בפני
כב' השופטת ורד שביט פינקלשטיין
תובעים:
1. י' ח'
2. א' ח'
ע"י ב"כ עו"ד נאדר כבהה
-נ ג ד –
הנתבעים:
1. א' ח'
ע"י ב"כ עו"ד אביטל רבינוביץ
2. ש' ח'
ע"י ב"כ עו"ד משה פטל
פסק דין
מונחת לפני תביעה כספית שהגישו התובעים – אחיו ואחותו של הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") – במסגרתה עתרו להורות לנתבע ולבת זוגו לשעבר להעביר לידיהם סך של 194,565 ₪ שמצוי בחשבון הבנק המשותף שלהם בבנק אוצר החייל (להלן: "חשבון הבנק המשותף").
תמצית העובדות הצריכות לעניין:
כאמור, התובעים 1-2 והנתבע הינם אחים.
הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינה בת זוגו לשעבר של הנתבע (יוער, כי לא ידוע האם הצדדים התגרשו זמ"ז) (להלן שניהם ביחד: "בני הזוג"; "הנתבעים").
בין בני הזוג נתגלע סכסוך בעטיו הגישה הנתבעת תביעות לביהמ"ש זה בענייני מזונות, משמורת ורכושם של הצדדים.
יצוין, כי לאחר שהתנהלו הליכים ממושכים ובמועד הקבוע לשמיעת ההוכחות, הגיעו בני הזוג להסכמות כוללות (למעט בקשר לתביעה זו) ואלו פורטו בגדרי הסכם פשרה שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 18.5.20.
בסעיף 8 להסכם הפשרה נקבע בקשר לתביעה דנן כי "התביעה שהגישו אחיו של הנתבע כנגד הצדדים תוכרע ע"י בית המשפט. בכפוף להכרעה זו, יפעלו הצדדים בהתאם לסגירת החשבון המשותף ו/או חלוקתו ביניהם בחלקים שווים".
ביום 3.4.19 הגישו התובעים את התביעה דנן, במסגרתה עתרו להורות לנתבעים להעביר לידיהם את מלוא הכספים אשר הועברו ע"י הנתבע ביום 2.4.18 בסך 194,565 ₪ לחשבונם המשותף.
בתמצית ייאמר כי לטענת התובעים, כל אחד מהם משיקוליו שלו בחר להעביר כספים פרטיים שלו לידי אחיהם הנתבע מתוך אמון מלא בו כי ישמור על כספם בנאמנות עד למועד בו יבקשו את כספם בחזרה.
כך, על פי גרסת התובע, בעקבות הליך פלילי שננקט כנגדו הוא נשפט ל-15 שנות מאסר כאשר ביום 13.1.04 הוא החל לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו וביום 20.9.18 הוא שוחרר לשחרור מוקדם על תנאי. לדבריו, עקב הרשעה זו הוא פוטר מעבודתו בה עבד במשך שנים רבות בהוראה ועל כן ביקש את סיוע אחיו הנתבע בהתנהלותו הכלכלית לרבות משיכת כספים אשר הצטברו על שמו בקופות השונות במהלך עבודתו. על כן, כך לטענת התובע, ביום 8.7.07 חתם התובע על יפוי כוח כללי לטובת הנתבע וזאת על מנת שיוכל הנתבע לטפל בענייניו הכלכליים ולמשוך את הכספים אשר הצטברו לזכותו ועל שמו בקופות השונות ולשמור את הכספים בנאמנות אצלו עד ליציאתו מהכלא. לדברי התובע, באמצעות יפוי הכוח הנ"ל, פעל הנתבע למשוך את הכספים אשר הצטברו לזכותו של התובע וזאת תוך ידיעתה והסכמתה של הנתבעת.
על כן, לטענת התובע, במהלך שנת 2007 ושנת 2008 נמשכו ע"י הנתבע כספים מהקופות השונות השייכות לתובע, כמפורט בסעיף 4 (א)-(ה) לכתב התביעה בסך של 208,055 ₪ אשר הועברו לחשבון מספר — שהתנהל על שם הנתבע בבנק בינלאומי הראשון (להלן: "החשבון בבנק הבינלאומי"). לטענת התובע, מדובר בחשבון בנק אליו הופקדו כספים שנמשכו מהקופות השונות של התובע בלבד. כן, במהלך השנים הוצאו הוצאות שונות מהחשבון זה למימון שכ"ט עו"ד שטפלו בעניינו של התובע בעת שהותו בכלא וכן הוצאות נוספות עבורו, כך שהסכום שנותר בחשבון הבנק ששייך לתובע עמד על סך של 138,200 ₪.
לטענת התובע, בשלב מסוים, במהלך החודשים 4-5/2008 ובמועדים חופפים (כמפורט בסעיף 10 (א)-(ד) לכתב התביעה) משך הנתבע את כל הסכומים שנשמרו על ידו בנאמנות עבור התובע בחשבון בבנק הבינלאומי בסך 138,200 ₪ והעבירם לחשבון חדש בבנק דיסקונט מספר — (להלן: "החשבון בבנק דיסקונט").
יצוין, כי על פי גרסת התובעת, בשל סכסוך של התובעת עם בעלה באותה עת ומתוך אמון שנתנה בנתבע, העבירה התובעת לנתבע במהלך שנת 2010 ושנת 2012 כספים על מנת שישמור לה אותם בנאמנות אצלו כמפורט בסעיף 13 (א)-(ג) לכתב התביעה. בסך הכל העבירה התובעת לחשבון הנתבע בבנק דיסקונט סך של 85,000 ₪ בהתאם להעברות הנ"ל.
יוצא אפוא כי בהתאם לגרסת התובעים, הכספים המצויים בחשבון בבנק דיסקונט הינם כספים ששייכים אך ורק להם אשר נכון ליום 30.3.18 עומדים על סך של 194,565 ₪.
לטענת התובעים, ביום 2.4.18 החליט הנתבע מטעמי נוחות ומתוך אמון מלא בנתבעת להעביר את מלוא הסכומים בחשבון הנ"ל לחשבון המשותף המתנהל על שמו ועל שם הנתבעת בבנק אוצר החייל תוך שהיה ברור כי הנתבע נתבקש לשמור על כספים אלו בנאמנות עבור התובעים. בשלב מסוים, פנו התובעים לנתבע וביקשו להעביר אליהם את כספם, אולם בשל ההליכים המשפטיים המתנהלים בין בני הזוג לא ניתן היה להשיב לתובעים את כספם. משכך, הגישו התובעים את התביעה דנן.
הנתבעת מצידה מכחישה טענות אלו. לדבריה, טענות התובעים נוגדות את הסכמת בני הזוג לאיזון משאבים בכלל רכושם כולל חלוקה שווה בכספי חשבון הבנק המשותף ונוגדות את הלכת השיתוף בין בני הזוג בפועל. כן, לטענתה, הנתבע אמר לה לפני שנים רבות, למעלה מ-10 שנים, כי בכוונת התובעים להעביר אליו כספים שלהם, אולם התובעת לא ידעה דבר על התנהלות זו ואף לא נתנה כל הסכמה כי כספים אלו יישמרו בחשבון המשותף של הצדדים כל שכן לצורך שמירתם בנאמנות עבור התובעים. משכך, לא ניתן לחייב את הנתבעת ללא הסכמתה להשיב לידי התובעת את הכספים הנטענים אשר מצויים בחשבון הבנק המשותף של בני הזוג ושייכים להם.
בעניינם של הצדדים התקיימו שני דיוני הוכחות במהלכם נחקרו כל בעלי הדין.
לאחר הגשת סיכומי הצדדים, ניתן פסק הדין.
טענות הצדדים:
לטענת התובעים, יש להורות לנתבעים להעביר את הכספים לידי התובעים ממכלול הנימוקים שלהלן;
הנתבע נתבקש ע"י התובעים לשמור את הכספים בנאמנות וחזקה היא שהכספים לא הועברו אליו במתנה או בתמורה כל שהיא.
ניתן להתחקות אחר הכספים של התובעים והדבר הוכח הן באמצעות מסמכים שצורפו ע"י התובעים והן בשים לב לעדויותיהם שנמצאו מהימנות.
על התובעת להוכיח כי היתה כוונה של הנתבע לשתף אותה בכספים אולם הוכח כי הנתבע מעולם לא התכוון לעשות כן כאשר הנתבע הקפיד במהלך השנים לשמור את הכספים בחשבון פרטי משלו אשר בו מצויים אך ורק כספם של התובעים וכי במהלך שנת 2018 העביר את הכספים לחשבון משותף של בני הזוג.
הנתבעת העידה שידעה מבעוד מועד אודות כוונת התובעים להעביר לנתבע את כספם, כל אחד מסיבותיו, התובע בשל כניסתו לכלא והתובעת בשל הסכסוך עם בעלה, כך שהיא מודעת לכך שהכספים הללו שייכים לתובעים כאשר לשיטתה כספים אלו הועברו כדי להחביאם.
על מנת לקבוע כי הכספים שייכים לנתבעת, יש לבדוק האם הכספים התערבבו עם כספם של בני הזוג ובעניין זה העידה הנתבעת כי מאז חודש מאי 2016 היא אינה מתנהלת בחשבון המשותף, אינה מפקידה כספים כלשהם לחשבון המשותף והיא אינה עושה שימוש כלשהו בחשבון המשותף, כך שלא מתבצעות כל פעולות כאלו ואחרות בחשבון המשותף שיש בהן כדי לערבב את כספי בני הזוג עם כספי התובעים.
לא זו אף זו, הנתבעת פתחה לעצמה חשבון פרטי באמצעותו התנהלה במשך השנים בעוד שכספי התובעים הועברו ע"י הנתבע לחשבון המשותף בתחילה שנת 2018, קרי כשנתיים לאחר יציאת הנתבעת מהחשבון המשותף. יש בכך כדי להעיד כי לא היתה לנתבע כוונה לשתף את הנתבעת בכספם של התובעים וכי למעשה כספם של התובעים לא התערבבו עם כספי בני הזוג.
אשר על כן, בנסיבות שבהן הנתבעת ידעה בזמן אמת על העברת הכספים, ידעה כי מדובר בכספי התובעים שלטענה הועברו כדי להחביאם, בשים לב לכך שכספים אלו מעולם לא התערבבו עם כספי הנתבעת ו/או כספי מי מהנתבעים, אזי יש לקבוע כי הנתבעת היתה מודעת לכך שאין לה זכויות בכספם של התובעים ועל כן, יש להורות לנתבעים להחזיר לתובעים את כספם.
יצוין, כי הנתבע תומך ומחזק את טענות התובעים וטוען כי מדובר בכספים ששייכים לתובעים בלבד, ואלו נימוקיו;
הנתבעת יודעת היטב כי כספים אלו שייכים לתובעים ולהם בלבד. התכחשותה של הנתבעת הינה בלתי מוסרית ותכליתה עשיית עושר ולא במשפט.
לאחר שהנתבעת הכניסה את החשבון המשותף למינוסים חוזרים ונשנים, הוחלט בין הצדדים על הפרדה כלכלית ביניהם באופן שבו הנתבעת תפתח חשבון בנק על שמה בו תנהל את כספיה כאשר החשבון המשותף יוותר לנתבע וינוהל על ידו, וכך נעשה. ביום 5/2016 פתחה הנתבעת חשבון על שמה ולשם הפקידה את משכורותיה, קרן השתלמותה וקופ"ג ומשם נטלה הלוואה לשימושיה האישיים. בנסיבות אלו, הכספים שעברו לחשבון "המשותף" שימשו את הנתבע בלבד ועל כן שייכים לתובעים במלואם ועל בני הזוג להשיבם.
כספי התובעים נשמרו ככספים נבדלים מכספיהם המשותפים של הצדדים. משכך, היתה הפרדה ברורה של כספי התובעים אשר נשמרו בחשבון המשותף אשר אף הוא היה נפרד לנתבע בלבד כאשר הנתבע ניהל את החשבון הזה בלבד.
לא זו אף זו, עקב התנהלות הנתבעת נכנסו הצדדים ליתרת חובה מידי חודש בחודשו ועל כן פנו לקבלת הלוואות בסך 60,000 ₪ ובסך 75,000 ₪ הן לצורך מימון בר המצווה של בנם הצעיר והן עבור המחייה המשותפת. ביהמ"ש הורה לצדדים לשאת בהלוואות אלו בחלקים שווים. משמע, על בני הזוג להשלים מכיסם סך של 50,000 ₪ ולהעבירם לידי התובעים בחלקים שווים ביניהם.
מנגד, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה מכל וכל וכי מדובר בכספים משותפים שלה ושל הנתבע, ואלו טעמיה;
אין כל יריבות בין התובעים לבין הנתבעת ואין לתובעים כל עילה לאכיפת התחייבות של הנתבעת כלפיהם, כגון הסכם בכתב או הסכמה בעל פה ואפילו לא נטען לקיום קשר כלשהו ביניהם לבין הנתבעת. הן התובעים והן הנתבעת כלל לא ידעו כי הכספים הועברו לחשבון המשותף, כך שהנתבעת כלל לא יכלה להסכים על מה שלא ידעה.
קיימת זהות אינטרסים בין התובעים לבין הנתבע כאשר התובעים לא יהססו לומר דברי שקר ופועלים בשליחותו. בנוסף, הנתבע ביצע עבור התובעים פעולות חילוץ והברחה של כספים מצדדי ג' (התובע מנפגעות עבירות הפדופיליה שביצע על ידו, ואילו התובעת מבעלה עמו היתה בסכסוך).
התובעים לא הוכיחו כי הכספים אינם של הנתבע. לא די בכך שהתובעים לא המציאו תיעוד בנוגע לכספים אלו אלא הסתירו תיעוד ובכלל כך: מועד שחרורו של הנתבע, מסמכים אודות הכרעת הדין וגזר הדין, תיעוד מלא של מכלול הכספים שהיו לתובע במועד המעצר, היקף ההתחייבויות והתשלומים של הנתבע כלפי צדדי ג' לרבות עו"ד, תיעוד לגבי הלוואות שניתנו ע"י אחיו של התובע – הנתבע ואחיהם מ', תיעוד של הכנסות והוצאות כספים עבור התובעים, וכו'.
הנתבע נהג בחשבון בבינלאומי ודיסקונט אליו הועברו כספי התובעים כבשלו והפקיד לשם כספי מזומן שלו ושיקים בסכומים קטנים שהשתכר מעבודתו.
אין לקבל את טענת התובעים לפיה הבעלות בכספים בחשבון הבנק המשותף שייכים לנתבע בלבד. מדובר בהרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, אפילו התנהלו הצדדים בחשבונות נפרדים, עדיין אין בכך כדי לסתור את חזקת השיתוף והכספים נכללים במסגרת איזון המשאבים ושייכים לשניהם כפי שעולה במפורש מההליכים המשפטיים שהתקיימו בין בני הזוג וההסכם שגובש ביניהם.
הכספים הנטענים לא נשמרו בתכנית כלשהי או בפיקדון נפרד אלא התערבבו עם כספי חשבון הבנק המשותף של בני הזוג. גם לאחר העברת הכספים לחשבון המשותף, הנתבע לא ייחד את הכספים ונהג בכספים אלו כבשלו. מעבר לכך, הנתבע לא ניתן כל נימוק מתקבל על הדעת מדוע עורבבו כספי התובעים כביכול על כספי חשבון הבנק המשותף.
הנתבעת מעולם לא ידעה כי הנתבע הינו שלוחם או נאמן של התובעים בחשבון הבנק המשותף כאשר סעיף 3 (ג) לחוק הנאמנות מחייב את הנאמן להחזיק את הכספים בנפרד מנכסים אחרים או בדרך המאפשרת להבחין ביניהם. העובדה שהכספים לא הוחזקו בנפרד, אלא בחשבון המשותף של בני הזוג מעידה כי לא היתה כל נאמנות.
הנתבע עובד כעצמאי בתחום המחשבים משנת 2010 ואילך והרוויח כספים רבים במזומן שאינם מדווחים. הנתבע התנהל לאורך השנים במזומן לביצוע תשלומים שונים כאשר נהג להפקיד את יתרת כספי המזומן שנותרו בידיו לחשבון הבנק בבינלאומי ולאחר מכן לחשבון הבנק בדיסקונט ובהמשך לחשבון המשותף.
לאורך כל השנים התנהלה הנתבעת בחשבון המשותף לצורך הוצאות המשפחה. במהלך שנים אלו הקפיד הנתבע כי החשבון יהיה ביתרת מינוס בסביבות 20,000 ₪ משנת 2011 ועד 5/2016 עת אילץ הנתבע את הנתבעת שלא לעשות שימוש בחשבון ולפתוח לה חשבון אחר. באותה תקופה היו אמורים להצטבר סכומים גבוהים בחשבון המשותף בסך של 10,000 ₪ לחודש ובסך הכל 300,000 ₪ (עבור 30 חודשים) כאשר מנגד הנתבעת נאלצה לגייס כספים ממקורות שונים וכן לקחת הלוואות בסך של 153,000 ₪. משכך, אין לקבל את טענות התובעים לפיהם מדובר בכספיהם שלהם אלא מדובר בכספי בני הזוג הכוללים את הכנסותיו של הנתבע ובפרט לאחר שהנתבעת הפסיקה להשתמש בחשבון המשותף ונאלצה ליטול הלוואות לצרכי המשפחה והוצאותיה, אזי נצטברו בחשבון זה סכומים רבים.
דיון והכרעה:
במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הטענות והראיות ולאחר שמיעת עדויות הצדדים ובחינת מכלול הנתונים, נחה דעתי כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי הכספים שהועברו ע"י הנתבע ביום 2.4.18 לחשבון הבנק המשותף הינם כספים של התובעים בלבד ומשכך התובעים זכאים לקבלם. להלן יפורטו הנימוקים ביסוד מסקנתי זו.
על ההסדר הרכושי של בני הזוג (הנתבעים):
בענייננו בני הזוג נישאו בשנת 1992 ומשכך חל עליהם משטר איזון משאבים בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").
סעיף 5(א) (1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע כדלקמן:
7613650178435הזכות לאיזון בפקיעת הנשואין
תשס"ט-2008
00הזכות לאיזון בפקיעת הנשואין
תשס"ט-2008
"5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
6852920365125
תש"ן-1990
00
תש"ן-1990
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.
(ב) בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לענין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו".
כאמור, על פי סעיף 5 (א)(1) לחוק יחסי ממון כלל הנכסים ו/או הכספים שנצברו לבני הזוג בתקופת הנישואין ועד מועד הקרע הם נכסים משותפים, למעט נכסים "חיצוניים" כגון נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין ו/או שהתקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין, או גמלה המשתלמת למי מבני הזוג או נכסים שהצדדים שהצדדים הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם.
בנסיבות אלו, עולה בבירור כי טענת התובעים ו/או הנתבע לפיה הנתבע החזיק את הכספים בחשבונות בנק נפרדים (בנק בינלאומי ו/או בנק דיסקונט) שנרשמו רק על שמו – אין לה על מה לסמוך. בהתאם להוראות החוק כספים שהופקדו במהלך תקופת הנישואין לחשבונות מי מבני הזוג הינם משותפים ללא קשר על שם מי הם רשומים.
יתר על כן, ביום 2.4.18 העביר הנתבע באופן מפורש כספים אלו לחשבון בנק משותף של בני הזוג. עצם העברת הכספים לחשבון המשותף של הצדדים מקימה את חזקת השיתוף של הנתבעת בכספים אלו. יפים לענין זה דבריה של כב' השופטת נתניהו בע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד נ (1) 287 בקשר להלכת השיתוף בנכסים אשר ניתן להקישם גם לעקרונות המשטר הרכושי של הצדדים בענייננו (שיתוף מכוח חוק יחסי ממון) לאמור:
"הלכת השיתוף מייחסת לצדדים כוונת שיתוף בנכסיהם ויוצרת חזקה בדבר כוונה כזו מעצם אורח חיי הנישואין שלהם, שבם לא שמרו על קו הפרדה של "שלי – שלי ושלך – שלך" (ויש דורשים בנוסף לכך, ראיה, ולוא קלושה, להוכחת הכוונה). הנחה זו ניתנת לסתירה על-ידי כל אחד מבעלי הדין על-ידי הוכחת כוונת אחרת, העולה מהנסיבות. במילים אחרות, הנחת השיתוף חלה, כאשר בני הזוג לא הבדילו בין ההכנסות לבין הרכוש של כל אחד מהם אלא מיזגו והכניסו אותם לקופה אחת ובכך איחדו את משאביהם" (עמ' 294 לפסק הדין).
בקשר לטענת ההפרדה הכלכלית שהעלה הנתבע הן לפני חודש מאי 2016 והן לאחר מכן, אציין כי טענה זו נסתרת באופן מפורש מתוך ההסכם שגובש בין בני הזוג וקיבל תוקף של פסק דין לאיזון משאבים בנוגע לכלל הרכוש שנצבר להם בתקופת הנישואין לרבות זכויות סוציאליות ממקומות העבודה ובהתאם נערכה חוו"ד אקטוארית. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 18.5.21. כן, הסכימו הצדדים כי למעט הכספים נשוא התביעה אשר יוכרעו ע"י ביהמ"ש כלל הכספים בחשבון הבנק המשותף של הצדדים הינם משותפים וכי לאחר הכרעת ביהמ"ש יפעלו הצדדים בהתאם לסגירת החשבון המשותף ו/או חלוקתו ביניהם בחלקים שווים. די בכך כדי לדחות את הטענה לפיה הצדדים התנהלו בהפרדה כלכלית כביכול.
גם הטענה לפיה מאחר שמאז חודש מאי 2016 הנתבעת אינה מפקידה כספים כלשהם לחשבון המשותף ואין היא עושה שימוש כלשהו בחשבון המשותף, אזי לא מתבצעות פעולות כאלו ואחרות בחשבון המשותף שיש בהן כדי לערבב את כספי בני הזוג עם כספי התובעים, אין לה על מה לסמוך. הוכח מעדותו של הנתבע כי גם לאחר חודש מאי 2016 (הגם שאין לכך משמעות כמפורט לעיל), הוכנסו והוצאו כספים מהחשבון המשותף לטובת הבית והמשפחה ובכלל כך: הופקדו כספי מזומן, נכנסה קצבת הילדים, הופקדו כספי בר המצווה של הבן, הופקדו שיקים, שולמה משכנתא משותפת, שולמו הלוואות משותפות, חויבו כרטיסי אשראי וכו' (עמ' 75-77 לפרוט' 18.5.21). לאור האמור, גם לאחר הפרדת החשבונות כביכול עדיין היתה התנהלות משותפת בחשבון הבנק המשותף ולצרכי התא המשפחתי.
אשר לטענת התובעים לפיה הנתבעת ידעה על העברת הכספים של התובעים לידי הנתבע, ועל כן יש בכד כדי לסתור את חזקת השיתוף, אציין כי דין טענה זו להידחות, ואפרט:
אמנם הנתבעת אישרה כי לפני שנים רבות הנתבע אמר לה כי בכוונת התובעים להעביר אליו כספים שלהם, אולם הנתבעת העידה כי מדובר היה בשנת 2007 וכי מאז חלפו כ-10 שנים כאשר אין לנתבעת כל ידיעה מה עלה בגורל הכספים. הנתבעת העידה כי התובע מידר אותה בכל הנוגע להתנהלות כלכלית והפיננסית וכי היא היתה אחראית לטיפול בילדים ובבית, ולדבריה: "הוא היה מתעסק בקטע הכלכלי והפיננסי ואני לא יודעת אם נכנס, יצא, מה יצא, מה נכנס, אני לא יודעת" (עמ' 26, ש' 33, 31 לפרוט' 2.11.21) וכן "אני לא יודעת כי ההתנהלות בינינו היתה הוא התעסק בקטע הכספי, אני התעסקתי בדברים של הבית והילדים…" (עמ' 31, ש' 34, 35).
יתר על כן, הנתבעת העידה מספר רב של פעמים כי אולצה על ידי הנתבע לפתוח ולנהל חשבון בנק נפרד מיום 1.6.2016 וממילא אין בכך הסכמה להפרדה רכושית ו/או כספית ו/או לשלילת זכויותיה בחשבון הבנק המשותף, ולדבריה: "הוא אילץ אותי לא לגעת שם, כאילו מבחינתו, כאילו את לא נוגעת יותר בחשבון הזה" (שם, בעמ' 21, ש' 13-14); "הוא דרש לא לגעת שם, זה מה שהיה…" (עמ' 24, ש' 5); "הוא דחק לפינה, אל תגעי, לא נגעתי" (שם, עמ' 26, ש' 27); "הוא לא בדיוק שימש את אורי בלבד כי פשוט הוא, אילץ אותי לא לגעת שם" (שם, עמ' 47, ש' 33-34); "אמרתי לך, ברגע שאמר לי לא לגעת, לא נגעתי, …. כי ככה זה התנהל, זה מה שהוא דרש, אז לא נגעתי שם, לא ראיתי מה קורה" (עמ' 38, ש' 7-10) ועוד.
יצוין, כי גם הנתבע לא העיד כי ההתנהלות בחשבונות נפרדים היתה בשל הרצון ליצור הפרדה רכושית ולדבריו: "אני לא כפיתי על אף אחד, היתה הסכמה, דיברנו ואמרנו שננהל חשבונות נפרדים כדי שנראה שכל אחד יעשה בחשבון שלו את מה שצריך" (עמ' 75, ש' 19-20 לפרוט' 18.5.21). משמע, לכל היותר הוסכם על ניהול נפרד כביכול של חשבונות הבנק מבלי לפגוע בזכויות מהותיות של שיתוף בכספים.
הנה כי כן, בנסיבות אלו, אין לקבל את טענת התובעים והנתבע לפיה הנתבעת ידעה והסכימה להתנהלות הנפרדת בחשבונות הבנק וכי יש בכך כדי להעיד על העדר שיתוף בכספים שהופקדו לחשבון הבנק המשותף. טענה זו סותרת את התנהלות בני הזוג בפועל וממילא אין בה כדי לפגוע בזכויותיה המהותיות של הנתבעת לשיתוף בכספים בחשבון זה.
אשר על כן, לאור כל האמור, מצאתי כי טענות התובעים בנוגע לזכויותיה של התובעת בכספים שהועברו לחשבון הבנק המשותף והתערבבו עם כספיהם של בני הזוג נסתרת בבירור בהתאם לחוק יחסי ממון, הוא הדין הרלבנטי החל במישור היחסים הרכושי בין בני הזוג. משכך, ככל שקיימת לתובעים עילת תביעה בהיבט זה, אזי עילת תביעה זו הינה במישור היחסים מול הנתבע בלבד.
על טענת הנאמנות:
סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט – 1979 (להלן: "חוק הנאמנות") מגדיר נאמנות כ"זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת".
סעיף 2 לחוק הנאמנות קובע כי "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש".
עיון בחוק הנאמנות מלמד כי החוק אינו קובע דרישת צורה מיוחדת לצורך עריכת חוזה נאמנות, אלא החוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בכל צורה אחרת. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט טירקל ברע"א 5715/95 ויינשטיין נ' פוקס פ"ד נד (5) 792, כדלקמן:
"הדרכים שעל פיהן נוצרת נאמנות לפי סעיף 2 לחוק אינן אלא דרכים אופייניות כדי ליצור אותה, אולם אין בפירוט זה כדי לשלול דרכים אחרות – כגון יצירת נאמנות על ידי צו של בית המשפט – ובוודאי שאין בפירוט כדי לפסול נאמנות שנוצרה בדרך אחרת. גישה זו רצויה משום שהיא פורשת את מצודת הוראותיו של החוק גם על נאמנויות שלא נוצרו על פי אחת מן הדרכים שבסעיף 2 לחוק".
וכן דברי המלומד שלמה כרם בספרו נאמנות (מהדורה רביעית) 2004, בעמ' 184 לאמור:
"חוזה נאמנות, ככל חוזה אחר, יכול שייעשה בעל-פה, בכתב או בצורה אחרת. אין חוק הנאמנות דורש צורה מסוימת … קיבול הצעת חוזה על-ידי נאמן אינו חייב להיות באמצעות הודעה מפורשת מצדו. די אם יעשה הנאמן מעשה לביצוע החוזה או שיתנהג בצורה המעידה שקיבל עליו את חובת הנאמנות …
מטבע הדברים, לעתים קרובות נכרת חוזה נאמנות ללא פורמליות או פירוט תנאי הנאמנות, בשל יחס האימון שיוצר הנאמנות רוחש לנאמן. במקרים אלה אין הצדדים מנסחים בבירור את טיב העסקה ותנאיה …".
יצוין, כי נאמנות יכולה להיות גם משתמעת מן הנסיבות וזאת מקום שעולה מהתנהגות הצדדים כי הם התכוונו ליצור יחסי נאמנות, אך מסיבה כלשהי כוונתם לא הובעה במפורש. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט שמגר בע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת, פ"ד מח (1) 801 (להלן: "פרשת וואלס"):
"Implied Trust נוצר במשפט האנגלי כדי לענות על מקרים שבהם עולה מהתנהגות הצדדים ומפעולותיהם כי היתה כוונה ליצור נאמנות, אך מסיבה זו או אחרת כוונה זו לא הובעה במפורש … כך למשל, כאשר נכס מועבר לגורם כלשהו לצורך מטרה שלא יצאה אל הפועל, או כאשר הנכס מועבר לנאמן ללא ציון מטרת ההעברה, או כאשר א' רוכש נכס בעבור ב' אך רושם אותו, כפתרון זמני או קבוע, על שמו. בכל המקרים האלה, אף שכוונת הצדדים לא הובעה במפורש, משתמע ממערכת היחסים שביניהם ומהתנהגותם, כי למרות זאת שהנכס רשום על שם אדם אחד, 'הזכויות שביושר' בו שייכות לאדם אחר".
במקרה דנן, אין חולק כי לא נכרת הסכם נאמנות בכתב בין הצדדים. משכך, על התובעים להוכיח כי גובש הסכם נאמנות משתמע לפיהם הכספים שהועברו לחשבונות הבנק של בני הזוג שייכים לתובעים ונשמרו עבורם בנאמנות.
מן הכלל אל הפרט, לענייננו:
במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הטענות, המסמכים וכן שמיעת עדויות הצדדים ובחינת מכלול הנתונים, לא שוכנעתי כי התובעים הצליחו להרים את הנטל להוכיח כי גובש בין התובעים לבין מי מהנתבעים הסכם לפיו הכספים שהועברו ע"י התובעים ישמרו בנאמנות עבורם, והכל כמפורט להלן;
מישור היחסים בין התובעים לנתבעת:
התובעים אישרו כי מעולם לא גובש ביניהם לבין התובעת הסכם כל שהוא בקשר לשמירת כספיהם בנאמנות כל שכן הסכם משתמע. בנוסף, אישרו התובעים כי מעולם לא שוחחו עם הנתבעת על הפקדת כספי הנאמנות וכי הפעם הראשונה שנעשתה פניה מטעמם היתה ע"י התובע בלבד וזאת לאחר פרוץ הסכסוך בין בני הזוג בשנת 2019 עת התובע שלח הודעה לנתבעת (ר' עדות התובע בעמ' 41, ש' 13- עמ' 42, ש' 3 לפרוט' 18.5.21). הן בתצהיריהם והן בחקירתם לא טענו התובעים כי היתה קיימת הסכמה ישירה שלהם מול הנתבעת לפיה הם מפקידים כספים שלהם בידי הנתבע ו/או בידיה, כך שטענת הנאמנות המפורשת כלפיה – דינה להידחות.
עם זאת, מאחר שהסכם נאמנות יכול להיות גם משתמע, אזי יש לבחון האם התנהלות הצדדים מלמדת על קיומו של הסכם נאמנות משתמעת בין התובעים לבין הנתבעת. במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הנתונים לא מצאתי כי התובעים הצליחו להרים את הנטל להוכיח טענה זו, ואפרט:
הנתבעת העידה כי הנתבע אמר לה לפני שנים רבות כי אחיו התובע צריך להכניס כספים לחשבון הבנק שלו בגלל שנכנס לכלא וכן התובעת בגלל שהיא בסכסוך עם בעלה, אולם בפועל היא לא היתה ראתה דבר אלא נסמכה על דבריו של הנתבע בלבד. בנוסף העידה הנתבעת כי כלל לא ידעה שהנתבע העביר כספים לחשבון המשותף וכי אינה יודעת האם מדובר בכספים של התובעים שכן לחשבון הבנק הזה נכנסו כספים משותפים ואף הוצאו הוצאות לטובת הבית והמשפחה. כך מתוך עדותה:
"ביהמ"ש: אז איך את יודעת שהכספים האלה הם לא שייכים באמת לאחים? איך את יודעת את זה? זו השאלה, זה מה שהוא מנסה לשאול,
ת: איך אני יודעת שלא שייכים? אז, מה שאני מנסה להבהיר שאני לא, שבזמנו הוא אמר לי אז שהאח, אני לא יודעת, זה היה היום לפני המון המון שנים,
ביהמ"ש: כן,
ת: אני כבר לא זוכרת אולי 2007, לא יודעת מתי, הוא זרק כזה, הוא רק אמר אח שלי צריך להכניס 100,000 שקל, זה מה ששמעתי, על האחות שמעתי שגם שצריכה להכניס איזה סכום, זה היה אחרי זה, לא יודעת מתי זה היה, אבל הוא בעצם אמר לי, בפועל לא ראיתי מישהו שהראה לי נכנס כסף,
ביהמ"ש: ולמה הם צריכים להכניס?
ת: כי בעצם הוא,
ביהמ"ש: מה הוא אמר שהם צריכים להכניס? למה? לצורך מה? סתם להכניס כספים?
ת: לא, אני יודעת, הוא אמר כאילו, לא יודעת, האח בכלא, אני לא יודעת, אבל מה שאני בעצם אומרת, ועל אחותו שכאילו היא בסכסוך עם בעלה, זה מה שבעצם הם דיברו איתו פה,
ביהמ"ש: כן,
ת: אבל בפועל לא ראיתי משהו, לא ראיתי מסמך, הנה הכניסו כסף,
ביהמ"ש: כן,
ת: הנה, הוא רק אמר לפני המון שנים שהם מכניסים, צריכים להכניס, אני לא זוכרת מה היה שם בדיוק, אבל זה מה שהוא אמר,
ביהמ"ש: אוקיי,
ת: ממה שהוא אמר,
ב"כ התובעים: גברתי, את טוענת, גם כן, לסעיפים אחרים כמו בסעיף 27, שנכנסו כספים לחשבון המשותף, כל מיני כספים נכנסו לחשבון המשותף בגלל זה את אומרת שזה לא, לא כספם של התובעים,
ת: אני לא יודעת כספם של מי זה, אתה יודע,
ש: אז איך את, איך את מצהירה שזה לא כספם של התובעים?
ת: אף אחד לא יודעת עם כל השנים האלה שעברו, אם זה כספים שכבר אתה יודע, אתה מדבר איתי כל הזמן על הוצאות הוצאות, מה עם ההכנסות? מה עם העבודה השנייה שהוא עובד? עם כל הכספים שהוא הרוויח, איפה הכספים האלה? (עמ' 28, ש' 30 – עמ' 29, ש' 28 לפרוט' 2.11.20).
וכן:
"ת: אני רק יודעת בשביל מה שהוא אמר, שהם מכניסים כספים וזה היה לפני המון שנים, לא ידעתי מה קורה בחשבון, אמרתי לך, עד הסכסוך שפתאום, פתאום אני רואה יש לי סכום כסף כזה, אפילו לא ידעתי מאיפה זה בא, ואז אח שלו התקשר, הוא כתב לי, לא יודעת מה, כאילו במן אזהרה כזאת, תזהרי זה שלי, אל תגעי, לך תדע אם גם זה לא מהצד השני אמרו לו לך, אין לי מושג, אני לא יכולה להגיד לך דבר שאני, אני אומרת כאילו מה שהיה,
ש: למעשה מה שאת אומרת לנו כביכול מהחקירה שלך, את לא יודעת למעשה מה היה שם, בחשבון הזה בכלל,
ת: אני לא יודעת כי ההתנהלות ביננו הייתה הוא התעסק בקטע הכספי, אני התעסקתי בדברים של הבית והילדים, וזה היה, זה היה ההליך בבית, ככה התנהלנו, אני לא הייתי הולכת ואומרת לו כמה יש לי בחשבון, מה יש לי, לא התעסקתי בזה…" (עמ' 30, ש' 25 – עמ' 31, ש' 2).
וכן:
"ת: הוא לא, הוא אמר לפני המון שנים, הוא לא דיבר משהו שהתקרב לכיוון המשפט או קצת לפני המשפט, זה היה לפני, אולי ב-2007, אולי אלפיים, מאיפה אני זוכרת, לפני המון שנים, אפילו 10 שנים, הוא רק זרק כזה באוויר, הוא אמר אחי צריך להכניס לי את הכסף, אחותי הסתכסכה עם, וזה גם לא היה משהו שזה היה ממש קרוב אחד לשני, אין לי מושג,
ש: מה בדיוק, שנייה, שנייה, מה בדיוק אמר לך אחותו מה? הסתכסכה?
ת: הסתכסכה עם בעלה, זה מה שהיא גם דיברה פה,
ש: כן,
ת: שהיא בעצם רצתה להחביא את הכסף מבעלה,
ש: אני לא שואל אותך מה א' דיברה, אני אומר לך מה אורי אמר לך, אני לא מעניין אותי מה הם אמרו (מדברים ביחד 36:43),
ת: אורי רק אמר,
ש: כן,
ת: שאחיו צריך להכניס כסף, זהו, זה מה שהוא אמר,
ש: ואחותו הסתכסכה עם בעלה (לא ברור 36:51) כסף?
ת: אבל הוא אמר, אני לא יודעת,
ש: ואמר לך שאחותו גם כן הסתכסכה עם בעלה וצריכה להעביר כסף?
ת: הוא אמר בגלל שהיא, בגלל שאחותו הסתכסכה אז היא צריכה להעביר כסף, אבל זה דברים שהוא אמר, אני אמרתי לך, אני לא הייתי בתוך, אני לא ראיתי מה נכנס, מה, אני לא יודעת מה היה שם, יכול להיות שגם, אתה יודע הוא גם עשה את החליפין הזה איתם, מי יכול לדעת, אתה כל הזמן שואל אותי על הוצאות הוצאות, תראה מה ההכנסות שלו,
ש: גברתי, את יודעת איזה הכנסות יש לו? ראית אותם?
ת: הוא גם לא יראה לי, אפשר להעלים אותם,
ש: אז למעשה את לא יודעת,
ת: כשאתה לא משלם מס, אתה יכול להעלים הכל,
ש: אז למעשה את לא יודעת, נכון?
ת: לא, אני לא יודעת,
ש: טוב, בסדר,
ת: למה מה הוא יגיד לי מה יש לו בצד? גם את זה פתאום רק בסכסוך ראיתי, מי יודע לפני המון המון שנים שהכניסו, אם זה היה גם לפני 10 שנים, מה לא היה אפשר לעשות את החליפין? מה, אי אפשר היה להגיד אוקיי תכניסו שלא יידעו ואחר כך אני אעשה, מאיפה יודעת, מי יודע מה היה שם בדרך … (עמ' 41, ש' 24- עמ' 42, ש' 26).
הנה כי כן, לא מצאתי כי יש בעדותה של התובעת כדי להעלות או להוריד מהנטל המוטל על התובעים. הנתבעת אמנם העידה כי הנתבע אמר לה לפני שנים רבות כי אחיו מתכוונים להעביר אליו כספים אולם בפועל הנתבעת לא ידעה כמה כספים מדובר, לא ידעה על ההתנהלות הכספית בחשבונות הבנק של הנתבע, לא ידעה האם הנתבע השיב לאחיו את הכספים ולא היתה מיודעת ברזי ההתנהלות של הנתבע כי הנתבע לא שיתף אותה בכך. רק לאחר פרוץ הסכסוך בין הצדדים, אחיו של הנתבע שלח לה הודעה והזהיר אותה בנוגע לכספים. כן, העידה כי הנתבע נהג למדר אותה מהעניינים הכספים, כך שכלל לא ברור כי מדובר בכספים של התובעים אלא כספים של הנתבע עצמו מהכנסותיו.
בנוסף, הנתבעת העידה כי כלל לא ידעה שהועברו כספים לחשבון הבנק המשותף של הצדדים כך שממילא לא היתה יכולה ליתן הסכמה לכך שיישמרו כספים של התובעים בנאמנות בחשבון הבנק של בני הזוג. יצוין, כי עובדה זו נתמכת גם בעדויות התובעים עצמם (ר' למשל עדות התובע בעמ' 42, ש' 23-25 לפרוט' 18.5.21) ויש בה כדי להעיד כי לא היה כל הסכם ו/או התחייבות של הנתבעת כלפי התובעים. יצוין, כי גם הנתבע אישר כי התובעים וכן הנתבעת לא ידעו בטרם הגשת התביעה כי העביר את הכספים לחשבון הבנק המשותף (עמ' 56, ש' 20-24 וש' 28), ואף עניין זה מלמד על התנהלות תמוהה של הנתבע שיש בה כדי לסתור את טענת הנאמנות כלפי הנתבעת ואף לבסס את המסקנה כי לא קיימת התחייבות חוזית בין התובעים לבין הנתבעת בקשר לכספים הנטענים.
בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, אציין כי כשמדובר בכספים אשר לטענת הנתבעת הוברחו מצדדים שלישיים, כך שספק רב אם ניתן לחייב את הנתבעת להסכים בדיעבד לכך שכספים אלו יישמרו בחשבון בנק שלה ובאופן שבו נעשו הדברים. ואולם, בהעדר כל ידיעה על העברת הכספים לחשבון הבנק המשותף, ממילא אין לכך כל רלבנטיות לענייננו.
אשר על כן, לא מצאתי כי יש בעדותה של הנתבעת כדי לבסס ממצא אודות קיומו של הסכם נאמנות בינה לבין התובעים כל שכן נאמנות משתמעת אלא להיפך. כל שנאמר לה מפי הנתבע היא אמירה עמומה לפני שנים רבות ומבלי שהנתבעת היתה מיודעת בנוגע להתנהלות הכספית בקשר לכספים אלו, ואין בנסיבות אלו כדי להקים חיוב כלפיה להשיב את הכספים.
מישור היחסים בין התובעים לבין הנתבע:
במקרה דנן, מצאתי כי קיים מצבור רב של נסיבות אשר סותרות את טענת התובעים לפיה כספיהם הופקדו אצל הנתבע בנאמנות ובנפרד על מנת שיושבו להם בעתיד ככל שיבקשו זאת. מסקנתי זו נסמכת על התנהגות הנתבע והתובעים בקשר לכספים וכן אינדיקציות נוספות, והכל כמפורט להלן.
התנהלות הנתבע בכספים מנהג בעלים:
התנהלות הנתבע לאורך השנים מלמדת כי בניגוד לגרסת התובעים והנתבע לפיה הנתבע שמר על כספי התובעים בנאמנות, אזי הוכח כי הנתבע נהג בכספים אלו כבשלו: הן בבנק הבינלאומי, הן בבנק דיסקונט והן לאחר מכן בחשבון המשותף ובכלל כך הפקיד כספי מזומן שלו ושיקים בסכומים קטנים שהשתכר מעבודתו, וזאת בניגוד לגרסת התובע והנתבע לפיה הוכנסו לחשבון הבנק הבינלאומי רק כספים מקופות הגמל של התובע וכספי התובעת שהועברו בשתי פעימות (ר' פירוט בסעיף 65 לסיכומי הנתבעת). כמו כן, הנתבע הקים הלוואה מהחשבון בבנק דיסקונט בסך של 13,000 ₪ ולא נתן כל הסבר מניח את הדעת על כך, עד שבסופו של יום טען כי מדובר בהלוואה שנטלה לאחותו התובעת (עמ' 68, ש' 12-33 לפרוט' 18.5.21). בנוסף, הנתבע הודה כי מהחשבון המשותף הוחזר סך של 37,000 ₪ למימון ישיר בגין קניית רכב (עמ' 56, ש' 1-18 לפרוט' 18.5.21). בנוסף, בחשבון הבנק המשותף המשיכו לרדת חיובים שונים כגון: כרטיסי אשראי, חשבונות פלאפון של הנתבע וכן הלוואות משותפות של הנתבעים (עמ' 57, ש' 2-9).
כמו כן, הנתבע נמנע מלנהל תיעוד של כניסות והוצאות כספים של התובעים ולדבריו התנהלות זו היתה כה רבה עד כי היה צריך לצורך כך 10 קלסרים, וכדבריו: "אם הייתי צריך לתעד הכל, הייתי צריך עוד 10 קלסרים" (עמ' 79-80 לפרוט'), ויש בכך כדי להעיד כי הנתבע התנהל בכספים כבשלו.
הנתבע בחר באופן תמוה להעביר את הכספים מהחשבון בבנק לאומי לבנק דיסקונט בארבע פעימות שונות ובמזומן תוך שבכל פעם הוא קיזז סכומים שונים מתוך הכספים ובסך הכל קיזז 12,000 ₪ מבלי שנתן כל הסבר לכך. לאחר שעומת עם עובדה זו השיב הנתבע כי ככל הנראה היו צריכים לשלם לעו"ד ולכן פעל כאמור. עדותו של הנתבע בעניין זה היתה מתחמקת ומתפתלת (עמ' 72, ש' 14- עמ' 74, ש' 11) ואף בהתנהלות זו יש כדי ללמד על מנהג בעלים בכספים הנטענים.
הנתבע בחר להעביר את הכספים לחשבון הבנק המשותף ולא נתן כל הסבר מניח את הדעת לכך למעט טענתו כי הדבר נעשה "לנוחותו". כשנשאל הנתבע על כך, השיב כי עשה כן על מנת להוריד את המינוס בחשבון המשותף. אולם, מלבד העובדה כי יש בתשובה זו כשלעצמה כדי להעיד על מנהג בעלים בכספים הנטענים, הוכח כי אין בתשובה זו ממש. מהתדפיסים עלה כי בעת העברת הכספים לחשבון המשותף, היתרה בחשבון המשותף היתה בזכות של 27,000 ₪ (עמ' 81, ש' 1-28; עמ' 82, ש' 22-24 לפרוט' 18.5.21) ועניין זה נזקף לחובת הנתבע.
יוצא אפוא כי בניגוד לתפקידו של הנתבע כנאמן כביכול על הכספים, הנתבע פעל בדיוק ההיפך. הנתבע פעל מנהג בעלים בכספים אלו, לא החזיק כספים אלו בנפרד מנכסים אחרים או בדרך המאפשרת להבחין ביניהם, עשה בכספים אלו כבשלו ואף ערבב את הכספים עם הכספים המשותפים של בני הזוג שנועדו לצרכי הבית והמשפחה.
יצוין כי הנתבע אישר כי במקביל לעבודתו בחברת דן היתה לו עבודה נוספת כעצמאי בתחום המחשבים משנת 2010 ועד למועד הסכסוך בין הצדדים בשנת 2019 והרוויח כספים במזומן. עוד העיד הנתבע כי למעט בשנים 2011 ו-2013 הוא לא הגיש דיווח על הכנסות אלו. אין חולק כי לאורך השנים הנתבע התנהל במזומן בתשלומים וברכישות לבית (ר' עמ' 66, ש' 24-32 לפרוט' 18.5.21). כן הוכח כי הנתבע הפקיד כספים בסכומים קטנים גם לחשבון הבינלאומי ודיסקונט בו הוחזקו כנטען כספיהם של התובעים (עמ' 68, ש' 10-13). גם לאחר שהועברו הכספים לחשבון המשותף, בוצעו הפקדות מידי פעם במזומן (עמ' 70, ש' 2-6). בנסיבות אלו, בהן הנתבע התנהל במזומן, רב הנסתר על הגלוי ועל כן גרסת הנתבעת לפיה חלק מהכספים נותבו במזומן לצרכים שונים לרבות הוצאות של התובע ו/או החזרי כספים לתובעת, הינה מסתברת בנסיבות העניין. בנוסף עלה כי הנתבע לא דיווח על כספים אלו ככספי נאמנות של התובעים, וגם בכך יש ראיה נוספת לכך שלא מדובר בכספם של התובעים.
הימנעות התובעים להציג את מלוא הראיות:
כאמור, התובעים נמנעו להמציא ראיות משמעותיות להוכחת תביעתם. כך, למשל, התובעים נמנעו מלצרף את כל תדפיסי החשבון לחשבונות הבנק הנטענים עבור כל התקופה. כנשאל התובע מדוע לא צירף את תדפיסי החשבון, השיב "אין לי מושג" וכי "לא היו תנועות בחשבון בזמן הזה" (עמ' 39, ש' 28 לפרוט' 18.5.21), תשובה שאינה סבירה בנסיבות העניין ובפרט משעל התובעים מוטל נטל הראיה וההוכחה.
בנוסף, חרף טענותיו של התובע לפיהן היו לו הוצאות רבות לעורכי הדין בהליך הפלילי וכן הוצאות קיום לרבות קנטינה, הוא לא סיפק אסמכתאות ו/או תיעוד על הוצאותיו. התובע אישר כי יוצג ע"י בכירי עורכי הדין בישראל שעלות שכר טרחתם גבוהה מאד (ר' בעמ' 34, ש' 27 ואילך; עמ' 35, ש' 32, עמ' 36, ש' 1), אולם התובע לא המציא את הסכמי שכר הטרחה וחשבוניות, לא פירט מאילו מקורות שולמו הכספים, לא פירט את הוצאות המחיה לרבות תשלומים לקנטינה על מנת שניתן יהיה לבחון את טענותיו.
כמו כן, הנתבע לא סיפק כל מידע אודות תביעות צדדי ג' ולא ניתן לדעת כמה תביעות צדדי ג' הוגשו כנגד התובע. כל שהעיד התובע, במענה לשאלה שנשאל בחקירתו, הוא כי היתה קיימת תביעה אחת כנגדו בסכום של 600,000 ₪ (עמ' 33, ש' 15-24) תוך שהודה כי היו בפועל 10 נפגעי עבירה. שומה היה על התובע להמציא תיעוד מלא של כל הנתונים וב"קלפים פתוחים".
בנוסף, התובע העיד היו לו גם כספים אחרים שאחיו מ' שילם לעורכי הדין שניהלו את ההליך הפלילי, אולם אלו נגמרו. למותר לציין כי התובע לא הביא כל תיעוד על כך. כן, לדבריו הוא חייב כספים לאחיו מ' וכדבריו: "לקחתי כספים מאחי, אחי הלווה לי, מ'" (עמ' 36, ש' 6-9). עדות זו עומדת בסתירה לטענתו של התובע לפיה היו לתובע כספים שמורים אצל הנתבע. לא ברור מדוע במצב שבו יש לתובע כביכול כספים אצל הנתבע, נאלץ לקחת הלוואה מאחיו מ'. למותר לציין כי התובע לא הביא לעדות את האח מ' על מנת לבסס את טענתו ועניין זה נזקף לחובתו.
הלכה פסוקה היא כי חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שתהא לטובתו ואם נמנע התובע מהבאת ראיה, אשר לפי תכתיב השכל הישר היתה תורמת לגילוי האמת, יש להניח כי ראיה זו היתה פועלת לרעתו (יעויין, למשל, בע"א 465/88 הבנק למימון נ' סלימה, פ"ד מה (4) 655). בנסיבות אלו, משנטל ההוכחה מוטל על התובעים ומשהתובעים נמנעו להביא ראיות אשר היו תורמות בהכרח לגילוי האמת, יש לזקוף התנהלות זו לחובתם.
סתירות ותמיהות בגרסאות התובעים והנתבע:
בגרסאותיהם של התובעים וכן בגרסתו של הנתבע נתגלו תמיהות ותהיות רבות שיש בהן כדי לפגום במהימנות עדותם, ואפרט:
ראשית, לא ניתן הסבר מדוע יפוי הכוח של התובע לשחרור הכספים נחתם ביום 8.7.2007 וזאת לאחר כשלוש וחצי שנים שהתובע החל לרצות את עונש המאסר.
שנית, לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע הנתבע היה צריך להעביר את הכספים לחשבון בנק אחר וכן לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע הועברו הכספים לחשבון המשותף של בני הזוג.
שלישית, גם דרך העברת הכספים מבנק לאומי לבנק דיקונט הינה תמוהה. הכספים הועברו בארבע פעימות במזומן. לתובע לא היה הסבר לכך, אולם הנתבע נחקר על כך והשיב כי לא יודע מדוע נעשה כן ולדבריו: "וואלה, אין לי, אין לי, אין לי הסבר מסוים לזה, אני פשוט החלטתי להעביר את זה בארבע פעמים זה, אין, אין פה שום הסבר אחר" (עמ' 72, ש' 28-29). כן לא ניתן הסבר מדוע בעת העברת הכספים במזומן בכל אחת מהפעמים, הוחסר חלק מכל סכום, ורב הנסתר על הגלוי.
רביעית, התובע הסתיר כי ניהל במקביל חשבון בנק בבנק הדואר (עמ' 40, ש' 31, עמ' 41, ש' 11). מדובר בראיה משמעותית על מנת להבין את ההתנהלות הכספית של התובע במהלך שהותו בכלא.
חמישית, התובע והנתבע לא נתנו כל הסבר מניח את הדעת מדוע התובע השתחרר בחודש 08/2018 ולא דרש באופן מיידי את כספיו, במשך חמישה חודשים, ורק לאחר פרוץ הסכסוך בין הצדדים דרש את כספו וכן שלח הודעה לנתבעת.
שישית, גם גרסת התובעת היתה בעייתית. בכתב התביעה ובתצהירה טענה התובעת כי הסיבה שהעבירה לידי אחיה הנתבע את הכספים היתה שראתה שהתובע מנהל עבור אחיה התובע את הכספים בצורה הטובה ביותר (סעיפים 10 לתצהירה). עם זאת, בחקירתה שינתה את גרסתה וטענה כי העבירה את הכספים בגלל שהיתה במצוקה ובסכסוך עם בעלה (עמ' 44, ש' 18-19 לפרוט' 18.5.21). גם לאחר מכן, התובעת הציגה גרסה לא סבירה לפיה ביקשה מחד להעלים את הכספים מבעלה אולם מאידך העידה כי בכל מקרה היתה נותנת לבעלה מחצית מהכספים (עמ' 45, ש' 30-33). בנוסף, התובעת אישרה כי עד היום בעלה לא יודע על הכספים, דבר שמחזק את גרסתה התמוהה (עמ' 46, ש' 25-26 לפרוט' 18.5.21). כן, התובעת לא הציגה כל סיבה שהיא מדוע דרשה את קבלת הכספים למרות שעד היום לטענתה היחסים בינה לבין בעלה לא טובים והתחמקה ממתן תשובה עניינית (עמ' 46, ש' 1-20) כל זאת למרות שכלל לא ידעה כי הנתבע הכניס כספים לחשבון המשותף וסברה כי הכספים הינם בחשבון נפרד של הנתבע (עמ' 48, ש' 3-4), דבר שמחזק את המסקנה כי אין לה עילת תביעה מול הנתבעת אלא לכל היותר עילת תביעה מול אחיה הנתבע.
מנגד, בניגוד לטענת התובעים לא מצאתי בעובדה שהנתבעת לא היתה בקיאה בנתונים הכספיים שפורטו בכתב ההגנה ו/או תדפיסי חשבונות הבנק שצורפו, כדי להעיד על חוסר מהימנותה. הנתבעת העידה כי היתה ממודרת מכל העניינים הכספיים ואף לא ידעה אודות העברת הכספים לחשבון המשותף. כידוע, הנטל מוטל מתחילתו עד סופו על התובעים ועל כן אין בעובדה כי הנתבעת לא ידעה פרטים ו/או נתונים כספיים כדי לסייע לתובעים בהוכחת נטל הראיה.
אשר על כן, לאור כל האמור לעיל – מצאתי כי התובעים לא הצליחו להרים את הנטל כי מדובר בכספיהם שלהם, אלא להיפך התנהלות הנתבע לאורך השנים סותרת את הטענה לפיה מדובר בכספים נפרדים של התובעים אשר נשמרו בנאמנות עבורם; ועל כן, דין התביעה להידחות.
סוף דבר:
אשר על כן, לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:
התביעה נדחית.
התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת בסך 20,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד החיוב ועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ג אלול תשפ"ב, 19 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.
