בפני
כב' השופט שמואל בר יוסף
מבקשת
ט.ש.ר
נגד
משיבים
1. מ.ש.ס
2. נ.א
3. ר.ש
4. ס.ב
החלטה
המשיבה 4 (להלן: המשיבה) הגישה תובענה לביטול צו קיום צוואה שניתן לצוואת אביה המנוח (להלן: המנוח). זאת, לאחר שהתחוור לה, לאחר פטירת המנוח, שהיא בתו. המשיבה נולדה (כך נטען) כאשר אמה והמנוח היו נשואים לאחרים. המבקשת ושאר המשיבים הם ילדים שנולדו למנוח ולאשתו, אשר יורשים את המנוח על פי הצוואה מושא ההליך (להלן: הצוואה).
קדמו להליך זה שני הליכים שנוהלו בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה: האחד – תובענה לקביעת אבהות (להלן: תביעת האבהות), במסגרתה ניתן ביום 28.1.2020 פסק דין, לפיו המנוח הוא אביה של המשיבה. השני – תובענה למתן סעד הצהרתי, לפיו המשיבה "זכאית לקבל את חלקה בירושתו של אביה ז"ל " (לשון התביעה) (להלן: התביעה לסעד הצהרתי). ביום 24.1.2022 ניתן פסק דין למחיקת התביעה לסעד הצהרתי. זאת, לנוכח קביעת בית המשפט, לפיה היה על המשיבה להגיש בקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה).
כאמור, בהליך זה עותרת המשיבה לביטול צו קיום הצוואה. המבקשת (בהסכמת המשיבים 1-3) טוענת, שיש להעביר את התובענה לדיון בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, שדן לכתחילה. המשיבה טוענת שאין לעשות כן, מאחר שהתובענה הועברה לדיון בבית משפט זה על ידי הרשם לענייני ירושה (להלן: הרשם), בהתאם לכללי הסמכות המקומית הקבועים בתקנות הירושה, התשנ"ח- 1998 (להלן: תקנות הירושה). עוד טוענת המשיבה, שהתביעה לסעד הצהרתי לא נדונה לגופה אלא נמחקה על הסף.
שלוש הוראות דין רלוונטיות לבקשה זו:
האחת – סעיף 6(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) הקובע: "תובענה חדשה בענייני משפחה תוגש על ידי בעלי הדין לאותו בית משפט לענייני משפחה שדן בתובענה קודמת בעניינם…".
השנייה – תקנה 6(ד) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020 (להלן: תקנות סדר הדין), הקובעת: תובענה חדשה נוספת בענייני משפחה תוגש לאותו בית משפט לענייני משפחה שדן בתובענה קודמת בין הצדדים, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת כאמור בסעיף 6(ד) לחוק;…".
השלישית – תקנה 10(ג) לתקנות הירושה, הקובעת: "תובענה חדשה נוספת בענייני ירושה, תוגש כאמור בסעיף 6(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשה"ח-1995…".
אשר ל'מערכת היחסים' בין הוראות הדין הנ"ל – סעיף 6(ד) לחוק הוא נורמת העל או נורמת היסוד, שעניינה (כעולה גם מכותרת הסעיף – "איחוד תיקים") ריכוז ההתדיינויות בסכסוכי משפחה תחת קורת גג שיפוטית אחת. זאת, על מנת לאפשר הכרעה כוללת ויעילה בסכסוך המשפחתי (רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פד"י נד(4) 337, 343. בע"מ 1444/13 פלוני נ' פלונית (29.05.2013). בע"מ 8135/20 פלוני נ' פלוני ו-21 אח' (02.02.2021). רע"א 5267/14 אמיר דוד לוין נ' דליה שיוביץ (05.10.2014), להלן: עניין לוין). נורמת היסוד מיושמת על סכסוכי משפחה בכללותם, באמצעות תקנה 6(ד) לתקנות סדר הדין. המבחן לפי תקנה זו הוא מבחן זהות הצדדים, כעולה מלשון התקנה המתייחסת לבית המשפט "שדן בתובענה קודמת בין הצדדים" (ור' בע"מ 1444/13 הנ"ל). נורמת היסוד מיושמת באופן שונה בתקנות הירושה. המבחן לפי תקנה 10(ג) לתקנות הירושה כפול: ראשית, הסכסוך מבחינה מהותית צריך להיות ב"ענייני ירושה", משמע שהסכסוך ה"ירושתי" תרם תרומה ממשית ליצירתה של עילת התביעה (עניין לוין). שנית, התובענות מושא בקשת האיחוד מתייחסות לאותו עיזבון או מנוח/ה. להווי ידוע שהצדדים לסכסוכי ירושה יכולים להיות שונים, לרבות כאלה שאינם בני משפחה (כאמור בסעיף 1(6)(ה) לחוק המקנה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בסכסוכי ירושה "יהיו הצדדים אשר יהיו"). לכן, זהות העיזבון היא לבדה רלוונטית בראי התכלית החקיקתית של סעיף 6(ד) לחוק (באספקלריה של סכסוכי ירושה, כאמור בתקנה 10(ג) לתקנות הירושה). תקנה 10(ג) לתקנות הירושה תחול רק בהתקיים שני התנאים האמורים, בעוד בשאר המקרים יחול הדין הכללי מושא תקנה 6(ד) לתקנות סדר הדין.
בה במידה, כאשר מתקיימים תנאים אלה דוחקת תקנה 10(ג) את רגליה של תקנה 6(ד) לתקנות סדר הדין, מאחר שהראשונה היא דין ייחודי לסכסוכי ירושה (כאמור בתקנה 2 לתקנות הירושה) (לעניין דין ייחודי, ר', למשל, רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה, נב(4) 289 (1998)). יצוין, שבעבר כללה תקנה 258ג(ח) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הוראה לפיה כללי הסמכות המקומית הכלליים לא יחולו על סכסוכי ירושה. הוראה כזו לא נכללת בתקנה 6 לתקנות סדר הדין. ברם, אינני סבור שמדובר בהסדר שלילי. זאת, הן משום הכלל הפרשני בדבר דין ספציפי הגובר על דין כללי, והן משום הכלל הפרשני בדבר שאיפה להרמוניה בין הוראות הדין (ר', למשל, ע"א 3295/94 גיל פרמינגר, , הנאמן על נכסי חוה ויוסף מור, פושטי-רגל נ' חוה מור, פושטת-רגל, נ(5) 111, 133 (1997) ).
להשלמת התמונה יוער, שלנשיא/ת בית המשפט העליון או לנשיא/ת בית משפט השלום (לפי העניין) סמכות כללית לאחד תיקים (כאמור בסעיפים 6(א) ו- 6(ב) לחוק). זאת, גם אם לא מתקיימים לכך התנאים המנויים בתקנה 6(ד) לתקנות סדר הדין, או בתקנה 10(ג) לתקנות הירושה. בתואם לרוחב הסמכות, משמשת אמת מידה כללית ורחבה – "הוגשו תובענות בענייני משפחה לכמה בתי משפט…" – סעיף 6(א) לחוק, ור' בע"מ 1444/13 הנ"ל).
על איחוד התיקים הנטען בין תביעת האבהות לבין ההליך שלפניי חלה תקנה 6(ד) לתקנות סדר הדין. מאחר שלא מדובר באותם צדדים, הדיון בתביעת האבהות בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה איננו עילה להעברת הדיון בהליך שלפניי לאותו בית המשפט.
בתביעה לסעד הצהרתי עתרה המשיבה להצהיר אודות זכותה לקבל חלק בעיזבון המנוח, בעוד בהליך שלפניי היא עותרת לביטול צו קיום הצוואה. שני ההליכים הם ב"ענייני ירושה" והם מתייחסים לאותו עיזבון. לפיכך, מתקיימים במקרה זה שני המבחנים המנויים בתקנה 10(ג) לתקנות הירושה, שתוצאתם עולה בקנה אחד עם עתירת המבקשת להעברת הדיון.
אשר לטענת המשיבה, לפיה ההליך שבפניי הועבר לבית המשפט על ידי הרשם, ולכן (כך לטענתה) לא חלה תקנה 10(ג) לתקנות הירושה – תקנה 10(ב) לתקנות הירושה קובעת: "תובענה בענייני ירושה שהועברה מרשם לענייני ירושה לפי סעיף 67(א) לחוק וכן ערעור על החלטת רשם לענייני ירושה יוגשו לבית המשפט המוסמך לפי תקנת משנה (א)". לפיכך, לכאורה, יש ממש בטענת המשיבה, לפיה במקרה זה אין נפקות להוראת תקנה 10(ג) לתקנות הירושה. ולא היא. תקנות 10(א), 10(א1) ו- 10(ב) לתקנות הירושה לא עומדות בסתירה לתקנה 10(ג). זאת, משום שהראשונות קובעות את כללי הסמכות המקומית להגשת הליך, או העברתו מהרשם, בעוד האחרונה עוסקת באיחוד תיקים. בלשון אחרת, לכתחילה יש להגיש/להעביר תובענה בענייני ירושה לפי כללי הסמכות המקומית.
רק לאחר מכן, וככל שהוגשו תובענות לבתי משפט לענייני משפחה שונים, ניתן לעתור לאיחוד תיקים. לפיכך, בדין העביר הרשם את ההליך שלפניי לבית משפט זה, ואין בין העברה זו לבין מימוש הסמכות לאחד תיקים לפי סעיף 10(ג) לתקנות הירושה ולא כלום.
לבסוף עליי להתייחס לטענת המשיבה, לפיה התביעה לסעד הצהרתי לא הוכרעה לגופה אלא נמחקה על הסף. בבע"מ 8135/20 הנ"ל נפסק, שכאשר בית המשפט מוחק הליך על הסף לא רואים בו "בית משפט לענייני משפחה שדן בתובענה קודמת". הטעם לכך הוא – אם בית המשפט לא דן בסכסוך לגופו, אין לו יתרון על פני ערכאה אחרת בראייה כוללת של הסכסוך (שם). מאחר שתקנה 10(ג) לתקנות הירושה מפנה לסעיף 6(ד) לחוק, פסק הדין האמור רלוונטי גם להכרעה זו. פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, דחה את התביעה לסעד הצהרתי משום שלא הייתה ההליך הנכון, ללא קיום דיון לעיצומם של דברים. לפיכך, לא התקיים במקרה זה התנאי לקיומו של דיון בתובענה קודמת, ואין עילה להעברת הדיון בהליך שלפניי לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה.
לפיכך, הבקשה נדחית.
מאחר שהבקשה העלתה נושא ראוי לדיון, אין צו להוצאות.
ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"ג, 20 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.
