ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
לפני
כבוד השופט פאול שטרק
בעניין: מדינת ישראל ע"י ב"כ עוה"ד
יהונתן יודיץ'
אוריאל בן חמו ע"י ב"כ עוה"ד
יעקב קמר
נגד
הכרעת דין
המאשימה
הנאשמים
הקדמה
.1
.2
3
בפני בית המשפט כתב אישום מושא אירוע מיום 23.12.16. כתב האישום הוגש ביום 16.3.20.
התיק עבר למותב זה ביום 29.11.22. נקבע מועד דיון על פי סעיף 144 לחוק סדר דין הפלילי
(נוסח משולב) התשמ"ב – 1982 (להלן: חסד"פ) ליום 19.1.23 ובהסכמת הצדדים הדיון
נדחה ליום 14.2.23. לאחר קיום דיון על פי סעיף 144 לחסד"פ, נקבעו מועדי דיוני הוכחות
ליום 11.7.23 וליום 18.7.23.
במהלך הדיון ביום 18.7.23 התעוררה שאלה משפטית ביחס לקבילות סרטון וידאו מטעם
המאשימה, אשר לפי הנטען, מתעד האירוע מושא כתב האישום. במהלך הדיון הודיע בית
המשפט על הפסקה של 10 דקות כדי לגבש החלטה מנומקת. בסיום ההפסקה, ועם שובו של
מותב זה לאולם, הסתבר שבייכ המאשימה לא חזר לאולם. לאחר המתנה של חצי שעה, בית
המשפט נאלץ לסיים את הדיון ולקבוע מועד הוכחות נוסף ליום 28.11.23 להמשך שמיעת עדי
תביעה, עדי הגנה, ככל שיש, ולסיכומים בעל פה. ביום 1.8.23 ניתנה החלטה ביחס לשאלת
קבילות הסרטון. לאחר פרוץ מלחמת ייחרבות ברזליי ביום 7.10.23, ובהתאם לצו חרום
שהתקיים בעקבותיה, נדחה המשך שמיעת ההוכחות עד ליום 20.2.24.
יצוין כי במהלך שמיעת ההוכחות עלה, כי מדובר בתיק חקירה אשר נמסר למאשימה בסיום
חקירת המשטרה, והוחזר למשטרה מספר פעמים לצורך השלמת החקירה. הסרטון לא נמסר
לידי המשטרה עד ליום 15.7.18, וכתב האישום הוגש קרוב לשנתיים לאחר מכן. אין בפני בית
המשפט הסבר לשיהוי שעיכב שמיעת הוכחות וגרם למתן הכרעת דין רק היום. לאחר שמיעת
עדי הצדדים ועיון בראיות, ובפרט בסרטונים (מטעם המאשימה ומטעם הנאשם) עולה כי אין
1 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
בשיהוי השפעה של ממש על הכרעת הדין. עם זאת על המאשימה לתת התייחסות לשיהוי
בהמשך ההליכים נוכח התוצאה.
כתב האישום
.4
.5
.6
בפני בית המשפט כתב אישום לפיו נטען כי ביום שישי, 23.12.16, בסמוך לזמן כניסת השבת,
היו המתלונן, אשתו ותינוקם (משפחה מהמגזר החרדי) בדרכם לבית הוריו של המתלונן.
הנאשם נהג באותה עת ברכב מסוג הונדה סיוויק וסטה מנתיבו וחסם רכבו של המתלונן.
כתוצאה, המתלונן נאלץ לבלום באופן פתאומי, וצפר לכיוונו של הנאשם.
בהמשך, הנאשם והמתלונן המשיכו באותו כיוון לשכונת רמות בירושלים. אז עצר הנאשם
רכבו וחסם את המתלונן לכמה דקות מלהמשיך בדרכו. הנאשם המשיך בנסיעתו באיטיות
והפריע למתלונן בהמשך דרכו.
לאחר מכן ביקש הנאשם מהמתלונן לעצור. המתלונן עצר רכבו כמטר אחד לפני רכבו של
הנאשם, ויצא לכיוון מכוניתו של הנאשם. הנאשם יצא גם הוא ממכוניתו, צעד לכיוונו של
המתלונן וחבט בראשו של המתלונן, אשר נפל על הכביש. אשת המתלונן יצאה מהרכב והחלה
לצעוק על הנאשם. הנאשם חזר לרכבו ועזב את המקום.
.7
.8
בעקבות המכה שקיבל המתלונן, הוזמן אמבולנס והוא פונה לבית החולים הדסה עין כרם.
המתלונן אושפז ושוחרר במוצאי יום שבת, 24.12.16.
בעקבות מעשה הנאשם, המהווה תקיפה שלא כדין, נגרמה למתלונן חבלה חמורה:
.9
נפיחות באזור פרה-אוריקולרי משמאל, לפתיחת פה מוגבלת, חוסר הצלחה לבצע
תנועה לטרליות, רגישות באזור TMG מימין וירידה בתחושה בצד ימין. ובאזור
הפה והלוע נגרמו למתלונן החבלות הבאות: המטומה תת לשונית, חוסר הצלחה
לסגור את הלסת, קו שבר פתוח ומדמם העובר בין שיניים 42-43.
לאור האמור מיוחסת לנאשם עבירה של גרימת חבלה חמורה בניגוד לסעיף 333 לחוק
העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין).
תשובת הנאשם לכתב האישום
10. אין הנאשם מכחיש תיאור החבלה שנגרמה למתלונן, אלא טוען שחומרת החבלה הינה תוצאה
של נפילת המתלונן לקרקע לאחר מתן המכה. עוד נטען כי למעשה, המתלונן היה התוקף בכך
2 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
ב"כ הנאשם
23. ב"כ הנאשם טוען כי מדובר במעשה של הגנה עצמית, ולכל הפחות טעות כנה מצד הנאשם
במצב הדברים שהביאו אותו לפעול כפי שפעל.
לטענת ב"כ הנאשם, המתלונן הוא זה שחסם את המשך דרכו של הנאשם עם רכבו, וכי יש
לדחות הטענה כי הנאשם הציק למתלונן בנסיעה לכיוון זירת האירוע, וחסם דרכו, דבר
שהביא את המתלונן לעקוף מצד שמאל את רכב הנאשם. עוד טוען בייכ הנאשם כי יש לדחות
גם את הטענה לפיה הנאשם סימן בדרך לא דרך למתלונן לעצור. המתלונן יצא מרכבו ראשון
ובידו חפץ חד. הגב' דבורה אשר ישבה במושב הקדמי ומאשרת כי היה חפץ כלשהו (הערת
בית המשפט: לדבריה יתכן מכשיר טלפון נייד) בידו של המתלונן. הנאשם היה רשאי למנוע
אפשרות של תקיפה בכך שנתן מכה למתלונן בעת שהתקרבו אחד לשני.
הנאשם שיתף פעולה עם המשטרה, מסר גרסה מלאה, וכאשר נתבקש להשתתף בהליך
ייעימותיי עם המתלונן, הסכים, אך היה זה המתלונן שסירב. עוד נטען כי אין חיזוקים לעדותו
של המתלונן. בנוסף נטען, כי אשתו של המתלונן ישבה במושב אחורי ברכב, ולאור מיקום
רכבו של המתלונן לפני רכבו של הנאשם, הרי שבאופן כזה ממקום ישיבתה במושב, בקושי
יכלה להעיד על מה שהיה. לעומתה יש חיזוק מעדותה של הגב' דבורה אשר בכך שכן היה חפץ
בידי המתלונן.
24. מעבר לטענות לגופו של האירוע, בייכ הנאשם מפנה גם למחדלי חקירה, וטוען כי לא נעשה
שום מאמץ על ידי המשטרה לאיתור מצלמות שאולי תיעדו האירוע, וכי המתלונן ומשפחתו
נאלצו לחפש מצלמות, ולפיכך, איסוף הסרטונים והעברתם למשטרה נעשה באופן כושל.
בנוסף נטען, כי עת 3, מר בנימין חסיד אחיו של המתלונן, הוא אשר העביר את הקבצים
המתעדים במלואם את האירוע לרבות העקיפה על ידי המתלונן. עם זאת בידי המאשימה רק
סרטון שהינו צילום ווידאו של מסך מחשב או Tablet המציג את הסרטון. עוד נטען לעניין
מחדלי החקירה, כי גם כאשר היה שידור בערוץ 13, לא היה ניסיון לאסוף הקבצים
המקוריים. בכך, נטען, נפגעה זכותו של הנאשם להליך הוגן.
מחדלי חקירה
25. בטרם דיון והכרעה יש להתייחס להשתלשלות העניינים בטרם הגשת כתב האישום. מדובר
באירוע שהתרחש בסוף שנת 2016, כתב אישום הוגש בחודש מרס 2020, היינו יותר מ-36
חודשים לאחר האירוע. עוד מסתבר, כי היה תיעוד של האירוע במצלמה ברשותו של מר מנבי.
הסרטון לא נאסף על ידי הרשות החוקרת אלא כתוצאה של מאמץ בני משפחתו של המתלונן,
,
11 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
שפעלו מיד לאחר האירוע לאיתור מצלמות ותיעוד האירוע. פעולת בני משפחתו של המתלונן
הייתה אמורה להתבצע על ידי המשטרה כפעולה מתבקשת ונדרשת באופן מידי לאחר קבלת
התלונה. אין בפני בית המשפט הסבר למה משטרת ישראל, עם קבלת התלונה ונוכח הנסיבות
המתוארות בה, לא עשתה הדבר הפשוט ביותר: לצאת ולבדוק מצלמות באזור. אילו ננקטה
פעולת חקירה הנדרשת במועד, ניתן היה לחסוך כל טענה כנגד קבילות הסרטון שהוגש וסומן
ת/3. אין להתעלם מקיום הסרטון בידי ערוץ 13 והגשת קבצי וידאו על יד בייכ הנאשם. הייתה
תועלת רבה אילו המחלקה לזיהוי פלילי (להלן: "מזייפ") הייתה מקבלת לידיה הקובץ
המקורי ועובדת להגדלת Zoom in) המתועד בסרטון, דבר שהיה מדייק את פרטי האירוע
ומקל על בית המשפט והצדדים. נכון להיום לא הוצג בפני בית המשפט קובץ מקורי שנאסף
על ידי אחיו של המתלונן. לא זו אף זו, לא נעשה ניסיון להשיג את הקובץ של הסרטון שברשות
רשת 13.
26. לא די בכך, עוד עולה מעדותו של החוקר מוכתרי, כי הוא קיבל לידיו הסרטון באמצעות
יישומון What's App (על פי מזכר שלו מיום 15.7.18), ואולם, אין במזכר או בעדותו של
החוקר מוכתרי הסבר לפשר השיהוי באיסוף הסרטון. כך גם אין הסבר למה הסתפק בקבלת
הסרטון בדרך יישומון במקום לגבות עדות ממר בנימין חסיד (עות 3) אשר מסר את הסרטון,
או ממר ישראל מנבי (ע/ת 5) בעל המצלמה. במקום גבייה מסודרת של עדויות, יש רק מזכר
של מספר שיחות טלפון. מדובר באיסוף רשלני של הסרטון, דבר המעלה שאלות לגבי
קבילותו. יתכן כי אילו המשטרה החוקרת הייתה פועלת כיאות, היה ניתן לקבל הקבצים של
הווידיאו במקום להסתפק בווידאו של מסך מחשב או Tablet, דבר שהיה מקל על הצפייה
בסרטונים ומאפשר לבית המשפט ולצדדים להבין ביתר קלות את שהתרחש, ואולי אף
להבחין בפרטים שעשויים להכריע את הכף לכאן או לכן. למשל, אם אכן המתלונן אחז דבר
מה בידו, אם לאו.
27. ביום 1.8.23 ניתנה החלטה מפורטת ומנומקת בעניין קבילות הסרטון, לפיה נקבע כי הסרטון
(ת/3) קביל כמו שהוא, כאשר כל צד רשאי לטעון למשמעותו ומשקלו הראייתי. די לומר
שעצם עדות המתלונן לפיה הסרטון אשר הוצג בפני בית המשפט תואם את חלק האירוע אשר
תועד, בכדי לקבל כראיה את הסרטון כמחזק את עדותו. יחד עם זאת, מה עם החסר?
28. כפי שעולה מעדותם של המתלונן ואשתו, בסרטון חסר חלק אשר מתעד מה שקדם לעצם מתן
המכה על ידי הנאשם. מחד, נטען שמתועדת התנהגותו הפרועה של הנאשם בעת ביצע פעולות
מאיימות על המתלונן אשר נסע עם אשתו והתינוקת ברכבו, ומאידך נטען על ידי הנאשם, כי
המתלונן הוא זה שהיה התוקפן, ובסופו של יום הנאשם נתן מכת אגרוף מתוך הגנה עצמית.
12 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
המחדלים בחקירת האירוע מצביעים על פגמים קשים ואף רשלניים מצד הרשות החוקרת
ביחס לנדרש בחקירת האירוע. על כן, על המשטרה לבדוק אם שיטת עבודה המפצלת
סמכויות (לרבות אופן איסוף ראיות) במהלך חקירה משיגה את יעדיה או ההפך, קרי, פוגעת
בחקירה וביעדיה ותכליות פעולות המשטרה. יש להסיק מכך מסקנות אופרטיביות, שכן
המצב בעניין דנן, החוזר על עצמו, גורם לשיבושים קשים באכיפת החוק ומיצוי הדין עם
נאשמים. יתכן כי בשיטת העבודה הקיימת נגרמת פגיעה בזכויותיהם הדיוניות והמהותיות
של מתלוננים ושל נאשמים.
על פי ניסיונו של בית המשפט, אין מדובר בפעם ראשונה שבה משטרת ישראל נמנעת מלבדוק
בזמן אמת קיומן של מצלמות ואפשרות של תיעוד אירוע. לעומת המקרה דנן ואחרים, יש גם
תיקים שתחילת החקירה מתמקדת סביב אפשרות של קיום מצלמות. בדרך כלל מדובר
במקרים של מעורבות שוטרים וחשד של שימוש בכוח לא סביר או בחוסר סמכות מצד אותו
שוטר או במקרים של מעשה טרור. מומלץ לקבוע נוהל חד משמעי ועקבי המעודד תקשורת
בין חוקרים ושוטרים המטפלים בתיק, שאף ייאכף פנימית על פי נהלים פנימיים של
המשטרה, בנושא איתור מצלמות בסביבתו של אירוע, כך שעבירות פליליות יחקרו, וימוצה
הדין עם האחראים או שיזוכו מי שאינם חייבים בדין. לעניין זה יפים דברי כבוד השופט נ.
הנדל במקרה של מחדל בשמירת/איסוף ראיה דיגיטלי, בעייפ 3490/13 סורי אברהמאים נ.
מ"י (פורסם 19.8.15) פיסקה 4 סרפא:
"ואולם, ולמרות הדברים שנכתבו, דבריו של בית משפט קמא משכנעים
בהקשר זה. על אף המחדל הברור, אין בידי המחדל להותיר ספק סביר
באשר לאשמתו של המערער ולהביא לזיכויו (וראו ע"פ 5386/05 אלחורטי
נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה ז' לפסק דינו של השופט א'
רובינשטיין (18.5.2006)). במכלול הראיות, ולאחר ששקל בית משפט קמא
את אמינותם ומהימנותם של העדים, השתכנע הוא כי אשמתו של המערער
הוכחה מעבר לספק סביר חרף מחדלי החקירה. למסקנה זו הנני מצטרף,
כפי שפורט לעיל. יובהר בהקשר זה כי הסניגור נשאל במהלך הדיון, מדוע
הוא לא השלים את החסר החקירתי. תשובתו הייתה כי אין בידיו אמצעים
כפי שיש למשטרה. כמו כן, בית הקפה הרלוונטי בו הוצבה המצלמה, אינו
פעיל כבר תקופה. בנסיבות העניין, נראה כי שיקולי צדק אינם תומכים
בתוצאה של זיכוי המערער אך בשל המחדל המשטרתי האמור. זאת כאשר
הראיות מציגות תמונה ברורה של התנהלות האירוע."
13 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
בעניין דנן ניתן להסתמך על עדותו של הנאשם במשטרה כדי לקבוע שאין משמעות של ממש
למה שקדם לאירוע (ולכאורה חסר בתיעוד וידיאו), כמפורט להלן, וניתן להתמקד בנעשה
בפועל (בגיבוי תיעוד על ידי סרטונים שכן הוצגו, ולמרות איכותם הירודה יחסית של
הסרטונים(. בעניין דנן, מחדלי החקירה לכשעצמם אינם מחייבים זיכוי הנאשם, אלא
משליכים על המשקל שיש ליחס לראיות הקיימות בתיק לעומת ראיות שאולי היה ניתן
לאסוף אך לא נאספו בגלל מחדלי החקירה. המבחן לנפקות מחדלי החקירה פשוט במשמעו :
האם ניתן להסתמך על הראיה הקיימת לצורך קביעת אשמת הנאשם "מעבר לספק הסביר"
לעומת השאלה האם מחדלי החקירה גרמו לפגם שגרם לקיפוח הגנת הנאשם? (ראה עייפ
(בייש) 57943-01-22 מדינת ישראל נגד אברהם אביטבול, פורסם בנבו, 16.2.22).
מסתבר שסרטון הווידיאו שמור בערוץ 13 אך לא הוצג בפני בית המשפט. ואולם, למרות
איכותו הירודה (צפייה בסרטון בכתבה על מסך מחשב), ולמרות שהמשטרה לא פעלה לאסוף
את סרטון הווידיאו, יש בסרטונים שבפני בית המשפט די כדי לאפשר קביעת עובדות.
יוער, כי אילו חיפוש מצלמות מטעם המשטרה היה נעשה בזמן אמת, אולי היה נמצא תיעוד
של האירוע מזווית ראיה אחרת. בסופו של יום, הדבר היחידי אשר אחד מהסרטונים מוסיף
(נ/3 מתוך הכתבה בערוץ 13), הוא עצם עקיפת רכבו של הנאשם על ידי המתלונן.
לאחר עיון בסרטון (ת/3) ובסרטון מערוץ 13 (נ/2), בשילוב עדותו של הנאשם במשטרה, אזי
ברור מעבר לספק הסביר כי המתלונן הוא זה שעקף את רכבו של הנאשם. וכשיצא המתלונן
מרכבו לכיוון הנאשם, אז יצא הנאשם מרכבו והלך לכיוון המתלונן ונתן מכת אגרוף ביד ימינו
שלו לצד שמאל של פני המתלונן – השאלה העיקרית היחידה היא האם קיים סייג לאחריות
פלילית כפי שטוען הנאשם, וכפי שמוגדר כהגנה עצמית בסעיף 34 לחוק העונשין ? לשאלה
זאת מצטרפת שאלה נוספת הרלוונטית להגנת הנאשם והיא האם ניתן לקבוע גם טעות במצב
הדברים, כטענת הנאשם?
לסיכום, לא נפגעה יכולת הנאשם להציג גרסתו בפני בית המשפט. בעצם, על בית המשפט
לבחון אם בעת יציאתו של הנאשם מרכבו התקיימו היסודות לסייג לאחריות פלילית כפי
שעולה מסעיף 34 לחוק העונשין. אין במה שקדם למתן המכה, בפני עצמו לפי גרסתו של
הנאשם, כדי להוכיח קיומה של סכנה מידית שיש בה כדי להביא את הנאשם לפעול כפי שפעל.
עם קיומו של תיעוד העקיפה מצד המתלונן בפני בית המשפט, וכן מכלול הנסיבות המהותיות
14 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
שקדמו לאירוע על פי עדויות שנשמעו בפני בית המשפט, ניתן לקבוע את היסודות העובדתיים
של האירוע.
יש לציין שלא נחשף בפני בית המשפט דרך גילוי זהותו של הנאשם כמבצע המכה המתועדת
בסרטון.
אי לכך, הטענה לפיה יימחדל חקירהיי מחייבים את זיכוי הנאשם נדחית.
מה קרה?
–
29. אין תיעוד וידיאו המגבה עדות המתלונן או של הנאשם על מה שקדם לעימות המתועד
בסרטונים. בדבר אחד יש שילוב עדויות הרגע בו הנאשם עצר לפני מעבר חצייה לפרק זמן.
לדברי הנאשם הוא עצר כדי לאפשר להולך רגל לעבור, ואילו לדברי המתלונן, מטרת העצירה
הייתה להציק לו. אין מחלוקת שהמתלונן כן מאותת לנאשם באורות ו/או בצפירה על רצונו
להתקדם. בנוסף מהסרטונים ניתן להתרשם שהדרך היחידה למתלונן לפנות ימינה הינה על
ידי עקיפת הנאשם משמאל. כמו כן המתלונן הוא זה שעוצר, חוסם המשך דרכו של הנאשם
ויוצא מרכבו.
30. הסרטון (ת/3) וקובץ שני הסרטונים (נ/3) מחזקים את עדותו של המתלונן ואשתו כנגד עדותו
של הנאשם ובת זוגתו ביחס לעצם האירוע. לעדותו של הנאשם אין חיזוקים של ממש לפיה
בידי המתלונן היה כלי חד המסכן את הנאשם באופן מידי כגון מברג או מספריים.
31. עדותה של הגב' דבורה אשר הייתה מהימנה בכך שהיה דבר בידיו המתלונן, אולם היא לא
הבחינה אם מדובר במכשיר טלפון נייד או בחפץ חד. למעשה כל האירוע היה לפניה מאחר
וישבה במושב הקדמי ברכב והעימות התרחש לפניה. ניתן לקבוע כאפשרות סבירה הנדרשת
לטובת הנאשם, כי המתלונן כן אחז בחפץ כלשהו, ואולם, לא מתעורר ספק סביר לטובת
הנאשם באם מדובר בחפץ חד או בסתם מכשיר טלפון נייד. אין נסיבות סבירות אחרות או
נוספות המעוררות ספק סביר שעליהן ניתן לבסס טעות על עצם קיומו של חפץ חד כלשהו
בידי המתלונן. בסרטון ניתן להבחין ביציאתו ללא היסוס של הנאשם היישר לכיוונו של
המתלונן ונותן את מכת האגרוף ללסת של המתלונן ומפילו.
על פי עדותה של הגב' דבורה אשר, הנאשם פעל באופן מידי וללא היסוס. ולאחר שהפיל את
המתלונן ושב לרכבו אין עדות שהנאשם אומר דבר בזמן אמת על קיום חפץ חד בידי המתלונן,
כהסבר למעשיו כהגנה עצמית.
15 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
אין בעדותה של אשת המתלונן כדי לסתור את עדותה של הגב' דבורה אשר. הרי אשת המתלונן
ישבה במושב האחורי, האירוע היה מאחוריה לכן היה עליה לסובב את הראש כדי לצפות
באירוע, גם צדו הימני של המתלונן מוסתר ממנה. המסקנה הסבירה היא שהחפץ היה מכשיר
נייד ביד ימינו כפי שהניחה הגב' דבורה אשר. היום, מטבע הדברים, ובנסיבות המתוארות,
יוצאים מרכב עם מכשיר נייד כדי לתעד את האירוע. אמנם, המתלונן אינו מודה כלל שאחז
בדבר מה והנאשם שולל אפשרות של מכשיר נייד, ניתן לקבוע על יסוד עדותה של הגב' דבורה
אשר שראתה את האירוע מתרחש לפניה, שהמתלונן כן אחז בחפץ כלשהו, ואולם בהעדר
עדותה על מהות החפץ כחפץ יחדיי אין ראיה לחיזוק גרסת הנאשם בעניין.
קיימת סתירה פנימית בעדותו של הנאשם ביחס לאותו חפץ. נכון הדבר כי קיימת אפשרות
שעקב היותו לחוץ לא הבחין באופן חד משמעי בחפץ, אולם בהיותו מיומן במקצוע אגרוף
תאילנדי המהווה "אמנות לחימהיי, היה עליו לוודא את הסכנה בטרם יציאה לפעולה. עם זאת
גם לאחר מתן המכה כפי שתיאר, אילו נותר בזירה לו רגע נוסף לאחר שייניטרליי את המתלונן
במקום "לברוח" מיד כפי שעולה מהסרטונים, מן הסתם היה מזהה את החפץ אשר היה נופל
לקרקע. אין בעדות הנאשם הסבר למה לא לקח לעצמו כמה שניות כדי לבדוק מהו החפץ
בטרם הימלטו מהזירה. הרי ידוע שאיסוף החפץ או זיהוי אותו החפץ היו מסייעים לו במקרה
של הגשת תלונה במשטרה. בנוסף אין עדות שהנאשם העיר לגב' דבורה אשר בזמן אמת על
הסכנה הקיימת בטרם יציאתו או בשובו לרכבו, עקב אחיזת ייחפץ חדיי שהביא את הנאשם
לתת את המכה. גם מעשה הימלטות הנאשם מזירת האירוע לאחר האירוע משליך על אמינותו
ביחס לטענותיו לפי ס' 34י לחוק העונשין – סייג לאחריות פלילית הגנה עצמית.
32. הנאשם בעצמו מודה שהוא יצא מרכבו כאשר ראה את המתלונן. נטען בעדותו בבית המשפט
ובחקירתו במשטרה שבתחילת האירוע לא נסע עם רכבו לאחור (ייריוורסיי) מיד כשהבחין כי
המתלונן חסם אותו ויצא מרכבו. הנאשם טען כי לא נמלט/נסוג מהזירה לאחר חסימת דרכו
מאחר שפחד כי ידרוס הולך רגל, שיתכן שנמצא במעבר חצייה מאחוריו. ואולם, אין בעדותו
טענה שלאחר מתן המכה עם שובו לרכבו, לפיה בוצע ניסיון בדיקה אם יש הולך רגל החוסם
יציאתו ביריוורסיי. תחת זאת, הנאשם יצא מרכבו לכיוון המתלונן שאף הוא התקרב אליו,
והתעמת עם המתלונן. אין להתעלם מאורך העימות. עולה מהסרטון שבין יציאת הנאשם
מרכבו ללא היסוס, ועד להימלטותו לאחר מתן המכה, חולפות בערך 3 שניות. מכך ניתן
להסיק, בהתאם לעדות הנאשם, את המסקנה הסבירה היחידה שמטרת יציאתו של הנאשם
מהרכב הייתה לתת מכה למתלונן.
לאחר צפייה בסרטונים (ת/3 ונ/2) נראה כי לאחר האירוע (מתן המכה למתלונן), הנאשם כן
נסע יריוורסיי בחזרה לכביש הראשי. הנאשם לא העיד דבר הנעשה על ידו לעניין הימנעותו
16 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
מלנסוע אחורה בגלל חשש להימצאותם של הולכי רגל במעבר החציה, והדבר בניגוד להסבר
בעדותו למה לא נסע "ריוורסיי בתחילת האירוע, לפיו חשש מפגיעה בהולכי רגל מאחוריו.
אמנם, הנאשם יכול היה לראות כי אין מאחורי מכוניתו הולכי רגל, אולם לא העיד דבר בעניין
שכן בדק, דבר הגורע מאמינות עדותו.
השאלה להכרעה היא האם ומתי הייתה "סכנה מידיתיי המאיימת על הנאשם. האם ייסכנה
מידית" אליה נחשף הנאשם הייתה עם יציאתו של המתלונן מרכבו כאשר הנאשם עדיין נמצא
ברכבו, כך שהוא מוגן בפני התקפה מכלי נשק קר? האם במכלול הנסיבות קיים מצב שהביא
את הנאשם לטעות בהבנת המצב?
האם קיים ספק סביר לטובת הנאשם שפעל מתוך הגנה עצמית?
33. לאור טענת הגנה עצמית ואף טעות במצב הדברים שהביא הנאשם לחשוב שעליו לפעול כפי
שפעל במחשבה של הגנה עצמית, יש לבחון לעומק את הנדרש כדי להקים את הייסייג
לאחריות פלילית"י.
34. סעיף 34 לחוק העונשין קובע:
לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף
תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו
או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא
בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות
הדברים.
35. בעייפ 20/04 קליינר נ. מיי פייד נח (6) 80, 90 (פורסם בנבו, 30.6.2004), נדרש בית המשפט
העליון להגדיר מהם התנאים להקמת טענת הגנה עצמית, ובין היתר מתייחס בית המשפט
לשאלה התלויה ועומדת בעניינו של הנאשם: האם קיימת לנאשם הצדקה לצאת מרכבו
ולהתעמת עם המתלונן במקום לעשות "ריוורסיי ולסגת לאחור ולהימנע מאותו עימות?
בפסק דין קליינר נקבע בין היתר:
יסודותיה של ההגנה העצמית
הכרעה בדבר קיומה של הגנה עצמית הכרעה קשה היא. בבואו להחליט אם
עומדת לנאשם הגנה זו, נדרש בית המשפט לאזן בין הרצון להגן על קורבנה
של תקיפה, מחד, לבין אינטרס הציבור להשליט חוק וסדר ולמנוע "חיסול
17 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
חשבונות' בדרך אלימה (ע"פ 61/83 שוקרון נ' מדינת ישראל (להלן – פרשת
שוקרון [2]), בעמ' 621). ובאשר ליסודותיה של ההגנה העצמית אנו מונים
את אלה:
(א)
תקיפה
–
מטרתה של ההגנה העצמית היא להדוף תקיפה שלא
כדין שהעמידה את המותקף או את זולתו בסכנת פגיעה מוחשית. בהקשר
זה יש לדרוש כי הסתברות התממשותה של הסכנה לא תהיה ערטילאית,
שאם לא כן עלולה תגובתו של המותקף לגלוש מתחום ההתנהגות שעמה
החוק מוכן להשלים, לתחום של התנהגות אסורה.
(ב)
נחיצות – כדי שפעולותיו של המותקף יחסו בצלה של הגנה זו, עליו
להראות כי הן היו נחוצות לשם הדיפת התוקף, שכן זוהי תכליתה של
ההגנה. דייר ב' סנג'רו מבחין בין נחיצות איכותית לנחיצות כמותית (ראו
ספרו הגנה עצמית במשפט הפלילי [10], בעמ' 178). הנחיצות הכמותית
קשורה למידת הכוח שיש להפעיל נגד התוקף, והיא תידון במסגרת דרישת
הסבירות. הנחיצות האיכותית עניינה בקיומן של אלטרנטיבות אחרות
להדיפת התוקף מלבד שימוש בכוח כלפיו. אדם הפועל לשם הדיפת זה שבא
לתקוף אותו, ממלא למעשה את תפקידן של רשויות האכיפה, ועל כן עליו
להראות כי פנה לשימוש בכוח רק משנוכח כי לא היה ניתן להדוף את התוקף
באמצעות שימוש בחלופות אחרות, פוגעניות פחות, כגון פנייה לרשויות
השלטון או נסיגה. עם זאת ראוי להדגיש כי יש לתת את הדעת על המצוקה
שבה שרוי המתגונן במהלך התקיפה, ועל כן יש להיזהר מגלישה לפרשנות
דווקנית של דרישת הנחיצות האיכותית, הואיל ופרשנות כזו עלולה לרוקן
את ההגנה העצמית מתוכן. (המודגש פ.ש.)
(a)
–
מיידיות – עניינה של דרישה זו בעיתוי התממשותה של הסכנה.
ההגנה העצמית תהא מופעלת רק כאשר הסכנה ממשמשת ובאה ולא לפני
כן, עם זאת אין לדרוש מהמותקף שימתין לתקיפתו ורק אז יפעל כנגד
התוקף, ויש להכיר בנסיבות שבהן המותקף יבצע פעולת הגנה מוקדמת,
בבחינת "הבא להרגך השכם להרגו".
36. בת.פ. 60466-11-14 מחוזי (ת"א) מיי נ. קוכוב טקלגרגי (פורסם בנבו, 9.11.15) קיימת
סקירה ופרשנות מקיפה מטעם כב' השופט (עמית) גורפינקל :
18 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
בע"פ 4191/05, ארנולד אלטגאוז נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] נקבע, כי קיימים
שישה תנאים שרק בהתקיימם עומדת לנאשם טענה של הגנה עצמית:
התנאי הראשון הוא כי התקיפה בוצעה שלא כדין, התנאי השני הוא תנאי
הסכנה, כאשר מדובר בסכנה מוחשית של פגיעה בחיים ואין די בסכנה
שהסתברות התממשותה ערטילאית גרידא, התנאי השלישי הוא תנאי
המיידיות כאשר מעשה ההתגוננות דרוש באופן מיידי כדי להדוף את
התקיפה, התנאי הרביעי הוא שאדם לא נכנס למצב בהתנהגות פסולה,
התנאי החמישי הוא תנאי הנחיצות, כאשר נדרש שלא ניתן היה להדוף את
התקיפה בדרך אחרת פוגענית פחות בתוקף.
תנאי הנחיצות כולל בתוכו הן את הנחיצות האיכותית, דהיינו, שבפני העושה לא
עמדו אלטרנטיבות אחרות, והן את הנחיצות הכמותית, דהיינו, שהעושה לא יכול
היה לנקוט בכוח מועט יותר. התנאי השישי הוא תנאי הפרופורציה כאשר נדרש
יחס ראוי בין הנזק הצפוי לפעולת המגן, לנזק שהיה צפוי מהתקיפה.
על תנאים אלה חזר בית המשפט העליון גם בע"פ 5373/12, פנחס אבו-רמאד נ'
מדינת ישראל, [פורסם בנבו] וכן בע"פ 3490/13, סורי איברהים נ' מדינת ישראל
[פורסם בנבו]. בפסק דין זה נקבע, כי אחד ממרכיביה העיקריים של דרישת
הנחיצות הינו היעדר אלטרנטיבות לשימוש בכח לשם מניעת התקיפה. כך, אדם
שיכול לברוח מאיום לא יחסה תחת סייג ההגנה העצמית, אם לא מימש את יכולתו
לסגת מהמקום. כמו כן נקבע, כי עמדו לפני הנאשם שם אפשרויות נוספות כגון
הצגת הסכין שאחז הנאשם בידו, ביד מורמת כלפי המנוח בלא לבצע את הדקירה.
גם בע"פ 20/04, אבי קליינר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] הדגיש בית המשפט
העליון את חובת הנסיגה לפני השימוש בכח. (ההדגשה אינה במקור, פ.ש.)
בדחיית טענת הגנה עצמית קבע כבוד השופט (עמית) גורפינקל כלהלן :
למרבה הצער, הנאשם לא עמד בתנאי החמישי שנקבע בפסיקה, לתחולתה של
ההגנה העצמית, דהיינו, תנאי הנחיצות. כפי שנקבע בפסיקה, תנאי הנחיצות
כוללים נחיצות איכותית כאשר אין בפני המתגונן כל חלופה אחרת, ונחיצות כמותית
כאשר לא יכול היה לנקוט בכוח מועט יותר.
הנאשם לא עמד בתנאי הנחיצות, לא האיכותית ולא הכמותית.
באשר לנחיצות האיכותית, רק אם אין כל אלטרנטיבה אחרת רשאי המתגונן לנקוט
באלימות כדי להדוף תקיפה. בפני הנאשם עמדה חלופה פשוטה וברורה והיא
חזרתו לחנות. לא הייתה כל סיבה, כאשר המנוח הוצא כבר מהחנות אל הסמטה,
19 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
ומהסמטה אל הרחוב, כי הנאשם יצא עם גזע העץ בידו אל פתח הסמטה המרוחק
שני מטרים מהחנות, וימתין משם למנוח.
הנאשם יכול היה, וחייב היה, לחזור אל החנות כאשר ראה שהאירוע האלים עדיין
לא הסתיים, ולנעול בעדו את דלת הברזל בכניסה שניתן לנעול אותה מבפנים, ובכך
היה מונע את אפשרות תקיפתו על-ידי המנוח. (ההדגשה אינה במקור, פ.ש.)
על פי הנראה בסרטון, אמנם נכון הדבר שהמתלונן יצא ראשון מרכבו לכיוון הנאשם, אולם
גם הנאשם יצא מרכבו לקראת המתלונן ומיד נתן למתלונן מכה בנקודת המפגש, והכל
בחלוף של 3 שניות או פחות. הזמן הקצר משקף גיבוש כוונה ומטרה מצד הנאשם בטרם
יציאתו מרכבו. אין ראיה על מחשבה של ממש לסגת במקום לצאת מהרכב ולהתעמת עם
המתלונן.
טעות במצב הדברים
37. השאלה הנוספת לדיון היא האם באותו רגע של מעשה, הנאשם פעל למעשה בהגנה עצמית
תוך טעות כנה לקיום הנדרש להגנה עצמית במתן המכה? בעת שהמתלונן יוצא מרכבו,
והנאשם יוצא מרכבו לכיוון המתלונן, כאמור קיים נתק סיבתי משפטי בכך שאין בהתנהגות
הצדדים אשר קדמה לפנייה ימינה כדי להשליך על הקביעה האם הנאשם הצליח לעורר ספק
סביר שפעל בהגנה עצמית ולו אף בטעות בהבנתו של המצב לפי ס' 34 יח לחוק העונשין.
כדי לקבוע אם הנאשם פעל בהגנה עצמית כשלפי הבנתו את המצב, יש לפרש את מסכת
העובדות בפרשנות של סבירות המעשה, והאם די בכך כדי לעורר את הספק הסביר הנדרש
להקים את הסייג לאחריות פלילית: הגנה עצמית ולו בטעות במצב הדברים. לטעמי
הנאשם לא הצליח לעורר ספק הסביר הנדרש על עצם קיום תנאים המצטברים הנדרשים,
וזאת אפילו אם טעה בהבנתו של המצב כך שיש בדבר כדי להקים הסייג לאחריות פלילית:
הגנה עצמית.
יש לבחון הנדרש כדי לקבוע האם מתעורר ספק הסביר כדי להקים טענת טעות במצב הדברים
בהתאם לסעיף 34יח לחוק העונשין:
(א) העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות
פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו.
(ב) סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות היתה סבירה,
ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22(ב).
20 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
אחד מהיסודות של הטענה טעות במצב הדברים כסייג לאחריות פלילית מחייב יסוד נפשי של
כנות. מבחן הכנות נעשה על פי סבירות הטעות. בעייפ 2534/93 גד בן קברט מליסה נגד מדינת
ישראל פ"ד נא(2) 597, 609 (פורסם בנבו, 13.3.97) נקבע:
"…בכך, ולפי אמת-מידה של היעדר סבירות, נשללה גם טענה אפשרית של טעות.
אכן, מבחנה של טעות שוב אינו בסבירותה, אלא בכנותו של הטועה. אך הסבירות
מוסיפה להוות אבן בוחן לכנות (ראו: ע"פ 2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל [1],
פיסקה 11 לפסק-דינו של השופט גולדברג; ומאמרו של ש"ז פלר "טעות במצב
בעקבות פסק-הדין בע"פ 5612/92 (פרשת האינוס ישמרת') ולנוכח
הדברים
תיקון מס' 39 של חוק העונשין" [9]).
ראו גם עייפ 5938/00 ניסים אזולאי נגד מדינת ישראל פ"ד נה(3) 873, 894 (פורסם
:(14.5.2001
"הסייג של טעות במצב דברים דורש לשם התקיימותו עשיית מעשה בדמותו של
מצב עובדתי שאינו קיים. נוסח זה מורה כי על הטעות להיות כנה באופן שהנאשם
האמין במצב דברים שאינו מתקיים בפועל (ראו הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי
וחלק כללי), תשנ"ב-1992, בעמ' 140: "אם הטעות לא היתה כנה, לא היתה כלל
טעות"). סעיף 34יח לחוק העונשין אף מורה כי בעבירות של מחשבה פלילית,
להבדיל מעבירות רשלנות, אין הכרח להוכיח כתנאי מהותי כי הטעות הייתה
סבירה. עם זאת בעבירות של מחשבה פלילית הסבירות יכולה לשמש אמת-מידה
ראייתית לבחינת אמינותה של גירסת הטעות מצד הנאשם (ראו: ע"פ 389/91
מדינת ישראל נ' ויסמרק [17], בעמ' 719 בפסק-דינו של השופט בך; ע"פ 4260/93
חג' יחיא נ' מדינת ישראל [18], בעמ' 874 בפסק-דינו של השופט זמיר; ע"פ
2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל [19], בפיסקה 11 לפסק-דינו של השופט גולדברג;
דנייפ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל [20], בעמ' 17-18 בפסק-דינו של השופט
מצא וכן ש"ז פלר "טעות במצב דברים" [33], בעמ' 18)."
לאחר שמיעת עדותה של גב' דבורה אשר; יתכן מצב, שהמתלונן לא פירש נכון את מעשה
הנאשם בעת שעצר לפני מעבר חצייה והכיכר. נוכח השעה המאוחרת לפני כניסת השבת, סביר
להניח שהמתלונן אכן צפר לעבר רכבו של הנאשם, וגם סביר שהנאשם הגיב באדישות
למתלונן, בעוד שהדבר התפרש על ידי המתלונן ככוונה לחסום את המשך הדרך למתלונן.
21 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
רואים התנהגות כזאת כל יום בכבישים במדינת ישראל. האם יש בהבנתו הסובייקטיבי של
הנאשם במצב מהרגע שהמתלונן עצר רכבו ויצא ממנו, כדי לעורר ספק הסביר הנדרש כדי
להקים סייג לאחריות פלילית במעשיו עקב טעות במצב הדברים?
לפי סעיף 34כב לחוק העונשין נטל הוכחה על הנאשם הטוען לסייג פלילי:
נפקותו של ספק:
(א) ליישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק
דביר.
(ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול
הםייג.
38. בעייפ 131/08 איהאב זידמאן נ. מ"י (פורסם בנבו, 20.2.13) נדרש בית משפט העליון לשאלות
הדומות לעניינו של הנאשם, והן מה נדרש בפועל מנאשם הטוען לסייג הגנה עצמית. יש לציין
כי בעניין איהאב זידמאן, היה בידו של הנאשם נשק חם, וזאת בשונה מנסיבות הנאשם
בעניינינו. אולם מסיכום בית משפט העליון (בפסקה 50 ) ניתן ללמוד את יישום הכלל של
הגנה עצמית:
על-פי המצע העובדתי שהניח בית המשפט קמא, המערער לא עמד בתנאים
הנדרשים על מנת שיעמוד לזכותו סייג ההגנה העצמית לאחריות פלילית.
המפגש החוזר בין המערער לבין המנוח התרחש מרחק של מטרים ספורים
מביתו של המערער. על כן, בעיקרו של דבר, המערער יכול היה לסור לביתו
ולהימנע מעימות חוזר עם המנוח. גם אם נניח שהמפגש הפך לבלתי נמנע,
הרי שלאירוע הירי קדמו לכל היותר התגרויות מילוליות מצד המנוח, שלא
היוו סכנה מוחשית מבחינתו של המערער. זאת ועוד, בעת שהמערער שלף
את אקדחו הוא לא זיהה באופן ברור כלי נשק אצל המנוח, כך שהפעולה
שנקט לא הייתה נחוצה, ולא כל שכן לא הייתה נחוצה באופן מיידי. המערער
בחר בירי לעבר פלג גופו העליון של המנוח, ולא חדל אף לאחר ירייה אחת.
גם אם נקבל את הטענה כי המערער חש מאוים הוא יכול היה לבחור בתגובה
מתונה יותר שיש בה כדי להרתיע. אשר על כן, אין מנוס אף מדחייתה של
טענת ההגנה העצמית. (הדגשה אינה במקור, פ.ש.).
בסופו של יום, בין אם מדובר במצב האובייקטיבי לפיו אחז המתלונן חפץ חד, ובין
הבנתו הסובייקטיבי של הנאשם למצב זה, יש לברר ולבחון האם קיים הנדרש להקים
סייג לאחריות פלילית להגנה עצמית עקב טעות במצב הדברים.
22 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
בנוסף, על פי סייק (א) סיפא לסעיף 34 יח לחוק העונשין, אם הנאשם יצליח להוכיח
את כנותו לקיומו של "המצב לאמיתו כפי שדימה אותו", אזי יישא באחריות לגבי
המצב אותו יידימהי ולא המצב "לאמיתו". לפיכך, יש לקבוע בנוסף מה המצב אותו
דימה הנאשם, ומה האחריות, אם בכלל, החלה בגין המצב המדומה.
39. בע"פ 478/13 ניר סומך נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.2.2016) נשאלת השאלה האם ניתן
לקבל טענת הגנה עצמית אפילו אם לא נמצא כלי מאיים בהסתמך בטעות במצב הדברים
(בעניין של סומך מדובר ב יימנעול הגה"). מסקנת בית המשפט העליון הייתה כי חרף העובדה
שלא נמצא יימנעול הגהיי המאיים על הנאשם באותו עניין, היה ניתן לקבוע שהנאשם הצליח
לעורר ייספק סביר"י בכך שהנאשם האמין כי בידו של הקורבן היה יימנעול הגהיי אשר היווה
איום עליו.
לפיכך בעניין דנן, יש לבחון את טענת הנאשם לאו דווקא האם בפועל היה כלי חד (כגון מברג
או מספריים) בידו של המתלונן, אלא האם היה יסוד לקבוע שהמתלונן, לפי גרסת הנאשם,
היווה איום מידי וקיום נחיצות הנדרשת עד כדי כך שעל הנאשם, שהינו אלוף עולם לשעבר
באגרוף תאילנדי, לצאת מרכבו ולהתעמת עם המתלונן, ולהכות אותו במכת אגרוף חזקה
ןמזיקה.
40. כבר בשלב זה יש לאבחן בין שתי נקודת זמן. הראשונה: עצירת הרכבים של המתלונן
והנאשם. הוכח שהמתלונן יצא ראשון מרכבו. קיימת עדות של צעקות מצד המתלונן אולם
למעט עדותו של הנאשם אין חיזוקים לטענתו שהנאשם איים להרוג אותו.
השנייה: לפי עדותו של הנאשם, הוא יצא מרכבו רק לאחר שהבחין בכלי בידו של המתלונן,
ולא בעקבות הצעקות, שבפני עצמן, אינן מהוות סכנה ממשית ומידית". באותו רגע שהבחין
הנאשם מתוך רכבו בכלי בידיו של המתלונן לא היה מדובר במצב של ייסכנת חיים מידיתיי
המקימה תנאי נחיצות המחייב מעשה מידי להדיפת התוקף וזה לאור מכלול הנסיבות באותה
נקודת זמן.
עוד עולה מסרטון כי המרחק בין דלת הנהג של הנאשם לבין המתלונן היה לא יותר ממטר.
המתלונן יוצא מהרכב והולך לכיוון מכוניתו של הנאשם, והנאשם מיד, וללא היסוס, יצא
מרכבו. ניכר בעיניי, כי הנאשם לא בחן חלופות לעימות כפי שנדרש על ידי הפסיקה, וזאת, בין
אם מדובר בנסיגה, ובין אם מדובר באפשרות לצאת מרכבו במחשבה לומר דבר מה למתלונן
במקום לתת מכה. יוער שהנאשם, לפי גרסתו שלו, יצא מרכבו במטרה אחת בלבד, "לנטרל"י
23 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
את המתלונן עם מכה. יתרה מכך, לאור כישוריו של הנאשם כאלוף עולם לשעבר באגרוף
תאילנדי, עולה השאלה המתבקשת, האם הנאשם שקל דרכים אחרות כחלופה במקום המכה
שנתן, והאם הייתה זאת הדרך היחידה כדי "לנטרל"י את הסכנה? האם לא עמדה לרשות
הנאשם דרך הגנתית" בתפריט הפעולות שלומדים ומתרגלים בתחום של אמנות הלחימה
"אגרוף תאילנדייי שהיא מעשה הגנתי תחת שימוש במעשה התקפי כמו המכה שניתנה
למתלונן?
41. בנוסף מהסרטון עולה שמדובר בפעולה מצד הנאשם בתוך פרק הזמן של 3 שניות, הזמן
הנדרש לצאת מרכבו ולחזור אליו. הנאשם בעדותו בבית המשפט ובמשטרה טען שלא בחן
אפשרות של נסיגה מהזירה פן חשש שיפגע בהולך רגל במעבר חצייה הנמצא מאחורי רכבו.
אולם אין בעדותו בבית המשפט או במשטרה שאמנם כן בדק דרך המראה או בעיניו האם
היה ניתן בבטחה לסגת מהזירה ללא עימות. ס' 134 לחוק העונשין מחייב הצטברות נסיבות
כדי להקים סייג לאחריות פלילית הגנה עצמית.
42. על פי עייפ 8133/09 שחר מזרחי נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.7.10), השאלה הנשאלת
היא האם לפי הנדרש על פי החוק והפסיקה, מתקיימים מכלול התנאים המצטברים הנדרשים
להתגבשות לטובת הנאשם הסייג הגנה עצמית. נכון הדבר שמעשה המתלונן בחסימת המשך
דרכו של הנאשם מהווה מעשה אלים בכך שפגע בחירותו של הנאשם. כאשר יצא המתלונן
מרכבו נוכח קירבת הרכבים (זמן כניסת שבת שהדאיגה את המעורבים) היה ניתן לבדוק פשר
הייסימן" של הנאשם לעצור, משמע לברר הנושא במקום לצעוד לקראת הנאשם. למרות טענת
הנאשם לפיה הבחין כי בידו של המתלונן ייחפץ חדיי, לא הייתה "סכנה ממשית" מאחר
שהנאשם היה יכול להזהיר את המתלונן תוך שהוא נשאר בתוך רכבו, או על ידי עמידה
מאחורי דלת הנהג, וזאת במקום להתקרב אל המתלונן (בין אם המתלונן מאיים איום סרק
של אחזקת נשק ובין אם לאו), וכל זאת בראי העובדה שהנאשם היה "אלוף עולם באגרוף
תאילנדייי. לכן מסתבר כי הייסכנהיי לא הייתה מידית. יש גם לשלב את החלופה שעמדה בפני
הנאשם שהיא להימלט או לסגת מהזירה.
יש להעיר שהנאשם לא ניצל את יכולתו וכישוריו להדוף את הסכנהיי מבלי לתת את המכה
החזקה או חלופה של פעולה הגנתית של הדיפת המתלונן. לסיכום במקום לתת את המכה,
עמדו בפני הנאשם חלופות של ממש להימנע מהעימות: נסיעה לאחור, עמידה מאחורי דלת
הנהג כמגן, וכן נקיטת פעולה הגנתית להדיפת המתלונן.
43. בית המשפט ער לטענת הנאשם בעדותו ובחקירתו לפיה היציאה מהרכב איפשרה לו להרגיש
חופשי ומוגן יותר. ואולם, עניין זה מחזק את מגוון אפשרויות הנסיגה וההגנה שהיו לרשותו
24 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
חלף מכת האגרוף החזקה והמזיקה למתלונן. לפיכך, טענה זאת נדחית בזאת, מאחר שאינה
מהווה רכיב כלשהו של סייג ההגנה העצמית.
44. יש לציין שכל מה שקדם לעצם מתן המכה מהווה רקע, אולם אינו משליך על המעשים
המיוחסים לנאשם. כך, לא הוכחה מעבר לספק הסביר התנהגות פסולה מצד הנאשם בטרם
העקיפה ופניה ימינה כפי שהעיד המתלונן. לא זו אף זו, אפילו אם הנאשם הוא האחראי
לתולדת האירוע בשל התנהגותו, עדיין, העקיפה וחסימת רכב הנאשם מהמשך דרכו על ידי
המתלונן מהווה ניתוק הקשר הסיבתי מכל מה שקדם למעשה, ויש בו רק כדי להסביר הלך
נפשי אצל הנאשם, ואיך הצדדים הגיעו לזירת האירוע.
מן הכלל אל הפרט
45. בעת יציאת המתלונן מרכבו עמדו בפני הנאשם כמה אפשרויות, ביניהן, לעשות "ריוורסיי
ולחזור ולהמשיך בדרך אחרת, או לצאת מהרכב ולהזהיר את המתלונן "אל תתקרב אליייי,
או לשאול מדלת רכבו את המתלונן לרצונו, או לבחור בפעולה הגנתית או פעולה פחות
התקפית ומזיקה מהמכה שנתן.
46. ניכר בעיניי, ובהסתמך על גרסת הנאשם, כי הנאשם יצא מרכבו ללא היסוס כדי ללמד את
המתלונן לקח ולא כמעשה של הגנה עצמית. כך עשה תוך פחות 3 שניות. מעשה הנאשם לא
היה סביר לאור הנסיבות הסובייקטיביות, דבר הגורע מכנותו של הנאשם הנדרש כדי להקים
סייג מאחריות פלילית עקב טעות במצב הדברים.
47. לא הוכחו כדי לעורר ספק סביר קיומם של כלל היסודות הנדרשים כדי להקים טענת הגנה
עצמית או עקב טעות כנה במצב הדברים (לפי גרסתו) בהפעלת כוח לצורך הגנה עצמית. לפי
הנסיבות, היה על הנאשם לבדוק באופן יזום אפשרות להימלט או לסגת מהמקום. לאחר מתן
מכת האגרוף בלסת המתלונן, הצליח הנאשם להימלט (ראה סרטון ת/3). לפי עדותו ועדותה
של הגב' דבורה אשר, עם כניסתו של הנאשם לרכב הוא מיד ביצע יריוורסיי ונסע מהמקום,
מעשה שעמד לרשותו גם לפני יציאתו מרכבו בכדי לתת את המכה. יתרה מכך אין הנאשם
משתף את הגב' אשר בהסבר למעשה מתן המכה, דבר הגורע מאמינות גרסתו. כמו כן, הנאשם
לא ביצע אף פעולה חלופית כפי שנדרש, כדי להימנע ממתן המכה.
התנהגות הנאשם- תודעת אשמה
48. מעבר לאמור, אילו הנאשם היה נשאר במקום ובודק את מצב המתלונן לאחר מתן המכה
ונפילתו לקרקע, כפי שרואים בסרטון, אולי היה ניתן לתת יותר אמון בגרסתו, ולסייע לו
25 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
לעורר ספק סביר הנדרש ביחס להלך הנפשי שלו. אין בטענתו שיימלכת שבת נכנסתי כדי
להפר כלל "פיקוח נפש דוחה שבתיי הגובר על דיני שבת. החבלה שנגרמה למתלונן הייתה
קשה, ואין לקבל טענת הנאשם לפיה כוונתו הייתה לתת מכה לידו של המתלונן. רואים
בסרטון את קריסת המתלונן לקרקע עקב מכה שניתנה בעוצמה. היה על הנאשם לבדוק את
מצבו של המתלונן כי לא קיים סיכון של ממש לחייו לאחר שנפל לקרקע מחמת עוצמת המכה
החזקה שספג. לעניין זה יפים דברי הרמביים בנושא:
אסור להתמהמה בחילול שבת, לחולה שיש בו סכנה, שנאמר "אשר יעשה אותם
האדם וחי בהם", ולא שימות בהם. הא למדת,שאין משפטי התורה נקמה
בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם ואלו המינים המינים שאומרים שזה
חילול ואסור, עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים
ומשפטים לא יחיו בהם: יחזקאל,כ, כ"ה. (הלכה ג, פרק ב, הלכות שבת, משנה
תורה לרמב"ם).
49. מה משמעות התנהגותו של הנאשם שברח מהזירה? בית המשפט מבחין בין אמירות לבין
מעשים המעידים על תודעת אשמה, בכך שלא בכל אמירה, ווידוי או הודעה בעל פה של נאשם
יש לראות כראיה שאינה ניתנת לפסילה על פי המבחנים הקבועים בדין. למשל, אם האמירה
ניתנה כשאינה חופשית ומרצון כהוראת סעיף 12(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש],
התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") או הודעה שהושגה שלא כדין כהוראת סעיף 56א
לה. לעומת זאת, שונים פני הדברים ביחס למעשים שעשה הנאשם הניתנים לבחינה בעין
אובייקטיבית ומתבססים על ניסיון החיים ועל השכל הישר ומעידים על תודעת אשמה.
ההלכה בעניין תודעת אשמה נקבעה עוד בעייפ 392/65 אברהם כץ נ' היועץ המשפטי
לממשלה, פייד כ(1) 486, 489-488, סע' 5-4 (9.2.1966), שם נקבע כי תודעת האשמה של
הנאשם מקורה במעשיו ולא באמירותיו. כך נקבע גם בעייפ 210/81 יצחק עקביוב נ' מדינת
ישראל, פייד לו(3) 393, 400, סע' 10 (22.7.1982):
"מקובלת וידועה היא ההלכה, כי יש שהתנהגות מפלילה של נאשם, שאין לה
הסבר אמין ומניח את הדעת, די בה כראיה נסיבתית, ועל אחת כמה וכמה כשאליה
מצטרפות ראיות אחרות, ולו גם משניות, כדי להוות בסיס להרשעה בפלילים.
הלכה זו מצאה ביטויה בע"פ 392/65 [1]."
(ראו והשוו, עייפ 2092/21 אלכסנדר לוז'קין נ' מדינת ישראל, עמ' 11-10 סע' 18, פורסם בנבו
30.10.2022, תייפ (י-ם) 54822-08-15 מדינת ישראל נ' חיים כהן ואח', עמ' 122, סע' 479,
פורסם בנבו, 27.10.2020, ערעורים על הכרעת הדין נדחו).
26 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
בריחת הנאשם מזירת האירוע היא מעשה המחזק את הראיות כנגדו וגורע באמינותו, שכן
יש בה להעיד על תודעת אשמה המחזקת הראיות המקימות אחריותו למעשיו.
בדין האמריקני נקבעה תודעת האשמה, הידועה בלעז בשם conscience of guilt, על פי
מעשיו של הנאשם בעת או בסמוך למעשה האסור ובריחתו מזירת המעשה מחזקים את
הראיות כנגדו, ראו :
People v. Bradford (1997) 14 Calath 1005, 1055 (60 CR 2d 225,929 P2nd 544:
"…where the evidence shows that the defendant departed the crime
scene under circumstances suggesting that his movement was
motivated by a consciousness of guilt."
ובעניינינו, כאשר הנאשם העדיף לברוח מזירת האירוע במקום לבדוק טיב החפץ שהיה בידיו
המתלונן ו/או לבדוק מצבו לאחר קבלת המכה וקריסתו של המתלונן לקרקע, הוא הפגין
מצפון לא נקי ותודעת אשמה הגורעים מטענת הגנה עצמית ולו טעות מצב הדברים ומחזק
הראיות כנגדך.
במבחן הסבירות לא השתכנעתי בכנותו של הנאשם בטעותו במצב הדברים ואם יש לקבוע לו
אחריות בגינו. ואולם, למעלה מן הצורך בדומה לפסק הדין בעניינו של ניר סומך ניתן לומר
אפילו לפי המצב המדומה" של אחיזת המתלונן בחפץ חד ותחושת איום שהתפתחה, אצל
הנאשם לא התקיים הנדרש להקים סייג לאחריות פלילית: הגנה עצמית ולו בטעות במצב
הדברים.
לאור האמור הנאשם לא הצליח לעורר ספק הסביר הנדרש לצורך קיום התנאים
המצטברים להקמת סייג לאחריות פלילית: הגנה עצמית ולו בטעות במצב הדברים.
אי לכך מאחר ולא התעורר ספק הסביר הנדרש להחלת סייג מאחריות פלילית, נדחית טענת
הנאשם שפעל בהגנה עצמית ולו בטעות בהבנת מצב הדברים.
האם הנאשם אחראי לחבלות בלסת של הנאשם?
50. נטען על ידי הנאשם שאינו אחראי לחבלות שנגרמו למתלונן: שבר בשני מקומות בלסתו בצד
שמאל של פניו של המתלונן, כמתואר במוצג ת/2. לשיטתו של הנאשם, הוא נתן מכה ליד
שהמתלונן הרים, ואם נגע בפניו של המתלונן, אזי לא הייתה זאת מכה בעוצמה; וכי לא
האגרוף שלו גרם לחבלות המתלונן, אלא נפילתו של המתלונן על הכביש והמפגש בין הלסת
והאספלט.
דין הטענה להידחות משני טעמים. הראשון, לא הוגשה חוות דעת מומחה רפואית כהוכחה
מטעם הנאשם כי נפילת המתלונן לאספלט הינה בעלת עוצמה כזאת היכולה לגרום ללא אחת,
27 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
סיכום
אלא לשני שברים בלסת. הטעם השני פשוט יותר, ומבוסס על הקשר הסיבתי המקשר בין
המעשה לבין התוצאה (דנייפ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 6.5.2002).
ובעניינינו, עצם מתן המכה, גם לפי גרסת הנאשם, מהווה קשר סיבתי מובהק לגרימת
השברים בלסת, וכן גם ליתר החבלות שסבל המתלונן, בין אם כתוצאה מן המכה בטרם
הנפילה, ובין אם כתוצאה מנפילת המתלונן לאספלט עקב אותה מכה. לכאן או לכאן,
החבלות הן תוצאת מעשהו של הנאשם בלבד.
יש לציין שלאחר עדותו של המתלונן ניתן לקבוע שהמתלונן היה גבוה מהנאשם בהפרש של
לפחות 5 סיימ ובעל גוף בריא. ואולם, אין שום סימן שהיה מסוגל לשבור את חלונות הרכב או
לפרוק הדלתות כדי לחדור לתוך הרכב של הנאשם.
51. מדובר באירוע קשה והיה ניתן להימנע ממנו. אין בגרסת הנאשם כדי לעורר ייספק סביר"י
הנדרש, לפיו נאלץ להגן על עצמו ועל בת זוגו בהעדר כל אפשרות אחרת ולכן יצא מרכבו לנטרל
את המתלונן.
בטרם יציאה מרכבו היה על הנאשם לבדוק במראה ברכב ולוודא שאין אדם מאחוריו,
ולעשות "ריוורסיי באותה מהירות כפי שעשה לאחר מכן.
יש להעדיף את עדותם של המתלונן ואשתו מעבר לספק הסביר בחיזוק הסרטונים על פני
עדותו של הנאשם עצמו, וכן הוכח מעבר לספק הסביר הנדרש כי הנאשם יצא מיד להתעמת
עם המתלונן ונתן לו מכה שגרמה מעבר לספק הסביר לחבלה החמורה בפניו של המתלונן.
בנוסף, קיימים בסרטונים חיזוקים לעדותה של הגב' דבורה אשר שהייתה ברכבו של הנאשם
בזמן האירוע.
אין ראייה התומכת בקיום יסכנה מידיתיי ונחיצות למעשה כדי להגן על גופו או רכושו של
הנאשם ולו במצב שדימה הנאשם בטעות במצב הדברים, ולא הוכח כדי לעורר ספק סביר
שהנאשם בחן כנדרש אפשריות סבירות אחרות כדי להימנע מהעימות, ובפרט נוכח קיומה של
דרך חלופית להימלט או לסגת מהסכנה הנטענת, ו/או מעשה אחר להדפת הייסכנהיי ולו
בטעות כנה (שלא הוכחה) על עצם אחיזת חפץ חד בידי המתלונן.
ניתן לקבוע שמדובר באירוע בין הנאשם לבין המתלונן שניתן לכנות כ road rage (זעם
בכביש), שהיא תופעה ידועה במדינת ישראל (ומחוצה לה) זה זמן רב עד כדי כך שניתן לקבוע
כי מדובר בתופעה ידועה ושכיחה, שמן הראוי ומן החובה לרסנה.
28 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
בימים אלו עדיף לפעול בדרכי נועם ולזכור את האמור במסכת אבות ד, א:
בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר… אֵיזֶהוּ גִבּוֹר: הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי טז,
לב) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֶׁל בְּרוּחוֹ מִלְבָד עִיר.
52. לסיכום יש לקבוע שהוכח מעבר לספק הסביר שהמתלונן יצא מרכבו וצעד לכיוון הנאשם. אז
הנאשם יצא מרכבו במקום להתרחק מהסיכון שסבר כי קיים או לסגת ממנו. הנאשם לא
פעל בכל דרך מלהימנע מעימות עם המתלונן בעת שיצא מרכבו. במקום לסגת, הנאשם
התקדם והתעמת עם המתלונן. גם כך, לנאשם עם הכשרתו ויכולותיו המוכחות בייאגרוף
תאילנדייי ועם הישג של אלוף עולם באגרוף תאילנדי, יש ואמור להיות ידע איך להתגונן בפני
מעשה מצד המתלונן בנסיבות הקיימות, אפילו אם הותקף ראשון, אם כי לא אלו הם פני
הדברים.
לאור הראיות, ובפרט גרסת הנאשם, יש לדחות טענת הנאשם להגנה עצמית לפי סעיף 34 י
לחוק העונשין ואת טענת הנאשם לטעות במצב הדברים לפי סעיף 34יח לחוק העונשין ומרשיעו
בעבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין: גרימת חבלה חמורה.
ניתנה היום, י"ז אדר ב' תשפייד, 27 מרץ 2024, במעמד הצדדים
2
פאול שטרק, שופט
29 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
שעצר רכבו וחסם את הנאשם מלהמשיך לנסוע בדרכו. לאחר מכן, לטענת הנאשם, המתלונן
יצא מרכבו וצעד לכיוון הנאשם עם חפץ חד בידו, לפיכך, לנאשם לא הייתה ברירה אלא להגן
על עצמו.
עדויות
מטעם המאשימה מסרו עדות:
.11
עות 1 משה חסיד, אביו של המתלונן, העיד כי בנו (המתלונן) הגיע לביתו עם אף מדמם.
המתלונן סימן לאביו כי קיבל מכת אגרוף. חברו של העד הגיע עם אמבולנס והסיע את
המתלונן לבית החולים לקבלת טיפול רפואי.
העד החל לחפש מצלמות באזור שאולי תיעדו את האירוע מאחר וסבר כי יתכן קיום תיעוד
וידיאו של האירוע. הסתבר כי יש מצלמה באזור הקרוב, ברחוב לואי ליפסקי 38 בדירה
שבבעלות מר ישראל מנבי. במצלמה היה קיים תיעוד וידיאו מלא של האירוע.
העד העיד כי המתלונן סיפר לו על האירוע לאחר ששוחרר מאשפוזו. לדבריו הייתה מריבה
בכביש, וכדי להגיע לביתו של העד נאלץ המתלונן לעקוף רכבו של הנאשם מאחר שהנאשם
חסם פנייתו ימינה להמשך דרכו. עוד העיד העד, כי לדברי המתלונן, בהביטו דרך המראה
ברכבו חשב שהנאשם סימן לו לעצור, והמתלונן סבר שאולי פגע ברכבו של הנאשם, ולכן עצר
ויצא לכיוון הנאשם.
לאחר הצגת הסרטון (נ/3) במהלך עדותו, העד ציין שלא צפה בסרטון זמן רב, ולא זכר איך
קיבל את הסרטון, ולא ידע על הפצת הסרטון בקבוצת What'sApp.
12. ע/ת 2, מר שמואל חסיד, הוא המתלונן. על פי גרסתו של המתלונן, האירוע היה ביום שישי,
סמוך לכניסת שבת, והוא שומר שבת. עוד העיד המתלונן, כי היה בדרכו לבית הוריו בשכונת
רמות, וכי אשתו ובתו הקטנה היו יחד איתו ברכב. לדבריו, הנאשם עקף את רכבו וכמעט פגע
בו. המתלונן צפר לו, ואז הנאשם החל לחסום דרכו ומדי פעם היה עוצר ומונע מהמתלונן לנוע
קדימה. כך באחת הפעמים עצר הנאשם במעבר חצייה למשך כשתי דקות. מדובר בתרחיש
אשר חזר על עצמו במשך 200 מטר, בו הנאשם בולם את רכבו, וכשבכל פעם שהמתלונן ניסה
לעקוף את רכבו של הנאשם, שב הנאשם וחסם שוב את דרכו של המתלונן. כשהנאשם הגיע
לצומת בו היה על המתלונן לפנות ימינה, הנאשם מיקם את רכבו על שני נתיבים וחסם את
דרכו של המתלונן מלעבור כדי לפנות ימינה. יחד עם זאת, הנאשם גם לא ניסה לפנות ימינה.
המתלונן עקף את רכבו של הנאשם מצד שמאל ופנה ימינה, ואולם במהלך הפניה הבחין
המתלונן דרך המראה ברכבו כי הנאשם מסמן לו לעצור. המתלונן סבר כי אולי שפשף את
3 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
רכבו של הנאשם, ולכן נעצר ויצא מרכבו ועמד מצד הנהג. המתלונן חשב שבכוונת הנאשם
לצעוק עליו, ולדעתו היה עדיף לשוחח עם הנאשם במקום האירוע במקום בחזית בית הוריו.
המתלונן לא צפה כי יוכה על ידי הנאשם כאשר יצא האחרון מרכבו. בצאתו מרכבו, היכה
הנאשם את המתלונן במכת אגרוף עם יד ימין, ופגע בצידה השמאלי של לסת המתלונן, והפיל
אותו לכביש. כתוצאה מהמכה, נגרמו למתלונן שני שברים בפניו. לדברי המתלונן, מכת
הנאשם העיפה אותו כ-6-5 מטר ממקום המכה. לאחר המכה, חזר הנאשם לרכבו עשה פניה
לאחור וברח מהמקום.
בניגוד לנטען על ידי הנאשם, המתלונן טען כי לא אחז בשום חפץ. כמו כן, המתלונן גם אישר
המסמכים הרפואיים (מסומן ת/2).
לאחר האירוע, אביו ואחיו של המתלונן חיפשו מצלמות באזור האירוע כדי לאתר סרטון
המתעד את שקרה. בפני המתלונן הוצג סרטון שנמשך כ-20 שניות המציג את האירוע,
והמתלונן אישר את תוכנו כמשקף את אשר קרה. עם זאת, המתלונן טען כי בסרטון שראה
לפני שהועבר למשטרה, ראה הרבה יותר מהאירוע. המתלונן לא ידע להסביר מה קרה ליתר
התיעוד של האירוע בסרטון. בערוץ 13 הטלוויזיוני שודרה כתבה המתארת את האירוע,
והתייחסה להעדר הגשת כתב אישום במשך למעלה מ-3 שנים לאחר קרות המקרה,
ובמסגרתה שודרה גרסה ארוכה יותר של האירוע הכוללת פרטים נוספים. שידור התוכנית
היה ביום 27.6.2019.
במסגרת עדותו הכחיש המתלונן מכל וכל את טענת הנאשם לפיה אחז בידו סכין או חפץ חד.
המתלונן שירטט את מיקום הרכבים בעת האירוע (מסומן נ/1).
למתלונן לקח שנה עד שהביא את המסמכים הרפואיים ממגן דוד אדום (מד"א) למשטרה,
ואישר את סירובו לעימות עם הנאשם. למתלונן לא ידוע מי הפיץ הסרטון בקבוצת What's
.App
13. ע/ת 3, מר בנימין חסיד, צרב את קובץ הסרטון (ראו מזכר המסומן מ/1). הוא גם צילם עם
מכשיר הטלפון הנייד שלו את החלק מהסרטון שנחשב על פי דעתו כרלוונטי (הוגש ומסומן
ת/3). בנוסף, העד מסר הסרטונים גם לערוץ 13. הפנייה לתקשורת נעשתה נוכח השיהוי
בהגשת כתב אישום. הייתה ציפייה כי פנייה לתקשורת תגרום למשטרה ולתביעה להגיש כתב
אישום במהרה.
4 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
14. ע/ת 4 היא אשתו של המתלונן, הגב' רבקה חסיד, העידה כי ישבה במושב אחורי עם התינוקת
של בני הזוג. לא ידועה לה השעה המדויקת של האירוע, אך היא זוכרת כי עדיין לא שמעה את
הצפירה המסמנת את כניסת השבת.
על פי עדותה, המתלונן נהג ברכב באופן רגוע, והנאשם נצמד עם רכבו לרכבם של בני הזוג
באופן מפחיד.
לאחר שהנאשם חסם דרכם לפנייה ימינה, המתלונן עקף את רכבו מצד שמאל. לאחר מכן,
המתלונן עצר את רכבו לאחר הפנייה ויצא מהרכב. הנאשם בא לכיוונו של המתלונן ונתן
אגרוף בפניו, והמתלונן נפל עקב המכה שקיבל. מדובר במכה אחת בלבד. אין העדה מבינה
למה המתלונן עצר את הרכב. כמו כן, העדה כן הבחינה כי בתוך רכבו של נאשם יושבת בחורה.
לא זכור לעדה היכן בדיוק עמד המתלונן, אך ידעה לומר כי המתלונן לא החזיק דבר בידיו.
את כל האירוע העדה ראתה מהחלון ברכב. העדה צפתה בסרטון לאחר שהופץ בקבוצת
WhatsApp, ובו רואים את פעולת העקיפה של המתלונן. לאחר שהוצג לה הסרטון (ת/3)
אישרה תוכנו בתוספת הערה שחסר חלק. כמו כן, העידה כי רואים את הסרטון בטלוויזיה.
העדה העידה כי לא הלכה למשטרה עם המתלונן מאחר כי באותה תקופה טיפלה בתינוקת.
15. ע/ת 5, מר ישראל מנבי, הוא בעל המצלמה אשר הנציח האירוע. הוא מסר הודעה לחוקר
המשטרה מוכתרי ביום 29.9.18.
בצאת השבת הגיעו שכנים לביתו, וביקשו את סרטון המצלמה הפונה לאזור האירוע. אחיו
של המתלונן הגיע עם יידיסק און קייי כדי להוריד ולצרוב את הקובץ. מר מנבי שוחח טלפונית
עם חוקר משטרה כפי שעולה מהמזכר (המזכר מסומן מ/1 – לצורך דיון בקבילות הסרטון),
לפיו החוקר מוכתרי מתאר במזכר את אופן קבלת הסרטון לידיו, החל מפעולות בני משפחת
המתלונן ועד שהעד העביר את הסרטון ב What’s App לחוקר.
לא זכור לעד כי הגיע לתחנת המשטרה ביום 29.4.23, אך העד כן זיהה את הסרטון במשטרה,
ואולם היום הוא אינו זוכר את תוכנו למעט מה שהוצג לו באולם בית המשפט. העד לא שמר
העתק של הסרטון לעצמו, אך העיד כי אחיו של המתלונן, מר בנימין חסיד, צרב את קובץ
הסרטון לדיסק-און-קי.
5 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
16. ע/ת 6 מר אהרון מוכתרי, הוא חוקר המשטרה, והוא זה שחקר את הנאשם (הודעת חשוד-
מסומן ת/1).
לדברי העד מוכתרי, מאחר שהנאשם נחקר שלושה שבועות לאחר האירוע, לא נערך חיפוש
ברכבו של המתלונן כדי לוודא אם היה בו חפץ חד בהישג יד, שכן הנאשם טען כי בידיו של
המתלונן היה כלי חד מאיים. ואולם, נוכח חלוף הזמן, לא היה טעם לערוך חיפוש כאמור.
עוד העיד מר מוכתרי כי לא הוזמנה למתן עדות חברתו של הנאשם אשר הייתה נוכחת ברכב
הנאשם ועדה לאירוע.
בנוסף העיד החוקר, כי אינו אחראי על איסוף חומר ראיות מצולם ממצלמות באזור. מאחר
ואין מזכר בעניין מצלמות, אין ביכולת העד להסביר למה לא נערכה בדיקת מצלמות באזור
האירוע סמוך להגשת התלונה.
הסרטון הגיע לידי החוקר דרך יישום WhatsApp. לא ידוע לחוקר על הפצת הסרטון
בקבוצות WhatsApp או ברשת האינטרנט. לחוקר נודע כי מי שאסף את הסרטון, הוא מר
בנימין חסיד, אחיו של המתלונן, שהעיד על אופן איסוף הסרטון. כמו כן, החוקר שוחח
טלפונית עם מר ישראל מנבי אשר ממנו נאסף הסרטון על ידי אחיו של המתלונן. השיחה
התקיימה כשנתיים לאחר האירוע.
בדיקת שרשרת הנוגעים באיסוף ויצירת הסרטון כראיה מראה כי נעשתה טלפונית בלבד (מ/1
מיום (15.7.18).
17. ע/ת 7, מר מני ישי, הינו שוטר אשר כבר פרש מהשירות. הוא היה חבר בקבוצת What’s App
וצפה בסרטון שהופץ. הוא העביר הסרטון לחוקר מוכתרי כפי שעולה ממזכר מיום 19.9.17.
העד כתב מזכר ביום 16.1.17 המתעד קבלת הסרטון. העד לא ביצוע שום פעולות לאיתור
מקור הסרטון ראה ע' 21 בפרוטוקול מיום 18.7.23).
ע/ת 12, מר יורם חתן, הוא חוקר המשטרה אשר גבה הודעה נוספת מהנאשם ביחס לניסיונות
להגיע לפשרה כספית עם המתלונן. השאלות שנשאלו בחקירתו נפסלו מאחר שהמתלונן לא
היה חלק בשיחות אלו וכל עדותו אינה קבילה בהיותה ייעדות שמיעה". מר חתן העיד כי היו
בתיק המשטרה עוד מזכרים, ביניהם סירובו של המתלונן להשתתף בעימות עם הנאשם.
6 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
עדר הגנה
הגב' דבורה אשר
18. מטעם ההגנה העידו הנאשם והגב' דבורה אשר. מאחר שהגב' אשר ילדה את תינוקה בחודש
אוגוסט 2023, היא נאלצה להביא את תינוקה איתה למתן העדות בבית המשפט. לאור נסיבות
אלו, בית המשפט נעתר לבקשת הסנגור להעידה ראשונה, כאשר הנאשם ממתין מחוץ לאולם.
על פי עדותה של הגב' אשר, ביום האירוע נסעו הנאשם והיא להוריה לשבת. באותו זמן היא
הייתה בזוגיות עם הנאשם, ובהמשך היו נשואים במשך כשנה והתגרשו. מאז נישאה בשנית
וילדה את התינוק שנכח באולם בית המשפט בעת הדיון.
19. על פי עדותה של הגב' אשר, הנאשם והיא היו בנסיעה, ועצרו במעבר החצייה כדי לאפשר
להולך רגל לעבור. המתלונן עמד עם רכבו מאחוריהם, וצפר להם. לאחר שהולך הרגל עבר
הם המשיכו בדרכם בהתאם לתנאי הכביש. המתלונן המשיך לצפור. אז הגיעו לצומת בו יש
פנייה ימינה לרחוב שבו מתגוררים הוריה. אז המתלונן עקף מצד שמאל ועצר את רכבו
מקדימה. המתלונן יצא מרכבו ואחז בחפץ בידו. אין ביכולת העדה לזהות החפץ וכן היא
אינה בטוחה שהיה חפץ חד. המתלונן לא נראה רגוע. היו צעקות, אך היא לא שמעה את תוכן
הצעקות שצעק המתלונן. העדה עצמה נלחצה מהאירוע. הנאשם יצא גם הוא מרכבו, והלך
לקראת המתלונן. למעשה שניהם הלכו האחד לכיוון השני. הנאשם נתן מכה למתלונן, שב
לרכב, הם נסעו לאחור ועזבו את המקום.
העדה ישבה במושב הקדמי ומציינת שהמתלונן הוא זה שיצא מרכבו ראשון ואז הנאשם יצא
לקראתו, ולדעתה לדבר אתו. העדה מציינת כי הם לא התקשרו למשטרה נוכח כניסת השבת
באותה עת.
עדותו של הנאשם
20. לאחר שהוסבר לנאשם זכויותיו למסור עדות או להימנע מכך, הודיע שברצונו למסור עדות,
והוא העיד כלהלן. היום הנאשם מדריך אגרוף תאילנדי. הוא עוסק בתחום מגיל 15, זכה
בכמה אליפויות בארץ ואף זכה בתואר אלוף עולם בתחום. במענה לשאלת הסנגור הסביר
שאין לו הרשעות קודמות או אירועים הקשורים למשטרה.
הנאשם היה נשוי לעדת הגנה הגב' דבורה אשר למשך שנה. אין להם ילדים משותפים. מאז
התגרשו והיום הנאשם נשוי בשנית.
7 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
האירוע היה ביום שישי סמוך לכניסת שבת. בעת הנהיגה הנאשם עצר את רכבו כדי לאפשר
להולך רגל לעבור את הכביש, ולאחר מכן התקדם לכיכר. המתלונן סימן לו מאחור עם
האורות. בהמשך הדרך הנאשם נסע בהתאם לחוק ולתנאי הכביש. המתלונן החל לצפור, אולם
הנאשם לא התייחס. הנאשם נסע רגיל ומכחיש כי נסע בייזיג-זגיי או חסם את הדרך. בעת
שנסע בנתיב ימין, המתלונן עקף אותו מצד שמאל בעת הפנייה ימינה. דרכו של הנאשם נחסמה
על ידי המתלונן. בניגוד לנטען על ידי המתלונן, הנאשם טען כי הנאשם לא סימן לו לעצור.
עוד העיד הנאשם, כי המתלונן יצא מרכבו לפני הנאשם, וצעק "אהרוג אותך" והתנהג בפרעות.
אז גם הנאשם יצא מרכבו. הנאשם טען בעדותו כי בידי המתלונן היה חפץ חד, אך היה לנאשם
ברור שהמתלונן לא אחז בידו אקדח, וכן שלל שמדובר במכשיר טלפון נייד, לדבריו מדובר
בחפץ חד כמו מספריים או מברג. עוד טען הנאשם בעדותו כי מדובר ברגע בו היה נתון בלחץ
האירוע. אין ביכולתו של הנאשם לזהות את החפץ שלטענתו אחז המתלונן מעבר לאמור.
הנאשם טען כי יצא מרכבו כדי להגן על עצמו. לדבריו לא היה ניתן להתגונן מתוך הרכב, וכי
היה צורך לנטרל את המתלונן. הנאשם לא ניסה לנסוע לאחור באופן מידי מאחר ופחד
שידרוס מישהו במעבר חצייה במקום. עוד העיד הנאשם כי המתלונן התקדם לכיוונו, והנאשם
התקדם לכיוון המתלונן, וכי לא היו דיבורים ביניהם. המרחק בינו ובין המתלונן היה בערך
מטר. הנאשם טען בעדותו כי נתן מכה לחפץ ויתכן שפגע בפניו של המתלונן. עוד העיד הנאשם
כי יתכן שכף ידו הייתה פתוחה או סגורה, וכי המתלונן נפל. לאחר שהמתלונן נפל לקרקע
הנאשם חשב שהמתלונן מנסה לקום, שב לרכבו ונסע מהמקום. (הערת בית המשפט : הנאשם
לא נשאל באיזו יד המתלונן אחז בחפץ).
ביחס לטענה כי הנאשם "סימן" למתלונן לעצור, העיד הנאשם כי אולי הוא סידר את המראה
באותו רגע דבר שהמתלונן פירש לא נכון.
הנאשם לא ידע אם המתלונן בא לדקור אותו, וכאשר עזב את הזירה, הנאשם עשה סיבוב עם
מכוניתו כדי להגיע לבית הורי בת זוגו דאז, הגב' דבורה אשר. עוד העיד הנאשם כי בהמשך
לא התקשר למשטרה, אך כן הסתכל אם היו מצלמות באזור אולם לא ראה כאלו. הנאשם
העיד כי לא התקשר למשטרה מאחר והיה לחוץ עקב הסמיכות לכניסת השבת.
לאחר שלושה שבועות הנאשם נחקר במשטרה, והסכים לייעימותיי עם המתלונן.
8 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
בניגוד לנטען על ידי המתלונן, הנאשם טען בעדותו כי המתלונן לא עף לשום מקום עקב המכה.
מוצגים
21. להלן המוצגים :
א. מטעם התביעה הוגשה הודעת הנאשם מיום 16.1.17 (ת/1) לפיה המתלונן הטריד
את הנאשם למרות רצון הנאשם לאפשר למתלונן לעקוף אותו. אז, בצומת, עקף
המתלונן מצד שמאל, עצר ויצא מרכבו. הנאשם נשאר ברכבו עד שהבחין בדבר
חד בידו של המתלונן (מברג או מספריים). כאשר יצא הנאשם מרכבו התקדם
לעברו המתלונן תוך שהוא צועק כי יהרוג את הנאשם. הנאשם, מאמן אגרוף
תאילנדי, יצא מרכבו ונתן מכה אחת למתלונן שנפל לקרקע. המתלונן ניסה
לקום ואז חזר הנאשם לרכבו והסתלק.
ב.
ג.
(ת/2) – מסמכים רפואיים אודות החבלה ללסת המתלונן.
(ת/3) – סרטון (מתעד המכה בלבד ועזיבת הזירה – פ.ש.)
ד. (נ/1) – שרטוט זירת האירוע על ידי המתלונן.
ה. (נ/2) – שני קבצים סרטונים מכתבה בערוץ 13. (יוער כי מותב זה נמנע מלצפות
ו.
ז.
בכתבה באינטרנט היכן שהוצגו הסרטונים).
מוצג מטעם בית המשפט (מ/1) – מזכר מיום 15.7.18 שנערך ע"י החוקר מוכתרי
המפרט את דרך קבלת הסרטון.
מוצג מטעם בית המשפט (מ/2) – מזכר מיום 19.9.17 על סירובו של המתלונן
להשתתף בעימות מול הנאשם.
–
ח. מוצג בית משפט (מ/3) חקירת הנאשם בעניין הצעות פשרה כספית עם
המתלונן. המסמך נפסל כלא קביל. (המסמך סומן כדי לתעד ניסיון המאשימה
להגישו).
ט. מוצג בית משפט (מ/1) – (במסגרת מוצגים בפרשת הגנה להבדיל מדיון בקבילות
הסרטון) שרטוט הזירה על ידי הנאשם (מוצג מטעם בית המשפט אשר ביקש
מהנאשם לשרטט את מפת הזירה).
יוער שמסמכים שסומנו באות "מ" קשורים להגשת הסרטון התקבלו או היו
ראיה הקשורה להגשת הסרטון בלבד ואינם ראיות לגופו של כתב האישום.
נוכח החלטה מיום 1.8.23 מתקבלים מוצגים אלו כראיה מטעם המאשימה. מ/1
בפרשת הגנה הינו שרטוט הזירה על ידי הנאשם במהלך עדותו לבקשת בית
המשפט. כל המוצגים מתקבלים כראיה למעט מ/3 (אשר הוגש בעניין שנקבע
כלא רלוונטי).
9 מתוך 29
ת"פ 33333-03-20 מדינת ישראל נ' בן חמו
מטעם המאשימה הוגש סרטון (ת/3) אשר למעשה הינו צילום ווידיאו של הסרטון ממסך של
מחשב. קשה לזהות מתוך הסרטון כל פעולה באירוע, אך מה שכן רואים זה את יציאתו של
המתלונן לכיוון הנאשם. כמו כן רואים את הנאשם יוצא מרכבו לכיוון המתלונן. הנאשם ניגש
מיד למתלונן ובפעולה של מכה רואים את נפילתו של המתלונן במקום (ולא כעדות המתלונן,
לפיה עף 5 עד 6 מטר. מדובר בהגזמה מצד המתלונן). אין סימן של ניסיון המתלונן לקום
ברגע שהנאשם שב לרכבו.
הסרטון (נ/3) כולל שני קבצים
מהסרטונים במוצג נ/3 ניתן להבחין בפעולת עקיפת הנאשם על ידי המתלונן וחסימת המשך
דרכו של הנאשם, את יציאתו של המתלונן מרכבו, ואז רואים מיד את יציאת הנאשם מרכבו.
מיד לאחר מכן שני הצדדים התקרבו זלייז ומתעמתים והנאשם נותן מכה, והמתלונן נופל
במקום. אין סימן לניסיונו של המתלונן לקום בנוכחות הנאשם. לא ניתן לקבוע מהסרטון
אם היה בידי המתלונן חפץ כלשהו. לאחר מתן המכה, הנאשם מיד חוזר לרכבו ונוסע אחורה
ויוצא מהזירה. יוער הסרטון בת/3 ניתן לצפות בנסיעתו של הנאשם לאחרו לכביש הראשי
ועזיבתו. רק עז המתלונן קם ונכנס לרכבו).
טענות הצדדים בסיכומים
ב"כ המאשימה
22. המאשימה טוענת כי יש לקבל את עדותו של המתלונן, ואת עדותה של אשתו כחיזוק לעדות
המתלונן, ולקבוע שהנאשם ביצע העבירה המיוחסת לו ולהרשיעו. הנאשם מודה שיצא מרכבו
ואף צעק על המתלונן.
הסרטונים תומכים בעדותו של המתלונן לפיה הנאשם תקף אותו וגרם לחבלה החמורה
המיוחסת למעשהו של הנאשם. עוד נטען עייי בייכ המאשימה כי אין שום הצדקה למתן
המכה, וכי יש לדחות את טענות הנאשם בעניין. ביחס לחבלה עצמה יש לדחות את הנטען
לפיו יתכן כי הנזק ללסת המתלונן נגרם עקב נפילת המתלונן לקרקע במקום. עוד נטען כי
אפילו אם בית המשפט היה מקבל הנטען, אזי קיים ייקשר סיבתי בין המעשה לבין התוצאה,
ולכן בכל מקרה האחריות חלה על הנאשם.
עוד נטען ע"י ב"כ המאשימה כי אין נסיבות התומכות בטענת הגנה עצמית כסייג לאחריות
פלילית.
10 מתוך 29
