לפני כבוד השופטת תמר סנונית פורר
בעניין:
המבקש:
(המנוחה)
המבקש
ע"י ב"כ עו"ד לוין
נגד
המתנגדים:
1. המתנגד 1
ע"י ב"כ עו"ד אבידן
2. המתנגד 2
ע"י ב"כ עו"ד גורטלר
פסק דין
פסק דינו זה עניינו הכרעה בתביעות הבאות בעניין עיזבונה של המנוחה פלונית ז"ל (להלן: "המנוחה"):
ת"ע 49601-02-20 – בקשה לצו קיום צוואה של המנוחה מיום 24.1.2000 שהוגשה על ידי המבקש (להלן: "המבקש").
ת"ע 49608-02-20 – התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה שהוגשה על ידי המתנגד (להלן: "המתנגד"). לבקשה זו הצטרף האח הנוסף (להלן: "האח הנוסף").
לאח הנוסף מונה מנהל מיוחד שאישר את ניהול ההליכים על ידו וייצוגו בהליך.
א. רקע עובדתי וההליכים המשפטיים
הצדדים להליכים הם אחים, והם כל ילדיה של המנוחה.
בשנת 1980 עברה המנוחה ניתוח מורכב ובו נכרתה בלוטת יותרת המוח שלה. מאז הייתה המנוחה מטופלת באופן קבוע מבחינה אנדוקרינולוגית וטופלה תרופתית באופן קבוע.
המנוחה ערכה צוואה בעדים בלשכה המשפטית של נעמ"ת ביום 24.1.2000 (להלן: "הצוואה" או "צוואת המנוחה") ובה קבעה כי רובו ככולו של רכושה יעבור למבקש (ולא לשני ילדיה הנוספים), סכום נוסף של 15,000 ₪ לגב' *** (שהייתה מזכירה שעבדה בעסק המשפחתי) וכן לאחד מנכדיה מחשב וטלוויזיה לחדרו.
ביום 24.5.2000 המנוחה הפקידה את הצוואה אצל הרשם לענייני ירושה.
להשלמת התמונה יצויין כי אי בהירות שהייתה לגבי הפקדת צוואה נוספת של המנוחה קיבלה מענה כאשר בעת ההליכים התקבלה תשובת הרשם לענייני ירושה כי צוואת המנוחה היחידה שהופקדה היא הצוואה שהוגשה לקיום מיום 24.1.2000 והופקדה ביום 24.5.2000 (צורף על ידי ב"כ המתנגד ביום 15.12.2020).
ביום 13.2.2009 הלך לבית עולמו בעלה של המנוחה. ביום 23.12.2012 ניתן צו ירושה אחר המנוח בבית הדין הרבני בו נקבע כי המנוחה יורשת מחצית מעיזבונו והילדים בחלקים שווים ביניהם את המחצית השניה (צורף כחלק מנספח 3 לתצהיר עדות ראשית של המתנגד).
ביום 7.4.2015 חתמה המנוחה על תצהיר מתנה והסכם עם המתנגד והאח הנוסף להעברת זכויותיה בדירת המגורים המשותפת לה ולמנוח (1/2) (צורף כנספח 4 לתצהיר עדות ראשית של המתנגד). ההסכם נחתם על ידי המנוחה והמתנגדים ולא נחתם על ידי המבקש, שסירב לחתום עליו.
ביום 13.4.2015 הגיש המתנגד בקשה לתיקון צו הירושה של המנוח לבית הדין הרבני ובו התבקש לשנות את צו הירושה באופן שבו המנוחה תסתלק מחלקה בירושת המנוח לטובת ילדיה (הבקשה צורפה כנספח ב' לתצהיר עדות ראשית של המבקש).
ביום 3.5.2015 התקיים דיון בבית הדין הרבני בבקשה. לאחר שיח ארוך לא אישר בית הדין הרבני את ההסתלקות לאור אי בהירות לגבי רצונה של המנוחה (פרוט' הדיון בבית הדין הרבני צורף כנספח ג' לתצהיר עדות ראשית של המבקש). באותו היום ניתן פסק דין בבית הדין הרבני (פסק הדין צורף כנספח ד' לתצהיר עדות ראשית של המבקש) ובו נקבע: "במהלך הדיון התברר כי היורשת אשת המנוח לא מסכימה לבקשה לתיקון הצו. לאור האמור: הבקשה לתיקון צו, נדחית".
ביום 3.9.2016 הגיש המבקש בקשה למינוי אפוט' למנוחה (אפוט' 18403-09-16).
ביום 20.3.2017 בהעדר תגובת המתנגדים מונה המבקש כאפוט' זמני לגופה ולרכושה של המנוחה.
ביום 16.7.2017 הוגש תסקיר בתיק האפוטרופסות בו הומלץ על מינוי המתנגד עם אחיה של המנוחה כאפוט', ביחד ולחוד, לגופה ולרכושה של המנוחה.
ביום 21.7.2017 ניתן פסק דין שאישר את המלצות התסקיר, והמתנגד ואחיה של המנוחה מונו כאפוט' קבועים.
ביום 29.8.2019 הלכה המנוחה לבית עולמה.
ההליכים בעניין עיזבון המנוחה הועברו לבית המשפט להכרעה מהרשם לענייני ירושה לאור הגשת ההתנגדות.
ביום 30.7.2020 ניתן צו בהסכמה לקבלת תיקיה הרפואיים של המנוחה. יודגש כי הצווים לקופת חולים ולבית החולים תל השומר, לא הוגבלו בזמן לאור ההסכמה. תוצאות הצווים הוגשו לבימ"ש.
בתיקים נשמעו 2 דיוני הוכחות ו-2 דיוני קד"מ והוגשו סיכומים בכתב.
בהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין.
ב. טענות הצדדים
תמצית טענות המתנגד
יש להורות על ביטול צוואתה של המנוחה. המנוחה חפצה הייתה לחלק את עיזבונה בין ילדיה בחלקים שווים. הצוואה אינה משקפת את רצונה של המנוחה.
המתנגד טוען כי הצוואה הינה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת של המבקש. המבקש ניצל את מצבה הנפשי של המנוחה שהייתה שרויה באותה עת שערכה את הצוואה בנתק משני בניה (סעיף 21 להתנגדות). המבקש ניצל את הנתק בין המנוחה לבין שני אחיו והשפיע עליה לחתום על צוואה לטובתו בלבד. המנוחה הייתה נתונה בעת עריכת הצוואה תחת מרותו והשפעתו הבלתי הוגנת של המבקש, שבודד אותה מבני משפחתה וקרוביה וניצל את מצבה הנפשי וניתוקה משני בניה הנוספים. המבקש גרר את המנוחה למשרד עו"ד על מנת להחתימה על צוואה בניגוד לרצונה ועל מנת לרצותו (סעיף 55 להתנגדות).
המתנגד טוען כי המבקש לקח חלק בעריכת הצוואה ועל כן לאור מעורבותו יש להורות על ביטולה של הצוואה. המתנגד טוען כי המנוחה לא טיפלה בענייניה באופן עצמאי ללא לליווי של שני בניה האחרים, ועל כן ברור כי שמי שפעל לקחת אותה לעו"ד ולהכתיב לה את הצוואה הוא המבקש (סעיף 62 להתנגדות).
המתנגד טוען כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה (סעיפים 69-71 להתנגדות). זאת עולה הן מתוכנה של הצוואה שאינה לוקחת בחשבון התפתחויות עתידיות ונכדים נוספים, דבר המעיד כי המנוחה לא הבינה את טיבה של הצוואה בעת עריכתה. בנוסף ולחילופין, טוען המתנגד כי מצבה הפיזי והמנטלי של המנוחה בעת עריכת הצוואה לא אפשר לה להבין את טבעה של הצוואה ומשמעויותיה. המתנגד טוען כי המנוחה התנהגה במהלך כל חייה כאדם שלוקחה בתסמונת אספרגר (סעיף 71 להתנגדות) ולא היטיבה לקרוא מצבים חברתיים ועל כן לא הבינה כי מסמך זה עליו חתמה יהיה בעל משמעות ארוכת טווח בהמשך חייה.
המתנגד טוען כי גם אם לא התקיימו עילות ההתנגדות לעיל יש לקבוע על פי הלכת החוטים השזורים כעילה עצמאית, כי דין הצוואה להיפסל מתוך בחינה כוללת ורחבה.
בסיכומיו הוסיף המתנגד כי מדובר בצוואה שנשכחה ועל כן יש להורות על ביטולה.
תמצית טענות האח המתנגד הנוסף
האח הנוסף הצטרף להתנגדות המתנגד ולסיכומיו, ועתר לקבלת ההתנגדות.
האח הנוסף טוען כי מאז שהאם עברה את הניתוח בשנת 1980 היא הפכה להיות אדם שלא ידע לבטא את עצמו ותהליכי החשיבה שלה והדיבור הפכו לאיטיים. לאחר הניתוח המנוחה הפכה להיות נטולת חברים והתנהגותה דומה להתנהגות של אדם הלוקה באספרגר ואולם היא מעולם לא אובחנה (סעיפים 3-4 לתצהיר עדות ראשית של האח הנוסף).
האח הנוסף טוען כי בתקופת עריכת הצוואה היה בנתק מהמנוחה על רקע אכזבתה ממנו מגירושיו.
האח הנוסף טוען כי המנוחה לא יכולה הייתה לבצע כל פעולה מורכבת לבדה ונזקקה לעזרת ילדיה, למעט קניות בסופר מתחת לבית (סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית של האח הנוסף).
האח הנוסף טוען כי הנסיעה לנעמ"ת לתל אביב נעשתה ביוזמתו של המבקש או מי מטעמו וכי תוכן הצוואה אינו משקף את הלך הרוח שלה במהלך כל חייה למעט אולי בתקופת הנתק ממנו (סעיף 11 לתצהיר עדות ראשית של האח הנוסף).
בסיכומיו טוען האח הנוסף כי יש להחיל על הצוואה את הדין של "צוואה שנשתכחה" בהתחשב בכלל הנסיבות ועל כן אין להורות על קיומה. לטענתו הנסיבות בהן נערכה הצוואה היו נכונות לשעתן בלבד. בחינת לשון הצוואה מעלה שהוראותיה נשתכחו ואינן רלוונטיות אלא לשעת עריכת הצוואה. יחסיה של המנוחה עם המתנגדים היו טובים עד לפטירתה והנתק היה רק בעת עריכת הצוואה. הצוואה נערכה 20 שנה טרם פטירת המנוחה שיש בו להטיל ספק באמיתותה. מצבה של המנוחה בעשור האחרון לחייה התדרדר ועל כן היא שכחה מקיומה ומתוכנה ולא הייתה פנויה לביצוע צעד אקטיבי שישקף את רצונה העדכני.
תמצית טענות המבקש
המבקש עותר לקיומה של הצוואה ודחיית ההתנגדות על כל חלקיה. המבקש טוען כי הצוואה עומדת בכל תנאי חוק הירושה ולא נפל בה כל פגם.
המבקש טוען כי יש ליתן משקל רב לעדות עורכת הצוואה שהינה עדות אובייקטיבית שהעידה על נסיבות עריכת הצוואה. לאור עדות זו יש לקבוע גם לאור התרשומת מזמן אמת שהוגשה כי הצוואה משקפת את אומד דעתה של המנוחה.
המבקש טוען כי אין כל בסיס לטענה כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. לאור המסמכים הרפואיים שהוגשו עולה כי במועד עריכת הצוואה המנוחה הייתה כשירה לערוך אותה.
המבקש טוען כי יש לדחות את הטענה כי השפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוחה לערוך את הצוואה. לטענתו המנוחה הייתה עצמאית פיזית ושיכלית בעת עריכת הצוואה. בעת עריכת הצוואה המנוחה לא הייתה תלויה בסיוע של איש. המנוחה קיימה קשרים עם אחרים ולא הייתה תלויה רק במבקש. נסיבות עריכת הצוואה שעלו מחקירת עורכת הצוואה מעידות כי הצוואה נערכה עצמאית על ידי המנוחה וכל שאר הטענות הן סברות והנחות של המתנגדים.
המבקש טוען כי יש לדחות את הטענה כי היה מעורב בעריכת הצוואה וכי הטענה נטענה בעלמא ולא הוכחה כלל. יש לדחות את הטענה למעורבות של הגב' ***, שלא בכדי לא הוזמנה לעדות על ידי המתנגדים.
המבקש טוען כי יש לדחות את הטענה כי מדובר בצוואה שנשתכחה. הוא טוען כי עובדה כי המנוחה לא ראתה מלשנות את הצוואה דווקא מחזקת את העובדה כי זהו רצונה.
ג. דיון והכרעה
עילות ההתנגדות בהן יש לדון הינן:
א. טענת המתנגד כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה.
ב. טענת המתנגד להשפעה בלתי הוגנת.
ג. טענת המתנגד למעורבות המבקש בעריכת הצוואה.
ד. טענת המתנגד כי יש להחיל את הלכת החוטים השזורים ולקבוע כי הצוואה בטלה.
ה. טענת האח הנוסף המתנגד כי יש לקבוע כי מדובר בצוואה שנשתכחה ועל כן יש להורות על ביטולה.
א. טענת המתנגד כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה
כשרות לצוות קבועה בסעיף 26 לחוק הירושה:
"צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
בחינת כשרות המנוחה לצוות צריכה להיעשות נכון למועד עריכת הצוואה, קרי נכון ליום 24.1.2000, ועל הראיות להתייחס למועד זה:
"ההגבלה שלעיל נוגעת למצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה, עת ערך את הצוואה, ויכולתו להבין את מהות הצוואה וההשלכות על הזוכים ברכושו, ומנגד על אלה המודרים ממנו. נקודת הזמן אותה יש לבחון היא מועד חתימת הצוואה, וכך גם על חומר הראיות המובא לפני ביהמ"ש להיות רלוונטי לאותה נקודת זמן בדיוק. נטל הוכחת קיומה של הגבלה כאמור מוטל על הטוען לה, קרי על המתנגד. מידת ההוכחה אינה עניין של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות […]". (ההדגשות בקו – הוספו).
ראו: שוחט, גולדברג, פלומין דיני ירושה ועזבון (מהדורה שביעית התשע"ד-2014), עמ' 121-122.
לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות, המתנגדים לא הוכיחו כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה נכון למועד עריכתה, 24.1.2000.
המנוחה נפטרה 19 שנים לאחר עריכת הצוואה. רק בחודש 9/2016 הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס עבורה.
המתנגדים לא ביקשו למנות מומחה רפואי להוכחת טענותיהם. מינוי מומחה רפואי אינו הכרח להוכחת טענת אי הכשרות. אולם מינוי זה כי יכול היה לסייע להם להוכחת טענותיהם. עם זאת נעתרתי לאור ההסכמה שהייתה בין הצדדים לצו גילוי מסמכים רחב מהרגיל לכל תיקה הרפואי של המנוחה מקופת חולים מכבי ומבית החולים שיבא.
בחינת המסמכים הרפואיים לא רק שלא מסייעת למתנגדים בהוכחת טענותיהם אלא שהיא מחזקת את טענת המבקש כי בעת עריכת הצוואה המנוחה ידעה להבחין בטיבה.
לא הוכח כי הניתוח שעברה המנוחה בשנת 1980 מנע ממנה תפקוד עצמאי כלשהו, פגיעה בעצמאותה, בקבלת ההחלטות שלה ובתלותה באחרים.
יתרה מכך צורפו מסמכים על ביצוע פרוצדורות רפואיות עליהן חתמה המנוחה, יש מסמכים המעידים כי למרות הניתוח הקשה שעברה המנוחה בשנת 1980 ולמרות התרופות שקיבלה באופן קבוע כל השיח הרפואי מתנהל מולה ישירות ומוסבר לה. לא מצוין במסמכים הרפואיים מגבלה בעצמאותה, בקבלת ההחלטות על ידה או בתפקודה.
מהחקירות עולה כי עוד בשנת 2009 המנוחה נהגה. גם לשבעה של בעלה המנוח בשנת 2009 היא נהגה עצמאית מאחר והשבעה התקיימה בביתו של המתנגד ב*** והיא התגוררה ב*** (האח הנוסף טען כי אינו זוכר זאת בחקירתו אך לא שלל זאת (ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 26 שורות 28-33)). כמו כן בתצהיר עדות ראשית של המבקש צורפו רישיונות הנהיגה של המנוחה (נספח ו' לתצהיר עדות ראשית של המבקש).
לתצהיר עדות ראשית של המבקש בנספח ז' צורפה חוו"ד רפואית מיום 16.11.2009 שנערכה בהפניית רופא המשפחה של המנוחה לגריאטרית לבחינת מצבה. בחוו"ד כותבת ד"ר נחמה מונסטירסקי את הדברים והממצאים הבאים:
"במהלך הבדיקה ב"***" בקופת חולים נתגלתה ירידה קלה בזכרון לטווח קצר. עקב כך הופנתה למרפאה הגריאטרית.
מחלות רקע: גידול מוחי והסרתו לפני שנים ועקב כך מקבלת הורמון replacement therapy. בנוסף, ישנם כאבי גב כרוניים. עישון כבד עד לפני חודשיים. ידוע על צליאק. מטופלת ע"י דיאטנית.
תרופות: מקבלת אלטרוקסין, פרדניזון, אקטוול, ליפיטור, קלטרט, ואנשור.
בעלת 12 שנות השכלה. מתגוררת בגפה בדירת גג, שבה משכירה 2 חדרים ואנטנות סלולריות. מתפרנסת מכך + קצבת זקנה.
ממצאים: חלשה מאוד. מדברת בקול נמוך. במהלך השיחה אינה משירה מבט. [..] עצמאית בהליכה. עצמאית ב-ADL וב-LADL. מבחינה קוגניטיבית קיבלה 29/30. מבחן שעון 5/10 – נצפתה בעיה בתפיסה, תכנון ומעט פרסברציה. שיפוטה – תקין. נוטה לוותר לעצמה במטלות הקשורות למצבה הבריאותי (לא נוטלת תרופות מבקבוק משום שאינה מצליחה לפתוח את הפקק).
הערכה:
בת 72, עצמאית בתפקודה, עם רושם של פגיעה פרונטלית קלה ביותר. זקוקה להמשך מעקב ובדיקה חוזרת עוד חודשיים. ישנה חולשה כללית אך בדיקות מעבדה אחרונות מאוגוסט הינן תקינות". (ההדגשות בקו – הוספו).
העולה מכך שלמעלה מתשע שנים לאחר עריכת הצוואה המנוחה קיבלה במבחן מיני מנטל 29/30 וכי שיפוטה תקין. צוין כי היא מתגוררת לבדה ויש רושם לפגיעה פרונטלית קלה ביותר.
מהמסמכים הרפואיים עולה כי מצבה של המנוחה החל להידרדר החל מפטירת בעלה בשנת 2009 ומסביב שנת 2012 ואילך. לכך יש אחיזה ויש ראיות מזמן אמת במסמכים שצורפו. אין הוכחה כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה טרם לכך. אין מסמך רפואי המעיד כי סביב מועד עריכת הצוואה בחודש 1/2000 המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.
המתנגדים לא הצביעו בסיכומיהם על מסמך רפואי אחד ממנו ניתן להסיק בדבר מצבה הרפואי של המנוחה נכון למועד עריכת הצוואה.
עדותה של עורכת הצוואה
הצוואה נערכה על ידי עו"ד טיטונוביץ (להלן: "עורכת הצוואה") ונחתמה בפניה ובפני הגב' ***. עורכת הצוואה ציינה כי הצוואה נחתמה במשרדי הלשכה המשפטית של ארגון נעמ"ת בו שימשה אז יועצת משפטית וכי כיום היא מנהלת הלשכות המשפטיות של נעמ"ת. כן ציינה כי העדה הנוספת הייתה המזכירה במקום וכי הצוואה נחתמה במשרדי הלשכה המשפטית של נעמ"ת (ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 52 שורות 5-20).
עורכת הצוואה ציינה כי הפרטים נמסרו לה על ידי המנוחה (ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 52 שורות 27-33). היא ציינה כי התקיימו 2 פגישות עם המנוחה ולא היה עימן בחדר איש (עמ' 53 שורות 1-10).
עורכת הצוואה הפנתה לתרשומת מזמן אמת שערכה לצורך עריכת הצוואה (הוגשה וסומנה כמוצג ב/4 במהלך חקירתה), שבה ציינה כי אינה זוכרת איך המנוחה נראתה, אולם רשמה בזמן אמת על גבי התרשומת כי המנוחה הייתה מרשימה וצלולה:
"ש: את לא זוכרת איך היא נראית?
ת: לא. ממש לא, לצערי.
ש: בכלל את לא זוכרת אם היא הייתה מטופחת, מסודרת.
ת: לא, אבל כפי ששמת לב, רשמתי שם הערה, שלמרות כל התלאות, היא מרשימה וצלולה לחלוטין. "
(ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 57 שורות 17-21).
בתרשומת שנערכה על ידי עורכת הצוואה (מוצג ב/4) נמסרו לה מפי המנוחה פרטים נכונים לגבי מצבה הבריאותי: "עברה 2 ניתוחי ראש – ב79' וב80' – עברה בשלום שכן יש לה כח נפשי רב. לפני כ-5 שנים התגלה סרטן ברחם ועברה כריתה. כיום נקיה. למרות המצב תמיד היתה עמוד התווך של המשפחה וכיום מסייעת לכלתה שחיה בנפרד מבנה – לגדל את 3 הנכדים (13, 10, 1/2 4). נוסעת 3 פעמים בשבוע ל*** כשכלתה עובדת ב*** בערבים".
פרטים נכונים אלה מחזקים את הרושם בדבר יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה. המנוחה מסרה פרטים רבים ומפורטים ומהמסמכים הרפואיים עולה כי הם מדוייקים.
בהמשך התרשומת ציינה עורכת הצוואה עבור עצמה את התרשמותה בזמן אמת מהמנוחה:
"צלולה לחלוטין למרות כל שעברה, מרשימה".
עורכת הצוואה נשאלה לגבי מצבה של המנוחה והשיבה כי המנוחה הייתה מרשימה וצלולה ולכן גם ציינה זאת בתרשומת:
ש: [..] ולאור כל הניתוחים שהיא מתארת לך שהיא עברה, כריתה, פעמיים, שני ניתוחים רציניים של כריתת בלוטת יותרת המוח, היא אמרה לך מה ההשפעה של זה עליה?
ת: בדיוק בגלל זה רשמתי שהיא מרשימה. כדי להזכיר לעצמי, שעל אף הניתוחים שהיא עברה, שהיו 20 שנה אחורה, אם אני זוכרת נכון ממה שרעננתי את זיכרוני, למרות זאת ולמרות מחלת הסרטן, שהיא לקתה בה חמש שנים קודם, היא עדיין צלולה ומרשימה.[..]" (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 59 שורות 28-34).
בהמשך ציינה עורכת הצואה כי לא מצאה לנכון לאור התרשמותה מהמנוחה לבקש ממנה כי תביא אישור רפואי (ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 60 שורות 3-5, וכן שורות 21-24), והתרשמה ממנה כי היא דעתנית (שורות 9-11). בהמשך חקירתה ציינה כי התרשמה כי המנוחה ידעה מה היקף רכושה (עמ' 61 שורות 31-34).
עדויות הצדדים
גם מעדויות הצדדים וראיותיהם לא עולה כי המתנגדים הצליחו להוכיח כי המנוחה לא הייתה כשירה להבחין בטיבה של הצוואה.
אחיה של המנוחה נשאל לגבי מצבה של המנוחה בעת עריכת הצוואה ואישר כי באותה עת, למרות שהוא טוען כי לאחר הניתוחים הייתה לה ירידה קוגניטיבית, לא מונה לה אפוטרופוס (ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 13 שורות 20-26). הוא אישר כי המנוחה לא אושפזה באיזה מוסד (עמ' 13 שורות 33-34). בהמשך החקירה כאשר נשאל אחיה של המנוחה האם הוא מכיר את ההיסטוריה הרפואית שלה השיב כי היא לא שיתפה אותו (עמ' 14 שורות 1-5).
המבקש נשאל בחקירתו לגבי מצבה של המנוחה והשיב כי עד שנת 2009 (פטירת האב המנוח) המנוחה הייתה עצמאית:
"ש: נכון שאתה נהגת ללוות אותה לבדיקות רפואיות?
ת: מאז שאבי נפטר.
ש: משנת 2009.
ת: לפני זה לא ראיתי אף רופא שלה ואף,
[..]
ת: לפני זה לא הייתי,
ש: אבל מאלפיים, רגע, וב-2009 אבא שלך ליווה אותה לבדיקות רפואיות, לפני כן?
ת: עד 2009 היא הייתה עצמאית.
[..]
ת: היא הייתה נוסעת לנורית ברנע, הייתה נוסעת לתל השומר. הייתה עצמאית. היה לה רופא משפחה, שהיה 200 מטר מהבית שלה והיא הייתה ניגשת אליו עצמאית."
(ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 80 שורות 1-13).
הוא ציין כי לאחר פטירת המנוח חל שינוי במצבה של המנוחה:
"ש: כן, ומאז שאביך נפטר היא לא הישירה מבט?
ת: לא, מאז שאבי נפטר היא הייתה יותר, פתאום היה לה, (לא ברור) ומטפלת בבית, והיא נכנסה קצת יותר לבידוד." (ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 82 שורות 29-31).
בהמשך החקירה המבקש נשאל על מצבה של המנוחה בסמוך לעריכת הצוואה והכחיש את הנטען לגבי מצבה:
"ש: כן, אז אני מראה לך שב-7.1.2000, ימים ספורים לפני הפעם הראשונה שהיא הולכת, שהיום למדנו שהיו פעמיים, 10 ימים לפני שהיא הולכת לכתוב את הצוואה, היא הולכת לרופא, תסתכל,
[..]
עו"ד אבידן: מה לעשות? האישה הייתה עם סלריקה.
העד מר: אני רואה שכתוב כאבי ראש ונזלת מוגלתית. כן, הייתה מקוררת, מה השאלה?
ש: כן, אתה יודע שזה אחת התופעות לוואי של כריתת בלוטת יותרת המוח?
ת: נזלת מוגלתית?
ש: כן.
ת: לא. לא ידעתי. כתוב ריניטיס וסמוטו. ריניטיס זה מערות האף,
ש: אתה עכשיו רופא?
ת: לא, אני קורא מה שאת מציגה.
ש: אז אני שואלת אותך, ימים ספורים, אנחנו רואים שהיא הייתה אצל הרופא והיא מתלוננת על אחת התופעות, שהיא בדיוק התופעה של מי שלא לוקח את התרופות בזמן, יוצא מאיזון ומתחיל האף שלו לדלוף, יש לו נזלת מוגלתית.
ת: אין לי מושג על מה שאת מדברת. את מצהירה משהו שלי זה נראה, הרופא שלה אבחן את זה כנזלת מוגלתית, כאבי ראש. אני לא רואה שהוא רשם אותה לאנדוקרינולוגית שלה למעקב חזרה או משהו, אז אני לא יודע." (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 85 שורות 21-33 עמ' 86 שורות 1-15).
האח הנוסף המתנגד ציין בחקירתו כי הוא ליווה את האם בעת הניתוחים שעברה בשנים 1979-1980 וסייע לה מאוד (ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 18 שורות 17-34). הוא אישר כי לכל אורך התקופה הזו המנוחה חייתה יחד עם בעלה עד לפטירתו בשנת 2009 (עמ' 19 שורות 27-33).
המתנגד נשאל האם במסמכים הרפואיים שהומצאו לתיק יש איזכור לגבי יכולת קוגניטיבית של המנוחה והשיב בשלילה:
"ש: [..] אם נעיין במסמכים האלו, אני מודה, לא עיינתי בכולם, התעייפתי באיזשהו שלב. האם בשנת 2000, לצורך העניין, או ב-2005, או ב-2009, או ב-2010, יש איזשהו אזכור לגבי יכולתה הקוגניטיבית של אמא שלך?
ת: במסמכים האלה, לא."
(ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 30 שורות 12-16).
בהמשך החקירה נשאל המתנגד לגבי חוו"ד משנת 2009 שהייתה במסמכים הרפואיים ואישר כי אין מסמך השולל את הכשירות המשפטית של המנוחה:
"ש: מבחינה קוגניטיבית קיבלה 29 מתוך 30. אני מדבר על 2009. שים לב מר. לא על שנת 2000, שנערכה הצוואה. האם יש כאן איזשהו ממצא, ששולל את הכשירות המשפטית של אימך? [..]
ת: לא.
ש: לא. זה נכון שרק ב-2016 או סוף 2015, 2016, הוגשה בקשה למינוי אפוטרופוס לאימך המנוחה?
ת: ב-2016 *** הגיש בקשה, כן.
ש: כן. אבל לא לפני כן?
ת: לפני זה הוא לא הגיש.
ש: אף אחד לא הגיש.
ת: נכון. רק הוא הגיש. הוא האדם היחידי." (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 31 שורות 23-33).
בהמשך החקירה נשאל המתנגד האם בחודש 4/2015 כאשר הוגשה הבקשה לבית הדין הרבני לתיקון צו הירושה של האב המנוח המנוחה הייתה כשירה, והשיב כי היא הייתה כשירה משפטית באותה עת (ראו: פרוט' מיום 5.12.21 עמ' 34 שורות 32-34). או אז נשאל אם כך הוא הדבר כיצד הוא טוען כי האם לא הייתה כשירה לערוך צוואה בשנת 2000 והשיב:
"ש: […] אז אם אמא שלך הייתה כשירה משפטית ב-2014, יש סיבה לפקפק שהיא הייתה כשירה משפטית 14 שנה לפני כן, בשנת 2000?
ת: אני לא מפקפק בכשירות המשפטית שלה, אני מפקפק ביכולת שלה להגיע לבד לעורך דין ולהחנות לבד, ולמצוא עורך דין שהיא לא מכירה לבד [..]".
(ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 35 שורות 1-4).
העולה מכך שגם לשיטתו של המתנגד המנוחה הייתה כשירה לכל הפחות עד לחודש 4/2015. טענותיו כי האם חסרת יכולת לבצע טכנית תפקודית את ההגעה למשרדי עו"ד – לא הוכחו.
בהמשך החקירה בהגינותו חזר בו המתנגד מטענתו כי האם לא הייתה כשירה: "הכשירות המשפטית שלה הייתה תקינה" (ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 35 שורה 19). למרות זאת חזר על טענה זו בסיכומיו כי האם לא הייתה יכולה להבחין בטיבה של צוואה.
חתימת מסמכים להעברת זכויותיה של המנוחה בדירת המגורים למתנגדים – המתנגדים טענו מצד אחד כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. מצד שני בשנת 2015 לשיטתם ביצעו פעולות משפטיות יחד עימה, כאשר אין הם טוענים דבר לגבי כשרותה וטוענים כי הייתה כשירה לערוך מסמכים אלה בתקופה זו.
האח הנוסף אישר בחקירתו כי הוא והמתנגד חתמו על מסמכים לקבלת זכויות המנוחה בדירת המגורים בשנת 2015 (ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 22 שורות 5-16). בהמשך החקירה כאשר הועמד על הסתירה בין הטענות לגבי כשרותה של המנוחה לערוך צוואה לבין חתימתה על המסמכים, השיב בהגינותו כי הוא סבור כי היא הייתה כשירה גם בשנת 2000 לערוך צוואה וגם בשנת 2015:
"ש: אז אני שואל, אם היא חתמה באפריל 2015, ואתה כל הזמן טוען שבאמת, שאין לה בעצם איזושהי כשירות לבצע פעולה כזאת, איך היא יכולה להעביר,
ת: אני טענתי שאין לה כשירות לבצע פעולה כזאתי?
[…]
עו"ד לוין: כבנה הבכור של אימך, שמכיר אותה יותר משני האחים, עצם העובדה שאתה הבן הבכור, האם ב-2009 היא הייתה כשירה, או יכולה, לדעתך, לחתום על צוואה? בשנת 2000, סליחה, אני מתקן.
העד מר: אני חושב שכן.
ש: והאם,
ת: אני יודע שאני חושב מפני שהיו לה תקופות של שיבושים קצרים, בגלל העניין של התרופות, אז נקודתית אותו יום אני לא יכול לדעת, באופן עקרוני אני חושב שכן.
ש: ובשנת 2015, באפריל 2015, האם לדעתך היא הייתה כשירה לחתום על תצהיר, שבו היא נותנת מתנה של דירת מגורים?
ת: אותו דבר בדיוק.
ש: זאת אומרת, יכול להיות שב-2015 היא הייתה גם כשירה משפטית, לבצע פעולות משפטיות, לדעתך.
ת: כן." (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 22 שורות 21-24, עמ' 23 שורות 8-21).
המבקש הדגיש בחקירתו כי המנוחה הייתה דמנטית בעת הדיון בבית הדין הרבני בשנת 2015 וכלל לא זכרה שהיה דיון אשר שוחח עימה על כך (ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 117 שורות 29-30).
האח הנוסף נשאל האם יש מסמכים רפואיים המעידים על העדר כשרות רפואית והשיב בשלילה:
"ש: לא. האם בשנת 2000, 15 שנה לפני כן, היה לאמא שלך אפוטרופוס?
ת: לא.
ש: לא. האם בשנת 2009, כשאביך נפטר, מונה לו אפוטרופוס?
ת: לא.
ש: לא. האם אתה מכיר איזושהי חוות דעת רפואית, או אתה ער לאיזושהי חוות דעת רפואית, לפני שנת 2015, 16, שרשום שמה שאמא שלך לא כשירה משפטית, כלומר לא יכולה לבצע פעולות שטעונות, פעולות משפטיות, כמו רכישה,
ת: לא, אני לא מכיר דבר כזה."
(ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 25 שורות 19-27).
במסגרת תיק האפוט' הוגש תסקיר ביום 16.7.2017 וגם בו יש פירוט של הצדדים לגבי מצבה של המנוחה. מתיאור זה לא עולה כל טענה לגבי תיאור מצבה של המנוחה המגיע עד לשנת 2000 אלא רק לאחר פטירת המנוח (בשנת 2009): "לדברי שלושת בניה של החסויה, לאורך השנים היו יחסים מורכבים בין החסויה לבין בעלה. האם תארו אותה כאם פונקציונלית שדאגה לצרכים הבסיסיים אך לא לצרכיים הריגשיים. "אם שאוהבת מרחוק ומתקשה ביחסים עם אנשים". שנתיים לאחר שהתאלמנה היא החלה לסבול מירידה תפקודית וביוני 2012 היא קיבלה גילמת סיעוד מקסימלית. בשל הכנסותיה הגבוהות היא מקבלת חצי מהגימלת סיעוד שאורה לה. במקביל הבן פלמוניסידר את האישורים להבאת עובדת זרה, והבן *** מצא את המטפלת שעובדת אצל החסויה חמש שנים ברציפות ומטפלת בצורה טובה ומסורה בכל צרכיה של החסויה".
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל וניתוח העדויות והראיות, המתנגדים לא עמדו בנטל להוכיח כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה נכון למועד עריכתה.
על כן טענת המתנגדים כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה – נדחית.
2). טענת המתנגד כי צוואת המנוחה נעשתה בשל השפעה בלתי הוגנת
לאחר שמיעת טענות הצדדים וחקירותיהם, דין טענה זו – להידחות.
סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת – בטלה:
30". (א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.".
פסיקת בתי המשפט ואף הספרות, פירשו את ההוראה שלעיל באופן הבא:
"עניין לנו בהשפעה הבלתי הוגנת, שאינה השפעה שגרתית מעשה יום יום, אלא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על פי המושגים החברתיים והמוסריים שלנו (ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מט(1) 318; ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי פ"ד נד(2) 337).
קיומה של השפעה בלתי הוגנת או היעדרה צריכים להיקבע על פי עובדותיו של כל מקרה ומקרה.
…
בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נב(2) 813 קבע השופט מצא ארבעה מבחנים שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת".
ראו: שוחט; גולדברג; פלומין דיני ירושה ועזבון 124 (מהדורה שביעית, 2014).
נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו. ראו: פרופ' ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הוצאת נבו, כרך 1, בעמ' 271.
המבחנים האמורים הם: תלות ועצמאות; תלות וסיוע; קשרי המצווה עם אחרים; נסיבות עריכת הצוואה.
להלן ייבחנו בחינת מבחני הפסיקה של השפעה בלתי הוגנת בענייננו.
מבחן התלות והעצמאות – במבחן זה יש לבחון האם בתקופה בה ערכה המנוחה את הצוואה היא הייתה עצמאית, הן מבחינה פיזית והן מבחינה קוגניטיבית.
מבחינה קוגניטיבית כמפורט לעיל לגבי יכולתה של המנוחה להבחין בטיבה של צוואה אין כל ראיה להעדר כשירות במועד עריכת הצוואה. יש יותר ראיות המעידות על יכולת קבלת החלטות עד עשור לאחר מכן לכל הפחות.
טענת המתנגד הייתה כי המנוחה לא הייתה מסוגלת לבצע פעולה של נסיעה לעו"ד ב*** מ***, למצוא עו"ד ולחנות שם. טענה זו לא הוכחה. יתרה מכך, היו עדויות וראיות כי המנוחה המשיכה לנהוג לכל הפחות גם בשבעה על פטירתו של בעלה בשל 2009.
שני המתנגדים ציינו כי סייעו למנוחה לאורך השנים באופן קבוע. הם תלו זאת במצבה הרפואי ובמבנה האישיות שלה. עם זאת, הדברים לא הוכחו בהתייחס למועד עריכת הצוואה ובאמצעות ראיות אובייקטיביות.
מבחן התלות והסיוע – בעניין זה יש לבחון עד כמה נזקקה המנוחה לסיוע באופן יום-יומי ועד כמה הייתה תלויה בזולת בסיוע לה, ובפרט עד כמה הייתה תלויה ונזקקה לסיוע של דווקא של המבקש.
כל אחד מהצדדים ציין כי הוא סייע לאם. עם זאת לא שוכנעתי כי עד שנת 2012 מדובר היה בתלות בסיוע שניתן לאם. לא הוכחה תלות כה משמעותית כנדרש במבחן זה מלבד טענה כללית לגבי יכולתה של המנוחה לבצע דברים שונים. המתנגדים לא הביאו עדויות או ראויות המתייחסות לתקופת עריכת הצוואה בעניין זה.
יתרה מכך, מצד אחד טענו המתנגדים לסיוע נרחב דווקא שלהם למנוחה ומצד שני טענו כי המבקש ניצל את תלותה בו. הדברים עומדים בסתירה זה לזה. לא שוכנעתי כי המנוחה הייתה דווקא תלויה במבקש (וע"ח שני אחיו).
המבקש נשאל לגבי יכולתה של המנוחה לבצע את הפעולות הנדרשות לעריכת הצוואה וציין כי הוא סבור כי הדבר היה ביכולתה של המנוחה:
"ש: תראה, בסעיף 3 לתצהיר שלך, כן? אתה מספר לנו שאמא שלך סיפרה לך שהיא הלכה להכין צוואה, חתמה בפני העדים ואפילו ניגשה בעצמה למשרדי הרשם לענייני ירושה. זה לא הפתיע אותך? שהיא נסעה לבד לרשם?
ת: לא.
ש: לא? היא הייתה נוהגת לעשות פעולות מנהלתיות משפטיות?
ת: בחלק של לנהוג וכדומה, היא נהגה, גם אחרי שאבי מת וגם כשהיא התדרדרה, כולל ה, עד שנה אחרי שאבי מת לפחות היא נהגה[..]".
(ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 87 שורות 3-10).
האח הנוסף ציין בתצהיר עדות ראשית בסעיף 8 לגבי הסיוע ותלותה של המנוחה כך: "אני נהגתי לעזור לאמי בכל דבר ועניין, כל בעיה שהיתה צצה בנוגע לעסקיו של אבי, כספים וכו'. כמו כן, בענייניה הרפואיים נהגתי לעזור ולהיות מעורב בכל דבר שהיא פנתה אלי לעזרה".
יש לבחון שני מבחנים אלה בהיבט מצבה של המנוחה (ולא בהיבט כללי). בחינת העדויות והראיות מעלה כי ילדיה של המנוחה סייעו לה ועזרו לה אך לא שוכנעתי כי מדובר בתלות השוללת את רצונה לערוך צוואה על פי אומד דעתה. המתנגדים לא הביאו הוכחות כי התלות הייתה רק במבקש. נהפוך הוא הם הדגישו את העזרה שהם העניקו למנוחה באופן קבוע.
לאור האמור לעיל, אני דוחה את הטענות בכל הנוגע למבחן התלות והסיוע ומבחן התלות והעצמאות.
מבחן קשרי המצווה עם אחרים – בעניין זה יש לבחון האם המצווה הייתה מבודדת ומנותקת מסביבתה בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה כך שהתחזקה התלות של המנוחה במבקש.
בעדויות הצדדים ובעדות עורכת הצוואה אישרו כולם כי בתקופת עריכת הצוואה המנוחה הייתה בנתק מרצונה משני המתנגדים לאור הסתייגויות משפחתיות שהיו לה משניהם.
המתנגד הדגיש בחקירתו את הקשר שלו ומסירותו לאם לכל אורך השנים: "אמא שלי, אמא שלי כשירה נפשית מאז ומעולם. אמא שלי הייתה זקוקה לעזרה מאז ומעולם. אני מגיל 13 מטפל באמא שלי. אמא שלי לא עושה דברים לבד, אני מגיל צעיר הולך איתה לרופאים, הולך איתה לבנק, הכל אני הולך ועושה איתה, כי היא לא עושה כלום לבד" (ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 39 שורות 9-12). מצד שני אישר בהגינותו בהמשך החקירה כי בתקופה של עריכת הצוואה היה בינו לבין המנוחה נתק (עמ' 42 שורות 21-30). הוא גם אישר שבאותה תקופה הייתה המנוחה בנתק מהאח הנוסף (עמ' 43 שורות 11-13). אולם הסביר הדבר היה קשור לעמדת האם למעמדם האישי שלו ושל האח הנוסף והשגות האם על כך (ולא בהיבט של מניעת קשר על ידי המבקש).
בתצהיר עדות ראשית של המתנגד הוא פירט ארוכות את הנתק ששרר בסמוך לעריכת הצוואה בינו ובין האח הנוסף לאם לבחירתה של האם:
"33. בשנת 200, בסמוך למועד עריכת הצוואה, אירעו מספר אירועים משמעותיים עבור אמי ועבורנו, אשר השפיעו עליה ועל התנהגותה באופן בלתי מיטיב.
34. צוואתה של אמי, נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של***י, על אמי, כשהיא מצויה במצב נפשי ורגשי סוער, שרויה בנתק ממני ומ***, וחווה תחושות של אכזבה שהוביל להיותה חסרת איזון ושיקול דעת. חוסר הביטחון וחוסר היציבות אותם חוותה אמי אותה עת, גרמו לכך שניתן היה להשפיע עליה בנקל, ובלבד שלא תיוותר לבדה – ללא אף אחד מבניה לצידה.
35. ***, חווה אותה עת, הליך גירושין, במהלכו עזב את ביתו ועבר להתגורר עם אשתו הנוכחית.
36. אמי, הביעה את מורת רוחה מגירושיו של *** ומעזיבתו את הבית, ונמנעה מלדבר עמו ולמעשה, היא התנתקה ממנו למספר חודשים.
37. אני, הכרתי, אותה עת, את אשתי כיום ואם ילדינו, התאהבתי ועברתי להתגורר עימה. אשתי, היא ממוצא מרוקאי – ואמי התנגדה לה ולא ראתה בעין טובה את הקשר, לשון המעטה.
38. אמי, הביעה את מורת רוחה מהקשר הזוגי, על ידי הימנעות וניתוק הקשר ממני – למשך מספר חודשים".
העולה מהאמור בתצהיר המתנגד כי הניתוק לא נבע מהתנהגות של המבקש או השפעתו על האם אלא גם לשיטתו מרצונה של האם העצמאי בשל דברים הקשורים למתנגדים (ולא קשורים למבקש כלל).
עם זאת, בהמשך התצהיר עדות ראשית של המתנגד ובניגוד לאמור קודם לכן העביר את האחריות למצב למבקש וטען כי ניצל את המצב הנ"ל: "41. במועד עריכת הצוואה, ניצל אחי פלוני, את הסדק שנפער בן אמי וביני ובין פלמוני והוא "השתלט" על החסר שנוצר מהנתק בינינו על ידי השתדלות יתר, דאגה לכאורה ויצירת תלות רגשית בעיקר, שכן היא היתה מבודדת מכל תמיכה אפשרית. אמי היתה תלויה באותה תקופה ב***אשר מידר כל אדם קרוב מסביבתה תוך שהוא מטעה אותה לחשוב שטובתה בראש מעייניו, אמא אף לא שוחחה עם אחיה ***בנושא. למעשה קשה להעלות על הדעת תלות עמוקה יותר בזולת מזו שהתקיימה בין אמי ובין *** ערב עריכת הצוואה". הצהרה על הדברים באופן נחרץ כאשר לא נלווה להם ראיות נוספות מפורטות מזמן אמת אלא רק אמירות כלליות אין בה די על מנת להוכיח כי המבקש ניצל את מצבה של האם לטובתו. אין ולו ראשית ראיה לתלות מוחלטת במבקש דווקא ואין הוכחה להטעיה של המבקש את המנוחה ואין הוכחה כי הוא מידר אותה מכל אדם קרוב בסביבתה.
האח הנוסף אישר את הנתק ואת הסיבה לו גם בתצהיר עדות ראשית בסעיף 6: "אני התגרשתי מאשתי הראשונה בשנת 13.7.2000, באותה תקופה חל נתק ביני ובין אמי, על רקע האכזבה שלה מעצם עזיבתי את הבית. נישאתי בשנית בתאריך 15.11.2000".
המבקש ציין בחקירתו כי מערכת היחסים של המנוחה עם המתנגד לאורך השנים הייתה טובה. עם זאת בהמשך בתשובה לשאלות אישר גם כי בתקופת הצוואה היה נתק מאחר והמנוחה לא הייתה מרוצה מבת הזוג של המתנגד (ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 65 שורות 29-33, עמ' 66 שורות 1-15).
כמו כן בהמשך חקירתו ציין המבקש כי יש לראות את קשריה החברתיים של המנוחה בהתאם לאופיה: "[..]המנוחה הייתה, היא לא הייתה סגורה. היא לא הייתה חברתית אשת מסיבות. אבל אם למשל, סתם אני אתן לך דוגמה, הגיע שרברב שאהב לדבר, לעבוד עם אבא שלי, והיה מבקר אותה פעם ב ויושב איתה על כוס קפה, אז היא הייתה יושבת אתו על כוס קפה[..]" (ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 76 שורות 23-27). ובהמשך: "היא לא אהבה, לא עשתה מסיבות, היא לא אהבה שנכנסים אליה יותר מדי לבית. הייתה מדברת עם מי שהייתה מדברת. יוצאת, וזה הכל. לכן אמרתי בחלקו. אני לא יכול להגיד שהיא הייתה אשת מסיבות, מצד שני, היא לא לא הייתה מתקשרת, או מתבודדת או אנטיפטית לאנשים אחרים." (עמ' 77 שורות 30-34).
האח הנוסף ציין בתצהיר עדות ראשית בסעיף 4 לגבי הקשרים החברתיים של האם כי: "מבחינה חברתית, גם לפני הניתוחים אמי היתה פעילה חברתית מבחינה מינורית ביותר, היתה לה חברה אחת (הפדיקוריסטית שלה) ואולם, לאחר הניתוחים – היא היתה נטולת חברים באופן מלא. התנהגותה דומה להתנהגות של אדם הלוקה באספרגר ואולם היא מעולם לא אובחנה". גם דברים אלה מעלים כי מצבה החברתי של המנוחה לא היה בשל התנהלותו של המבקש אלא בשל אופיה ובחירותיה שלה.
בתסקיר שהוגש בתיק האפוט' ביום 16.7.2017 קיים הסבר לעורכת התסקיר לגבי בחירת ההורשה של המנוחה: "לדברי שלושת הבנים, החסויה ערכה צוואה לפני מספר שנים בה היא מורישה את כל רכושה לבן אלי. לדברי הבן אלמוני החסויה עשתה זאת בתקופה בה הסתכסכה עימו (על הרקע שהעליבה את אישתו) וכן הסתכסכה עם הבן פלמוניעל כך שעזב את אישתו הראשונה."
לאור האמור לעיל, אני דוחה את הטענות בכל הנוגע למבחן קשרי המצווה עם אחרים. לא רק שלא הוכח שהמבקש בודד את המנוחה מאחרים אלא שכל הצדדים אישרו כי הנתק מהמתנגדים בתקופת עריכת הצוואה נבע מעמדה עצמאית של המנוחה כלפיהם.
מבחן נסיבות עריכת הצוואה – יש לבחון במבחן זה האם נסיבות עריכת הצוואה מלמדות כי הצוואה היא פרי השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש על המנוחה.
עדותה של עורכת הצוואה והתרשומת שנערכה בזמן אמת
בכל הנוגע לנסיבות עריכת הצוואה יש ליתן משקל רב לעדותה של עורכת הצוואה וכן לתרשומת שהגישה שערכה בזמן אמת לצורך עריכת הצוואה (התרשומת הוגשה בעת עדותה של עורכת הצוואה והוגשה כמוצג ב/4 בתיק).
יצויין כי עורכת הצוואה לא זיהתה איש מהצדדים באולם (ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 53 שורות 16-17).
עורכת הצוואה ציינה כי הפרטים נמסרו לה על ידי המנוחה (ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 52 שורות 27-33). היא ציינה כי התקיימו 2 פגישות עם המנוחה ולא היה עימן בחדר איש (עמ' 53 שורות 1-10).
עורכת הצוואה הבהירה כי ככל הנראה הפרטים הטכניים בטופס מולאו על ידי המנוחה והתרשומת לגבי הפרטים לעריכת הצוואה נערכה על ידה (ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 55 שורות 10-14). עוד ציינה כי התרשומת נערכה ביום 17.1.2000 בפגישה הראשונה עם המנוחה מפיה, וטרם שנחתמה הצוואה ביום 24.1.2000 (עמ' 55 שורות 18-22). היא ציינה כי ביום 24.1.2000 היא נפגשה עם המנוחה שוב אחרי שהכינה את הצוואה, עברה איתה על הצוואה והצוואה נחתמה (עמ' 56 שורות 1-3).
עורכת הצוואה הבהירה כי הנהלים של הלשכה המשפטית שהפונה עצמה נדרשת להתקשר ולקבוע פגישה (ולא נקבעת פגישה של ילד שמתקשר עבור אימו) (ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 57 שורות 6-16).
בתרשומת שנערכה על ידי עורכת הצוואה (מוצג ב/4) צוינו הפרטים שנמסרו מפי המנוחה ששופכים אור על אומד דעתה ועל התמצאותה במצב: "חיה ביחד עם בעלה באותו בית, אך למעשה כ"א לחוד. היו בעלי נכסים רבים. הבעל עסק בקבלנות בנין. בשלב כלשהו נקלעו לקשיים והפסידו הכל. כל החובות עשה הבעל. היא לא חייבת לאף אחד גם לא שקל. החובות – לבנקים. לאור המצב פנה הבנק לבימ"ש בבקשה לפרוק שיתוף בדירתם המשותפת. ההליך נמשך כ-10 שנים. הבנק גילה התחשבות רבה גם לאור מצבה הבריאותי".
גם בהמשך נתנה המנוחה פרטים נכונים לגבי ההליכים המשפטיים והסבירה מדוע הדירה כה חשובה לה ומשמעותית עבורה.
עורכת הצוואה ציינה כי כפי שמופיע בתרשומת המנוחה ציינה כי היא כועסת על שני בניה (ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 59 שורות 6-9). בתרשומת נכתב: "כועסת על 2 הבנים הגדולים והם גם קיבלו בזמנו סיוע רב, ולכן רוצה להוריש הכל לבן הצעיר. אם לא בחיים – לכל הנכדים הקיימים."
בהמשך הסבירה המנוחה כפי שמופיע בתרשומת כי היא מעוניינת גם להוריש 15,000 ₪ כמחווה ל***.שסייעה לה לאורך השנים (בעבר עבדה בעסק שלהם) וכן לדאוג לנכד האמצעי ****.
עורכת הצוואה נשאלה האם לא סברה כי מדובר בצוואה לשעתה – בכל הנוגע להעדר הורשה לבעלה של המנוחה, למספר הנכדים וגילאיהם – והשיבה כי הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה:
"עו"ד גורטלר: [..]בעצם לא כתבת שום דבר למה היא לא מתייחסת לבעלה. למה היא לא מורישה לו. למה הוא נעדר,
העדה עוה"ד טיטונוביץ': כתוב שהם חיים ביחד אבל לחוד. כתוב למעלה, זה המשפט הראשון, אם אני זוכרת נכון, שוב, זה לא בפני, אין לי העתק. חיים ביחד אבל בעצם לחוד, כלומר היחסים לא היו לגמרי תקינים, מן הסתם.
ש: [..]] תאמרי לי, התחושה הכללית שעולה מהצוואה הזאת, שזה לגמרי בסדר ככל שזה נוגע אליך, שהיא בעצם צוואה לשעתה, מה שנקרא. למשל היא אומרת שאם הבן פלוני לא בחיים, אז לכל הנכדים הקיימים. כן? אלה הנכדים שהיו באותה שעה. אם יהיו נכדים בעתיד, יכול להיות שהיא התכוונה שגם הם יקבלו, יכול להיות שלא, אי אפשר לדעת.
ת: מהיכרותי את עצמי, מן הסתם שאלתי.
ש: לא כתוב.
ת: לא, זה לא כתוב, אבל אני מכירה את עצמי. כשאומרים נכדים קיימים, אני שואלת רגע אבל מה יקרה כשמחר יהיו עוד נכדים? יש פה אפליה.
ש: למשל אם הייתי אומר לך שאותה *** בעצם, מאותו תאריך עד 20 שנה לאחר מכן, לא הייתה בקשר איתה, יכול להיות שדעתה הייתה משתנה לגביה?
ת: אני לא עוסקת בספקולציות.
ש: סליחה?
ת: אני לא עוסקת בספקולציות, חברי.
ש: כן. למשל לקנות מחשב לילד שהוא בן 13, יכול להיות שבעוד 20 שנה לקנות לו מחשב או טלוויזיה לחדר, זה כבר לא רלוונטי. האם, האם ניסית לברר את זה איתה?
ת: שוב. זה היה רצונה ואני מכבדת את רצונה, והוא בא לידי ביטוי בצוואה. כך אני נוהגת, שוב, אני כל הזמן מסיימת כי אני באמת לא יכולה לזכור מה היה ספציפית. אני מכירה אבל את אופן עבודתי."
(ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 62 שורות 16-32, עמ' 63 שורות 1-12).
עורכת הצוואה ציינה כי היא זו שהסבירה למנוחה לגבי האפשרות להפקדת הצוואה ברשם לענייני ירושה (ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 60 שורות 25-28).
עורכת הצוואה ציינה כי לא גבתה כסף עבור עריכת הצוואה מאחר והם לא משרד עורכי דין רגיל והולכים לקראת אנשים שמצבם הכלכלי אינו טוב (ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 58 שורות 26-30).
המתנגד נשאל האם יש לו סיבה לפקפק שהמנוחה חתמה על הצוואה בפני שני עדים של נעמ"ת והשיב מפורשות – שלא (ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 33 שורות 21-23).
במסגרת התסקיר שהוגש בתיק האפוט' המתנגד הסביר לעורכת התסקיר כי מערכת היחסים עם המנוחה בעת שערכה את הצוואה הובילה אותה להורשה למבקש בלבד:
"לדברי הבן אלמוני החסויה עשתה זאת בתקופה בה הסתכסכה עימו (על הרקע שהעליבה את אישתו) וכן הסתכסכה עם הבן פלמוני על כך שעזב את אישתו הראשונה"
המבקש ציין בחקירתו כי "אמא שלי הייתה מחושבת [..] מחושבת. והיא שקלה את הדברים שהיו לפניה" (ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 67 שורות 4-7). בהמשך ציין לגבי אופיה של המנוחה: "היא לא הייתה פטפטנית. וזה ככה נולדתי, ככה גדלתי כאילו, באווירה בבית. היא לא הייתה פטפטנית. אבל היה לה דעות והיא ידעה להביע את דעתה כשהיא רצתה. אבל זהו, לא נטתה בפולמוסיות, וויכוחיות, לא אהבה להכין ארוחות ערב, אז לא היה אווירה משפחתית של מזמינים חברים או משהו. היה לה את האופי שלה." (ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 73 שורות 33-34, עמ' 74 שורות 1-4).
המבקש נשאל מדוע לא שאל את אימו למה היא אינה מורישה לאביו ולאחיו דבר, והשיב:
"ש: שאלת אותה למה את לא מורישה לאחים שלי?
ת: לא.
ש: שאלת אותה למה את לא מורישה לאבא?
ת: לא.
ש: למה לא שאלת? זה היה נוח לך לרשת הכל?
ת: לא. אמא שלי ואבא שלי גרו באותו בית, אבל היחסים שלהם עם השנים היו יחסים לא הכי תקינים.
[..]
ש: וגם לא היה נראה לך תמוה שהיא לא מורישה לאחים שלך?
ת: לא, לא נראה לי תמוה, כי באזכור של כל הדברים עם השנים שזכרתי כל מיני זריקות פה ושם, זה לא נראה לי תמוה.
ת: ש, שהיא הייתה בצרה, הכסף שהיא הפקידה אצלהם, שיהיה לה לעת צרה, לא נתנו, [..]". (ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 98).
האח הנוסף מציין בהודעת מייל מיום 14.10.2013 (צורף כנספח ח' לתצהיר עדות ראשית של המבקש) לשני האחים מפורשות מדוע הוא סבור שיש הגיון בכך שהאם לא הורישה לו דבר: "[…] אני כבר יכול להאמין לכל. לא זוכר יום שבו חשדתי לרגע שאמא שלי אהבה אותי. היו קטעים שהיה אכפת לה, לא יותר מזה. בשבילה אתם תמיד הייתם משהו אחר ממני. מתאים ואני מסכים שלא הגיוני שאהיה חלק מצוואה שלה. פשוט בשבילה אני יצור לשימוש,. אם לתת לי משהו, זה כדי שאמשיך לעשות בשבילה ובשבילה.[..] ***, אתה יכול לקחת לך הכל. את כל מה שאתה חושב שאתה צריך או מגיע לך.[…]".
מייל זה מותיר רושם קשה ואף מכמיר לב לגבי תחושותיו של האח הנוסף. אולם הוא מהווה ראיה מזמן אמת המעידה על ידיעת הצדדים על רצונה של המנוחה ואף הסבר כואב ומצער של האח הנוסף לכך.
תחושת המתנגדים הסובייקטיבית כי קופחו או כי הצוואה אינה הוגנת אין בה די, גם אם היא מובנת ולגיטימית לחלוטין. לא הוכח קשר בין האמור בצוואה לבין השפעה על ידי המבקש לעריכתה. גם אם אניח כי התוצאה של הצוואה אינה הוגנת מאחר והאם אינה מורישה לכל ילדיה בחלקים שווים, הרי שההוגנות צריכה להיות בנסיבות משפחה זו ועל פי אומד דעתה של המנוחה (ולא של בית המשפט ועמדתו). המחוקק לא שלל את האפשרות של חלוקה בלתי שווה ומעבר לירושה על פי דין איפשר חופש לצוות באמצעות עריכת צוואה. הנטל לביטול צוואה שנערכה כדין ואין בה פגמים אינו נטל קל. אין בינו ובין הבנת עמדתם של המתנגדים והבנה לליבם בתחושותיהם הקשות כי הודרו מצוואת המנוחה.
בסיכומו של דבר ולאחר בחינת כל המבחנים להוכחת השפעה בלתי הוגנת, המתנגדים לא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש לכך. על כן הטענה להשפעה בלתי הוגנת – נדחית.
3). טענת המתנגד כי הצוואה נעשתה בשל מעורבותו של המבקש
לאחר שמיעת טענות הצדדים וחקירותיהם, דין טענה זו – להידחות.
סעיף 35 לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".
בבע"מ 7049/15 מפי כב' הש' רובינשטיין נפסק, בכל הנוגע לעילת המעורבות:
"…הבסיס לטענה זו מצוי בסעיף 35 לחוק הירושה, הקובע "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". יודגש, כי החוק קובע סנקציה קשה – ביטול הצוואה – בגין מעורבות בעריכת הצוואה על-ידי הזוכים לפיה; זאת בבחינת "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" (בבלי, חולין מ"ד, ע"ב). כדברי הנשיא זוסמן בע"א 707/76 צארום נ' גורן, פ"ד לב(3) 548, 552 (1978) "מטרת סעיף 35 היא להרחיק חשד של רמיה או השפעה לא הוגנת על המצווה מצד אלה המשתתפים בעריכת הצוואה". בית המשפט לענייני משפחה קבע כקביעה עובדתית – אשר גם בה אין מקום להתערב – כי חלקו של המשיב 1 בעריכת הצוואה הסתכם בהסעת אמו למשרד עורכי-הדין ושהיה בחדר סמוך בעת החתימה. אכן, יתכנו נסיבות שבהן יהא בכך כדי להטיל ספק בכשרות הצוואה והדבר תלוי נסיבות. במקרה דנא לא ראינו סיבה, על פי קביעתו העובדתית של בית המשפט, להידרש לזאת, שכן בית המשפט קמא קיבל את עדותו של עו"ד דמארי לגבי נסיבות החתימה על הצוואה. מעשי המשיב 1 לא הקימו עובדתית, על פי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, את החשש, העומד ביסוד סעיף 35 לחוק, להתערבות פסולה מצד הזוכה בירושה. יצוין, כי יש לדקדק ביישום סעיף 35 בגדרי השכל הישר ונסיון החיים (ע"א 5869/09 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3) 1, 9, פסקה 17 (2004)); אומר המלומד שילה "כתוצאה מחומרתו של סעיף 35, וכדי להקטין את נזקיו האפשריים, לא היה מנוס מלתת לסעיף פירוש מצמצם ככל האפשר. לפנינו דוגמא מובהקת למגמה המוצהרת של בית המשפט לאור התוצאות הקשות של הסעיף" (שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, 308 (1995); ראו גם בע"מ 6349/08 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה ז' (2009)).כך גם בענייננו, כאשר בית המשפט קמא התרשם עובדתית מן הנעשה ולא סבר כי היתה השפעה בלתי הוגנת. הסעיף כמובן אינו "מלה מתה" ויופעל במקרים המתאימים על פי נסיבותיהם, תוך בדיקה פרטנית". (ההדגשות בקו – הוספו).
ראו: בע"מ 7049/15 פלוני נ' פלוני סעיף ט' לפסק הדין (17.12.15).
כפי שנקבע בפסיקה, יש לבחון האם נסיבות עריכת הצוואה מעידות כי הייתה מעורבות פסולה של הנהנה בעריכת הצוואה. לא כל מעורבות באשר היא תביא לתוצאה של ביטול הצוואה. יש לבחון כל מקרה בצורה פרטנית, כאשר על בית המשפט להשתכנע כי מדובר במעורבות שיש בה כדי להטיל ספק בכשרות הצוואה.
בהתנגדות ציין המתנגד כיצד הוא סבור ומעריך כי המבקש היה מעורב בעריכת צוואת המנוחה: "62. כאמור בענייננו המנוחה לא נהגה לטפל בשום עניין מענייניה המשפטיים ו/או בעניין מול רשויות ללא ליווי של בניה הבוגרים – מכאן שהמנוחה לא היתה פועלת באקט כזה של עריכת צוואה מול עוד, ללא ליוויו ועזרתו של המשיב וברור כי הוא מי שלקח אותה לעוה"ד מטעם ארגון 'נעמת' אשר ערכה את הצוואה. עוד ברור – מאופן ניסוח הצוואה כאמור לעיל כי המשיב שלט במנוחה והכתיב את פעולותיה – כמו גם את תוכנה של הצוואה. המנוחה חששה מהמשיב[..]". הדברים המופיעים בעדות זו גם אם הם נכוחים אין הם אלא השערה או סברה. אין בהם הוכחה ולו בראשיתה לדברים שיוחסו לפעולות המבקש.
בתצהיר עדות ראשית ציין המתנגד כי: "42. כאמור לעיל, אמי אשר לוקה, דרך קבע, בהבנת מצבים חברתיים וממעטת בקשרים חברתיים לא יכולה היתה לקרוא את כוונות ***. *** יזם את עריכת הצוואה, והוא לקח או יזם את לקיחת אמי אל עוה"ד אשר ערכה את הצוואה, שכם אין כל דרך אחרת בה היא היתה יכולה להגיע אל עורכת הדין".
בסיכומיו של המתנגד הופיעה גרסה אחרת מפורטת יותר לגבי הטענה למעורבות המבקש: "5. עוד ובנוסף, יטען הנתבע 1, כי תוכן הצוואה, והתנהלות התובע, מותירים את הרושם כי התובע באמצעות הגב' *** היה מעורב עד כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה; כיוון שכך, הרי יש לקבוע, כי קיימת חזקה בדבר השפעה בלתי הוגנת המעבירה את נטל ההוכחה אל כתפי התובע.
5.1.1 היותה של הצוואה לטובתו של התובע, באופן מובהק, ובלתי הגיונית באשר להורשה לנכדים;
5.1.2 ידיעתו של התובע אודות השיקולים שעמדו בבסיסה של הצוואה.
5.1.3 זיגזוג גרסת התובע באשר למודעותו בדבר קיומה של הצוואה ותוכנה;
5.1.4 טירפוד התובע כל הסדר רכושי הנוגד את האמור בצוואת האם שרק הוא ידע עליה;
5.1.5 בקשתו למינוי אפוטרופוס, חרף העובדה כי כל ענייני האם, היו מטופלים על ידי הנתבע 1, ומי שממילא מונה כאפוטרופוס עליה – ולבקשתה".
לגבי גרסה זו יצויין כי מרביתה מתייחסת לאירועים שהיו לאחר עריכת הצוואה ולא במעורבות בעריכתה. לא הוכח כל קשר בין הגב' אהרון למבקש. המתנגד לא התמודד בסיכומיו עם עדותה של עורכת הצוואה והתרשומת מזמן אמת של דברי המנוחה שנאמרו לה לבד ובשתי פגישות.
גם גרסתו של האח הנוסף בתצהיר עדות ראשית מהווה סברה או השערה ולא פירוט ראייתי מספק דיו: "11. משכך, ברור לי שהנסיעה שלה לנעמ"ת תל אביב, נעשתה ביוזמתו של *** ו/או מי מטעמו, כמו כן גם תוכן הצוואה אינו משקף את הלך הרוח שלה במהלך כל החיים – למעט, אולי בתקופת הנתק".
אי הזמנתה לעדות של הגב' ***– איש מהצדדים לא הזמין את הגב' *** שהינה נהנית בצוואת המנוחה ממנה מצוואתה לעדות. לטענת המתנגד בסיכומיו היה על המבקש להביאה לעדות. לטענת המתנגד אי הבאתה לעדות על ידי המבקש: "נעשה באופן מכוון ועל מנת לזרות חול בעיניו של בית המשפט באשר למעורבותם הפסולה של התובע והגב' *** בעריכת הצוואה. חזקה היא שאי הבאתה לעדות מהווה ראיה לכך שלו היה מביאה – היתה פועלת לחובת התובע".
אין בידי לקבל עמדה זו. הנטל להוכחת המעורבות הוא על המתנגד. סבר המתנגד כי עדותה של הגב' *** הכרחית להוכחת טענת המעורבות היה עליו להזמינה. המבקש הזמין את עורכת הצוואה לעדות והיא נחקרה לגבי המעורבות בעריכת הצוואה ושללה אותה.
עורכת הצוואה נשאלה לגבי מעורבותה של הגב' *** בעריכת הצוואה והשיבה כי לא הייתה מעורבות של הגב' *** בתוכן הצוואה:
"[..]דוברת נעמ"ת סיפרה שמזכירתה פנתה אליה הגברת, ומבקשת לערוך צוואה ללא תשלום לאור מצבה הכספי.
ש: הבנתי. המצליחה של נעמ"ת? אני ממש לא מצליחה להבין.
ת: לא. מזכירתה של דוברת נעמ"ת.
ש: זאת אומרת שהמנוחה, לדעתכם, הכירה את המזכירה של דוברת נעמ"ת?
ת: נכון. שנמצאת במקום אחר, לא נמצאת לידי.
ש: מי זאת המזכירה הזאת?
ת: רשום שם.
ש: מי זאת המזכירה? ***.
ת: נכון.
ש: זה המזכירה של דוברת נעמ"ת?
ת: הייתה אז. כבר לא. הרבה שנים לא.
ש: הבנתי. *** זאת אותה בחורה, שהיא מבקשת להוריש לה 15,000 שקל.
ת: נכון.
ש: זה לא היה נראה לך תמוה? שמי שמבקש עבורה לעשות צוואה, אחד, לעשות צוואה ללא תשלום, שתים, מבקשת להוריש לה, היא נהנית על פי הצוואה.
ת: נכון. אבל הגברת הגיעה אלי. היא הביעה את רצונה. לא שני יצרה את הקשר,[…]" (ההדגשות בקו – הוספו).
(ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 58 שורות 1-22).
המבקש נשאל בחקירתו האם הגב' *** הייתה חברה של המנוחה והשיב כי אינו יודע (ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 78 שורות 26-27). בהמשך החקירה ציין כי אימו הסבירה לו מדוע היה לה חשוב להוריש לגב' ***:
"ש: כן, אבל *** הייתה בכזו רמת קרבה אליה, שהיא רואה לנכון להוריש לה. והיא מראה לך 4 שנים אחרי, שהיא רוצה שאתה תשים לב, שהגברת ***, היא תקבל את חלקה בצוואה. ואתה לא יודע להגיד לי היום אם היא הייתה איתה בקשר אז או לא?
ת: אני לא יודע. אני יודע, היא אמרה שהיא עזרה לה בעת צרה, וחשוב לה שהיא תקבל. זה האמירה שהיא אמרה לגבי ***. "
(ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 90 שורות 10-15).
"[..] היא סיפרה שהיא הורישה דירה על שמי, היא אמרה לי שיש משהו חשוב, שהיא רוצה שאני אדע, שאני אבטיח לה שאני אקיים. ואז היא הראתה לי את החלק של שני, שחשוב לה שהיא תקבל כי היא עזרה לה, והיא גם הראתה לי את הסעיף ש (לא ברור) והכל ושאני לא אשכח את זה." (ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 93 שורות 15-19).
כמו כן נשאלה עורכת הצוואה לגבי הפרטים שנמסרו לה לצורך עריכת הצוואה (גוש חלקה של הדירה, תעודות זהות, פרטי יורשים), והשיבה כי המנוחה מסרה לה אותם (ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 52 שורות 27-33). היא הדגישה כי בעת החתימה לא נכח חוץ מהמנוחה והעדות איש בחדר (עמ' 53 שורות 1-3).
עורכת הצוואה פירטה בתרשומת (מוצג ב/4) את הנימוקים שאמרה לה המנוחה לאופן ההורשה: "כועסת על 2 הבנים הגדולים והם גם קיבלו בזמנו סיוע רב, ולכן רוצה להוריש הכל לבן הצעיר. אם לא בחיים – לכל הנכדים הקיימים. מעוניינת גם להוריש 15,000 ₪ כמחווה ל***שסייעה לה לאורך השנים (בעבר עבדה בעסק שלהם). וכן לדאוג לנכד האמצעי ". פירוט זה של המנוחה מזמן אמת שלאחר מכן בא לידי ביטוי בצוואה, מחזק כי הצוואה משקפת את אומד דעתה לאור ההוראות השונות – ולא הורשה אחת ויחידה לגורם אחד – והיא מפחיתה משמעותית מהטענה כי הייתה מעורבות של צד שלישי בעריכת הצוואה. נימוק זה לגבי אי ההורשה למתנגדים עולה בקנה אחד עם הנתק ששרר באותה עת שפורט לעיל בין המנוחה לבינם (שלא היה ביוזמת המבקש והוא לא היה קשור אליו).
המתנגד נשאל בחקירה כיצד הוא סבור שהייתה מעורבות בעריכת הצוואה והשיב:
"העד מר: מישהו דאג לה להגיע לעורך דין לכתוב צוואה.
עו"ד לוין: מי?
ת: מישהו, אני אגיד לך מי זה המישהו הזה. זה או הילדים שלה, או אח שלה, או בעלה, זהו. אין, אין, אנחנו יודעים שהיא שיתפה אותו.
ש: תודה רבה על התשובה הכנה. זאת אומרת אתה לא יכול, לא יודע בוודאות מי לקח את אימך המנוחה לעורכת דין בכירה בנעמ"ת לחתום,
ת: עורכת דין בזול בנעמ"ת, סליחה על ההגדרה, כי לאבא שלי היה מלא עורכי דין.
ש: זה אומר שהיא פחות טובה?
ת: לא, זה אומר שאמא שלי לא הייתה הולכת, אמא שלי לא עשתה כלום בזול.
ש: איך אתה יודע שזה בזול, דרך אגב?
ת: בנעמ"ת זה זול, נשמע לי ככה. לא עורך דין כמו שלאבא שלי היה, עורכי דין שאבא שלי עבד איתם. כשאמא שלי הייתה צריכה משהו, הייתה פונה לאבא שלי, קח אותי לעורך דין. הייתה רוצה לעשות צוואה, הייתה פונה לאבא שלי, שייקח אותה לעורך דין שלו, ושידאג לה לצוואה. נכנסת לחדר לבד אתו, ועושה את מה שהיא רוצה. רצון חופשי היה לה."
(ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 39 שורות 26-34 עמ' 40 שורות 1-7).
אולם בחינת תשובתו מעלה כי אין מדובר בהוכחה הנדרשת אלא השערות והנחות בלבד.
בהמשך השיב בכנות כי זו הערכה מתמטית לגבי מעורבותו של המבקש ולא ידיעה על מעורבותו:
"ש: אבל אני אשאל אותך וענית בכנות, אני מעריך את זה, אתה לא יכול להגיד ש***, הוא זה שהסיע אותה בינואר 2000 אל אותה עורכת דין.
ת: אני יכול להגיד בסבירות רבה מאוד שכן מתמטית. לא אבא שלי, לא אני זה לא ***"
(ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 40 שורות 23-27).
אשר על כן הטענה לגבי מעורבות פסולה של המבקש בעריכת צוואתה של המנוחה לא הוכחה ועל כן היא נדחית.
ד. טענת המתנגד כי יש להחיל את הלכת החוטים השזורים ולקבוע כי הצוואה בטלה
בבע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15) קבע בית המשפט העליון את הלכת החוטים השזורים אשר משמעותה היא כי חוטים שונים של עילות שונות יכולים להישזר יחד ולהוביל למסקנה כוללת המשקפת את מלוא התמונה ולהוביל למסקנה המתבססת על מכלול הראיות ואיננה נצמדת אך ורק לעילת פסלות יחידה:
"התשובה לכך נעוצה בנקודת מבטו של בית המשפט המחוזי. הוא בחן את סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. כך ראוי לנהוג. הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה (המשיב כאן). אך יש לזכור, כי לא פעם הראיות הינן נסיבתיות (ראו, למשל, הלכת מרום בעמ' 848). בענייננו, המשיב טען לעילות פסלות נוספות, כגון העדר כשרות ומעורבות בעריכת הצוואה. סבורני כי בצדק נדחו עילות אלה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. אך עדיין, חוטים שונים של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים את מסקנת בית המשפט המחוזי. ההשפעה הבלתי הוגנת העולה עד כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה הינה מבחן דינאמי ורחב כקשת החיים. בית המשפט המחוזי נעזר בחוטים השונים כדי להגיע לראייה כוללת המשקפת את מלוא התמונה." (ההדגשות בקו – הוספו).
ראו: בע"מ 4459/14 פלונית נ' פלוני (6.5.15), פיסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט הנדל.
ראו גם עמ"ש (ת"א) 48729-03-19 ב' י' פ' נ' א' פ' (17.11.19); עמ"ש 39988-09-17 ש' נ' ש' ואח' (27.12.18).
הלכת החוטים השזורים משמעותה כי לצורך הכרעה בית המשפט יכול להביא בחשבון את נסיבות עריכת הצוואה כמכלול. יצויין כי הלכת החוטים השזורים בפסיקה שאזכרה אותה, עסקה בעיקר בקבלת התנגדות לצוואות ובפרט שימושה בהקשר של השפעה בלתי הוגנת.
המתנגד טוען בהתנגדות ובסיכומיו כי גם אם ייקבע כי אין בכל אחת מהעילות לביטול הצוואה הרי שראוי ונכון בכלל הנסיבות להביא לפסילתה של הצוואה באמצעות הלכת החוטים השזורים מאחר ואין היא מבטאת את רצון המנוחה.
בענייננו לא שוכנעתי כי מתקיימות עילות אחרות לביטול הצוואה. לא נוצרה בענייננו אותה מסה קריטית של חוטים שזורים היוצרים תמונה כוללת התומכת בביטול הצוואה.
יתרה מכך יש די ראיות לגבי נסיבות עריכת הצוואה, נוסחה, עדותה של עורכת הצוואה, התרשומת מזמן אמת שנערכה על ידה הכוללת גם את הפרטים שמסרה המנוחה – כל אלה מעידים כי רצונה החופשי של המנוחה לא נשלל.
המתנגדים אישרו כי המנוחה הייתה כשירה לערוך את הצוואה במועדה. הם אישרו כי באותה העת הצוואה שיקפה מציאות חיים משפחתית מוכחת וכי היא אינה מנותקת מהמציאות.
למרות טענותיהם של המתנגדים בכתבי הטענות כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה, הרי שבראיות ובפרט בעדויות שלהם בהליך, הם לא הצליחו להוכיח כי המנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה. יתרה מכך גם לשיטתם שנים ארוכות לאחר עריכת הצוואה המנוחה הייתה עצמאית לחלוטין בתפקודה ובמעשיה. מהמסמכים הרפואיים עולה כי החל משנת 2012-2013 מצבה של המנוחה מתחיל להידרדר. הבקשה למינוי אפוטרופוס הוגשה בשנת 2016 בלבד.
המתנגדים לא הצביעו על כל טענה ממנה ניתן ללמוד כי כבר בשנת 2000 עת נערכה הצוואה – וזה המועד הרלוונטי ולא שנים ארוכות לאחר מכן – היו נסיבות מכריעות המטות את הכף לביטול הצוואה.
בראייה הכוללת של נסיבות המשפחה באותה העת, שאושרה על ידי המתנגדים עצמם, הצוואה משקפת את נסיבות מערכת היחסים המשפחתית באותה העת. ניתן למצוא הסבר לאומד דעתה של המנוחה בהתרחשויות המשפחתיות – על פי עדויות כל הצדדים ועל פי עדותה של עורכת הצוואה (שלא הכירה איש מהצדדים והיה בפניה רק את דברי המנוחה).
המבקש בחקירתו הדגיש כי האם לא שינתה את דעתה לגבי אופן ההורשה מעת שחתמה על הצוואה בשנת 2000 ועד לפטירתה (ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' שורות 2-7).
תחושת האכזבה של המתנגדים מובנת לחלוטין. רצונם הלגיטימי לרשת את אימם הגיוני ומסתבר. אולם אין בימ"ש יכול להחליף את אומד הדעת שלו באומד דעתה של המנוחה, שעה שלא הוכחו עילות ההתנגדות וגם לא באופן גבולי.
הוכח (כפי שיפורט גם להלן) כי המתנגדים היו ערים לצוואה גם בחייה של המנוחה, ולו סברו כי נגרם למנוחה עוול, מצבה נוצל, הייתה נתונה למעורבות של המבקש וכיוצ"ב – חזקה כי היו פועלים לשינוי המצב לטובתה, משוחחים עימה על כך , פונים לברר עימה את הנושא ולא מותירים אותו כאבן שאין לה הופכין. זאת מבלי להמעיט מתחושותיהם הקשות היום. אולם בין הבנת תחושותיהם לשינוי צוואתה של המנוחה ארוכה הדרך.
אשר על כן הטענה כי יש להורות על ביטול הצוואה בשל הלכת החוטים השזורים דינה להידחות.
ה. טענת האח הנוסף המתנגד כי יש לקבוע כי מדובר בצוואה שנשתכחה ועל כן יש להורות על ביטולה
עיקר סיכומיו של האח הנוסף הוקדשו לטענה כי הוכח כי צוואת המנוחה הינה צוואה שנשתכחה. זאת מכמה טעמים: הנסיבות בהן נערכה הצוואה היו נכונות לשעתן בלבד בפרט הנתק משני ילדיה של המנוחה; לשון הצוואה מעלה שחלק מהוראותיה אינן רלוונטית ומעלות כי היא נכונה לשעתה בלבד; יחסיה של המנוחה עם שני בניה שהודרו מצוואתה היו נכונים לשעת עריכת הצוואה בלבד ולאחר מכן הם היו קרובים עד לפטירתה. המנוחה לא זכרה שערכה את הצוואה בשל נסיבות רפואיות, נפשיות וקוגניטיביות. העובדה כי הצוואה נערכה 20 שנה טרם פטירת המנוחה מצדיקה קבלת טענה כי הצוואה נשכחה, וככל שעוברות שנים ארוכות יותר כך מתחזק הספק האם מדובר ברצון נמשך או רגעי של המצווה. את סיכומיו חותם האח הנוסף כי: "בנסיבות אלה, "הקפאת" הרצון מן העבר, אינה אלא עניין מקרי, שרירותי, בלתי סביר, בלתי הוגן, וחוטא בראש ובראשונה לאמת, ככל שזו מצויה או תרים אחריה ברצון עדכני רלבנטי של המנוחה" (סעיף 15 לסיכומים).
המבקש בסיכומי התשובה טוען כי דווקא העובדה שחלף זמן רב מעריכת הצוואה לפטירת המנוחה מעיד כי המנוחה לא רצתה לשנות את צוואתה וכי זהו רצונה. המבקש מציין כי המתנגדים ידעו כי יש צוואה לטובתו עוד בחייה של המנוחה וכי לא מדובר בצוואה שנשכחה.
לאחר בחינת טענות וראיות הצדדים – דין טענה זו להידחות.
בפן העובדתי טענה זו לא הוכחה.
עורכת הצוואה נשאלה מפורשות על ידי ב"כ האח הנוסף האם אין מדובר בצוואה לשעתה (בשל מספר הנכדים, גילאיהם, העדר הקשר עם הגב' *** וכיוצ"ב), והשיבה ברורות כי זה היה רצונה של המנוחה (ראו: פרוט' מיום 13.2.22, עמ' 62 שורות 16-32, עמ' 63 שורות 1-12).
ידיעת הצדדים על עריכת הצוואה בחייה של המנוחה – הצדדים הקדישו זמן רב לדיון ובירור סוגיית עיתוי ידיעת כל אחד מהם לגבי צוואת המנוחה. הוכח כי כל הצדדים ידעו אודות הצוואה בחייה של המנוחה. עובדה זו מחלישה את הטענה כי מדובר בצוואה שנשכחה או נזנחה. עובדה כי היות הצוואה והוכחתה היוו כבר בחייה של המנוחה כר של מחלוקות בין הצדדים.
אחיה של המנוחה ציין כי למרות קרבתו הרבה מאוד למנוחה היא לא שוחחה עימו על הצוואה ונודע לו על הצוואה מהמתנגדים בחייה של המנוחה "שחשדו שיש צוואה" (ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 12 שורות 2-9). בהמשך ציין כי הוא חושב שהמתנגד סיפר לו על צוואת המנוחה בחייה אך לא שוחח על כך עם אחותו (עמ' 13 שורות 3-13).
האח הנוסף המתנגד הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי: "12. מעולם לא פניתי ל*** בשום עניין בשני העשורים האחרונים – ובוודאי לא בעניין צוואת אמי, בה נתקלתי לראשונה לאחר מות אבי ואולם, לא דיברתי על הצוואה עם אף אחד, שכן לא ייחסתי לה כל חשיבות ולא ראיתי בה עניין".
הוא נשאל על כך גם בחקירתו והשיב כי אינו זוכר מתי נודע לו על הצוואה, אולם אישר כי ראה את הצוואה:
"ש: מתי נודע לך לראשונה על קיומה של הצוואה?
ת: אני לא זוכר את התאריך. ראיתי אותה, לא התייחסתי לזה.
ש: ראית אותה? ראית את הצוואה בעיניים?
ת: אני ראיתי, כן."
(ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 20 שורות 28-31).
גם כאשר נשאל האם ראה את הצוואה לאחר פטירת אביו סביב שנת 2012-2013 השיב כי אינו זוכר (עמ' 21).
המבקש ציין בתצהיר עדות ראשית כי המתנגדים ידעו על קיומה של הצוואה: "39. אחיי ידעו ידוע היטב על הצוואה לפחות החל משנת 2012 שכן הם פנו אליי מפורשות בעניין זה. כאן גם המקום לציין שלכל המאוחר בשנת 2013 ידעו אחיי על קיומה של הצוואה כפי המשתמע מחליפת שדרי אי-מייל מיום 14.10.2013[..]".
בנספח ח' לתצהיר עדות ראשית של המבקש, צורף מייל מהמתנגד לאח הנוסף ובו הוא מציין מפורשות: "*** חושב אולי שהוא יוכל לרשת את אמא לבד".
האח הנוסף נשאל בחקירתו לגבי המייל שנשלח על ידו לשני אחיו ביום 14.10.2013 (נספח ח' לתצהיר עדות ראשית של המבקש) שם איזכר מפורשות את ידיעתו על הצוואה אבל אז חזר בו מגרסה בו: "לא אישרתי שראיתי את הצוואה. כתבתי את זה, יכול להיות שכתבתי את זה באופן כללי, יכול להיות שראיתי. אני לא זוכר באיזה שנה ראיתי את זה. אני חיפשתי לא את זה, זה לא עניין אותי. אני חיפשתי ניירות אחרים, שמישהו העלים אותם, שקשורים לעסקים של אבא שלי ושלי." (ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 27 שורות 22-23).
המתנגד טען בתצהיר עדות ראשית בסעיף 4 לגבי ידיעתו על הצוואה כי: "בשנת 2016 במהלך הליכים שנקט ויזם ***, אחי הצעיר, למינוי אפוטרופוס לאמי המנוחה, התברר לי, לראשונה, כי אמי ערכה, לכאורה, צוואה, לפיה היא הותירה את כל רכושה לאחי ***. עד אז, לא ידעתי בדבר קיומה של צוואה כזו".
המתנגד נשאל בחקירתו מתי נודע לו על צוואת המנוחה וטען טענות סותרות. בתחילה טען כי נודע לו על הצוואה רק לאחר פטירת המנוחה (ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 31 שורה 34, עמ' 32 שורות 1-7). אולם בהמשך החקירה שינה את גרסתו וטען כי האח הנוסף סיפר לו שיש צוואה לטובת המבקש עוד בשנת 2013: "פלמוני סיפר לי שיש צוואה, שלטובת פלוני. […] פלמוניסיפר לי, לא קיבלתי את זה, *** הכחיש." (עמ' 32 שורות 28-31). בהמשך החקירה חזר בו שב וטען כי ראה את הצוואה רק לאחר פטירת המנוחה (עמ' 38 שורות 2-4). ולאחר מכן שינה גרסה כי האח הנוסף סיפר לו על הצוואה אבל הוא לא האמין לו (עמ' 38 שורות 22-34).
המבקש נשאל האם שיקר לאחיו והסתיר מהם את קיום הצוואה למרות שידע עליה והכחיש את הדברים: "אני לא אמרתי שאין צוואה. אמרתי שהיא נפנפה משהו, אמרתי שאני לא יודע אם זה הצוואה שהיום פעילה. לא ידעתי אם זה הופקד, וזה הכל. אמרתי שלא, אין לי את הצוואה ולא היה לי את הצוואה. זה מה שאמרתי להם. אין לי צוואה, ושאמא נפנפה באיזשהו מסמך. לא יודע אם זו הצוואה האחרונה" (ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 95 שורות 1-5).
המתנגד נשאל בחקירתו האם שוחח עם האם על הצוואה והשיב כי שאל אותה והיא השיבה במשיכת כתף (ראו: פרוט' מיום 5.12.21, עמ' 33 שורות 1-10). בהמשך ציין כי שאל את האם שוב לגבי הצוואה בשנת 2016: "שאלתי אותה אמא, יש צוואה ל*** משהו? והתשובה הייתה, היה איזה נייר פעם ל***, אבל הוא לא רלוונטי. אלה היו המילים שלה." (עמ' 33 שורות 13-15). בהמשך החקירה כאשר נחקר על ידי ב"כ האח הנוסף טען כי: "היא אמרה לי, הנייר הזה היה עם ***, הוא לא רלוונטי היום, לא קיים. לא רלוונטי, לא רלוונטי. [..] לא רלוונטי. בטל קורבנו זה לא מילים שאמא שלי הייתה משתמשת אי פעם בחיים." (עמ' 46 שורות 22-27). דווקא תשובות אלה מעידות לא על שכיחה אלא התייחסות של האם לצוואה כלא רלוונטית. אולי המנוחה טענה זאת כי לא רצתה להתעמת עם מי מילדיה, אולי חששה מה תהיה התגובה. בין כך ובין כך – הדברים מוכיחים כי כל הצדדים והמנוחה היו מודעים לצוואה. אין מחלוקת כי למרות שהמנוחה הייתה מודעת לצוואה כי היא לא פעלה לבטלה.
המבקש אישר בחקירתו כי ידע על הצוואה אולם טען כי רק ראה אותה להרף עין והיא לא הייתה בידיו (ראו: פרוט' מיום 13.2.22 עמ' 89 שורות 24-25). בהמשך החקירה ציין כי אימו אמרה לו כי היא מורישה לו את הדירה (עמ' 101 שורות 8-10), ואישר כי ידע כי כשאביו נפטר הוא הולך לרשת את מרבית עיזבון שני ההורים: "ידעתי שאם הצוואה ההיא היא צוואה יחידה ואין אחרת, ולא האמנתי בזה, אז אני כנראה ארש את אימי ואת החלק שלה של אבא שלי" (עמ' 103 שורות 3-9).
גם בפן המשפטי דינה של הטענה להידחות.
בפסק דין שניתן לאחרונה בעמ"ש 55729-10-21 פלוני ואח' נ' אלמוני (18.7.22) נקבע כי אין להכיר בעילה של "צוואה שנשתכחה" לביטול צוואה:
"6.[..] הפסיקה לא קבעה שניתן לאיין את הצוואה כולה ולקבוע שהיא מבוטלת לגמרי מאחר שהיא נשתכחה מליבו של המצווה.[..]
[…]
10. חוק הירושה קובע את עילות הבטלות של צוואה. שכחת צוואה לא נמנית עם עילות הבטלות ולא ניתן להוסיף עילות בטלות שהמחוקק לא קבע. עילות הבטלות מתייחסות כולם לאירועים או מצבים שקדמו לעריכת הצוואה או שהם אירעו במועד עריכת הצוואה עצמה. לא קיימת בדין עילה שנוצרה לאחר שהצוואה נחתמה.
11. יש לזכור כי: "מצווה רשאי לפעול בחוסר סבירות. מצווה רשאי לפזר רכושו לכל עבר ללא כל היגיון. בצדק הודגש כי "אין כאן מקום לפנות אל האדם הסביר מדיני הנזיקין"…יש להגשים את רצונו האינדיווידואלי של המצווה, יהא מוזר כאשר יהא" (אהרן ברק, פרשנות צוואה, 283).
[…]
13. לא ניתן לבטל צוואה ברורה שלא נפל בה כל פגם, באמצעות דוקטרינה שלא מעוגנת בדין. אכן, יהיו מקרים שבהם תהיה תחושה קשה מאוד שרצונו האמיתי של המנוח לא מומש. ברם, אין הדבר נדיר אף בגדרי דיני הירושה ואין אנו בני חורין לפעול על פי תחושת הצדק שלנו, כשהדבר לא אפשרי מבחינת הוראות הדין. לא תמיד צדק ומשפט נפגשים.
[..]
15. [..] הנטל להוכיח שהיא נשכחה צריך להיות מעל לספק סביר." (ההדגשות בקו – הוספו).
ראו: עמ"ש 55729-10-21 פלוני ואח' נ' אלמוני סעיפים 6, 10-11, 13, 15 לפסק דינו של כב' השופט שילה (18.7.22).
אשר על כן הטענה כי הצוואה בטלה בשל כך שנשתכחה – נדחית.
ד. סיכום
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:
ת"ע 49601-02-20 – הבקשה לצו קיום צוואת המנוחה מיום 24.1.2000 – מתקבלת.
ת"ע 49608-02-20 – התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה – נדחית.
ב"כ התובע יגיש פסיקתא לצו לקיום לצוואת המנוחה מיום 24.1.2000 לחתימתי.
הוצאות ההליכים – לאחר בחינת ההליכים והיקפם, ותוצאת פסק הדין, על המתנגדים יחד ולחוד, לשאת בהוצאות התובע בסך של 19,890 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא – ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין. בסופו של יום סברתי כי על אף היקף ההליכים ועל מנת שלא להוסיף לסכסוך אין מקום לחיוב גבוה יותר בהוצאות לטובת המבקש גם אם הוצאות אלה אינן משקפות ריאלית את עלות ניהול ההליכים (ראו: ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ ואח' נ' תפן מדיקל בע"מ (24.2.2022)).
המזכירות תסגור את כל תיקי הצדדים.
פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ו אב תשפ"ב, 23 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.
