לפני כב' השופטת ענת אלפסי, סגנית הנשיא
התובעת:ב"כ היועמ"ש במשרד הרווחה
הנתבעים:האם הביולוגית
האב הביולוגי
בעניין:הקטינה
פסק דין
עניינו של פסק דין זה בעתירת ב"כ היועמ"ש להכריז על הקטינה בת אימוץ כלפי שני הוריה הביולוגיים, תוך שמירת קשר עם הסבתות משני הצדדים בתדירות פוחתת. ההורים מתנגדים לבקשה ומעוניינים לאפשר להם קשר עם הקטינה לאחר שיעברו הליך שיקום, תוך המשך הקשר עם הסבתות בתדירות הקיימת. מהי טובת הקטינה? זו השאלה שעל הפרק.
רקע והליכים:
הורי הקטינה עלו לישראל עם בני משפחותיהם, חוו מספר משברים, לקו בסכיזופרניה, צרכו סמים ואלכוהול, נעצרו וריצו עונשי מאסר בשל עבירות שונות, אושפזו במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב, ושם נפגשו דרכיהם. עם שחרורם, עברו להתגורר כל אחד בבית אימו, כאשר מדי פעם חיו יחדיו בביתה של אחת האימהות.
ביום 2.3.19 נולדה ביתם המשותפת, כאשר היא לוקה בתסמונת של "אלכוהול עוברי". האם, בשל מצבה הבלתי יציב, לא הצליחה לטפל בתינוקת. האב כלל לא היה פנוי לכך.
גורמי הרווחה כינסו ועדה על מנת לבחון אפשרות להסתייע בהורי ההורים ובאחותה של האם לצורך גידול התינוקת, אך הדבר לא עלה יפה. במצב דברים זה, בהיותה בת כעשרה ימים הועברה הפעולה לקלט חירום, שם החלה להתפתח כנדרש, תחת מעקב של המכון להתפתחות הילד.
ביום 22.10.19 התקיים דיון בבית המשפט לנוער, אליו לא הגיעה האם למרות שזומנה וממנה נעדר גם האב לאחר שהגיע לבית המשפט אך לא רצה להמתין כאשר חל עיכוב בתחילת הדיון. בהחלטה זו הוחלט להעביר את הקטינה למשפחת אומנה חסוי וכך נעשה. כבר בהליך זה היו ענייניה של הפעוטה מיוצגים באמצעות האפוט' לדין.
ביום 23.10.19 פתחה האפוט' לדין בהליך של בירור אבהות כלפי המשיב (במסגרת תמ"ש 36405-10-19), אשר בשלב הראשון לא שיתף פעולה ביחס להליך.
ביום 5.12.19, בהיותה בה כתשעה חדשים, עברה למשפחת אומנה קבועה על פי החלטת בית המשפט לנוער, שם גדלה עד היום.
במקביל, נמשכו ניסיונות גורמי הרווחה להעניק טיפול וסיוע להורים, על מנת לשלבם בהליך של גמילה מסמים ואלכוהול ואף קבלת טיפול נפשי מתאים, אך הדבר לא צלח, בהעדר שיתוף פעולה מצידם. חרף דברים אלה, נקבעו מפגשים בינם לבין הקטינה אחת למספר שבועות, אשר לחלקם הגיעו בליווי אימהותיהם (סבתותיה של הפעוטה).
ביום 6.9.20 התקיים דיון בעניין האבהות, המשיבים מסרו הסכמתם לביצוע הבדיקה, אך הלכה למעשה לא הגיעו אליה.
ביום 18.11.00 התקיים דיון נוסף בבית המשפט לנוער, אליו התייצבו האב ואימו, ללא התייצבות האם או מי מטעמה. בדיון זה הוחלט על הארכת צו הנזקקות לשנתיים.
ביום 25.11.00 התקיים מפגש נוסף בין הפעוטה להוריה, במהלכו פרצה מריבה ביניהם לאחריה עזבו את המקום. ועדת תכנון טיפול והערכה שהתכנסה ביום 10.12.20 החליטה להורות על הפסקת הביקורים עם ההורים עד להתייצבותם, לצד המשך קיום המפגשים עם שתי הסבתות.
במהלך חודש יוני 2020 התקיימו מספר מפגשים בין העו"ס לבין המשיבים, הסבתות ובני משפחה נוספים, בסופם התברר כי אף אחד מהם אינו כשיר לגדל את הפעוטה בעצמו. לפיכך, המשיכה הקטינה להימצא אצל משפחת האומנה, לצד מפגשים עם הסבתות.
ביום 31.5.21 עתרה היועמ"ש להכרזת הקטינה בת אימוץ כלפי אימה וכלפי האב הנטען (שאז טרם נרשם כאביה), לצד שמירת הקשר עם הסבתא מצד האם פעמים בשנה. הבקשה המפורטת מחזיקה 28 עמודים ומפרטת כל פרט בחייה הפעוטה ובחיי הוריה. לבקשה צורפו מ"ט אסמכתאות, לרבות כלל המסמכים שנערכו על ידי גורמי המקצוע בעיינה של הפעוטה והוריה. לבקשה צורפו כראיה גם הליכי בית המשפט לנוער.
ביום 31.5.21 ניתנה החלטה מקדמית לגבי דיון ראשון, אך המועד נדחה בשל כך שהאם אושפזה במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב, בעוד האב נעצר בשל עבירות של אחזקת סמים.
ביום 12.7.21 התקיים דיון ראשון. האם לא התייצבה לדיון בשל היותה מאושפזת במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב, כאשר באת כוחה לא ידעה למסור עמדתה הואיל ולא פגשה בה עד לאותו מועד. האב הובא לדיון באמצעות שירות בתי הסוהר והודיע כי מעונין לגדל את הקטינה בכוחות עצמו. לדיון הגיעו אף שתי הסבתות והודיעו כי מעוניינות להמשיך ולבקר את הפעוטה. האפוט' לדין הודיעה כי תומכת בבקשה להכרזת הקטינה בת אימוץ, לצד שמירת הקשר עם הסבתות. בתום הדיון ניתנה ארכה להגשת כתבי הגנה אשר בכפוף אליו תינתן החלטה בעניין מומחה מטעם בית המשפט. בנוסף הוארך צו הוצאת הקטינה ממשמורת הוריה למשמורת האומנה עד לתום הליך האימוץ, בכפוף להמשך קיום המפגשים עם הסבתות.
ביום 31.8.21 הוריתי על מינוי הפסיכולוגית הקלינית הגב' ש' כמומחית מטעם בית המשפט, על מנת לחוות דעתה לגבי מסוגלותם של ההורים לטפל בקטינה כנדרש בעתיד הנראה לעין, לאחר קבלת הסיוע המקובל מגורמי הרווחה.
ביום 30.9.21 הוגש כתב הגנה מטעם האם, לפיו מתנגדת לבקשה, מבקש לשקול כי המשיב יגדל את הקטינה, כאשר היא עצמה תסיים את הליך השיקום ולאחר מכן תקיים אף היא קשר עם הקטינה.
ביום 29.12.21 התקיים דיון שני, אליו התייצבו ההורים והסבתות. האם הודיעה כי נמצאת בהליך גמילה ועד כה קיימה שני מפגשים עם המומחית, שארכו כעשר דקות כל אחד, לבקשתה של האם. עוד הודיעה כי מבקשת שהאב יגדל את הקטינה. האב מצידו הודיע כי השתחרר ממאסר, לא הצליח לפגוש במומחית בשל קשיים בתחבורה הציבורית ועודנו סבור כי יוכל לגדל את הילדה. לפיכך ניתנו הוראות לגבי התייצבות למפגשים הנדרשים עם המומחית ולהשלמת בדיקת האבהות. יצויין כי ייצוגו של האב הוחלף מספר פעמים במסגרת ההליך, לבקשתו.
ביום 2.3.22 התקיים דיון שלישי שהתקיים חרף העדר חוו"ד בעניין האבהות והעדר חוו"ד המומחית, ניתנו הוראות לגבי חובת התייצבות המשיבים למפגשים הנדרשים לשם השלמת חוות הדעת ולגבי שיתוף פעולה עם גורמי הרווחה לשם שיקומם. במקביל, נקבעו דיוני הוכחות.
ביום 24.4.22 הוגשה חוות דעת המומחית ש', לפיה ההורים הביולוגיים חסרי מסוגלות לגדל את הקטינה ואף לא ניתן יהיה לשפר מצבם זה בטווח הנראה לעין, בשל העדר נכונותם לקבל סיוע מגורמי הרווחה. עוד צויין כי הקטינה אינה מכירה אותם כדמויות הוריות. עם זאת, הקשר עם הסבתות מועיל לקטינה. לפיכך, הומלץ להכריז על הפעוטה בת אימוץ כלפי שני ההוריה, ללא קיום מפגשים עימם ותוך קיום מפגשים עם הסבתות שלוש פעמים בשנה, אחר מהם ביום הולדתה.
ביום 25.4.22 התקיימה ישיבת הוכחות ראשונה, בה נחקרה המומחית ש'. יצויין כי שני ההורים התקשו להישאר עד תום הדיון ועזבו אותו במהלכו.
בראשית אפריל 22 השכילו המשיבים להגיע לשם ביצוע הבדיקה הגנטית וביום 26.4.22 ניתן פסק דין לפיו המשיב הוא אכן אבי הקטינה.
בסמך לכך עתרה אימו של האב להתמנות כאפוט' על ענייניו הרפואיים וביום 23.5.22 ניתן צו מינוי לגביה במסגרת תיק אפוט' 06022-05-22.
ביום 22.5.22 התקיימה ישיבת הוכחות שניה, בה העידו תחילה ההורים הביולוגיים ורק לאחר מכן העידה העו"ס לחוק האימוץ הגב' נ'. זאת, בין השאר, כדי למנוע מצב בו שוב ייעלמו מההיכל ולא ניתן יהיה לסיים בירור ההליך. בתום הדיון הוצע סיום ההליך בהסכמה לפיה הקטינה תוכרז בת אימוץ כלפי שני הוריה ותמשיך לפגוש בסבתות בתדירות שתיקבע על ידי בית המשפט. באשר להורים הוצע כי במידה והקטינה תביע רצון לפגוש בהם, עו"ס השירות למען הילד תבחן את טובת הילדה ואת מצב ההורים באותה נקודת זמן ותפעל בהתאם. ב"כ ההורים הסכימו לכך וב"כ היועמ"ש ביקש לשקול הדברים.
ביום 7.6.22 הודיע ב"כ היועמ"ש כי מתנגד לסיום ההליך על פי המתווה המוצע וזאת בשל החשיבות שבעקרון סופיות ההליך. בשל הודעה זו, נקבעו מועדים להגשת סיכומים והוגשו.
עיקרי טענות ב"כ היועמ"ש
ב"כ היועמ"ש תומך בעמדת המומחית לפיה המשיבים חסרי כל מסוגלות לגדל את הקטינה, תוך סקירת מצבם המורכב, כאשר שניהם לוקים במחלת הסכיזופרניה, צורכים סמים ואלכוהול, ואינם משתפים פעולה עם גורמי הרווחה על מנת לשפר מצבם. השניים מקיימים זוגיות שאינה יציבה ולעיתים מסכנת, באופן המפגין את חוסר אחריותם.
ביחס לאם נטען כי ביצעה מספר ניסיונות אובדניים ואושפזה במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב. בנוסף, ריצתה עונשי מאסר בגין עבידות אלימות ורכוש, חלקם בבית הסוהר וחלקם באשפוז. כיום מתגוררת בבית אימה ולפרקים בבית אימו של האב, כאשר מתקיימת מקצבת נכות מטעם המוסד לביטוח לאומי. נטען כי האם אמנם החלה בהליך שיקום לשם כחלק מתהליך הגמילה, אך למרבה הצער חזרה לצרוך סמים ואלכוהול.
ביחס לאב נטען כי אף הוא ריצה מספר ענשי מאסר בגין עבירות סמים, בגין תקיפת בת הזוג ובגין תקיפת שוטר במילוי תפקידו. כיום מתגורר בבית אימו ולפרקים בבית אימה של אם הקטינה, כאשר הוא מתקיים מקצבת נכות מטעם המוסד לביטוח לאומי. עוד נטען כי לא שולב בהליכי גמילה, בין השאר בשל חוסר אמון בגורמי הרווחה.
בנוסף נטען כי גם בכל הנוגע לקטינה ההורים התקשו לשתף פעולה. ההורים לא הגיעו למפגשים שנקבעו עם העו"ס אלא לאחר מספר רב של תיאומים, התקשו להגיע לדיונים בבית המשפט ונעדרו מחלקם, התקשו להגיע לבדיקת האבהות והתקשו להיפגש עם המומחית להערכת מסוגלות הורית. גם בדיונים עצמם גילו קוצר רוח ועזבו את ישיבת ההוכחות תוך כדי הדיון.
באשר לקטינה נטען כי זו נמצאת מזה כשלוש שנים בחיק משפחת האומנה המגדלת אותה מאז היותה בת כתשעה חדשים ואין לה קשר משמעותי עם המשיבים, אותם אינה מכירה.
עוד נטען כי הואיל והקטינה נולדה עם תסמונת של התמכרות לאלכוהול ונושאת מטען גנטי מורכב לאור מצבם של הוריה, היא עשויה להתמודד עם קשיי התפתחות בעתיד. על מנת להתמודד עם קשיים אלה, זקוקה לסביבה שקטה ובטוחה ככל הניתן.
בנוסף נטען כי יש לקבל את חוות דעת המומחית לגבי העדר מסוגלותם של ההורים גם אילו היו נכונים לקבל את הסיוע הנדרש מגורמי הרווחה, דבר לו הם מסרבים. כיום, מפגש עם ההורים עלול לגרום לה נסיגה משמעותית, הואיל ומדובר ביצירת קשר שכלל אינו קיים.
עוד נטען כי יש לקבל את חוות דעת המומחית גם לגבי הסבתות ולהסתפק בשלושה מפגשים בשנה. זאת, בין השאר נוכח הצורך של הסבתא מצד האם לקבל מהילדה סימני האהבה גם אם אינה מעוניינת בכך.
ביחס לקשר עם ההורים (צמצום תוצאי האימוץ) נטען כי הכלל הוא קיומו של אימוץ "סגור" תוך ניתוק כל קשר עם ההורים הביולוגיים. עוד נטען כי הותרת פתח לקיומו של קשר כלשהוא בעתיד, עלולה ליצור מצב בו "רוחם של ההורים הביולוגיים מעין מרחפת מעלך ראשם של משפחת האימוץ" (לשון ב"כ היועמ"ש) באופן הפוגע בעקרון סופיות ההליך ואף עלול לפגוע בהתאקלמותה של הקטינה במשפחה המאמצת.
ביחס לסבתות נטען כי יש להסתפק בשני מפגשים בשנה, באופן שיבטיח המשך נוכחותן בחייה במידה שלא תכביד על ביסוס הקשר עם המשפחה המאמצת. זאת, באופן בו שתי הסבתות יחדיו תהיינה נוכחות במפגש ואף תקבלנה הדרכה מתאימה לגבי ההתנהלות כלפי הקטינה. נטען כי גם עניין זה יש להכפיף לשיקול דעת העו"ס לחוק האימוץ, על יסוד התנהלותה המקצועית.
עיקרי טענות האם הביולוגית
האם טוענת כי גדלה באופן נורמטיבי, סיימה 12 שנות לימוד ואף שירות צבאי מלא בחיל האוויר. לאחר שחרורה מצה"ל חוותה משבר אישי קשה בשל פרידה מבן זוג, לאחריו חלה הידרדרות במצבה הנפשי שגרר ניסיונות אובדניים, שימוש בסמים ואשפוזים במרכזים לבריאות הנפש.
טוענת כי לאחר לידת הקטינה רצתה לטפל בה, אך התינוקת נלקחה ממנה בניגוד לרצונה, הועברה למשפחת קלט וכעבור תשעה חדשים למשפחת אומנה. גם בתקופה זו הם עשתה כל שביכלתה כדי להגיע למפגשים עם הקטינה, למעט כאשר הדבר נמנע ממנה בשל אשפוזים במרכז לבריאות הנפש. למפגש שהתקיים ביום 11.11.19 הגיעה מצוידת בשקיות בגדים עבור הקטינה והמפגש התקיים באווירה טובה לרווחתה של הילדה.
עוד טוענת כי הוצאת הקטינה ממשמורתה גררה הידרדרות נוספת במצבה הנפשי וגרמה לה לבצע נסיון אובדני, בגינו אושפזה שוב, הן במחצית שנת 2020 והן בספטמבר 2020. לאחר שחרורה הגיעה מיזמתה ללשכת הרווחה וביקשה סיוע לשם שיקום. מאז התמידה במפגשים עם הפסיכיאטר המטפל, אשר הודיע כי חל שיפור שמצבה וייתכן כי תהא כשירה למפגשים עם הקטינה. אף על פי כן, מפגשים אלה לא התקיימו.
מציינת כי כיום מתגוררת בבית אימה כאשר לפרקים עובדת להתגורר עם אבי הקטינה, בבית אימו. טוענת כי עודנה עוברת הליכי שיקום ויש ליתן לה ההזדמנות למצות הליכי שיקום אלה לכל הפחות למשך שנה, טרם הכרזת הקטינה בת אימוץ כלפיה, צעד אשר ממנו אין חזרה. לחלופין יש לאפשר להורים לשוב ולפנות לבית המשפט ככל שיתעורר שינוי.
בהמשך טוענת כי השיקול המרכזי הוא טובת הילדה (סע' 31 לסיכומים) אך לבסוף טוענת כי נקודת המוצא היא זכויות ההורים (סע' 35 לסיכומים).
באשר לפרשנות סעיף 13 לחוק האימוץ, טענת כי כל עוד קיים סיכוי סביר לשיקום, ניתן לומר כי מתקיימת הדרישה לגבי "העתיד הנראה לעין". טוענת כי במועד הגשת הסיכומים משולבת בתהליך שיקום ולכן יש לאפשר לה למצותו.
בנוסף טוענת כי הכרזת הקטינה בת אימוץ כלפי הוריה, כאשר שתי הסבתות נוכחות בחייה, הוא צעד העלול לפגוע ביציבותה ולכן אין לו מקום.
יצויין כי בסיכומים (בשונה מכתב ההגנה) אינה טוענת עוד כי יש לאפשר לאב לגדל את הילדה. יש להניח כי הדבר נובע מעמדתו בעניין זה כפי שמשתקפת בסיכומים מטעמו.
באשר למפגשים עם הסבתות, טוענת כי יש להמשיכם במתכונתם הנוכחית. המפגשים הללו מתקיימים על בסיס קבוע, אחת לחודש, כאשר הסבתות מגיעות כשהן מצויידות בבגדים, צעצועים ודברי מתיקה שנועדו לשמח את הילדה. המפגשים עצמם נמצאים במגמת שיפור מתמדת. ההורים האומנים אינם מתנגדים לקשר זה, הסבתות אינו מנסות לתפוס את מקומם והקטינה שמחה במפגש. הסבתות אף מביעות נכונות לקבל הדרכה לצורך שיפור נוסף במפגשים עימן. נטען כי הגם שהסבתא מצד האם קרובה יותר והסבתא מצד האב רחוקה יותר, יחד הם משלימות זו את זו ויש לאפשר המשך קיום המפגשים בנוכחות שתיהן.
באשר למפגשים עם ההורים, טוענת כי יש לפתוח בהם לאלתר, לאור העובדה שנמצאת בהליך שיקום. תפיסת העולם שלפיה קיימת עדיפות לאימוץ סגור מצריכה בדיקה ועיון. לשיטתה, כל אימת שאימוץ פתוח יקדם את טובת הילד יש לאפשרו. בעניין זה מפנה לפסיקה לפיה ניתן להתחיל באימוץ סגור ולעבור בהדרגה לאימוץ פתוח.
טוענת כי בעניינו מתקיימות כלל הדרישות לצורך עניין זה:
מבחינת הקטינה, לא התקיים כל קשר טראומטי העלול להכביד על חידוש הקשר;
מבחינת ההורים הביולוגיים, הללו מסכימים לכך שהקטינה תמשיך לגדול אצל משפחת האומנה, אינם מנסים לתפוס את מקומם ולכן הדבר לא יעורר כל קושי;
ומבחינת הורי האומנה, מדובר באנשים רגישים, המכירים החשיבות הקשר המשפחתי (כגון זה המתקיים עם הסבתות) ויש להניח כי ישתפו פעולה עם הליך זה.
לשיטתה, יש לקיים מפגשים אלה בליווי עו"ס השירות למען הילד, לטובת הילדה.
על יסוד דברים אלה מבקשת לא להכריז על הילדה בת אימוץ כלפיה ולבחון את מצבה השיקומי שלה כאם בעוד כשנה. במקביל, מבקשת לשמר הקשר עם הסבתות ולאפשר להורים להצטרף למפגשים אלה.
עיקרי טענות האב הביולוגי
האב מציין כי הוא עצמו גדל ללא אב, דבר שגרם לו קשיים רבים שהובילו לנסיונות אובדניים ולמאסרים. בזכות אימו, מנסה להשתקם. מקיים זוגיות עם האם משך כשבע שנים, לרבות מגורים משותפים בבית אימו, לסירוגין. עוד טוען כי חרף מחלת הסכיזופרניה בה הוא לוקה, עובד תהליך שיקום לשם גמילה מסמים ואלכוהול.
האב מציין כי מודע לכך שבשלב זה טובת הילדה להמשיך ולגדול אצל משפחת האומנה הנוכחית, אך הוא שואף להיות מעורב בחייה בעתיד, כאשר תגיע לגיל בגרות. מציין כי אינו מעוניין לבלבל אותה בשלב זה.
עוד מציין כי נמצא בתהליך של מינוי אימו כאפוט' עליו, בין השאר כדי לסייע לו לחתום על מסמכים רפואיים בשל הקושי שלו בעניין זה ולכך שעליו לעבור ניתוח קטרקט בעינו.
טוען כי טובת הקטינה בשימור הקשר עם שתי הסבתות, תוך הגדלת היקף המפגשים עם אימו, לאור חוות דעת המומחית לפיה מגלה התחשבות רבה יותר ברצונותיה של הילדה, לעומת אימה של האם, אשר מצפה מהקטינה לרצות אותה בנשיקות וחיבוקים.
באשר לקשר של הילדה עימו, טוען כי בכפוף לשיקומו המלא ולהמלצות העו"ס, יש לאפשר את הדבר, במסגרת של מפגשים.
סיכומו של דבר, מסכים להמשך גידול הילדה אצל משפחת האומנה, תוך שמירת הקשר עם הסבתות וחידוש הקשר עימו כאשר יסיים את הליך השיקום.
עיקרי טענות האפוט' לדין
בפתח סיכומיה מציינת כי מלווה את הפעוטה כמעט מיום היוולדה, במסגרת ההליכים בבית המשפט לנוער. מציינת כי מיום לידתה המשיבים לא היו אלה שהעניקו לה חום ואהבה. בתחילה היו אלה אחיות בית החולים, לאחר מכן משפחת הקלט ולבסוף משפחת האומנה המיטיבה, עימה גדלה הפעוטה עד היום, המספקת לה בית יציב ובטוח.
מציינת כי לקטינה אין דמויות הוריות אחרות למעט הורי האומנה. לצד דברים אלה ממשיכה לפגוש בצמד הסבתות אחת לחודש.
באשר לאם, מציינת כי חרף הצהרותיה, מעולם לא גילתה אחריות. גם במהלך ישיבת ההוכחות עם המומחית בחרה להיעלם מהדיון, למרות שאמורה היתה למסור עדותה לאחר עדות המומחית.
טוענת כי יש לקבל את חוות דעת המומחית לפיה שני ההורים הביולוגיים נעדרי מסוגלות כלשהיא לגדל את הקטינה ולא יוכלו לרכוש מסוגלות שכזו גם אם יקבלו את כל העזרה שניתן, וודאי לא בעתיד הנראה לעין.
טוענת כי במצב דברים זה נתמלאו דרישות סע' 13 לחוק האימוץ ולכן יש להכריז על הקטינה בת אימוץ כלפי שני הוריה.
באשר להיקף הקשר עם ההורים הביולוגיים טוענת כי אין מקום לקיימו בענייננו:
הקטינה אינה מכירה אותם ולכן הקשר עימם לא יצמיח לה כל תועלת;
ההורים הביולוגיים אינם מצליחים להתגייס לאף משימה הקשורה בילדה, אף לא לדיונים בבית המשפט ולכן יש להניח כי לא יצליחו לקיים קשר משמעותי עם הילדה;
והורי האומנה מתנגדים לקשר עם ההורים הביולוגיים, משיקולי טובת הילדה.
לגבי האפשרות שלפיה במידה והקטינה תבקש לפגוש בהוריה הביולוגיים עו"ס השירות למען הילד תבחן את הדברים, סבורה כי אין מקום לעשות כן, הואיל והדבר מחטיא את עקרון סופיות הדיון ואף מניח על ראש ההורים המאמצים "עננה שחורה של אי וודאות, דבר שיפגע אך ורק בקטינה ובטובתה גם יחד" (לשון האפוט'). סבורה כי יש מקום להשמיע גם את קולם של הורי האומנה המיועדים לאמץ, דווקא מפני שאינם מעורבים בהליך.
עוד מוסיפה כי אם הקשר עם הסבתות הוא זה שבגינו יש לאפשר בעתיד שמירת הקשר עם ההורים, עדיף להפסיק גם את הקשר עם הסבתות, על מנת שלא לערער יציבות הקטינה במשפחת האומנה בה היא נמצאת.
סיכומו של דבר, סבורה כי יש להכריז על הקטינה בת אימוץ כלפי שני הוריה, לאפשר קשר עם הסבתות שלוש פעמים בשנה ולא לאפשר כל קשר עם ההורים הביולוגיים.
גדר המחלוקת
שלוש שאלות עומדות על הפרק, ואלה הן:
השאלה הראשונה היא האם יש מקום להכריז על הקטינה בת אימוץ כלפי הוריה;
השאלה השניה היא מה טובת הקטינה לגבי הקשר עם ההורים הביולוגיים;
והשאלה השלישית היא מה טובת הקטינה לגבי הקשר עם שתי הסבתות;
להלן תתבררנה השאלות כסדרן, תוך בחינת המצב המשפטי והעובדתי גם יחד.
שאלה ראשונה: האם יש מקום להכריז על הקטינה בת אימוץ כלפי הוריה?
מן הבחינה המשפטית, קובע סעיף 13 לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א- 1981 כהאי לישנא:
(א) " באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה:
(7)ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו";
ככלל, מדובר בשני תנאים מצטברים, על פני שתי נקודות שונות על ציר הזמן:
האחד הוא מצבו הנוכחי של ההורה, היינו האם בהווה אינו מסוגל לדאוג לילד כראוי;
והשני הוא מצבו העתידי של ההורה, היינו האם יפתח מסוגלות בעתיד הנראה לעין.
בעניין שלפנינו, על קיומו של התנאי הראשון, אין חולק. שני ההורים הודו כי בפרק הזמן הנוכחי אינם מסוגלים לטפל בקטינה, נוכח התחלואה הכפולה בה הם לוקים.
באשר לקיומו של התנאי השני, בדבר שינוי מצבו של ההורה "בעתיד הנראה לעין", האב טוען כי מדובר בפרק זמן רחוק הקרוב לגיל בגירותה של הקטינה, בעוד האם טוענת כי יש לבחון הדברים בתוך השנה הקרובה, לאור תהליך שיקום בו היא משולבת.
הלכה פסוקה היא לפנינו כי הביטוי "העתיד הנראה לעין" משמעותו פרק הזמן הרלוונטי לילד שבעניינו אנו דנים, בשים לכך שמדובר ב "זמן ילד". יפים לעניין זה דברי כב' השופטת מ. מאור (כתארה אז) דנ"א 1892/11 היועמ"ש נ' פלונית, סד(3) 356 (2011)
"הביטוי "בעתיד הנראה לעין" אינו מגדיר תקופת זמן קצובה. בתחילת הדרך ניתן היה לפרש ביטוי זה בנדיבות (כלפי המשיבה) ואכן נעשו עוד ועוד ניסיונות לשפר את מסוגלותה ההורית של המשיבה. הכל כפי שתארו חברי בהרחבה. ואולם הזמן לא עצר מלכת. הגיע רגע האמת. כפי שהראתה בהרחבה חברתי הנשיאה לא ניתן להמתין עוד. בנסיבות העניין שלפנינו "העתיד הנראה לעין" משמעותו העתיד המיידי ממש. לא הרי משך הזמן שניתן לכנותו "העתיד הנראה לעין" לגבי פעוט, כהרי משך הזמן לגבי ילדה בגילה של הקטינה. בטווח כזה לא די ב"סיכוי שאין להתעלם ממנו" כלשון ד"ר שרון לשיפור תפקודה של המשיבה"
(ההדגשות הן שלי, ע.א.)
להלן תיבחן תמונת המצב לגבי כל אחד מההורים בנפרד.
לגבי האב הביולוגי, בסיכומיו מציין מפורשות כי אין בכוונתו לפגוש בילדה כל עוד לא הגיעה לגיל 18, ובחלקם האחרון של סיכומיו מבקש להשאיר לעצמו את הסיכוי לעשות כן ככל שישלים את הליך השיקום. האב מודה בהגינותו כי לא יוכל לגדל את הילדה ואף אינו מבקש את האפשרות לעשות כן אם יעבור הליך שיקום מלא. טענתו לגבי רצונו לפגוש בילדה ככל שיעביר הליך שיקום רלוונטית לשאלת צמצום תוצאי האימוץ (היותו "סגור או פתוח"), עניין שיתברר בהמשך. משהודה האב, בהגינותו, כי אינו מסוגל לגדל את הקטינה כעת ואף לא בעתיד הנראה לעין, נתקיימו דרישות החוק להכרזת הקטינה בת אימוץ כלפיו.
לגבי האם הביולוגית, בסיכומיה טוענת כי נמצאת בשלהי הליך השיקום ולכן מבקשת להמתין שנה נוספת טרם קביעה לגבי מסוגלותה לגדל את הקטינה בעתיד, כאשר מבקשת להתחיל במפגשים עם הילדה . ענין המפגשים, כפי שצויין, רלוונטי לשאלת צמצום תוצאי האימוץ, אשר יתברר בנפרד. האם יש מקום להמתין שנה נוספת על מנת לברר מצבה של האם? לכאורה מדובר במשאלת לב מידתית, אך למעשה מדובר בנסיון נוסף למשוך את ההכרעה, באופן שלא יקדם את טובת הילדה.
למרבה הצער, חרץ הצהרותיה החוזרות של האם בדבר כוונות השיקום שלה, האם הוכיחה במעשים ובמחדלים את חוסר היכולת שלה להתגייס להליך שיקומי הלכה למעשה, אף במסגרת הדיונים בבית המשפט, שלב בו אמורה להיות מגוייסת במלואה לעניין זה, כאשר היא נאבקת על הזכות לגדל את ילדתה בעתיד.
האם לא הגיעה לחלק ניכר מהדיונים בבית המשפט לנוער, לא הגיעה לחלק ניכר מהמפגשים עם העו"ס בוועדות תכנון וטיפול, לא הגיעה לחלק ניכר למפגשים עם המומחית מטעם בית המשפט, למעט שני מפגשים שארכו כעשר דקות כל אחד. גם בישיבת ההוכחות בה נחקרה המומחית (אשר התקיימה באופן חריג בשלהי משבר הקורונה, כאשר המדינה נתונה בסגר ובית המשפט מקיים דיונים במתכונת חירום בלבד תחת כללי התו הסגול) המבקשת הגיעה לאולם הדיונים ונעלמה לאחר מספר דקות מבלי שאיש הצליח לאתר אותה. נראה כי הדבר מדבר בעד עצמו. בישיבת ההוכחות הבאה העידה בפתח הדיון וגם אז הביעה חוסר סבלנות ניכר.
זאת ועוד, ביום 22.5.22 הוגשה הודעת עו"ס המשפחה לפיה פגשה באם על מנת להציע לה תכנית שיקום, האם שיתפה אותה בתחושותיה הקשות ביחס לעצמה וביחד לקטינה, העו"ס עודדה אותה לטפל בעצמה, נתנה לה כל הזדמנות לעשות כן, לרבות הגעה ללשכת הרווחה ללא כל תיאום, אף האם לא עשתה דבר. העו"ס לא ויתרה וניסתה ליצור עימה קשר טלפוני מספר רב של פעמים, אך ללא הועיל. גם אימה של האם אמרה כי אינה רואה סיכוי לכך. אשר לטענת באת כוחה בסיכומיה לפיה האם מסרה לה כי בימים אלה נמצאת בהליך שיקום, אפשר כי הדברים אכן נאמרו, אך לא צורפה כל אסמכתא בעניין זה וחזקה על ב"כ האם כי אילו היתה בידה אסמכתא היתה מצרפת אותה.
למרבה הצער, אפשר כי חלק ממחלת הסכיזופרניה בה לוקה האם, מתאפיינת בחוסר יכולת להתמיד בתהליך שיקום. נותר רק לקוות כי האם תשכיל לטפל בעצמה בעתיד ולו למען עצמה. למרבה הצער, נראה כי אין סיכוי לכך שמצבה של האם ישתפר בעתיד הנראה לעין, גם אם תקבל את כל הסיוע הנדרש מגורי הרווחה. במצב דברים זה, גם לגבי האם נתמלאו דרישות סע' 13 לחוק לשם הכרזת הקטינה בת אימוץ כלפיה.
לאור כל האמור לעיל, יש להכריז על הקטינה בת אימוץ כלפי שני הוריה הביולוגיים.
מכאן, לשאלת הקשר בין הקטינה להוריה ולשאלת הקשר בין הקטינה להוריה ולסבתותיה.
שאלה שניה: האם יש לאפשר קשר עתידי עם ההורים?
סעיף 16 לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א- 1981 קובע:
"האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם;
הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו; ואולם –
רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות";
ההלכה הפסוקה בעניין זה נמצאת בתנועה מתמדת. בעבר נקודת המוצא היתה כי טובתו של כל ילד בניתוק הקשר עם ההורים הביולוגיים (המכונה: "אימוץ סגור"), כאשר רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשקול קשר עם ההורים (המכונה: "אימוץ פתוח") ובכך לבצע "צמצום תוצאי האימוץ" _בלשון החוק). בחלוף השנים נקבע כי יש לבחון טובת הילד בכל מקרה לגופו, ללא הנחות מקדימות.
כך למשל, עמ"צ 46861-05-17 היועמ"ש נ' מ.י.א, (נבו, 4.7.17) בו קבעה כב' השופטת דברת:
"קיימים קולות הקוראים לבחון סוגייה זו מחדש ולשקול מתן העדפה לאימוץ פתוח, מתוך תפיסה כי אימוץ כזה הינו עדיף הן מזווית של טובת הילד המאומץ והן בשל זכויות ההורים הביולוגים כלפי ילדם (בע"מ 778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פד"י סג(3) 111, עמ' 46 (פורסם בנבו) (29.11.09)).
כך כתב כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 3741/11 כי על אף הקשיים הרבים הגלומים באימוץ הפתוח "לבי נוטה לחפש פתחי פתיחות, פתחי אימוץ פתוח במקרים המתאימים; לא הייתי רוצה לראות קטגורית את האימוץ הסגור כ"כלל פסיקתי", אלא כהכרח המציאות במקרים רבים, וככזה לא יגונה" (עמ' 18)."
בחודש 11/2016 הוגש לשרת המשפטים ולשר העבודה והרווחה דו"ח הועדה לבחינת חוק אימוץ ילדים התשמ"א-1981 והליכי אימוץ ילדים בישראל בראשות כב' השופט (בדימוס) יהושע גרוס (להלן: "דו"ח וועדת גרוס") חלק מהדו"ח עסק בסוגיית האימוץ הפתוח תוך דיון נרחב ביתרונות וחסרונות לכל אחד מצלעות המשולש: הקטינים – ההורים הביולוגים – ההורים המאמצים. בדו"ח הוועדה הומלץ כי אין לקבוע כלל המעדיף אימוץ סגור או פתוח ויש לקבוע את המתווה בהתאם לטובת כל ילד וילד, וכך נאמר שם (בעמ' 96):
"אשר למתווה של האימוץ הפתוח, סברה הוועדה כי אין מקום לקבוע כלל אחיד וכי יש "לתפור" את המתווה לכל ילד וילד. לאור זאת, סברה הוועדה כי יש לשנות את השימוש הטרמינולוגי מהמנוח "אימוץ פתוח" או "צמצום תוצאי האימוץ" ל– "אימוץ עם קשר" ולהסמיך את בית המשפט לקבוע "דרכי תקשורת" עם הילד, אם מצא כי זוהי טובתו של הילד בהתאם לקווים המנחים האמורים. דרכי התקשורת יהיו באמצעות מפגשים או בכל דרך אחרת שבית המשפט ייקבע והוא יהיה רשאי ליתן הוראות בדבר תכיפותן ודרכי ביצוען…
"הוועדה החליטה בסופו של דבר כי על מנת לתת הזדמנות אמיתית לאימוץ הפתוח, אין לקבוע כלל מוקדם כלשהו.
במקום המבנה הקיים היום, של כלל וחריג, כאשר טובת הילד היא המכריעה מתי לפנות לחריג, מציעה הוועדה לקבוע קווים מנחים לבית המשפט ולגורמים הממליצים בשירות למען הילד, לפיהם ייקבע מהי טובת הילד בהקשר זה – מהו מקרה המתאים לאימוץ פתוח ומהו מקרה שאינו מתאים לכך.
על בסיס הספרות המקצועית, כמו גם על סמך ניסיונם של אנשים השירות למען הילד, ממליצה הוועדה כי בבוא בית המשפט לקבוע את טובת הילד בקביעת דרכי תקשורת והעברת מידע, ישקול את זכויותיו, צרכיו והאינטרסים שלו, בין היתר לאור הגורמים הבאים:
1. גילו של הילד ונסיבותיו האישיות;
2. רצון הילד ורגשותיו [עמדותיו/דעותיו] לגבי קביעת דרכי התקשורת והעברת המידע, ככל שניתן לעמוד עליהם בהתאם לגילו ולמידת בגרותו;
3. השפעת ההחלטה על שלומו הגופני והנפשי של הילד, לרבות יכולתו להתקשר באופן מיטבי ככל האפשר עם מאמציו;
4. מידת הקשר הקיים בעת האימוץ, בין הילד להורה או לבן משפחתו, לפי העניין;
5. הסיכוי למצוא משפחה מאמצת מתאימה לילד והשפעת ההחלטה על מידת יכולתו של הילד להיקלט אצל המשפחה המאמצת;
6. מאפייני ההורים ומידת יכולתם לעמוד בדרכי ההתקשרות שייקבעו".
הלכה למעשה, מדובר באותו "מבחן משולש" הבוחן את הדברים מנקודת המבט של הילד, מנקודת המבט של ההורים הביולוגיים ומנקודת המבט של ההורים המיועדים לאמץ, כאשר ביחס לנקודת המבט של הילד פורטו ארבעה מבחנים שונים.
לגופם של דברים, נראה כי בעידן המשפחות החדשות, בו קיימים סוגים רבים של תאים משפחתיים כגון שתי אמהות או שני אבות, ואף תאים משפחתיים בהם לילד קשר עם שלוש דמויות הוריות (שני ההורים הביולוגיים ובן או בת זוג נוספ/ת של אחד/ת מהם אשר גידל אותם מגיל ינקות), אין עוד צורך להיצמד למודל זה או אחר של הרכב בני המשפחה והבוגרים בעולמו של הקטין. המבחן המרכזי הוא טובת הילד, הדורשת כי כל דמות הורית בעולמו תהיה דמות מיטיבה ויציבה, עליה יוכל הילד לסמוך.
לצד דברים אלה, נקבע כי יש לשמור על עקרון סופיות הדיון ועל כן יש לדון בנתונים הנדרשים ולהכריע בדבר, על מנת שלא להותיר את הילד ואת ההורים המאמצים בחוסר וודאות, דבר שיכביד על הליך האימוץ.
ר' עמ"צ (מחוזי באר שבע) 58802-03-18 היועמ"ש נ' א.י (נבו 31.05.2018).
בעניין שלפנינו, גם בחינת אמות המידה המרחיבות לפיהן יש לבדוק אפשרות לאימוץ פתוח לגבי כל ילד, ללא נקודת מוצא מוקדמת זו או אחרת, למרבה הצער, אף היא תוביל למסקנה כי אין מקום לאפשר קשר בין הקטינה להוריה, על יסוד כל אחת מן הפרמטרים שהובאו לעיל וכפי שיפורט להלן.
צלע ראשונה: הילדה
ביחס ל "גילה של הילדה ונסיבותיה האישיות": ביחס ל "רצון הילדה ורגשותיה לגבי קביעת דרכי התקשורת והעברת המידע, ככל שניתן לעמוד עליהם בהתאם לגילה ולמידת בגרותה; ביחס ל "השפעת ההחלטה על שלומה הגופני והנפשי של הילדה, לרבות יכולתה להתקשר באופן מיטבי ככל האפשר עם מאמציה"; וביחס ל "מידת הקשר הקיים בעת האימוץ, בין הילדה להורה או לבן משפחתה", כל אלה יתבררו בצוותא חדא להלן.
הילדה בה אנו דנים היא ילדה שגילה כארבע שנים, אשר אינה מכירה את הוריה הביולוגיים ואינה רואה בהם דמות הורית. מאז היוולדה, הגיעו ההורים לשלושה מפגשים בלבד, כמפורט בסע' 111-109 לתסקיר העו"ס (נספח א' לכתב התביעה):
ביום 3.4.19 לפגישה קצרה בה לא ידעו כיצד לגשת לילדה והאם ביקשה לסיימה בהקדם.
ביום 28.5.19 ההורים זומנו אך לא הגיעו: האם בשל אשפוז והאב בשל מאסר.
ביום 11.11.19 ההורים הגיעו למפגש שהחל באופן חיובי אך כעבור זמן קצר ביקשו להכניס את הסבתות.
ביום 25.11.20 ההורים הגיעו כאשר הם שתויים, בין השניים פרץ ויכוח שדרש סיוע משטרתי. בפועל כלל לא נכנסו למקום המפגש, להבדיל מהסבתות.
לצד דברים אלה, המשיכו הסבתות לקיים מפגשים קבועים עם הילדה, באופן שהיטיב עימה, מבלי לערער על מקומן של הורי האומנה. הסבתות עודן מרעיפות על הילדה מכל טוב בכל מפגש ומהוות עבורה עוגן משפחתי משמעותי. שאלת היקף המפגשים עימן תיבחן בנפרד, אך את הקשר עימן יש להביא בחשבון.
בשלב זה, בו מדובר בילדה בת כארבע שנים, יש להניח כי מקבלת את הדברים כפשוטם. אפשר כי כאשר תגדל מעט, תפנה שאלות לגבי הקשרים המשפחתיים וחזרה על משפחת האומנה כי תשתף אותה לגבי הקשרים המשפחתיים האמיתיים, באופן המותאם לגילה.
צלע שניה: הורי האומנה המיועדים לאמץ
מהי "השפעת ההחלטה על מידת יכלתה של הילדה להיקלט אצל המשפחה המאמצת"?
בעניין שלפנינו, הילדה נקלטה היטב במשפחת האומנה המיועדת לאימוץ, עניין שעליו אין חולק. השאלה הרלוונטית היא מה השפעתו הצפויה של חידוש הקשר עם ההורים הביולוגיים על מצבה של הילדה בחיק משפחת האומנה.
העו"ס לחוק האימוץ הודיעה כי הורי האומנה אינם מעוניינים בכל קשר בין הילדה להוריה הביולוגיים, בהיותם אנשים בלתי יציבים, העלולים לערער את עולמה הרגשי של הילדה. זאת, להבדיל מעמדתם לגבי הסבתות, עימן מאפשרים את הקשר.
מדובר בעמדה לגיטימית ומעוגנת במציאות, הואיל וההורים הביולוגיים, למרבה הצער, הוכיחו (במעשים ובמחדלים כפי שצויין לעיל) כי אינם מסוגלים להתמיד בהליך השיקום על מנת להגיע למצב בו המפגשים בינן לבין הילדה ייטיבו עימה.
צלע שלישית: ההורים הביולוגיים
מהם "מאפייני ההורים ומידת יכולתם לעמוד בדרכי התקשורת שייקבעו"?
במקרה בו עסקינן, האב מבין היטב את מקומו, אין לו כל כוונה להעמיד עצמו כדמות הורית עבור הילדה ואף אינו מניח כי יהיה מעוניין לחדש הקשר עימה טרם הגיעה לגיל 18.
האם, לעומת זאת, אינה מבינה את מקומה עד תום. בראשית ההליכים טענה כי האב יוכל לגדל את הילדה בעוד היא תשקוד על הליכי השיקום שלה. בהמשך, כאשר התברר כי האב כלל אינו מעוניין בכך ואף אינו רואה עצמו מתאים לכך, הודיעה האם בסיכומיה כי מעוניינת בקביעת מפגשים על הילדה בקרוב, לאור הליך השיקום שהיא עוברת, לגביו לא הוצגה כל אסמכתא. למרבה הצער, נראה כי מדובר בשאלה תיאורטית. ואולם, גם אילו היתה האם עוברת הליך שיקום (ויש לקוות כי ביום מן הימים תעשה כן, ולו למען עצמה), לא ברור האם תוכל להבדיל בין מקומה שלה לבין מקומה של אם האומנה, גם אם תעבור את ההדרכה המתאימה.
בהודעתה האחרונה של העו"ס (מיום 22.5.22) ניכר היה כי האם כואבת את הריחוק מביתה ומעוניינת בקשר עימה, מתוך רצון לממש את אימהותה. עם זאת, עד כה לא הוצגה כל אסמכתא ויש להניח כי אילו היתה, היתה מוגשת.
בסיכום ביניים, נמצא כי טובת הילדה דורשת שלא לקבוע זמני שהות עם ההורים, לא בשלב זה ולא כאשר יעברו הליך שיקום בהמשך. קיומו של פתח שכזה מצד ההורים, אכן עלול ליצור קושי רב עבור הילדה.
שונים פני הדברים לגבי מצב בו הילדה תעורר את העניין מיזמתה. מצב דברים שכזה, העשוי להתרחש אצל כל ילד מאומץ היודע כי הוא מאומץ, עניין בסיסי הנדרש מכל משפחה מאמצת, הוא עניין שיש לתת עליו את הדעת. די בתכנית הלימודים הבסיסית של משרד החינוך בו אמור כל ילד להכין "עבודת שורשים" לקראת הגיעו לגיל מצוות, כדי להבין כי כל ילד מאומץ יצטרך להתמודד בשלב זה או אחר של חייו עם סיפור חייו, לרבות סיפור הורייתו, סיפור אימוצו והסיבה לכך שהוריו הביולוגיים אינם מגדלים אותו. עניין זה רלוונטי במיוחד כאשר קיים קשר עם בני משפחה אחרים, כגון קשר עם הסבתות.
האם במצב דברים שכזה אמורים ההורים המאמצים להתעלם מדברי הילד ולומר לו כי ההורים הביולוגיים אינם יכולים לפגוש בו ותו לא? או שמא אמורים הם להתייעץ עם איש מקצוע? הדעת נותנת כי כפי שההורים המאמצים מחוייבים בקבלת הדרכה לגבי הדרך בה יש לספר לילד את סיפור חייו (באופן שישקף את האמת בצורה המותאמת למידת ההבנה של הילד, תוך יצירת נרטיב חיובי לגבי סיפור חייו, חרף נסיבותיו המורכבות), כך עליהם להיוועץ באיש מקצוע במקרים הנדירים בהם יבקש הילד להכיר את הוריו הביולוגיים.
בהקשר זה יש להביא בחשבון כי העולם משתנה לנגד עינינו, כאשר יכלתם של ילדים להגיע בכוחות עצמם למאגרי מידע אלה ואחרים באמצעותם יוכלו להגיע לזהות ההורים הביולוגיים, היא קלה מאי פעם. יש להניח כי מיומנויותיהם הטכנולוגית של הילדים בעולם המחשבים, תעבור בקלות את זו של הוריהם. זהו בדיוק הרציונל העומד מאחורי הגישה הנכונה לפיה יש לספר לכל ילד מאומץ את קורות חיין, באופן התואם את האמת ואת מידת יכלתו להבין הדבר, שכן "סודות ושקרים" סופם להתגלות.
לפיכך, נעילת הדלת מפני אפשרות שכזו תהיה בעיקר "עצימת עיניים" אשר תגרום לילד לחפש בעצמו את המידע ואת הקשר, באופן שעלול ליצור אצלו קשיים רגשיים רבים. נכון ונבון יותר כי ככל שמתעורר עניין זה מצידו של הילד, יפנו ההורים לעו"ס השירות למען הילד, אשר תשוחח עם הילד ותבחן מה טובתו לאותה עת.
בעניין שלפנינו, הסיכוי לכך שהילדה תעורר עניין זה מיזמתה הוא נמוך ביותר. הסיכוי לכך שיחול שיפור מהותי במצבם של ההורים הביולוגיים, למרבה הצער, הוא אפסי כמעט, עד כדי תיאורטי בלבד. עם זאת, בעולם בו אנו חיים, לא ניתן להתעלם ממצב בו הילדה תרצה לפגוש בהוריה ואת השאלה מה נכון יהיה לעשות יהיה נכון לבחון באותה עת.
יפים לעניין דברי כב' השופטת חיות בבע"מ 3646/06 פלוני נ' היועמ"ש (נבו, 21.6.2006).
"יחד עם זאת, ראוי לשוב ולהדגיש את שכבר הדגשנו ולא אחת כי כל העוסק בדיני אימוץ עוסק בדיני נפשות. על כן, מחויבים אנו להיות קשובים ולבחון בחינה מתמדת את המודלים האפשריים לאימוץ, תוך התייחסות להתפתחותיות ולשינויים בתפישות החברתיות המסורתיות וכן תוך שימת הלב למחקרים חדשים ולניסיון הנצבר בנושא בארץ ובעולם".
סיכומו של עניין, אין מקום לקביעת זמני שהות בין הילדה להורים הביולוגיים, לא כיום ואף לא בעתיד, גם אם ישולבו בהליך שיקום ויסיימו אותו. ואולם, במידה והילדה תעלה מיזמתה רצון לפגוש בהורים הביולוגיים, יפנו ההורים לעו"ד השירות למען הילד, על מנת שתבחן את טובת הילדה ותפעל בהתאם.
שאלה שלישית: מה יהיה היקף הקשר עם הסבתות?
במישור העקרוני, שאלת תדירות הקשר בין ילד מאומץ לבין בני משפחה אחרים, מתעוררת לעיתים רחוקות, כאשר גם בעניין זה העקרון המוביל הוא "טובת הילד". השיקולים העומדים על הפרק בעניין זה, דומים לאלה הנדרשים כאשר מדובר בשאלת הקשר עם ההורה ביולוגי. היינו, גם לגבי הסבים יש לבחון מהי טובת הילדה. מה מידת יכולתם של הסבים לשמור על מקומם של ההורים המאמצים ומה מידת יכולתם של המאמצים להכיל נוכחותם של הסבים.
באשר לשאלת תדירות המפגשים, לשאלה זו נדרש בית המשפט באמ"ץ (ת"א) 52364-12-16 היועמ"ש נ' רקפת (נבו 20.03.2018) בו קבעה כב' השופטת ס. פורר יש לשמר את מתכונת המפגשים עם הילד באופן בו יתקיימו אחת לחודש ולא אחת לארבעה חדשים, וזאת הואיל והפחתה מעין זו עלול לגרום להזיק לילד, ואלה דבריה:
"תשובותיו של המומחה לטעמי לא היו משכנעות מספיק למתן מענה מה תהיה ההשפעה על הקטינים ומה תהיה ההשפעה על מצבם של קטיעה מחודשת של הקשר עם האם. לא ניתן משקל מספיק לעובדת היותם של הקטינים למעלה מ-4 שנים אצל משפחת האומנה הזו וכן גילאיהם והקשר הקיים בינם לבין האם. לא ניתן משקל מספיק להשפעה של ההמלצה על נתק מחודש מהאם.
ההתרשמות מחקירת המומחה וחוות הדעת הייתה כי קיימת קונספציה מקצועית (לגיטימית והגיונית לחלוטין) הגורסת כי אימוץ פתוח בנוי ממספר מועט של מפגשים בשנה (עד 4 בלבד) וכי אין מקום מבחינה מקצועית לחריגה ממצב זה…. לא הייתה כל התייחסות בחוות הדעת מה תהיה השפעת הניתוק מהאם על הקטינים והאם לא יחוו זאת שוב כנטישה וכרעידת אדמה נוספת בעולמם.
בעמ"צ (חיפה) 32158-01-18 האב נ' היועמ"ש (נבו 05.06.2018) ציינו דברים אלה ובאותו הקשר קבעה כב' השופטת אספרנצה אלון:
"אחד הנימוקים שהעלה ב"כ היועמ"ש באשר לצמצום המפגשים לכדי שני מפגשים בשנה, הוא על בסיס עמדתה ועדותה של עו"ס חוק האימוץ, הגברת ד', כי מטרת הקשר באימוץ פתוח היא שלמאומצים לא יהיה "בור שחור" או שאלות של זיהוי שמתעוררות באימוץ הסגור. לאפשר להם לראות את ההורים הביולוגיים, לפגוש אותם ולדעת מי הם אך לא מעבר לכך. לא למטרה של יצירת קשר, ולפיכך די בשני מפגשים בשנה. (ראו חקירתה בפרוטוקול הדיון מיום 14.5.18 עמ' 6 שורות 7-28; עמ' 10 שורות 17-24; בעמ' 16 שורות 22-25 לפרוטוקול)…
ב"כ היועמ"ש הפנה לעמדת עו"ס חוק האימוץ לפיה 12 מפגשים בשנה במקרה של אימוץ אינה אפשרית… אכן, עד לאחרונה, קשר של קטינים מאומצים עם הוריהם הביולוגיים היה במפגשים בודדים בשנה ולכל היותר ארבעה מפגשים בשנה. אך נימוק זה אינו נימוק ששולל תוצאה אחרת ולבטח אינו נימוק השולל חשיבה ובדיקה. תיקי אימוץ מחייבים רגישות, זהירות ועם זאת חשיבה פתוחה…
ספק בעיניי אם גבולות קשר – עד ארבעה מפגשים בשנה – הם גבולות שראוי לדבוק בהם ללא חשיבה פתוחה. סוגיית האימוץ הפתוח היא קשה וטעונה ואין להתקבע בעמדות לגביה. נקבע כי יש לבחון אותה מדי פעם, לאור מחקרים חדשים, הרהורים נוספים ועוד. הבחינה צריכה להיעשות בכל תיק נתון, שבו הורה ביולוגי מבקש לשמור על קשר עם ילדו. בעניינינו העריך המומחה, שבחן את הקטינים, את רצף חייהם, ואת השפעת המשך המפגשים בתדירות הקיימת עליהם, על ההורים האומנים המיועדים לאמצם ועל ההורים הביולוגיים, כי תדירות של 12 מפגשים בשנה או לכל הפחות שש פעמים בשנה היא המטיבה עבורם. עמדתו מתיישבת כאמור עם מכלול הראיות בתיק, וכן עם הגישה המתפתחת כפי שבא לידי ביטוי גם בדוח ועדת גרוס".
באותו עניין נתקבל הערעור ונקבע כי יתקיימו 6 מפגשים בשנה.
באמ"ץ (משפחה תל אביב-יפו) 81801-01-19 היועמ"ש נ' האם (נבו 25.02.2020) קבע בית המשפט (כב' השופטת ת. פורר) כי אין לקבל את עמדת ההורים בדבר קיום מפגשים אחת לשבועיים, ואף לא את עמדת ב"כ היועמ"ש בדבר קיום מפגשים אחת לשלושה חדשים, הואיל וטובת הקטינים בקיום מפגשים אחת לחדשיים.
סיכומו של עניין, יש לבחון תדירות הקשר לפי טובת הילדה, להבדיל מעקרונות כלליים או תפיסה כללית של גורמי הטיפול מהרווחה לגבי התדירות הנדרשת.
בעניין שלפנינו, בחינת חוות דעת המומחית, עדותה בבית המשפט, דיווחי העו"ס ועדותה של בבית המשפט, מובילים למסקנה כי יש לאפשר קיומם של 6 מפגשים בשנה, תוך הפחתה מדורגת, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.
באשר לצלע הראשונה, טובת הילדה:
לפי חוות דעת המומחית, הסבתות מסייעות לקטינה בבניית זהותה (עמ' 18 לחוות הדעת):
"באשר לקשר עם הסבתות, אני סבורה כי לטווח הארוך המפגשים עם הסבתות חיוביים ויעזרו לילדה בבניית הזהות. עוד התרשמתי כי המפגשים יכולים להוסיף לתחושה כי היא אהובה על ידי הסבתות, כי הן לא שוכחות אותה והן יהיו החוליה המחברת בין ההווה לעבר. עם זאת, סבתא מ' חייבת לקבל הדרכה אינטנסיבית יותר כדי שהמפגשים עם נכדתה יהיו עבור הילדה נעימים יותר ופחות מרוכזים בצרכי הסבתא. על כן אני ממליצה לקיים ביןהילדה לשתי הסבתות שלה שלושה מפגשים בשנה, בליווי ופיקוח, כשאחד מהם יתקיים מדי שנה בסמוך ליום הולדתה"
בחקירתה הנגדית הסבירה המומחית (בעמ' 10):
"החיבור לסבתות הוא לדעתי חיבור לעבר וכשהילדה תגדל מעט הסבתות יוכלו להגיד שאחת היא אמא של האמא ואחת היא אמא של אבא והם היו חולים ולא יכלו"
בהמשך הסבירה כי מדובר בתדירות מינימלי, ואלה דבריה (עמ' 17 לפרוטוקול):
"אני חושבת ש- 3 מפגשים זה מספר מינימלי כדי שלידה יהיה זכרון בין מפגש למפגש, אחד יהיה סמוך ליום ההולדת כפי שהצעתי, כדי לכוון את המפגש לעבר, ללידה, שיהיה מקום לדבר על מאיפה היא באה לעולם ושנים, על מנת לשמור על קשר מינימלי ובסיסי שפחות מזה יהיה מאוד קשה לילדה לזכור ממפגש למפגש מיהן הדמויות לכן, זה המינימלי, כל 4 חדשים"
בחוות הדעת מציינת המומחית כי הסבתא א' (מצד האב) מכבדת יותר את העדפותיה של הילדה, בעוד הסבתא מ' (מצד האם) אשר כמהה למגע עם הילדה, חוזרת ומבקשת ממנה חיבוק ונשיקה, גם כאשר הילדה אינה מעוניינת בכך. מטעם זה, בדיון האחרון נקבע כי הסבתות תקבלנה הדרכה לגבי אופן ההתנהלות הנכון כלפי הילדה. עיון בדיווחים שנמסרו לגבי המפגש הבא שהתקיים לאחר קבלת הדרכה נוספת מלמד כי אכן חל שיפור, כפי שצויין בדיווח העו"ס מיום 22.5.22:
"ניכר שהילדה עברה תהליך בחדר הביקורים, בניגוד לעבר שהרבתה להביע את רצונה לסיום הביקור תוך כדי מהלכו והיתה נוהגת לגשת לדלת החדר בבקשה לסיים את הביקור, ניכר בביקור זה שהיא חשה בנוח ואף שדלת מרכז הקשר הפנימית היתה תפוחה היא כלל לא היתה עסוקה בה ולא ניגשה מיזמתה לדלת".
נמצא, איפוא, כי המפגשים עם הסבתות משמחים את הקטינה ומיטיבים עימה, כאשר העניין כולו נמצא במגמת שיפור. אשר להצעתו של האב להגדיל את המפגשים עם אימו (סבתא א) אף מעבר למפגשים עם אימה של האם (סבתא מ), הן המומחית והן העו"ס סבאו כי אין מקום לעשות כן, הואיל והשתיים תומכות זו בזו.
באשר לצלע השניה, יכולתן של הסבתות לכבד את מקום ההורים המיועדים לאמץ:
בעניין זה העידה המומחית כי הסבתות פועלות כנדרש וכלשונה (עמ' 17):
"יש קשר אמפטי עם הסבתות, סבתא מ' כן מכבדת את המקום שבו נמצאת הילדה ולא מנסה לבלבל את הילדה לגבי הדמות של אבא שלה או של אמא שלה. אני חושבת שהיא מרעיפה על הילדה אהבה בדרכה המיוחדת שלה. במובן הזה סבתא א' יותר מאוזנת ומותאמת למצב ועם הדרכה מתאימה המפגשים יכולים להיות עוד יותר מוצלחים".
הדברים עולים גם מהודעת העו"ס מיום 22.5.22 (עמ' 2, בפסקה שלפני האחרונה):
"כיוון שהמפגש המתואר הינו המפגש שלאחר חג הפסח ומשפחת האומנה שלחה עם (הילדה) מנתות לכל סבתא לכבוד החג. כבר בתחילת הביקור הסבתות התרגשו לקבלן והניחו אותן בצד החדר ויש התפנו אל נכדתן. שתי הסבתות נותנות בתוך הקשר הרבה מקום לבית משפחת האומנה. הן הביאו עימן למפגש שפע מתנות, משחקים ובגדים ואומרות "לא צריך לפתוח כאן הכל, תפתחי בבית שלך" או שואלות: "יש בבית כזה? אז מעכשיו יהיה לך".
נמצא כי שתי הסבתות גם יחד מכבדות עד מאוד את מקומה של משפחת האומנה כמשפחה המשמעותית של הילדה. דווקא תמיכה זו עשויה לחזק עוד יותר את הקשר בין הילדה לבין משפחת האומנה המיועדת לאמץ.
באשר לצלע השלישית: עמדת ההורים המיועדים לאמץ
המומחית העידה בחקירתה הנגדית כי הורי האומנה רואים בחיוב את הקשר עם הסבתות ומבחינתם ניתן לקיים המפגשים בתדירות משמעותית ואלה דבריה (עמ' 11 לפרוטוקול):
"התרשמתי שההורים האומנים יתנו לזה מקום כמו שנותנים מקום לסבתות וכשהילדה לובשת בגד שהסבתא הביאה, הם אומרים לילדה שזה בגד של סבתא מ' או סבתא א' והם מכינים אותה למפגש. אני סבורה שכן יוכלו להתמודד ברגישות רבה. הם אפילו אומרים שיכולים לשאת תדירות גבוהה יותר כגון 5,6 מפגשים בשנה ואני סברתי שזה הרבה מדי וגם ניהלתי שיחה איתם על זה".
הדברים עולים גם מהודעת העו"ס מיום 22.5.22 (עמ' 2, בפסקה שלפני האחרונה):
"כיוון שהמפגש המתואר הינו המפגש שלאחר חג הפסח ומשפחת האומנה שלחה עם (הילדה) מתנות לכל סבתא לכבוד החג. כבר בתחילת הביקור הסבתות התרגשו לקבלן והניחו אותן בצד החדר ויש התפנו אל נכדתן.
התנהלותם הנבונה של הורי האומנה יש בה כדי להעביר לילדה מסר משפחתי ובריא לפיו נותנים אמונם בסבתות ובכל להגדיל את האמון שתוכל הילדה ליתן בעולם המבוגרים.
סיכום ומסקנות:
מן העדויות עולה כי שני שיקולים מובילים את קביעת היקף זמני השהות עם הסבתות: שיקול אחד הוא התנהלותה של הסבתא מ' (מצד האם) אשר אמנם מרעיפה על הילדה חום ואהבה, אך מתקשה להקשיב לצרכי הילדה ולמצבים בהם מעוניינת שיניחו לה לנפשה. זאת, בשונה מהסבתא א' (מצד האב) אשר מגלה הקשבה רבה יותר לילדה. במפגש האחרון אמנם נצפה שיפור מסויים אצל הסבתא מ', אך נדרש שיפור נוסף.
שיקול נוסף הוא הרצון לאפשר שימור הקשר המשמעותי עם הסבתות, באופן שלא ייצור בלבול בעולמה של הילדה. בעניין זה ציינה גם המומחית כי שלושה מפגשים בשנה הם המינימום הבסיסי ביותר, כאשר משפחת האומנה אמרה כי שתסכים גם לשישה מפגשים בשנה. לעמדה זו משקל משמעותי, הואיל ומדובר באנשים הקרובים ביותר לילדה.
לגוף העניין, טובת הילדה בקיום זמני שהות יציבים וקשובים עם סבתותיה, בהיקף משמעותי אך מידתי. לאור דברים אלה, מצאתי כי יש להגיע בהדרגה למפגשים שיתקיימו אחת לחדשיים, בליווי הדרכה, לצד מתן שיקול דעת לעו"ס לחוק האימוץ, באופן הבא:
בחדשיים שעד סוף תשפ"ג (אוג' וספט'), ימשיכו המפגשים להתקיים אחת לחודש;
בשנת תשפ"ד יתקיימו המפגשים עם הסבתות אחת לחודש וחצי (9 פעמים בשנה);
ובשנת תשפ"ה יתקיימו המפגשים עם הסבתות אחת לחדשיים (6 פעמים בשנה).
בכל שנה, אחד מהמפגשים יחול ביום הולדתה של הילדה.
העו"ס לחוק האימוץ תקבל דיווח שוטף ממרכז הקשר וככל שתתרשם כי יש לשנות תדירות המפגשים (להעלותה או להפחיתה) תשוחח עם הורי האומנה והסבתות על מנת לקיים הדבר בהסכמה. ככל שתתעורר מחלוקת, תפנה לבית המשפט.
סוף דבר, נפסק בזאת כדלקמן:
הקטינה היא בת אימוץ כלפי שני הוריה הביולוגיים.
הקטינה תאומץ על ידי משפחת האומנה שבה היא גדלה.
תוצאי האימוץ יצומצמו כך שהקטינה תפגוש בסבתות כאמור בסע' 90 לעיל.
תוצאי האימוץ לא יצומצמו כלפי ההורים הביולוגיים ולכן לא יתקיימו מפגשים עימם. גורמי הרווחה ימשיכו להציע להם הליכי שיקום.
העו"ס המלווה את המפגשים מטעם השירות למען הילד תמשיך להיות קשובה לצרכי הילדה במהלך המפגשים עם הסבתות ותפעל על פי שיקול דעתה כמפורט בפסק הדין.
ב"כ היועמ"ש ימציא תוך 7 ימים פסיקתא לחתימת בית המשפט.
פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים בהתאם לכללים בעניין זה.
ניתן ביום כ' אב תשפ"ג, 7 באוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.
