לפני
כבוד השופטת ליאת דהן חיון
תמ"ש 60055-09-16
תובע
ע.ג'
באמצעות ב"כ עו"ד אמין מ. בוקאעי
נגד
נתבעים
ח.ג'
ו.ג'
ג'.ו
כולם ע"י ב"כ עוה"ד חנא ג'יריס
תמ"ש 149-05-17ח.ג'
תובע
נתבעים
1.ע.ח
2.ו.ג'
3.נ.ג'
4.א.ג' (קטין)
5.מ. ג' (קטין)
כולם ע"י ב"כ עוה"ד אמין מ. בוקאעי
פסק דין
עניינו של פס"ד זה בטענות הדדיות בדבר זכות בעלות ושימוש בנכס, ובהתאמה לכך, עתירה לסילוק ידו של הצד השני.
רקע:
התובע בתמ"ש 60055-09-16 (להלן: "התובע" או "ע'") בנו של ח.ג'.ג' ז"ל (להלן: "הסב"), דודו של הנתבע מספר 1 ח.ג' (להלן: "הנתבע"). הנתבע, בנו של המנוח ס' (להלן: "אבי הנתבע") אחיו של התובע. הנתבעת מס' 1 הינה אמו של הנתבע; הנתבעת מספר 3 הינה אחותו של הנתבע; הנתבעת מס' 2 בתמ"ש 149-05-17 הינה אשתו של התובע. הנתבעים 3-5 הינם ילדיהם המשותפים.
הסב השאיר אחריו צוואה שנערכה ביום 2.7.93 לגביה ניתן צו קיום ביום 12.3.97. בהתאם להוראות הצוואה יורשי הסב הינם התובע (50%) וילדיו של אבי הנתבע, הם הנתבע (25%) ואחיו, א.ס ז"ל (25%) (להלן: "הצוואה"). אחר המנוח א.ס ניתן צו ירושה לפיו יורשיו הם הנתבע ואחותו, הגב' ק', בחלקים שווים. הגב' ק' הסתלקה מחלקה לטובת הנתבע, ובשל כך תוקנו הצווים שניתנו אחר הסב ואחי הנתבע א.ס המנוח.
לאחר תיקון צו הירושה והצוואה, הגיעו התובע והנתבע להסכם חלוקת עזבון ביחס לנכסים שהוריש הסב, ובכלל זה החלקה נשוא המחלוקת. בהתאם להסכם שנחתם ביום 25.2.15, התובע והנתבע זכאים כל אחד מהם להירשם כבעלים של מחצית מהזכויות (להלן: "הסכם חלוקת העיזבון או ההסכם"). ההסכם אושר ע"י בית המשפט וניתן לו תוקף של פס"ד ביום 26.3.14 (ראו נספחים 31-32 לכתב ההגנה של הנתבע). הצדדים פעלו בהתאם להוראותיו, ורשמו את הזכויות בלשכת רישום מקרקעין.
הנכס נשוא המחלוקת ידוע כחלקה *** בגוש *** ששטחה הכולל 446 מ"ר מאדמות *** (להלן: "החלקה" או "המקרקעין"). על החלקה בנוי בניין בן שתי קומות; בקומה א' מתגוררים התובע ומשפחתו, ובקומה ב' מתגוררים הנתבע ג' ומשפחתו, לרבות הנתבעות.
הסעדים הנתבעים והסכמות דיוניות:
במסגרת תמ"ש 60055-09-16 עתר התובע לסעדים הבאים: פסק דין הצהרתי הקובע שכל החלקה בבעלותו לרבות כל הבנוי והנטוע עליה; פינוי הנתבעים מהנכס; פסיקת פיצויים; תיקון רישום הזכויות במרשם.
במסגרת תמ"ש 149-05-17, עתר התובע לאותם סעדים: פסק דין הצהרתי הקובע שכל החלקה בבעלותו לרבות כל הבנוי והנטוע עליה; פינוי הנתבעים מהנכס; פסיקת פיצויים; תיקון רישום הזכויות במרשם.
במסגרת דיון שהתקיים ביום 13.2.19 הסכימו הצדדים על צמצום הסעדים הנתבעים בשתי התביעות, כדלקמן: "בהסכמה ומבלי להודות בכל טענה, אנו חוזרים בנו בטענות בשתי התביעות הקשורות ברכיב כספי, תוך שאנו שומרים על זכותנו במידת הצורך להגיש תביעה כספית לדמי שימוש." (שם, בעמ' 13 לפרוטוקול שו' 7-8).
במסגרת דיון שהתקיים ביום 24.11.21 הצהיר התובע באמצעות ב"כ על צמצום הסעדים להם תובע בתמ"ש 60055-09-16, כדלקמן: "אני מצמצם את התביעה של הלקוח שלי רק לקומה הראשונה. אנחנו לא רוצים שום זכות בקומה השנייה." (שם, בעמ' 61 לפרוטוקול שו' 7-6).
מכאן, עומדות לפניי שתי תביעות מסגרתן עותרים הצדדים לסעדים כדלקמן:
תמ"ש 60055-09-16 תביעה לפסק דין הצהרתי הקובע שהמחסן בקומה הראשונה/קרקע בבעלותו. בהתאמה לכך, להורות על סילוק ידם של הנתבעים ותיקון הרישום במרשם.
תמ"ש 149-05-17 תביעה לפסק דין הצהרתי הקובע שהחלקה כולה בבעלותו המלאה של הנתבע; בהתאמה, להורות על פינוי הנתבעים ותיקון הרישום במרשם.
עובדות שאינן שנויות במחלוקת:
הצדדים מאשרים קיומם של שני הסכמי מכר לצורך נטילת הלוואות מבנק ירושלים, שפרטיהם כדלקמן;
ההסכם הראשון מיום 8.7.1989 נחתם בין הסב לבנו המנוח ס', בהמשך לו קיבל המנוח ס' משכנתא מבנק *** בסך 50,000 ₪. להבטחת המשכנתא שועבדו הזכויות בחלקה לטובת הבנק בהתאם לשטר מס' *** מיום 11.8.1989. לאחר פטירת המנוח ס', סולקה ההלוואה שמספרה *** באמצעות כספי ביטוח החיים.
ההסכם השני מיום 30.8.1989 נחתם בין הסב לבנו-התובע, על מנת שהתובע יוכל לקבל משכנתא ע"ס 50,000 ₪. להבטחת ההלוואה שועבדו הזכויות בחלקה לטובת הבנק בהתאם לשטר מס' *** מיום 13.9.1989. לפי אישור מיום 10.0.99, ההלוואה שמספרה **** סולקה בחודש 9/99 במסגרת הליך פש"ר שהתנהל כנגד התובע. יוער שהצדדים חלוקים אודות אופן השימוש בכספים.
ביום 19.11.96 ניתן לטובת הנתבע היתר בניה מהועדה לתכנון ובניה ***, לתוספת בנייה (סגירת מרפסת בגג רעפים). ביום 25.6.00 קיבל הנתבע היתר בניה נוסף.
ביום 12.3.97 ניתן צו קיום לצוואת הסב מיום 28.1.93 בהתאם לו בוצע רישום הזכויות במקרקעין.
ביום 25.2.13, ולאחר שניתן לתובע צו הפטר בהליך הפש"ר שהתנהל כנגדו, ערכו הצדדים הסכם חלוקת עיזבון לנכסי הסב. ההסכם אושר בתוקף של פס"ד ביום 26.3.14 ובהתאם לו בוצע הרישום בלשכת רישום מקרקעין, באופן בו מחצית מהזכויות נרשמו ע"ש התובע ומחציתן ע"ש הנתבע.
הראיות המרכזיות והרלוונטיות להכרעה:
נסח טאבו היסטורי מיום 6.9.01 המלמד על רישום הזכויות בחלקה, לפיו 1/2 מהזכויות נרשמו ע"ש התובע; 1/4 מהזכויות על שם הנתבע; 1/4 מהזכויות על שם אחי הנתבע א.ס.ג' ז"ל.
העתק רישום מפנקס הזכויות מיום 22.9.16, לפיו ביום 8.6.14 נרשמו הזכויות בחלקה לפי שטר מספר **** ומכח "צוואה על פי הסכם", מחצית מהזכויות על שם התובע ומחצית על שם הנתבע.
צוואת הסב מיום 28/1/1993 והעתק מצו קיום צוואה (תיק עז' 39/96 בית המשפט המחוזי בחיפה) מיום 12/3/1997.
הסכם חלוקת העיזבון מיום 25/2/2013 ופס"ד לרבות פסיקתא מיום 26/3/14.
תעודות עובד ציבור מהמוסדות הבאים: רשות המיסים משרד מנהל מיסוי מקרקעין****; כונס הנכסים הרשמי בצירוף דיסק עם מסמכים; הוועדה לתכנון ולבניה-****בצירוף דיסק; חברת החשמל בצירוף העתק חיבור לחשמל ע"י הנתבעת 2 וחיבור שני ע"י המנוח ח.ג'; הודעה על שינוי חוזה צריכה מאת המנוח ח.ג' אל התובע ביום 3.3.1994.
חלק מהתוכנית והיתר בניה מיום 15.4.1955 לבית שהיה קיים על החלקה.
ההסכם הראשון ושטר המשכנתא מס' ****; הסכם שני ושטר המשכנתא מס' ***
היתר הבניה מיום 19/11/1996 ע"ש הנתבע לסגירת מרפסת בקומה השנייה בגג רעפים.
היתר בניה מיום 11.11.1968 ע"ש הסב.
תצהיר התובע מיום 25.03.02 שהוגש במסגרת בקשה לצו הפטר שהוגשה ביום 7.4.02 בהליך פשיטת הרגל בעניינו.
היתר הבניה מיום 9/12/2010 שניתן בחלקה 70 ע"ש התובע.
עדותם של עדי הנתבע; מר נ.ג', מר פ.ג', מר ג'.ג', מר נ.ג' ומר ג'.ג' .
עיקר טענות הצדדים:
טענות התובע:
הסב היה הבעלים של המקרקעין לרבות כל הבנוי והמחובר אליו וזאת עד שהעביר את הזכויות לבעלותו כאמור בהסכם מכר מיום 30.08.89. לאחר מכן, בהתאם לסעיף 7 לצוואת הסב מיום 28.01.93, מחצית מהזכויות במקרקעין נרשמו על שמו. כיום, קיים על המקרקעין בניין בן שתי קומות והוא המחזיק והמשתמש בקומה הראשונה/קומת הקרקע. לכן, היא, בשלמותה, בבעלותו לרבות המחסן ששימש למגורים.
לדידו, הנתבעת 3 אישרה בעדותה את טענתו שכן הצהירה שמאז שהתחתנה עם אחיו, הוא (התובע), התגורר בקומה הראשונה; גם העד נ' העיד שכבר 30 שנים הבית למטה שייך לו. כך, גם מעדות יתר הנתבעים הוכח שהוא הבעלים של קומת הקרקע בשלמותה לרבות המחסן שכיום מוחזק שלא כדין בידי הנתבעים, וכן שהסב התגורר בקומת הקרקע, ומאז שאחיו המנוח ס' התחתן, הוא ובני משפחתו התגוררו בקומה השנייה, ללא זיקה וחזקה כלשהי לקומה הראשונה.
מעבר לאמור, אין מחלוקת שהוא הבעלים הרשום של מחצית הזכויות בחלקה וזאת בהתאם להסכם חלוקת העיזבון שנערך ואושר ע"י בימ"ש, ובהמשך אף ונרשם בלשכת רישום מקרקעין ע"י הנתבע עצמו; כך גם כל הכספים שנטלו הוא ואבי הנתבע מבנק ** הושקעו בדירות המגורים ולא כפי שמנסה הנתבע להציג.
לעניין התצהיר עליו מבסס הנתבע טענותיו טוען שהנתבע שייצג אותו בהליך משפטי, החתים אותו "על חלק" וכך גם על מסמכים שונים, וזאת מבלי להסביר לו את תוכנם, במטרה לנשלו מנכסיו וזכויותיו בחלקה. על כן ניתן לראות שהחתימה נמצאת בסוף הדף במרחק ניכר מיתר הסעיפים שקדמו למיקומה. יתר על כן, הנתבע עושה שימוש במסמך בניגוד להוראות הדין החלות עליו כעו"ד, מקום בו ייצג אותו בהליך הפש"ר. מעבר לכך, התצהיר נחתם ביום 25.03.02, שעה שהסכם חלוקת העיזבון נחתם 25.2.13 ואושר ביום 26.03.14 על ידי ביהמ"ש, ומכאן שההסכם מהווה מעשה בית דין ומבטל כל זכות שקדמה לו. משכך, ככל שהייתה לנתבע זכות, הרי שהיא בטלה בעת חתימתו על הסכם חלוקת העיזבון ולכל המאוחר בעת אישורו. לעניין זה מפנה לסעיף 125(א) לחוק המקרקעין הקובע שהרישום בפנקס המקרקעין הינו קונסטיטוטיבי וגובר על כל זכות שקדמה לו. זאת ועוד, ככל שבהסכם ישנה הוראת נאמנות, נדרש מסמך בכתב כתנאי ליצירת העסקה וחוזה הנאמנות. על כן, ככל שחפץ הנתבע לחזור בו מההסכם או לבטל את צו הירושה עליו לפנות בתביעה מתאימה לביטול, ומשלא עשה כן דין טענותיו להידחות על הסף.
עוד סבור התובע, שטענת הנתבע אודות בעלות בלעדית בזכויות הועלתה לראשונה רק לאחר שהתובע הגיש את תביעתו, ובכך יש ללמד על היעדר אמינותה. כמו כן, בהתנהלותו גרם הנתבע לסחבת מיותרת וכך בין היתר לא החתים את כל העדים על תצהירים ובזבז זמן שיפוטי יקר. כמו כן, הנתבעים התנכלו לו לבני משפחתו לרבות באופן בו החנו את רכביהם ולכן מבקש לסדר את הרישום וחלוקת הבניין בהתאם. מכל המפורט לעיל, עותר שהסעדים בתביעתו יתקבלו במלואם.
טענות הנתבעים:
הנתבעים סבורים שתביעת הפינוי של התובע משוללת כל יסוד עובדתי ודינה דחייה על הסף; התביעה באה לעולם לאחר שניתנו צווי הגנה ביום 18.4.16 שהוארכו ביום 8.9.16 ולאחר שהוגשו מספר תלונות במשטרה נגד התובע ובני משפחתו. כך, רק בתום שמיעת הראיות והעדים מטעמו ויתר התובע על תביעת הפינוי מהקומה השנייה וזאת לא בכדי, שכן השתכנע שאין לו סיכוי, ולו קלוש. זאת ועוד, לא ניתן לתת אמון בעדותו, שכן וויתר על הגשת תצהיר תשובה. לגרסתו, הסב בחייו, חילק את זכויותיו בנכסים שהיו בבעלותו באופן שבו העניק לאביו- ס' את הזכויות בחלקה, ולבנו – התובע, את מלוא הזכויות בנכס הידוע כחלקה ***בגוש ****. משכך, לתובע הייתה רשות מגורים בלבד בקומה ראשונה.
כך, בניגוד לטענות התובע, בסעיפים 7 ו – 8 לצוואת הסב אין זכר לכך שהעניק לו את הקומה הראשונה והמחסן, אלא צוין מפורשות שניתנה לו דירת המגורים על שני חלקיה, המזרחי והמערבי בלבד. בשל אי יכולתו הכלכלית של התובע לבנות את ביתו בחלקה 70 ועקב נישואיו בשנת 1982, נאלץ התובע להתגורר יחד עם הוריו בדירת מגוריהם בקומה הראשונה שחולקה לשני חלקים, החלק המזרחי בו התגורר הסב והחלק המערבי בו התגוררו התובע ובני משפחתו. דירת המגורים בקומה הראשונה (למעט המחסן) הייתה מורכבת משני חדרים ישנים שקיבל הסב בירושה מאביו, ומשני חדרים שנסגרו בקומת העמודים ע"י אביו המנוח, ס'.
לגרסתו, אביו המנוח ס' עמד להתחתן ועל כן, בשנת 1968 פנה וקיבל אישור בנייה ע"ש הסב, שילם על תוספת הבניה, יצק עמודים צמוד לבית הישן, הוסיף קומה, מחסן קטן, מרפסת ומדרגות. מכאן, המחסן למעשה נבנה ע"י אביו עוד בשנת 1970 עת היה בן 11, וזאת כעדות הנתבעת וחמשת העדים; מאז ועד היום, המחסן לא היה בשימוש התובע ולא שימש חלק מדירת מגוריו. למעלה מ- 50 שנה, המחסן שייך לאביו, וכיום לו, כיורש אחר אביו. גם הנתבעים העידו מפורשות שכל הבניה של הבניין, לרבות המחסן בקומה הראשונה, נעשתה ומומנה ע"י אביו ועל ידו.
כמו כן, התובע זנח את הטענה בדבר זכויות בנכס מכוח הסכם המכר מיום 30.8.89 ולא התייחס להסכם השני שנחתם בין אביו המנוח לסב, שכן, אין חולק שעסקינן בהסכם למראית עין, בטל ונעדר כל מעמד חוקי או משפטי, חרף העובדה שנרשם מכוחו משכון, ולראייה, שני ההסכמים לא דווחו למיסוי מקרקעין. כך, גם התובע אישר בחקירתו ששני ההסכמים נערכו במטרה לגייס כספים מבנק ***. עוד טוען שהכספים שהתקבלו מהבנק הועברו לעסק בניהולם של התובע ואחיו שנוסד ביום 9.2.1987 בשם "פ.ו.ה.נ.ב", ומועד הקמתו תואם את המועדים בו נערכו ההסכמים.
הנתבע סבור שאין חולק כי במסגרת הסכם חלוקת עיזבון הצדדים הסדירו את חלוקת הזכויות ברוב החלקות שקיבלו בירושה (ברובן חקלאיות), למעט החלקה נשוא המחלוקת, שהרישום בה נותר כמו כפי שהיה. בשל היותם בני משפחה, הנתבע ואחותו ויתרו זכויותיהם בקרקעות שונות הרשומות על שמם והסכימו לחתום על העברת הזכויות ללא התנגדות וללא תמורה. נכון המצב לגבי החלקה נשוא המחלוקת; אמנם, נרשמו בטאבו זכויות שוות ע"ש התובע והנתבע מכוח צו קיום צוואה שמימש הכונס הרשמי במסגרת הליך הפש"ר שהתנהל כנגד התובע, ברם, על פי הסכם הנאמנות, החלקה שייכת לנתבע.
מוסיף וטוען הנתבע שהתובע כרת הסכם נאמנות בע"פ עם אביו המנוח ס', לפיו המקרקעין וכל הבנוי עליו, בבעלותו המלאה של אביו, בעוד לתובע יוענקו הזכויות בחלקה 70, לגביה ניתן לו היתר הבניה בשנת 2010. עוד סוכם ביניהם שבבוא העת, לאחר שהתובע יסיים את בניית ביתו בחלקה 70 ויעבור להתגורר בו, יוותר על הזכויות בנכס לטובת הנתבע. ואולם, התובע הפר את הסכם הנאמנות, "והתהפך" בזמן שהנתבע היה מאושפז בביה"ח בין חיים למוות. לדבריו, לא עמד על עריכת ההסכם בכתב, אך כל תכניות הבניה הקשורות לנכס הוגשו ע"י אביו המנוח, ולאחר פטירתו הוגשו ונרשמו על שמו, והוא זה שנשא באגרות שחלו. התובע בטענותיו לא התייחס לתוכניות ואישורי הוועדה, ורק בחקירתו טען שהסכים לקבלת היתר לבניית רעפים, תוך שהמדובר בעדות בע"פ כנגד מסמך בכתב. כך גם חיבור הבניין לחשמל עפ"י תע"צ מטעם חברת החשמל, נעשה ע"י הנתבעת 2 והיא זו שליוותה את הסב לחיבור דירתו לחשמל.
הנתבע סבור שראיה לקיומו של הסכם הנאמנות בין הצדדים הינה תצהירו של התובע מיום 25.3.02, שהוגש במסגרת הליך הפש"ר שהתנהל כנגדו שם מפורטות הסכמות הצדדים. טענת התובע ולפיה חתם "בלנקו" על הדף האחרון בתצהיר ופרטיו מולאו לאחר החתימה, הינה טענה שקרית ולא מבוססת, שלא נתמכה בכל ראייה, ולעניין זה נקבע בפסיקה שהנטל להוכחת טענה לבטלות חוזה (התצהיר), כבד מהנדרש להוכחת טענות אחרות במשפט אזרחי, ועל כן יש לתמוך אותה "בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה", מה שלא קרה כאן. טענותיו של התובע כנגד המסמך בכתב, כלליות ובעל פה. גם התחמקותו של התובע בחקירתו הנגדית וצעקותיו במהלכה לא תרמו למהימנותו ולאמינות גרסתו. כך גם התצהיר ממוספר בסעיפים ועמודים והנספחים והתשתית העובדתית נמסרו מטעם התובע עצמו. זאת ועוד, התובע מושתק "השתק שיפוטי", מניעות ושיהוי ממושך מלהעלות טענה של חתימה "בלנקו" בחלוף למעלה מ- 15 שנים לאחר שהתקיימו שני דיונים בהליך הפש"ר שם זכה להפטר מחובותיו.
לעניין חוזה נאמנות טוען שאין הכרח שיערך בכתב ואפשר שיערך בעל פה או בדרך של התנהגות כמו כל חוזה אחר. כך גם הוכרה בפסיקה "נאמנות משתמעת" הנוצרת מכוח כוונת הצדדים ונלמדת מהתנהגותם ומפעולותיהם. עוד נקבע בפסיקה שהסכם נאמנות אינו טעון מסמך בכתב ודרישת הכתב בסעיף 8 לחוק המקרקעין, אינה חלה גם בנוגע לנאמנות במקרקעין. היעדר רישום הנאמנות אינו שולל את דבר קיומה, ואינו מותנה ברישום בפנקס כלשהו, כמו גם אינו חייב בדיווח לפי חוק מיסוי מקרקעין. לעניין ההסכם נשוא המחלוקת טוען שהאמין בתובע –דודו, באופן עיוור ולכן לא התנהל עמו בכתובים ובהסכמים.
מכל האמור עותר לקבוע שהוא הבעלים הבלעדי של כל המקרקעין נשוא המחלוקת, ולהורות על סילוק ידי הנתבעים ודחיית תביעת התובע, תוך חיובם בהוצאות ובשכ"ט. לחילופין בלבד וככל ולא תתקבל טענתנו לעניין הסכם הנאמנות, עותר לקבוע שהמחסן שנבנה ע"י אביו המנוח, בבעלותו הבלעדית, ומכאן נתונה לו זכות השימוש.
עיקר טענות התובע במסגרת סיכומי התשובה:
הנתבעים ציינו בסעיף 24 לסיכומיהם שאינם חולקים על הסכם חלוקת העיזבון ועל צו קיום הצוואה ואלה גוברים על כל מסמך שקדם להם, לרבות התצהיר המוכחש. בהתאמה לכך, דין כל טענותיהם, שנטענו בע"פ כנגד הסכם חלוקת העיזבון, להידחות על הסף. בנוסף, סעיף 7 לצוואת הסב מתייחס לבניין המגורים הממוקם על החלקה בקומה א' וקומה ב', וזאת מבלי לעשות הבחנה לחלק כלשהו בכל קומה כפי שמנסה הנתבע לעשות באופן מלאכותי, בין הדירה בה מתגורר בה התובע, לבין המחסן שממוקם באותה קומה ובצמוד לה ללא כל הפרדה.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את בעלי הדין והעדים ונתתי דעתי למכלול הראיות שהונחו לפניי כמו גם לדין החל, מצאתי שדין שתי התביעות להתקבל בחלקן באופן בו יקבע שאין שינוי בחלוקת הזכויות ורישומן, תוך שהתובע זכאי להמשיך ולהחזיק בנכס בקומה הראשונה, ללא המחסן, והנתבע זכאי להחזיק בנכס בקומה השנייה, והמחסן. אפרט נימוקיי;
כמפורט, במסגרת ההסכמות הדיוניות, המחלוקות שנותרו להכרעה הינן זכות השימוש והבעלות בדירה בקומה הראשונה ומחסן (כטענות התובע); וטענת הנתבע לפיה הוא זכאי להירשם כבעל מלוא הזכויות במקרקעין, ובכלל זה גם בדירה בקומה הראשונה בה מחזיק התובע ובני משפחתו.
לצורך הכרעה במחלוקת אדרש תחילה לשאלה באם ההסכם הראשון הינו הסכם למראית עין? סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע, כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד בטל, אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה"; נטל הראייה להוכיח שמדובר בהסכם למראית עין מונח לפתחו של הטוען לטענה, ועל פי הפסיקה, על מנת להכריע במחלוקת, יש לבחון את כוונתם האמתית של הצדדים בעת כריתת ההסכם, וכפי שנקבע; "השאלה, מה היתה כוונת הצדדים האמיתית בנסיבות העניין, היא שאלה שבעובדה. בתור שכזו יש להסיקה ממכלול הראיות הרלוונטיות, כולל אלה שהן נסיבתיות. התנהגות המערערים היא רלוונטית, ויש בה כדי להאיר את כוונת הצדדים." (ע"א 623/85 סלהוב נ' גליה, חברה קבלנית לבניין ופיתוח בע"מ, פ"ד מג(2) 214). כמו כן, ניתן ללמוד מהראיות באם לצדדים הייתה כוונת קנוניה, שכן צדדים לחוזה מסוג זה בד"כ מעלימים כוונתם האמיתית ולא משאירים ראיות (ע"א1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יהודית אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 43).
לעניין ההסכם הראשון, תחלה טען התובע שהוא הבעלים של כל הבנוי על החלקה 114, והפנה להוראותיו. בסיכומיו טען שההסכם הוגש לבנק ירושלים ובאמצעותו קיבל משכנתא לבניית ביתו. מאידך, בחקירתו הצהיר שנטל את הלוואה מבנק ירושלים באמצעות משכון הבית, לאחר שהסב חתם על הסכם "כאילו " מכר את הזכויות, ואת הכספים שקיבל מההלוואה הפקיד בחשבון של החברה. וכך הצהיר (ראו עמ' 21-23 לפרו' מיום 22.11.22);
"ש. נכון שאח"כ אתה ואחיך ס' ז"ל ובני הדודים שלכם, ס' וג', ייסדתם חברה כדי לעשות סחר בפ' ועשיתם את זה בשנת 87' ב***.
ת. כן.
ש. בשנת 88' ס' עזב; בשנת 89' ג' עזב והחברה של העסק הסתבכה ואתה ו ס' הזרמתם כסף לחברה כדי לשקם ולעמוד על הרגליים, נכון?
ת. אני הזרמתי. לקחתי הלוואה ושמתי אותה בחשבון של החברה ואח שלי ס' לקח ממני 50,000 ₪, דרש ממני ועזרתי לו שיגמור לבנות למעלה. היינו שותפים.
ש. מאיפה לקחת את הכסף?
ת. מבנק ירושלים. גם ס' לקח מבנק ירושלים.
ש. לפני כמה רגעים אמרת לי שאת הכסף שהזרמתם לחברה קיבלתם מבנק ירושלים.
ת. כן.
ש. על סמך מה קיבלתם את הכסף מבנק ירושלים?
ת. על משכון הבית.
ש. תסביר לי. איזה משכון בית?
ת. שכנענו את אבא שלי שאנחנו במצוקה וצריכים לקחת הלוואה מבנק ירושלים והם רוצים משהו שיבטיח את הכסף על הנכס, ואז אבא שלי רצה לעזור לשנינו, חתם כאילו הוא מכר את הדירה ואגורה אבא שלי לא קיבלת. אנחנו לקחנו את הכספים האלה, אני את ה 50 הפקדתי בבנק ואח שלי לקח גם 50 והתחיל לבנות.
ש. אתם קיבלתם כסף מבנק ירושלים. נתן לכם סתם?
ת. לא, שני הסכמים.
ש. זה הסכם שנעשה לפני ההסכם שלך. מה יש לך להגיד על זה?
ת. ההסכמים האלה רק לצורך קבלת כסף בבנק ירושלים.
ש. ההסכמים האלה, שניים, ההסכם של ס' וההסכם שלך, מעולם לא דווחו לרשויות המס.
ת. לא.
ש. ומן הסתם לא שילמתם מיסים ולא נעשתה פעולה כדי להעביר את הזכויות.
ת. כלום. כלום. "
מגרסאותיו השונות של התובע לא מצאתי שעלה בידו להוכיח שההסכם בינו לבין הסב מחייב, ומכוחו ניתן לראות בסב כמי שהעניק לו את הזכויות במקרקעין. מעדותו התרשמתי שההסכם נחתם על פי דרישת הבנק כתנאי למתן הלוואה, שמטרתה והשימוש שנעשה בכספים שהתקבלו, לא הוכחו. על כן, לא מן הנמנע, שכטענת הנתבע, הכספים שהתקבלו הופקדו בחשבון החברה שנפתחה. כך או כך, עת התרשמתי שההסכם נכרת לצורך נטילת הלוואה בלבד, אין לקבל את טענת התובע ולפיה מטרת ההסכם הייתה הענקת זכויות, ולבטח, אין בו בכדי להוכיח את בעלותו בקומה הראשונה של הנכס, לרבות הצמוד אליה, מכוחו.
יחד עם זאת, אין חולק שהחלקה והדירה בקומה הראשונה היו בבעלות הסב, ועל כן יכול היה לצוות את הבעלות בהם כרצונו במסגרת צוואתו. עוד אין חולק שבצוואתו (סעיף 7) ציווה הסב לתובע את דירת המגורים בקומה הראשונה בה התגוררה אשתו, וזאת לאחר מותה או עזיבתה את הנכס, ועובדה זו מצאה מקומה בסיכומי הצדדים. יתר על כן, במסגרת הליך פש"ר שהתנהל כנגד התובע, כונס הנכסים הרשמי פעל לרישום זכויותיו בנכס ביום 18.5.98 וזאת מכח צו קיום הצוואה של הסב. מכאן, ובהתאם להוראות הדין, ובכלל זה סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, הרישום מחייב, ובהתאמה לכך, יש לראות בתובע כבעלים של מחצית מהזכויות במקרקעין.
מכאן, אדרש לטענות הצדדים לעניין קיומו של הסכם נאמנות, הסכם חלוקת עיזבון ושאלת מעשה בית דין;
האם נערך הסכם נאמנות בע"פ בין התובע לאבי הנתבע? אקדים תוצאה לדרך כך שמצאתי את התשובה בשלילה; ראשית, שני הצדדים טענו בסיכומיהם שדין טענות בע"פ כנגד מסמך בכתב דינן להידחות. מכאן, מקום בו הנתבע מעלה טענה המבוססת כולה על גרסה שבע"פ הנוגדת את הסכם חלוקת העיזבון שנערך בכתב, דינה להידחות ואין להידרש לה. עם זאת, למעלה מן הצורך אדון בטענת הנתבע לקיומו של הסכם נאמנות המבטל את הסכם חלוקת העיזבון שנערך בכתב.
סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט – 1979 (להלן: חוק הנאמנות) קובע את מהות הנאמנות: "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת". סעיף 2 לחוק הנאמנות קובע כי: "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש".
בספרו של שלמה כרם, חוק הנאמנות, התשל"ט – 1979 (מהדורה רביעית, 2004), נכתב : "חוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול שייעשה בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת. אין חוק הנאמנות דורש צורה מסוימת, אולם כאשר צורה מסוימת לחוזה היא תנאי לתוקפו של החוזה משום היבטים מסוימים שבו, תחול דרישה זו גם על חוזה הנאמנות המעורב באותו חוזה. קיבול הצעת חוזה על-ידי נאמן אינו חייב להיות באמצעות הודעה מפורשת מצדו. די אם יעשה הנאמן מעשה לביצוע החוזה או שיתנהג בצורה המעידה שקיבל עליו את חובת הנאמנות…. מטבע הדברים, לעתים קרובות נכרת חוזה-נאמנות ללא פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות, בשל יחסי האמון שיוצר הנאמנות רוחש לנאמן. במקרים אלה אין הצדדים מנסחים בבירור את טיב העסקה ותנאיה. כיצד ינהגו בשאלות שלא הוסדרו במפורש בין הצדדים? חוזה, ובכלל זה גם חוזה בעל-פה, ניתן לפירוש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות. פרטים שלא נקבעו בחוזה, יהיו לפי הנוהג הקיים והמקובל בחוזים מאותו סוג. חוק הנאמנות מכיר אפוא בתוקף תנאיו של חוזה, כפי שנקבעו במפורש בין הצדדים, וכאמור – גם בקיום אותם תנאים שלא פורטו במפורש, ואשר יש לראותם ככלולים בחוזה" (עמ' 184-185; הדגשות לא במקור).
על פי חוק, יכול אדם להפקיד נכסים או זכויות שבבעלותו אצל אדם אחר למטרה מסוימת, מבלי שיראו בכך העברת הזכויות. לנאמן אין כל אינטרס כלכלי מכל סוג בנכס, ופעולותיו נעשות לטובת הנהנה תמורת שכר או בהתנדבות. בהסכם נאמנות במקרקעין ניתן להציג אדם אחר כמבצע העסקה (נאמן), כך שבעל המקרקעין האמתי (נהנה) יוכל לשמור על אנונימיות, מלבד מול רשות המיסים. על פי הוראות חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) בתחום הנאמנויות הקניית "זכות במקרקעין" מאת היוצר אל הנאמן מהווה אירוע מס עפ"י חוק, המחייב בדיווח למנהל מיסוי מקרקעין ובתשלום במיסים בהתאם. כמו כן, פטור ממס שבח ומס רכישה יינתן בהעברה לנהנה מסוים שלגביו נמסרה הודעה לפי סעיף 74 לחוק במועד ההקניה, וזהות הנהנה הייתה ידועה כבר במועד ההקניה. אם לא כן, יראו בהקניה כאילו נעשתה מהיוצר אל הנאמן והיא תחויב במיסים החלים, וכל העברה נוספת של נכס תחויב פעם נוספת במיסי מקרקעין, כגון מהנאמן לצד ג'. בעניינו, כעובדה שאין לגביה חולק, הסכם הנאמנות לו טוען הנתבע לא דווח לרשויות על פי דין.
צודק הנתבע בטענתו ולפיה אין דרישת כתב ביחס להסכם נאמנות וניתן להתקשר בו גם בע"פ, אף אם במסגרתו רכש הנאמן נכס מקרקעין עבור הנהנה, והרישום בוצע על שם הנאמן, שכן היעדר רישום ע"ש הנהנה אינו שולל את דבר קיום הנאמנות (ראו עניין ועד חברת עולי משהד וע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' מזל אהרונוב (נבו, 16.8.99)). כלומר, ככל והרישום נעשה בפנקס ע"ש הנאמן, אין הדבר מעיד על אי קיומו של הסכם נאמנות כדין סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, הקובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו".
בענייננו, טוען הנתבע לחוזה נאמנות שנערך בע"פ מבלי שנעשה רישום בפנקסים לגבי המקרקעין. טענה זו מטילה לפתחו נטל הוכחה מוגבר שכן על הטוען לקיומו של הסכם נאמנות מוטל נטל ההוכחה, באמצעות עדויות הצדדים להסכם וכן בראיות אחרות. ראו לעניין זה דברי כב' השופטת גרסטל בה"פ 30380-04-10 קרפ נ' קרפ (נבו 28.6.11) שם נקבע:
"העדר הרישום אינו שולל את דבר קיום הנאמנות, אלא שבהעדר הרישום דבר הנאמנות אינו פומבי מבחינה זו שאינו ידוע לכל, ועל כן על הנהנה להוכיח את דבר קיום הנאמנות… "קיומה של נאמנות אינו מותנה ברישום בפנקס כלשהו" … מכיוון שהנאמן הוא במקרים רבים איש אמונו של יוצר הנאמנות, יוצר הנאמנות סומך עליו… טבעי הוא שיסמוך עליו למעשה גם ללא דקדוקי פורמליות… גישת המחוקק היא, שיש להגן על הנהנים מפני הנאמן, בכל מקרה שבו קיימת נאמנות. לכן גם לא יוכל הנאמן להסתתר מאחורי רישומו כבעלים של נכס… לעומת זאת בפנקסים בהם נרשמות זכויות, כפנקסי המקרקעין, שעה שנרשם הנאמן כבעל זכות כלשהי, מבחינת המרשם הוא בעליה, ויוצר הנאמנות לוקח על עצמו את הסיכון שהנאמן יתכחש לזכויותיו. אכן, ניתן להתקשר בהסכם נאמנות שבעל פה אך יש להוכיחו בעדויות הצדדים לו ובראיות אחרות. …".
כאשר נשאל הנתבע על היעדר הרישום לא נתן תשובה אשר יש בה בכדי לחזק את גרסתו או ללמד על קיומה של הנאמנות הנטענת. וכך הצהיר (ראו עמ' 24 לפרוטוקול מיום 24.11.22 ):
"ש. פרט כל כך חשוב ומהותי בעניין המהימנות בתור עו"ד שמבין במקרקעין, זה לא צריך להיות בהסכם בשום מקום?
ת. מערכת היחסים שהיתה ביני לבין דודי היא כל כך חזקה ביותר ועובדה שטיפלתי בכל העניינים שלו ומעולם לא חתם על הסכם שכר טרחה וגם לא שילם. מערכת היחסים היתה כל כך קרובה, כל כך הדוקה, זה מערכת דם, זה קרבת דם, לא מערכת שמתנהל בכתובים, לא כל דבר צריך להיות כתוב. יש דברים שהיו מובנים מאליהם. היו דברים שסוכמו מבלי לכתוב אותם ואני לא ראיתי לנכון לפי אותה מערכת יחסים, לציין ולכתוב.
ש. אם כל כך האמון היה בינך לבין דוד שלך, מה יותר קל לרשום אותו בתור בעלים של מחצית הזכויות ולבצע מחצית העברה או בכלל לא לרשום אותו?
ת. הוא ביקש לא לעשות את זה בשלב זה כי אין לו איפה ללכת ואני כיבדתי את הבקשה שלו והאמנתי לו. זה דוד שלי. זה לא מישהו זר. זה במקום אבא. בשבילי הוא היה הכל."
מהראיות שהוצגו לא מצאתי שעלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו לפיה קיים הסכם נאמנות שהוראותיו קובעות שהמקרקעין וכל הבנוי עליו יועברו לבעלות אביו המנוח לאחר שהתובע יסיים את בניית ביתו בחלקה 70 ויעבור להתגורר שם. אף מעדות הנתבע בעצמו עולה קושי בגרסה העובדתית, שכן אישר שבמועד מאוחר יותר, בהסכם חלוקת העיזבון, התובע לא הסכים לוותר על זכויותיו בחלקה, והתחייב להעניק לו את הזכויות במתנה לאחר שיסיים את הבנייה בחלקה 70. מעבר לעובדה שבעדותו למעשה נולדה גרסה חדשה על התחייבות להענקת מתנה, הרי שיש בה ללמד שאף הנתבע מודה שלתובע היו זכויות במועד החתימה על הסכם חלוקת העיזבון, מה שמאיין את טענתו על הסכם נאמנות. וכך הצהיר:
ש. אני מראה לך עמוד 2 בהסכם חלוקת עיזבון, הנכס הראשון שמגיע למר ע.ג' זו החלקה שאנחנו מדברים עליה היום.
ת. מה שנשאר לגבי הנכס הזה נשאר כפי שהוא מופיע בטאבו ולא בכדי, כי דודי לא הסכים לחתום או לוותר בהסכם חלוקת עיזבון עד שיסיים את הבניה בחלקה 70. אין לו קורת גג מלבד הבית הזה שהתגורר עם אביו ז"ל. כשיעבור לבית שלו היה צריך להעביר את הזכויות בנכס אלי.
ובעמ' 56:
ש.אני אומר לך שהוא קיבל מחצית חלקה 114, מה שכתוב בהסכם.
ת. הוא לא קיבל. זה מה שהיה רשום בחלקה 114 ונשאר בהסכם חלוקת עיזבון כפי היה רשום בטאבו. אנחנו לא עשינו שום שינוי לגבי חלקה 114 כי הוא לא הסכים לוותר בשלב חתימת הסכם חלוקת עיזבון על הזכויות האלה לטובתי אלא זה נדחה עד שנסיים את הבניה בחלקה 70 ואז נעשה העברה במתנה…"
אכן, לעניין הזכויות בחלקה 70 הצהיר התובע שאלה בבעלותו ובשנת 82' הגיש בקשה להיתר בניה והתחיל לעבוד בחלקה לאחר קבלתו, ואישר שאמור היה להבנות ביתו. וכך הצהיר (ראו עמ' 21 לפרוטוקול מיום 22.11.22 ):
"ש. בשנת 82' הגשת תכנית לעבוד.
ת. כן.
ש. התחלת לעבוד שם אחרי שקיבלת היתר ואפילו הספקת לעשות רצפת בטון.
ת. כן.
ש. היית אמור לבנות את הבית שלך שם, נכון?
ת. כן.
ש. בעצם נספח 6 לכתב ההגנה זו התכנית שלך (היתר בניה). מציג בפניך. מאשר?
ת. מה זה רלוונטי לתביעה? כן. תתקדם. הלאה."
ואולם, לא עלה בידי הנתבע להוכיח את הקשר בין הבעלות בחלקה 70, להסכם הנאמנות הנטען; טענה זו הינה בגדר עובדה ואף מצוינת בהסכם חלוקת העיזבון (ראה סעיף 3 להסכם), ומכאן לא התרשמתי שיש בה בכדי ללמד על קיומו של הסכם הנאמנות.
מכאן, אדרש לתוקפו של התצהיר עליו חתם התובע כראיה לקיום הסכם הנאמנות; כזכור, הנתבע טוען שתצהיר התובע מיום 25.3.02, שהוגש במסגרת בקשה לצו הפטר מיום 7.4.02 בהליך הפש"ר שהתנהל בעניינו, מהווה ראיה לקיומו של הסכם נאמנות (להלן: "התצהיר"). מנגד, טוען התובע, שבזמנו חתם "על החלק", ולאחר מכן, הנתבע שייצג אותו בהליך, הוסיף את הנתונים והעובדות כראות עיניו. ראייה לכך, לדבריו, ניתן למצוא בדף האחרון של התצהיר שהינו ריק מתוכן ברובו. התובע מציין שבטח בנתבע כעו"ד וכבן משפחתו, ונתן בו אמון שהוא דואג ושומר על זכויותיו. לטענתו, נחשף לתוכן המסמך רק במסגרת הליך זה (ר' עמ' 25 לפרוטוקול מיום 22.11.22).
בסעיף 12 לתצהיר, עליו מסתמך הנתבע, נקבע כדלקמן:
בחנתי את טענות הצדדים, ומצאתי שגם באם אקבל את טענת הנתבע ולפיה התצהיר מחייב את התובע, עדיין הדיון בנפקותו מתייתר, שכן הצדדים בהתחייבות מאוחרת ובמסגרת הסכם חלוקת העיזבון שאושר וקיבל תוקף של פס"ד, התנו על הוראותיו; זאת ועוד, גם אם אמצא לקבל את טענת הנתבע ולפיה המדובר בהתחייבות לעשות עסקה במתנה (כפי שטען כמפורט לעיל), אזי, על פי הוראות חוק המתנה תשכ"ח -1968, באפשרות התובע לבטל את ההתחייבות ללא טעם או הסבר. משכך, חתימתו המאוחרת של התובע על הסכם העיזבון מהוה חזרה מהתחייבותו להענקת מתנה (ראו: ת"א (מחוזי חי') 23874-04-17 סובחיה עלי נ' אחמד עלי (נבו 19.06.2017).
לסיכום האמור; מהמארג העובדתי לא התרשמתי שקיים הסכם נאמנות כלשהו בין הצדדים, ובכלל זה בין התובע לאבי הנתבע. לא הובאה כל ראיה התומכת באינטרס שעמד בבסיסו של הסכם הנאמנות הנטען, ולא מצאתי קשר לסיום בניית בית התובע בחלקה 70; ההסכם לא דווח לרשויות המס, ובנוסף, הצד השני להסכם הנאמנות הנטען (המנוח ס') אינו בין החיים, דבר שהטיל לפתחו של הנתבע נטל הוכחה גבוה באמצעות הנחת ראיות סגוליות, בו לא עמד (ע"א 125/89 רו"ח עובדיה בלס, מפרק חברת קופל טורס בע"מ נ' עזבון המנוחה רוזנברג, פ"ד מו(4) 441, 451 ; ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל העיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, פ"ד נא(5) 1, 8-9 והאסמכתאות שם). כמו כן, לא מצאתי שגם ככל והתובע חתם על התצהיר עליו מבסס הנתבע טענתו, יש לכך נפקות שכן הסכם חלוקת העיזבון מאוחר לתצהיר ומתנה על הוראותיו, ומכוחו אף בוצע הרישום בפנקס. משכך, יש לראות ברישום כמחייב. אשר על כן, מצאתי לדחות את טענת הנתבע ולפיה נערך הסכם נאמנות בע"פ מכוחו זכאי למלוא הזכויות בחלקה.
אישור הסכם חלוקת העיזבון ע"י בית המשפט ביום 26.3.14 כמעשה בית דין;
כזכור, במסגרת הסכם חלוקת העיזבון הגיעו הצדדים להסכמות לעניין חלוקת הזכויות בנכסים שונים ובכלל זה במקרקעין נשוא המחלוקת, לגביהם נקבע שהצדדים זכאים להירשם בעלים במשותף של הזכויות, בחלוקה שווה. ההסכם אושר בתוקף של פס"ד ביום 26.3.14. בהתאם להוראות הדין, על פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים ובכלל זה סכם שאושר, חלים דיני חוזים בבסיסם היסוד ההסכמי, וזאת מבלי לפגוע בכך שמדובר בפסק דין לכל דבר ועניין, קרי מתקיים היסוד השיפוטי, והדרך הדיונית לתקיפתו תהא באמצעות תביעה נפרדת, עצמאית, המבוססת על אחת מן העילות שבדיני חוזים לביטולו של חוזה. כמו כן, לפס"ד שניתן בהסכמה תהא אותה השלכה משפטית כעל כזה שהיה ניתן אילו הפלוגתות מכתבי הטענות היו נידונות ומוכרעות במלואן ולגופן, ומשכך, העובדה שבעל דין וויתר מרצונו על הזדמנות זו, בהעדיפו להגיע לכלל פשרה עם יריבו, משמעותה, מבחינת כלל ההשתק, מיצוי זכותו, ויש לראות בו כמי "שהיה לו יומו בבית המשפט".
עם זאת, כאשר בעל דין טוען להשתק פלוגתא, חייב בית המשפט לבחון קיומה של הסכמה מפורשת או התניה בהסכם ולפיה המוסכם ביניהם מחייב אותם במסגרת התדיינות נוספת; משלא קיימת כל התניה כזאת או הסכמה מפורשת, ההסכמה יכולה להילמד גם מכללא. ראו דברי המלומדת זלצמן בספרה "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי" תשנ"א – 1991:
"…ההסכמה יכולה להילמד גם מכללא, לאור תוכנו של ההסכם שאושר בפסק הדין, תוכן והיקף ההתדיינות שקדמה לעריכתו והנסיבות הכלליות שהביאו להיווצרות ההסכם בין הצדדים. הדגש המושם בהסכמת הצדדים לכבול עצמם בכללי מעשה בית דין מחייב, כאמור, התייחסות אל תוכנו של פסק הדין שניתן בהסכמתם. ככל שזה כולל הסדר מפורט ומלא בדבר זכויות צדדים, כן יהיה קל יותר לקבוע אילו פלוגתאות "שהוכרעו" בפסק הדין היו אומנם נחוצות לצורך "ההכרעה", וממילא יהיה קל יותר לעמוד על כוונתם המפורשת או המשתמעת של הצדדים למנוע התדיינויות נוספות באותן פלוגתאות. מה שאין כן כאשר מבטא פסק הדין את "השורה התחתונה" של הסדר, שאליו הגיעו הצדדים מחוץ לכותלי בית המשפט, כגון, כאשר מסרו בעלי הדין הודעה מוסכמת לבית המשפט בדבר סיום התובענה בדרך זו או אחרת. בהיעדר התנאה נוספת בפסק הדין בדבר הגבלת זכותו של כל אחד מן הצדדים לעורר מחלוקת שיפוטית בעניין כלשהו שהועלה במסגרת התובענה הראשונה, ספק אם יהיה ניתן להסיק במקרה כזה מכללא כוונה כזו אצל הצדדים, כאשר הם עצמם בחרו להשאיר את ההסדר ביניהם בגדר חוזה בלבד."
וממשיכה;
"גישת ביניים, מפשרת, התולה את שאלת חלותו של כלל ההשתק בעצם ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים בהתדיינות הראשונה. הדגש יושם, אם כן, ביסוד הסכמת הצדדים ולא במעשה השיפוטי. …לפי גישה זו, קביעה שנעשתה בהסכמת הצדדים לצורך פסק דין בהסכמה דינה כדין קביעה שנעשתה על ידי בית המשפט בעקבות בירור לגופה של הפלוגתא שבמחלוקת. נראה, כי זו היא גישתו העקרונית של בית המשפט העליון, לפחות כפי שהדבר עולה משני פסקי דין שבהם עלתה לפניו השאלה בדבר כוחו המחייב של פסק דין בהסכמה כהשתק פלוגתא בהתדיינויות אחרות בין אותם צדדים. כך, למשל, בע"א 64/25 קניין נ' עירית תל אביב יפו, …בע"א62/66 אלן הייזר נ' כפר ביל"ו, 24 ….השופט לנדוי מדגיש את יסוד ההסכמה או ההודאה בעובדות של בעל הדין, בין בפסק הדין עצמו ובין כמשתמע מהסכמתו לתוכנו המסוים של פסק הדין. הסכמה זו, משנמצאה בבירור ראייתי על ידי בית המשפט שלפניו הועלתה טענת השתק פלוגתא, די בה למנוע את בעל הדין מלהתכחש לאותה עובדה בהתדיינות האחרת שבינו לבין יריבו." (נינה זלצמן "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי" תשנ"א – 1991, עמוד 335-337) (הדגשות אינן במקור – ל-ד.ח)
בעניינו, יש לבחון את הסכם חלוקת העיזבון ולוודא שקיימת הסכמה מפורשת או מכללא (תניה) בדבר הגבלת זכותו של כל אחד מן הצדדים לעורר מחלוקת שיפוטית בעניין כלשהו שהועלה במסגרתו, ורק אז ניתן יהיה לקבוע האם למנוע התדיינויות נוספות באותן פלוגתות. עיון בהסכם מלמד שלא קיימת כל תניה המגבילה את הצדדים לעורר מחלוקת שיפוטית בעניין שהוסכם עליו, כמו כן, הוראותיו כוללת הסדר מפורט ומלא בדבר חלוקת הזכויות, והכרעה בכלל הפלוגתות ביניהם.
מטענות הצדדים עולה שנסיבות שהובילו אותם לחתום על ההסכם, קשורות ברצונם להסדרת הזכויות בנכסים אותם ציווה הסב המנוח, הבעלים הקודמים. כך גם שני הצדדים הצהירו שלעניין הזכויות בחלקה נשוא המחלוקת, לא נעשה כל שינוי, והיא כפי שקבע המוריש בצוואתו; מכאן, יש לראות בצדדים כמי שהסכימו מכללא, שלא לדון בכל התדיינות נוספת בשאלת הבעלות בנכס, והם מקבלים עליהם את ציווי המוריש; רוצה לומר כי הציווי מחייב אותם בהתדיינות נוספת ביניהם ועניין הבעלות בחלקה ללא ספק הינו פלוגתה שהוכרעה.
זאת ועוד, הנתבע, הוא זה שערך את הסכם, וכפי שהצהיר: מההסכם הזה, אני צד להסכם הזה. אני חתום עליו. … אני ערכתי את ההסכם "(ראו עמ' 54 לפרו' מיום 24.11.22 ). כיום, ועל אף שפעל לאישורו בבית המשפט בתוקף של פס"ד והרישום בפנקס נעשה בהתאם לו, מבקש הנתבע להתנות על הוראותיו. טענה זו מוצאת אני לדחות משלושה טעמים; הראשון, שכמפורט לעיל, ההסכם מאוחר לכל הסכם נאמנות לו טוען הנתבע, וזאת אף מבלי להידרש לכך שמצאתי לקבוע שזה לא קיים; השני, שהנתבע לא פעל להגשת תביעה לביטול הסכם חלוקת העיזבון, כמצוות הדין, ואינו יכול לעשות כן במסגרת הליך זה, כטענה אגבית. השלישי, שהצדדים פעלו בהתאם להוראותיו למצער למן היום בו נחתם.
מכל האמור התרשמתי שהסכמת הצדדים שאושרה וקיבלה תוקף של פס"ד הינה בבחינת מעשה בית דין לגביה נקבע בפסיקה כי "מעשה בית דין הוא כלל שיפוטי הגיוני ומעשי שנועד למנוע התדיינויות חוזרות בין הצדדים והטרדת בעל הדין שכנגד ולמנוע מעמסה מיותרת על בתי המשפט. …"מעשה בית דין" מסתעף לשתי דוקטרינות עיקריות: השתק פלוגתא המונע מהצדדים לשוב ולהעלות טענה עובדתית שהוכרעה במשפט הראשון ביניהם, והשתק עילה היוצר מחסום בפני בעלי דין לשוב ולהתדיין באותו עניין שהיתה לגביו הכרעה שיפוטית" (ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה(1) 92 (1980))" (ע"א 2634/09 רוטנברג נ' אלגו, עמ' 15 (מהמאגרים) 6.1.11).
שאלת החזקה והשימוש בבית בקומת הקרקע ובמחסן;
התובע נולד בבית בקומה ראשונה ומתגורר בו עד היום, ואף מגרסת הנתבע עולה שלא קיימת כל מחלוקת לעניין זה. גם בצוואת הסב (סעיף 7) יש בכדי ללמד על כך, שכן שם ציווה: "… לאחר מותה תעבור הבעלות והחזקה על אותו בית לבני ע' הנמצא בסמיכות לביתי ובצדו המערבי". גם בעדויות העדים היה בכדי לתמוך בעובדה זו; העד מר נ.ח.ג' – בן הדוד של התובע ע' ושל אבי הנתבע הצהיר בעדותו כי "…הבית הזה מלמעלה זה ס' והבית למטה לבן דוד שלי השני (מצביע על ע'). למה אחד ייקח לשני? שיישבו בשקט, כל אחד ייקח החלק שלו ושלום על ישראל. …ככה זה היה 30 שנה". מעדות זו נלמד שבמשך כל השנים מתנהלים ונוהגים הצדדים בחלוקה שווה במקרקעין, חרף הצהרת התובע בתצהיר.
עוד עולה מהעדויות שהתובע נהג בנכס מנהג בעלים, ואף ביצע בו עבודות בנייה ושיפוץ. וכך הצהיר העד, מר פ.ג', בן דוד של התובע ושל המנוח ס' (ר' עמ' 47 לפרוטוקול מיום 24.11.22):
"ש. אתה ביצעת עבודות ריצוף רק בקומה העליונה?
ת. ..גם ביצעתי אצל א' (ע' התובע).
ש. באיזו שנה ביצעת ל ע'?
ת. לפני כמה שנים.
ש. ואצל ס'?
ת. מזמן הרבה, לפני יותר מ 30 שנה.
ת. אני ריצפתי ב 86'-87' זה היה.
ש. נכון שהסבא של ע' ו אביו וגם ע' התגוררו באותו בניין?
ת. למטה כן.
ש. נכון שכל התקופה ע' מתגורר בקומה הראשונה?
ת. נכון. "
בניגוד להסכמת הצדדים לעניין השימוש בדירה, נטועה ביניהם מחלוקת בדבר פרשנות סעיף 7 לצוואה, בשאלת הבעלות במחסן; התובע טוען שהמחסן בקומה א' מחובר לביתו שנמצא בסמוך ועל כן יש לקבוע שהוא בבעלתו; מאידך, סבור הנתבע שהוראות הצוואה אינן בעניין המחסן, ופרשנות התובע, שגויה. להלן לשון ההוראות הרלוונטיות מצוואת הסב המנוח;
לשון הצוואה בהירה ואינה צריכה כל פרשנות, באופן בו הסב ציווה על העברת הבעלות בבית המגורים לתובע; הסב תיאר את הבית באופן מפורט ובכלל זה ששם התגורר עם אשתו, שהוא ממוקם בקומה א' ונמצא בצדו המזרחי אל בית בנו התובע. כך גם מלשון הצוואה עולה במפורש שהתובע מתגורר בסמיכות לבית המוריש בצדו המערבי, קרי, כטענת הנתבע. על כן, לאור ההוראות המפורשות, לא מצאתי שיש לערוך פרשנות, כשיטת התובע, ולפיה, העניק לו גם את הזכויות במחסן.
למעלה מן הצורך, אנסה להתחקות אחר השימוש שנעשה במחסן, למן המועד בו נבנה; הנתבע גורס שאביו המנוח קיבל היתר בניה, בהתאם לו, בין היתר בנה את המחסן על חשבונו וממיטב כספו. לגרסתו, מתחת למרפסת בסמוך לכניסה ולמדרגות סגר אביו את החלל שנוצר, ושם התגוררו סבו של אביו, ג'.י.ג' ז"ל ואשתו; לאחר שנפטרו, שימש חדר זה את הוריו כמחסן לביתם, וזה השימוש שנעשה בו עד היום. התובע, אישר בחקירתו שאחיו המנוח ס' היה קבלן במקצועו. וכך הצהיר (ר' עמ' 18 לפרוטוקול מיום 22.11.22):
"ש. בזמנו התחלת עם ס' ז"ל כמפעיל באגר. מה היתה העבודה של ס'? היה קבלן?
ת. היה קבלן, כן.
ש. היו לו קומפרסים, ג'יפים, באגרים, קנה באגר חדש אטלס שהתחלת לעבוד עליו.
ת. כן. "
גם מעדותו של מר מר נ.ח.ג' עלה שאבי הנתבע בנה את המבנים, תוך שעדותו תואמת את גרסת הנתבע ביחס למגורי הסב באותו החלק במבנה. וכך הצהיר (ר' עמ' 40-41 לפרוטוקול מיום 24.11.22):
"ת. אבא שלך בנה בהתחלה חלק קטן מהבית למעלה ולמטה ואחר כך גמר את כל הבית, בנה כל הבית מלמעלה.
…
ת. בנה את הבית למעלה ס'. "
…
ש. סבא שלך ג' ז"ל איפה התגורר?
ת. מתחת ל ס', הוא ואישתו.
ש. איפה שגר הסבא, מי סגר את המחסן / החדר הזה? מי בנה אותו?
ת. הקבלן של עבודות פיתוח. היה לו באגר. היו אנשים רשומים בכפר או באזור."
גם הנתבעת 2 ו.ג', אמו של הנתבע, בעדותה הצהירה כגרסת הנתבע, שבעלה המנוח, אבי הנתבע, הוא שבנה את המחסן. וכך הצהירה (ר' עמ' 33 לפרוטוקול מיום 22.11.22).
"ת. המנוח ח' היה אומר שהנכס שם על שתי קומותיו יהיו לטובת ס' ואני כשעבדתי בגיבור, כשהייתי בת 17, הייתי עוזרת ל ס' ובנינו ביחד את הבית בקומה השניה וגם החלק.
ש. אני אחזיר אותך לנקודת ההתחלה. אמרת כשהתחתנת היה בניין בן שתי קומות.
ת. נכון, הקומה שאני גרה; למטה היתה קומת עמודים. איפה שאני גרה כעת זה היה חדר וחצי 60 מ"ר. ליד העמודים היה עוד חדר וחצי מאביו ג'.ח.ח. המנוח ג', הסבא, היה גר בחדר בשכונת ****, היה בית ישן והמים היו חודרים לתוך החדר, אז סגרתי קומת עמודים, אני ו ס' , והבאנו את המבוגרים וגרו אצלנו. …אבא של חמי.
…
ת. נכון. איפה שהוא גר כיום בעלי המנוח הוא זה שעשה את כל עבודות הטייח, הריצוף, האינסטלציה. "
את עדויות הצדדים, כמפורט לעיל, מצאתי לאמץ, תוך שהתרשמתי כי העדים מסרו עדות מהימנה וקוהרנטית. אמנם, אמו של הנתבע, בעלת דין בהליך. יחד עם זאת, אין בכך בכדי לפגוע בכך שעדותה לעניין זה הייתה סדורה ומהימנה והיה בה בכדי לחזק את עדות העדים הנוספים, שהינם בבחינת עדים אובייקטיבים; הנתבע תמך גרסתו הן בעדויות אותן מצאתי לאמץ, במסמכים ובכלל זה שרטוטים שנערכו לפני בניית המחסן, והיתרי בנייה בהתאם להם נבנה המחסן. מנגד, התובע, למעט העלאת הטענה, לא הציג ולו ראשית ראייה אשר יש בה בכדי לתמוך בטענתו. יתר על כן, מהתנהגות הצדדים משך השנים, וכך גם לגרסת התובע, הנתבעים הם שעושים שימוש במחסן ומכאן עתר לסילוק ידם. העובדה שמשך השנים כך נהגו הצדדים, ללא שהתובע העלה כל טענה לעניין זה. אשר על כן מצאתי לקבוע שזכות השימוש והבעלות במחסן נתונה לנתבעים.
סוף דבר:
מכל האמור לעיל הנני מורה כדלקמן:
טענת הנתבע ולפיה זכאי להירשם כבעל מלוא הזכויות בנכס, נדחית.
התובע הוא הבעלים של הקומה הראשונה בנכס, למעט המחסן.
הנתבע הוא הבעלים של הקומה השנייה בנכס, וכן של המחסן .
בהתאמה לאמור לא מצאתי להורות על שינוי ממצב הזכויות כפי שמופיעות כיום בלשכת רישום מקרקעין.
הצדדים רשאים לפעול לרישום פס"ד בכל מרשם, בכפוף להוראות הדין.
לאור התוצאה אליה הגעתי ועל מנת שלא להעמיק את הקונפליקט בין הצדדים, אני קובעת שכל צד יישא בהוצאותיו.
בזאת תמו המחלוקות לפניי.
המזכירות תמציא פס"ד לצדדים ותפעל לסגירת התיקים הפתוחים.
ניתן היום, ז' אדר תשפ"ג, 28 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.
