לפני
כבוד השופטת יעל בלכר
התובעים
1.ד"ר משה וינברג
2.ד"ר גיא וינברג
3.ד"ר משה וינברג ושות', עורכי-דין ונוטריונים
ע"י ב"כ עו"ד שמעון קדוש
נגד
הנתבע
לשכת עורכי הדין – מחוז תל אביב
ע"י ב"כ עוה"ד מירית שלו ודוד פיש
פסק דין
הנתבע, ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין (ועד המחוז), דחה בהחלטה מיום 21.11.2023 את בקשת התובעים למתן היתר לדירקטור בחברה ציבורית ליתן לחברה ייעוץ משפטי או לייצגה (החלטת ועד המחוז או ההחלטה).
בתובענה שלפניי מבוקש ליתן סעד הצהרתי שלפיו פרשנות המונח "עניין מסוים" שבסעיף 4 לכללי לשכת עורכי הדין (דירקטורים בחברה ציבורית), תשמ"ט-1988 (כללי לשכת עורכי הדין או הכללים), הקובע כי לשכת עורכי הדין רשאית להתיר לדירקטור בחברה ציבורית להעניק לה ייעוץ משפטי ולייצגה "אם הדירקטוריון של אותה חברה החליט במליאתו לבקש מעורך הדין לעשות כן בעניין מסוים שבתחום מומחיותו", היא כמפורט על ידי התובעים בתביעתם.
ועד המחוז הגיש בקשה לסילוק התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית, בטענה שהיה על התובעים להגיש עתירה מנהלית כנגד ההחלטה ואין לאפשר "מסלול עוקף" בהגשת תביעה אזרחית לסעד הצהרתי, כמו גם מהטעם שבנסיבות העניין הגשת התביעה עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. זאת, בין היתר, לנוכח עתירה מנהלית קודמת שהגישו העותרים בעניין, שנמחקה בהסכמה לפי המלצת בית המשפט לעניינים מנהליים.
אקדים מסקנה לדיון ואציין כי לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי לקבל את הבקשה לסילוק על הסף.
רקע כללי והשתלשלות האירועים קודם להגשת תובענה זו
התובעים 1 ו- 2 הם עורכי דין ובבעלותם משרד עורכי דין (התובע 3). התובע 1 ורעייתו הם בעלי המניות בחברה מ.ו. השקעות בע"מ (החברה) שעיסוקה בנדל"ן. התובע 2, בנם של בעלי המניות, הוא יו"ר הדירקטוריון של החברה. התובעים משמשים כיועציה המשפטיים של החברה (התובעים).
סעיף 2(א) לכללי לשכת עורכי הדין אוסר על דירקטור בחברה ציבורית להעניק לה ייעוץ משפטי. לפי סעיף 2(ג) לכללים, ההוראה הנ"ל תחול "גם על עורך דין שהוא בן זוגו, בנו, שותפו, מעסיקו או עובדו של עורך דין שהוא דירקטור כאמור ועל חברת עורכי דין, שעורך הדין חבר בה". סעיף 4 לכללים קובע חריג לאיסור האמור, ולפיו: "הלשכה רשאית להתיר לעורך דין שחל עליו איסור לפי כללים אלה, לייצג חברה או נושא משרה בה, או לתת להם ייעוץ משפטי, אם הדירקטוריון של אותה חברה החליט במליאתו לבקש מעורך הדין לעשות כן בעניין מסוים שבתחום מומחיותו" (ההדגשה בקו היא שלי – י'ב').
הכללים אוסרים, אפוא, על דירקטור בחברה ציבורית ועל עורכי דין נוספים שקשורים עמו כנקוב שם, להעניק לחברה ייצוג או ייעוץ משפטי. לכלל חריג, ולפיו הלשכה רשאית ליתן היתר ייצוג בהתקיימם של התנאים שבסעיף 4 לכללים, דהיינו: "אם הדירקטוריון של אותה חברה החליט במליאתו לבקש מעורך הדין לעשות כן", וכל עוד מדובר ב"עניין מסוים שבתחום מומחיותו".
על פי האמור בתביעה (סעיף 2), החברה עומדת בפני הליך של הנפקה ראשונה של מניותיה לציבור והפיכתה לציבורית. בשלב זה החברה היא חברה פרטית מדווחת, לאחר שהנפיקה לאחרונה סידרה של אג"ח. כאמור לעיל, התובעים פנו לוועד המחוז בבקשה מיום 5.11.2023 לקבל היתר לייצג את החברה, ובקשתם נדחתה בהחלטה מיום 21.11.2023. החלטה זו הובילה להגשת ההליך כאן. הבקשה הנזכרת היא הבקשה השלישית שהגישו התובעים לוועד המחוז לקבלת היתר לייצוג החברה לפי סעיף 4 לכללים. על ההחלטה שדחתה את הבקשה השנייה, הוגשה עתירה מינהלית, שהסתיימה במחיקה בהסכמה ללא צו להוצאות, לבקשת התובעים ולאור המלצת בית המשפט. על דחיית הבקשה השלישית לא הוגשה עתירה מינהלית, והתובעים פנו לבית משפט זה בתובענה לסעד הצהרתי שלפניי.
אפרט בקצרה את קורות הבקשות הקודמות. הבקשה הראשונה לקבלת היתר לייצוג החברה גם לאחר הנפקת מניותיה לציבור הוגשה ביום 12.6.2022 (הבקשה הראשונה) (נספח א' לכתב התביעה). שם התבקש היתר לייצוג החברה "בתחומי הנדל"ן והתכנון והבנייה", שצוין כי הם תחום המומחיות של המשרד, לגבי שישה נכסים של החברה (שהם נכסיה כעת ויהיו בבעלותה גם לאחר הנפקתה) וכן לגבי נכסים נוספים שאותם עשויה החברה לרכוש בעתיד (ראו סעיף 15 שם). הבקשה הראשונה נדחתה בהחלטה מיום 27.6.2022 בנימוק שהבקשה רחבה מידי, ואינה עוסקת "בעניין מסוים" וספציפי כנדרש, עד שיש בה כדי לרוקן מתוכן את האיסור הקבוע בכללים (נספח ב' לכתב התביעה).
התובעים הגישו לוועד המחוז בקשה נוספת, שניה במספר, מיום 3.7.2022, והפעם ביקשו להעניק לחברה שירותים משפטיים בתחומי הנדל"ן בהתייחס לשישה פרויקטים/נכסים שיהיו בבעלות החברה לאחר ההנפקה ומטופלים על ידי התובעים מאז ומתמיד. צוין עוד כי השירותים המשפטיים יכללו את כל הטיפול והליווי המשפטי השוטף הכרוך בהקמת הפרויקטים הנ"ל המיועדים לבניה על כל ההיבטים הכרוכים בכך (ראו פסקאות 14-15 לבקשה, נספח ג' לכתב התביעה) (הבקשה השנייה). בקשה זו נדחתה אף היא, בהחלטה מיום 20.7.2022 שכן, כך נקבע, עדיין מדובר בבקשה רחבה מדי שאינה מתייחסת לעניין מסוים, ויש בה כדי לרוקן את הכללים מתוכן (נספח ד' לכתב התביעה). כנגד ההחלטה בבקשה השנייה הגישו התובעים עתירה מנהלית, בה טענו כי ההחלטה שרירותית ומפלה, אינה הוגנת, אינה סבירה ואינה מנומקת כדבעי (עת"מ 47337-10-22 ד"ר משה וינברג ואח' נ' ועד מחוז תל אביב – לשכת עוה"ד). בדיון בעתירה הבהיר בית המשפט לעניינים מנהליים, בין היתר, כי לאור נוסחו הברור של הכלל, אשר קובע את האיסור ואת החריג לו, ייתכן וידו קצרה מלסייע בנסיבות העניין, והמליץ לעותרים שלא לעמוד על עתירתם. בהמשך לכך הגיעו הצדדים להסכמה, שניתן לה תוקף של פסק דין מיום 6.3.2023, בדבר מחיקת העתירה ללא צו להוצאות (העתירה, פסק הדין בעתירה ו- פרוטוקול הדיון בעתירה, לפי העניין. ראו נספחים ח'-ט' שם).
כשמונה חודשים לאחר שניתן פסק הדין בעתירה, הוגשה בקשה שלישית לוועד המחוז. בבקשה זו התבקש ועד המחוז לאשר לתובעים ליתן לחברה שירותים משפטיים בקשר עם 5 פרויקטים (נכסים). בקשר ל- 4 פרויקטים התבקש ליתן שירותים שעניינם "יישום תוכניות בניין עיר העוסקות בהיקף המותר לבנייה מול רשויות התכנון, ועתירות מנהליות במידת הצורך ולעניין זה בלבד". ובקשר לפרויקט נוסף התבקש "היתר להשלמת הליכים מול מיסוי מקרקעין וביצוע רישום בית משותף בלשכת רישום המקרקעין בנכס מסוים כדי לאפשר למשרד לעמוד בהתחייבות שקדמה להפיכת החברה לציבורית (נספח יא לתביעה, להלן: הבקשה השלישית). עוד הסכימו התובעים כי במסגרת השירות והייעוץ המשפטי, אם יינתן, לא ייטול חלק התובע 2, אשר משמש כאמור כיו"ר דירקטוריון החברה.
בהחלטת ועד המחוז מיום 21.11.2023, שהובילה להגשת הליך זה, נדחתה הבקשה השלישית (נספח יב' לתביעה, להלן: ההחלטה או ההחלטה בבקשה השלישית). נקבע בה כי "הבקשה הנוכחית (על אף שצומצמה לעומת קודמותיה) עדיין עוסקת במספר תחומים של טיפול וייצוג משפטי ולא 'בעניין מסוים'. בנוסף, לא צורפה החלטת דירקטוריון עדכנית התואמת את הבקשה, ללא ציון העניין המסוים וכאשר הרכב הדירקטוריון, בהתאם לאמור בבקשה, ממילא עתיד להשתנות (הוספת שלושה דירקטורים בלתי תלויים), אזי יש צורך בהחלטה של הדירקטוריון בהרכבו החדש".
יובהר כי נכון להגשת הליך זה, התובעת עודנה חברה פרטית ולא ציבורית. בכתב התביעה צוין, כי הכוונה היא שלאחר ההנפקה ימשיכו התובע 1 ורעייתו להיות בעלי השליטה בחברה ויחזיקו ברוב מניותיה, והציבור יחזיק בכשליש ממניותיה. צוין שם עוד, כי התובע 2 הוא יו"ר הדירקטוריון, הגב' נילי וינברג (רעייתו של התובע 1 ואמו של התובע 2) היא דירקטורית בחברה, ומכהנים בה כעת גם שלושה דירקטורים חיצוניים בלתי תלויים (סעיפים 30-31 שם). אציין, כי כאמור בהחלטת ועד המחוז, לבקשת התובעים לא צורפה החלטה של הדירקטוריון בהרכבו החדש, שבה התבקשו התובעים להמשיך ולטפל בעניינים שפורטו בבקשתם. החלטה כזו לא צורפה גם להליך זה, ואף לא נטען שהתקבלה כזו.
כאמור, לאחר שוועד המחוז דחה בשלישית את בקשת התובעים, ועל אף שבפעם השנייה בה דחה ועד המחוז את בקשתם הגישו התובעים עתירה מנהלית כנגד ההחלטה, זו הפעם בחרו התובעים לנקוט בהליך אזרחי, והגישו את התובענה שלפניי למתן סעד הצהרתי כי פרשנותם של התובעים למונח "בעניין מסוים" היא הפרשנות הנכונה, ולא פרשנותו של ועד המחוז. התובעים טוענים, כי לאור העובדה שבקשתם השלישית נדחתה בשל מחלוקת על פרשנות המונח "בעניין מסוים", לאור אי הבהירות (לשיטתם) והעדר קריטריונים ברורים למתן היתר ייצוג, ועל מנת למנוע הגשת בקשות חוזרות ונשנות – יש בידם אינטרס לגיטימי לנקוט בהליך של תובענה לסעד הצהרתי.
התבחינים המוצעים על ידי התובעים למונח "בענין מסוים" לצורך הכללים הנדונים, הם אלה: היקף השירות המשפטי שיינתן לחברה הציבורית – שיהא בתחום משפטי מוגדר; מקצועיות – בכך שלעורך הדין מומחיות בתחום המשפטי האמור; קיומו של קשר מיוחד בין עורך הדין לחברה הציבורית – למשל אם עורך הדין הוא מבעלי השליטה בחברה הציבורית באופן שמפחית את החשש לניגוד עניינים בין עורך הדין לחברה הציבורית (כגון הקשר שבין התובעים לחברה הציבורית לכשתהא כזו); היתר להשלמת שירות משפטי לחברה שנתן עורך הדין לחברה לפני שהפכה ציבורית; והיתר למתן שירות משפטי לחברה שלו התחייב עורך הדין לצד ג' עובר להפיכתה לציבורית (ונטען כי התחייבות כזו של התובעת 3 קיימת במקרה דנן).
כאמור, ועד המחוז של לשכת עורכי הדין הגיש בקשה לסילוק התובענה על הסף, אשר עומדת להכרעתי בהחלטה זו.
אציין עוד כי בהחלטה מיום 3.4.2024 (כב' הרשמת ערקובי), בה ניתנה אורכה להגשת כתב הגנה עד לאחר הכרעה בבקשה לסילוק על הסף, נקבע, בין היתר, כי "… העובדה שיש בין הצדדים מחלוקת ביחס למונח המסוים בכללי לשכת עורכי הדין אינה מובילה לטעמי לתוצאה הנטענת שיש אפשרות להגיש תובענה במקום עתירה מנהלית ותקיפת ההחלטה המנהלית שניתנה, כפי שנעשה קודם לכן. לכן על פניו נראה שהמדובר בתובענה שלכאורה מנסה לעקוף את הוראות ההליכים המנהליים המקנים ללשכת עורכי הדין סמכות שבשיקול דעת ולנתב את התובענה למסלול אחר ששם לטעמם של המבקשים [התובעים כאן – י'ב'] יש להם סיכוי טוב יותר שכן אינם כפופים לסדרי הדין, וההלכות הנהוגות בעניינים מנהליים".
תמצית טענות הצדדים בבקשה לסילוק על הסף
לטענת ועד המחוז, מעיון בכתב התביעה עולה שמדובר בתביעה שמבקשת לתקוף את החלטתו בבקשה השלישית, במסווה של תובענה לסעד הצהרתי. זאת במטרה לעקוף את הדרך הקבועה בדין לתקיפת ההחלטה (עתירה מנהלית), ובניסיון לתור אחר פורום נוח יותר שיתערב בשיקול הדעת של ועד המחוז. למעשה, כך נטען, מדובר בתקיפה ישירה של החלטת הוועד במסווה של תובענה לסעד הצהרתי, והתביעה הוגשה בחוסר סמכות עניינית תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט. התבקש, אפוא, לדחות ולכל הפחות למחוק את התביעה על הסף. בתגובה לתשובה, הדגיש הוועד כי עסקינן בעניין שאין להקל בו ראש, שכן הציבור משקיע את מיטב כספו בחברה ציבורית. הכלל נקבע על למנוע חשש ששיקול דעתו של הדירקטור בחברה הציבורית בקבלת החלטות בכובעו זה יושפע מכובעו האחר כמי שמעניק שירותים משפטיים לחברה הציבורית.
לטענת המשיבים-התובעים, לבית משפט זה הסמכות ליתן את הסעד ההצהרתי המבוקש על ידם לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984 (חוק בתי המשפט), ובסמכותו לדון בתביעה. עוד טענו, כי אין הם תוקפים את ההחלטה המנהלית, לא בתקיפה ישירה ולא בעקיפה. הסעד המבוקש משיק למשפט הפרטי (חופש העיסוק של התובעים) ולא למשפט הציבורי, טענותיהם אינן בעלות אופי מנהלי, ואין בידם כל טענה לאי סבירות. לטענת התובעים, עניינו של ההליך הוא באינטרס לגיטימי שיש להם בפרשנות דבר חקיקה, ואין מדובר בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט. עוד טענו הם, כי בידם אינטרס לגיטימי לקבלת סעד הצהרתי, משום שמבוקש לקבל הדרכה כיצד לפעול על מנת שיוכלו להתאים את בקשתם לתבחינים לקבלת היתר. כמו כן, כיוון שמדובר בתביעה נגד רשות מרשויות המדינה, שיקול הכפילות הדיונית שעלולה להיגרם אם וכאשר תבוא תביעה נוספת בעקבות התביעה ההצהרתית ככזה המונע את מתן הסעד ההצהרתי, אינו מתקיים כאן; שכן חזקה על הרשות שתכבד כל הכרעה עקרונית שתתקבל בהליך ההצהרתי, והסעד ההצהרתי המבוקש כנגד הנתבע שקול לסעד אופרטיבי.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים סבורני, כאמור, כי יש לסלק את התביעה על הסף, וזאת מהטעמים המפורטים להלן, כולם יחדיו וכל אחד לחוד;
הלכה היא, כי יש להבחין בין תקיפה עקיפה אותנטית, לבין תקיפה עקיפה שאינה אותנטית, המהווה, למעשה, "תקיפה ישירה במסווה" של ההחלטה המנהלית. כאשר מדובר בתקיפה עקיפה אותנטית, לבית המשפט האזרחי יש סמכות לדון בתובענה, אך הוא רשאי לסלק את התובענה על הסף אם הוא סבור כי המסלול הדיוני הראוי הוא נקיטה בהליך של תקיפה ישירה בפני הערכאה המנהלית המוסמכת. כאשר מדובר בתקיפה עקיפה שאינה אותנטית, המהווה "תקיפה ישירה במסווה", כך נקבע, בית המשפט האזרחי נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה (רע"א 8153/23 מדינת ישראל נ' שי (20.6.2024)).
בענייננו, סבורני כי מדובר ב"תקיפה ישירה במסווה" של החלטת ועד המחוז, אשר נוסחה באופן מניפולטיבי כתובענה לסעד הצהרתי וכבר מטעם זה יש לסלק את התביעה על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית;
שנית, אף אם מדובר היה בתקיפה עקיפה אותנטית (וכפי שיפורט להלן, איני סבורה שכך), המתווה הדיוני הראוי לדיון בטענות התובעים בנסיבות העניין הוא באמצעות הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניניים מנהליים, ולא בהגשת תובענה לסעד הצהרתי לבית המשפט האזרחי כפי שבחרו התובעים לעשות;
ולבסוף, אף אם ניתן היה להגיש תובענה לסעד הצהרתי לבית המשפט האזרחי, נגיע לאותה תוצאה, נוכח שיקול הדעת הרחב שיש לבית המשפט, שלא ליתן סעד הצהרתי אפילו קיימת הזכות או מתקיים המצב המצדיק לכאורה את מתן הסעד המבוקש, שעה שיש בידי התובע אפשרות לתבוע את סעד ממשי, ומשאין לאפשר תובענה לסעד הצהרתי, מקום בו קבע המחוקק מסלול ייעודי לבירור המחלוקת.
להלן ארחיב עוד בדרוש.
מקובלת עלי טענת הנתבע, כי היה על התובעים לפנות בעתירה מנהלית לבית המשפט בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים לשם תקיפת החלטת ועד המחוז לדחות את בקשתם השלישית למתן היתר לייצוג החברה. המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין התקינה מכוח סמכותה לפי סעיף 109 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, את כללי הלשכה. סעיף 5 לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים, התש"ס – 2000 (חוק בתי משפט לענינים מינהליים) קובע, כי הסמכות להשיג על החלטות רשות או גוף המנוי בתוספת מסורה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. הסמכות לדון בעתירה כנגד החלטת ועד המחוז בענייננו קבועה בפרט 21(5) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים. הדבר ידוע היטב לתובעים, שהגישו עתירה מנהלית כנגד ההחלטה השנייה של ועד המחוז. בהגשת התובענה לסעד הצהרתי בדבר פרשנות כללי הלשכה לבית המשפט האזרחי, מבקשים התובעים לעקוף את המסלול הברור שנקבע בדין לתקיפת החלטת ועדת המחוז, לרבות פרשנותו של ועד המחוז למונח "עניין מסוים", לפני בית המשפט לענינים מינהליים, שהוא בעל הסמכות העניינית לדון בעניין. לכך אין בית משפט זה יכול ליתן יד.
אני דוחה את הטענה כי אין מדובר בתקיפת החלטת ועד המחוז. בפועל, בבקשת התובעים לאשר את התבחינים שהציעו לפרשנות "ענין מסוים" בכללי הלשכה (שניכר כי נתפרו לפי מידותיהם של התובעים, ולו רק מתוך עיון בתבחין "הקשר המיוחד" שהציעו בסעיף 56.3 לתביעה), הם מבקשים למעשה לקבוע כי החלטת ועד המחוז, שלפיה הבקשה השלישית שהגישו לו התובעים אינה עונה להגדרה של "עניין מסוים" – מוטעית. בידי התובעים לקבל סעד ממשי של ביטול ההחלטה בהליך מנהלי באמצעות הגשת עתירה מינהלית לבית המשפט לענינים מינהליים, שבמסגרתה ניתן גם לברר את טענותיהם ביחס לפרשנות הנכונה של הכללים. בפנותם לבית המשפט האזרחי בתובענה לסעד הצהרתי נקטו התובעים בתקיפה עקיפה שאינה אותנטית, המהווה תקיפה ישירה במסווה של החלטת ועד המחוז. התובעים טענו בתביעתם כי שיקול הכפילות הדיונית (שמצדיק על פי הפסיקה שלא להיעתר לתובענה לסעד הצהרתי) אינו מתקיים כאן, שכן חזקה על הרשות שתכבד כל הכרעה עקרונית שתתקבל בהליך ההצהרתי; ואף טענו כי הסעד ההצהרתי המבוקש כנגד הנתבע כאן שקול לסעד אופרטיבי (ראו למשל סעיף 63 לתביעה). בכך לימדו הם בעצמם שתכלית ההליך היא תקיפת ההחלטה השלישית של ועד המחוז וביטולה, אלא שלא ניתן לעשות כן בדרך של תקיפה עקיפה בהליך אזרחי, העוקפת את המסלול המינהלי.
בע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל (6.12.2006) (עניין צ'רני) נפסק:
"גם לאחר שהבהרנו את מערכת סמכויות השיפוט בעניינים מינהליים, עשויה לעלות שאלה כיצד יש לסווג תובענה שהוגשה לערכאה אזרחית על-פי תוכנה וטיבה: האם כעניין אזרחי או כעניין מינהלי, וזאת לצורך איתור הערכאה המוסמכת לדון בה. ודוק: שאלה זו אינה זהה לשאלה שנדונה לעיל, שעיקרה הוא באלו נסיבות ניתן לסווג ענין מינהלי כבעל מאפיינים המקימים לגביו סמכות מקבילה לבג"צ ולערכאה אזרחית. ענייננו בפרק זה הוא בשאלה כיצד יש לסווג תובענה שיש בה יסודות מינהליים ואזרחיים מזה ומזה, ונדרש להכריע האם עניינה הוא, ביסודו אזרחי, או שמא מינהלי. סיווגו הענייני של נושא התובענה אינו תמיד קל. הוא מצריך בחינה החורגת מניסוחן הטכני של עילות התביעה והסעדים המבוקשים בתובענה, ומחייב לא אחת ירידה למהות הסכסוך בין הצדדים, ועמידה על התכלית שלשמה מתבקשת ההכרעה השיפוטית … סיווגה של תובענה כעניין אזרחי המצוי בסמכות בית משפט מחוזי, או כעניין מינהלי, שאז מקומה בבית משפט לעניינים מינהליים או בבג"צ, עשויה להיות מורכבת מקום שמשתלבים בה יסודות מזה ומזה. במצב כזה נדרש להכריע מה מבין היסודות המשולבים בתובענה הוא הדומיננטי, ובהתאם לכך לאתר את הערכאה המוסמכת" (בפסקה 23).
ובהמשך נקבע:
"בתובענה הראשונה ביקש המערער סעדים הצהרתיים שעניינם העיקרי הצהרה כי רכש את אזרחותו כדין, כי הוא זכאי למלוא זכויותיו כאזרח ישראלי, וכי הוא זכאי להחזיק דרכון ישראלי. תכליתם האמיתית של הסעדים ההצהרתיים המבוקשים נועד לתקוף את שיקול הדעת המינהלי של הרשות המוסמכת בעניין אזרחותו של המערער ובעניין שלילת דרכונו. כאן טמון יסודה הדומיננטי של התובענה. גם אם הסעדים המבוקשים בתובענה אינם מכוונים ישירות אל הרשות המוסמכת בבחינת 'צווי עשה', משמעותם ותכליתם המעשית היא לשמש הכרעה פסוקה אשר תשפיע, ואפשר אף תחייב, את השר בקבלת החלטותיו בעניינים הנתונים לסמכותו. תובענה זו היא תחליף מובהק לתקיפה ישירה של שיקול דעת המינהלי שעניינה ביקורת שיפוטית על מעשי המינהל. משכך, עניין לנו בתובענה שהיא במהותה עתירה מינהלית מובהקת בנושאי אזרחות ודרכונים. אין היא בבחינת ענין אזרחי הנתון לסמכות בית המשפט המחוזי בדונו בעניינים אזרחיים" (בפסקה 25).
(ההדגשות בקו הן שלי – י'ב').
דברים אלו יפים לענייננו בשינויים המחויבים. כאמור, חוק בתי המשפט לענינים מינהליים קבע מסלול של הגשת עתירה מינהלית לתקיפת החלטת הוועד בבקשה למתן היתר לייצוג. התובעים טוענים, כי אין הם תוקפים את החלטת הוועד, תוך שהם מבקשים להסתכל על העניין באופן טכני, דרך "קוף המחט" של הסעד המבוקש כפי שהוגדר על ידם, ובמנותק מכלל נסיבות העניין. אלא שאין זה המבחן בכגון דא. בפועל, כלשון בית המשפט בעניין צ'רני, ברי כי "תכליתם האמיתית של הסעדים ההצהרתיים המבוקשים נועד[ה] לתקוף את שיקול הדעת המינהלי של הרשות המוסמכת … [כאן, ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין בעניין מתן היתר ייצוג], כאן טמון יסודה הדומיננטי של התובענה. גם אם הסעד המבוקש בתובענה אינו מכוון ישירות אל ועד המחוז בבחינת 'צווי עשה', משמעותם ותכליתם המעשית היא לשמש הכרעה פסוקה אשר תשפיע, ואפשר אף תחייב … [את הנתבע] בקבלת החלטותיו בעניינים הנתונים לסמכותו". על כן, כפי שנפסק בעניין צ'רני, "תובענה זו היא תחליף מובהק לתקיפה ישירה של שיקול דעת המינהלי שעניינה ביקורת שיפוטית על מעשי המינהל. משכך עניין לנו בתובענה שהיא במהותה עתירה מינהלית מובהקת … [כאן בנושא של מתן היתר לייעוץ משפטי לחברה ולייצוגה – י'ב']. אין היא בבחינת ענין אזרחי הנתון לסמכות בית המשפט המחוזי בדונו בענינים אזרחיים". תכלית הסעד ההצהרתי המבוקש בתביעה דנן היא תקיפה ישירה במסווה, של החלטת ועד המחוז. התובעים מבקשים לקבוע כי פרשנותם למונח "בעניין מסוים" היא הנכונה, תוך שהם מציינים כי בקשתם השלישית להיתר ייצוג נדחתה על ידי הוועד בשל מחלוקת על פרשנות המונח "בעניין מסוים" (סעיף 16 לכתב התביעה). זאת, במקום לתקוף באופן ישיר את שיקול הדעת המינהלי של ועד המחוז בדחיית בקשתם במסגרת עתירה מנהלית.
ראו גם ע"א 5796/08 ארגון הפועלים להתיישבות שיתופית בנווה ימין נ' מינהל מקרקעי ישראל (29.12.11). שם מחק בית המשפט המחוזי את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית בקבעו כי היה על התובע לעתור לבג"צ באותו עניין. ערעור על פסק הדין נדחה תוך יישום הלכת צ'רני. נקבע כי "מקריאת התובענה והסעדים שהתבקשו בה … עולה כי גם הטענות שנוגעות ל'רובד ההסכמי' מכילות בתוכן רכיב הכורך בחובו סוגיות מתחום המשפט המנהלי. עובדה זו באה לידי ביטוי בעיקר בכך שהמערער מבקש למעשה לבטל את תוקפה של החלטה מנהלית שהתקבלה בעניינו (ההחלטה המאוחרת), שהרי לא ניתן להיעתר לבקשותיו ה"חוזיות" של המערער, ולהצהיר כי רק ההחלטה המקורית מחייבת את הצדדים, מבלי שתבוטל ההחלטה המאוחרת".
טענת התובעים כי אין הם תוקפים את ההחלטה או את שיקול דעת ועד המחוז או את סבירות ההחלטה, היא מיתממת ונסתרת מאליה מתוך עיון בכתבי הטענות מטעמם. כך למשל, בפרק א3 לתביעה (תמצית העובדות הנחוצות לביסוס עילת התביעה), טענו התובעים כי (גם) בהחלטתו בבקשה השלישית "לא טרח הנתבע לציין מה הקריטריונים לקבלת היתר ייצוג ומה נכלל, לשיטתו, באותו 'עניין מסוים'" (סעיף 15). בתשובה לבקשה לסילוק על הסף טענו התובעים כי הרציונל שביסוד האיסור הקבוע בכלל אינו מתקיים בעניינם, באשר התובע 2, בנם של בעלי המניות בחברה, אינו תלוי בחברה לפרנסתו, ועל כן "בסיס האיסור לייצוג נשמט ואין חשש לניגוד עניינים" (סעיף 23 לתשובה וראו גם סעיף 24). זו בוודאי טענה כנגד אופן הפעלת שיקול הדעת של ועד המחוז בדחיית בקשתם של התובעים.
יצוין, כי טענה זו של העדר ניגוד עניינים בנסיבות החברה והתובעים כאן, הועלתה על ידי התובעים גם בעתירה. בית המשפט לענינים מינהליים הקשה והצביע על כך שהכלל קובע איסור ברור על דירקטור (וגורמים קשורים כמפורט בכללים) לספק שירותים משפטיים לחברה, ללא קשר לקיומו או להעדרו של חשש לניגוד עניינים בפועל, אלא נקבע ככזה על יסוד חזקה עובדתית ומשפטית של ניגוד עניינים. בהמשך ולנוכח טענת העותרים (התובעים) להעדר ניגוד עניינים בנסיבות המקרה שלהם, הוסיף בית המשפט והעיר כי ייתכן שקצרה ידו מלסייע לאור הנוסח הברור של הכללים בעניין זה (עמודים 2-3 לפרוטוקול, עמודים 123-124 לתביעה זו).
עוד יש לציין כי במסגרת העתירה והדיון בה, הוסיף ועד המחוז ופירט את עמדתו ביחס לפרשנות "עניין מסוים" שבכללים. ועד המחוז הבהיר כי "עניין מסוים", אינו טיפול ב"פרויקט" או בנכס, שכן פרויקט עשוי לכלול עניינים רבים לייצוג משפטי. עניין מסוים הוא לדידו של ועד המחוז עניין חד פעמי מוגדר, כגון טיפול בעניין מיסוי בינלאומי בעסקה ספציפית על ידי דירקטור שהוא מומחה בענייני מיסוי בין לאומי (עמודים 5-6 לפרוטוקול הדיון בעתירה, בעמוד 126 לנספחי התביעה). לאחר שנשמעה גם עמדה זו של ועד המחוז, המליץ בית המשפט לעותרים שלא לעמוד על העתירה ובהמלצת בית המשפט, מחקו העותרים את העתירה בהסכמת הנתבע, ללא צו להוצאות. סבורני כי יש טעם לפגם בהעלאת אותה טענה של העדר ניגוד עניינים, שעמדה בלב העתירה, והפעם במסגרת הליך אזרחי זה, הרחק מעינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, בלבוש שונה, על דרך בקשה לקביעת תבחינים כלליים כביכול להפעלת שיקול הדעת במתן ההיתר החריג; כללים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדת ועד המחוז, שלפיה "עניין מסוים" הוא חד-פעמי ומוגדר. זאת, לאחר שהתובעים לא עמדו על בירור העתירה וביקשו למחוק את העתירה ללא צו להוצאות, בנסיבות כמפורט.
מעבר לאמור אזכיר גם כאן, כי התובעים לא הציגו החלטת דירקטוריון עדכנית כנדרש, עם הגשת הבקשה השלישית לוועד המחוז, הגם שהחלטת הדירקטוריון היא תנאי בלעדיו אין למתן ההיתר. לפי הכללים, הסמכות ליתן היתר קמה "אם הדירקטוריון של אותה חברה החליט במליאתו לבקש מעורך הדין לעשות כן בעניין מסוים שבתחום מומחיותו". למותר לציין, כי שתי הבקשות הקודמות שהגישו התובעים לוועד המחוז נתמכו בהחלטת דירקטוריון (הבקשה השנייה נסמכה על החלטת דירקטוריון מיום 3.7.2022, נספח ט' לעתירה, עמוד 92 לנספחי התביעה; שהחליפה החלטה קודמת בעניין מיום 12.6.2022 שתמכה בבקשה הראשונה, נספח ג' לעתירה, עמוד 85 לנספחי התביעה). התובעים מודעים, אפוא, היטב לצורך בהחלטת דירקטוריון עדכנית ורלבנטית, אך נמנעו מלהמציא החלטה כזו במסגרת בקשתם השלישית. העדרה של החלטת דירקטוריון מצדיק לבדו את דחיית הבקשה על ידי ועד המחוז. יש לזכור, כי לאחר שהתקבלו ההחלטה הראשונה והשנייה של דירקטוריון החברה, הצטרפו לדירקטוריון שלושה דירקטורים חיצוניים בלתי תלויים (סעיף 31 לכתב התביעה). עובדה זו בוודאי מצדיקה, לכל הפחות, דיון והחלטה חדשה בהרכבו הנוכחי של הדירקטוריון.
עוד אוסיף ואציין לשלמות התמונה ולמען הסדר הטוב, כי מתעוררת גם השאלה כלום בידי החברה הפרטית לבקש מלשכת עורכי הדין אישור למתן שירותים משפטיים לחברה הציבורית, לכשזו תקום, ואם ניתן בכלל ליתן היתר ייצוג כשאין לפני ועד המחוז החלטה של דירקטוריון החברה הציבורית. שאלה זו לא נדונה בהליך זה ואין לראות בדבריי לעיל באשר לחסרונה של החלטת הדירקטוריון הנוכחי של החברה הפרטית משום קביעה כי החלטה כזו, אילו הייתה בנמצא, די היה בה לצורך דיון בבקשה להיתר ייצוג על ידי ועד המחוז. אף נראה על פניו, לאור לשון הכללים ותכליתם, כי לצורך דיון והחלטה בבקשה להיתר ייצוג נדרשת החלטה של דירקטוריון החברה הציבורית; אם כי, כאמור, איני קובעת מסמרות, בהעדר התייחסות לעניין בטענותיהם של הצדדים (ראו גם בעניין זה פרוטוקול הדיון בעתירה בעמ' 3 שורות 13-16, עמוד 124 לנספחי תביעה).
מכל האמור, עולה כי בית המשפט האזרחי נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, וכי הסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת תקיפה ישירה של החלטת ועד המחוז. בכל מקרה, ואף אם הייתה לבית המשפט האזרחי סמכות לדון התובענה, סבורני כי יש למחוק את התביעה על הסף בתוקף הסמכות לפי תקנה 41(א)(4) לתקנות סדר הדין, להורות על מחיקת התביעה על הסף "בגין כל נימוק אחר שלפיו הוא סבור שראוי ונכון למחוק את התביעה". זאת, מן הטעם שלנוכח טענות התובעים וביישום הפסיקה לענייננו, המתווה הדיוני הראוי לדיון בהן הוא בתקיפה ישירה בהליך מנהלי, ולא במסגרת תביעה אזרחית. כך גם לפי שממילא סעד הצהרתי הוא סעד שביושר הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט; ו"העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי, שאותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב-ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי והתובע עשוי להתגבר על השיקול האמור רק אם יש בכוחו להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק את הדבר" (ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85 (1977). וראו, מני רבים גם ע"א 9580/05 גליקלד נ' צ'ורני (10.9.2007); ע"א 5400/18 מיר נ' עו"ד מירון (28.1.2019, פסקה 6)). התובעים בענייננו לא הציגו אינטרס לגיטימי לקבלתו של סעד הצהרתי כמבוקש, שעוקף את ההליך המינהלי. ההפך הוא הנכון. ועוד – כפי שנקבע בפסיקה "כאשר המחוקק קבע דרך מסוימת להתדיינות תתנהל ההתדיינות בהכרח בדרך שנקבעה", ואין להיזקק להליכי התביעה הרגילים באותו עניין (רע"א 2237/06 בנק הפועלים נ' וינשטיין, פסקה 26 לפסק הדין של כב' השופטת נאור (8.3.2009) והאסמכתאות הנזכרות שם לרוב. כך גם מקום בו נקבע מסלול דיוני מיוחד לצורך השגה או ערר על החלטה מנהלית, ראו למשל: ע"א 2801/06 מואטי נ' פ"ש תל אביב 4 (19.9.2007). ראו גם בג"ץ 41202/24 גויעד נ' מדינת ישראל (28.5.24) פסקה 14, שם נקבע כי "עתירה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ אינה יכולה לשמש דרך עוקפת לניהולם של הליכים משפטיים במסלולים שנקבעו לכך בדין"). אוסיף, כי יש ממש גם בטענה לשימוש לרעה בהליכי בית משפט, בשל הניסיון לעקוף את מסלול העתירה המינהלית, בפרט לאחר שעתירה מינהלית קודמת שהגישו התובעים נמחקה לבקשתם לאור הערות בית המשפט כמתואר לעיל (ובהסכמת ועד המחוז, אף ללא צו להוצאות). גם מטעם זה ניתן להורות על סילוק התביעה על הסף על פי הסמכות הקבועה בתקנה 42 לתקנות.
סוף דבר
מכל הנימוקים דלעיל, הבקשה מתקבלת, ואני מורה על מחיקת התביעה על הסף.
התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את התוצאה על קביעותיי, לרבות מורת הרוח מהתנהלות התובעים כמפורט בפסק הדין, ומאידך את השלב הדיוני בו מצוי התיק.
ניתן היום, י"א תשרי תשפ"ה, 13 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.
