוזכר, כי ההלוואה ניתנה עוד בשנת 2017, אך לא ניתן בנסיבות לחייב בגין ריבית ממועד זה כאשר התביעה הוגשה רק בשנת 2021.
יוער, הסעד שהתבקש לראשונה בתצהיר עדות ראשית של התובע, שעליו שבה וחזרה ב"כ התובע בסיכומיה, להשיב כספים כפי שווים במועד השבתם (סעיף 16) או כערכם כשווי מחצית הדירה "כיום" בשים לב לעליית מחירי הנדל"ן הפתאומית והבלתי צפויה וירידת ערך הכסף מפאת הנזק שנגרם לתובע במתן הכספים (סעיף 36 וסיכומי התובע, בעמוד 43 ש' 9-6) מהווה הרחבת חזית וסותר את הסעד בכתב התביעה המקורי והמתוקן (סעיף 35) והסעד החלופי בתצהיר (סעיף 36).
משכך על כל אחד מהנתבעים, האב והאם, לשלם מחצית מהסכומים הבאים:
337,710.63 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן הידוע ביום 12.7.2017 ועד למועד הגשת התביעה.
15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן הידוע ביום 24.8.2017 ועד למועד הגשת התביעה.
ממועד הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל יישאו הסכומים הללו ריבית כדין.
הוצאות
23. גרסת הנתבע נדחתה ואילו הסעד החלופי בתביעה התקבל וזאת לאחר הליך הוכחות עובדה המצדיקה את חיוב הנתבע בהוצאות. סירוב האב שלא להשיב את כספי הפיצויים שניטלו מבנו לפירעון חובו, באופן שהעשירו כך שבידו דירה ללא משכנתה, מצביע על מי שלבו היה גס כלפי בנו. כתוצאה מסירוב עיקש זה נאלצו שני בניו להעיד כנגדו.
העובדה שהאב שב וחזר שעליו לדאוג לעצמו (עמוד 38 ש' 10, עמוד 39 ש' 12) מהווה את תמצית העניין, אכן זכות האב לדאוג לעתידו הכלכלי, אך ניתן היה לפעול באופן אחר ולא לעמוד בדווקנות על הכחשה שאינה מתיישבת עם הראיות ומסבה נזק לבני המשפחה. משכך עליו לשאת בהוצאות הצד שכנגד בגין תביעה זו. חיוב הנתבע יאוזן עם העובדה שלתצהיר עדות ראשית של הבן צורפה חלופת מסמכים מחודש 4/2021 שאינה מנת חלקה של התובענה. הדבר מהווה שיקול בהפחתת ההוצאות שלכתחילה היה נכון להשית על האב. בשקלול הנתונים האב יישא בהוצאות בנו בהליך בסך של 8,190 ₪.
האם כאמור הסכימה עם התביעה וסעדיה ומשכך אין לחייבה בהוצאות ניהול ההליך.
מותר לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים ובכפוף לתיקוני עריכה.
ניתן היום, י"ז תשרי תשפ"ד, 02 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.
