בפני
כבוד השופט אלעד לנג
תובעות
1. תל"ם – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (ע"ר)
2. התנועה המסורתית
ע"י ב"כ עוה"ד עו"ד אורלי ארז לחובסקי ואורי נרוב
נגד
נתבעת
חברת ערוץ ישראלי יהודי בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עו"ד יגאל דנינו
פסק דין
לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים, התשס"א- 2000 (להלן: "חוק איסור הפליה").
עניינה של התביעה בטענות התובעות כי ערוץ הטלוויזיה הייעודי למורשת ישראל שהקימה והפעילה הנתבעת ב"ערוץ 20" (להלן: "הערוץ") נהג בתקופה שמיום תחילת שידורי הערוץ (אוגוסט 2004) ועד למועד הגשת התביעה (יוני 2018) בהפליה אסורה של התובעות ושל הציבור המזדהה עם השקפת עולמן של התובעות, בכך שהדיר באופן מוחלט משידורי הערוץ תכנים התואמים את השקפתן הדתית. התובעות הנן עמותה המאגדת את מוסדותיה וקהילותיה של היהדות הרפורמית בישראל, הפועלת כחלק מארגון גג המאגד את הקהילות הרפורמיות והליברליות בעולם (הנתבעת 1) ועמותה המאגדת את מוסדותיה וקהילותיה של היהדות הקונסרבטיבית בישראל (הנתבעת 2).
עיקר העובדות הרלוונטיות לתביעה
בחודש אוגוסט 2014 החלה הנתבעת את שידורי הערוץ, לאחר שזכתה במכרז שפרסמה המועצה לשידורי כבלים ושידורי לווין (להלן: "המועצה") בשנת 2012 אשר העניק לה "רישיון מיוחד למשדר ערוץ ייעודי למורשת ישראל" לתקופה ראשונה של 10 שנים, הניתנת להארכה בתנאי הרישיון (רישיון השידור צורף כנספח א' לכתב התביעה, להלן: "רישיון השידור").
רישיון השידור מכוחו פעלה הנתבעת קבע, בין היתר, הוראות שונות הנוגעות לאופי הערוץ והשידורים שיכללו בו ולפיכך, למרות אורכם של הדברים, אביא להלן מספר הוראות רלוונטיות לענייננו:
4.1. פרק ה' לרישיון השידור שכותרתו "תוכן השידורים" קבע, בין היתר, כדלקמן (ההדגשות הוספו, א.ל.):
"29. אופי הערוץ והשידורים
29.1 הערוץ נשוא רישיון זה יהיה ערוץ ייעודי למורשת ישראל, המיועד לציבור בישראל, במתכונת של ערוץ טלוויזיה כללי לכל המשפחה.
29.2 שידורי הערוץ יקיפו מגוון רחב של נושאים, הקשורים למורשת ישראל, לדת היהודית, להיסטוריה, לתרבות ולמסורת של העם היהודי בתפוצות ובמדינת ישראל, בהתחשב בהוויה התרבותית והחברתית של הציבור היהודי על כל מרכיביו, זרמיו וגווניו, במדינת ישראל ובתפוצות.
29.3 בשידורי הערוץ תינתן במה לאמנים, ליוצרים וליצירה המקורית במדינת ישראל, במכלול רחב של תחומים התואמים את אופי הערוץ וייעודו.
…
29.5 שידורי הערוץ ייתנו מענה הולם לייעוד המיוחד ולמאפיינים שנקבעו בסעיף זה ויכללו מגוון של תכניות, התואמות את אופי הערוץ וייעודו, מבחינת לוח השידורים, מתכונת התכניות ונושאיהן.
…
29.8 מבלי לגרוע מהוראות סעיף 6כה' לחוק ומהגבלות רישיון זה, בעל הרישיון לא ישדר שידורים שיש בהם-
…
29.8.4 הטפה לאמונה מסוימת או דעה מסוימת.
29.9 בכפוף לכל דין, בעל הרישיון ישמור בשידוריו על עקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, לרבות הזכות לבטא דעות חריגות ולא אהודות.
29.10 בכפוף לכל דין, בעל הרישיון לא יימנע מלשדר מידע שקיים עניין ציבורי בשידוריו. מובהר, כי אין באמור כדי לפגוע בעצמאות השיקולים המקצועיים של הדרג המקצועי של בעל הרישיון בקביעת תכני השידורים.
33. איזון, אמינות, אתיקה והוגנות בשידורים
33.1 בשידורי הערוץ יינתן ביטוי להשקפות השונות הרווחות בחברה הישראלית, ולמרקם התרבותי של הציבור במדינת ישראל, על כל מרכיביו וגווניו, תוך שמירה על ערכי דמוקרטיה והומניזם.
…
33.3.2 בשידורים בנושא דת, מסורת ומורשת לא יוצגו עמדות או מידע, אשר יש בהם זלזול באמונה ובקיום חובות של דתות, כתות, עדות או קבוצות בחברה, לרבות קבוצות דתיות אחרות.
33.3.3 בשידורים בנושאי דת, מסורת ומורשת יעשה כל מאמץ על מנת להבטיח כי אמונה או פולחן דתי של קבוצות דתיות יוצג באופן הוגן, מדויק ובהקשר הולם".
4.2. נספח ג' לרישיון אשר עסק בנושא "מתכונת ואפיון הערוץ" קבע, בין היתר, כדלקמן:
"1.3 הערוץ ייתן ביטוי למגוון דעות, גישור וזרמים שונים בציבור, לאורך הקשת הדתית-חילונית: עדות, מסורות, גברים ונשים, וותיקים ועולים חדשים, תושבי הפריפריה והכרך, זרמים ותנועות.
הערוץ יקפיד על קיום דיון פלורליסטי, בו יינתן ביטוי למגוון השקפות בחברה ולבעלי תפיסות מנוגדות (בנושאים כמו גיוס בחורי ישיבות, מעמד האישה, תחבורה בשבת, מסחר בשבת וגם תפיסות מדיניות סותרות), תוך מתן כבוד לעמדות השונות ולנציגיהן.
2. עקרונות מנחים
…
2.3. קיום דיון פלורליסטי ומתן ייצוג הוגן למגוון הדעות וההשקפות בחברה הישראלית".
במהלך שנות שידוריו של הערוץ, ובפרט בשנים 2015-2018, נערכו מספר רב של פניות מטעם נציגי התובעות אל הנתבעת בהן התלוננו התובעות על הדרתם המוחלטת של תכנים המזוהים עם השקפת עולמן משידורי הערוץ, תוך שקבלו על כך שפניות שנערכו אל נציגי הערוץ בבקשה לשלב תכנים ומרואיינים המזוהים עם השקפת עולמן נענו בדחייה או בהתעלמות (ראה במיוחד נספחים ד'-ו', ח', ט"ו-ט"ז, י"ח-י"ט לכתב התביעה). במקביל לכך, פנו התובעות במספר הזדמנויות אל המועצה ושטחו תלונותיהן אודות התנהלות הנתבעת האמורה בטענה כי זו מהווה הפרה, בין היתר, של תנאי רישיון השידור ושל הדין האוסר על הפלייה (ראה, למשל, נספחים ז', ט', י"ג, י"ד, כ' לכתב התביעה). בתגובותיה אל המועצה, הכחישה הנתבעת את המיוחס לה וטענה כי בחירת תכני שידוריה נעשים באופן ענייני (ר' נספח ט' לתצהיר ד"ר הס).
ביום 1.3.17 נערכה פגישה בין נציגי התובעות, יועמ"ש הנתבעת ויו"ר המועצה, ד"ר יפעת בן חי שגב, בה נקבע כי במהלך חודש מרץ 2017 יבחנו שידורי הערוץ אל מול טענות התובעות.
ביום 14.5.17 הודיעה המועצה כי החליטה לפתוח בהליך הפרה נגד הנתבעת בשל כך שנמצא בבדיקה שנערכה על ידה בחודש מרץ 2017 כי התקיים "ייצוג חסר" בשידורי הערוץ לזרמים שאינם אורתודוכסיים, בניגוד לחובות המוטלות על הנתבעת בתנאי רישיון השידור (נספח כ"ד לכתב התביעה).
ביום 17.7.17 הגישו התובעות עתירה לבית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, במסגרתה עתרו לחייב את המועצה ומשרד התקשורת להורות לנתבעת לחדול מהדרתה את התובעות משידורי הערוץ, להטיל על הנתבעת עיצום כספי בשל התנהלותה האמורה ובאם לא תתקן דרכיה- לבטל או להתלות את רישיון השידור לנתבעת (בג"צ 5771/17 התנועה ליהדות מתקדמת ואח' נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין ואח', ר' נספח 2 לכתב ההגנה).
ביום 8.8.17 החליטה המועצה להטיל על הערוץ עיצום כספי בסך 100,800 ש"ח בשל אי-עמידתו בתנאי הרישיון בכל הנוגע לייצוג זרמים שאינם אורתודוכסיים בשידורי הערוץ (ראה נספחים כ"א ו-כ"ה לכתב התביעה).
ביום 19.2.18, בעקבות תיקון חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס' 44), התשע"ח-2018 עברו הערוצים הייעודיים שקיבלו את רישיונותיהם לפי חוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982, ובכללן הערוץ, לפיקוח תחת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (להלן: "הרשות השנייה") וניתנה להם אפשרות להפוך לבעלי רישיונות זעירים לפי חוק הרשות השנייה. בהמשך לכך, ביום 7.3.18 הוענק לנתבעת רישיון לשידורי טלוויזיה כבעל רישיון זעיר.
ביום 9.5.18, על רקע השינויים הרגולטורים האמורים, נמחקה עתירת התובעות לבג"צ ונקבע כי התובעות נדרשות להגיש עתירה חדשה ככל שתהיה לכך עילה, אך זאת לאחר מיצוי הליכים מתאימים לפני מועצת הרשות השנייה (ר' נספח 3 לכתב ההגנה).
פניות שנערכו מטעם התובעות אל הרשות השנייה בנושא המשך התנהלותה האמורה לא הובילו לתוצאה אשר הניחה את דעת התובעות (ר' נספחים כ"ז-כ"ט לכתב התביעה), או אז הגישו התובעות לבית המשפט את התביעה שבפני.
טענות הצדדים וראיותיהם
התובעות טוענות כי ממועד התחלת שידורי הערוץ ועד למועד הגשת התביעה שבפני משודרים שידורי הנתבעת "על טהרת היהדות האורתודוכסית תוך הדרה מוחלטת ומכוונת של הזרמים הרפורמי או הקונסרבטיבי" (ס' 11 לכתב התביעה). בתוך כך נטען כי במשך התקופה האמורה (כ-4 שנים) נמנעה הנתבעת מלשלב בשידורי הערוץ תכנים המייצגים את השקפת התובעות ואף לא אפשרו הופעתם של אף רב או רבה רפורמיים או קונסרבטיביים, להוציא ראיון אחד ויחיד שנערך ביום 8.5.17 עם הרב הקונסרבטיבי יוסף קליינר, אשר אף הוא התנהל "באופן המבזה עמוקות את הרב קליינר, את התובעות ואת כלל הציבור המזוהה עימן" (ס' 11 לכתב התביעה). התובעות מוסיפות כי מספר רב של פניות נציגי התובעות אל גורמים שונים אצל הנתבעת בבקשה שישלבו תכנים המזוהים עם השקפת התובעות נענו בשלילה, או שלא נענו בכלל, כאשר במספר הזדמנויות הועברו אל נציגי התובעות מסרים ברורים לפיהם אין בכוונת הנתבעת להיענות לבקשותיהן משהן אינן תואמת את האידיאולוגיה לפיה פועל הערוץ. התובעות מפנות בטיעוניהן להליכים הממושכים שהתנהלו אצל המועצה בעקבות תלונות שהגישו התובעות בעניינים אלה ומצביעות על כך שחרף העובדה שהמועצה קיבלה את טענות התובעות בתלונתן לאחר שערכה בחינה עצמאית של הדברים והטילה על הנתבעת עיצום כספי – לא היה בכך כדי להביא לתיקון התנהלותה של הנתבעת אשר המשיכה להדיר תכנים המזוהים עם השקפת עולמן של התובעות משידורי הערוץ. כן מציינות התובעות כי נאלצו להגיש את תביעתן לנוכח אי-הטיפול המספק של רגולטורי הנתבעת בהתנהלות המפירה מצדה, אשר לא פסקה גם לאחר שהוטל עליה העיצום הכספי האמור וגם לאחר שקיבלה רישיון זעיר לשידורי טלוויזיה בשנת 2018.
הנתבעת מכחישה וכופרת בטענות התובעות. לטענתה בתביעתן מבקשות התובעות לעשות שימוש לא ראוי בחוק איסור הפליה לצורך מאבקן הפוליטי-אידאולוגי, ארוך השנים, בין הממסד הרפורמי לממסד הדתי. לטענתה, התובעות מייצגות "ציבור קטן ביותר" אשר "אינו עולה על 0.3% מהאוכלוסייה הדתית" ואשר אינו מוכר באופן רשמי על ידי מדינת ישראל, כאשר אין אפשרות לערוץ טלוויזיה לחלק את זמן השידור שלו בין כל הזרמים השונים הקיימים ביהדות, ובפרט בין זרמים "זניחים" (ר' פרקים ב(3) וב-ב(4) לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת, על ערוץ טלוויזיה בעולם המודרני החובה והצורך לשקול שיקולי עריכה ענייניים בשידור תכניו, ודרישת התובעות לתת ביטוי לכלל הזרמים ביהדות מקימה קושי אינהרנטי, במיוחד משמדובר בערוץ אשר פונה לקהל מסוים, שאינו מעוניין בהכרח לצפות בתכנים המנוגדים להשקפתו. בתוך כך טוענת הנתבעת כי שיקולי הנתבעת לגבי אילו תוכניות לשדר בערוץ אינם מפלים, אלא מהווים אבחנה מותרת על פי הדין (ר' פרק ד(2) ו-ד(6) לכתב ההגנה). כן טוענת הנתבעת כי היא פועלת במסגרת שיקול הדעת הרחב שהקנה לה רישיון השידור, הדומה בדרישותיו לדרישות המטלות על ערוצים אחרים, שאינו מחייב אותה לעמוד בדרישות קשיחות ומוגדרות למתן ייצוג לזרמים כאלה ואחרים, להם ממילא אין זכות מוקנית להצגת השקפותיהם בערוץ (ר' פרקים ד(3) ו-ד(4) לכתב ההגנה). כן טוענת הנתבעת כי ניסתה בעבר לתת ביטוי ראוי לזרם הרפורמי אך לא זכתה לשיתוף פעולה ממרואיינים פוטנציאליים (ס' 39 לכתב ההגנה). הנתבעת מוסיפה כי התובעות מנועות מלנהל התביעה דנא לנוכח כך שביום 17.7.17 הגישו עתירה לבג"צ, במסגרתה נכללו אותן טענות המועלות בתובענה דנא, כאשר עתירה זו נמחקה בשל שינויים רגולטוריים שחלו באותה עת ותוך שמירת זכותן של התובעות לעתור מחדש לבג"צ לאחר מיצוי הליכים מול הרשות השנייה (בג"צ 5771/17 הנ"ל). בתוך כך נטען כי התובענה דנא הנה בבחינת "פורום שופינג" בניסיון לעקוף את הבג"צ (ר' סעיף 47 לכתב ההגנה). כן טוענת הנתבעת כנגד ה"כפילות" שבפיצוי המבוקש על ידי התובעות, משלדידן העובדה כי נכללו בתביעה שתי תובעות – אין משמעה כי ניתן לתבוע פיצוי סטטוטורי לכל אחת מהן בנפרד.
להוכחת טענות התובעות העידו מטעמן ד"ר יזהר הס – אשר שימש כמנכ"ל התובעת 2 בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הגב' שרון בניאן – אשר שימשה כדוברת התובעת 2 בזמנים הרלוונטיים לתביעה וחה"כ דהיום מר גלעד קריב – אשר שימש כמנכ"ל התובעת 1 בזמנים הרלוונטיים לתביעה. מטעם התובעות העידו מר בועז גולן – עורך תוכן ומגיש תוכניות בנתבעת ומר אבי שמיט – מנכ"ל הנתבעת. אל עדויות עדים אלה והמסמכים שהוגשו מטעמם, אתייחס ככל שיידרש בהמשך.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהוגשו מטעמם, אני קובע כי התובעות הוכיחו את תביעתן על פי חוק איסור הפליה ומכאן שהתובעות זכאיות לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 5 לחוק איסור הפליה. להלן אבאר החלטתי:
ג.1. זכות התובעות להגשת תביעה לפי חוק איסור הפליה
בחינת טענות הנתבעת בדבר היעדר זכותן של התובעות להגשת התובענה דנא ולקבלת סעד מכוחו, מעלה כי יש לדחות טענות אלה, משלא נמצא להן כל בסיס בדין. אבאר עמדתי זו:
חוק איסור הפליה נועד, על פי מטרתו המוגדרת, לקדם את השוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים (ס' 1 לחוק איסור הפליה). זאת עושה החוק באמצעות הקביעה כי מעשה או מחדל בניגוד לחוק מהווים עוולה אזרחית המקנה לתובע בהליך זכות לפיצוי כספי, בין היתר, ללא הוכחת נזק (ס' 5 לחוק איסור הפליה). לשונו של החוק אינה כוללת כל מגבלה על הגשת תביעה וקבלת סעד מכוחו לתובע העומד בתנאי החוק ומתן פרשנות שכזו להוראות החוק גם אינה מתיישבת עם התכלית האמורה שנועד החוק להגשים (ראה והשווה הדברים שנאמרו בפסקאות 21-25 לפסק הדין בעניין רע"א 8821/09 פבל פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (16.11.2011)). מכאן שאין מקום להציב בפני תובע מכח החוק דרישה כי יקדים וימצה את זכויותיו באמצעים אחרים, בטרם יגיש תביעה מכח החוק, כפי המבוקש על ידי הנתבעת.
ואכן, בפסיקת בתי המשפט נקבע כי קיומן של אפשרויות משפטיות נוספות לקבלת סעדים בטענת הפליה אסורה, לרבות סעדים במישור המנהלי והחוקתי, אינה מוציאה את האפשרות לקבלת סעדים מקבילים במישור האזרחי. זאת, בין היתר, משנקיטה במישורים אחרים, שאינם אזרחיים, מופנית בהכרח כלפי גורמים שונים (ר' פסקה 28 לפסק דינו של כב' השופט דנציגר ב-רע"א 6897/14 רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך – פורום נשים דתיות (9.12.15), להלן: "קול ברמה"). כך גם בענייננו, הסעדים להם עתרו התובעות בעתירה שהגישו לבג"צ בטענה להתנהלות מדירה מצד הנתבעת, הופנו כולם כלפי הרגולטור דאז של הנתבעת – המועצה ומשרד התקשורת – כשסעדים אלה התבקשו על יסוד סמכויותיהם של גורמים מנהליים אלה לפעול מכח חוק התקשורת ורישיון השידור של הנתבעת (ר' סעיפים 1-3 בעמוד 1 לנספח 2 לכתב ההגנה). עוד נקבע בפסיקת בתי המשפט כי תביעה אזרחית שסעד כספי מבוקש בצדה מהווה כלי אכיפתי משמעותי ויעיל, בפרט כשאין די בסנקציות המינהליות המתבקשות במקביל (ר' פסקה 34 ל-ע"א 5378/11 ארתור פרנק נ' אולסייל (22.9.2014) בו נאמרו הדברים בהקשר של יעילות הגשת תובענות ייצוגיות מקום בו הסנקציות המנהליות אינן מספקות לצורך הרתעה וראה גם פסקה ה(5) ל-רע"א 9615/05 אירית שמש נ' פוקצ'טה בע"מ (5.7.06) שם נאמרו הדברים בהקשר של יעילות הגשת תביעות אזרחיות לפיצוי בגין עישון במקומות ציבוריים, חלף ה"כבדות והאיטיות" הכרוכה בביצוע פעולות רשויות האכיפה. עוד ראה פסקה 78 לפסק הדין בעניין קול ברמה שם הובהר כי גם במקרים בהם ההליכים הרגולטורים נשאו פרי – איך בכך כדי לחסום תביעות פיצויים בגין עוולות העבר). כך גם בעניינו, לטענת התובעות, אליהן אתייחס בהמשך, הנתבעת המשיכה והפלתה את הנתבעות גם חרף ההליכים המנהליים שננקטו נגדה על ידי המועצה על אף שאלו כללו הטלת עיצום כספי בסך של 100,000 ש"ח. מכאן גם בענייננו אין מניעה לאפשר לתובעות לנקוט גם בהליכים אזרחיים לצורך אכיפה יעילה של חוק איסור הפליה, בין אם ההליכים המנהליים בהם נקטה נשאו פרי ובין אם לאו.
עוד אוסיף כי לא מצאתי הצדקה לדחות את תביעת התובעות בטענה כי הן עושות שימוש בחוק איסור הפליה לצורך שירות מאבקן הפוליטי-אידיאולוגי עם הממסד הדתי המסורתי. מעבר לעובדה כי מדובר ב"טענת אווירה" שלא הובאה להוכחתה כל ראייה שהיא (חרף כך שהוכחשה על ידי התובעות) הרי שבחינת זכאותן של התובעות לקבלת פיצוי נבחנת בהכרח באופן ענייני על פי הוראות חוק ההפליה, כך שזכאותן לקבלת פיצוי מכח החוק אינה רלוונטית לשאלה אם הדבר משרת או לא משרת מטרה נטענת אחרת. על כך אוסיף כי גם אם אניח כי תביעה מכח החוק משרתת את מטרתן הנטענת של התובעות, הרי שלא מצאתי כל פסול בניהול "מאבק פוליטי-אידיאולוגי" באמצעים משפטיים כגון הגשת תביעה מכח החוק.
סיכומה של נקודה: לא נמצא בסיס לטענה לפיה התובעות אינן רשאיות לתבוע פיצויים כספיים מכח חוק איסור הפליה בשל כך שהדבר נועד לשרת את מאבקן הפוליטי-אידיאולוגי או בשל אי-מיצוי של הליכים אחרים, לרבות באמצעות הגשת עתירה לבג"צ או הליכים אל מול רגולטור הנתבעת (הרשות השנייה דהיום).
ג.2. חובת הנתבעת לתת ביטוי גם להשקפת עולמן של התובעות
בעניין זה אני סבור כי חלה על הנתבעת חובה לתת ביטוי הוגן גם להשקפת עולמן של התובעות בשידורי הערוץ, ואין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה לא חלה עליה חובה לשלב בשידוריה תכנים רפורמיים, קונסרבטיביים ופלורליסטיים (כנטען בס' 7 ופרק ב(3) לכתב ההגנה. כן ראה, למשל, סעיף 8 לתצהיר מר אבי שמידט, מנכ"ל הנתבעת).
מסקנתי זו מבוססת בראש ובראשונה על המסמך המכונן מכוחו הוקם הערוץ ומכוחו פעלה הנתבעת – הוא רישיון השידור. רישיון השידור, אשר חלקים רלוונטיים ממנו צוטטו בהרחבה לעיל, קבע במסגרתו, במפורש, את אופי הערוץ שיוקם על ידי הנתבעת ואת אופי השידורים שיכללו בו, תוך התייחסות לתוכן השידורים ולמתכונתו. בתוך כך, קבע רישיון השידור כי על הנתבעת לנהוג באופן פלורליסטי, תוך התחשבות בהוויה התרבותית והחברתית של הציבורי היהודי "על כל מרכיביו, זרמיו וגווניו, במדינת ישראל ובתפוצות" (ס' 29.2 לרישיון); כן נקבע כי על הערוץ לתת במה לאמנים וליצירות, כמו גם לכלול מגוון של תכניות התואמות את אופיו וייעודו האמור של הערוץ (ס' 29.3 ו-29.5 לרישיון); כן נקבע כי בשידורי הערוץ נדרש לתת ביטוי להשקפות השונות והרווחות בחברה הישראלית על כל מרכיביו וגווניו (ס 33.1. לרישיון) וכי על הנתבעת לעשות כל מאמץ על מנת להבטיח כי אמונה של קבוצת דתיות תוצג באופן הוגן, מדויק ובהקשר הולם (ס' 33.3.3 לרישיון). עוד נקבע באשר למתכונת ואפיון הערוץ כי על הנתבעת לתת "ביטוי למגוון דעות, גישור וזרמים שונים בציבור, לאורך הקשת הדתית-חילונית: עדות, מסורות, גברים ונשים, וותיקי ועולים חדשים, תושבי הפריפריה והכרך, זרמים ותנועות…תוך הקפדה על דיון פלורליסטי, בו יינתן ביטוי למגוון השקפות בחברה ולבעלי תפיסות מנוגדות" (ס' 1.3 ו-2.3 לנספח ג' לרישיון).
הנה כי כן, לנתבעת בפירוש לא ניתנה "יד חופשית" להקים ערוץ תקשורת מסחרי כאוות נפשה במסגרתו היא חופשיה לשקול שיקולים מסחריים גרידא, אלא נקבעו לה כללים, גבולות וקווים מנחים להקמת הערוץ ולהפעלתו – באופן המכוון ומכתיב את פעילות הערוץ. כך, המסמך המכונן והמתווה את פעולתו של הערוץ הקים כלפי הנתבעת חובה לנהוג בפלורליזם ולתת ביטוי וייצוג הוגן לאמונות דתיות לאורך הקשת הדתית-חילונית. משמעות הדברים היא שהנתבעת נדרשה על פי רישיון השידור לבנות ולתכנן באופן אקטיבי את תכנית ואופי שידוריה באופן מגוון ופלורליסטי, כך שישמע קולם גם של קבוצות אחרות ושונות מקול הרוב האורתודוכסי.
זהו הרישיון בו זכתה הנתבעת וזה המנדט מכוחו היא הקימה את הערוץ ומכוחו היא נדרשת לפעול. לכן, לא ניתן לקבל את טענות הנתבעת לפיהן שיקולים כלכליים-מסחריים גרידא, בדבר אי-פופולריות הצגת תכנים "אחרים" ו"שונים" יפגעו בהישרדותו הכלכלית של הערוץ, או כי קהל צופייה אינו מעוניין בצפייה בתכנים "קונטרברסיאליים" – מקום בו במפורש נדרש ברישיון השידור לתת ביטוי גם "לבעלי תפיסות מנוגדות" (2.3 לנספח ג' לרישיון).
בבחינת למעלה מן הנדרש, אוסיף כי אני סבור שהחובה שחלה על הנתבעת להציג עמדות מגוונות בשידוריה "לאורך הקשת הדתית-חילונית" (בהשאלה מרישיון השידור) טמונה גם בעצם העובדה שהנתבעת זכתה להקים ולשדר "ערוץ מורשת" בהיותו משאב ציבורי שהוקצה לה מטעם מדינת ישראל (משרד התקשורת) המופנה אל כלל הציבור בישראל ובעולם. משמע, גם אלמלא הוראותיו המפורשות של רישיון השידור, מעצם העובדה כי הנתבעת קיבלה לידיה מהמדינה זכות מונופוליסטית על משאב ציבורי, חלה עליה חובה לתת במסגרתו מענה, ולמצער התייחסות נאותה, לקהל צופי הערוץ בארץ ובעולם, כאשר ברי כי לא כולם מחזיקים בהכרח באותן דעות אורתודוכסיות בהן מחזיקה הנתבעת. חובה שכזו הנה נגזרת ישירה של הזכות לשיווין, צדק והגינות (ראה והשווה פסקה 49 לפסק-הדין בעניין קול ברמה; פסקה 18 לפסק-הדין בעניין פרוז'אנסקי לעיל; וראה גם ע"א 239/92 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' משיח, פ"ד מח(2) 66 ו-ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464). עוד אזכיר בהקשר זה כי בפסיקת בתי המשפט כבר נקבע כי הפליה על בסיס השתייכותו של אדם לקבוצה מסוימת נושאת בחובה מסר של דחייה כלפי מאפיין הטבוע בזהותו של האדם – ולפיכך פוגעת בכבודו של האדם (ר', למשל, פס"ד בעניין בג"צ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94). החובה לשמור על כבודו של אדם הנה, כידוע, בעלת מעמד חוקתי, אשר אין פוגעים בה אלא בחוק העומד בתנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
בתוך כך, אני רואה לדחות את טענת הנתבעת לפיה שיקוליה בבחירת תכני הערוץ מהווים "אבחנה מותרת" על פי הדין, שכן, כאמור לעיל, ההפליה המיוחסת לנתבעת לא רק שאינה מתחייבת מאופיו או ממהותו של השירות הציבורי הניתן על ידי הנתבעת, אלא שהיא אסורה בפירוש על פי אופיו ומהותו של שירות זה – הן בהתאם לתנאי רישיון השידור והן בהתאם להוראות הדין.
הנה כי כן, על הנתבעת חלה חובה מפורשת לתת ייצוג לעמדות אחרות ושונות הן מכח רישיון השידור מכוחו היא פועלת והן מכח זכויות ועקרונות מקובלים במשפט – עקרון השוויון, הצדק וההגינות וזכות האדם לכבוד.
בהתייחס לטענת הנתבעת לפיה היא לא נדרשת לתת ייצוג לכל "זרם זניח" ביהדות משהתובעות מייצגות אך "ציבור קטן ביותר" אבהיר, כי אין אני רואה צורך לקבוע במסגרת פסק-דין זה את היקפה המדויק או המשוער של האוכלוסייה הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל ובעולם- ובכך אם הוא מגיע כדי 0.3% מהאוכלוסייה בישראל כטענת הנתבעת או כדי 7% מהאוכלוסייה בישראל, כטענת התובעות (בהתבסס על סקרים אליהם הפנתה בכתבי טענותיה) – וזאת אף בהנחה המוטלת בספק שקיימים כלי מדידה אובייקטיביים ומהימנים לבדיקת אמונתו של אדם, בארץ ובעולם. די לי בכך כי מחומר הראיות שהוצג בפני עולה כי לתובעות עשרות עד כדי מאות קהילות בארץ (כל אחת מהן מונה עשרות עד מאות אנשים בכל קהילה) וכי לתובעות קהל מאמינים נרחב מאוד ברחבי העולם (לטענת התובעת 1- המגיע כדי 50% מקהילת היהודים בארצות-הברית), כדי לעמוד בתנאים שנקבעו ברישיון השידור של הנתבעת – ובכך החובה המוטלת על הנתבעת להתחשב בהוויה התרבותית והחברתית של הציבור היהודי על כל מרכיביו, זרמיו וגווניו, במדינת ישראל ובתפוצות. אלו, כאמור, תנאי הרישיון מכוחו פועלת הנתבעת ואלו הכללים המחייבים אותה (לדיון נרחב בעניין היקף תפוצת התנועה הרפורמית ראה, למשל, בג"צ 47/82 קרן התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' שר הדתות, פ"ד מג(2) 661).
מבלי לגרוע מן האמור לעיל אבהיר, כי אין כוונתי לקבוע כי הנתבעת הייתה חייבת לתת לתובעות ביטוי התואם בהיקפו את היקף תפוצת השקפתן בארץ או בעולם (ומעדויות ד"ר הס ומר קריב עלה במפורש כי כלל לא הייתה לתובעות צפייה לכך), ואולם העובדה כי התובעות נמנות על קשת זרמי היהדות המוכרים בארץ ובעולם (בתפוצות) כן משמעה כי על הנתבעת היה לפעול למתן ביטוי להשקפות עולם אלה באופן אקטיבי בעת קביעת תוכנית השידורים של הערוץ ובוודאי מקום בו התבקשה לעשות כן על ידי התובעות מספר רב של פעמים.
דברים אלה יפים מכח קל וחומר מקום בו גם הרגולטור של הנתבעת גילה דעתו באופן מפורש באשר לחובה זו המוטלת על הנתבעת – ואף הטיל על הנתבעת עיצום כספי כתוצאה מאי-קיום חובה זו – אך, כפי שיבואר בהמשך, גם חרף כך הנתבעת נמנעה מלהכיר בחובתה זו והמשיכה בהדרתה את הנתבעות משידוריה.
סיכומה של נקודה: על הנתבעת חלה חובה מכח רישיון השידור ומכוח הדין, לתת ביטוי גם להשקפת עולמן של התובעות בשידורי הערוץ.
ג.3. הנתבעת הפרה את הוראות חוק איסור הפליה
כמבואר לעיל, מסקנתי היא כי התובעות הרימו את הנטל להראות כי הנתבעת הפרה את חוק איסור הפליה. להלן אנמק היסודות שהובילו אותי למסקנה זו:
סעיף 3 לחוק איסור הפליה קובע, לענייננו, איסור על הפליה מחמת דת, קבוצה דתית והשקפה על מי שעיסוקו במתן שירות ציבורי. "שירות ציבורי" מוגדר בחוק ככולל שירותי תקשורת המיועדים לשימוש הציבור (ר' ההגדרות שבס' 2 לחוק איסור הפליה). כן קובע חוק איסור הפליה כי מעשה או מחדל בניגוד לסעיף 3 הנ"ל מהווה עוולה אזרחית בגינם רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי אף בלא הוכחת נזק. מכאן כי שידורי התקשורת של הנתבעת כפופים להוראות חוק איסור הפליה, ככל שימצא כי ננקטה על ידם הפליה כאמור.
להוכחת קיומה של הפליה מצד הנתבעת, העידה התובעת 2 את הגב' שרון בניאן אשר שימשה, כאמור, כדוברת התובעת 2 בתקופה הרלוונטית לתביעה. הגב' בניאן העידה כי במסגרת עבודתה, בין חודש דצמבר 2014 ועד אוגוסט 2017, פנתה מספר רב של פעמים אל נציגי הנתבעת, ובהם אל גורמים שונים האחראים על קביעת תוכן הערוץ, בבקשה לשלב בשידוריהם תכנים ומרואיינים המזוהים עם השקפת עולמה של התובעת 2 אך כל בקשותיה הושבו ריקם משבחלק מהפעמים נענתה על ידם בתשובה שלילית, בעוד שבמקרים אחרים לא זכתה לכל תשובה לפניותיה (ר' סעיפים 3-8, 10 לתצהיר הגב' בניאן, והנספחים אליהם הפנתה בתצהירה). הגב' בניאן עמדה על דבריה איתן גם בחקירתה הנגדית והוסיפה כי נציגי הנתבעת אף נמנו על "רשימת תפוצה" בדוא"ל ובהודעות טקסט (וואטספ) של מחלקת הדוברות שהפעילה התובעת 2 במסגרתה הופצו באופן תדיר, בין היתר, הודעות (קומוניקטים) המתייחסות לאירועים אקטואליים ואחרים הרלוונטיים לתחום פעילותה של התובעת 2. הגב' בניאן העידה כי בעוד ששימוש בכלי תקשורתי מקובל ונפוץ זה הוביל במקרים רבים לפרסום הודעותיה של התובעת 2 ולזימון של מרואיינים מטעמה בכלי תקשורת שונים – הוא זכה להתעלמות מוחלטת מצדה של הנתבעת ולא הניב כל פרסום או זימון לראיון מטעם גורמים המזוהים עם השקפת עולמה של התובעת 2 בערוץ (ר' עדותה של הגב' בניאן בבית המשפט).
כן צורף לתצהירה של הגב' בניאן תמליל שיחה שנערכה בחודש אפריל 2015 בינה לבין מר אלקנה שור, עורך תכנית "הפטריוטים" המשודרת בערוץ, וזאת לאחר שפניות בכתב שערכה הגב' בניאן אל תחקירני התכנית לא זכו למענה (ר' ס' 5 לתצהיר הגב' בניאן). בתמלול הדברים הרלוונטי לעניינו נאמר כך:
"שרון בניאן: אז תהיה איתי בקשר, כי יש לי איזשהו אייטם שככה לתת זווית יהודית קונסרבטיבית ליום הזה. יש לנו גם את מגילת השואה וגם…
אלקנה שור: אני אומר לך ברמה האישית, אני לא יודע עד כמה בערוץ 20 לא כל כך… את יודעת, יהיו טולרנטיים לתנועה המסורתית…
שרון בניאן: למה בעצם?
אלקנה שור: כי את יודעת, זה ערוץ שיותר מחובר לזרם האורתודוכסי, (לא ברור) זה הכיוון פחות או יותר.
…
שרון בניאן: הבנתי… טוב זה דבר גדול מה שאמרת עכשיו.
אלקנה שור: (לא ברור) תראי זה הכל תלוי במגישים. יש מגישים והם מחליטים מה טוב להם, כאילו… מגיש, עורך, הוא מחליט מה בא לו בתכנית. שוב, יכול להיות שמדובר בתכנית שלנו. אני מכיר את אראל סג"ל ואני מעריך שהוא פחות… פחות מתחבר לתכנים האלה".
(ר' נספח ב' לתצהיר הגב' בניאן. ההדגשות הוספו, א.ל.)
כן צורפה לתצהירה של הגב' בניאן הודעת דוא"ל שנשלחה על ידה ביום 5.3.17, היינו לאחר ובעקבות הפגישה שנערכה במשרדי המועצה עם יועמ"ש הנתבעת ביום 1.3.17. הודעה זו הכוללת רשימה ארוכה של "אייטמים" לפי חלוקה למועדים שונים (חגים וימי מועד) כללה אף רשימה של 13 מרואיינים פוטנציאליים מטעם הנתבעת 2. הודעה נוספת, דומה בטיבה, נשלחה על ידי הגב' בניאן גם ביום 28.3.17, אך אף היא לא זכתה לשילוב של תכנים או זימון של מי מהמרואיינים המוצעים בערוץ, וזאת להוציא ראיון אחד ויחיד של הרב יוסף קליינר שנערך ביום 8.5.17, אליו אתייחס בהמשך הדברים (ר' נספחים ו'-ז' לתצהיר הגב' בניאן).
עוד העיד מטעמה של התובעת 2 ד"ר יזהר הס, אשר שימש כמנכ"לה בזמנים הרלוונטיים לתובענה. ד"ר הס העיד אף הוא על ההדרה המוחלטת והמכוונת של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי מתכני הערוץ בהם נקטה הנתבעת, בניגוד לדין ולהוראות רישיון השידור מכוחו פעלה הנתבעת. בתצהירו של ד"ר הס נכללו מספר רב של דוגמאות לפניות שנערכו מטעם התובעת 2 הן בבקשות לשלב תכנים קונקרטיים ואקטואליים בשידורי הערוץ והן בתלונות על הדרתם של תכנים המזוהים עם השקפת עולמה של התובעת 2 (ר' סעיפים 10-43 לתצהיר ד"ר הס והנספחים אליהם הפנה בסעיפים אלה). ד"ר הס התייחס אף הוא אל ריאיון הרב קליינר שנערך בערוץ בתקופה הרלוונטית לתביעה ומסר כי ראה בראיון זה כמבזה את הרב קליינר, את תנועת התובעת 2 ואת כלל הציבור המזוהה עמה (ס' 6 לתצהיר ד"ר הס).
מטעם התובעת 1 העיד באותו עניין חה"כ דהיום גלעד קריב, אשר שימש מנכ"ל התובעת 1 בכל הזמנים הרלוונטיים לתובענה. מר קריב עמד אף הוא על ההדרה המוחלטת והמכוונת של הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי מתכני הערוץ לאור כל שנות פעילותו, תוך שפרט מספר רב של פניות שנערכו מטעם נציגי התובעת 1 אל הערוץ בבקשה לשלב בשידוריו תכנים ודוברים המזוהים עם השקפת עולמה של התובעת 1, בין היתר במועדים ואירועים קונקרטיים/אקטואליים – פניות אשר נדחו על ידי הערוץ או שלא זכו למענה (ראה, למשל, סעיפים 21-22, 28-29 לתצהיר מר קריב והנספחים אליהם הפנה בסעיפים אלה). כן ציין מר קריב כי גם במקרים אשר הייתה התייחסות לתנועות התובעות בערוץ, לא התאפשר לתובעות למסור תגובתן לדברים, כך שההתייחסות אליהן, על פי רוב, נעשה באופן מבזה ותוך כלילת מידע לא מדויק ולא אמין, המבקש להשחיר את פניהן (ר', למשל, ס' 7 ו-36 לתצהיר מר קריב). לשם המחשת הדברים, הפנה מר קריב, בין היתר, לדברים שאמר מר בעז גולן (עד הנתבעת) בתכנית האולפן הפתוח ביום 12.12.19, בתגובה להודעה שנכתבה על ידי צופה בתכנית (ר' נספח כ"ט לתצהיר מר קריב):
"כמה טוב שצייצת את זה, פשוט כיף לקרוא. וזה נכון, מה לעשות? העם אמר את דברו כבר מזמן בעניין הזה של הבדיחה הרפורמית… אתה יכול לתת להם בגיל 12 את מרסל הכלבה הנחמדה שלך, יעשו לה בת מצווה… רפורמים, אולי בכותל אפילו".
לתצהירו של מר קריב אף צורף פרסום שנעשה ביום 27.2.16 בדף ה-Facebook הרשמי של הנתבעת, וזאת בעקבות בקשת התובעות לשלול את רישיונה של הנתבעת לנוכח התנהלותה המדירה (ס' 16 ונספח ט' לתצהיר מר קריב). דומה כי מן הראוי להביא את הפרסום האמור כלשונו, חרף אריכות הדברים משהדברים שנאמרו שם מדברים בעד עצמם (ההדגשה הוספה. א.ל.):
"מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל, גלעד קריב, מקום 14 במפלגת העבודה, דורש מהמדינה לשלול את רשיונו של ערוץ 20, ערוץ המורשת, מאחר והוא לא נותן במה מספקת לתנועה הרפורמית בישראל שהנה, לטענתו, זרם מהותי ביהדות ובמורשת.
מר קריב, אתם אולי זרם, אבל אתם לא באמת זרם ביהדות. לבנות לעצמכם מתחם נפרד בכותל – זו לא יהדות. לפעול להטמעת מנהגי נוצרים בבתי הכנסת – זו לא יהדות ואתם גם לא מורשת. יותר משלושת אלפים שנה היהדות עוברת מדור לדור, מאב לבן. היא זו ששמרה עלינו כעם אחד. לפצל כעת את עם ישראל במקום הכל כך קדוש לו, בכותל המערבי, זו לא מורשת.
אז אנחנו אומרים כאן בפה מלא: אנחנו לא חושבים שערוץ 20 צריך לייצג ניסיונות לפלג ולשסע את עם ישראל.
מזייפים בעולם שעוני רולקס, מזייפים נעלי אדידס, אבל בואו לא נזייף אנחנו את היהדות, בואו לא נחלק את הכותל לשניים. אם אסור לחלק את ירושלים, ואסור, אז בטח שאסור לחלק את רחבת הכותל. זו תחילת הסוף.
ואם בגלל מר קריב יקחו לנו את הרישיון, שיקחו. שלמות העם היהודי ואחדות רחבת הכותל חשובה וגדולה מכל דבר אחר. גם מאיתנו".
מר קריב הוסיף בתצהירו כי פרסום רשמי זה מטעם הנתבעת זכה למאות תגובות מזעזעות ברשת האינטרנט אשר במסגרתן נעשה שימוש בלשון קשה ובוטה נגד התובעות ומר קריב עצמו, מבלי שהנתבעת טרחה להסיר את הפרסום או לנער חוצנה ממנו (ס' 17 לתצהיר מר קריב).
כנגד עדויות וראיות אלה, הציגה הנתבעת, כאמור, את עדותו של בועז גולן – עורך תוכן ומגיש תוכניות בערוץ אשר הצהיר כי במהלך שנות פעילותו בערוץ פעל אך ורק בהתאם לשיקול דעתו המקצועי, כאשר מעולם לא קיבל הוראה או הנחיה להימנע משילוב תכנים רפורמיים, קונסרבטיביים או פלורליסטיים בערוץ או להימנע מלהזמין דוברים כאמור להשתתף בשידורים. לתמיכה בדברים ציין מר גולן כי בחודש נובמבר 2020 התארח בתכנית "הסיפור המרכזי" הרב אריק אשרמן, רב רפורמי מוצהר, בתכנית "הסיפור המרכזי" וכי במהלך שנת 2020 התארחה מספר פעמים בתכניות הערוץ חה"כ תהלה פרידמן, הידועה כמשתייכת לתנועה הרפורמית. כן ציין מר גולן כי "לא אחת הובאו תגובות של ארגון נשות הכותל גם בערוץ וגם באתר האינטרנט של הערוץ" ואולם לתצהיר מר גולן לא צורפו ראיות לתמוך באמירה זו (ס' 7 לתצהיר מר גולן).
כן העידה הנתבעת בעניין זה את מר אבי שמידט, מנכ"ל הנתבעת, אשר טען כי השיקולים שנשקלים על ידי הערוץ בקביעת לוח השידורים הינם לגיטימיים וכי אין חובה לנתבעת לשלב בערוץ תכנים רפורמיים, קונסרבטיביים ופלורליסטיים (ס' 6, 8 ו-25 לתצהיר מר שמידט). כך לדבריו, "העיסוק הוא במהות" כאשר דרישת התובעות בתביעתן מהווה פגיעה בחופש העיתונאי והתערבות בשיקול הדעת העצמאי של עורכי התוכן בכלי התקשורת (ס' 31-32 לתצהיר מר שמידט). עם זאת ציין מר שמידט כי למיטב ידיעתו כן שודרו בערוץ תכנים התואמים לעמדות התובעות בהתאם לשיקול הדעת של עורכי התוכן, וממילא לא הייתה לערוץ כל מדיניות להדיר את הזרמים הלא אורתודוכסיים משידורי הערוץ (ס' 10, 24 ו-38 לתצהיר מר שמידט). להוכחת דברים, מנה מר שמידט 13 מקרים בהם שודרו תכנים והוזמנו דוברים המזוהים עם השקפת עולמן של התובעות. אל המקרים אליהם הפנה מר שמידט בעדותו אתייחס להלן (ר' סעיף 41 לתצהיר מר שמידט).
הנה כי כן, בחינת הדברים שנמסרו בעדויות עדי התובעות אל מול העדויות שנמסרו מטעם עדי הנתבעת מובילה למסקנה ברורה לפיה התובעת הוכיחה, ולו במאזן הסתברויות, כי הנתבעת נקטה בהפליה כלפי התובעות בכך שנמנעה מלשלב תכנים ומרואיינים המזוהים עם השקפת עולמן של התובעות משידורי הערוץ וזאת חרף מספר רב מאוד של הצעות, בקשות ודרישות שהופנו אל הנתבעת ונציגיה לאורך התקופה הרלוונטית לתביעה. כך, אל מול המספר הרב מאוד של פניות שנעשו אל הנתבעת, בזמנים שונים, בנושאים אקטואליים ואחרים, במגוון אמצעים ואל מגוון רחב של גורמים רלוונטיים בנתבעת – הצליחה הנתבעת להראות רק מספר מצומצם מאוד של מקרים בהם שידרה הנתבעת תכנים מסוימים הנותנים ביטוי להשקפת עולמן של התובעות, קל וחומר מפי גורמים המזוהים עמה. והנה, נמצא כי מתוך 13 המקרים שנמנו בתצהיר מר שמידט כמקרים בהם ניתן ביטוי להשקפת התובעות רק 4 מקרים (בלבד) התרחשו בכמעט 4 השנים הרלוונטיות לתביעה (ס' 41.1-41.4 לתצהיר מר שמידט). משמע – מדובר במקרה אחד בממוצע לשנה. ודוק: גם מתוך 4 מקרים בודדים אלה – נמצא כי רק במקרה אחד ויחיד זומן לראיון רב המזוהה עם השקפת עולמן של התובעות, היינו הושמעו בערוץ דברים מפי "דובר רשמי" מטעם התובעות (והנתבעת 2 בפרט) וזאת, כאמור, במשך תקופה המגיעה כדי 4 שנות שידור במהלכן הוצע לנתבעת לשלב מספר רב של דוברים, בהקשרים שונים ומגוונים, בענייני אקטואליה הנוגעים לדת ומסורת ובנושאים בהן התובעות מחזיקות בעמדות מובהקות (כגון בענייני דת ומדינה, גיור, תפילות בכותל, פמיניזם ועוד). ואזכיר כי גם 2 הדוגמאות לראיונות שהובאו בעדותו של מר גולן, נערכו בשנת 2020, היינו במועדים המאוחרים לתביעה ולכן אין בהבאת דוגמאות אלה כדי להוכיח את שביקש מר גולן להוכיח באמצעותן. מכל מקום, היחס בין מספר הפניות שנערכו אל הנתבעת למספר הפניות שנענו בחיוב על ידה כה חד ומובהק, עד כי הוא עצמו מלמד – במבחן התוצאה – על ההפליה שננקטה על ידי הנתבעת כלפי התובעות.
אשר לראיון היחיד שנערך עם הרב יוסף קליינר ביום 8.5.17, בו "מתהדרת" הנתבעת כראיה לכך שלא נקטה בהפליה כלפי התובעות, אבהיר כי מדובר בראיון בן דקות ספורות, אשר נערך ב"פאנל" דוברים בנושא "יום ירושלים", במסגרתו השמיע הרב קליינר דבריו תוך הדגשת הצורך בקיום אחדות ומציאת המשותף ולא השונה ביום מיוחד זה. מיד לאחר דברים אלה הושמעה התייחסותו של "פרשן הערוץ" (כך הוגדר על ידי המנחה) מר בני רבינוביץ, אשר תקף בלשון חריפה את השקפת עולמו של הרב קליינר, ובפרט את עמדת הנתבעת 2 בכל הנוגע לתפילת נשים באזור הכותל המערבי. אמנם לא ניתן לומר כי אין מדובר בראיון טלוויזיוני לגיטימי, או כזה שהנו חריג לצפייה בשידורי טלוויזיה, ואולם אני סבור שלא ניתן להוכיח באמצעות דוגמה יחידה זו את שהנתבעת מבקשת להוכיח באמצעותה, משפרט לבדידותה הבולטת של דוגמה זו היא בבחינת "מעט מדי ומאוחר מדי" להוכחת הטענה כי ניתן לתובעות להציג את השקפת עולמן באופן הוגן, ראוי ומכבד. דברים אלה יפים מכח קל וחומר בשים לב לעיתוי בו נערך הריאיון, עת הנתבעת נדרשה להתמודד עם תלונות וביקורות עזות שהופנו כלפיה באמצעות המועצה, זמן קצר מאוד בטרם הגישו התובעות את עתירתן האמורה לבג"צ – היינו בתקופה בה הופעל על הנתבעת לחץ כבד משקל לתקן דרכיה והתנהלותה נבחנה "בשבע עיניים" על ידי רגולטור הערוץ.
בהקשר זה אבהיר, כי אין בידי לקבל את התשובות שמסר מר שמידט בעדותו בבית המשפט לפיהן הוא אינו יודע לזהות מיהם הגורמים המזוהים עם השקפת עולמן של התובעות, ולכן לא מן הנמנע כי גורמים שכאלה זומנו להתראיין בערוץ, על אף שלא התבקשו לעשות כן "מטעם" התובעות. המדובר, בכל הכבוד, בהיתממות שאינה מתיישבת הן עם גרסת הנתבעת בהגנתה (וראה בפרט סעיף 39 לכתב ההגנה בו טענה הנתבעת כי לא זכתה לשיתוף פעולה ממרואיינים פוטנציאליים מטעם הזרם הרפורמי) הן עם הטענות והדוגמאות שהועלו על ידי שני עדי הנתבעת בתצהירים (לפיהם, כאמור לעיל, כן שולבו תכנים וראיונות עם גורמים המזוהים עם השקפת עולמן של התובעות) והן עם הגיונם של דברים. דברים אלה גם אינם מתיישבים עם העובדה כי בפניות שתי התובעות אל נציגי הערוץ, הועברה לנתבעת, במספר הזדמנויות, רשימת שמות דוברים המזוהים במובהק עם השקפת עולמן של התובעות, כאשר אף אחד מדוברים אלה (להוציא הרב קליינר כאמור) לא זכה לקבל מהנתבעת זימון להשמיע דבריו בערוץ.
חיזוק משמעותי למסקנתי האמורה ניתן לראות בהתבטאויות שהושמעו מפי הנתבעת ונושאי תפקידים מרכזיים בה, זאת בין באופן פורמלי ובין באופן משתמע (מבלי שהבאתי בחשבון שורה של פרסומים עיתונאיים שצרפו התובעות לראיותיהן אשר עורכיהן לא זומו לעדות בפניי). ודוק: אין בכוונתי לומר כי הנתבעת החזיקה בעמדה פורמלית מוצהרת לפיה חל איסור על הצגת תכנים המזוהים עם השקפת עולמן של התובעות בערוץ (במובחן מהעניין שנדון בפסק-הדין בעניין קול ברמה). ואולם, על "רוח המפקד" ועל תפיסת עולמם של קברניטי הנתבעת, ובפרט עורכי התוכן בנתבעת, ניתן ללמוד מהראיות שהוצגו בפניי, גם אם שלא באופן מוצהר. בתוך כך, אפנה לדברים המפורשים שצוטטו לעיל מהפרסום שנעשה ביום 27.2.16 בעמוד Facebook הרשמי של הנתבעת בו נכתב: "…בפה מלא: אנחנו לא חושבים שערוץ 20 צריך לייצג ניסיונות לפלג ולשסע את עם ישראל" תוך שניסיונות אלה יוחסו במפורש לתובעת 1, בליווי אמירות קשות לפיהן, בין היתר, מדובר ב"זיוף" של יהדות. כן אפנה לדברים הבוטים שנאמרו על ידי מר גולן בשידור מיום 12.12.19 ואושרו על ידו בעדותו בבית המשפט, תוך שאישרר עמדתו בעניין. בהקשר זה אבהיר, כי על אף שמר גולן אמר את הדברים במועד המאוחר להגשת כתב התביעה – יש בהם כדי לחדד ולהמחיש את תפיסת העולם של מר גולן ויחסו אל השקפת עולמן של התובעות ובכך את הזדהותה, או למצער אי-התנערותה, של הנתבעת מעמדה זו – בשים לב לעובדה כי בהליך שבפני בחרה הנתבעת להעיד מטעמה דווקא את מר גולן האוחז בדעות האמורות. כן אזכיר את הדברים המפורשים שנאמרו מטעם מר אלקנה שור, עורך תכנית ה"פטריוטים" המרכזית בערוץ, בשיחה שקיים עם דוברת התובעת 2, הגב' בניאן, לפיהם ערוץ 20 אינו "טולורנטי" כלפי התנועה הקונסרבטיבית משהוא "יותר מחובר לזרם האורתודוכסי" (ראה הציטוט המלא לעיל). דברים אלה אשר נאמרים מפיו של עורך תוכן בתכנית מרכזית ששודרה בערוץ אינם משקפים אך "דעה אישית", כפי שניסה ב"כ הנתבעת לטעון בחקירת הגב' בניאן, אלה יש בהם כדי להעיד על הבנתו של גורם מרכזי בערוץ את תפיסת עולמו של הערוץ ואופי התכנים שניתן ולא ניתן לשלב בו על יסוד שיקולים אידיאולוגיים, ולא על יסוד שיקולים ענייניים הקשורים לרלוונטיות התוכן המוצע לתוכן השידור, כפי שנטען על ידי הנתבעת להגנתה.
ודוק: הנתבעת לא הכחישה, גינתה או חזרה בה מאף אחד מהפרסומים והאמירות שהובאו לעיל והיא, כאמור, בחרה להוכיח את טענות הגנתה שלה באמצעות שני מצהירים, כאשר אחד מהם מחזיק, במובהק, בדעה איתנה ובוטה המנוגדת לתפיסת עולמן של התובעות. בכך יש כדי ללמד על אומד דעתה של הנתבעת עצמה, ובפרט על אומד דעתם של מנהלי התוכן מטעמה.
לפני סיום פרק זה, אציין כי חיזוק נוסף למסקנה לפיה הנתבעת הפרה את הוראות חוק איסור הפליה בכך שהדירה את השקפת עולמן של התובעות משידוריה, ניתן ללמוד גם מהליך ה"הפרה" שהתנהל בעניינה של הנתבעת אצל המועצה, בסופו הוטל על הנתבעת עיצום כספי בגין הפרת הוראות הרישיון בכל הנוגע לחובתה לייצג זרמים שאינם אורתודוכסיים בשידורי הערוץ. ודוק: המסקנה אליה הגיעה המועצה התבססה, בין היתר, על בדיקה שנערכה על ידי מחלקת הפיקוח שלה בחודש מרץ 2017, בהמשך לפגישה שנערכה בראשית חודש מרץ 2017 במשרדי המועצה, בהשתתפות יועמ"ש הנתבעת. משמע, גם בעת שהנתבעת הייתה נתונה לביקורת ופיקוח גלויים מטעם הרגולטור בתקופת זמן קצובה וברורה, נמצא כי היא לא נתנה ביטוי מספק לזרמים הלא אורתודוכסיים בשידוריה. עובדה זו, כאמור לעיל, תומכת ומחזקת את המסקנה העצמאית אליה הגעתי על יסוד הראיות שהוצגו על ידי הצדדים בהליך שבפני.
סיכומה של נקודה – התובעות הרימו את הנטל להראות כי הנתבעת הפרה את חוק איסור הפליה בתקופה הרלוונטית לתביעה.
ג.4. הפיצוי המגיע לתובעות בגין הפרת חוק איסור הפליה
משקבעתי לעיל כי הנתבעת הפרה כלפי התובעות את הוראות חוק איסור הפליה, זכאיות התובעות לפסיקת נזקיהם, ובכך לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק לו עתרו.
עיקר טענותיה של הנתבעת בעניין זה נסבו אודות "כפילות הפיצוי" המבוקש על ידי התובעות, בכך שכל אחת מהתובעות טוענת לזכאותה לפיצוי בשיעור סטטוטורי מלא לפי החוק (סך של 66,240 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה).
לא מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבעת בעניין זה, משמחומר הראיות שהוצג בפני עולה כי כל אחת מהתובעות מייצגת זרם נפרד ועצמאי ביהדות – ולה מרכזים קהילתיים עצמאיים וקהל מאמינים מובחן ונפרד. כל אחת מהתובעות פנתה אל הנתבעת באופן עצמאי והגם שלעתים שתיהן פעלו בשיתוף פעולה, הרי שעשו כן מחמת זהות אינטרסים ויעילות, כאשר כל אחת מהן שמרה על ייחודיותיה, הן בהתנהלות שקדמה להליך התביעה והן בהליך שבפניי. לפיכך, העובדה שהתובעות הגישו תביעתן יחד, אינה צריכה לגרוע מזכאות כל אחת מהן להיפרע נזקיה מהנתבעת באופן עצמאי.
אשר לשיעור הפיצוי שייקבע אזכיר, כי הזכות לקבלת פיצוי ללא הוכחת נזק הקבועה בחוק איסור הפליה נועדה לעודד את התובעים להגיש תביעות מבלי לחשוש מקשיים, בעיקר קשיי כימות והוכחת הנזק, ובכך נועדה לקדם את המאבק בתופעת ההפליה כתופעה חברתית רווחת פסולה (ר' פסקה 16 לדברי כב' השופט מזוז ב-רע"א 10011/17 מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' חאלד סלמאן (19.8.2019)). עם זאת, נקבע כי מלאכת חישוב שווי הפיצוי הלא ממוני מעוררת שאלות מורכבות, בייחוד משום שהפגיעה הנטענת עוסקת בתחושות סובייקטיביות ואינדיבידואליות של השפעה ופגיעה בכבוד (ראה פסקה 61 לפסק-הדין בעניין קול ברמה).
בפסק-הדין בעניין ת"צ 8214-05-14 מירב נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ (23.8.2018) שאומץ בפסיקת בית המשפט העליון (ר' למשל רע"א 9247/20 עידן רוסו נ' שגב אקספרס ראשון לציון בע"מ (24.1.2021)) נקבעו אמות מידע להערכת הנזק הלא ממוני שנגרם בשל התנהגות המפר לפי חוק איסור הפליה, תוך התחשבות בשלוש קבוצות שיקולים מרכזיים: עוצמת הפגיעה בעקרון השוויון, היקף הפרקטיקה המפלה ושיקולי אשם.
אשר ל"עוצמת הפגיעה בעקרון השוויון" בענייננו, אני סבור כי נגרמה פגיעה בדרגה הגבוהה ביותר, משזו באה לידי ביטוי הן מהבחינה האישית – בהפליית נציגי כל אחד מהדוברים המזוהים עם השקפת עולמן של התובעות אשר ביקש או היה מעוניין להשמיע את קולו בערוץ, והן מהבחינה החברתית – בהפליית קהל המאמינים המזדהה עם השקפת של התובעות, הן בישראל והן בעולם (זאת באופן דומה לעניין שנדון בפסק-הדין בעניין קול ברמה). עוצמת הפגיעה גדולה במיוחד גם בשים לב לעובדה כי זו נעשתה תוך שימוש במשאב ציבורי, בניגוד בולט לתכלית המיוחדת של הענקת רישיונות לערוצי טלוויזיה ורדיו ייחודים – עידוד לפלורליזם, לשמיעה ולהשמעה של מגוון הדעות וקבוצות האוכלוסייה (ר' בג"צ 7200/02 די.בי.אס שירותי לווין (1998) בע"מ נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין, פ"ד נט(6) 26; וראה גם פסקאות 9 ו-12 לפסק-דינה של כב' השופטת ברק-ארז בפסק-הדין בעניין קול ברמה).
אשר ל"היקף הפרקטיקה המפלה", גם בעניין זה אני סבור שבנסיבות ענייננו גרמה הנתבעת לפגיעה בהיקף הגבוה ביותר משהיא נקטה בהדרה כמעט מוחלטת של שידור תכנים ומרואיינים המזוהים עם השקפת עולמן של התובעות, תוך שדחתה או התעלמה ממספר רב ביותר של פניות שהופנו אליה בחלוף התקופה הרלוונטית לתביעה. בהקשר זה אזכיר כי נמצא שבמהלך תקופה בת כ-4 שנים תמימות ניתנה התייחסות מסוימת להשקפת עולמן של התובעות ב-4 מקרים בלבד, כאשר רק באחד מאותם מקרים קוים ראיון בודד עם רב המזוהה עם התובעת 2, כחלק מפאנל של דוברים ובזמן כולל של דקות ספורות.
אשר לבחינת "שיקולי אשם" בהתנהלות הנתבעת – ניתן לומר כי הפרקטיקה המפלה לא ננקטה מחמת טעות, אלא בכוונת מכוון, ממניעים אידיאולוגיים, או למצער מפרשנות המנוגדת באופן מפורש להוראות רישיון השידור שניתן לנתבעת. על כך יש להוסיף כי הנתבעת לא תיקנה התנהלותה גם חרף מספר רב של פניות ותלונות שנעשו על ידי התובעות, ואף על ידי הרגולטור של הנתבעת, אשר, בסופו של יום, אף הטיל עליה עיצום כספי בשל התנהלותה. כך, כאמור, אף הסנקציה שהוטלה על הנתבעת על ידי הרגולטור לא הביאה לתיקון דרכיה של הנתבעת – והיא המשיכה בהפרה את הוראות החוק לאיסור הפלייה גם לאחר מכן ועמדתה על עמדתה השגויה זו גם בהליך שבפניי – עד תום.
על יסוד האמור אני רואה לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובעות את מלוא סכום התביעה, היינו סך של 132,480 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה כפיצוי ללא הוכחת נזק.
סוף דבר
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות, ביחד ולחוד, סך של 132,480 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
משתביעת התובעות התקבלה במלואה אני מחייב את הנתבעת להוסיף ולשלם לתובעות סך של 6,624 ש"ח בגין הוצאותיהן וסך של 20,000 ש"ח בגין שכ"ט עורכי דינן.
זכות ערעור כדין.
