בפני
כב' השופטת ענת הלר-כריש
התובעים
1. פ' ז'
2. ק' ר'
3. כ' ר'
באמצעות ב"כ עו"ד ג'רמי בנימין ו/או יעל גת
נגד
הנתבעת
ר' ר'
באמצעות ב"כ עו"ד עופר שפירא ו/או דוד הדר ו/או אור הכהן
החלטה
לפניי בקשת נתבעת לסילוק על הסף של תביעה שהגישו נגדה התובעים, בה עתרו לחיובה בתשלום סך של 24,920,000 ₪. בין השאר טענה הנתבעת, כי מדינת ישראל אינה הפורום הנאות לברר את התביעה וכי הסמכות לדון בתביעה אינה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. בטענות אלה עוסקת החלטה זו.
א. רקע עובדתי:
התובעת 1 היא גרושתו של ר' ז"ל אשר נפטר בישראל ביום 00.00.2019 (להלן: המנוח). חייהם המשותפים של התובעת 1 ושל המנוח התנהלו בארה"ב והם לא התגוררו יחד בישראל. התובעת 1 והמנוח התגרשו בהתאם להסכם גירושין מיום 00.00.1994 אשר אושר ביום 00.00.1995 בבית המשפט במדינת —, ארה"ב.
התובעים 2 ו- 3 הם בתם ובנם המשותפים של התובעת 1 ושל המנוח.
שלושת התובעים אזרחי ותושבי ארה"ב.
הנתבעת היא אלמנתו של המנוח לו נישאה ביום 00.00.2010, והיא הזוכה היחידה לפי צוואתו מיום 00.00.2017 אשר צו לקיומה ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה בישראל ביום 00.00.2019.
ביום 20.12.21 הגישו התובעים נגד הנתבעת, כזוכה היחידה בעיזבון המנוח, תביעה כספית על סך של 24,920,000 ₪ (תחילה הוגשה התביעה על ידי התובעת 1 בשם הנאמנויות כהגדרתן להלן, בעקבות החלטה מיום 31.01.22 תוקן כתב התביעה וביום 27.03.22 הוגש כתב תביעה מתוקן בו צוינו התובעים כפי המופיע בכותרת החלטה זו).
בכתב התביעה טענו התובעים, כי בשנים 2011-2003 לווה המנוח מהתובעת 1 וכן מ- — (נאמנות ז') בה התובעת 1 היא הנאמנה והנהנית, מ- — (נאמנות ק') בה התובעת 2 היא הנאמנה והנהנית ומ- — (נאמנות כ') בה התובע 3 הוא הנאמן והנהנה – סך של 9,387,000$ (דולר ארה"ב). לטענת התובעים, כנגד הלוואות אלה נחתמו בין המנוח לבין מי מהתובעים שישה שטרי חוב, במסגרתם התחייב המנוח להשיב את הכספים שלווה בתנאי הריבית שנקבעו בכל אחד משטרי החוב. לטענת התובעים, סכום החוב לאחר צירוף ריבית בהתאם לתנאים שנקבעו בשטרי החוב, הוא בסך של 15,194,784 $ דולר ארה"ב. לצרכי אגרה הועמדה התביעה על סך של "8,000,000 דולר ארה"ב – ששוויו ביום הגשת התובענה 24,920,000 ₪ (עמוד 1 לכתב התביעה המתוקן).
לכתב התביעה צורפו העתקי ששת שטרי החוב בשפה האנגלית וכן תרגומם לשפה העברית, ואלה פרטיהם:
ביום 01.06.2003 נחתמו בלוס אנג'לס, קליפורניה, ארה"ב, שני שטרי חוב בין המנוח כלווה לבין התובעת 1 כמלווה – שטר החוב הראשון לפיו לווה המנוח סך של 1,387,000 $, אותו התחייב להשיב לתובעת 1 בצירוף ריבית שנתית בשיעור של 5%. נקבע כי הריבית תשולם בתשלומים חודשיים בסך 5,780 $, מיום 01.07.2003 עד יום 01.05.2018, וכי עד ליום 1.6.2018 על המנוח לשלם את הקרן וכל ריבית צבורה שלא נפרעה עד אותו מועד. שטר החוב השני לפיו לווה המנוח סך של 2,000,000 $, אותו היה עליו להשיב לתובעת 1 בצירוף ריבית שנתית בשיעור של 5%, בתשלומים חודשיים בסך 15,815 $, מיום 01.07.2003 עד יום 01.06.2018.
ביום 09.02.2008 נחתם שטר החוב השלישי, בין המנוח כלווה לבין התובעת 1 כמלווה, לפיו לווה המנוח סך של 1,000,000 $ אותו היה עליו להשיב לתובעת 1 בצירוף ריבית שנתית בשיעור של 3%. בשטר החוב נקבע כי על המנוח לשלם לתובעת 1 את הקרן והריבית על פי דרישתה, ובהעדר דרישה ביום 15.12.2009.
ביום 01.11.2011 נחתמו שלושה שטרי חוב – הם שטרי החוב הרביעי, החמישי והשישי – בשלושתם חתום המנוח כלווה באופן אישי וכן כנאמן של — (נאמנות ר') – שטר החוב הרביעי עליו חתומה כמלווה התובעת 1 כנאמנה של נאמנות ק', ולפיו לווה המנוח באופן אישי וכנאמן של נאמנות ר' מנאמנות ק' סך של 1,250,000 $, אותו היה עליו להשיב בתוספת ריבית בשיעור כנקוב בשטר, עד ליום 01.01.2015 או מועד פטירת המנוח, לפי המוקדם ביניהם. שטר החוב החמישי עליו חתום כמלווה התובע 3 כנאמן של נאמנות כ', ולפיו לווה המנוח באופן אישי וכן כנאמן של נאמנות ר' מנאמנות כ' סך של 1,250,000 $, אותו היה עליו להשיב בצירוף ריבית כנקוב בשטר, עד ליום 01.01.2015 או מועד פטירת המנוח, לפי המוקדם ביניהם. שטר החוב השישי עליו חתומה התובעת 1 כנאמנה של נאמנות ז' ולפיה לווה המנוח באופן אישי וכן כנאמן של נאמנות ר' מנאמנות ז' סך של 2,500,000 $, אותו היה עליו להשיב בצירוף ריבית כנקוב בשטר, עד ליום 01.01.2015 או מועד פטירת המנוח, לפי המוקדם ביניהם.
בכתב התביעה טענו התובעים, כי חרף מועדי הפירעון שצוינו בכל אחד משטרי החוב, "בעת מתן ההלוואות וגם לאחר מתן ההלוואות היה מוסכם בין התובעים לבין המנוח כי ההלוואות ניתנו למנוח כדי שייהנה מכספי ההלוואות בעוד הוא בחיים, ופירעונן של ההלוואות יידרש בפועל עם מותו" (סעיף 9). לפיכך, לטענתם, כעת ולאחר שהמנוח נפטר על הנתבעת כזוכה היחידה בעיזבונו לפרוע את החוב.
הנתבעת טענה כי יש לסלק את התביעה על הסף, התובעים הגישו תשובתם וטענות הצדדים נשמעו גם בדיון שהתקיים בבקשה.
ב. טענות הצדדים:
לטענת הנתבעת:
בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה. ששת שטרי החוב הם בשפה האנגלית, נערכו בארה"ב, פירעון החוב נקבע במטבע ארה"ב והשטרות נועדו להיפרע בארה"ב. כל הצדדים לשטרי החוב היו במועד חתימתם אזרחי ותושבי ארה"ב, והתובעים עודם אזרחי ותושבי ארצות הברית. בכל אחד משטרי החוב נקבע כי יחול עליו הדין הזר. בשטרי החוב הרביעי, החמישי והשישי נקבעה גם תניית שיפוט במדינת נבאדה ארה"ב.
הגם שנקבע שיחול ביחס לשטרות דין זר, התביעה מבוססת על הדין הישראלי ומשכך כתב התביעה אינו מגלה עילה. אף שדין זר הוא בגדר עובדה ויש להוכיח את תוכנו, התובעים לא צרפו לכתב התביעה חוות דעת מומחה לדין הזר.
בהתאם לחוות הדעת לדין הזר שצרפה הנתבעת לבקשה לסילוק על הסף, התביעה התיישנה. מעבר לכך, התביעה התיישנה גם על פי הדין הישראלי.
בית המשפט לענייני משפחה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה, הואיל והתובעת 1 אינה עונה על הגדרת "בן משפחה" וכן משום שנושא התובענה אינו נובע מהקשר הזוגי שהיה בין התובעת 1 למנוח. שטרי החוב הרביעי, החמישי והשישי, נחתמו בין המנוח לבין כל אחת מהנאמנויות באמצעות הנאמן, ונאמנות אינה באה בגדר בן משפחה. לא מדובר בתביעה לפי חוק הירושה או בתביעה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, אלא בתביעה חוזית-כספית-אזרחית של התובעים נגד הנתבעת.
לטענת התובעים:
על פי מבחן מירב הזיקות, הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לדון בתובענה. המנוח גדל בישראל, שב להתגורר בישראל באופן קבוע בשנת 2010, צוואתו נערכה בישראל, הוא נפטר בישראל וכעולה מצוואתו עיקר נכסי עיזבונו נמצאים בישראל. הנתבעת, הזוכה היחידה בעיזבון המנוח, היא אזרחית ותושבת ישראל. בשטרי החוב לא נקבע מקום פירעונם. ציפייתם הסבירה של הצדדים לשטרי החוב הייתה כי מחלוקות ביניהם תתבררנה בבית המשפט בישראל וכי לאחר פטירת המנוח יהיה על התובעים לנקוט בהליך נגד העיזבון בישראל, שכן בין התובעים לבין המנוח הוסכם כי ההלוואות תיפרענה לאחר פטירת המנוח, והתובעים ידעו כי המנוח חי בישראל וביקש להיקבר בישראל. הנתבעת היא אזרחית ותושבת ישראל, ואין זה סביר שציפתה להיתבע בארה"ב. גם שיקולים ציבוריים מובילים למסקנה כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות, שכן לבית המשפט בישראל אינטרס ציבורי לדון בנכסי העיזבון הנמצאים בישראל.
בהתאם לסעיף 137 לחוק הירושה, הדין החל על התובענה הוא הדין הישראלי, שכן מקום מושבו של המנוח בשעת פטירתו היה בישראל. גם אם היה על התובעים להוכיח את הדין הזר, הרי שהיה עליהם לעשות כן רק בשלב שמיעת הראיות ואין פסול בכך שלא צרפו לכתב התביעה חוות דעת לדין הזר.
עילת התביעה לא התיישנה בהתאם לדין הישראלי, ולכל הפחות ביחס לחלק משטרי החוב היא לא התיישנה גם בהתאם לדין הזר על פי חוות הדעת לדין הזר שצרפו התובעים לתשובתם לבקשה לסילוק על הסף.
תניית השיפוט הקבועה בשטרי החוב הרביעי, החמישי והשישי, היא תניית שיפוט מקבילה, ואינה שוללת את סמכותו של בית המשפט הישראלי לדון בתביעה.
בהתאם להוראת סעיף 1(2)(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, משום שהתובעים והמנוח עונים על הגדרת "בן משפחה", ומשום שעילת התביעה היא תולדה ישירה של סכסוך בתוך המשפחה, ואילולא מערכת היחסים המשפחתית שטרי החוב לא היו נחתמים. בנוסף, מדובר בתביעה לסעד מעיזבון המנוח שעניינה סכסוך בקשר לירושה, ועל כן גם בהתאם להוראת סעיף 1(6)(ה) לחוק בית משפט לענייני משפחה הסמכות נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.
ג. דיון והכרעה:
האם בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתובענה?
הלכה היא כי משקמה לבית משפט בישראל סמכות בינלאומית לדון בתובענה, ככלל יעשה בית המשפט שימוש בסמכות זו וידון בתביעה. חריג לכלל זה הוכר במסגרת דוקטרינת הפורום הלא נאות (Forum non Convenience), המאפשרת לבית משפט אשר קנה סמכות, שלא לדון בתובענה, אם מצא כי ישנו פורום חלופי אחר, מתאים יותר (ע"א 4025/13 נייגל וויליאם נ' Deutsche Telekon AG (06.11.2014); רע"א 9810/05 Martin J. Hecke נ' Pimcapco Limited ואח' (30.08.2009) (להלן: עניין Hecke)). שלושה מבחנים משמשים לצורך קביעת נאותות הפורום: מבחן "מירב הזיקות", מבחן ציפיותיהם הסבירות של הצדדים לגבי מקום ההתדיינות ומבחן השיקולים הציבוריים (רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ נ'Harefuah Servicos de Saude S/C Ltda , פ"ד נז(5), 414, 421 (2003) (להלן: עניין אלביט); רע"א 2737/08 אורי ארבל נ' TUI AG פסקה 16 (29.01.2009) (להלן: עניין אורי ארבל); ענייןHeckeפסקה 10).
במסגרת מבחן מירב הזיקות בודק בית המשפט את השאלה "מהו הפורום לו מירב הזיקות הרלוונטיות אשר להן הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי למקרה נושא הדיון. ההכרעה בשאלת נאותות הפורום נבחנת על פי כלל נסיבות המקרה" (רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The lockformer Co, פ"ד נב(1) 109, 113 (1998); ע"א 8205/16 CONTRASTOCK OY נ' האוניה, THOR HORIZON בעלת האוניה בעמ' 18 (25.01.2018) (להלן: עניין Thor)). הפורום הטבעי יהיה הפורום המקומי, אלא אם מירב הזיקות הרלבנטיות מצביעות על כך שקיים פורום אחר, זר, אשר לו הקשר האמיתי והמהותי למקרה (עניין יובינר, פסקה 18 לפסק דינה של כב' השופטת מ' נאור). נפסק, כי במציאות החיים המודרנית, נוכח הסתעפות קשרי המסחר "ירד המשקל שיש ליחס לנוחות הצדדים עת בית המשפט מחליט שלא להפעיל את סמכותו" וכי "כיום יקשה על צד לשכנע את בית המשפט כי הפורום אינו נאות בהתבסס על שיקולי נוחות בלבד" (עניין אלביט בעמ' 421; עניין Thor בעמ' 20). במסגרת מבחן מירב הזיקות, על בית המשפט לבחון, בין היתר, מהו "מקום מושבם של הצדדים והמקום שבו הם מנהלים את חייהם או את עסקם, גישה למקור הראיות, האפשרות לחייב עדים להעיד בבית המשפט וההוצאות הכרוכות בהבאת עדים" (רע"א 4716/93 חברה ערבית לביטוח שכם נ' עבד זריקאת פ"ד מח(3) 269-270,265 (1994) (להלן: עניין זריקאת)). עוד יש לבחון מהו הדין החל על המקרה, ומהו הפורום הטבעי להתדיינות על פי הדין הרלוונטי (עניין יובינר בעמ' 14, ובעמ' 37). נקבע כי "השיקול מהו הדין החל קשור קשר בל ינתק לשאלת נאותות הפורום" (עניין יובינר בעמ' 13; ראו גם ע"א 2705/91 אבו- ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח(1) 554, 569 (1993)). אחד הטעמים לכך, הוא היתרון הטבעי המוקנה לבית המשפט המכיר את הדין (עניין זריקאת בעמ' 270-269).
במסגרת בחינת ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, יש לבחון בין היתר קיומה של תניית שיפוט. נפסק, כי מקום בו קובעים צדדים ביניהם תניית שיפוט לפיה סכסוך עתידי יתברר בבית משפט זר, הדבר מלמד על ציפייתם של אלו לתבוע או להיתבע בפורום הזר (רע"א 7342/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' INCOMACS פסקה 5 (02.08.2012); בר"מ 2190/20 G&B Packing Co נ' , Serra International, Inc בפסקה 30 (25.10.2020) (להלן: עניין Serra)).
במסגרת מבחן השיקולים הציבוריים, יישקלו שיקולים שעניינם באינטרס שיש לפורום הישראלי לדון בתובענה (עניין אורי ארבל בפסקה 20; עניין אלביט בעמ' 422-421). נפסק כי "המשאבים השיפוטיים הינם מוגבלים. קיום הליכים בבית המשפט הישראלי על אף היותם בעלי זיקה חלשה, אם בכלל, לישראל עשוי לבוא בסופו של יום על חשבונם של מתדיינים והליכים אחרים, שזיקתם לפורום הישראלי רבה הרבה יותר" (עניין Hecke בפסקה 11 לפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס).
הנטל להוכיח כי קיים פורום זר אשר מתאים יותר לדון בתביעה מוטל על הנתבע, הטוען זאת. המבחן אינו של מאזן נוחות רגיל, אלא על המבקש כי בית המשפט יימנע מלדון בתביעה מוטל להראות כי המאזן נוטה בבירור ובאופן מובהק לעבר הפורום הזר (ע"א 3299/06 יובינר נ' סקלאר, פסקה 18 (26.4.2009) (להלן: עניין יובינר); עניין אלביט בעמ' 421).
מן הכלל אל הפרט –
בהתאם לכללים שקבעו הצדדים לכל אחד משטרי החוב, ביחס לכל שטרי החוב שעל יסודם הוגשה התביעה חל דין זר.
בשטר החוב הראשון, בשטר החוב השני ובשטר החוב השלישי, נקבע כי הדינים שיחולו ביחס לכל אחד מהם הם דיני מדינת קליפורניה, ארה"ב.
ראו סעיף 7 לשטר החוב הראשון ולשטר החוב השני: "שטר זה יפורש וייאכף לפי דיני מדינת קליפורניה, למעט כללי ברירת הדין שבהם וחוקי אותה מדינה שהיו מחייבים הפניה לדיני מדינה אחרת שאינה מדינה זו, וזכויות הצדדים יהיו כפופות לדינים כאמור", ובמקור:
ראו פסקה אחרונה לשטר החוב השלישי: "שטר זה נעשה ונחתם על פי דיני מדינת קליפורניה והם יחולו עליו מכל הבחינות", ובמקור:
בשטר החוב הרביעי, בשטר החוב החמישי ובשטר החוב השישי, נקבע כי הדינים שיחולו ביחס לכל אחד מהם הם דיני מדינת נבאדה, ארה"ב. ראו סעיף 8 בכל אחד מהשטרות הנ"ל, אשר כותרתו "פרשנות": "על שטר זה יחולו דיני מדינת נבאדה והוא יפורש בהתאם להם", ובמקור:
8. Construction. This Note shall be governed by and construed in accordance with the laws of the State of Nevada …."
איני מקבלת את טענת התובעים לפיה הואיל ומקום מושבו של המנוח בשעת פטירתו היה בישראל, חלים ביחס לתביעה דיני מדינת ישראל, בהתאם להוראת סעיף 137 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (לעיל ולהלן: חוק הירושה). מדובר בהוראת ברירת הדין הקבועה בחוק הירושה והחלה על תובענות לפי חוק הירושה. אולם, התביעה שלפניי אינה לפי חוק הירושה, שהרי עילת התביעה איננה מכוח חוק הירושה, אלא מכוח הסכמות נטענות של התובעים או מי מהם עם המנוח. מדובר בתביעה כספית-אזרחית, ולא בתביעה מכוח חוק הירושה, והעובדה שהנתבעת באה בנעליו של המנוח בעקבות פטירתו כזוכה בעיזבונו, אינה הופכת את התביעה לתביעה לפי חוק הירושה (ראו: ש. שוחט, ד. שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, התש"ע -2009, עמ' 48-46).
הואיל ומדובר בתביעה המבוססת על עילה חוזית כאמור, בעת בחינת השאלה מהו הדין החל על החוזה יש לפנות לכללי ברירת הדין החלים בדיני חוזים. בהקשר זה נקבע כי "העיקרון הבסיסי בדיני החוזים, של כיבוד אוטונומיית הרצון הפרטי של הצדדים במטרה להגשים את "ציפיותיהם הלגיטימיות", עומד גם ביסודם של כללי ברירת הדין בחוזים. לכן, ככלל, דין החוזה הוא הדין שהצדדים הסכימו לנהוג על-פיו" (בג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 14 (10.10.2007)). כמפורט לעיל, בכל אחד משטרי החוב נקבע כי השטר כפוף לדין הזר הרלבנטי בארה"ב, של מדינת קליפורניה או של מדינת נבאדה. הסכמה זו של הצדדים לשטרי החוב יש לכבד. התובעים אינם מתכחשים לכך, ואין בטענתם המבוססת על הפנייה לחוק הירושה כדי להחיל את הדין הישראלי. נמצא אפוא, כי את טענות הצדדים בהליך שלפניי יש לברר לפי דינים זרים.
העובדה שיש לברר את ההליך לפי דינים זרים, רלבנטית לכל אחד מהמבחנים לפיהם יש להכריע בטענת פורום לא נאות: יש להביאה בחשבון בין יתר השיקולים בעת בחינת מירב הזיקות; היא משמעותית בעת בחינת ציפיותיהם הסבירות של הצדדים, שכן ניתן להניח שכאשר התובעים קבעו בשטר חוב שיחולו עליו דיני מדינה מסוימת, הם ציפו ברמת סבירות גבוהה שמחלוקות בקשר לאותו שטר תתבררנה באותה מדינה; מבחינת שיקולים ציבוריים ראוי להימנע ממצב בו בית המשפט הישראלי יקדיש זמן ומשאבים רבים לבירור תוכנו של הדין הזר על פיו יש לדון ולהכריע בהליך, כאשר אותו דין מצוי בידיעתו של בית המשפט במדינה הזרה. יוער בהקשר זה כי כטענת הנתבעת, היה על התובעים לצרף חוות דעת לדין הזר כבר לכתב התביעה, שכן הדין הזר הוא עובדה שיש להוכיח אותה. עוד יש לציין בהקשר זה כי רק לסוגיית ההתיישנות על פי הדין הזר הקדישו שני הצדדים טיעונים לא מעטים, כשכל אחד פנה למומחה לדין הזר מטעמו וצרף לבקשה או לתשובה על פי העניין, חוות דעת התומכת לכאורה בטענותיו. השקעת משאבים רבים לבירור תוכן הדין על פיו יש להכריע בטענת סף ובהליך לעיצומו, כאשר בנמצא בית משפט במדינה אחרת שאינו נזקק להשקיע משאבים אלה לבירור אותן סוגיות – יש בהם כדי לפגוע שלא לצורך ומעבר לנדרש בכלל ציבור בעלי הדין הממתינים ליומם בבית המשפט.
זאת ועוד, ששת שטרי החוב אשר על בסיסם הוגשה התביעה נחתמו בארה"ב, בכל השטרות נקבע כי התשלום ייעשה באמצעות דולר ארה"ב, וכל השטרות נערכו בשפה האנגלית. בכל אלה יש כדי להוסיף ולהצביע על כך שמירב הזיקות מפנות לפורום הזר, וכן על כך שציפייתם הסבירה של הצדדים לשטרות הייתה שמחלוקות בקשר אליהם ולחוב שנוצר בהתאם להם, תתבררנה בבית המשפט שבמדינה הזרה.
בנוסף, בעת החתימה על שטרי החוב הראשון, השני והשלישי, היו כל הצדדים לאותם שטרי חוב תושבי ואזרחי ארה"ב. אשר לשטרות החוב הרביעי, החמישי והשישי, אמנם לטענת התובעים אותה עת המנוח כבר התגורר בישראל, אולם בסעיף 7 בכל אחד משטרות אלה צוינה כתובת המנוח למשלוח הודעות בנבאדה:"Notices. Any and all notices, demands and or communications described herein, or which may be necessary or appropriate hereunder shall be given to Borrower at: —, —, Las Vegas Nevada"
לא זו אף זו, בכל אחד משטרות החוב הרביעי, החמישי והשישי, צוין כי שיעור הריבית נקבע בהתאם לתקנות שהותקנו על ידי משרד האוצר בארה"ב (סעיף 1(א) לשטרות חוב אלה), וכך במקור:federal rate pursuant to Regulation promulgated by the Treasury" Department".
מעבר לאמור, בשלושה שטרות אלה, בסעיף 2 נכתב תחת הכותרת "בטוחה", כי המנוח מאשר שהקים חשבון בארה"ב אליו הפקיד או יפקיד סך של 4,000,000 $ במזומן, ש- 25% ממנו מיועד לפירעון ההתחייבויות לפי שטרי החוב.
בשטרי החוב הרביעי, החמישי והשישי, נקבעה גם תניית שיפוט, לפיה "מקום השיפוט של כל תובענה שתוגש בקשר עם השטר יהיה במחוז קלארק, נבאדה" (סעיף 9 לשטרות חוב אלה), ובמקור:
אמנם, לטענת התובעים, תניית השיפוט אינה ייחודית ואינה שוללת את סמכותו של בית המשפט בישראל לדון בתביעה. ברם, לצורך הכרעה בשאלה האם בית המשפט במדינת ישראל הוא הפורום הנאות לדון בתביעה, ודאי שיש להביא בחשבון בין יתר השיקולים גם את העובדה שנקבעה תניית שיפוט. זאת גם כחלק מהזיקות המפנות לפורום הזר, וגם כחלק מבחינת ציפיותיהם הסבירות של הצדדים. שעה שהתובעים עצמם קבעו בשטרות החוב האמורים תניית שיפוט זר, גם אם אינה ייחודית, מתבקשת המסקנה שציפייתם הסבירה הייתה שסכסוכים בקשר לחוב הנובע משטרות אלה יידונו בבית המשפט הזר. בהקשר זה יש להזכיר כי עצם הדיון בטענת פורום לא נאות יוצא מנקודת הנחה שבית המשפט בישראל מוסמך לדון בתביעה, אך ראוי כי יימנע מדיון בה משיקולי פורום לא נאות.
בהקשר למשמעותה של תניית שיפוט זר, נפסק: "מושכלת יסוד היא כי עצם קיומה של תניית שיפוט זר אינה מפקיעה סמכותו של בית המשפט המקומי. עם זאת, אף שנתון הדבר לשיקול דעתו, הלכה מקובלת היא כי בית המשפט יטה לכבד הסכמים שבין הצדדים … בהינתן תניית שיפוט זר השאלה אפוא איננה האם מוסמך בית המשפט לדון בתביעה, אלא האם רשאי בעל דין להשתחרר מהוראות הסכם בו נקשר" (עניין אלביט בעמ' 419; רע"א 6574/12 סאמיט פאנד ניהול והשקעות בע"מ נ' בן יעקב פסקה 8 (07.03.2013); רע"א 928/18 De Neef Construction Chemicals BVBA נ' גילאר בע"מ פסקה 10 (15.05.2018); עניין Serra פסקה 25). עוד נפסק, כי בית המשפט יימנע מלאכוף תניית שיפוט ויורה על קיום הדיון בבית המשפט הישראלי רק אם הטוען נגד תניית שיפוט יוכיח קיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (עניין Thor בעמ' 19). בפסיקה לא נקבעה רשימה סגורה של מקרים המצדיקים חריגה מהסכמת הצדדים, והשאלה הוכרעה על פי נסיבות המקרה הקונקרטי. כך למשל הכירה הפסיקה באפשרות לקיים דיון בהליך בישראל חרף קיומה של תניית שיפוט הזר כאשר נמצא כי התובע לא יוכל לזכות במשפט צדק בפורום הזר בשל הפליה גזעית או דתית, כאשר לתובע אין גישה חופשית לבתי המשפט באותה מדינה, או במקרים מסוימים שבהם הפניית התביעה לפורום הזר תביא לחסימת דרכו של התובע למשל מחמת טענת התיישנות. לעניין זה נקבע, כי אומנם טענת התיישנות עשויה להיות שיקול רלבנטי לעניין קביעת נאותות הפורום, אך אין פירוש הדבר שכל אימת שחלפה תקופת התיישנות בפורום הזר התוצאה תהא אי כיבוד תניית השיפוט (רע"א 6767/15 דיפוכם (1989) בע"מ נ' Wacker Chemic ag. פסקה 11, (29.10.2015); עניין Hecke פסקה 14; עניין Serra פסקה 27)).
במקרה שלפניי, התובעים לא הצביעו על נסיבות מיוחדות בגינן אין לכבד את תניית השיפוט שנקבעה בשטרות החוב הרביעי, החמישי והשישי. לא נטען כי דרכם של התובעים חסומה מהגשת תביעה בפורום הזר מחמת התיישנות. אדרבא, לשיטת התובעים "גם אם נניח שהדין הזר הוא שחל לעניין התיישנות עילת התביעה, הרי שבהתאם לחוות דעת מומחה מטעם התובעים לעניין התיישנות התביעה על פי הדין הזר המצורפת … עילת התביעה לא התיישנה" (סעיף 37 לתשובה). הגם שלשיטת התובעים חלק מהתביעה התיישן לפי הדין הזר, עילת התביעה המבוססת על אותם שלושה שטרי חוב אשר בהם נקבעה תניית שיפוט זר, לא התיישנה לטענתם. זאת ועוד, ממילא לשיטת התובעים סכום התביעה שהוגשה נמוך מהסכום שהם יכולים לתבוע גם בהתחשב בדיני ההתיישנות הזרים. מכאן שעל פי טענת התובעים, אין בהגשת התביעה בפורום הזר כדי לפגוע בהם.
מעבר לכל המפורט לעיל, התביעה שעל הפרק היא תביעה כספית המבוססת על טענת התובעים שחרף מועדי הפירעון אשר צוינו בשטרי החוב, אשר חלפו לפני פטירת המנוח, המנוח לא פרע את חובו. זאת, לטענת התובעים, בהתאם להסכמה בינם לבין המנוח לפיה החוב ייפרע שלא במועדים שצוינו בשטרות החוב, אלא לאחר פטירת המנוח. כלומר, התביעה נשענת על טענת התובעים לקיומו של הסכם בינם לבין המנוח לפיו נדחו מועדי הפירעון אשר נקבעו בכתב במסגרת שטרי החוב, וכן על טענת התובעים כי המנוח לא פרע את חובו למרות שמועדי הפרעון שנקבעו בכל אחד משטרי החוב חלפו עוד בחייו. מבלי להביע עמדה באשר לסיכוייה של התביעה להתקבל ולמשוכות העומדות בפני התובעים, הדעת נותנת כי על מנת להוכיח את הטענות העומדות בבסיסה, יהיה צורך בזימון עדים ומסמכים מארה"ב. זאת הן להוכחת ההסכמה הנטענת, והן להוכחת אי-התשלום, כאשר המלווים כולם הם תושבי ואזרחי ארה"ב או נאמנויות המתנהלות בארה"ב. גם שיקול זה יש להביא בחשבון במסגרת כל אחד משלושת מבחני פורום לא נאות.
לא זו אף זו, האינטרס של בית המשפט בישראל לבירור התובענה, אשר מבין הצדדים לה אך הנתבעת היא אזרחית ותושבת ישראל, הוא קטן יחסית. קיום הליך בבית המשפט בישראל, על אף היותו בעל זיקה מועטה למדינת ישראל, עלול לבוא בסופו של יום על חשבונם של מתדיינים אחרים שזיקתם לפורום הישראלי רבה יותר. דברים אלו נכונים ביתר שאת נוכח העומס המוטל על בתי המשפט לענייני משפחה, והעובדה שהתביעות המוגשות אליהם עוסקות לא אחת בנושאים דחופים כענייני ילדים, חסויים וכו'. בהתחשב בכך שהתובעים אינם אזרחי ישראל, לא קיימת הצדקה מהותית להקל עליהם את ההתדיינות בישראל (עניין Hecke פסקה 11; עניין אלביט בעמ' 422).
כל אחד מהשיקולים המפורטים לעיל, וכן מצבור של השיקולים כולם, מביאים למסקנה כי בית המשפט במדינת ישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה, וזאת על יסוד כל אחד משלושת מהמבחנים שנקבעו בפסיקה ואשר פורטו לעיל. להבדיל מהשיקולים האמורים, בטענות שהעלו התובעים אין כדי לקשור את מדינת ישראל להליך וללמד שהיא הפורום המתאים לברר את התביעה. מגוריה של הנתבעת בישראל, מקום עריכת צוואת המנוח והעובדה כי המנוח הותיר אחריו נכסים בישראל, כל אלה אינם מובילים למסקנה שבית המשפט בישראל הוא הפורום הטבעי לדון בתביעה. יוער כי על פי צוואת המנוח, נכסי העיזבון אינם נמצאים בישראל בלבד, אלא גם בארצות הברית.
לנוכח המסקנה לפיה מערכת בתי המשפט במדינת ישראל אינה הפורום הנאות לדון בתביעה, נראה כי מאליו מתייתר הצורך לבחון את טענת הנתבעת לפיה בתוך מערכת המשפט הישראלית, בית המשפט לענייני משפחה אינו בעל הסמכות העניינית. למעלה מן הצורך אציין כי דומה שאילו הייתה הטענה מתבררת לעיצומה, היה דינה להידחות. סעיף 3(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: החוק), קובע כי "עניני משפחה" כהגדרתם בחוק יידונו בבית המשפט לעניני משפחה. המונח "עניני משפחה" מוגדר בסעיף 1 לחוק והוא כולל בין היתר: "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו או עזבונו שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושא או שוויה אשר יהא". (סעיף 1(2) לחוק). היינו, על מנת שבית המשפט לענייני משפחה יקנה סמכות עניינית לדון בתביעה אזרחית, נדרשים שני תנאים מצטברים: האחד – הצדדים לתביעה מוגדרים כבני משפחה; השני – מדובר בתביעה שעילתה סכסוך בתוך המשפחה.
אשר לתנאי הראשון שעניינו זהות הצדדים: על פי סעיף 1(2)(ב) לחוק, לא יכול להיות חולק כי התובעים 2 ו- 3 שהם ילדיו של המנוח, עונים על הגדרת "בן משפחה" של המנוח. הואיל והתביעה היא בינם לבין מי שבאה בנעלי אביהם המנוח כזוכה היחידה לפי צוואתו, מתקיים לגביהם התנאי הראשון. התובעת 1 היא בת זוגו לשעבר של המנוח. לטענת הנתבעת, הואיל ושטרי החוב נחתמו שנים ארוכות לאחר שהמנוח והתובעת 1 התגרשו, נושא התובענה אינו נובע מהקשר שהיה בין המנוח לתובעת בתקופה בה היו בני זוג ומשכך היא אינה עונה להגדרת "בן משפחתו" בסעיף 1(ב)(א) שלשונו: "(א) בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג". גם אם יש מקום לקבל את הפרשנות שמבקשת הנתבעת להעניק לסעיף, איני מקבלת את הטענה שהתביעה כאן אינה נובעת מהקשר הזוגי שבין התובעת 1 לבין המנוח. אמנם מבחינה כרונולוגית שטרי החוב נחתמו אחרי שהמנוח והתובעת 1 נפרדו, אך אלמלא חיו כבני זוג, ניתן להניח ששטרי החוב לא היו נחתמים כלל. העובדה שחלק משטרי החוב נחתמו מול נאמנויות בהם ילדיהם של התובעת 1 והמנוח הם הנהנים, והעובדה שהתובעת 1 חתמה כמלווה גם על שטר החוב בו ההלוואה ניטלה מנאמנות ק' – תומכות במסקנה כי מדובר במערכת משפחתית וכי היחסים המשפחתיים היוו בסיס לשטרי החוב על יסודם הוגשה התביעה. על פניו, אין מקום להפריד כאן בין הסכסוך מול ילדיו של המנוח לבין הסכסוך מול רעייתו לשעבר, אלא מדובר בסכסוך באשר לביצוע שורת שטרי חוב שנחתמו כחלק ממערכת היחסים המשפחתית.
אשר לתנאי השני שעניינו עילת הסכסוך: על פי הפסיקה, כי יש לפרש את המונח "עילה" כמסמל מעין קשר סיבתי בין התובענה לבין הסכסוך המשפחתי. על יסוד זה, נקבע כי על מנת שתובענה אזרחית תבוא בגדר סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה, יש להוכיח "שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרותה של עילת התביעה". לא די בקשר רחוק וזניח, אך גם אין צורך שהסכסוך המשפחתי יהא הסיבה הבלעדית לגיבוש עילת התביעה (רע"א 6558/99 חבס נ חבס, פ"ד נד(4) 337 (2000); רע"א 8368/18 פלונית נ' פלוני (11.2.2020)).
במקרה שלפניי, נראה שעילת התביעה צמחה על רקע היחסים המשפחתיים. כאמור, דומה שאלמלא היחסים המשפחתיים לא היו נחתמים שטרי החוב. זאת ועוד, טענתם העיקרית של התובעים עליה מבוססת התביעה היא, שעל יסוד היחסים המשפחתיים, סוכם בינם לבין המנוח כי חרף מועדי הפירעון הנקובים בשטרי החוב, הכספים שמנוח לווה ימשיכו לשמש אותו בחייו והחוב ייפרע לאחר פטירתו מעיזבונו. מכאן, ניתן להסיק לכאורה שלקשרים המשפחתיים תרומה מכרעת לסכסוך.
ד. לסיכום:
בהתאם לאמור לעיל, בית המשפט בישראל אינו הפורום הנאות לדון בתביעה.
על כן אני מורה על מחיקת התביעה.
בשים לב לכך שלא הוגש כתב הגנה וטרם החל בירור ההליך לעיצומו, ומנגד להיקף הטיעון בבקשה לסילוק על הסף ולכך שהתקיים בבקשה דיון, התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור את התיק.
ההחלטה מותרת לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ב' סיוון תשפ"ג, 22 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
