בפני
כב' השופטת תמר סנונית פורר
בעניין המנוחים:
המבקש/ המתנגד:
אלמונית ז"ל (המנוחה), ת.ז.
אלמוני ז"ל (המנוח), ת.ז.
פלוני ת"ז
ע"י ב"כ עו"ד ארנסט ועו"ד וייס
נגד
המשיבות/ המבקשות:
1. פלונית ת"ז
2. פלמונית ת"ז
ע"י ב"כ עו"ד קראוס ועו"ד קראוס
פסק דין
פסק דינו זה עניינו הכרעה בתביעות הבאות:
בעניין עיזבון האם המנוחה הוגשו ההליכים הבאים:
ת"ע 17489-10-19 – בקשה לצו קיום צוואת המנוחה מיום 25.11.2013 שהוגשה על ידי המבקשות.
ת"ע 17661-01-19 – התנגדות לבקשה לצו קיום צוואת המנוחה מיום 25.11.2013 שהוגשה על ידי המתנגד.
ת"ע 21821-11-19 – בקשה לצו קיום צוואת המנוחה מיום 17.6.2007 שהוגשה על ידי המבקש.
בעניין עיזבון האב המנוח הוגשו ההליך הבא:
ת"ע 69027-07-19 – בקשה לביטול צו קיום (מתוקן) לצוואת המנוח מיום 2.9.2014 שהוגשה על ידי המבקש.
רקע עובדתי וההליכים המשפטיים
הצדדים להליכים הם אחים. ילדיהם של המנוחים.
(להלן: "המבקשות" או "המשיבות" לפי העניין); (להלן: "המתנגד" או "המבקש" לפי העניין).
ביום 17.6.2007 ערכו המנוחים צוואות הדדיות. בצוואה ההדדית של כ"א מהמנוחים נקבע כי הוא מצווה את כל רכושו שיהיה לו ביום פטירתו לבן זוגו, ואחרי פטירת בן הזוג מצווה את עזבונו לילדי הצדדים בחלקים הבאים: 80% למתנגד, 10% לכל אחת מהמשיבות (להלן: "הצוואה ההדדית").
ביום 10.3.2008 נפטר המנוח.
ביום 21.5.2008 הגישה המנוחה בקשה לצו קיום הצוואה ההדדית של המנוח. ביום 18.6.2008 ניתן צו קיום על ידי הרשם לענייני ירושה לצוואת המנוח מיום 17.6.2007 (להלן: "צוואת המנוח").
ביום 25.11.2013 ערכה המנוחה צוואה חדשה בעדים שנערכה על ידי עו"ד הרשקוביץ (להלן: "הצוואה המאוחרת של המנוחה" או "הצוואה המאוחרת"), ובה קבעה כי היא מבטלת כל צוואה קודמת וכי כל רכושה יתחלק בין 3 ילדיה בחלקים שווים ביניהם. כמו כן קבעה המנוחה כי היא מביעה את רצונה ותקווה כי צוואתה תתקבל בהבנה וכי אם מי מיורשיה יתנגד לצוואתה המאוחרת ואם בית המשפט יפסוק כי לא היה מקום להתנגדות ייאבד אותו יורש את חלקו בצוואתה, וחלקו יחולק בין היורשים האחרים (להלן: "תניית הסילוקין").
ביום 9.2.2014 הגישה המנוחה לרשם לענייני ירושה בקשה לתיקון צו קיום צוואת המנוח (צורף ע"י המבקש כנספח 1 לתשובת המבקש לתגובת המשיבות לבקשתו לביטול). במסגרת בקשה זו ציין ב"כ המנוחה, עו"ד הרשקוביץ, שגם ערך את צוואתה החדשה, כי: "עיזבונו של המנוח טרם חולק ולא נעשתה כל פעולה ו/או שינוי בעיזבונו על פי צו קיום הצוואה. […] המבקשת מודיעה בזאת כי היא מסתלקת מצוואת המנוח. רצ"ב תצהיר הסתלקות מטעם המבקשת."
בהמשך התבקשה המנוחה ע"י הרשם לענייני ירושה לתקן את תצהיר ההסתלקות כך שיצויין לטובת מי היא מסתלקת במפורש, והוגש תצהיר הסתלקות של המנוחה בו היא מסתלקת לטובת 3 ילדיה בחלקים שווים ביניהם.
בהתאם לכך, ביום 2.9.2014 נתן הרשם לענייני ירושה צו קיום צוואה מתוקן בעניין צוואת המנוח. כאשר התיקון בצו הקיום הוא שהמנוחה מסתלקת מחלקה עפ"י הצוואה לטובת שלושת הילדים בחלקים שווים ביניהם.
המנוחה נפטרה ביום 7.2.2018.
לאחר פטירתה של המנוחה הוגשו לקיום כאמור 2 צוואותיה – הצוואה המאוחרת על ידי המבקשות, והמתנגד הגיש התנגדות בהתאם, והצוואה ההדדית על ידי המתנגד.
לטענת המבקש רק לאחר הפטירה של המנוחה ועם הגשת הצוואה המאוחרת לקיום על ידי המבקשות, התברר לו כי ניתן צו קיום מתוקן לצוואת המנוח, והוא הגיש ביום 1.5.2019 את הבקשה לביטול הצו המתוקן.
כל ההליכים בעניין עיזבונות המנוחים הועברו לבית המשפט להכרעה מהרשם לענייני ירושה בשנת 2019.
התיקים נדונו בתחילה בפני כב' השופטת רוסמן גליס ועם פרישתה הועברו לשמיעה בפניי.
ביום 31.3.2021 מונה פרופ' פניג כמומחה מטעם בימ"ש לבחינת כשרותה של המנוחה לצוות בעת עריכת הצוואה המאוחרת (להלן גם: "המומחה"). ביום 11.10.2021 הוגשה חוות דעת המומחה (להלן: "חוות דעת המומחה"). במסקנות חוות הדעת קבע המומחה כי הוא מעריך שהסבירות שהמנוחה הייתה כשירה לעריכת הצוואה המאוחרת גבוהה מהסבירות שלא הייתה כשירה לעריכת צוואה. חוות הדעת תדון בהרחבה בהמשך.
בתיקים נשמעו 4 דיוני הוכחות ו-2 דיוני קד"מ והוגשו סיכומים בכתב.
בהתאם לכך ניתן פסק הדין כעת במאוחד בתיקים כולם.
פסק דין בעניין עיזבון האם המנוחה
בעניין עיזבון האם המנוחה הוגשו כאמור לעיל ההליכים הבאים:
ת"ע 17489-10-19 – בקשה לצו קיום צוואת המנוחה מיום 25.11.2013 שהוגשה על ידי המבקשות.
ת"ע 17661-01-19 – התנגדות לבקשה לצו קיום צוואת המנוחה מיום 25.11.2013 שהוגשה על ידי המתנגד.
ת"ע 21821-11-19 – בקשה לצו קיום צוואת המנוחה מיום 17.6.2007 שהוגשה על ידי המבקש.
טענות הצדדים
תמצית טענות המתנגד
המתנגד טוען בהתנגדות כי המבקשות השפיעו על המנוחה שלא כדין לשנות את הצוואה ההדדית לצוואה המאוחרת. זאת במטרה להקטין באופן משמעותי את חלקו בעיזבון ההורים המנוחים תוך הגדלת חלקן. לטענת המתנגד הצוואה המאוחרת של המנוחה מהווה עיוות של הרצון האמיתי של המנוחים כפי שבא לידי ביטוי בצוואות ההדדיות (סעיף 3 להתנגדות).
המתנגד טוען בהתנגדות כי המבקשות ניצלו את מצבה הפיזי והנפשי של המנוחה עקב גילה ובריאותה והיותה תשושת נפש במועד הרלוונטי (סעיף 4 להתנגדות) והשפיעו עליה השפעה בלתי הוגנת לשנות את הצוואה ההדדית לצוואה המאוחרת. בהמשך טען כי המנוחה לא הייתה כשירה במועד עריכת הצוואה המאוחרת לערוך אותה.
המתנגד טוען כי הצוואה ההדדית מהווה הסכמות בין המנוחים לגבי אופן חלוקת עיזבונם באופן לא שווה בין ילדיהם: 80% למתנגד, 10% לכ"א מהמבקשות. זאת מאחר ולטענת המתנגד רוב כספי העיזבון שייכים לו והם תוצאה של עבודתו ועסקיו לאורך השנים.
המתנגד טוען בהתנגדות כי מאחר וניתן צו קיום לצוואת המנוח, המנוחה אינה יכולה לערוך את הצוואה המאוחרת מאחר והצדדים ערכו צוואות הדדיות. בהמשך ההליכים מיקד את הטענה כי גם אם המנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה המאוחרת, אזי הצוואה המאוחרת נעשתה בניגוד להוראת סעיף 8א לחוק הירושה ועל כן היא בטלה.
תמצית טענות המבקשות
המבקשות עותרות לדחיית ההתנגדות ולקיומה של הצוואה המאוחרת של המנוחה.
המבקשות טוענות כי המנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה המאוחרת זאת עולה הן מחוו"ד שנערכה לבקשת עורך הצוואה סמוך לעריכתה והן לאור חוו"ד של מומחה שמונה מטעם בימ"ש, והן לאור עדותו של עורך הצוואה.
המבקשות טוענות כי המתנגד לא הוכיח כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה בעת עריכת הצוואה המאוחרת וגם זנח לבסוף טענה זו. יתרה מכך, המנוחה הייתה עצמאית בעת עריכת הצוואה המאוחרת ובקשר עם כל ילדיה וצוואתה משקפת את אומד דעתה לחלק את עיזבונה בחלקים שווים בין כל ילדיה. יתרה מכך הן מדגישות כי מי שניהל את הרכוש וקבע גם עבור האם מה תעשה ברכושה היה המתנגד.
המבקשות טוענות כי המנוחה שינתה את הצוואה ההדדית לצוואתה המאוחרת בהתאם למנגנון הקבוע בחוק הירושה והסתלקה מעיזבון המנוח לטובת 3 ילדיה. על כן יכולה הייתה לערוך את הצוואה המאוחרת ולא הייתה כל מניעה לכך.
המבקשות טוענות כי המתנגד לא הביא כל ראיה כי רכוש ההורים הוא רכושו.
דיון והכרעה
עילות ההתנגדות בהן יש לדון הינן:
א. טענת המתנגד כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה המאוחרת מיום 25.11.2013.
ב. טענת המתנגד כי המנוחה לא פעלה בהתאם לסעיף 8א לחוק הירושה ועל כן דין הצוואה המאוחרת להתבטל.
ג. טענת המתנגד בהתנגדות כי דין הצוואה המאוחרת להתבטל בשל השפעה בלתי הוגנת של המבקשות על המנוחה.
ד. דיון בטענות נוספות של הצדדים.
א. טענת המתנגד כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה המאוחרת מיום 25.11.2013
כשרות לצוות קבועה בסעיף 26 לחוק הירושה:
"צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
בחינת כשרות המנוחה לצוות צריכה להיעשות נכון למועד עריכת הצוואה, קרי נכון ליום 25.11.2013, ועל הראיות להתייחס למועד זה:
"ההגבלה שלעיל נוגעת למצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה, עת ערך את הצוואה, ויכולתו להבין את מהות הצוואה וההשלכות על הזוכים ברכושו, ומנגד על אלה המודרים ממנו. נקודת הזמן אותה יש לבחון היא מועד חתימת הצוואה, וכך גם על חומר הראיות המובא לפני ביהמ"ש להיות רלוונטי לאותה נקודת זמן בדיוק. נטל הוכחת קיומה של הגבלה כאמור מוטל על הטוען לה, קרי על המתנגד. מידת ההוכחה אינה עניין של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות […]". (ההדגשות בקו – הוספו).
ראו: שוחט, גולדברג, פלומין דיני ירושה ועזבון (מהדורה שביעית התשע"ד-2014), עמ' 121-122.
לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות, המתנגד לא הוכיח כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה נכון למועד עריכתה, 25.11.2013.
עדותו של עורך הצוואה
עו"ד הרשקוביץ ערך את צוואתה של המנוחה, ונחקר ארוכות בבימ"ש.
עו"ד הרשקוביץ ציין בראשית עדותו כי הוא לא מזהה איש מהצדדים: "אני אפילו לא יודע מי הצדדים, אני לא מזהה פה אף אחד" (ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 85 שורה 1).
עו"ד הרשקוביץ ציין כי הוא זוכר היטב את המנוחה ואת פנייתה מאחר והיה מדובר בפעולה משפטית לא סטנדרטית של הסתלקות מצוואת המנוח שהייתה צוואה הדדית ועריכת צוואה מאוחרת למנוחה (ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 85 שורות 22-27). הוא ציין כי קיים מספר פגישות עם המנוחה (עמ' 85 שורות 31-33, עמ' 86 שורות 1-4).
עו"ד הרשקוביץ הדגיש כי אינו יודע מי הביא את המנוחה למשרדו, אך שהמנוחה נכחה לבדה בכל הפגישות ביניהם (ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 86 שורות 8-15). הוא הדגיש כי המנוחה היא זו שהסבירה לו מה היא מבקשת שיהיה כתוב בצוואתה (עמ' 86 שורות 19-26). בהמשך ציין כי למיטב ידיעתו המנוחה היא ששילמה על הדברים ולא ראה איש אחר עימה (עמ' 88 שורות 24-29).
עו"ד הרשקוביץ ציין כי הוא זה שביקש מהמנוחה לפנות לפסיכיאטרית לצורך ביצוע הפעולות המשפטיות שביקשה ממנו (ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 87 שורות 1-3). בהמשך החקירה כאשר נשאל האם ידע שלמנוחה יש דמנציה השיב כי התרשם שהיא כשירה לערוך צוואה ומרגע שביקש ממנה להביא חוו"ד הפסיכיאטרית מבחינתו אין לו דבר נוסף לעשות (עמ' 89 שורות 20-28).
עו"ד הרשקוביץ ציין בחקירתו כי המנוחה ציינה בפניו כי ערכה צוואה הדדית עם המנוח אולם לא הציגה לו את צוואתה אלא את צוואת המנוח. המנוחה הסבירה לו כי חשוב לה לשנות את הצוואה ההדדית וכי היא חוששת מתגובת המתנגד-בנה:
"עו"ד וייס: אז המנוחה דיברה איתך על צוואה קודמת שעשתה,
העד, מר הרשקוביץ: נכון,
עו"ד וייס: מה, איזה צוואה, היא אמרה לך שזו הייתה צוואה רגילה, צוואה הדדית?
העד, מר הרשקוביץ: לא, היא אמרה לי, היא לא הציגה, היא הציגה לי, היא לא הציגה לי את הצוואה שלה, היא כן הציגה לי את הצוואה של בעלה המנוח, והיא אמרה לי שהצוואה שלה היא צוואה הדדית, העתק כנראה, לא ראיתי, אמרתי לה תלכי להביא את זה, אני לא, אני מפחדת שהבן יעשה לי בלגאנים, אני לא רוצה, אני אומרת לך שזה צוואה הדדית, אמרתי בסדר, אם זאת צוואה, אמרתי לה אם זאת צוואה הדדית ואת רוצה לשנות, הסברתי לה, מה היא צריכה לעשות והיא הסכימה, היה לה חשוב לשנות אותה,". (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 87 שורות 29-33, עמ' 88 שורות 1-5).
בהמשך ציין את ההסבר שהמנוחה נתנה לו ועל הסיבה שנוסחה תניית הסילוקין:
"הסיבה שהיא עשתה את זה, היא סיפרה לי, שאחד הבנים, אני לא זוכר את שמו, לדעתי זה הבן הבכור, אבל מה שאני זוכר, מערכת היחסים שם הייתה לא טובה והיא צפתה שיכול להיות מצב שאחרי זה ינסו לערער על הצוואה בעין, והיא אמרה לי, לי חשוב שלא יעשו לי בלגאן אחרי זה, הסברתי לו את האופציה, אמרתי לה אי אפשר למנוע את זה, זהו זו האופציה היחידה שקיימת, זה משפטית וזה מה שהיא רצתה"
(ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 88 שורות 10-15).
בהמשך החקירה שב והדגיש עו"ד הרשקוביץ כי המנוחה ביקשה שלא יהיה "בלגן" עם המתנגד:
"כדי שאני אדע שזו צוואה הדדית אז אמרתי לה אז תראי לי את צוואתך, היא אמרה לי אם אני עכשיו אבקש את זה, זה יעשה לי בלגאן עם הבן הגדול שהוא זה שמקבל יותר בצוואה, אז אמרתי לה את בטוחה? עשית משהו? את בטוחה שזו צוואת מראה לצוואת בעלך? והיא אמרה כן, אמרתי בסדר, אם זה מה שהיא אומרת והיא מתעקשת שלא להביא אותה, היא אמרה שאין לה אותה פיזית, אלא היא צריכה להשיג את זה, זאת אומרת אם אני אבקש את זה, זה עושה בלגאן, אז אני לא רוצה לעשות את זה, ואני קיבלתי את עמדתה,". (ההדגשה בקו – הוספה).
(ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 91 שורות 32-33, עמ' 92 שורות 1-5).
עו"ד הרשקוביץ פירט כי המנוחה הסבירה לו מפורשות מדוע היא חפצה לשנות את הצוואה ההדדית:
"היא סיפרה שהוא זה שבזמנו, היא התבטאה, כשהצוואה הקודמת בעצם נעשתה, אני אקרא לזה במרכאות, ביוזמתו, שדי כפו אותה בסיפור הזה, היא מאד התלוננה על הצוואה הקודמת ושהיא אמרה שבעלה התייחס אליה לא יפה, לכן בעצם בא הרצון שלה לשנות את זה, אז אמרתי לה בסדר, אז תביאי את הצוואה, היא אמר לי אבל אם אני מביאה את הצוואה, אני מעירה פה את הבן הזה והוא יעשה לי בלגאן ויעשה לי צעקות ואני לא רוצה לעשות את זה[..]" (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 92 שורות 8-14).
ההתרשמות מעדותו של עו"ד הרשקוביץ הינה כי יש ליתן לה את המשקל המלא. עו"ד הרשקוביץ לא הכיר את הצדדים, לא נתן תצהיר טרם לכך ולא הכיר את כתבי הטענות של הצדדים וטענותיהם בהליך. הוא זכר את המנוחה היטב ונתן פרטים משמעותיים ומהותיים הקשורים להליך עריכת הצוואה.
חוו"ד הפסיכיאטרית ד"ר בן-אור מיום 22.7.2013
כאמור לעיל בהתאם לבקשתו של עו"ד הרשקוביץ פנתה המנוחה לפסיכיאטרית ד"ר בן-אור טרם שנערכה הצוואה המאוחרת לקבלת חוו"ד לגבי כשרותה לערוך צוואה (להלן: "חוו"ד הפסיכיאטרית").
בחוו"ד הפסיכיאטרית היא מציינת כי בדקה את המנוחה ועיינה בסיכום המידע הרפואי שלה מיום 7.7.2013 מקופת חולים וזיהתה אותה באמצעות תעודת זהות.
יודגש עוד כי כל הפעולות המשפטיות – הצוואה והבקשה לתיקון צוואתו של המנוח – בוצעו לאחר חוו"ד הפסיכיאטרית.
חוו"ד הפסיכיאטרית מפרטת פרטים אישיים של המנוחה ורקע שניתן על ידה. רקע שלא נטען על ידי מי מהצדדים שאינו נכון.
בהמשך חוו"ד הפסיכיאטרית מתארת הפסיכיאטרית כי המנוחה הסבירה לה בבדיקה מדוע היא חפצה לשנות את הצוואה ההדדית: "לאחר פטירת בעלה והקראת צוואתו בה מצווה את רוב רכושו לבנו (דבר שאמור להתבצע רק לאחר פטירת שניהם) החליטה שהיא רוצה לחלק את רכושה אחרי מותה שווה בשווה בין כל שלושת ילדיה. מסבירה שהיא ישראלית, חיתה רוב חייה בארץ ולא רואה צורך להמשיך בצורת החשיבה ה— של בעלה".
בבדיקה הפסיכיאטרית צוינו הממצאים הבאים התומכים בכשירות המנוחה לערוך צוואה: "נראית צעירה מכפי גילה, מטופחת בהופעתה. מסבירה את עצמה. מתמצאת בכל המובנים. מתארת את חייה במהלך השנים והעבודה הקשה. מסבירה את רצונה בצורה ברורה. יודעת שהצוואה תתבצע רק אחרי פטירתה. דיון: מדובר באישה כבת 80 שנה [..] המתמצאת בחייה ומנמקת את רצונותיה ככל אדם סביר, לכן כשירה לחתום על צוואה ככל אדם סביר. מסקנה: XXX (המנוחה) כשירה לחתום על צוואה בנוסח שהובא בפני ככל אדם סביר. חוו"ד זו כשהיא חתומה על ידי דינה כעדות שניתנה בבית המשפט גם לענין עדות שקר שבשבועה".
המתנגד לא הזמין את הפסיכיאטרית למתן עדות. בנסיבות הללו ומאחר ונטל ההוכחה עליו לא עלה בידו לפגום בתוקפה ואמינותה של חוו"ד הפסיכיאטרית כי המנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה.
בכל הנוגע לטענה כי חוו"ד הפסיכיאטרית נערכה ביום 22.7.2013 והצוואה המאוחרת נחתמה ביום 25.11.2013 ועל כן מדובר בחוו"ד שלא נערכה בסמוך לעריכת הצוואה – דין טענה זו להידחות. המתנגד לא הצביע על שינוי נסיבות שחל ב-4 החודשים הללו. ייתכן כי אם היה מוכיח אירוע בריאותי משמעותי בחודשים אלה או מציג מסמך רפואי הסמוך יותר למועד עריכת הצוואה היה עולה בידו לשכנע כי הפער משמעותי, אולם הוא לא עשה כן. יצויין כי נחתמו פסיקתאות לגורמים רפואיים לבקשת המתנגד (שהועברו גם למומחה מטעם בימ"ש) והמתנגד לא הצביע כי בפער הזמנים הזה חל אירוע בריאותי משמעותי שיש בו לשנות את התמונה שעלתה מחוו"ד הפסיכיאטרית.
חוו"ד המומחה מטעם בימ"ש
המומחה מטעם בימ"ש הגיש חוו"ד וקבע בה כי הוא מעריך שהסבירות שמנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה במועד עריכתה גבוהה מהסבירות שלא הייתה כשירה.
המומחה ציין את המסמכים הרפואיים שהיו בפניו עליהם התבססה חוות דעתו: אישור רפואי של מומחה ברפואה פנימית מקופת חולים; תשובת יועץ מומחה ברפואה גריאטרית מקופת חולים; רשומות רפואיות פרטי אשפוזים מבית החולים שיבא; רשומות רפואיות מקופת חולים מכבי; רישום ביקורים של מומחית בפסיכיאטריה.
בסיכום ודיון חוות דעת המומחה הוא ציין כי יש מגבלות לחוו"ד מאחר ולא בדק את המנוחה. כמו כן ציין כי: "בתקופה סביב עריכת הצוואה אין תיעוד רפואי רלבנטי שיכול להעיד על מצבה ביום/ימים סביב עריכת הצוואה, התיעוד הרפואי המתייחס למצבה הקוגנטיבי והרגשי איננו מתייחס ספציפית לכשרותה/ מסוגלותה החוזית-משפטית וכן חוות הדעת הרפואית היא רק אחת מהעדויות המובאות לפני בית המשפט – שלפניו נפרסת התמונה הכללית המתייחסת לכשרות/מסוגלות".
המומחה מציין כי הירידה הקוגניטיבית של המנוחה הייתה מתונה ומאחר ויש בדיקות קוגניטיביות עוקבות ניתן לאמת את תהליך הירידה. המומחה מדגיש כי המיני מנטל מספר חודשים לפני עריכת הצוואה היה 25/30 – עדיין מיני מנטל שלא נחשב בתחום של הדמנציה. הוא מציין כי הירידה התפקודית המשמעותית של המנוחה לפי התיעוד הרפואי הייתה רק למעלה משנה לאחר עריכת הצוואה וביתר שאת משנת 2015. הוא מדגיש כי רק בשנת 2017 יש החמרה בירידה והשיפוט הוערך כפגום.
מסקנות חוות הדעת המומחה הינן כי: "המנוחה סבלה מירידה קוגניטיבית הדרגתית ואובחנה באופן פורמלי בשנת 2017 כלוקה בדמנציה מסוג אלצהיימר. בתקופה סביב עריכת הצוואה עדיין תפקדה עצמאית למרות הלקויות הקוגניטיביות וגם שיפוטה הוערך כתקין. אני מעריך שהסבירות שהייתה כשירה לעריכת צוואה בנובמבר 2013 גבוהה מהסבירות שלא הייתה כשירה לעריכת צוואה".
המומחה נחקר על חוות דעתו. בחקירתו לא השתנו מסקנותיו. החקירה לא פגמה בחוות הדעת ובמשקל שיש ליתן לה.
בחקירה ציין המומחה כי בשנת 2013 כמעט לא אובחנה ירידה במצבה של המנוחה (ראו: פרוט' מיום 1.11.21, עמ' 101 שורות 17-25). בהמשך ציין כי עיקר ההחמרה אירעה לפי התיעוד הרפואי משנת 2015: "זאת אומרת, יש ב-2015 איבוד של העצמאות, איבוד של חלק מהיכולות הקוגניטיביות וגם איבוד של הביטחון העצמי שלה כנראה, כנראה אם יש לה תובנה לזה אז זה דווקא לחיוב שהיא יודעת שקורה לה משהו, שהיא כבר לא יכולה לסמוך על עצמה" (עמ' 102 שורות 31-32, עמ' 103 שורות 1-2).
המומחה נשאל בחקירה הנגדית לגבי הערכת הסבירות שהעריך וכיצד הוא מכמת אותה והשיב בהתבסס על המסמכים הרפואיים שהיו בפניו לגבי ההידרדרות במצבה של המנוחה וכי לטעמו בסבירות גבוהה הייתה כשירה למועד עריכת צוואתה המאוחרת:
"עו"ד ארנסט: [..] עכשיו אם נלך לסיכום ודיון שלך ואחרי שבהחלט כתבת שהיכולת לחזות את הכשירות חוזית- משפטית היא מוגבלת, ואחרי שאתה מציין שיש ירידה קוגניטיבית הדרגתית טיפוסית למחלת האלצהיימר, אתה אומר אתה כמובן מתייחס גם למיני מנטל שבזמן עריכת הצוואה או למעשה כמעט שנה קודם היה גבולי, אתה אומר שהסבירות שהייתה כשירה להערכת צוואה גבוהה מהסבירות שלא הייתה כשירה לעריכת צוואה, כלומר מה זה אומר? 60-40, 55-45, 50-50?
העד, פרופ' פניג: אני,
עו"ד ארנסט: כי אתה אומר שאתה באמת לא יכול לדעת כי אתה לא היית שם.
העד, פרופ' פניג: אני לא הייתי שם, אבל הסבירות היא יותר גבוהה לכיוון הגבוה. זאת אומרת 60 אם אמרת 60-40, אז הייתי הולך לכיוון הזה של בין 60 ל-70,
[..]
העד, פרופ' פניג: יש עוד מרכיב שאתה לא כל כך ציינת זה המרכיב של השיפוט, שהרופא אותו ד"ר גיל שמכיר אותה כותב: "השיפוט תקין", והאישה חיה באופן עצמאי, זאת אומרת אף אחד לא נזעק באותה תקופה לחשוב שהאישה הזאת צריכה איזושהי,
עו"ד ארנסט: תראה, בעניין הזה שהיא חייה באופן עצמאי כמו שציינתי קודם, היא חייה עד יום מותה באופן עצמאי למרות ששלוש שנים קודם כבר נחתם שהיא צריכה להיות 24 שעות בהשגחה, היא גם מתה לבד ואף אחד לא מצא אותה, אז זה שלא טיפלו בה טוב זה לא אומר, זה שהיא חיה באופן עצמאי, תסכים איתי זה לא אומר כלום, זה אומר שהיא חיה באופן עצמאי.
העד, פרופ' פניג: לא, אני זה שהיא חיה באופן עצמאי אני מסכים איתך, אני גם לא יכול לא להסכים איתך, אבל זה שהאנשים מסביבה, זאת אומרת הרופא ד"ר גיל והאנשים שבדקו אותה לא חשבו שבאותה תקופה ב-2012, 2013, 2014 ואפילו 2015 היא איזשהו איזושהי השגחה מיוחדת, זה מעיד על זה שלפחות האנשים מסביבה לא חשבו, חשבו שהיא כן יכולה להיות עצמאית ואוטונומית ויכולה להחליט ביום-יום המון החלטות שהיא מקבלת לגבי ההישרדות שלה, והיא שורדת בבית, לא קורים שם לפחות להבנתי לפי התיעוד הרפואי לא קורים אסונות היא לא נופלת, או אין דברים שמחזיקים את המערכת. ב-2017 היא עדיין חיה לבד אבל כבר הסביבה אומרת: 'עד פה'." (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 1.11.21, עמ' 104 שורות 30-33, עמ' 105 שורות 1-25).
בחקירה ע"י ב"כ המבקשות הוצגה למומחה חוו"ד הפסיכיאטרית, והוא נשאל האם הדבר משפיע על מסקנות חוות דעתו והשיב כי:
"עו"ד קראוס: האם נכון לומר שלאור הממצא הזה, והעובדה שעד לאותו עד למועד עריכת הצוואה אין שום ממצא שאומר אחרת, אפשר לומר שרמת הכשירות שלה לערוך צוואה, אין שום סיבה להניח שהייתה פחותה מ-100%?
העד, פרופ' פניג: 100% ברפואה, אנחנו לא משתמשים במספר הזה בכלל, וגם אני שוב עם ההסתייגות הזאת שמדובר בפער של ארבעה חודשים אבל בוודאי שזה מקפיץ את אחוזי הסבירות למעלה. אני לא יודע אם זה רלוונטי בכלל להתעסק פה עם המספרים האלה, אבל בוודאי ש,
עו"ד קראוס: זאת אומרת, במילים פשוטות אם אנחנו מתנתקים מהמספרים אין שום סיבה ושום סיבה להניח שהייתה איזו בעיה כלשהי ביכולת שלה לערוך צוואה במועד עריכתה, נכון?
העד, פרופ' פניג: נכון." (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 1.11.21, עמ' 111 שורות 18-28).
חוו"ד הפסיכיאטרית לא הוצגה למומחה טרם שנתן את חוו"ד. דבר הנותן תוקף רב יותר לחוות דעת המומחה (ולא פוגם בה).
בהמשך חקירתו של המומחה לאחר שעיין בחוו"ד הפסיכיאטרית הוסיף את הדברים הבאים המפורשים מדוע יש ליתן משקל רב לחוו"ד הפסיכיאטרית:
"[..]אני כשכתבתי שערכתי את חוות הדעת, עמדו לפניי מסמכים שלא מתייחסים ספציפית לנושא של הכשירות לערוך צוואה. עכשיו מעמידים לפניי מסמך שבו יש התייחסות ספציפית לנושא הזה, זאת אומרת אם ד"ר מרגלית בן אור הייתה בודקת אותה ביום עריכת הצוואה הרי שהדברים היו אפילו מקבלים אפילו משנה תוקף, אבל זה המסמך היחידי שעומד בפניי עם כל המסמכים הרפואיים שהיו, שהוא ספציפית מתייחס לכל המורכבות המשפחתית. היא יודעת מי היורשים שלה, היא יודעת את היקף הרכוש, היא מנמקת גם למה היא רוצה לעשות צוואה אחרת ולא לדבוק ברצון של בעלה, כל הדברים האלה מגדילים את הביטחון בכשירות שלה. קודם אנחנו התייחסנו לחומר רפואי גולמי שהוא לא בא לבדוק באופן ספציפי את הנושא של כשירות לעריכת צוואה, מיני מנטל שלה לא היה מושלם, היא גם כנראה הייתה מתבלבלת או הייתה חוזרת על שאלות, זה נכון, היא לא הייתה אותה סוחרת ממולחת מלפני שנים, היום אם היא הייתה עומדת בחנות, לא היום, ב-2013 אז יכול להיות שהיא כבר הייתה טועה קצת והיא הייתה עושה חשבונות שהם לא כל כך נכונים, אבל לגבי עריכת צוואה, כשאנחנו יודעים שעה של ברירת המחדל היא שאדם כשיר היא ביטאה פה את הרצון שלה בצורה מאוד ברורה והיא ביטאה גם את הנימוקים שהיא רוצה לעשות את השינוי, והיא ביטאה גם באיזה צורה היא רוצה לחלק את זה לשלושת הילדים שלה. כל המרכיבים של עריכת צוואה לא דורשים פה זה לא רפואת חלל וזה לא דבר שהוא מאוד מורכב, דורשים כמה אלמנטים ובאלמנטים האלה באותו זמן ביולי 2013 היא עומדת, זה מה שאני יכול להגיד על סמך המסמך הנוסף הזה." (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 1.11.21, עמ' 112 שורות 9-29).
אשר על כן גם חוו"ד המומחה וגם חקירתו תומכים במסקנה כי המנוחה הייתה כשירה לערוך צוואה ביום 25.11.2013. המתנגד לא הביא ראיה סותרת לכך וחוו"ד המומחה לא נסתרה גם לא לאחר חקירתו.
עדויות הצדדים וראיות נוספות
גם מעדויות הצדדים וראיותיהם לא עולה כי המתנגד הצליח להוכיח כי המנוחה לא הייתה כשירה להבחין בטיבה של הצוואה המאוחרת.
בחקירתו של בעלה של המבקשת 1 הוא נשאל לגבי מצבה של המנוחה והשיב:
"ש: ואתה אומר שלשיטתך היא הייתה צלולה והיא ידעה בדיוק מה היא עשתה, לקנות,
ת: ידעה יותר טוב מכל מי שהיא עמדה מולו. יותר מגבר. היא הייתה, גברים היא הייתה מתגברת עליהם. הכי מפולפלים שהיו בשוק. היה לה חוש, חבל על הזמן."
(ראו: פרוט' מיום 20.10.21, עמ' 48 שורות 23-27).
בחקירתה של המבקשת 1 היא אישרה כי בנה הסיע את המנוחה לעו"ד הרשקוביץ (ראו: פרוט' מיום 20.10.21, עמ' 62 שורות 11-12). היא הדגישה כי לא נכחה במקום (שורות 15-16).
המבקשת 1 ציינה כי המנוחה סיפרה לה כי בכוונתה לשנות את הצוואה ההדדית והסבירה לה את הסיבה לכך:
"היא דיברה איתנו באופן כללי, היא אמרה שהיא, היא חתמה על הצוואה שלה תוך כדי לחץ מאבא שלי ומהמתנגד והיא הייתה נגד זה, שזה היה לא צודק ולא הוגן, והיא אמרה שהיא צריכה לשנות את זה ורוצה לשנות את זה. אז ידעתי שזה מה שהיא חושבת."
(ראו: פרוט' מיום 20.10.21, עמ' 62 שורות 18-21).
בהמשך חקירתה המבקשת 1 נשאלה לגבי כשירותה של המנוחה לערוך את הצוואה המאוחרת והכחישה את הנתונים שהוצגו לה לגבי מצבה של האם בשנים 2012-2013 (ראו: פרוט' מיום 20.10.21, עמ' 63 שורות 32-33, עמ' 64 שורה 1).
המבקשת 2 טענה בחקירתה כי המנוחה הייתה עצמאית עד הרגע האחרון (ראו: פרוט' מיום 20.10.21, עמ' 71 שורות 27-31).
המבקשת 2 ציינה כי המנוחה הסבירה לה מדוע רק לאחר פטירת המנוח החליטה לשנות את צוואתה ומה הייתה הסיבה מאחורי החלטה זו: "אחרי שהוא מת, היה לה האומץ לשנות את הצוואה. היא אמרה לנו כל הזמן, זה צוואה לא הוגנת. אתם שלושתכם הייתם ברחם שלי. [..] ומגיע שווה בשווה."
(ראו: פרוט' מיום 20.10.21, עמ' 75 שורות 5-8).
המתנגד לא נשאל בחקירתו לגבי מצבה של האם. עם זאת בתצהיר עדות ראשית ציין בסעיף 48: "למיטב ידיעתי אמי לא הייתה כשירה לערוך צוואה חדשה במועד בו נערכה. היא סבלה משכחה שהתפתחה לדינמנציה. כך גם מופיע במסמכים הרפואיים". בנספח 2 לתצהירו צירף אסמכתאות לתמיכה בטענותיו. אולם בחינת האסמכתאות מעלה כי הן מיום 9.3.2017 ומיום 18.6.2017, קרי למעלה מ-3 שנים מעת שנערכה הצוואה המאוחרת. אין במסמכים הבודדים שצורפו לשנות מהתמונה המקצועית שהובאה באמצעות חוו"ד הפסיכיאטרית ובאמצעות חוו"ד המומחה.
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל וניתוח העדויות והראיות, המתנגד לא עמד בנטל להוכיח כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה המאוחרת נכון למועד עריכתה. יתרה מכך, יש די והותר ראיות התומכות פוזיטיבית בטענת המבקשות כי המנוחה הייתה כשירה במועד זה.
על כן טענת המתנגד כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה – נדחית.
ב. טענת המתנגד כי המנוחה לא פעלה בהתאם לסעיף 8א לחוק הירושה ועל כן דין הצוואה המאוחרת להתבטל
המתנגד טוען כי המנוחה לא פעלה בהתאם לחוק הירושה בשינוי הצוואה ההדדית שערכה עם המנוח ועל כן דין הצוואה המאוחרת להתבטל. המבקשות דוחות טענה זו וטוענות כי המנוחה פעלה בדיוק בהתאם לנדרש על פי החוק.
לאחר בחינת טענות וראיות הצדדים ובפרט חקירת עורך הצוואה, דין טענה זו להידחות.
הוכח כי המנוחה פעלה בהתאם למנגנון הקבוע בחוק הירושה על מנת שתוכל לערוך צוואה חדשה המאוחרת לצוואה ההדדית.
עו"ד הרשקוביץ שערך את הצוואה המאוחרת ידע מהמנוחה כי מדובר בשינוי של צוואה הדדית. הוא הסביר למנוחה לאחר שבדק עימה את רצונה היטב ולאחר שבדק עימה האם הועברו נכסים על שמה, כי לצורך עריכת צוואה מאוחרת עליה יהיה להסתלק מחלקה בעיזבון המנוח.
לבקשתה של המנוחה לאחר עריכת הצוואה הוגשה בקשה לרשם לענייני ירושה להסתלקות המנוחה מעיזבון המנוח. בהתאם לכך ניתן צו קיום צוואה מתוקן לצוואת המנוח שבו צויין כי המנוחה מסתלקת צעיזבון המנוח לטובת ילדי הצדדים.
פעולה זו הינה בדיוק בהתאם לחוק הירושה.
על כן המנוחה הייתה רשאית וזכאית לערוך את הצוואה המאוחרת.
כפי שיפורט להלן בהרחבה לגבי הבקשה של המתנגד לביטול תיקון צוואת המנוח, המתנגד לא הוכיח כי עיזבון המנוח חולק. יתרה מכך, הוא שהיה האחראי על נכסי הצדדים וחזר על כך בגאווה בחקירתו תיאר שוב ושוב כיצד הוא זה שדאג לנכסים, לרכוש והוא זה שהביא למנוחה את הכספים.
המתנגד לא הביא ראיות, למעט לגבי שני נכסים שכפי שיפורט להלן אין בכך די, כי העיזבון חולק.
ההסתמכות בעת עריכת צוואה הדדית מתייחסת לבני הזוג ולא לילדיהם ולא ליורשים אחרים בצוואות ההדדיות. על כן שעה שהמנוחה פעלה כפי שמתיר לה חוק הירושה, אין למתנגד עילה ואין לו זכות להתנגד לפעולה המשפטית שבוצעה על ידה.
המתנגד אינו יכול לטעון במצב זה כי זכותו נפגעת מאחר ואין ליורש פוטנציאלי זכות שיש להגן עליה.
המחוקק עיגן את הזכות לשנות צוואה הדדית בסייגים ובהוראות שנקבעו בחוק. שעה שהמנוחה פעלה על פי הם היא חופשיה לצוות כפי שהיא רוצה. גם אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם רצונו של מי מיורשיה על פי דין ובפרט גם אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם בן זוגה שנפטר.
המנגנון שנקבע בחוק הירושה נועד להוות איזון בין ההסתמכות של בני הזוג בעת עריכת הצוואה ההדדית לבין שמירת החופש לצוות. שעה שהמנוחה ויתרה באמצעות ההסתלקות על כל טובת הנאה מהצוואה ההדדית, שבה אליה זכותה לצוות כפי רצונה. כך היא עשתה.
שעה שהוכח כי נסיבות עריכת הצוואה תומכות כי רצונה היה עצמאי ואומד דעתה ברורה – זכותה הייתה לבחור להוריש לילדיה בחלקים שווים. גם אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם ציפיותיו של המתנגד, הדבר אינו מקנה לו זכות התנגדות לצוואתה המאוחרת.
יוער כי בחקירות עדי המבקשות חלקם לא ידעו כי נערכו צוואות הדדיות ואף המבקשות בתחילה טענו כי לא נערכו צוואות הדדיות. גם אם התנהלות זו מעלה תמיהות יש לתת משקל רב יותר לראיות האובייקטיביות מזמן אמת ובפרט לחקירת עורך הצוואה. ראיות אלה ועדות עורך הצוואה בצירוף מה שנאמר לפסיכיאטרית על ידי המנוחה מעידים כי מדובר היה בפעולה משפטית תקפה ולגיטימית של המנוחה.
אשר על כן ולאחר ששוכנעתי כי המנוחה פעלה על פי המנגנון שנקבע בחוק הירושה לגבי שינוי צוואה הדדית והסתלקה מכל חלקה בצוואת המנוח, היא הייתה רשאית לערוך את הצוואה המאוחרת ועל פי רצונה העצמאי.
ג. טענת המתנגד בהתנגדות כי דין הצוואה המאוחרת להתבטל בשל השפעה בלתי הוגנת של המבקשות על המנוחה
בסיכומיו של המתנגד הוא זנח את הטענה לגבי השפעה בלתי הוגנת ולא פירט לגביה ישירות דבר.
המתנגד לא פירט לעומקם של דברים את טענתו להשפעה בלתי הוגנת ולא תמך טענה זו בראיות כלל למעט טענה כללית שלא נומקה ולא פורטה. המתנגד לא התייחס כלל למבחנים שנקבעו בפסיקה ולא נימק כדבעי טענה זו.
יתרה מכך, לכל אורך חקירתו של המתנגד הוא חזר וציין כי הוא היה הבן שדאג לאימו, הגיע אליה באופן יומיומי, דאג לכל ענייניה הכספיים וניהל את רכושה. קרי אין מדובר במצב שזו המתנגד היה מנותק מהמנוחה ואף הדגיש בפני בית המשפט שוב ושוב את מעורבותו עד כדי ממש שליטתו בענייניה הכספיים והרכושיים של המנוחה. קרי המבחנים של תלות ועצמאות ותלות וסיוע – דווקא פועלים כנגד טענותיו של המתנגד.
כמו כן גם לשיטתו של המתנגד המנוחה הייתה בקשר עימו ובקשר עם המבקשות (למרות שציין כי לטעמו היה מדובר בקשר שלילי (במילותיו הקשות יותר).
גם המבקשות אישרו כי המתנגד היה בקשר קבוע עם המנוחה והיה זה שדאג ולטענתן השתלט שלא כדין על כלל נכסיה וכי שלט בה בצורה שלילית ביותר (במילים הקשות שיותר של שתי המבקשות ועדיהן).
הרושם מחקירות שני הצדדים כי הם עומדים משני צדי המתרס בצורה קשה ולא מהססים להעלות טענות קשות ביותר לגבי מערכת היחסים של כל אחד מהם עם ההורים המנוחים.
נסיבות עריכת הצוואה פורטו לעיל באריכות לגבי חקירתו של עורך הצוואה. לחקירתו של עורך הצוואה יש ליתן משקל מלא והיא מחזקת כי הצוואה המאוחרת נערכה באופן חופשי על ידי המנוחה ומבטאת את אומד דעתה העצמאי.
אשר על כן הטענה להשפעה בלתי הוגנת – נדחית.
ד. דיון בטענות נוספות של הצדדים
טענתו המתנגד לגבי היקף העיזבון כי הרכוש בעיזבון ההורים המנוחים הוא רכושו – חלק ניכר מטענות המתנגד הוא ייחס לכך שהוא היה למעשה הבעלים של רכוש ההורים (ועל כן החליטו ההורים להוריש לו בסופו של יום 80% מעיזבונם). בעניין זה יצויין כי ההליכים שבפניי לא עסקו בהיקף העיזבון אלא בזהות יורשי המנוחים ותקפות צוואותיהם. עוד יצויין כי גם טענה זו של המתנגד נטענה בעיקר על ידו ללא שהובאו על ידו עדים או ראיות חיצוניות ומזמן אמת בהליך זה לתמיכה בכך.
המבקש טען כי ההורים המנוחים הוקלטו והוסרטו בעת שנערכה הצוואה ההדדית, דבר המחזק כי המנוחה חפצה הייתה להוריש לו בחלקים שונים מהמבקשות – בסעיף 8 לבקשה לביטול מציין המבקש כך: "האב והאם הוקלטו והוסרטו כשעשו את הצוואה ההדדית לפני שנים והסבירו כי 80% למשיב כי הוא שהרוויח את כל הכסף ועשה את כל ההון ולא האחיות. כך נאמר בפירוש ונרשם גם בהתאם חלקו בצוואה 80%". (ההדגשות בקו – הוספו).
לטענת המבקש הדבר מוכיח כי הנכסים בעיזבון ההורים המנוחים הם נכסיו.
בתצהיר עדות ראשית ובסיכומים לא חזר המבקש על טענה זו.
יודגש – המבקש לא צירף כל ראיה ולא ביקש להביא כל ראיה המעידה כי ההורים המנוחים הוקלטו או הוסרטו. הוא לא חזר על טענה זו בהמשך. ככל שיש בידי המבקש הסרטה והקלטה שיכלה לשפוך אור ולחזק את טענותיו שלו, הרי שהעדר צירופה של ראיה זו פועל כנגד טענותיו.
המבקש לא ביקש להעיד את עורך הצוואה ההדדית שלטענתו היה מקורב אליו ולמנוחים והכיר את המשפחה היטב. הוא כאמור גם לא הביא עדים לתמוך בטענה זו למרות שטען בחקירתו כי יש לו עדים ומסמכים רבים לתמיכה בכך.
טענות הצדדים לגבי נסיבות פטירת המנוחה – הצדדים הרחיבו שלא לצורך בנושא נסיבות פטירתה של המנוחה ומתי התברר לצדדים כי המנוחה נפטרה. המנוחה נפטרה בשנת 2018. הצוואה המאוחרת נערכה בשנת 2013. לא שוכנעתי כי הדבר נדרש ומסייע להכרעה בהליך זה. לטענת המתנגד יש בידיו הסרטה שיכלה לשפוך אור גם על עניין זה וגם על נושאים נוספים הקשורים למערכת היחסים של המנוחה עם המבקשות אולם הוא נמנע מלצרפם. גם בחקירתו עמד בהתנגדותו שלא לצרף סרטונים אלה. על כן אין מקום ליתן לנושא זה משקל והוא לא נדרש להכרעה במחלוקות שבין הצדדים. ההתרשמות הינה בעיקר כי הדבר מעיד על עומק הקרע במערכת היחסים המשפחתית שבין הצדדים.
תניית הסילוקין בצוואת המנוחה – בסיפת סיכומי המבקשות הן עותרות כי בימ"ש ייקבע כי היה מדובר בהתנגדות סרק ועל כן להורות כי תניית הסילוקין תקפה ויש לשלול מהמתנגד את זכות הירושה ולחלק את חלקו בין המבקשות בלבד. עם זאת בהתנגדות המבקשות הן לא טענו לאכיפת תניית הסילוקין אלא רק הציגו את הדברים כחלק מסיכון/סיכוי בהליך ועל מנת שהמתנגד ישקול את צעדיו. בסופו של יום איני סבורה כי די בהליך זה על מנת לענות על הנדרש בתניית הסילוקין ולא נטען די על ידי המבקשות בעניין זה ולמתנגד לא ניתן יומו דיונית ומהותית להתמודד עם טענה זו. יעמדו המבקשות על אכיפת תניית הסילוקין יגישו הליך חדש בענין זה והוא ידון בנפרד ומחדש כדין.
סיכום
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:
ת"ע 17489-10-19 – הבקשה לצו קיום צוואת המנוחה מיום 25.11.2013 – מתקבלת.
ת"ע 17661-01-19 – התנגדות לבקשה לצו קיום צוואת המנוחה מיום 25.11.2013 – נדחית.
ת"ע 21821-11-19 – בקשה לצו קיום צוואת המנוחה מיום 17.6.2007 – נדחית.
הוצאות ההליך – לאור היקף ההליכים, מספר הדיונים והתוצאה, המתנגד ישא בהוצאות המבקשות יחדיו בסך של 23,400 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום ולא – יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.
המזכירות תסגור את ת"ע 17489-10-19, ת"ע 17661-01-19, ת"ע 21821-11-19.
פסק הדין בעניין הבקשה לביטול תיקון צו קיום הצוואה של המנוח
המנוח נפטר 10.3.2008.
ביום 21.5.2008 הגישה המנוחה בקשה לצו קיום צוואת המנוח מיום 17.6.2007, היא הצוואה הדדית. ביום 18.6.2008 ניתן צו קיום על ידי הרשם לענייני ירושה לצוואת המנוח. אין מחלוקת כי הצו ניתן ללא התנגדות ובהסכמת ובידיעת הצדדים והמנוחה. בצוואת המנוח הוא הורה כדלקמן:
על פי צוואת המנוח היורשת במלואה של עיזבון המנוח הייתה המנוחה. רק לאחר פטירתה אמור העיזבון להתחלק בין הילדים: 80% למבקש, 10% לכ"א מהמשיבות.
יודגש אין הוראה בצוואת המנוח המונעת או מגבילה שינוי על פי חוק הירושה.
למרות שניתן צו קיום לצוואת המנוח – למעט עניינים יחידים לגביהם יפורט בהמשך – לא נעשה כל שינוי בנכסי עיזבון המנוח, והצדדים והמנוחה לא פעלו להעברת הנכסים על שמה של המנוחה. גם בעניין זה יפורט בהרחבה בהמשך.
ביום 9.2.2014 הגישה המנוחה לרשם לענייני ירושה בקשה לתיקון צו קיום צוואת המנוח (צורף ע"י המבקש כנספח 1 לתשובת המבקש לתגובת המשיבות לבקשתו לביטול). במסגרת בקשה זו ציין ב"כ המנוחה, עו"ד הרשקוביץ, שגם ערך את צוואתה החדשה, כי: "עיזבונו של המנוח טרם חולק ולא נעשתה כל פעולה ו/או שינוי בעיזבונו על פי צו קיום הצוואה. […] המבקשת מודיעה בזאת כי היא מסתלקת מצוואת המנוח. רצ"ב תצהיר הסתלקות מטעם המבקשת."
בהמשך התבקשה המנוחה ע"י הרשם לענייני ירושה לתקן את תצהיר ההסתלקות כך שיצויין לטובת מי היא מסתלקת במפורש, והוגש תצהיר הסתלקות של המנוחה בו היא מסתלקת לטובת 3 ילדיה בחלקים שווים ביניהם.
בהתאם לכך, ביום 2.9.2014 נתן הרשם לענייני ירושה צו קיום צוואה מתוקן. להלן הצו המתוקן:
המנוחה נפטרה ביום 7.2.2018.
לאחר פטירתה של המנוחה הוגשו לקיום כאמור 2 צוואותיה –הצוואה המאוחרת על ידי המשיבות והמבקש הגיש התנגדות בהתאם והצוואה ההדדית על ידי המבקש. לטענת המבקש רק לאחר הפטירה של המנוחה ועם הגשת הצוואה על ידי המשיבות, התברר לו כי ניתן צו קיום מתוקן לצוואת המנוח, והוא הגיש ביום 1.5.2019 את הבקשה לביטול הצו המתוקן.
הבקשה הועברה בהתאם לבית המשפט יחד עם תיקי העיזבון בעניין המנוחה.
טענות הצדדים
תמצית טענות המבקש
המבקש טוען כי "למרבה ההפתעה, זה עתה גילה" (סעיף 4 לבקשה לביטול) כי ניתן צו מתוקן בעניין צוואות המנוח. לטענת המבקש בעת החתימה על תצהיר ההסתלקות המנוחה הייתה במצב דמנטי מתקדם ולא התמצאה בזמן ובמקום.
המבקש טוען כי הרכוש בצוואות ההורים הוא שלו (סעיף 7 לבקשת הביטול), וכי המשיבות מנסות להשתלט על הרכוש ששייך לו ומנוהל על ידו מזה שנים רבות. על כן טוען המבקש הייתה כוונת ההורים המנוחים להוריש לו 80% מרכושם (ורק 20% לאחיותיו המשיבות). המבקש טוען כי ההורים המנוחים הוקלטו והוסרטו (סעיף 8 לבקשה לביטול), והסבירו כי החלוקה הלא שווה נובעת מכך שהמבקש הוא שהרוויח את כל הרכוש ולא המשיבות.
לטענת המבקש עריכת הצוואה החדשה ותצהיר ההסתלקות נעשו במחטף של המשיבות כאשר המנוחה דמנטית והוחתמה על הצוואה.
לטענת המבקש תיקון הצו מאחר ומדובר בצוואה הדדית, הינו בניגוד לסעיף 8א(ב)(2) לחוק הירושה ועל כן יש להורות על ביטולו. יצויין כי טענה זו לא הופיעה במסגרת הבקשה שהוגשה לרשם – והועברה לבימ"ש – והופיעה לאחר מכן בתגובה לתשובת המשיבות לבקשה לביטול וכן בהמשך ההליך. בסיכומיו של המבקש זו הטענה המרכזית לביטול הצו המתוקן. המבקש טוען כי גם בהינתן הסתלקות המנוחה יש לקיים את צוואת המנוח בשלב השני שלה, בהתייחס למצב של פטירת המנוחה – קרי להורות על חלוקה (לא שווה) בין הילדים באופן שבו המבקש יקבל 80% מהעיזבון והמשיבות 10% כ"א, ולא כפי שנרשם בצו – בחלקים שווים בין שלושת הילדים.
לטענת המבקש המנוחה נטלה נכסים מעיזבון המנוח (טענה שהתבררה במסגרת ההליך) ולא השיבה אותם כפי שנדרשת על פי חוק הירושה ועל כן הסתלקותה ללא השבת הנכסים בטלה ועל כן תיקון הצו בטל.
תמצית טענות המשיבות
המשיבות עותרות לדחיית הבקשה. לטענתן תיקון צו קיום הצוואה נעשה כדין והמנוחה הייתה כשירה והבחירה להסתלק מעיזבון המנוח הייתה שלה ובוצעה כדין. יש להסתמך על הראיות ועל ממצאי חוו"ד המומחה המעידים כי המנוחה הייתה כשירה לביצוע ההסתלקות והבקשה לתיקון צו קיום הצוואה.
לטענת המשיבות המבקש אינו עומד בתנאים הנדרשים על פי סעיף 72(א) לחוק הירושה. המבקש לא הראה כי יש בידיו עובדות או טענות חדשות שיכלו לשנות את מתן הצו המתוקן, והגיש את הבקשה בשיהוי ניכר של 5 שנים מעת שניתן הצו המתוקן ללא הסבר מספק לכך. השיהוי הרב בהגשת הבקשה לביטול עד לאחר פטירת המנוחה הינו בלתי סביר. בנוסף, לטענת המשיבות השיהוי והגשת הבקשה רק לאחר פטירת המנוחה מהווים נזק ראייתי שרק בשלו יש להורות על דחיית הבקשה.
לטענת המשיבות אין בסיס לטענת המבקש כי נכסי ההורים נרכשו מכספיו. לטענת המשיבות המבקש השתלט על רכוש ההורים בפרט לאחר פטירת המנוח והוא שהחליט כמה כספים להעביר למנוחה ומתי. המבקש הוא ששלט על נכסי המנוחה ונכסי עיזבון המנוח.
לטענת המשיבות תיקון צו קיום הצוואה משקף את אומד דעתה של המנוחה שלא הייתה שלמה עם אופן ההורשה בצוואה ההדדית. יחסיה של המנוחה עם המשיבות היו יחסים טובים מאוד לעומת המשיב שהסב לה עוגמת נפש. לכן ולאחר פטירת המנוח גמלה בליבה של המנוחה ההחלטה לפעול לשינוי הצוואה ההדדית.
לטענת המשיבות המנוחה עמדה בתנאים הנדרשים בחוק הירושה לביטול הצוואה ההדדית ועל כן הסתלקה מעיזבון המנוח כדין דבר שהוביל לבקשה לתיקון צו קיום צוואת המנוח. המנוחה הסתלקה מעיזבון המנוח לאחר שעו"ד שייצג אותה וידא עימה כי לא נטלה נכסים מעיזבון המנוח. המשיבות מדגישות כי העברת הנכסים הנחזית לא נעשתה על ידי המנוחה ואף המבקש אישר זאת בחקירתו.
דיון והכרעה
יודגש- קבלת בקשה לביטול צו קיום צוואה גם לפי נוסחו של סעיף 72 לחוק הירושה הינה הליך חריג שיש לעשותו במשורה ובמקרים מתאימים וחריגים.
סעיף 72 לחוק הירושה קובע:
" (א) נתן רשם לענייני ירושה או ביהמ"ש, צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו, ואולם, ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאם לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן, ולא עשה כן בהזדמנות הסמוכה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט".
הלכה היא כי צו קיום צוואה כמוהו כפסק דין מחייב כלפי כולי עלמא. החריג הקבוע בסעיף 72 לחוק הירושה מאפשר את ביטול או תיקון הצו בהתקיימם של שני תנאים מצטברים: הוכחתן של עובדות או טענות חדשות שלא היו בידי המבקש בעת מתן הצו והבאתן בפני בית המשפט בהזדמנות הראשונה. בבחינת הבקשה יעמוד בית המשפט על מידת האיחור בהגשתה ועל ההסבר שניתן לאיחור ולסבירותו, כאשר ככל שהשיהוי ארוך יותר, יידרש נימוק משכנע יותר להצדקתו (ע"א 601/88 עזבון המנוחה מיכאל רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441; ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337; ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב, פ"ד מז(2) 865; עמ"ש 17158-10-20 פלוני נ' אלמונית אח' (16.12.2021)).
הנטל להוכחת התקיימות תנאי סעיף 72 לחוק הינו על כתפי המבקש.
בענייננו שוכנעתי כי נימוקים משפטיים ועובדתיים מובילים למסקנה כי יש מקום להורות על דחיית הבקשה לביטול צו קיום הצוואה המתוקן, מהנימוקים שיפורטו להלן.
בהתאם לטענות הצדדים ידונו הנושאים הבאים הדרושים להכרעה:
1). האם הוכחה עובדה, נסיבה או טענה חדשה שהתגלתה לאחר הוצאת צו קיום צוואה המתוקן.
2). הטענה לגבי (אי) ידיעתו של המבקש אודות מתן הצו המתוקן.
3). טענת המבקש כי תיקון צו קיום הצוואה של המנוח הוא בניגוד לסעיף 8א(ב)(2) לחוק הירושה ועל כן יש להורות על ביטולו.
4). טענת המבקש כי היה על הרשם לקבוע כי החלוקה לאחר ההסתלקות הינה על פי החלק השני בצוואת המנוח, קרי 80% למבקש ו-10% לכ"א מהמשיבות (ולא בחלקים שווים).
5). טענת המבקש כי המנוחה לא הייתה כשירה בעת שהגישה את הבקשה לתיקון הצו.
1). האם הוכחה עובדה, נסיבה או טענה חדשה שהתגלתה לאחר הוצאת צו קיום צוואה המתוקן
הדין מדגיש כי יש להוכיח עובדה או נסיבה חדשה שהתגלתה לאחר שהוצא הצו.
בענייננו המבקש לא הצביע על עובדה אחת חדשה שהתגלתה לאחר הוצאת צו קיום הצוואה המתוקן. העובדה שהוא ככל הנראה מתכוון אליה היא ידיעתו שלו לגבי תיקון צו קיום הצוואה, עניין זה ידון בהמשך.
המבקש לא העלה לכל אורך ההליך כל טענה כי הייתה עובדה או טענה שלא היו בפני הרשם בעת מתן התיקון לצו. בפועל הוא גם לא טען זאת בהליך ולא הוכיח זאת.
בבקשה לתיקון צו קיום הצוואה נרשם מפורשות ע"י המנוחה כי העיזבון לא חולק, וכי המנוחה מבקשת להסתלק וצורף תצהיר הסתלקות. כפי שיפורט להלן לא רק שלא היו פרטים או נסיבות חדשים אלא שגם אי ידיעתו של המבקש ככל שאכן לא הייתה אין בה על מנת להורות על ביטולו של הצו, כפי שיפורט להלן.
אשר על כן המבקש לא עמד בנטל הנדרש על פי סעיף 72(א) להוכיח כי היו עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו המתוקן.
2). הטענה לגבי (אי) ידיעתו של המבקש אודות מתן הצו המתוקן
המבקש טען בבקשה לביטול צו הקיום המתוקן בסעיף 4 לגבי ידיעתו על מתן הצו המתוקן כך: "למרבה ההפתעה, זה עתה גילה המבקש כי לאחר כ-6 שנים, ביום 09.02.2014, הוגשה לכאורה ע"י האם ז"ל בקשה לתיקון צו קיום הצוואה אליה צורף תצהיר לפיו האם מוותרת על חלקה לטובת ילדיה".
בתצהיר עדות ראשית של המבקש הוא חזר על הטענה כי נודע לו כי ניתן צו קיום צוואה מתוקן רק לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים בעניין עיזבון האם המנוחה, וכי מייד עם היוודע לו אודות הצו המתוקן הגיש את הבקשה לביטולו (סעיפים 60-61 לתצהיר עדות ראשית).
בסיכומיו התמקד המבקש בטענות לגבי תוקפה של ההסתלקות והיות הצוואה הדדית. הוא ציין לקונית כי הדבר נעשו מאחורי גבו והוא זה שנפגע מהשינוי (סעיף 40 לסיכומים)
סעיף 72(ב) לחוק הירושה קובע כי: "תוקן או בוטל צו ירושה או צו קיום לפי הוראות סעיף קטן (א), יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים וליורשים על פי דין או לנהנים על פי הצוואה." (ההדגשות בקו – הוספו).
בעת שבו ניתן צו קיום הצוואה הנהנית היחידה מהצוואה הייתה המנוחה לפי הוראות המנוח בצוואתו.
גם אם אלך לפרשנות המחמירה כי הרשם היה צריך להודיע לנהנים על פי הצוואה לאחר פטירת המנוחה – קרי למבקש ולמשיבות – עדיין היה על המבקש להביא הוכחה כי הדבר לא נעשה. תיק הרשם במלואו לא צורף, ולא התבקש לצרפו על ידי המבקש. מהמסמכים שהמבקש עצמו צירף עולה כי יש בידיו מסמכים מתיק הרשם לגבי הבקשה לתיקון שהוגשה על ידי המנוחה. המבקש הוא זה שצירף את הבקשה לתיקון הצו שהוגשה על ידי המנוחה בשנת 2014.
המשיבות לא נחקרו כלל האם ידעו על התיקון ומתי.
על כן, על פניו, נותרה עמימות לגבי ידיעת הצדדים על דבר התיקון.
גם אם אניח ואלך לקראתו של המבקש שהוא לא ידע על תיקון הצו, וגם אם אקבל את מלוא טענתו כי בקשתו לא הוגשה בשיהוי אלא מיד עת נודע לו על התיקון, אין בכך די על מנת להורות על ביטולו של הצו המתוקן.
המבקש באותה עת בה הוגשה על ידי המנוחה הבקשה לתיקון הצו לא היה בעל זכות מוגנת או בעל זכות הסתמכות בכל הנוגע לצוואת המנוח. היורשת באותה עת על פי הצוואה הייתה אך ורק המנוחה. יתרה מכך, למבקש אין ולא יכולה להיות זכות להתנגד לרצונה של המנוחה להסתלק מצוואת המנוח, שזו ורק זו מהות התיקון (כפי שיפורט בהמשך לגבי המנגנון הקבוע בחוק לגבי ביטול צוואה הדדית). המחוקק לא קבע כי יש זכות לנהנים אחרים בצוואה הדדית (גם לא במנגנון של יורש אחר יורש) להתנגד להסתלקות או להשבה הקבועה בחוק לצורך שינוי הצוואה ההדדית של בן הזוג שנותר בחיים.
קרי – בין אם ידע המבקש ובין אם לאו – התוצאה אינה משתנה מאחר ולא היה לו מעמד באותה עת להתנגד לביצוע הפעולה המשפטית שבוצעה על ידי המנוחה. על כן אין נסיבה או עובדה שיכלה לשנות את התוצאה שבה ביקשה המנוחה את תיקון הצו לצורך הסתלקותה.
המבקש אינו יכול לטעון בנקודת הזמן שבה הסתלקה המנוחה כי הוא נפגע מפעולתה המשפטית. אין לאיש זכות להכתיב לרעהו על פי חוק הירושה כיצד להוריש, גם לא ליורשים על פי דין. המחוקק קבע כללים ברורים לגבי אפשרויות לשינוי מהורשה על פי דין ועריכת צוואה וביטולה לרבות צוואה הדדית. כל עוד המנוחה עמדה בכללי חוק הירושה, וכפי שיפורט להלן כך היא עשתה, אין למבקש זכות למנוע ממנה לשנות את צוואתה, באמצעות הסתלקותה מצוואת המנוח וכפועל יוצא מכך תיקון הצו לקיום צוואת המנוח, ואין לו זכות להכפיפה לרצון המנוח או לרצונו.
בנוסף, שמיעת חקירות הצדדים הותירה רושם כי המבקש ידע כי צו קיום הצוואה של המנוח תוקן.
המבקש חזר בחקירתו מספר רב של פעמים כי הוא היה "המוציא והמביא" בכל הנוגע לרכוש ההורים המנוחים: "אני דאגתי לאבא, אמא, לאוכל, הכל. כל הדברים שלהם" (ראו: פרוט' מיום 17.10.21, עמ' 17 שורה 3). ובהמשך חקירתו:
"[..] כל הכספים של אבא ואמא ושאני, ואני 80, 90, 100 אחוז הכסף היה שלי, מעל 80-90 אחוז, כל הכסף וגם הכסף שלי וכסף שהייתי מרוויח מכל מיני דברים אחרים, הייתי מעביר לחשבונות של אבא ואמא. נקודה, סוף.
עו"ד קראוס: ואתה יכול להראות לי מסמכים שמראים שאתה הפקדת כסף בחשבונות של אבא ואמא?
העדהמבקש: אני לא הייתי מפקיד את הכסף. אני הייתי מביא ארגזים כאלה של כסף לאמא ב. ארגזים של הרצלים, גדולים, קטנים, מזומנים, ואמא הייתה הולכת ומפקידה את זה בבנק. אתה רוצה את הרשימה של הבנקים, אני יכול לתת לך.
ש: הבנתי. הבנתי. יש לך עדים, שראו אותך מביא ארגזים של כסף כדי שאמא תפקיד בחשבונות הבנק שלה?
ת: לא. אני, אבא ואמא ידענו." (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 17.10.21, עמ' 19 שורות 21-32).
גם בהמשך חקירתו הדגיש המבקש את שליטתו בכספים ובנכסים גם לאחר פטירת המנוח:
"ש: אחרי פטירת אבא, אתה אחרי פטירת אבא, אתה אומר 2010, אתה לקחת שליטה על כל הנכסים ואתה גבית את מלוא דמי השכירות, נכון?
ת: למה 2010?
ש: ממתי? ממתי אתה גבית, אבא נפטר בשנת 2008. אז ממתי אתה לקחת שליטה?
ת: כן. מ-2010, כשאמא שלי אמרה ש לא מביא לה את הצ'קים, מפקיד את זה בבנק שלו, או בשוק האפור, שזה מגיע ל—, אני בדקתי את זה עם השוכרים שהיו. את כל השוכרים אני החתמתי.
ש: הזמנת אותם לבית המשפט? אחד מהם?
ת: לא. מה אני צריך?
ש: לא צריך. הבנתי. אז אני שואל אותך. ממתי לקחת שליטה מלאה על השכירות של כל הנכסים? מפטירת האבא, מאחר פטירת האבא, שנה אחרי, ממתי לקחת שליטה על כל הנכסים, על כל השכירויות?
ת: אני הייתי מטפל בזה מאז ומעולם. 30-40 שנה אני טיפלתי בכל. בחוזים,
ש: זאת אומרת, אחרי פטירת אבא, אתה,
ת: ואני לוקח את הכסף, הייתי מעביר לאמא.
ש: תראה, משנת 2010 לא העברת לאמא את הכספים. הפקדת את זה בחשבונות שלך.
ת: אתה בטוח?
ש: כן.
ת: אתה בטוח?
ש: כן. זה הטענה. יכולת להוכיח אחרת. תראה לי שהמשכת להפקיד אחרי 2010 בחשבון של אמא.
ת: אני מסביר לך, את הכסף הזה הבאתי לאמא. אמא עשתה מזה מה שהיא רצתה.
ש: אה, הבאת לה בארגזים?
ת: אני תמיד מתעסק במזומנים, בכמויות גדולות מאוד.
ש: הבנתי. אז אתה יכול להראות לי משיכות מהבנק שלך במזומנים?
ת: אני לא צריך.
ש: אתה לא צריך. הבנתי. אמא עשתה משהו, אחרי פטירת אבא, אמא עשתה משהו בנכסים בלעדיך?
ת: לא. כל מה שהיא רצתה היא הייתה שומעת לי,[..]" (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 17.10.21, עמ' 24 שורות 26-33, עמ' 25 שורות 1-24).
בהמשך החקירה המבקש נשאל שוב וחיזק את גרסתו כי הוא בלבד זה שטיפל בכספים:
"עו"ד קראוס: אחרי שאבא נפטר, אתה טיפלת בגביית מלוא דמי השכירות. נכון?
העד המבקש: תמיד אני לקחתי את הכסף. יש לאמא רואה חשבון, מנהל חשבונות, אני שילמתי את המס, נתתי לו צ'קים פתוחים שלי, הוא שילם, אני לא ידעתי כמה, מס הכנסה, מס ערך מוסף, ואת היתרה העברתי לאמא." (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 17.10.21, עמ' 31 שורות 30-33, וכן בעמ' 32).
המשיבה 1 העידה כי המנוחה סיפרה לה כי היא חפצה לשנות את הצוואה ההדדית:
"[..] היא אמרה שהיא, היא חתמה על הצוואה שלה תוך כדי לחץ מאבא שלי ומהמבקש והיא הייתה נגד זה, שזה היה לא צודק ולא הוגן, והיא אמרה שהיא צריכה לשנות את זה ורוצה לשנות את זה[..]" (ראו: פרוט' מיום 20.10.21, עמ' 62 שורות 18-21).
המשיבה 2 תיארה בחקירתה כי המנוחה חפצה הייתה בשינוי הצוואה באופן מושכל ומכוון:
"אחרי שהוא מת, היה לה האומץ לשנות את הצוואה. היא אמרה לנו כל הזמן, זה צוואה לא הוגנת. אתם שלושתכם הייתם ברחם שלי. [..] ומגיע שווה בשווה." (ראו: פרוט' מיום 20.10.21, עמ' 75 שורות 5-8).
המבקש לא ביקש מאז ניתן צו קיום הצוואה של המנוח ביום 18.6.2008 לבצע את צו קיום הצוואה של המנוח, ולא נתן לכך הסבר משכנע. לשיטתו של המבקש הוא סבר כל העת כי הצו משנת 2008 הוא תקף. לו רצה להבטיח את זכויותיו עוד יותר היה מצופה כי יפעל להעברת הרכוש על שמה של המנוחה, שממילא טען כי הוא שמנהל עבורה את כל הנכסים, מאחר וציפה כי בסופו של יום יקבל 80% מכלל נכסי שני המנוחים.
להתנהלות זו – שבה המבקש לשיטתו שולט בנכסים אולם לא פועל לממש את צו קיום הצוואה של האב – אין הסבר ממשי משכנע בבחינת טענות המבקש.
השילוב של אי ביצוע צוואתו של המנוח משנת 2008 יחד עם שליטתו של המבקש – על פי גרסתו – ברובם ככולם של הנכסים של ההורים בפרט לאחר פטירת המנוח – יוצרת את הרושם כי המבקש ידע גם ידע על התיקון, אולם קיווה או האמין כי בסופו של יום אימו המנוחה תוריש לו את מה שנקבע בצוואה ההדדית או אולי אפילו יותר.
העולה מחקירתו של המבקש ומהראיות כי המצב שבו הוא שולט ומחליט גם עבור המנוחה שירת את האינטרסים שלו באותה העת והוא סבר כי המצב משרת אותו. המבקש גם הדגיש כי אימו סיפרה לו כל מה שעשתה לאחר פטירת האב:
"ש: [..] ובמסגרת היחסים הטובים ביניכם, מאחר ואתה טיפלת בכל הרכוש, אז היא כמובן היה ביניכם, כל עוד היא יכלה לדבר איתך, היו שיחות פתוחות והיא סיפרה לך כל דבר שהיא עושה, כל עוד היא יכלה, כל עוד היא הייתה בדעתה, היא סיפרה לך הכל, נכון?
ת: כן."
(ראו: פרוט' מיום 17.10.21, עמ' 39 שורות 2-6).
אשר על כן בין אם ידע המבקש על תיקון הצו כפי שנוצר הרושם מהתמונה הראייתית ועדויות הצדדים בהליך, ובין אם לא ידע המבקש על תיקון הצו וגם בהנחה שהבקשה לא הוגשה בשיהוי – הדבר אינו משנה מזכותה המשפטית של המנוחה להסתלק מצוואת המנוח. לא דרושה הסכמה של המבקש לכך, ואין לו זכות עמידה להתנגד לביצוע פעולה זו. על כן וגם לאחר בחינת הטענה לגבי אי ידיעת המבקש, אין עובדה או נסיבה חדשה שלא היו ידועים לרשם עת ניתן הצו המתוקן.
ויצויין– הצו המתוקן לא ניתן באחת על ידי הרשם והוא העיר הערות ורק אחרי שהתקבלה ההסתלקות כדין, אישר את תיקון הצו כעבור כ-7 חודשים מהמועד בו הוגשה הבקשה לתיקון.
3). טענת המבקש כי תיקון צו קיום הצוואה של המנוח הוא בניגוד לסעיף 8א(ב)(2) לחוק הירושה ועל כן יש להורות על ביטולו
המבקש טוען כי המנוחה לא פעלה בדרך שקבע המחוקק לצורך ביטול הצוואה ההדדית, ועל כן יש להורות על ביטולו של הצו המתוקן. לטענתו המנוחה לא פעלה במנגנון שנקבע בסעיף 8א(ב)(2) לחוק הירושה:
"8א. [..]
(ב) לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:
[..]
(2) לאחר מות אחד מבני הזוג –
(א) כל עוד לא חולק העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;
(ב) לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש;". (ההדגשות בקו – הוספו).
המבקש טען כי לא התקיימו התנאים הנדרשים לא ביחס למצב שבו לא חולק העיזבון ולא ביחס למצב שבו חולק.
עו"ד הרשקוביץ בחקירתו ציין כי המנוחה מסרה פרטים מדוקדקים על כך שהמנוח והיא ערכו צוואות הדדיות ותיאר את הנסיבות והדברים שנאמרו לו על ידי המנוחה לגבי רצונה לשנות את הצוואה ההדדית:
"[..] היא לא הציגה לי את הצוואה שלה, היא כן הציגה לי את הצוואה של בעלה המנוח, והיא אמרה לי שהצוואה שלה היא צוואה הדדית, העתק כנראה, לא ראיתי, אמרתי לה תלכי להביא את זה, אני לא, אני מפחדת שהבן יעשה לי בלגאנים, אני לא רוצה, אני אומרת לך שזה צוואה הדדית, אמרתי בסדר, אם זאת צוואה, אמרתי לה אם זאת צוואה הדדית ואת רוצה לשנות, הסברתי לה, מה היא צריכה לעשות והיא הסכימה, היה לה חשוב לשנות אותה," (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 87 שורות 32-33, עמ' 88 שורות 1-5)
המבקש טוען כי גם בהנחה שהעיזבון לא חולק, הסתלקות המנוחה לא הייתה כדין, ועל כן יש להורות על ביטול תיקון הצו – לטענת המבקש תצהיר ההסתלקות עליו חתמה המנוחה שהוגש במסגרת הבקשה לתיקון צו קיום צוואת המנוח (שצורפה על ידו לתגובה לתשובת המשיבות בבקשתו לביטול) מהווה תצהיר הסתלקות על פי סעיף 6 לחוק הירושה ולא על פי סעיף 8א(ב)(2)(א) לחוק, מאחר והוגש בבקשה לתיקון הצו תצהיר הסתלקות כללי.
טענה זו של המבקש טעות ביסודה. אין מחלוקת כי הרשם לענייני ירושה לא קיבל את תצהיר ההסתלקות הכללי שהגישה המנוחה בבקשה לתיקון ולא על פיו ניתן הצו המתוקן. רק לאחר מכן הוגש תצהיר הסתלקות מתוקן נוסף בו הורתה המנוחה כי היא מסתלקת מחלקה לטובת שלושת ילדיה בחלקים שווים.
התיקון שביקש הרשם לענייני ירושה בוצע בתצהיר ההסתלקות הנוסף של המבקשת – והוא עולה בקנה אחד עם הוראות החוק.
עו"ד הרשקוביץ העיד לגבי תיקון תצהיר ההסתלקות כי הוא זוכר את הנסיבות היטב וכן את רצונה של המנוחה:
"[..] אני זוכר משתי סיבות, א' כי זה לא היה משהו סטנדרטי, זה היה משהו שבאו לבקש הסתלקות ותיקון צו קיום שעברו כמה שנים מזה וזה לא משהו סטנדרטי, לא עשיתי את זה אף פעם, זאת אומרת זה משהו מאוד מיוחד, ובדקתי הרבה פעמים שזה ניתן להיעשות ואיך לעשות את זה, ולכן אני זוכר אם את שואלת את הזה, את המקרה, את המנוחה אני גם זוכר, הייתה אישה מאד נחמדה ו(לא ברור) כמה פעמים, אז אני זוכר,
[…]
העד, מר הרשקוביץ: היו לי פגישה אחת שהיא הייתה ב(לא ברור) לא זוכר כרגע כמה פגישות היו, הייתה פגישת היכרות ואז שלחתי אותם להביא חוות דעת פסיכיאטרית, אני לא זוכר אם שלחו או אם באו עם זה, הייתה עוד פגישה לצורך הבקשה עצמה, חתימת התצהיר, לאחר מכן קיבלתי הודעה מהרשם שהתצהיר לא נערך מבחינתם כמו שצריך ולכן (לא ברור) להביא אותה שוב, כדאי שתעברי עליו, אז אמרתי לה אני אבוא אלייך, אחתים אותך על התצהיר המתוקן, כמה פגישות זה היה, 2 או 3, אני לא רוצה להתחייב, ". (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 85 שורות 22-33; עמ' 86 שורות 1-4).
בהמשך חקירתו של עו"ד הרשקוביץ הוא פירט את ההליך שהיה מול הרשם לגבי תצהיר ההסתלקות:
"פנינו לרשם, הרשם אמר תעשו תצהיר מתוקן, היינו צריכים לעשות תצהיר מתוקן, זאת אומרת ההליך פה לא היה הליך סטנדרטי, אגב, אני גם לא הייתי בטוח שהוא יעבור במובן הזה שעברו כמה שנים וכו', הוא עבר מול הרשם, מילאנו את הדרישות של הרשם והרשם הוציא צו מתוקן, [..] הרשם, כשהבאנו לו, סליחה כשהגשנו לרשם את הבקשה, אז הוא כתב שתצהיר ההסתלקות צריך להיות מפורט לטובת מי ההסתלקות למרות שהיו כמה שזכור לי רק 3 ילדים אז עשינו תצהיר מתוקן שההסתלקות זה טובה 3 ילדים, שליש, שליש, שליש,[..]".
(ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 91 שורות 10-19).
בהתאם להוראות החוק יכלה המנוחה להסתלק לטובת ילדיו של המנוח, בדיוק כפי שעשתה. בצו המתוקן צויינה מפורשות מהות הסתלקותה של המנוחה: המנוחה הסתלקה מכל חלקה עפ"י הצוואה לטובת שלושת ילדיה בחלקים שווים ביניהם.
המבקש טוען כי המנוחה נטלה מהעיזבון נכסים ולא השיבה אותם על פי חוק הירושה ועל כן יש להורות על ביטול תיקון הצו – המבקש טוען כי הוכח כי המנוחה נטלה נכסים מעיזבון המנוח, ומאחר ולא השיבה אותם לעיזבון, יש לראות בהסתלקותה כמבוטלת מאחר ולא פעלה על פי סעיף 8א(ב)(2)(ב) לחוק: "לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש".
טענותיו של המבקש בעניין זה היו סותרות. המבקש טען כי עיזבון ההורים המנוחים כולל נכסים רבים. טענת המבקש לגבי העברת נכסים למנוחה על פי צוואת המנוח שהוכתרה בכותרת: "המנוחה כבר נטלה לעצמה נכסים לפי צוואת המנוח" – התבררה כלא נכונה.
הוכח כי מכלל הנכסים הרבים (כך הגדיר המבקש בעצמו) מדובר בהעברת הערת אזהרה אחת בלבד ובנכס נוסף שטיב העברה ומועדה ופרטיה לא הובררו כלל, ובוודאי לא ב"נכסים". המבקש לא הוכיח כי הועברו "נכסים".
בנוסף, גרסת המבקש כי המנוחה נטלה נכסים קרסה מתשובותיו שלו בחקירתו.
בתצהיר עדות ראשית של המבקש הוא טען בסעיפים 71-72 כי הועברו נכסים על ידי המנוחה בחייה בשנת 2012 ובשנת 2016. בנספח 3 לתצהיר עדות ראשית של המבקש הוא צירף נסח טאבו ובו העברת הערת אזהרה בשנת 2012 על שמה של המנוחה בלבד עפ"י צוואת המנוח, וכן נסח טאבו נוסף ובו נרשם מכר על פי הצוואה בשנת 2016.
במסמכים שהתקבלו מלשכת רישום המקרקעין (וצורפו כמוצגים מטעמו של המבקש בתיק) צורפה הבקשה משנת 2012 המתייחסת להעברת הערת האזהרה על שמה של המנוחה. במסמכים מופיעה חתימה תחת שמה של המנוחה.
המשיבה 1 ציינה בחקירתה לאחר שהראו לה את החתימה כי: "אני לא מזהה את החתימה הזאת, היא נראית לי מזויפת" (ראו: פרוט' מיום 20.10.21, עמ' 62 שורות 1-3).
העד (בעלה של המשיבה 1), ציין בחקירתו כי אינו יודע דבר על העברת נכסים על פי צוואת המנוח על שם המנוחה (ראו: פרוט' מיום 20.10.21, עמ' 48 שורות 28-33).
המשיבה 1 ציינה בחקירתה כי לא ידוע לה שהמנוחה העבירה נכסים על פי צוואת המנוח (ראו: פרוט' מיום 20.10.21, עמ' 61 שורות 32-33).
המבקש ציין בתחילה בחקירתו כי המנוחה עשתה 2 דברים: "[..]היא העבירה איזה נכס למישהו ועשתה עוד משהו. 2 דברים אני יודע שהיא עשתה[..] על איזה חנות ואיזה מגרש, משהו כזה" (ראו: פרוט' מיום 17.10.21, עמ' 25 שורות 29-30, 32).
בהמשך החקירה כאשר התבקש המבקש לפרט מה ידוע לו על העברת נכסים על ידי המנוחה והשיב כי לא בדק העברת נכסים:
"כב' הש' סנונית פורר: מרXXX (המבקש), בוא נחזור על השאלה, בסדר? שאל אותך עורך הדין, האם לאחר שאביך נפטר, האם לאחר שאביך נפטר, ידוע לך על איזשהן פעולות של העברה, שבוצעו על ידי אימך ז"ל?
העד המבקש: לא ידוע לי.
עו"ד קראוס: הבנתי.
העד המבקש: אבל יכול להיות שהם עשו. אמרו לי שהעבירו איזה חנות על השם של מישהו ועוד איזה מגרש על שם של מישהו.
ש: בדקת?
ת: אני לא בדקתי."
(ראו: פרוט' מיום 17.10.21, עמ' 28 שורות 14-22).
בהמשך נשאל האם החנות לגביה הועברה הערת האזהרה נמכרה והשיב כי אינו יודע (עמ' 30 שורה 21). בהמשך החקירה אמר כי המשיבות היו מאחורי ההעברה הזו (עמ' 35, שורות 1-6).
המבקש הדגיש בחקירתו כי חתימת המנוחה על המסמך מלשכת רישום המקרקעין מזויפת והשיב מספר פעמים כי זו לא החתימה שלה ובהמשך ציין כי זו חתימה מזויפת (ראו: פרוט' מיום 17.10.21, עמ' 37 שורות 1-22).
אולם בסיכומיו שינה גרסה וטען בסעיף 59 לסיכומיו טענה עובדתית הפוכה: "חזקה שמסמך שהתקבל בלשכת רישום מקרקעין, ולא בוטל או נעשתה כל פעולה אחרת לביטול רישומו בשל טענת זיוף – הוא תקין. חזקה שהמדובר בחתימת המנוחה. מה גם שהמסמך נחתם בפני עו"ד, חזקה שעו"ד לא יתן יד להגשת מסמך מזוייף לרשויות המדינה" (ההדגשות במקור).
לאור הסתירה בין הטענות אני סבורה כי יש להעדיף את תשובת המבקש שניתנה בחקירה הנגדית באופן ספונטני ולא מתוכנן, ולא את הגרסה הנוגדת בסיכומיו.
על כן גם לשיטתו של המבקש לא מדובר בחתימת המנוחה על העברת הערת האזהרה. ואם לא מדובר בחתימת המנוחה הרי שטענתו שהמנוחה נטלה נכסים מהעיזבון הוכחה – במו פיו – כלא נכונה.
בסיכומיו הוסיף המבקש נופך לטענה זו וטען כי מדובר בנכסים המוערכים במיליוני שקלים (סעיף 60 לסיכומיו). טענה זו לא נטענה טרם לכך, ולא הובאו על ידי המבקש ראיות כי המנוחה העבירה על שמה נכסים במיליוני שקלים. יתרה מכך, גם טענה זו עומדת בניגוד לגרסתו הקודמת של המבקש בחקירתו כי הוא זה שניהל את הנכסים ולא המנוחה.
עו"ד הרשקוביץ בחקירתו הדגיש כי בדק עם המנוחה מספר פעמים האם הועברו נכסים על שמה לצורך ביצוע תיקון צו הקיום כרצונה:
"הדגשתי לה כמה וכמה פעמים שאת כל זה ניתן לעשות כשאת לא פעלו, שאלתי אותה 100 פעם, היא אמרה שלא פעלו, אגב זה גם מה שחתמה בתצהיר, שאלתי אותה כמה וכמה פעמים, אני לא יודע מה הרכוש, זאת אומרת לא עשיתי חקירה כלכלית, היא אמרה לי לא בוצע שום דבר שזה באמת אחת השאלות העיקריות ששאלתי, כי הסברתי לך שאם זה נעשה אז אנחנו בבעיה, אגב ובעיה אני אומר במרכאות כי ניתן היה גם לבטל אם היא עשתה איזה שהיא פעולה והיא אמרה לי שהיא לא עשתה שום פעולה, זה גם מה שהיא חתמה בתצהיר, יותר מזה אני לא יכול לעשות,".
(ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 89 שורות 12-19).
גם בהמשך החקירה חזר וציין עו"ד הרשקוביץ כי המנוחה אמרה לו כי לא נעשה דבר למימוש צוואת המנוח: "היא אמרה לי לא, לא עשינו שום דבר לפי הצוואה, זה צוואה שנשארה as is " (ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 93 שורות 14-18).
אשר על כן לא הוכח כי המנוחה נטלה נכסים מהעיזבון ולא השיבה אותם טרם ששינתה את צוואתה ההדדית ועל כן בנסיבות הללו היה עליה לפעול – כפי שפעלה – באמצעות הסתלקות ולא באמצעות השבת נכסים.
יצוין כי המבקש לא עמד על ההבדל בין שני חלקי סעיף 8א(ב)(2) לחוק הירושה:
"(ב) לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:
[..]
(2) לאחר מות אחד מבני הזוג –
(א) כל עוד לא חולק העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;
(ב) לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש;" (ההדגשות בקו – הוספו).
ס"ק ב(2)(א) ו-(ב) הם חלופיים זה לזה ומתייחסים לשני מצבים: מצב שבו לא חולק העיזבון ומצב שבו חולק. התנאים הנדרשים בכל מצב שונים. כל עוד לא חולק העיזבון – נדרשת הסתלקות מחלקה של המנוחה בצוואה. לאחר חלוקת העיזבון – יש להשיב את כל מה שהתקבל מהצוואה.
מאחר ובענייננו לא הובאה ראיה כי העיזבון חולק ולגבי הערת האזהרה גם טענה זו קרסה ולגבי הנכס הנוסף הדבר לא התברר ולא התבקש לבררו כדבעי, הרי שהדרך המשפטית הנכונה בה היה על המנוחה לנקוט הינה הסתלקות, בדיוק כפי שעשתה.
אשר על כן טענת המבקש כי תיקון צו קיום הצוואה של המנוח הוא בניגוד לסעיף 8א(ב)(2) לחוק הירושה ועל כן יש להורות על ביטולו – נדחית. הוכח כי המנוחה פעלה כדין ויכלה להסתלק כדין מחלקה ועל כן התיקון של צו קיום הצוואה של המנוח היה בהתאם לכך כדין.
4). טענת המבקש כי היה על הרשם לקבוע כי החלוקה לאחר ההסתלקות הינה על פי החלק השני בצוואת המנוח, קרי 80% למבקש ו-10% לכ"א מהמשיבות (ולא בחלקים שווים)
המבקש טוען כי רצונו של המנוח סוכל בתיקון הצו, מאחר והסתלקות המנוחה הייתה בחלקים שווים לשלושת הילדים. זאת, כאשר בצוואה הורה המנוח על חלוקה לא שווה, המעדיפה את המבקש מפורשות על פני המשיבות.
לאחר בחינה של טענות הצדדים וראיותיהם – אין בידי לקבל טענה זו.
המנוח ציווה בצוואתו כי בעת פטירתו יעברו כל נכסיו לאשתו, ורק לאחר פטירתה יחולקו נכסיו בין הילדים בצורה לא שוויונית. המנוח נפטר לפני המנוחה. העתרות לבקשתו של המבקש – כי בעת הסתלקות המנוחה יש להתייחס לכך כמעבר למצב בצוואה של אחרי פטירתה, משמעה שינוי מהיסוד של צוואת המנוח והוספת תנאי שאינו מופיע בצוואתו של המנוח: כי אם המנוחה תבקש לשנות את הצוואה ההדדית ותסתלק מחלקה יחול החלק השני של הצוואה של חלוקה לא שווה. החלוקה לילדי הצדדים בצוואת המנוח מתייחסת רק למצב לאחר פטירתה של המנוחה.
הפרשנות הלשונית (של שתי צוואות ההורים) הינה כי ההורשה הבלתי שווה מתרחשת רק לאחר פטירת בן הזוג, ולא לפניה. המבקש עותר למעשה לפרשנות שאינה עולה מלשון הצוואה ואינה עולה גם מפרשנות חוק הירושה. חוק הירושה אינו קובע כי עם הסתלקות בן הזוג יראו את ההסתלקות כפטירה על כל המשתמע מכך. על כן הפרשנות המבוקשת על ידי המבקש – לא רק שאינה עולה בקנה אחד מפרשנות צוואת המנוח אלא גם אינה עולה מפרשנות חוק הירושה.
המחוקק היה ער למיוחדות ולמורכבות של הסדר הצוואות ההדדיות ועל כן נקבע ההסדר המייחס הסתמכות הדדית של הצדדים. בהתאם לכך נקבע כי צד שחוזר בו מהצוואה ההדדית לא ייהנה מזכויות בצוואת בן זוגו. עיקרון זה נשמר בענייננו במלואו. המנוחה לא קיבלה את נכסי המנוח, ובמקום זאת הסתלקה בהתאם לחוק הירושה לטובת ילדי הצדדים.
יודגש עוד – כי ההסתלקות המוקנית בחוק לבן הזוג שנותר בחיים הינה חד צדדית, ואינה דורשת הסכמת הנהנים הנוספים בצוואה או היורשים על פי דין, בין אם הם ילדי הצדדים ובין אם הם גורמים נוספים.
חוק הירושה לא שלל אפשרות להסתלקות גם במצב תיאורטי שבו המנוח היה מוריש את כל רכושו רק למנוחה ללא הוראות של יורש אחר יורש. במצב זה – שלא נשלל על פי החוק – הסתלקותה של המנוחה לטובת הילדים, זכות המוקנית לה על פי חוק, מובילה לחלוקה על פי רצונה של המנוחה. ייתכן כי יש מקום לחשיבה מחודשת של המחוקק בעניין זה מאחר והדבר מוביל במצבים מסויימים למצב שבו המנוחה אמנם מסתלקת מכל שירשה אך יש בהסתלקותה לקבוע כי החלוקה הינה על פי דין, שעה שהמנוח לא קבע חלוקה שכזו בצוואתו. אולם בעת הזו לא זו לשון החוק.
על כן גם אם ניתן להבין את אכזבתו של המבקש מהסתלקותה של המנוחה, אין לו זכות מוגנת או הסתמכות שמוגנת על פי חוק, על פיה הוא יכול כעת לדרוש את ביטול הסתלקותה של המנוחה. למבקש אין אינטרס בר הגנה שיכול למנוע מהמנוחה להסתלק מחלקה בצוואת המנוח.
המבקש אינו יכול "לכפות" או "לדרוש" מהמנוחה שלא להסתלק, והוא אינו יכול למנוע ממנה את זכותה על פי חוק לעשות כן, מאחר והוא ציפה לרשת יותר מאחיותיו. המבקש אינו יכול למנוע מהמנוחה את זכויותיה החוקיות לשנות מהצוואה ההדדית שעה שפעלה על פי ההסדר הקבוע בחוק.
להשלמת התמונה יצויין כי הוראות סעיף 8א(ב) לחוק הירושה חלות בענייננו מאחר ואין הוראה אחרת בצוואות ההדדיות של המנוחים הקובעות הוראות לגבי שינוי או ביטול של הצוואות ההדדית. ויוזכר עוד כי סעיף 8א(ג) לחוק הירושה קובע מפורשות כי: "הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה". למעשה עותר המבקש כי בימ"ש ישלול את זכותה של המנוחה לבטל את צוואתה ההדדית, לכך כאמור אין בסיס.
אשר על כן טענת המבקש כי היה על הרשם לקבוע כי החלוקה לאחר ההסתלקות הינה על פי החלק השני בצוואת המנוח – נדחית. עם זאת ולאור אי הבהירות ואי הבירור המספק אני מבהירה ומורה כי ככל שעברו נכסים על שמה של המנוחה מתוקף צוואתו של המנוח, וזאת כאמור לא הוכח עד תום בהליך זה, הם יושבו לעיזבון המנוח במלואם.
5). טענת המבקש כי המנוחה לא הייתה כשירה בעת שהגישה את הבקשה לתיקון הצו
בבקשה לביטול צו הקיום המתוקן טען המבקש כי בעת החתימה לכאורה על תצהיר ההסתלקות המנוחה הייתה במצב דמנטי מתקדם ולא התמצאה בזמן ובמקום (סעיף 5 לבקשה לביטול).
בסיכומיו של המבקש לא הופיע כל פירוט על העדר כשירות בהקשר הבקשה לביטול (אלא רק בחלק המתייחס להתנגדות לצוואה המאוחרת של המנוחה בו דנתי לעיל).
בסעיף 61 לסיכומים צויין לעומת זאת כי: "יובהר כי גם אם המנוחה הייתה כשירה לחתום [..] או על התצהיר התומך לבקשה לתיקון הצו, הרי שעדיין הפעולות שנעשו אינן מקיימות את התנאים הקבועים בסעיף 8א לחוק הירושה, וברי שלא היה ניתן לתקן את הצו באופן הסותר את רצון המנוח, ואם הייתה כשירה הרי שהעבירה ביודעין את נכסים על שמה, דבר החוסם את שינוי צוואתה ההדדית לפי חוק הירושה" (ההדגשות בקו – במקור). קרי המבקש התייחס בטענותיו בסיכומים לגבי הבקשה לביטול למצב שבו המנוחה כשירה. המבקש העדיף מפורשות את טענותיו האחרות שנדונו לעיל על פני טענת היעדר הכשרות.
על כן יש לראות את המבקש כזונח את טענת היעדר הכשרות שהופיעה בבקשה לביטול צו הקיום המתוקן.
מעבר לכך, וכפי שנדון בהרחבה לעיל בפסק הדין לגבי התנגדות המבקש לצוואת המנוחה, בנוגע לטענת היעדר הכשרות של המנוחה (עת ערכה את צוואתה האחרונה ובסמוך לכך את תצהיר ההסתלקות ובקשתה לתיקון צוואת המנוח), טענת המבקש בעניין היעדר הכשרות נדחתה גם לגופה לאור הראיות שהובאו בהליך.
סיכום
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כי הבקשה לביטול צו קיום (מתוקן) לצוואת המנוח מיום 2.9.2014 שהוגשה על ידי המבקש במסגרת ת"ע 69027-07-19 – נדחית.
עם זאת ולאור אי הבהירות ואי הבירור המספק אני מבהירה ומורה כי ככל שעברו נכסים על שמה של המנוחה מתוקף צוואתו של המנוח, וזאת כאמור לא הוכח עד תום בהליך זה, הם יושבו לעיזבון המנוח במלואם.
הוצאות ההליך – בראיה הכללית של התוצאה בכל ההליכים ומאחר ועיקר ההליכים התמקד בנושא עיזבון המנוחה ולא בבקשה לביטול צו קיום הצוואה של המנוח, המבקש יישא בהוצאות המשיבות (יחדיו) עבור הליך זה בהוצאות מופחתות בסך של 11,700 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום ולא – יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.
המזכירות תסגור את ת"ע 69027-07-19.
פסק הדין כולו מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, כ' אב תשפ"ב, 17 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
