המאשימה:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אליזבט ברנר אברהם
נגד
הנאשמים:
1. ליאון בגיו- בעצמו
ע"י ב"כ עו"ד סוזי שלו
2. שלמה פשרל-בעצמו
ע"י ב"כ עוה"ד רועי אטיאס ועינב יתח
3. עומרי חיון-בעצמו
ע"י ב"כ עוה"ד משה יוחאי ושרי קרן
הכרעת דין
תוכן עניינים
פתח דבר 3
מבוא3
כתב האישום3
תשובות הנאשמים7
התשתית הראייתית 10
טענות הצדדים12
בקעת המחלוקת18
דיון והכרעה21
מהימנות הנאשמים-הערות כלליות21
גרסאות נאשם 1 ומהימנותו22
השתלשלות האירועים במסיבה23
שאלת המניע הכלכלי 31
מצבו הכלכלי של נאשם 1 36
מודעות נאשם 1 למצב המנוחה ולצורך בפינוייה38
גרסאות נאשם 2 ומהימנותו39
השתלשלות האירועים במסיבה41
מצבו הכלכלי של נאשם 2 46
מודעות נאשם 2 למצב המנוחה ולצורך בפינוייה47
גרסאות נאשם 3 ומהימנותו49
השתלשלות האירועים במסיבה49
מודעות נאשם 3 למצב המנוחה ולצורך בפינוייה64
המסיבה ומאפייניה…65
מספר המשתתפים במסיבה72
השימוש בחומרים משני תודעה ב"מסיבת טבע" בכלל ובמסיבה דנן בפרט74
האם נאשם 2 הוא ממארגני ומנהלי המסיבה 75
האם הוזמן אמבולנס למסיבה 88
פינוי המנוחה …92
הצורך בפינוי מיידי של המנוחה95
הפינוי הראשון97
האם הפינוי הראשון נעצר בעקבות שיחת הטלפון בין נאשם 1 לנאשם 3114
ההמתנה עם המנוחה במתחם המסיבה 120
האם נאשם 1 אמר לנאשם 3 שאמבולנס בדרך למתחם המסיבה124
עדותו של יהודה 126
האם נאשם 1 ביסס את החלטתו שלא לפנות המנוחה על עצותיו של נאשם 3132
סיבת המוות136
סיכום הממצאים העובדתיים…………………………………………………………………………144
מחדלי חקירה146
המישור המשפטי ….149
עבירת ההמתה בקלות דעת149
היסוד העובדתי149
רכיב ההתנהגות- מקור החובה לפעול בעבירת מחדל 149
הקשר הסיבתי- האם התנהלות המנוחה ניתקה את הקשר הסיבתי……………………………………………157
הקשר הסיבתי המשפטי161
היסוד הנפשי162
היסוד ההכרתי 162
גרימת מוות ברשלנות164
היסוד החפצי171
סוף דבר …172
פתח דבר
חבורה של צעירים יוצאת לרקוד ולבלות במסיבת טבע. ברחבת הריקודים מתמוטטת צעירה ומפרכסת. את הצעירה מפנים ברכב לבית החולים ובמהלך הפינוי חוזר הרכב אל מתחם המסיבה ולא מגיע אל בית החולים.
על הצעירה משגיחים מספר שעות במתחם המסיבה עד אשר מוחלט בשנית לפנותה ברכב לכוון בית החולים.
רכב הפינוי פוגש באמבולנס שהוזמן במהלך הדרך וזה מוביל הצעירה לבית החולים.
למרבה הצער, הצעירה הגיעה לבית החולים במצב של קריסת מערכות ובחלוף מספר ימים היא מוצאת את מותה.
הצעירה היא טוהר דוד זיכרונה לברכה.
הכרעת דין זו עוסקת בשאלת אחריותם של שלושה למותה.
הראשון, שארגן וניהל המסיבה, ואשר טוען כי פעל על סמך העצות של השלישי ושל אחרים;
השני, שמכחיש שארגן וניהל המסיבה ואשר טוען כי לא היה מודע למצבה של המנוחה;
והשלישי, שטוען כי עבד במסיבה כמוכר כרטיסים ורק ביקש לסייע כמיטב יכולתו.
ואולי המנוחה מצאה את מותה בשל שימוש בסמים כפי שמציעים כל השלושה?
שאלות רבות של עובדה ומשפט שזורות בהכרעת דין זו, ואולם כמצוות המחוקק עוד בטרם אתייחס לאלה, אבהיר כבר עתה כי מצאתי לזכות מחמת הספק את השלישי, הוא נאשם 3.
מבוא
2. כנגד נאשמים 1-3 (להלן: "הנאשמים") הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירה של הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין – התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
3. במהלך המשפט המאשימה הודיעה כי לנוכח תיקון 137 לחוק העונשין, במסגרתו בוטלה עבירת ההריגה, היא תבקש להרשיע את הנאשמים בעבירה של המתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, עבירה שהיא בגדר חיקוק מקל עם הנאשמים ביחס לעבירת ההריגה שיוחסה להם.
על כך גם חזרה בסיכומיה (עמ' 5 לסיכומים בכתב). יוער כי הצדדים התייחסו מפורשות לעבירה זו של המתה בקלות דעת בסיכומיהם, לרבות בדיון של השלמת הסיכומים על-פה.
כתב האישום
4. מעובדות החלק הכללי של כתב האישום עולה כי עובר לתאריך 4.8.2017 החליטו נאשמים 1-2 לארגן "מסיבת טבע" רבת משתתפים באזור דרום הארץ, ללא אישורים כדין מגורמי המשטרה והרשויות הרלוונטיות (להלן: "המסיבה") וזאת לשם קבלת רווח כספי שצפוי היה לצמוח להם כתוצאה ממכירת כרטיסי הכניסה למסיבה, וממכירת משקאות ומזון במהלכה.
נאשמים 1-2 לא קיבלו רישיון לקיום המסיבה מטעם המועצה המקומית "בני שמעון", כאשר אילו היו פונים לקבלת הרישיון מטעמה, היו נדרשים, בין היתר, להוכיח למועצה, כי כחלק מההכנות למסיבה, הם שכרו שירותי אמבולנס עם צוות רפואי מקצועי.
לצורך ארגון המסיבה (שנקראה "פסיכוזה"), הזמינו נאשמים 1-2 אומנים בשכר, רכשו שתיה, פרסמו את מועד המסיבה באתרים באינטרנט, שכרו שרותי שמירה, הגברה ותאורה, ורכשו צמידים וכרטיסים למכירה בכניסה. בהמשך לאמור, בתאריך 4.8.2017 הקימו נאשמים 1-2 באמצעות עובדים מטעמם, בשטח המועצה האזורית "בני שמעון" סמוך לגבעות גורל ולצומת להבים, את מתחם המסיבה. בין היתר הקימו, במות, הצללה, חנייה, ושער כניסה בו נמכרו כרטיסים ונבדקו באי המסיבה, כל זאת שלא כדין וללא קבלת אישורים כלשהם מאת הרשויות כאמור לעיל. נאשמים 1 ו-2 לא שכרו שרותי אמבולנס או צוות רפואי כלשהו, אשר יעמוד בכוננות במתחם המסיבה, ושיהיו ברשותו אמצעים להגשת עזרה רפואית מקצועית למי ממשתתפי המסיבה, למקרה ויקלע לאירוע של מצוקה רפואית.
נאשם 3 היה במועד הנ"ל סטודנט שנה ד' לרפואת שיניים, ועבד במסיבה כמוכר כרטיסים ומצמיד צמידים מטעם נאשמים 1-2 וכלל לא הועסק על-ידם כגורם רפואי מקצועי מוסמך.
בתאריך 5.8.2017 סמוך לשעה 04:00 הגיעו למסיבה טוהר דוד ז"ל (להלן: "המנוחה") יחד עם מתן ג'מיל (להלן: "ג'מיל") וחברים נוספים של ג'מיל, וזאת לאחר שרכשו כרטיסים למסיבה בסך 100 ₪ לכרטיס. בשעה זו, במתחם המסיבה שהו מאות בליינים, כאשר בטרם הכניסה, כל אחד מהם שילם דמי כרטיס בסך 100-150 ₪. בסמוך לאחר הגיעם למסיבה בלעו ג'מיל והמנוחה חומר אותו חשבו כסם מסוג "אסיד", אשר הרכבו המדויק אינו ידוע למאשימה והיה ספוג על גבי פיסת קרטון, אותה רכשו ג'מיל והמנוחה במסיבה.
בסמוך לשעה 06:00 המנוחה הלכה לרקוד ברחבה. במהלך הריקוד, מסיבה שאינה ידועה, המנוחה התמוטטה ונפלה, החלה לפרכס, ודם החל לצאת מפיה. אנשים שהיו בסמוך אליה, ניסו לסייע לה, שפכו עליה מים וקראו לנאשם 1 אשר הגיע למקום בו נפלה המנוחה, וזמן לא רב לאחר מכן הגיע גם נאשם 2 למקום. נאשמים 1-2 הרחיקו את המנוחה מהרחבה. בשלב זה, נאשמים 1-2 הבינו כי מצבה של המנוחה חמור ולפיכך יש לפנותה לאלתר לבית החולים. נאשמים 1-2 הבינו זאת הן בשל כך שראו את מצבה של המנוחה כמתואר לעיל והן בשל כך שאחרים ששהו במקום מסרו להם כי מצבה חמור וכי יש לפנותה בדחיפות.
נאשם 1 ואחרים העלו בשעה 06:10 לערך את המנוחה אל הארגז של רכב מסוג "מצובישי" טנדר השייך לנאשם 1 (להלן: "הטנדר") כשלצידה של המנוחה ישב אדם שזהותו אינה ידועה למאשימה [אשר במהלך החקירות והמשפט זוהה כמוצא ערבי, וכונה "הבדואי" ו-"הערבי", ואך לצורך הבנת הקשר הדברים באותם מקומות יכונה "הבדואי", כפי שכונה] ואור איילון (להלן: "אור"), שהיה במסיבה והצטרף לנסיעה לאחר ששמע כי מצבה של המנוחה חמור, והחלו לנסוע לכיוון כביש 31, כשבכוונתם להוביל את המנוחה לבית החולים "סורוקה". בעודם בנסיעה ממתחם המסיבה לכיוון כביש 31, בשעה 06:45 לערך, התקשר נאשם 1 אל נאשם 3 וסיפר לו על אודות התמוטטות המנוחה. נאשם 3 אמר לנאשם 1 שאין צורך לפנות את המנוחה לבית החולים, שכן הוא חובש וסטודנט לרפואה, והוא יודע כיצד לטפל במקרים כמו מצבה של המנוחה, וביקש שיחזרו למסיבה. נאשם 3 אמר לנאשם 1 את הדברים הנ"ל, אף כי בשלב זה כלל לא ראה את המנוחה, לא בדק את מצבה הרפואי, לא ידע את הסיבות להתמוטטותה ולא היו לו ידע רפואי וכלים מקצועיים כדי לטפל בה, וכדי להציג בפני נאשם 1 מצג כאמור לעיל, כאילו הוא מהווה גורם רפואי מקצועי, אשר ניתן להסתמך עליו. עקב דברים אלו של נאשם 3, למרות שידע כי מצבה של המנוחה חמור, וכי לא ניתן להסתמך על ידיעותיו המקצועיות של נאשם 3, החליט נאשם 1 לחזור למתחם המסיבה, כל זאת כאשר באותה עת היה ידוע לו, כי המנוחה הייתה ללא הכרה, במצב של נעילת שרירים ולסת, כשדם יוצא מפיה. עם הגיעו לכניסה למסיבה, פגש נאשם 1 את נאשם 3 שאמר לו שיחנה את הרכב בצל, כשהמנוחה שוכבת בארגז הטנדר. בשום שלב שלאחר מכן, למרות הדברים שאמר לנאשם 1 כאמור לעיל, נאשם 3 לא העניק למנוחה טיפול רפואי כלשהו, כל זאת למרות שכבר עם חזרת נאשם 1 עם הטנדר למסיבה, ראה שמצבה של המנוחה הינו חמור. לאחר החזרת הטנדר למתחם המסיבה כאמור לעיל, נאשמים 1-2 אשר ידעו כי מצבה של המנוחה הנו חמור המשיכו בשגרת עבודתם במתחם המסיבה ולא התעניינו במצבה של המנוחה, אשר הושארה על-ידם לשכב בארגז הטנדר. נאשמים 1-2, עשו כן, למרות שידעו כי נאשם 3 אינו מהווה גורם רפואי מקצועי ומוסמך, ואף היה עליהם לדעת שנאשם 3 לא יוכל להעניק טיפול רפואי למנוחה. אור שהיה עם המנוחה מהרגע בו הועלתה לראשונה לארגז הטנדר ועד לשעה 08:30 לערך, הפציר בכל הנאשמים פעם אחר פעם לפנות את המנוחה לבית החולים, וזאת למראה מצבה הקשה, כמתואר לעיל, אולם אלו טענו כי הם יודעים כיצד לטפל במנוחה והדגישו בפניו, כי אם יפנו אותה, יאלצו להפסיק את המסיבה. גם אורחים נוספים שהגיעו למקום בו שכבה המנוחה, הציעו לפנות את המנוחה מהמקום, אולם הנאשמים מנעו את פינויה וטענו כי הם מטפלים בה. הנאשמים מסרו זאת לאור ולאחרים, אף כי בפועל איש מהם לא נקט בכל פעולה רפואית מקצועית שיהיה בה כדי לסייע למנוחה. בסמוך לשעה 08:30 הלך אור לחפש את חבריה של המנוחה עמם הגיעה למסיבה ומאותו שלב, מעת לעת, בדק את מצבה נאשם 3, אשר במקביל המשיך את עבודתו כמצמיד צמידים בכניסה למתחם המסיבה. נאשם 3 בשום שלב לא העניק למנוחה טיפול רפואי כלשהו.
סמוך לשעה 10:30 ולאחר שנאשם 3 הבחין כי למנוחה אין דופק, הודיע נאשם 3 לנאשם 1 כי יש להזמין אמבולנס ולפנות את המנוחה לצומת להבים. נאשמים 1 ו-3 התקשרו למד"א ונסעו בטנדר כשהמנוחה שוכבת בארגז הטנדר. בהגיעם לצומת להבים, הם חברו לצוות מד'א, אשר החל בטיפול מיידי במנוחה שהייתה באותה עת מחוסרת הרכה, ללא דופק וללא נשימה. המנוחה פונתה לבית החולים "סורוקה" כשהיא מחוסרת הכרה לאחר שצוות מד"א הצליח להשיב לה את הדופק. עם הגעתה של המנוחה לבית החולים, היא אובחנה כסובלת משוק עמוק שנזקק למינונים גדולים של תמיכה בלחץ הדם, אי ספיקת כליות, אי ספיקה נשימתית, פגיעה בתפקודי כבד, פגיעה במנגנוני הקרישה והרס שריר חמור. היא טופלה בבית החולים בטיפול נמרץ, אולם מצבה התדרדר עד שבתאריך 8.8.2017 נקבע מותה, אשר נגרם כתוצאה מנזק תת חמצוני חריף למוח.
נאשמים 1 ו-2 בהיותם המארגנים של המסיבה ונאשם 3 בהיותו מי שהציג את עצמו כבעל ידע רפואי, גרמו למותה של המנוחה ביודעם, כי כתוצאה ממעשיהם ומחדליהם שלהלן הם צפויים לגרום למותה של המנוחה ובנטלם סיכון בלתי סביר לגרימת תוצאה זו.
נאשם 1, תכנן, ארגן והוציא לפועל את המסיבה רבת המשתתפים, מבלי לקבל אישורים מרשויות רלוונטיות כלשהן, ובכלל זה מבלי לקבל רישיון מהמועצה האזורית בני שמעון, שאילו היה עושה כן, היה נדרש להעמיד בכוננות אמבולנס וצוות רפואי מקצועי שיוכלו להעניק טיפול רפואי מקצועי בעת מצב חירום רפואי במסיבה, קיים את אירוע המסיבה, כשהוא יודע, כי הוא לא מעמיד לרשות המבלים אמבולנס וצוות רפואי מקצועי כאמור, כאשר הוא יודע כי עקב מחדלו זה, הוא מונע טיפול רפואי מקצועי ודחוף היה וייזקק לטיפול כזה מי מהמבלים במסיבה.
נאשם 1, אף כי כבר סמוך לשעה 06:00 ידע על מצבה הרפואי של המנוחה, ואף כי הבין כי יש לפנותה לאלתר לבית החולים, שאם לא כן מצבה של המנוחה עלול להחמיר עד כדי מותה, הפסיק את פינויה לבית החולים, והחזירה למתחם המסיבה, וזאת תוך הסתמכות על דברי נאשם 3, אף כי ידע, כי נאשם 3 אינו מהווה גורם רפואי מוסמך, וכי לפיכך פעולות על סמך דבריו של נאשם 3, יש בהן כדי לעכב את הטיפול במנוחה באופן העלול לגרום למותה. החל מהשעה 06:45 לערך ועד לשעה 10:30 לערך, לא נקט בכל פעולה שהיא כדי להעניק למנוחה טיפול רפואי כלשהו, וזאת אף כי ידע כי עקב כך מצבה של המנוחה עלול להחמיר עד כדי מותה.
נאשם 2, תכנן, ארגן, והוציא לפועל את המסיבה רבת המשתתפים, מבלי לקבל אישורים מרשויות רלוונטיות כלשהן, ובכלל זה מבלי לקבל רישיון מהמועצה האזורית בני שמעון, שאילו היה עושה כן, היה נדרש להעמיד בכוננות אמבולנס וצוות רפואי מקצועי שיוכלו להעניק טיפול רפואי מקצועי בעת מצב חירום רפואי במסיבה, קיים את אירוע המסיבה, כשהוא יודע, כי הוא לא מעמיד לרשות המבלים אמבולנס וצוות רפואי מקצועי כאמור, כאשר הוא יודע כי עקב מחדלו זה, הוא מונע טיפול רפואי מקצועי ודחוף היה וייזקק לטיפול כזה מי מהמבלים במסיבה. נאשם 2, אף כי כבר סמוך לשעה 06:00 ידע על מצבה הרפואי של המנוחה, ואף כי הבין כי יש לפנותה לאלתר לבית החולים, שאם לא כן מצבה של המנוחה עלול להחמיר עד כדי מותה, לא דאג לפינויה, לאחר שהוחזרה למתחם המסיבה על-ידי נאשם 1, וזאת תוך הסתמכות על דברי נאשם 3, אף כי ידע כי נאשם 3 אינו מהווה גורם רפואי מוסמך, ולפיכך פעולות על סמך דבריו של נאשם 3, יש בהן כדי לעכב את הטיפול במנוחה באופן העלול לגרום למותה. החל מהשעה 06:45 לערך ועד לשעה 10:30 לערך, לא נקט בכל פעולה שהיא כדי להעניק למנוחה טיפול רפואי כלשהו, וזאת אף כי ידע כי עקב כך מצבה של המנוחה עלול להחמיר עד כדי מותה.
נאשם 3 הציג לנאשמים 1 ו-2 מצג לפיו הינו גורם רפואי מוסמך בעל ניסיון בטיפול במצב הרפואי המורכב ממנו סבלה המנוחה, אף כי ידע כי אין לו ידע מקצועי רלוונטי ואין ברשותו כלים מתאימים לטיפול במנוחה, כשהוא יודע כי כתוצאה מכך המנוחה לא תקבל טיפול רפואי מקצועי בבית החולים, דבר העלול להחמיר את מצבה עד כדי מותה. נאשם 3, לאחר הבאתה של המנוחה חזרה למתחם המסיבה, לא העניק למנוחה כל טיפול רפואי מקצועי, כשהוא יודע כי כתוצאה מכך הוא מונע מהמנוחה קבלת טיפול רפואי מקצועי ודחוף, כאשר כתוצאה מכך מצבה עלול להתדרדר עד כדי מותה. נאשם 3 לא התריע בפני איש, ובכלל זה נאשמים 1 ו-2, כי אין ביכולתו המקצועית לטפל במנוחה וכי לפיכך יש לפנותה לאלתר לבית החולים, כאשר עקב כך הוא מעכב מתן טיפול רפואי מקצועי ודחוף למנוחה, כשהוא יודע כי עקב כך מצבה של המנוחה עלול להחמיר עד כדי מותה. נאשם 3 פעל לפינויה של המנוחה רק לאחר זמן ממושך בו שהתה המנוחה ללא טיפול רפואי כאמור ורק לאחר שהבין כי אין לה דופק.
הנאשמים, במעשיהם המתוארים לעיל, גרמו למותה של המנוחה במעשה או במחדל אסור בפזיזות כאמור לעיל, כשהם מודעים לתוצאות האפשריות של מעשיהם.
תשובות הנאשמים לכתב האישום
5. נאשם 1 כפר במיוחס לו. בתשובתו בכתב לכתב האישום נאשם 1 הודה בארגון המסיבה והוסיף כי זו הייתה מסיבה בתשלום וכן שנמכרו במקום שתייה ומזון.
נאשם 1 טען כי שיתף פעולה ונעזר בנאשם 2 בארגון המסיבה.
נאשם 1 הודה שלא קיבל אישור לעריכת המסיבה מהמועצה המקומית "בני שמעון" (כפי שהדבר קורה לטענתו ברוב רובן של מסיבות מסוג זה) וכפועל יוצא לא ידע מה היו דרישות המועצה לארגון מסיבה שכזו;
הודה כי לצורך ארגון המסיבה, הוא ונאשם 2 הזמינו אמנים בשכר, רכשו שתייה, פרסמו את דבר קיום המסיבה באתרים שונים באינטרנט, שכרו שירותי שמירה, הגברה ותאורה, ורכשו צמידים וכרטיסים למכירה בכניסה;
הודה בכך שלצורך תפעול המסיבה, הוא ונאשם 2, באמצעות עובדים מטעמם, הקימו את מתחם המסיבה בשטח שנמצא בסמוך ל"גבעות גורל" ולצומת "להבים", ובין היתר הקימו במות, הצללה, חנייה, ושער הכניסה בו נמכרו כרטיסים ונבדקו באי המסיבה והכל שלא כדין וללא קבלת אישורים מהרשויות;
הודה שהוא ונאשם 2 לא שכרו אמבולנס, אך טען כי כן הוזמנו חובשים וכן שבמתחם המסיבה היה צוות שהעניק עזרה רפואית ראשונית. נאשם 1 הבהיר כי דאג מבעוד מועד להזמין צוות חובשים יחד עם חברת האבטחה;
הודה שנאשם 3 עבד במסיבה כמוכר כרטיסים ומצמיד צמידים מטעמו ומטעם נאשם 2, וכלל לא הועסק על-ידם כגורם רפואי מוסמך אך הוסיף כי למיטב ידיעתו נאשם 3 גם היה מתנדב במד"א במשך 4 שנים ובעל ניסיון קודם של עבודה במסיבות מהסוג הנדון;
הודה כי במתחם המסיבה שהו מאות בליינים, וביחס לתשלום על-ידי הבליינים, טען כי היו כאלה שהזמינו כרטיסים באינטרנט, אך היו גם כאלה שנכנסו למסיבה ללא תשלום, שכן המסיבה התקיימה בשטח פתוח לא מגודר;
לא כפר בכך שהמנוחה הגיעה למסיבה, וכי זו, יחד עם ג'מיל בלעו חומר אותו חשבו כסם מסוג "אסיד", אותו רכשו במסיבה;
הוסיף כי בשלב מסוים ראה את המנוחה שוכבת על האדמה, אך לא ידע להגיד כיצד בדיוק זו התמוטטה ונפלה, מתי נאשם 2 הגיע למקום ומי האנשים שניסו לסייע למנוחה באותו שלב;
טען כי העלה את המנוחה בסיוע אחרים לטנדר לאחר שסידר לה מקום בארגז הטנדר;
הוסיף כי הוא נעדר כל ידע, השכלה או ניסיון רפואי ומכאן שהוא לא ידע ולא יכול היה לדעת את מצבה הרפואי של המנוחה והוא התרשם רק ממראה עיניו, כפי שכל אדם סביר אחר היה מתרשם באותן נסיבות;
הכחיש כי אחרים מסרו לו שמצבה של המנוחה חמור וכי יש לפנותה בדחיפות ואף טען כי לא ראה שהמנוחה פרכסה וכי דם החל לצאת מפיה קודם שהתמוטטה;
הודה כי לאחר השעה 06:00 לערך הוא החל לצאת ממתחם המסיבה בכוונה לנסוע לבית החולים 'סורוקה', כאשר המנוחה שכבה בארגז של הטנדר בו הוא נהג כשלצידה אור ואדם נוסף;
הודה כי במהלך הנסיעה התקיימה שיחה בינו לבין הנאשם 3, אך איננו זוכר מי התקשר למי;
טען כי לא סיפר במהלך שיחה זו לנאשם 3 על אודות התמוטטות המנוחה, שכן נאשם 3 היה עד להתמוטטות המנוחה במתחם המסיבה;
הוסיף כי הוא סבר שנאשם 3 ואור לקחו למנוחה מדדים ובדקו את מצבה עובר לפינויה, מה שהתיישב עם הדברים שמסר לו נאשם 3 בדבר העדר צורך בפינויה של המנוחה;
כפר בכך שידע שמצבה של המנוחה חמור, שכן באותו שלב נראה שמצבה של המנוחה השתפר והוסיף כי החליט לחזור למתחם המסיבה משום שסמך על ידיעותיו המקצועיות של נאשם 3;
הודה שכשחזר למתחם המסיבה פגש בנאשם 3, ושמסר לו שהוא יחנה את הרכב בצל כשהמנוחה שוכבת בארגז של הטנדר;
כפר בכך שידע שנאשם 3 לא העניק טיפול למנוחה בשלב שלאחר מכן, תוך שהוסיף שלמיטב ידיעתו המנוחה טופלה והוא עצמו התבקש להביא מים למקום הימצאה;
הכחיש שאור פנה אליו פעם אחר פעם לפנות את המנוחה לבית חולים וכן שאמר לו שהם יודעים כיצד לטפל בה, ושאם הם יפנו את המנוחה אם יאלצו להפסיק את המסיבה;
הוסיף כי לו היה מודע למצבה של המנוחה, בניגוד לזה אשר הוצג בפניו, הוא לא היה עומד בדרכו של איש לסייע למנוחה או לפנותה, כפי שעשה בסופו של דבר;
הודה כי סמוך לשעה 10:30 נאשם 3 פנה אליו והודיע לו כי יש להזמין אמבולנס לפנות את המנוחה וזאת לנוכח כך שמצבה של המנוחה היה שונה ממה שסברו קודם;
הבהיר כי סבר שהמנוחה הייתה לאורך כל הזמן תחת השגחה וטיפול של גורמים להם הידע המתאים לטפל במצבה;
הודה שבמהלך הנסיעה הוא ונאשם 3 התקשרו למד"א, וחברו לצוות מד"א באזור צומת 'להבים' שם החל טיפול מידי במנוחה, אך כפר בכך שידע בשלב זה שלמנוחה לא היה דופק או נשימה. כן כפר מחוסר ידיעה במצבה הרפואי של המנוחה ובטיפול שקיבלה בבית החולים;
הוסיף כי עשה כל שביכולתו כדי להעניק למנוחה את הטיפול ההולם בהתאם לנסיבות ולמצגים שהוצגו בפניו בשטח;
כפר בכך שידע שנאשם 3 לא מהווה גורם רפואי מוסמך וכנעדר כלים לטפל במנוחה, וטען כי נאשם 3 הציג לפניו ולפני נאשם 2 מצג לפיו הוא גורם רפואי מוסמך בעל ניסיון בטיפול במצב הרפואי בו הייתה המנוחה.
נאשם 1 כפר בכך שהוא גרם, בין אם במעשה או בין אם במחדל, בפזיזות, למותה של המנוחה.
6.נאשם 2 כפר במיוחס לו. נאשם 2 כפר בכל עובדות כתב האישום שיוחסו לו, בין אם במישרין ובין אם מחוסר ידיעה.
נאשם 2 הדגיש כי לא היה "מבעלי" המסיבה, כי אם רק סייע בהכנות למסיבה.
נאשם 2 כפר בכך שסיכם על העסקתו או כל סיכום אחר בעניינו של נאשם 3.
נאשם 2 הודה כי בשלב מסוים ראה את המנוחה כשהיא מטופלת על-ידי אחרים והוסיף כי עזב את המקום בעוד הטיפול במנוחה על-ידי אחרים נמשך לקראת פינויה.
נאשם 2 כפר באשמה בעבירת הריגה שיוחסה לו.
בדיון שהתקיים ביום 12.5.2019 הרחיב נאשם 2 את תשובתו לכתב האישום והוסיף כי ככל שהמאשימה תמצא להשתמש באמרות החוץ שלו כאמרות מפלילות, אזי שעומדת לו טענת זוטא ולחלופין טענות בהתאם להלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 טור' רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי [פורסם בנבו, 4.5.2006]), זאת משום שבמהלך חקירתו נמנעו ממנו מזון ושינה והוא אוים והופחד על-ידי חוקרים ואף היה קשור ואזוק במשך שעות ארוכות לספסלי תחנת המשטרה.
נאשם 2 חזר על כך שהוא לא היה מבעלי המסיבה ולא השתתף במימונה כי אם סייע לנאשם 1 ולאחרים בהכנות של המסיבה. כן מסר כי לא שוחח עם אור ואף לא עם נאשם 3 על מצבה של המנוחה.
7. נאשם 3 כפר במיוחס לו. נאשם 3 טען כי הוא לא היה ממארגני המסיבה ולא היה אמור להרוויח ממנה מעבר לסכום של 450 ₪ כשכר עבודה ככרטיסן.
נאשם 3 כפר מחוסר ידיעה בכל הקשור לאופן ארגון המסיבה;
הודה שבעת האירוע הוא היה סטודנט שנה ד' לרפואת שיניים אך הדגיש כי הוא לא הועסק על-ידי נאשם 1 כגורם רפואי מוסמך, אלא כמוכר כרטיסים;
הבהיר שהוא לא הובא לעבודה ולא הועסק על-ידי נאשם 2;
טען כי המנוחה לקחה חומר מורעל אשר גרם להתמוטטותה, והוסיף כי כאשר המנוחה התמוטטה, פרכסה ודיממה מפיה, הוא לא נכח במקום ולכן הכחיש עובדות אלה מחוסר ידיעה;
הדגיש כי הוא לא ראה את המנוחה או את מצבה קודם לפינויה (הראשון), כפי שגם מצוין בכתב האישום;
הודה כי בשעה 06:45 התקיימה שיחת טלפון בין נאשם 1 לבינו, אך טען שזו עסקה בהמשך ניהול המסיבה ולא בהתמוטטות המנוחה;
כפר בכך שכאשר נאשם 1 חזר עם המנוחה למתחם המסיבה הוא פנה אליו בעניין המנוחה;
טען כי נאשם 1 ואור, שהציג עצמו כפראמדיק ואשר היה על הטנדר, הורידו את המנוחה מהטנדר וטיפלו בה ליד העץ, ורק אז נאשם 1 קרא לו. בשלב זה הוא (נאשם 3) אמר לנאשם 1 להעביר את המנוחה מתחת לעץ עד אשר תגיע עזרה;
הוסיף כי לאורך כל הזמן שהמנוחה הייתה מונחת בטנדר מסר נאשם 1 לאנשים נוספים שהיו בקרבת המקום כי צריך להגיע טיפול רפואי למנוחה;
הבהיר כי הוא לא גורם רפואי מוסמך וכי לא היו לו הכלים לטפל במנוחה, הגם שטיפל בה באמצעים הבסיסיים שהיו לו ובכלל זאת הנשים אותה יחד עם אחר, החזיק את צווארה והחזיר לה דופק;
כפר בכך שאור הפציר בו לפנות את המנוחה או כי הוא מנע את פינוי המנוחה או שאמר שפינוי המנוחה יוביל להפסקת המסיבה, ואף הוסיף כי הוא לא טען בפני אחרים שהוא מטפל במנוחה;
טען כי מרגע שמצבה של המנוחה החל להתדרדר בקצב מהיר, הוא דרש מנאשם 1 להזמין אמבולנס ולפנות אותה, וזאת עוד קודם לשעה 10:30, כאשר במקביל לכך שבדק את מצבה של המנוחה הוא המשיך לעבוד כמצמיד צמידים;
הודה שבמהלך נסיעת הפינוי הוא שם לב שהמנוחה איבדה את הדופק והנשימה והוסיף כי הוא החל לבצע בה החייאה ואף הצליח להחזיר לה את הדופק. כן הודה שהוא ונאשם 1 התקשרו למד"א בדרכם לצומת להבים;
הדגיש כי הוא לא הציג עצמו כבעל ידע רפואי או כהיותו גורם מוסמך לרפואה;
שב וטען כי סבר שיש צורך לפנות את המנוחה אך הוא הסתמך על דברי נאשם 1 שאמר לו שעזרה בדרך;
טען כי הוא לא מנע מהמנוחה קבלת טיפול רפואי, או עיכב טיפול רפואי, וכי הוא עצמו נתן טיפול בהתאם למיטב הבנתו ויכולתו;
וטען כי גם אם היו מפנים את המנוחה בזמן, כלל לא בטוח כי זו הייתה שורדת הן בגלל החומר אותו היא נטלה והן בגלל נפילתה על הקרקע.
התשתית הראייתית של המאשימה
8. המאשימה הגישה קלסר מוצגים מוסכם והעידה במהלך פרשת התביעה עדים רבים הקשורים לסוגיות השונות. כך העידה את חבריה של המנוחה אשר נתנו את הרקע הקשור להגעת המנוחה אל המסיבה וביניהם את העדים ג'אמיל, חן מלכה, תמיר סויסה, אבי שכרוב, שיר חג'בי ואחותה מור חג'בי; כך העידה עדים שנטלו תפקיד כזה או אחר בארגון והפעלת המסיבה, לרבות אורן קאבבצ'י (להלן: "קאבבצ'י") שהיה תקליטן במסיבה, אשתו ויקטוריה קאבבצ'י (להלן: "ויקטוריה"), אשר עשתה יחסי ציבור למסיבה, אביאל גויטע (להלן: "אביאל"), אשר הקים את מערך ההגברה במסיבה, רז אשורוב (להלן: "אשורוב"), אשר, בין היתר, נתן את שירותי האבטחה במסיבה, אשתו גלינה אשורוב, אשר הייתה בקשר עם בעלה במהלך המסיבה ואת אור אשר, בין היתר, מכר כרטיסים למסיבה; כך העידה עדים לעניין הטיפול במנוחה במתחם המסיבה ובבית החולים עד למותה, לרבות את יהודה שם-טוב (להלן: "יהודה"), אשר הגיע למסיבה עם נאשם 3 ומבלה נוספת בשם דיאנה (אביגיל פורמנצב, להלן: "דיאנה"), אשר גם הייתה חברתו של נאשם 3, את אוסמה אלהוזייל (להלן: "אוסמה" או "שריף"), אשר, בין היתר, נתן שירותי ניקיון במסיבה, אחיו תאופיק זאיד, אשר עובד כנהג אמבולנס ברהט, רון ליפס, פראמדיק שקיבל קריאה והגיע לצומת להבים, לשם הועברה המנוחה ממתחם המסיבה, ג'וש וינשטיין, ראש צוות נט"ן במד"א, אשר אף הוא נקרא אל צומת 'להבים', ד"ר שחר רובינסון, רופאה בטיפול נמרץ בבית החולים 'סורוקה', אליו פונתה המנוחה, פרופ' יניב אלמוג (להלן: "פרופ' אלמוג"), מנהל היחידה לטיפול נמרץ בבית החולים 'סורוקה', אשר העיד על מצבה של המנוחה והטיפול בה בבית החולים מרגע קבלתה ועד למותה, ד"ר מאיה פורמן (להלן: "ד"ר פורמן"), רופאה במכון לרפואה משפטית, אשר ערכה חוות דעת לעניין סיבת מותה של המנוחה; כך העידה עדים לעניין החקירות במשטרה של המעורבים השונים, לרבות מיכאל צבי, ראש משרד חקירות בתחנת רהט, אשר חקר ראשון את הנאשם 1 ואף הגיע לזירת המסיבה, יניב אשטמקר, ראש משמרת סיור בתחנת רהט, אשר אף הוא הגיע אל צומת 'להבים' בו טופלה המנוחה ובהמשך הגיע לזירת המסיבה, השוטר רותם כהן, אשר הגיע יחד עם אשטמקר אל הזירה, שוטרים נוספים שהגיעו לזירה ותפסו מוצגים שונים, חוקרים נוספים שחקרו את המעורבים השונים, לרבות השוטר גיא חג'בי (להלן: "חג'בי"), אשר בעת הרלוונטית לאירוע שימש כרכז ראשי של אבטחה ורישום בתחנת רהט, ואשר גם נטל חלק בחקירות.
מטעם ההגנה העידו הנאשמים עצמם. הנאשמים הזמינו לעדות גם את פקד דנה רם, אשר בעת הרלוונטית לאירוע שימשה כיועצת משפטית של תחנת רהט וניווטה את החקירה.
בנוסף, נאשם 1 הגיש חוות דעת מטאורולוגית של ד"ר וולפסון (נ/11) לעניין עומס החום שהיה בעת הרלוונטית לכתב האישום במתחם המסיבה.
יצוין, כי ביחס לחלק מהעדים שהוזכרו, הסכימו הצדדים להסתפק באמרות החוץ שלהם ואלה לא העידו ממש, והכל כפי שיפורט בהמשך.
טענות הצדדים
9. כל אחד מהצדדים הגיש את סיכומי טיעוניו בכתב. בנוסף, ביום 30.12.2021 התקיים דיון בו השלימו הצדדים את טיעוניהם על-פה, לאחר שנתבקשו ליתן הבהרות על אודות סוגיות שונות שעלו מהסיכומים בכתב (להלן: "השלמת הסיכומים" ו-"דיון השלמת הסיכומים").
יצוין, כי בפתח דיון השלמת הסיכומים הובהר לצדדים שבית המשפט לא גיבש את דעתו (נכון לאותה העת) וכי האפשרות שעמדת המאשימה להרשעת כל הנאשמים בעבירת המתה בקלות דעת המיוחסת להם עודנה על הפרק כפי שקיימת אפשרות שאלו יזוכו כלל או יורשעו בעבירה אחרת.
כן הובהר לצדדים, שאין ללמוד מהשאלות ומההתייחסויות שהם נתבקשו לתת, על עמדה כזו או אחרת של בית המשפט.
10.המאשימה עתרה להרשיע את שלושת הנאשמים בעבירת ההמתה שיוחסה להם.
המאשימה טענה כי אף אם המנוחה נטלה חומר מסוים, ואף אם הייתה מתקבלת הטענה כי גם אלמלא היה עיכוב בפינוי המנוחה היא לא הייתה שורדת, טענה שלא הוכחה, אין בכך כדי למנוע את הרשעתם של הנאשמים במיוחס להם לנוכח סעיף 309(4) לחוק העונשין.
המאשימה טענה כי המסיבה אורגנה על-ידי נאשמים 1 ו-2 וזאת מבלי שאלו ביקשו אישורים מגורמים רלוונטיים דוגמת המועצה האזורית, משטרת ישראל, כיבוי אש ומד"א.
המאשימה הדגישה כי כתב האישום התבסס בראש ובראשונה על עדויות הנאשמים עצמם ועל האופן בו הם קושרים אחד את השני לאירועים (עמ' 30).
המאשימה הבהירה כי אמנם החליטה להגיש את כתב האישום כנגד נאשם 3 גם בהתבסס על גרסת נאשם 1, ואולם משהיא טוענת כי אין לתת אמון בנאשם 1 וגרסתו, תבקש היא לבסס ממצאים כנגד נאשם 3 מתוך גרסת נאשם 1 בתנאי שלהם תימוכין בראיות נוספות.
המאשימה הפנתה בעניין זה לעדותו של אור, אשר יש בה לשיטתה כדי לתמוך בגרסה המפלילה של נאשם 1 את נאשם 3.
המאשימה ראתה בעדותו של אור כעדות מהימנה, של מי אשר היה במקום ועשה כל שביכולתו כדי לסייע למנוחה (עמ' 28 לסיכומים בכתב).
לצד עדותו של אור המאשימה הפנתה גם לעדותו של יהודה, לצורך הוכחת הטענה על פניות שנעשו בדבר הצורך לפנות את המנוחה.
המאשימה טענה כי מהחומר הרפואי שהוגש ומעדויות אנשי הרפואה, עולה כי המנוחה הגיעה לבית החולים במצב של קריסת מערכות קיצונית בעלת מאפיינים דומים לאלו שנצפים עקב מכת חום, מה שמלמד על כך שהיה מקום להביא את המנוחה לטיפול רפואי מוקדם ככל האפשר.
המאשימה הפנתה לעדויות פרופ' אלמוג וד"ר פורמן לעניין חשיבות הפינוי המהיר, מה שיכול היה לשפר את סיכוייה של המנוחה לשרוד באופן משמעותי, ועל כך שסביר בהחלט שהעיכוב בפינוי והשכבתה בארגז הטנדר תרמו להרעה במצבה.
המאשימה ביקשה לדחות את טענות ב"כ הנאשמים על אודות חקירה אגרסיבית ומגמתית מחד גיסא ועל אודות מחדלי חקירה מאידך גיסא.
המאשימה ביקשה לדחות את טענת נאשם 1 בדבר קיומם של שיקולים זרים בהגשת כתב האישום כנגדו.
המאשימה ביקשה שלא לתת אמון בגרסת נאשם 1, שהיא גרסה כבושה, מתחמקת, שקרית ונוטה להטיל אחריות על אחרים ובד בבד לסייע לחברים.
המאשימה טענה כי הגם שנאשם 1 ניסה בגרסאותיו השונות למזער את האירוע ואת היקף ההוצאות שהוציא, הוכח בחקירתו הנגדית כי היו לו התחייבויות של 60,000 ₪ בקירוב כאשר מצבו הכלכלי מלכתחילה היה בעייתי, ולמעשה הוא "רצה לצמצם הפסדים בשעה שהחליט שלא לפנות את המנוחה" (עמ' 72 לסיכומים בכתב).
המאשימה התייחסה בדיון השלמת הסיכומים לטענת נאשם 1 לפיה אין מקום לייחס לו מחדל בהעדר חובה חוקית לפעול לטיפול במנוחה.
המאשימה טענה כי על הנאשם 1 גם החובה לפעול לטיפול במנוחה וזאת מעצם העובדה שהוא הקים אירוע לא חוקי, מעצם העובדה שהוא שם עצמו כאחראי על המקום וקיבל תשלום על המסיבה, מעצם החובות המוטלות על מארגני מסיבה בחוק אך גם מעצם העובדה שבפועל הוא העמיס אותה על הטנדר והחל בפינויה.
המאשימה ביקשה לדחות את גרסתו של נאשם 2 בהיותה גרסה כבושה ובעלת סתירות פנימיות וחיצוניות.
המאשימה טענה כי נאשם 2 הותיר רושם שלילי ביותר במהלך עדותו, כאשר זה אף העיד שהוא לא היסס לשקר בחקירתו או למסור מידע לא נכון כדי לחלץ עצמו.
המאשימה טענה כי יש לדחות את טענת נאשם 2 לפיה לא היה מ"בעלי" המסיבה, זאת הן לאור ניסיונו בתחום, שהוא גדול מזה של נאשם 1, הן לאור חוסר סבירות גרסתו בדבר כך שהוא רק שותף לרווחים ולא להפסדים, הן לנוכח היקף מעורבותו בארגון המסיבה והן לנוכח העולה מהעדויות השונות לרבות עדותה של טל בגיו, אשתו של נאשם 1, על אודות כך שזה היה שותף של נאשם 1.
המאשימה הפנתה לשיחה מבוקרת שנערכה בין נאשם 2 לנאשם 1 בחקירה (ת/20) המהווה לטעמה "ראשית הודיה" שכן באותה שיחה נשמעים אלה אומרים ש"מקסימום הם ישבו כמה חודשים".
המאשימה הפנתה לשיחות טלפון רבות שהתקיימו בין נאשם 1 לנאשם 2 בשעות הקריטיות של המסיבה, מה שעומד אליבא דמאשימה בסתירה לגרסת נאשם 2 לפיה לא היה מודע למצבה של המנוחה במהלך המסיבה.
בעניין מודעותו של נאשם 2 למצבה של המנוחה ומידת מעורבותו בהחלטה שלא לפנות את המנוחה הפנתה המאשימה גם לעדותו של יהודה, ולשקרי נאשם 2 בחקירותיו.
המאשימה טענה כי נאשם 2 ניסה להעלים את נוכחותו מהאירוע והקשר שלו למסיבה, זאת גם כאשר ידע שנאשם 1 נעצר ורכבו של נאשם 1 היה אצלו עם התיק של המנוחה.
גם את גרסתו של נאשם 3 ביקשה המאשימה לדחות.
המאשימה הפנתה לגרסה השקרית של נאשם 3 בחקירתו הראשונה, וביקשה לדחות את הסברו לגרסה זו בכך שהיה עייף ושתוי.
המאשימה הוסיפה כי גם גרסאותיו המאוחרות של נאשם 3, הן בחקירה והן במשפט, היו כבושות ביחס לנקודות מסוימות.
המאשימה טענה כי נאשם 3 ביקש בגרסאותיו השונות להסיר מעצמו אחריות ולהעצים את אחריות המעורבים האחרים. כן טענה בהקשר זה, כי מעדויות נאשמים 2 ו-3, "ניתן להסיק כי שניהם עשו יד אחת במשפט לסייע אחד לשני לצמצם את האחריות אחד של השני, על מנת לחזק את התיק נגד הנאשם 1 ובעיקר להפנות אצבע כלפי מעורבים אחרים, נגדם לא הוגש כתב אישום" (עמ' 105 לסיכומים בכתב).
המאשימה ביקשה לדחות את גרסת נאשם 3 לעניין נושא שיחת הטלפון שנערכה בינו לבין נאשם 1 במהלך הפינוי הראשון של המנוחה (על מכירת הצמידים) נוכח חוסר סבירותה ומשכה של שיחה זו.
המאשימה טענה כי ניסיון הנאשם 3 להוכיח שנאשם 1 אמר לו שעזרה בדרך לא צלח, כשבעניין זה טענה כי הגם שיש שיחה בן אוסמה לאחיו, נהג האמבולנס, שעסקה בהבאת האמבולנס, אין לכך רלוונטיות נוכח כך שהשיחה הייתה סביב השעה 6 בבוקר, כאשר נאשם 3 שהה עם המנוחה בשעות אחרות (עמ' 81 לסיכומים בכתב).
המאשימה טענה כי בהחלטה לא לפנות את המנוחה נאשם 1 נזקק לייעוץ ולגיבוי של נאשם 3, ובהקשר זה הפנתה גם לעדותו של יהודה, ממנה עלה שנאשם 3 לא קיבל את ההצעה שלו לפנות את המנוחה ומסר לו שיש עזרה בדרך.
המאשימה טענה כי מכלל הראיות שהוצגו, לרבות מעדויות הנאשמים, עולה שהנאשמים לקחו סיכון על חייה של המנוחה שעה שהיו ערים ומודעים לחומרת מצבה.
המאשימה טענה כי הנאשמים לא הביאו חוות דעת רפואית שתסתור את הממצאים הרפואיים של עדי התביעה על אודות סיבת מותה של המנוחה, ומכאן שניתן ללמוד כי אף הם סבורים שהמוות נגרם כתוצאה מעיכוב במתן הטיפול למנוחה.
המאשימה טענה כי למרות תקוותם של הנאשמים שמצבה של המנוחה ישתפר, אלה נקטו בדרך פעולה המתאפיינת בנטילת סיכון בלתי סביר, וזאת בשל הזמן הממושך שלא פינו אותה או דאגו לכך שלא תקבל עזרה רפואית משמעותית.
המאשימה טענה כי יש מקום להרשיע את הנאשמים בעבירה שיוחסה להם גם על בסיס חזקות ראייתיות עובדתיות דוגמת חזקת המודעות הכללית.
המאשימה טענה כי אשמת הנאשמים נלמדת גם מנסיבות חיצוניות של האירוע, לרבות התנהגותם לפני האירוע (קיום אירוע ללא רישיון עבודה), במהלך האירוע (החזקת המנוחה בטנדר במשך שעות רבות) ולאחר האירוע (שקרים במשטרה).
המאשימה הבהירה כי הגם שהיא לא טוענת שהנאשמים פעלו בצוותא חדא או בכל צורה אחרת של שותפות, הצבר של התנהלותם והסתמכותם אחד על השני פועלים לחובתם.
המאשימה טענה כי לו אלו היו מפנים את המנוחה בהזדמנות הראשונה, ניתן היה להגיש כתב אישום בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, אך משאלו נטלו סיכון בלתי סביר כשהחליטו שלא לפנות את המנוחה ולהותירה בשטח, נכון היה ליחס להם עבירה של המתה בקלות דעת.
המאשימה טענה כי השוני של תרומת הנאשמים לתוצאה הקשה יכול לבוא לידי ביטוי בענישתם אך לא בסיווג האחריות הפלילית שיש להטיל על כל אחד מהם.
המאשימה ביקשה לדחות את טענת נאשם 3 בדבר אכיפה בררנית שהופעלה כלפיו ביחס לאור ולאשורוב. בהקשר זה הוסיפה כי להבדיל מנאשם 3, לאשורוב ולאור היו גרסאות סדורות שנמצאו להן תימוכין בראיות.
11. נאשם 1 טען בסיכומיו כי המאשימה לא עמדה בנטל הראיה להוכיח את יסודות העבירה שיוחסה לו מעבר לכל ספק סביר, לא במישור העובדתי ולא במישור המשפטי וכפועל יוצא יש להורות על זיכויו.
נאשם 1 טען כי כתב האישום שהוגש בתיק זה והמשפט שהתנהל בעקבותיו הם בגדר ניסיון חדש וראשוני במטרייה, היינו בייחוס עבירה של המתה בקלות דעת בהקשר של מסיבת טבע.
בהקשר זה טען כי המאשימה מבקשת למעשה מבית המשפט לקבוע ייסוד ערכי נורמטיבי חדש של דרך התנהלות וזאת מקום בו נחשף בית המשפט לתופעה חברתית מקוממת של צעירים (בליינים, מארגני המסיבה ועובדיהם) המגלים חוסר אכפתיות באשר לאירועים המתרחשים בסביבתם המיידית ונמנעים מלסייע ולעשות את המצופה מהם במישור האנושי והמוסרי.
נאשם 1 טען כי במהלך המשפט נשמעו עדויות של עדים אשר עדותם התאפיינה בהאדרה עצמית על מנת לחסות על עצמם מבחינת חלקם באירוע לצד "הגדלת ראש" ממנה ניתן ללמוד עד כמה הם ייעצו ופעלו לפינוי המנוחה. בעניין זה הפנה למשל לעדותם של אור ולאשורוב.
נאשם 1 טען כי הזמין מאשורוב חובש ואמבולנס באמצעות הודעת וואטסאפ, אלא שלא ניתן להוכיח זאת משום שהטלפון הנייד שלו שנתפס על-ידי המשטרה נעלם.
נאשם 1 טען כי חקירתו התאפיינה באכזריות (למשל חקירות ארוכות מבלי שהתאפשר לו לישון ולאכול עת היה במצב נפשי קשה), במגמתיות ובחוסר מקצועיות.
נאשם 1 טען כי בעדויות הרופאים (פרופ' אלמוג וד"ר פורמן) נשללה הפרוגנוזה לפיה הקדמת הפינוי הייתה מובילה לתוצאה אחרת. נאשם 1 הדגיש כי מעדויות המומחים לא עולה שסיבת המוות היא העיכוב בהבאת המנוחה לטיפול בבית החולים.
נאשם 1 טען כי מן המפורסמות שבמסיבת טבע נוכחים צעירים אשר צורכים חומרים משני תודעה דוגמת סמים ואלכוהול, ותופעה של התמוטטות ("התפלפות") של מי מהמבלים, בדמות קריסה זמנית, תחת השפעת סמים או אלכוהול, היא תופעה מוכרת ורגילה, ומכאן, שבמישור העובדתי,
לא צפה ולא יכול היה לצפות שהמנוחה תמצא את מותה כתוצאה מאי פינויה. כפועל יוצא, טען שלא ניתן לומר שהוא נטל סיכון בלתי סביר.
נאשם 1 הדגיש כי הוא פעל בהתאם לעצות של גורמי הרפואה השונים שהיו במסיבה, כי פינה את המנוחה בפעם הראשונה יחד עם אשורוב, אור והבדואי, כי ביציאה עבר בעמדת הכרטוס ואז נאשם 3 הציג עצמו כמי שלמד רפואה 4 שנים, כי אור ונאשם 3 לקחו מדדים למנוחה, כי לאחר נסיעה קצרה "אור שם את 2 כפות ידיו על השמשה ועשה סימן שנראה שהמנוחה מתאוששת" (עמ' 30), כי התנהלה בינו לבין נאשם 3 שיחה ובעקבות הנאמר באותה שיחה הוא חזר לאחור כאשר גם אור ואשורוב הסכימו שהמנוחה כנראה תתאושש בקרוב, כי לאחר שחזר למתחם המסיבה מי שנשאר עם המנוחה הוא נאשם 3, כי לא מצא להזמין אמבולנס לאחר שהתברר כי אשורוב לא הביא אמבולנס משום שהדבר לא היה ריאלי (בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת).
נאשם 1 טען כי לא הובאה ולו עדות אחת ממנה ניתן ללמוד כי הוא מנע או ניסה למנוע את פינוי המנוחה לקבלת טיפול רפואי.
נאשם 1 טען כי הסתמך על עצות אחיתופל של נאשם 3 אשר היה שתוי ועייף במהלך האירוע ואשר הציג את עצמו כמי שמבין ברפואה דחופה, כמו גם על עצותיהם של אור ואשורוב וכל אלה גרמו לו לחזור במהלך הפינוי הראשון אל מתחם המסיבה.
נאשם 1 הדגיש כי תרומתה של המנוחה עצמה למותה היא גדולה ומשמעותית, משנטלה סמים, וכי אלמלא תרומה זו התוצאות היו אחרות.
נאשם 1 טען כי הוא אינו אחראי למעשיהם ולבריאותם של אנשים בוגרים.
נאשם 1 ביקש להסביר את השוני בין גרסותיו בחקירות בסיטואציה המלחיצה, הקשה והלא מובנת אליה נקלע, ואף בפחד ולחץ בו היה נתון עת נעצר לראשונה בחייו.
נאשם 1 ביקש להדגיש כי השיקול שהוביל אותו במהלך האירוע לא היה שיקול כלכלי כי אם השיקול האנושי כפי שניתן היה ללמוד גם מעדותיהם של אשורוב ונאשם 2. בעניין זה הוסיף כי ההוצאות שהוציא לצורך הפקת האירוע היו צנועות ומרביתן כוסו על-ידי מכירת הכרטיסים עוד קודם לשעת התמוטטות המנוחה.
נאשם 1 הדגיש בסיכומיו כי המאשימה לא הצביעה על מקור נורמטיבי שיכול לבסס מחדל שלו בטיפול או בפינוי המנוחה.
נאשם 1 הוסיף כי עתירת המאשימה היא לקביעת רף התנהגות נורמטיבי ערכי אך זו אינה רלוונטית לעבירות מחשבה פלילית כי אם לכל היותר בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, אך לשיטתו גם בעבירה זו אין מקום להרשיעו.
בדיון השלמת הסיכומים חזר נאשם 1 על טענותיו אלו לעניין העדר מודעותו ולעניין העדר מקור חובה לפעול שיכול לבסס בענייננו מחדל פלילי.
כן טען, שאין מקום להרשיעו גם בעבירת גרימת מוות ברשלנות, משום שלא ניתן היה לצפות את התוצאה הקטלנית גם לא באמות מידה אובייקטיביות נוכח המאפיינים הייחודיים של מסיבות טבע.
12. נאשם 2 טען בסיכומיו כי הוא לא היה "בעלים" משותף של המסיבה יחד עם נאשם 1 ולכן לא ניתן לייחס לו אחריות למותה של המנוחה. בעניין זה הוסיף, כי אף אם היה נקבע כי הוא מ"בעלי" המסיבה, לא היה בכך כדי לבסס אחריות להמתה מתוך קלות דעת.
נאשם 2 טען כי להבדיל מנאשם 1 הוא לא השקיע כסף בהפקת המסיבה והוסיף כי הוא היה אחראי לתפאורה במסיבה ולניהול שתי רחבות הריקודים בהן הוצבה התפאורה וכשם שלא היה מקום להטיל אחריות על בעלי תפקידים אחרים במסיבה (למשל מנהל ההגברה אביאל או מנהל האבטחה אשורוב), כך אין מקום להטיל עליו אחריות.
נאשם 2 טען כי גרסת נאשם 1 לפיה הוא (נאשם 2) היה שותפו במסיבה, היא גרסה כבושה שלא ניתן לסמוך עליה ואשר נבנתה בלחץ של החוקרים.
נאשם 2 טען כי לא ידע על מצבה של המנוחה לאורך כל האירוע, כי לא נטל חלק בטיפול במנוחה, או במניעת הטיפול או במניעת הפינוי, ומכאן שלא הייתה לו מודעות לאפשרות קרות התוצאה.
נאשם 2 טען כי הוא רק ידע שהמנוחה התמוטטה ופונתה (הפינוי הראשון) ובהמשך סבר כי מצבה של המנוחה דווקא השתפר והיא מטופלת היטב, וכי רק בשעה 09:00 נודע לו מאור, שהמנוחה לא פונתה בפינוי הראשון כשבאותה הזדמנות נמסר לו שכעת המנוחה מרגישה יותר טוב.
כן הוסיף כי מדברים אלו הבין שאור הוא זה שניהל את הטיפול הרפואי במנוחה, וכי רק במהלך חקירתו במשטרה הוא הבין את שאירע בפועל.
נאשם 2 טען אף הוא כי יש לתת את הדעת בהקשר של נטילת הסיכון למאפיינים הייחודיים של מסיבות טבע, לרבות לכך שמשתתפים רבים במסיבות אלו משתמשים בסמים ולעיתים קרובות מתעלפים ומתמוטטים ולבסוף מתאוששים.
בדיון השלמת הסיכומים הבהיר נאשם 2 כי הוא לא קשור לחלק של השיהוי בטיפול או בפינוי המנוחה, ומכאן שגם אליבא דמאשימה יכולה להתגבש בעניינו לכל היותר עבירה אחרת אך לא של המתה בקלות דעת, תוך שהבהיר בהשלמה בכתב, כי אין מקום להרשיעו גם לא בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.
יצוין, כי בדיון השלמת הסיכומים מסר נאשם 2 שהוא זנח את הטיעון בדבר כך שהמנוחה נטלה סמים "מורעלים" מכיוון שהדבר לא הוכח, ולו עצמו אין יכולת להוכיח טענה זו.
13. נאשם 3 טען בסיכומיו כי יש לזכותו מהעבירה שיוחסה לו משזו לא הוכחה כנדרש ולחלופין יש להורות על ביטול כתב האישום כנגדו בשל הגנה מן הצדק העומדת לו, הגנה המתבססת על אכיפה בררנית. בעניין זה טען כי החלטת המאשימה שלא להגיש כנגד אור ואשורוב כתב אישום כי אם רק כנגדו, עומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, שכן הראיות שהיו בידי החקירה החוקרת והמאשימה כנגד שניים אלה, היו רבות ומפלילות הרבה יותר מן הראיות שהיו כנגדו (סעיף 3 לסיכומים בכתב).
נאשם 3 טען כי התשתית הראייתית כנגדו מושתתת בעיקרה על גרסתו הכבושה של נאשם 1, גרסה שנבנתה לאחר הפעלת לחצים של היחידה החוקרת, גרסה שלה סתירות רבות. בעניין זה הפנה למשל לגרסתו הסותרת של אור וזאת בנקודות קריטיות דוגמת המועד שבו נודע לנאשם 1 כי נאשם 3 בעל רקע רפואי ודוגמת שיחת הטלפון בין השניים – מי התקשר, על מה דיברו ומתי חזרו, כמו גם לעניין השאלה האם לקח מדדים למנוחה, מי אמר לו לחזור ומה עשה בשלב המאוחר יותר כאשר הוא (נאשם 1) חזר עם המנוחה אל מתחם המסיבה.
נאשם 3 הרחיב בסיכומיו על אודות נפקות ריבוי שיחות הטלפון שערך נאשם 1 בזמן הפינוי הראשון עם גורמים שונים ועל אודות נפקות ממצאי פלטי פלאפון ודוחות פוינטר.
נאשם 3 טען כי לא הציג עצמו בפני נאשם 1 כבר הסמכה רפואית, אך עשה כן בפני אור, כי גם עדותו של אור הייתה בעייתית ורצופת סתירות וכי הוא היחיד שדאג למנוחה ופעל לפינויה.
נאשם 3 טען כי פעם אחר פעם פנה לנאשם 1 בבקשה לפנות את המנוחה אך זה השיב לו כי סיוע רפואי צריך להגיע למקום, והוסיף כי לטענתו זו תימוכין בראיות, לרבות בפלטי שיחות בין אוסמה לבין אחיו ונאשם 1. נוכח האמור נאשם 3 טען כי לא ניתן לומר שהוא היה מודע לסיכון שנלקח בעניינה של המנוחה משום שהאמין בכל ליבו שסיוע רפואי בדרך.
בדיון השלמת הסיכומים, נאשם 3 הוסיף כי אין לו אחריות כלפי המנוחה גם לנוכח כך שהוא לא היה מבעלי המסיבה, לא הוזמן כגורם רפואי מוסמך למסיבה ובעיקר לנוכח העובדה שהוא רק ניסה לעזור למנוחה.
ביחס לגרסה הראשונה שמסר בחקירה, הסכים נאשם 3 כי זו לא הייתה גרסת אמת אך הוסיף כי זו הייתה גרסה ראשונית בלבד, עם נתונים בסיסיים לכך שהוא מצא את המנוחה ופינה אותה.
נאשם 3 טען כי החקירה התנהלה באופן מגמתי והייתה רצופת מחדלים.
בקעת המחלוקת
14. בין הצדדים לא קיימת מחלוקת ביחס לחלק ניכר מעובדות כתב האישום.
בין היתר, לא קיימת מחלוקת ביחס לעצם קיום המסיבה במועד ובמקום המוזכרים בכתב האישום; ביחס לכך שנאשם 1 הוא מנהל המסיבה ומי שאירגן אותה; כי המסיבה התקיימה מבלי שהתקבלו אישורים מוקדמים על-פי דין מהמשטרה, המועצה המקומית ומד"א; כי במהלך המסיבה לא היה אמבולנס במתחם המסיבה; כי לצורך המסיבה נשכרו שירותי שמירה, הגברה, תאורה, יח"צ, תקליטנים, ונרכשו צמידים וכרטיסים; כי נאשם 3 הוא סטודנט לרפואת שיניים והתנדב בעבר במד"א; כי נאשם 3 עבד במסיבה ככרטיסן; כי המנוחה הגיעה למסיבה יחד עם ג'מיל וחברים נוספים; כי המנוחה וג'מיל צרכו סם שהיה ספוג על גבי פיסת קרטון אותו רכש ג'מיל במהלך המסיבה, סם אותו חשבו כ"אסיד"; כי בסמוך לשעה 06:00 המנוחה רקדה עד שהתמוטטה ונפלה; כי אנשים שונים הגיעו אל עבר המנוחה; כי נאשם 1 נקרא אל המקום בו נפלה המנוחה, הגיע למקום ואחריו גם נאשם 2; כי נאשם 1 העלה את המנוחה לארגז הטנדר ויצא לפינוי הראשון לכיוון בית החולים 'סורוקה' כשאיתו בטנדר אור, הבדואי ואשורוב (במהלך טיעוני המאשימה זו טענה כי אשורוב לא היה נוכח בטנדר במהלך הפינוי הראשון אך בדיון השלמת הטיעונים הסכימה שנותר ספק סביר בעניין [עמ' 686 ש' 32-33], ומכאן שמוכן אני להתייחס לעובדה זו כמוסכמת); כי במהלך הפינוי הראשון התקשר נאשם 1 אל נאשם 3 ואלו שוחחו בטלפון; כי הפינוי הראשון לא הושלם ובמהלכו חזרו נוסעי הטנדר עם המנוחה למתחם המסיבה; כי מעת לעת שהו אנשים שונים ליד המנוחה, לרבות נאשם 3 ואור; כי לשריף שהוזמן לתת שירותי ניקיון במסיבה יש אח שעובד במד"א כנהג אמבולנס, ובין השניים היה קיים קשר טלפוני בבוקר האירוע; כי לא הגיע אמבולנס אל מתחם המסיבה לאחר התמוטטות המנוחה; כי לא הגיע אל מתחם המסיבה טיפול מסודר של גורם רפואי רשמי (שלא נמנה על עובדי המסיבה אלא מחוץ למסיבה) לאחר התמוטטות המנוחה; כי בסמוך לשעה 10:30 נאשמים 1 ו-3 יצאו אל הפינוי השני עם המנוחה; כי במהלך הפינוי השני של המנוחה נאשמים 1 ו-3 התקשרו למד"א; כי נאשמים 1 ו-3 חברו לצוות מד"א בצומת להבים; כי צוות מד"א החל לטפל במנוחה בצומת להבים; כי המנוחה פונתה מצומת להבים על-ידי מד"א לבית החולים 'סורוקה'; כי המנוחה אובחנה כסובלת מפגיעה קשה במערכות רבות של גופה; כי המנוחה טופלה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים 'סורוקה' עד שמותה נקבע ביום 8.8.2017.
15. בין הצדדים קיימות מחלוקות עובדתיות ומשפטיות שונות, ובשלב זה אציג את המחלוקות העיקריות להן אדרש במסגרת ההכרעה.
ביחס לנאשם 1, המחלוקות העיקריות שיש להכריע בהן קשורות לשאלת מודעות נאשם 1 לחומרת מצבה הרפואי של המנוחה וכפועל יוצא לצורך המידי בפינויה. במסגרת זו יש להכריע, בין היתר, האם נאשם 1 שוחח עם נאשם 3 במהלך הפינוי הראשון על מצבה של המנוחה, והאם זה הנחה אותו להחזיר את המנוחה אל מתחם המסיבה; מתי ידע נאשם 1 וכיצד שלנאשם 3 רקע מסוים רפואה; האם אור או אשורוב או שניהם יחד דיווחו לו על הטבה במצבה של המנוחה במהלך הפינוי הראשון והאם מי מהם הנחה אותו לחזור למתחם המסיבה; האם נאשם 1 ביקש לדאוג ומבעוד מועד או לאחר התמוטטותה של המנוחה לשירותי אמבולנס וטיפול רפואי רשמי על-ידי גורם מחוץ למסיבה; האם נאשם 1 היה מודע למצבה הרפואי של המנוחה בזמן שבין שני הפינויים (להלן: "זמן ההמתנה"); האם נאשם 1 מנע או עיכב את פינויה של המנוחה בזמן ההמתנה.
בזיקה לשאלות אלו יש להכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים הקשורה בשאלת מערך השיקולים ששקל נאשם 1 , דהיינו האם קיבל את ההחלטות שקיבל ביחס לפינוי המנוחה משיקולים כלכליים.
ביחס לנאשם 2, המחלוקות העיקריות שיש להכריע בהן קשורות לשאלת זיקתו ומעמדו למסיבה – האם עובד או מנהל ושותף של נאשם 1 בארגון המסיבה. כאן המקום לציין כי לאורך המשפט הצדדים השתמשו במונחים שונים דוגמת "בעלים" של המסיבה או "מפיק" של מסיבה. למען הפשטות והנוחות, ההתייחסות תהיה אל מארגן המסיבה (היינו מי שנטל חלק בארגון המסיבה מבעוד מועד) או אל מנהל המסיבה (היינו מי שבזמן המסיבה נטל חלק בניהול המסיבה).
כן יש להכריע בשאלת מודעותו למצבה של המנוחה משלב תחילת הפינוי הראשוני ואילך, ובשאלת מידת מעורבותו בטיפול במנוחה ובהחלטה לעכב את פינויה.
ביחס לנאשם 3, המחלוקות העיקריות שיש להכריע בהן קשורות לשאלת מידת מעורבותו בהחלטה לעכב את פינוי המנוחה. במסגרת זו יש להכריע, בין היתר, במחלוקות שהוזכרו בעניינו של נאשם 1 לעיל, היינו שוחח עם נאשם 1 במהלך הפינוי הראשון על מצבה של המנוחה, האם הנחה את נאשם 1 לחזור למתחם המסיבה במהלך הפינוי הראשון; האם הציג עצמו בפני נאשם 1 כגורם בעל רקע רפואי ובעל ידע והכשרה מתאימים לטפל במנוחה במצבה; האם הוא זה שדאג לטיפול במנוחה במהלך זמן ההמתנה, ואם כן האם באופן בלעדי; האם העניק טיפול רפואי לא מקצועי למנוחה וכפועל יוצא מכך היה מודע לכך שהוא מעכב מתן טיפול רפואי ראוי ובכך מסכן את המנוחה; האם ביקש מנאשם 1 לפנות את המנוחה קודם לפינוי השני; האם עיכב בעצמו או מנע פינוי של המנוחה במהלך זמן ההמתנה.
במישור המשפטי יש להכריע, ביחס לכל אחד מהנאשמים, האם הוא אחראי למותה של המנוחה ואם כן, באיזו מידה – המתה בקלות דעת או גרימת מוות ברשלנות ובהקשר של שאלות אלה יש להכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין המעשים והמחדלים לתוצאת המוות הנגזר גם מכך שהמנוחה נטלה סמים והתמוטטה ללא קשר להתנהלותם.
כן יש להכריע בשאלת קיומו של מקור נורמטיבי היכול לבסס אחריות משפטית כלפי מי מהנאשמים לנוכח המחדל הנטען בטיפול ובפינוי.
במהלך הכרעת הדין תינתן התייחסות גם לשאלת החקירה הלא הוגנת ומחדלי החקירה הנטענים שהעלו שלושת הנאשמים.
בעניינו של נאשם 3 יש להכריע במישור המשפטי גם בשאלת מעמדם והתנהלותם של אור ואשורוב במסיבה, וההשלכה של אלה על האחריות שיש להטיל עליו.
דיון והכרעה
מהימנות הנאשמים-הערות כלליות
16. בפתח הדיון יש לעמוד על מהימנות הנאשמים ואמינות גרסתם באופן כללי. כבר עתה אציין, כי שלושת הנאשמים מסרו גרסאות שקריות בגרסאותיהם הראשונות, וביתר החקירות מסרו גרסאות שבהן סתירות פנימיות וחיצוניות אל מול עדויות וראיות אחרות. כן יש לומר כי הגרסה שמסרו בסופו של יום בעדותם נמצאה, למצער בחלקה, כגרסה כבושה.
לעניין משקלה של עדות כבושה ראו ע"פ 190/82 שאול מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225:
"עדות כבושה ערכה מועט…אך במה דברים אמורים? כשאין הסבר מתקבל על הדעת על שום מה נכבשה העדות עת רבה. ניתן הסבר לגילוי הדברים באיחור זמן, והסבר זה מתקבל על הדעת, שוב אין ליחס חשיבות-יתר לאיחור כשהוא לעצמו". משך הזמן, העושה את העדות לכבושה, יכול שהוא קצר ויכול שהוא ארוך יותר, הכול, לפי נסיבותיו המיוחדות של העניין…ההסבר, שעל בית המשפט להשתכנע הימנו, הוא לגבי שני עניינים: האחד – על שום מה שתק העד וכבש את עדותו כל אותה עת עד למתן עדותו; והשני – מה נשתנה עתה, כאשר החליט העד להעיד, ומהו הנימוק שהניעו לשבור את שתיקתו…".
עוד ראוי להבהיר, כי לא רק בגרסאות הנאשמים נמצאו סתירות מהותיות ופערים בלתי מוסברים, כי אם גם בעדותם של העדים המרכזיים בתיק – אשורוב ואור, והכל כפי שיפורט בהמשך.
הרושם שנוצר אצל בית המשפט הוא שכל אחד מהמעורבים, הנאשמים ואף העדים (מי יותר ומי פחות), ביקשו תחילה שלא לחשוף את הסיפור האמיתי ובהמשך, משנחשפו לראיות ולעדויות השונות, ביקשו לשפץ את הגרסה שמסרו תוך נטייה להסיר אחריות מעצמם, ולעיתים תוך נטייה להטיל את האחריות האחד על רעהו, וזאת בשל החשש שמא תדבק בהם האחריות למותה של המנוחה.
עוד יש לזכור, כי המעורבים השונים אינם זרים אחד לשני. חלקם חברים האחד של השני וחלקם עבדו בעבר במשותף. נתון זה עמד כצל שליווה את החקירות השונות של המעורבים השונים ואת הגרסאות שניתנו על-ידם, ואת היכולת לבסס ממצאים על בסיס אותן גרסאות.
אם לא די באמור, מהראיות עולה שהמעורבים השונים, ובכללם הנאשמים, שוחחו ביניהם במהלך החקירות, החליפו מידע וגרסאות (ראו למשל עדות נאשם 3 עמ' 470 ש' 6-30, ואמרתו [ת/כז'] עמ' 3 ש' 48 ועדות נאשם 2 בעמ' 473-474). זאת, עת ישבו במעצר ביחד ושוחחו על האירוע והחקירות, אך גם במהלך העימותים שנערכו להם האחד עם השני ועם עדים אחרים והשיחות המבוקרות שתועדו.
מעבר להערות כלליות אלו ביחס למהימנות הנאשמים, מצאתי להתייחס בהמשך למהימנות של כל נאשם ונאשם ולאמינות גרסתו בנפרד, וזאת על רקע התפתחות הגרסה של כל אחד מהנאשמים לאורך החקירות והעדויות. התייחסות מפורטות זו האריכה את ההכרעה, ואולם סבורני כי היא נדרשת לשם הבנת המסכת הראייתית מחד, ולשם הבנת הבסיס למסקנה בדבר חוסר המהימנות של הנאשמים וחוסר אמינות גרסתם מאידך.
בשל חוסר המהימנות של הנאשמים, ובמידה כזו או אחרת גם של העדים המרכזיים – אשורוב ואור – מצאתי להתייחס בחשדנות לכל גרסה וגרסה ולנקוט בזהירות הנדרשת בטרם ייקבע ממצא עובדתי על בסיס גרסה כזו או אחרת. כפועל יוצא, ככלל, וככל הניתן, נעשה ניסיון שלא לבסס הממצאים העובדתיים על בסיס גרסה יחידה של מי מהמעורבים המרכזיים באירוע, כי אם רק על אותם חלקים שנמצאו בעיני אמינים בגרסאות ואשר נמצאו להם תימוכין בעדויות אחרות או בראיות אחרות.
מן המפורט עד כה, ניתן להבין את הקושי החריג שהתגלה בתיק זה בקביעת הממצאים העובדתיים.
לצד כל האמור, ראוי להדגיש כי ההכרעה, בענייננו, היינו קביעת האשמה ומידתה, לא התבססה אך על חוסר מהימנות או על סתירות בגרסאות או על שקרים, אלא בעיקר על הערכת הראיות הפוזיטיביות שנמצאו לחובת כל אחד מהנאשמים, ככאלו היכולות לבסס את אשמתם.
גרסאות נאשם 1 ומהימנותו
17. נאשם 1 הציג גרסה כבושה שהתפתחה והתאימה עצמה לראיות שנחשפו בפניו עד לגרסה הסופית שאותה הציג בעדותו בבית המשפט. גרסאותיו היו רצופות שקרים וסתירות, עדותו התאפיינה בתשובות מתחמקות ומתפתלות, בחוסר אמינות ובחוסר הגיון פנימי, זאת לרבות בחלקים עובדתיים מהותיים וניכר כי בכל שלב ניסה למזער נזקים ולצמצם את חלקו באירוע. באופן כללי אציין כבר עתה כי עדותו של נאשם 1 הותירה אצלי רושם רע והוא נמצא בעיני כלא מהימן.
שיתוף הפעולה שלו בחקירה לא היה מלא. כך ציין נאשם 1 כי הוא לא בא להפיל אנשים, וביחס לשאלות מסוימות אף בחר לשמור על זכות השתיקה (ראו למשל ת/ה' עמ' 4 ש' 93-107, ת/יב' עמ' 3 ש' 62).
כך גם מסר כי הוא מוכן לערוך עימותים עם המעורבים השונים (אור, נאשם 2, אשורוב), אך העדיף שלא לערוך עימות עם נאשם 3 משום ש: "יצא מצב לא נעים איתו" (ת/ה' עמ' 10 ש' 311-318) (הגם שבסופו של יום כן נערכו עימותים בין השניים).
נאשם 1 מצא לנכון למסור אמת (לשיטתו) רק ביחס לחלק מהנושאים שבהם נחקר. כך כשהמוטח בפניו בחקירתו השביעית (ת/יב') שהוא מתבקש לספר את כל האמת, השיב כי: "לגבי הבחורה אני סיפרתי את כל האמת" (עמ' 3 ש' 74-75), זאת כאשר קודם לכן סירב להתייחס וביקש שלא יחקרו אותו על אחרים.
לעיתים אף ביקש שלא למסור שמות של אנשים אחרים שעבדו במסיבה (ת/א' עמ' 4 ש' 81, עמ' 6 ש' 151) או מה היה תפקידם של אנשים מסוימים במסיבה (ראו למשל חוסר שיתוף הפעולה לעניין תפקידו של שריף ת/ה' עמ' 4 ש' 93-101).
מצד שני, מעת לעת השמיע נאשם 1 בחקירותיו אמירות שיש בהן כדי להצביע על תחושת אשם. כך בשיחה המבוקרת עם נאשם 2 נשמע נאשם 1 אומר שמקסימום נשב כמה חודשים (ת/20, ת/18, ת/61א'). יושם אל לב, כי בתמלול השיחה יש בלבול בין הדוברים אך מהאזנה לשיחה עולה שנאשם 1 הוא שאמר הדברים הנ"ל.
וכך גם בעימות עם אור (ת/לא') מסיים נאשם 1 את דבריו בכך שהוא אומר לאור ש: "קרה מה שקרה ואם צריך לשלם נשלם" – מתוך הערת החוקר ששמע את הדברים (עמ' 6 ש' 131-132).
בעימות שערך עם אביאל (ת/ל') החליט נאשם 1 באמצע העימות (עמ' 3 ש' 38-45) שלא להמשיך ולהשיב לשאלות וביקש להתייעץ עם עורך הדין שלו, זאת כאשר נדרש להציג את המסמכים שלכאורה הציג לאביאל שהוזמן לעבוד אצלו במסיבה על אודות כך שהמסיבה מאושרת.
לעומת זאת, בעימות עם נאשם 3 (ת/לה') סירב תחילה לשתף פעולה ולענות לשאלות החוקר, ובהמשך מצא פעם אחר פעם, בשלבים מהותיים בעימות, לפנות לנאשם 3 ולומר לו שהוא לא יודע מה נאמר לו בחקירות ושאף אחד לא מתכוון להפיל אף אחד.
נאשם 1 מצא לא פעם לתת תשובות בחקירותיו תוך הסתמכות על גרסאות של אחרים, בין אם למד עליהן מהעימותים שערך (ראו למשל חקירתו הששית [ת/י', עמ' 3 ש' 25]), ובין משיחות שערך עם חשודים בימים אחרים (ראו למשל חקירתו הששית [ת/י', עמ' 6 ש' 143]), שם מספר על גרסת אשתו בעימות שערכה עם נאשם 2.
כאמור, גרסתו של נאשם 1 נבנתה ככל שחלף הזמן, למן ההזדמנות הראשונה בדיווח למד"א ועד להזדמנות האחרונה שהייתה לו למסור את גרסתו בעדותו בבית המשפט.
גרסאותיו היו רצופות סתירות, פנימיות וחיצוניות (אל מול ראיות ועדויות אחרות) כאחד. בפרק זה אתייחס לסתירות מהותיות בגרסאות נאשם 1 ביחס לנקודות כלליות, דוגמת אופן השתלשלות הארועים במסיבה, אופי המסיבה, העלויות ושאלת המניע הכלכלי, אך בהמשך אפנה לסתירות מהותיות נוספות בגרסאותיו למשל ביחס לשאלה האם הזמין אמבולנס מאשורוב, ביחס לשאלת מעמדו ותפקידו של נאשם 2 ועוד.
השתלשלות האירועים במסיבה
18. נאשם 1 מסר גרסה מתפתחת באשר לאופן השתלשלות האירועים, תוך שהוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, מחקירה לחקירה וזאת בהתאם לראיות אליהן נחשף. להלן אעמוד על התפתחות גרסתו הכבושה של נאשם 1 ועל השקרים והסתירות המהותיות העולות מגרסאותיו השונות.
הגרסה הראשונית הייתה זו שנמסרה בשיחת טלפון למוקדנית מד"א (ת/62, ת/62א') לפיה מצא נאשם 1 את המנוחה בשטח, בצד הדרך, מעולפת.
כשנשאל בעדותו מדוע התקשר למוקדנית מד"א ומסר לה כי מצא את המנוחה מעולפת בשטח, השיב: "…פשוט דיברתי עם המוקדנית של מד"א, וזה היה הכי מהר להסביר את הסיטואציה, מה, להתחיל להסביר לה שעשינו מסיבה? לא, זה היה הכי מהר על מנת שהיא תעזור לנו גם לחבור לניידות כמה שיותר מהר, וגם שהיא תדריך את עומרי כמה שיותר מהר, בלי יותר מדי שאלות…איך לבצע את ההחייאה ואיך לעזור לו כמה שיותר, כמה שיותר" (פרוט' מיום 17.2.2017, עמ' 452 ש' 26-31).
כשנשאל באמרתו הראשונה (ת/א') מה קרה למנוחה שהתעלפה במסיבה השיב: "כלום, עמרי זה הבחור עם שיער ארוך מצא אותה סמוך למקום באתי עם הטנדר והוצאנו אותה החוצה מהמסיבה לאזור צומת להבים וחייגנו למד"א…" בהמשך הוסיף כי הוא מעריך שהמנוחה התעלפה מסמים כוון שראה שהיא הקציפה מהפה וכן שלאחר שהוציא את המנוחה החוצה חזר וקיפל את האירוע כי זה לא הזמן לחגוג (עמ' 5 ש' 108-122).
גם באמרתו השניה (ת/ב') ניסה נאשם 1 להרחיק את עצמו מהאירוע, לצמצם את מימדיו ולהפיל את האחריות על המנוחה: תחילה מסר כי "אני בכלל לא בטוח שהבחורה הייתה במסיבה…לא זכור לי שנכנסה בחורה לאירוע, היא הייתה לבד ולא היה לה צמיד על היד וזהו. חוץ מזה עשיתי כל מה שאני יכול כדי להציל אותה אתה יכול להוציא את ההקלטות ממד"א ולראות שאני דיברתי איתם…" (עמ' 2 ש' 4-6). כשנשאל מהיכן העלו את המנוחה לטנדר השיב: "שביל הגישה לאירוע…לא כל כך רחוק, זה צדדי כזה" (עמ' 2 ש' 16-18). כשנשאל לשעה בה התמוטטה המנוחה השיב כי אינו יודע ואין לו הערכת זמן (עמ' 6 ש' 143-148). בהמשך, כשעומת עם כך שעל-פי העדויות המנוחה לא פונתה בזמן ההתמוטטות השיב כי: "אני לא יודע מה היה לפני שמנו אותה על האוטו ופינינו אותה החוצה" (עמ' 6 ש' 149-151), וכשעומת עם העדויות לפיהן הוא פינה את המנוחה רק בחלוף מספר שעות מאז זו התמוטטה, השיב: "אין דבר כזה" (עמ' 6 ש' 152-154).
נאשם 1 לא ידע להעריך את השעה בה פינה את המנוחה, וכשנשאל כמה זמן עבר מאז שפינה את המנוחה ועד שהגיע האמבולנס השיב 10 דקות, בהמשך הוסיף כי נודע לו על האירוע 10 דקות לפני שהתקשר למד"א ומסר להם את ההודעה (עמ' 9 ש' 255-259).
רק באמרתו השלישית (ת/ה') מסר נאשם 1 גרסה קרובה לגרסה שמסר בעדותו בבית המשפט אך גם בגרסה זו ניסה לצמצם את טווחי הזמנים לפינוי המנוחה, להרחיק את עצמו ולהטיל את האחריות על אחרים.
נאשם 1 מסר כי המסיבה החלה בשעה 02:00; כי בשעה שאינה ידועה לו הוא הגיע יחד עם אשורוב למקום בו התמוטטה המנוחה לאחר שנאשם 3 הזעיק את אשורוב שהיה במקום גם בכובע של חובש; כי אשורוב פחד לטפל במנוחה לאחר שראה את מצבה; כי הוא יחד עם נאשם 3 ואחר אותו לא הכיר הרימו את המנוחה אל הטנדר ונסעו איתה מאזור רחבת הריקודים לכוון צומת להבים כאשר באזור הכניסה למסיבה הצטרף אור שהציג את עצמו כחובש או כפראמדיק; כי לאחר קילומטר נסיעה לכוון צומת להבים ולאחר שנלקחו מדדים מהמנוחה אחד מיושבי הטנדר סימן לו שמצב המנוחה משתפר וכי זה נראה כמו טריפ שיעבור בעוד כחצי שעה (עמ' 1 ש' 3 – עמ' 2 ש' 15).
בהמשך מסר כי החליטו לחזור לכיוון המסיבה ולהעמיד את הטנדר בצל ליד הכניסה למתחם המסיבה; כי נשארו ליד המנוחה נאשם 3 והבחור הבדואי וכי בחלוף כחצי שעה פנה אליו נאשם 3 ואמר לו שיש צורך לפנות את המנוחה והם עשו כן. יצוין כי בהמשך החקירה הוסיף כי יתכן ונאשם 3 לא הצטרף לנסיעה (עמ' 6 ש' 177-180).
כשעומת עם כך שיש עדויות מהן עולה שהפינוי מהגבעה התבצע בחלוף 3-4 שעות ולא בחלוף מחצית השעה כפי שטען, השיב כי אינו יודע כמה זמן עבר בדיוק, כי רק העריך את הזמן שחלף ולא עמד עם סטופר ביד אך הוסיף כי הוא חושב שהזמנים שמסר הם נכונים וכי בטוח לא מדובר בשלוש שעות (עמ' 4 ש' 110 – עמ' 5 ש' 123).
בהמשך מסר כי עוד לפני שיצאו הוא התקשר למד"א והזמין בנוסף ניידת טיפול נמרץ פרטית מרהט; כי בדרך החוצה התקשר למד"א ומסר למוקדנית שמצא בחורה במסיבה במצב של הקצפה מהפה ושהוא יוצא מהשטח כדי להקל על הגעת האמבולנס; כי במהלך הנסיעה עצר כדי להעביר את הטלפון לנאשם 3 לבקשת המוקדנית; כי לאחר שיצאו מהשטח נאשם 3 המשיך לבצע בה החייאה; כי לאחר דקה הגיעה ניידת טיפול נמרץ פרטית שטיפלו במנוחה וכי לאחר חצי דקה הגיעה ניידת טיפול נמרץ של מד"א שהעלו אותה לניידת ונתנו לה טיפול מציל חיים; כי תוך כדי הטיפול במנוחה הגיעו למקום שוטרים; כי ביקש מנאשם 3 להכניס את השוטרים לשטח וכי הוא הלך לסגור את האירוע שם פגש את שוטר ומסר לו שהוא המפיק של האירוע. (עמ' 2 ש' 18-33).
כשנשאל מדוע לא סיפר מלכתחילה את האמת השיב באופן לא ברור כי סיפר את האמת אך לא ייחס חשיבות לכך שהם נסעו פעמיים לכוון היציאה, כי עשה את הכל כדי לעזור למנוחה ויתכן שטעה אך לא חשב על המסיבה אלא על שלומה של המנוחה (עמ' 5 ש' 153-155).
בעימות שערך עם אור (ת/לא') מסר אור גרסה בעלת דמיון לגרסה החדשה של נאשם 1 (הגם שבינה לבין גרסתו הסופית של אור, כפי שמסר בעדותו, ישנם פערים מסוימים). נאשם 1 מסר כי גרסתו של אור היא ברובה נכונה. יחד עם זאת, נאשם 1 לא ידע לתת תשובות מניחות את הדעת לפער הזמנים שבין גרסתו – פינוי בחלוף חצי שעה מאז התמוטטות המנוחה (ולנוכח שעת השיחה למד"א שבוצעה בשעה 10:36, עולה כי ההתמוטטות לפי גרסתו של נאשם 1 הייתה בסביבות השעה 10:00) – לבין גרסתו של אור ממנה עולה שקיים פער זמנים של מספר שעות בין ההתמוטטות לפינוי.
באמרתו הרביעית (ת/ג') שנגבתה מייד לאחר העימות עם אור, נדרש נאשם 1 להסביר כיצד מסביר הוא את הסתירות שבין גרסתו לגרסת אור, אותה אישר בעימות, לעניין משך הזמן שחלף בין התמוטטות המנוחה לפינוייה, ומסר כי: " תגובתי היא שביום המקרה ובסמוך למקרה כאשר התבצעה חקירתי הראשונה הייתי לחוץ והייתי חרד ובהלם לאור מה שראיתי וחוויתי אינני רגיל להיות בחקירות ומאוד חששתי ולא ידעתי מה לומר הייתי מבוהל…ומבולבל" (עמ' 1 ש' 1-9). כשעומת עם כך שגם לאחר מכן, עת חזר מבית המשפט שב בחקירה על אותה גרסה, מסר ש: " אני עדיין הייתי בהלם…מצטער על כל מה שקרה לאחר שהתאוששתי הרכבתי את הפאזלים בראש וסיפרתי את הסיפור ללא חורים ככל שאני זוכר" (עמ' 2 ש' 18-20). דא עקא, שגם לאחר דבריו אלו, התקשה נאשם 1 לתת תשובה טובה ביחס לפער הזמנים הנ"ל וכל שאמר זה שהוא לא יכול לתת הערכת זמן מדויקת משום שלא היה לו שעון והוא לא רוצה לזרוק סתם מספרים. כשמוטח בפניו שלא ציפה לחקירה שכזו ושחשב שיכול למסור גרסה שקרית ביחס לזמנים כדי לצאת מהסיפור השיב: " ציפיתי גם ציפיתי ולכן מסרתי גרסה עם כיסוי החורים האחרים בסיפור אך עדיין לא היה לי שעון ולכן לא יכול להעריך את הזמן" (עמ' 2 ש' 27-35).
בעימות שערך עם אשורוב (ת/לג') מסר אשורוב את גרסתו ביחס לפינוי הראשון של המנוחה (גרסה שתפורט בהמשך). נאשם 1 חזר על גרסתו בעניין זה. כשעומת נאשם 1 עם טענת אשורוב לפיה הוא (אשורוב) הפציר בו לנסוע ולפנות את המנוחה, השיב נאשם 1 כי אינו זוכר נוכח ההמולה שהייתה במקום (עמ' 2 ש' 11-18). בהמשך מסר נאשם 1 כי לקח פיקוד והחליט להעלות המנוחה על הטנדר בסיוע אחרים, והחל לנסוע עימה ועם אחרים, תוך שציין כי אינו זוכר אם אשורוב היה איתו בטנדר. בשלב זה מצא נאשם 1 צורך להסביר לאשורוב כי אור הוא שאמר לו שאשורוב נסע איתם בטנדר. בתגובה אשורוב אומר לנאשם 1 בעימות "שאור עושה את כל הבלאגן" (עמ' 2 20-23).
בעימות שערך עם נאשם 3 (ת/לה') מצא נאשם 1 שלא להשיב פעם אחר פעם לשאלות החוקר וזאת בטענה שכבר נחקר פעמים רבות והמשטרה יודעת את הגרסה. זאת גם כאשר התבקש להתייחס בפני נאשם 3 לגרסתו, על אודות אחריות נאשם 3 לכך שהמנוחה לא פונתה.
להבדיל ממנו, נאשם 3 מסר גרסה מפורטת בה טען כי עבד רק ככרטיסן ולא כאיש צוות רפואי.
התייחסות מפורטת לגרסת נאשם 3 תיעשה במסגרת הדיון בגרסאות נאשם 3 להלן, ואולם בשלב זה יצוין כי נאשם 3 מסר כי בשלב מסוים, בדומה לאחרים, אמר כי אם מדובר באסיד אז המנוחה תהיה בסדר. כן ציין כי אור שאל את נאשם 1 מה עושים ונאשם 1 קיבל החלטה שלא לפנות אותה ולתת לה לנוח, תוך שהוסיף שהוא עצמו לא קבע שום דבר, לא היה בעל מעמד או בעל רישיון נהיגה (עמ' 3 ש' 51-58); כי לא דרש מאף אחד שלא לפנות את המנוחה; כי לבקשת נאשם 1 הסתכל על המנוחה שהייתה בטנדר שנמצא כ-150 מטר מהכניסה ובחלוף 30-40 דקות לערך עידכן את נאשם 1 שהמנוחה סובלת ולטעמו יש לפנות אותה או לטפל בה וזה השיב לו שאין לו מה לדאוג ושהוא קרא לעזרה; כי בחלוף כעשרים דקות נוספות חזר שוב למנוחה, טיפל בה ושב ופנה לנאשם 1 ושאל אותו מה עם העזרה וזה השיב לו שזו אמורה להגיע בעוד כעשרים דקות; כי חבר שלו יהודה הגיע בהמשך, ראה את המצב ונכנס להיסטריה בגלל מצבה של המנוחה ודרש לפנותה באופן מידי והוא עצמו השיב ליהודה שאין מה לדאוג, שכן העזרה צריכה להגיע אוטוטו וכי בהמשך המנוחה התחילה לפרכס והקיאה והוא צרח על נאשם 1 שיש להתקשר עכשיו למד"א ולפנות אותה והם אכן נכנסו לרכב והחלו בפינוי (עמ' 3-5). בהמשך העריך נאשם 3 כי מרגע שנודע לו על התמוטטות המנוחה ועד לפינויה חלפו כשעתיים וחצי לערך (עמ' 6 ש' 139-143).
כשהתבקש נאשם 1 להגיב לגרסתו של נאשם 3, פנה הוא, בהתאם להערת החוקר, לנאשם 3 ואמר לו: "אני לא יודע מה אתה חושב או מה אמרו לך בחקירות שאתה חושב שמנסים לזרוק את האחריות עליך, אף אחד לא מנסה לזרוק את האחריות על אף אחד, כולנו במצב שהיינו של אי וודאות, אבל מכאן ועד לנסות לכופף את זה שהכל באשמתי יש עוד דרך ארוכה מאוד…" (עמ' 6 ש' 144-148).
כשנאשם 3 אמר לנאשם 1 שהוא מוכן לעבור פוליגרף על הכל השיב לו נאשם 1 כי: "אתה לא צריך פוליגרף" (עמ' 7 ש' 152).
בהמשך נאשם 1 פנה לנאשם 3 ושב והזכיר לו שהוא זה שהתקשר למד"א (עמ' 7 ש' 152-175).
נאשם 1 שאל את נאשם 3 במהלך העימות האם זה נכון שהוא לקח יחד עם אור מדדים למנוחה ונאשם 3 שלל זאת והטיח בפניו שהדבר נשמע כמו תיאום עדויות (עמ' 7 ש' 180 – עמ' 8 ש' 182). בהמשך נאשם 1 שאל את נאשם 3 מספר שאלות ביחס לגרסתו שנמסרה בפניו בעימות למשל ביחס לטענת נאשם 3 שהוא סירב לפנות את המנוחה. נאשם 3 השיב שהוא לא שמע את נאשם 1 מתנגד לפנות את המנוחה אך בפועל לא פינה אותה, תוך שהזכיר את המקרה עם יהודה שרצה לפנות אותה ונאשם 1 אמר לו שפראמדיק בדרך למקום.
בהמשך, כשהחוקר פונה לנאשם 3 ושואל אותו האם יש לו שאלות כלפי נאשם 1, מוצא נאשם 1 לפנות לנאשם 3 ולומר לו: "לפני שאתה שואל אני אומר לך שאני לא אמרתי ואני לא מנסה להפיל כלום על אף אחד" (עמ' 8 ש' 204-205).
בהמשך, כשנאשם 3 שאל את נאשם 1 הכיצד טוענים שהוא מנע את הטיפול במנוחה אם הוא זה שהקפיץ את הגזרה ונאבק על חייה, השיב נאשם 1: "לא הפלנו אף אחד פה את האחריות על אף אחד, אני אתה אור ורז היינו שם עם הבחורה וכנראה שקיבלנו את ההחלטות הלא נכונות, שחשבנו שהם (טעות במקור, י' ל') נכונות, אף אחד לא אמר שזה אתה, היינו שם כל אחד נתן את הדעה שלו וזה התפתח לזה אין מה לעשות, האמת שזה בהתחלה כן היה נראה אסיד" בשלב זה נאשם 3 השיב שזה היה נשמע אסיד (עמ' 9 ש' 207-213).
בעימות שערך עם נאשם 2 (ת/לו') טען נאשם 2 כי הוא ונאשם 1 היו שותפים רק בתפאורה ולא במסיבה, ונאשם 1 אישר זאת ואף שלל שהוא שותף של נאשם 2 בעוד עסקים או בעוד תחומי פעילות (עמ' 1 ש' 6 – עמ' 2 ש' 11).
נאשם 1 הוסיף כי היה אמור לשלם לנאשם 2 3,000 ₪ עבור התפאורה אם האירוע היה מצליח ונאשם 2 הבהיר כי הוא עצמו היה אמור לקבל רק 1,500 ₪ כיוון שהוא שותף של נאשם 1 בתפאורה (עמ' 3 ש' 63 – עמ' 4 ש' 66).
יצוין כי בסוף העימות מצא נאשם 1 להוסיף כי הוא לא זרק אחריות על נאשם 2 כפי שהדבר הוצג לנאשם 2 במהלך העימות (עמ' 4 ש' 86-88).
באמרתו החמישית (ת/ח') טען נאשם 1 כי החליף את נאשם 3 בעמדתו בכניסה למסיבה, כי שמר על קשר עם נאשם 3 והמנוחה באמצעות קשר עין, קשר טלפוני והגעה אליהם מדי מספר דקות. כן הוסיף, כי כאשר הובהר לו שמצבה של המנוחה לא טוב הוא פינה אותה.
באמרתו השישית (ת/י') מסר נאשם 1 גרסה מפורטת (לאחר שהחוקר מציין שנאשם 1 מסר שהוא רוצה לספר את האמת, עמ' 2 ש' 5) אך שונה בפרטים מסוימים. כך מסר כי לא ידע ממי ואיך קיבל דיווח כשהיה בכניסה (טלפוני או קראו לו) שבחורה התעלפה (עמ' 2 ש' 6-7); כי ראה את אשורוב מטפל במנוחה (עמ' 2 ש' 8); כי אינו זוכר אם אשורוב ישב לצדו בזמן הפינוי או מישהו אחר מהאבטחה (עמ' 2 ש' 12); כי במהלך הפינוי הם עצרו בכניסה והוא ראה את אור לוחץ למנוחה על היד כדי לקחת לה דופק בעוד נאשם 3 ספר שלוש שניות באמצעות הטלפון הנייד שלו ושניהם אמרו שהמדדים שלה די תקינים (עמ' 2 ש' 15-18); כי קיבל שיחת טלפון מנאשם 3 במהלך הפינוי הראשון שבעקבותיו הוא הסתובב חזרה לכיוון המסיבה; כי נאשם 3 הוא שהחזיר אותו למסיבה ולא אחד מיושבי הטנדר כפי שאמר באמרתו הקודמת; כי במהלך השיחה נאשם 3 אמר לו שהוא סטודנט שנה רביעית ברפואת שיניים, כי בבית החולים לא יידעו מה לעשות איתה וישלחו אותה לפסיכיאטר וזה יהרוס לה את החיים וכן שהוא טיפל בהרבה מקרים כאלה (עמ' 3 ש' 21-25); כי השיחה עם נאשם 3 הייתה בין השעות 08:00-09:00 (עמ' 2 ש' 26); כי כשחזר עבר דרך נאשם 3 שעמד בכניסה והוא אמר לנאשם 3 "בוא אמרת שאתה מבין" (עמ' 3 ש' 27-28); כי לאחר שחזרו נאשם 3 הגיע למקום, אור נשאר זמן מה ואז הלך לחפש את החברים שבאו עם המנוחה וכשלא מצא חזר למקום והוא הלך להביא מים (עמ' 3 ש' 30-40); כי סמך על נאשם 3 שאמר לו שהוא שולט במצב; כי לאחר זמן מה נאשם 3 אמר לו שזה לא מסמים ואז פינו אותה והזמינו אמבולנס (עמ' 3 ש' 44-45) ואף הוסיף כי דאג לזמן גם אמבולנס פרטי דרך אח של שריף (עמ' 3 ש' 52 – עמ' 4 ש' 81).
באמרתו השביעית (ת/יב') התייחס נאשם 1 להיבטים כספיים של המסיבה ולחלקו של הנאשם 2 במסיבה אך באופן כללי חזר על גרסתו לפיה הוא קיבל דיווח על ההתמוטטות; כי כשהגיע אל המנוחה אשורוב כבר ניגש אליה, וסייע לו להעלות אותה לטנדר; כי הוא לא זוכר אם אשורוב היה איתו בטנדר במהלך הפינוי וכי נאשם 3 התקשר אליו והם עצרו (עמ' 4 ש' 89-95).
כשהוטח בפניו שלא פינה את המנוחה במשך שלוש שעות השיב שהוא סמך על נאשם 3 שאמר שיש לו מידע רפואי וטיפל בהרבה אנשים וראה דברים כאלו במד"א, וברגע שנאשם 3 אמר לו שהמצב הוא לא כמו שהוא חשב, הוא מיד דאג לפינויה (עמ' 5 ש' 119-122).
בעימות נוסף עם נאשם 3 (ת/לח') התייחס נאשם 1 לחלקו של נאשם 3 בפינוי המנוחה ובעיכובו של פינוי זה. נאשם 1 טען כי נאשם 3 ואור לקחו למנוחה מדדים בכניסה למסיבה; כי לאחר מספר דקות של נסיעה הוא קיבל טלפון מנאשם 3 שבו אמר לו שהוא לומד ארבע שנים רפואה ומתנדב במד"א והוא ראה כבר הרבה מקרים כאלה והיא צריכה לנוח וזה יעבור לה; כי מדובר באסיד ושיחזיר אותה והיא תהיה איתו; כי לאחר החזרה נאשם 3 הגיע לרכב והניח את המנוחה בתנוחת עובר ואמר שכך צריך לעשות; כי לאחר שהביא מים למקום נאשם 3 אמר לו שהוא מסתדר איתה וכי היה בקשר תמידי עם נאשם 3 וברגע שנאשם 3 אמר לו שמצבה נראה לא טוב הוא מיד פינה את המנוחה והזמין מד"א.
כשנאשם 3 השיב שנאשם 1 שיקר ושלא התקשר אל נאשם 1 במהלך הפינוי הראשון ונאשם 1 מפיל את האחריות על הכרטיסן הקטן השיב נאשם 1, כי נאשם 3 השתתף בלקיחת המדדים למנוחה ולגבי שיחת הטלפון הטיח בנאשם 3: "לגבי השיחות בטלפון אם התקשרת אלי כשהייתי שמה למה אתה לא פותח את הפלאפון כדי להשמיע להם", בשלב זה נאשם 3 עונה לנאשם 1 כי לטלפון שלו אין נעילה (עמ' 3 ש' 46-50).
באמרתו השמינית (ת/יד') התייחס נאשם 1 לגרסה שמסר למד"א ולפערים שבין גרסתו ובין גרסת נאשם 3 וציין: "את זה תשאל את עומרי כבר הבנת שהוא משקר. הוא מספר לכם על אנשים וכבר דואג שהעו"ד שלו בבית יכין אותם לעדות…" (עמ' 2 ש' 26-28).
בהמשך השיב כי כשמנוחה התמוטטה הוא לא יצר קשר עם גורם רפואה מכיוון ש: "…הגורם הרפואה המוסמך הוא אור ועומרי בכניסה" (עמ' 2 ש' 36).
בעימות נוסף שערך עם נאשם 3 (ת/מב') נאשם 1 שב ותיאר את הפינוי הראשון. במסגרת זו, ציין כי מלבדו בטנדר היו אור, איש אבטחה, בחור בדואי והמנוחה; כי בכניסה אור ונאשם 3 עשו למנוחה בדיקת דופק ומדדים; כי נסעו ובחלוף שלוש-ארבע דקות קיבל טלפון מנאשם 3 וממספר טלפון אחר; כי בשיחה זו נאשם 3 אמר לו שהיא תהיה בסדר ושאם הוא יקח את המנוחה לבית חולים לא יידעו מה יש לה ושיחזיר אותה והוא יטפל בה; כי נאשם 3 אמר לו שהוא למד רפואה והיה ארבע שנים במד"א וכי לאחר השיחה עם נאשם 3 חזר וחנה בצל (עמ' 2 ש' 8-13).
בהמשך, כשנאשם 3 הכחיש גרסתו זו של נאשם 1 ואף הוסיף שבמעצר שאל את נאשם 1 מדוע אמר (ככל הנראה בעימות הקודם) שהוא (נאשם 3) חייג אליו, ענה לו נאשם 1 ואמר לו: "אל תדאג שיבדקו את הפלאפון יראו מי באמת התקשר להגיד לי תחזור" (עמ' 2 ש' 15-22).
נאשם 1 לא הגיב לדבריו אלו של נאשם 3, ורק בהמשך, לאחר שנאשם 3 עומת עם כך שאכן קיימות אינדיקציות מהן עולה שלאחר שהוא ונאשם 1 שוחחו, נאשם 1 החל לחזור עם הטנדר אל עבר המסיבה ונאשם 3 שיער שהוא שוחח עם נאשם 1 על צמידים, השיב נאשם 1 שהבן אדם הסביר הבין שהוא לא הסתובב בגלל צמידים (עמ' 2 ש' 24 – עמ' 3 ש' 39).
באמרתו התשיעית (ת/טו') נשאל נאשם 1: "מה הסיבה שחזרת על עקבותיך? ת: כמו שאמרתי בחקירות קודמות, עומרי התקשר ואמר כל מה שאמר" (עמ' 2 ש' 9-11). בשלב זה נאשם 1 נשאל מי התקשר למי, ולפתע השיב כי: "ת: לא זוכר אני חושב שהוא התקשר אלי. ש:אני אומר לך אתה זה שהתקשרת אליו מה עם תגובתך? ת: יכול להיות אבל זה לא משנה את מה שהוא אמר לי בשיחה. ש:אבל זה כן משנה לתהליך קבלת ההחלטה שלך אם לפנות את טוהר או להחזירה אם אתה בא ואומר שהוא זה ששיכנע אותך להחזיר אותה אני אומר לך שאם לא היית מתקשר אליו ההחלטה הזאת לא הייתה עומדת על הפרק באותה נקודת זמן. מה היא תגובתך? ת: קשה לי לזכור אחרי שלוש שבועות (טעות במקור, י' ל') אולי כדי לקבלת את חוות דעתו כי הוא זה שלקח את המדדים בכניסה אני באמת לא יודע לא זוכר יותר נכון" (עמ' 2 ש' 14 12-20).
באמרה זו עומת נאשם 1 עם עדויות לפיהן מבלים שהיו במסיבה דרשו לפנות את המנוחה ואחד מהם (יהודה) אף הגיע עם הרכב שלו למקום בו חנה הטנדר והציע לפנות את המנוחה ברכבו והשיב כי לא קיבל בקשות כאלו ממבלים וכי לא שמע כלל על אותו יהודה (עמ' 2 ש' 36).
באמרתו העשירית (ת/יז') חזר נאשם 1 על כך שלא עיכב את פינוי המנוחה, וודאי לא מטעמים כלכליים; כי פינה אותה מיד כשהבין שמצבה הוא לא כפי שסברו (עמ' 1 ש' 2-8); כי לא מנע מאף אחד לפנות את המנוחה (עמ' 2 ש' 24) וכי חזר במהלך הפינוי הראשון משום שסמך על נאשם 3 (עמ' 2 ש' 26-27), הגם שציין קודם לכן שאשורוב היה איש הרפואה (עמ' 2 ש' 15-16).
נאשם 1 שלל את טענת נאשם 3 לפיה אמר לו (לנאשם 3) שיש עזרה בדרך ושב על כך שפינה את המנוחה ברגע שנאשם 3 אמר לו שמצבה לא טוב (עמ' 2 ש' 41-43).
19. בעדותו מסר נאשם 1 תיאור עובדתי דומה לזה שמסר באמרותיו האחרונות אם כי שונה בפרטים מסוימים תוך שהוא שב ומנסה להרחיק את עצמו ולצמצמם מאחריותו.
כך למשל, העיד כי לאחר הזריחה עמד יחד עם נאשם 3 בכניסה למסיבה; כי אשורוב הוא שהזעיק אותו לרחבה לאחר שהמנוחה התמוטטה ולא נאשם 3; כי אשורוב ישב לצדו בטנדר בפינוי הראשון ושנאשם 3 רק עצר את הטנדר בכניסה למסיבה ולקח יחד עם אור מדדים למנוחה.
עוד הוסיף כי במהלך הפינוי אור סימן לו שהמנוחה מתאוששת ובעקבות כך הוא התקשר לנאשם 3 שאמר לו לחזור למסיבה (עמ' 446 ש' 8-31).
בהמשך תיאר את השבת המנוחה אל מתחם המסיבה, את האמירה של נאשם 3 שהמנוחה תירדם ותתעורר ותחזור לעצמה, את ההמתנה של נאשם 3 ליד המנוחה בעוד שהוא החליף את נאשם 3 בעמדה בכניסה תוך שהגיע מדי פעם לראות מה מצב המנוחה עד אשר נאשם 3 אמר לו שמצבה לא טוב והוא החל בפינויה (עמ' 447 ש'10 – עמ' 448 ש' 17).
בהמשך העיד כי:
"הזמנתי עוד ניידת, שתי ניידות… כששתיהן הגיעו ביחד… הבאתי אותם לצומת להבים" (עמ' 449 ש' 25-29).
נאשם 1 הבהיר כי יחד עם ניידות נט"ן הגיעה למקום ניידת משטרה, וכן שלאחר שהמנוחה פונתה הוא חזר עם הטנדר אל מקום המסיבה שם פגש את השוטרים, פנה אליהם וסיפר להם שהוא מארגן האירוע וסיפר להם את כל מה שאירע (עמ' 449 ש' 33 – עמ' 450 ש' 19).
שאלת המניע הכלכלי
20. ניכר היה שנאשם 1 בעדותו ובאמרותיו מסר גרסה שביקשה למזער את ההוצאות שהוציא לצורך הפקת המסיבה וארגונה. זאת, כדי לנסות ולהפריך את הטענה שהעיכוב בפינוי המנוחה נעשה משיקולים כלכליים, דהיינו בשל החשש מההפסד הכספי שהיה כרוך בהפסקת המסיבה עם גילויה על-ידי הרשויות בעקבות פינוי המנוחה.
בחינת גרסאות נאשם 1 ביחס להוצאות שהוציא לשם הפקת המסיבה וארגונה, ביחס להכנסות שהכניס וביחס למצבו הכלכלי מלמדת כי גם בנושאים אלה סתר נאשם 1 עצמו לרוב, והוא נמצא לא מהימן גם בחלק זה של גרסתו.
כבר עתה אבהיר, כי מצאתי לקבל טענת המאשימה לפיה במסגרת שיקוליו לעכב את פינוי המנוחה עמדו לנגד עיניו של נאשם 1 שיקולים כלכליים הקשורים בתוצאת פינוי המנוחה והחשש מחשיפת המסיבה בפני הרשויות. נאשם 1 ידע שפינוי המנוחה במצבה לבית החולים יוביל לעדכון המשטרה בדבר קיומה של המסיבה ומכאן הדרך לסגירת המסיבה קצרה. בעניין זה ראו למשל עדותו של אשורוב בה התייחס לדברי הרגעה שאמר לנאשם 1 לפיהם אף אחד לא ידבר איתו כשהוא יגיע לבית החולים עם המנוחה, דברים שמצא לומר לנאשם 1 בשל החשש שהעלה נאשם 1 טרם פינויה של המנוחה שהמשטרה תגיע לבית החולים, תתשאל אותו ותעצור אותו (עמ' 72 ש' 16-25 ).
בנוסף, הראיה לכך שסברתו של נאשם 1 בדבר השתלשלות העניינים הצפויה מעת פינויה של המנוחה, היא השתלשלות עניינים מתבקשת וסבירה, כפי שהעיד עליה אשורוב, היא השתלשלות העניינים שארעה בפועל עת פונתה המנוחה בסופו של יום. כידוע, זמן קצר לאחר עדכון מד"א בדבר פינויה של המנוחה, גם המשטרה עודכנה בדבר קיומה של המסיבה ובתכוף לכך זו נסגרה עם הגעת כוחות המשטרה למתחם המסיבה (ראו בעניין למשל ת/29 – אמרת פקד מיכאל צבי). נאשם 1 עשה כמיטב יכולתו שלא להגיע למצב זה. זאת, משום שהוא, כפי שיוצג להלן, היה במצב כלכלי בעייתי, הוציא הוצאות רבות לשם ארגון המסיבה ובשעת התמוטטה של המנוחה טרם הכניס הכנסה שתכסה את העלויות שהוציא.
כאן ראוי להזכיר, כי גביית תשלום בכניסה למסיבה לא הוגבלה עד לשעה מסוימת (בחצות הליל למשל) ולא הופסקה גם במהלך היום למחרת (ראו עדויות על קניית כרטיסים של בליינים גם בשעות הבוקר המאוחרות, למשל 11:00 – ת/14 אמרת שחף הללי ו-ת/16 אמרת יעקב טולדנו). כזכור, נאשם 3 המשיך למכור כרטיסים בכניסה למסיבה גם בעת הפינוי הראשון ואף לאחר מכן עד שהוחלף על-ידי נאשם 1 עצמו. לא זו אף זו, חלק מההכנסות הצפויות של נאשם 1 היו ממכירת אלכוהול, מכירה שהייתה צפויה להימשך עוד שעות ארוכות לאחר שהמנוחה התמוטטה.
רמז על הקשר שמצא לקשור נאשם 1 בין שיקולים כלכליים לבין פינויה של המנוחה ניתן למצוא בדברי נאשם 1 עליהם העיד אשורוב ולפיהם נאשם 1 אמר: "כוס אמק המסיבה, כוס אמק הכסף, קודם כל חיי אדם" (עמ' 70 ש' 30 – עמ' 71 ש' 9). אף אם אקבל הטענה שנאשם 1 אכן אמר דברים אלו, וקיים ספק בנדון נוכח חוסר המהימנות של הנוגעים בדבר, למצער ביחס לעיתוי בו נאמרו הדברים (אשורוב טען שהם נאמרו עובר לפינוי הראשון), ועל כך בהמשך, הרי שאמירה זו מעידה על מאבק פנימי שהתחולל אצל נאשם 1 בין הצורך בפינויה של המנוחה לבין ההשלכות הכלכליות של פינוי זה, עד אשר מצא זה לדחוק לאחור את השיקולים הכלכליים ולהעדיף את השיקול של שמירה על חיי אדם.
הספק לעניין עצם אמירת הדברים על-ידי נאשם 1, למצער ביחס לעיתוי בו נאמרו הדברים, מקורו כאמור לא רק בחוסר מהימנות הנוגעים בדבר כי אם גם בעדותו של נאשם 2 אשר העיד על דברים דומים שמסר לו נאשם 1 עת זה ביקש ממנו לסגור את המסיבה. נאשם 2 העיד כי: "לאון התקשר אלי והוא אמר לי, שלומי, תסגור את המסיבה, לא מעניינת אותי המסיבה, יש לי פה מישהי שלא נושמת" (עמ' 468 ש' 30-31), וכן: "אני קיבלתי שיחה מלאון, ואני לא זוכר באיזו צורה… שיש לי פה בחורה שלא נושמת, ואני מבקש ממך, לך תסגור… לך תסגור את המוזיקה ולא מעניינת אותי המסיבה".
הנה כי כן, מדברי נאשם 2, עולה שנאשם 1 אומר לו בשלב מאוחר, בשלב של סגירת המסיבה, אמירה בעלת אלמנטים דומים ביותר לאמירה שיוחסה לנאשם 1 בשלב מוקדם, של הפינוי הראשוני. האמירות הן דומות משום שבשתיהן מוצא לכאורה נאשם 1 להדגיש את העדפת המנוחה ("קודם כל חיי אדם" / "יש לי פה מישהי שלא נושמת") על פני המסיבה ("כוס אמק המסיבה, כוס אמק הכסף" / "לא מעניינת אותי המסיבה").
אף אם נקבל את האפשרות שנאשם 1 אמר אמירות אלו הן בשלב הפינוי הראשוני והן בשלב שעובר לסגירת המסיבה, הדבר דווקא מדגיש את המאבק שהתחולל אצל נאשם 1 בין הצורך לטפל במנוחה ולפנותה לבין סגירת המסיבה, מאבק שנמשך לאורך כל השעות עד לשלב שבו אכן העדיף סוף סוף את פינוי המנוחה על פני המשך קיומה של המסיבה.
בהקשר של השיקול הכלכלי, ראו גם דברי נאשם 1 עצמו בחקירתו הראשונה, מספר שעות לאחר שהופסקה המסיבה, (ת/א') לפיהם: "אני אומר לך כי הספקים קיבלו כסף אני מופסד מהאירוע הזה בגלל שהמשטרה הגיע (טעות במקור, י' ל') ואני חייב כספים מהאירוע הזה, אתה יכול לשאול ספקים" (עמ' 4 ש' 57-58). אף בעדותו מצא נאשם 1 לקשור בין התנהלותו לבין שיקולים כלכליים, למשל בכל הקשור לקבלת אישורים לעריכת המסיבה הכרוכה בהוצאה כספית (עמ' 456 ש' 1-21).
להלן תובאנה גרסאותיו השונות והמתפתחות של נאשם 1 בסוגיות אלו. ריבוי הגרסאות, הסתירות והתמיהות בעניין זה מלמד כאמור על חוסר מהימנותו של נאשם 1, אך גם על חוסר אמינות גרסתו בעניין זה, היינו בעניין המניע הכלכלי.
ההוצאות
21. באמרתו הראשונה (ת/א') מסר נאשם 1 כי התאורה וההגברה עלו לו כ-10,000 ₪ וכי בתחילה סיכם באינטרנט עם אביאל ספק ההגברה בווטסאפ וכשזה הגיע למקום האירוע חתמו על חוזה להספקת הגברה למשך 12 שעות מהשעה 03:00 ועד 15:00 (עמ' 2 ש' 15 – עמ' 3 ש' 24).
בהמשך, נשאל נאשם 1 על ספקים נוספים שנתנו שרות למסיבה אותם לא הזכיר תחילה.
כך מסר כי בנוסף להגברה הזמין די ג'יי ושני מתקלטים שהוזמנו דרך סוכן (עמ' 4 ש' 59-65), כך מסר כי הבר האקטיבי שהיה במסיבה שייך לו ושממכירת השתיה החריפה הרוויח כ-1,500 ₪ (עמ' 4 ש' 67-75), כך מסר על הזמנת ספק למיכל מים ושתיה קלה לו שילם 1,000 ₪ (עמ' 4 ש' 67-69, עמ' 6 ש' 162). כך מסר כי הזמין דוכן אוכל חיצוני (עמ' 6 ש' 146-147), כי עבד עם בית דפוס והזמין 800 פליירים אותם פיזר במסיבות בהן בילה, וכן שהדפיס 20 חולצות וחילק אותן למי שעזר לו באירוע (עמ' 7 ש' 168-188).
באמרתו השניה (ת/ב') כנשאל שוב על אודות עלויות המסיבה השיב, כי ההגברה עלתה כ-10,000 ₪, האומנים בסביבות 47,000 ש"ח והתפאורה בסביבות 3,000 ₪. כן הוסיף כי ציפה ל-150-300 משתתפים (עמ' 4 ש' 62-69). כשנשאל כיצד על-פי נתונים אלו התכוון לכסות את עלות האירוע השיב כי אם לא מכסים אז מבטלים אומנים (עמ' 9 ש' 242-252).
כשנשאל באמרה השביעית (ת/יב') לכמה ספקים שילם באירוע השיב כי להערכתו שילם ל-8 אומנים כ- 20,000 ₪, לאשורוב שילם 3,000 ₪ בעבור אבטחה, ובעבור ההגברה עוד לא שילם (עמ' 5 ש' 129-130), מה שעומד בסתירה לגרסתו לפיה שילם להגברה כבר 2,000 ₪ כפי שיפורט להלן.
כשנשאל בעדותו ביחס לסך ההוצאות שלו מצא לנכון לציין כי אלו הסתכמו ב-3,000 ₪ עבור האבטחה והאמבולנס ששילם לאשורוב, 2,000 ₪ עבור ההגברה (סכומים אותם שילם לפני האירוע) ותשלום שנע בין 500 ל-1,000 ₪ לכל אומן ושאותו שילם לאחר שכל אומן סיים להופיע. נאשם 1 הוסיף כי לאומנים שלא הספיקו להופיע בשל סגירת המסיבה הוא לא שילם, תוך שציין, כי כך זה מקובל (עמ' 440 ש' 13 – 442 ש' 2).
כבר עתה יש לתהות הכיצד העריך בחקירתו השביעית ששילם כ-20,000 ₪ עבור 8 אומנים, אם בעדותו מסר שהתשלום לאומן נע בין 500-1,000 ₪. אף אם נחשב על-פי החישוב המקל עם נאשם 1, עבור שמונה אומנים היה אמור לשלם כ-8,000 ₪. מגרסת נאשם 1 בחקירתו השביעית עולה כי תשלום עבור אומן נע סביב 2,500 ₪ ולא כפי שמסר בעדותו.
באמרתו השניה (ת/ב') לעומת זאת טען כי הופיעו 18 אומנים וכשנשאל כמה הוא משלם לכל אומן השיב שזה משתנה, ובאמרתו השמינית (ת/יב') חזר וטען כי הופיעו שמונה אומנים להערכתו להם שילם 20,000 ₪ (עמ' 5 ש' 128-129).
יושם אל לב כי, נאשם 2 להבדיל, העיד שהוזמנו בערך 16 אומנים (עמ' 452 ש' 29-32 לפרוט' מיום 23.05.2021).
בהמשך עדותו שב נאשם 1 והבהיר כי כל ההוצאות שלו בארוע הסתכמו ב-5,000 ₪ (3,000 לאשורוב על אבטחה ו-2,000 ₪ מקדמה לאביאל על הגברה) ובנוסף תשלומים ל-8 אומנים שכבר הופיעו, כאשר לכל אחד מהם שילם בין 500-1,000 ₪. כשנשאל: "…וחוץ מהתקליטנים, האבטחה וההגברה, היו לך עוד הוצאות?" השיב: "לא, אלה ההוצאות של האירוע" (עמ' 457 ש' 19 – עמ' 459 ש' 5).
כשהתבקש לפרט איזה חלק מהתשלום ששילם לאשורוב היה עבור הזמנת אמבולנס השיב כי 1,600 ₪ שולמו עבור המאבטחים ו-1,400 ₪ עבור אמבולנס (עמ' 440 ש' 16-20, עמ' 468 ש' 15-29). כשנשאל על אודות שריף השיב כי היה אמור לשלם לו סכום של כ-2000 ₪ בסוף המסיבה לניקיון האזור אך לא שילם זאת בגלל שהמסיבה נסגרה (עמ' 459 ש' 7 – עמ' 460 ש' 28).
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 2 מסר לעומת זאת על הוצאות נוספות שהיו לו באירוע. כך אישר כי הוא זה שהזמין ושילם את הכרטיסים, את עלויות הדפוס לרבות חולצות מודפסות, את הספקת המים ואת הספקת האוכל (עמ' 490, עמ' 495, עמ' 496).
באמרתו (ת/י') גם ידע לציין כי היה אמור לשלם לנאשם 2 3,000 ₪ עבור עזרתו באירוע (עמ' 5 ש' 109-114).
באמרתו השנייה (ת/ב') ציין כי הוזמן צלם, וכשנשאל: "כמה אתה משלם לו?" השיב: "400 ₪" (עמ' 11), לעומת זאת, בעדותו, כשנשאל על ההוצאות שהוציא לצורך הפקת המסיבה, טען כי הוא לא הזמין את הצלם (עמ' 490 ש' 12-16).
בהמשך טען כי עבור ההגברה היה אמור לשלם 10,000 ₪ אך בפועל שילם לאביאל מקדמה של 2,000 ₪, כשאת היתרה היה אמור לשלם רק מתוך הכסף שנכנס למכירת כרטיסים (עמ' 521 ש' 13-24). גרסה זו עומדת בסתירה לגרסתו באמרה הראשונה (ת/א') לפיה סיכם עם אביאל שאת 10,000 ₪ הוא ישלם לו בסוף המסיבה (עמ' 2 ש' 18), ולגרסתו באמרה השביעית (ת/יב') לפיה עדיין לא שילם להגברה (עמ' 5 ש' 130).
במהלך החקירה הנגדית הטיחה ב"כ המאשימה בנאשם 1 כי ההוצאות שלו במסיבה נעו סביב 60,000 ₪ ונאשם 1 הגיב בביטול: "אה, ברור" (עמ' 520 ש' 6-7).
ואולם, בהמשך כבר אישר כי מסר במשטרה שעלות האומנים היא 47,000 ₪, וכשנשאל כיצד נתון זה מתיישב עם דבריו בחקירה ראשית ובחקירה נגדית לב"כ הנאשם 2 לפיהם עלות האומנים נעה בין 500 ₪ ל-1,000 ₪ וכן שלא היו 47 אומנים (טען שהיו כ-30 אומנים), השיב שהוא לא יודע, שזה מה שהוא העריך (עמ' 522 ש' 5 – עמ' 523 ש' 12). כשהוטח בפניו בשנית שההוצאות עבור האירוע היו צפויות אם כן לעמוד על סכום שקרוב ל-60,000 ₪, השיב כי רק ההגברה והאבטחה היו צריכים לקבל את הכסף בעוד יתר הגורמים האחרים לא היו אמורים לקבל כסף אם קיבלו הוראת ביטול (עמ' 523 ש' 14-19).
יצוין כי נאשם 2 העריך באחת מחקירתיו במשטרה (ת/כא') כי ארגון המסיבה הצריך הוצאות בהיקף של 60,000 ₪ (עמ' 5 ש' 111-112), וכן שנאשם 1 אמר לו ש"המסיבה עולה לו 600-700 אורחים, זה אומר שצריכים להגיע 600-700 כדי לחסות את האירוע" (עמ' 9 ש' 250) (טעות במקור, י' ל'). בנוסף נאשם 2 ציין, בניגוד לגרסת נאשם 1, כי תשלום לאומנים הוא חלק מהמקדמות הראשונות שיש לשלם בדומה לתשלום להגברה, להבדיל מדברים אחרים שאותם משלמים במקום בזמן המסיבה (עמ' 6 ש' 162-163).
יצוין, כי גרסה דומה, היינו שנאשם 1 טען בפניו "שהמסיבה הזו מושקעת בין 600 – 700 כניסות והמסיבה הזו לא הוציאה את ההוצאות שלה אפילו" מסר נאשם 2 בעימות שערך עם אשתו של נאשם 1 הגב' טל בגיו (ת/לז').
כן הוסיף נאשם 2 בעימות זה, כי נאשם 1 שילם לספקים במהלך האירוע – לאומנים, לאבטחה ולהגברה, ואם נשאר כסף זה בלינק של האשראי, וכן שכך נוהגים המפיקים לעשות מול הגורמים השונים, תוך שציין כי הוא עצמו ראה רק את התשלום לאשורוב. (עמ' 4 ש' 73 – עמ' 5 ש' 108).
ההכנסות
22. גם באשר להכנסות מהמסיבה מסר נאשם 1 מספר גרסאות.
באמרתו הראשונה (ת/א') מסר כי מדובר במסיבת כובע ואסף מכל מי שהגיע עם רכב 20-30 ש"ח, כי הוא ספר בערך 400 משתתפים שהגיעו, וכי עד שהגיעה המשטרה צבר כ-7,000 ₪ אותם נתן לספקים (עמ' 3 ש' 27-50), מה שעומד בסתירה לדבריו באמרתו השישית (ת/י') לפיהם כשעזב את מתחם המסיבה נשארו בקופה בין 1,000 ל-3,000 ₪ אותם לקח נאשם 2 כפי שלמד על כך מאשתו, הגם שהוא לא יודע על כך בוודאות (עמ' 6 ש' 142-145).
בהמשך חקירתו הראשונה שינה גרסתו והוסיף כי הזמין 100 כרטיסים שכל אחד הם בשווי 100 ₪ אך ירד ממכירת כרטיסים כי לא היו הרבה נרשמים (עמ' 7 ש' 195 -203).
באמרתו השניה (ת/ב') חזר וטען כי תיכנן את המסיבה כמסיבת חברים בלי רווחים (עמ' 4 ש' 73), הגם שבתחילת חקירה זו ציין שמכר כרטיסים במכירה מוקדמת בעלות של 100 ₪ (עמ' 3 ש' 37-38).
במהלך אמרה זו מסר גרסה אחרת לפיה מכר כרטיסים בעלות של 100 ₪ חלק במזומן וחלק באמצעות אתר האינטרנט, כי מכר 35 כרטיסים דרך האתר כשהבליין משלם 125 ₪, 25 ₪ עוברים לעמלה ו-100 ₪ מועברים אליו, כי בסך הכל מכר להערכתו במכירות המוקדמות כ-70 כרטיסים (עמ' 3 ש' 53 – עמ' 4 ש' 60). כשנשאל מדוע לא הזכיר בחקירתו הראשונה את עניין מכירת הכרטיסים תרץ זאת בתירוצים שונים ומסר כי היה לחוץ, כי החקירה הייתה סמוך לאירוע, כי החוקרים דובבו אותו, כי לא הספיק לדבר עם עורך דינו וכי החוקרים לא שאלו אותו על הכרטיסים (עמ' 9 ש' 263-267).
כשנשאל באמרתו השביעית (ת/יב') איך הוא מסביר שמהראיות עולה שהוא הזמין 1,000 כרטיסים למסיבה ולא 100 כפי שמסר השיב באופן סתמי: "שורה תחתונה מכרנו פחות מ-100 כרטיסים במכירה מוקדמת" (עמ' 5 ש' 135-136).
בעדותו, כשהוטח בפניו שציפה להכנסות של 100,000 ₪ עד 150,000 ₪ לנוכח כך שהזמין 1,000 כרטיסים שימכרו בכניסה בעלות של 100 ₪ מלבד ל- 1000 צמידים ולנוכח כך שמכר כרטיסים בכניסה ב-150 ₪, השיב כי כמות הכרטיסים וכמות הצמידים שהוזמנו אינה משקפת את צפי ההכנסות, שכן ניתן להזמין צמידים רק בחבילות של 1,000 ובנוסף ההבדל בעלות של הזמנת 500 או 1,000 כרטיסים היא זניחה ועומדת על 50 ₪ (עמ' 520 ש' 30 – עמ' 521 ש' 11).
מצבו הכלכלי של נאשם 1
23. גם באשר למצבו הכלכלי מסר נאשם 1 גרסאות שונות. בחקירתו הנגדית של ב"כ המאשימה מסר כי אין לו צורך בהכנסה נוספת, כי אשתו עובדת כמחנכת והוא עובד בעבודה קבועה במשך הרבה שנים, כי יש לו עסק נוסף של "ברים" ו"הכל טוב" (עמ' 526 ש' 4-10). בהמשך הוסיף כי גם כיום וגם בעת האירוע לא היו לו בעיות כלכליות, מלבד אולי כמה הלוואות וכן שהוא ואשתו עבדו והתפרנסו כמו זוג ממוצע (עמ' 527 ש' 12-19).
בחקירתו במשטרה לעומת זאת (ת/יב') תיאר באופן שונה את מצבו הכלכלי. נאשם 1 סיפר כי חמו עוזר להם בשיק חודשי בסך של 2,800 ₪, כי אשתו עזבה את מקום עבודתה כמורה ואמורה להתחיל עבודה בחודש הבא, כי הוא "מפוצץ" בהלוואות בהיקף של 100,000-200,000 ₪ מכיוון שאינו מצליח לעמוד בתשלומים, כי יש לו שלוש הלוואות בבנק "איגוד", הלוואה בבנק פועלים, הלוואה במימון ישיר והלוואה בבנק ירושלים. כן הוסיף כי גם בגין שני כלי הרכב שהוא ואשתו מחזיקים הם מחזירים הלוואות. כשנשאל כיצד הגיע למצב כלכלי שכזה, השיב כי הוא מתנהל באופן לא נכון וחי "מעל הפופיק" (עמ' 2 ש' 20-37). בהמשך, כשנשאל איך הוא מגדיר את מצבו הכלכלי, השיב כי לפני המסיבה היה במצב הישרדותי וכיום כל החובות נופלים על אשתו והוא מרגיש "הכי חרא בעולם" (עמ' 3 ש' 47). כשנשאל כיצד במצבו הכלכלי לקח סיכון והפיק מסיבה שעלותה כ-70,000 ₪ השיב כי יכול היה לבטל אומנים אם אין מספיק קהל והוסיף כי כיום הוא מודה שהיה "מטומטם" שהפיק את המסיבה (עמ' 3 ש' 53-55).
כשנדרש בחקירה הנגדית של המאשימה להתייחס לפער בין גרסאותיו השונות ביחס למצבו הכלכלי, השיב תחילה שהחוקר היה אובססיבי להוציא ממנו (עמ' 528 ש' 6), ובהמשך הוסיף כי הם חיו טוב גם בתקופת המסיבה (עמ' 528 ש' 30) וכי לא היה סיכון כלכלי בהפקת המסיבה כי יכול היה לבטל אומנים (עמ' 529 ש' 1-33).
נאשם 1 העיד כי הפקת המסיבה לא נועדה להגשים אינטרס כלכלי ושכן הוא לא ציפה להרוויח (אך גם לא להפסיד), תוך שהוסיף שהניח שהוא לא יתעשר מהמסיבה (עמ' 525 ש' 21-23).
כשנשאל האם הפיק את המסיבה לצורך הנאה ותחביב או לצורך הכנסה נוספת, השיב שעשה זאת לצורך התחביב ושלא היה לו צורך בהכנסה נוספת (עמ' 525 ש' 30 – עמ' 526 ש' 4).
סבורני כי על רקע מצבו הכלכלי של נאשם 1 שהיה "מפוצץ" בהלוואות כפי שהוא עצמו תיאר בחקירתו ונדרש למימון חודשי של אלפי שקלים מחמו, לא כל שכן כשאשתו עזבה באותה עת את עבודתה, קשה להלום את טענתו לפיה נכנס להרפתקה של הפקת מסיבה מרובת משתתפים שהצריכה הוצאות רבות, למצער של אלפי שקלים מבעוד מועד, אך לצורך התחביב ולא מתוך ציפייה להפיק רווחים.
נאשם 1 שלל את הטענה שהוטחה בפניו לפיה נמנע מלעצור את המסיבה בשל חששו מהפסד כספי: "בשפה האמתית, זה שטויות, באמת. לא היה, עוד פעם, לא היה כאן שום דבר כלכלי וגם, וגם אם המסיבה היתה נמשכת עד הסוף אף אחד לא היה יוצא עשיר מהמסיבה הזו. כאילו זה באמת בשביל הכסף, זה כמה שקלים, גם אם היא ממשיכה עד הסוף זה אפילו לא ברמה של משכורת, כן?…לא חשבתי על המסיבה, לא היתה שום מחשבה על המסיבה… ועובדה שאני העליתי אותה לטנדר בלי לחשוב פעמיים על המסיבה…" (עמ' 461 ש' 10-28 ). בהמשך הוסיף כי חיי אדם קודמים לרווח כספי וכי גם אם היה מפסיק את המסיבה בשלב מוקדם יותר היה צריך לשלם לפחות אומנים כך שההוצאות שלו היו קטנות והרווח לא היה נפגע וזאת מכוון שבשלב שהמנוחה נפלה הגיעו כבר כ-90% מהבליינים למסיבה (עמ' 462 ש' 3-10 ).
כשנשאל על כך שלאור צפי ההוצאות וההכנסות מהמסיבה היה לו אינטרס גדול שהמסיבה תמשך עד סופה על מנת להגדיל את ההכנסות, השיב כי המשתתפים מגיעים בלילה ולא בסוף המסיבה, כי עד השעה 06:30 הגיעו 90% המשתתפים למסיבה ולאחר מכן הגיעו לכל היותר עוד 10 משתתפים, כי 400 משתתפים מכסים את העלות של 60,000 ₪ וכי לא ציפה להתעשר מהמסיבה כי הפיק את המסיבה לצורך התחביב והכיף ואין לו צורך בהכנסה נוספת כי אשתו עובדת והוא עובד בעבודה קבועה (עמ' 525 ש' 6 – עמ' 526 ש' 10).
גם תשובותיו אלו של נאשם 1 תלויות על בלימה. כזכור, מגרסתו של נאשם 1 עצמו ומגרסאות אחרים עולה שגם מספר שעות לאחר שהמנוחה התמוטטה, דהיינו סביב השעה 10:00, נאשם 3 עודנו עמד בכניסה בה מכרו כרטיסים ומעת לעת נאשם 1 עצמו החליף אותו. בעניין זה ראו בין היתר אמרת שחף הללי (ת/14) ואמרת יעקב טולדנו (ת/16).
לא זו אף זו, מהתכתבות ווטסאפ שערך נאשם 1 עם אשתו (ת/34) עולה כי זה היה בכניסה, (במקום בו כזכור מכרו את הכרטיסים למסיבה) בשעה 09:32, ובהמשך, בשעה 10:00, השיב לאשתו, ששאלה האם מגיעים אנשים בהתאם לציפיות שלו השיב: "…בנתיים בסדר עדיין בוקר יש פה 750 בערך בנתיים".
מן האמור עולה, שנאשם 1 עודנו עומד באזור הכניסה למסיבה, האזור בו מכרו את הכרטיסים למסיבה ושב ומציין פעמיים כי "בינתיים" הגיעו ל-750 איש, המילה בינתיים מלמדת שנאשם 1 סבר שיגיעו אנשים נוספים. יש לזכור עוד כי נאשם 1 כותב דברים אלו לאשתו כשלוש שעות וחצי לאחר השעה 06:30, שעה שבה טען כי הגיעו כבר 90 אחוז מהמשתתפים למסיבה ולאחריה הגיעו לכל היותר עוד עשרה משתתפים.
אף נאשם 2 העיד כי בשעות הבוקר, 06:30 לערך, בסמוך לפינוי הראשון, המשיכו להגיע רכבים רבים עד אשר נוצר פקק בכניסה: "…ולאון עבר עם הרכב אחרי איזו רבע שעה – 20 דקות.. אור אילון היה יושב מאחורה בארגז… והיה עוד איזה ערבי… בארגז, שאני לא מכיר אותו, אני לא יודע מי זה. והם יצאו לכיוון בחוץ, ואז עומרי ביקש ממני, שאני יוצר פקק פה…כי אנשים יורדים ומבקשים ממני, ומתחילים לדבר אתי, וזה עושה פקק, זה לא נותן לתנועה לזרום… ואז פשוט התחלתי להיכנס כאילו לתוך המסיבה, בשביל שלא יהיה את ה, בשביל שזה יזרום יותר…" (עמ' 465 ש' 20- עמ' 466 ש' 12; עמ' 572 ש' 2-14).
נאשם 2 אף העיד כי בהתאם לסיכום, הבמה השנייה הייתה צריכה להיפתח רק בשעה 06:30 (עמ' 578 ש' 16-20).
24. מן המקובץ עולה שמצבו הכלכלי של הנאשם 1 היה בכי רע; כי זה החליט לארגן מסיבה מתוך מניע כלכלי; כי זה הוציא הוצאות לא מבוטלות במסגרת ארגון המסיבה; כי זה ציפה להכנסות שיכסו את ההוצאות, ואף ישאירו רווח; וכי זה חשש לחשוף בפני הרשויות את התמוטטות המנוחה שמא הדבר יוביל לסגירת המסיבה טרם זמנה, מה שיוביל להפסדים כלכליים.
מודעות נאשם 1 למצבה של המנוחה ולצורך בפינויה
25. נאשם 1 ניסה בעדותו לצייר מצג לפיו לא היה מודע ממש למצבה החמור של המנוחה עד אשר נאשם 3 הודיע לו בשלב המאוחר על הצורך לפנותה לבית החולים. גם ניסיון זה של נאשם 1 נועד לנסות ולצמצם ממידת אחריותו לעיכוב בפינוי המנוחה.
נאשם 1 אמנם העיד כי מצבה של המנוחה לאחר שזו התמוטטה הצדיק פינוי (עמ' 554 ש' 27-28) וכי אכן החל בפינוי, ואולם כשנשאל מדוע לא המשיך את הפינוי של המנוחה לבית החולים, פינוי שאמור להימשך בנסיעה כרבע שעה, השיב כי סמך על נאשם 3, אור ואשורוב שהם מבינים ברפואה יותר ממנו (עמ' 558 ש' 1-2, ש' 16-25). כפי שיפורט להלן גם הגרסה של נאשם 1 ביחס לשאלה מי מבין השלושה אמר לו שלא צריך להמשיך בפינוי היא גרסה כבושה ובעלת סתירות. כשהתבקש להתייחס לעובדה כי האחריות לפינוי המנוחה מונחת לפתחו בתור מארגן המסיבה ולא לפתחם של האחרים, השיב כי הוא אינו אחראי על מי שלוקח סמים וכי ניסה בסיטואציה שנוצרה לתת את הטיפול הטוב ביותר (עמ' 558 ש' 26-29).
כשנשאל אם הרגיש מחויב להנחיות נאשם 3, אור ואשורוב או שהרגיש שהם "קובעים לו" השיב שזה לא קשור ושהם כבעלי הידע וכמי שראו מקרים כאלו בעבר לטפל בה שעה שעה וחצי עד שהיא תתעורר (עמ' 558 ש' 30- עמ' 559 ש' 2).
בחקירתו הנגדית של ב"כ המאשימה נשאל לאחריותו כמארגן המסיבה על בריאות המשתתפים, והשיב כי אין הוא אחראי למותה של המנוחה, כי האחריות מונחת על כתפיה כי היא זו ששתתה אלכוהול ולקחה סמים וכי הוא פינה אותה כבן אדם ולא בכובעו כמארגן של המסיבה (עמ' 470 ש' 18– עמ' 471 ש' 13). כשנשאל האם מודע לכך שמבלים במסיבות טבע מגיעים לעיתים "מתודלקים" בסמים ואלכוהול למסיבה והאם אין לו אחריות לדאוג גם לבריאותם השיב שאם אותו מבלה גרם לעצמו מצב רפואי שכזה הוא לא צריך לקחת על כך אחריות (עמ' 471 ש' 14- עמ' 472 ש' 3).
כשנשאל מתי ידע שהמנוחה נמצאת בסכנת חיים ושיש צורך בפינויה המידי לטיפול רפואי השיב: "רק בפעם שעומרי אמר לי שהמצב שלה הוא לא טוב כרגע ושצריך לפנות אותה…עד לאותו רגע לא יכולתי לדעת, וגם לא היה לי איך לדעת, אין לי שום מידע רפואי. וגם במצבים שאני ראיתי אנשים ככה לפני במסיבות אחרות…שהאנשים האלה נחו ובאמת חזרו לעצמם…לא יכולתי לדעת שזה יהיה במצב, שזו תהיה התוצאה…לא היה שום דבר שהעיד על זה שזה הולך לכוון הזה" (עמ' 454 ש' 17-26).
כשנשאל מדוע הקפיד אם כך לבדוק מפעם לפעם את מצבה של המנוחה אם לא חשב שמצבה חמור (עד לשלב שנאשם 3 עדכן אותו בדבר מצבה והצורך לפנותה), השיב כי מדובר בבחורה שלא הרגישה טוב וכי בדק את מצבה מתוך אכפתיות לבני אדם (עמ' 454 ש' 27 – עמ' 455 ש' 4).
בהמשך סתר עצמו כשהעיד כי: "…שגם בפעם הראשונה וגם בפעם השנייה, ישר איך שראיתי אותה התכוונתי לנסוע, לא חששתי על מה שיהיה, אם יסגרו את המסיבה…אפילו כמו שרז אמר…אמרתי "כוס אומו המסיבה" כאילו…קודם כל חיי אדם…" (עמ' 455 ש' 6-12). אם אכן אמר נאשם 1 דברים אלו, יש בכך כדי ללמד על מודעותו לכך שהמנוחה הייתה במצב חמור של סכנת חיים. על כך ניתן ללמוד גם כשתיאר את אשורוב כמי אשר קיבל רגליים קרות כשראה את המנוחה ונמנע מלטפל בה, בעוד הוא זה שאמר: "בואו ניקח אותה לסורוקה…" (עמ' 468 ש' 1-12). אמירה זו מלמדת על כך שמצבה היה חמור ולכן אשורוב קיבל על-פי הנטען "רגלים קרות" שכן פחד או שיתוק מלטפל באדם לא מתקיים במצב בו אותו אדם נמצא במצב קל כי אם במצב קשה. בנוסף נאשם 1 עצמו הבין שיש צורך בפינוי מידי לבית החולים, מה שמצביע על מודעתו למצב החמור של המנוחה כבר בסמוך לאחר התמוטטותה.
מן האמור עולה, כי גרסת נאשם 1 לפיה פינה המנוחה מייד כשהבין שמצבה חמור ומצריך פינוי, היינו לפני הפינוי השני, היא גרסה לא נכונה, שנסתרת גם בדברי נאשם 1 עצמו.
גרסאות נאשם 2 ומהימנותו
26. בדומה לנאשם 1, גם גרסתו של נאשם 2 נבנתה בהתאם לראיות אליהן נחשף, וזאת באופן דומה להתפתחויות שחלו בגרסאותיו של נאשם 1. כך למשל, הגרסה הראשונית של שניהם הייתה שמדובר במסיבת כובע, אף שכידוע מדובר בגרסת כזב; כך באשר לניסיון לצייר את המסיבה כמסיבת חברים מצומצמת; כך באשר ללוחות הזמנים והניסיון לצמצם את פער הזמנים שבין שעת התמוטטות המנוחה לשעת פינויה וכך גם באשר לניסיון למזער את חלקו בארגון המסיבה ועוד, כפי שיפורט בהמשך.
גרסתו של נאשם 2 הלכה והתפתחה מחקירותיו הראשונות במשטרה ועד לשלבים המאוחרים של עדותו. כך למשל מסר גרסה כבושה ביחס למודעתו לעניין הזמנת אמבולנס מאשורוב על-ידי נאשם 1, כפי שיפורט להלן. גרסה כבושה מסר גם במהלך עדותו, כאשר טען שג'מיל התוודה בפניו ובפני יתר המעורבים במעצר שהוא זה שאשם ואף ביקש את סליחתם, דבר שלא ניתן לו ביטוי בגרסאותיו המוקדמות במהלך החקירה.
בעדותו כבר הודה נאשם 2 כי שיקר בחקירות ביחס למספר נקודות והבהיר שעשה כן בשל החשש שהדבר יבסס אחריות שלו למותה של המנוחה. ברי, כי התנהלות זו מעלה קשיים, בלשון עדינה, בדבר היכולת לסמוך עתה על גרסתו של נאשם 2 בעדותו שמא יבקש גם בעדותו למסור גרסת כזב כדי להימנע מהפללה עצמית.
נאשם 2 הודה בעדותו כי שיקר בחקירות בין היתר ביחס לשאלות הקשורות לאופן הגעת הטנדר של נאשם 1 אליו הביתה לאחר סגירת המסיבה, ולכך שהוא זה שלקח את הטנדר של הנאשם 1 אליו הביתה (תוך שטען שחשש לומר זאת בחקירתו במשטרה מכוון שנהג ללא רישיון נהיגה) (עמ' 457 ש' 4-21); לכך שהוא שימש רק כתפאורן ולא הזכיר שהוא ניהל גם את כל היח"צ של המסיבה משום ש:"אני פחדתי שתפול עלי שלא בצדק, האחריות" (עמ' 457 ש' 26- עמ' 458 ש' 6); לחלוקת הרווחים בינו לבין נאשם 1 (עמ' 458 ש' 13 – עמ' 459 ש' 7) ולאופי המסיבה (עמ' 452 ש' 22-27).
למעשה, ניתן לומר כי נאשם 2, במובנים מסוימים, נמלט מן הזירה ונמנע מלהגיע לחקירה. כאמור, נאשם 2 לקח את הטנדר של נאשם 1 ממתחם המסיבה ונסע איתו לכיוון ביתו וזאת ללא רישיון נהיגה ומבלי להמתין לשוטרים שהגיעו למתחם המסיבה. בנוסף, על אף שנאשם 2 החזיק בטנדר, שהיה רלוונטי לחקירה ועל אף שהחזיק בטלפון הנייד של המנוחה ואף דיבר עם בני משפחתה, לא מצא הוא להתייצב בסמוך לאחר סגירת המסיבה לחקירה בתחנת המשטרה, גם כשנודע לו שמתנהלת חקירה ושנאשם 1 עצור. בסופו של יום, נאשם 2 נחקר לראשונה רק לאחר שהמשטרה הגיעה לביתו ועצרה אותו שם. כשנשאל בעדותו מדוע לא התייצב מיד לתחנת המשטרה השיב כי הוא נרתע, כי מעולם לא היה בסיטואציה שכזו, כי הוא לא המפיק של המסיבה, כי את הטלפון הנייד של המנוחה גילה רק במוצאי שבת ויצר קשר עם משפחתה וגם כי היה עייף ולא חשב לדווח למשטרה (עמ' 546 ש' 23 – עמ' 547 ש' 22). את כל ההסברים הללו של נאשם 1 קשה לקבל.
התנהלות זו של נאשם 2 מלמדת על תחושת אשם, ויש בה, כשלעצמה, לחזק את הראיות כנגדו. בעניין זה ראו ספרו של י' קדמי "על הראיות", חלק ראשון, מהדורת תש"ע-2009, עמ' 346.
בעדותו ניסה נאשם 2 להרחיק עצמו עד כמה שניתן מאחריות לתוצאת מותה של המנוחה. זאת ביקש לעשות הן באמצעות יצירת מצג ולפיו היה אך עוד עובד במסיבה, אחראי על התפאורה שרק עזר בעניינים נוספים כחבר ולא כמי אשר נטל חלק פעיל בארגון המסיבה במישורים שונים ובניהולה, והן באמצעות הרחקתו מסוגיית הטיפול במנוחה ובפינויה.
השתלשלות האירועים במסיבה
27. באמרתו הראשונה (ת/יט') תיאר נאשם 2 את השתלשלות העניינים במסיבה באופן הבא. נאשם 2 מסר כי כשהיה ברחבה מישהו פנה אליו ואמר לו שמישהי לקחה סם מסוג אסיד והיא לא נראית טוב. בעקבות כך רץ אל המקום בו הייתה המנוחה וראה אותה שוכבת על גבה כשאחרים מנסים לעזור לה ולתת לה מים (עמ' 5 ש' 112-115).
נאשם 2 העריך כי המנוחה התמוטטה בשעה 10:00 (עמ' 5 ש' 117); כי מהרגע שהתמוטטה ועד שפונתה מהשטח על-ידי אמבולנס עבר בין חצי שעה ל-40 דקות (עמ' 7 ש' 183-186); כי נאשם 1 סיפר לו שבזמן זה נאשם 3 שהציג את עצמו כחובש טיפל בה והנשים אותה (עמ' 7 ש' 174-177); כי המרחק בין המקום בו התמוטטה המנוחה לנקודה בה הועלתה לאמבולנס הוא מספר קילומטרים בנסיעת שטח (עמ' 7 ש' 189-182) וכי נאשם 1 התקשר למד"א וקבע עם ניידת טיפול נמרץ באזור צומת להבים מחוץ לשטח (עמ' 7 ש' 175-182). כשנשאל האם יש לו פרטים על נאשם 3 שטיפל במנוחה השיב בשלילה (עמ' 7 ש' 193-194).
נאשם 2 תיאר את מצבה של המנוחה כשראה אותה לאחר שהתמוטטה: "ראיתי בחורה שוכבת על הגב וחברה מנסים לעזור לה…" כשנשאל אם המנוחה הוציאה קצף מהפה השיב: "לא היא לא הוציאה קצף, רק אחרי חצי שעה בערך" (עמ' 5 ש' 114-119) בהמשך מסר כי: "היא בכלל הייתה מתה…ליאון סיפר לי שאותו בחור הנשים אותה…" (עמ' 7 ש' 174-175). כשנשאל מי טיפל בה השיב שנאשם 3 עזר לה והנשים אותה וכי היא פרפרה שם (עמ' 7 ש' 188) וכשנשאל מה הוא עשה כשהמנוחה פרפרה השיב: "לא ראיתי דבר כזה מעולם, זה לא הגיוני מה שראיתי בכלל" (עמ' 7 ש' 190).
באמרתו השנייה (ת/כ') מסר גרסאה שונה. תחילה מסר כי בשעה 10:00 וקצת התקשר אליו נאשם 1 ואמר לו שהוא הזמין ניידת טיפול נמרץ; כי יש בחורה שנפטרה ואין לה דופק והוא לוקח אותה לצומת כדי לפגוש את האמבולנס; כי ביצעו למנוחה החייאה במקום שקבעו עם האמבולנס וחזר לה הדופק וכי נאשם 1 ביקש ממנו לבקש מההגברה לכבות את המוסיקה כדי לסיים את המסיבה (עמ' 4 ש' 62-67).
בהמשך מסר תיאור מעט שונה באשר להתרחשות האירוע, ולפיו ראה את המנוחה רק כשהגיע למקום בו היא התמוטטה לאחר שראה התקהלות סביבה והזיז את כולם; כי נאשם 1 הגיע עם מישהו שאמר שהוא חובש; כי לקחו את המנוחה עם רכב לצל תחת עץ ושפכו עליה מים; כי חשבו שהיא לקחה משהו לא בסדר וכי אחרי 20-30 דקות הבינו שזה לא נגרם מסמים והזמינו טיפול נמרץ. כן ציין כי הוא אינו זוכר את הזמנים במדויק מכיוון שהיה שיכור (עמ' 4 ש' 80-93).
בהמשך הוסיף כי לאחר שעזב את מתחם המסיבה שמע צלצול טלפון מציוד התפאורה שלו וכשחיפש מהיכן הגיע הצלצול מצא תיק ובו טלפון שהיה נעול ועל הצג הופיעו הרבה שיחות מאם המנוחה; כי בשעה 20:30 התקשרה אחת החברות של המנוחה ולאחר מכן התקבלה שיחה מאחות המנוחה לה סיפר את אשר אירע וביקש שתודיע לאם המנוחה, וכי בהמשך, בסביבות השעה 21:00, התקשרה אם המנוחה והוא ביקש ממנה לבדוק בבית החולים אם מדובר בבת שלה ולאחר כמה דקות האם חזרה אליו בבכי ואמרה לו שזו הבת שלה (עמ' 6 ש' 137-150). נאשם 2 הוסיף כי הטלפון והתיק של המנוחה נמצאים אצלו.
בעימות שערך עם דיאנה (ת/מא'), אשר כזכור לא העידה במשפט, התייחס נאשם 2 לדבריה לפיהם הוא היה ליד הטנדר ואף סירב לפנות את המנוחה (יצוין כי במהלך העימות חזרה מאמירה מפורשת זו). נאשם 2 חזר על גרסתו לפיה ראה את המנוחה כשהיא נפלה ברחבה ופינה את ההמולה כדי שיהיה למנוחה אוויר, הוסיף כי ראה את המנוחה בסביבות השעה 07:30, אם כי הוא אינו זוכר במדויק משום שהיה שתוי והוסיף כי בהמשך לא היה ליד הטנדר ולאחר שהמנוחה נפלה ברחבה, לא היה לו כל מגע איתה.
כאן המקום לציין, כי נאשם 3 מסר שדיאנה היא חברתו לשעבר ואף מסר שייתכן שהיא הגיעה אליהם אל הטנדר בו שהתה המנוחה (ת/כז') עמ' 5 ש' 97-112.
כשהוטח בפניו באמרתו השלישית (ת/כא'), כי מחומר החקירה עולה שהוא ראה את המנוחה שהתמוטטה, עזר להעלותה לטנדר וסירב לפנותה לשירותי ההצלה, השיב כי פיזר את האנשים שהתקהלו מסביב למנוחה שהתמוטטה, הודיע לנאשם 1 שמישהי התמוטטה וכי לא נכח כשהמנוחה הועלתה לטנדר ופונתה וכי נראה לו שבאותו זמן החליף את נאשם 1 בכניסה לכמה דקות (עמ' 8 ש' 213-221).
באמרתו הרביעית (ת/כב'), שינה את גרסתו ביחס לזמן בו התמוטטה המנוחה, ומסר כי ראה אותה בסביבות השעה 08:00 בבוקר, אולי ב-07:00 וקצת, ולא כפי שמסר קודם לכן בשעה 10:00. כן חזר על דבריו לפיהם פינה את ההמולה שהייתה מסביב המנוחה, הודיע שמישהי התמוטטה בקשר או בטלפון לנאשם 1 שביקש ממנו שיבוא להחליף אותו בכניסה וכי מאז לא ראה את המנוחה ולא היה לו מגע איתה (עמ' 2 ש' 5-7).
בהמשך, כשנשאל שוב האם לא ראה את המנוחה פעם נוספת, שינה את גרסתו ומסר כי "יש מצב" שראה אותה כשנאשם 1 פינה אותה והיא הייתה בארגז כשהם עברו במרחק של 50-100 מטר (עמ' 2 ש' 5-7).
כן הוסיף כי החליף את נאשם 1 בכניסה למשך חצי שעה ולא למשך כמה דקות כפי שמסר באמרתו הקודמת, כי כאשר נאשם 1 עבר בכניסה ניסה להתקשר אליו אך הוא לא ענה, כי לאחר מכן ראה אותו חוזר ונוסע לעץ ואז הוא נכנס למסיבה (עמ' 2 ש' 15 – עמ' 3 ש' 22).
כשנשאל באמרתו החמישית (ת/כג'), מדוע לא דיווח למד"א או למשטרה מיד עם התמוטטות המנוחה, חזר על האופן בו השתלשל האירוע ועל כך שנאשם 1 פינה אותה והוא עצמו היה אחראי על הרחבות בזמן זה (עמ' 3 ש' 47-55).
כשהוטח בפניו כי בחור בשם יהודה הגיע עם רכבו וביקש לפנות את המנוחה ברכבו והוא מנע ממנו לעשות זאת וביקש ממנו לא לקרוא למד"א או למשטרה ואף הציע לו להיות מוכר ולהיכנס חינם למסיבות, השיב כי זה לא מדויק, שזה קרה 5 דקות לפני הפינוי וכי כשראה שהוא מתנדב הציע לו מטוב לב כניסה חינם למסיבות (עמ' 4 ש' 88-92). כשהוטח בפניו כי השיח עם יהודה התקיים כשהמנוחה שכבה בטנדר, הבהיר כי השיח התקיים לפני הפינוי השני (עמ' 5 ש' 93-95).
28. בעדותו (פרוט' מיום 23.5.2021) תאר נאשם 2 את השתלשלות האירוע. נאשם 2 העיד כי לא ראה את המנוחה כשהתמוטטה:"… גם את הנפילה אני לא ראיתי, אני ראיתי המולה… אני ראיתי כל מיני אנשים סביב בחורה… ושופכים עליה מים, כאילו ממש צמודים, לא נתנו לה אוויר… היא היתה יושבת והיא היתה רועדת ממה שהיא לקחה…". כשנשאל איך ידע שהיא רעדה כתוצאה ממשהו שהיא לקחה, השיב כי ידע זאת מניסיונו במסיבות ומניסנו האישי אם כי ציין כי: "…אצלה זה היה קצת יותר חזק מהרגיל" (עמ' 462 ש' 27 – עמ' 463 ש' 31).
נאשם 2 המשיך ותאר את השתלשלות האירוע: " אני מגיע, זה היה בסביבות 10 מטר ממני… ואני התחלתי להזיז אנשים כדי לתת לה אוויר… ואז אנשים צעקו לי, היא נפלה לפני כן, היא קמה והיא נפלה… כאילו זו לא הפעם הראשונה שהיא נופלת, אמרו לי… הגעתי למקום והודעתי ללאון או לאבטחה, אני באמת לא זוכר…מיד כשלאון הגיע, 10 מטר או 15 מטר לפניי, החלפתי אותו, הלכתי לכניסה… הוא ביקש ממני… שאני אחליף אותו בכניסה, שאני אשגיח שהכל בסדר… בזמן שהוא מטפל בבחורה… ואז הייתי בכניסה…משגיח, כל הזמן אנשים ירדו מהרכב והתחילו לדבר אתי, אני מוכר מאוד. בשלב הזה בדיוק…אנשים באים בשביל… והם יורדים מהמכוניות והם יוצרים פקק…היה את עומרי בכניסה ולאון עבר עם הרכב אחרי איזו רבע שעה – 20 דקות.. אור אילון היה יושב מאחורה בארגז… והיה עוד איזה ערבי… בארגז, שאני לא מכיר אותו, אני לא יודע מי זה. והם יצאו לכיוון בחוץ, ואז עומרי ביקש ממני, שאני יוצר פקק פה…כי אנשים יורדים ומבקשים ממני, ומתחילים לדבר אתי, וזה עושה פקק, זה לא נותן לתנועה לזרום… ואז פשוט התחלתי להיכנס כאילו לתוך המסיבה, בשביל שלא יהיה את ה, בשביל שזה יזרום יותר…" (עמ' 464 ש' 13- עמ' 466 ש' 12).
כשהתבקש בחקירה הנגדית של המאשימה להסביר מדוע לא סיפר דברים אלו בחקירותיו, השיב שכיום הוא זוכר דברים שבחקירותיו לא זכר וכן שמאז האירוע הוא שחזר לעצמו הרבה פעמים את השתלשלות העניינים (עמ' 572 ש' 18-32).
בהמשך העיד כי: "…והתקדמתי למסיבה, ויש קטע כזה שיש שם בין ההרים סיבוב כזה לתוך הלוקיישן עצמו… אחרי איזה 200 מטר, כשהסתכלתי אחורה ראיתי אחרי איזו רבע שעה, כאילו 20 דקות אחרי שהוא יצא, אני לא יודע, אני לא זוכר זמנים, אולי כמה דקות לפה או כמה דקות לשם… ראיתי את הרכב מרחוק ניגש לעץ מוצל… היתה השעה 06:00, בסביבות 06:00, וב – 06:00 גם הבמה השנייה היתה צריכה להיפתח… וזה היה התפקיד שלי, לדאוג שהבמה תיפתח, ואני הייתי עסוק בדברים האלה… ואז ניהלתי את האירוע, והזמן פשוט עובר… מתי אני שומע עוד פעם משהו על הבחורה, זה היה בסביבות השעה 09:00… אור אילון ניגש אליי עם הכרטיסים… הרי אני הייתי מנהל יח"ץ… לסגור אתי חשבון… הוא אמר לי, אתה יודע שהמנוחה, כאילו היא לא היתה מנוחה, שהבחורה כאילו, שהיא נחה ושהיא במצב הרבה יותר טוב… ושאלתי אותו, מה, לא פיניתם אותה?… והוא אומר לי, לא, הבחורה במצב הרבה יותר טוב ואין לך מה לדאוג…" (עמ' 466 ש' 11 – עמ' 467 ש' 17).
נאשם 2 הוסיף גרסה כבושה לפיה רק בשלב הזה הבין מאור שהמנוחה לא פונתה מהמקום. כשנשאל בחקירה הנגדית מדוע לא הזכיר בחקירותיו את הדברים שאמר לו אור השיב כי בזמן החקירות לא זכר את השיחה (עמ' 598 ש' 22-23). כשהוטח בפניו כי הגרסה של אור היא הפוכה מזו שתיאר, היינו שאור אמר שהמצב של המנוחה חמור וביקש לפנות את המנוחה, וכן שהוא כלל לא הזכיר את אור בחקירותיו ובעימותים, השיב כי יש הרבה דברים שהוא לא זוכר (עמ' 598 ש' 31 – עמ' 599 ש' 7).
כשעומת בחקירה הנגדית של המאשימה עם שיחת טלפון שקיים עם נאשם 1 בשעה 06:32 למשך שתי דקות, שעה שנאשם 1 פינה את המנוחה, השיב כי אינו זוכר את תוכן השיחה (עמ' 573 ש' 10-16). כשנשאל מה יכול להיות תוכן השיחה בשים לב להתרחשויות שקדמו לה חזר על תשובתו כי אינו זוכר את תוכן השיחה (עמ' 573 ש' 17-19). בהמשך העיד כי יכול להיות שנאשם 1 דיבר איתו על הפתיחה של הבמה השנייה אותה אמור היה לפתוח בשעה 06:30 שהתעכבה (עמ' 578 ש' 16-20).
באופן דומה התייחס לשיחות טלפון נוספות שהתקיימו בינו לבין נאשם 1 (עמ' 583 ש' 10).
כשהתבקש להתייחס לטענת יהודה, לפיו הוא (נאשם 2) ביקש להטיב עם יהודה בשל התנהלותו מול המנוחה, השיב כי עובדתית יהודה לא יכול היה להיות בשעה 10:00 במסיבה משום שהוא עזב את המסיבה מוקדם יותר, כי הוא עצמו התבלבל בשעות, כי מדובר בכלל על השעה 06:00 בבוקר וכי נאשם 1 שאל אותו מה לעשות עם יהודה שהגיע עם נאשם 3 ושילם על הכרטיס והוא רק עוזר (עמ' 602 ש' 18 – עמ' 606 ש' 8).
נאשם 2 העיד לגבי השלב המאוחר של המסיבה: "לאון מתקשר אליי והוא אמר לי, שלומי, תסגור את המסיבה, לא מעניינת אותי המסיבה, יש לי פה מישהי שלא נושמת… באותו הרגע אני קיבלתי סטירה, אני קיבלתי סטירה וישר הלכתי…ואז אמרו לי שחזר לה הדופק וחשבתי שהכל בסדר… ואז ניגשתי להגברה וסגרתי את המסיבה, לפי הבקשה של לאון שלא מעניינת אותי המסיבה ולא מעניין אותו שום דבר, פה זה נגמר… אחר כך היה לי לפרק את האירוע עצמו… עומרי היה אתי… היו כל מיני אנשים שעזרו לי, אני לא זוכר… פירקתי את האירוע… שמתי הרבה דברים, כאילו את כל התפאורה שפירקתי בארגז באוטו מאחורה, זרקתי את הכל… ואז דיברתי עם, ניסיתי להשיג את טל, אשתו של לאון. לא היה לי את הטלפון שלה אז שלחתי לה הודעה בפייסבוק, היא שלחה לי את הטלפון שלה והודעתי לה על המצב, שלאון נעצר, סיפרתי לה פחות או יותר ממה שידעתי… עומרי קצת סיפר לי אחר כך דברים כאילו… ממה ששמעתי בדיעבד… אני עזבתי את המקום רק בשעה 15:00… אני חיפשתי מי שינהג לי באוטו, לא היה לי מי שינהג באוטו ואז כשדיברתי עם טל, כאילו מה עושים? היא אמרה לי, אתה חייב לקחת את האוטו אליך, והיא לא ידעה שאני הולך לנהוג כמובן בלי רישיון" (עמ' 468 ש' 30 – עמ' 470 ש' 13).
נאשם 2 הדגיש כי מאז שהלך לכניסה לא ידע על מצבה של המנוחה, לא ראה אותה ולא טיפל בה (עמ' 469 ש' 33 – ע' 470 ש' 7).
כן העיד, שהשיחה שבה נאשם 1 הודיע לו שהוא מפנה את המנוחה, שהיא לא נושמת ושיסגור את המסיבה הייתה בסביבות השעה 10:15. כשעומת עם פלט השיחות ממנו עולה כי הוא זה שהתקשר אל נאשם 1 בשעה 10:37, השיב כי הוא התקשר לשאול מה קורה כי הם פינו בחורה לא נושמת. כשהוטח בפניו שדווקא תשובותיו מלמדות כי הוא היה נוכח בזמן שפינו את המנוחה שהרי אם לא כן מדוע מצא להתקשר לנאשם 1 ולשאול למצבה של המנוחה, השיב תחילה שהייתה שיחה שהתקבלה מנאשם 1 בשעה 09:53, ואולם כשמובהר לו שגם בשיחה זו הוא זה שהתקשר לנאשם 1 ובכל מקרה הפינוי השני עוד לא יצא לדרך בשעה זו (מתוך היקש לשעת השיחה למד"א), השיב שזה לא נכון וכי הוא לא היה שם ולא ראה את הפינוי, כי אינו יודע איך אך הוא קיבל שיחת טלפון מנאשם 1 שאמר לו שהוא מפנה את המנוחה ושיסגור את המסיבה (עמ' 610 ש' 26 – עמ' 614 ש' 20).
בחקירה החוזרת כבר השיב לבא-כוחו שייתכן והוא התבלבל והוא זה שהתקשר אל נאשם 1 ולא להיפך, וכשנשאל איך ייתכן שאת שיחת הטלפון שבה הורה לו נאשם 1 לסגור את המסיבה בשל מצבה של המנוחה הוא יזם, אם כלל לא ידע על מצבה של המנוחה באותה עת, השיב כי יתכן שהתקשר אל נאשם 1 בקשר לעניין אחר וזה תפס אותו בסיטואציה הזו (עמ' 616 ש' 4-29).
כשהוטח בפניו שהוא ונאשם 1 היו המארגנים המשותפים של המסיבה הזו, שהאחריות בין שניהם היתה שווה, שלשניהם היה אינטרס כלכלי שהמסיבה תצליח כדי לכסות את ההשקעה שלהם, ולכן כשראה את המנוחה במצבה לא עשה מאומה כדי לדאוג לטיפול בה ולפינויה בשל החשש שיסגרו את המסיבה, השיב כי לא היה מפיק אלא עוזר מפיק וכי ראה את המנוחה רק בבוקר כשהתמוטטה ולאחר מכן לא היה לו כל קשר איתה (עמ' 615 ש' 7-24).
בהמשך העיד כי במעצר היה יחד עם כולם (נאשמים 1 ו-3, שריף, בנו של שריף ובהמשך גם אשורוב וג'מיל), כי ג'מיל חברה של המנוחה, התנצל וביקש סליחה על כך שהוא זה שנתן למנוחה משהו לא טוב והוסיף כי הבין מדבריו שהמנוחה לקחה סם סינתטי שמעורבב עם כל מיני דברים (עמ' 473 ש' 27-28, עמ' עמ' 474 ש' 10-16, עמ' 477 ש' 9-20).
כשנשאל בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1 האם סמך על נאשם 1 שידאג לפנות את המנוחה וייתן לה את הטיפול המיטבי השיב תחילה כי זה לא היה באחריותו ובהמשך הוסיף כי הוא סומך על נאשם 1 אך הוסיף כי נאשם 1 הוא אדם תמים והוא הקשיב לאנשים שהוא לא היה צריך להקשיב להם (עמ' 499 ש' 1-14).
נאשם 2 חזר על כך שהיה במקום רק כשהמנוחה התמוטטה וידע שנאשם 1 פינה אותה, אך על כך שהפינוי הופסק ידע רק בדיעבד כשאור סיפר לו זאת.
במסגרת זו אישר שראה את נאשם 1 בפינוי הראשון וחוזר וראה אותו חוזר עם הטנדר וחונה מתחת לעץ אך מסר כי רק בדיעבד הבין למה הם חזרו (עמ' 499 ש' 28 – עמ' 500 ש' 3).
כן אישר שנאשם 1 הביא כמה פעמים מים למנוחה ואף ביקש ממנו שישלח לו שתיה לכניסה.
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 3 הוטח בנאשם 2 כי שוחח עם אור בשעה 06:15 והשיב כי אינו זוכר. כשהוטח בפניו כי שוחח עם נאשם 1 בשעה 06:32 בזמן פינוי המנוחה למשך 2 דקות השיב שנאשם 1 הודיע לו שהוא יצא לפנות את המנוחה (עמ' 524 ש' 7-25). כשנשאל מה עוד מסר לו נאשם 1 באותה שיחה מכיוון שמדובר בשיחה ארוכה השיב שאינו זוכר (עמ' 525 ש' 1-7). כשנשאל האם נאשם 1 הודיע לו שהם מחזיקים במנוחה השיב בשלילה (עמ' 525 ש'18-21). כשהוטח בפניו כי גם בשעה 06:50 שוחח עם נאשם 1 השיב כי יכול להיות שהוא ביקש ממנו להביא מים לכניסה או לשאול מה קורה במסיבה (עמ' 525 ש' 33 – עמ' 526 ש' 2) וזו הייתה תשובתו גם ביחס לשיחה נוספת שערך עם נאשם 1 אליה הופנה (עמ' 526 ש' 3-5).
כשעומת עם עדותו של יהודה ממנה עולה כי לפני הפינוי השני של המנוחה שהה ליד המנוחה השיב כי כולם משקרים וכן שכל אחד רוצה לצאת גיבור מהמקרה (עמ' 533 ש' 21 – עמ' 534 ש' 16).
מצבו הכלכלי של נאשם 2
29. מהעדויות ומהראיות עולה כי גם מצבו הכלכלי של נאשם 2 היה בכי רע. זה חזר וטען כי לא ארגן את המסיבה משום שלא היה לו כסף להשקיע (עמ' 455 ש' 4-5). כך העיד כי: "אני הייתי במצב כלכלי לא 100 אחוז טוב. ש: הבנתי, מה, למה לא היית במצב כלכלי 100 אחוז טוב? ת: הרבה דברים…אני הייתי מוגבל בבית…הייתי מוגבל והיו לנו הרבה בעיות. ש: ממה נבעו חלק מההפסדים שלך? ת:…היה לי בעבר עסק בשווקים וגנבו לי שני רכבים מלאים בסחורה, והגעתי לנזק בסביבות 400 אלף ₪ כשגנבו לי את הרכבים האלה, בהפרש של שלושה חודשים…זה היה שנה וקצת-שנתיים לפני המסיבה…וזה רדף אותי" (עמ' 456 ש' 7-22).
אף בחקירתו התייחס נאשם 2 למצבו הכלכלי. כך למשל, מסר בחקירתו השלישית (ת/כא') כי מצבו הכלכלי רעוע. בין היתר מסר כי הוא מרוויח בסביבות 6,000 ש"ח בחודש ומזה הוא מפרנס את הבית (עמ' 2 ש' 12); כי הוא מוגבל בבנק (עמ' 3 ש' 20-21); כי מספר שנים קודם לכן חזרו לו צ'קים והוא נהיה מוגבל חמור (עמ' 3 ש' 25); כי אין להם רכב, כי ההוצאות המשפחתיות עומדות על 13,000-14,000 ₪ בעוד ההכנסה שלהם במשותף היא נמוכה יותר והם לא מצליחים לעמוד בזה (עמ' 3 ש' 41-49); כי גם מהתפאורה הוא לא מכניס כסף במידה מספקת כדי להתקיים (עמ' 3 ש' 49-50); כי אחת לחודשיים הוא רוכש בדים לתפאורות בעלות של 3,000 ₪ (עמ' 3 ש' 51-52); כי נאשם 1 תומך בו כלכלית כדי לחיות והלווה לו הרבה פעמים כסף בסכומים שנעו בין 500 ל-1,000 ₪ (עמ' 4 ש' 75-85); כי המצב הכלכלי שלו לא טוב (עמ' 5 ש' 96-97); כי נכנס לחובות בהיקף של כ-15,000 ₪ בעקבות מסיבה שהפיק בעבר ואשר אליה לא הגיעו אנשים (עמ' 5 ש' 126-127) וכן שהוא לא מצליח להעביר את החודש (עמ' 8 ש' 239-240).
בעדותו ניסה נאשם 2 לטעון שלכישלון המסיבה אין השלכות כלכליות, משום שלא ניתן להפסיד במסיבה אף פעם (ובהמשך הוסיף שלא ניתן להפסיד אם אתה מנהל את האירוע נכון) (עמ' 456 ש' 23 – עמ' 457 ש' 3), ואולם דבריו אלו עומדים בסתירה לדבריו בחקירתו הנ"ל לפיהם הפסיד 15,000 ₪ בעקבות מסיבה שהפיק ואשר לא הגיעו אליה אנשים, ואף בסתירה לדברים שהוזכרו באמרתה של נועה אפרתי, דודתה של המנוחה, אשר הוגשה בהסכמה (ת/22), מהם עולה שנאשם 2 התקשר אליה עוד קודם שנעצר ומסר לה כי מצא את הטלפון הנייד של המנוחה ואת התיק שלה. בין היתר סיפר לה על השתלשלות העניינים אך גם מצא להוסיף שהוא הפסיד הרבה כסף במסיבה (עמ' 4 ש' 2). כאמור אמרה זו הוגשה בהסכמה ועצם אמירת הדברים של נאשם 2 לעדה ששמעה אותם בעצמה אינו בגדר עדות שמיעה. באשר לתוכן הדברים, יכול וניתן לבסס האמרה גם על
שילוב שבין סעיפים 11 ו-10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, אך ספק אם יש בכך צורך לענייננו.
לסיכום עניין זה, נראה כי גם לנאשם 2 הייתה מוטיבציה כלכלית שהמסיבה תצליח.
מודעות נאשם 2 למצבה של המנוחה ולצורך בפינויה
30. מהעדויות השונות שהובאו, ואף מעדותו של נאשם 2 עצמו עולה, שנאשם 2 היה מודע להתמוטטות המנוחה, ולצורך הדחוף בפינויה.
כזכור, זה העיד כי "…והיא היתה רועדת ממה שהיא לקחה…" כשנשאל איך ידע שהיא רעדה כתוצאה ממשהו שהיא לקחה, השיב כי ידע זאת מניסיונו במסיבות ומניסיונו האישי אם כי ציין כי: "…אצלה זה היה קצת יותר חזק מהרגיל" (עמ' 462 ש' 27 – עמ' 463 ש' 31).
כזכור, בחקירתו הראשונה (ת/יט') גם ידע לספר כי "לא היא לא הוציאה קצף, רק אחרי חצי שעה בערך" (עמ' 5 ש' 114-119) ואף הוסיף שנאשם 3 הוא שעזר למנוחה שפרפרה והנשים אותה בזמן שבין ההתמוטטות ועד לפינוי (עמ' 7 ש' 188), וכשנשאל מה הוא עשה כשהמנוחה פרפרה השיב: "לא ראיתי דבר כזה מעולם, זה לא הגיוני מה שראיתי בכלל" (עמ' 7 ש' 190).
חרף האמור, מכלל העדויות והראיות שהובאו, לרבות אלו של נאשם 2 עצמו, לא עולה תמונה ברורה בדבר מידת מודעות נאשם 2 למצבה של המנוחה לאורך זמן ההמתנה שבין התמוטטותה ופינויה הראשון ועד לפינויה השני.
נאשם 2 עצמו העיד כי נודע לו רק בדיעבד שהפינוי הראשון לא הושלם (וקיימת מחלוקת האם הדבר נודע לו עם חזרת הטנדר למתחם המסיבה בעודו חולף בסמוך אליו, בשלב מאוחר יותר של המסיבה כשאור עדכן אותו או במהלך השיח עם יהודה שביקש לפעול לפינויה של המנוחה או רק לאחר הפינוי השני כשנאשם 1 הורה לו לסגור את המסיבה בשל מצבה של המנוחה).
ניתן בהחלט לחשוד שנאשם 2 היה מודע לכך שהפינוי הראשון של המנוחה לא הושלם, וזו הושבה אל מתחם המסיבה. זאת, על רקע תפקידו במסיבה, על רקע קרבתו לנאשם 1 שהיה בסוד העניינים ואף על רקע ההתקשרויות השונות שהיו ביניהם במהלך המסיבה. כן יש לזכור כי יהודה קשר את נאשם 2 לשיח שהתנהל על אודות פינוי המנוחה בשלב מאוחר של המסיבה ואולם בחשד, אף אם בעוצמה גבוהה, לא די.
לטעמי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר מתי נודע לנאשם 2 שהפינוי הראשון של המנוחה לא הושלם, וכי זו הושבה למתחם המסיבה. אך בכך לא די. סבורני כי נכון לבחון לא רק מתי נודע לנאשם 2 שפינוי המנוחה לא הושלם וזו הושבה אל מתחם המסיבה, כי אם יש לעמוד גם שאלת מודעות נאשם 2 למצבה של המנוחה לאורך השעות שבין החזרה מהפינוי הראשון ועד לפינויה השני.
אף ביחס לנתון זה, התמונה העובדתית אינה ברורה. יש לזכור, כי מכלל העדויות עולה שנאשם 2 לא היה על הטנדר במהלך הפינוי הראשון ואף לא עסק בטיפול במנוחה לאורך כל זמן ההמתנה עד לפינויה השני.
בעניין זה ראו למשל עדותו של נאשם 3 בחקירה נגדית של ב"כ נאשם 2: "ש: … אתה תיארת פה שיח שלך מול, שלך בעיקר מול נאשם 1, מול לאון, סביב כל הסיפור הזה של המנוחה, נכון? ת: נכון. ש: לא דיברת על הנושא הזה עם שלומי? ת: לא. ש: שלומי לא היה באזור שאתה היית נגיד סביב המנוחה או כשסייעת בטיפול שלה? ת: אני לא זוכר. ממש לא. ש: לא היה דבר כזה? ת: לא. ש: הוא לא אמר לך לא לפנות? ת: בוא בכלל לא היה מעורב בכלל. ש: הוא לא היה באזור בעצם? ת: הוא בכלל, הוא לא מעורב בזה בכלל" (עמ' 513 ש' 25 – עמ' 514 ש' 6).
גרסאות נאשם 3 ומהימנותו
31. גם גרסת נאשם 3 הלכה והתפתחה עם התקדמות החקירות וככל שזה נחשף לראיות השונות. נאשם 3 הסתבך עם הסתירות הפנימיות שבגרסאותיו ובסופו של יום מסר גרסה כבושה בעדותו.
הסבריו של נאשם 3 לפערים בין גרסאותיו בחקירות לאלו שבעדותו דוגמת כשלים של החוקר שתיעד את החקירה או בעייפות שלו בחקירות היו לא משכנעים ובלתי מבוססים. כפי שיוצג להלן, גרסאותיו היו מרובות סתירות ובחלק מהסוגיות נעדרו היגיון פנימי, כאשר לאורך כל הדרך ניסה למזער נזקים ולצמצם את חלקו באירוע.
השתלשלות האירועים במסיבה
32. את גרסתו הראשונה ביחס להשתלשלות האירוע מסר נאשם 3 בשיחה למד"א במהלך הפינוי השני. בתמלול של השיחה (ת/62א') נשמע נאשם 3 אומר למוקדנית מד"א את הדברים הבאים, לאחר שנאשם 1 העביר לו את השיחה: "קול א' – שלום חווה מדברת, איך קוראים לך? קול ג' – אני עומרי נשמה אנחנו מצאנו פה משהי היא נראת במצב לא טוב בכלל, אנחנו אני לא יודע אני מנסה לעשות לה הנשמה… קול א' – אתה פרמדיק? קול ג' – אני לא פרמדיק, אני הייתי פעם מתנדב במד"א… אני לא בקיא במצבים האלה נשמה… היא הקיאה אני לא יודע מה הסיפור…" (עמ' 2-3).
באמרתו הראשונה (ת/כד'), בה לא נחקר באזהרה, מסר נאשם 3 את הגרסה הראשונית בחקירה ביחס להשתלשלות האירוע, שהייתה כאמור רחוקה מזרח ממערב מהגרסה הסופית שמסר בעדותו. נאשם 3 מסר כי הגיע למסיבת טבע יחד עם חברתו דיאנה ועם חברו יהודה; כי כאשר ירדו מהכביש הראשי לשביל העפר שהוביל למקום המסיבה, לאחר מספר דקות של נסיעה על השביל, הבחינו בבחורה השוכבת בצד השביל ועצרו את הרכב; כי הוא ירד לראות מה קרה לאותה בחורה ויהודה ודיאנה המשיכו בנסיעה לכוון המסיבה; כי ראה את הבחורה מפרכסת ופולטת ריר צהוב מהפה; כי בדק לבחורה את הדופק ומצא שהוא חלש מאוד; כי מיד החל לבצע בה הנשמה מפה לפה; כי ראה בסביבה בחור שאותו הוא לא הכיר וצעק אליו שיגיע אליו והוא בא (בהמשך מסר כי מדובר בבחור בדואי בשם סעיד שהיה במרחק של כ-150 מטר ממנו, עמ' 2 ש' 29-31); כי סימן לרכב טנדר שעבר לידו לעצור ויחד עם הבחור העלו את הבחורה לארגז הטנדר וביקש מהנהג להתקשר מיד למד"א; כי הוא דיבר עם הבחורה במד"א והסביר לה מה קרה ואיפה הוא נמצא וביקש ממנה שתשלח במהירות אמבולנס נט"ן לצומת להבים וכי חברו לאמבולנס בצומת להבים ולאחר שביצעו בה החייאה פינו אותה לבית החולים (עמ' 1 ש' 2-12).
נאשם 3 הוסיף כי יהודה נהג ברכב בו הגיעו למקום (עמ' 2 ש' 23-24); כי שמע על המסיבה דרך הפייסבוק לרבות ההסבר איך להגיע למקום המסיבה (עמ' 2 ש' 25-26); כי אינו מכיר את המנוחה, וכי המנוחה הייתה לבושה; כי לא היה לידה תיק ולא היה לידה אף אחד (עמ' 1 ש' 15-18) ואף הוסיף כי הוא מצא לטפל במנוחה לאור הרקע שיש לו בעזרה ראשונה משום שהתנדב בעבר במד"א (עמ' 1 ש' 6).
באמרתו השנייה (ת/כה'), שנמסרה יומיים לאחר שמסר את גרסתו הראשונה, ואשר גם בתחילתה לא נחקר באזהרה, מסר נאשם 3 גרסה שונה באופן מהותי באשר להשתלשלות האירועים, תוך שהוא מתכחש לדברים שמסר בחקירתו הראשונה ולחלופין תוך שהוא מטיל את האחריות להבדלים בין הגרסאות על החוקר. כך, כבר בתשובה לשאלה הראשונה שנשאל, בה הופנה לדבריו שפגש במנוחה על השביל, השיב: "זה לא ככה זה לא נכון, זה לא מה שאמרתי אם יש הקלטה לעדות הזאת תשמע שזה לא מה שאמרתי הוא עירבב וזה לא מדויק לא ככה אני מסרתי אתה עדות שלי ביום שבת הוא התערבב כשהוא רשם שראיתי אותו בכניסה, זה לא נכון אני הגעתי כדי לעבוד בכניסה ואני בכלל לא נכנסתי למסיבה" (עמ' 1 ש' 4-8). לא למותר לציין, כי גם הגרסה שמסר בחקירה זו שונה מגרסתו הסופית, תוך שניכר כי ניסה להרחיק עצמו מהאירוע ולהסתיר את זהותם של המעורבים האחרים.
נאשם 3 מסר שהגיע למסיבה בכדי לעבוד ולא כדי לבלות (עמ' 1 ש' 7-8); כי הגיע למסיבה בשעה שלוש בבוקר יחד עם יהודה ודיאנה; כי הם הורידו אותו בכניסה למסיבה ושם הוא התחיל לעבוד; כי בין השעות שבע לשמונה בא מישהו לכניסה ואמר לו תראה מה קרה; כי מסקרנות התקרב כיוון שגם התנדב בעבר במד"א והוא לומד רפואת שיניים שנה רביעית ואז ראה קבוצה של אנשים לא רחוק מהכניסה ליד טנדר, התקרב אליהם מסקרנות ושמע את האנשים מתלחששים שמישהי לקחה אסיד; כי כבר במבט הראשון הבין שהיא צריכה טיפול רפואי וכי זה לא נראה מסמים; כי אמרו לו שקראו למטפל ואז חזר לכניסה; כי היה באמצע העבודה והיו איתה הרבה אנשים; כי בחלוף 10 דקות ראה שנותר עם המנוחה אדם אחד אותו לא הכיר; כי התקרב חזרה למקום וראה שהמנוחה מפרכסת; כי היה שם בחור שהתקרב לרכב והוא אמר לאותו בחור להתקשר מיד למד"א ולהזמין אמבולנס; הבחור שאל מה קרה והם יחד העלו אותה לרכב, במקביל מישהו הגיש לו טלפון ומד"א היו על הקו והוא ביקש להזניק מיד ניידת נט"ן לצומת גורל; כי בזמן זה המנוחה החלה להקיא, הוא עשה לה בדיקת הכרה בעורף והיא לא הגיבה ואף הבין שאין לה דופק ובהמשך עשה הנשמה מפה לפה כדי להציל אותה; כי הוא המתין בטרפיאדה והמשיך לעשות לה החייאה עד שהגיעו הפרמדקים שאמרו לבדואי ולנהג הטנדר ללכת וכי הם נסעו חזרה והוא נשאר עם המנוחה עד שהגיעה המשטרה והוא הוביל אותה למסיבה (עמ' 1 ש' 10 – עמ' 2 ש' 30).
נאשם 3 נשאל על אודות מצב המנוחה כשראה אותה לראשונה והשיב כי היא הייתה שרועה על הגב בהכרה מעורפלת עם עיניים חצי פתוחות.
נאשם 3 הוסיף כי כולם אמרו לתת לה להתאושש ויהיה בסדר אבל הוא אמר להם לתת לה טיפול רפואי והם אמרו לו שהטיפול בדרך (עמ' 2 ש' 34-36).
כשנשאל לזהותו של נהג הרכב השיב כי אינו מכיר אותו אך הוא יודע שהוא קשור למארגנים (עמ' 2 ש' 42), הוסיף שבחורה רוסיה גייסה אותו לעבודה (עמ' 2 ש' 44) וכי פינה את המנוחה בין השעות שבע לשמונה (עמ' 3 ש' 57).
רק כשנשאל מי אמור היה לשלם לו שכר הזכיר את נאשם 2 כמי שהוא בעל הבית, אך הוסיף כי אולי יש בעל בית מעליו. כן ציין כי השותף של נאשם 2 שהכירו לו המאבטחים במקום נתן לו 50 צמידים ואמר לו שכשהוא מסיים אותם לבוא אליו והוא ייתן לו עוד צמידים (עמ' 2 ש' 46-49).
לקראת סיום חקירתו, הוזהר נאשם 3 לראשונה כחשוד, וזאת בחשד לשיבוש מהלכי חקירה. בשלב זה ביקש להפסיק את החקירה ולהתייעץ עם סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית (עמ' 3 ש' 60-71).
באמרתו השלישית (ת/כו'), שנגבתה מספר שעות לאחר אמרתו השניה, ואשר בה כבר נחשד בגרימת חבלה למנוחה, עומת נאשם 3 עם הסתירות בגרסאותיו. כך למשל, כשהתבקש להסביר מדוע לא סיפר בעדותו הראשונה כי הגיע למסיבה לעבוד (עמ' 2 ש' 9-12), כך ביחס למפגש עם המנוחה (עמ' 2 ש' 15-18), כך באשר לאופן ובאשר לזהות האנשים שפינו את המנוחה (עמ' 3 ש' 25-26), כך באשר לשעה בה מסר שפינה את המנוחה באמרתו (בין 07:00-08:00), אל מול העובדה כי השיחה אל מד"א בוצעה בשעה 10:30 (עמ' 3 ש' 30-45). נאשם 3 השיב שאין הבדל בין גרסאותיו וכי הפער נובע מכך שלא שאלו אותו את כל השאלות והחוקרים רשמו את מה שהם רוצים ולא את מה שהוא אמר להם (עמ' 3 ש' 22-24, עמ' 4 ש' 59-61). כשנשאל על הפער שבין שעת ההתקשרות למד"א (שעה 10:30) לבין השעה שבה טען שפינה את המנוחה (בין 07:00-08:00), השיב שאין הוא זוכר את השעות בהן יצא לפינוי, כי נתן רק הערכה, כי היה עייף וכי הערכת הזמן שלו לא טובה (עמ' 3 ש' 30-52).
כשהוטח בפניו שהוא אכן הבחין במנוחה בשעת בוקר מוקדמת אך התקשר למד"א רק בסמוך לשעה 10:30, לאחר שהוא והאחרים שהיו במסיבה נבהלו ממצבה של המנוחה שהלך והחמיר, השיב: "את לא יודעת מה את מקשקשת, את לא היית שם" (עמ' 4 ש' 62-65), כשלפני כן מסר שבין הפעם הראשונה שבה הבחין במנוחה ועד להגעתו לצומת איתה, חלף פרק זמן של חצי שעה (עמ' 3 ש' 40) או שבין הפעם הראשונה ששמע על המנוחה ועד שהיה עליה בהחייאה "לקח אולי 20 ומשהו דקות" (עמ' 4 ש' 72-75).
נאשם 3 הבהיר שהוא לא היה ממארגני המסיבה (עמ' 4 ש' 68, עמ' 5 ש' 94) והוסיף שהוא היחיד שלא היסס ולא חיכה, והיחיד שנקט פעולה, החליט להתקשר למד"א ולקחת על עצמו את כל הבלגאן הזה (עמ' 4 ש' 70-71).
באמרתו הרביעית (ת/כז') הוסיף פרטים חדשים לגרסתו. כך מסר שהגיע לעבוד ככרטיסן במסיבה ובשעה 03:00 לפנות בוקר פגש את נאשם 1 עם עוד כרטיסן כמוהו ובנוסף היה במקום צוות שמירה עם אשורוב שהיה ראש הצוות; כי קיבל מהנאשם 1 את הצמידים; כי היה אמור להרוויח כ – 450 ₪ עד להחלפתו בצוהריים; כי לא מילא תפקיד נוסף במסיבה וכי אין לו הסמכה רפואית, לא כחובש ולא כפראמדיק, הגם שהוא לומד רפואת שיניים. בשלב זה הוסיף כי היה בחור מסוים שהציגו לו אותו כחובש ונאשם 2 אף אמר שהם הזמינו אמבולנס אך הוא הבריז להם (עמ' 3 ש' 22-26). כן חידש בכך שמסר שפרק הזמן שחלף בין הפעם הראשונה שראה את המנוחה ועד שחייגו למד"א עמד על 40 דקות עד "גג שעה" (עמ' 3 ש' 29-33, עמ' 4 ש' 91); כי ראה את המנוחה בשתי הזדמנויות, אחת כשהייתה התקהלות של אנשים סביבה והשניה לאחר שחזר מהכניסה, ואז פינה אותה כשראה שמצבה החמיר ועזרה לא מגיעה (עמ 3 ש' 21-39); כי אין לו הכרות עם נאשם 1 אך ידע שהוא זה שצריך לשלם לו (עמ' 3 ש' 40-48); כי כשפינו את המנוחה הוא ישב בטנדר מאחור ועשה למנוחה החייאה; כי יחד איתו היו בטנדר הבדואי ונאשם 1 שנהג (עמ' 4 ש' 58); כי נאשם 1 היה בטנדר כשראה לראשונה את המנוחה, ואף הוסיף כי יתכן שנאשם 2, אשורוב והבחור שהוצג לו כחובש (אשר נודע לו במעצר ששמו הוא אור) היו גם הם ליד הטנדר כשראה את המנוחה לראשונה (עמ' 4 ש' 65-68); כי הציגו בפניו את אור החובש בכניסה למסיבה (עמ' 4 ש' 69-70); כי כל אחד בהתקהלות אמר את דעתו (עמ' 4 ש' 76), כי היה שם שם בחור שרצה לפנות אותה ברכבו אך חבר שלו אמר לו "אל תפנה כך שלא תסתבך או משהו, מה אתה צריך את זה" (עמ' 4 ש' 82-83); כי הוא עצמו אמר ש: "היא נראית לי סובלת וצריך לקרוא לסיוע רפואי, צריך לטפל בה ואמרו לי אל תדאג כבר קראו למישהו ומטפלים בזה", הגם שטען שלא יודע מי אמר זאת (עמ' 4 ש' 85-88); כי הוא לא אמר שלא צריך לפנות את המנוחה ושהיא תהיה בסדר ושהוא לומד רפואה ארבע שנים והוא מכיר את התופעות הללו שאמורות לחלוף כעבור שעה וחצי- שעתיים; כי אמר שהיא נראית סובלת אך אמרו לו שדאגו לקרוא לטיפול רפואי (עמ' 5 ש' 118-123, עמ' 6 ש' 143-144); כי לא פינה את המנוחה קודם לכן כי היו אנשים אחרים שהיו אחראים עליה ושאמרו לו שקראו לו לטיפול ולו אין רישיון ואף הוא נעדר סמכות להחליט (עמ' 5 ש' 124-130); כי אינו זוכר ששמע את נאשם 1 אומר להישאר עם המנוחה במקום ושיהיה בסדר (עמ' 6 ש' 138-139); כי לא היה עם המנוחה ברציפות (עמ' 6 ש' 148); כי דווקא נאשם 1 היה עם המנוחה ברציפות ואף אחרים היו לידה דוגמת אשורוב (עמ' 6 ש' 165 – עמ' 7 ש' 169); כי הבחין שמצבה של המנוחה קשה – היא הקיאה קיא צהוב, הייתה בהכרה מעורפלת ושפתיה הכחילו. כן ציין שבדק לה הכרה באמצעות לחיצה על שריר הטרפז וקריאות אך היא לא הגיבה ובעקבות כך התרומם וצרח לנאשם 1 להתקשר עכשיו למד"א ולהיכנס לטנדר ולנסוע, ובמקביל אמר לבדואי לעזור לו להרים אותה לבגא'ז (עמ' 8 ש' 207-213).
בעימות שערך עם נאשם 1 (ת/לה') (העימות הראשון מבין שלושה שערכו השניים) חזר נאשם 3 על כך שעבד ככרטיסן במסיבה, כי לא היה מקבל החלטות במסיבות בהן עבד ואף פעם לא שימש כגורם רפואי (עמ' 3 ש' 37-39).
בהמשך הוסיף כי חצי שעה עד שעה לאחר שהגיע למסיבה הגיע בחור בשם אור לכניסה וטען שהוא נכנס בחינם ונאשם 1 היה שם ואמר לו "תכיר זה החובש" ואז שאל מה עם אמבולנס ונאשם 1 אמר שהם הזמינו אך הוא הבריז להם. בהמשך הוסיף כי בין השעות 07:00 ל- 08:00 אור הגיע לכניסה ואמר לנאשם 1 שיש פלופה ושניתנה חוות דעת כולל על-ידו "שאם מדובר על אסיד אז זה יעבור לה והיא תהיה בסדר", אור שאל את נאשם 1 מה עושים ונאשם 1 קיבל החלטה לא לפנות אותה ולתת לה לנוח והוסיף שהוא לא קבע אם לפנות או לא לפנות והוא פחות קבע מאשורוב וגם לא היה הגורם הרפואי המוסמך (עמ' 3 ש' 48-58). בהמשך הוסיף כי הדעה שלו התבססה על אינפורמציה שקיבל ולא על כך שראה את המנוחה (עמ' 3 ש' 59-60) ואף הדגיש שלא פנה לאף אחד ואמר שלא לפנות את המנוחה (עמ' 3 ש' 61-62).
נאשם 3 הוסיף כי בחלוף כ-40 דקות, נאשם 1 ביקש ממנו "בתור אדם שיש לו קצת ידע ברפואה" להעיף מבט על הפלופה ובעקבות כך ניגש לטנדר שעמד במרחק של 150 מ' מהכניסה שם הייתה התקהלות של אנשים ואז הוא הביט במנוחה וראה שהיא מנסה להוציא קולות, מזיעה, נראתה כאילו אחרי התמוטטות, כאילו שומעת ולא מסוגלת להגיב (עמ' 3 ש' 63 – עמ' 4 ש' 69).
בהמשך מסר כי שהה במקום כ-30-40 דקות עד שחזר לכניסה, כי ליד המנוחה היו עוד אנשים, כולל נאשם 1 ובשלב שחזר לכניסה אמר לנאשם 1 שהיא סובלת ויש לפנותה וזה השיב לו שלא ידאג כי הוא קרא לעזרה (עמ' 4 ש' 70-75).
בהמשך מסר כי שוחח עם חברתו בכניסה (ובהמשך מסר כי זו הגיעה אליו פעם נוספת כשהיה ליד המנוחה), אך חזר לכיוון המנוחה מסקרנות ושם לב שהטנדר נמצא בשמש ואז ביקש מנאשם 1 להעביר את הטנדר עם המנוחה לצל, כי בהמשך שהה לצידה של המנוחה והשגיח עליה ושב ושאל את נאשם 1 מה עם העזרה וזה השיב לו שאח של שריף, פראמדיק ממד"א, צריך להגיע עוד 20 דקות (עמ' 4 ש' 76-82).
בשלב זה סיפר נאשם 3 על הסיטואציה עם יהודה אשר נכנס להיסטריה בשל מצבה של המנוחה וסבר שיש לפנותה על אתר, ואילו הוא, נאשם 3, הרגיע אותו ואמר לו שלא לדאוג כי יש עזרה בדרך (עמ' 4 ש' 86-88). נאשם 3 מסר שלאחר מכן המנוחה התחילה לפרכס ולהקיא ואז צרח לנאשם 1 שיתקשר למד"א ולהיכנס לטנדר ולהתחיל לפנות את המנוחה, ונאשם 1 עשה כן (עמ' 5 ש' 94-100). בהמשך העריך כי עברו כשעתיים וחצי מאז ששמע על המנוחה ועד שזו פונתה למד"א (עמ' 6 ש' 139-143).
כשהתבקש נאשם 1 להגיב לדברי נאשם 3, פנה זה במישרין לנאשם 3 ואמר לו שאף אחד לא מנסה לזרוק עליו אחריות והוא לא יודע מה אמרו לו בחקירות, אבל אין מקום לומר שהוא (נאשם 1) אשם בהכל. מיד לאחר מכן שאל את נאשם 3 האם הוא בטוח שהוא (נאשם 3) זה שהתקשר למד"א ונאשם 3 השיב כי אמנם לא הייתה לו בטריה לטלפון אך הוא זה שביקש לחייג והוסיף כי מוכן לעבור פוליגרף ונאשם 1 אמר לו שאין צורך בפוליגרף (עמ' 6 ש' 144 – עמ' 7 ש' 152).
בהמשך, כשנשאל על-ידי נאשם 1 האם הוא בטוח שהוא הציג את אור כחובש המסיבה כבר בשעה 03:00 שכן אור צעק שהוא חובש רק כשרדף אחרי הטנדר במהלך הפינוי הראשון ומשום שלא שכר את אור בתור חובש אלא כיחצ"ן, השיב נאשם 3 שהוא לא בטוח מתי נאשם 1 הציג את אור כחובש אך הוא בטוח שנאמר לו שאור צריך להיכנס בחינם וכן שזה הוצג כחובש עוד לפני שהוא (נאשם 3) ראה את המנוחה (עמ' 7 ש' 165-173).
כשנשאל על-ידי נאשם 1 האם לקח יחד עם אור מדדים למנוחה, השיב נאשם 3 שלא, והוסיף שהשאלה מריחה כמו תיאום גרסאות בין נאשם 1 לאור והוסיף כי כלל לא ראה את המנוחה בכניסה כי אם רק לאחר שהטנדר חנה (עמ' 7 ש' 180 – עמ' 8 ש' 185).
כשנשאל על-ידי נאשם 1 מי שהה עם המנוחה מהרגע שהחנו את הטנדר בצד, השיב נאשם 3 שתחילה הייתה התקהלות ולאחר מכן נאשם 1 ואור היו איתה ואז הוא ואור היו איתה עד שאור הלך לברר עם חבריה של המנוחה מה היא לקחה (עמ' 8 ש' 188-195).
כשנשאל על-ידי נאשם 1 האם אמר שלא לפנות את המנוחה או סירב לפנות את המנוחה, השיב נאשם 3 כי לא שמע אותו מתנגד לפנות את המנוחה אך כשיהודה ביקש לפנות אותה אמר נאשם 1 שאח של שריף שהוא פראמדיק בדרך לפה ובנוסף גם לא פינו את המנוחה בעצמם (עמ' 8 ש' 199-202).
כשנאשם 3 שואל את נאשם 1 בסוף העימות "איך זה שאני כמוכר כרטיסים בכניסה למסיבה, נשלחתי להשגיח על הנערה וטענתי שהיא סובלת וכשהמצב הידרדר לקריטי אני זה שהקפיץ את הגזרה, אני זה שנאבק על חייה, טוענים שאני ניסתי או מנעתי את הטיפול בנערה? ת: לא הפלנו אף אחד פה את האחריות על אף אחד, אני אתה אור ורז היינו שם עם הבחורה וכנראה שקיבלנו את ההחלטות הלא נכונות, שחשבנו שהם נכונות, אף אחד לא אמר שזה אתה, היינו שם כל אחד נתן את הדעה שלו וזה התפתח לזה אין מה לעשות…" (עמ' 9 ש' 207-213).
יושם אל לב, כי חרף ההזדמנויות הרבות שניתנו לנאשם 1 לשאול את נאשם 3 שאלות במהלך העימות, ועל אף ששאל את נאשם 3 מספר שאלות, נאשם 1 לא מצא להתעמת עם נאשם 3 על אודות טענת נאשם 3 לפיה הוא – נאשם 1 – הבטיח לנאשם 3 שעזרה בדרך.
באמרה החמישית (ת/כח') חלק משמעותי מהדברים שאמר נאשם 3 לא הוקלדו (טופס החקירה הוא בן 5 עמודים בעוד תמלול הקלטת החקירה אוחז 127 עמודים), כשנראה שהחקירה המוקלדת מתארת את השיח בין נאשם 3 לחוקר החל מעמ' 46-47 לתמלול.
לכן ההתייחסות לגרסת נאשם 3 בחקירה זו תיעשה בעיקרה על בסיס התמלול של ההקלטה.
נאשם 3 מסר שהגיע למסיבה בשעה 02:00 והחל לעבוד בכניסה (עמ' 48 ש' 7-8). בהמשך ביקש להבהיר כי הערכת הזמנים שלו מהתחלה לא מדויקות (עמ' 123 ש' 1-3).
כן מסר שהתפקיד שלו היה לעמוד בכניסה ולהתעסק עם הצמידים (עמ' 3 ש' 19-30); כי כל שעה הכין כוסית של "רד- בול " עם מעט וודקה וכי היה ער הרבה שעות והיה עייף (עמ' 5 ש' 24-35).
באשר להתמוטטות המנוחה מסר כי הבין שאשורוב הוא זה שמצא אותה או לפחות שהוא זה שקיבל את הדיווח על התמוטטותה (עמ' 7 ש' 1-21); כי אשורוב (אולי) יחד עם הפראמדיק (אור, י' ל'), נאשם 1 והבדואי אספו אותה לטנדר בו נהג נאשם 1 (עמ' 7 ש' 23-31); כי הבין שהם נסעו איתה לכניסה; כי אינו מבין מדוע לא פינו אותה; כי הוא משוכנע שאם הוא היה אוסף אותה ברכב או אם היה רואה אותה היה דורש שיפנו אותה באותו רגע והיה "מפריך" להם את האדישות ואולי הייתה תוצאה אחרת לאירוע (עמ' 8 ש' 8-38).
בהמשך סיפר כי ראה את נאשם 1 עוזב את הכניסה; כי בשלב מסוים החלו להיגמר לו הצמידים; כי לא ראה את נאשם 1 כשחזר עם הרכב והחנה אותו ולא ראה את המנוחה; כי הוא הלך לנאשם 1 ואמר לו שהוא צריך עוד צמידים (בהמשך מסר כי זה היה בין השעות שבע לשמונה בבוקר, עמ' 48 ש' 14); כי במקום נכחו אור ואנשים אחרים שחנו בכניסה וחיכו לנאשם 1 כי לא היה להם כרטיסים; כי אור ואנשים אחרים אמרו לנאשם 1 שייתן למנוחה לנוח ובאופן מטומטם הוא הצטרף לאמירות אלו אך הדגיש כי הוא לא אמר לנאשם 1 לא לפנות את המנוחה (עמ' 13 ש' 20-32); כי בהמשך מסר שאור הציג את עצמו כסמכות רפואית (עמ' 49 ש' 4-9); כי הוא עצמו לא ראה את המנוחה לפני שהצטרף לאמירה של האחרים לתת למנוחה לנוח (עמ' 52 ש' 1-7) וכי אמר זאת על בסיס מידע כוזב שקיבל מאחרים (עמ' 52 ש' 1-8).
בהמשך הוסיף כי לאחר שנאשם 1 ואור הלכו הוא המשיך לעבוד בכניסה ובחלוף רבע שעה נאשם 1 חזר לכניסה ואמר לו ללכת לראות את המנוחה במקום שהרכב שלו חונה; כי הלך לשם וראה התקהלות מסביב למנוחה; כי זה היה בסביבות השעה שמונה או שמונה ורבע לערך; כי כשראה את המנוחה לראשונה הבין שמשהו לא בסדר, שזה לא מסמים; כי עיניה של המנוחה היו פקוחות, והיא לא נראתה כמי שרק מנוחה תעזור לה; כי אמר לאנשים שהיו שם שזה לא מ"אסיד" ושצריך לפנות אותה; כי שאל אם מישהו יודע מה היא לקחה ואור אמר שהוא ילך לחפש את החברים שלה כדי לשאול אותם מה היא לקחה ועזב את המקום; כי לאחר כמה דקות גם הוא חזר לעבוד בכניסה; כי לאחר שהשמש זרחה ראה שהטנדר עומד בשמש ואמר לנאשם 1 שצריך לפנות אותה; כי נאשם 1 אמר לו שהוא קרא לעזרה וכי ביקש מנאשם 1 להזיז את הטנדר מהשמש עד שתגיע עזרה והוא הלך לעשות זאת (עמ' 14 ש' 36 – עמ' 16 ש' 26). אגב, כך ציין כי: "אמרתי ללאון טוב לפחות עד עד שתגיע עזרה הוא מרח אותי בתירוצים הבן זונה הזה אמרתי לו לפחות עד שתגיע עזרה תזיז אותה לשמש תזיז אותה לצל או משהו" (עמ' 17 ש' 9-12).
במהלך החקירה רשם נאשם 1 על גבי תצלום אוויר את המקום בו עמד ומכר כרטיסים וכן את המקומות בהם עמד לצד המנוחה [ראו את תצלום האוויר המצורף לת/כח' וההסברים של הסימונים מאחורי התצלום (עמ' 69-71 )].
בהמשך מסר כי לאחר שהזיז את הרכב נאשם 1 ביקש ממנו להשגיח על המנוחה; כי כשהגיע אל המנוחה פתח בקבוק מים וטפטף על מצחה מים (בהמשך מסר כי הכרתה של המנוחה הייתה מעורפלת וכי דיבר איתה וחיזק אותה שיהיה בסדר (עמ' 53 ש' 14-1); כי בחלוף רבע שעה שאל את נאשם 1 מה עם הפינוי; כי לאחר שעבר זמן מה, אולי ארבעים דקות, שאל את נאשם 1 שהגיע לשם מה קורה עם העזרה וזה השיב לו כי קרא לעזרה וכי צריך להגיע פראמדיק וכשאמר לו שיש לו פה בן אדם השיב שאין לו ציוד ושלא ידאג כי יבואו לפנות אותה וכשהקשה ושאל את נאשם 1 האם הוא בטוח, השיב לו זה: "בטוח מאה אחוז" (עמ' 17 ש' 13 – עמ' 18 ש' 16). כן ראו דבריו על אודות כך שנאשם 1 מרח אותו בתירוצים כמה פעמים בעניין הפינוי (עמ' 28 ש' 30-31). נאשם 3 הוסיף כי בשלב זה, להבדיל מההתקהלות הראשונה, אשורוב לא היה איתם, בעוד שחברתו לשעבר דיאנה הגיעה אליו לטנדר אך הוא לא משוכנע שהיא ראתה את המנוחה (עמ' 19 ש' 1-20).
כשעומת עם דבריה של דיאנה לפיהם הוא וההפקה מנעו את הפינוי של המנוחה, השיב כי זה לא נכון (עמ' 12 ש' 19-23) והוסיף כי דיאנה ראתה אותו ליד המנוחה לאחר שהתבקש להשגיח עליה אך אמר לה שזה לא נראה כמו LSD ושיש לפנות אותה (עמ' 12 ש' 25-35). בהמשך הוסיף כי היא ראתה אותו אולי חצי שעה לפני הפינוי וכי היא לא ראתה את כל השתלשלות האירוע (עמ' 12 ש' 37 – עמ' 13 ש' 2).
בהמשך מסר שיהודה בא וראה אותו משגיח על המנוחה והכליל אותו בטעות כמי שמטפל במנוחה, ושאל אותו מדוע הם לא מפנים את המנוחה; כי יהודה אמר שהוא בעצמו יפנה את המנוחה; כי הוא ביקש מיהודה לפנות את המנוחה אבל ה"ערסים" שהיו שם אמרו לו שאם יפנה אותה יעצרו אותו עוד בבית החולים; כי נאשם 1 אמר לו שאין צורך לפנות אותה ושאח של שריף צריך להגיע; כי לאחר עשר דקות המנוחה החלה לפרכס ולהקיא והוא לקח פיקוד על הטיפול בה; כי ניסה להציל אותה וכי הוא צרח לנאשם 1 שיתקשר למד"א וייקח את המנוחה אל הצומת במהירות; כי הוא לא התקשר מהטלפון שלו מכוון שלא הייתה לו סוללה אחרת היה הוא מתקשר; כי הבין שמערכת העצבים של המנוחה קורסת והחל לבצע לה החייאה; כי הבין לאחר שעבר הרבה זמן שנאשם 1 משקר לו ולא תגיע עזרה וכי רק אז נאשם 1 החל להילחץ (עמ' 29 ש' 6 – עמ' 30 ש' 14). נאשם 3 הוסיף כי כשהם פינו את המנוחה הוא היחידי שנשאר במקום ולקח את השוטרים למקום האירוע כשנאשם 1 והבדואי ברחו ועזבו את המקום (עמ' 40 ש' 1-33).
כשעומת עם דברי נאשם 1 שאמר שהוא – נאשם 3 – התקשר אליו בזמן הפינוי ואמר לו להחזיר את המנוחה, הגיב בסערה: "לא נכון בן זונה שקרן תביא תביא את השיחות…תוציא את כל התרשים של השיחות בן זונה…אם דיברתי אתו…בספר תורה אתה מאמין לו…אני אתן לו מכות שאני אראה אותו נשבע לך אני אתן לו מכות בספר…אני לא אמרתי בחיים לא רק שאני לא אמרתי בחיים תחזיר אותה": (עמ' 31 ש' 2-19). בהמשך, כשנאמר לו שנאשם 1 כבר הגיע איתה ללהבים, השיב: "הוא לא עזב את הכניסה לרגע הוא לא עזב את המסיבה לרגע אחד אפילו שקר שקר שקר…הוא לא עזב את הכניסה לרגע בן זונה שאני אקבל סרטן אני וכל המשפחה שלי אם הוא עזב את הכניסה אם הוא פינה… ואני בכלל לא דיברתי איתו על לא לפנות או להחזיר…ההפך הוא הנכון אני היחיד שאמר לפנות אותה שהם…הנבלות האלה הוא לא רצה לפנות אותה…תגיד לי אני יכול להגיד לו מה לעשות זה נשמע לך הגיוני" (עמ' 31 ש' 38 – עמ' 39 ש' 40).
בהמשך הוסיף כי אף אם המנוחה נטלה סמים, היא לא היתה צריכה למות, והיא מתה בגלל: "הבני זונות האלה… לא הביאו אמבולנס לא פינו אותה" (עמ' 86 ש' 12- עמ' 87, ש' 2), תוך שהוסיף כי הוא לא ראה את נאשם 1 יוצא (בפינוי הראשון, י' ל') יוצא ולכן הוא לא יכול להגיד לו אם הוא יצא או לא יצא (עמ' 91 ש' 24-25).
גם בהמשך כשהוקראו לו דבריו של נאשם 1 המשליך עליו את האחריות לאי פינוי המנוחה השיב כי: "קודם כל הוא שקרן" (עמ' 94 ש' 30) והוסיף כי הם מנסים להפיל עליו את האחריות שלהם ולהוציא אותו שקרן (עמ' 95 ש' 22-30).
נאשם 3 הדגיש בחקירתו זו את העובדה שהוא היה עובד בכניסות למסיבות ולא בא במגע עם הבליינים, וכפועל יוצא הוא לא היה נחשף למצבים דוגמת התמוטטותה של המנוחה. בד בבד שב והדגיש כי במסיבות כמעט תמיד יש אמבולנס אשר אליו יכולים לפנות מבלים שאינם חשים בטוב ומכאן שהם כלל לא מגיעים אליו (עמ' 116 ש' 1-39, עמ' 4 לחקירה המוקלדת).
כשעומת עם אמרתו הראשונה לפיה מצא את המנוחה זרוקה לצד הדרך השיב כי לא שיקר, כי התכוון שהיא הייתה זרוקה בצד על הרכב (עמ' 41 ש' 32 – עמ' 42 ש' 22), תוך שהוסיף כי בכל מקרה מסר את הפרטים המהותיים (עמ' 34 ש' 7-16, עמ' 43 ש' 37).
בעימות השני שערך עם נאשם 1 (ת/לח') התייחס נאשם 3 לטענת נאשם 1 לפיה הוא (נאשם 3) ואור לקחו מדדים למנוחה בכניסה למסיבה במהלך הפינוי הראשון, וכן לטענת נאשם 1 לפיה במהלך הפינוי קיבל שיחת טלפון מנאשם 3 בה זה אמר לו שהוא לומד רפואה, מתנדב במד"א, ראה כבר הרבה מקרים כאלה, כי היא לקחה אסיד והיא רק צריכה לנוח וזה יעבור לה, ולכן כדאי שיחזור והיא תהיה איתו ובעקבות דבריו אלו חזר למתחם המסיבה ואז נאשם 3 החל לטפל בה עד אשר אמר לו שיש צורך להזמין מד"א ואז פינו את המנוחה.
נאשם 3 השיב כי אף פעם לא שמע כל כך הרבה שקרים, כי השגיח על המנוחה ובחלוף הרבה זמן הבין שנאשם 1 משקר לו שאמר שהוא הזמין עזרה ורק אז לקח פיקוד וצרח על נאשם 1 שהמנוחה גוססת (עמ' 1 ש' 5 – עמ' 2 ש' 28).
נאשם 3 הוסיף כי נשכר לעבוד ככרטיסן; כי לא הייתה לו שום סמכות להחליט לנאשם 1 את מי לפנות ואת מי לא; כי התוודע למנוחה רק כשהם חנו בכניסה; כי נאשם 1 הציג לו את אור כסמכות רפואית באירוע ורק אז הציג את עצמו כמי שיש לו ידע אך לא אמר שלא לפנות את המנוחה אלא להיפך (עמ' 2 ש' 29-34).
בהמשך השיב שמעולם לא חייג לנאשם 1 ואמר לו לחזור בו ולא לפנות את המנוחה, (עמ' 3 ש' 38 -39).
בעימות שערך עם דיאנה (ת/מ'), חברתו דאז, התייחס נאשם 3 לדברי דיאנה לפיהם ראתה את נאשם 3 ואחרים מחכים שהמנוחה תתאושש וכן שהיא שהתה איתם ליד הטנדר בין 40 דקות לשעה כשנאשם 3 אמר לה שהם היו עם המנוחה כ-3 שעות קודם לכן, ואמר שהוא לא זוכר שדיאנה ראתה את המנוחה אך יכול להיות שהיא שמה לב אליה וכן הוסיף כי אמרו לו להשגיח על המנוחה עד שתבוא עזרה (עמ' 2 ש' 23) ואף הפנה לסיטואציה שהיתה עם יהודה ולכך שהבין שמורחים אותו (עמ' 2 ש' 26-30). בהמשך הכחיש שאמר לדיאנה שהוא יחד עם המנוחה במצבה כ-3 שעות (עמ' 3 ש' 39-40).
בעימות השלישי שערך עם נאשם 1 (ת/מב'), חזר נאשם 1 על טענתו שנאשם 3 ואור לקחו מדדים למנוחה בכניסה למסיבה וכי קיבל טלפון מנאשם 3 או ממספר אחר שבו נאשם 3 אמר לו שהוא היה במד"א ולומד רפואה ושהוא כבר ראה מקרים כאלה ושהיא תהיה בסדר ושהוא יחזור הוא יטפל בה. נאשם 3 בתגובה אמר שאין היגיון שהוא אמר שלא לפנותה אם הם כבר הוציאו אותה ופינו אותה מה עוד שהוא כלל לא ראה את המנוחה והם לא עצרו איתה בכניסה ושאין לו מעמד להורות להם להחזיר אותה. בהמשך הוסיף כי שוחח עם נאשם 1 במעצר ושאל אותו מדוע אמר שהוא (נאשם 3) חייג אליו, ושנאשם 1 אמר לו שלא ידאג שכן יבדקו את הטלפון ויראו מי באמת התקשר (עמ' 2 ש' 8-21).
כשמוטח בפניו שמניתוח של "פויינטר" והמחת"קים עולה שאכן נאשם 1 חזר לאחר שיחת טלפון שנערכה ביניהם השיב שייתכן ששוחחו על כך שנגמרו לו הכרטיסים ושב על כך שטען כי היה מקום לפנות אותה (עמ' 2 ש' 24-30).
באמרתו השישית (ת/כט') הבהיר נאשם 3 כי אור (שפגש במנוחה לפניו בתוך המסיבה), ונאשם 1 שפינו את המנוחה בראשונה הם אלו שעצרו את הפינוי ולכן לא ניתן לומר שהוא זה שמנע את הפינוי (עמ' 2 ש' 9-14); כי הוא השגיח על המנוחה, התקשר למד"א וביצע פעולות החיאה בעוד נאשם 1 שיקר לו כשאמר לו שעזרה בדרך (עמ' 2 ש' 15-16) וכי אור סבר שהמנוחה לקחה LSD בעוד הוא סבר שהיא לא לקחה LSD ולכן שלח את אור כדי שיאתר את חבריה שיאמרו לו מה היא לקחה (עמ' 2 ש' 17-18). נאשם 3 הודה כי ברוב הזמן בו שהתה המנוחה בכניסה, הוא השגיח עליה (עמ' 3 ש' 21). בהמשך חזר על כך שמנעו מיהודה לפנות את המנוחה ונאשם 1 חזר על כך שעזרה בדרך (עמ' 3 ש' 26-34). נאשם 3 הבהיר כי הוא עצמו לא פינה את המנוחה מכיוון שלא היה לו רכב, לא היה לו רישיון ואף הבטריה בטלפון הנייד שלו נגמרה. כשהוטחו בפניו דברי נאשם 1 לפיהם במהלך הפינוי הראשון הטנדר עצר בכניסה והוא ואור לקחו למנוחה מדדים ובהמשך אף ייעץ לנאשם 1 בטלפון לחזור עם המנוחה כדי שהוא יטפל בה, השיב שנאשם 1 שיקר גם במהלך האירוע וגם במהלך החקירה ושהוא לא אמר את הדברים האלה (עמ' 3 ש' 48 – עמ' 4 ש' 58). כן חזר על כך שלא ראה את התמוטטות המנוחה, ולראשונה ראה אותה כשהיתה מונחת בטנדר על שביל הגישה (עמ' 4 ש' 77-81). בהמשך הוסיף כי דרש מנאשם 1 לפנות את המנוחה מהרגע הראשון שראה אותה ובתגובה נאשם 1 אמר לו שהוא יקרא לעזרה ויפנה אותה (עמ' 5 ש' 111-114), וכשעומת עם כך שזה לקח מספר שעות, השיב שבהתחלה ראה את נאשם 1 עם פראמדיק והוא לא חלק עליהם בצורה נחרצת ואף הוסיף שהוא עצמו לא היה סמכות רפואית (עמ' 5 ש' 115-121). כן ציין שאם היה יודע שנאשם 1 משקר לו ולא הזמין עזרה, הוא עצמו היה דורש שיפנו את המנוחה מוקדם יותר (עמ' 7 ש' 188-199).
אף באמרה זו חזר על כך שבאמרתו הראשונה לא שיקר והמקור לפערים בגרסאותיו קשור בכך שלא רשמו במדויק את מה שאמר ובכך שלא הרחיב בפרטים (עמ' 4 ש' 64-67, ש' 87-88). כשעומת עם כך שחתם על אמרתו הראשונה, הפנה לתשובה קודמת בדבר מצבו אמרה זו – לאחר שהיה ער במשך 30 שעות, מעט שתוי ולאחר החוויה הטראומטית שעבר (עמ' 4 ש' 64-66, עמ' 5 ש' 95-100).
עדותו של נאשם 3
33. בעדותו (פרוט' מיום 26.5.2021) מסר נאשם 3 גרסה שונה מגרסאות נאשמים 1 ו-2 באשר למעורבותו באירוע.
נאשם 3 העיד כי היה כבן 32 בזמן המסיבה; כי הוא סטודנט לרפואת שיניים והיה בארץ בחופשת סמסטר בזמן המסיבה; כי מעולם לא עבד במסיבות כרופא או כחובש; כי הכיר את נאשם 2 ממסיבות בהן בילה ואת נאשם 1 הכיר דרך ויקטוריה מנהלת יח"צ שפנתה אליו והוסיפה אותו לקבוצת הווטסאפ; כי לפני האירוע סיכם עם נאשם 1 באמצעות קבוצת הווטסאפ לעבוד באירוע תמורת 450 ₪ וכי עבד באירוע בתור כרטיסן (עמ' 449 ש' 12 – עמ' 451 ש' 2).
כשנשאל על תפקידו במסיבה סיפר כי הגיע לאירוע ברכבו של יהודה חברו; כי עמד בכניסה למסיבה יחד עם השומרים שבדקו את הרכבים והורידו שתיה וכו'; כי הוא קיבל מנאשם 1 מעטפה ובה 50 צמידים; כי כאשר בליין הגיע היה מחליף להם את הכרטיסים שהם רכשו מראש בצמידים או שמכר להם צמידים במחיר יותר יקר וכי כשנגמרו לו הצמידים היה צריך להעביר לנאשם 1 את הכסף ולקבל מעטפה נוספת של צמידים (עמ' 451 ש' 5-9, עמ' 452 ש' 31 – עמ' 453 ש' 3).
נאשם 3 העיד כי היה בכניסה כשהמנוחה התמוטטה וכי לא ראה אותה ולא טיפל בה באותו שלב אך שמע על ההמולה ועל כך שמישהי לקחה אסיד (עמ' 460 ש' 24-33).
בהמשך העיד כי גם במהלך הפינוי הראשון של המנוחה, כשנאשם 1 עצר את הרכב בכניסה למסיבה, הוא לא ראה את המנוחה כי אם את נאשם 1 יחד עם אור והבדואי עוצרים בכניסה; כי נאשם 1 דיבר עם הכרטיסן השני ועם אור ואז הוא קרא לו ושאל אותו כמה צמידים נשארו לו ונסע (עמ' 459 ש' 28-33). כשנשאל בשנית האם ראה את המנוחה באותה עצירה, השיב בשלילה והוסיף כי היה חשוך וכי המנוחה שכבה מאחור והוא הגיע אל הרכב מקדימה (עמ' 460 ש' 3-7). בחקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 1 חזר על הדברים, הכחיש כי לקחו מהמנוחה מדדים ביציאה הראשונה והוסיף כי רק לאחר שהנאשם 1 חזר עם המנוחה הם לקחו ממנה מדדים (עמ' 488 ש' 10- 22). כשנשאל מדוע נאשם 1 יתקשר אליו במהלך הפינוי הראשון לשאול לגבי הצמידים אם בעצירה בכניסה הוא כבר שאל אותו על כך, השיב כי עברה חצי שעה ואף יותר, וכן שכשנאשם 1 שאל אותו בכניסה לגבי הצמידים, נשארו לו רק 50 צמידים (עמ' 489 ש' 31).
בהמשך שב והבהיר כי ראה את המנוחה בפעם הראשונה רק לאחר שנאשם 1 חזר עם המנוחה; כי ראה כיצד מורידים את המנוחה ומשעינים אותה על עץ וכי שאל את נאשם 1 מי זו ונאשם 1 השיב לו כי זו הבחורה שהם הוציאו (עמ' 461 ש' 1-8). כשעומת עם עדותו של נאשם 1 לפיה הוא עצר את הפינוי וחזר למסיבה עם המנוחה בעקבות השיחה שקיים איתו מהדרך השיב תחילה כי: "לא הייתה שיחה כזו", וכשעומת עם כך שמפלט השיחות עולה כי אכן התקיימה שיחה בינו לנאשם 1 (אך נאשם 1 הוא זה שהתקשר אליו) השיב: "אבל אני לא זוכר ששוחחנו…אם שוחחתי אתו זה רק על צמידים, על משהו שקשור לאירוע…שהדברים היחידים שדיברתי אתו בטלפון זה רק על הצמידים, כמה צמידים נשאר לך…" (עמ' 461 ש' 12-33).
כשנשאל מי התעניין במנוחה והיה לידה השיב שנאשם 1, אשורוב, "הערבי" ואור, אך ציין כי אשורוב ואור הגיעו אליה מדי פעם בעוד שנאשם 1 והערבי היו צמודים אליה עד שנאשם 1 קרא לו להשגיח עליה (עמ' 462 ש' 16-20). כשנשאל האם הוא נשאר ליד המנוחה השיב: "כן, אני גם השגחתי עליה, כשליאון קרא לי אחרי זה…חיכיתי שתגיע עזרה, ניקיתי לה קצת את הפנים עם מים, ולחצתי על ליאון, שאלתי כל כמה זמן מה קורה. אני הבנתי שהעזרה בדרך" (עמ' 462 ש' 16-23). כן הוסיף שנאשם 1 אמר לו שאח של שריף פראמדיק ונמצא בקרבת מקום ולאחר שהוא ייתן לה אינפוזיה היא תעמוד על הרגליים. כן הוסיף שנאשם 1 אמר לו שאמבולנס צריך להגיע (עמ' 462 ש' 25-32).
נאשם 3 העיד כי יהודה, איתו הגיע למסיבה, רצה והכין את רכבו כדי לפנות את המנוחה ברכבו והוא הסכים איתו, אך האנשים שהיו שם לא נתנו להם לפנות את המנוחה: "…נראה לכם שאתם תיקחו אותה ככה? בטונים מאוד מאיימים…יש לנו עזרה בדרך, עוד שניה מגיעה העזרה, היא בדרך…אמרתי להם, בטוח, בטוח שיש עזרה בדרך? והם אמרו לי, עכשיו, עוד דקה והעזרה מגיעה לכאן" בעקבות דברים אלה אמר ליהודה לנסוע ושהוא ידאג שהמנוחה תקבל עזרה (עמ' 464 ש' 22-32).
לאחר מכן העיד ש: "אני מסתכל על המנוחה ואני רואה אותה מתחילה להקיא…וזה מאוד הלחיץ אותי. אני רצתי לליאון, ממש רצתי אליו ואני זוכר שתפסתי לו בצווארון ואמרתי לו, בבקשה ממך תתקשר כבר לאמבולנס…תוציא את הבחורה הזו מפה. והוא ראה כמה שאני נלחצתי באותו הרגע, והוא התעשת לרגע, כי כולם היו שם קצת שתויים…ואמר לחברים שלו, אוקי, אוקי תרימו אותה לאוטו" (עמ' 465 ש' 1-8).
בהמשך תיאר נאשם 3 את פינוי המנוחה: "…אני זוכר שאני גם החזקתי לה ביד והרמנו אותה לטנדר, והוא התקשר למד"א, הוא התחיל לנסוע ועצר ונתן לי את הטלפון דרך החלון, לקחתי את הטלפון דיברנו עם המוקדנית של מד"א. וניקיתי לה את הקיא מהפה עם הבגדים שלה, ובעצם ראיתי שהיא עושה כמו נשימה אחרונה כזו, הפסקתי את השיחה והתחלתי לעשות לה החייאה, וזהו. הגענו תוך כמה דקות לצומת להבים, הורדנו אותה לבטונדה ומלמטה הגיע רכב שעצר ממולנו ויצאו ממנו שני אנשים…הם טענו שהם מתנדבים או פרמדיקים…אחד עזר לי לעשות את ההחייאה בזמן שהשני מביא עוד ציוד, ומהצומת למטה הגיע האמבולנס. כשהאמבולנס עצר ירדו ממנו החובשים אז אני כבר זזתי, והסתכלתי מאחוריי וראיתי את ליאון ואת הערבי נכנסים לרכב, טורקים את הדלתות ופותחים בנסיעה פרועה, ואני הייתי מאוד מתוסכל, כעסתי ולא ידעתי למה הם בורחים, למה לא אכפת להם לראות מה קורה איתה, וחצי דקה אחרי זה הגיעה הניידת…" (עמ' 465 ש' 8-24).
כשהתייחס לטענה לפיה מנע את פינוי המנוחה השיב: "אני לא מנעתי שום פינוי" והוסיף כי הוא היחידי שהיה אכפת לו מהמנוחה, והזכיר כי הוא זה שדרש בצעקות מנאשם 1 לפנות את המנוחה, כי הוא זה שנשאר לצד המנוחה לוודא שהיא תקבל עזרה וכי אם היה מתעלם ולא היה נשאר לעזור למנוחה לא היה מוגש נגדו כתב אישום (עמ' 469 ש' 9-26).
כשנשאל מתי לקח פיקוד על הטיפול במנוחה השיב כי מעולם לא לקח פיקוד אך הוסיף כי רק כשראה את המנוחה מקיאה הבין שהמצב חמור ולחץ על נאשם 1 לפנות אותה: "…רצתי אליו וממש כמעט חנקתי אותו" (עמ' 469 ש' 27 – עמ' 470 ש' 5).
כשנשאל על אודות המפגש שלו עם אור השיב כי פגש אותו בכניסה למסיבה לאחר שנאשם 1 או נאשם 2 הציג לו אותו; כי אור הציג את עצמו כחובש או כפראמדיק, והוא (נאשם 3) אמר לו שגם הוא התנדב בעבר במד"א ושהוא לומד רפואת שיניים בפולין. בהמשך העיד כי בפעם השניה שראה את אור זה היה לאחר הפינוי הראשון, כשהורידו את המנוחה מהטנדר והשעינו אותה על העץ, ושמע אותו, לאחר שלקח למנוחה דופק, מרגיע את נאשם 1 ואומר לו כי המנוחה נראית יותר טוב ושהיא תהיה בסדר לאחר שתנוח (עמ' 471 ש' 1-10). נאשם 3 הוסיף כי בניגוד לדברים שאמר אור הוא אמר לנאשם 1, לאחר שראה שהמנוחה לא מגיבה, כי מצבה נראה חמור יותר מ- LSD וכי חייב לפנות אותה ואז נאשם 1 השיב "אין שום בעיה, אני כבר מטפל בזה. כבר יש לנו עזרה שבדרך…" (עמ' 471 ש' 11-21). נאשם 3 הוסיף כי בהמשך אור הלך לחפש את החברים שהמנוחה הגיעה איתם (עמ' 471 ש' 27-30).
כשנשאל מתי דיבר בפעם הראשונה עם נאשם 1 על המנוחה השיב שזה היה לאחר שנאשם 1 חזר מהפינוי הראשון, כי נאשם 1 בתחילה הוריד אותה בכניסה והוא ביקש ממנו שישים את המנוחה בצל (עמ' 472 ש' 5-30). בהמשך הוסיף כי כשהם יצאו לפינוי הראשון היה דמדומים וכשהם חזרו השמש כבר זרחה (עמ' 471 ש' 31-32) בהמשך הבהיר כי כלל לא ידע שהם יצאו לפינוי הראשון ולא ראה את הטנדר יוצא ורק כשהם חזרו וראה את הטנדר חוזר הבין שהם פינו אותה (עמ' 473 ש' 4-13). כשנשאל כיצד ידע נאשם 1 שהוא לומד רפואת שיניים השיב כי הוא חושב שכך הוא הוצג בקבוצת הווטסאפ אך הבהיר כי הוא לא הציג עצמו בפני אף אחד מהנאשמים כסטודנט (עמ' 474 ש' 4-8).
בשלב זה הוא המשיך לעבוד והתחילה עוד פעם המולה סביב הטנדר שעמד. בהמשך העיד שלאחר מכן, כשנגמרו לו הצמידים, הוא הלך אל הגבעה ולקח מנאשם 1 שהיה שם צמידים, וגם פגש את חברתו לשעבר וחזר איתה לכניסה. כחצי שעה לאחר שהוא חזר לכניסה נאשם 1 התקשר אליו וביקש ממנו ללכת להשגיח עליה. כשעלה לגבעה פגש שוב את חברתו ושאל את נאשם 1 מה עם העזרה והוא השיב כי תוך 5 דקות היא מגיעה. בשלב זה חברתו חזרה למסיבה ויהודה הגיע ולא נתנו להם לפנות ובהמשך משהבחין שהמנוחה מקיאה אמר שקורה פה משהו לא טוב והחל הפינוי. (עמ' 474 ש' 26 – עמ' 477 ש' 28).
כשנשאל על-ידי בא כוחו מדוע מסר במשטרה גרסה אחרת מזו שמסר בעדותו, השיב כי בחקירה הראשונה הוא היה עייף, כי שתה קצת, כי האירוע היה טראומתי עבורו וכן שהחוקר ביקש לקצר את החקירה (עמ' 479 ש' 31 – עמ' 480 ש' 7).
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1 מסר כי שתה 4-5 כוסות וודקה-רד בול אך לא היה שתוי (עמ' 485 ש' 2-17), כי היה בהלם כששמע את הגרסה של נאשם 1 שהטיל עליו את האשמה, כי הנאשם 1 שיקר כשאמר שהוא זה שאמר לו לא לפנות את המנוחה ושיש לתת לה לנוח והיא תחזור לעצמה (עמ' 486 ש' 23-32).
נאשם 3 אישר כי בפינוי הראשון עמד בכניסה אך הכחיש כי לקח מדדים מהמנוחה והוסיף כי: "…אני לא הייתי איתם בפינוי הראשון…אני עבדתי…עבדתי בכניסה…אני מסביר לך שהם עצרו בכניסה, אני ניגשתי, עבדתי בכניסה, סיימתי את הרכב שלי ולאון שוחח כבר עם הכרטיסן השני והוא סימן לי לחלון לבוא…ירדתי לחלון של ליאון, כאילו באתי אליו לחלון ועדיין היו קצת דמדומים, על הרכב היו אנשים, היו לו בתוך הרכב אנשים והוא שוחח עם אור אלון, והוא שאל אותי, כמה צמידים נשארו לך, הכל טוב, המצב טוב? ואני חושב שהוא אמר ששלומי יבוא לכניסה להחליף אותי, אני לא זוכר בדיוק …והוא נסע" (עמ' 487 ש' 5-27). בהמשך הוסיף כי אם אור ואולי לאון טוענים ש: "…שהוא לקח מדדים ביציאה, אז אולי הוא לקח, אני לא ראיתי אותה בכלל, אז איך אני יודע?" (עמ' 489 ש' 3-6).
בהמשך הסביר שוב כי דיבר עם נאשם 1 שנהג ברכב רק על אודות כמה צמידים נותרו לו, כי לא ראה שמטפלים במנוחה מאחור וכי באותה עת היה לחץ בכניסה והם היו רק שני עובדים בכניסה (עמ' 489 ש' 17-22). כשנשאל מדוע שנאשם 1 יתקשר אליו מהדרך לשאול אותו על הצמידים אם זמן קצר לפני כבר דיבר איתו על הצמידים בכניסה השיב כי השיחה לא הייתה זמן קצר אחרי אלא בחלוף חצי שעה ואז נותרו לו רק 50 צמידים (עמ' 489 ש' 31). בהמשך הוסיף כי להערכתו חלפה אף יותר ממחצית השעה (עמ' 490 ש' 7). כשעומת עם דבריו בחקירתו לפיהם אינו זוכר כלל שנאשם 1 התקשר אליו מהדרך השיב כי אכן אמר לחוקרת שלא זכור לו שהוא שוחח עם נאשם 1 כשזה היה בדרך (עמ' 491 ש' 5-14) אך הוסיף כי לאחר שהחוקרת הציגה בפניו פלט של שיחות טלפון ואמרה לו שהיא יכולה להוציא את הפלט של השיחה בינו לבין נאשם 1 השיב כי הוא ביקש ממנה להוציא את פלט השיחה כי השיחה הזו היא האליבי שלו והיא "תנקה" אותו והוסיף כי אם שוחח עם נאשם 1 אז זה היה על הצמידים (עמ' 491 ש' 16 – עמ' 492 ש' 2). כשנשאל האם זה הגיוני שנאשם 1 ישוחח איתו על הצמידים במהלך פינוי המנוחה, השיב שזה הגיוני משום שנאשם 1 לא נכח בכניסה למסיבה באופן קבוע והיה מתקשר לבדוק מה עם הצמידים (עמ' 492, ש' 13-22). כשעומת עם כך שעל-פי פלט השיחות השיחה בינו לנאשם 1 ארכה דקה וחצי ונשאל כמה זמן לוקח לנאשם 1 לשאול כמה כרטיסים נשארו לו, השיב כי אינו יודע, כשנשאל האם יתכן שדיברו גם על המנוחה, השיב בשלילה משום שאם היה אומר לנאשם 1 שלא יפנה את המנוחה ושהוא יטפל בה הוא היה זוכר זאת (עמ' 492 ש' 26 – עמ' 493 ש' 24).
כשעומת עם דבריו של נאשם 1 לפיהם הוא (נאשם 1) לא אמר לו (נאשם 3) שיש אמבולנס בדרך, השיב בשאלה כיצד אם כן הוא יודע על אח של שריף שהתברר שהוא פראמדיק (עמ' 499 ש' 29- עמ' 500 ש' 15).
כשנשאל האם דבריו לפיהם לא נראה שהמנוחה השתמשה ב-LSD וכן שחייבים לפנות את המנוחה אינם בגדר חוות דעת רפואית, השיב בשלילה והבהיר כי אמר זאת כתגובה לדברים של נאשם 1 ואור שחשבו שמדובר באסיד ושצריך לתת למנוחה לנוח (עמ' 502 ש' 8-23). בהמשך הוסיף כי הצטרף לדעה הרווחת שהמנוחה "עשתה" LSD לאחר ששמע שהיא צעקה שהיא במצרים ודברים כאלה, דברים שנשמעו לו כמו הזיות ואולם משראה את המנוחה לאחר שהוחזרה על-ידי נאשם 1 גיבש דעתו האמיתית לפיה אין מדובר באסיד ושחייבים להוציאה (עמ' 504 ש' 21-27). כשנשאל לדברים שאמר שהוא אחראי בגלל שהוא סטודנט לרפואה השיב כי אין לו מושג באיזה הקשר הדברים נאמרו וכי בשום שלב לא אמר שהוא אחראי (עמ' 510 ש' 12-19). כשנשאל האם כשהגדיר את אור כחובש ואותו כסטודנט לרפואה, היינו כבעל הכשרה גבוהה יותר ומכאן שהוא אחראי יותר מאור, השיב כי מעולם לא אמר דברים אלו בחקירה (עמ' 511 ש' 6-18), וכשהוטח בפניו שנאשם 1 סמך עליו כסמכות רפואית ובהתבסס על דבריו חזר מהפינוי הראשון, השיב תחילה שאם נאשם 1 היה סומך עליו הוא היה מפנה המנוחה מהרגע הראשון (עמ' 512 ש' 14-23), ובהמשך הוסיף שנאשם 1 עצמו העיד שאשורוב או אור הם שאמרו לו להסתובב ולא הוא (עמ' 513 ש' 16-17).
בחקירה נגדית של ב"כ נאשם 2 אישר נאשם 3 שנאשם 2 לא היה בסביבתה של המנוחה עת הוא עצמו היה ליד המנוחה, והוסיף שנאשם 2 כלל לא היה מעורב בפינויה (עמ' 513 ש' 31 – עמ' 514 ש' 6).
בחקירה הנגדית של המאשימה נשאל נאשם 3 פעם נוספת מדוע לא סיפר באמרתו הראשונה את הגרסה המלאה, וזה חזר והשיב כי היה מעט שתוי, עייף והוסיף שהחוקר אמר לו שהוא גובה ממנו רק אמרה (כעד), כי יש לו הרבה נחקרים והבטיח שיקראו לו בהמשך להשלים פרטים. נאשם 3 הוסיף כי לא העלה על דעתו כי בגלל שמסר גרסה חסרה יאשימו אותו בשקר (עמ' 612 ש' 21 – עמ' 613 ש' 8).
כשנשאל כיצד ידעו שהוא לומד רפואה מסר שהוא אמר זאת כשהציגו בפניו את אור ושאל מדוע אור נכנס חינם למסיבה וכשענו לו שהוא פראמדיק, אז הוא אמר שהוא לומד רפואת שיניים בפולין אך הבהיר כי לא הציג את עצמו כסמכות רפואית (עמ' 625 ש' 30 – עמ' 626 ש' 3). כשנשאל האם הציג את עצמו כסטודנט לרפואה רק לאור השיב בחיוב (עמ' 626 ש' 23-24), וכשנשאל האם מישהו אחר שמע זאת, השיב שמכוון שזה היה בכניסה ייתכן שנאשם 1 או נאשם 2 גם שמעו זאת (עמ' 626 ש' 27-30). כשעומת עם דבריו בעימות שלו עם נאשם 1 שם אמר כי הציג את עצמו בפני נאשם 1 כסטודנט לרפואה כשנאשם 1 הציג את אור בפניו כחובש השיב: "אז או ליאון או שלומי" (עמ' 626 ש' 33 – עמ' 627 ש' 8, עמ' 628 ש' 1-8).
בהמשך מסר כי מבחינתו אור היה אחראי מבחינה רפואית במסיבה, ולמד זאת מכך שראה את אור לוקח דופק למנוחה כשהשעין אותה על העץ, ומכך שהוא הרגיע את נאשם 1 שיהיה בסדר (עמ' 629 ש' 18-30). כן העיד שלא שאל את אור מה הרקע הרפואי שלו ואף אישר שהוא לא הוצג כמי שאחראי על נושא הרפואה במסיבה (עמ' 631-632).
כשהתבקש להתייחס לדבריו בחקירה לפיהם הוא משלם ביוקר על כך שהצטרף בשלב מסוים לדעה הרווחת שהמנוחה לקחה אסיד, מסר שאמר זאת בכניסה לאנשים שהיו איתו דוגמת סאן (שעבד איתו בכניסה) ולא לנאשם 1 או לאור, וזאת בשלב שהם יצאו עם המנוחה לפינוי הראשון. כשהופנה לחקירתו ממנה עולה שאמר הדברים לנאשם 1 ולאור, השיב שזה לא נכון, וחזר על כך גם כשהוטח בפניו שזה מתיישב עם העובדה שנאשם 1 יצר איתו קשר במהלך הפינוי הראשון בעניין זה (עמ' 637 ש' 9, עמ' 642 ש' 13).
כשהוטח בפניו כי מדבריו בחקירה עולה שהוא המשיך להציג עצמו כבעל ידע רפואי גם כשנאשם 1 חזר מהפינוי הראשון, השיב כי כוונתו הייתה שנאשם 1 פנה אליו ולא אל הכרטיסן השני משום שהוא (נאשם 1) הבין שהוא (נאשם 3) בעל בקיאות רפואית גדולה יותר ולכן השאיר הכרטיסן השני לעבוד וממנו ביקש ללכת ולהשגיח על המנוחה (עמ' 642 ש' 25-עמ' 643 ש' 10).
כשהתבקש להתייחס לדבריו בחקירה לפיהם יהודה צעק שאם לא יפנו את המנוחה הוא יפנה אותה והוא עצמו הרגיע את יהודה שלא ידאג ושיש עזרה בדרך, השיב שזה מה שבדיוק אמרו לו (עמ' 646 ש' 11-22), אך בהמשך הוסיף כי הוא עצמו לא ביקש "לקרר" את יהודה ואף עזר ליהודה לסדר את הרכב לקראת פינוי עד אשר הגיעו אנשים והפחידו את יהודה ובשל כך אמר לו שיעזוב והוא יישאר עם המנוחה (עמ' 646 ש' 11-עמ' 648 ש' 6, עמ' 650 ש' 4-11).
נאשם 3 חזר והדגיש כי לא היה בתוך המסיבה ולמעשה עמד בכניסה שהייתה במרחק של חצי קילומטר עד קילומטר מהמסיבה עצמה ומכאן שגם לא היה לו קשר עין עם המסיבה. לנוכח האמור, טען כי לא ראה את התמוטטות המנוחה, אך אישר כי ידע שנאשם 1 יצא עם מישהי מהמסיבה. כן חזר על כך שכשנאשם 1 עצר אצלו בכניסה הוא רק שמע על כך שמדברים על מישהי שנפלה אבל לא ידע שהיא בטנדר ושוחח עם נאשם 1 על כרטיסים כשהשיחה על המישהי שנפלה נמשכה גם לאחר שנאשם 1 נסע (עמ' 658 ש' 8-עמ' 659 ש' 32).
כשנשאל מדוע לא התקשר בעצמו לאמבולנס, השיב תחילה שגם אחרים לא התקשרו, וכשנאמר לו שנאשם 1 השאיר המנוחה אצלו, השיב שנאשם 1 אמר לו שעזרה בדרך (עמ' 663 ש' 1-17). כשנשאל מדוע לא הזמין אמבולנס אם ראה שבמשך שעות העזרה לא מגיעה השיב שזה לא התפקיד שלו וגם לא חשב שנאשם 1 משקר לו (עמ' 664 ש' 1-6).
נאשם 3 הבהיר בהמשך כי נאשם 1 ביקש ממנו להשגיח על המנוחה משום שעבד אצלו ולא בשל הכשרתו הרפואית, כי הוא עצמו לא טיפל במנוחה בעת ששכבה בטנדר בכל אחד משלושת המפגשים איתה ולא לקח לה מדדים, אלא רק שטף את פניה וניקה אותה, הגם שבמפגש הראשון איתה קרא לה ולחץ לה על שריר הטרפז כדי לבדוק את הכרתה (עמ' 666 ש' 3- עמ' 669 ש' 32). כשעומת עם כך שהתנהלותו זו אינה אופיינית למי אשר התנדב במד"א שנים ארוכות, לנוכח מצבה של המנוחה, השיב ששאל את נאשם 1 מה עם העזרה והוסיף שלא היה לו עם מה לטפל במנוחה ולא חשב על זה (עמ' 670 ש' 4 – עמ' 671 ש' 32).
בהמשך שלל האפשרות שהוא עצמו ביקש לעכב פינוי המנוחה שמא יקשרו אותו לטיפול בארוע לא חוקי, מה שיכול להרוס הקריירה הרפואית שלו. בעניין זה טען כי הוא מפרסם עצמו כמי שעובד במסיבות ולא מסתיר העניין, וחזר על טענתו לפיה ביקש מהרגע הראשון לפנות המנוחה (עמ' 675 ש' 1-עמ' 676 ש' 23).
מודעות נאשם 3 למצבה של המנוחה ולצורך בפינויה
34. במנותק מהמחלוקת הקשורה בשאלה מתי נחשף נאשם 3 למנוחה לראשונה, נדמה כי אין מחלוקת שזה היה מודע מהרגע הראשון שבו נחשף למנוחה שמצבה קשה. נאשם 3 מסר בחקירתו השנייה שכבר במבט הראשון הוא הבין שהיא צריכה טיפול רפואי וכי זה לא נראה מסמים, ובחקירה מאוחרת הוסיף ש"היא נראית לי סובלת וצריך לקרוא לסיוע רפואי, צריך לטפל בה ואמרו לי אל תדאג כבר קראו למישהו ומטפלים בזה". אכן, נאשם 3 הודה כי בשלב מסוים, ייתכן ועוד קודם שראה בעצמו המנוחה אלא רק שמע על התמוטטותה, הצטרף לאמירה של אחרים ש"זה רק אסיד וזה יעבור לה", ואולם ספק בעיניי אם אמירה זו מאפילה על מקבץ הראיות המלמדות על כך שזה היה מודע לאורך כל הזמן הרלוונטי, וודאי לאורך זמן ההמתנה בו שהה לצידה של המנוחה, כי מצבה חמור, ודי אם נזכיר כי נאשם 3 עצמו טען בעדותו כי לאורך כל זמן ההמתנה הוא שב ושאל את נאשם 1 מה קורה עם הפינוי של המנוחה.
המסיבה ומאפייניה
35. אין מחלוקת שהמסיבה אורגנה ונוהלה על-ידי נאשם 1.
ישנה כאמור מחלוקת בדבר מעמדו של נאשם 2 בהקשר זה – האם הוא היה אך אחד מהעובדים במסיבה או שהוא גם היה אחד ממארגניה ומנהליה.
בטרם נתייחס לשאלה זו, יש לעמוד על מאפייני המסיבה כפי שהדבר עלה מהראיות השונות.
36. המסיבה בענייננו היא מסיבה המכונה "מסיבת טבע", היינו כזו שנערכת תחת כיפת השמיים ובה מתנגנת מוסיקה (על דרך כלל מוסיקה המכונה "טראנס") משך שעות ארוכות שלצלילה רוקדים על-פי רוב צעירים רבים.
בענייננו המסיבה נערכה בשטח הממוקם סמוך לצומת "גורל" לכיוון צפון-מזרח אשר שייך למועצה האזורית "בני שמעון" (ראו בין היתר המפות שצורפו לת/35 – דו"ח הובלה והצבעה של נאשם 1) .
המסיבה כונתה "פסיכוזה" (PSYCOZA) ופרסום על אודות קיומה הופץ באתרי אינטרנט שונים וברשתות חברתיות. בעניין זה ראו למשל ת/40 – דו"ח ביקורת במסיבה שנערך על-ידי חג'בי, כשלמזכר זה נספחים בדמות צילומים של דפי פייסבוק עם פרטי המסיבה, לרבות ליין-אפ של תקליטנים. כן צוין באחד הדפים כי עקבו אחרי של פרטי המסיבה, 11,798 איש.
בצילום דף נוסף צוין כי אמורים להיות 18 אמנים ובדף אחר שצולם צוין כי אמורות להיות שתי רחבות (של ריקודים) וכן צורף לינק למכירת כרטיסים באשראי.
למסיבה היו יח"צנים שונים שמכרו כרטיסים מבעוד מועד באינטרנט בתמורה של 100 ל-150 ₪. כן נמכרו כרטיסים בעמדת הכניסה למתחם המסיבה. ראו בעניין למשל עדותו של גיא לוי (ת/6) שהגיע לבלות במסיבה (עמ' 1-2); עדותו של עוז לוי (ת/7) (עמ' 1-2); עדותו של אבי שקרוב (ת/9) (עמ' 1-2).
במסגרת המסיבה הייתה היערכות של שתי במות, עם מערכות הגברה, מערכות טפטוף של מים (ראו עדותו של יעקב מימון (ת/4) אשר סיפק מכלית מים למסיבה בתיאום עם נאשם 1). כן עולה שהוזמנו 16 אומנים (תקליטנים, ראו עדותו של נאשם 2 עמ' 452 ש' 31-32), אנשי אבטחה, כרטיסנים, אנשי ניקיון, דוכני אוכל ואלכוהול. גם בעניין זה ראו ת/40 – בו פירט חג'בי כי במהלך ביקור שערך במתחם המסיבה בצוהרי יום המסיבה הוא זיהה מתחם של בר אלכוהול, בו היו בקבוקי וודקה רבים ופחיות משקה אנרגיה. כן זיהה טנדר עמוס בציוד שכלל בלון גז במשקל 12 ק"ג ותנור גז מפח, צליות סגורות והמון חבילות של קלחי תירס. כל הפרטים הללו תועדו על-ידו בצילומים שצורפו כנספחים.
מהעדויות עולה כי למסיבה הגיעו מאות משתתפים שעם כניסתם קיבלו צמידים.
במתחם המסיבה נוגנה מוזיקת "טראנס", ראו למשל עדותו של אבי שקרוב (ת/9) (עמ' 9 ש' 19-20).
המסיבה החלה בלילה שבין 4.8.2017 ל-5.8.2017 והייתה אמורה להימשך עמוק אל תוך יום ה-5.8.2017. בעניין זה ראו עדותו של נאשם 1 בה ציין כי המסיבה התחילה בחצות שבין ה-4.8.2017 ל-5.8.2017 והייתה אמורה להימשך עד לשעה 20:00-21:00 ביום ה-5.8.2017 (עמ' 440 ש' 28-33).
37. מהעדויות ומהראיות שהוצגו עולה כי יש צורך בקבלת מספר אישורים מקדימים כדי לקיים מסיבה שכזו, אירוע שכזה.
מאמרתה של מנהלת רישוי עסקים במועצה אזורית "בני שמעון", סופי סולומון מיום 15.8.2017 (ת/1), עולה כי כל אירוע שמתקיים במועצה עובר דרכה באמצעות בקשה שמוגשת אליה, אותה היא בוחנת ומעבירה לדרישות של מד"א, כב"ה, משטרה ואנשי מקצוע שונים. העדה נשאלה האם קיבלה פניה לאירוע שהתקיים בין 4.8.2017 ל-5.8.2017 בשטח המדובר, והשיבה שלא (עמ' 1).
בחקירתה השנייה מיום 18.10.2018 (ת/2), הבהירה כי כל מפיק שמבקש להפיק אירוע נדרש למלא טופס בקשה מסודר בו הוא מפרט את מהות האירוע ומספר המשתתפים ואז היא בוחנת אם האירוע טעון רישוי או לא, כאשר אירוע עד 500 איש תחת כיפת השמיים שבו לא מוכרים אלכוהול, אינו טעון רישוי, אך כאשר מדובר באירוע של עד 500 איש תחת כיפת השמיים שבו מוכרים אלכוהול, יש צורך ברישוי, ובכל מקרה, באירוע של מעל 500 משתתפים, יש צורך ברישוי (עמ' 1 ש' 6-10).
בהמשך הוסיפה כי המועצה עובדת בהתאם להנחיות משרד הפנים והחלטת המועצה, באופן קונקרטי על-פי מה שמכונה "פריט 7.7 ה לצו רישוי עסקים: "עינוג ציבורי – אמפיתאטרון, מקום אחר לעריכת אירוע תרבות בידור וספורט תחת כיפת השמיים, שנועד ל-500 משתתפים או יותר" (להלן: "פריט 7.7 ה'), ממנו עולה כי בקשה עקרונית לקיום האירוע אמורה להתקבל עד 30 יום לפני האירוע, כאשר צריכה להיות, בין היתר, תכנית בטיחות מוסדרת על-ידי יועץ בטיחות, אישור מהנדס, אישור חשמלאי ואף יש צורך בתשלום אגרה על פתיחת תיק. כן צוין כי יש דרישה לפנות לכב"ה ולמד"א כדי לקבל הנחיות ביחס לכל אירוע.
את כל החומר מעבירה המועצה למשטרה ולכב"ה ולבסוף היא מקבלת אישורים של אלה שביקרו בשטח. רק לאחר כל האמור, ניתן רישיון לקיום האירוע (עמ' 2 ש' 20-32).
העדה הוסיפה כי גם באשר לאירוע שאינו טעון רישוי, קרי של פחות מ-500 משתתפים, יש צורך בהגשת בקשה ובקבלת פטור מרישוי עסק, כאשר גם במקרה זה מפיק האירוע יידרש להציג אישור משטרה על-פי הצורך ותיאום של המשטרה בענייני בטיחות ואבטחה, תכנית בטיחות, קונסטרוקטור, חשמלאי, תיאום פינוי רפואי עם מד"א על-פי הצורך (עמ' 2 ש' 33-39).
העדה חזרה והוסיפה כי ביחס למסיבה דנן לא הוגשה כל פנייה (עמ' 2 ש' 43-45).
38. מת/56 – מכתב של מד"א למשטרת ישראל, עולה כי היערכות מד"א לאירועים ציבוריים כרוכה בנסיבותיו ובשיקולים שונים דוגמת המרחב הציבורי בו מתקיים האירוע, האווירה הציבורית והאיומים המשפיעים על ביטחון ושלום המשתתפים, רמת הסיכון, גיל המשתתפים באירוע, גורמי סיכון מיוחדים, אופי האירוע, התראות ביטחוניות, מרחק האירוע מתחנות מד"א סמוכות ומבתי חולים, ולנוכח האמור אין קביעה של סדר כח של מד"א ביחס לאירוע מסוים אך על-פי מספר המשתתפים.
באשר ל"מסיבת טבע", בהשתתפות 200 איש ומעלה, הנערכת בשעות הלילה במקום לא מוסדר המרוחקת מבית חולים ומתחנות מד"א, ההתייחסות אליה היא כאל "אירוע בסיכון גבוה" ולכן הסד"כ הרפואי המינימלי הנדרש יהיה אמבולנס טיפול נמרץ (אט"ן) המאויש בפרמדיק וחובש/נהג.
ובנוסף להם צוות של שלושה חובשים.
במכתב צוין גם כי במקרה של חוסר הכרה, צוות האט"ן במקום מטפל ומזעיק כוחות נוספים, כאשר מקום בו מדובר באיבוד הכרה כתוצאה מצריכת סמים, מדובר בפרוטוקול של "שינוי במצב ההכרה" הכולל טיפול בתרופה נרקאן במינונים שונים עד להשגת האפקט הרצוי.
39. מטעם המאשימה העיד השוטר חג'בי, אשר בעת הרלוונטית שימש בתפקיד רכז ראשי באבטחה של תחנת רהט, תפקיד הכולל בקרת אבטחה ורישוי. חג'בי העיד כי יינתן מענה לרשויות כשבעל עסק רוצה לפתוח עסק או כשבעל אירוע רוצה להפיק אירוע וזה פונה לרשות הבודקת את הפנייה ובהתאם לפריט 7.7 ה מעבירה פנייה אליו כאשר הוא מחתים את הפונה על התנאים הרלוונטיים של משטרת ישראל ושולח אותו למקצה שיפורים עם אישורים (פרוט' מיום 1.1.2020 עמ' 411 ש' 6-18).
חג'בי העיד כי במועד האירוע פריט 7.7 ה נתן מענה לאירועים מעל 500 איש ומתחת ל-500 איש, כאשר גם ביחס לאירועים של מתחת ל-500 איש יש צורך לפנות לרשות, לקבל תנאים לקיום האירוע מהרשות ולקבל הנחיות מהמשטרה בהלימה לחוק הבטיחות במקומות ציבוריים (עמ' 412 ש' 6-11).
חג'בי הפנה לת/39 – מסמך של המשטרה בדבר טיפול המשטרה באירועים תחת כיפת השמיים.
מדובר במסמך שנערך על-ידי העד חג'בי אותו הכניס לתיק החקירה ובו ציין כי פריט 7.7 ה מתייחס כאמור לאירועים תחת כיפת השמיים שצפי הקהל הוא מעל ל-500 איש, כאשר הפריט מתכלל את דרישות ותנאי המשטרה לקיום האירוע, כאשר בסמכות קצין המשטרה נותן האישור לגרוע או להוסיף תנאים לפי הצורך. בת/39 פירט ח'גבי את ההליך של מי שמבקש לקיים אירוע אל מול משטרת ישראל לרבות הגשת בקשה חתומה, הצגת תיק בטיחות, תכנית עסק, תיק אבטחה, תנאי מד"א לקיום האירוע ונספח של בעלי תפקידים – מי מנהל את העסק, מי המנהל הבטיחותי ומי היועץ הבטיחותי. במסמך צוין עוד כי לאחר מכן מתקיים סיור שטח יחד עם נותני אישור נוספים כגון כב"ה, מד"א, נציגי הרשות, נציגי משטרה ועוד. עוד צוין כי ביום האירוע מתקיימת ביקורת נוספת ובדיקה של קבלת כלל האישורים לרבות של מד"א, כאשר רק אם יתמלאו מלוא התנאים, יינתן אישור של המשטרה.
כן צוין במסמך זה כי על בעל העסק לפנות לרשות והיא זו שמחליטה האם יש צורך ברישוי אם לאו וכן שהמשטרה לא נותנת תנאים לאירועים מתחת ל-500 איש אך מפנה לפעול על-פי חוק ותקנות הבטיחות במקומות ציבוריים, המחייב את בעל העסק לפנות לכב"ה ולמד"א ולקבל את אישורם.
עוד צוין במסמך כי במקרה שמדובר בעסק שאינו טעון רישוי אך מתקיים עסק שכן טעון רישוי דוגמת מכירת אלכוהול, נדרש בעל העסק לפתוח בקשה ברשות לקבלת רישיון עסק למכירת אלכוהול.
למסמך זה צירף חג'בי את פריט 7.7 ה.
בסעיף 39א1 לפריט 7.7 ה צוין כי: "בעל העסק יפעל, בכפוף להוראות המשטרה לפי כל דין, למילוי הוראות לפי החוק ולקיום תנאי רישיון העסק שניתן לקיום האירוע, יהיה נוכח במקום שבו מתקיים האירוע, לפני תחילתו, בשעת קיומו ועד בסמוך לאחר סיומו, ויהיה אחראי, בין השאר, לכל אלה:
ניהול וארגון האירוע ובכלל זה העברת הנחיות המשטרה לבעלי התפקידים שמונו בהתאם להוראות פריט זה ועריכת תיאום כנדרש בין בעלי התפקידים.
קיום הסדר הציבורי, שלום הציבור ובטחונו, לפני תחילתו, בשעת קיומו ועד בסמוך לאחר סיומו וניהולו התקין.
קיום הוראות לפי כל דין של גוף הצלה כהגדרתו בסעיף 90א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א – 1971."
בסעיפים 42-43 לפריט 7.7 ה ישנן הנחיות מפורטות ביחס למכירת מזון ומשקאות משכרים.
בהמשך עדותו, חג'בי העיד כי הגיע למתחם המסיבה עצמה כדי לבדוק האם נוהל עסק ללא רישיון, כי זה מה שמעניין אותו כבקר אבטחה (עמ' 416 ש' 23-24), כי כשהגיע למקום ראה שאין גדרות, כי יש דוכנים ויש אלכוהול ולכן מדובר בעסק שהוא חייב ברישוי (עמ' 417 ש' 1-2).
חג'בי הבהיר כי במסיבה שכזו על המארגן לקבל מסמך עם חתימה של המשטרה שבה היא מציינת שאין לה התנגדות לקיום האירוע וגם זאת לאחר שמארגן האירוע ביצע שלל פעולות כמו אישור תכניות לעניין בטיחות, אבטחה וסדרנים (עמ' 417 ש' 23 – עמ' 418 ש' 2).
חג'בי העיד כי במסיבות שכאלו מפיקי האירוע נוהגים לערוך את המסיבות בהיחבא ובשקט משיקולים כלכליים, היינו מבלי לקבל מבעוד מועד אישורים מטעם המשטרה והרשויות אשר עשויות להגיע עד לכדי עשרות אלפי שקלים (עמ' 418 ש' 1-8).
חג'בי הבהיר כי במסיבה דנן הדרישות לקיום המסיבה על-פי המסמך שהציג לא התקיימו שכן לא הוגשה בקשה למשטרה ולא הוגשו תכניות, לא היה סיור שטח ולא הוגשה סקיצה (עמ' 418 ש' 10 – עמ' 419 ש' 6).
40. לא למותר לחזור ולהפנות לתשובת נאשם 1 (שאין מחלוקת שהוא היה מארגן ומנהל המסיבה) לכתב האישום במסגרתה הודה כי לא קיבל אישור לעריכת המסיבה מהמועצה המקומית "בני שמעון" וכפועל יוצא לא ידע מה היו דרישות המועצה לארגון מסיבה שכזאת.
נאשם 1 העיד כי הבירוקרטיה הנדרשת לשם קבלת האישורים היא ארוכה, לא כלכלית ולא ריאלית ולכן לא פעל לקבל האישורים (עמ' 456 ש' 1-21).
כן הודה, כי לצורך ארגון המסיבה, הוא ונאשם 2 הזמינו אמנים בשכר, רכשו שתייה, פרסמו את דבר קיום המסיבה באתרים שונים באינטרנט, שכרו שירותי שמירה, הגברה ותאורה, ורכשו צמידים וכרטיסים למכירה בכניסה.
כן הודה בכך שלצורך תפעול המסיבה, הוא ונאשם 2, באמצעות עובדים מטעמם, הקימו את מתחם המסיבה בשטח שנמצא בסמוך לגבעות גורל ולצומת להבים, בין היתר הקימו במות, הצללה, חנייה, ושער הכניסה בו נמכרו כרטיסים ונבדקו באי המסיבה והכל שלא כדין וללא קבלת אישורים מהרשויות.
בעדותו אישר נאשם 1 כי מכר שתייה חריפה מבלי שקיבל לכך היתר או רישיון:
"ש: …מעולה. שואלים אותך, האם היתה שתיה חריפה באירוע? ואתה אומר, יש לי בר אקטיבי
ואני הבאתי לשם וודקה, בירות ושתיה קלה, לא יותר מדי. זו תשובה אמתית ונכונה, לא שיקרת?
ת: זו תשובה, כן…
ש: יש לך אישור למכור שתיה חריפה בנסיבות כאלה, עם כל כך הרבה אנשים?
ת: כבר דיברנו על זה שהמסיבה היתה ללא אישורים…
ש: אז בוא, אבל אתה מסכים אתי שלעניין הזה לא היה לך אישור ברישיון, למכור שם אלכוהול, ואתה מכיר את הסכנות בעניין? אני שואלת.
ת: כן." (עמ' 509 ש' 16 – עמ' 510 ש' 8).
כן ראו דברי נאשם 1 בעדותו לפיהם מדובר במסיבה שנערכה ללא אישורים (עמ' 534 ש' 28-32)
וכן "ש: …אתה עשית את זה ללא רישיון ובלי פרסום כתובת, כשאתה יודע שהאירוע הזה הוא
אירוע בלי רישיון ולא חוקי.
ת: כן.
ש: בניגוד לחוק? אוקי. בסדר.
ת: זה היה אירוע ללא אישורים. כן.
ש: כן. בניגוד לחוק. ללא אישורים." (עמ' 535 ש' 10-17).
כאן המקום להזכיר כי נאשם 1 ניסה תחילה לצייר את המסיבה כמסיבת חברים קטנה מעוטת משתתפים שהופקה שלא לצורך כלכלי ואשר הוגדרה על ידו באמרותיו כ"מסיבת כובע", דהיינו מסיבה שהמשתתפים בה תורמים לתוך כובע סכום כסף נמוך כדי להשתתף במימון המסיבה.
כך, באמרתו הראשונה (ת/א'), כשנשאל ביחס לצורך בקבלת אישורים למסיבה, השיב כי זו המסיבה הרביעית שהוא מארגן וכי באף אחת מהמסיבות שארגן לא קיבל אישור (עמ' 4 ש' 89-91). בהמשך מסר כי גם בשלוש המסיבות הקודמות שהיו באותו מקום לא קיבל אישור אבל הוסיף כי מדובר על אירועים קטנים של בין 100 ל-150 משתתפים (עמ' 5 ש' 100-101). בהמשך מסר כי המסיבה הייתה מכוונת להיות מסיבה לחברים וכנראה שאנשים הפיצו את מיקום המסיבה ועל כן הגיעו הרבה מבלים (עמ' 4 ש' 84-87).
כשנשאל כיצד מתיישבת טענתו שארגן מסיבת חברים קטנה עם הפצת 800 פלייריים השיב כי בפלייר לא פורסם מיקום ומי שרצה להגיע היה צריך להתקשר אליו והוא היה קובע מי יגיע (עמ' 7 ש' 171-177). תשובה דומה ענה כשנשאל כיצד תכנן מסיבת חברים קטנה כשבאתר המסיבה היו 9,000 לייקים והסביר שהוא שלט על מי שהגיע, כי באתר לא פורסם מיקום אלא רק טלפון שלו הוא סינן את המשתתפים (עמ' 5 ש' 116-123).
כשנשאל על אודות האופן בו נמכרו הכרטיסים למסיבה השיב כי מדובר באירוע "כובע" קרי: "…אירוע שהקהל מפרגן ויש אנשים שעוברים ואוספים כסף לכובע" והוסיף כי הוא עצמו עמד בכניסה עם כובע ואסף מכל מי שהגיע עם רכב 20-30 ₪ (עמ' 3 ש' 30-39), וכי עד שהגיעה המשטרה צבר כ-7000 ₪. כשעומת עם כך שבקבוצה של האירוע ב"פייסבוק" נראה כי נמכרו לאירוע כרטיסים ואין מדובר במסיבת כובע השיב כי הזמין 100 כרטיסים שכל אחד בשווי 100 ₪ אך הם ירדו ממכירת כרטיסים כי לא היו הרבה נרשמים (עמ' 7 ש' 195 -203).
באמרתו השנייה (ת/ב') התפתחה והשתנתה גרסתו בעניין זה כשעומת עם כך שנמכרו כרטיסים לאירוע. תחילה מסר כי אמנם זו הייתה מסיבת כובע אבל גם נמכרו כרטיסים. כשהתבקש להסביר את הסתירה לדברים שמסר באמרתו הראשונה לפיה ארגן מסיבת כובע מסר גרסה מתפתלת: "…שמי שחבר אנחנו גבינו ממנו כסף כובע, ומי שלא אנחנו גבינו ממנו כרטיס…צמיד והוא נכנס למסיבה…100 ₪ במוקדמות ובכניסה זה תלוי באנשים. זה יכול להיות 100 ₪ או 120 ₪ או 130 ₪ וכל החברים הטובים נכנסו בחינם לגמרי" (עמ' 2 ש' 19 – עמ' 3 ש' 25).
בהמשך מסר כי מכר כרטיסים בעלות של 100 ₪ חלק במזומן וחלק באמצעות אתר האינטרנט, כי מכר 35 כרטיסים דרך האתר כשהבליין משלם 125 ₪ מתוכם 25 ₪ עוברים לעמלה ו-100 ₪ מועברים אליו, כי בסך הכל מכר להערכתו במכירות המוקדמות כ-70 כרטיסים (עמ' 3 ש' 53 – עמ' 4 ש' 60).
41. בעדותו עומת נאשם 1 עם התיאור שמסר בחקירתו הראשונה כי מדובר במסיבת כובע והתבקש להסביר את הסתירה בדבריו. נאשם 1 השיב תשובות חסרות הגיון כמו למשל שכאשר דיבר על מסיבת כובע התייחס בכלל למסיבה אחרת וייחס זאת לעובדה כי מדובר בחקירתו הראשונה במשטרה ולכך שלא היה מפוקס, תשובות שלא מסתדרות עם הפרטים המדויקים שמסר בתשובות אחרות שנתן בחקירתו אשר מלמדות כי אכן התכוון למסיבה הנוכחית ולא למסיבה אחרת, מה עוד שגם בחקירה השנייה שלו המשיך לדבוק בגרסה שמדובר במסיבת כובע: "בחקירה הראשונה שלי הייתי אחרי כמעט 30 שעות ללא שינה…אני לא באמת הייתי מפוקס, ומה שהשוטר שאל והתשובות שעניתי, הוא שאל אותי על האירוע הזה ובכלל עניתי לו על אירוע אחר…על האירוע הראשון שעשינו… מהעייפות ומהטראומה של הרגע, וחוסר פיקוס לגמרי, לא באמת הקשבתי לחוקרים שם." (עמ' 453 ש' 9-27). בהמשך ניסה להסביר את הסתירות בדבריו בכך שמסר דברים לא מדויקים אך לא שיקר: "…עובדה שאפילו נתתי לו גם את איפה שעשינו את הכרטיסים, כמה כרטיסים עשינו וכו', וכו'…הם לא יכולים להגיד ששיקרתי…" (עמ' 453 ש' 19-22).
למען הסר ספק, בעדותו כבר הודה שהמסיבה לא הייתה מסיבת כובע אלא מסיבה בה נמכרו כרטיסים (עמ' 453 ש' 17-19).
42. אף נאשם 2 מסר באמרתו הראשונה (ת/יט') כי מדובר במסיבת כובע של חברים במסגרתה הקהל שמגיע מפרגן ושם כסף בכובע. כשנשאל האם נתנו כרטיסים למי שנמצא במסיבה השיב כי כל מי שנכנס למסיבה קיבל צמיד (עמ' 4 ש' 94-107). כשנשאל האם גבו כסף על אלכוהול השיב כי היה בר אקטיבי ששייך לנאשם 1 ואנשים שתו בו חופשי ללא תשלום כנשאל עם זה הגיוני שלא משלמים על אלכוהול השיב תשובה סתמית: "זה בר אקטיבי" (עמ' 6 ש' 159-164). כשנשאל האם היה לנאשם 1 אישור או היתר לערוך מסיבה השיב תחילה כי אינו יודע וכשנשאל כיצד הוא עובד אצל אדם מבלי לבדוק אם יש לו אישור שינה גרסתו והודה כי ידע שאין אישור למסיבה (עמ' 6 ש' 165-168).
כשנשאל באמרתו השנייה (ת/כ') איך ידע שמדובר במסיבת כובע השיב כי נאשם 1 אמר לו שמי שיבוא מעבר לאלה שקנו כרטיסים ישלים בכובע. בהמשך מסר כי כרטיס עלה 120 ₪, כי אפשר היה לרכוש כרטיסים באשראי באמצעות לינק וכי אין לו מושג כמה כרטיסים נמכרו (עמ' 6 ש' 163 – עמ' 7 ש' 171).
בעדותו התייחס נאשם 2 לאופן התשלום למסיבה והשיב כי התשלום בוצע באמצעות לינק לאשראי שנאשם 1 פתח (עמ' 451 ש' 20-32). כשנשאל מדוע מסר בחקירתו כי המסיבה הייתה מסיבת כובע השיב כי: "פחדתי שהאחריות תיפול עליי, של האירוע, שלא בצדק" וכשנשאל האם שיקר בחקירתו השיב: "לא בדיוק שיקרתי, אבל היו דברים שלא דייקתי בזמן הנכון" (עמ' 452 ש' 22-27). בהמשך הוסיף כי מעבר ללינק לאשראי היו גם יחצנים שמכרו כרטיסים למסיבה, וכשנשאל מתי בוצע איסוף הכסף מהיחצנים השיב כי זה יכול להיות לפני האירוע, באירוע או לאחר האירוע תלוי בסיכום עם מפיק האירוע (עמ' 453 ש' 4-30).
בהמשך העיד כי המסיבה הייתה "מסיבת מחתרת": "ש: אתה ביררת עם נאשם 1 לגבי הרישיון של המסיבה… כמי שהפיק מסיבות בעבר? ת:זה מחתרת ואני ידעתי שזו מחתרת. ש: מה זאת אומרת מחתרת? ת: מסיבת מחתרת, לא חוקית, זה נקרא מחתרת. ש: וידעת שזו מסיבה לא חוקית? ת:כן. ש:למה היא לא חוקית? ת: היא לא חוקית, כי היא לא מאושרת על ידי המשטרה. כי המשטרה, כשאתה מבקש ממנה, לפי מה שאני יודע ממפיקים…" (עמ' 550 ש' 24 – עמ' 551 ש' 2).
43. לסיכום עניין זה, ניתן לומר כי על מארגני המסיבה דנן היה לפנות לרשויות המתאימות מבעוד מועד, לקבל את האישורים המתאימים ולפעול בהתאם להנחיות, לרבות בהקשר של טיפול, בריאות וחילוץ על-ידי מד"א, ולו בשל כך שבמסיבה נמכר אלכוהול.
נאשמים 1 ו-2 שארגנו המסיבה ידעו גם ידעו כי המסיבה שארגנו היא לא חוקית ("מחתרת" כלשונם), ושהם לא עמדו בתנאים המקדמיים לארגן מסיבה כדין.
מספר המשתתפים במסיבה
44. מהראיות והעדויות השונות עולה כי למסיבה הגיעו למעלה מ-500 אנשים.
נאשם 1 אמנם מסר באמרתו הראשונה (ת/א') כי הוא מעריך שבמסיבה היו כ-400 משתתפים, כי זה מה שהוא ספר בערך (עמ' 3 ש' 26-29). יחד עם זאת ראוי לזכור כי מדובר באותה אמרה שבה הוא תיאר את האירוע כ"אירוע כובע" מה גם שהוא ציין שהמסיבה הייתה צריכה להסתיים עד השעה 15:00 בצהריים, נתונים מהם חזר בגרסאותיו המאוחרות (עמ' 3 ש' 25-31).
באמרתו השנייה (ת/ב') נתן כמה התייחסויות בנוגע למספר האנשים שהיו במסיבה או למספר האנשים שצפה שיהיו במסיבה. כשנשאל על אודות כך שאמר בחקירה קודמת שצפה שיגיעו 650 איש תיקן את החוקר ואמר "לא, אמרתי לך 550, אבל לפני המסיבה צפינו שיבואו בין ה-150 ל-300 לא ציפינו שיגדל כל כך" (עמ' 5 ש' 126-127). בהמשך טען כי לפני האירוע ציפה לבין 150 ל-300 משתתפים (עמ' 9 248-249).
באמרתו השלישית (ת/ה') כשעומת עם כך שאמר לאשורוב שהגיעו 700 איש, מסר כי מדובר בהערכה וכי כשנכנס לאירוע נראה לו שהגיעו כ-400 משתתפים (עמ' 7 ש' 200-203).
על הערכה זו של 400 משתתפים חזר גם באמרתו השישית (ת/ יב') (עמ' 5 ש' 131-133).
בעדותו לעומת זאת, כבר מסר כי להערכתו היו 200-300 משתתפים.
הראיה המהימנה ביותר לטעמי לעניין מספר המשתתפים היא ת/34 – תצלום מסך משיחת וואטסאפ שהוחלפה בין נאשם 1 לבין אשתו, טל, בה מסר לה בתשובה לשאלותיה, האם מגיעים אנשים והאם זה עומד בציפיות שלו, כי "…בינתיים בסדר עדיין בוקר יש פה 750 בערך בנתיים".
אמירה זו של נאשם 1 היא הראיה המהימנה ביותר משום שנאשם 1 הוא זה שעבד מול מוכרי הכרטיסים בשער הכניסה למסיבה והיה מעביר להם חבילות צמידים וכו'. הוא קיבל את הדיווחים ממוכרי הכרטיסים וגם את הכסף. בעניין זה ראו למשל עדות נאשם 3. הואיל ומהראיות עולה שפרט לנאשם 3 היה לפחות עוד מוכר אחד שעמד בכניסה, והואיל ונאשם 1 הוא זה שריכז העניין, נראה כי הוא זה שהחזיק במירב המידע ביחס למספר האנשים שבפועל הגיעו למסיבה.
כפי שכבר פורט, קשה לסמוך על גרסתו של נאשם 1 בשל חוסר מהימנותו ולכן אין להתפלא שזה ניסה למזער בחקירותיו ובעדותו את מספר המשתתפים במסיבה, ואולם סבורני כי בהודעת הווטסאפ ששלח לאשתו "הסיח נאשם 1 לפי תומו", שכן בעת כתיבת ההודעה הוא טרם נחקר כחשוד ולא הייתה לו מוטיבציה למזער את מספר המשתתפים. כאמור מדובר בהתכתבות עם אשתו, בזמן אמת, ולא נמצאה כל סיבה שזה יטעה אותה ביחס למספר האנשים שכבר הגיעו.
כשעומת נאשם 1 עם אמירתו שיש בערך 750 איש השיב שמהתמונות ניתן לראות שלא היו יותר מ-200-300 איש (עמ' 460 ש' 5 – עמ' 461 ש' 14), ובהמשך, בעדות מיום 9.5.2021 העיד כי לא היו יותר מ-200 איש (עמ' 454 ש' 1-13).
45. נאשם 2 העיד כי למסיבה היו צריכים להגיע 500-600 איש וכי עד השעה 10:00 הגיעו מלא אנשים אך בהמשך היו צריכים להגיע עוד אנשים (עמ' 589 ש' 9-17).
בהקשרו של נאשם 2, ראוי להפנות לאמרת דודתה של המנוחה, הגב' נועם אפרתי (ת/22), אשר הוגשה בהסכמה, אמרה שבה ציינה כי נאשם 2 אמר לה בשיחת טלפון שבמסיבה היו אלף איש ולכן לא יכול היה לראות את המנוחה מההתחלה (עמ' 2 ש' 8).
46. על אודות ההמון שהגיע למסיבה ראו גם עדותו של נאשם 3 שדיבר על הלחץ בכניסה ועל כך שהמון רכבים והמון אנשים הגיעו (עמ' 489 ש' 21 לפרוטוקול מיום 26.5.21). בחקירה נגדית אישר כי הוא לא יודע לומר במדויק כמה אנשים היו במסיבה (500 או אלף נראה לו אותו דבר) אך ציין "שזה היה נראה כמו 1,000 אנשים" (עמ' 656 ש' 11-25), כי היה בעבר ב-7 מסיבות וזו המסיבה הגדולה ביותר בה היה, שכן הכל היה בה כפול- הגברה כפולה, הצללה כפולה, דקורציה כפולה, בר כפול טפטפות מים כפולות, שני אזורי ריקודים, שתי במות פעילות עם שני תקליטנים שעובדים במקביל (עמ' 657 ש' 1-33).
בחקירתו (ת/כה') מסר נאשם 3 כי להערכתו במסיבה היו 500 איש (עמ' 2 ש' 50-51) ובחקירות נוספות מסר שהיו קרוב לאלף איש (ת/כח' ב (תמלול החקירה, עמ' 4 ש' 26, ת/כט' עמ' 6 ש' 145).
47. העד אשורוב, שעסק על-פי הנטען באבטחת המסיבה, גם הזכיר בעדותו שהיו 700 איש במסיבה (ראו פרוט' מיום 9.7.2019, עמ' 69 ש' 27-26, עמ' 70 ש' 27, עמ' 74 ש' 4, עמ' 118 ש' 6, נ/1 עמ' 4 ש' 91-92, נ/2 עמ' 3 ש' 21-22, נ/5 עמ' 6 ש' 145).
48. הואיל ולא היה קיים תיעוד מדויק של מספר המשתתפים, וקיימות עדויות שונות, לרבות של משתתפים במסיבה, ביחס למספר האנשים שנכחו במסיבה (ולא אל כולן התייחסתי בסקירה), עדויות שהן פרי הערכה סובייקטיבית, קשה לקבוע במדויק כמה אנשים היו במסיבה. יחד עם זאת, ממקבץ הראיות שפורט, ובעיקר לנוכח ת/34 שמצאתי אותה כראיה מהימנה, מוצא אני לקבוע כי למסיבה הגיעו למעלה מ-500 אנשים. קביעה זו נעשית מתוך הנחה מקלה עם הנאשמים במובן זה שמ-ת/34 עולה שבעת כתיבת ההודעה (שלא הייתה בשלב סיום המסיבה ולכן ישנה סבירות שאף לאחריה הגיעו אנשים למסיבה) הגיעו כבר כ-750 איש.
ואולם, אף אם למסיבה לא הגיעו 500 משתתפים, הרי שכעולה מהראיות והעדויות שפורטו לעיל בכל מקרה היה צורך לפנות בבקשה מתאימה למועצה האזורית וכן למשטרת ישראל, לנוכח כך שבמסיבה נמכר אלכוהול ומכאן שמדובר במסיבה שהייתה חייבת בקבלת רישיון (ראו למשל אמרת נאשם 1 על אודות מכירת אלכוהול באירוע, ת/א' עמ' 4 ש' 67-75 וכן ת/40 – דו"ח על הימצאות בר אלכוהול ובקבוקי אלכוהול רבים שנמצאו במתחם המסיבה).
49. כמפורט לעיל, נדמה כי לא קיימת מחלוקת בין הצדדים כי המסיבה נערכה בניגוד לדין, מבלי שהתקבלו הרישיונות והאישורים המתאימים על-ידי הרשויות השונות, ואם מצאתי להרחיב בעניין זה חרף העדר מחלוקת, הרי שהדבר נעשה לצורך ביסוס שאלת האשם כפי שיפורט להלן. למען הסר ספק אף אם יטען הטוען כי לא הייתה תמימות דעים בין כל הנאשמים והמאשימה לעניין כך שהמסיבה נערכה בניגוד לדין, הרי לנוכח התשתית הראייתית שפורטה לעיל אני קובע זאת כממצא עובדתי.
השימוש בחומרים משני תודעה ב"מסיבות טבע" בכלל ובמסיבה דנן בפרט
50. מהעדויות השונות שנשמעו עולה כי התופעה של שימוש בחומרים משני תודעה בכלל וסמים בפרט ב"מסיבות טבע" היא תופעה שכיחה.
על אודות כך העיד ג'מיל אשר מסר כי מי שבא למסיבות האלה בא "לעשות סמים", ושבמסיבה שכזו מאות משתתפים "עושים סמים" (פרוט' מיום 9.7.2019, עמ' 33 ש' 23-29).
נאשם 1 העיד כי הוא מכיר תופעה של אנשים שמגיעים "מתודלקים" באלכוהול (דהיינו צרכו אלכוהול) עוד קודם להגעה ל"מסיבות טבע" (עמ' 471 ש' 17-23).
נאשם 2 העיד כי התופעה של אנשים ש"מתדלקים" עוד מהבית בשתייה ומשתמשים בכל מיני סוגים של סמים פסיכודליים ומערבבים סמים ב"מסיבות טבע" היא תופעה מאוד מקובלת (עמ' 460 ש' 1-23). בהמשך העיד כי במסיבות טבע נהוג יותר לקחת סמים מסוג "אסיד" מאשר "קוקאין" (עמ' 535 ש' 22-29).
באמרתו הראשונה (ת/יט') מסר כי ראה במסיבה אנשים מעשנים ג'וינטים, חשיש וגראס (עמ' 6 ש' 157-158, עמ' 7 ש' 191-192).
גם אור העיד שבמסיבות אנשים לוקחים סמים (עמ' 43 ש' 16-18, עמ' 44 ש' 8-11 מיום 3.7.19).
51. העדים השונים העידו על התופעות שנצפות על מי שלוקחים סמים ב"מסיבות טבע".
ג'מיל העיד כי במסיבות לוקחים סם מסוג "אסיד" שגורם "לעליה וירידה", גורם לאנשים "להיזרק", "שפתאום הם לא אתנו. יש גוף, אין אף אחד בבית, הם בעולם משלהם… ולא מתעלפים או מאבדים דופק או מאבדים הכרה או לא יודע מה" (עמ' 34 ש' 1-32).
בהמשך התייחס למושג בו השתמש באחת מחקירותיו למצבה של המנוחה, כמצב של מישהי ש"התפלפה", והבהיר כי "'התפלפה' זה קצת מעבר ל'להיזרק', זה שלב אחד לפני אשפוז פסיכיאטרי או מיון, אחד מהשניים" (עמ' 35 ש' 20-21).
כן ציין כי בדרך-כלל השפעה של סם שלוקח במסיבה נמשכת עם "דיצים" למשך 26 שעות, אך במקרה זה ההשפעה הייתה למשך שלושה ימים (עמ' 51 ש' 26-32).
52. נאשם 1 גם העיד כי הוא מודע לכך שבמסיבות שונות, בין אם חוקיות ובין אם לא חוקיות, היו אנשים שמתו במהלך המסיבה (עמ' 543 ש' 15-18).
נאשם 2 העיד כי מניסיונו האישי של שימוש בסמים במסיבות ומהסתכלות על אנשים אחרים במסיבות, תופעות של רעידות ושל אנשים ש"מתפלפים" שצריכים מנוחה עקב שימוש בסמים הן תופעות מקובלות (עמ' 460 ש' 26 – עמ' 461 ש' 12).
נאשם 2 הוסיף כי הוא כל הזמן רואה במסיבות אנשים ש"מתפלפים" (עמ' 597 ש' 17).
גם אור ראה במסיבות אנשים שנזרקו ונשכבו במסיבות לאחר שהשתמשו בסמים (עמ' 45 ש' 28-30) אך ביקש להדגיש כי גם כשראה אנשים כאלה לא משאירים אותם במצב שכזה (עמ' 45 ש' 25)
53. על כך שבמסיבה דנן היו סמים ראו עדותו של ג'מיל שהתרשם שהיו הרבה סמים (עמ' 33 ש' 7-12); עדותו של נאשם 2 בה מסר כי ראה עוד אנשים שהשתמשו בסמים ו"התפלפו" (עמ' 463 ש' 32 – עמ' 464 ש' 7, עמ' 537 ש' 26-32); עדותו של נאשם 3 על אודות כך שחברה הגיעה למסיבה השתמשה במסיבה בסמים (עמ' 484 ש' 2-9 לפרוטוקול מיום 26.5.21) אמרתו של העד לוי עוז שהוגשה בהסכמה (ת/7, עמ' 2 ש' 54 – עמ' 3 ש' 56) בה השיב כשנשאל האם ראה אם מוכרים סמים במסיבה, כי מידי פעם באו אנשים ושאלו אותו האם הוא "מסודר"; עדותו של יהודה (עמ' 279 ש' 24-29).
האם נאשם 2 הוא ממארגני ומנהלי המסיבה?
54. כאמור אחת המחלוקות העיקריות קשורה בשאלת תפקידו ומעמדו של נאשם 2. בעוד שהמאשימה טענה שנאשם 2 הוא שותפו של נאשם 1 בהפקת המסיבה ו"בבעלות" עליה, נאשם 2 טען כאמור כי הוא היה תפאורן בלבד ורק סייע בהפעלת הבמות (ראו למשל עמ' 455 ש' 17 לעדותו).
כפי שיפורט להלן, נאשם 2 לא רק הקים התפאורה או הפעיל הבמה כפי שביקש הוא להציג, כי אם נטל הוא חלק משמעותי ביותר בארגון המסיבה והיה שותף מלא של נאשם 1. נדמה כי נאשם 2 עשה כל שיכל כדי להרחיק את עצמו מתפקיד ניהולי ומארגון של המסיבה, זאת מתוך הבנה שהדבר יסייע לו בהסרת האחריות ממנו לתוצאות הטרגיות של המסיבה. כפי שציינה המאשימה בסיכומיה, על דרך הילוכו של נאשם 2 בעניין זה ניתן ללמוד בעקיפין גם מתשובתו לפיה פחד שהאחריות של המסיבה תיפול עליו שלא בצדק, עת נדרש להסביר מדוע מסר גרסה ראשונית שקרית בדבר כך שהיה מדובר ב"מסיבת כובע" (עמ' 452 ש' 18-24). התנהלותו זו של נאשם 2 מלמדת על כך שזה לא חשש להציג בפני גורמים רשמיים, במסגרת חקירה, גרסה שקרית, מתוך מחשבה שהדבר יסייע לו להסיר ממנו אחריות.
באופן דומה, זה הודה ששיקר בגרסה ראשונית כשלא מסר שהוא ניהל את יחסי הציבור של המסיבה, בשל החשש שתיפול עליו האשמה של האירוע (עמ' 457 ש' 22 עד 458 ש' 6).
על כך שנאשם 2 לא היה אך עובד נוסף במסגרת המסיבה כי אם אחד מי ממארגניה ומנהליה, ניתן ללמוד גם מהעובדה שהוא דאג להזמין בעצמו עובדים אחרים לאירוע. כך למשל נודע שנאשם 2 הזמין את קאבבצ'י אשר שימש כתקליטן, ואולם בהמשך כבר אישר כי הזמין גם את אשתו של קאבבצ'י – ויקטוריה לשמש כמנהלת יחסי הציבור של המסיבה (עמ' 454 ש' 22). ויקטוריה אישרה כי נאשם 2 הוא זה שהזמין אותה לעבוד במסיבה (ראו עדותה של ויקטוריה מיום 16.9.20 עמ' 405 ש' 1-17).
על אודות כך שנאשם 2 היה אחד ממארגני ומנהלי המסיבה ניתן ללמוד, בעקיפין, גם מהעובדה שזה ניהל ואירגן מסיבות בעבר. אכן, אין הכרח ללמוד שמי שארגן וניהל מסיבה בעבר יהיה גם זה שמארגן ומנהל מסיבה אחרת, שכן ישנה אפשרות שאדם יארגן וינהל מסיבה אחת ואך יעבוד במסגרת מסיבה אחרת, ואולם עת נבחנת שאלת תפקידו ומעמדו של אותו אדם בהחלט ישנה חשיבות לבדוק עד כמה אותו אדם בקיא ברזי עולם מסיבות הטבע, עד כמה זה בעל יכולת לנהל ולארגן בעצמו מסיבות וכיוצא באלה נתונים אשר יכולים לסייע בגיבוש המסקנה בדבר תפקידו במסיבה מסוימת.
נאשם 2 בעצמו העיד כי ארגן בעבר מסיבות (עמ' 447 ש' 8) ואף אישר כי היה מעורה בסצנת המסיבות, אף יותר מנאשם 1 (עמ' 483 ש' 15-21).
55. לא למותר לציין, כי נאשם 2 עצמו לא היה עקבי בעדותו ביחס לתפקידיו במסיבה. תחילה ציין, כאמור לעיל כי היה אחראי על התפאורה ועל ניהול הבמות, אך בהמשך גם הוסיף שהיה מנהל יחסי הציבור של המסיבה (עמ' 449 ש' 26).
נאשם 2 הסביר כי לא ניתן להגדירו כ"מפיק" או כמנהל המסיבה משום שלא השקיע כסף במסיבה בשל היעדר יכולת כלכלית (עמ' 455 ש' 1-5). לצד זאת הוסיף כי בינו לבין נאשם 1 היה סיכום של חלוקת רווחים, במידה והמסיבה תצליח באופן של "50-50" (עמ' 458 ש' 20-21). בהמשך, כשהתבקש להסביר את הרציונל של טענתו שהוא היה שותף של נאשם 1 באופן של "50-50" רק ברווחים, בעוד שאם המסיבה תפסיד, ההפסד יהיה כולו של נאשם 1, השיב כי "הייתה לי השפעה על יחצנים, על הרבה דברים בסצנה הזו, וזה היה ההסכם. אני חושב שאני עשיתי אתו גם עוד איזה אירוע כזה לפני גם עם ההסכם הזה, אני לא זוכר בדיוק, אבל אני כמעט בטוח" (עמ' 486 ש' 1-3).
במהלך עדותו מסר נאשם 2 שנאשם 1 היה "נותן מכל הלב" למרות שהמסיבות לא היה העיסוק העיקרי שלו (עמ' 485 ש' 1-4). בהמשך, כשעומת עם כך שגרסתו זו בדבר שותפות ברווחים בלבד, ועוד באופן של "50-50", מוקשית לא רק בשל היעדר ההיגיון שבה אלא גם לנוכח העדויות שנשמעו על אודות הקשיים הכלכליים שלו ושל נאשם 1, השיב באופן תמוה כי הכסף הוא לא העניין כי אם ההנאה שאתה יוצר ונותן לאנשים (עמ' 486 ש' 6). גם בהמשך נאשם 2 התקשה להסביר מה הרציונל של השותפות לה טען, שותפות שנעדרת הגיון כלכלי, למצער בעניינו של נאשם 1, וודאי על רקע מצבו הכלכלי הרעוע של נאשם 1 אותה עת, ועל כן יש לתמוה על אודות כך שהם פחות מתעניינים בכסף כי אם יותר בהנאה שהם יוצרים עבור אחרים.
נאשם 2 העיד שלמסיבה הוזמנו כ-16 אמנים, שאת רובם הזמין נאשם 1, בעוד שהוא הזמין אומן אחד בלבד – קבבאצ'י (עמ' 452 ש' 28- עמ' 453 ש' 3), כי נאשם 1 הוא זה שהזמין את הספקים של המסיבה (עמ' 454 ש' 6-22). וכשנשאל: "…האם אתה עשית איזושהי פעולה לסגור עם מישהו את עצם הביצוע במקום" השיב: "שום דבר שום דבר" (עמ' 454 ש' 14-17).
בהמשך העיד כי לא הוא זה שסגר את ההזמנות מול הספקים; כי הוא לא הבעלים של האירוע ולא הוא זה שהשקיע את הכסף; כי לא הייתה לו אפשרות כלכלית להשקיע כסף במסיבה וכי אחריותו הצטמצמה רק לחלק של התפאורה והפיקוח על הרחבה (עמ' 454 ש' 31 – עמ' 455 ש' 19).
נאשם 2 הודה בעדותו כי שיקר בחקירות בין היתר ביחס לשאלות הקשורות לאופן הגעת הטנדר של נאשם 1 אליו הביתה ולכך שהוא זה שלקח את הטנדר של נאשם 1 (תוך שטען שחשש לומר זאת בחקירתו במשטרה מכוון שנהג ללא רישיון נהיגה) (עמ' 457 ש' 4-21); לכך שהוא שימש רק כתפאורן ולא הזכיר שהוא ניהל גם את כל היח"צ של המסיבה משום ש:"אני פחדתי שתפול עלי שלא בצדק, האחריות" (עמ' 457 ש' 26- עמ' 458 ש' 6) ולחלוקת הרווחים בינו לבין נאשם 1 (עמ' 458 ש' 13 – עמ' 459 ש' 7).
נאשם 2 העיד כי במהלך המסיבה התפתח ארוע אחר עם בליינים שעשו בעיות שהגיע לכדי מריבה עם שריף, ותשומת הלב שלו הייתה נתונה לאירוע זה שטופל על-ידי האבטחה ושריף (עמ' 467 ש' 24 – עמ' 468 ש' 13). כשנשאל במהלך החקירה הנגדית מדוע הוא היה צריך להיות קשור לאירוע שהאבטחה אמורה לטפל בו, אם הוא אכן היה אחראי תפאורה ויח"ץ בלבד, השיב באופן סתמי ותמוה כי תמיד הוא מסתכל מהצד, כי הוא אוהב לעזור (עמ' 581 ש' 13-23).
בחקירה הנגדית של המאשימה התייחס נאשם 2 לתהיה מדוע נאשם 1 ביקש דווקא ממנו לסגור את המסיבה אם הוא היה רק בגדר אחראי תפאורה ויח"ץ. כשנשאל מדוע שנאשם 1 לא יתקשר ישירות למפעיל ההגברה ויורה לו לסגור את המוסיקה, השיב כי זה לא היה עונה לו בשל הרעש של המוסיקה. כשהוטח בפניו כי נאשם 1 פנה רק אליו בעניין מכוון שהוא שותפו ובעל סמכות ואחריות זהה לשלו לעצור את המסיבה ולכן אם הוא (נאשם 2) יתן הוראה להפסיק את המסיבה ייענו לו, השיב כי הוא אינו שותף, כי פנה למפעיל ההגברה מכח הסמכות של נאשם 1 וכי אין לו אחריות על הכל (עמ' 540 ש' 29 – עמ' 541 ש' 15). כשנשאל מדוע נאשם 1 לא פנה לאשורוב או לכל אחד אחר כדי לעצור את המסיבה השיב כי אינו יודע למי נאשם 1 התקשר וכל שהוא יודע זה שהוא קיבל ממנו טלפון שמישהי לא נושמת וצריך לסגור את המסיבה ועשה זאת (עמ' 541 ש' 16-24).
בהמשך התברר כי נאשם 1 כלל לא התקשר לנאשם 2 בבקשה לסגור את האירוע אלא נאשם 2 הוא זה שהתקשר לנאשם 1 לשאול מה קורה, נתון שכשלעצמו מלמד על כך שלא עסק רק בתפאורה או בתפעול הבמות (עמ' 610 ש' 26 – עמ' 614 ש' 20).
לא למותר לציין כי בחקירתו הראשונה מסר נאשם 2 גרסה הפוכה ולפיה לא הוא סגר את המסיבה כי אם המפיק (נאשם 1) בעצמו (ת/יט' עמ' 7 ש'197).
הרצון של נאשם 2 להרחיק עצמו גם מסגירת המסיבה מלמד על מודעות נאשם 2 עצמו לנפקות העובדה שהוא סגר את המסיבה ולזיקה שבין זהות האדם שסוגר את המסיבה למעמדו ולתפקידו במסיבה.
כשהוטח בפניו בשנית כי נאשם 1 ביקש דווקא ממנו לסגור את המסיבה מכיוון שהוא שותף שלו וכל העובדים יודעים שהם שותפים ולכן יש לו את הסמכות לסגור את המסיבה השיב כי: "אין ספק שכולם מכירים אותי קרוב ללאון… ומילה שלי מול מילה של מישהו אחר, היא יותר חזקה" (עמ' 543 ש' 17-25 ).
בהמשך שינה גרסתו והוסיף נדבך נוסף ביחס לחלקו ולמעורבותו בארגון המסיבה וטען כי: "עזרתי להפיק את המסיבה" אך עמד על כך שלא השקיע מכספו (עמ' 544 ש' 1-7 ). באופן דומה, כשהוטח בפניו כי מסר לחברה של המנוחה ולבת דודה בשיחת טלפון שקיים עמן כי הוא מפיק של האירוע, תיקן והשיב כי אמר להן שהוא עזר להפיק את האירוע (עמ' 560 ש' 16-19 ).
כשנשאל אם אין לו אחריות על מה שהתרחש במסיבה מדוע לא פנה למשטרה כשידע שנאשם 1 עצור ומתנהלת חקירה, לא כל שכן כשהיה עם הטנדר ועם הטלפון הנייד של המנוחה, השיב כי הוא נרתע, כי מעולם לא היה בסיטואציה שכזו, כי הוא לא המפיק של המסיבה, כי את הטלפון הנייד של המנוחה גילה רק במוצאי שבת ויצר קשר עם משפחתה וגם כי היה עייף ולא חשב לדווח למשטרה (עמ' 546 ש' 23 – עמ' 547 ש' 22 ).
כשהוטח בפניו במהלך החקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1 כי הוא זה שהיה אחראי להזמין את כל האומנים והיה עמם בקשר, השיב: "לא ממש לא", אך בהמשך כבר אישר כי "היו אולי אמנים שהיה לי מחירים כאילו וגישרתי ביניהם, ומעבר לזה, ש. מה זה גישרת ביניכם? ת.גישרתי, עשיתי גישור ביניהם ש.ביניהם לבין לאון? ת. תיווכתי…בשביל מחירים יותר טובים" (עמ' 505 ש' 12-28 ).
56. בחקירותיו במשטרה מסר כאמור נאשם 2 גרסה מתפתחת באשר לחלקו בארגון המסיבה.
באמרתו הראשונה (ת/יט') מסר כי הוא חבר טוב של נאשם 1 אותו הוא מכיר כשנתיים וכי נאשם 1 עשה רבות למענו (עמ' 3 ש' 64-67) (בעדותו יצמצם את ההכרות ביניהם ל-8-9 חודשים).
כן מסר: "אני לא בעל האירוע אני בסך הכל הייתי תפאורן…אין לי קשר לאירוע חוץ מתפאורה" (עמ' 3 ש' 62-63, עמ' 5 ש' 129), כי נאשם 1 הוא המפיק של המסיבה והוא זה שעצר אותה (עמ' 7 ש' 197-199), כי הוא עובד מידי פעם עם מפיקים שונים במסיבות שטח, כי עדיין לא קיבל התשלום עבור הקמת התפאורה במסיבה, כי התשלום שהיה צריך לקבל היה אמור להיות עד 1,500 ₪ במידה והמסיבה תצליח ובמידה והיא לא תצליח הוא אינו אמור לקבל תשלום (עמ' 3 ש' 68-76). כשנשאל האם חתם על חוזה עם נאשם 1 השיב: "לא כי אנחנו חברים" (עמ' 4 ש' 92-93).
נאשם 2 הכחיש שהיה שותף של נאשם 1 במסיבה: "אנחנו לא שותפים הוא עובד איתי בתפאורות לפעמים אני בלי רישיון הוא לוקח אותי ומחזיר אותי ועושה איתי את ההקמות" (עמ' 5 ש' 135-136), מסר כי נאשם 1 ארגן את הדיג'י וההגברה, כי הוא זה שמשלם לספקים ולמפעילים של המסיבה (עמ' 4 ש' 88-91), כי הוא זה שאחראי על גביית הכספים (עמ' 4 ש' 96-97) וכי הוא זה שמשלם לאמנים את הכסף (עמ' 5 ש' 132-133).
גם באמרתו השנייה (ת/כ') חזר על כך שהמסיבה היא לא אירוע שלו, שנאשם 1 הוא זה שהשקיע במסיבה כסף, כי הוא חב לנאשם 1 שהוא קרוב אליו מאוד ועזר לו במצבים קשים ועל כן עזר לו היכן שהיה אפשר (עמ' 2 ש' 5-12). בחקירה זו כבר הודה שהוא זה שכיבה את המוזיקה (סגר את המסיבה, י' ל') לבקשת נאשם 1 (עמ' 2 ש' 17-18), הגם שהגדיר עצמו כמי שנתן שירות כתפאורן (עמ' 3 ש' 38). כשנשאל אם היה לו תפקיד נוסף מעבר לתפאורה או שנאשם 1 ביקש ממנו לעשות דברים שקשורים למסיבה השיב בשלילה (עמ' 2 ש' 14-15) ובהמשך הוסיף כי אינו זוכר שהיה צריך לעשות דברים נוספים מלבד ההקמה (עמ' 3 ש' 21-22).
כשעומת בהמשך עם דברי נאשם 1 שמסר כי הם היו שותפים וכי הוא אמור לשלם לו 3,000 ₪ השיב כי זה הסכום שהם גובים ממפיקים אחרים אך הוסיף כי הם שותפים רק בעניין התפאורה ולכן מגיע לו רק חצי מהסכום שהם גובים (עמ' 5 ש' 108-121). כשעומת עם דברי טל אשת נאשם 1 שמסרה כי היה שותף של נאשם 1 וכי אמר לה שהכסף של המסיבה אצלו השיב כי לא אמר לה זאת, כי נאשם 1 שילם מהכסף לספקים, כי נאשם 1 אינו מספר לה הכל וכי הוא מימן מכספו את התשלום עבור עורך הדין לנאשם 1 כהלוואה (עמ' 5 ש' 126 – עמ' 6 ש' 136).
בעימות עם דיאנה (ת/מא'), מסר כי: "…נתתי ללאון את כל כוחי שהאירוע הזה יצליח שותף לא הייתי שם לא מימנתי את האיחרוע כל מה שהיה צריך לעשות לארגן לחפני האירוע במרכז עשיתי דברים שלאון ביקש ממני…" (טעויות במקור, י' ל', עמ' 3 ש' 43-47).
באמרתו השלישית (ת/כא') מסר שהוא שותף של נאשם 1 בעסק של תפאורות וכי הם מתחלקים ברווחים "חצי חצי" (עמ' 2 ש' 14-15, עמ' 4 ש' 64-65). כשנשאל האם ארגן בעבר מסיבת טבע בעצמו השיב כי אירגן לבד שלוש מסיבות טבע במהלך השנה האחרונה; כי לוקח בין חודש לחודשיים לארגן מסיבת טבע; כי המסיבות שארגן לא הצליחו מבחינה כלכלית מכוון שכמות המשתתפים הייתה מתחת למצופה וההכנסות לא החזירו את ההוצאות וכי נכנס בגינן לחובות (עמ' 5 ש' 113 – עמ' 6 ש' 150). כשנשאל מה תפקידו של מפיק מסיבה השיב: "זה אומר להביא אנשים, הגבה, אומנים, אבטחה, בר, מים, תפאורה זה אני…" (טעות במקור, י' ל') (עמ' 6 ש' 156-157).
כשעומת עם העדויות לפיהן הפיק יחד עם נאשם 1 מסיבת טבע השיב: "לא הפקנו מסיבה אף פעם, אה את האנטרה בגשם" (עמ' 7 ש' 169-170). בהמשך הוסיף כי נאשם 1 היה שותף שלו באותה מסיבה. כשנשאל מדוע מסר לפני כן שהפיק את המסיבות הללו לבד השיב: "לא זכרתי". כשהוטח בפניו כי גם במסיבה הנוכחית היה שותף של נאשם 1 במסיבה ודאג לכל מה שמפיק צריך לדאוג בארגון המסיבה חזר על כך שלא היה המפיק של המסיבה אולם בשונה מאמרותיו הקודמות מסר כי: "…יש מצב שעזרתי לו עם שתים שלוש אמנים במחירים, עזרתי בקבוצה של היחץ כדי שליאון יצליח, הייתה מטרה אחת לאירוע הזה, הצלחה. לא היה לי חלק בהשקעה של האירוע, המצב שלי לא מאפשר לי זאת אפילו, לכן לא לקחתי רזיקה" (עמ' 8 ש' 231-234).
כשנשאל מה ההבדל בין המסיבה הזו למסיבות הקודמות אותן אירגן, כאשר בכל המסיבות מצבו הכלכלי לא היה טוב, השיב תחילה: "ה.ח שלמה (נאשם 2, י' ל') מרגע זה החקירה הסתיימה מבחינתי, אני לא עונה על כלום…" כשהובהר לו שהחקירה תימשך ושהוא לא חייב לענות על השאלות התרצה והשיב כי המסיבה הזו עלתה הרבה כסף, כי לא איפשר לעצמו להיכנס לעוד חובות ולכן לא נכנס לשותפות (עמ' 9 ש' 246-247).
כשעומת עם העדויות של החברה ואחות המנוחה להן ענה לטלפון (כשהן התקשרו לטלפון של המנוחה במטרה לחפש אותה), והציג את עצמו כמפיק של האירוע וסיפר להן שהמנוחה פונתה ברכב של השותף שלו, השיב כי אמר להן שהוא החבר של המפיק של האירוע ושהנשימו את המנוחה (עמ' 7 ש' 202-204), וכשנשאל מדוע שהן יגידו שאמר שהוא המפיק של האירוע השיב: "אמרתי שאני חבר של המפיק ושותפי אולי לתפאורה אבל לא זכור לי שאמרתי דבר כזה, אני זוכר במפורש שאמרתי להן שאני התפאורן של האירוע" (עמ' 8 ש' 209-212).
כאן המקום לציין כי, מאמרתה של נועם אפרתי, דודתה של המנוחה, (ת/22) עולה כי זו התקשרה לטלפון של המנוחה "וענה בחור אמר שהוא מצוות המארגנים של המסיבה" (עמ' 2 ש' 1). כזכור אמרה זו הוגשה בהסכמה של הצדדים, על הנפקות הראייתית הנובעת מהסכמה זו.
באמרתו הרביעית (ת/כב') אישר נאשם 2, לאחר שניסה להתחמק ממתן תשובה ברורה, כי הוא זה שהזמין את קאבבצ'י לעבוד במסיבה. כן הוסיף כי קאבבצ'י קיבל שכר של 1,700 ₪ הן עבור ההופעה והן עבור ניהול הבמה (עמ' 3 ש' 31-41).
כשהוטח בפניו כי העובדה שהוא זה שסגר עם קאבבצ'י על הופעה ועל ניהול הבמה מלמדת על כך שהוא שותף להפקה, השיב כי נאשם 1 קרוב אליו וכי הוא פעל להצלחת המסיבה כאילו מדובר באירוע שלו ועל כן ביקש מהקרובים אליו שיעזרו במסיבה (עמ' 3 ש' 53-56).
באמרתו החמישית (ת/כג') עומת עם העדויות השונות מהן עלה כי הוא היה שותף בארגון המסיבה יחד עם נאשם 1.
כך כשהוטח בפניו כי נאשם 1 ואשתו של נאשם 1 מסרו כי הוא שותף מלא בהפקת האירוע וכי הם אמורים להתחלק חצי חצי ברווחים השיב שזה לא נכון, כי לא השקיע כסף, כי עזר ביח"צ ובדחיפת אמנים וכי אשת נאשם 1 אינה יודעת הכל (עמ' 2 ש' 5-11). בהמשך נשאל שוב על כך שנאשם 1 מסר בחקירתו כי הם מתחלקים חצי חצי ברווחים והשיב כי אולי נאשם 1 רצה לפנק אותו בשל ההשקעה שלו בהצלחת המסיבה (עמ' 7 ש' 180-184);
כך כשהוטח בפניו כי בשיחה שלו עם שיר חברה של המנוחה הציג את עצמו כמפיק המסיבה השיב כי אמר שהוא קרוב של מפיק המסיבה והתפאורן (עמ' 2 ש' 12-14);
כך כשהוטח בפניו כי בשיחה שלו עם מור אחות המנוחה אמר לה כי פינו בחורה שהתלפלפה באמצעות רכב של השותף שלו השיב כי אמר לה שהתמוטטה בחורה ושנאשם 1 פינה אותה (עמ' 2 ש' 15-19);
כך כשהוטח בפניו כי יום לאחר המסיבה אמר לנועה אפרתי דודתה של המנוחה שהוא מסובך עם המשטרה ושנאשם 1 השותף שלו לוקח עליו את התיק השיב שלא אמר דבר כזה ושאינו מסובך עם המשטרה (עמ' 3 ש' 21-25);
כך כשהוטח בפניו כי ויקטוריה מסרה בעדותה שהיא עובדת אצלו ואצל נאשם 1 ביח"צ, השיב כי הוא אכן גייס אותה ליח"צ (עמ' 4 ש' 59-60);
כך כשהוטח בפניו שקאבבצ'י מסר שהוא זה שהזמין אותו כדי ג'י, שהוא עובד אצלו, שהוא זה שסגר איתו את התשלום ושהוא כלל אינו מכיר את נאשם 1, השיב תשובה חלקית לפיה קאבבצ'י כן מכיר את נאשם 1, כי יש לו השפעה להכניס אנשים לליינאפ של המסיבה והוא אכן דיבר עם נאשם 1 שיצרף אותו (עמ' 4 ש' 63-68);
כך כשהוטח בפניו כי גלינה אשתו של אשורוב מסרה כי הוא המעסיק של בעלה, כי הוא היה בקשר איתו לגבי העבודה וכי ממנו היה צריך לקבל את הכסף השיב כי זה לא נכון, כי הוא דיבר עם אשורוב בטלפון וכי יתכן והיא שמעה שיחה בינו לבין בעלה (עמ' 4 ש' 71-72).
גם בהמשך, כשהוטחו בפניו הודעות ווטסאפ מהן השתמע כביכול שהוא מנהל המסיבה ושמעורבותו באירוע היא מעבר להיותו התפאורן.
כך כשהוטחה בפניו הודעת ווטסאפ ששלח לנאשם 3 כשהוא מפנה את אנשי צוות המסיבה למספר טלפון להכוונה למקום האירוע, השיב כי נאשם 3 ביקש ממנו להעביר לו את המספר להכוונה (עמ' 6 ש' 130-133); כשהוטחה בפניו הודעת ווטסאפ ששלח לקבוצת הווטסאפ בה הוא מודיע להם שעוד מעט הם מוכנים השיב כי כאומן יותר אוהב לשלוח למפיק את המצב בשטח (עמ' 6 ש' 134-136); כשהוטחה בפניו הודעה בה הוא שולח הכוונה מדויקת למקום האירוע השיב שגם הקהל מעביר הכוונות (עמ' 6 ש' 137-139); כשהוטחה בפניו הודעה בה הודיע כי הוא מסיר את נאשם 1 מהקבוצה ונשאל מהיכן הסמכות שלו לעשות כן השיב כי הוא היה מנהל בקבוצת הווטסאפ וכי אין לו מושג מדוע הסיר את נאשם 1 מהקבוצה (עמ' 6 ש' 140- 143). כשהוטח בפניו כי עשה זאת כדי לשבש את החקירה וכדי לנתק מגע מנאשם 1 השיב שזה לא נכון (עמ' 6 ש' 144-146).
כשהוטח בפניו כי מהודעה זו עולה כי הוא בעל המסיבה כמו נאשם 1 השיב כי הוא אכן פעל להצלחת המסיבה כמו נאשם 1 כי הוא היה חלק בלתי נפרד מהמסיבה וכי תמך במסיבה בכל כוחו (עמ' 6 ש' 147-150). בהמשך כשהוטחו בפניו פלטים נוספים ממכשיר הטלפון הנייד של נאשם 3 הוסיף: "אמרתי לך אני וליאון אנחנו חלק אחד אנחנו עובדים יחד, אנחנו שותפים בתפאורה…אני הגוף החזק פה ולקחתי את האירוע כפרוייקט להצלחה שלו, הרבה חושבים שהאירוע שלי"; כשהוטחה בפניו הודעה בה הוא כותב שהאירוע שלו השיב כי זו הייתה הדרך בה דחף את האירוע וכשעומת עם כך שמדובר בהודעה שנכתבה לאחר שהמסיבה התקיימה חזר על כך שהוא ונאשם 1 קרובים ועובדים יחד בתפאורה והוסיף מבלי להתייחס לשאלה כי יתכן שאמר לאנשים שהוא בעל המסיבה כדי להשיג את תמיכתם וכי לא כולם מכירים את נאשם 1 (עמ' 6 ש' 151-163).
57. נאשם 1 העיד כי לו עצמו לא היה ניסיון רב בארגון מסיבות, תוך שטען כי בעבר הפיק מסיבה אחת בלבד קודם למסיבה שבענייננו (עמ' 436 ש' 10-13 לפרוט' מיום 17.2.2021, עמ' 443 ש' 9-13 לפרוט' מיום 9.5.2021).
בהמשך העיד כי נאשם 2 היה שותף שלו בארגון המסיבה: "באירוע שלנו עשינו את האירוע ביחד ש: מה זאת אומרת? ת: מה שזה אומר, כאילו אין פה יותר מה להגיד עשינו את האירוע ביחד. ש: כלומר, מה זה ביחד, הוא עובד שלך או שאתה העובד שלו, שניכם ביחד? ת: לא, שותפים. ש: הוא עוזר לך כמו האחרים שעזרו לכם, מה תפקידו, הוא בא כחבר, מה הוא? ת: שותף… ש: היה לו תפקיד רק של עובד, כמו כל מיני עובדים? ת: לא, של שותף. ש: או של דברים מעבר שותף? ת: כן (עמ' 464 ש' 10-33).
בהמשך הוסיף "ש: …האם נאשם 2 היה רק אחד מהאנשים שהיו אמורים להרוויח מהמסיבה, או שהוא היה מנהל המסיבה והיה בעלים?… ת: אז כן, הוא היה מנהל המסיבה ובעלים… ש: בדיוק כמוך? ת: בדיוק כמוני… ש: למה אתה חושב שנאשם 2 הוא הבעלים האחראי כמוך? ת: טוב. אז אני פניתי לגורמים מסוימים, והוא פנה לכל האומנים ולצלמים, לגורמים אחרים כל אחד היה לו את החלוקה שלו" (עמ' 478 ש' 18-33). בהמשך טען כי נאשם 2 הזמין כ-20 אומנים למסיבה (עמ' 481 ש' 1, ש' 29).
אכן, כשב"כ נאשם 2 הטיח בפניו שבחקירותיו לא מסר שנאשם 2 היה שותף שלו, השיב נאשם 1 מספר תשובות. כך השיב כי נאשם 2 ביקש ממנו כשהם נפגשו במעצר שיגן עליו כי הוא (נאשם 2) בבלגאן עם ההוצאה לפועל והוא לא יכול להיות בסיטואציה של אמרגן; וכך השיב כי הוא דיבר רק על עצמו ולא רצה להפליל אחרים (עמ' 481-485, עמ' 492, עמ' 500-501), אם כי לעיתים השיב כי כן הזכיר בחקירותיו שנאשם 2 היה שותף שלו (עמ' 474 ש' 17 – עמ' 475 ש' 19).
נאשם 1 סתר את טענת ב"כ נאשם 2 לפיה שותפות של 50-50 ברווחים לא מלמדת בהכרח על שותפות, תוך שהוסיף שלטעמו זה דווקא כן מלמד על שותפות (עמ' 476 ש' 10-21, עמ' 477 ש' 27-29, עמ' 481 ש' 21-23). כן שלל בהמשך טענת ב"כ נאשם 2 שחלק מהעובדים מקבלים שכר מהאחוזים מתוך ההכנסות והרווחים, וזאת למעט עובדי היח"צ (עמ' 469 ש' 30 – עמ' 470 ש' 10).
נאשם 1 גם העיד כי הגיע למתחם המסיבה והקים את מתחם המסיבה יחד עם נאשם 2 (עמ' 530 ש' 4-25).
58. כאמור, להבדיל מעדותו בה טען נאשם 1 כי נאשם 2 היה שותף שלו בארגון ובניהול המסיבה, באמרותיו חזר וטען פעם אחר פעם כי נאשם 2 לא היה שותף שלו. כך באמרתו באמרתו הראשונה (ת/א') מסר כי זה אירוע שלו (עמ' 5 ש' 109). כך גם בחקירתו השנייה (ת/ב') מסר שארגן את המסיבה לבד וכי לא היו לו שותפים (עמ' 5 ש' 129 – עמ' 6 ש' 133). כשנשאל מדוע אם כן הוא מדבר בלשון רבים השיב כי זה אופן הדיבור שלו (עמ' 6 ש' 142). כשנשאל על תפקידו של נאשם 2 במסיבה השיב כי הוא עזר לו לארגן את התפאורה ולהקים את האירוע וכי הוא עשה זאת ללא תשלום אלא מסיבה חברית (עמ' 6 ש' 155-166). כשעומת עם כך שעל-פי העדויות הוא ונאשם 2 היו שותפים מלאים במסיבה, כי ארגנו אותה יחד וכי נאשם 2 היה מעורב אף בהזמנת ספקים פטר זאת בתשובה סתמית: "נו אז יש עדויות, אף אחד לא יודע מה הולך אצלי בעסק" (עמ' 7 ש' 167-170).
כשנשאל מדוע הוא מנסה לגונן על נאשם 2 ולא אומר שהוא היה שותפו השיב בתמיהה: "למה שאני אגיד דבר כזה" (עמ' 7 ש' 176) והוסיף כי נאשם 2 אוהב את התחום ועזר לו להתארגן בהקמה ללא תשלום אך הוסיף כי אם יהיו רווחים מהמסיבה אז הוא ישלם לו (עמ' 7 ש' 173-186). כשעומת עם כך שנאשם 2 עצמו טען כי הוא היה אמור לשלם לו עבור שרותיו חזר על דבריו כי: "רק אם היו רווחים הוא היה לוקח כסף" (עמ' 7 ש' 189-191).
רק כשעומת עם דברי אשתו, שתיארה את נאשם 2 כשותף מלא באירוע וכמי שהיה אמור לקבל תשלום, סרב נאשם 1 לענות, ביקש לשמור על זכות השתיקה ולהתייעץ עם עורך דין (עמ' 10 ש' 284-292). בהמשך כבר שינה את גרסתו ומסר כי מדובר בנושא שבינו לבין נאשם 2 וכיאכן יש דברים שהם עושים יחד אך חזר על כך שבאירוע הזה הם לא שותפים ולא ביחד (עמ' 10 ש' 298-302).
גם באמרתו הבאה (ת/ה') חזר על הגרסה שנאשם 2 רק עזר בהקמת האירוע (עמ' 6 ש' 193-194), אם כי בהמשך שינה את גרסתו כשטען שנאשם 2 אמור היה לקבל תשלום של 3,000 ₪ במידה ויהיו רווחים (עמ' 9 ש' 289-302).
באמרה נוספת (ת/ח') חזר על גרסתו לפיה נאשם 2 לא היה שותפו במסיבה ורק עזר לו ביחצנות, בפרסומים ובכל מיני דברים. לצד זאת, בחקירה זו כבר הוסיף נדבך למערכת היחסים שבינו לבין נאשם 2 ופרטים חדשים על אודות אופי הקשר ביניהם. כך הבהיר כי פרט לאירוע הנוכחי הוא ונאשם 2 שותפים מזה כחצי שנה (לא בחוזה) בהקמת תפאורות ואז "…מן הסתם אנחנו מתחלקים בכסף 50, 50 אבל פה בגלל העזרה שהוא עזר באירוע החלטתי להביא לו 3,000 ₪…". בהמשך הוסיף כי נאשם 2 אחראי בשותפות שביניהם (מחוץ לאירוע הנוכחי) לתיאום האירועים ודואג לבדים והוא אחראי על הרכב, ביטוח, החזקת רכב וכי הם מתחלקים בכסף חצי חצי (עמ' 5 ש' 99-126).
באמרתו השביעית (ת/יב') כבר שינה נאשם 1 את גרסתו ומסר שנאשם 2 היה שותף לארגון המסיבה ולחלוקת הרווחים, והוסיף כי חלקו של נאשם 2 במסיבה היה לדאוג לתפאורה, לסגור עם האמנים שהוא מכיר, לסגור עם חלק מהספקים וכן שהוא עתיד היה לקבל מחצית מהרווחים לאחר קיזוז הוצאות האירוע (עמ' 3 ש' 76 – עמ' 4 ש' 87). כשנשאל לחלקו של נאשם 2 במהלך המסיבה השיב כי הוא היה ברחבה אך הוא לא יודע אם הוא ראה מה קרה (עמ' 4 ש' 89).
גם באמרתו השמינית (ת/יד') הבהיר נאשם 1 כי הוא ונאשם 2 עבדו ביחד, כי כל אחד מהם עשה מה שאיפשר לו הזמן לעשות וכי נאשם 2 הוא שריכז את קבוצת היח"ץ (עמ' 2 ש' 40 – עמ' 3 ש' 47).
יצוין, כי בעימות שנערך בין נאשם 1 לנאשם 2 (ת/לו') מסר נאשם 2 כי הוא ונאשם 1 לא היו שותפים במסיבה אלא שותפים מלאים בעסק של תפאורה, כי הם מתחלקים בהכנסות מהתפאורה (עמ' 1 ש' 6 – עמ' 2 ש' 20). כשנאשם 1 עומת עם דבריו של נאשם 2 לפיהם הוא המפיק של המסיבה והוא אמור לשלם לו עבור התפאורה, נאשם 1 לא הכחיש זאת אך הוסיף כי היה אמור לשלם לו רק אם האירוע מצליח מכוון שהוא לא הצליח אין הוא צריך לשלם לו (עמ' 3 ש' 40-44). בהמשך גם לא הכחישו נאשם 1 ונאשם 2 שהם חברים טובים וכי נאשם 1 ביקש מנאשם 2 לעזור לו כחבר בנושאים הקשורים בהפקה של המסיבה כמו שהוא עושה בכל מסיבה (עמ' 4 ש' 87- 94).
סבורני כי מהגרסאות השונות של נאשם 1 בדבר מידת מעורבותו של חברו נאשם 2 בארגון וניהול המסיבה, ניתן ללמוד בעיקר על כך שלא ניתן לבסס הממצאים על נאשם 1 בלבד.
סבורני כי נאשם 1 ניסה לגונן על חברו ושותפו נאשם 2 כאשר ביקש שלא לגלות את חלקו בארגון ובניהול המסיבה. דרך הילוכו זו של נאשם 1, בה הוא מנסה לגונן על חבריו ולא להפליל אותם לא הייתה ייחודית בהקשרו של נאשם 2. באופן דומה, נאשם 1 ביקש שלא למסור לחוקרים מידע על חברים אחרים שלו (ראו למשל בחקירתו הראשונה – (ת/א') כשלא רצה למסור את שמות חבריו ששימשו כברמנים או את שמות חבריו ששימשו מאבטחים (עמ' 4 ש' 78-81).
נאשם 1 נאלץ בסופו של יום לחשוף את מידת מעורבות נאשם 2 משנחשף לראיות שונות ולמידע שהגיע אליו, למשל מאשתו. כפי שפורט לעיל, גם התנהלות זו של נאשם 1, של חשיפת הגרסה בהתאם לראיות שנחשפו בפניו, אינה ייחודית רק לשאלת מידת מעורבות נאשם 2 במסיבה אלא התרחשה גם בנושאים רבים אחרים בחקירה.
59. נאשם 3 מסר בחקירתו (ת/כח') כי במהלך המסיבה סבר שנאשמים 1 ו- 2 שותפים, ואף הוסיף כי לפני המסיבה כלל לא הכיר את נאשם 1, בעוד שאת נאשם 2 הכיר וידע שהוא עוסק בתפאורות (עמ' 110-111). עוד ציין כי נאשם 2 היה ממנהלי קבוצת הוואטסאפ של עובדי המסיבה יחד עם נאשם 1 (עמ' 110 ש' 5).
בעדותו, מסר נאשם 3 כי נאשם 2 היה ה"אחראי בפנים", היינו "מנהל את האירוע מבפנים", בעוד שנאשם 1 היה "בעל הבית" במסיבה (עמ' 623 ש' 21 – עמ' 624 ש' 18).
60. לעניין מעמדו של נאשם 2 במסיבה יש לתת את הדעת גם לכך שזה הכיר את מרבית הנפשות הפועלות ועמד איתן בקשר. כך הודה שהוא מכיר את אשורוב ואת שריף, כי עמד בקשר עם אור ועם בליינים ועובדים אחרים שפנו אליו במהלך המסיבה.
אשורוב העיד כי היה בקשר גם עם נאשם 2 לפני המסיבה לצורך תאום בנושאים שונים: "הוא פנה אלי באחד האירועים שהיה שבועיים, שלושה לפני כן, בצפון. אומר לי תשמע, אני אוטוטו עושה מסיבה, יכול להיות שאני אקח אותך לעבוד אצלי… ויומיים לפני המסיבה שלו שלומי, מתקשר אלי ואומר לי שהוא רוצה לעבוד איתי" (עמ' 72 ש' 21 – עמ' 73 ש' 3 לפרוט' מיום 9.7.2019). בהמשך הבהיר כי עמד בקשר עם נאשמים 1 ו- 2 לסירוגין עובר למסיבה (עמ' 74, ש' 11-14, עמ' 87 ש' 8-11), ובחקירה הנגדית הוסיף כי הזמנת העבודה הייתה בינו ובין נאשם 2 ולא בינו ובין נאשם 1 (עמ' 83 ש' 84-85, עמ' 95 ש' 6-9), הגם שציין כי נאשם 1 הוא זה ששילם לו (עמ' 95 ש' 19-20). בהמשך הוסיף כי עבד עם שניהם בעבר כשהם היו שותפים במסיבה אחרת (עמ' 96 ש' 20-21). כשנשאל מפורשות על-ידי בית המשפט מי ניהל והוביל והיה אחראי על המסיבה, השיב ששניהם (עמ' 97 ש' 14-21). כשהוטח בפניו שבחקירות הוא מסר שדווקא נאשם 1 הוא זה שפנה אליו, השיב שהכיר את שניהם, וידע שנאשם 1 מוכר כמי שמתעסק במתן שירותי בר ונאשם 2 כמי שנותן שירותי תפאורה וידע שהם שניהם יחד, ושניהם פנו אליו (עמ' 99 ש' 1-21). בהמשך הוסיף כי יתכן ובחקירות גם התבלבל בשמות (עמ' 99 ש' 29-31).
מאמרתו של אשורוב במשטרה מיום 15.8.2017 (נ/3), אשר הוגשה לצורך הוכחת סתירות, עולה כי אשורוב מסר שנאשם 1 הוא זה שהזמין אותו לעבוד אצלו כפי שניתן לראות בוואטסאפ ובהמשך הוסיף כי במסיבה שנערכה כחודשיים קודם למסיבה דנן, נאשם 1 הוא זה שפנה אליו והזמין אותו לעבוד אצלו במסיבה בעוד מספר שבועות. לצד זאת, הוסיף כי בהמשך, כשנאשם 1 לא היה זמין, הוא היה יוצר קשר עם נאשם 2.
כשהוטח בפני אשורוב שאשתו מכירה דווקא את נאשם 2 ולא את נאשם 1 וזו מסרה שדווקא נאשם 2 סגר איתו את העבודה, השיב שמלכתחילה מסר שהיה בקשר טלפוני עם שניהם ואז הוסיף כי "למשל התקשרתי לשלומי (נאשם 2, י' ל') שאלתי אותו אם הם מביאים אמבולנס לשטח, הוא אמר לי שכנראה שכן". בהמשך הוסיף כי נאשם 2 עושה הרבה מסיבות ולכן יתכן שאשתו ראתה אותו באחת המסיבות שנערכה בעבר. עוד הוסיף כי הוא חיפש את הפלייר של המסיבה דרך "הקיר" (ככל הנראה בפייסבוק, י' ל') והוסיף שיש הרבה שאומרים שנאשם 2 הוא שותף ואמרו לו במסיבה "איזה מסיבה שיחקת אותה". לצד זאת הוסיף שזו המסיבה הראשונה שנאשם 1 הפיק, כשנשאל מה ההבדל בין המסיבה הקודמת שבה נאשמים 1 ו-2 הפיקו את המסיבה לבין המסיבה דנן אותה לכאורה הפיק רק נאשם 1, השיב שלא ראה שום הבדל, והיה מקבל הוראות גם מזה וגם מזה וכל דבר שהם עושים זה ביחד למרות שההשקעה על המסיבה הייתה של נאשם 1. בהמשך, כשנשאל האם הוא בטוח שנאשם 1 בלבד הפיק את המסיבה, השיב שנאשם 2 עזר לנאשם 1 בניהול המסיבה בשל הניסיון שלו אך נאשם 1 הוא זה שהיה עם הכסף, הוא זה שהשקיע, וגם "בכה שהוא מוציא כסף ופוחד להפסיד, ורק הוא דאג מזה". בהמשך לא שלל האפשרות שגם נאשם 2 הפיק את המסיבה הגם שמי שהשקיע את הכסף הוא נאשם 1 (עמ' 3 ש' 52 – עמ' 5 ש' 112).
מעדותה של אשתו של אשורוב, הגב' גלינה אשורוב, עלה שזו שמעה את בעלה משוחח בטלפון עם נאשם 2 וכשזה סיים את השיחה שאלה אותו אם "סגר" ובעלה השיב "כן סגרתי עם שלומי", דהיינו סגר הפקה והולך לעבוד במסיבה דנן (עמ' 62 ש' 4-20 לפרוט' מיום 9.7.2019).
בהמשך הבהירה כי לא שמעה את תוכן השיחה בין בעלה לבין נאשם 2 (עמ' 64 ש' 22-23) ואף לא יודעת מי בפועל שילם לו (עמ' 65 ש' 1-3).
יצוין, כי בעימות שערך נאשם 2 עם הגב' גלינה אשורוב (ת/לט') אישר נאשם 2 כי הוא מכיר אותה, כי מדי פעם יוצא לו לדבר עם אשורוב, כי יתכן ובינו לבין אשורוב אכן התקיימה שיחה אם כי אינו זוכר אותה, כי סידר לאשורוב כמה עבודות אך טען כי לא הוא זה שהזמין את אשורוב למסיבה דנן (עמ' 2 ש' 26-35).
לא למותר, לציין כי בסופו של יום נאשם 2 הוא זה שסגר את המסיבה, לטענתו בהתאם לבקשה של נאשם 1 (עמ' 469 ש' 7). הנאשם 2 הוסיף בהקשר זה כי עם סיום המסיבה פירק את כל התפאורה, שם בארגז הטנדר ונסע עם הטנדר, שהוא כזכור של נאשם 1, הגם שלא היה לו רישיון נהיגה (עמ' 469 ש' 21 עד עמ' 470 ש' 20).
אור העיד, כי היה אמור לקבל כסף על תפקידו כיחצן מהמפיקים של המסיבה. וכשנשאל מי הם המפיקים השיב: "ליאון ושלומי" (פרוט' מיום 03.07.2019, עמ' 86 ש' 18-21), ובהמשך עדותו, העיד כי לא שוחח עם נאשם 1 על כסף ולא היה אמור לקבל ממנו את הכסף (עמ' 138 ש' 18-24).
61. לסיכום פרק זה ניתן לומר ששילוב כלל הראיות מלמד מעבר לספק סביר כי נאשם 2 לא היה עוד עובד של נאשם 1, ולא היה אך בגדר תפאורן או עוזר ביח"צ.
מהתנהלותו של נאשם 2 לפני המסיבה, תוך כדי המסיבה ולאחר המסיבה ומתוך הראיות עולה כי זה היה שותף של נאשם 1 בארגון ובניהול המסיבה.
אכן, נאשם 1 מסר גם בעניין זה מספר גרסאות סותרות אך סבורני כי זה לא שש להפליל את חברו, נאשם 2, במשטרה, ולכן מסר מלכתחילה ולאורך מרבית חקירותיו כי הוא זה שאירגן וניהל את המסיבה לבד.
כפי שפורט לעיל, קיים קושי להתבסס על גרסתו של נאשם 1 נוכח חוסר המהימנות של זה, ואולם קביעותיי לעניין תפקידו ומעמדו של נאשם 2 במסיבה, אינן מתבססות אך על גרסתו של נאשם 1, כי אם על מכלול ראיות המפורט לעיל.
כפי שצוין לעיל, מונחים של "מפיק", "מנהל", "בעלים" וכו' שימשו בתיק זה בערבוביה. אף אם קיים קושי להגדיר את נאשם 2 כ"מפיק" של המסיבה במובן הקלאסי של מונח זה, היינו כמי אשר העמיד כספים להפקת המסיבה, לא נותר לטעמי כל ספק כי זה נטל חלק משמעותי בארגון המסיבה ובניהולה.
לעניין מימון המסיבה, ראוי לציין כי מהעדויות עלה שחלק לא מבוטל מהתשלומים לעובדים השונים היו אמורים להשתלם מרווחי המסיבה, רווחים אשר היו שייכים בחלקם גם לנאשם 2 (כעולה מעדויות נאשמים 1 ו-2) ומכאן, באופן מסוים, גם נאשם 2 היה אמור לקחת חלק במימון הוצאות המסיבה.
כפי שפורט לעיל, עדים רבים העידו על חלקו של נאשם 2 בארגון המסיבה, בהיבטים שונים של המסיבה (יחסי ציבור, הקמת המתחם והתפאורה, ניהול במה, סגירת מסיבה, ניהול משא ומתן עם אומנים). לא זו אף זו, כעולה מעדותו של אשורוב ומהעימות שנערך בין נאשם 2 לבין אשורוב, נאשם 2 אף מצא להתייחס במידה כזו או אחרת לשאלת הצורך בהזמנת אמבולנס מאשורוב, כשאשורוב מצא לפנות אליו בעניין לאחר שלא השיג את נאשם 1.
בנוסף, וכזכור, נאשם 1 הגדיר את נאשם 2 כשותפו לניהול המסיבה ולבעלות עליה;
נאשם 3 סבר בזמן אמת שנאשם 2 הוא שותפו של נאשם 1;
אשורוב העיד כי נאשם 2 הוא שביקש ממנו לבוא ולעבוד אצלו (אצל נאשם 2) במסיבה וכי קיבל הוראות משני הנאשמים;
אור העיד כי המפיקים של המסיבה הם נאשמים 1 ו-2;
ומעבר לכל האמור, נאשם 2 עצמו כתב הודעה שבה הוא מסר שמדובר באירוע שלו ואף אמר לאנשים שהוא בעל המסיבה (כדי להשיג למסיבה תמיכה כשתירץ זאת בכך שלא מכירים את נאשם 1).
כשכל המעורבים רואים בדמות מסוימת כבעלת תפקיד, וכשאותה דמות נתפסת כבעלת תפקיד, ובעלת התפקיד עצמה מגדירה עצמה כבעלת התפקיד והתנהגותה של אותה דמות היא התנהגות המאפיינת בעלת תפקיד, לא ניתן להגדיר את אותה דמות כמי שרק סייעה לבעלת תפקיד, כי אם כבעלת התפקיד עצמה, ובהתאם לאמרה הידועה "אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ועושה קולות של ברווז – זה ברווז".
המסה המצטברת של העשייה גוברת על הגדרות פורמאליות (שבענייננו כאמור לא היו, וודאי לא מול הרשויות) או על הסכמות חבריות.
לא זו אף זו, גרסתו של נאשם 2 עצמו לעניין מידת מעורבותו במסיבה עברה שינויים ככל שנחשף לראיות ממצב שבו הוא אחראי על תפאורה בלבד עד למצב שבו הוא אחראי תפאורה, יחסי ציבור, ניהול הבמות ושותף ברווחים. גרסת נאשם 2 לפיה הוא היה שותף רק בסיטואציה שהמסיבה תהיה רווחית היא תלויה על בלימה, וודאי לנוכח מצבו הכלכלי הרעוע של נאשם 1. יש עוד לזכור כי נאשם 2 הודה, גם זאת לא באופן מידי, כי אירגן בעבר יחד עם נאשם 1 מסיבת טבע.
בשים לב לכלל האמור, אני קובע כי נאשם 2 היה שותף של נאשם 1 בארגון המסיבה ובניהולה.
האם הוזמן אמבולנס למסיבה
62. כבר בפתח הדברים ראוי להדגיש כי בתשובתו לכתב האישום נאשם 1 הודה בעובדה 5 לכתב האישום, היינו בכך שלא שכר אמבולנס לטובת המסיבה, הגם שציין כי הוזמנו חובשים ובמקום המסיבה היה צוות שהעניק עזרה רפואית ראשונית. להבדיל מתשובתו לכתב האישום, בסיכומיו כבר טען נאשם 1 כי הזמין מאשורוב גם שירותים של אמבולנס פרטי, באמצעות הודעת וואטסאפ (עמ' 16 לסיכומים). אף בדיון השלמת הסיכומים טענה ב"כ נאשם 1, כי זה הזמין אמבולנס אך האמבולנס לא הגיע "בשל קומבינציה שביצע רז אשורוב" (עמ' 679 ש' 5-6 לפרוט' מיום 30.12.2021). יצוין כי בסיכומיה ובהודעת המשך ששלחה, טענה ב"כ נאשם 1 כי הטלפון הנייד של נאשם 1 נתפס על-ידי המשטרה וחרף טענות נאשם 1 על כך שניתן למצוא בטלפון הודעת וואטסאפ ששלח לאשורוב בה ביקש להזמין אמבולנס, הדבר לא נבדק. ב"כ נאשם 1 הוסיפה כי לא מצאה בתיק החקירה מזכר על פריקת הטלפון הנייד והעתקת הודעות וואטסאפ מהטלפון של נאשם 1 ובשים לב לנתון זה, כמו גם לטענה שהטלפון הנייד של נאשם 1 אבד, ראוי לקבל את דברי נאשם 1 כי כך אכן היה.
כפי שיוצג להלן, מדובר בגרסה כבושה שלא היה לה זכר לא בחקירותיו הרבות של נאשם 1 במשטרה ואף לא כאמור בתשובתו לכתב האישום.
63. באמרותיו מסר נאשם 1 מספר גרסאות ביחס להזמנת האמבולנס וביחס לתכלית הזמנת אשורוב למסיבה.
באמרתו הראשונה (ת/א') בה מסר שהמסיבה הייתה מסיבת חברים קטנה שהוגדרה על-ידו כמסיבת כובע ציין כי באירוע היו מאבטחים שהם חברים אך הוא מעדיף שלא למסור את שמותיהם (ת/א, עמ' 4 ש' 78-81). בחקירה זו כלל לא טען שדאג להזמין מאשורוב או בכלל אמבולנס. נהפוך הוא, בחקירה זו נשאל: "האם במהלך האירוע הנוכחי היו שירותי רפואה וחירום מוסמכים כגון כב"א מד"א? ת: כן אני יודע שצריך אבל לא היו, לא תכננתי כזה אירוע גדול. ש:מאיזה כמות אתה חושב שצריך רשויות חירום סמוך לאירוע כב"א מד"א? ת:לא יודע, לא נכנסתי לזה" (עמ' 5 ש' 104-107).
כשנשאל באמרתו השנייה (ת/ב') האם העסיק חברת אבטחה באירוע השיב בשלילה וחזר על תשובתו כי האבטחה בוצעה על-ידי חברים כמו אשורוב שהביא עמו חמישה חברים נוספים (עמ' 8 ש' 222-227), ובהמשך כבר הוסיף כי מלכתחילה האבטחה הייתה צריכה להיות ללא תשלום אך מכוון שממדיה של המסיבה גדלו מעבר למצופה הוא היה אמור לשלם 500 ₪ לאשורוב ולחמשת חבריו, סה"כ 3,000 ₪ עבור אבטחת האירוע. כשנשאל מה היה תפקידם של המאבטחים השיב לשמור על הסדר (עמ' 8 ש' 229-235).
גם באמרתו זו חזר נאשם 1 על כך שלא הזמין אמבולנס לטובת הבליינים: "ש:אתה בתור המארגן הגדול של המסיבה, הזמנת אמבולנס לטובת הבליינים במקום? ת:לא. ש:למה? ת: לא חשבתי על זה מצטער. ש:אתה צפית שיגיעו 350 לערך, ולא חשבת על צוות רפואי שיהיה במקום? ת:אין לי מה לענות לך אתה יודע שלא היה שם. ש: בחקירתו של שלומי הוא טוען שהיית אמור לדאוג לאמבולנס ולא היית אחראי מספיק להביא אמבולנס מדוע? ת: לא חשבתי על זה, בשורה התחתונה לא היה אמבולנס" (עמ' 7 ש' 198-203).
כשנשאל מדוע לא הזמין צוות רפואי למקום שהיה יכול לתת מענה מיידי להתמוטטות המנוחה, השיב: "יכול להיות אתה לא רופא אתה לא יכול לדעת, שורה תחתונה לא יכול היה להיות שם צוות רפואי אני אמרתי לך אני לא מסתיר את זה" (עמ' 8 ש' 204-205).
באמרתו השלישית (ת/ה') שינה את גרסתו ומסר כי סגר אבטחה עם אשורוב שהתחייב לבוא למסיבה כחובש וכי יש בטלפון שלו שיחת ווטסאפ עם אשורוב שהוא יגיע עם חובש מטעמו (עמ' 1 ש' 3-4). בהמשך היה חשוב לו להדגיש כי ההתקשרות עם אשורוב כללה הגעה שלו לאירוע על תקן חובש (עמ' 2 ש' 35-36, עמ' 6 ש' 191, עמ' 7 ש' 226-227).
באמרתו השביעית (ת/יב') מסר ששילם לאשורוב 3,000 ₪ על חמישה מאבטחים (עמ' 5 ש' 129-130), ומשום מה שכח שהזמין אותו גם כגורם רפואי, כחובש וכו'.
באמרתו השמינית (ת/יד') נשאל מי שילם לאשורוב והשיב כי הוא שילם לו 3,000 ₪. כשעומת עם כך שאשורוב מסר כי הוא הביא אתו עוד 2 מאבטחים השיב כי הוזמנו 5 מאבטחים והוא ראה 5 מאבטחים באירוע (עמ' 3 ש' 50-54). גם בחקירה זו לא מצא נאשם 1 להסביר כי התשלום היה עבור חובש או שירותי רפואה, לא כל שכן עבור שירותי אמבולנס.
באמרתו העשירית (ת/יז') נשאל על כך שבעדויות קודמות מסר שאשורוב הוא איש הרפואה שלו, ועל כך הוא השיב: "זה נכון" (עמ' 2 ש' 15-16).
גם מהעימות שערך נאשם 1 עם אשורוב (ת/לג') מיום 9.8.2017) עולה כי נאשם 1 לא הזמין אמבולנס אלא לכל היותר הזמין חובש דרך אשורוב.
בעימות מסר נאשם 1 כי הזמין את אשורוב לצורך אבטחה ובתור חובש (עמ' 2 ש' 28-31). מנגד אשורוב מסר כי מעולם אינו מציג את עצמו כחובש לאלו שמזמינים אותו וכשמבקשים ממנו חובש הוא מביא איתו חובש ובמקרה הזה חובש לא הגיע לאירוע מכוון שנאשם 1 או נאשם 2 אמרו לו שאין צורך בחובש כי הוזמן אמבולנס לאירוע. בהמשך הבהיר אשורוב כי אין מחלוקת שהוסכם שהוא מביא עמו חובש אך נאשם 2 אמר לו שהוא הזמין אמבולנס לאירוע (עמ' 2 ש' 33 – עמ' 3 ש' 45). יודגש, בכל השלב הזה של העימות, נאשם 1 לא מטיח באשורוב שהוא עצמו הזמין ממנו שירותי אמבולנס, במסגרת אותה הזמנה בוואטסאפ כפי שהוא טוען היום.
הנה כי כן, נאשם 1 לאורך עשר חקירותיו לא מצא לנכון להזכיר כי הזמין שירותי אמבולנס מהשירות. נהפוך הוא, נאשם 1 השיב שלא הזמין ואף הביע צער שלא עשה כן.
השינויים בגרסתו של נאשם 1 לא מתמצים אך בשאלה האם הזמין אמבולנס (אל מול גרסתו המאוחרת בעדותו כפי שיפורט להלן), אלא גם, כפי שפורט לעיל, בשאלת תכלית הזמנתו של אשורוב למסיבה – האם כמאבטח או כאיש צוות רפואי.
64. נאשם 1 העיד כי לא הכיר את אשורוב באופן אישי לפני האירוע אך ידע שניתן להזמין דרכו שרותי אבטחה. רק כשנשאל פעם נוספת על-ידי באת-כוחו האם אשורוב עושה משהו מעבר לאבטחה, נזכר לומר שהוא גם דואג לשירותי אמבולנס, רפואה, חובש וניקיון (עמ' 437 ש' 19-33). בהמשך העיד שהזמין מאשורוב שירותי אמבולנס פרט לשירותי האבטחה, כי הוא חתם על חוזה עם אשורוב להספקת שרותי אבטחה (ארבעה מאבטחים), אמבולנס ופראמדיק בעלות של 3,000 ₪ באמצעות אפליקציית וואטסאפ (נאשם 1 העיד כי הפנה את החוקרים לחוזה שלו עם אשורוב במכשיר הטלפון הנייד שלו אך אינו יכול להציג אותו כי המשטרה העלימה או איבדה את מכשיר הטלפון הנייד שלו כשלקחה אותו לצרכי חקירה, עמ' 438 ש' 5-25). כשנשאל האם סיפר לחוקרים כי חתם על חוזה עם אשורוב לפיו הוא מזמין דרכו אמבולנס השיב בחיוב (עמ' 439 ש' 15-17).
ב"כ נאשם 1 התקשתה בשלב זה להפנות למקום בחקירות נאשם 1 בו הפנה תשומת לב החוקרים כי הזמין מאשורוב שירותי אמבולנס, אך ציינה כי זה הופיע גם בעימות וגם מספר פעמים בחקירות (עמ' 439 ש' 20-27).
נאשם 1 הוסיף כי בעימות שנערך בינו לבין אשורוב הודה אשורוב בכך שהוזמן דרכו שרותי אמבולנס (מה שאינו נכון כעולה מהעימות – ת/לג') אך טען כי נאשם 2 ביטל את ההזמנה עבור שרותי האמבולנס, מה שאינו נכון לטענת נאשם 1 שכן אשורוב קיבל תשלום מלא לפני האירוע בהתאם לחוזה שכלל גם הזמנה של שירותי אמבולנס (עמ' 440 ש' 1-12). כשנשאל כמה שילם לאשורוב עבור האמבולנס והאבטחה השיב כי אמבולנס עולה בסביבות 1400 ₪ ו-1600 ₪ הנותרים הם תשלום עבור 3 מאבטחים (עמ' 440 ש' 16-18).
נאשם 1 העיד כי נודע לו בסביבות השעה 01:00 לפנות בוקר על כך שאשורוב הגיע ללא אמבולנס, מה שלא הותיר בידו אפשרות להזמין אמבולנס אחר (עמ' 466 ש' 27-31).
בהמשך חזר על כך שאשורוב הוזמן כאחראי על האבטחה ואחראי על השירות הרפואי ואף היה אמור להגיע למסיבה עם אמבולנס ועם עוד פראמדיק (עמ' 467 ש' 14-31).
כשנשאל כיצד אשורוב הגיב וטיפל באירוע כמי שהיה אחראי לנושא הרפואי השיב נאשם 1 כי: "הוא כאילו הדריך אותי בקשר שהיה בינינו, וכשפינינו כאילו הוא כאילו גם התחיל, הוא אמר שהיא תנוח ושהיא תחזור לעצמה…הוא לא טיפל בה, הוא כאילו אמר ואחר כך כמו אור הוא עזב את השטח… הוא קיבל רגליים קרות" (עמ' 467 ש' 22 – עמ' 468 ש' 7).
במהלך חקירתו הנגדית הוטח בנאשם 1 שבחקירה הראשונה במשטרה מסר שלא הזמין אמבולנס. נאשם 1 פטר זאת בעדותו בכך שטען שהוא לא היה מפוקס בחקירתו הראשונה משום שנחקר לאחר שלא ישן כ-30 שעות (עמ' 502 ש' 18 – עמ' 503 ש' 10 לפרוט', מיום 17.2.2021).
כשנשאל מדוע גם בחקירתו השנייה, לאחר שכבר התייעץ עם עורך דין ולא היה מותש בחלוף 30 שעות ללא שינה, לא הזכיר שהזמין אמבולנס, השיב שהוא לא זוכר מדוע לא הזכיר זאת וציין כי הזמין מאשורוב את האמבולנס (עמ' 551 ש' 2-10).
בהמשך, כשהוטח בפניו שהחוקר אמר לו בחקירה שנאשם 2 מסר בחקירתו שעל נאשם 1 היה להזמין אמבולנס, הוא (נאשם 1) השיב לחוקר שהוא לא חשב על זה, אך לא התווכח עם הטענה שנטענה כלפיו בחקירה, ובאופן סתמי חזר והעיד כי בשורה התחתונה הוזמן אמבולנס שלא הגיע (עמ' 551 ש' 11-19).
בהמשך עדותו אישר נאשם 1 שלא ביקש מאשורוב להחזיר לו חלק מהכסף ששילם לו גם כשהתברר לו שאשורוב לא הביא איתו אמבולנס, חרף כך שהתשלום כלל לטענתו שירותי אמבולנס (עמ' 547 ש' 14-26).
65. נאשם 2 טען בתשובתו לכתב האישום כי לא היה מ"בעלי" המסיבה ולכן לא התייחס באופן ישיר לשאלת הזמנת האמבולנס.
בעדותו העיד כי נאשם 1 אמר לו שהוא הזמין אמבולנס אך הוא לא אמר דרך מי הזמין את האמבולנס, ואת זה הבין רק במסיבה (עמ' 459 ש' 10-12).
כשנשאל נאשם 2 בחקירה הנגדית של המאשימה מדוע היה צורך באמבולנס אם לא מדובר במסיבה גדולה השיב לפתע כי: "…אבל הבן אדם עשה לו עקיצה" בהקשר הדברים הובן כי נאשם 2 התייחס לאשורוב שלכאורה עקץ את נאשם 1 בכך שהלא הביא אמבולנס בהתאם להזמנה (עמ' 589 ש' 18-20).
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1 כינה נאשם 2 את אשורוב כנוכל, העיד כי מערכת היחסים ביניהם הייתה עכורה ולא מפרגנת (עמ' 490 ש' 15-26), כי לא היה קושי לאשורוב להשיג את נאשם 1 באותם ימים כדי לשאול אותו לגבי האמבולנס, והסכים עם ב"כ נאשם 1 כי לא הגיע לאשורוב 3,000 ₪ רק על אבטחה וכי הוא תכנן לחסוך בהוצאות של האמבולנס ולהגיע בעצמו בתור חובש. נאשם 2 אף הוסיף כי אשורוב תיכנן מראש את הקומבינה הזו (עמ' 490 ש' 29 – 491 ש' 31).
כשעומת עם דברי אשורוב כי לאחר שלא השיג את נאשם 1 בטלפון התקשר אליו והוא (נאשם 2) זה שביטל את הזמנת האמבולנס, השיב כי לא אמר לו שאין צורך, אלא אמר לו שהוא יודע שנאשם 1 הזמין צוות רפואי (עמ' 492 ש' 1-12). בהמשך חזר על כך שלא ביטל את הזמנת האמבולנס והוסיף כי ביקש מאשורוב להתקשר לנאשם 1 ולוודא אתו את הדברים (עמ' 495 ש' 6-10).
כשנשאל האם כמי שמעורה במסיבות היה לדעתו צורך בהזמנת אמבולנס למסיבה הזו השיב בחיוב, כי לידיעתו נאשם 1 הזמין אמבולנס דרך אשורוב, כי הוא זוכר שנאשם 1 אמר לו שאשורוב אמר לו במסיבה שהאמבולנס לא עונה לו וכי הוא כנראה בדרך וכי לדעתו אשורוב עשה קומבינה מראש שלא להזמין אמבולנס (עמ' 496 ש' 10 – 497 ש' 15).
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 3 חזר נאשם 2 על טענתו שאשורוב לא הביא אמבולנס בשל קומבינה שעשה כדי לחסוך כסף.
דא עקא, שבשלב זה נאשם 2 מסר גרסה שונה באשר להתנהלות השיחה שלו עם אשורוב: "…כל פעם כשהוא פנה אליי ואמר לי לגבי האמבולנס אמרתי לו, תדבר עם לאון, תראה ותסגור, אני לא יודע מה, האם אתה סגרת אתו על האמבולנס, האם תיאמתם, תסגור אתו. לאון עובד, הוא עובד עם ילדים, תחזור אליו, גם לי הוא לא עונה".
כשנשאל בהמשך האם הוא עצמו ביקש לבדוק את עניין הזמנת האמבולנס עם נאשם 1, לנוכח חוסר הוודאות שנוצר והשיחה שערך עם אשורוב בעניין, מסר גרסה כבושה לפיה הוא שוחח טלפונית עם נאשם 1 ערב לפני האירוע וזה סיפר לו שדיבר עם אשורוב וסגר את נושא האמבולנס (עמ' 520 ש' 24 – עמ' 521 ש' 15). כן ציין כי עם הגעת אשורוב למסיבה הוא אמר לנאשם 1 שהאמבולנס בדרך (עמ' 520 ש' 17-19), נתון שעל אודותיו נאשם 1 עצמו כלל לא העיד.
66. אשורוב, לעומת נאשמים 1 ו- 2 העיד "ש:… מה אתה צריך להביא מבחינתך? ת: מבחינתי אני צריך להביא עוד כמה אנשים, שוב, אני לא זוכר אם זה שלושה או חמישה, כוח אדם. היה שם דיבור על חובש, אמבולנס, וכו'. ואז התקשרתי לשלומי. שלומי אומר לי תשמע, כנראה שלאון מגיע ומביא אמבולנס. אמרתי לו אוקי… אמרתי לו 'אם אתה רוצה יש לי מישהו, אני אשלח לך טלפון, הוא נהג אמבולנס, הוא עובד בהרבה מסיבות… ש: ואת את זה אתה אומר למי?… ת: אני לא זוכר. או לשלומי או ללאון. אחד מהם. שלחתי את הטלפון, או בוואטסאפ או באס.אם.אס., אני לא זוכר. היום, אחרי שעבר זמן, אני מבין שהם באמת סגרו אמבולנס. רק מה, הבחור מהאמבולנס, אין לי מושג למה, אולי ביטל אולי לא ביטל, אני לא נכנס לשם, כי לא הייתי בשיחה הזאת… האמבולנס לא הגיע. זה אומר שהוא ביטל, זה אומר שהוא הבריז, כל אחד אומר משהו אמר. אבל זה לא מעניין אותי". (עמ' 74 ש' 18 – עמ' 75 ש' 5 ).
בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1, דחה אשורוב את הטענה שנאשם 1 הזמין ממנו חובש ועוד 3 מאבטחים בתמורה ל- 3,000 ₪ (עמ' 85 ש' 3-15 לפרוט' מיום 9.7.19), אם כי בהמשך אישר ששוחחו על כך אך לא הייתה הזמנה שכזו מכיוון שנאשם 2 אמר לו שכנראה נאשם 1 מביא אמבולנס (עמ' 86 ש' 10-12). כן חזר על כך שנאשם 2 אמר לו בשיחת טלפון שנושא האמבולנס סגור ושנאשם 1 מטפל בזה (עמ' 87 ש' 26-29).
עיון בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 1 מלמד כי זו לא הטיחה באשורוב בשום שלב של החקירה הנגדית שנאשם 1 הזמין דרכו אמבולנס, גם לא דרך הודעת וואטסאפ. ב"כ נאשם 1 הטיחה באשורוב כי ההזמנה הייתה של חובש ומאבטחים (ראו למשל עמ' 84 ש' 2-3, עמ' 84 ש' 9-13, עמ' 85 ש' 20-25, עמ' 86 ש' 10, עמ' 86 ש' 26-28, עמ' 87 ש' 16-19). השאלה היחידה שמפנה ב"כ נאשם 1 לאשורוב בהקשר של אמבולנס מתייחסת לכך שאשורוב אמר לנאשם 2 שהוא יכול להביא אמבולנס ונאשם 2 השיב לו שהוא חושב שנאשם 1 מטפל בעניין (עמ' 87 ש'21-28).
כאמור, בתשובתו לכתב האישום הודה נאשם 1 שלא הזמין אמבולנס, ובחקירתו הנגדית של האיש ממנו טען שהזמין אמבולנס (אשורוב), אין כל התייחסות או שאלה להזמנה כזו של אמבולנס, להבדיל מהזמנת חובש על כך נשאל אשורוב פעמים רבות. בהקשר זה יצוין כי השאלה היחידה ששאלה ב"כ נאשם 1 את אשורוב לעניין הזמנת אמבולנס, מתייחסת לשלב שלאחר התמוטטות המנוחה בשטח, ולא לשלב של הזמנת אמבולנס מבעוד מועד למסיבה (עמ' 90 ש' 27-91 – עמ' 91 ש' 5). גם בחקירתה הנגדית של ב"כ נאשם 2, לא נשאל העד אשורוב האם הוזמן ממנו אמבולנס, להבדיל מהזמנת חובש וזה רק שב ואישר כי נאשם 2 מסר לו שאין צורך באמבולנס כיוון שנאשם 1 דואג לזה (עמ' 125 ש' 6-9). יחד עם זאת, בשלב זה הוסיף אשורוב כי שבועיים לפני מועד מתן עדותו, הוא נפגש במסיבה עם נהג האמבולנס שהיה אמור להיות מוזמן למסיבה דנן, ואותו נהג אמבולנס מסר לו, בנוכחות נאשם 2, כי נאשם 2 "ביטל אותי בדקה ה- 90" (עמ' 123 ש' 2 – 124 ש' 15). יצוין, כי מקטע זה עולה ספק האם אותו נהג אמבולנס הוזמן מלכתחילה על תקן נהג אמבולנס או על תקן חובש שכן אשורוב ציין כי יצר איתו קשר לאחר שחובש שעבד איתו לא היה זמין ולכן פנה לאותו נהג אמבולנס. עוד יצוין כי גם בנקודה זו הוסיף אשורוב שגם לא הוזמן ממנו חובש (עמ' 122 ש' 8-9).
מאמרתו של אשורוב במשטרה (נ/3), אשר הוגשה לצורך הוכחת סתירות, עולה כי אשורוב מסר שנאשם 1 הוא זה שהזמין אותו לעבוד אצלו כפי שניתן לראות בוואטסאפ ובהמשך הוסיף כי במסיבה שנערכה כחודשיים קודם למסיבה דנן, נאשם 1 הוא זה שפנה אליו והזמין אותו לעבוד אצלו במסיבה בעוד מספר שבועות. לצד זאת, הוסיף כי בהמשך, כשנאשם 1 לא היה זמין, היה יוצר קשר עם נאשם 2.
כשמוטח בפניו שאשתו מכירה דווקא את נאשם 2 ולא את נאשם 1 וזו מסרה שדווקא נאשם 2 סגר את העבודה, השיב שמלכתחילה מסר שהיה קשר טלפוני עם שניהם ואז הוסיף כי "למשל התקשרתי לשלומי (נאשם 2, י' ל') שאלתי אותו אם הם מביאים אמבולנס לשטח, הוא אמר לי שכנראה שכן" (עמ' 3 ש' 52 – עמ' 5 ש' 93).
מהעימות שנערך בין נאשם 2 לאשורוב (ת/לד') עולה כי לא נאשם 1 ולא נאשם 2 הזמינו שירותי אמבולנס מאשורוב. בתגובה לדברי אשורוב בעימות, שמסר כי הוזמן לאירוע כדי לעשות סדר וכי נאשם 1 ביקש ממנו להביא חובש רק בהמשך, השיב נאשם 2 כי: "אני לא הזמנתי אמבולנס כשהוא דיבר איתי הוא כנראה ניסה להתקשר ללאון ולאון לא ענה לו… ואז הוא החליט להתקשר אלי ולשאול אותי אם יהיה באירוע אמבולנס אמרתי לו לפי מה שאני זוכר לאון אמר שהוא יביא וזהו" (עמ' 2 ש' 27-29). בהמשך, שלל טענת אשורוב כי הוא (נאשם 2) אמר לו (לאשורוב) שהוא (נאשם 2) דואג לאמבולנס, אך שב על כך שאמר לאשורוב שנאשם 1 הוא זה שדואג לאמבולנס (עמ' 3 ש' 36-46).
67. ניתוח כלל הראיות בסוגיה של הזמנת האמבולנס דרך אשורוב מעלה כי מדובר בגרסה כבושה של נאשם 1, גרסה אשר נאשם 1 עצמו שלל אותה בחקירותיו. לגרסה זו של נאשם 1 לפיה הזמין שירותי אמבולנס דרך אשורוב אין תימוכין בעדותו של אשורוב או בגרסאות מוקדמות של נאשם 2, הגם שאלה מאשרים כי היו שיחות על העניין. יכול ובשלב מסוים אכן שוחחו נאשם 1 ונאשם 2 עם אשורוב על אמבולנס, אך "בשורה התחתונה" הם לא הזמינו ממנו אמבולנס. עדותו של נאשם 2 בעניין זה לא הייתה עקבית, מתפתחת, כבושה ואף סתרה במידה מסוימת את עדותו של נאשם 1 (לעניין תגובת נאשם 1 כשנודע לו במהלך המסיבה כי אשורוב הגיע ללא אמבולנס). מגרסתו של אשורוב עולה שנאשמים 1 ו-2 לא הזמינו ממנו בפועל שירותי אמבולנס, וגרסה זו מתיישבת עם גרסתו הראשונה של נאשם 1 בחקירותיו הראשונות במשטרה. גרסתו זו של נאשם 1 היא גרסה כל כך כבושה, אשר לא נמצא לה, כאמור, תימוכין באף אחת מעשר חקירותיו של ואף לא בתשובתו לכתב האישום.
68. נאשם 1 מבקש למצוא שלל רב בעובדה שהטלפון הנייד שלו לא נמצא, כשטוען שתימוכין להזמנת האמבולנס בוואטסאפ נמצא בטלפון. הגם שלעיתים אובדן של ראיה שהייתה בידי היחידה החוקרת יכול לסייע להגנת נאשם, למשל על בסיס דוקטרינת הנזק הראייתי, סבורני כי אין לכך מקום בענייננו וזאת לנוכח העובדה שמדובר בגרסה כבושה. נאשם 1 לא טען בפני החוקרים במהלך עשר חקירותיו כי קיימת הזמנה של אמבולנס בהודעת וואטסאפ. כאמור, נאשם 1 מסר גרסה הפוכה לחלוטין לפיה הוא הודה שלא הזמין אמבולנס ואף הביע צער על כך. גם בתשובתו לכתב האישום נאשם 1 הודה שלא הזמין אמבולנס ואף כשחקר את אשורוב בחקירה נגדית באמצעות באת-כוחו, לא מצא להטיח בפניו כי ישנה הזמנה בהודעת וואטסאפ של אמבולנס. על כך יש להוסיף, כי לא נמצא אישוש לטענתו בדבר הזמנת שירותי אמבולנס מאשורוב בוואטסאפ בעדויות אשורוב או נאשם 2. בנוסף, נאשם 1 מצא משום מה לשלם לאשורוב את התשלום המלא לו התחייב עבור שירותי האבטחה, הרפואה והאמבולנס למרות שהאמבולנס לא הגיע (מה שכשלעצמו מעלה תהיות האם אכן הוזמן אמבולנס).
כן יצוין, כי נאשם 1 לא מצא להגיש כל בקשה למותב זה למתן צו לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 לשירותי חברת תקשורת או חברת טלפון כזו או אחרת או לטלפון הנייד של אשורוב כדי לנסות ולאתר את אותה הזמנת אמבולנס בוואטסאפ ובכך להקטין את הנזק הראייתי הנטען. סבורני כי מדובר בגרסת כזב של נאשם 1, אשר ביקש לבססה על הודעה כתובה שלא נמצאת.
בשים לב לאמור, אני קובע כי נאשמים 1 ו-2 לא הזמינו שירותי אמבולנס מבעוד מועד למסיבה. עוד מוצא אני להדגיש כי לא מצאתי לקבל את טענות נאשם 1 לפיה הזמין מאשורוב שירות של צוות רפואי- חובש מקצועי או פראמדיק, להבדיל משרותי אבטחה. גם לטענה זו של נאשם 1 לא נמצא תימוכין בראיות וגם בעניין זה גרסתו הייתה כבושה.
פינוי המנוחה
הצורך בפינוי מיידי של המנוחה
69. נאשם 1 נשאל בחקירתו הנגדית של המאשימה מדוע מצא צורך להזמין, לטענתו, אמבולנס מאשורוב, וזה השיב שעשה כן כדי שיהיה במקום מענה רפואי ושאם יהיה צורך אז שיהיה אמבולנס כמו בכל אירוע שעושים (עמ' 544 ש' 1-10, ש' 18-20).
די בעמדה זו של נאשם 1 כדי לשלול הטענות שנשמעו על אודות כך שמפעם לפעם בליינים במסיבה נופלים או "מתפלפים" והם חוזרים לעצמם תוך זמן קצר, היינו שלא ניתן היה לצפות צורך להיזקק לאמבולנס כדי לתת מענה רפואי לבליינים.
בהמשך נשאל האם מצא לפנות לנאשם 3 או לאור או לאשורוב ולומר להם שיש צורך באמבולנס, השיב זה, בקושי רב ואף לאחר שנשאל מספר רב של שאלות בעניין, כי לא הציע לאלה להזמין אמבולנס וזאת משום שפעל לפנות את המנוחה מהשטח ברכב שזה בדיוק כמו אמבולנס, אלא שהם אמרו לו שהיא צריכה לנוח שעה-שעה וחצי (עמ' 559 ש' 3 – עמ' 560 ש' 13).
בהמשך הוסיף כי אשורוב העמיד אותו בסיטואציה בה מסר לו בשעה 02:00 של יום שבת שאין לו אמבולנס וטען שבשעה שכזו אין מאיפה להביא אמבולנס פרטי (עמ' 544 ש' 13-19).
כשנשאל מדוע לא פיזר את המסיבה משהבין שאין לו אמבולנס, השיב שהוא לא חשב שמדובר במשהו "כזה קריטי", ולפזר את המסיבה זה לא "כזה פשוט" (עמ' 544 ש' 25-30).
בהמשך הוסיף כי זה לא היה ריאלי להפסיק את המסיבה באמצע הלילה משום שלא הגיע אמבולנס וכי "הדבר היותר הגיוני היה שבבוקר נזמין אמבולנס" (עמ' 545 ש' 11-13).
כשנשאל בהמשך האם עשה בירור, כשנודע לו שאשורוב לא הביא אמבולנס, האם ניתן להשיג אמבולנס פרטי, השיב שלא עשה בירור בשל הקושי להתקשר לאנשים ב-02:00 בלילה (עמ' 545 ש' 20-23).
בהמשך הוסיף כי הוא לא בטוח שאשורוב הגיע למסיבה בשעה 02:00 וציין כי זה הגיע בשעות 01:00 – 02:00 "משהו כזה" (עמ' 547 ש' 6-11).
מכל מקום נאשם 1, העיד כי מצבה של המנוחה כפי שנחשף אליו לאחר שזו התמוטטה הצדיק פינוי (עמ' 554 ש' 27-28), וזאת לאחר שראה אותה על הרצפה ממלמלת (עמ' 556 ש' 26-28).
בהמשך מסר כי אור ונאשם 3 לקחו למנוחה מדדים וכי הוא לא ממש מבין בזה (פרוט' מיום עמ' 445 ש' 26-31). כשנשאל האם לאחר שהם לקחו לה מדדים הם אישרו לו שהמצב שלה מצדיק פינוי השיב כי הוא זה שאמר להם לעצור את לקיחת המדדים ולהמשיך בפינוי (עמ' 450 ש' 18-19).
כאמור, קשה לסמוך על גרסתו של נאשם 1, ואולם אף אם הייתי מקבל דבריו אלו, הדבר מלמד על כך שנאשם 1 ידע לקבל החלטה על פינוי גם בהתעלם מתנהלות ה"יועצים הרפואיים".
בהמשך העיד כי לא פינה את המנוחה בהתאם להנחיות הנאשם 3, אור ואשורוב שהם בעלי ידע רפואי להבדיל ממנו (עמ' 558 ש' 22-24). כשנשאל מדוע בשלב זה לא הזמין אמבולנס כי כבר מישהי התעלפה ופירכסה השיב שהאנשים בעלי הידע הרפואי אמרו שלא צריך אמבולנס. וכשנשאל האם הציע לאותם גורמים להזמין אמבולנס למתחם המסיבה ואלו סירבו, התקשה תחילה להשיב, בהמשך מסר כי הוא עצמו היה בדרך לבית החולים סורוקה שזה כמו להזמין אמבולנס, עד שלבסוף התרצה והודה שלא הציע לאותם גורמים להזמין אמבולנס (עמ' 559 ש' 3- עמ' 560 ש' 12).
70. נאשם 3 מסר בחקירתו השניה (ת/כה') שהבין ממבט ראשון שהמנוחה זקוקה לטיפול רפואי ושזה לא היה נראה סמים (עמ' 1 ש' 18).
71. גם קאבבצ'י העיד על אודות הצורך באמבולנס במסיבה. זה העיד שיום לפני המסיבה פנה לנאשם 2 ו-: " ביקשתי ממנו לדעת… אם יש אמבולנס באירוע. כי נהיה נוהל אמבולנס באירועים בגלל כל מיני מקרים כאלה ואחרים שהתחילו לקרות כנראה. אז מפיקים התחילו להביא אמבולנס באירועים כדי לשמור על חיי אדם. ש: אוקי. ומה הוא אמר לך בעניין? ת: הוא אמר שיהיה שם. ש: מתי הייתה השיחה בניכם? ת: לפני האירוע, יממה לפני האירוע, משהו כזה נראה לי… וזה היה מאוד מעניין אותי לדעת אם יש אמבולנס. אני סכרתי, החלטתי שאם אני מגיע לאירועים אז זה רק אם יש בהם אמבולנס. עוד הרבה לפני המקרה" (עמ' 384 ש' 1-15 לפרוט' מיום 16.09.2020).
יצוין כי קאבצצ'י העיד בהיוועדות חזותית, וזאת לנוכח מגבלה רפואית ממנה סבל ובשל מגבלות הקורונה (ראו עמ' 384 ש' 16-25).
72. גם אשורוב העיד שמיד לאחר התמוטטות המנוחה הציע להזמין אמבולנס למקום (עמ' 76 ש' 17 – עמ' 77 ש' 4) אשורוב העיד כי: "מה שאני ראיתי, באותו רגע… אמרתי שזה לא משנה מה היא לקחה, זה לא משנה מה היא שתתה ואיך היא הגיעה לשם. היו עליה סימנים נוירולוגיים כאלה של טיקים. וברגע שראיתי שיוצא לה דם מהפה… אני כבר לא שפטתי האם זה דם מתוך הפה או דם כתוצאה ממכה שהיא קיבלה… ברגע שראיתי דם, אמרתי 'חברים, תזמינו אמבולנס' וצעקתי גם… כשבאתי להסתובב וללכת, תפסה אותי איזושהי תמונה, הסתובבתי חזרה, אני קולט את העין הימנית שלה קופצת. וכשאני רואה דבר כזה אנחנו לא צריכים להיות רופאים, אנחנו לא צריכים להיות פרופסורים כדי לדעת שברגע שיש תיקים בעיניים אז זה משהו במוח… אני מסתכל, אני רואה שיש לה תיקים בעיניים. כל הצד הימני שלה התחיל לרעוד, גם היד קפצה, גם הרגל קפצה… אמרתי 'חברים, סמים לא סמים, לא משנה מה היא לקחה, זה בית חולים'" (עמ' 76 ש' 30 – עמ' 77 ש' 15 פרוט' מיום 9.7.2019).
בהמשך הבהיר אשורוב כי "בכל המסיבות שאני עבדתי בהן היה אמבולנס" (עמ' 130 ש' 10), ובהמשך הוסיף כי:"… יש מארגני מסיבה שצריכים לדאוג לאמבולנס, לאנשי רפואה במקום" (עמ' 134 ש' 7-8).
כן הוסיף, כי ממש בתחילת האירוע שאל את נאשם 1 או 2 מה עם אמבולנס ונמסר לו שהאמבולנס בדרך (עמ' 120 ש' 29 – עמ' 121 ש' 2, עמ' 135 ש' 22-27, עמ' 136 ש' 8-11), וכן שברגע שראה את הטיקים של המנוחה וראה שהיא מדממת מהפה, הוא היה בטוח שזו בעיה נירולוגית תוך שציין כי "אף פעם לא ראיתי שמסמים מתנהגים ככה" (עמ' 142 ש' 26).
73. אור העיד כי מיד כשהגיע למנוחה: "ראיתי בחורה, ילדה… שמפרכסת בכל הגוף, לא אתנו, צריכה פינוי דחוף בעול (כך במקור, י' ל') כי אין מה לעשות איתה ואין שום דבר באזור שיכול לעזור לה ואני יודע את זה" (פרוט' מיום 03.07.2019, עמ' 25 ש' 10-12), וכן: "אני רואה את הילדה במצב לא… אני לא אגיד לך אפילו מעורפל, כאילו, הילדה לא הייתה איתנו, הילדה במצב… עם קשר ניורולוגי במוח… יש לה בעיה במוח, קרה משהו, אני לא יודע מה הוא… והילדה בבעיה חמורה, קריטית. היא לא מדברת שטויות, היא לא מבינה איפה היא נמצאת, היא לא מדברת איתך, היא ננעלת, כל חצי דקה היא מתחילה לפרכס, היא מדממת מהפה, העיניים שלה לא זזות למעלה ולמטה, הן זזות ימינה ושמאלה… ואני מחזיק אותה והיא ננעלת ודופקת על הארגז… ואני מנסה להחזיק אותה עם שתי הרגליים שלי, יד אחת בתוך הלסת שלה ומנסה לדחוף לה את הלסת למעלה כדי שהיא לא תנעל את עצמה עוד יותר… ככה מצאתי את הבחורה" (עמ' 92 ש' 29 – עמ' 93 ש' 9).
74. מכלל העדויות והראיות עולה אפוא, שהייתה תמימות דעים שמצבה של המנוחה הוא קשה וחריג ושיש צורך דחוף בפינויה לטיפול רפואי בבית החולים.
הפינוי הראשון
75. מחומר הראיות שהובא עולה כאמור שהמנוחה התמוטטה בסמוך לאחת הבמות שהוקמו במתחם המסיבה.
על כך למשל העיד קאבבצ'י שמסר שראה את המנוחה נופלת וקיבלה מכה בראש והתחילה לפרפר ובעקבות כך פנה לאשורוב שיזמינו לה (ככל הנראה אמבולנס, י' ל'), (עמ' 379 ש' 20, עמ' 380 ש' 3).
76. אשורוב העיד שבסביבות השעה 06:00-06:30 בבוקר, עת היה ליד הבמה, הבחין בהמולה של אנשים ליד בחורה שישבה ושפכו עליה מים ומספר בנות עשו לה מסאז'. אשורוב ציין כי כולם היו בלחץ, כי הוא ודי ג'יי שמוכר בתור פוסט טראומתי (ככל הנראה קאבבצ'י, י' ל') הגיעו אל עבר ההמולה, הבחור השני התחיל להשתגע ולצעוק שיש צורך להעלות מסוק והוא עצמו אמר שצריך להזמין אמבולנס, תוך שהוסיף שזה לא משנה מה היא לקחה ואיך היא הגיעה לשם. בהמשך הוסיף כי ראה שיש לה טיקים והיא התחילה לרעוד ואמר לאנשים סביבו שלא משנה מה היא לקחה זה בית חולים (עמ' 69 ש' 26 – עמ' 70 ש' 25).
בהמשך העיד אשורוב כי נאשם 1 הגיע למקום בחלוף שלוש או ארבע דקות וזה אמר: "כוס אמק המסיבה, כוס אמק הכסף, קודם כל חיי אדם"; כי בשלב זה פינה נאשם 1 את הארגז של הטנדר ושם שם מזרן ושאל מי יכול להתלוות אליו ולהחזיק את המנוחה בדרך לבית החולים; כי בשלב זה אמר לנאשם 1 שיסע לבית החולים ואף אחד לא ידבר איתו, ומיד הצטרף אל נאשם 1 בחור עם מבטא ערבי; כי בשלב זה הגיע אחר, שכיום הוא יודע שמדובר באור, שצעק: " אני פרמדיק, תעצור, אני פרמדיק" (עמ' 70 ש' 30 – עמ' 71 ש' 9).
בהמשך עדותו שב והתייחס לדברים שאמר לנאשם 1 לפיהם אף אחד לא ידבר איתו כשהוא יגיע לבית החולים. אשורוב העיד כי אמר דברים אלו לנאשם 1 מכיוון שנאשם 1 העלה חשש שהמשטרה תגיע לבית החולים, תתשאל אותו ותעצור אותו (עמ' 72 ש' 16-25).
בחקירה הנגדית אשורוב השיב כי שמע שעובר לפינויה של המנוחה מישהו נתן לה סמים (שני פסים) אך הוא עצמו לא ראה זאת (עמ' 95 ש' 4-22). בהמשך הבהיר כי אכן ראה מישהו מסתובב עם "כפית" ליד המנוחה, אך לא ראה אותו נותן לה סם (עמ' 96 ש' 1 עד 8).
אשורוב העיד שכעשר דקות לאחר פינויה של המנוחה, בין השעה 06:30-08:00, הלך לישון ברכב שלו, לא לפני ששתה כוס בירה, כאשר אחד מהאנשים שבאו איתו העיר אותו בשעה 10:00 והודיע לו שהמסיבה נסגרה והוסיף שיש שמועות לא טובות על הבחורה (עמ' 73 ש' 6-31).
בהמשך הסתבך בתשובתו ביחס לזמן השינה ומשך השינה. כך מסר, שהוא מעריך שהלך לישון בשעות 07:30-08:00, אם כי טען שהוא לא זוכר, והוסיף כי ישן במשך שעה-שעה וחצי והעירו אותו לפני השעה 11:00 (ובהמשך מסר גם שהעירו אותו בשעה 10:30), אך מיד לאחר מכן אישר שישן משהו כמו שלוש שעות (עמ' 106 ש' 3-9). בהמשך אף אישר שישן בערך שלוש או ארבע שעות (עמ' 123 ש' 32-33). כשנשאל האם בשעות שבהן היה אמור לעבוד ולדאוג לאבטחה הוא הלך לישון, השיב שכן וזה בסדר, שכן העובדים שלו ממשיכים לעבוד כשהוא ישן.
בחקירה הנגדית הוטח בפניו שמספר עדים, ביניהם אור ועובד שלו בשם אדי שללו את טענתו לפיה הלך לישון, אך זה עמד על כך (עמ' 98 – עמ' 100).
כן הוטח בפניו שאור מסר שהוא (אשורוב) היה זה שמנע את פינויה של המנוחה, כי הוא בעצמו היה על הטנדר ואף אמר שלא צריך לפנות אותה, אך הוא דחה טענות אלה ועמד על טענתו שלא היה על הטנדר ולא מנע את פינויה של המנוחה שכן הוא ישן (עמ' 101 ש' 16-31). בהמשך, כשב"כ הנאשם 3 הטיח בפניו שאור מסר שהוא (אשורוב) ישב בטנדר ואף אמר: "אני מכיר מקרים כאלה, אני ראיתי דברים כאלה בחיים שלי, היא תהיה בסדר, אנחנו חוזרים", השיב כי הוא כלל לא מכיר
סיטואציה שכזו וכלל לא דיבר עם אור (עמ' 124 ש' 5-29).
בחקירתו הנגדית לב"כ הנאשם 3 אישר אשורוב שהוא עצמו חובש, וכשנשאל מדוע אם כך לא סייע בטיפול במנוחה עוד לפני פינויה, השיב תחילה שלא מצא לנכון לעשות כן כי פראמדיק רץ פתאום לעזרה, ובהמשך השיב כי לא היה לו ציוד, וכשנשאל מדוע לא סייע למנוחה במשך מספר דקות עד שהגיע נאשם 1 עם הטנדר, השיב: "למה אני צריך להגיש עזרה כשכולם סביבה? אין לי ציוד עלי… זה לא היה אינסטינקט של חובש באותו רגע… האינסטינקט שלי היה להזמין אמבולנס" (עמ' 115- עמד 117), תוך שבהמשך הוסיף כי הוא עצמו לא הזמין אמבולנס כי הטלפון שלו "לא היה עליו" וחשב שאחרים עשו כן. כשנשאל פעם נוספת מדוע לא סייע למנוחה בשלב הראשוני השיב: "כי יש מספיק אנשים למה שאני אדחף…התפקיד שלי לא היה תפקיד רפואי…" (עמ' 118 ש' 7-28).
אשורוב שב והבהיר כי אור צעק שהוא פראמדיק (ולא חובש) ואמר לנאשם 1 לעצור (עמ' 119 ש' 15-23).
כשנשאל האם הבין שיש מישהו שאחראי לנושא הרפואה בשטח, השיב שידע שאין (עמ' 121 ש' 10-12). כשנשאל שוב האם נמסר לו על-ידי מי ממנהלי המסיבה שיש מישהו שאחראי בשטח, השיב לפתע שאחד מהם אמר לו שיש כאן סטודנט לרפואה, וציין כי על כך נאמר לו כבר בתחילת המסיבה עוד לפני האירוע עם המנוחה(עמ' 121 ש' 21-30). בהמשך הוסיף שנאמר לו: "הוא סטודנט לרפואה, הוא בינתיים יעזור לנו" וכן: "יש לנו פה סטודנט לרפואה, אנחנו מסודרים" ואז הוסיף שהדבר היה כשנאשם 3 עמד איתם (עמ' 128 ש' 23 – עמ' 129 ש' 4).
בהמשך הוסיף, כי כשנאמר לו ש"האמבולנס בדרך אך בינתיים יש לנו סטודנט לרפואה", הנאשם 3 עמד איתם, אישר זאת ואמר שהוא סטודנט לרפואה (עמ' 134 ש' 11-21). כשנשאל האם דיבר עם נאשם 3 במהלך האירוע השיב שכן, שהם גם שתו יחד, אך כשנשאל האם דיבר עם נאשם 3 לאחר שהתחיל האירוע עם המנוחה, כאשר לטענתו כבר ידע שנאשם 3 הוא האחראי על הרפואה בשטח, השיב שלא, כיוון שכלל לא ראה את נאשם 3 לאורך כל האירוע שהתנהל עם המנוחה (עמ' 128 ש' 23 – עמ' 129 ש' 32).
בסיום עדותו הבהיר כי הגדרת נאשם 3 כ"אחראי רפואה" לא הייתה "רשמית", ובלשונו: "לא כזה מוגדר, שיש לו משרד משלו, שצריך להודיע לו שקורה משהו. על הדרך כזה" (עמ' 149 ש' 18 עד 24). כשנשאל מדוע לא פנה לאדם שנמסר לו שהוא האחראי לרפואה (נאשם 3 כנטען) כשאירע האירוע עם המנוחה, השיב שהמוח שלו לא עבד, שכשהוא רואה דם הוא "מתחרפן" ושהוא מיד צעק שצריך להזמין לה אמבולנס ואף הוסיף ש"אין מצב שמה שקרה לה שם קרה לה מסמים. זה לא הגיוני. מסמים לא קורה דבר כזה". כן הוסיף כי לאחר מכן הרגיש צורך להירגע ולכן שתה כוס בירה והלך לישון גם כדי להעביר את מה שראה וגם משום שהיה עייף (עמ' 149 ש' 26 – עמ' 150 ש' 14).
אשורוב נשאל האם בשלב מסוים מארגני המסיבה אמרו לו שהוא אחראי לנושא הרפואה והוא שלל זאת (עמ' 134 ש' 8-10). כאן המקום להזכיר כי נאשם 1 העיד שאשורוב הוזמן לאירוע גם כאחראי על תחום הרפואה אך בפועל לא טיפל במנוחה במהלך המסיבה משום שהוא קיבל "רגלים קרות" (עמ' 467 ש' 8-21, 28-29, עמ' 468 ש' 1-6).
אשורוב לא שלל טענת ב"כ הנאשם 3 שייתכן וראה את נאשם 3 בכניסה למתחם המסיבה לפני שהלך לישון (עמ' 123 ש' 26-29).
כשהוטח בפניו שהטנדר עם המנוחה חזר מהפינוי בסביבות השעה עשרה לשבע בבוקר, בעוד הוא הלך לישון בשעה שבע וחצי בבוקר, השיב שהוא לא זוכר שעות (עמ' 123 ש' 6-23).
אשורוב העיד כי במעצר ישב ביחד עם שלושת הנאשמים ועם ג'מיל באותו תא, כי היו מדברים על הנאמר בחקירות של כל אחד מהם ואף הוסיף "כל אחד דאג בסופו של דבר לעצמו ולא רצה להגיד דברים שהם חשובים כדי שזה לא יהיה נגדו. אנחנו לא היינו טמבלים". בהמשך הוסיף כי הם גם קראו פרוטוקולים של דיוני הארכות מעצר אחד של השני (עמ' 147 ש' 13 – עמ' 148 ש' 8).
77. כאמור, אמרותיו של אשורוב הוגשו לצורך הוכחת סתירות.
מאמרתו הראשונה (נ/1), בה לא נחקר באזהרה, עולה שזה הגדיר את נאשם 3, שתמונתו הוצגה לו, כמי שעמד בכניסה והיה עם הצמידים והכסף (עמ' 1 ש' 8-9), והתמונה שצורפה כנספח וסומנה ת/ד1.
יושם אל לב כי אשורוב לא הגדיר בשלב זה את נאשם 3 כמי שהיה ממונה על תחום הרפואה במסיבה.
בהמשך אשורוב מסר כי ראה את המנוחה עם טיקים בעיניים ומדממת מהפה, עם סימפטומים של אירוע מוחי (לא של מישהי שלקחה סמים), תוך שהוסיף כי הוא בחיים לא ראה מישהו "מתפלף" בצורה כזו (עמ' 2). אשורוב הוסיף כי לפני שנאשם 1 נסע, לאחר שהרים את המנוחה לארגז הטנדר, נאשם 1 אמר: " מה אני הזמין אמבולנס יבואו שוטרים ואז יתחילו לחקור אותי" (טעות במקור, י', ל') (עמ' 2 ש' 46), והוסיף כי עודד את הנאשם 1 לפנות את המנוחה באמבולנס ומסר שהמשטרה לא תשאל שאלות ואז נאשם 1 אמר לו שהוא צודק, שמדובר בחיי אדם ושזה יותר חשוב מהכל (עמ' 2 ש' 49-50).
בהמשך הוסיף כי הגיע אדם שרץ לכיוון הטנדר וצעק שוב פראמדיק ונאשם 1 עצר את הטנדר ואותו אדם שצעק עלה על הארגז, שם היה יחד עם אחר והיה לו מבטא ערבי (עמ' 2 ש' 51-54).
כן מסר שבהמשך שתה בירה והלך לישון ברכבו עד אשר אחד העובדים שהיו איתו העיר אותו בשעה 11:00 והודיע לו שהמסיבה הסתיימה (עמ' 3 ש' 55-58). אשורוב הוסיף כי במסיבה היו כ-700 איש וזאת בהתבסס על נתון שמסר לו הנאשם 1 במסיבה (עמ' 4 ש' 91-93).
באמרתו השנייה (נ/2), בה כבר נחקר כחשוד בגרימת מוות, שיבוש החקירה וניהול עסק ללא רישיון, מסר, לאחר שהתייעץ עם עורך דין, כי כל תפקידו היה להפנות רכבים לחנייה (עמ' 2 ש' 13-16). גם באמרה זו אוסיף כי הוא כמעט בטוח שהיו שם 700 איש (עמ' 3 ש' 22), תוך שציין שבמסיבה היו שתי במות. בהמשך חקירה זו חזר על עיקרי גרסתו ביחס לאופן שבו גילה על התמוטטות המנוחה, פינויה, התערבותו של אור, הליכתו לישון (שב ומציין שהעירו אותו בשעה 11:00), (עמ' 3 ש' 45).
אשורוב ציין כי נאשם 1 ביקש מכל מי שהיה סביבו להצטרף אליו לטנדר לפינוי המנוחה, ואף ציין כי נאשם 1 פנה אליו: "הוא אמר בוא תסע איתי", אך הוסיף שהוא היה בדרך לאוטו שלו (עמ' 4 ש' 70-71).
כשאשורוב נשאל האם היו אנשים נוספים בטנדר פרט לנאשם 1 השיב שיכול להיות. כשנשאל האם יכול להיות שהוא עלה לטנדר באיזשהו שלב במהלך המסיבה, השיב שיכול להיות משום שהיה עולה לטנדר כדי למזוג לו כוסית וודקה שהיה בתוך הטנדר (עמ' 4 ש' 74-78). בהמשך, כשהחוקר אומר לו שמחומר החקירה שבפניו מצטיירת תמונה אחרת, ונשאל מה עוד אמר נאשם 1 בזמן שהמנוחה הייתה על הטנדר, השיב: "הוא אמר כוס אמק המסיבה הזו קודם כל חיי אדם… ועוד כמה אנשים אמרו לו יעצרו אותך, והתחלתי לשקר לו, אמרתי לו אל תזמין אמבולנס כדי שייקח אותה לבית חולים, אני כבר… אמרתי להם תיקחו אותה לטיפול רפואי, ואז שריף אמר שיוציאו אותה ללהבים ושם יביאו לו אמבולנס אני לא יודע בדיוק במילים המדויקות, זה עם הקוקו אמר אני מכיר את ההרגשה הזו עליי עליי לא יקרה לה כלום" (עמ' 4 ש' 86-91).
כשהוטח בפניו שמחומר החקירה עולה שהוא היה בטנדר בזמן שהמנוחה הייתה בו השיב: "בזמן שהנערה על האוטו? וואי אתה יודע אני כל כך מנסה להיזכר ולהיות מדויק בדברים לא זוכר את הסיטואציה הזאת כשהם נסעו אני הלכתי לאוטו שלי מה פתאום יש גם הוכחות שהייתי באוטו שלי היו הרבה אחרים שהחליטו שהם נוסעים…" (עמ' 4 ש' 92 – עמ' 5 ש' 95).
בהמשך, כשהוטח בפניו שהוא היה שותף להובלת המנוחה לשטח מרוחק מהמסיבה השיב: "לא היה, לשטח מרוחק? לא היה דבר כזה שאני נהגתי אתה מצחיק אותי" (עמ' 5 ש' 96-97).
באמרתו השלישית (נ/3), שניתנה תחת אזהרה, חזר על כך שעמד בכניסה עם חבר'ה שמכרו כרטיסים ביניהם נאשמים 1 ו-3, וחזר על ההתקהלות שראה ליד המנוחה, על התסמינים שראה על המנוחה, על כך שמיד אמר שיש להזמין אמבולנס, הוסיף כי חיפש מישהו שיכול לעזור או אחראי על המסיבה עד שהגיע נאשם 1 עם הטנדר, הוסיף כי כולם אמרו לנאשם 1 להעלות את המנוחה על הטנדר, שכן אמבולנס לא יגיע עמוק לשטח, כי נאשם 1 שאל מי בא איתו ונשמעו כל מיני קולות של אנשים מי בא ומי לא בא, כי אחד מהקהל קפץ לארגז, כי הם התחילו בנסיעה איטית בשטח, כי הוא התחיל ללכת לכיוון הבר, שם שתה כוס בירה תוך כדי שהוא הולך לרכבו שנמצא בכניסה במקום שנאשם 3 מכר בו כרטיסים (עמ' 1-3 ש' 24). בהמשך נזכר גם בחלקו של אור שרץ וצעק שהוא פראמדיק וביקש לעצור, כי אור דיבר עם נאשם 1 וקפץ לארגז ו"תפס את הבחורה בפה בכדי שהיא לא תבלע את הלשון וזהו" (עמ' 3 ש' 29-34).
כן הוסיף, כי לפני שנכנס לרכבו, הוא פנה לאנשים שעמדו בכניסה – החבר'ה שלו ונאשם 3 שמכר כרטיסים, ואמר להם שהוא שם את הראש ושיעירו אותו כשתסתיים העבודה (עמ' 3 ש' 25-27).
בהמשך, כשנשאל מדוע עולה טענה שהוא היה גם בטנדר, השיב שזאת משום שהוא היה "מעורבב שם בכל העמסה" וכן משום שכל אחד רוצה להגן על עצמו (עמ' 3 ש' 39-40).
בהמשך, התייחס לאמירה שלו שיש "אחד שיודע בוודאות שהוא אחראי על העיכוב של הילדה", ומסר כי למעשה מדובר בשניים אור ונאשם 3. זאת משום שאור צעק שהוא פראמדיק וקפץ לאוטו, ומשום ששמע מאחרים שנאשם 3 אמר לנאשם 1 שזה "עליי אל תדאג" ואף הוסיף שנאשם 1 אמר לו שנאשם 3 התקשר אליו ואמר לו "תחזור הכל בסדר". אשורוב הדגיש כי לא ראה את הדברים הללו או שמע אותם בזמן אמת, כי אם שמע על כך מדיבורים שעולו בתא המעצר (עמ' 3 ש' 40-51).
באמרתו הרביעית (נ/4), שניתנה תחת אזהרה, חזר אשורוב על עיקרי גרסתו, בעניין תפקידו, מקומו, ההמולה שראה ומצבה של המנוחה, הגעת נאשם 1 עם הטנדר, העלאת המנוחה אל הארגז, כניסת הבחור עם המבטא הערבי, תחילת הנסיעה של הטנדר, הגעתו בריצה של אור שדיבר עם נאשם 1 ליד הדלת ובהמשך עלה על הארגז (עמ' 2 ש' 2-15).
לצד זאת הוסיף, כי בשלב זה החליט לנוח מכיוון שיש לו נסיעה ארוכה הביתה, וזאת בין השעות 07:30 – 08:00 תוך שביקש שיעירו אותו בשעה 09:30, אלא שרק בשעה 11:00 העיר אותו בן דודו אדי שעבד איתו (עמ' 2 ש' 16 – עמ' 3 ש' 26).
אשורוב הבהיר כי לא ראה את נאשם 2 בשלב שהרימו את המנוחה לרכב (עמ' 3 ש' 30-31); כי מהשעה 06:00 – 07:30 עמד בכניסה עם נאשמים 1 ו-3 כשנאשם 2 היה מגיע מעת לעת, והוסיף כי התמוטטות המנוחה התרחשה בין השעות 07:30 – 08:00 (עמ' 3 ש' 37-44). בהמשך החקירה מעומת אשורוב עם הקלטה של שיחת טלפון שנערכה בינו לבין קאבבצ'י, כשמוטח בפניו שמהשיחה עולה שהוא נכח או שהוא נטל חלק בעיכוב פינוי המנוחה ואף ידע מי נתן למנוחה סם ואיזו כמות, ואולם אשורוב השיב כי "…אני יודע את זה כי אחרי הפיצוץ אנחנו דיברנו, שיחות טלפון בין אנשים, וזה מה שאמרו לי, כמו שאמרו לי ששריף יצא מהשטח וכמו שאמרו לי שעמרי טיפל בה, את שלושת הדברים האלה אני לא ראיתי, גם כמו שאמרתי בעדות הראשונה. עכשיו שאני במעצר, וגם כשהייתי בבית, דיברנו ואנחנו עדיין מדברים" (עמ' 5 ש' 128-131).
בהמשך, כשמוטח בפניו שהוא שהה זמן ממושך ליד המנוחה ונטל חלק בעיכוב הפינוי שלה, השיב "אתם צריכים להבין שיש את בעל האירוע שהגיע עם האוטו שלו, שם אותה באוטו שלו, והוא צריך להפעיל את השיקול דעת שלו, אני לא יכול להגיד שהוא בעל המסיבה מה לעשות. כל אחד יכול לזרוק מילה אז לכולם צריך להקשיב" (עמ' 6 ש' 132-139).
באמרתו החמישית (נ/5), שניתנה תחת אזהרה, עומת אשורוב עם טענת אור לפיה אף הוא – אשורוב – היה בטנדר כשהמנוחה הייתה בו, במשך לפחות 4 שעות, וזה השיב שמדובר בשקר (עמ' 2 ש' 5-7). כן התייחס לדבריה של העדה דיאנה שזיהתה אותו כמי שעיכב את פינוי המנוחה יחד עם נאשם 2 במהלך עימות שנערך ביניהם, והשיב שאותה דיאנה הייתה תחת השפעת סם גם בעימות וגם במסיבה עצמה ומכאן שהיא לא יכולה לזהות אותו (עמ' 2 ש' 8-13). אשורוב אישר בחקירה זו כי הלך לישון בין השעות 08:00 – 09:00 וכי בשעה 11:00 אדי העיר אותו, ואולם כשעומת עם גרסתו של אדי, לפיה הוא עצמו אמר לאדי בשעה 10:00 שהם מתקפלים, השיב אז כנראה שעובד אחר ולא אדי הוא זה שהעיר אותו (עמ' 2 ש' 19 – עמ' 3 ש' 25).
בהמשך הוטח בפניו כי הוא היה חלק ממארגני המסיבה אך הוא דחה זאת תוך שהוסיף שנאשם 1 בחר אותו לפי שעות ושילם לו לפי השעות שעבד וכי אם היה אמרגן, לא היה צריך לקבל שכר כי אם היה מתחלק איתו ברווחים (עמ' 4 ש' 58-65).
כשהתבקש לחזור ולתאר את תחילת הפינוי, מסר כי כשהגיע אל כיוון ההמולה, כולם צעקו אמבולנס, ואז נאשם 1 הגיע עם הטנדר והרימו את המנוחה (עמ' 4 ש' 86-87, עמ' 5 ש' 104-105), ובהמשך הוסיף שנאשם 1 אמר שהוא נוסע לכיוון להבים ובדרך הוא ידבר עם אמבולנס מכיוון שזה לא ידע איך להגיע ולהיכנס לשטח (עמ' 5 ש' 106-107). כשעומת עם גרסתו הראשונה בחקירה ממנה עלה שהיה צורך לעודד את נאשם 1 לפנות את המנוחה, וכי זה לא עשה זאת באופן ידידותי כפי שטען בחקירתו זו, השיב שאכן ניסה לשכנע את נאשם 1 שכן הוא מאוד פחד מהפינוי לבית החולים והבהיר כי בתשובותיו הקודמות לא התייחס לחילופי דברים בינו לבין נאשם 1 (עמ' 5 ש' 108-115). גם בגרסה זו חזר ואמר שכולם רצו לעזור עד אשר הגיע "איזה טמבל" שאשם בסיפור הזה – נאשם 3 שהתקשר לנאשם 1 ואמר לו לחזור שכן ראה אלף מקרים כאלה, והכל כפי ששמע על כך במעצר ומשום שלא ראה או שמע את האינטראקציה עם נאשם 3 (עמ' 5 ש' 116-126).
כשנשאל שוב מדוע מנע טיפול במנוחה, השיב שלא הייתה לו הזדמנות לעכב או לזרז את הטיפול בה "כי הכל קרה כל כך מהר כאילו כבר הייתה בידיים של אחרים, יש את מארגן המסיבה ויש את הפרמדיק שקפץ יחד איתו והיא כבר בידיים של אנשים יותר מקצועיים, הם האנשים שהכי התאימו במקרים כאלה ולא כל עובד זוטר שבא לעבוד בניקיון לסדרן רכבים, האנשים המתאימים היו איתה ואם היא לא הגיעה לטיפול המתאים אז הם אלה שצריכים לתת את החשבון ולא כל אחד שהסתובב ברחבה…" (עמ' 6 ש' 138-146).
78. מתמלול שיחת טלפון שנערכה בין אשורוב לקבאבצ'י עולה שקבבאצ'י מדבר על 4 שעות האלה, ואילו אשורוב מציין שכאשר ראה את מצבה של המנוחה עם הגעתו, הוא אמר לכולם שזו סיטואציה שבחיים לא ראה, כי קבבאצ'י אמר בסוף לחברים להזמין אמבולנס (עמ' 1). אשורוב הוסיף כי "זאת סיטואציה שבחיים שלי ואני משחרר הרבה פלפלוטים במסיבות וזה מצב לא ראיתי" (עמ' 1, דגש לא במקור, י' ל')
מהתמלול עולה עוד שאשורוב אמר להזמין אמבולנס ואז "ההוא אומר לו אח"כ תבוא משטרה תסגור את המסיבה…" ובתגובה קבבאצ'י אומר שגם אם יבוא אמבולנס, תבוא משטרה שכן ברגע שנפתח אירוע האמבולנס מחויב לדווח (עמ' 1).
אשורוב הוסיף בשיחה שהיה את זה שצעק שהוא פראמדיק, עם הראסטות, ואמר "עליי, עליי, עליי, עליי, כולם סמכו עליו והנה זה מה שקרה". בהמשך, מסר שהוא ישן והמאבטח שמעיר אותו דפק לו בחלון וסיפר לו ששריף פינה את המנוחה (עמ' 2).
אשורוב נשמע אומר שהזמינו משטרה לאחר שפינו את המנוחה למד"א והמשטרה עיכבה את נאשם 1 וגם את הבחור שאמר "עליי, עליי" (עמ' 2). בהמשך השיחה אשורוב נשמע אומר שהביאו לה (למנוחה) שני פסים (ככל הנראה קוקאין, י' ל') וזה לא עזר (עמ' 4). כן הוסיף שהמנוחה נפלה או קיבלה מכה בראש, דיממה מהאף ומהפה והתחילה לפרכס ולטעמו אין קשר לסמים שכן גם הבין משידורי החדשות שהרופאים לא מצאו סימן לשימוש בסמים (עמ' 4).
מתמלול שיחה מבוקרת שנערכה בין אשורוב לקבבאצ'י נשמע אשורוב אומר "אתה זוכר את הקטע שהוא צעק אני פראמדיק, אני פראמדיק, היה את הבחור הבדואי עם הבחורה והם יצאו ושלאון יצא, זה עכשיו אני יודע אני לא הייתי שם" (עמ' 1), אשורוב הוסיף כי מסתבר שגם נאשם 1 אומר שנאשם 3 התקשר אליו ואמר לו לחזור ושהוא יטפל בה וכשקאבבצ'י שואל מי אמר למי, משיב אשורוב "עמרי ללאון, הזין הזה עם השיער הארוך והוא לא מודה בזה" (עמ' 1).
בהמשך השניים נשמעים מדברים על הפסים (סמים) שניתנו למנוחה (עמ' 2-3). אשורוב נשמע בהמשך אומר שהוא רוצה להוציא את האנשים שאכפת לו מהם ולשפוך את האור והאמת כיוון שבהתחלה לא אמר את האמת (עמ' 3), תוך שביקש מקאבבצ'י לעזור לו לשפוך אור על התיק, ותוך שאומר לו שגרסה של שניהם היא "כמעט אותו דבר" (עמ' 3).
יצוין כי המתמלל התקשה לתמלל את כל השיחה בגלל רעשי רקע (ראו למשל בעמ' 4), אך השניים נשמעים מתאמים לומר ששלומי (נאשם 2) הוא שותף ומפיק כיוון שזה מה שהוא אומר (עמ' 5).
השניים נשמעים גם מדברים איפה כל אחד היה ומה עשה וקאבבצ'י נשמע אומר שהמנוחה לא אשמה במוות שלה והם אשמים כי הם החזיקו אותה (עמ' 5).
79. ניתוח עדויותיו ואמרותיו של אשורוב מלמד כי לזה שלד של סיפור אותו מסר במרבית גרסאותיו השונות. שלד זה מתייחס לתחילת האירוע עם המנוחה, ההמולה סביבה, הגעת נאשם 1, העלתה על הטנדר, עליית האדם עם המבטא הערבי, הגעת אור בריצה תוך שצעק כי הוא פראמדיק, שיחתו של אור עם נאשם 1 ליד דלת הטנדר ועלייתו לארגז הטנדר.
לצד זאת, ניכר כי אשורוב ניסה למזער מחלקו והסתבך בגרסאותיו ביחס לחלקו. כך גרסתו לפיה הלך לישון מייד לאחר פינויה של המנוחה רצופת סתירות הן לעניין הסיבה בעטיה הלך לישון, הן לעניין השאלה מה עשה לפני שהלך ועם מי שוחח, הן לעניין השעה שבה הלך לישון, הן לעניין השעה שבה העירו אותו והן לעניין זהותו של האדם שהעיר אותו. גרסה זו של אשורוב אינה רצופת סתירות פנימיות בלבד כי אם נסתרת היא גם בעדויות חיצוניות.
כך למשל העיד אור: "אמרתי, ליאון נוהג מקדימה, רז יושב לידו, לי אין קשר אליהם כי הארגז, כאילו, פתוח מאחורה אבל הוא סגור ואין שום קשר לנהג ואני יושב מאחורה עם הילדה והבחור הערבי" (פרוט' מיום 03.07.2019, עמ' 96 ש' 9-11).
נאשם 1 העיד כי "…עמדתי בכניסות עם עומרי חיון…בשעות הבוקר כבר שעלתה השמש קיבלתי בקשר הודעה מרז (אשורוב, י' ל'), יש פה בחורה שלא חשב בטוב באזור המתחם של האירוע, יש טיפה התקהלות, אם אני יכול להגיע. הנעתי את הרכב מהכניסה והגעתי לשמה… היא היתה במצב, היא מלאה בדברים, בדברים, ושפכו עליה מים… הגעתי עם הטנדר וראיתי את זה, פיניתי את כל מה שהיה בטנדר…שמתי על הארגז של הטנדר שני מזרונים…הרמנו אותה על הטנדר ואמרתי שאנחנו נסע לכיוון בית החולים…" (עמ' 444 ש' 18 – עמ' 445 ש' 8).
בהמשך העיד כי: "באנו לצאת, רז ישב לידי באוטו ואז אור רץ מהרחבה ואמר תעצור את הרכב, אני חובש, אני פרמדיק, לא חובש… עצרתי את הרכב והוא עלה על הרכב והוא היה, עלה אתו עוד בחור שאני לא מכיר, שהוא תפס אותה מאחורה… זה בחור עם מבטא ערבי… נסענו לכיוון היציאה… אחרי שהם לקחו לה את המדדים אנחנו פשוט המשכנו, אמרתי לאור, תעזוב, ניסע. אנחנו נסענו… אני ורז אשורוב, כשהוא ישב לידי ברכב… הוא ישב לידי ברכב מקדימה… וטוהר, אור והבחור השלישי עלו מאחורה… נסענו ואחרי איזו דקה של נסיעה אור דופק על החלון ועושה לי ככה, נראה לי שהיא מתאוששת… האטנו את הרכב ורז יצא והוא אמר, תשמע, נראה לי שהאוויר שנסענו עושה לה טוב והיא מתאוששת, אז אני בינתיים התקשרתי לעומרי…ודיברתי עם עומרי והוא אמר לי, תשמע גם אני ראיתי אותה ואני אמרתי לו כבר אז שתביא אותה חזרה ונשב איתה, שעה – שעה וחצי היא נחה וחוזרת לעצמה. ש: מי אמר לך את זה? ת:נאשם 3, נכון, ככה? חזרתי אחורה, חזרנו ורז ואור גם הסכימו על זה שהיא תתאושש" (עמ' 446 ש' 1 עמ' 446 ש' 2). בהמשך הוסיף שגם אשורוב: "אמר גם, כאילו מבחינתו אפשר לחזור, שעה- שעה וחצי היא תנוח והיא תתאושש. חזרנו אחורה" (עמ' 447 ש' 5-6).
יצוין כי נאשם 1 מסר כבר בחקירתו השלישית ת/ה כי אינו זוכר אם אשורוב עלה לטנדר ואינו זוכר אם מישהו כלל ישב לידו אך אם מישהו ישב לידו בטנדר אז כנראה אשורוב (עמ' 2 ש' 34-44), ובעימות שערך עם אשורוב (ת/לג') מסר נאשם 1 כי למד על כך שאשורוב היה איתם בטנדר מדברי אור בעימות שערך איתו, דברים שאשורוב לא מצא לשלול.
בחקירתו האחרונה של נאשם 1 (ת/יז') נאשם 1 חזר על כך שאשורוב היה איש הרפואה שלו, הגם שהוא נרתע מלטפל במנוחה (עמ' 2 ש' 15-19).
כאמור, באחת מגרסאותיו טען אשורוב כי בן דודו אדי הוא זה שהעיר אותו בשעה 11:00, ואולם בן דוד זה (אדוארד סורילוב) נחקר, ובאמרתו, שהוגשה בהסכמה (ת/28), שלל דבריו אלו של אשורוב וטען שהם שק (עמ' 4 ש' 11-20).
80. מעבר לסתירות (הפנימיות והחיצוניות) לגרסה זו, קשה שלא לתהות, מדוע מי שהוזמן לעבוד, ואמור לקבל שכר לפי שעה, מוצא לישון משך שעות במקום לעבוד. התמיהות מתחדדות דווקא לנוכח האירוע החריג אליו נחשף אשורוב עם התמוטטות המנוחה ופינויה.
לעניין הסתירות והתמיהות העולות מגרסת אשורוב לפיה הלך לישון לאחר הפינוי הראשון של המנוחה יש להפנות גם לדיסק ובו תיעוד השיחה שנערכה בין אשורוב לבין ויקטוריה (נ/17א') בשעה 06:46:30 , היינו זמן קצר לאחר הפינוי הראשון (מעובדה 13 לכתב האישום עולה שהפינוי הראשון היה בשעה 06:10 לערך). מהתיעוד של השיחה עולה השיח הבא:
"אשורוב: אה כפרה זריז אני בבעיות פה, מה? ויקטוריה: מה עם הבחורה? אשורוב: הבחורה כרגע אותו דבר. היא אנחנו יושבים איתה ואני בנתיים גם רץ לרחבה יש כמה אנשים שהתפלחו…(אשורוב נשמע אומר בהמשך, לא ברור למי): לא כרגע אני לא יכול לארגן שום דבר. תביני יש לי ברדק בראש".
מן האמור עולה שזמן קצר לאחר הפינוי אשורוב היה עסוק בעניינים שונים ואף שוחח בטלפון ולא בדיוק ישן.
את הפתרון לסתירות ולתמיהות אלו ניתן למצוא בדברי אשורוב עצמו שהעיד כי במעצר ישב ביחד עם שלושת הנאשמים ועם ג'מיל באותו תא, כי היו מדברים על הנאמר בחקירות של כל אחד מהם ואף הוסיף "כל אחד דאג בסופו של דבר לעצמו ולא רצה להגיד דברים שהם חשובים כדי שזה לא יהיה נגדו. אנחנו לא היינו טמבלים". (עמ' 147 ש' 13 – עמ' 148 ש' 8).
הווה אומר, אשורוב, שאף הוא היה עצור וחשוד בגרימת מותה של המנוחה, לא רצה להיות "טמבל", דאג לעצמו ולא אמר דברים חשובים כדי שאלו לא ישמשו כנגדו. בסיפור השינה שסיפר אשורוב, ביקש הוא להרחיק עצמו מהפינוי הראשון בטנדר.
מהראיות שהוצגו, ואשר יפורטו להלן, עולה כי אשורוב אכן היה בטנדר במהלך הפינוי הראשון. יצוין, כי אף המאשימה כבר הצהירה בדיון השלמת הסיכומים כי: " אני מסכימה שנותר ספק סביר שאשורוב היה ברכב וזאת לאור העדויות החיצוניות" (עמ' 686 לפרוט' מיום 30.12.21, ש' 32-33).
המסקנה כי אשורוב היה בטנדר במהלך הפינוי הראשון מתבקשת לנוכח העדויות על כך, לנוכח הסתירות הרבות שנמצאו בסיפור השינה ששימש את אשורוב כמעין טענת אליבי לפינוי הראשון, בתמיהות הקשורות בסיפור זה אך גם בזיקה של אשורוב לפינוי. זה כזכור מסר בגרסאות השונות כי שוחח עם נאשם 1 על הפינוי, היה בסמיכות לנאשם 1 כשהתחיל הפינוי בטנדר, וכי נאשם 1 אף ביקש ממנו ואחרים לסייע לו, כאשר לא נמצא בגרסתו הסבר טוב ומניח את הדעת מדוע לא הצטרף לסייע לנאשם 1 דווקא ברגעים קריטיים אלו.
81. אור העיד בשתי הזדמנויות. תחילה ביום 03.07.2019 ובהמשך, ביום 30.06.2020, לבקשת ב"כ הנאשמים לצורך השלמת חקירה נגדית ביחס לתוכן של דיסק שנמסר להגנה לאחר שזה העיד בפעם הראשונה.
כבר עתה יצוין כי עדותו של אור לא התנהלה באופן רגיל. בפתח הדיון מיום 03.07.2019 התייצב אביו של אור, שהוא עורך דין, וביקש שבנו יעיד בדלתיים סגורות ושהפרוטוקול יהיה חסוי. כן ביקש להציג מסמך לעיונו של בית המשפט בלבד בדבר מצבו הנפשי של בנו שאמור להעיד ובדבר מגבלות לעניין פרק הזמן שבו הוא יכול להעיד כפועל יוצא ממצבו האמור. בקשות האב נדחו על-ידי בהחלטה שניתנה במהלך הדיון, תוך שהבהרתי כי ככל שאתרשם שאור יתקשה להעיד באופן חופשי, תיבחן האפשרות לקבל החלטה אחרת.
אף אור עצמו ביקש תחילה שלא להעיד, שכן לטענתו מסר את הכל בחקירה ואביו שב וביקש שלא לחייב את בנו להעיד (עמ' 21-23 ).
ואכן, במהלך העדות, משהתרשמתי כי אור היה זקוק להפסקה, נערכה הפסקה בדיון שלאחריה אף הורתי שהמשך הדיון יתקיים בדלתיים סגורות וזאת בהסכמת הצדדים (עמ' 26-28 ).
יצוין, כי אף בדיון ההמשך, מיום 30.06.2020, התייצב אביו של אור ועתר בפתח הדיון להורות על קיום הדיון בדלתיים סגורות. גם במקרה זה בקשתו נדחתה.
אור העיד כי עבד כיחצן במסיבה ומכר כרטיסים; כי הגיע עם חברים שלו למסיבה; כי הבין שקרה משהו לאיזושהי בחורה ו: "אני, בגלל שאני חובש, הייתי חובש קרבי בצבא…ויש לי את הידע ויש לי את היכולת לעזור אז נסעתי לרחבה וניסיתי לעזור לבן אדם עם הידע שיש לי" (עמ' 23-24).
בהמשך העיד כי כשהגיע, המנוחה כבר הייתה על הטנדר: "ראיתי בחורה, ילדה… שמפרכסת בכל הגוף, לא אתנו, צריכה פינוי דחוף בעול (כך במקור, י' ל') כי אין מה לעשות איתה ואין שום דבר באזור שיכול לעזור לה ואני יודע את זה… ש: ומה עשית, מה היה? ת: ניסיתי לטפל בה. ש: באיזה אופן? ת: אין לי יותר מידי מה לעשות, להחזיק לה את הפה כי הלסת שלה ננעלת… כי היא מדממת, כי היא לא מדברת, כי יש לה קצרים במוח" (עמ' 25 ש' 10-21 ).
בהמשך הוסיף אור כי על הטנדר היה בחור נוסף שהוא לא מכיר אותו והם התחילו לנסוע לאזור הכניסה תוך שהוא ניסה לומר ש: "צריך להעיף אותה, כלומר לפנות אותה, תוך כדי שהתאספו אנשים נוספים סביב הרכב והוא צרח שצריך לפנות אותה" (עמ' 25 ש' 28 – עמ' 26 ש' 20 ).
בשלב זה הוסיף כי הנאשם 3 הגיע ואמר לו: "מי אתה בכלל, אתה כולך ילד בן 21, מה אתה מבין? אני ילד מד"א, אני הייתי… אני ארבע שנים ברפואה, אני יודע מה לעשות איתה, אתה, מי אתה בכלל? מה, אתה היית במסיבות בכלל? אתה, יש לך מושג? מה, אתה כולך ילד, אתה ראית משהו בחיים שלך בכלל?" (עמ' 26 ש' 24-30 ). כן ציין, שנאשם 3 אמר לו שאם ייקחו את המנוחה לבית החולים זה יחמיר את מצבה ולא יעזור לה (עמ' 137 ש' 18-עמ' 138 ש' 7 ).
בהמשך הוסיף כי בזמן שניסה לבדוק מה מצבה של המנוחה ולטפל בה נאשם 3 אמר לו: "אני ארבע שנים ברפואה, הייתי ילד מד"א, אני יודע מה לעשות עם הדברים האלה, זה כלום ושום דבר, היא תוך שעה וחצי-שעתיים מתאפסת ככה זה קורה, ככה זה תמיד, מי אתה, מה אתה מבין, אתה כולך ילד, רק ניסה כל הזמן להוריד אותי…" (עמ' 29 ש' 1-6 ).
אור העיד כי בטנדר נהג נאשם 1, כי הם נסעו במשך 10-15 דקות ובזמן זה הוא החזיק למנוחה את הלסת עם כל היד בתוך הלסת שלה כשהיא מפרכסת וננעלת בטירוף (עמ' 29 ש' 12-18).
אור העיד כי בשלב מסוים הטנדר נעצר, בשטח, כי נאשם 1 "קיבל טלפון", הלך לחלק הקדמי של הרכב בעוד הוא עם המנוחה מאחור ומנסה לצעוק להם שצריך להמשיך לצאת מהשטח. בהמשך הוסיף כי בחלוף 3 או 4 דקות שעמדו במקום "הם סובבו את האוטו בחזרה משיחת הטלפון, בעקבות שיחת הטלפון סובבו את הרכב חזרה עם הילדה וחזרנו בחזרה פנימה. כל הזמן הזה אני מנסה להגיד להם שצריך להוציא אותה, צריך לפנות אותה, והיא לא מדברת, והיא לא מתקשרת, היא לא כלום וכל מה שאני קיבלתי זה אתה לא מבין, אתה לא יודע, אתה ילד, אנחנו מבינים, אני, עומרי, אני יודע מה לעשות, אני לוקח את האחריות" (עמ' 29 ש' 32- עמ' 30 ש' 8 ).
כשנשאל למי אמר שצריך לפנות את המנוחה השיב "לכל האנשים שעומדים סביבי. לקחתי את הרגליים שלי, רצתי לרחבה לחפש אנשים, אם מישהו מכיר אותה…חזרתי, עדיין היא באותו מצב ואחרי שבמשך כמעט שעתיים לחצו עליי ואמרו לי שומע, ילד, תעוף מפה אז אחרי שנדפקתי בצבא ועשיתי לא מעט דברים, גם חברים שלי וגם הרבה אנשים מתו לי בידיים, היו דברים שעשיתי, אני הגעתי למסקנה שאחרי כמעט שעתיים שאני מנסה להילחם תודה רבה, לא נותנים לי, מעיפים אותי החוצה, אני לא מתערב יותר" (עמ' 31 ש' 8-15 ).
כשנשאל מדוע לא התקשר למד"א או למשטרה השיב תחילה שאינו יודע, וכשהופנה לדבריו במשטרה, השיב שהטלפון שלו נשבר כשעלה על הטנדר (עמ' 31 ש' 20- עמ' 32 ש' 5 ).
82. בעדותו אישר אור לב"כ הנאשם 1 כי דבריו באמרותיו ובעימות עם נאשם 1 לפיהם שני האנשים אליהם פנה ואמר להם שצריך לפנות את המנוחה הם נאשם 3 ואשורוב (עמ' 40 ש' 14-17 ).
83. בחקירתו הנגדית לב"כ נאשם 2 שלל טענת הסנגור לפיה המשטרה חיפשה אחריו שלושה ימים מאז האירוע ועד אשר התייצב לחקירה ביום 8.8 (עמ' 41 ש' 15-25 ). בהמשך הוסיף כי עבר התקפים פוסט-טראומתיים בחקירות ושהמשטרה התנהגה כלפיו בצורה מזעזעת (עמ' 42 ש' 24-27 ).
אור אישר כי ברכב איתו הגיע למסיבה היה לו תיק עם ציוד רפואי שאיתו הוא מגיע למסיבות (עמ' 46 ש' 14-16 ), וכשנשאל מדוע לא סיפר על כך בחקירותיו, השיב כי הלחיצו אותו בחקירה וכי לא חשב על זה (עמ' 46 ש' 26- עמ' 47 ש' 4 ). כשנשאל האם נעזר בתיק זה במהלך האירוע עם המנוחה השיב שלא כיוון שמדובר בתיק של עזרה ראשונה, חבישה, פציעות וטראומה, שלא היה "הכרחי" לטיפול במנוחה (עמ' 47 ש' 5-26 ).
אור אישר כי סבר שנאשם 3 מבין יותר ממנו משום שהוא טען בתוקף שהוא מבין והוא למד ארבע שנים רפואה בעוד הוא רק חובש, ותחילה ציין כי זה לא השפיע אליו אך בהמשך הוסיף כי זה ערער אותו (עמ' 51 ש' 15- עמ' 52 ש' 2 ).
בהמשך שב וציין כי נאשם 3 ואשורוב הם שאמרו לו לסתום את הפה (עמ' 52 ש' 4-7 ). כשנשאל האם אשורוב הוא היה האדם הנוסף יחד עם האדם ממוצא ערבי שהעלה את המנוחה לטנדר, השיב כי בחקירתו מסר על איש אבטחה, "זה שהמשטרה הסיקה שהבן אדם הזה היה רז, הם עשו את ההסקה של עצמם, אני אמרתי איש אבטחה…" (עמ' 52 ש' 9-26 ), אך בהמשך אישר שגם הוא עצמו זיהה שמדובר באשורוב (עמ' 53 ש' 10-14 ), ואולם מיד לאחר מכן ציין שלא אמר זאת והוא אינו זוכר אם אשורוב הוא שעלה אותה לרכב (עמ' 54 ש' 2-4 ).
כשב"כ המאשימה אמרה שאור לא אמר בחקירותיו שאשורוב העלה את המנוחה לטנדר כי אם אמר שאשורוב ישב בחלק הקדמי, העיר אור כי הוא לא אמר שהוא לא היה שם (עמ' 54 ש' 2-7 ). מיד לאחר מכן אישר שאשורוב ישב בחלק הקדמי של הטנדר (עמ' 54 ש' 9-11 ).
אור אישר ששמע אנשים שדיברו ורצו להזמין אמבולנס ומשטרה, וכשנשאל מדוע לא ווידא שאלו עושים כן, נוכח סברתו שיש לפנות את המנוחה, השיב שאחריות היא לא עליו (עמ' 58 ש' 3-13, עמ' 59 ש' 10-19 ). בהמשך, כשעומת עם טענתו שהטלפון הנייד שלו נשבר ובגלל זה הוא לא התקשר, השיב שגם זו הייתה הסיבה (עמ' 60 ש' 1-9 ).
אור שב ואישר כי אשורוב היה בטנדר ובסביבת הטנדר והוא היה מי שנטל חלק מרכזי בהחלטה שלא לפנות את המנוחה (עמ' 68 ש' 16-23).
כשמצטטים לו מתוך חקירתו במשטרה, אישר את דבריו ש"הנהג עצר, הנהג והמאבטח אמרו שהם החליטו לא לפנות" תוך שבהמשך, כשנשאל האם אשורוב היה בעל הסמכות, השיב שהוא בעל הסמכות, הוא היה ראש האבטחה והוא אמר שלא לפנות (עמ' 68 ש' 24-33 ).
בהמשך, עת נאמר לו כי "…אתה מנסה להסביר להם שצריך לפנות אותה ואז הם עונים לך ביחד, לפי מה שאתה אומר…אני מקריא לך מהעדות…'ראינו מספיק אנשים במהלך השנים שמקבלים סאטלה רעה וזה עבר להם, כאילו, עבר להם', שניהם אומרים לך את זה, האם נכון? גם רז אומר לך את הדבר הזה? ת נכון" (עמ' 69 ש' 7-13). כן אישר כי אותו אדם ישב ליד הנהג וסירב לפנות את הפצועה (עמ' 69 ש' 14-17), ואף אישר שגם בחקירתו השלישית במשטרה מסר שאיש האבטחה שהיום הוא מזהה כרז (אשורוב) "אמר אני לא מפנה אותה, היא תהיה בסדר" (עמ' 69 ש' 18-23).
בהמשך אף אישר כי גם בעימות שערך עם נאשם 1 טען שאשורוב תרם תרומה משמעותית להחלטה שלא לפנות את המנוחה, ושלטעמו הוא אחת הדמויות המרכזיות באירוע ושהוא הרגיש שיש לו מעמד של מישהו שמקבל החלטות (עמ' 69 ש' 24- עמ' 71 ש' 10).
84. כשהוטח בפני אור בחקירה הנגדית של ב"כ נאשם 3 שהוא רץ אחר הטנדר שפינה את המנוחה וצעק שהוא פראמדיק ושהטנדר יעצור, שלל זאת אור, , תוך שהוסיף: "אז אני לא צעקתי שאני פרמדיק, הם יכולים להמשיך להגיד את זה וגם אם אמרתי את זה, זה לא משנה שום דבר ולא אמרתי את זה בשום צורה כי אני לא" (עמ' 87 ש' 11-15), אך בהמשך כבר אישר שצעק שהוא חובש ולעצור, כי הרכב התחיל לנסוע, ואז הרכב עצר והוא עלה על הרכב. (עמ' 87 ש' 16-22).
אור העיד כי נראה לו שליאון הוא זה שנהג ולידו ישב מישהו מהאבטחה ומאחור היו הוא, הבחור הערבי והמנוחה (עמ' 87 ש' 26-32). כן חזר על כך שהיה עם המנוחה כשעתיים לערך (עמ' 88 ש' 8-11).
בהמשך כשנשאל לפרטי חבריו שהיו איתו במסיבה, זה ביקש שלא להרחיב בעניין משום שהוא דואג לחברים שלו ולא רוצה להכניס אותם למשהו שהם לא קשורים אליו (עמ' 90 ש' 25 – עמ' 91 ש' 29).
בהמשך חקירתו אור שב והתעקש כי הוא לא זוכר אם זה אשורוב הוא שישב עם נאשם 1 בקדמת הרכב אך דבק בכך שהיה זה איש מהאבטחה (עמ' 93 ש' 13-25), ואולם לאחר מכן, כשנשאל פעם נוספת מי היה ברכב, השיב: "אמרתי, ליאון נוהג מקדימה, רז יושב לידו, לי אין קשר אליהם כי הארגז, כאילו, פתוח מאחורה אבל הוא סגור ואין שום קשר לנהג ואני יושב מאחורה עם הילדה והבחור הערבי" (עמ' 96 ש' 9-11), ובהמשך התעקש פעם אחר פעם שאשורוב הוא שהיה בטנדר (עמ' 104 ש' 31 – עמ' 105 ש' 21).
כשנשאל בחקירה הנגדית מי היה הסמכות הרפואית בטנדר, השיב: "הסמכות הרפואית באוטו על הנייר, מבחינת סמכות, אני הבנתי שזה אני, כשאני הגעתי לתחנת המשטרה אז השוטרים אמרו לי שומע? רז היה החובש של האירוע, אתה יודע את זה? אז מה אם אני הסמכות הרפואית? אני לא קשור, אני אזרח שהגיע ובא לתת מעצמו כי יש לי ידע ואני מחויב לתת מהידע שלי, מפה ועד לקחת אחריות? שמיים וארץ, אני לא עשיתי את המסיבה, אני לא הקמתי אותה…" (עמ' 96 ש' 12-22). כן ראו בהמשך את דבריו שהוא היה בן אדם עם הידע הרפואי (עמ' 104 ש' 15-18).
כשנשאל בהמשך מדוע עצרו במהלך הנסיעה השיב אור: "הוא אמר לי מה, היא לא נראית קצת יותר טוב? ש: מי, מי? ת: רז ש: נו? ת: פה ושם, ליאון היה בטלפון נראה לי בצד, הוא לא דיבר איתי, הוא היה בטלפון, מדברים, אני מחזיק אותה, היא כולה מפרכסת ואני אומר להם תקשיבו, כאילו וואלה, לדעתי, לפי הדעה המקצועית שלי צריך לפנות אותה…הם הלכו בחזרה קדימה ללפני האוטו, דיברו בינם לבין עצמם, אני לא יודע מה קרה שם, חזרו אלי אחורה ואמרו לי שומע? אנחנו מסתובבים חזרה למסיבה, תודה רבה והניעו את האוטו" (עמ' 96 ש' 33-עמ' 97 ש' 11). בהמשך אישר אור כי הם אמרו לו שהם חוזרים למסיבה כוון שכבר ראו מקרים כאלה (עמ' 97 ש' 9-19), וכשנשאל מדוע לא התעמת איתם על החלטתם לחזור לאחור משידע שמצבה של המנוחה קשה, השיב תחילה שאמר להם להמשיך לנסוע אך בהמשך טען שהוא לא יכול היה להתעמת איתם (עמ' 98 ש' 18-עמ' 99 ש' 3).
בשלב מאוחר יותר של עדותו הבהיר אור כי הוא לא יודע עם מי שוחח נאשם 1 בטלפון או על מה שוחח, שכן הוא לא שמע את השיחה (עמ' 124 ש' 19-23), אך הבהיר כי ההחלטה לחזור לאחור התקבלה לאחר שהנאשם 1 חזר מהשיחה ושוחח עם אשורוב (עמ' 125 ש' 132-עמ' 126 ש' 2).
כשנשאל אור האם אשורוב אמר לו שאין צורך לפנות את המנוחה, שהיא תהיה בסדר ושאין טעם להזמין אמבולנס לפני היציאה לפינוי הראשון או לאחריו, השיב: "נראה לך שהוא אמר את זה פעם אחת? הוא אמר את זה בכל חלק מהאירוע כמעט, מהרגע שיצאנו החוצה וזה, כל רגע, בערך, זה היה הדיבור, לא רק מבחינתו, מבחינת עוד הרבה אנשים זה היה הדיבור, הוא לא אמר את זה פעם אחת" (עמ' 130 ש' 18-31).
לצד זאת, יש לתת את הדעת, כי במסדר הזיהוי שנערך לאור ואשר הוגש בהסכמה (ת/24) זה זיהה דווקא את נאשם 1 כמי אשר סירב לפנות את המנוחה.
כשהוטח בפני שהוא זה שהחליט שניתן לחזור ואף עשה תנועה עם היד, השיב שהוא ממש לא אמר לסובב את הטנדר לאחור והוסיף: "רז אמר לי תשמע היא נראית אולי קצת יותר טוב, בוא נחזור בחזרה, היא תהיה בסדר, בוא נסתובב ואני אומר לו לא, אנחנו לא חוזרים אחורה, למה אתה עושה את זה? היא צריכה פינוי עכשיו, אנחנו כבר חצי דרך…" (עמ' 99 ש' 18-32).
בהמשך אישר את דבריו מחקירתו השנייה שהנהג והמאבטח החליטו שלא לפנותה ושהוא ניסה להסביר להם שהיא צריכה טיפול דחוף אך שניהם אמרו לו שהיא תהיה בסדר, שהם ראו במהלך השנים מקבלים "סטלה רעה" ושזה יעבור לה בתוך שעה-שעה וחצי ואין מה לדאוג (עמ' 101 ש' 30 – עמ' 102 ש' 14). בשלב אחר של עדותו, העיד כי: "רז הגיע אליי, הסתובב אליי מהצד ואמר לי תגיד לי, מה, נראה לך שתהיה בסדר? אני עושה לו לא, חד משמעית, לא, היא לא תהיה בסדר, הוא עושה לי מה, אבל הרוח קצת בזה, אני אומר לו תקשיב תמשיך לנסוע, תמשיך לנסוע, למה עצרתם…הלך ללאון קדימה, חזרו אחורה והוא אומר לי טוב, תקשיב, אנחנו חוזרים בחזרה, אני עושה לו לא, אני, לפי הדעה שלי, לא צריך לחזור וצריך להמשיך ולצאת החוצה והם אמרו לי אין מה לעשות, אנחנו חוזרים…" (עמ' 117, ש' 20-27, עמ' 120 ש' 16-26).
אור הכחיש כי במהלך הנסיעה עשה תנועה של לייק עם האגודל, דהיינו שסימן להם שיש הטבה במצבה של המנוחה (עמ' 118 ש' 19 – עמ' 119 ש' 8).
אור אישר שסירב לעשות עימות עם אשורוב במהלך החקירה משום שפחד על החיים שלו (עמ' 133 ש' 20-30), ובעדותו השנייה הוסיף כי בעבר אשורוב איים עליו במהלך מסיבה אחרת בהקשר של המשפט בכך ש"הוא איים עלי מילולית שאם תעלה את השם שלי ותעשה ככה וככה…" (עמ' 385 ש' 25-27, עמ' 386 ש' 21-30).
85. כשנשאל אור מדוע לא מסר בחקירתו הראשונה שהוא יצא מהמסיבה לכיוון צומת גורל השיב שהוא לא יודע לומר ולא יודע להסביר זאת ושב ותלה זאת ביחס השוטרים אליו (עמ' 95 ש' 19-33).
כזכור אור העיד פעם נוספת, ביום 30.06.2020, זאת לאחר שהמאשימה העבירה להגנה הקלטה של שיחה שערך אור עם אביה של המנוחה, הקלטה שהתקבלה אצל המאשימה רק בבוקר הדיון הראשון בו העיד אור ועוד בטרם נחשפה המאשימה עצמה לתוכן ההקלטה.
בעדותו הנוספת אור נשאל מדוע טען בעדותו הראשונה כי לא שוחח עם בני משפחת המנוחה בשעה שבפועל קיימת הקלטה על שיחה שכזו, וזה השיב שהוא לא יצר קשר עם בני המנוחה והוא לא זכר את השיחה המתועדת ואין לו כל סיבה לשקר (עמ' 377 ש' 24-26). כשמוטח בפניו שמדובר בשיחה בת 45 דקות, שב וטען כי לא זכר את השיחה (עמ' 377 ש' 27-33). במהלך עדות זו, חזר אור על עיקרי גרסתו כפי שמסרה בעדותו הראשונה וכשעומת עם פרטים שונים שהיו בשיחת הטלפון עם אבי המנוחה השיב שיש להתייחס לגרסתו במשטרה ובבית המשפט ופחות למה שדיבר בשיחה (ראו למשל עמ' 384 ש' 1-4).
כשעומת עם כך שבשיחה הוא נשמע אומר לאבי המנוחה שהוא פנה לנאשמים 1 ו-2 ואמר להם שיש לפנות את המנוחה בעוד שבעדותו טען שפנה בעניין זה לנאשם 3 ולאשורוב, השיב שהוא צעק את זה לכולם, וכך גם אמר בחקירות (עמ' 384 ש' 25-עמ' 385 ש' 19).
אור אישר שבשיחה עם אבי המנוחה הוא התייחס לאחריות אשורוב, אשר בדיעבד גם גילה שהוא היה החובש של האירוע. כשנשאל מדוע לא העיד על כך בעדותו הראשונה בבית המשפט, מסר שסיפר על כך (עמ' 386 ש' 3-17).
כשעומת עם כך שבשיחה עם אבי המנוחה הוא נשמע אומר שבתיק העזרה הראשונה שהיה לו ברכב היה לו עירוי נוזלים אך לא נתנו לו לקחת את המנוחה לשם, השיב כי לא היה לו עירוי ברכב ושככל הנראה במהלך השיחה הוא היה בתוך התקף. כן הוסיף כי הוא לא יודע למה אמר את זה ואף אם היה לו עירוי שכזה, אסור לו להשתמש בו כאזרח (עמ' 388 ש' 7-22 ).
כשעומת עם דבריו בשיחה עם אבי המנוחה לפיהם תחילה חשב שהמצב הקשה של המנוחה יחלוף בתוך שעה-שעתיים, תחילה הכחיש זאת אך שהוקרא לו הדבר מתוך התמלול של השיחה, השיב כי הוא לא זוכר שאמר דבר כזה. לאחר מכן, הוסיף כי ייתכן וזו הייתה המחשבה הראשונית שלו כמו הרבה אנשים שחשבו כך. אך לאחר זמן קצר, משערך לה בדיקה, זו כבר לא הייתה המחשבה שלו (עמ' 388 ש' 31- עמ' 389 ש' 16).
אור אישר לב"כ נאשם 3 שאמר לאבי המנוחה בשיחה ביניהם כי הוא מכיר את נאשם 3 מהמסיבות ואף פעם לא אהב אותו ולא התחבר אליו (עמ' 383 ש' 22-27).
86. נאשם 1 התייחס גם הוא בגרסאותיו השונות לפינוי הראשון. כזכור, גרסאותיו התאפיינו בהתפתחויות שחלו בהן ובסתירות רבות, זאת הן במשטרה והן בעדותו בבית המשפט.
בשתי חקירותיו הראשונות ואף בדיווח למד"א, נאשם 1 מסר כאמור גרסה מצומצת של האירוע לפיה רק פינה את המנוחה משביל גישה למסיבה אל עבר צומת להבים, שהוסיף שנודע לו על התמוטטות המנוחה כעשר-עשרים דקות קודם לכן.
רק באמרתו השלישית (ת/ה) מסר גרסה המתייחסת אל הפינוי הראשון, החזרה מהפינוי, ההמתנה וכו'.
באמרה זו מסר כי המסיבה החלה בשעה 02:00, כי בשעה שאינה ידועה לו הוא הגיע יחד עם אשורוב למקום בו התמוטטה המנוחה לאחר שנאשם 3 הזעיק את אשורוב שהיה במקום גם בכובע של חובש, כי אשרוב פחד לטפל במנוחה לאחר שראה את מצבה, כי הוא יחד עם נאשם 3 ואחר אותו הוא לא הכיר הרימו את המנוחה אל הטנדר ונסעו איתה מאזור רחבת הריקודים לכוון צומת להבים כאשר באזור הכניסה למסיבה הצטרף אור לאחר שהציג את עצמו כחובש או פראמדיק, כי לאחר קילומטר נסיעה לכוון צומת להבים ולאחר שנלקחו מדדים מהמנוחה אחד מיושבי הטנדר סימן לו שמצב המנוחה משתפר וכי זה נראה כמו טריפ שיעבור בעוד כחצי שעה (עמ' 1 ש' 3 – עמ' 2 ש' 15).
כשנשאל האם אשורוב היה אתו ברכב בזמן הפינוי או לפני הפינוי השיב כי אינו זוכר אם אשורוב עלה לרכב ואינו זוכר אם מישהו ישב לידו אבל אם מישהו ישב לידו ברכב אז כנראה אשורוב, אך הוסיף כי מה שבטוח זה שאור עומרי והבדואי היו בטנדר מאחור (עמ' 2 ש' 34-44). כשנשאל של מי היה הרעיון לעצור את הפינוי לחזור ולהעמיד את הטנדר בצל השיב: "זאת החלטה של סיטואציה שהם אמרו, עמרי או אור או שניהם ביחד שהמצב משתפר…ולא כדאי או אולי כדאי להחזיר אותה אחורה ולחכות חצי שעה, הגענו לשטח, אור עזב לגמרי כמו שכתבתי ועמרי נשאר איתה עם הבחור הבדואי וטיפלו בה…ובאמת היא הייתה נראית יותר והיא כבר לא פרפרה…ואחרי משהו כמו חצי שעה אין לי הערכת זמנים מדויקת החלטנו להוציא אותה…" (עמ' 3 ש' 52-56).
כשנשאל בעימות שערך עם אור (ת/לא') על כך שבמהלך הנסיעה בפינוי הראשון נאמר לו שמצבה של המנוחה השתפר ואפשר לחזור, השיב נאשם 1 כי אור סימן לו משהו, אך מייד לאחר מכן שינה קצת את דבריו ואמר: "אני זוכר שמישהו אמר מאחורה אני לא זוכר מי זה היה. (הערת חוקר: אור עונה עכשיו אני מבין על מה אתה מדבר, אני זוכר שאמרת משהו כזה לדעתי הבחור מאחורה אמר לי את זה כי פתאום היא זרקה 2-3 שניות מלמולים שטויות…" (עמ' 4 ש' 93 – עמ' 5 ש' 100). בהאזנה להקלטה של עימות זה -דקות 32:26-34:57 נשמעים הדברים הבאים:
לאון- "אני זוכר שמישהו אמר…אני לא זוכר מי זה היה…שהיא נראית קצת יותר טוב"
אור- "עכשיו אני מבין על מה אתה מדבר…הבחור אמר…"
חוקרים- "שניה שניה רגע תעצור אי אפשר…"
אור- "אני אולי יודע על מה אתה מדבר אני זוכר שאמרת משהו כזה או שמישהו אמר משהו כזה לדעתי הבחור מאחורה שישב איתי אמר לי את זה כי פתאום היא זרקה כל מיני מלמולים כאלה אבל לא מלמול דיבור אלא חירבשה ממש בקטע של 2-3 שניות וזהו ואז היה לה עוד פעם ירידה ואני אמרתי שעדיין לדעתי צריך לפנות כי אני לא יודע כי אני פשוט לא יודע וגם הבחור הזה מהאבטחה הוא בא ודיבר איתי מאחורה ללאון היה ממש קטע מאוד קצר בשיחה הזאת והיה לו טלפון עם היד על הטלפון ככה זה זה…עם היד על הטלפון הלך טיפה קדימה הבחור מהאבטחה היה איתי ואני אמרתי לו תשמע גבר הדעה שלי תעשה איתה מה שאתה רוצה הדעה שלי שצריך לפנות הדעה שלי שצריך להוציא אותה לפחות מפה לפחות צריך להוציא אותה מפה והוא לא היה נוכח בחלק הזה אני לא זוכר שהוא היה נוכח ואני אמרתי לו שמצדי נזרוק אותה בצומת גורל ונזמין לשם אמבולנס אתה יודע מה נזרוק בקיבינימט בתוך סורוקה בלי אף אחד לפחות לפחות שיטפלו בה ואז הוא אמר לי לא אחי האיש אבטחה אמר לי לא אחי הכל בסדר ראיתי מספיק אנשים במסיבות טבע וראיתי אנשים במצב הרבה יותר קשה ממנה…וזה באותו רגע אם הוא אמר לי את זה (בשלב זה נאשם 1 נראה ונשמע בסרטון אומר והוא החובש, י' ל') אז הוא הבן אדם האחראי אני אמרתי את הדעה שלי ואני לא יכול לעשות את זה לבד אבל אם הוא עכשיו שאני יודע אז הוא הבן אדם שקבע את זה בסוף הוא הבן אדם שאמר קדימה לפרסס אח שלי יהיה בסדר…"
בעימות שערך נאשם 1 עם אשורוב (ת/לג') מיום 09.08.2017 עומת נאשם 1 עם טענת אשורוב לפיה הוא (אשורוב) הפציר בו לנסוע ולפנות את המנוחה, ובתגובה לכך השיב נאשם 1 כי אינו זוכר זאת נוכח ההמולה שהייתה במקום (עמ' 2 ש' 11-18).
כאמור, באמרותיו נע נאשם 1 בין שתי גרסאות שונות ביחס להחלטה על הפסקת הפינוי הראשון והחזרה למתחם המסיבה. באמרה אחרת (ת/ה') מסר כי אור או נאשם 3 שישבו בטנדר מאחור אותת לו שהמנוחה מתאוששת ועל כן החליט לחזור למסיבה, ובאמרה אחרת (ת/י') מסר כי נאשם 3 התקשר אליו ואמר לו שאין טעם לפנות את המנוחה.
בעדותו כבר מסר נאשם 1 גרסה שלישית שניסתה ליישב בין שתי הגרסאות הנ"ל לפיה אור דפק לו בחלון הטנדר וסימן לו שהמנוחה מתאוששת ובעקבות זאת הוא התקשר לנאשם 3 שאמר לו לחזור למסיבה: "באנו לצאת, רז ישב לידי באוטו ואז אור רץ מהרחבה ואמר תעצור את הרכב, אני חובש, אני פרמדיק, לא חובש… עצרתי את הרכב והוא עלה על הרכב והוא היה, עלה אתו עוד בחור שאני לא מכיר, שהוא תפס אותה מאחורה… זה בחור עם מבטא ערבי… נסענו לכיוון היציאה, כשזה אומר לעבור דרך עמדת הכרטוס, ואז עומרי עצר את הרכב והוא הציג את עצמו בתור מישהו שלמד רפואה 4 שנים…אור ישב בארגז, ואז הוא ואור לקחו לה מדדים…אחרי שהם לקחו לה את המדדים אנחנו פשוט המשכנו, אמרתי לאור, תעזוב, ניסע. אנחנו נסענו… אני ורז אשורוב, כשהוא ישב לידי ברכב… הוא ישב לידי ברכב מקדימה… וטוהר, אור והבחור השלישי עלו מאחורה… נסענו ואחרי איזו דקה של נסיעה אור דופק על החלון ועושה לי ככה, נראה לי שהיא מתאוששת…(הערת בית המשפט – נאשם 1 מציג תנועה של כפות ידיים פתוחות ומונחות לעבר החלון לכאורה. כן)…האטנו את הרכב ורז יצא והוא אמר, תשמע, נראה לי שהאוויר שנסענו עושה לה טוב והיא מתאוששת, אז אני בינתיים התקשרתי לעומרי, שהציג את עצמו כ – 4 שנים ברפואה… הוא אמר גם שהוא התנדב במד"א, ושהוא מכיר מקרים… ודיברתי עם עומרי והוא אמר לי, תשמע, גם אני ראיתי אותה ואני אמרתי לו כבר אז שתביא אותה חזרה ונשב איתה, שעה – שעה וחצי היא נחה והיא חוזרת לעצמה…" (עמ' 445 ש' 12 – עמ' 446 ש' 31).
סיכום ביניים– ממצאי הפינוי הראשון
87. ממקבץ העדויות והראיות שפורטו, ומתוך העובדות עליהן אין מחלוקת, ניתן לקבוע כי המנוחה התמוטטה ברחבת הריקודים של אחת הבמות במתחם המסיבה; כי אנשים שונים התגודדו סביבה; (פרכסה, דיממה, יצא לה קצף מהפה וכיוצ"ב תיאורים שניתנו); כי תוך זמן קצר הוזעק למקום ההתמוטטות נאשם 1 שהגיע עם הטנדר, כי מצבה של המנוחה נראה קשה; כי נאשם 1 שקל לפנותה באופן מיידי ואשורוב מצא צורך לעודד אותו ולתמוך בו בהחלטה זו; כי נאשם 1 פינה ארגז הטנדר ובעזרת אחרים, העלו המנוחה לארגז הטנדר; כי על הטנדר עלו בשלב זה נאשם 1, הבדואי ואשורוב; כי הפינוי הראשון החל בשעה 06:10 לערך, כי עם תחילת נסיעת הטנדר לפינוי הראשון אור הגיע בריצה וצעק שהוא פראמדיק או חובש, שוחח עם נאשם 1 ועלה לארגז הטנדר; כי בשלב מסוים של הנסיעה, לאחר יציאת הטנדר ממתחם המסיבה, נאשם 1 ראה סימון ממי מנוסעי הטנדר על אודות שיפור שנראה במצבה של המנוחה; כי נאשם 1 עצר נסיעת הטנדר (לאו דווקא כיבה המנוע); כי אשורוב ואור שוחחו עם נאשם 1 על הצורך בהמשך פינויה של המנוחה; כי אשורוב הבהיר שמצבה של המנוחה השתפר, כי יש לו ניסיון בתחום וכי אין צורך להמשיך בפינוי שכן מצבה ישתפר בתוך זמן קצר; וכי נאשם 1 החליט לעצור הפינוי ולנסוע חזרה למתחם המסיבה וכך נעשה.
האם הפינוי נעצר בעקבות שיחת הטלפון בין נאשם 1 לנאשם 3
88. מעובדות 13-15 לכתב האישום עולה כי בשעה 06:10 לערך העלו נאשם 1 ואחרים את המנוחה על הטנדר והחלו לנסוע לכוון כביש 31 במטרה לפנותה לבית החולים. בשעה 06:45 התקשר נאשם 1 לנאשם 3 וסיפר לו על אודות התמוטטות המנוחה. נאשם 3 בתגובה אמר לנאשם 1 כי אין צורך לפנות את המנוחה לבית החולים שכן הוא חובש וסטודנט לרפואה ויודע איך לטפל במקרים בו נמצאת המנוחה אף שבשלב זה לא ראה את המנוחה ולא בדק את מצבה הרפואי. בעקבות דבריו של נאשם 3 החליט נאשם 1 לעצור את הפינוי ולחזור על המנוחה אל המסיבה.
89. כפי שיפורט להלן, הנטען בעובדות הנ"ל אינו חף מספק, אך מוכן אני להניח שבשלב כלשהו של הפינוי הראשון (ייתכן שבמהלך העצירה שהוזכרה לעיל) יצר נאשם 1 קשר עם נאשם 3, וייתכן שנאשם 1 אף שוחח עם נאשם 3 על אודות הצורך בהמשך פינויה של המנוחה.
אלא, כפי שיפורט להלן, נותר בעיני ספק סביר אם אכן הסתמך נאשם 1 על נאשם 3 בהחלטתו לעצור הפינוי ולחזור אל מתחם המסיבה.
90. בסיכומיה טענה המאשימה כי הודעתו של גיל נוימן (קב"ט חברת פוינטר) ודו"ח של חברת פוינטר" שהוגשו (נ/16, נ/16א') תומכים בעדותו של אור ובגרסתו של נאשם 1 ומתיישבים עם פלט השיחות והמועדים בו לפיהם נאשם 1 עצר את הפינוי הראשון וחזר למסיבה עם המנוחה בעקבות שיחתו עם נאשם 3. מן הדברים שהובאו עולה כי בטנדר הייתה מותקנת מערכת הגנה של "פוינטר". לעניין זה טענה המאשימה כי מהדו"ח של חברת פויינטר עולה שהרכב הונע בשעה 06:10 עת הודיעו לנאשם 1 על התמוטטות המנוחה ברחבה, זה נסע עם הטנדר לכוון הרחבה, העלה המנוחה לארגז בעוד הטנדר מונע ויצא אל הפינוי הראשון עד שבשעה 06:46 מתקיימת השיחה עם נאשם 3 ובשעה 06:47 נאשם 1 כבר חזר למתחם הכניסה של המסיבה שם כיבה את המנוע והניעו שוב בשעה 07:10.
91. ב"כ נאשם 3 טען לעומת זאת, כי עיון בדו"ח "פויינטר" לא רק שאינו תומך בגרסת נאשם 1 אלא אלא מהווה דווקא ראיה לכך שזה לא פנה לאחור וחדל מפינוי המנוחה בעקבות השיחה עם נאשם 3. בעניין זה הוסיף, כי על-פי דוחות התקשורת נאשם 1 ניהל במהלך הפינוי הראשון שיחות טלפון רבות, לרבות עם נאשם 2 והכרטיסן השני ואלו לא נחקרו אודות על מהות השיחה שלהם עם נאשם 1 במהלך הפינוי הראשון.
לתמיכה בטענתו הפנה ב"כ נאשם 3 לפלט השיחות של אשורוב (שורה 49) ולשיחה שקיים בשעה 06:46:30 ממנה עולה כי בשעה זו המנוחה כבר נמצאת במתחם המסיבה קרי נאשם 1 שב למסיבה טרם השיחה שלו עם נאשם 3.
92. מהודעתו של גיל נוימן קב"ט חברת "פויינטר" מיום 14.2.2018 (נ/16) עולה כי ברכב של נאשם 1 הממוגן במערכות פוינטר אין שירות המאפשר לקבל את מסלול הנסיעה של הרכב באופן רציף וכי המיקום של הרכב המופיע בדו"ח מתייחס אך למיקומו בעת כיבוי או הנעת הרכב (עמ' 1 ש' 1-6). כן עולה, כי לא מקום בו הרכב עומד במקום, היינו בעצירה, אינו מלמד בהכרח שהרכב לא היה מונע.
עוד עולה, כי על-פי הדו"ח, מיום 5.8.2017 בין השעות 06:00-11:00 היה הרכב ממוקם מזרחית לכביש 40, מערבית לפסי הרכבת; כי בשעה 06:10 לערך הניעו את הרכב ובשעה 06:47 כיבו אותו; כי לאחר דקה הניעו אותו שוב ובשעה 07:17 כיבו אותו; כי בשעה 08:36 הניעו אותו שוב למשך דקה; כי בשעה 09:40 הניעו אותו והוא נותר עומד כשהוא מונע עד שעה 09:54; כי הונע בשעה 10:23 ובשעה 10:35 כיבו את הרכב בסמוך לכביש 31 (עמ' 1 ש' 13-25).
93. מדוח פוינטר (נ/16א') עולה כי הרכב ממוקם בין השעות 06:10:39 ל-10:23:34 באזור כללי המוגדר "יציאה לכביש 40" וכי רק בשעה 10:35:26 ניתן לראות כי הרכב ממוקם באזור להבים; כי לא ניתן לזהות את מסלול הנסיעה של הרכב אלא את מיקומו בכל הנעה (מופיע כ"נסיעה" בדו"ח) או כיבוי (מופיע כ"עצירה") של המנוע. עוד עולה כי מהדו"ח עולה תמונה כמעט זהה לתמונה העולה מהודעתו של גיל נוימן, למעט העובדה שזה ציין בהודעתו שדקה לאחר 06:47 הרכב הונע שוב וכובה רק 07:17, נתון שלא מופיע בדו"ח עצמו. מהדו"ח עולה כי הרכב הונע בשעה 06:10:39 למשך יותר מחצי שעה וכובה רק בשעה 06:47:19 והונע שנית בשעה 07:15 למשך דקה.
בעדותה של עו"ד דנה רם, שהיא כזכור כיהנה כיועצת המשפטית של תחנת רהט בה התנהלה החקירה והיא זו שגם ליוותה החקירה, נשאלה זו האם הם נתנו דעתם להתאמה בין הדו"ח של "פויינטר" למועד בו התקיימה השיחה בין נאשם 3 לנאשם 1 ולבעייתיות שבהתאמה ביניהם והשיבה כי היא זוכרת שכן נתנו דעתם לכך וכי בשל כך גבו הוגעה מקב"ט חברת "פויינטר" (עמ' 582 ש' 4-6).
94. סבורני כי דו"ח המיקומים של "פויינטר" והתאמתו לזמני השיחות של נאשם 1 מעלה ספק באשר לטענה כי נאשם 1 עצר את הפינוי וחזר אל המסיבה בעקבות השיחה שקיים נאשם 1 עם נאשם 3. על-פי הנטען, נאשם 1 התקשר בשעה 06:46:26 לנאשם 3 וניהל איתו שיחה שהסתיימה ב- 06:47:56 (ראו סעיף 3 לתגובת המאשימה בכתב להשלמת הסיכומים ופסקה 153 לסיכומי נאשם 3 בכתב).
לעומת זאת, מדו"ח "פויינטר" עולה שמנועו של הטנדר כבה, ומכאן שהיה בהכרח בעצירה, החל מהשעה 06:47:19 וזאת עד לשעה 07:15:02. נתון זה מלמד על כך שעוד לפני שהשיחה שערך נאשם 1 עם נאשם 3 הסתיימה מנועו של הטנדר כבה, היינו היה בעצירה ולא זז למשך קרוב ל-28 דקות. נתון זה לא מתיישב עם טענת המאשימה וגרסת נאשם 1 לפיה לאחר השיחה עם נאשם 3 הוא עצר הפינוי והמשיך בנסיעה חזרה אל מתחם המסיבה.
בעובדה 15 לכתב האישום מצוין שעקב השיחה עם נאשם 3 החליט נאשם 1 "לחזור למתחם המסיבה", ואולם מדו"ח פוינטר עולה לכאורה שכבר תוך כדי השיחה עם נאשם 3 כבה מנוע הטנדר ונאשם 3 לא חזר לשום מקום לאחר השיחה.
על כך שלאחר השיחה שערך נאשם 1 עם נאשם 3 נסע נאשם 1 עם הטנדר ניתן ללמוד גם מעדותו של נאשם 1:
"נסענו ואחרי איזו דקה של נסיעה אור דופק על החלון ועושה לי ככה, נראה לי שהיא מתאוששת… האטנו את הרכב ורז יצא והוא אמר, תשמע, נראה לי שהאוויר שנסענו עושה לה טוב והיא מתאוששת, אז אני בינתיים התקשרתי לעומרי…ודיברתי עם עומרי והוא אמר לי, תשמע גם אני ראיתי אותה ואני אמרתי לו כבר אז שתביא אותה חזרה ונשב איתה, שעה – שעה וחצי היא נחה וחוזרת לעצמה. ש: מי אמר לך את זה? ת:נאשם 3, נכון, ככה? חזרתי אחורה, חזרנו …: "אמר (אשורוב, י' ל') גם, כאילו מבחינתו אפשר לחזור, שעה- שעה וחצי היא תנוח והיא תתאושש. חזרנו אחורה" (עמ' 446 ש' 1-עמ' 447 ש' 6) ומעדותו של אור לפיה בשלב מסוים הטנדר נעצר, בשטח, ונאשם 1 "קיבל טלפון", הלך לחלק הקדמי של הרכב, בחלוף 3 או 4 דקות שעמדו במקום "הם סובבו את האוטו בחזרה משיחת הטלפון, בעקבות שיחת הטלפון סובבו את הרכב חזרה עם הילדה וחזרנו בחזרה פנימה. " (עמ' 29 ש' 32- עמ' 30 ש' 8).
יצוין, כי אמנם בהודעתו של גיל נוימן (נ/16) מציין זה כי בשעה 6:10 לערך הניעו את הרכב. בשעה 6:47 כיבו אותו.לאחר דקה הניעו אותו שוב, בשעה 7:17 כיבו אותו שוב…" (עמ' 1 ש' 13-16), ואולם לחלק לא מבוטל מנתוני השעות המוזכרות בהודעה זו, לרבות לכך שהניעו הטנדר דקה לאחר שזה כבה בשעה 06:47, אין תימוכין בפלט עצמו, מה עוד שהעד נוימן עצמו השתמש באחד המקומות בזמן "לערך" (עמ' 1 ש' 13). מכאן שקשה לבסס ממצאים בנקודה זו על עדות זו. יצויין, כי גם בבדיקת הנתונים בעניין זה שנערכה על-ידי השוטר חג'בי אין תימוכין לכיבוי ולהנעת הטנדר בחלוף דקה (ת/46).
מעבר לאמור, לכאורה עולה שהטנדר היה מונע משעה 6:48 (דקה לאחר 6:47) ועד לשעה 7:17 שאז כיבו אותו, היינו פרק זמן של כחצי שעה, ואולם ידענו כי הטנדר לא התרחק מרחק של חצי שעת נסיעה ממתחם המסיבה. לטענה האפשרית שהטנדר חזר ועצר בעצירה הראשונה במתחם המסיבה ונשאר מונע אין תימוכין ואין לה גם אחיזה בשכל הישר, בטח כשרוצים שהמנוחה (שנמצאת בארגז ולא בתוך רכב ממוזג) תשהה במקום יציב ורגוע, לזמן לא ידוע, כשאין לה מלווה צמוד וקבוע לצידה.
אכן, יכול והייתה הנעה נוספת של הטנדר בחלוף דקה שאין לה זכר בפלט, ואכן יכול וניתן ליישב הפער בין הזמנים באי התאמה בין שעוני הטלפונים ומערכת ההגנה של פוינטר כפי שהציעה המאשימה בהשלמת סיכומיה בכתב בעניין, ויכול והעדים לא דייקו, והשיחה בין נאשם 1 לנאשם 3 החלה בנסיעה והסתיימה כבר בעצירת הטנדר במתחם המסיבה וכיוצ"ב הסברים, ואולם אלה לא הוכחו והספק בנדון נותר. מספק זה זכאי להינות נאשם 3. לא כל שכן, שבעניין זה ישנן תימוכין דווקא לתזה שהציע ב"כ נאשם 3.
כך למשל, עצירת הרכב כשמנועו מכובה במשך קרוב ל-28 דקות מתיישבת יותר עם האפשרות שעצירה זו מתייחסת לשלב שבו הטנדר כבר היה במתחם המסיבה, לאחר שחזר מהפינוי הראשון. חיזוק לאפשרות זו ניתן למצוא בנתון שבא לאחר הנתון הנ"ל בדו"ח פוינטר, לפיו לאחר העצירה של קרוב ל-28 דקות הייתה נסיעה של 32 שניות, למרחק של 100 מטר, מה שיכול להתיישב עם העברת הטנדר מהמקום הראשון בו עתר לאחר החזרה למתחם המסיבה אל המקום הסמוך ליד העץ והצל אליו הציע נאשם 3 להעביר המנוחה.
מעבר לאמור, מפלט השיחות של אשורוב שהוגש על-ידי המאשימה ביום 6.6.2021 (נ/17) עולה כי אשורוב שוחח עם ויקטוריה בשעה 06:46:30. מדיסק ובו תיעוד השיחה בין השניים (נ/17א') שהוגש אף הוא על-ידי המאשימה במועד הנ"ל נשמע השיח הבא:
"אשורוב: אה כפרה זריז אני בבעיות פה, מה? ויקטוריה: מה עם הבחורה? אשורוב: הבחורה כרגע אותו דבר. היא אנחנו יושבים איתה ואני בנתיים גם רץ לרחבה יש כמה אנשים שהתפלחו…(ובהמשך אשורוב נשמע אומר למישהי שלא ברור מי היא (יתכן ויקטוריה ויתכן מישהי אחרת [יצויין כי בהקלטה נשמעים רעשי רקע וכן רעש של מכשיר קשר): לא כרגע אני לא יכול לארגן שום דבר. תביני יש לי ברדק בראש".
מן האמור עולה שאשורוב, אשר כאמור היה על הטנדר בפינוי הראשון, נמצא בשעה 06:46 ליד המנוחה, בעודו מדבר עם אנשים ברקע ומעוניין לרוץ לרחבה. ממקבץ נתונים אלה ניתן להסיק כי בשעה זו אשורוב והמנוחה שהו כבר במתחם המסיבה לאחר שחזרו מהפינוי הראשון, מה שמעמיד בספק התזה שנאשם 1 החליט לנסוע חזרה אל מתחם המסיבה בשל השיחה עם נאשם 3.
95. עד כה עסקנו בשאלת הקשר הסיבתי שבין השיחה שערך נאשם 1 עם נאשם 3 להחלטתו לעצור הפינוי הראשון ולחזור למתחם המסיבה במישור הזמן. מחלוקת בין הצדדים קיימת גם במישור של תוכן השיחה. בעוד שעל-פי טענת המאשימה השיחה עסקה בשאלת מצבה הרפואי של המנוחה והצורך בפינויה, נאשם 3 טען כי השיחה עסקה בענייני המסיבה.
ב"כ נאשם 3 הפנה בסיכומיו (פסקאות 147-148) לשיחות טלפון שקיים נאשם 1 עם אנשים נוספים, לפני ולאחר השיחה שקיים נאשם 1 עם נאשם 3. כך הפנה בין היתר לשתי שיחות שקיים עם נאשם 2 שהתקשר אליו בין השעות 06:29 ועד 06:34. תוכן שיחות אלו לא נחקר ולא ניתן לשלול כי החזרה של הנאשם מהפינוי הראשון נבעה דווקא כתוצאה משיחה שקיים נאשם 1 עם שותפו נאשם 2, כאשר לשניהם כאמור היה אינטרס כלכלי להמשיך במסיבה, וכנגזר מכך שלא להוביל לחשיפת התמוטטות המנוחה. מדובר כאמור באפשרות תיאורטית בלבד שאין לה תימוכין ולכן לא ניתן לקבוע ממצא בעניין ולהשתמש בה ביחס לנאשם 2.
אך גם אם נדחה הטענה שנאשם 1 שוחח עם נאשם 2 בעניין המנוחה, יכול ודווקא שיחות אלו מלמדות על כך שנאשם 1 ביקש להמשיך את תפעול המסיבה. בעניין זה יצויין, כי בין השיחות קיימת גם שיחת טלפון שקיים נאשם 1 עם סאן (הכרטיסן השני) בשעה 06:38. שיחה זו מחזקת טענת נאשם 3 לפיה גם בשלבים אלה, סביב הפינוי הראשון של המנוחה, קיים נאשם 1 שיחות הקשורות בהמשך תפעולה של המסיבה.
אף נאשם 2 לא שלל כי שיחות הטלפון שקיים עם נאשם 1 בבוקר האירוע עסקו בהמשך תפעול המסיבה (עמ' 525-526, 530-531).
יצויין, כי המאשימה לא כפרה בשיחות הנטענות ובזמן המצוין בסיכומי ב"כ נאשם 3 (ראו דברי ב"כ המאשימה בדיון השלמת הסיכומים בעמ' 687 ש' 18-19).
מעבר לכל האמור, סבורני שהשילוב בין העובדה שגרסת נאשם 1 לפיה חזר מהפינוי הראשון לאור דברי נאשם 3 היא גרסה כבושה שלא הוזכרה בחקירותיו הראשונות;
העובדה שנאשם 1 שיקר כשאמר תחילה שנאשם 3 הוא זה שהתקשר אליו במהלך הפינוי הראשון והיה מוכן להודות כי למעשה הוא זה התקשר לנאשם 3 אך לאחר שהוטח בפניו כי הוא לא מדייק; והעובדה כי זה זיגזג בין גרסאות שונות ביחס לשאלה בעקבות דבריו של מי חזר מהפינוי הראשון – האם בעקבות דברי נאשם 3 בשיחת הטלפון או בעקבות דברי אור ואשורוב במהלך הפינוי הראשון או לאור עמדת כולם, מטיל ספק בדבר היכולת לסמוך על גרסת נאשם 1 ביחס לשאלת תוכן שיחת הטלפון שקיים עם נאשם 3.
על אודות הקושי לקבל הטענה כי נאשם 1 ביסס החלטתו לעצור הפינוי הראשון ולחזור אל מתחם המסיבה על בסיס דבריו של נאשם 3 בשיחה הטלפונית עמו, ניתן ללמוד גם במובן מסוים מעדותו של אור, עדות אותה ביקשה המאשימה לאמץ.
אור אישר תחילה לב"כ נאשם 3 שרק בשלב שלאחר שהם חזרו עם הטנדר למתחם המסיבה הגיע נאשם 3 והציג עצמו כמי שלמד רפואה ארבע שנים (עמ' 109 ש' 4 – עמ' 110 ש' 3).
אלא, שבהמשך, כשמעומת אור עם כך שגרסה זו עומדת בסתירה לגרסת המאשימה, לפיה נאשם 3 הציג עצמו ככזה עוד לפני היציאה לפינוי הראשון, שינה אור את גרסתו והשיב שנאשם 3 היה גם לפני (עמ' 110 ש' 4-21), ובהמשך הוסיף שלאחר שהעלו את המנוחה לטנדר הם הביאו אותה למקום שנמצא בסמוך לכניסה למסיבה שבו נאשם 3 עמד, מתחת לעץ וברגע זה גם נאשם 3 הגיע לשם, ואז התקיימה שיחה בינו לבין נאשם 3 שפנה אליו ושאל אותו למה הוא בודק אותה בכלל, והוא עצמו והוסיף שהוא אמר ש "צריך להעיף אותה, הם עשו את השיחות שלהם ואמרו לי שומע? אנחנו יוצאים עם הרכב ואז יצאנו עם הרכב ואז חזרנו" (עמ' 111 ש' 13-30).
אור העיד גם שנאשם 3 אמר לו שאין לו מה לטפל במנוחה וזאת עוד לפני שהם יצאו לפינוי הראשון (עמ' 112 ש' 1-6).
כשעומת עם גרסתו הראשונה בעניין לפיה נאשם 3 שוחח איתו רק לאחר שהם חזרו מהפינוי הראשון השיב שזה לא נכון (עמ' 112 ש' 12-16), ובהמשך הוסיף כי כבר בשלב שלפני היציאה נאשם 3 אמר לו שיהיה בסדר ועוד שעה וחצי-שעתיים היא תתפקס על עצמה ושצריך להשגיח עליה. ואולם אור הוסיף כי חרף דבריו של נאשם 3 הם יצאו לפינוי (עמ' 112 ש' 17-24), וכן שאף אחד לא הקשיב לנאשם 3 ושהם יצאו לפינוי (עמ' 116, ש' 23-25).
מן האמור עולה, שגרסתו של אור לעניין עיתוי פניית נאשם 3 אליו לא רק שלא הייתה אחידה אלא שהיא גם נעדרת היגיון אל מול גרסת המאשימה, שכן אם אכן נאשם 3 אמר להם שהיא תהיה בסדר בעוד שעה וחצי- שעתיים ושצריך להשגיח עליה והם החליטו להתעלם מחוות דעתו ולצאת לפינוי, מה טעם יש לחזור ולהתקשר אל נאשם 3 בחלוף מספר דקות ועתה כן להקשיב לו? וזאת במיוחד כשאור דבק בגרסתו כי גם במהלך הפינוי מצבה של המנוחה נותר קשה ולא היה מקום להפסיק את הפינוי.
אך גם אם נדחה גרסתו של אור לפיה עוד לפני הפינוי הראשון נאשם 3 ראה המנוחה והציג עצמו כגורם רפואי, הרי שגם לפי עובדה 14 לכתב האישום נודע לנאשם 1 שנאשם 3 הוא בעל הכשרה רפואית רק בשיחת הטלפון שנערכה ביניהם במהלך הפינוי הראשון. הווה אומר, ההחלטה של נאשם 1 לעצור הנסיעה ולמצער להתקשר לנאשם 3 במהלך הפינוי הראשון, התקבלה על-ידו מבלי שהוא ידע כי לנאשם 3 הכשרה רפואית, שכן על כך נודע לו כאמור רק במהלכה של אותה שיחה.
ומעבר לכך, אם אכן נודע לנאשם 1 באותה שיחה כי עד למועד השיחה נאשם 3 כלל לא ראה המנוחה כאמור בעובדה 14 לכתב האישום, מה לו להתייעץ עם נאשם 3 לגביה? ומה לו לבסס את החלטתו על דבריו ולא על דברי אשורוב ואור, שלהם הכשרה רפואית, ואשר נמצאים יחד עם המנוחה וכבר טיפלו ומטפלים בה?
לא למותר לציין, כי על תהיות אלו המאשימה התקשתה להשיב בדיון השלמת הסיכומים, תוך שהוסיפה כי גם כיום, לאחר שמיעת המשפט, עומדת היא על האמור בעובדה 14 לכתב האישום (עמ' 687 ש' 2-9).
ההמתנה עם המנוחה במתחם המסיבה
96. במהלך עדותו אור אישר את דבריו בחקירה לפיהם: "נהג הטנדר נסע מסביב למסיבה לכיוון הכניסה… מהכניסה המשכנו 50 מטר לכיוון הגבעה שהייתה בסמוך, גבעה שקטה, בשלב זה עמדנו עם הרכב והגיעו כמה בליינים, כשלושה, הגיעו עוד שלושה מאבטחים… 'שאפילו אחד מהם נתן לי בקבוק מים קטן ואמרתי להם חבר'ה, לדעתי אנחנו צריכים לפנות אותה לאן שהוא, לא משנה איך, בין אם זה לקחת אותה לצומת גורל ולהזמין שם אמבולנס ואולי גם לקחת אותה עד לסורוקה כדי שמישהו יטפל בה, נהג הטנדר אמר לי אני לא רוצה לקחת סיכונים, תשמע, אני ראיתי מספיק אנשים, היא תהיה בסדר, אנחנו נשמור עליה, היא תצא מזה'".
אור אישר כי שהה עם המנוחה בטנדר בערך שעתיים, כשבמהלכם גם חזר לרקוד (עמ' 49 ש' 10-21, עמ' 65 ש' 6-21). בהמשך נשאל האם במהלך זמן זה ראה את דיאנה והשיב בשלילה, תוך שהוסיף כי הוא מכיר אותה "ברמת הפרצוף" (עמ' 49 ש' 31- עמ' 51 ש' 13).
בהמשך עדותו אישר כי בשלב מסוים אמר לעצמו שאולי המנוחה תהיה בסדר וש"הסיכוי הוא שם" (עמ' 61 ש' 11-21 ), אף שלאחר מכן טען שלא סבר שהיא תהיה בסדר ושהוא ניסה לפנות אותה במשך שעתיים (עמ' 61 ש' 32- עמ' 63 ש' 24).
כשהוטח בפניו שלמעשה גם הוא סבר שהמנוחה תהיה בסדר ולכן לא התקשר בעצמו לאמבולנס או לא ביקש מאחרים לעשות כן שלל זאת והוסיף כי עשה כל שביכולתו, מספר רב של פעמים לפנות את המנוחה ופעם אחר פעם קיבל התנגדויות של אנשים שאמרו לו שהם יודעים טוב יותר מה לעשות (עמ' 63 ש' 30- עמ' 64 ש' 21).
כשנשאל מי הוא נהג הטנדר השיב שזה הוא נאשם 1 (עמ' 94 ש' 9-26).
כשנשאל מדוע לא מסר בחקירתו שזה היה נאשם 1, השיב שהוא היה בסערת רגשות, כי הכו אותו, כי פחד על חייו ולא הבין מה קורה סביבו (עמ' 94 ש' 30-31 ). בהמשך לא ידע לומר מי מהשוטרים הכה אותו (עמ' 95 ש' 1-11).
בהמשך אור העיד כי בזמן ההמתנה על הגבעה היו אנשים רבים שבאו והלכו מכיוון שהבינו שיש בחורה שקרה לה משהו (עמ' 130 ש' 22-עמ' 131 ש' 1).
97. באמרותו השלישית (ת/ה') מסר נאשם 1 כי: חזרנו לכיוון המסיבה והתמקמנו במקום מוצל במרחק שהוא לא רחוק מהכניסה שבה הייתה גביית התשלום. בשלב זה עומרי נשאר איתה לבד עם הבחור השני, לא אור. אלא עם הבדואי. ולאחר זמן מה חצי שעה או עשרים דקות עומרי אמר לי נראה לי שזה לא טריפ בוא נפנה אותה ופינינו אותה" (עמ' 2 ש' 15-18). בהמשך הוסיף כי: "הגענו לשטח, אור עזב לגמרי כמו שכתבתי ועמרי נשאר איתה עם הבחור הבדואי וטיפלו בה…ובאמת היא הייתה נראית יותר והיא כבר לא פרפרה…ואחרי משהו כמו חצי שעה אין לי הערכת זמנים מדויקת החלטנו להוציא אותה…" (עמ' 3 ש' 52-56).
בהמשך הוסיף כי בנו של שריף עזר לו להזמין ניידת טיפול נמרץ פרטית מרהט (עמ' 4 ש' 91-92).
כשנשאל האם הוא נשאר ליד המנוחה יחד עם נאשם 3 השיב כי הוא היה יחד עם נאשם 3 בהתחלה ואחר כך הלך להביא מים, הסתובב במסיבה לראות שהכל בסדר אך היה בקשר תמידי עם נאשם 3 (עמ' 4 ש' 119-120). כשנשאל איך שמר על קשר עם נאשם 3, השיב כי הוא הגיע כל כמה דקות, כי מהכניסה רואים הכל כי המרחק בין המקום בו הניחו את המנוחה לכניסה הוא 100-150 מטר (עמ' 5 ש' 125-126). בהמשך עמד על כך שבשלב זה אור היה עם המנוחה זמן קצר עד שנאשם 3 הגיע.
באמרתו החמישית (ת/ח') טען נאשם 1 כי תחילה עמד עם נאשם 3 ליד המנוחה אך בהמשך עמד בכניסה והחליף את נאשם 3, וזאת כשהוא במרחק 150 מטר מנאשם 3 והמנוחה ונמצא איתם בקשר עין (עמ' 2 ש' 5-11).
בהמשך הוסיף כי כל כמה דקות היה בודק מה מצבה של המנוחה גם באמצעות קשר עין וגם בכך שהיה הולך אליהם כדי לבדוק מדי פעם מה מצבה של המנוחה, וזאת כל כמה דקות (בהמשך הוסיף שכל חמש דקות היה אצל נאשם 3). כן הוסיף כי בינו לבין נאשם 3 היה קשר טלפוני (עמ' 2-3).
נאשם 1 מסר כי: "…וברגע שעמרי הרים את היד או התקשר אני לא זוכר בדיוק אני מיד הנעתי את הרכב ולקחתי אותה" (עמ' 2 ש' 14-15).
בעדותו מסר נאשם 1 גרסה דומה ביחס לשלב זה של האירועים: "חנינו על יד הכניסה, הרי היה שם עץ גדול עם צל, אני, ועומרי בא וישב איתה, עם טוהר, ואני הלכתי להביא מים מהבר בינתיים ואור הלך כאילו לחפש את מי שבא איתה למסיבה, עם טוהר ז"ל. הבאתי מים וראיתי את אור גם מחפש את החברים שלה ברחבה, ועומרי אמר לי, הבאתי לעומרי את המים שייתן לה והוא אמר לי, תן לה שעה – שעה וחצי, היא תירדם והיא תחזור לעצמה, אני ראיתי מקרים כאלה… אני חזרתי לנהל את האירוע ועומרי היה איתה, הוא דאג לה ואור נעלם, נראה לי שהוא אמר כאילו אני ממשיך בשלי. מדי פעם אני באתי לראות את המצב, ובאמת שהיה כבר איזה שלב אחרי איזו חצי שעה, שהיא באמת כבר נחה וזה באמת היה נראה שזה הולך לכיוון טוב. ואחרי כמה זמן עומרי בא אליי ואמר לי, תשמע, המצב לא… המצב של טוהר לא טוב… ישר איך שהוא אמר את זה פיניתי את הכל מהאוטו ונסעתי לכיוון צומת להבים, התקשרתי לנט"ן… אני, עומרי וגם הבחור השלישי היה אתנו… התקשרתי לנט"ן, למד"א… אני דיברתי איתם והסברתי להם את הסיטואציה בעצם, והעברתי אותם לעומרי, את הטלפון… את המוקדנית… כדי שתסביר לו מה לעשות עד שהניידת טיפול נמרץ מגיעה…" (עמ' 447 ש' 10 – עמ' 448 ש' 32).
בחקירתו הנגדית לב"כ המאשימה אישר שלאחר שהחזיר את המנוחה והניח אותה בטנדר עם נאשם 3 הוא המשיך בעבודתו (עמ' 467 ש' 5), ואף לא כפר בכך שעל-פי העדויות והראיות החזרה מהפינוי הראשון הייתה בסביבות השעה 07:00 בבוקר וכי רק לאחר שלוש שעות בשעה 10:30 ביצע את השיחה למד"א (עמ' 467 ש' 19- עמ' 468 ש' 4).
98. נאשם 2 העיד ביחס לשלב זה כי: "ויש קטע כזה שיש שם בין ההרים סיבוב כזה לתוך הלוקיישן עצמו… אחרי איזה 200 מטר, כשהסתכלתי אחורה ראיתי אחרי איזו רבע שעה, כאילו 20 דקות אחרי שהוא יצא, אני לא יודע, אני לא זוכר זמנים, אולי כמה דקות לפה או כמה דקות לשם… ראיתי את הרכב מרחוק ניגש לעץ מוצל… היתה השעה 06:00, בסביבות 06:00, וב – 06:00 גם הבמה השנייה היתה צריכה להיפתח… וזה היה התפקיד שלי, לדאוג שהבמה תיפתח, ואני הייתי עסוק בדברים האלה… ואז ניהלתי את האירוע, והזמן פשוט עובר… מתי אני שומע עוד פעם משהו על הבחורה, זה היה בסביבות השעה 09:00… אור אילון ניגש אליי עם הכרטיסים… הרי אני הייתי מנהל יח"ץ… לסגור אתי חשבון… הוא אמר לי, אתה יודע שהמנוחה, כאילו היא לא היתה מנוחה, שהבחורה כאילו, שהיא נחה ושהיא במצב הרבה יותר טוב… ושאלתי אותו, מה, לא פיניתם אותה?… והוא אומר לי, לא, הבחורה במצב הרבה יותר טוב ואין לך מה לדאוג…" (עמ' 466 ש' 11 – עמ' 467 ש' 17).
99. נאשם 3 מסר בחקירתו כי עבר זמן רב עד לפינויה של המנוחה שנראתה סובלת, כי להבדיל מנאשם 1 הוא עצמו לא היה ברציפות עם המנוחה, הגם שייתכן שהיו שם אנשים נוספים לרבות אשורוב (ת/כז' עמ' 6 ש' 164 – עמ' 7 ש' 169). בהמשך הוסיף כי הבחין שמצבה של המנוחה קשה – היא הקיאה קיא צהוב, הייתה בהכרה מעורפלת ושפתיה הכחילו. כן ציין שבדק לה הכרה באמצעות לחיצה על שריר הטרפז וקריאות אך היא לא הגיבה ובעקבות כך התרומם וצרח לנאשם 1 להתקשר עכשיו למד"א ולהיכנס לטנדר ולנסוע, ובמקביל אמר לבדואי לעזור לו להרים אותה לבגא'ז (עמ' 8 ש' 207-213).
בחקירה נוספת (ת/כט') הודה שהוא שהה רוב הזמן עם המנוחה והשגיח עליה (עמ' 3 ש' 21-22) והוסיף כי כאשר הבין שנאשם 1 משקר לו כשאמר שהעזרה בדרך (גם במהלך הסיטואציה שארעה עם יהודה), הוא תפס פיקוד, צעק על נאשם 1 ודרש שייכנס לטנדר ויחייג למד"א (עמ' 3 ש' 26-38).
כשנשאל נאשם 3 בעדותו מי התעניין במנוחה והיה לידה, השיב שנאשם 1, אשורוב, "הערבי" ואור, אך ציין כי אשורוב ואור הגיעו אליה מדי פעם בעוד שנאשם 1 והערבי היו צמודים אליה עד שנאשם 1 קרא לו להשגיח עליה (עמ' 462 ש' 16-20 ).
כשנשאל האם הוא נשאר ליד המנוחה השיב: "כן, אני גם השגחתי עליה, כשליאון קרא לי אחרי זה…חיכיתי שתגיע עזרה, ניקיתי לה קצת את הפנים עם מים, ולחצתי על ליאון, שאלתי כל כמה זמן מה קורה. אני הבנתי שהעזרה בדרך" (עמ' 462 ש' 16-23). כן הוסיף שנאשם 1 אמר לו שאח של שריף פראמדיק ונמצא בקרבת מקום ולאחר שהוא ייתן לה אינפוזיה היא תעמוד על הרגליים, וכן שנאשם 1 אמר לו שאמבולנס צריך להגיע (עמ' 462 ש' 25-32).
בחקירה הננגדית של ב"כ המאשימה הוסיף כי לא חשב שנאשם 1 ישקר לו (עמ' 664).
בהמשך העיד כי הסכים עם יהודה שיש לפנות את המנוחה אך הם נסוגו לאחר ששמעו את הערות הנוכחים. עוד העיד כי בסמוך לאחר עזיבת יהודה: "אני מסתכל על המנוחה ואני רואה אותה מתחילה להקיא…וזה מאוד הלחיץ אותי. אני רצתי לליאון, ממש רצתי אליו ואני זוכר שתפסתי לו בצווארון ואמרתי לו, בבקשה ממך תתקשר כבר לאמבולנס…תוציא את הבחורה הזו מפה. והוא ראה כמה שאני נלחצתי באותו הרגע, והוא התעשת לרגע, כי כולם היו שם קצת שתויים…ואמר לחברים שלו, אוקי, אוקי תרימו אותה לאוטו" (עמ' 465 ש' 1-8).
בהמשך תיאר נאשם 3 את פינוי המנוחה: "…אני זוכר שאני גם החזקתי לה ביד והרמנו אותה לטנדר, והוא התקשר למד"א, הוא התחיל לנסוע ועצר ונתן לי את הטלפון דרך החלון, לקחתי את הטלפון דיברנו עם המוקדנית של מד"א. וניקיתי לה את הקיא מהפה עם הבגדים שלה, ובעצם ראיתי שהיא עושה כמו נשימה אחרונה כזו, הפסקתי את השיחה והתחלתי לעשות לה החייאה, וזהו. הגענו תוך כמה דקות לצומת להבים… הגיע רכב שעצר ממולנו ויצאו ממנו שני אנשים, אני עשיתי לה החיאה… הם טענו שהם מתנדבים או פראמדקים… ומהצומת למטה הגיע האמבולנס" (עמ' 465 ש' 8-17).
האם נאשם 1 אמר לנאשם 3 שהאמבולנס בדרך למתחם המסיבה?
100. כזכור, נאשם 3 מסר בעדותו, וכבר בחלק מחקירותיו, כי הוא הציע לפנות את המנוחה אך נאשם 1 אמר לו שאין לכך מקום משום שהוא הזמין אמבולנס והוא בדרך. כך בעימות (ת/לה') נאשם 3 מטיח בנאשם 1: "לפני שחזרתי לעבוד בכניסה התקרב אליי ליאון, אמרתי לו לדעתי היא סובלת ויש לפנות אותה או לטפל בה, ליאון ענה לי אל תדאג קראתי לעזרה…" (עמ' 4 ש' 73-75). בהמשך הוסיף כי כאשר יהודה רצה לפנות המנוחה, נאשם 1 אמר שאח של שריף שהוא פראמדיק בדרך (עמ' 8 ש' 201-202). נאשם 1 לא מתעמת ישירות עם אמירות אלו של נאשם 3.
להבדיל, כשנשאל נאשם 1 מתי ידע שהמנוחה נמצאת בסכנת חיים ושיש צורך בפינויה המידי לטיפול רפואי השיב: "רק בפעם שעומרי אמר לי שהמצב שלה הוא לא טוב כרגע ושצריך לפנות אותה…עד לאותו רגע לא יכולתי לדעת, וגם לא היה לי איך לדעת, אין לי שום מידע רפואי. וגם במצבים שאני ראיתי אנשים ככה לפני במסיבות אחרות…שהאנשים האלה נחו ובאמת חזרו לעצמם…לא יכולתי לדעת שזה יהיה במצב, שזו תהיה התוצאה…לא היה שום דבר שהעיד על זה שזה הולך לכוון הזה" (עמ' 454 ש' 17-26 ).
סבורני כי יש לבכר את גרסת נאשם 3 בעניין זה על-פני גרסתו של נאשם 1. גרסת נאשם 1 לפיה רק לאחר שנאשם 3 פנה אליו סמוך לפינוי השני הבין שמצבה של המנוחה אכן מצריך פינוי, נראית כדחוקה ואין היא מתיישבת עם הראיות.
נאשם 1 מסר בחקירתו השלישית (ת/ה') שבנו של שריף עזר לו להזמין ניידת טיפול נמרץ פרטית מרהט (עמ' 4 ש' 91-92); בחקירתו השישית (ת/י') הוסיף כי הזמין ניידת אמבולנס פרטית דרך אח של שריף שהוא פראמדיק רק לאחר שנאשם 3 אמר לו שהמצב של המנוחה לא טוב ולא כמו שהוא חשב (עמ' 3 ש' 52 – עמ' 4 ש' 72), כשבחקירתו השמינית (ת/יד') מסר שדיבר עם שריף כדי שזה ידבר עם אח שלו שהוא רופא טיפול נמרץ, וכשנשאל האם שריף אכן התקשר לאחיו השיב נאשם 1 שכן אבל הוא כבר יצא ממתחם המסיבה והגיע לצומת להבים.
כך גם בחקירתו התשיעית (ת/טו') אישר נאשם 1 שבשלב מסוים ביקש להזמין עזרה רפואית אך שזה היה בערך בשלב שכבר פינו את המנוחה.
ואולם, כשעומת עם כך ששריף התקשר לאח שלו בשעה 06:30 וביקש עזרה רפואית, השיב נאשם 1 כי לא ידע מזה וכי לא ביקש זאת משריף (עמ' 2 ש' 21-26).
בחקירתו זו נאשם 1 הבהיר כי לא התקשר לעזרה רפואית חרף מצבה של המנוחה משום שנאשם 3 אמר לו שהמנוחה תעצום עיניים ותתעורר והכל יהיה בסדר וכי סמך על האבחנה שלו כמי שלומד רפואה והתנדב במד"א. עוד הוסיף, כי במהלך ההמתנה לא קיבל בקשות ממבלים לפנות את המנוחה, לרבות מיהודה (עמ' 2 ש' 27-37).
דא עקא, שמפלט השיחות של שריף (נ/12) עולה כי אכן ישנן שיחות בין שריף לאחיו סביב השעה 10:00-10:30, אך ישנן גם שיחות בשעות 06:29 ו-06:34 התקשר שריף לאחיו טאופיק וזאכי שהם פראמדקים שניהם כדי להזעיק עזרה.
טאופיק מסר בהודעתו הראשונה (ת/68) כי הוא נהג אמבולנס ברהט והוקפץ לצומת להבים בעניינה של המנוחה, וכשנשאל האם בן משפחה שלו יצר עימו קשר בבוקר האירוע השיב שאחיו שריף התקשר אליו בסמיכות לזמן שבו ממילא הוקפץ לצומת להבים בעניינה (עמ' 1). רק בשלהי חקירה נוספת שלו בחלוף שלושה ימים (ת/69) נזכר שלמעשה שריף שוחח עימו כבר קודם לכן והזמין אותו לבוא למסיבה לעבוד כחובש מכוון שאמבולנס פרטי שהוזמן למסיבה לא הגיע, אך הוא דחה ההצעה כיוון שנדרש לצאת לעבודתו במד"א. כן ציין כי קיבל שיחה זו לפני שיצא לעבודה אותה התחיל בשעה 06:50 (עמ' 2-3). השיחה הנ"ל התקיימה לפי הדו"ח בשעה 06:29, היינו לאחר התמוטטות המנוחה ואף לאחר היציאה לפינוי הראשון שהייתה בשעה 06:10 לערך.
שפיק עצמו העיד כי התקשר לאחיו תאופיק שיביא אמבולנס, וזאת משום שאדם שאינו זוכר מי הוא ביקש את עזרתו (עמ' 196 ש' 23-30, עמ' 208 ש' 24 לפרוט' מיום 11.12.2019), וכשהופנה לשיחות עם שני אחיו גם בשעות המוקדמות, השיב כי הוא לא בטוח על מה הם דיברו (עמ' 243 ש' 28). כזכור, נאשם 1 הודה בחקירתו השמינית (ת/יד') שדיבר עם שריף כדי שזה ידבר עם אח שלו שהוא רופא טיפול נמרץ.
נתון זה, ששריף, שכאמור אינו נושא תפקיד רשמי, מנסה לגייס את אחיו נהג האמבולנס למסיבה זמן קצר לאחר התמוטטות המנוחה מתיישב עם גרסתו של נאשם 3 לפיה נאשם 1 אמר לו בזמן ההמתנה שהוזמן פינוי או אמבולנס פרטי, ולא עם גרסתו של נאשם 1 שטען שהזמין האמבולנס הפרטי רק בסמוך לפינוי השני, מספר שעות לאחר מכן.
מכל מקום עולה שהניסיון להזעיק אמבולנס פרטי לא היה בסמוך לפינוי השני, בסביבות השעה 10:00, אלא מספר שעות קודם לכן.
ברי גם, שאין הגיון להזמין אמבולנס פרטי למתחם המסיבה ובד בבד לצאת לפינוי השני וליצור קשר עם מד"א, כפי שעשה נאשם 1 בפועל.
לא למותר להוסיף, כי גם בעימות שערך נאשם 3 עם נאשם 1 (ת/לה') הטיח נאשם 3 בנאשם 1 שיהודה רצה לפנות המנוחה ונאשם 1 אמר לו שפראמדיק בדרך.
101. לסיכום, לנוכח התנהלותו של נאשם 3 בעימות בעניין זה (לא התעמת עם נאשם 1 בנקודה זו להבדיל מנקודות אחרות), לנוכח הראיות הקיימות בעניין זימון האמבולנס דרך אח של שריף עימו עבד נאשם 1 במסיבה ואף לנוכח עדות יהודה על כך שנאמר לו שעזרה בדרך, סבורני כי יש לבכר את גרסת נאשם 3 בנדון, קרי שנאשם 1 אמר לו במהלך זמן ההמתנה שאמבולנס בדרך.
תימוכין לטענת נאשם 3 בנדון ניתן למצוא גם בהתנהלותו הכוללת של נאשם 1 שביקש לעכב פינויה של המנוחה מחד ולמנוע חשיפת קיום המסיבה על-ידי הרשויות שמא זו תסגר מאידך, והשהייה של הפינוי בטענה שאמבולנס וצוות רפואי בדרך למתחם המסיבה בהחלט מתכתבת עם התנהלות זו.
עדותו של יהודה
102. יהודה העיד כי הוא חבר של נאשם 3 והוא הגיע איתו למסיבה יחד עם ידידה נוספת של נאשם 3 (עמ' 263 ש' 15 – 264 ש' 17 לפרוט' מיום 11.12.2019). כן העיד כי נאשם 3 עבד ככרטיסן במסיבה והוא עצמו שהה במסיבה, הסתובב, נח וישן קצת (עמ' 264 ש' 1-3). בהמשך הוסיף כי בין השעות 08:00-09:00 לערך הוא רצה לחזור לביתו ומשום שנאשם 3 וידידתו באו איתו, הוא ביקש לעדכן את נאשם 3 ולכן חיפש אותו עד שנמסר לו שהוא נמצא "למעלה שם באיזה מקום ובאתי" (עמ' 264 ש' 21-28).
יהודה העיד כי כשהגיע למקום בו שהה נאשם 3, הוא ראה את המנוחה שוכבת בתוך הטנדר ולידה נאשם 3 וייתכן עוד אדם אחד או שניים והוסיף כי הוא לא זוכר במדויק נתון זה (עמ' 265 ש' 12-21); כי הבחין שהמנוחה פרפרה מדי פעם, התקשתה בנשימה ונראתה כאילו היא לא מתקשרת, לא מדברת מילה, מדי פעם רועדת והוסיף ש: "זה לא היה נראה טוב" (עמ' 265 ש' 22-26); כי חשב שצריך לפנות את המנוחה ואף אמר את זה לאנשים שהיו שם, תוך ששב וחזר על כך שהוא לא יודע בדיוק כמה אנשים היו שם (עמ' 265 ש' 28 – עמ' 266 ש' 3).
בהמשך הוסיף כי: "ודיברנו פה ושם ואמרתי להם את מה שאני חושב, ואז באתי לרכב ואמרו לי, וואלה אולי באמת נפנה אותה, אני לא זוכר בדיוק את ה, זה… כאילו אמרתי אני הולך ואני גם ככה, אני אקח אותה ואני אפנה אותה… אני יוציא אותה, כי זה בתוך שטח כאילו כשקשה… אז אולי זו הייתה הבעיה, כאילו… להוציא אותה… הייתי עם הרכב… קירבתי אותו… ואז באנו השכבנו את הכיסא וזה, ואז באו והתחילו להגיד לי כזה… ואמרו לי, לא וזה, לא, עזוב, אל תיקח אותה ואנחנו נדאג לה, נטפל בה או משהו, כאילו לא נתנו לי לקחת אותה ואמרו לי, היא תמות לך באוטו וזה, אונס, כל מיני דברים… ואמרתי טוב, אני לא אקח אותה… כאילו הם שכנעו אותי שהם יפנו אותה, ידאגו לה ויטפלו בה הם כאילו" (עמ' 266 ש' 12 – עמ' 267 ש' 14).
בהמשך הבהיר כי המקרה היה נראה לו מקרה חירום וככה התייחס אליו (עמ' 269 ש' 10-12), ואף הוסיף כי הוא עצמו היה לחוץ וצעק משום שהיה נראה כי המנוחה הולכת לאבד את החיים (עמ' 273 ש' 5-21).
יהודה שב ונשאל מי הם אותם אנשים ופעם נוספת שב ואמר שהוא לא יודע ולא סגור בעניין (עמ' 267 ש' 15-18). כשנשאל האם באולם נמצאים אנשים שהיו באותה הסיטואציה, פרט לנאשם 3 אותו הזכיר, השיב שהוא זוכר שכן והפנה לשלומי – נאשם 2, וכשנשאל מה עשה נאשם 2, השיב שהוא יודע שהוא היה חלק מהארגון של המסיבה, ואף זוכר שבחקירה שלו מסר את שמו של נאשם 2 אך היום: "… אני לא זוכר אותו ספציפית כאילו" (עמ' 269 ש' 13 – עמ' 270 ש' 15).
יהודה שב ונשאל על-ידי בית המשפט: "האם אתה יודע האם שלמה או מישהו אחר מהנאשמים, מי עמד איתך שם דיבר איתך ואמר לך שלא צריך לפנות? ת: אני לא יודע. ש: אתה לא יודע מי אמר לך? ת: לא, כי זה לא היה איזה בן אדם שבא ואמר לי לא, כאילו לא, זה היה סביבתי, חברתי כזה. ש: כן? ת: זה היה משהו חברתי וזה לא היה מישהו שבא… ש: ומי היה שמה? ת: אני לא זוכר. ש: מי היה שמה? ת: אני לא יודע. ש: אתה לא יודע מי היה שמה? ת: אני יודע ש, לא, אני לא יודע. ש: מה אתה יודע? … ת: אני יודע שעומרי היה שם, והיו שם עוד איזה כמה חברים שלו… אני לא יודע אם זה החברים שלו, זה הסביבה שלו, מי שהיה בסביבה ואני לא שמתי לב כאילו על כל אחד, מי, מו? אני יודע שהוא היה שם וזהו… ש: אני לא מצליחה להבין ממך ממה שאתה אומר, האם נאשם 2 היה או לא היה? ת: באיזשהו שלב הוא כן היה, באיזשהו שלב ואני לא זוכר… באיזשהו שלב של כל השיחה הזאת… ש: בשלב הזה כשאתה, בשיחה הזאת כשאתה אומר שצריך לפנות והם אומרים לך לא, באיזשהו שלב גם שלומי היה? ת: בסוף הוא היה, כן… בסוף של האזור הזה הוא היה" (עמ' 270 ש' 18 – עמ' 271 ש' 20).
בהמשך עדותו, יהודה התייחס לדברים שמסר בחקירתו על דברים שנאמרו לו באותה סיטואציה. יהודה העיד כי קרא את דבריו בחקירתו והוסיף ש: "יש משהו שאמרו שאמרתי, כאילו שאמרו שאמרו לי. ש: נכון, שאמרו שאמרת אז בוא תספר. ת: מה שאמרו שאמרו לי הוא לא נכון… ש: אוקי. ומה כן אמרו? ת: אמרו לי כל הכבוד וזה. ש: מי אמר לך כל הכבוד? ת: לא יודע, שלומי אני זוכר וזהו, זה מה שאני זוכר… על מה הוא אמר לך כל הכבוד? ת: על זה שאני רציתי לקחת אותה וזה" (עמ' 272 ש' 3-19).
103. בחקירתו הנגדית של ב"כ הנאשם 3, נשאל יהודה לסיבה שבגינה לא פינה את המנוחה. האם בגלל שהאנשים שעמדו לידה מנעו ממנו לעשות כן כפי שהשיב בחקירה הראשית, או האם בשל כך שהמנוחה נטלה סמים כפי שמסר בחקירה. יהודה השיב, לאחר שהתמהמה, כי הוא לא יודע מה להגיד משום שאמר גם את זה וגם את זה, ולבסוף העיד כי: "אני לא יודע, לא פיניתי אותה, באתי רציתי ובסוף לא פיניתי אותה… אני לא יודע וזה כמה נסיבות, זו סיבה וזו סיבה, זה שניהם… הפחידו אותי והיה גם את הקטע של המצב שלה… זה מכלול נסיבות וזו לא סיבה אחת" (עמ' 275 ש' 17- עמ' 277 ש' 3). כן אישר שזכור לו שמישהי שעמדה שם אמרה לו שיגידו שהוא אנס את המנוחה אם הוא ייסע איתה לבד לבית החולים ואף הזהירו אותו שהיא לא תמות לו באוטו (עמ' 277 ש' 13-31). בהמשך לא שלל טענת ב"כ נאשם 3 שאחת הסיבות שבגללה לא פינה בסופו של יום את המנוחה קשורה לכך שלא היה לו תפקיד במסיבה או אחריות כלפי מי שלוקח סמים (עמ' 281 ש' 28 – עמ' 282 ש' 2).
יהודה אישר שנאשם 3 לא אמר לו שלא צריך לפנות את המנוחה ואף לא שלל טענת ב"כ נאשם 3 לפיה דווקא אחד מהשניים שהיו עם נאשם 3 ליד המנוחה הוא זה שאמר לו (ליהודה) שהוא מגזים ביחס לחומרת מצבה של המנוחה (עמ' 283 ש' 16 – עמ' 284 ש' 13).
בהמשך שב והבהיר כי נאשם 3 הוא לא זה שאמר לו שלא לפנות את המנוחה אך הוסיף כי הוא אינו זוכר מי מבין האחרים אמר לו זאת. כשנשאל כיצד הוא משוכנע שדווקא נאשם 3 לא אמר לו זאת, השיב: "כי עומרי רצה כזה שאני אפנה אותה, אתה מבין? לפי מה שאני זוכר הוא לא היה נגד הפינוי" (עמ' 285 ש' 1-24). בהמשך, במהלך החקירה הנגדית של ב"כ הנאשם 2, הוסיף בעניין עמדת נאשם 3 ביחס לפינוי המנוחה כי: "בהתחלה הוא לא חשב שצריך ואחר כך הוא היה בעד הפינוי פחות או יותר… ואני לא זוכר איזה משהו ספציפי כאילו שהוא נחרץ צריך או לא צריך? בהתחלה הוא לא רצה ואחר כך הוא כזה יותר, יותר רצה לפנות אותה. ש: ואתה התרשמת שהוא זה שקובע שם? ת: לא. ש: הוא לא זה שקבע, מישהו אחר קבע שם? ת: כן התרשמתי שהוא לא זה שקובע. ש: ולמה התרשמת ככה? ת: לא, הוא בסה"כ עובד כאילו… ש: כן. אבל יש לו הכשרה רפואית והוא לא רק עובד… הוא גם למד רפואה. ת: אני לא מכיר את ההכשרה הזאת. ש: אתה לא יודע שהוא למד רפואה? ת: לא" (עמ' 298 ש' 26 – עמ' 299 ש' 13).
בסופה של העדות, אישר יהודה שנאשם 3 ניסה לעזור למנוחה, לשמור עליה ולראות שהיא בסדר (עמ' 305 ש' 28 – עמ' 306 ש' 3), ואף נשאר לידה לאורך כל הסיטואציה (עמ' 306 ש' 22-28).
104. בחקירתו הנגדית של ב"כ נאשם 2 אישר יהודה שלא הכיר את נאשם 2 מעבר לאירוע הזה (עמ' 290 ש' 12-32) ואף אישר שלא הכיר את האנשים שעמדו ליד נאשם 3 (עמ' 289 ש' 18-27). בהמשך אישר שלא בטוח שנאשם 2 היה במקום (עמ' 291 ש' 3-7), ואף לא שלל שייתכן ופגש בו באזור הכניסה למסיבה לשם הגיע עם הרכב כשחיפש את נאשם 3 (עמ' 299 ש' 21 – עמ' 300 ש' 6).
יהודה אישר תחילה שמסר לחוקר שלא דיבר באותה סיטואציה עם אדם אחר פרט לאדם אותו הכיר (נאשם 3), ואישר כי הנאשמים לא מתיישבים עם התיאור של האדם איתו דיבר כפי שמסר לחוקר (שחום עור עם זקן) (עמ' 293 ש' 1-9).
יחד עם זאת, בהמשך הוסיף כי זה לא נראה לו הגיוני שדיבר רק איתו (עמ' 292 ש' 23) ואף הסביר שלא דייק אם זו הייתה תשובתו (עמ' 298 ש' 14-21).
בשלב זה נשאל יהודה פעם נוספת למי פנה והציע לפנות את המנוחה והשיב: "קודם כל זה לא היה למישהו ספציפי, זה לא היה כאילו שאני ישר באתי, אני בא לפנות אותת וזה (טעות במקור, י' ל') קודם כל נשארתי שמה והייתי איתו, מה קרה ומה… וכל אחד מעלה את ה… ואנשים מתחלפים. ש: כמה אנשים היו שם? ת: בהתחלה היו שם שלושה. ש: שזה מי? ת: שזה עומרי ועוד שני אנשים שאני לא מכיר אותם… ש: והתרשמת שקשורים לאירוע, שהם בליינים, שהם מנהלים, שמה הם קשורים הבנת? ת: אני לא יודע… והיינו שם איזה חצי שעה בערך, אתה מבין? זה לא שעכשיו זה קרה… והיו התחלפויות של אנשים, היא באה, הלכה, הם הלכו, כל פעם התחלפו. ש: והשלושה האלה נשארו כל הזמן? ת: אני לא יודע להגיד לך בוודאות שהם נשארו שם כל הזמן. ש: עומרי נשאר שם כל הזמן? ת: אני חושב שכן… ש: חוץ מעומרי היו עוד אנשים שנשארו כל הזמן? ת: אני לא זוכר. ש: ובאיזה שלב אתה מחליט שאתה מוריד את הכיסא שלך כי אתה רוצה כבר לפנות אותה? ת: לקראת איזה שלב אמרתי שכבר אני, שרציתי ללכת אז אמרתי, אני הולך ואני אקח אותה, וחלק אמרו כן וחלק אמרו לא כאילו. ש: ומי אלה שאמרו לך לא…? ת: אני לא יודע, אני לא זוכר כל כך מה. ש: מה אתה לא זוכר? ת: אני לא זוכר וזה היה כבר נהיה יותר אנשים… האנשים השתנו וזה לא היה שלושה שהיו בהתחלה… אני לא יודע להגיד מי אמר ומה אמר, אני יודע להסביר לך את התחושות שלי באותו הרגע שבאתי לפנות ואז אני קיבלתי כזה איזה מן ברקס כזה, ואז אתה מבין, ואני לא יודע מי ספציפית… כאילו לא, הורידו אותי מזה באיזושהי צורה… היו כאלה שחשבו שצריך לפנות, שאמרו לך כן, צריך לפנות? ת: אני לא זוכר ואני מאמין שהיה חלק שאמרו כן וחלק שחשבו שלא ובאזור זמן הזה כבר הצטרפו עוד כמה אנשים. ש: ומי מחליט… שלא מפנים אותה? ת: בסופו של דבר אני קיבלתי את ההחלטה. ש: כן אבל היה מישהו שאמר לך אתה לא מפנה אותה? ת: לא, לא היה כזה… היה הפחדות והיה, זה, אבל אף אחד לא אמר לי אתה לא מפנה אותה" (עמ' 295 ש' 14 – עמ' 297 ש' 27).
105. בחקירתה הנגדית של ב"כ נאשם 1 מסר יהודה שטעה כשלא התקשר למד"א ואישר שלא עשה כן כי ראה במקום הרבה אנשים (עמ' 301 ש' 27 – עמ' 302 ש' 9). כן אישר שמסר לחוקר שהוא ראה מצבים כאלה של אנשים עם סמים ושהוא סבר שנכון היה לקחת אותה לקופת חולים כדי שהיא תקבל אינפוזיה (עמ' 303 ש' 27-33). יהודה אף אישר את דבריו בחקירה לפיהם אף אחד לא אמר לו שלא לקחת את המנוחה (עמ' 309 ש' 19-24), וכשנשאל על-ידי ב"כ המאשימה האם אין בכך סתירה עם דבריו הקודמים בדבר כך שנאמר לו שלא לקחת את המנוחה, השיב: "הכוונה… זה שאף אחד לא החליט או שבא ואמר לי אל תקח אותה או דברים כאלה, לא, נתנו לי סיבות לא לקחת אותה, כמו היא תמות לך באוטו והיא, זה, הלחיצו אותי והפחידו אותי… ש: אתה סותר את עצמך. ת: אני לא סותר… כי אנשים באו ואמרו לי… לא כדאי לך או לא, זה? זה לא בן אדם שבא ואמר לי, אתה לא תפנה אותה… ש: אתה אומר שלא היה בן אדם שהחליט לך? ת: לא החליט ולא אמר לי אתה לא תפנה אותה, ככה… הוא אמר לי שזה לא כדאי… הוא לא אמר לי אתה לא תפנה אותה… הם שכנעו אותי לא לפנות… הם שכנעו אותי ואף אחד לא בא לי ואמר לי אתה לא מפנה אותה. ש: כי הם מטפלים בה, כי הם מטפלים בה… זו גם חלק מהסיבה" (עמ' 310 ש' 3 – עמ' 311 ש' 33).
כשנשאל האם אין סתירה בין תשובתו לפיה נאשם 3 הוא לא זה שאמר לו שלא צריך לפנות את המנוחה לבין תשובתו שנאשם 3 הוא זה שטיפל במנוחה ובין היתר בשל טיפול זה הוא לא פינה את המנוחה, השיב שנאשם 3 לא היה אחראי ולא היה הסמכות במקום שיורה על פינוי וכי ככל הנראה הוא בעצמו הסיק שאין טעם לפנותה כי היא מטופלת ולא נאמר לו כך, וכשעומת עם כך שכבר ציין בעצמו שנאמר לו על ידי אחרים שאין לפנותה מכיוון שהיא מטופלת, השיב שאינו זוכר (עמ' 313 ש' 11 – עמ' 314 ש' 30).
106. מניתוח עדותו של יהודה עולה כי זה ביקש למצוא את נאשם 3 בטרם עזב את המסיבה לצורך אירוע של שבת חתן בו התכוון להשתתף. יהודה הופנה על-ידי אנשים למקום בו שהה נאשם 3 עם המנוחה וכשהגיע פגש בנאשם 3 ושניים נוספים אותם לא ידע בוודאות לזהות. יהודה התרשם ממצבה הקשה של המנוחה והציע לפנותה ממתחם המסיבה, שכן ממילא הוא התכוון לצאת. יהודה הבחין בנאשם 3 וייתכן ואחרים מטפלים במנוחה ומסייעים לה. בשלב זה, לא ברור מי בדיוק נכח בסיטואציה, אך עולה כי יהודה שהה במקום כמחצית השעה וכי בזמן זה הייתה תנועה של אנשים שהגיעו ועזבו את המקום. במהלך זמן זה התנהל שיח בין יהודה, שכבר החל לסדר את הרכב לצורך העלאת המנוחה, לבין הנוכחים במקום. יהודה קיבל מסרים שמוטב לו שלא לפנות את המנוחה, אף אם הדבר לא נאסר עליו במפורש. במסגרת המסרים הוצגו בפניו תרחישי אימה דוגמת כך שהוא יואשם באונס המנוחה או דוגמת כך שזו תמות ברכבו והכל כדי לשכנעו שלא לפנות את המנוחה. יהודה התקשרה לזהות מי בדיוק אמר לו מה, הגם שביחס לנאשם 3 ציין כי זה תחילה סבר שאין צורך לפנותה ובהמשך שינה דעתו ותמך ברעיון. כן הדגיש כי הבין שנאשם 3 הוא לא מי שיכול היה להחליט בנדון. ברי כי יש לבחון בזהירות ובחשדנות את עדותו של יהודה בהקשרו של נאשם 3 לנוכח חברותם, ואולם לא ניתן להצביע על ראיה שסותרת את דבריו של יהודה בנדון או לחלופין להצביע על סתירה פנימית משמעותית בגרסתו ביחס לנאשם 3.
להבדיל, הרושם שנוצר הוא שיהודה ניסה בעדותו לצמצמם את הפגיעה בנאשם 2. כעולה מעדותו של יהודה, זה ציין כי נאשם 2 נכח בסיטואציה ואף אמר לו כל הכבוד על כך שהוא הציע לפנות את המנוחה. בהמשך, במהלך חקירתו הנגדית של ב"כ נאשם 2, נסוג קמעה ואישר כי אינו זוכר בוודאות את נוכחות נאשם 2 במקום או את דבריו, ואולם כאן המקום להפנות אל דברי נאשם 2 עצמו, בחקירתו – (ת/כג') בה נדרש להתייחס לגרסת יהודה על אודות כך שהוא אמר ליהודה שאין צורך לפנות את המנוחה ואף לא להתקשר למשטרה ולאמבולנס ואף הציע לו שהוא יוכל להיכנס בחינם למסיבות.
נאשם 2 השיב: "קודם כל זה לא היה ככה, זה היה ממש דקות לפני הפינוי, ראיתי שהוא התנדב לעזרה והצעתי לו שבמסיבה הבאה שלי אני אתן לו מטוב לב חינם. ש: אני אומרת לך שהסיטואציה שאני מדברת עליה קוראת (טעות במקור, י' ל') בזמן שטוהר ז"ל שוכבת על הארגז כשכבר החזירו אותה למתחם המסיבה ולא בזמן שהיא התמוטטה, מה תגובתך? ת: זה קרה ממש לפני שפינו אותה לאמבולנס לקראת 10:00 במקום להיות ברחבה להנות, הוא עזר והצעתי לו חינם למסיבה שלי שהייתה אמורה להתקיים. ש: על איזה מהפעמים שפינו אותה אתה מדבר? ת: בפעם שפינו אותה לאמבולנס, בפעם השנייה".
הנה כי כן, נאשם 2 עצמו מאשר בחקירתו שנכח בסיטואציה שבה ביקש יהודה לעזור ואף מאשר שהציע לו תמורה בגין כך.
107. בעדותו ניסה נאשם 2 ל"מזער נזקים" בעניין זה, כשטען תחילה כי בחקירות הוא היה עייף ולא חשב מה הוא אומר ומה הוא עונה (עמ' 533 ש' 21-עמ' 534 ש' 2), ובהמשך הוסיף כי השיחה שקיים עם יהודה התנהלה בכלל בשעה 06:00 והייתה קשורה לשאלה האם על יהודה לשלם בעבור הכניסה למסיבה מכוון שהגיע עם נאשם 3 שעבד במסיבה (עמ' 534 ש' 4-7). כן ראו פסקה 56 לסיכומי ב"כ נאשם 2 בעניין זה.
סבורני שיש לדחות את שני הסבריו אלו של נאשם 2. ראשית, טענת העייפות בחקירה לא יכולה להסביר מדוע מסר גרסה מפורטת בנדון במהלך חקירתו. היינו, אף אם נטען לעייפות חריגה ביותר, מה שלא הוכח, אין קשר בין אותה עייפות לגרסה המפורטת שמסר בחקירה.
שנית, וביחס להסבר השני, הרי שגרסת נאשם 2 בחקירתו לפיה הסיטואציה עם יהודה התרחשה "ממש דקות לפני הפינוי…לפני שפינו אותה לאמבולנס לקראת השעה 10:00" שוללת גרסתו בעדותו לפיה שוחח עם יהודה בשעה 06:00. לוחות הזמנים שמוסר יהודה, המקום בו התקיימה הסיטואציה (ליד הטנדר בצל כשנאשם 3 משגיח עליה) וגרסתו הראשונית של נאשם 2 בנדון, כולם מתיישבים עם כך שהשניים שוחחו עובר לפינויה השני של המנוחה, בהקשר של פינוייה והגמול שביקש נאשם 2 להשיב ליהודה היה קשור ברצונו לעזור למנוחה.
108. לסיכום עניין זה, הגם שיהודה עצמו מסר גרסה מבולבלת מה ביחס לנוכחות נאשם 2 בסיטואציה בה ביקש לסייע ולפנות את המנוחה, דווקא נאשם 2 הוא זה שאישר בחקירתו את נוכחותו.
מן האמור עולה, כי נאשם 2 היה מבין אלה שנכחו בסיטואציה. יחד עם זאת, לא ברור מתי בדיוק נכח נאשם 2 בסיטואציה (שעל-פי עדותו של יהודה נמשכה כמחצית השעה) וכלל לא הוכח, וודאי לא מעבר לכל ספק סביר, שנאשם 2 הוא מאלה ש"הציעו" ליהודה שלא לפנות את המנוחה, הגם שלא ניתן לשלול זאת.
מכל מקום, עדותו של יהודה מהווה נדבך נוסף במסגרת הראיות המלמדות על העיכוב בפינוי המנוחה, שהרי זה הציע לעשות כן בעצמו, קודם לפינוי השני.
סיכום ביניים- ממצאי זמן ההמתנה
109. ממקבץ העדויות והראיות שפורטו, ומתוך העובדות עליהן אין מחלוקת, ניתן לקבוע שלקראת השעה 07:00 חזרו נאשם 1, אור, אשורוב, הבדואי והמנוחה אל עבר מתחם המסיבה; כי אלו החנו הטנדר במקום שהיה סמוך לכניסה למסיבה בה עמד נאשם 3; כי בשלב הראשוני נאשם 1, אור והבדואי נשארו להשגיח על המנוחה; כי בשלב מסוים נאשם 3 הגיע אל הטנדר והמליץ להזיזו כדי שהמנוחה תהיה במקום מוצל, וכך אכן נעשה; כי בשלב מסוים נאשם 3 התחלף עם נאשם 1 ונשאר בטנדר בעוד נאשם 1 עבר לאזור הכניסה למסיבה; כי נאשם 1 ו-3 היו לסירוגין בטנדר ובכניסה למסיבה, אך נאשם 3 שהה לצד המנוחה בטנדר משך זמן רב יותר מנאשם 1; כי נאשם 1 עמד בקשר עם נאשם 3 כשזה השגיח על המנוחה ומעת לעת הביא מים למקום; כי בשלב מסוים אור עזב הטנדר והלך לחפש את חברי המנוחה ברחבת הריקודים; כי ביני לביני התגודדו אנשים שונים סביב הטנדר, וביניהם גם דיאנה ואשורוב שהיו במקום מספר פעמים; כי בסמוך לפני הפינוי השני הגיע יהודה בחיפושיו אחר נאשם 3, רצה לפנותה אך כמתואר לעיל זנח הרעיון; כי בשלב שיהודה היה באזור הטנדר, שנמשך כמחצית השעה, נכך בשלב מסוים גם נאשם 2; כי זמן קצר לאחר עזיבת יהודה הבחין נאשם 3 בהתדרדרות נוספת במצבה של המנוחה; כי לאחר שנענה נאשם 3 מספר פעמים על-ידי נאשם 1 שפינוי או אמבולנס בדרך החליט הוא לשוב ולפנות-לדרוש מנאשם 1 את פינויה על אתר של המנוחה; וכן שמיד לאחר מכן נאשם 1, נאשם 3 והבדואי החלו בפינוי השני של המנוחה ויצרו קשר עם מד"א (בשעה 10:30 לערך – ראו דו"ח מד"א [ת/58']).
האם נאשם 1 ביסס את החלטתו שלא לפנות המנוחה על עצותיו של נאשם 3?
110. עיון בכלל הראיות והעדויות מלמד שנאשם 1 הוא שקיבל את ההחלטות בדבר פינויה של המנוחה. הוא שהחליט על הפינוי הראשון; הוא שהחליט על הפסקת הפינוי הראשון והחזרה למתחם המסיבה, והוא שהחליט על היציאה לפינוי השני והחבירה למד"א. נאשם 1 קיבל ההחלטות הללו כמי אשר היה מארגן ומנהל המסיבה. נאשם 1 גם היה עם המנוחה בכל השלבים הללו (הגם שבזמן ההמתנה נכח לצידה לסירוגין).
חרף האמור, נאשם 1 התגונן במהלך המשפט בכך שהוא הקשיב לעצות אחרים שאמרו לו שאין צורך לפנות המנוחה ושניתן להמתין איתה במתחם המסיבה.
המאשימה עצמה ציינה בכתב האישום כי נאשם 1 הפסיק את הפינוי הראשון והחזירה אל מתחם המסיבה תוך הסתמכות על דברי נאשם 3 (עובדה 26 ), וכן שנאשם 3 הציג עצמו לנאשמים 1-2 כבעל ניסיון רפואי לטפל במצבה של המנוחה וכי בשל כך יימנע מהמנוחה קבלת טיפול רפואי מקצועי בבית החולים (עובדה 29). אמנם כך הם פני הדברים?
בחקירתו השלישית (ת/ה) זיגזג נאשם 1 בין גרסאות שונות. תחילה מסר כי: "…ולאחר זמן מה חצי שעה או עשרים דקות עומרי אמר לי נראה לי שזה לא טריפ בוא נפנה אותה ופינינו אותה" (עמ' 2 ש' 15-18), אך בהמשך אותה חקירה מסר כי: "כמו שאמרתי בתחילת החקירה, הקשבתי לאנשים שחשבתי שמבינים בתחום ופאראמדיקים וחובשים למינהם ועובדי רפואה לא יודע איך לקרוא לזה אך ברגע שהבנתי שהמצב הוא לא כמו שהם אומרים, בלי לחשוב פעמיים עליתי לרכב וטסתי למד"א כולל הזעקה של שתי ניידות מד"א" (עמ' 6 ש' 158-160).
בחקירתו החמישית (ת/ח') טען נאשם 1 כי פינה את המנוחה ברגע שהבין ש"המצב הוא לא כמו שאבחנו אותו". כשנשאל מי זה "אבחנו" השיב: "עמרי ואור שהם אמרו שהיא לא פלופה…" ובהמשך חוזר והתייחס רק לנאשם 3 (עמ' 3 ש' 55 – עמ' 4 ש' 60).
בעימות הראשון עם נאשם 3 (ת/לה'), כשנאשם 3 שואל את נאשם 1 בסוף העימות "איך זה שאני כמוכר כרטיסים בכניסה למסיבה, נשלחתי להשגיח על הנערה וטענתי שהיא סובלת וכשהמצב הידרדר לקריטי אני זה שהקפיץ את הגזרה, אני זה שנאבק על חייה, טוענים שאני ניסתי או מנעתי את הטיפול בנערה? ת: לא הפלנו אף אחד פה את האחריות על אף אחד, אני אתה אור ורז היינו שם עם הבחורה וכנראה שקיבלנו את ההחלטות הלא נכונות, שחשבנו שהם נכונות, אף אחד לא אמר שזה אתה, היינו שם כל אחד נתן את הדעה שלו וזה התפתח לזה אין מה לעשות…" (עמ' 9 ש' 207-213).
בעדותו נאשם 1 כבר העיד שאשורוב הוזמן לאירוע גם כאחראי על תחום הרפואה אך בפועל לא טיפל במנוחה במהלך המסיבה משום שהוא קיבל "רגלים קרות" (עמ' 467 ש' 8-21, 28-29, עמ' 468 ש' 1-6).
כן העיד נאשם 1 כי: "גם רז וגם אור וגם עומרי באותו שלב אומרים שהיא תהיה בסדר והם ראו מקרים כאלה וגם עומרי וגם רז אומרים שהם מכירים מקרים כאלה ממסיבות טבע שהם יודעים. מבחינתי שלוש אנשים שמבינים ברפואה ואני אין לי שום דבר ברפואה. חזרתי ועשיתי מה שהם המליצו…" (עמ' 467 ש' 32-34).
וכן לשאלות בית המשפט: "במה בדיוק התרומה של עומרי? למה אתה חושב אם בכלל שהוא יותר מאחרים מבחינת הגורמים הרפואיים שמה, היו שלושה, היו את אשורוב את אור והיה אותו. ת: מבחינת הסמכות שהוא הציג את עצמו. ש: אבל לא שמעתי מה גרם לך לקבל החלטה, כולם אותו דבר? כולם ביחד נתנו לך עצה או סמכת רק עליו ועל אחרים לא סמכת? ת: זה לא נכון. ש: אני שואל… קבלת ההחלטות שלך, התבססה על שלושתם, רק על עומרי, התעלמת מאחרים? ת: ברור שזה התבסס על שלושתם. שלוש אנשים שיש להם ידע ברפואה, בניגוד אלי אומרים לי את אותו דבר… ש: ושלושתם הציגו עמדה אחת? זאת אומרת גם לגבי היציאה בהתחלה וגם לגבי החזרה או שכל אחד אמר משהו אחר? ת: אור אמר כאילו שהיא נראית יותר טוב ואח"כ הוא כבר לא הציג עמדה. בחזור הוא כבר דיבר עם עומרי אמר לו מכאן אני ארבע שנים ברפואה אתה ילד מד"א הוא לא הציג איזה עמדה שחזרנו, רז אמר כאילו שזה נראה לו נכון לעשות ועומרי גם כאילו הוא היה איתה. ש: אז אני שואל שלושתם הציגו בערך את אותה העמדה? ת: בערך. כן אותה עמדה. ש: או שהיו עמדות נוגדות? ת: לא לא, לא מולי לפחות" (עמ' 473 ש' 14-35).
ובהמשך: "אמרתי לכבודו שבסופו של דבר, השילוב של שלושתם זה מה שגרם לי לחזור" (עמ' 475 ש' 10).
כשנשאל אם היה עוצר את הפינוי הראשון נוכח דבריו של נאשם 3 בשיחת הטלפון לו אשורוב ואור היו סבורים שיש מקום להמשיך בפינוי, השיב נאשם 1 שבמקרה שכזה לא היה עוצר את הפינוי והיה ממשיך את הפינוי (עמ' 476 ש' 1-10).
כזכור, המאשימה בהשלמת הסיכומים על-פה עמדה על כך שבשלב שבו נאשם 1 התקשר לנאשם 3 במהלך הפינוי הראשון הוא טרם ידע על הרקע הרפואי של נאשם 3, ולמעשה רק במהלך שיחה זו נודע לו על כך.
מן האמור עולה, שההחלטות לצאת לפינוי הראשון, ובהמשך להפסיקו, היינו לעצור את הנסיעה ולהתקשר לנאשם 3, התקבלה על-ידי נאשם 1 מבלי שזה כלל היה מודע לרקע הרפואי של נאשם 3. נתון זה מתיישב גם עם העדויות על כך שבמהלך הנסיעה בפינוי הראשון דווח לנאשם 1 על שיפור במצבה של המנוחה.
כזכור, אור העיד שאשורוב היה בעל הסמכות, הוא היה ראש האבטחה והוא אמר שלא לפנות (עמ' 68 ש' 24-33). בהמשך עדותו אף אישר (כפי שעשה זאת בעימות עם נאשם 1) שאשורוב תרם תרומה משמעותית להחלטה שלא לפנות את המנוחה, ושלטעמו הוא אחת הדמויות המרכזיות באירוע ושהוא הרגיש שיש לו מעמד של מישהו שמקבל החלטות (עמ' 69 ש' 24- עמ' 71 ש' 10).
כשנשאל בחקירה הנגדית מי היה הסמכות הרפואית בטנדר, השיב אור: "הסמכות הרפואית באוטו על הנייר, מבחינת סמכות, אני הבנתי שזה אני, כשאני הגעתי לתחנת המשטרה אז השוטרים אמרו לי שומע? רז היה החובש של האירוע, אתה יודע את זה? אז מה אם אני הסמכות הרפואית? אני לא קשור, אני אזרח שהגיע ובא לתת מעצמו כי יש לי ידע ואני מחויב לתת מהידע שלי, מפה ועד לקחת אחריות? שמיים וארץ, אני לא עשיתי את המסיבה, אני לא הקמתי אותה…" (עמ' 96 ש' 12-22). כן ראו בהמשך את דבריו שהוא היה בן אדם עם הידע הרפואי (עמ' 104 ש' 15-18).
לעניין ההיוועצות וההחלטה בשלב השיחה הטלפונית עם נאשם 3 העיד אור: "הוא אמר לי מה, היא לא נראית קצת יותר טוב? ש: מי, מי? ת: רז ש: נו? ת: פה ושם, ליאון היה בטלפון נראה לי בצד, הוא לא דיבר איתי, הוא היה בטלפון, מדברים, אני מחזיק אותה, היא כולה מפרכסת ואני אומר להם תקשיבו, כאילו וואלה, לדעתי, לפי הדעה המקצועית שלי צריך לפנות אותה…הם הלכו בחזרה קדימה ללפני האוטו, דיברו בינם לבין עצמם, אני לא יודע מה קרה שם, חזרו אלי אחורה ואמרו לי שומע? אנחנו מסתובבים חזרה למסיבה, תודה רבה והניעו את האוטו" (עמ' 96 ש' 33-עמ' 97 ש' 11). בהמשך אישר כי הם אמרו לו שהם חוזרים למסיבה כוון שכבר ראו מקרים כאלה (עמ' 97 ש' 9-19 ) ואף אישר בהמשך את דבריו מחקירתו השנייה על אודות כך שהנהג והמאבטח (נאשם 1 ואשורוב, י' ל') החליטו שלא לפנותה ושהוא ניסה להסביר להם שהיא צריכה טיפול דחוף אך שניהם אמרו לו שהיא תהיה בסדר, שהם ראו במהלך השנים מקבלים "סטלה רעה" ושזה יעבור לה בתוך שעה-שעה וחצי ואין מה לדאוג (עמ' 101 ש' 30 – עמ' 102 ש' 14).
אור אישר לב"כ נאשם 3 שרק בשלב שלאחר מכן, כשהם חזרו עם הטנדר למתחם המסיבה הגיע נאשם 3 והציג עצמו כמי שלמד רפואה ארבע שנים (עמ' 109 ש' 4 – עמ' 110 ש' 3).
כאמור לעיל, גרסה זו של אור נסתרה בהמשך על-ידי אור עצמו, שטען כי כבר עובר לפינוי הראשון נאשם 3 הציג עצמו כבעל ידע רפואי, אך זה שב והדגיש כי חרף דברי נאשם 3 שאין מקום לפנותה (בפינוי הראשון) הם יצאו לפינוי (עמ' 112 ש' 17-24), כשבהמשך אף אישר שאף אחד לא הקשיב לנאשם 3 ושהם יצאו לפינוי (עמ' 116, ש' 23-25).
לא למותר לחזור ולהזכיר כי במסדר הזיהוי שנערך לאור (ת/24) זיהה זה את נאשם 1 כמי אשר סירב לפנות את המנוחה.
111. נאשם 2 העיד כי אשורוב הוא זה שהיה אחראי הרפואה של המסיבה (עמ' 496 ש' 22-26). בנוסף, העיד שנאשם 1 אמר לו במעצר שאשורוב הוא זה ששכנע אותו (את נאשם 1) לחזור בו מהפינוי בטענה שכבר ראה מצבים גרועים (עמ' 537 ש' 4-17). מדובר כמובן בעדות שמועה מבחינתו של נאשם 2 לגבי תוכן הדברים שמסר לו נאשם 1, אך אין בהם משום עדות שמיעה ביחס לעצם אמירת הדברים על-ידי נאשם 1, אמירה שנמצאה לה תימוכין בגרסאות מאוחרות של נאשם 1.
באשר לחלקו של אשורוב, אשר כזכור טען שהלך לישון בשלב ההמתנה, טענה אותה דחיתי, לא יהא זה למותר לציין, כי ממסדר הזיהוי שנערך לדיאנה (נ/8') עולה שזו זיהתה את אשורוב כמי שהיה ליד הטנדר ומנע את הזמנת האמבולנס תוך שהבטיח שהיא תחזור לעצמה.
112. מן המקובץ עולה, כי לא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים שנאשם 1 הסתמך בהחלטתו לצאת לפינוי הראשון, או להפסיק הפינוי הראשון ולחזור למתחם המסיבה, או לעכב הפינוי השני, על דבריו של נאשם 3.
למצער, לא ניתן לקבוע כי נאשם 1 הסתמך בהחלטותיו הנ"ל על נאשם 3 יותר מאשר על אשורוב או על אור, אשר כזכור גם להם ידע והכשרה רפואית (וספק בעיני אם למתנדב במד"א שהוא גם סטודנט לרפואת שיניים ניסיון וידע יותר ממי אשר הוכשר ושימש כפראמדיק), ואשר היו יחד עם נאשם 1 בטנדר במהלך הפינוי הראשון, בו חלקו של נאשם 3 כלל אינו ברור, אם בכלל. ודוק, מהראיות שהוצגו עולה כי גם אשורוב וגם אור נכחו ליד המנוחה בזמן ההמתנה, וכי גם בשלב זה השיאו עצות בעניין טיפולה. וכזכור, כנגד אשורוב ואור לא הוגש כתב אישום.
113. למען הסר ספק, ברי כי נאשם 1 לא יכול להתגונן בטענה שהסתמך על עצה רפואית כזו או אחרת. זאת, לא רק משום שגרסאותיו בעניין זה היו כבושות, בעלות סתירות פנימיות וחיצוניות ונעדרות אמינות, אלא בעיקר בשל כך שלטעמי לא הוכח כדבעי שנאשם 1 דאג מבעוד מועד לנוכחות צוות רפואי מוגדר, מוכשר, מיומן ובעל אמצעים במסיבה שנכון וראוי להסתמך עליו. אמנם נאשמים 1-2 טענו כי אשורוב היה זה שאחראי על ענייני הרפואה, ואולם לטענה זו אין אחיזה איתנה בראיות. משכך הם פני הדברים, קשה להלום טענתו של נאשם 1 שסמך על גורם רפואי כזה או אחר שהזדמן לכך. לא זו אף זו, בענייננו אין מדובר בסיטואציה רפואית של שניות מספר או דקות מספר שאז יכול וניתן היה להידרש על אתר להמלצה רפואית של אחר שנמצא בסביבה. בענייננו מדובר בסיטואציה שארכה שעות ארוכות בהן לא נצפה כל שיפור אמיתי במצבה של המנוחה ולכן ניתן היה להבין שאין מקום לסמוך על עצות כאלו ואחרות של גורמים מזדמנים, עצות שכבר הוכחו כלא נכונות (שהרי נטען שבחלוף שעה וחצי-שעתיים תתעורר, והפינוי היה בחלוף 4 שעות לערך מאז ההתמוטטות). ואף מעבר לכך, מרגע ההתמוטטות של המנוחה מצבה היה קשה. על כך הורחב בפרק של הצורך בפינויה של המנוחה לעיל, ומכאן שלא היה כל מקום לעכב פינויה של המנוחה לרגע אחד, והיה, בהעדר צוות רפואי ואמבולנס זמינים, להביאה בדחיפות לבית החולים, כפי שבפועל סבר נאשם 1 מלכתחילה. היינו, אין מדובר במצב גבולי שניתן לשקול מה נכון לעשות בו.
בסופו של דבר נאשם 1 כמנהל ומארגן המסיבה קיבל ההחלטות לאחר ששמע שלל עצות ורעיונות, ולטעמי השיקול שהוביל אותו עד להחלטה לצאת לפינוי השני לא היה השיקול הרפואי כי אם זה הקשור בחשש שהמסיבה תיסגר עם היוודע דבר ההתמוטטות המנוחה לרשויות, על המשמעויות הכלכליות הנובעות מכך ובשל החשש להסתבך עם הרשויות כתוצאה מכך. שיקולים אלו כלל לא רלוונטיים לנאשם 3 שעבד כשכיר באירוע. העובדה שלבסוף נאשם 1 נעתר להפצרותיו של נאשם 3 ויצא לפינוי השני אין בה כדי לשנות המסקנה האמורה, אלא יש בה כדי ללמד שרק בשלב זה הבין סוף סוף נאשם 1 שאין מנוס מלפנות המנוחה לבית החולים.
סיבת המוות
114. במסגרת תיק המוצגים המוסכם, הוגש גם הדיסק שבו מוקלטת הקריאה למד"א ותמלול שנעשה לו (ת/62, ת/62א').
מהתמלול עולה שהאדם שפנה למד"א מוסר כי:
קול ב' – "שלום, מצאנו פה מישהי, מעולפת, אנחנו באזור צומת להבים… אנחנו מצאנו אותה פה בשטח, היא בתוך רכב, אני מוציא אותה החוצה מהשטח, לשמה, לאיפה שאמרתי לך … נמצאה מעולפת בשטח…
קול א' – היא חזרה להכרה?
קול ב' – לא, הם מנסים לעשות לה פעולות החייאה.
קול א' – מבצעים פעולות החייאה?
קול ב' – כן, כן, מהר תביאו אמבולנס, מהר מהר.
קול א' – האמבולנס יצא. תגיד לי היא לא נושמת?
קול ב' – היא לא נושמת מנסים לעשות לה החייאה, אני מוציא אותה, אני דקה בכביש…". בהמשך מצוין שיש הפסקה בשיחה ולאחר מכן האדם שהתקשר למד"א נשמע אומר
קול ב' – "אה שריף?" ומוקדנית שואלת את אותו אדם האם הם יודעים לבצע החייאה או שהיא תדריך אותם, ומקבלת תשובה:
קול ב' – "יש לי פה פרמדיק, מישהו שעבר קורס חובשים.
קול א' – יש פרמדיק במקום? הוא של מד"א?…
קול ב' – לא לא לא של מד"א… לא יודע הוא מתנדב במד"א אני חושב, הוא מאחוריי… לעצור את האוטו?
קול א' – שיעצרו את האוטו.
קול ב' – אני בדיוק יוצא מהשטח, אני עוצר את האוטו, אבל שהאמבולנס יחכה בתחנת אוטובוס.
קול א' – תשאל את הפרמדיק איך קוראים לו.
קול ב' – שניה אני מביא לך אותו.
קול ג' – הלו… אני עומרי נשמה, אנחנו מצאנו פה מישהי היא נראית במצב לא טוב בכלל, אנחנו אני לא יודע, אני מנסה לעשות לה הנשמה.
קול א' – היא לא נושמת?
קול ג' – היא לא נראה לי נושמת.
קול א' – אתה פרמדיק?
קול ג' – אני לא פרמדיק, אני הייתי פעם מתנדב במד"א… אני לא בקיא במצבים האלה נשמה… היא הקיאה, אני לא יודע מה הסיפור… תשלחי נט"ן מהר לצומת גורל… המצב לא טוב… אנחנו לא עוצרים את האוטו צריך להביא אותה דחוף לטיפול…
קול א' – תסתכל אם בית החזה עולה ויורד…
קול ג' – וואו אני לא במצב סטטי, קשה להגיד, לא נראה טוב, היא לא נראית טוב
קול א' – תלחץ בין הכתף לצוואר, תראה אם היא מגיבה לכאב.
קול ג' – לא היא לא מגיבה, היא לא מגיבה, היא מחוסרת הכרה… היא לא מגיבה לכאב לא כלום, היא מחוסרת הכרה לגמרי אני חייב פה את הנט"ן דחוף".
יצוין, כי קול ב' הוא של נאשם 1 וקול ג' הוא של נאשם 3.
115. מאמרתו של רון ליפס מיום 9.8.2017 (ת/36), שהוגשה במקום חקירה ראשית, אשר שימש כפראמדיק מתנדב באיחוד והצלה והוקפץ אל צומת להבים, אליו הובאה המנוחה, עולה כי זה הוקפץ לאירוע החייאה, כי הגיע למקום וחבר לטנדר, כי ניגש לתחנת האוטובוס שם ראה את המנוחה שוכבת על הספסל ובחור עם זקן ושיער ארוך (נאשם 3, י' ל') עושה לה החייאה, גם עיסוי וגם הנשמה מפה לפה, בהמשך זה חיבר לה דפיברילטור והתחיל לעשות לה עיסוי לב, ובד בבד הגיעה ניידת של טיפול נמרץ בה היה פראמדיק בשם ג'וש ונהג אמבולנס בשם תאופיק, וביחד הם ביצעו מאמצי החייאה למנוחה בתוך האמבולנס עד שבשלב מסוים המנוחה החזירה דופק ספונטני, ובשלב זה צוות מד"א פינה אותה לבית חולים (עמ' 1 שורה 11, עמ' 2 שורה 28). כשנשאל ליפס באיזה מצב הייתה המנוחה, השיב שכשהגיע אליה היא הייתה מחוסרת הכרה, ללא דופק, ללא נשימה ועם אישונים מורחבים. בהמשך השיב כי זה היה נראה כמו מוות (עמ' 2 ש' 42 עד 47).
116. מאמרתו של ג'וש ויינשטיין מיום 9.8.2017 (ת/57), אשר הוגשה במקום חקירה ראשית, עולה כי זה הגיע לצומת להבים בעקבות קריאה על בחורה בת 25 מחוסרת הכרה; כי בדרך לצומת קיבלו עדכון על כך שמתבצעות פעולות החייאה באותה בחורה; כי כשהגיע לצומת היה כבר את הפראמדיק כונן (ליפס); כי ראה את הפראמדיק מבצע בה פעולות החייאה; כי בדק למנוחה דופק והבחין שהיא מחוסרת הכרה וללא דופק; כי העבירה לאמבולנס תוך כדי עיסוי חזה והמשך פעולות החייאה מתקדמות של עיסוי אוטומטי, אינטובציה, הנשמה ומתן תרופות החייאה. ג'וש הוסיף כי לאחר 13 דקות של החייאה, נצפה שהמנוחה החזירה דופק אך עדיין לא נשמה בכוחות עצמה והוסיף כי תוך כדי הפינוי לבית החולים, המנוחה עדיין הייתה מונשמת (עמ' 1).
ג'וש הוסיף כי שאל את הנוכחים במקום מה קרה באופן כללי, ואלו טענו שהם לא יודעים מה קרה, הוסיפו כי הם לא מכירים אותה ושאין להם שום פרט מזהה לגביה (עמ' 2). ג'וש הוסיף כי מרגע שהגיע לצומת להבים ועד לפינוי לכיוון בית חולים סורוקה, חלף פרק זמן של כמחצית השעה (עמ' 2).
באמצעותו של ג'וש הוגש גם הדו"ח של מד"א (ת/58). תחת כותרת האנמנזה צוין בדו"ח כי המנוחה הייתה מחוסרת הכרה, לא נושמת וללא דופק. בפרק זה חוזר ג'וש על אופן הטיפול במנוחה תוך מתן פרטים טכניים של מדדים ותרופות. גם כאן צוין כי בחלוף 13 דקות החייאה הוצג ROSC (return of spontaneous circulation חזרת דופק ספונטנית, י' ל'). כן צוין כי בבדיקה נוספת הייתה המנוחה מחוסרת הכרה ומונשמת, אם כי במהלך הפינוי נצפה שיפור במדדים. בעמוד השני של הדו"ח, תחת הכותרת של "פרטים נוספים", צוין כי המצב של המנוחה בעת ההגעה לאירוע היה קריטי, ומצב זה נשאר גם בשלב של תחילת הפינוי ובשלב של ההגעה לבית החולים, שם היא נמסרה לחדר טראומה/הלם.
תחת הכותרת של "זמנים", צוין שקבלת הקריאה הייתה בשעה 10:30, כי היציאה אל הקריאה הייתה בשעה זו, כי הפינוי היה בשעה 11:03 וכי הם הגיעו ליעד בשעה 11:12.
עוד יצוין, כי תחת הכותרת "אנמנזה", מסר ג'וש כי "לדברי האנשים שהביאו אותה ברכב פרטי אל צומת להבים, אינם מכירים את הבחורה ומצאו אותה מחוסרת הכרה ללא פרטי זיהוי במסיבת טבע מול להבים". בעדותו מיום 26.2.2020 אישר ג'וש כי נתנו למנוחה תרופה בשם נרקאן במינון של 0.4 מ"ג, והוסיף כי מדובר באנטיביוט לשימוש באופיאטים, תוך שהוסיף כי תרופה שכזו ניתנת כאשר יש חשש לשימוש בסמים, וחשד כזה נולד נוכח כך שהמנוחה הגיעה ממסיבת טבע (עמ' 372 ש' 6 עד 28).
117. מאמרתה של ד"ר שחר גבע-רובינסון, רופאה מתמחה בטיפול נמרץ, מיום 6.8.2017 בשעה 00:50 (ת/63), עולה כי המנוחה נמצאת בשלב זה (הגעתה לבית החולים) בסכנת חיים כאשר כל מערכות גופה פגועות והיא נזקקת לתמיכה רפואית מלאה. כן צוין שיש חשד שמדובר במכת חום, אך בשל היעדר פרטים מלאים לגבי הרקע, לא ניתן לקבוע בשלב זה או להסיק מה נגרם ל"בחורה" מבחינה רפואית.
באמרה שניה של ד"ר רובינסון מאותו יום בשעה 08:41 (ת/64), נמסר כי המנוחה התקבלה ליחידה לטיפול נמרץ סמוך לשעה 12:45, כי המנוחה הגיעה מחוסרת הכרה עם פגיעה רב מערכתית קשה ביותר וצורך בתמיכה רפואית אינטנסיבית על מנת לאפשר את חייה. כן צוין, כי לא נמצא בדמה של המנוחה אלכוהול, וכי בבדיקות הטוקסיקולוגיה לא נמצא ממצא חריג הקשור בסמים, הגם שצוין שישנם סוגי סמים כמו נייס-גאי וסמים כימיים מסוימים שלא ניתן לזהותם בבדיקת שתן. עוד צוין, כי בשלב זה ההנחה היא שהמנוחה התמוטטה כתוצאה ממכת חום, כי ישנה המטומה תת עורית באזור הראש וסימנים אדומים באזור הברכיים שיכולים לנבוע כתוצאה מנפילה. הובהר כי לא נצפו סימנים המעידים על אלימות רגילה או מינית. עוד נמסר כי הגם שנצפה שיפור קל במצבה, מצבה עדיין מוגדר כקשה מאוד ונשקפת סכנת חיים.
118. במסגרת פרשת התביעה העידה המאשימה את פרופ' יניב אלמוג, מנהל היחידה לטיפול נמרץ פנימי בבית החולים סורוקה מזה 20 שנה (עדות מיום 1.1.2020). זה העיד, כי מתוקף תפקידו כמנהל היחידה, הוא מעודכן על אודות כל החולים החדשים שמתקבלים ליחידה, וכן שהוא נושא באחריות הכוללת על כל מה שקורה ביחידה, ומכאן שהוא מעודכן ויודע את הפרטים של כל החולים. ביחס למנוחה העיד, כי גם ראה אותה וטיפל בה (עמ' 354 ש' 22,23). פרופ' אלמוג העיד כי עודכן שזו התקבלה ליחידה כשהיא במצב של כשל רב מערכתי קיצוני, לאחר החייאה ממושכת, במצב אותו הם מכנים קריסת מערכות, דהיינו, כשכל מערכות גופה לא תפקדו (עמ' 353 ש' 1 עד 12). בהמשך הוסיף כי המנוחה הגיעה בתמונה של כשל רב מערכתי קשה מאוד, קיצוני בחומרתו, מחוסרת הכרה, מונשמת, אי ספיקת כליות, שוק עמוק, כי נזקקה למינונים גדולים ולתמיכה, כאשר השוק של הגוף התייחס גם לריאות, למוח, לכבד, לשריר ולמכלול דברים (עמ' 355 ש' 5 עד 23).
פרופ' אלמוג העיד שביצעו למנוחה מכלול בדיקות נוכח אופי הסיפור שהיה חשד של שימוש בתרופות או בסמים, ובבדיקות דם ושתן לא נמצאה עדות לכך. בהמשך הבהיר כי החשד הראשוני שלהם היה שימוש לא סביר באקסטזי (עמ' 356 ש' 6 עד 22). כן ציין כי מכיוון שלא מצאו עדות לשימוש בסם, התכנסו לאפשרות שמדובר במכת חום (עמ' 357 ש' 19).
פרופ' אלמוג הבהיר, כי שימוש באקסטזי ומכת חום מייצרים תסמונות מאוד מאוד דומות, כמעט זהות, של קריסת מערכות וחום ושל מכלול מאוד דומה (עמ' 357 ש' 20 עד 23). כשנשאל כיצד מתמודדים עם מכת חום, השיב שיש לפעול להרחיק את האדם שנפגע מהסביבה שבה הוא נמצא, לקרר אותו במהירות ובאופן אפקטיבי ולהביאו לטיפול רפואי מוקדם ככל האפשר. כן הוסיף כי הטיפול באופן כללי הוא טיפול תומך, עד שהגוף יתאושש מהפגיעה והטראומה שספג עמ' 358 ש' 4 עד 14).
פרופ' אלמוג הבהיר, כי גם למכת חום וגם לשימוש באקסטזי יש ספקטרום של מופעים מאוד מאוד דומה, כששני אבני היסוד של הדבר הזה הם חום גוף גבוה ושינוי במצב ההכרה על הרצף שבין ירידה קלה, פרכוסים, ועד לקומה (עמ' 358 ש' 15 עד 22).
באמצעות פרופ' אלמוג הגישה המאשימה את מכתב השחרור של המנוחה (ת/38). מדובר באגד של מסמכים רפואיים רבים, החל מרגע קליטתה ביחידה לטיפול נמרץ ועד למותה. יצוין כי בעמ' 4, תחת הכותרת "קבלה למחלקה", נמצא שזו הגיעה למחלקה לאחר שנמצאה על-ידי מד"א למעשה כמתה, עברה החייאה והתקבלה ליחידה על ידי חדר הלם, כאשר היא נמצאת בשוק עמוק וכשל רב מערכתי כולל, מצבה אנוש והיא נמצאת בסכנת חיים מיידית.
תחת הכותרת "מהלך האשפוז" (עמ' 9), צוין באבחנה המבדלת, לאור נסיבות האירוע כאבחנה מבדלת ראשונה מטבולית/טוקסית בה השתתפה במסיבת טבע, כי עולה חשד שהיא לקחה סם בלתי מזוהה (נייס גאי). האבחנה המבדלת השנייה המצוינת, היא HEAT STROKE תוך שצוין שיש חום של 38.5 עם כניסתה למיון, נזק גבוה לרקמת השריר (cpk), כשלנוכח מצבה הנוירולוגי לא ניתן לשלול אטיולוגיה זו. האבחנה המבדלת השלישית שהוזכרה, היא של ספסיס (אלח דם – זיהום חריף), תוך שצוין שהמצב החריף של המנוחה פחות תומך באפשרות זו. כן צוין כי המנוחה נבדקה על-ידי נוירוכירורג אשר מסר שאין מקום להתערבות נוירוכירורגית.
בהמשך צוין (עמ' 10), כי בבדיקות הטוקסיקולוגיה שנלקחו, לא נמצאו החומרים שנבדקו, תוך שצוין כי: "יתכן ונטלה חומרים אסורים שלא נבדקים בקיטים הנמצאים בבית החולים". בהמשך צוין כי בימים בהם שהתה ביחידה הייתה החמרה מתמדת במצבה (עמ' 11), תוך שצוין כי נצפתה בצקת מוחית והחמרה בכל מרכיבי המעבדה, לרבות אלו הקשורים בכליות ובכבד. כן צוין כי STROKE HEAT היא האבחנה המתאימה ביותר למצבה, וזאת בהיעדר כל מידע על ההתמוטטות. בהמשך צוין כי התמונה מתאימה למוות מוחי (עמ' 17), וביום 8.8.2021 בשעה 14:35 נקבע מוות מוחי של המנוחה.
119. בחקירה הנגדית אישר פרופ' אלמוג, כי הוא לא יודע מתי המנוחה התמוטטה בשטח ואיזה טיפול היא קיבלה בין השלב שבו היא פונתה והגיעה לבית החולים, ועד לשלב שהתקבלה ביחידה שלו (עמ' 364 – 367). פרופ' אלמוג התייחס לסיבת המוות שנרשמה בתעודת הפטירה – נזק מוחי ובצקת מוחית – בגלל איסכמיה, וציין כי האיסכמיה קשורה בעיקר להחייאה שהמנוחה עברה, כאשר מוחה לא קיבל דם וחמצן, מה שהוביל לבצקת מוחית קשה, שלה זיקה גם למכת חום ולא רק להחייאה (עמ' 368 , ש' 1 עד 24). פרופ' אלמוג הבהיר, שמה שהוביל למותה זה לא ההחייאה, כי אם חוסר אספקת החמצן למוח שהוביל לבצקת המוחית (עמ' 369 ש' 3). כשנשאל האם הרעלת סמים או אלכוהול יכולה לגרום למכת חום, השיב כי אלכוהול לא, אך בכל הקשור להרעלת סמים זה תלוי באיזה סוג סם מדובר, ומכל מקום הדבר לא יגרום למכת חום, אלא לתסמונת קלינית שיש לה מאפיינים מאוד מאוד דומים למכת חום (עמ' 370 ש' 15 עד 17). בהמשך חזר והבהיר פרופ' אלמוג, מהם התסמינים הדומים, החופפים, בין מכת חום לשימוש בסמים – חום גבוה, שינוי במצב ההכרה, ומערכות דומות שמעורבות בזה דוגמת הלב ולחץ הדם, הכבד, פרץ השריר, הריאות, והכל בהתאם לחומרת הפגיעה. פרופ' אלמוג הבהיר כי מדובר בתסמינים דומים גם ממכת חום וגם משימוש בסמים, עד שקשה להבדיל ביניהם (עמ' 371 ש' 12-13). פרופ' אלמוג שב והבהיר, כי הטיפול של הרחקה מהירה מהמקום ומתן טיפול תומך, הוא אותו טיפול בין אם מדובר במכת חום ובין אם מדובר בשימוש בסמים (עמ' 371 ש' 17-22). בהמשך התייחס לכך שהחום שנמדד למנוחה בכניסה לחדר מיון היה 38.5, בעוד שבמצב של מכת חום, חום הגוף הוא בדרך כלל מעל 39.5, וציין כי עד שהחולה מגיע לחדר מיון מהשטח חולף זמן, כי כאשר בדרך כלל בזמן זה החולה כבר קורר וקיבל עירוי נוזלים, ומכאן שחום הגוף של החולה בכניסה למיון הוא בדרך כלל נמוך יותר (עמ' 372 ש' 1-11).
בהמשך הבהיר, כי מלכתחילה חשבו שמדובר בכשל רב מערכתי בשל שימוש בסם אקסטזי, אך משלא מצאו לכך תימוכין בבדיקות שערכו, הם התכנסו לאפשרות שמדובר במכת חום, ואולם בהמשך שב והדגיש כי בין כך ובין כך, היינו כי גם לו היה יודע, כפי שאנו היום יודעים, שהמנוחה אכן נטלה סמים, הטיפול שהיא הייתה מקבלת הוא אותו טיפול (עמ' 373 ש' 1, עד עמ' 374 ש' 5).
פרופ' אלמוג התייחס לאבחנות נוספות שהציע ב"כ נאשם 3, דוגמת דלקת ריאות או אפילפסיה, או מחלה חריפה של שריר הלב, והשיב כי באופן כללי לא הולכים אחר אבחנות או רעיונות אזוטריים לא רלוונטיים שמתפרצים דווקא תוך כדי מסיבת ריקודים (עמ' 379-377 ). בהמשך אף שלל כי תוצאות בדיקות המעבדה של המנוחה יכלו להיגרם כתוצאה מהפסקת פעולת הלב והנשימה וההחייאה של מד"א (עמ' 388 ש' 13 – עמ' 389 ש' 8). כן הוסיף כי גם שימוש בקוקאין יכול להוביל לתסמונות מהסוג עליו דיבר (עמ' 385 ש' 3 עד 7, עמ' 386 ש' 8 עד 11), אך שב והדגיש כי לו היו יודעים שהמנוחה נטלה סם קוקאין או סם אחר, לא היה משנה את הטיפול שקיבלה המנוחה (עמ' 386 ש' 12 עד 14). פרופ' אלמוג העיד, כי הסיבה שבבדיקות בבית החולים לא נמצא תיעוד לשימוש בסם, להבדיל מהבדיקות במכון לרפואה משפטית, קשורה לרגישות של הבדיקות ולשיטות הבדיקה (עמ' 387 ש' 17-23).
120. בחקירה נגדית של ב"כ נאשם 2, הדגיש פרופ' אלמוג כי הטיפול במנוחה לא היה משתנה גם אם היה יודע שזו השתמשה ב"סמים מורעלים" (עמ' 397 ש' 21- עמ' 398 ש' 10), אך ציין כי לעיתים כשיש הרעלה עושים שטיפת קיבה, או משתמשים בחלק קטן מההרעלות בתרופה ייעודית שיכולה לנטרל השפעות של סם, ואולם גם בהקשר זה שב והבהיר כי טיפולים אלו לא היו מזרזים את הטיפול במנוחה, או כי היעדר טיפולים אלו פגעו בטיפול, נוכח הכשל הרב מערכתי הקיצוני בו שהתה המנוחה בעת שהגיעה ליחידה (עמ' 399 ש' 4 – עמ' 401 ש' 6).
בחקירתה הנגדית של ב"כ הנאשם 1, התייחס פרופ' אלמוג לחלוף הזמן, וציין כי ידוע שהמנוחה הייתה ללא דופק וללא לחץ דם ואספקת דם למוח, במשך הרבה זמן, כאשר ידוע שהיא עברה החייאה שנמשכה 12 דקות ולא ידוע עוד כמה זמן לפני כן הייתה ללא הכרה "כמה זמן היא הייתה ללא דופק ולחץ דם, עד שהתחילה החייאתה על ידי מד"א בצומת להבים, ההחייאה הזו עצמה נמשכה 12 דקות, התוצאה של כל המהלך הזה כולו מה שאנחנו קוראים איסכמיה…כלומר, חוסר אספקת דם וחידוש אספקת הדם, התוצאה של הדבר הזה זה המון פעמים בצקת מוחית קשה, נרחבת, שמובילה למוות בסופו של דבר, זה מה שקרה כאן" (עמ' 405 ש' 17-21).
כשנשאל בחקירה חוזרת ובשאלת הבהרה של בית המשפט, לפשר אמירתו שהמנוחה לא קיבלה מענה, השיב "…אני עוסק בזה 30 שנה, אני אומר גם באופן כללי וגם באופן ספציפי, ככל שחולה כזה מפונה יותר מהר לטיפול רפואי, כך סיכוייו לצאת מזה הם משתפרים… עכשיו באופן ספציפי…מה שאנחנו יודעים בוודאות זה שהייתה לה החייאה של 12 דקות בצומת להבים…אפשר רק להעריך במידה גבוהה של סבירות, אוקיי? שהיא לא הייתה בטוב עוד לפני שמד"א פגש אותה, אוקיי? עוד לפני שמד"א פגש אותה, עכשיו גם תיאורטית וגם באופן ספציפי לו בשנייה שהיא הייתה מתמוטטת, היא התמוטטה והתחילה לפרכס, היא הייתה מפונה לבית החולים, למיטב הערכתי סיכוייה לצאת מזה היו משתפרים באופן משמעותי, האם אני יכול להבטיח שהיא הייתה יוצאת מזה? לא. האם אני חושב שסיכוייה היו משתפרים מאוד? כן" (עמ' 408 ש' 21 עד – 409 ש' 11).
121. בחוות דעת של המרכז הלאומי לרפואה משפטית שנערכה על-ידי ד"ר מאיה פורמן (להלן ד"ר פורמן) (ת/59) ישנה התייחסות מפורטת לממצאים של הנתיחה שלאחר המוות. כן, ישנה התייחסות לנסיבות מותה כפי שנמסרו למכון במכתבה של עו"ד דנה רם ממשטרת רהט לרבות השימוש בסם, התמוטטותה של המנוחה ברחבת הריקודים וההמתנה במתחם המסיבה. כן ישנה התייחסות לנתונים העיקריים שעלו מהרשומות הרפואיות משלב פינויה על ידי מד"א, הטיפול בה במהלך האשפוז ועד למותה.
מתוצאות הבדיקה הטוקסיקולגית עלה, כי נמצאו עקבות קוקאין תוך שנמסר שבסריקה הטוקסיקולגית המורחבת לא נמצאו אלכוהול, סמים או חומרים אחרים.
122. בפרק הסיכום והממצאים העיקריים (עמ' 8 לחוות הדעת), נקבע, בין היתר, שיש נזק תת – חמצוני מפושט במח וכן בצקת מוחית.
ד"ר פורמן חיוותה דעתה כי מותה של המנוחה נגרם מנזק תת חמצוני חריף למח. כן, ציינה כי נמצאו ממצאים חולניים קשים במח, בריאות, בכבד ובכליות, וכי ממצאים חמורים אלו נגרמו כתוצאה ישירה מהמוות הקליני, דהיינו מהפסקת פעולות הלב והנשימה בו נמצאה המנוחה על-ידי צוות מד"א ומההחייאה הממושכת שבאה בעקבותיו. כן ציינה ד"ר פורמן, כי בהתאם לממצאים חמורים אלו ניתן לקבוע כי מותה המידי של המנוחה נגרם מהנזק התת חמצוני החמור למח.
ד"ר פורמן ציינה בחוות הדעת כי הממצאים החבלתיים שנצפו בראשה של המנוחה מתיישבים עם הנסיבות שנמסרו אודות נפילה ברחבת הריקודים ופגיעה עם הראש בקרקע. אף הממצאים שנמצאו בגפיים התחתונים מתיישבים עם נסיבות אלו. בחוות הדעת ניתנה התייחסות לכך שלא נמצא ממצא לשימוש בסם מסוג LSD אשר נמסר שהמנוחה עשתה בו שימוש, בהמשך הבהירה כי סם מסוג LSD וסם מסוג אסיד הם שני שמות של אותו סם (עמ' 412 ש' 12-13). ההסברים האפשריים להיעדרות ממצאים קשורים בפרק הזמן שחומר זה מפונה מהגוף או בטיב הבדיקות שנעשו. עוד צין בהקשר זה, כי בבדיקות שנעשו לא אותרו חומרים רעילים למעט שרידי הקוקאין, אשר מוכר כחומר שעלול לגרום למוות ללא תלות בכמות שנצרכה. בהקשרה של המנוחה נמסר כי השימוש בקוקאין נעשה לאחר שהמנוחה התמוטטה, וד"ר פורמן ציינה כי אם כך הם פני הדברים, אזי שהסבירות שהקוקאין גרם להתמוטטות המנוחה היא נמוכה מאוד.
ד"ר פורמן התייחסה לאפשרויות נוספות שהובילו למותה של המנוחה, דוגמת מחלה זיהומית או מכת חום והוסיפה כי האפשרות שהעלה פרופ' אלמוג שמותה של המנוחה נגרם ממכת חום, היא הסבירה ביותר, כשביחס לאבחנה זו התייחסה ד"ר פורמן לשלושת התנאים הנדרשים– טמפרטורת ליבה גבוהה, תנאי חום או מאמץ גופני בתנאי חום ופגיעה בתפקוד הנוירולוגי, וציינה כי שלושת אלו התקיימו אצל המנוחה.
במסגרת ההתייחסויות לשאלת עו"ד רם ממשטרת רהט, הבהירה ד"ר פורמן כי: "התסמינים אותם הציגה המנוחה על פי ההודעות שנמסרו ע"י עדי הראיה – התמוטטות, פרכוסים ודיבור לא ברור, מעידים על פגיעה קשה בתפקוד הנוירולוגי אשר מצריכה בדיקה וסיוע רפואי מיידי. סביר בהחלט שהעיכוב בפינוי והשכבתה של המנוחה בארגז הטנדר, תרמו להרעה במצבה".
ד"ר פורמן ציינה בהמשך, כי הערכת סיכויי השרידות והפרוגנוזה הטיפולית, אינה בתחום מומחיותה ועל כן היא אינה יכולה לקבוע האם המנוחה הייתה שורדת גם בהינתן פינוי מיידי וטיפול מיטבי במרכז הטיפולי.
123. בעדותה ד"ר פורמן הבהירה כי מכת החום יכולה להיות קשורה למרכיב סביבתי, דהיינו לחום הסביבתי, ואולם הוסיפה כי היא לא יכולה לפסול מכת חום שנובעת מסיבה אחרת כמו הרעלה של סמים מסוכנים. בעניין זה הוסיפה כי מכת חום, כלומר עליית טמפרטורה גופנית, יכולה להיווצר בעקבות סמים מסוימים שלוקחים, למשל סמים ממריצים (פרוט' מיום 26.2.2020, עמ' 383, ש' 9-19). בהמשך הוסיפה כי קוקאין הוא סם ממריץ שעשוי לגרום לתוצאה שכזו (עמ' 385 , ש' 15) כי לו פוטנציאל להמית וכי לשאלת תזמון נטילתו פוטנציאל להשפיע על שרשרת האירועים (עמ' 421 ש' 31-עמ' 432 ש' 27). כן ציינה כי גם סם מסוג LSD עלול לגרום למכת חום ולהפרעות קרישה (עמ' 403 , ש' 18-19), ואף אשרה שלעיתים קשה למצוא שרידים של סם מסוג "נייס גיא" (עמ' 403, ש' 25-28).
כשעומתה עם כך שפרופ' אלמוג שינה דעתו בדבר הסיבה שהביאה להתמוטטותה של המנוחה לאחר שנודע לו שהמנוחה נטלה סמים, השיבה ד"ר פורמן כי שתי האפשרויות (מכת חום ושימוש בסמים), הן אפשריות וקריסת המערכות הוא תהליך סופי משותף להן. בהמשך הוסיפה כי קשה להבדיל בין שתי האפשרויות, שכן הביטויים החיצוניים של שתיהן, דומים (עמ' 386 , ש' 1-21, עמ' 387, ש' 7-16). אף ד"ר פורמן התייחסה לכך שיש מקום להניח שטמפרטורת הגוף של המנוחה במתחם המסיבה היה גבוה יותר מזו אשר נמדדה לה בבית החולים, נוכח השעות שחלפו, במהלכן קיררו אותה ונתנו לה נוזלים (עמ' 388 , ש' 4-7).
ד"ר פורמן נשאלה על נפקות העיכוב בהבאת המנוחה אל בית החולים והשיבה כי המנוחה הגיעה לבית החולים במצב מאד קשה, בהחייאה, כשאין ביכולתה לדעת אם הקדמה של שעה הייתה משנה את הפרוגנוזה, אך כשנשאלה לגבי הקדמת ההגעה בשעתיים השיבה ש"כן" (עמ' 388 , ש' 23 עד עמ' 389, ש' 1).
כן הוסיפה כי הטיפול היחיד במצב זה הוא טיפול תומך, כפי שציין פרופ' אלמוג (עמ' 389 ש' 2 ). בהמשך שבה והדגישה כי: "…היא הגיעה ברגע שהמצב הוא מאוד מאוד קשה, כלומר כמו במצב כזה כשהכבד והכליות כבר לא מתפקדים וכבר, אז, כלומר זה איזה שהוא מצב כשהיא הגיעה לאחר החייאה, אז סיכויי ההישרדות הם נמוכים מאוד גם ככה.
ש: האם זה נכון לומר שאדם, נגיד, אני שואל אותך בתור הנחה היפוטית, כשאדם תחת השפעה אל.אס.די, קוקאין….ואלכוהול ביחד. האם זה נכון לומר שטיפול, שאם הוא כבר הגיע למצב של הרעלה אז לא בהכרח הטיפול היה מציל חיים?
ת: זה תלוי באיזה מצב הוא מגיע…על זה, רופא מטפל צריך לענות" (עמ' 429 ש' 6-16).
סיכום הממצאים העובדתיים
124. לאחר עיון בכלל הראיות והעדויות שהובאו לפניי, ולאחר ניתוח של אלה, הריני לקבוע כי נאשמים 1 ו-2 החליטו עובר ל- 4.8.2017 לארגן מסיבת טבע בשטח הסמוך לגבעות גורל וצומת להבים; כי נאשמים 1 ו-2 היו שותפים בארגון ובניהול המסיבה; כי נאשמים 1 ו-2 לא קיבלו רישיונות או היתרים לקיום המסיבה מהרשויות הרלוונטיות ובכללן המועצה המקומית בני שמעון, משטרת ישראל, כב"ה ומד"א חרף כך שהיה צורך לקבל הרישיונות או ההיתרים מהרשויות הנ"ל או מחלקם לנוכח מספר המשתתפים במסיבה, ולמצער לנוכח כך שבמסיבה מכרו אלה אלכוהול למבלים; כי נאשמים 1 ו-2 לא הזמינו למסיבה צוות רפואי מיומן, מנוסה ובעל אמצעים; כי נאשמים 1 ו-2 לא הזמינו למסיבה שירותי פינוי רפואי – אמבולנס; כי במסיבה לא נכח צוות רפואי מיומן, מנוסה ובעל אמצעים ואף לא היה אמבולנס; כי המנוחה הגיעה יחד עם ג'מיל וחברים נוספים למסיבה, לאחר ששתתה אלכוהול; כי זמן קצר לאחר שהמנוחה הגיעה למסיבה ג'מיל רכש עבורה ועבורו סם אותו חשבו כסם מסוג "אסיד" אותו צרכו השניים; כי בסמוך לשעה 06:00, עת רקדה המנוחה באחת מרחבות המסיבה, היא התמוטטה, נפלה, פרכסה ודם החל לצאת מפיה; כי אנשים שהיו בסביבתה פנו לסייע לה; כי בחלוף מספר דקות נאשם 1 הגיע בטנדר למקום בו נפלה המנוחה לאחר שנקרא למקום, ולאחריו הגיע נאשם 2; כי נאשמים 1 ו-2 החליטו שיש לפנות את המנוחה לנוכח מצבה; כי אשורוב מצא צורך לעודד נאשם 1 לצאת לפינוי; כי נאשם 1 ואחרים העלו את המנוחה לארגז הטנדר בסמוך לשעה 06:10; כי במהלך הפינוי הראשון נאשם 1 ישב על כיסא הנהג של הטנדר ולצדו אשורוב בעוד המנוחה הונחה בארגז הטנדר ולצידה הבדואי; כי עם תחילת הפינוי הראשון אור רץ וצעק שהוא חובש או שהוא פראמדיק, שוחח עם נאשם 1 ואף הוא עלה על ארגז הטנדר; כי הטנדר יצא אל מחוץ למתחם המסיבה לכיוון בית החולים סורוקה לצורך פינויה של המנוחה; כי במהלך הנסיעה נאשם 1 ראה סימון ממי מנוסעי הטנדר על כך שיש שיפור במצבה של המנוחה; כי במהלך שיחה בין אור, אשורוב (שהציגו עצמם כבעלי ניסיון בתחום) ונאשם 1 נמסר לנאשם 1 על הטבה במצבה של המנוחה ושניתן לחזור אל מתחם המסיבה עם המנוחה כדי לתת לה לנוח עד שמצבה ישתפר בתוך זמן קצר; כי במהלך הפינוי הראשון התקשר נאשם 1 אל נאשם 3 ושוחח עמו; כי למצער עד לשיחה טלפונית זו לא שוחח נאשם 3 עם נאשם 1 על התמוטטות המנוחה; כי עובר לשיחה טלפונית זו נאשם 3 לא ראה את המנוחה, לא בדק את מצבה ולא ידע את הסיבות להתמוטטותה (ראו גם עובדה 14 לכתב האישום המתייחסת לנקודה זו והבהרת המאשימה בדיון השלמתה הסיכומים כי היא עומדת גם לאחר עריכת המשפט ושמיעת העדויות על עובדה זו (עמ' 687 ש' 7-8); כי עובר לשיחה טלפונית זו נאשם 3 לא אמר לנאשם 1 שהוא חובש וסטודנט לרפואה; כי בעקבות הדברים שנמסר לו בשיחה עם אור ואשורוב וייתכן שאף בעקבות הדברים ששמע מנאשם 3, קיבל נאשם 1 החלטה לעצור את הפינוי ולחזור עם המנוחה אל מתחם המסיבה; כי לאחר חזרת נאשם 1 אל מתחם המסיבה לקראת השעה 07:00 בבוקר, החנה הוא את הטנדר כשהמנוחה בארגז במקום לא מרוחק מהמקום בו עמד נאשם 3 ומכר כרטיסים בכניסה למסיבה; כי בחלוף פרק זמן מסוים נאשם 3 הלך אל עבר הטנדר והציע לנאשם 1 להעביר את הטנדר עם המנוחה למקום מוצל; כי בעקבות דבריו של נאשם 3 העביר נאשם 1 את הטנדר עם המנוחה למקום מוצל; כי בהמשך נאשם 1 ביקש מנאשם 3 להשגיח על המנוחה; כי נאשם 3 השגיח על המנוחה לסירוגין יחד עם אור תוך שמעת לעת חוזר הוא לעמדת הכרטיסים ומתחלף עם נאשם 1 שחזר אל הטנדר; כי נאשם 1 שמר על קשר עם נאשם 3 כשזה שהה ליד המנוחה, ומעת לעת הביא לו מים כדי שיוכל לנקות את פני המנוחה; כי בשלב מסוים אור הלך לחפש את חברי המנוחה באחת מרחבות הריקודים על מנת לנסות ולדעת איזה סם המנוחה צרכה; כי בזמן ההמתנה נכחו אנשים שונים סביב הטנדר, לרבות דיאנה ואשורוב; כי בזמן ההמתנה פנה נאשם 3 אל נאשם 1 מספר פעמים ביחס למצבה של המנוחה ולצורך במתן טיפול או פינוי וזה השיב לו שפינוי או עזרה בדרך; כי בשלב מאוחר של זמן ההמתנה הגיע יהודה אשר ביקש לעזוב את המסיבה וחיפש אחר נאשם 3 ואז נחשף למנוחה והציע לפנותה; כי אנשים שונים ויכול שביניהם גם נאשמים 1 ו-2 הרתיעו את יהודה מלפנות את המנוחה; כי נאשם 3 חשב תחילה לסייע ליהודה בהעברת המנוחה מארגז הטנדר אל רכבו של יהודה ואולם בהמשך מששמע את הערות האחרים, מסר ליהודה שאין צורך לפנותה כי הוזמן פינוי למקום; כי זמן קצר לאחר שיהודה עזב את המקום, בסמוך לשעה 10:30 הבחין נאשם 3 בהתדרדרות נוספת במצבה של המנוחה ואז דרש בנחישות מנאשם 1 לפנות את המנוחה ולהזמין אמבולנס; כי בעקבות דרישת נאשם 3 התרצה נאשם 1 והחליט לפנות את המנוחה ויחד עם נאשם 3 והבדואי יצאו בטנדר לפינוי נוסף של המנוחה; כי אכן נעשה ניסיון לזמן את אחיו של שריף וביניהם את טאופיק נהג האמבולנס על-ידי שריף, לבקשת נאשם 1, כבר בשעות הבוקר המוקדמות בסמוך לאחר התמוטטות המנוחה והפינוי הראשון ואף בהמשך בסמוך לפינוי השני; כי במהלך הפינוי השני יצר נאשם 1 קשר עם מד"א לבקשת נאשם 3, ובמהלך השיחה עם מוקדנית מד"א העביר הטלפון אל נאשם 3 אשר פעל לערוך החייאה למנוחה; כי עם הגעתם לצומת להבים חבר אליהם צוות מד"א אשר טיפל במנוחה בעודה מחוסרת הכרה, ללא דופק וללא נשימה; כי המנוחה פונתה לבית החולים סורוקה שם קיבלה טיפול נמרץ עד אשר נקבע מותה ביום 8.8.2017 כתוצאה מנזק תת חמצוני חריף למוח; כי במקביל לפינוי המנוחה אל בית החולים הודיע נאשם 1 לנאשם 2 שיסגור את המסיבה וזה פעל לעשות כן באמצעות סגירת המוזיקה; כי נאשם 1 והבדואי עזבו את צומת להבים עם הגעת הכוחות הרפואיים וחזרו אל כיוון מתחם המסיבה; כי נאשם 3 נותר בצומת להבים עם הכוחות הרפואיים, עד אשר הגיע גם כוח משטרה; כי נאשם 3 הכווין את כוח המשטרה אל מתחם המסיבה, מה שהוביל בהמשך לסגירת המסיבה ולתחילת החקירה המשטרתית.
מחדלי חקירה
125. ב"כ נאשמים 1-3 טענו למחדלים מהותיים באופן ניהול החקירה וליחס ותנאים מחפירים שניתנו לנאשמים במהלך מעצרם.
כך טען למשל ב"כ נאשם 3 כי החקירה כנגד מרשו הייתה מגמתית ורצופה מחדלים חקירתיים, שאלמלא היו מבוצעים לא היה מוגש כנגדו כתב אישום. ב"כ נאשם 3 טען כי החקירות נוהלו בידי חוקרים לא מיומנים, שלא הבינו את גודל התיק שקיבלו לחקור, שלא נתנו דעתם לכיווני חקירה נוספים שעלו מהראיות ושפעלו באופן מגמתי במטרה לסיים את החקירה בהקדם האפשרי תוך מניעת חשיפת האמת.
ב"כ נאשם 3 הוסיף וטען לפער בין הדברים שהחוקרים רשמו (דברים שבליבת המחלוקת) במהלך החקירות וכאלו שאף לא נרשמו כלל לדברים שנאמרו בזמן אמת כפי שניתן להיווכח בתיעוד של החקירות והעימותים המוקלטים. כך למשל, הפנה לעימות בין אור לנאשם 1 שם מאשר אור לנאשם 1 כי סימן לו במהלך הפינוי באגודלו שהכל בסדר אך החוקר לא רשם זאת בטענה שלא הספיק להקליד; לעובדה כי החוקרים לא טרחו לחקור את האנשים איתם שוחח נאשם 1 בטלפון במהלך הפינוי הראשון על תוכן אותן שיחות להן תיעוד בפלט השיחות של נאשם 1; לעובדה כי החוקרים לא השקיעו משאבים ולא ניסו לברר את זהותו של הבדואי שהיה לצד המנוחה לאורך כל האירוע ואשר עדותו יכולה הייתה לשפוך אור על שהתרחש אף שנאשם 3 מסר להם את שמו; לכך שלא הוצגו לנחקרים תמונות מהמסיבה במטרה לזהות את אותו בדואי; לכך שלא נערכו בדיקות D.N.A תוך לקיחת דגימות מהטנדר בו שהה הבדואי לצורך חשיפת זהותו; לכך שלא נחקר חלקו המשמעותי של אשורוב כמי שהובא למסיבה כסמכות רפואית; לכך שהמאשימה לא טרחה לערוך עימות בין נאשם 3 לאור כדי לאפשר לנאשם 3 להתמודד עם טענותיו של אור כי הוא דחף לאי פינויה של המנוחה.
ב"כ נאשם 1 טענה אף היא כי החוקרים שטיפלו בתיק לא היו מיומנים ומנוסים; כי אלה לא ביצעו פעולות חקירה נדרשות תוך שהתמקדו בשלושת הנאשמים והתעלמו מראיות אחרות.בעניין זה הפנתה למשל לחשדות שעלו בעניינו של ג'מיל אשר סיפק הסמים למנוחה. ב"כ נאשם 1 הפנתה למחדל הקשור בבירור זהותו של הבדואי ואף טענה שנאשם 1 נחקר בתנאים לא אנושיים תוך פגיעה בזכויותיו.
126. בסיכומיה המאשימה ביקשה לדחות את טענות ב"כ הנאשמים באשר למחדלי החקירה בתיק ולאופן חקירתם של הנאשמים. המאשימה דחתה את הטענות הקשורות בכך שהמשטרה פעלה על-פי תיזה מסוימת ודחתה את הטענות לחקירה מגמתית והפנתה לריבוי העדים והמעורבים שנחקרו בתיק ולעובדה כי מדובר בחקירה שהתפתחה לנוכח שקרים וגרסאות משתנות של הנאשמים.
המאשימה הפנתה לעדותם של החוקרים ולעדותה של עו"ד רם שהתייחסו לטענות מחדלי החקירה ולאופן חקירתם של הנאשמים. המאשימה טענה כי מדובר בתיק מורכב, רב מעורבים שהצריך מעת לעת עריכת חקירות בשעות מאוחרות; כי החקירות מתועדות ומוקלטות וניתן להתרשם מאופן החקירה ומהיחס אל הנחקרים וכי מדובר בהתנהלות מותאמת לחקירות משטרתיות.
המאשימה טענה כי החוקר חג'בי מונה לחקור את התיק מכוון שתחום אחריותו היא רישוי עסקים; כי חקירת נאשמים באזיקים היא בתחום שיקול דעתו של החוקר; כי אופן החזקת הנאשמים בתחנה קשור גם בגודל התחנה ובמבנה שלה; וכן שראוי היה לזהותו את הבדואי, ואולם לאור הפרטים שנמסרו אודותיו קשה היה לאתרו.
127. סבורני כי יש לקבל חלק מהביקורת שהעלו ב"כ הנאשמים באשר ליסודיות החקירה בדגש על בירור זהותו של הבדואי. אין חולק כי מדובר במי שיכול היה להיות עד מרכזי בתיק, אשר יכול היה לשפוך אור על כל אחד מהשלבים של האירוע, החל מהתמוטטות המנוחה ועד לפינויה לבית החולים. סבורני כי היחידה החוקרת לא עשתה את המאמץ החקירתי הנדרש לברר את זהותו ולאתרו, ומצופה היה מהיחידה החוקרת שתעמיק חקר ותעשה מאמצים במסגרת סמכויותיה לברר זהותו ולהביאו לחקירה שבוודאי היה לה כדי לתרום לתיק שבענייננו.
מצופה היה שגם המאשימה במסגרת הפיקוח על החקירה תורה ליחידה החוקרת להשלים החקירה בעניין זה, וזאת בעיקר לנוכח ריבוי הגרסאות הסותרות של כלל העדים והחשודים שנחקרו.
כך גם באשר לצורך לעמת בין נאשם 3 לאור לנוכח הגרסאות הסותרות ביניהם, בנקודות מרכזיות בתיק.
לצד זאת, מצאתי לקבל את הסברי המאשימה ביחס למיומנותם של החוקרים ולעובדה כי אלו לא ניהלו חקירה מגמתית. מינוי צוות החקירה היא פררוגטיבה של המשטרה והממונה על החקירה ולא מצאתי כי נעשו בחקירה שגיאות מהותיות יותר מכל חקירה מורכבת אחרת. אדרבה, נראה כי בתיק נחקרו מעורבים רבים, בוצעו עימותים רבים והובאו ראיות חיצוניות בענין זה. נתתי דעתי גם לעובדה שהנאשמים וחלק לא מבוטל מהנחקרים לא שיתפו פעולה באופן מלא וכן לאורך החקירה.
גם באשר לטענות בדבר היחס לו זכו הנאשמים בחקירותיהם לא מצאתי ממש. אכן, מצופה שהמשטרה תפעל ותעמוד על זכויותיהם הבסיסיות של הנחקרים, תדאג לתנאי מעצר אלמנטריים ולתנאי לינה ומנוחה הוגנים.
יחד עם זאת, צפייה בסרטוני החקירות והעימותים לא מעלה אירועים חריגים בחקירות ובאופן ההתנהלות המשטרה מול הנחקרים. כך לדוגמה ניתן לראות בסרטון של העימות בין נאשם 1 לנאשם 2 כי בסופו של עימות זה משוחח החוקר עם שני אלה ומוסר להם שזה הוא העימות הראשון שהוא ערך ושואל אותם "איך הוא היה" ואלו משיבים שהוא היה בסדר, אך קצת קשוח תוך כדי שהשלושה צוחקים. מעבר לאמור, סבורני כי התמשכות החקירות נבעה הן ממורכבותו וייחודו של התיק והן מהגרסאות המתפתחות והשונות של הנאשמים.
מכל מקום, סבורני כי אין ב"מחדלים" שהוצגו כדי להשפיע על ההכרעה בענייננו, וזאת משום שאין בהם פוטנציאל אשר בכוחו להשפיע על תמונת מארג הראיות, וזאת בשים לב לראיות שהוצגו ולנסיבות האירוע.
בעניין זה ראו רע"פ 1899/22 אלקרעאן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 28.3.2022), פסקה 9:
"…כידוע, רק במקרים בהם מחדלי החקירה יורדים לשורשו של עניין והשפעתם חמורה, ייתכן כי בית המשפט ייראה לנכון להורות על זיכויו של נאשם, תוך התחשבות במכלול הראיות שהוצגו לפניו…";
וכן ע"פ 5956/08 אל עוקה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.11.2011), פסקה 17:
"…ויודגש, על אף האמור לעיל, התביעה אינה מחוייבת בהצגת התמונה הראייתית האולטימטיבית, או אפילו את מלוא הראיות הפוטנציאליות. תוצאות החקירה אינן מבוטלות רק מפני שלא מוצו כל הכיוונים האפשריים. כפי שנקבע בעניין אלחורטי "גם אם יכלה התביעה להשיג ראיות טובות יותר, אין הדבר מוביל לזיכוי הנאשם, אם בראיות שהוצגו יש די להרשעה מעבר לספק סביר".
המישור המשפטי
עבירת ההמתה בקלות דעת
128. עבירת ההמתה בקלות דעת מוגדרת בסעיף 301ג' לחוק העונשין בהאי לישנא: "הגורם למותו של אדם בקלות דעת, דינו – מאסר שתים עשרה שנים". נדמה כי מדובר באותו יסוד עובדתי של עבירת ההריגה שהכרנו לפי סעיף 298 לחוק העונשין – (התנהגות [במעשה או במחדל]; נסיבה ותוצאה [מותו של אדם]; קשר סיבתי בין ההתנהגות לבין התוצאה).
השוני בין העבירות הוא בהגדרת היסוד הנפשי-חפצי. עבירת ההריגה לפי סעיף 298 הייתה עבירה "שותקת", היינו, כזו אשר לא הגדירה את היסוד הנפשי הנדרש לשם התגבשותה, ולפיכך היא סווגה כעבירת "מחשבה פלילית" מסוג "פזיזות" על שתי חלופותיה (אדישות וקלות דעת). לעומת זאת, עבירת ההמתה בקלות דעת היא עבירה "מדברת", וקובעת כי תנאי להרשעה בעבירה זו היא קיומה של מחשבה פלילית של פזיזות מסוג קלות דעת. לא יותר ולא פחות.
לצד זאת, גם בעבירת ההמתה בקלות דעת יש צורך לעמוד על התקיימות היסוד ההכרתי – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה.
היסוד העובדתי
129. בענייננו אין מחלוקת כי הרכיבים של הנסיבה והתוצאה בעבירה התקיימו, היינו מותה של המנוחה. המחלוקת במישור היסוד העובדתי מתייחסת לרכיב ההתנהגות ולרכיב הקשר הסיבתי.
רכיב ההתנהגות
מקור החובה לפעול בעבירת מחדל
130. בסיכומיה העלתה ב"כ נאשם 1 טענה לפיה המאשימה לא הצביעה על מקור נורמטיבי אשר בכוחו לחייב את נאשם 1 לדאוג למנוחה לקבלת טיפול רפואי או לפינויה. בעניין זה צוין, כי נאשם 1 הוא לא אפוטרופוס של המנוחה, לא מעסיקה או מפקדה ואף לא היה גורם טיפולי דוגמת רופא או עובד סוציאלי. כן נטען כי לנאשם 1 לא היו חובות אתיות, חוקיות או הסכמיות כלפי המתלוננת. ב"כ נאשם 1 טענה כי אף אם הימנעות מפינוי במצב שכזה איננה מוסרית, לא די בכך כדי לחייבו במישור הפלילי.
בהקשר זה הוסיפה כי לא ניתן להידרש לחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח – 1998 (חוק לא תעמוד על דם רעך) כמקור נורמטיבי לעשייה, תוך שהפנתה לע"פ 2247/10 ימיני ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 12.01.2011) (להלן: "עניין ימיני").
עוד הוסיפה כי בהתאם לעקרון החוקיות ולמידת האשם הפחותה בעבירות מחדל, יש להימנע מהחלת חובות כלליות, לרבות מכח פקודת הנזיקין כבסיס להרשעה בפלילים, לא כל שכן בעבירת מחשבה פלילית, על יסודו של מחדל (עמ' 56 לסיכומים). על טענה זו חזרה בהשלמת הסיכומים על-פה (עמ' 678 ש' 23-30 מיום 30.12.2021).
טענה זו של ב"כ נאשם 1 מגלמת בתוכה למעשה את הטענה כי רכיב ההתנהגות הנדרש ביסוד העובדתי של העבירה לא התקיים.
המאשימה התייחסה לטענה זו של ב"כ נאשם 1 בהשלמת הסיכומים על-פה וטענה כי חובת הנאשם 1 לפנות המנוחה מקורה בכך: "שהקים אירוע לא חוקי, גבה כסף מאנשים עבור אירוע לא חוקי. שם עצמו כמי שאחראי על המקום, מעצם כך שקיבל תשלום ואירגן מסיבה בסדר גודל כזה. אם הוא אחראי, זה מלמד על החובה שלו". כן הוסיפה כי נאשם 1 לא עמד בדרישות החוק לארגון מסיבה. המאשימה טענה כי ניתן ללמוד על חובתו של נאשם 1 גם מעצם פעולותיו במסיבה, דהיינו מזה שהוא העלה את המנוחה על הטנדר ונסע איתה (עמ' 684 ש' 22-31).
אין מחלוקת כי ביסוס אחריות בפלילים על מחדל של נאשם, להבדיל ממעשה אקטיבי שלו, כרוך במספר קשיים. כך למשל, התקבלה הדעה כי ביסוס אחריות פלילית על מחדל עשויה להעצים את הפגיעה בחירות הפרט אשר אין בפניו שרטוט מדויק של גבולות המותר והאסור; כך נטען שהאנטי- חברתיות הכרוכה במחדל היא בדרגה נמוכה יותר מאשר במעשה, וכפועל יוצא דרגת האשם היא פחותה; כך נטען שעלול להתעורר קושי להבחין בין מחדל למחשבה אשר לא יכולה לבסס אחריות בפלילים; כך נטען לקושי בהגדרת היקף חובת העשייה וכפועל יוצא לקיומה של פגיעה ביסוד הבהירות כחלק מעקרון החוקיות וכך נטען לקיומו של קושי באיתור מקור החובה לפעול, קושי שעלול ליצור "חקיקה שיפוטית" מאולצת במקרים "קשים" בהם תחושת הצדק מצדיקה הטלת אחריות אך לא ברור מהו מקור החובה לפעול. בעניין זה ראו בין היתר פסקה 39 בעניין ימיני. על ביקורת נוספת בדבר ביסוס האחריות בפלילים על מחדל ראו בספרו של פרופ' ב' סנג'רו "ביקורת דיני העונשין הישראליים", התש"פ – 2020, אשר מציג הטענה שעקרונות דיני העונשין בישראל (עקרון השיוריות, עקרון הערך המוגן, עקרון החוקיות, עקרון ההתנהגות, עקרון האשמה ועקרון הפרופורציה) פועלים נגד ריבוי עבירות של מחדל (עמ' 113).
לאחר שאמרנו כל דברים אלו, ראוי להבהיר כי המחוקק בישראל הכיר במחדל כצורה של התנהגות שניתן לבסס עליה אחריות בפלילים. סעיף 18(ב) לחוק העונשין מגדיר "מעשה" ככזה הכולל מחדל אלא אם לא נאמר אחרת, וסעיף 18(ג) לחוק זה מגדיר מחדל כ"הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה".
"עבירות המחדל" בישראל נחלקות למעשה לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא קבוצת עבירות "המחדל הישיר", דהיינו עבירות שמנוסחות במקור על דרך של מחדל ואשר קובעות חובת עשה שבהפרתן יהיה צפוי העושה לסנקציות, דוגמת סעיף 262 לחוק העונשין שעניינו באי מניעת פשע. הקבוצה השנייה היא קבוצת עבירות "המחדל העקיף", היינו עבירות שמנוסחות על דרך מעשה אקטיבי אך בהתאם לסעיף 18(ב) הנ"ל, ניתן להוכיח את יסוד ההתנהגות גם על דרך של מחדל.
בענייננו, הנאשמים מואשמים בעבירה של המתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג לחוק העונשין "הגורם למותו של אדם בקלות דעת…", ומכאן שמדובר בקבוצה השנייה, היינו יש לתור אחר מקור לחובת העשייה מחוץ לגדרו של סעיף 301ג לחוק העונשין עצמו.
131. סבורני כי בענייננו קיימים כמה וכמה מקורות אשר חייבו את נאשם 1 לטפל במנוחה ולפעול לפינויה. המקור הראשון הוא סעיף 325 לחוק העונשין, שכותרתו "חובת הממונה על מעשה שיש בו סכנה" ולפיו: "הנוטל על עצמו ומבצע, שלא בשעת כורח, טיפול רפואי או כירורגי או כל מעשה חוקי אחר שיש בו או שעלול להיות בו סכנה לחיי אדם או לבריאותו – חובה עליו שתהיה לו לשם כך מיומנות סבירה ושיפעל בזהירות סבירה, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או על בריאותו של אדם מחמת שלא קיים את חובתו האמורה".
י' קדמי בספרו: "על הדין בפלילים", הדין בראי הפסיקה", מהדורת תשס"ו-2006, חלק שלישי, עמ' 1266-1269 מציין ביחס לסעיף זה כי: "עניינו של סעיף זה בחובה לנקוט זהירות לקידום פני סיכון הכרוך בעשיית מעשה מסוכן… הלכה למעשה המדובר כאן בחובה לבצע מעשה הדורש מיומנות מקצועית, באותה רמת מיומנות ואגב נקיטה באותם אמצעי זהירות של "בעל מקצוע סביר"…המשמעות המעשית של הוראה זו היא: הפיכת חובת הזהירות הכללית – המוטלת על-פי הסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, על כל מי שמבצע "פעילות מקצועית" – ל"חובת עשה" שהפרתה מבססת קיומו של "מחדל" במישור הפלילי. ויודגש: "חובת עשה" זו מוטלת על כל מי שנוטל על עצמו לבצע –ומבצע בפועל – "פעילות מקצועית", בין שהוא בעל מקצוע ובין שאינו כזה…להבהיר: אף שלכאורה ניתן היה לטעון, שחובת הזהירות הקבועה בסעיף זה מוטלת אך ורק על מי שמבצע פעילות "בעלת אופי רפואי" – הבהירה ההלכה הפסוקה שלא כך הם פני הדברים; וכי החלופה המדבר ב"כל מעשה חוקי אחר…" אינה מוגבלת למעשה הנעשה במסגרת טיפול רפואי דווקא…החובה לפי סעיף זה קמה מכוח אופייה של הפעילות ולא מכוח היות הפועל "בעל מקצוע". נשאה הפעילות אופי" מקצועי" – נושא הפועל בחובה, ואין נפקא מינה מהו מקצועו ומהי הכשרתו המקצועית האישית… "מעשה חוקי אחר שיש בו סכנה" בהקשר זה יהיה אפוא: כל פעילות המצריכה מיומנות מקצועית ואשר יש עמה סיכון לחיי אדם או לבריאותו (אם לא תקוים החובה הקבועה בסעיף זה). לשון החוק מדברת ב"כל מעשה חוקי אחר", ולכאורה מוציאה מכלל תחולת החובה מעשה "אסור" – ולא היא; שכך נקבע בהלכה הפסוקה: "…אם אפילו מעשה חוקי יכול לעלות כדי הפרת חובה – מעשה בלתי חוקי לא כל שכן…". (דגש במקור, י' ל').
בהמשך מביא קדמי דוגמאות מהפסיקה לשימוש בסעיף זה בין היתר בהקשר של הקמת מבנה חגיגי במקום ציבורי, התקנת שלט ניאון וטיפול בבלוני גז.
בענייננו, נאשמים 1 ו-2 נטלו על עצמם לארגן "מסיבת טבע", וביצעו הדבר. לשם כך הזמינו בעלי מקצוע (תקליטנים, שירותי הגברה, מאבטחים), בחרו מקום, ייחצנו המסיבה, הקימו במות ותפאורה והפעילו המסיבה. דא עקא, שלא פעלו הם במיומנות סבירה ובזהירות סבירה. לא פעלו הם כ"בעלי מקצוע סבירים". ארגון של מסיבה שבה מאות משתתפים, לאורך שעות רבות, בה ישנה אפשרות ממשית שאנשים יצרכו מבעוד מועד או תוך כדי המסיבה חומרים מסוכנים שעלולים להוביל אותם "להזרק" או "להתפלף" כלשונם של "מביני עניין", ב"טבע" היינו שלא בתוך עיר בה ישנם שירותי רפואה זמינים, וודאי לא בשעות לילה של סוף שבוע, הצריך הערכות רפואית סבירה ומתאימה, ובכלל זה הזמנת צוות רפואי מיומן, מנוסה ומצויד באמצעים לטיפול רפואי דחוף שישהה במהלך המסיבה בתוך מתחם המסיבה, ובכלל זה גם הזמנת אמבולנס מבעוד מועד אל מתחם המסיבה למקרה שבו יהיה צורך בפינוי רפואי דחוף.
אופי הפעילות, ארגון מסיבה שכזו על מאפייניה כאמור לעיל, והקמת המתקנים עצמם – במות, תפאורה, צליות, מתקני התזה, שטחי ריקוד, דוכני מכירת אוכל או אלכוהול וכו' כל אלה מלמדים על כך שמדובר בפעילות המצריכה מיומנות מקצועית ואשר כרוכה בסיכון החיים או בבריאותו של אדם, ולנוכח העובדה שנאשמים 1-2 לא דאגו לצוות רפואי ולאמצעי פינוי – אמבולנס כאמור, יש לראות אותם כמי שגרמו לתוצאות שבאו על חיי המנוחה מחמת כך שלא קיימו את חובתם.
מעבר לנדרש אציין, כי ייתכן וניתן להישען גם על סעיף 326 לחוק העונשין, שכותרתו "חובת הממונה על דבר שיש בו סכנה", כמקור נורמטיבי לחיוב נאשמים 1-2 לדאוג לטיפול במנוחה ולפינויה. בהתאם לסעיף זה "מי שבאחריותו או בשליטתו נמצא דבר – בין חי ובין דומם, בין נייד ובין נייח, ממין או בתנאים שיש בהם כדי לסכן חיי אדם, בטיחותו או בריאותו אם לא ינהגו זהירות וקפידה בשימוש או בטיפול בו – חובה עליו לנקוט מידה סבירה של זהירות וקפידה למניעת הסכנה ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חיי אדם או על בריאותו מחמת שלא קיים את חובתו האמורה". על פניו סעיף זה פחות מתאים לענייננו בהיותו עוסק ב"דבר" שיש בו סכנה, וישאל השואל, מהו ה"דבר" בענייננו? לשואל זה ניתן להשיב שסעיף 326 לחוק העונשין תוקן בעבר כך שלהגדרת ה"דבר" התווסף גם מה שמוגדר כדבר "נייח", וברע"פ 7519/97 שכטר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.6.1998) (להלן: "עניין שכטר") התקבלה הדעה שניתן לראות בבריכת רחצה כ"דבר" לצורך שימוש בסעיף 326 לחוק העונשין כמקור נורמטיבי לעשייה בעבירת מחדל.
132. בענייננו, הנאשמים היו אחראים על מתחם-שטח-המסיבה אותו תחמו בין היתר בכניסה וסימונים, ויכול וניתן להתייחס אל מתחם-שטח-מסיבה זה כאל "דבר נייח". דבר נייח זה היה בשליטתם ואולם זאת בתנאים שהיה בהם כדי לסכן אדם או את בטיחותו או את בריאותו – מתחם-שטח בו התנהלה פעילות – מסיבה בה על-פני שעות רבות, כשחלק מהמבלים הם משתמשים בסמים ולא פעם נזרקים או "מתפלפים" מבלי שנכחו צוותים רפואיים ושירותי פינוי – אמבולנס, ומכאן שחובה היה על הנאשמים לדאוג מבעוד מועד לצוותים רפואיים ולאמבולנס כדי למנוע את הסכנה – כניסה למצב רפואי קשה והתדרדרות במצב רפואי, ומכאן שניתן לראות בהם כמי שגרמו לתוצאות שבאו על חיי אדם מחמת כך שלא קיימו את חובתם האמורה.
133. מכל מקום, את המקורות לחובת העשייה ניתן לאתר לא רק בחוק העונשין, אלא, בהתאם ללשון סעיף 18(ג) לחוק העונשין "… לפי כל דין או חוזה" ובהתאם לכך, לפסיקת בית המשפט העליון ולכתיבת המלומדים (עוד קודם לתיקון 39 לחוק העונשין) הוכרה אפשרות לאתר מקורות חובה לצורך ייחוס אחריות פלילית גם בדיני הנזיקין ובדיני החוזים.
בעניין זה ראו דעתו של פרופ' ש"ז פלר בספרו: "יסודות בדיני עונשין", כרך א', עמ' 400:
"יתירה מזו, הלכה פסוקה, שאין עליה עוד עוררין, היא כי לשם הרשעה בגרימת מות בהתרשלות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, "די אם העושה הפר חובת זהירותו כלפי הקרבן במידה שהייתה מחייבת אותו בתשלום דמי נזק אילו הוגשה נגדו בשל אותו מעשה רשלני גופו, תביעת נזיקין אזרחית". אם זהו קנה-המידה להיווצרות העבירה האמורה, פירוש הדבר הוא שחובת "עשה" שהפרתה עשויה להוות עילה לתביעת נזיקין, כוחה יפה לצורך התהוות העבירה של גרימת מות בהתרשלות אם המחדל הביא לתוצאה קטלנית. אם כך הוא הדבר, אין כל מניעה לייבא מתחומים נורמטיביים אקסטרא-פליליים – שתחום הנזיקין הוא רק אחד מהם – חובות לפעול אשר הפרתן תהא בגדר מחדל שעשוי להיות רכיב התנהגותי של כל עבירה של המתת אדם, ולא רק של העבירה של גרימת מות ברשלנות, ושל כל עבירה של "גרימה", ולאו דווקא של המתת אדם".
בעמדה דומה מחזיק ד"ר י' קוגלר כפי שהדבר משתקף במאמרו: "האם כל חיקוק המטיל חובה לפעול משמש מקור חובה לצורך הרשעה בעברות-גרימה בגין התנהגות מחדלית", מחקרי משפט כ', 379, 418: "אני ממליץ לאמץ בישראל את הגישה שקיומה של חובת פעולה במסגרת חיקוק לבר-פלילי או במסגרת עברת-מחדל פשוטה מהווה תנאי מספיק לצורך מילוי דרישת החובה בעבירות-הגרימה. גישה זו גם תואמת את לשונו של סעיף 18ג) לחוק העונשין…המילה דין כוללת חיקוק מכל תחום משפטי. יוצא שכל חיקוק, פלילי או לבר פלילי, כלול במילה זו".
לגישה מרחיבה זו ביחס למקורות החובה ניתן למצוא ביטוי גם בפסק הדין בעניין שכטר, הגם שבית המשפט העליון העיר כי באותו מקרה שאין צורך להידרש לחקיקה לבר פלילית נוכח היכולת לבסס המקור הנורמטיבי על סעיף 326 לחוק העונשין.
לצד גישה זו קיימת גישה מצמצמת יותר ולפיה לא כל הוראות החיקוק, אף בתוך הקודקס הפלילי, ראויות לשמש מקור נורמטיבי לביסוס חובה לפעול בעבירות מחדל. על כך ציינו פרופ' מ' קרמניצר וד"ר ל' לבנון במאמרם: "בית המשפט כמסייע לדבר חקיקה, על הסיוע לדבר עבירה ועל פרשנות בפלילים", מחקרי משפט יז, 403, 406: "לאור ההבדלים הללו (ההבדלים בין המעשה למחדל, י' ל') ענישת כל מחדל הנראה בלתי ראוי, ללא תחימת המחדלים הענישים באמצעות הגדרת מקורות חובה חוקיים אשר בסיסם חזק דיו, מהווה קביעת שקילות מבחינת האחריות הפלילית בין התנהגויות שאינן שקולות. בתחימת המחדלים הענישים, מתבקש שהוראת דין כללית הקובעת חובת עשה מכח היקלעות מקרית לסיטואציה או קליטת אירוע באמצעות החושים דוגמת החובה למנוע פשע, לא תוכל לשמש מקור להטלת חובת עשייה במסגרת עברה אחרת, חמורה יותר".
עמדה דומה הביע השופט מ' חשין ברע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.3.2002), פסקה 40 כשקבע כי:
"לדעתי, לא כל חובה הקבועה בכל דין שהוא עשויה לשמש מקור חובה כשר לעניינו של סעיף 18(ג) לחוק העונשין. לו אחרת אמרנו, דומני שהיינו מרחיקים לכת במאוד, וללא כל הצדק ראוי".
באותו עניין מצא השופט חשין לשלול האפשרות לבסס מקור חובה על חוק "לא תעמוד על דם רעך" בהקשר של עבירת סיוע להפקרה.
יצוין, כי השופט י' עמית השאיר שאלה זו של היכולת לבסס החובה לפעול על חוק לא תעמוד על דם רעך בצריך עיון (פסקה 54). לסקירה מפורטת בנדון, לרבות במשפט הזר, ראו בספרו של ד"ר ר' רוזנברג: "בין מעשה למחדל במשפט הפלילי", תשע"ד-2014, 239.
134. בהתאם לגישה המרחיבה המאפשרת להידרש לכל דין, ניתן בענייננו להידרש למשל לעוולת הרשלנות שבסעיף 35 לפקודת הנזיקין. מארגן מסיבת טבע שמחזיק בפועל במתחם המסיבה (עת תיחם אותו, תפס אותו, הציב כניסה אליו וגבה כסף כדי להיכנס אליו) חב בחובת זהירות כלפי מבלה במסיבה שהוזמן למסיבה ורכש כרטיס, ואולי אף בייחס למי ש"התגנב". לעניין חובה מושגית זו של מחזיק במקרקעין כלפי מי שמבקר בהם ראו למשל ע"א עיריית ירושלים ואח' נ' מימוני ואח' (פורסם בנבו, 14.12.2006), פסקה 12 וההפניות שם:
"החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם (ראו פרשת ועקנין, עמ' 125 ;ע"א 89/615 מרדכי נ' עיריית גבעתיים (לא פורסם); פרשת עיריית חדרה, עמ' 766 ;ע"א 91/4597 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2 (112 ,123 , להלן – פרשת קיבוץ אפיקים). כך, בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם (השוו ע"א 79/8 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399. כך מקום בו הנזק נגרם בשטח המקרקעין וכך גם מקום בו הנזק נגרם בשל התממשות סיכון הטמון במקרקעין לאדם או לנכס הנמצאים ברשות הרבים (ראו: ע"א 76/780 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630 ,(להלן – פרשת מועלם). כך כאשר המחזיק מחזיק במקרקעין כדין, וכך גם כאשר הוא מחזיק בהם שלא כדין".
משהופרה חובה זו [אי הזמנת צוות רפואי מיומן, מנוסה ובעל אמצעים מתאימים, אי הזמנת אמבולנס] ונגרם נזק עם קשר סיבתי [מותה של המנוחה], מקום שנאשמים 1-2 [שחבו בחובת זהירות קונקרטית כלפי כלל מבלי המסיבה ובכללם המנוחה] יכלו לצפות וראוי היה שיצפו הנזק, ניתן לומר כי גם התגבש מחדל "פלילי".
אך כאמור, גם אם נאמץ הגישה המצמצמת (תוך התבססות על הוראות חוק היוצרות זיקה מוגברת [חובת ממונה על מעשה שיש בו סכנה לפי סעיף 325 לחוק העונשין]), נמצא את אותו מקור נורמטיבי שחייב נאשמים 1-2 לפעול.
135. תימוכין לשימוש בזיקת הסיכון (בדומה לסעיף 325 לחוק העונשין הקשור לחובת הממונה על מעשה שיש בו סכנה, ובדומה לעוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין הקשורה לצפיות של מי אשר יוצר סיכון ובכך מפר את חובת הזהירות), כמקור לחובה לפעול לשם ביסוס מחדל פלילי, ניתן למצוא בפסק דינו של השופט ד' לוין בע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.6.1994), פסקה 31:
"ניתן ללמוד מדוגמאות אלה שכאשר ישנה רמת מעורבות הולכת וגדלה בין אדם לחברו, כך גם גוברת הנטייה להטיל עליו חובת הצלה. זו אינה חובת הצלה כללית, אלא כזו הנובעת מהנסיבות.
חובה (משפטית) כזו לא תוטל על אדם ההולך בחוף הים ורואה זר טובע. עם זאת, סבורני שיש הבדל בין מצב שבו ישנם שני אנשים זרים לבין מצב שבו ישנה קירבה ביניהם. כפי שביארתי, הקירבה עשויה להיווצר מיחסי משפחה, ולדעתי, וזאת בנוגע לענייננו, גם מעצם העובדה שאדם א' הביא או עזר להביא את אדם ב' לסיטואציה המסוכנת. גם כאן קמה חובת הצלה ספציפית לנסיבות אלה.
אבהיר דבריי: אכן, אין חובת הצלה כללית ואין על אדם כלשהו חובה להציל אדם כלשהו מסכנה פיסית לחייו. אולם כאשר אדם א' יוצר את הסיכון בעבור אדם ב' או יוצר את הקרקע והתשתית למצב המסוכן שאליו נקלע אדם ב' – או אז בזה הרגע קמה חובת הצלה שבה הוא חב כלפי זה שנכנס למצב המסוכן בעידודו. כאמור, ניתן גם לעגן זאת במבחן הצפיות. ניתן לומר שאדם א' התרשל בעצם המחדל שלא למנוע את המצב המסוכן שהוא עצמו תרם ליצירתו, והיה עליו לצפות את הנזק שהמצב עלול להסב לאדם ב'".
כפי שפורט בפרק הקשור במסיבה לעיל, על מי שמארגן מסיבה ומבקש להפיקה מוטלת החובה לפנות לרשויות ולקבל את האישורים להקמת המסיבה ולניהולה. כפי שפורט בפרק הקשור לתפקידו של נאשם 2, זה עבד יחד עם נאשם 1 בארגון המסיבה ובניהולה, ואלה היו שותפים, ולכן אף אם לא נטל חלק ישיר במימון הראשוני של המסיבה (מדובר במימון ראשוני וחלקי שכן תשלום לרוב עובדי המסיבה היה צריך להיעשות מרווחי המסיבה, רווחים שהיו אמורים להיות שייכים גם לנאשם 2 כעולה מעדויות נאשמים 1-2 ומכאן שגם הוא היה אמור לשאת במימון המסיבה), מוטלות עליו כל אותן חובות בטיחות וזהירות שהיו מוטלות על נאשם 1. הפרת החובות על-ידי נאשמים 1-2, כמוה כהפרת חובת הזהירות על-ידם כלפי כל מבלי המסיבה והעובדים במקום, והיא היא שיצרה את הקרבה המשפטית בינם לבין מבלי המסיבה והעובדים על בסיס זיקת הסיכון. ודוק, הפרת החובה אינה נשענת על כך שלא התקבלו האישורים הנדרשים מהרשויות, כי אם בעיקר על כך שהשניים לא דאגו לאמצעי בטיחות רפואיים מינימליים הנדרשים בנסיבות העניין – צוות רפואי ואמבולנס במתחם המסיבה.
לנוכח האמור, אין להתפלא שנאשם 1 הבין שעליו הייתה מוטלת האחריות לטפל במנוחה ולפנותה, הן בפינוי הראשון והן בפינוי המאוחר השני, ומכאן שאין מדובר בפרץ התנדבות רגעי מצדו. כאמור לעיל, נאשם 2 סבר כי המנוחה פונתה במהלך הפינוי הראשון ולא ברור מתי נודע לו שלא כך הם פני הדברים, אך ענין זה רלבנטי לשאלת היסוד הנפשי שלו כמפורט לעיל, ואולם אין בעיניי ספק כי באופן עקרוני גם עליו הייתה החובה לדאוג לטיפול במנוחה ולפינויה לו היה מודע למצבה בזמן אמת.
אציין כי לנוכח המפורט עד כה, לא מצאתי להרחיב בדבר האפשרות המשפטית לקיומה של חובת פעולה של נאשמים 1-2 מכח חוזה, היינו מעצם קניית הכרטיס למסיבה, המהווה מעין חוזה בין מארגן המסיבה למבלה במסיבה, חוזה שבו תנאי מכללא (לו יכול לצפות המבלה) כי מארגני המסיבה דואגים לשירותי בטיחות ופינוי סבירים כמקובל בנסיבות העניין.
כאן המקום לציין, כי להבדיל מנאשמים 1-2, חובות אלו של פנייה לרשויות, קבלת אישורים ודאגה מבעוד מועד לקיומו של צוות רפואי מתאים ושירותי אמבולנס לא היו מוטלות על נאשם 3, אשר כזכור היה אחד מבין רבים שנשכר על-ידי נאשמים 1-2 לעבוד במסיבה.
כזכור נאשם 3 עבד כשכיר ביח"צ ובמכירת הכרטיסים בכניסה למסיבה. נאשם 3 לא נשכר כאיש רפואה ולא הוגדר ככזה במהלך המסיבה. הבדל זה בין החובות שהוטלו על נאשמים 1 – 2 ביחס לנאשם 3, הוא זה שיוצר את ההבדל גם בשאלת האחריות לטיפול ולפינוי המנוחה. הווה אומר, בעניינו של נאשם 3 לא קיימת אותה זיקת סיכון, לא קיימת חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית, ולכן לא ניתן לומר בעניינו שסעיף 35 לפקודת הנזיקין יכול להוות מקור לפעול לשם גיבוש עבירת המחדל. אף סעיף 325 לחוק העונשין איננו מתאים לעניינו של נאשם 3 שכן סעיף זה מתייחס למצב בו אדם "נוטל על עצמו ומבצע, שלא בשעת כורח…". ספק בענייננו אם נאשם 3 נטל על עצמו לטפל במנוחה יותר מאשר מילא הוראה של המעסיק שלו ומנהל המסיבה – נאשם 1, ומכל מקום זה פעל בשעת כורח כאשר המנוחה כבר התמוטטה ולא היה כח רפואי אחר או אמצעי פינוי. זאת להבדיל מנאשמים 1-2 שפעלו לארגון המסיבה ולהקמתה תוך יצירת סיכונים מבעוד מועד, היינו שלא בשעת כורח.
בנוסף, ספק בעיני אם יש בסיס משפטי נאות להטלת אחריות פלילית לעבירה המתה על בסיס חוק "לא תעמוד אדם רעך", ואינני מוצא להרחיב בנדון משום שבמישור העובדתי נאשם 3 לא "עמד", היינו לא התעלם מהמנוחה כי אם תמך בה ובהמשך אף ביצע בה פעולות החייאה.
מן האמור עולה, כי בהעדר מקור חובה לפעול, לא ניתן לייחס לנאשם 3 מחדל במובנו המשפטי – פלילי, וכפועל יוצא לא ניתן לומר שרכיב ההתנהגות של היסוד העובדתי בעבירה שיוחסה לו, ואף בעבירה החלופית האפשרית של גרימת מוות ברשלנות, הוכח.
כאן המקום להתייחס לפן נוסף הקשור להתנהלות נאשם 3, פן המתייחס ל"אפקט המצנן" שעלול להיווצר היה ותוטל אחריות בפלילים על נאשם 3. אין מחלוקת כי לבקשת נאשם 1 זה שהה לצד המנוחה, אחז בה, ניקה את פיה, האיץ בנאשם 1 לפנותה ובסופו של יום נטל חלק בפינויה וביצע בה פעולות החייאה תוך שהוא משוחח עם מוקד מד"א. בהעדר חובת זהירות שלו כלפי המנוחה ובהעדר זיקת סיכון כאמור, סבורני כי הטלת אחריות פלילית על נאשם זה, גם בשים לב למעמדו במסיבה (עובד שכיר במסיבה, כשלידו גורמים נוספים בעלי ידע רפואי כזה או אחר שאף הם נתנו עצות כאלו ואחרות ועסקו בטיפולה ובפינויה – אשורוב ואור), עלול ליצור "אפקט מצנן", כזה אשר יגרום לאנשים במצבים דומים לסרב לסייע במקרי חירום, שמא יבואו איתם חשבון מדוע לא פעלו באופן מהיר, מקצועי והחלטי יותר. חשש זה נכון גם ביחס לאנשים בעלי הכשרה רפואית שהזדמנו למקום בו יש צורך בסיוע רפואי דחוף, ואז כשתשמע הקריאה הידועה "יש רופא/חובש בקהל/במטוס וכו'?", הדממה עלולה לעלות, ובכך איננו חפצים.
יש להיזהר מפני הטלת אחריות בפלילים על בסיס ניתוח קר ובדיעבד של פעולות של גורם מקצועי אשר ביקש לסייע בשעת חירום ויכול וטעה בהפעלת שיקול דעתו (ואינני קובע שכך הם פני הדברים בענייננו).
הקשר הסיבתי – האם התנהלות המנוחה ניתקה את הקשר הסיבתי?
136. ב"כ הנאשמים טענו בסיכומיהם כי המנוחה, אשר הייתה אדם בגיר ועצמאי, סיכנה במודע את עצמה משנטלה סמים, כי בשל נטילה זו היא נפגעה והתמוטטה ובשל כך היא נפטרה בהמשך. למעשה, ב"כ הנאשמים טוענים כי המנוחה במעשיה ניתקה הקשר הסיבתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים להם לבין מותה.
סבורני שיש לדחות טענה זו.
פרופ' אלמוג העיד ש: "…אני עוסק בזה 30 שנה, אני אומר גם באופן כללי וגם באופן ספציפי, ככל שחולה כזה מפונה יותר מהר לטיפול רפואי, כך סיכוייו לצאת מזה הם משתפרים… עכשיו באופן ספציפי…מה שאנחנו יודעים בוודאות זה שהייתה לה החייאה של 12 דקות בצומת להבים…אפשר רק להעריך במידה גבוהה של סבירות, אוקיי? שהיא לא הייתה בטוב עוד לפני שמד"א פגש אותה, אוקיי? עוד לפני שמד"א פגש אותה, עכשיו גם תיאורטית וגם באופן ספציפי לו בשנייה שהיא הייתה מתמוטטת, היא התמוטטה והתחילה לפרכס, היא הייתה מפונה לבית החולים, למיטב הערכתי סיכוייה לצאת מזה היו משתפרים באופן משמעותי, האם אני יכול להבטיח שהיא הייתה יוצאת מזה? לא. האם אני חושב שסיכוייה היו משתפרים מאוד? כן" (עמ' 408 ש' 21 עד – 409 ש' 11).
מחוות דעתה של ד"ר פורמן (ת/59) עלה כי מותה של המנוחה נגרם מנזק תת חמצוני חריף למח. כן, צוין, כי נמצאו ממצאים חולניים קשים במח, בראות, בכבד ובכליות, וכי ממצאים חמורים אלו נגרמו כתוצאה ישירה מהמוות הקליני, דהיינו מהפסקת פעולות הלב והנשימה בו נמצאה המנוחה על-ידי צוות מד"א ומההחייאה הממושכת שבאה בעקבותיו.
כזכור, ד"ר פורמן התייחסה לאפשרויות נוספות שהובילו למותה של המנוחה, דוגמת מחלה זיהומית או מכת חום והוסיפה כי האפשרות שהעלה פרופ' אלמוג שמותה של המנוחה נגרם ממכת חום, היא הסבירה ביותר. כשביחס לאבחנה זו התייחסה ד"ר פורמן לשלושת התנאים הנדרשים– טמפרטורת ליבה גבוהה, תנאי חום או מאמץ גופני בתנאי חום ופגיעה בתפקוד הנוירולוגי, וציינה כי שלושת אלו התקיימו אצל המנוחה.
במסגרת ההתייחסויות לשאלת עו"ד רם ממשטרת רהט, הבהירה ד"ר פורמן כי: "התסמינים אותם הציגה המנוחה על פי ההודעות שנמסרו ע"י עדי הראיה – התמוטטות, פרכוסים ודיבור לא ברור, מעידים על פגיעה קשה בתפקוד הנוירולוגי אשר מצריכה בדיקה וסיוע רפואי מיידי. סביר בהחלט שהעיכוב בפינוי והשכבתה של המנוחה בארגז הטנדר, תרמו להרעה במצבה".
בעדותה ד"ר פורמן הבהירה כי מכת החום יכולה להיות קשורה למרכיב סביבתי, דהיינו לחום הסביבתי, ואולם הוסיפה כי היא לא יכולה לפסול מכת חום שנובעת מסיבה אחרת כמו הרעלה של סמים מסוכנים. בעניין זה הבהירה כי מכת חום, כלומר עליית טמפרטורה גופנית, יכולה להיווצר בעקבות סמים מסוימים שלוקחים, למשל סמים ממריצים (פרוט' מיום 26.2.2020, עמ' 383, ש' 9-19).
ד"ר פורמן נשאלה על נפקות העיכוב בהבאת המנוחה אל בית החולים והשיבה כי המנוחה הגיעה לבית החולים במצב מאד קשה, בהחייאה, כשאין ביכולתה לדעת אם הקדמה של שעה הייתה משנה את הפרוגנוזה, אך כשנשאלה לגבי הקדמת ההגעה בשעתיים השיבה ש"כן".(עמ' 388 , ש' 23 עד עמ' 389, ש' 1).
כזכור, העיכוב בפינוי המנוחה בענייננו עמד על כ-4 שעות.
בהמשך שבה והדגישה ד"ר פורמן כי: "…היא הגיעה ברגע שהמצב הוא מאוד מאוד קשה, כלומר כמו במצב כזה כשהכבד והכליות כבר לא מתפקדים וכבר, אז, כלומר זה איזה שהוא מצב כשהיא הגיעה לאחר החייאה, אז סיכויי ההישרדות הם נמוכים מאוד גם ככה.
ש: האם זה נכון לומר שאדם, נגיד, אני שואל אותך בתור הנחה היפוטית, כשאדם תחת השפעה אל.אס.די, קוקאין….ואלכוהול ביחד. האם זה נכון לומר שטיפול, שאם הוא כבר הגיע למצב של הרעלה אז לא בהכרח הטיפול היה מציל חיים?
ת: זה תלוי באיזה מצב הוא מגיע…על זה, רופא מטפל צריך לענות" (עמ' 429 ש' 6-16 ).
137. המסקנה הראשונה העולה מעדויות המומחים היא כי עיכוב המנוחה והותרתה בטנדר משך שעות, (כשבחלק מהזמן היא שוכבת בשמש, עד אשר נאשם 3 ביקש מנאשם 1 להעבירה לצל, י' ל') תרמו להרעה במצבה הרפואי.
המסקנה השנייה שעולה מעדויות המומחים היא כי סיכויי המנוחה "לצאת מזה", היינו לשרוד ולא למות בעקבות ההתמוטטות שעברה, היו משתפרים מאוד, לו הייתה מפונה לטיפול עם התמוטטה.
השילוב בין המסקנות הללו מוביל למסקנה נוספת ולפיה במעשיהם ובמחדליהם תרמו נאשמים 1-2 תרומה עצמאית להחמרה במצבה של המנוחה, ולבסוף למותה, באשר זו הגיעה לטיפול בבית החולים כשמצבה כבר היה כבר כה קשה, ולמעשה אנוש, כך שלא ניתן היה עוד להצילה חרף המאמצים הכבירים שהושקעו בעניין בבית החולים.
לא למותר להזכיר בהקשר זה, כי הנאשמים לא הציגו חוות דעת מומחה סותרת מטעמם, כזו אשר בה אמירה מקצועית ואמינה, לפיה עיכוב הפינוי של המנוחה לבית החולים והותרתה בטנדר משך שעות לא פגעו בסיכוייה להינצל מחד, ולא תרמו כשלעצמם להחמרה במצבה הרפואי מאידך, על כל הנגזר מכך.
138. טענת ב"כ הנאשמים בהקשר זה של הקשר הסיבתי קשורה למעשה לסוגיה של גורם זר מתערב, כשבענייננו ה"גורם הזר" הוא המנוחה עצמה שנטלה סמים והתמוטטה.
המחוקק הישראלי התייחס לסוגיה של הגורם הזר המתערב, וזאת בסעיף 309 לחוק העונשין אשר קובע כי: "בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר:
(1)… (2)…(3)
(4) במעשהו או במחדלו החיש את מותו של אדם הסובל ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה;
(5) מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות, אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר".
בענייננו, לנוכח עדותם של פרופ' אלמוג וד"ר פורמן, בהחלט ניתן לקבוע כי נאשמים 1-2 במעשיהם (ההחלטה לעצור הפינוי הראשון ולחזור למתחם המסיבה, הנחת המנוחה בטנדר משך שעות, חלקן בשמש (נאשם 1)) ובמחדליהם (ארגון מסיבה ללא נוכחות של צוות רפואי מיומן, מנוסה ובעל אמצעים, וללא נוכחות של שירותי פינוי – אמבולנס (נאשמים 1-2), הימנעות מפינוי המנוחה חרף מצבה הקשה, שלא השתפר (נאשם 1)), החישו את מותה של המנוחה שסבלה מפגיעה, שהייתה גורמת למותה אף ללא מעשים או מחדלים אלה.
לנוכח האמור, אין נפקות לכך שפרופ' אלמוג וד"ר פורמן לא יכלו לתת תשובה וודאית לכך שחיי המנוחה היו ניצלים אילו פונתה וטופלה עם התמוטטה. אלה כזכור העריכו שהעיכוב בפינוי והותרתה בשטח במצבה תרמו להחמרה במצבה ואף העריכו שסיכוייה לשרוד היו משתפרים מאוד לו הייתה מפונה על אתר. מכאן שבהחלט ניתן לומר שמעשיהם ומחדליהם של נאשמים 1-2 החישו את מותה של המנוחה. עוד אציין, אף העובדה שמעשיהם ומחדליהם של נאשמים 1-2 כשלעצמם לא היו מובילים למותה של המנוחה, לא די בה, לנוכח הוראת סעיף 309(5) לחוק העונשין.
בספרו של פרופ' ג' הלוי: "תורת דיני העונשין", כרך א', עמ' 786 התייחס הלה להוראת סעיף 309(4) לחוק העונשין: "הוראות ס"ק 309(4) לחוק העונשין מתייחסות למצבים, בהם היה הקורבן שרוי במצב המביא למותו, אך התנהגות אחרת הביאה בסופו של דבר מוקדם יותר. למעשה, הוראות אלה הן מיותרות לחלוטין בהתייחס להגדרה המדויקת של הקשר הסיבתי העובדתי כקשר של נביעה, לפיו אלמלא התרחשה ההתנהגות, לא הייתה מתרחשת התוצאה באופן שבו התרחשה, שכן אופן ההתרחשות כולל גם את מועד ההתרחשות. כך הן למשל המקרים, בהם מתבצעת בחולה הנוטה למות פעולת המתה, המביאה למותו מוקדם יותר מן הצפוי. בסוג זה של מקרים לא יוכל מבצע פעולת ההמתה להתגונן בטענה, כי החולה הנוטה למות היה נפטר בכל מקרה, ועל -כן אין פעולתו היא הסיבה בלעדיה אין למותו של הקורבן. טענה זו לא תתקבל, שכן הקשר הסיבתי העובדתי אינו מייחס רק לעצם התרחשות התוצאות, אלא גם לאופן התרחשותן. מבצע פעולת ההמתה הביא להתרחשות התוצאות באופן בו הן התרחשו. הוראות ס"ק 309(4) מהוות אך הדגמה לכך בהתייחס לעבירות המתה ובהתייחס להיבט הזמן בלבד שבאופן התרחשות התוצאות. עם זאת, גם אם יחשב מצבו של קורבן העבירה כסיבה לצורך הדיון בגורם הזר המתערב, כי גם אז לא יינתק הקשר הסיבתי העובדתי בין פעולת החשת המוות לתוצאת המוות. מאחר שיש במצבו הרפואי של הקורבן ובהתנהגות מחישת -המוות כדי להביא למותו של הקורבן, אזי הרי שמדובר בריבוי בלתי -מתואם של סיבות מצטברות. כפועל יוצא, מבחינת הקשר הסיבתי העובדתי מהווה פעולת החשת המוות את הסיבה בלעדיה אין להתרחשות תוצאת המוות באופן בו התרחשה. גישה זו התקבלה, כאמור, בישראל ובשיטות המשפט האנגלו-אמריקאיות".
לנוכח הוראת סעיף 309(4) לחוק העונשין, סבורני כי יש לדחות את טענת ניתוק הקשר הסיבתי אותה העלו הנאשמים, ואולם למעלה מן הנדרש אציין כי חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא גם בהוראת סעיף 309(5) לחוק העונשין, שייתכן וגם לה זיקה לענייננו. זו כאמור מתייחסת למצב שבו "מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות, אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר"
ביחס להוראה זו צוין בע"פ 6026/11 אברהים טמטאווי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.8.2015), פסקאות 38-39 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז כי:
"אני סבורה גם כי יש לדחות מכול וכול את טענותיו של המערער לפיהן המנוח הכניס את עצמו למצב של סיכון לחייו כך שנכון לראות בהתנהגותו שלו מעין "גורם זר מתערב" אשר קטע את הקשר הסיבתי בין התנהגותו של המערער לתוצאה הקטלנית…
סעיף 309 לחוק העונשין קובע "קשר סיבתי סטטוטורי" ומתייחס למקרים בהם אף אם התערב גורם זר, לא יינתק הקשר הסיבתי בין מעשיו של הנאשם לבין מות קורבנו… על כך ניתן להוסיף, שסעיף 309(5) לחוק העונשין קובע כי הקשר הסיבתי לא יינתק גם מקום שבו "מעשהו או מחדלו [של הנאשם – ד.ב.א] לא היה גורם מוות, אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר".
אציין, כי אף את הטענות שהועלו בדבר סיבה אחרת שהובילה למותה של המנוחה (סמים מורעלים, התייבשות, ליקוי רפואי מוקדם של המנוחה וכו'), יש לדחות באשר לאלה לא נמצא תימוכין בחוות דעת של ד"ר פורמן או בעדותה או בראיות אחרות, כאשר גם בעניין זה של סיבת המוות לא הוצגה כל חוות דעת סותרת.
הקשר הסיבתי המשפטי
139. כידוע, לצורך ייחוס התוצאה למעשה או למחדל של הנאשם לא ניתן להסתפק בבחינת הקשר הסיבתי העובדתי, שהרי מבחן ה"אלמלא" היה מוביל לייחוס אחריות כמעט ללא גבול ולכך אין מקום. לצורך סינון המקרים בהם נכון לראות את המעשה או המחדל ככאלו שהובילו לתוצאה יש להשתמש גם במבחן הקשר הסיבתי המשפטי, ובעיקר במבחני הצפיות והסיכון.
באשר למבחן הקשר הסיבתי המשפטי, הרי שככלל בעבירות תוצאה של מחשבה פלילית מבחן זה נבלע בבחינת קיומה של מודעות סובייקטיבית של הנאשם לאפשרות גרימת התוצאה כחלק מבחינת קיימות היסוד הנפשי אצל הנאשם (ראו ע"פ 4230/99 אבו ג'נאם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו, 05.09.2001), ובחינה זו תיעשה להלן. יחד עם זאת, בדנ"פ 404/13 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.4.2015) נקבע גם כי מקום בו מוכרעת שאלת המודעות בפועל של הנאשם לאפשרות גרימת התוצאה לא תמיד מתייתר הצורך לדון בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי, היינו בשאלת הצפיות של הנאשם, שכן ייתכנו מקרים בהם משיקולי מדיניות כבדי משקל, יהיה מקום לדון גם בשאלת הצפיות, בעיקר הצפיות הנורמטיבית, דהיינו האם ראוי היה שהנאשם יצפה את התוצאה.
140. בענייננו, סבורני כי ניתן היה לצפות את תוצאת המוות. סבורני כי בשים לב לנסיבות האירוע בענייננו, אף היה ראוי לצפות תוצאה שכזו. מי שמארגן מסיבה המונית של מאות משתתפים, ב"טבע", היינו לא בצמידות למקום בו ניתן לתת טיפול חירום רפואי, מסיבה מסוג המסיבות שבהן ידוע שלא מעט מהמשתתפים נמצאים תחת השפעת חומרים פסיכו-אקטיביים, ואשר לא פעם "נזרקים" או "מתפלפים" עקב כך, בהחלט יכול לצפות שיהיה צורך במתן טיפול רפואי דחוף למי ממשתתפי מסיבה שכזו, ובהחלט יכול לצפות שיהיה צורך בפינוי דחוף לבית חולים. כפועל יוצא, מארגן מסיבה שכזו יכול, וצריך לצפות, שמשתתף במסיבה שכזו עלול למות לו זה "ייזרק", "יתפלף", לא יקבל טיפול ראוי ולא יפונה בדחיפות לטיפול ראוי. בהקשר זה ניתן בהחלט לומר כי הסיכון המתואר לעיל נכלל במסגרת הסיכונים שנוטל על עצמו מארגן מסיבה המונית שכזו עת מחליט הוא שלא לדאוג לנוכחות של צוות רפואי מיומן, מנוסה ומצויד ולנוכחות אמצעי פינוי – אמבולנס במסיבה.
מעבר לאמור, שאלת בחינת הצפייה של הנאשמים תעשה כאמור במסגרת בחינת היסוד הנפשי – היסוד ההכרתי – המודעות לאפשרות גרימת התוצאה – להלן.
141. יחד עם זאת, כבר עתה אציין, כי אף אם למנוחה היה רקע רפואי מסוים או שזו הושפעה באופן חריג משימוש בסם ולא הצליחה להתאושש בעצמה מה"התפלפות", אין בכך להשליך על עניין הצפיות, שכן "עקרון הגולגולת הדקה" חל בענייננו. הווה אומר, הנאשמים 1-2 "קנו סיכון" שאחד מבאי המסיבה שארגנו יהיה פגיע יותר ולא יתאושש מה"התפלפות" ללא טיפול מיומן ודחוף ופינוי לבית החולים.
בע"פ 6294/11 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.02.2014), פסקה 136 הדגיש בית המשפט העליון:
"… שמי שתוקף קורבן, נוטל על עצמו סיכון כי לקורבן יש "גולגולת דקה", קרי "רגישות", לאו דווקא מחלה או מום, המחישה או מקרבת את התרחשות התוצאה הקטלנית. עיקרון "הגולגולת הדקה" הוא עיקרון מקובל בשיטתנו המשפטית, כאמור גם בגדרי המשפט הפלילי… מאחר שהקורבן לא בחר את תוקפו, התוקף מקבל את קורבנו כמו שהוא, על כל הסיכונים הכרוכים בכך. הסיכון לקיומה של "גולגולת דקה" נתפס כסיכון מדעת, שכן התוקף הכניס עצמו מרצונו החופשי למצב דברים אסור, כאשר נקט אלימות קשה כלפי הקורבן. לפיכך, יישומו של עקרון הגולגולת הדקה בגדרי עבירת ההריגה, אינו עומד בסתירה לדרישת הצפיות הסובייקטיבית של עבירת ההריגה…" (פסקה 136).
דברים אלה יפים בענייננו בהתאמה הנדרשת. מעשה התקיפה שקול למחדל הקשור לפינוי ולטיפול (הן בשלב ההיערכות למסיבה ובעניינו של נאשם 1 גם בשלב המסיבה עצמה). הן העושה והן החודל לא בוחרים לעצמם את הקרבן ועליהם לצפות שיש גם קרבנות בעלי "רגישות" שיכול ותחיש את התוצאה הקטלנית.
היסוד הנפשי
142. בטרם אדרש לשאלת היסוד החפצי של הנאשמים 1-2 יש לעמוד על הוכחת היסוד ההכרתי אצל אלה, דהיינו הוכחת מודעותם לטיב מעשיהם, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה.
יושם אל לב, כי משמצאתי שבעניינו של נאשם 3 לא התגבש היסוד העובדתי, מכוון שבעניינו לא הוכח כי התגבש יסוד "ההתנהגות" בהעדר מחדל מצדו (כזכור, לא הוכח בעניינו מקור נורמטיבי שחייבו לפעול ואשר אותו הפר), הניתוח של היסוד הנפשי יערך בעיקרו בעניינם של נאשמים 1-2 בלבד.
היסוד ההכרתי
143. אין מחלוקת כי מהראיות ניתן ללמוד על כך שנאשמים 1-2 היו מודעים לטיב מעשיהם (מחדלם) ולקיום הנסיבות המקדימות של האירוע– דהיינו לכך שהם מארגנים מסיבת טבע המונית, במקום שבו אין זמינות לטיפול רפואי, מסיבה שבה ידוע שחלק מהמשתתפים נוטלים חומרים פסיכו-אקטיביים, מסיבה שבה ידוע שחלק מהמשתתפים "נזרקים" או "מתפלפים". אין גם מחלוקת שנאשמים 1-2 היו מודעים לכך שלמסיבה לא הוזמן ולא הגיע צוות רפואי מיומן, מנוסה ובעל אמצעי טיפול לרפואה דחופה ואף לא שירותי פינוי רפואי – אמבולנס.
למען הסר ספק, לטעמי הוכח שנאשמים 1-2 היו מודעים לכך עובר לתחילת המסיבה, ומלצער חשדו בכך ועצמו עיניהם מלברר (בהתאם לסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין).
מכל מקום, הוכח כי עם הגעתם למתחם המסיבה, וודאי לפני התמוטטות המנוחה, היו אלו מודעים לכך שאין צוות רפואי מתאים ואמבולנס במקום.
144. לצד זאת, פער בין נאשמים 1-2 קיים ביחס למודעות כל אחד מהם באשר לעיכוב הפינוי של המנוחה, מהשלב שבו הוחלט להפסיק את הפינוי הראשון ולחזור למסיבה ועד לפינוי השני, וביחס למצבה של המנוחה משך אותן שעות.
בעוד שבעניינו של נאשם 1 אין מחלוקת כי זה היה מודע להפסקת הפינוי הראשון, לחזרה למתחם המסיבה, להמתנה במשך שעות במתחם המסיבה כשהמנוחה על הטנדר ולכך שמצבה לא משתפר ומוסיף להיות קשה (נאשם 1 כזכור שהה מעת לעת לצד המנוחה וקיבל עדכונים מעת לעת על אודות מצבה מנאשם 3), הרי שבעניינו של נאשם 2 התמונה היא שונה. בעניינו של נאשם 2 לא הוכח, ודאי לא מעבר לכל ספק סביר, כי זה היה מודע בזמן אמת לכך שהפינוי הראשון לא הושלם, ושהמנוחה הושבה למתחם המסיבה. באופן דומה לא הוכח שנאשם 2 היה מודע בזמן אמת שהמנוחה נותרה בטנדר משך שעות, מבלי לקבל טיפול על-ידי צוות רפואי, מיומן, מנוסה ובעל אמצעים, כפי שלא הוכח שזה היה מודע בזמן אמת שמשך כל אותן שעות מצבה של המנוחה לא השתפר.
145. אכן, וכפי שכבר צוין, ניתן לסבור שבשלב כלשהו שקדם לפינוי השני, נודע לנאשם 2 שהפינוי הראשון לא הושלם ושזו נותרה בטנדר במתחם המסיבה במצבה, אך קשה לשים את האצבע ממתי בדיוק נאשם 2 היה מודע לכך. האם בשלב ההתחלתי, היינו עם החזרה למתחם המסיבה לאחר הפינוי הראשון כטענת המאשימה (לנוכח הקשר הטלפוני בינו לבין נאשם 1, מעמדו במסיבה וההמולה שהייתה סביב המנוחה); האם בשלב מאוחר יותר כשפגש באור? או האם בסמיכות לפינוי השני במהלך הסיטואציה שהתרחשה עם יהודה? כאמור קשה לקבוע ממצא מדויק בעניין, והספק בעניין צריך להיזקף לזכותו של נאשם 2, באופן כזה שיוחלט שנודע לו על כך שהמנוחה לא פונתה ונותרה במצבה אך בסמוך לפינוי השני.
אציין בהקשר זה, כי לא מצאתי לקבל טענת נאשם 2 שנודע לו על אי השלמת הפינוי הראשון והותרת המנוחה במצבה במתחם המסיבה. רק כשנאשם 1 התקשר אליו וביקש ממנו לסגור המסיבה. די אם אפנה בעניין זה להתייחסות נאשם 2 בחקירתו לטענות יהודה, מהן עולה כי נכח ליד המנוחה ויהודה, ולמצער כי ידע על כך שהפינוי הראשון של המנוחה לא הושלם.
146. מכל מקום, לא הוכח כדבעי שנאשם 2 כלל היה מעורב בפינוי המנוחה, לא בפינוי הראשון ולא בזה השני, או כי היה מעורב כלל, ולמצער באופן משמעותי בשיח על אודות פינויה, או כי שהה לצדה של המנוחה לאורך שעות ההמתנה. בכל אלה יש כדי להשליך על מידת מודעתו של נאשם 2 לא רק על הימצאותה במתחם המסיבה כי אם בעיקר לעניין מצבה של המנוחה משך השעות והצורך בפינויה.
הנה כי כן, פער ממשי לנו בין נאשם 1 לנאשם 2 ביחס להיקף הנסיבות הרלוונטיות למידת הסיכון שנלקח, וכפועל יוצא לעניין מידת המודעות בפועל ביחס לאפשרות גרימת התוצאה. בעוד ששני אלה היו מודעים לנסיבות הקשורות להיערכות במסיבה, היינו לכך שלא תהיה נוכחות במסיבה של צוות רפואי מתאים ואמבולנס, ולסיכון הנגזר מכך, הרי שנאשם 1 גם היה מודע לנסיבות נוספות להן נאשם 2 לא היה מודע, קרי לכך שהמנוחה הוחזרה מהפינוי הראשון, נותרה בטנדר משך שעות ארוכות מבלי שחל שינוי במצבה ומבלי שהיא מפונה לקבלת טיפול רפואי מתאים.
מודעות נאשם 1 לנסיבות נוספות אלו מעצימה את הסיכון שזה לקח להתממשות התוצאה האסורה באופן משמעותי, כזה אשר חורג מרשלנות. מן הצד השני, העדר מודעות נאשם 2 לנסיבות אלו, לאורך מרבית זמן ההמתנה משליך על מידת הסיכון שזה לקח ואף על מודעתו בפועל לאפשרות גרימת התוצאה.
גרימת מוות ברשלנות
147. סעיף 21(א) לחוק העונשין מגדיר הרשלנות בהאי לישנא: "רשלנות – אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן הישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד –
שלעניין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור;
שבעבירה שעם פרטיה נמנית תוצאה שנגרמה על ידי המעשה או סכנה העלולה להיגרם בשלו – העושה נטל סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה או לגרימת הסכנה כאמור"
פרופסור ג' הלוי מציין בספרו: "תורת דיני העונשין", כרך ב', עמ' 295 כי: "כאשר אדם נוטל סיכון בלתי – סביר, אין הדבר פסול בהכרח מלכתחילה ואין הדבר אסור בהכרח בכל מצב, אלא הסיכון ייבחן לאור נסיבותיו. ישנן נסיבות, בהן אותו סיכון ייחשב לסביר, בעוד בנסיבות אחרות ייחשב הסיכון לבלתי – סביר". ג' הלוי מתייחס ליסוד הנפשי של הרשלנות בהקשר של המישור ההכרתי – המודעות ומגדיר את הרשלנות כ"מחדל הכרתי". בעניין זה מציין כי "בהתאם לרשלנות, נדרש כל פרט בחברה לקיום סטנדרטים נפשיים אחידים של הכרה במצבים העובדתיים הרלוונטיים של נטילת סיכונים בלתי – סבירים. למעשה, נדרש כל פרט לעשות שימוש ביכולות הנפשיות המצויות בו, ואין הוא נדרש ליצור יכולות נפשיות יש מאין. זוהי תמציתה של הבנת הרשלנות כמחדל הכרתי" (עמ' 296).
ביחס לתיבה "האדם מן היישוב" מציין פרופסור הלוי כי "בדומה לסטנדרט התודעתי של "האדם מן היישוב", המצוי בשימוש המחשבה הפלילית, גם הסטנדרט התודעתי של "האדם מן היישוב" המצוי בשימוש הרשלנות עבר תהליך של סובייקטיביזציה. מילולית מעוגן תהליך זה במילים "בנסיבות העניין" הקבועות בהגדרת הרשלנות… בחינת יכולותיו הנפשיות של האדם מן היישוב "בנסיבות העניין", כלומר כאילו הוא הפרט הספציפי בעל יכולותיו הנפשיות וכיוצא בכך כאמור, עשויה להוסיף לסטנדרט האדם מן היישוב תכונות ועשויה גם לגרוע תכונות הימנו. כך למשל כאשר נדונה אחריותו הפלילית ברשלנות של רופא בעת ביצוע ניתוח, יש לבחון את יכולותיו הנפשיות כ"רופא מן היישוב" בעל המומחיות הרלוונטית, הניסיון הרלוונטי וכיוצא באלה, ואין להסתפק בסטנדרט התודעתי של "האדם מן היישוב" שאינו מתנסה תדירות בביצוע ניתוחים רפואיים (עמ' 311-312).
בהמשך מציין המחבר כי סטנדרט "האדם מן היישוב" כמבואר לעיל, רלוונטי גם במסגרת הרשלנות ביחס לאפשרות גרימת התוצאות (עמ' 315). אך מוסיף כי "בשונה מן הרשלנות ביחס להתנהגות מן הרשלנות ביחס לנסיבות, הרשלנות ביחס לאפשרות גרימת התוצאות מתייחסת לנתון עובדתי נוסף בדמותו של הסיכון הבלתי – סביר. האפשרות ביחס לגרימת התוצאות היא, כאמור, אי – מודעות לאפשרות גרימת התוצאות למרות היכולת הנפשית לגבשה, כאשר אדם מן היישוב יכול היה בנסיבות העניין להיות מודע לאפשרות זו כסיכון בלתי – סביר… סבירות הסיכון היא לעולם תלוית – נסיבות, כך שיש לבחון את הסיכון הספציפי שניטל לעומת המטרה שעמדה בבסיסו… כמעט כל התנהגות אנושית עשויה לגלום במסגרתה סיכון, אולם סבירותו של הסיכון אינה מוחלטת, כי אם תלוית – נסיבות קונקרטיות, כאמור, ונקיטת הסיכון הספציפי תישקל אל מול אי נקיטת הסיכון (עמ' 315-316).
148. ביחס לנאשם 2, נותר אצלי ספק סביר אם לנוכח הנסיבות אליהן היה מודע, התגבשה אצלו גם מודעות בפועל ביחס לאפשרות גרימת התוצאה – מותה של המנוחה. ואולם, משזה היה מודע למחדליו ולנסיבות הקשורות בהיערכות למסיבה, ומשזה נטל סיכון בלתי סביר ביחס לאפשרות התרחשות התוצאה, סבורני שיש מקום לקבוע שהתגבש אצלו יסוד נפשי של רשלנות. זאת, משום שאדם מן הישוב (ואף "מארגן ומנהל מסיבת טבע מן הישוב") יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאפשרות תוצאת מוות של מי ממשתתפי המסיבה במקרה שזה לא יתאושש לאחר התמוטטות או "התפלפות" בעקבות שימוש בסם, כאשר אין במתחם המסיבה צוות רפואי מיומן ובעל אמצעים ואף אין רכב פינוי – אמבולנס.
הסיכון אותו נטל הנאשם 2, כמי אשר השתתף בארגון המסיבה ובניהולה, עת לא דאג לנוכחות של צוות רפואי מיומן ובעל אמצעים ולא דאג לנוכחות של אמבולנס במסיבה היה בלתי סביר בנסיבות העניין. לא הייתה כל מניעה לדאוג לדברים אלה מבעוד מועד, כפי שהדבר נעשה על דרך כלל וכפי שכבר נקבע בנהלי המשטרה והרשויות. הסיכון בענייננו הוא בלתי סביר לנוכח חומרת הסיכון – תוצאת מוות של מי מהנוכחים במסיבה ביחס למטרה שעמדה בבסיסו – קיום מסיבה ואף ביחס ל"עלויות" ושל מניעת הסיכון או צמצומו – עלויות כלכליות, עלויות של זמן או התארגנות וכיוצא באלה שהיו בענייננו זניחות, ודאי אל מול חומרת הסיכון. כפי שפורט לעיל בהרחבה, נאשם 2 היה מעורב עד צוואר בהיבטים שונים של ארגון המסיבה וניהולה באופן כזה שלא ניתן להגדירו כמי שרק סייע לנאשם 1 בארגון המסיבה. נאשם 2 הוא חלק מ"מהמעגל הפנימי" של ארגון המסיבה וניהולה וכזכור גם היה אמור לקבל נתח מרווחיה, היינו היה לו עניין אישי בקיומה. בנוסף, לנאשם 2 גם ידע וניסיון בארגון מסיבות טבע ובצרכים הבטיחותיים, מה שמשליך על מידת הסיכון שנטל על עצמו.
כאן המקום לציין, כי המאשימה עצמה הבהירה בדיון השלמת הסיכומים ש"אם היו מפנים אותה בהזדמנות הראשונה, בהינתן בכל מה שקרה קודם, אז אני חושבת שגם אז אפשר היה להגיש כתב אישום על רשלנות. החזרה הזאת שהם כולם מודעים למצב הזה כפי שהוכח בראיות שהובאו ע"י כל העדים ובעיקר מהחקירה של הנאשמים, היא זאת שהעבירה אותם לרף של קלות הדעת… ההחזרה הזאת של המנוחה לשטח וההשארה שם לאורך כל כך הרבה זמן, מצביעה על נטילת סיכון בלתי סביר שהביא לתוצאה הטרגית. כמו שאמרתי, יכול להיות שגם הפינוי הראשון בסופו של יום היה מביא אותה לאותו מצב אבל אז היינו בעבירה של רשלנות" (עמ' 677 ש' 18 – עמ' 678 ש' 13).
הנה כי כן, אף המאשימה סבורה שלא די במחדלים המוקדמים הקשורים להיערכות למסיבה כדי לבסס אחריות ברמה של קלות דעת, להבדיל מאחריות ברמה של רשלנות.
ודוק, המאשימה לא טענה, ובצדק, לאחריות מכוח ביצוע בצוותא ("זה נכון שזה לא שותפות, לא ייחסנו להם בשום צורה שותפות ולא כוונה שפעלו כצוותא. אנו לא טוענים שהם פעלו בצוותא" [דברי המאשימה בדיון השלמת הסיכומים בעמ' 678 ש' 14-16]).
מן האמור עולה כי, משמצאתי שנותר ספק סביר לעניין מודעות הנאשם 2 בזמן אמת ביחס להחזרת המנוחה אל מתחם המסיבה ולכך שזו נותרה במצבה שעות ארוכות ללא טיפול נאות, לא ניתן להשלים את מודעתו של זה מתוך מודעות נאשם 1 לנסיבות אלו.
149. אצל נאשם 1 להבדיל, התגבשה מודעות למסה קריטית של נסיבות שמצביעה על רשלנות ברמה כזו גבוהה (לא רק להיערכות הלקויה ביותר למסיבה במישור הבטיחותי – רפואי, אלא גם לעצירת פינוי של אדם שהתמוטט ונמצא במצב רפואי קשה, לאי הזמנת פינוי או כוחות רפואיים מקצועיים לאדם הנמצא במצב רפואי קשה במשך שעות, חרף כך שלא חל שיפור במצבו הרפואי הקשה של אותו אדם במשך שעות), עד שמתגבשת בענייננו חזקה לפיה הוא היה מודע בפועל לאפשרות שהמנוחה תמצא את מותה.
נאשם 1 לא סתר חזקה זו בשום צורה שהיא.
בע"פ 7222/19 אלגרגאוי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.10.2021), פסקאות 29-33 התייחס בית המשפט העליון לכך:
"ככל שמדובר במודעות אדם למעשיו, מוכרת במשפט החזקה לפיה "…אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה"…בצד חזקה כללית זו, קיימת בהקשר בו עסקינן – לימוד מודעות לקיומו של סיכון בלתי סביר, חזקה מיוחדת הקושרת בין רמת הרשלנות בפעולתו של אדם לבין המודעות לקיומו של הסיכון. על פי חזקה מיוחדת זו, כאשר רמת הרשלנות הכרוכה בפעילות היא גבוהה, ובוודאי כשהיא מגיעה לכדי "התרשלות רבתי", יש להניח לחובתו של הפועל כי למצער היה מודע להתנהגותו, ובחר לפעול כפי שפעל מתוך מניעים אחרים אשר עמדו לנגד עיניו (וראו ע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 635, 644-645 (1993); ע"פ 5167/05 מג'דוב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 7 (10.10.2005) (להלן: עניין מג'דוב); עניין גבארה, פסקה 17; עניין שלום, פסקה 18; עניין מגידיש, עמ' 93-89; עניין שטרייזנט, פסקה 39). ובלשונו של השופט (כתוארו אז) סלים ג'ובראן בע"פ 467/09 זילברמן נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 13 (2.2.2010) (להלן: עניין זילברמן):
הוכחתה של מודעותו זו של העושה לאפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית כתוצאה ממעשיו נעשית, על פי רוב, בהיעדר יכולת להתחקות אחר צפונות ליבו של אדם, באמצעות הסתמכות על חזקות שבעובדה, המאפשרות ללמוד ממעשיו אודות מחשבתו. חזקה עובדתיות אחת מסוג זה הינה כי אדם מודע למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, התקיימות נסיבותיה ואפשרות התרחשותן של התוצאות הטבעיות הנובעות ממנה. חזקה זו נועדה לאפשר את הוכחתו של רכיב המודעות, בהסתמכה על כך שמטבע הדברים אדם מודע לרוב למשמעות מעשיו ולהשלכותיהם הטבעיות. חזקה נוספת שבעובדה, הנוגעת להוכחתו של היחס החפצי הנדרש במסגרת המחשבה הפלילית, קובעת כי התנהגות המצביעה על התרשלות רבתי מצד העושה מלמדת לכל הפחות על התקיימותו של מצב נפשי מסוג קלות דעת [האסמכתא הושמטה]. שתי חזקות אלו משתלבות במקרים מהסוג הנדון, ליצירתה של מסקנה עובדתית אודות מחשבתו הפלילית של הנאשם…
ויובהר, אין חולק כי החזקה בה מדובר היא חזקה עובדתית (ראו עניין מגידיש, עמ' 93-90), ועל כן יכול הנאשם להתגבר עליה, אם ישכנע כי המצע הראייתי שהונח לפני בית המשפט מעורר ספק סביר בקיומה של מודעות מצדו להתקיימות הנסיבות היוצרות את הסיכון הבלתי סביר …ואולם בהעדר תמיכה בחומר הראיות לסתירת החזקה, ניתן להניח כי נאשם מודע לנסיבות התנהלותו החריגה, באשר המדובר לא ברשלנות סתם, אלא ברשלנות חמורה" (דגש לא במקור, י' ל').
150. כאמור, לנאשם 1 הייתה מודעות למכלול של נסיבות באופן כזה אשר מלמד על מודעות בפועל ולא רק מודעות בכוח לכך שישנה אפשרות שהמנוחה תמצא את מותה.
מכלול התנהגותו של נאשם 1, ובכלל זאת החלטתו לעצור את הפינוי הראשון ולשוב אל מתחם המסיבה, החלטתו שלא לזמן למתחם המסיבה גורם רפואי מוסמך, מיומן ובעל אמצעים ובעיקר החלטתו שלא לפנות את המנוחה משך שעות חרף אי שיפור במצבה הקשה, מלמד על כך שזה נטל במודע סיכון בלתי – סביר לאפשרות גרימת מותה של המנוחה גם אם קיווה שיצליח למנוע תוצאה זו. יישום חזקת המודעות הכללית לפיה אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה, ואף יישום החזקה המשנית של חזקת המודעות בדבר עוצמת הרשלנות ככזו המלמדת כשלעצמה על מודעות, מצדיקים לקבוע במקרה דנן כי התגבשה אצל נאשם 1 גם המודעות לאפשרות גרימת התוצאה.
151. בעניין זה של דרישת המודעות לאפשרות גרימת התוצאה, ראוי עוד לציין, כי אין צורך להוכיח מודעות לדרך המדויקת של השתלשלות האירועים, ודי בכך שהנאשם יהיה מודע לאפשרות כי התנהגותו תגרום לתוצאה הקטלנית (ע"פ 8191/08 גבארה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו, 24.5.2010], פסקה 13), כשבע"פ 1196/99 ממדוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.10.1999) הובהר עוד שאין הכרח שתהיה וודאות לסכנת תוצאת מוות כדי שהיסוד ההכרתי יתגשם, ודי בכך שזו הייתה אחת האפשרויות הצפויות. אומנם שם הדברים נאמרו בהקשר של הפעלת אלימות על גופו של אדם, אך נראה כי הדברים יפים גם בענייננו בהתאמה הנדרשת.
היסוד החפצי
152. כאמור, בענייננו של נאשם 3 מצאתי שהיסוד העובדתי של עבירת ההמתה בקלות דעת לא התגבש (רכיב ההתנהגות), ומשכך לא מצאתי בעניינו להידרש לבחינת היסוד הנפשי;
בענייננו של נאשם 2 אמנם מצאתי שהתגבש היסוד העובדתי של עבירת ההמתה בקלות דעת אך לא מצאתי שהתגבש אצלו יסוד נפשי של "מחשבה פלילית", כי אם של "רשלנות".
להבדיל מאלה, אצל נאשם 1 התגבש היסוד העובדתי ואף נמצא כי היסוד ההכרתי של המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת ההמתה בקלות דעת התגבש בעניינו.
משאלו הם פני הדברים, נותר לבחון את התגבשות היסוד החפצי של המחשבה הפלילית בעניינו של נאשם 1.
153. המאשימה ייחסה לנאשמים יסוד חפצי של פזיזות ברמת קלות דעת. סעיף 20(א) לחוק העונשין הוא שמסווג את רמת המחשבה הפלילית, לרבות של היסוד החפצי ובמסגרת זו קובע כי: "מחשבה פלילית – … ולעניין התוצאות גם אחת מאלה: … פזיזות שבאחת מאלה:
(א) אדישות…;
(ב) קלות דעת – בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען".
את היסוד החפצי של המחשבה הפלילית, ניתן להוכיח באמצעות אמרת נאשם או באמצעות נסיבות חיצוניות של האירוע, לרבות התנהגותו של הנאשם, שיכולות ללמד על הלך נפשו. כך למשל צוין ברע"פ 1201/12 יוסף קטיעי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 09.01.2014):
"ייתכנו מקרים בהם ניתן ללמוד על כוונת המבצע מתוך התנהגות הנאשם ובמקרים אחרים היסוד הנפשי יעלה ממכלול נסיבות האירוע – מעשה הנאשם והתנהגותו לפני, במהלך ולאחר המעשה".
במסגרת זו, ניתן אף לעשות שימוש בחזקות המתבססות על ניסיון החיים והשכל הישר, דוגמת חזקת הכוונה, ולפיה חזקה שאדם מתכוון לגרימת התוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. כוונה זו לא יוחסה לנאשם, היינו אף המאשימה סבורה שנאשם 1 לא התכוון במעשיו להמית את המנוחה, אף שנאשם 1 היה מודע לכך שישנה אפשרות שמעשיו ומחדליו יובילו לתוצאה זו.
154. בענייננו, כפי שציינתי לעיל, נאשם 1 היה מודע למחדליו ולמעשיו, הן בשלב ההיערכות למסיבה והן במהלך המסיבה, ואף היה מודע לנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה.
נאשם 1 (יחד עם נאשם 2) החליטו שלא להיערך באופן ראוי במישור הבטיחותי משלא דאגו לנוכחות של צוות רפואי מיומן, מקצועי ובעל אמצעים, משלא דאגו לנוכחות של רכב פינוי – אמבולנס. בנוסף, נאשם 1, גם לאחר שכבר היה מודע למצבה הקשה של המתלוננת לאחר התמוטטותה , ואשר בעטיו החליט על הפינוי הראשון על אתר, החליט שלא להשלים את הפינוי וחזר לאחור אל מתחם המסיבה עם המנוחה במצבה, החליט שלא להזמין צוות רפואי מיומן ובעל אמצעים למתחם המסיבה לטפל במנוחה, החליט שלא להזמין אמבולנס אל מתחם המסיבה לצורך פינוי המנוחה והחליט להותיר את המנוחה במשך שעות במתחם המסיבה בעודה נתונה במצבה הקשה מבלי שנצפה כל שיפור בו.
אך לאחר שנאשם 3 "שבר את הכלים" ודרש לפנות את המנוחה אל בית החולים, נאות נאשם 1 לעשות זאת והחל בפינויה של המנוחה, אלא שזה היה כבר מאוחר מדי. בכך נטל נאשם 1 סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת מותה של המנוחה. אכן נאשם 1 לא רצה בתוצאה זו, ואף קיווה שזו לא תתגשם (ולראיה השלים את פינויה בפינוי השני ואף יצר קשר עם מד"א במהלך הפינוי), ואולם בכך אין כדי להסיר ממנו אחריות למותה, ברמה של קלות דעת.
על אודות פער זה בין רצונו של נאשם 1 למודעותו לסיכון שנטל ציין פרופ' הלוי בספרו הנ"ל: "קלות הדעת מגלמת פער תודעתי בין חוסר הרצון המודע של האדם שהתוצאות אכן תתרחשנה ובין התנהגותו המודעת שהיא התנהגות מסוכנת באופן בלתי – סביר… אמנם כי כן האדם הספציפי אינו חפץ באופן פוזיטיבי בהתחרשות התוצאות, כפי הנדרש במסגרת הכוונה, ואומנם כי כן, האדם הספציפי אינו אדיש לאפשרות התרחשות התוצאות, כפי הנדרש במסגרת האדישות, אולם המשך מודע של התנהגותו המסוכנת למרות חוסר הרצון בהתרחשות התוצאות מגלם רמה מסוימת של אשם בפלילים, אם כי רמה נמוכה מן הכוונה או מן האדישות" (עמ' 265).
155. להבדיל מעניינו של נאשם 2, אשר סבירות הסיכון שלקח נבחנה אל מול האדם מן היישוב, משלא הוכחה מודעתו בפועל לאפשרות גרימת התוצאה כדבעי, בעניינו של נאשם 1, אשר היה מודע בפועל לאפשרות גרימת התוצאה, בחינת הסיכון שזה לקח נעשית באופן סובייקטיבי, היינו מנקודת מבטו של נאשם 1 עצמו ואין צורך להחיל עליו אמות מידה אובייקטיביות.
סבורני כי דווקא העובדה שנאשם 1 הבין עובר לפינוי הראשון שיש לפעול על אתר לפינויה של המנוחה לבית החולים לנוכח מצבה, היא שמלמדת על כך שהוא לקח סיכון בלתי סביר עת החליט לקטוע את הפינוי הראשון באיבו ולהשיב את המנוחה אל מתחם המסיבה ביודעו שאין במתחם המסיבה צוות רפואי מקצועי, מיומן ובעל אמצעים לטפל בה. העובדה שנאשם 1 החליט שלא להזמין צוות רפואי או אמבולנס לפנות את המנוחה משך שעות ארוכות, כאשר לא נצפתה כל הטבה במצבה, רק מעצימה את חוסר הסבירות של הסיכון שהוא לקח. חוסר הסבירות נמדד כאמור אל מול תכלית הסיכון שהיא קיום מסיבה, תכלית שכלל לא מתקרבת בחשיבותה ובמעמדה לסיכון – מותו של אדם שבילה במסיבה, וזאת כאשר האמצעים לאיון הסיכון ולמצער לצמצומו המשמעותי הם בני השגה וללא "עלויות" משמעותיות לצדם– כאמור השלמת הפינוי לבית חולים בפינוי הראשון, זימון צוות רפואי או אמבולנס למתחם המסיבה ואף יציאה פעם נוספת לפינוי בתוך זמן קצר לאחר החזרה ולא לאחר שעות ארוכות. לחלופין, ניתן היה שלא להתחיל במסיבה כלל עד להגעת צוות רפואי ואמבולנס כאמור.
סיכום המישור המשפטי
156. כפי שפורט לעיל, מצאתי כי בעניינו של נאשם 1 הוכחו כל יסודות העבירה של המתה בקלות דעת. בעניינו הוכח היסוד העובדתי הנדרש, לרבות רכיב ההתנהגות – במחדל והקשר הסיבתי אשר ביחס אליהם הרחבתי את הדיון, והן היסוד הנפשי, לרבות היסוד ההכרתי – מודעות להתנהגות, לנסיבות ואף לאפשרות גרימת התוצאה ולרבות היסוד החפצי, היינו לכך שהיה קל דעת ביחס לאפשרות גרימת מותה של המנוחה.
157. בעניינו של נאשם 2 מצאתי אמנם כי התגבש אצלו היסוד העובדתי של העבירה ואולם לא הוכח לטעמי, מעבר לספק סביר, כי התגבש אצלו היסוד הנפשי הנדרש בעבירת המתה בקלות דעת, היינו היסוד ההכרתי ובפרט המודעות לאפשרות גרימת התוצאה. בעניינו בחנתי את האפשרות החלופית להרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, ומצאתי כי עבירה זו התגבשה בעניינו באשר הן היסוד העובדתי, לרבות הקשר הסיבתי והן היסוד הנפשי של הרשלנות הוכחו בעניינו כדבעי.
158. לא למותר לציין, כי אין מניעה להרשיע את נאשם 1 בעבירת ההמתה בקלות דעת ואת נאשם 2 בעבירת גרימת המוות ברשלנות, תחת עבירת ההריגה שיוחסה להם מלכתחילה בכתב האישום, שכן אשמת נאשם 1 בעבירת ההמתה בקלות דעת ואשמת נאשם 2 בעבירת גרימת מוות ברשלנות הוכחו בפני, ולנאשמים ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן אף מפניהן, והכל בהתאם לסעיפים 184 ו-186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. כן ראו בעניין זה ע"פ 371/08 מדינת ישראל נ' ביטאו (פורסם בנבו, 27.10.2008), פסקה 27.
עוד יצוין, כי המאשימה הודיעה כבר בשלב מוקדם של המשפט כי לנוכח תיקון 137 לחוק העונשין היא תבקש לייחס לנאשמים את העבירה של המתה בקלות דעת תחת עבירת ההריגה שייחסה להם בכתב האישום, כי הצדדים התייחסו בסיכומיהם בכתב ואף בדיון השלמת הסיכומים לעבירה זו וכי ממילא יסודות עבירת ההמתה בקלות דעת חופפים ליסודות עבירת ההריגה שבוטלה למעט השוני ברוחב היסוד החפצי.
באופן דומה, הצדדים התבקשו להתייחס במפורש בסיכומיהם לשאלת אפשרות הרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, וככלל התגוננות מפני אישום בעבירה של הריגה (או כיום בעבירה של המתה בקלות דעת) טומנת בחובה גם התגוננות מפני הרשעה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. לעניין זה ראו למשל ע"פ 2456/06 בוכמן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.9.2007), פסקה 26.
159. באשר לנאשם 3 נקבע כי בעניינו לא הוכח שהיסוד העובדתי התגבש, במובן זה שלא הוכח רכיב ההתנהגות הנדרש לעבירת ההמתה. כזכור בעניינו רכיב ההתנהגות בוסס על מחדל, דהיינו על כך שזה לא העניק למנוחה טיפול רפואי מקצועי, וכתוצאה מכך לא אפשר לה לקבל טיפול רפואי מקצועי, כי זה לא התריע בפני איש שאין ביכולתו לטפל במנוחה וכי לא פעל לפינוי מהיר של המנוחה (עובדה 30 לכתב האישום), ואולם לא שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי בעניינו נמצא מקור נורמטיבי שיכול היה לבסס את חובתו לפעול באופן אחר, מה עוד שלא שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי נאשם זה לא ניסה לזרז את הפינוי של המנוחה. כזכור שוכנעתי שהנאשם 3 פנה פעם אחר פעם לנאשם 1 בעניין פינוי המנוחה, אך זה מסר לו שפינוי או עזרה בדרך אל מתחם המסיבה, ועובדה זו יכולה להסביר מדוע ניתן לסבור שנאשם 3 השתהה או לא היה מספיק החלטי בפינוי המנוחה על אתר באמצעות רכב פרטי. לא למותר להזכיר אף את החשש מפני ה"אפקט המצנן" אשר הוזכר לעיל.
160. מעבר לכל האמור, מוצא אני להבהיר כי אף אם הייתי משתכנע שיסודות עבירת המתה כזו או אחרת התגבשו בעניינו של נאשם 3, ספק בעיני אם נכון היה להטיל עליו אחריות פלילית וזאת לנוכח החלטת המאשימה שלא להגיש כתב אישום כנגד אור ובעיקר כנגד אשורוב.
כזכור, הוכח שגם לשני אלה הייתה הכשרה רפואית, הוכח כי שני אלה היו מעורבים בפינוי המנוחה (שני אלה היו על הטנדר בעת הפינוי הראשון), הוכח כי שני אלה השיאו עצות לנאשם 1 בעניין הצורך בפינוי המנוחה ואופן הטיפול בה, ונאשם 1 אף העיד שהסתמך על שלושת אלה בקבלת החלטותיו, כאשר מבחינתו אשורוב הוא זה שהיה בעל הסמכות הרפואית במסיבה (טענה שלא מצאתי לקבוע ביחס אליה ממצא עובדתי). בנסיבות האמורות, דומני כי סיום המשפט בהטלת אחריות פלילית אך על נאשם 3, אשר כמו אור ואשורוב עבד כשכיר במסיבה, מבלי שאור או אשורוב כלל הועמדו לדין, כאשר גם ביחס לגרסאותיהם עלו תהיות בלשון המעטה, היה עלול לעמוד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
ודוק, אינני מבקש לומר כי היה מקום להגיש כתב אישום כנגד אור או כנגד אשורוב, או לקבוע כי נפל פגם כזה או אחר בהתנהלותם במהלך המסיבה. כל שהבהרתי הוא שספק בעיניי אם היה מקום להבחנה בין נאשם 3 לבינם.
דברים אלו נאמרים מעבר לנדרש, שכן מצאתי שנותר הספק הסביר באשמתו של נאשם 3, ולכן אין מקום להרחיב בטענת ההגנה מן הצדק שנטענה.
סוף דבר
161. חבורה של צעירים יוצאת לרקוד ולבלות. שלא כדרך הטבע, מוצאת צעירה את מותה במסיבה.
מצאה טוהר דוד זיכרונה לברכה את מותה. כמה כאב, כמה מיותר.
162. בסופה של הכרעה מוצא אני לקבוע שנאשם 1 אחראי למותה של המנוחה, ולנוכח המפורט לעיל הנני מרשיעו בעבירה של המתה בקלות דעת, עבירה לפי סעיף 301ג' לחוק העונשין;
מוצא אני לקבוע שנאשם 2 אחראי אף הוא למותה של המנוחה, ולנוכח המפורט לעיל הנני מרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין.
להבדיל, מוצא אני לקבוע שנאשם 3 לא אחראי למותה של המנוחה, ולנוכח המפורט לעיל הנני מזכה אותו מחמת הספק מעבירה של המתה בקלות דעת, עבירה לפי סעיף 301ג' לחוק העונשין.
ניתנה היום, י"א ניסן תשפ"ב, 12 אפריל 2022, במעמד הצדדים.
יובל ליבדרו, שופט
