בפני
כבוד השופטת הילה גורביץ עובדיה
התובע / נתבע:
ג.ד. ת"ז ——–
ע"י ב"כ עוה"ד סיון טל יחזקאל
נגד
הנתבעת / תובעת:
הנתבעת:
1. ט.ד. ת"ז ——–
ע"י ב"כ עוה"ד שיר לוי מרגלית
2. י.ד. ת"ז ——–
ע"י ב"כ עוה"ד חגית טל
פסק דין
תביעה למזונות אישה ולהחזר כספים שנמשכו מחשבון בנק משותף, בטענה למשיכת כספים ללא הרשאה והחזרי הלוואות שניתנו מחשבון ההורים לחשבון הבת.
הצדדים וטענותיהם:
1. התובע ונתבעת 1 הם בני זוג לשעבר, אשר נישאו זל"ז כדמו"י ביום xx.xx.1960. התובע בן כ-88 שנים והנתבעת בת כ-83 שנים.
2. התובע ונתבעת 1 הם הורים ל-5 ילדים, כולם בגירים: ר', א', ש', ע' ו-י' – היא נתבעת 2 (להלן יכונו התובע ונתבעת 1 – "ההורים").
3. ביום 2.6.2020, בעקבות ויכוח בין התובע ובין נתבעת 1, עזבה הנתבעת את בית המגורים המשותף לצדדים ועברה להתגורר אצל בתם של הצדדים, נתבעת 2.
4. ניסיון הצדדים לשלום בית לא צלח, וביום 19.7.2020 אירע אירוע אלים שהיו מעורבים בו הצדדים ועוד 3 מילדיהם של התובע ונתבעת 1. לטענת הנתבעות, באותו אירוע נקטו 3 בניה באלימות – כנגדה וכנגד נתבעת 2.
התביעה הכספית:
5. התובע טען כי לא היה מעורב בניהול הכספים בחשבון המשותף שניהל עם נתבעת 1 וכי נתבעת 1 ניהלה את כספי בני הזוג והתובע אפילו לא ידע למשוך כספים ממכשיר כספומט (להלן: "החשבון המשותף" או "חשבון ההורים" לפי העניין). התובע טען כי ביום 7.8.2007 ניתן לנתבעת 2 ייפוי כוח בחשבון הוריה והיא "והחלה בלפעול במעשי עושק, גזל והונאה בלתי נתפסים, בהיקף של מאות אלפי שקלים" (סעיף 18 לכתב התביעה המתוקן). נטען כי משיכות הכספים נעשו בהעברות בנקאיות, משיכות מזומן ממכשיר כספומט והמחאות. התובע פירט בסעיפים 26, 30, 34 לכתב התביעה רשימת פעולות של העברות ומשיכות כספים, שנטען כי בוצעו מהלך 7 שנים לפני הגשת התביעה, ללא הרשאה, ושסכומם הכולל 788,091 ₪. התובע טען כי היו שנים שהעברות כספים היו גבוהות ממשיכות מזומן (עד 2017) והיו שנים שמשיכות מזומן עלו על ההעברות הכספים (2017-2018). עוד נטען כי נתבעת 2 נטלה מהוריה הלוואה בסך 200,000 ₪ וכספי ההלוואה לא הושבו, עובדה שהתבררה לו עובר להגשת התביעה עת פנה לבנק וקיבל דפי חשבון 7 שנים אחרונות. נטען כי מאחר ולא הוסכם מועד השבת כספי ההלוואה, עילת התביעה מתגבשת עם סירוב נתבעת 2 להשיב את ההלוואה. עוד נטען, כי נתבעת 2 ניצלה את האמון שנתנו בה הוריה והחתימה אותם על העברת מחצית מהזכויות של דירתם לבעלותה. נטען כי מאז החתימה על מסמכי העברת הזכויות החלה נתבעת 2 לנהוג "כבעלת הבית" וליצור קרע עמוק בין התובע ונתבעת 1. נטען כי מאחר ונתבעת 1 סייעה לנתבעת 2 ו-"הסתירה משך שנים את מעשי הגזל והעושק" של נתבעת 2. בית המשפט התבקש לחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, להשיב את חלקו של התובע בכספים.
6. נתבעת 1 הכחישה את טענות התביעה אלא שעל מרבית טענותיה שבכתב ההגנה, נתבעת 1 ויתרה בסיכומיה ולא נתנה התייחסות לסכומים הספציפיים שנטענו. ברקע לטענות נתבעת 1 נטען כי טענות כתב התביעה בתביעה הן "דברי הבל, הכפשות שלא לומר טענות מן הגורן ומן היקב במטרה להלך אימים ולפגוע קשות בנתבעת, אישה כבת 80 שנים". עוד נטען כי מאחורי התביעה עומדים בניהם של התובע ונתבעת 1 שמטרתם להשתלט על כספי הוריהם המבוגרים ולנשל את נתבעת 2 מחלקה בדירה בה מתגוררים ההורים. נתבעת 1 טענה כי מהלך כל השנים התובע רדה בנתבעת 1, נהג כלפיה באלימות מילולית ופיזית, שלט "ביד רמה ובזרוע נטויה" בנתבעות וניצל את טוב ליבה של נתבעת 1. וגם נטען כי הרקע לסכסוך הוא העובדה כי הדירה בה מתגוררים בני הזוג נרשמה מחציתה על שם נתבעת 2 שסייעה להוריה ברכישתה. לגוף הטענות נטען כי "יחסיהם הזוגיים של בני הזוג היו בנויים בצורה פטריארכלית…הנתבעת מאז ומתמיד אינה עושה דבר בלי לקבל את רשות התובע ואבוי לה אם תעז להמרות את פיו…". נטען כי ניהול הכספים בחשבון המשותף היה בידיעת התובע, בשליטתו ובמרותו של התובע, ופעולות נתבעת 2 נעשו בהסכמת וידיעת התובע והתובע לא עמד בנטל הראיה להוכיח כי נתבעת 1 הסתירה או העלימה מעשי גזל. נטען כי התובע נתן לבן א' סך 30,000 ₪ ללא הסכמת נתבעת 1, מה שמוכיח כי מתן מתנות לילדים הייתה התנהלות שגרתית. נטען כי בני הזוג ערכו שיפוץ מאסיבי בדירתם בשנים 2017-2018 ועל כן נמשכו כספים במזומן באמצעות מכשיר כספומט, וגם רכשו ריהוט חדש, ארונות, סורגים, גינון ועבודות נוספות.
7. נתבעת 2 טענה כי מאחורי התביעה עומדים אחיה, וכי התובע ידע אודות הפעולות שבחשבון המשותף עם נתבעת 1. נטען כי נתבעת 2 הייתה יד ימינם של ההורים שנים רבות, בת מסורה וטובה להוריה. נטען כי נתבעת 2 שילמה עבור הוריה מחצית מתמורת דירתם על מנת לסייע להם לשפר דיור וגם שילמה עבורם תשלומים נוספים ומנגד הוריה, מעת לעת, נתנו לה הלוואות שהושבו על ידה. נטען כי נתבעת 2 נאלצה, לדרישת התובע, לתת לאחיה מתנות וחטאה הוא שהפסיקה לממן את צרכי אחיה. נטען כי התובע לא היה נותן לנתבעת 2 ייפוי כוח אלמלא היה בטוח ביושרה והיה באפשרותו לבטל את ייפוי הכוח במהלך השנים והוא לא עשה כן – וגם כיצד ניתן ייפוי הכוח אם מדובר במי שנטלה הלוואה ולא השיבה אותה. נתבעת 2 טענה כי במקביל למשיכות והעברות הכספים לנתבעת 2 , קיימות השבות כספים מאת נתבעת 2 לחשבון המשותף. נטען כי נתבעת 2 שהיא מנהלת מרפאות שיניים ממנה טיפולי שיניים לכל בני המשפחה שכן קיבלה עבור הטיפול סכומים נמוכים וגם כי נתנה להוריה לגור בדירתה, עד קבלת החזקה בדירתם, ללא תמורה. עוד נטען כי העברות כספים ומתנות לבני משפחה היא התנהלות שגרתית. נטען כי קבלת ההלוואה הנתבעת סך 200,000 ₪, מוכחשת, ומכל מקום עילות תביעה בעניין השבת הלוואה על סך 200,000 ₪ ופעולות כספיות שקדמו ליום 21.12.2013, התיישנו. בסעיף 19 לכתב ההגנה, השיבה נתבעת 2 לטבלת הסכומים שפורטו בכתב התביעה וכן את הסכומים שהעבירה לחשבון ההורים. עוד טענה כי החזירה כספים להוריה באמצעות רכישת ריהוט ומוצרים לביתם (מטבח, מקלחון, אמבטיון). נוסף על כך נתבעת 2 הכחישה כי משכה כספים במזומן באמצעות מכשיר כספומט לשימושהּ ופירטה בסעיף 2 לכתב ההגנה, עבור מה שימש כל תשלום שנמשך כאמור. עוד נטען כי התובע נהג להמר ועל כן נתבעת 1 משכה עבורו מזומן. סכומים אחרים נטען לגביהם כי היו מתנה. אשר לדירה, הרשומה מחצית על הנתבעת, נטען כי הוריה ערכו צוואה אשר במסגרתה הנחילו לנתבעת 2 60% מזכויותיהם בדירה מאחר ומימנה מחצית רכישתה ומה שמעיד על כי התובע אינו קשיש נטול הבנה.
נתבעת 2 הוסיפה כי ריבוי גרסאות התובע לעניין הסכום הנתבע, הסכומים שהושבו, מתי נתגלו לו העובדות וסתירות נוספות בעדותו, והסכומים שהושבו, מעיד על חולשת טענותיו. עוד הפנתה נתבעת 2 לכך שהתובע בעדותו אישר כי מי שהחזיק בכרטיס משיכות המזומן היתה נתבעת 1 , אשר הסבירה את המשיכות בעדותה. נטען כי התובע לא עמד בנטל להוכיח טענותיו. עוד טענה נתבעת 2 לקיזוז סכומים שונים. בסיכומיה, למעט לעניין דמי שימוש, התובעת חזרה בה מטענותיה בעניין זה.
8. בדיון מיום 06.05.2021 אישר התובע כי הושבו לחשבון ההורים, מאת הנתבעת סך כולל של 378,216 ₪ וסכום התביעה צומצם לסך 304,974.5 ₪ והחזר הלוואה סך 200,000 ₪.
9. בהמשך, הורתי על מינוי מומחה חשבונאי מטעם בית המשפט ומונה רו"ח ירון וקנין.
10. המומחה הגיש חוות דעת נושאת תאריך 28.07.2022. על פי חוות הדעת מתוך הכספים שהועברו לנתבעת 2 מחשבון הוריה והתחשבנות בנוגע לתשלום עבור דירה ההורים, נותרה נתבעת 2 חבה להוריה סך 207,637 ₪ נומינלי. סכום זה משוערך למועד חוות הדעת, הוא סך 235,630 ₪ – מחצית הסכום שהוא לזכות התובע הוא סך 117,815 ₪.
11. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה והעלו בסיכומיהם טענות בנוגע לחוות הדעת.
12. מטעם התובע נטען כי המומחה לא הביא בחשבון את משיכות המזומן באמצעות מכשיר כספומט. בתשובותיו לשאלות הבהרה השיב המומחה כי לא הביא בחשבון משיכות אלו מאחר ואין אפשרות לזהות את זהות מבצע הפעולה.
עוד נטען על ידי התובע כי המומחה לא חייב את נתבעת 2 ביתרת הלוואה סך 200,000 ₪.
נטען גם כי כספים ששילמה נתבעת 2 לחשבון ההורים ושנזקפו לזכותה כוללים החזרי כספים מנתבעת 2 להוריה, עבור רכישות שעשו עבורה בכרטיס אשראי בתשלומים, תשלומים אלו לא נתבעו ועל כן אין לזכותה בגינם. התובע הפנה להחזרים עבור מטבח של נתבעת 2, סך כולל 22,240 ₪ + 11,280 ₪, החזרי תשלומי משכנתא סך כולל 47,301 ₪, רכישת רהיטים סך כולל 12,925 ₪ ורכישת מיטות סך כולל 9,373 ₪.
13. נתבעת 1 לא העלתה כל טענה בנוגע לחוות הדעת ולא חלקה על ממצאיה.
14. נתבעת 2 טענה כי אין לזקוף לחובתה סך 49,700 ₪ שהועבר לחשבונה ביום 21.08.2015. נטען כי סכום זה הועבר לחשבון נתבעת 2 סמוך לתשלום לקבלן ממנו נרכשה הדירה ועל כן נזקף כתשלום של הוריה עבור הדירה.
עוד נטען כי באיזון שערך המומחה בחוות דעתו בנוגע לתשלומים ששולמו עבור רכישת הדירה לקח המומחה בחשבון תשלומים ששילמה נתבעת 2 עבור הוריה ואחיה ש' למשכנתא. לכן יש לדחות טענת התובע בנוגע לסך 47,301 ₪.
נטען גם כי יש לקזז מהתשלומים מחצית מהתשלום ששילם הקבלן עבור האיחור במסירת הדירה היְינו 10,909 ₪.
דיון והכרעה:
15. מעת שבפני חוות דעת מומחה, והמומחה לא זומן לחקירה הרי שיש לבחון טענות הצדדים בנוגע למסקנות המומחה, כדלקמן:
16. לעניין החזר הלוואה בסך 200,000 ₪. מצאתי טענות נתבעת 2 בעניין זה מתחמקות ועדותה לא הותירה עלי רושם מהיימן, בתחילת עדותה נתבעת 2 לא ענתה ישירות לשאלה אם נטלה הלוואה אם לאו, ובהמשך טענה שהחזירה כספים לרבות בגין אותה הלוואה. ראו עמוד 110 שורות 13-16. מנגד בעניין זה עדותו של התובע הותירה רושם מהיימן. למרות שהתובע לא ידע להשיב על סכומים שונים שנמשכו / שולמו מהחשבון שכן לא היה מעורה בפרטים, בנוגע להלוואה זו ע"ס 200,000 ₪ והלוואה נוספות ע"ס 60,000 ₪ התרשמתי כי התובע מדבר מדם ליבו ועדותו בעניינים אלו קוהרנטית. ראו עמודים 34-35 החל משורה 14, בפרט שורות 5-13 בעמוד 35. וגם עמודים 36-37 החל משורה 32 וגם פנייתו האישית לנתבעת 2 בעמוד 37 שורה 22, ואמירתו החד משמעית בעמוד 37 שורה 30, עמוד 38 שורה 18, עמוד 40 שורות 31-32, עמוד 45 שורות 7-10, עמוד 54 שורה 20, עמוד 59 שורות 3-6 ועוד.
כעולה מעדותו שם, התובע העיד כי הכספים היו מופקדים בפיקדון שהועבר לנתבעת 2 בתואנה כי אין להוריה שימוש בכספים והיא תשיבם, מה שמלמד כי ההלוואה באותו סכום מיום 27.12.2012 אינה אותה הלוואה. ראו עמוד 39 שורות 6-26, ועמוד 40 שורות 16-32.
אשר לטענת ההתיישנות של עילת התביעה בנוגע להלוואה זו ופעולות כספיות שבוצעו מהלך למעלה מ-7 שנים לפני הגשת התביעה, מקובלת עלי הטענה כי עילת התביעה בנוגע להלוואה לא התיישנה. מקום בו ניתנת הלוואה ללא מועד פירעון, וכאשר עוסקים אנו ביחסי הורים ילדים ונתבעת 2 לא טענה כי הכספים היו מתנה (שהרי היא הכחישה קבלתם) עילת התביעה אכן מתגבשת מקום בו הלווה מסרב להשיב את ההלוואה. ראו בע"מ 4083/16 פלוני נ' פלוני, מיום 20.6.2016, ראו גם פסק דיני בעניין, תמ"ש 43173-07-17 א. נ' א. ואח', מיום 5.9.2019. כפי ציינתי שם, גם במקרה כאן, הדעת נותנת כי אדם בערוב ימיו לא יעביר מרבית כספו "במתנה" לאחד מילדיו. במקרה כאן נותרה בחשבון הבנק של ההורים יתרה של כ-40,000 ₪ בלבד.
לא כן אשר לפעולות כספיות שבוצע במהלך התקופה שמעל 7 שנים למועד הגשת התביעה. (סה"כ סך 4,151 ₪ לחובת נתבעת 2) בנוגע לסכומים אלו טען התובע לחוסר הרשאה, עושק ומרמה. טענת התובע כי מתקיימים תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, לא הוכחה וגם נזנחה בסיכומיו.
מה גם שאין מחלוקת כי התובע יכול היה לפנות לבנק בו, לבחון את הפעולות בחשבון והוא בחר לא לעשות כן. ראו עדותו בעמוד 38 שורות 20-30, עמוד 49 שורות 9-10.
על כן יש לחייב את הנתבעת בהחזר מחצית סכום ההלוואה, סך 100,000 ₪ ולדחות טענות התובע בנוגע לפעולות שהתיישנו. בנסיבות העניין, החיוב יהא למועד הגשת התביעה, ויישא הפרשי הצמדה ממועד זה עד מועד פסה"ד.
17. אשר למשיכות מזומן באמצעות מכשיר כספומט, רכיב זה בתביעה אני דוחה. התובע נתן הרשאה לנתבעת 1 לעשות שימוש בכרטיס משיכת כספים. ההסכמה בין בני הזוג היה שהיא מחזיקה בכרטיס זה והיא זו אשר עושה בו שימוש. ראו עמוד 49 שורות 20-31 לעדות התובע ועמוד 98 שורות 8-27. התובע לא הצליח להוכיח משיכות כספים חריגות שנעשו שלא בהרשאה – לא על ידי נתבעת 1 ולא על ידי נתבעת 2. גרסת הנתבעות כי מועד משיכות הכספים תואם את מועד השיפוץ בית הצדדים, הגיונית בעיני ומהווה הסבר סביר. ראו התובע עמוד 60 שורות 12-28, עמוד 69 שורות 27-31, נתבעת 1 עמוד 98 שורות 28-33,
זה המקום לציין כי לא ניתן היה לתת אמון בשני הצדדים, התובע, מאחר והרושם היה כי אינו מכיר את העובדות והוא מובל על ידי צד ג', "מדקלם" את שהורו לו "לדקלם" (ראו למשל עמוד 70 שורות 9-19, עמוד 71 שורות 1-5) ואילו נתבעת 2 בשל סתירות בגרסותיה. כך למשל בכתב הגנתה טענה כי מימנה להוריה במתנה חופשות, בהיותה מי שטיפלה ופינקה אותם (סעיף 12 לכתב ההגנה) אך בסיכומיה, טענה כי תשלומים ששילמו לה מחשבון ההורים היו החזר עבור חופשות ששילמה עבורם (סעיף 22). לא נתתי אמון בגרסתה העובדתית המאוחרת של נתבעת 2 אשר גם לא הוכיחה – מהם התשלומים ששילמה עבור החופשה בהשוואה לתשלומים שהועברו לה מחשבון בני הזוג.
כך גם בנוגע לטיפולי שיניים, בכתב ההגנה התהדרה נתבעת 2 בכך שאפשרה להוריה ולאחיה טיפולי שינים במחיר מופחת (בהיותה בעלים ומנהלת מרפאות שיניים) אלא שבמקום אחר, טענה כי יש לחייבם בסכומים של עשרות אלפי שקלים ולקזזם וזאת מבלי שהוכיחה מהות הטיפול, ומדוע – רק בעטיה של התביעה נדרש סכום זה. יש להוסיף כי מדובר בסכום ששולם מבלי שהוצאה לו אסמכתא, חשבונית או קבלה ונדרשים כיום עשרות אלפי שקלים גם הם, שלא באמצעות מרפאת השיניים, ללא הוכחת שווי הטיפול ושלא כנגד חשבונית מס כדין. יתר על כן, גם לגרסת נתבעת 2, הסכומים ששולמו, הם הסכומים שדרשה נתבעת 2 עבור הטיפולים – בזמן אמת. ראו עדות התובע, עמוד 47 שורות 12-23, עמוד 45 שורות 18-32, וגם עמוד 47 שורות 12-23, שם אישר התובע כי ביקש מנתבעת 1 לשלם לנתבעת 2 את הסכומים עבור הטיפולים, כפי שתדרוש.
משכך אין נתבעת 2 יכולה לטעון לחיוב נוסף בגין טיפולים אלו. וודאי לא לכיסה – וראו כי נתבעת 2 העידה שלא ביקשה לכיסה תשלומים עבור טיפולי השיניים מאחר והיא מנהלת "מרפאה בע"מ". ראו עמוד 124 שורות 22-29.
לא זו אף זו אלא שבחקירת נתבעת 2 הוצגו שיקים מחשבון ההורים ששולמו ישירות למרפאה. עמודים 125-129 החל משורה 13, שם. על כן איני נותנת אמון בטענת נתבעת 2 כי מעבר לכך שולמו תשלומים שנתבעים בגין טיפולי שיניים, ואני דוחה טענתה כי יש להפחית מחיובה סך 20,001 ₪ ביום 22.10.14, 7,500 ₪ ביום 11.3.2015 עוד אני דוחה את טענת נתבעת 2 לקיזוז סך 70,000 ₪, בגין "ביטול הנחה" לטיפולי שיניים.
עוד יוער בהקשר זה, כי הצדדים חתמו על תצהירי העברה ללא תמורה של מחצית זכויות ההורים אל נתבעת 2 חרף כי מדובר היה בעסקה ששולמה בגינה תמורה על ידי הנתבעת 2 כפי שעולה מחוות דעת המומחה. וראו גם עדות נתבעת 1 בעמוד 89 שורות 17-20. כעולה מעדות עו"ד יואב אבן המסמכים הוכנו לבקשת נתבעת 2 אשר ערך לכן, ובהמשך לכך, את הסכם זכות המגורים להורים. מהנתונים שהובאו עלה כי בניגוד לכתוב בהסכם לפיו נתבעת 2 שילמה 850,000 ₪ בפועל נתבעת 2 שילמה רק 750,000 ₪ – ראו עדותה בעמוד 112 החל משורה 15. הסכום שנטען כסכום התמורה השתנה לפי האינטרס הרגעי של נתבעת 2. עדותה בעמוד 113 8-32 כי נכתב בהסכם 850,000 ₪ בגלל רביות לא תאמה את עדות עו"ד יואב אבן, סותרת את העובדה כי בתמורה לכספה ניתנה לה מחצית הדירה-כך שאין עילה לחיובי ריבית ולא הותירה עלי רושם מהיימן.
18. אשר לסך 49,700 ₪ שהועבר לחשבון נתבעת 2 ביום 21.8.2015. אני דוחה טענת נתבעת 2 כי אין לזקוף סכום זה לחובתה. באיזון שערך המומחה בעמודים 14-15 לחוות דעתו, המומחה זקף את התשלום על חשבון תשלומי נתבעת 2 עבור הדירה ולא לזכות ההורים. על כן על הנתבעת היה להשיב להוריה סכום זה ובדין נזקף הסכום לחובתה בחוות הדעת. ראו גם דברי ב"כ הצדדים בעמוד 67 שורות 5-14.
19. אני דוחה טענת התובע כי לא היה על המומחה לזקוף לזכות נתבעת 2 את ההחזרים ששילמה נתבעת 2 עבור המשכנתא ששולמה מחשבון ההורים והאח שי, בסך כולל של תשלומי משכנתא סך כולל 47,301 ₪. בהינתן כי באיזון התשלומים עבור הדירה בעמודים 14-15 לחוות הדעת נקף תשלום כספי המשכנתא לקבלן כתשלום ההורים, הרי שהחזרים שהשיבה נתבעת 2 בגין אותם תשלומים, נלקחו בהתחשבנות הכוללת עבור חיובים אחרים.
20. אני מקבלת טענות התובע, בנוגע להחזר עבור תשלומי מטבח, ריהוט ומיטות ששולמו באשראי והנתבעת השיבם במזומן, (מטבח סך 22,240 ₪ וגם סך 11,280 ₪, רהיטים סך 12,925 ₪ ומיטות סך 9,373 ₪). בין הצדדים אין מחלוקת כי התשלומים שולמו מכרטיס האשראי שנמשך מהחשבון המשותף, ונתבעת 2 שילמה עבור תשלומים אלו בהעברות לחשבון הוריה. נתבעת 2 העידה כי מאחר ובכרטיס האשראי של החשבון המשותף ניתנה לאותם רכישות 6% הנחה כך הוסכמו הדברים. בהינתן כי כך, הרי שאין לזקוף תשלומים אלו כהחזר מאת נתבעת 2, מקום בו נתבעת 2 לא חויבה בחיוב עצמו – שכן הסכומים לא נתבעו. ראו עדות התובע בעמוד 50 שורה 50 ואילך, ובפרט דברי ב"כ התובע ונתבעת 2 בעמוד 51 שורה 10-11 ושורות 13-20 – והסבר נתבעת 2 בעמוד 116 שורות 16-21.
21. טענת נתבעת 2 לקיזוז סך 18,000 ₪ שהעבירה לאחיה ע' נדחית. הנתבעות ויתרו על חקירות האחים ונתבעת 2 טענה טענותיה בעניין זה בכלליות וללא פירוט.
22. נתבעת 2 בתצהירה פירטה בטבלאות את מהות התשלומים לטענתה. לצד חלק נכבד מהתשלומים צוין "שילמתי תשלום עבור ההורים וההורים השיבו לי את הכסף". אמירה כללית שכזו, מבלי שיוברר בגין מה שולם, עבור מה שולם והצגת אסמכתאות לנטען וכו', אינה יכולה לעמוד. על כן בדין בחוות הדעת, נזקפו לחובתה כל אותם תשלומים.
23. אשר לסכומים שנטען כי ניתנו במתנה:
סך 60,000 ₪ ביום 20.3.2019;
סך 35,000 ₪ ביום 13.2.2020;
סך 50,000 ₪ ביום 18.3.2020;
סך 20,000 ₪ ביום 19.4.2020.
אני דוחה את הטענה כי מדובר במתנות;
ראשית, לגרסת נתבעת 2 עצמה, הצדדים ערכו "התחשבנות" על סכומים של מאות שקלים – ראו לדוגמא פירוט הנתבעת 2 בתצהירה, עמוד 7 – בדבר התחשבנות בגין הלוואה בסך 600 ₪, 400 ₪, רכישת מזון וכו' וגם כרטיסים לפסטיגל, עמוד 112 שורות 1-6 ואפילו התחשבנות מצד נתבעת 2 עבור תשלום ארנונה ששילמה עבור הוריה למרות ששילמה זאת עבור תקופה בה התגוררה אצל הוריה עם ילדיה. ראו עמוד 120 שורות 2-10 וגם שורות 16-25, שם בניגוד, לתצהירה, העידה נתבעת 2 כי התשלומים הללו לא הושבו.
שנית, לא נטענה חזקת מתנה ולא הוכח כי ניתנו מתנות דומות למי מבני המשפחה. בהקשר זה אציין כי הכלל הוא שמקום בו תובע טוען כי הלווה כספים לנתבע, הנטל על התובע להוכיח טענתו. אולם, אם הנתבע מודה שקיבל כספים מהתובע, אך טוען כי אלו ניתנו במתנה, הנטל עובר לנתבע להוכיח שהכספים התקבלו במתנה. ראו ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח' 262 סעיף 4 לפסה"ד וגם רע"א 8068/16 קטן נ' כהן, מיום 25.01.2018 סעיפים 3-4 לפסה"ד. לכלל זה חריג – "חזקת המתנה". כאשר מערכת היחסים של תובע ונתבע מאופיינת בדאגת התובע לצרכיו של הנתבע, כגון יחסי הורה וילד – חזקה כי הכספים הועברו במתנה ואז, על התובע מוטל הנטל להוכיח כי מדובר בכספי הלוואה ולא בכספי מתנה. עניין ויסוצקי לעיל, ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פד"י מח(1) 801, 811, תמש (חי') 43173-07-17 ח.א. נ' ר.א., סעיף 13 לפסה"ד מיום 5.9.2019. אלא שבמקרה כאן טענות נתבעת 2 הן הפוכות, טענותיה הן כי היא זו אשר דאגה להוריה, היא זו שמימנה מחייתם, והיא זו שסייעה להם.
שלישית נתתי אמון בעדות התובע בנושא זה – מה גם שבכתב ההגנה לא נטענה טענה פרטנית בעניין סכומים אלו כמתנה – להבדיל מהפירוט בתצהיר נתבעת 2.
לא זו אף זו אלא שלמצער היה על נתבעת 2 להביא לעדות את ביתה אוריה, אשר נטען כי קיבלה במתנה סך 60,000 ₪ ביום 20.3.2019 ולחילופין להוכיח הפקדת סכום זה על שמה של הנכדה אוריה או רכישת כלי הרכב שנטען כי התשלום לרכישתו. וודאי עת התובע העיד כי סכום זה ניתן כהלוואה למשך 3 חודשים. ראו האזכורים שלעיל בסעיף 16 לעיל. וגם עדות התובע בעמוד 58 שורות 28-33, עמוד 59 שורות 17-24 – אשר נתתי אמון בדבריו. הלכה פסוקה היא כי הימנעות בעל דין מלהציג ראיה, להביא עד או בוודאי להתייצב לעדותו כאשר המדובר בראיה או עדות אשר הייתה תומכת בטענותיו ותורמת לגילוי האמת – יש להניח כי המדובר בראיה הפועלת לרעתו ותשמש כנגדו, על אחת כמה וכמה כאשר המדובר בראיות או בעדות שהן בשליטת בעל דין. ראובין היתר, ע"א 465/88 הבנק למימון מסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו ואח', פד"י מ"ה (4) 651, 658-659 וגם ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיל, פד"י נ"ד (3) 107, 117-118
מעבר לכך נתבעת 1 סתרה טענה זו עת בעדותה בעמוד 93 שורות 23-25 כאשר העידה כי הסכומים ניתנו לנתבעת 2 בתקופת הקורונה מאחר ולא עבדה – מה שסותר את הטענה בנוגע למתנה סך 60,000 ₪ למתנה לנכדה אוריה. אלא שגם טענה זו של נתבעת 1 אינה יכולה לעמוד –שכן התשלומים ניתנו לפני פרוץ הקורונה וההסגרים. ראו עמוד 96 שורה 27 ואילך. בהמשך עדותה העידה נתבעת 1 כי לא ניתנו מתנות – אלא הלוואות בלבד, ראו עמוד 100 שורה 31 ואילך, שם העידה כי הציגה מצג לפיו הכספים המועברים לנתבעת 2 הם הלוואות שהיא מחזירה ותחזיר.
עוד אוסיף כי נתבעת 2 ביקשה להציג כי קיבלה מתנה סך 105,000 ₪. אלא שמדובר בשלוש העברות בחודשים עוקבים שסכומם הכולל הוא 105,000 ₪. העברה חודשית עוקבת, בסכומים של עשרות אלפי שקלים, מחייבת הסבר מדוע ניתנה "מתנה" כפי שניתנה. בהעדר הסבר שכזה, ובשים לב לכלל נסיבות העניין כמפורט לעיל, אני דוחה את הטענה.
24. אני דוחה גם טענת נתבעת 2 לדמי שימוש, על פי הראיות שהובאו ניתנה להורים רשות מגורים בלתי הדירה וללא תמורה ונחתם ביניהם הסכם בכתב לעניין זה. ראו נספח 11 לתצהיר נתבעת 2 נ/3. הוסכם שם, בסעיף 2 כי "הורי י' יהיו רשאים להמשיך ולהתגורר בדירה ב-x לכל ימי חייהם, ללא תמורה, עד אחרית ימיו של השני מביניהם, וללא כל מגבלה". ובסעיף 4 הוסכם "רק בסמוך לאחר פטירת האחרון מבין הורי י' תהא רשאית י' יחד עם יורשיהם האחרים של הורי י' לפעול למימוש הזכויות בדריה ב-x".
25. לסיכום יש להוסיף על חוות דעת המומחה תשלומים ופעולות שנעשו שלא בהרשאה או שלא לצרכי ההורים או שהיה על הנתבעת 2 להשיבם והיא לא עשתה כן.
26. הסכומים יפסקו לחובת נתבעת 2 שכן הסכמתה של נתבעת 1 לטענות נתבעת 2 אין בהן להקים כנגדה חבות אישית ולא הוכחה "קנוניה" או יד אחד כטענת התובע.
התביעה למזונות אישה:
27. סעיף 2 (א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט-1959, קובע כי חיוב אדם במזונות בן זוג יהא על פי הדין האישי החל עליו. הואיל והתובע ונתבעת 1 יהודים שנישאו זל"ז כדמו"י, חיובו של התובע במזונות נתבעת 1 נבחן על פי הדין העברי.
28. הדין העברי מורה כי הבעל "משועבד" לפרנסת אישתו מיום הנשואין ועד לפקיעתם. ראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק יב א; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן סט, סעיפים א-ב: "כשנושא אדם אישה, בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת, יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. והעשרה: שלשה מהן מן התורה, ואלו הן: 'שארה כסותה ועונתה': שארה – אלו מזונותיה; כסותה – כמשמעה…".
29. בהתאמה נפסק בע"א 87/49 לוין נ' לוין, פד"י ה' 94, 935; שצוטט בע"א 560/82 פלונית נ. פלוני, פד"י ל"ח(3) 743, 744."… חובתו של הבעל לזון את אישתו קמה עם עצם בואם בברית הנישואין וחובה זו ממשיכה להיות קיימת כל עוד לא הותר קשר הנישואין".
30. הבעל היהודי מחוייב לעבוד לשם פרנסת אשתו ועליו "להשכיר עצמו כפועל ולזון אישתו" (הרמ"א, ר' משה איסרליש, על שולחן ערוך, אבן העזר, סעיף ע' ס' ג'; חלקת מחוקק, שם, ס"ק י"ב). על בסיס זאת נפסק גם כי הבעל אינו יכול לטעון כי ידו אינה משגת מזונות אשתו המינימלים. ראו בר"ע 114/68 מהצרי נ' מהצרי פד"י כ"ב (2) 320.
31. יחד עם זאת, הצדדים הנשואים זל"ז כדמו"י חבים זה לה זכויות הדדיות. ועל כן מזונותיה של האישה הינן כנגד מעשה ידיה והבעל רשאי לקזז מתוך חיובו לספק צרכי האישה את הכנסותיה. ראו כתובות, דף מ"ז ע"ב; וראה פד"ר, חלק א', 59; ד"נ 23/69 טנקה סלאמה יוסף נ. יפת יוסף פ"ד כ"ד(1) 792, 798 ואילך; ראו גם ראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק יב, הלכה ה:"כל הדברים האלו, אף על פי שלא נכתבו בשטר הכתובה, ואפילו לא כתבו כתובה אלא נשא סתם, כיון שנשאה, זכה בארבעה דברים שלו וזכתה האישה בעשרה דברים שלה, ואינן צריכין לפרש".
32. ההלכה היהודית החלה קובעת את התנאים לפטור את הבעל ממזונות האישה, טרם פקיעת נישואין, עילות אלו מצומצות, העיקריות שבהן הן : נאיפת האישה, מרידת האישה או עזיבתה את בית הצדדים. ראו שולחן ערוך אבן העזר קטו, ה; ע"א 634/61 מקייטן נ' מקייטן פ"ד טז 945; ע"א 256/65 מילר נ' מילר, פ"ד יט(3) 171; בג"ץ 206/70 שרגאי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים ואח', פ"ד כד(2) 487 ועוד.
33. הנתבע טוען כי האישה ונתבעת 2, "עשקו ורוקנו" כמיליון שקלים מחשבונם המשותף של התובע ונתבעת 1. לקחו ממנו את כל חסכונות חייו. נטען כי לאחר שחשף את מעשה הגזלה, אילצה נתבעת 2 את האישה לעזוב את הבית המשותף, ונתבעת 1 "נטלה את חפציה ועזבה את הנתבע. 60 שנות נישואין מאושרים תמו ברגע אחד".
34. נטען כי נתבעת 1 היא אישה מורדת ועל כן אינה זכאית למזונות.
35. וכך תארה נתבעת 1 את האירוע מיום 2.6.2020 לאחריו עזבה את הדירה בה התגורר הזוג: "…ש' היה אצלנו, הוא דיבר לא יפה, אמרתי לו לצאת מהבית, אמר שהוא לא יוצא ושאני אצא ואבא שלו יושב ולא אומר כלום. לקחתי את הדברים שלי והלכתי לבית שלה. אני מבקשת שלא יגיעו אלינו הביתה ולא ידברו אותנו ולא ייצרו קשר. בחיים לא היינו בסיטואציה כזו. איזה משפחה היינו לתפארת. אני רוצה לקחת את הדברים מהבית". תיאור זהה מסרה נתבעת 1 בעדותה בעמוד 100 החל משורה 28 ובפרט עמוד 101 החל משורה 29. ובעמוד 103 שורות 14-19 אישרה כי היא סירבה לשלום בית ולחזור להתגורר עם התובע תחת קורת גג אחת – כשהיא מייחסת את האיומים לבנים ולא לתובע. ראו גם עמוד 105 שורות 13-15.
ראו גם התובע מעמוד 79 שורה 33 ואילך: "…באה אספה אותה ולקחה והלכה, הלכה לקחה לה את הדברים, אפילו לא אמרה שהיא הלכה. אני לא גירשתי אותה מהדירה".
36. משמעות הדבר כי אכן נתבעת 1 עזבה את בית הצדדים ללא עילה מובררת. נסיבות עם פסק הדין הכספי כמפורט לעיל, לטעמי יש בהן לפטור את התובע ממזונות נתבעת 1.
לא נעלם מעיני כי באירוע נוסף שהתרחש מספר ימים לאחר מכן, נתבעת 1 נחבלה קשות – ואיני חושבת שיש להמעיט מחומרת האירוע והחבלות. אלא שהנתבעת טוענת כי נדחפה על ידי אחד הבנים ובשל כך נחבלה מאחר ונתקלה ברהיט, אלא שאין לתובעת טענות כנגד התובע בעניין זה, אלא כלפי בניה. ועל כן אין בכך לשנות.
37. למעלה מן הדרוש אוסיף כי ממילא נסיבות המקרה כאן מלמדות על כי "מעשי ידיה כנגד מזונותיה". ראו בהקשר זה ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח(3) 29, 31-32; ע"א 378/80 יצהר נ' יצהר, פ"ד לה(1) 328, 335-336; בע"מ 638/04 ח.ר. נ' ר.ר., סעיפים 55-50 לפסה"ד מיום 23.1.2005.
38. במקרה כאן שני הצדדים מתקיימים מקִצבאות.
הכנסתהּ החודשית של האישה כ-4,200 ₪ לחודש. סכום זה מורכב מסך 2,259 ₪ קִצבת זקנה, פנסיית מבטחים סך 1,360 ₪, וחלק יחסי מקִצבה נכי רדיפות הנאצים כ-900 ₪.
הכנסתו החודשית של האיש כ-7,700 ₪ לחודש. סכום זה מורכב מקִצבת זִקנה על סך של 2,180 ₪, פנסיית מבטחים סך 3,900 ₪, השכרת זכות למונית, סך 1,400 ₪ וגם חלק יחסי מקצבה שנתית של נכי רדיפות הנאצים כ-330 ₪.
39. טענת האישה כי צרכיה עולים על הכנסותיה לא הוכחה מה גם שבסיכומיה לא חזרה נתבעת 1 על טענה זו, כך שוויתרה עליה.
40. משמעות הדבר כי גם לגופה של הטענה, הנתבעת עם מעשי ידיה תחת מזונותיה.
41. נפסק, בתלה"מ 38614-12-20, אני מחייבת את נתבעת 2 לשלם לתובע סך 117,815 ₪ נכון ליום 28.7.2022 – שזהו סכום מסקנת חוות הדעת;
עוד אני מחייבת את נתבעת 2 בתשלומים שנזקפו לזכותה עבור "מטבח" סך 22,240 ₪ + סך 11,280 ₪, עבור רהיטים סך 12,925 ₪ ועבור מיטות סך 9,373 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.1.2017 (לפי השערוך שבחוות דעת המומחה, אמצע תקופה).
וגם, אני מחייבת את נתבעת 2 לשלם לתובע סך 100,000 ₪ נכון ליום 17.12.2020 בגין מחצית החזר הלוואה;
מהסכומים שנפסקו, יש לקזז סך 4,151 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.1.2017 בשל סכומים שעילתם התיישנה.
מעבר לכך, ממועד פסק דין זה, כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום פסה"ד ועד לתשלום המלא בפועל.
בתלה"מ 42903-12-20 – התביעה למזונות נדחית.
אשר להוצאות, נתבעות 1-2 ישלמו לתובע, יחד ולחוד, הוצאות משפט סך 3,000 ₪, 50% מאגרת המשפט לפי קבלות והתשלום ששילם למומחה לפי קבלות וגם שכר טרחת עו"ד סך 28,000 ₪.
מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים, תיקוני הגהה ועריכה.
המזכירות תמציא פסה"ד לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.
ניתן היום, כ"ו סיוון תשפ"ג, 15 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
