בפני
כבוד השופט אלעד לנג
תובע
יזיד טינה
ע"י ב"כ עוה"ד מיכל כספי מחלב ויוסי סויסה
נגד
נתבעת
עירית ירושלים
ע"י ב"כ עוה"ד יורם קרבלו
פסק דין
לפני תביעת התובע לחייב את הנתבעת, עיריית ירושלים, לשלם לו סך של 620,000 ש"ח בגין נזקים והוצאות שנגרמו לו בעת שהנתבעת ביצעה, ב-3 מועדים שונים, צו סגירה לעסק מסוג שטיפת מכוניות בשכונת בית צפאפא בירושלים.
העובדות
העובדות הרלוונטיות להליך אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, על אף שהצדדים חלוקים באשר לפרשנות ולמשמעות המשפטית שיש לתת לחלק מהעובדות שיפורטו להלן:
ביום 8.8.12 הוגש נגד התובע כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בגין כך שביום 15.11.11 ניהל עסק של שטיפת מכוניות ללא רישיון ברח' דב יוסף 117, בית צפאפא (להלן יכונה: "עסק השטיפה", כתב האישום ב-רע"ס 35993-08-12 צורף כנספח א' לתיק מוצגי הנתבעת).
ביום 19.5.14 ניתן פסק-דין בהליך הנ"ל (מפי כב' השופט פ' שטרק) במסגרתו הורשע התובע בעבירה שיוחסה לו בהיעדר התייצבות מטעמו ונגזר עליו לשלם קנס בסך של 25,000 ש"ח, הוטל עליו איסור לעסוק בעסק השטיפה החל מיום 1.11.14 (ס' 2 לגזר-הדין), ניתן צו לסגירת "החצרים והמבנה בהם מצוי העסק" החל מיום 1.11.14 (ס' 3 לגזר-הדין) וכן נקבע איסור על העברת הבעלות או החזקה בעסק השטיפה, למעט לאדם או גוף המחזיקים ברישיון כדין לניהול עסק במקום (ס' 6 לגזר-הדין) (פסק-הדין צורף כנספח ב' לתיק מוצגי הנתבעת). עוד נקבע בגזר-הדין כדלקמן:
"…
5. ביהמ"ש מצווה על כל שוטר במשטרת ישראל וכל מפקח בעיריית ירושלים להכנס לחצרים בהם מצוי העסק ולהרחיק מהם כל טובין ולנקוט בכל האמצעים, לרבות שימוש בכח באופן סביר הדרוש בנסיבות העניין, כדי להביא לביצוע הצווים שניתנו בסע' 2 ו-3 לעיל וזאת לאחר כניסת צווים אלו לתוקף"
(להלן: "צו הסגירה").
בימים 13.7.16, 2.10.17, 18.9.17 ו-3.10.17 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט פ' שטרק) בקשות שונות שהגיש התובע לעיכוב ביצוע צו הסגירה בהן טען, בין היתר, כי הוא פועל לקבלת רישיון עסק למקום. בית המשפט נימק החלטותיו בכך שמדובר בהליך בו ניתן גזר דין וצו סגירה מלפני זמן רב, בו התובע אף לא פרע את הקנס שנגזר עליו (ראה נספחים ד', ה' לתיק מוצגי הנתבעת ונספחים 3, 4 לתיק מוצגי התובע).
ביום 16.10.17 הגיש התובע ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בה נדחתה בקשתו האחרונה לעיכוב ביצוע צו הסגירה (ע"פ 22756-10-17. ראה נספח 5 לתיק מוצגי התובע).
ביום 22.3.18, הוא המועד שנקבע לדיון בערעור, נמחק ערעור התובע בהחלטה (מפי כב' השופטת ח' לומפ) על גבי "בקשה בהולה ובהסכמה למחיקת הערעור" שהוגשה מטעם התובע ובה טען כי "הצדדים להליך עתידים להגיע להבנות ביניהם מחוץ לכותלי בית משפט נכבד זה באופן שערעור זה מתייתר…" (ההחלטה על גבי הבקשה צורפה כנספח ז' לתיק מוצגי הנתבעת).
ביום 7.5.18 יצאה הנתבעת במבצע לאכיפה של צו הסגירה שניתן נגד עסק השטיפה ותפסה ציוד ששימש את עסק השטיפה, כמו גם החלה לפרק חלק ממשטח הבטון המשמש את העסק להפעלתו (להלן: "המבצע הראשון").
באותו היום, 7.5.18, במהלך המבצע הראשון, הגיש התובע בקשה לעיכוב ביצוע צו הסגירה ובה עתר לעיכוב ביצוע בן 3 ימים "…לצורך חתימה על הסכם שנשלח לב"כ הנאשם… לאור הבנות אליהם הגיעו הצדדים במסגרתם נמחק התיק בבית המשפט המחוזי" (הבקשה צורפה כנספח 8 לתיק מוצגי התובע).
בית המשפט לעניינים מקומיים (מפי כב' השופטת ס' אלבו) נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע בכפוף להפקדת ערובה בסך של 5,000 ש"ח להבטחת הוצאות הנתבעת. התובע הפקיד את הערובה הכספית בקופת בית המשפט ועיכוב הביצוע ניתן (ראה 3 החלטות מיום 7.5.18, צורפו כנספחים 8, 9 ו-10 לתיק מוצגי התובע).
ביום 28.6.18 התקיים דיון בבית המשפט לעניינים מקומיים (בפני כב' השופט פ' שטרק) בעניין החזרת הציוד שתפסה הנתבעת במבצע הראשון, במסגרתו נקבע, בתמצית, כי על הנתבעת להשיב לתובע את הציוד שנתפס על ידה שלא כדין. יצוין כי בדיון זה הושמעה גם התייחסות בית המשפט לפעולות ההריסה שביצעה הנתבעת במבצע הראשון – שם הביע בית המשפט את דעתו כי הריסה מהווה פעולה הקשורה לעבירות בניה וניתן לבצעה מכח חוק התכנון והבניה, ולא מכח גזר הדין שניתן נגד הנאשם בעבירה של רישוי עסקים (בעמ' 2 ש. 27-32 לפרוטוקול וראה גם בעמ' 4 ש.12 להחלטה). עם זאת הבהיר בית המשפט כי הוא עוסק בבקשת התובע להחזרת ציוד וכי "לעניין שאלת ההריסה, יש לדון במסגרת אחרת" (בעמ' 3 ש.2-3 לפרוטוקול, וראה גם בעמ' 5 ש. 1 להחלטה בה נקבע כי אין בסמכות בית המשפט לדון בנושא פעולות ההריסה שביצעה הנתבעת – פרוטוקול הדיון והחלטת בית המשפט צורפו כנספח י"ב לתיק מוצגי הנתבעת).
ערעור שהוגש מטעם הנתבעת על ההחלטה מיום 28.6.18 הסתיים ביום 14.10.18 לאחר שהנתבעת חזרה בה מהערעור והסכימה להחזיר לתובע את הציוד שתפסה (עפמ"ק 14937-07-18. ראה נספחים 13-15 לתיק מוצגי התובע).
בהמשך לכך, הגיש התובע עוד מספר בקשות לעיכוב ביצוע צו הסגירה, בעקבותן האריך בית המשפט מעת לעת את עיכוב ביצוע צו הסגירה על מנת לאפשר לתובע זמן התארגנות וזאת עד ליום 28.2.19 – או אז תם עיכוב ביצוע צו הסגירה (ר' החלטה מיום 29.7.18 – נספח ט"ז לתיק מוצגי הנתבעת; החלטה מיום 14.10.18 – נספח 17 לתיק מוצגי התובע; החלטה מיום 6.11.18 – נספח 18 לתיק מוצגי התובע והחלטה מיום 29.1.19 (מפי כב' השופט א' וינשל) – נספח 19 לתיק מוצגי התובע).
ביום 3.3.19 יצאה הנתבעת במבצע לאכיפה – שני במספר – של צו הסגירה, לאחר שנוכחה לדעת כי עסק השטיפה ממשיך לפעול גם לאחר תום תקופות עיכוב הביצוע של צו הסגירה שניתנו בעניינו (להלן: "המבצע השני"). במסגרת מבצע זה תפסה הנתבעת ציוד שהיה בעסק וכן הרסה חלקים ממשטח הבטון עליו פעל עסק השטיפה.
ביום 17.4.19 יצאה הנתבעת במבצע לאכיפה – שלישי במספר – של צו הסגירה שניתן נגד עסק השטיפה (להלן: "המבצע השלישי"). במהלך מבצע זה תפסה הנתבעת ציוד שהיה בעסקה השטיפה והרסה כליל את כל משטח הבטון עליו פעל עסק השטיפה, על מתקניו והבנוי עליו, כמו גם הקיפה את שטח עסק השטיפה בגדר.
ביום 17.11.19 החזירה הנתבעת לתובע ציוד שתפסה במבצעי הסגירה, כנגד חתימת התובע על התחייבות שלא להפעיל את עסק השטיפה (ראה נספח כ"ד לתיק מוצגי הנתבעת).
בגין הנזקים וההוצאות שנגרמו לתובע במהלך ביצוע מבצעי הסגירה על ידי הנתבעת – הגיש התובע את התביעה שבפניי.
טענות הצדדים וראיותיהם
התובע טוען כי בביצוע פעולות האכיפה של צו הסגירה פעלה הנתבעת שלא כדין בכל אחד משלושת מבצעי האכיפה שבוצעו על ידה. כך, לטענת התובע, המבצע הראשון בוצע בניגוד לגזר הדין שניתן בעניינו ובניגוד להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בערעור שנקבע בפני כב' השופטת לומפ (ע"פ 22756-10-17) לפיהן צו הסגירה יעוכב לפחות עד ליום 1.9.18 (ר' ס' 14 לכתב התביעה); כן נטען כי המבצעים השני והשלישי –בוצעו בזמן שבין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים בנוגע להשבת תפוסים שנתפסו במהלך מבצעי האכיפה השונים. עוד טוען התובע כי לנתבעת כלל לא הייתה סמכות לפעול להריסת עסק השטיפה, באף אחד ממבצעי האכיפה, שכן היא החזיקה בידיה אך ורק צו סגירה, מכח גזר הדין שניתן נגד התובע בגין עבירה על חוק רישוי עסקים, ולא היה בידיה צו הריסה, אותו ניתן לקבל מכח חוק התכנון והבנייה. התובע מוסיף וטוען כי הנתבעת נהגה כלפיו באכיפה בררנית והתנכלות כדרך קבע עת סירבה באמתלות שונות לתת לו רישיון עסק והיא השאירה אחריה הרס רב בעת שביצעה את מבצעי האכיפה השונים. לנוכח האמור עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו את נזקיו בגין מבצעי האכיפה ולהחזיר לו את שכר הטרחה ששילם לשמאי בסך כולל של 569,554 ש"ח, כמו גם לפצות אותו בגין נזקיו הלא ממוניים בסך של 50,446 ש"ח – ובסך הכל בסך של 620,000 ש"ח.
להוכחת טענותיו העיד התובע בעצמו, וכן העידו מטעמו ה"ה מר ג'ודה מוחמד, מר עדי אליאב ומר יוסף צרפתי. בנוסף, מטעם התובע הוגשה חוות דעת שמאית שנערכה על ידי מר דורון עד. לעדויות ומסמכים אלה אתייחס, ככל שיידרש, בהמשך.
לטענת הנתבעת, מבצעי האכיפה של צו הסגירה בוצעו על ידה כדין מכח סמכותה על פי החוק מתוך מטרה למשש את צו הסגירה שניתן לעסק השטיפה. לטענה, חרף קיומו של צו סגירה נגד עסק השטיפה והעובדה כי עיכובי הביצוע שניתנו למימוש צו הסגירה הסתיימו – המשיך התובע להפעיל את עסק השטיפה לכל אורך התקופה שממועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה, המשך בתקופות בהן בוצעו מבצעי האכיפה ואף לאחר שהושלם מבצע האכיפה השלישי, זאת בפרט משבגזר הדין הוטל על התובע איסור להעביר את העסק לצד שלישי ככל שהוא נעדר רישיון עסק מתאים להפעלת עסקה השטיפה. הנתבעת כופרת בטענת התובע כי עובר לביצוע מבצע האכיפה השני הגיעה עמו להסכמה על עיכוב ביצוע צו הסגירה עד לחודש ספטמבר 2018 וטוענת כי התנהלות התובע משקפת זלזול קיצוני ובוטה בחוק ומהווה ביטוי לחוסר ניקיון כפיים, שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב (ס' 6 לכתב ההגנה). הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הפסקת פעילות עסק השטיפה חייבה ביצוע פעולות הריסה במקום, וכי מדובר בפעולות סבירות שבוצעו על ידה להבטחת קיום צו הסגירה. לפיכך טוענת הנתבעת כי היא אינה נדרשת לפצות את התובע בגין ה"נזקים וההוצאות" שנגרמו לו במהלך מבצעי האכיפה – כולם נזקים והוצאות ששיעורם מוכחש והרובצים, ממילא, לחובתו של התובע אשר לא קיים את צו הסגירה שניתן בעניינו.
להוכחת טענותיה צרפה הנתבעת מסמכים שונים מטעמה (הכוללים בעיקר כתבי טענות והחלטות שניתנו בעניינו של התובע בהליכים שונים) וכן העידה את ה"ה מר חיים נרגזי – ראש התביעה העירונית ומשנה ליועמ"ש הנתבעת וגב' שני מור – מפקחת בשיטור העירוני בנתבעת. לעדויות ולמסמכים שהוגשו מטעם הנתבעת אתייחס, ככל שיידרש, בהמשך הדברים.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו מטעם הצדדים, ובכללם המסמכים והעדויות שנשמעו בפניי, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן אבאר מסקנתי זו:
ג.1. האם ניתן להרוס במסגרת ביצוע צו סגירה?
מסקנתי בעניין זה היא כי הנתבעת פעלה כדין ובהתאם לסמכותה על פי הדין, בכך שהחליטה שלצורך סגירת עסק השטיפה בענייננו, יש לבצע פעולות הריסה של המתקנים שאפשרו את הפעלת עסק השטיפה, לצד תפיסת החפצים ("הטובין") ששימשו להפעלת המקום. אנמק:
סעיף 16 לחוק רישוי עסקים, תשכ"י-1968 קובע את סמכותו של בית המשפט להטיל על אדם שהורשע בביצוע עבירה של הפעלת עסק ללא רישיון (לפי סעיף 14 לחוק) עונש הכולל איסור על עיסוק בעסק, לרבות באמצעות סגירת המקום בו פועל העסק ("החצרים") או "בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק".
סעיף 24 לחוק רישוי עסקים מקנה למשטרה או לכל מי שפורש בצו, היתר להיכנס לחצרים שעליהם ניתן הצו ולהרחיק מהם כל טובין שבהם וכן קובע כי: "…מותר לנקוט כל אמצעים, לרבות שימוש בכוח באופן סביר הדרוש בנסיבות הענין, כדי להבטיח ציות להוראות הצו".
כך בענייננו, ביום 19.5.14 הרשיע בית המשפט לעניינים מנהליים את התובע בביצוע עבירה של ניהול עסק ללא רישיון, אסר עליו לעסוק בעסק השטיפה ונתן צו המורה על סגירת "החצרים והמבנה בהם מצוי העסק" החל מיום 1.11.14, תוך שציווה על כל שוטר וכל מפקח בעיריית ירושלים להיכנס לחצרים בהם מצוי העסק ולהרחיק מהם כל טובין ו"לנקוט בכל האמצעים, לרבות שימוש בכח באופן סביר הדרוש בנסיבות העניין, כדי להביא לביצוע הצווים שניתנו בסע' 2 ו-3 לעיל וזאת לאחר כניסת צווים אלו לתוקף" (לעניין הצורך בקבלת הסמכה מבית המשפט ליישום הסמכות המוקנית מכח סעיף 24 לחוק רישוי עסקים ראה: ע"פ (י-ם) 7982-09-17 עירית ירושלים נ' יוסף זר (27.11.17)).
משמע, בענייננו, הסמיך בית המשפט את משטרת ישראל ומפקחים בעיריית ירושלים לפעול ליישום צו הסגירה ולנקוט "בכל האמצעים" הנדרשים לצורך ביצוע צו הסגירה, ואף לעשות שימוש בכח סביר לצורך כך.
מכאן, שבכל הנוגע לסמכות הנתבעת לפעול ליישום הצו – רשאית הייתה הנתבעת לפעול בכל האמצעים הנדרשים לצורך ביצוע צו הסגירה – ובכלל כך באמצעים הכוללים, למשל, הריסה של מבנה או רצפה (ובמילות צו הסגירה: סגירת "החצרים והמבנה בהם מצוי העסק"- סעיף 2 לגזר הדין).
לפיכך, אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט פ' שטרק בדיון מיום 28.6.18 היוו "קביעה שיפוטית חלוטה" אשר הקימה איסור על הנתבעת לבצע פעולות הריסה מכח חוק רישוי עסקים. זאת, הן לנוכח הסמכות החוקית של הנתבעת לפעול כאמור לעיל והן לנוכח העובדה כי דברי כב' השופט שטרק נאמרו במפורש באמרת אגב, במסגרת דיון בבקשה להחזרת תפוסים, מבלי שנושא סמכויות הנתבעת לפעול נדון בפניו (וראה הבהרת כב' השופט שטרק לפיה "לעניין שאלת ההריסה, יש לדון במסגרת אחרת", כמו גם הבהרתו במסגרת ההחלטה שניתנה בתום הדיון לפיה אין בסמכותו לדון בנושא פעולות ההריסה שביצעה הנתבעת (בעמ' 3 ש.2-3 לפרוטוקול, וראה גם בעמ' 5 ש. 1 להחלטה – נספח י"ב לתיק מוצגי הנתבעת).
אמנם, כידוע, סמכות – לחוד ושיקול דעת – לחוד, שהרי אין קיומה של סמכות לפעול באופן מסוים משמעה, בהכרח, רשות לפעול באופן זה, ויש להפעיל שיקול דעת בכל מקרה ומקרה, טרם השימוש בסמכות המוקנית.
ואולם, בנסיבות ענייננו, אני סבור כי שיקול הדעת שהפעילה הנתבעת בהחלטתה לבצע פעולות הריסה של המתקנים שאפשרו את הפעלת עסק השטיפה, לצד תפיסת החפצים ששימשו להפעלת המקום – היה נכון, סביר ואף נדרש, זאת, הן בשים לב למהות העסק המדובר והן בשים לב להתנהלות התובע בעסק זה.
כך, בענייננו, העסק שהפעיל התובע הנו עסק לשטיפת כלי רכב אשר אינו מופעל באמצעות מכונות שטיפה מכניות (המכונה "שטיפה אמריקאית") אותן ניתן היה להפסיק באמצעים שונים ללא צורך בהריסתן, אלא עסק המבוסס על שטיפה ידנית של כלי רכב, באמצעות עובדים המשתמשים בציוד נייד, פשוט וזול כגון צינורות שטיפת מים בלחץ, שואבי אבק, מברשות ומגבות. כלי הרכב המגיעים לצורך שטיפה מועמדים על ידי הלקוחות על גבי משטח בטון בשטח פתוח ובמקום קיימת גם סככת צל המשרתת את העובדים או הלקוחות הממתינים לשטיפת רכבם, כמו גם "משרד" הבנוי בקירות וגג איסכורית וכן חדר שירותים. בנסיבות אלה, על מנת להבטיח הפסקת פעילותו של העסק, לא ניתן להסתפק אך בתפיסת החפצים המשמשים את העסק – אותם ניתן לרכוש ולהביא למקום בקלות ובעלות נמוכה – אלא נדרש להרוס בראש ובראשונה את השטח עליו מבוצעת פעילות שטיפת הרכב, באופן אשר יימנע הגעת לקוחות אל מקום העסק והפעלת העסק דה פקטו, כמו גם נדרש להרוס את התשתיות הקיימות בשטח באמצעותן ניתנים השירותים ללקוחות עסק השטיפה (ובראשם תשתיות המים והחשמל שפעלו במקום). כמו כן, בסוג העסק אותו הפעיל התובע, הנמצא במגרש פתוח שלא כחלק ממבנה קיים – לא ניתן היה להסתפק בסגירה במנעול או, למשל, בריתוך של שער הכניסה לרחבה, כאמצעי אפקטיבי למניעת פעילות העסק, היינו כאמצעי שבכוחו, לכשעצמו, למנוע עקיפה קלה ופשוטה של פעולת אכיפת צו הסגירה – כפי שנוהגת הנתבעת לעשות במקרים אחרים (ר' עדות מור בעמ' 31 ש.1-5 ועדות נרגסי בעמ' 3-4 לפרוטוקול).
כך עולה שנדרש היה לעשות בענייננו גם לאור התנהלות התובע לאורך השנים הרבות בהן הפעיל את עסק שטיפת הרכב, חרף כך שהורשע בדין וניתן נגדו צו לסגירת העסק. ודוק: התובע הפעיל את עסק שטיפת הרכב לכל הפחות מיום 15.11.11 (כאמור בפסק-הדין שניתן בעניינו) והמשיך להפעילו באופן רציף גם לאחר שהורשע בדין (ביום 19.5.14) וגם לאחר שצו הסגירה שניתן נגד העסק נכנס לתוקפו (1.11.14). התובע אף המשיך להפעיל את עסק השטיפה זמן רב לאחר מכן – באופן אשר הצריך נקיטה ב-3 מבצעי אכיפה לסגירת העסק – בכולם הגיעו נציגי הנתבעת אל מקום העסק ומצאו שם עסק שטיפת רכב פעיל, המחזיק בציוד מלא להפעלתו (ראה: עדות נרגסי, בעמ' 4, עדות מור בעמ' 31 ש.21-28 לפרוטוקול וראה גם תשובת התובע בחקירתו בבית המשפט ממנה עולה כי המשיך להפעיל את העסק גם בחג הפסח של שנת 2019– היינו לאחר שפקע תוקפו של צו עיכוב הביצוע שניתן על ידי בית המשפט – בעמ' 10 ש. 11-21 לפרוטוקול. לעניין הסברי התובע לכך שהמשיך להפעיל את עסק השטיפה לאחר גזר-הדין וכן לאחר מבצעי האכיפה– ראה עדות התובע בעמ' 11 מש.17 ובעמ' 12 ש.26-34 לפרוטוקול).
בהקשר אחרון זה אחדד כי גם אם התובע העביר את הניהול או הבעלות בעסק לצד שלישי החל מיום 8.5.19 (כנטען בסעיף ה' לתצהיר התובע מיום 7.10.19 ובסעיף ג' לתצהיר מר באסם ג'ודה – שהעתקם הוגש לתיק זה ביום 16.12.21) – הרי שהוא עשה כן ממילא לאחר שהושלם מבצע האכיפה השלישי (ביום 17.4.19) וזאת בניגוד לנטען על ידו בעדותו בבית המשפט – שם טען כי עזב את העסק לאחר שבוצע מבצע האכיפה השני, כלומר ביום 3.3.19 (בעמ' 9 ש. 7 לפרוטוקול). מסקנה זו מתיישבת היטב גם עם ההתחייבות להימנע מהפעלת עסק השטיפה עליה חתם התובע ביום 17.11.19 (נספח כ"ד לתיק מוצגי הנתבעת ובעמ' 16 ש. 26-35 לפרוטוקול) כמו גם עם הודאתו בכך כי גם לאחר מבצע האכיפה השלישי שביצעה הנתבעת נרכש ציוד שטיפה לעסק "על שמו" (בעמ' 17 ש. 18-20 לפרוטוקול).
מכל מקום, העברת ניהול העסק לידי אחר (לטענת התובע) נעשתה בניגוד לשנקבע בגזר-הדין שניתן בענייננו שם נאסר על התובע להעביר את הבעלות בעסק לגורם אשר אין בידיו רישיון כדין להפעלתו (סעיף 6 לנספח ב' לתיק מוצגי הנתבעת). למצער, ולו לשם הזהירות, אבהיר כי גם אם נקבל את טענת התובע לפיה הוא לא היה בעלים של העסק בעת שבוצע מבצע האכיפה השלישי (ואין בידי לקבל טענה זו כאמור) – הרי שקבלת טענה זו שומטת את הקרקע מתחת לחלק ניכר מתביעתו של התובע משנמצא כי הוא נעדר עילת תביעה באשר לנזקים נטענים שנגרמו לעסק במהלך מבצע האכיפה השלישי, שהרי זכות התביעה מוקנית לבעלי העסק אשר ניזוק כתוצאה ממעשי הנתבעת ולא לתובע (ראה לעניין זה עדות התובע בעמ' 16 ש.14-22 לפרוטוקול).
מכאן, שהתנהגותו של התובע הובילה את הנתבעת למסקנה בלתי נמנעת לפיה לא ניתן לפעול לביצוע צו הסגירה באמצעים "קלים" יותר מאלו שננקטו על ידה בסופו של יום, שכן התובע אינו נרתע בקלות או בכלל מהפרת צו הסגירה שניתן בעניינו והוא שב ומפעיל את עסק השטיפה, פעם אחר פעם אחר פעם ללא מורא מן הדין. בנסיבות אלה, החלטת עיריית ירושלים להשתמש באמצעים "כבדים" הכוללים הריסה מלאה של האמצעים להפעלת עסק השטיפה – היו, כאמור, נכונים, סבירים ואף מתבקשים.
סיכומה של נקודה: לצורך ביצוע צו הסגירה לעסק השטיפה פעלה הנתבעת בהתאם לסמכותה בדין והפעילה שיקול דעת נכון וסביר בהחלטתה להרוס את האמצעים המאפשרים קיום פעילות העסק, לצד תפיסת החפצים המאפשרים את פעילותו.
ג.2. האם הנתבעת הייתה רשאית לצאת למבצעי האכיפה במועדים בהם בוצעו?
מסקנתי בעניין זה היא כי הנתבעת רשאית הייתה לצאת למבצע האכיפה במועדים בהם בוצעו, ואף למעלה מכן – היא נדרשה לעשות כן בשים לב לזמן הרב שחלף מהמועד בו ניתן צו הסגירה ולכך שהתובע המשיך להפעיל את עסק השטיפה חרף כך שצו הסגירה נגד עסק השטיפה נכנס לתוקפו זה מכבר. אנמק:
התובע טוען, כאמור לעיל, כי הנתבעת לא הייתה רשאית לצאת למבצעי האכיפה במועדים בהם בוצעו, כאשר עיקר טענתו בעניין זה היא כי עובר לביצוע מבצע האכיפה הראשון הושגה בינו לבין הנתבעת הסכמה לדחות את ביצוע צו הסגירה עד לחודש ספטמבר 2018 וכי בזמן שבו בוצעו מבצעי האכיפה השני והשלישי התקיימו בין הצדדים הליכים משפטיים בנוגע להחזרת החפצים שנתפסו על ידי הנתבעת. טענה זו אין בידי לקבל מהטעמים הבאים:
ראשית אזכיר כי בגזר הדין שניתן נגד התובע ביום 19.5.14 נקבע כי חל עליו איסור לעסוק בעסק השטיפה החל מיום 1.11.14 כמו גם ניתן צו לסגירת עסק השטיפה החל מיום 1.11.14 – כלומר ניתן לתובע פרק זמן של כ-6 חודשים להתארגן לסגירת העסק עסק השטיפה – אשר פעל ללא רישיון עסק כבר ביום 15.11.11.
אמנם, מעת לעת, עתר התובע, מספר רב של פעמים, לדחיית מועד צו הסגירה, ולפרקים אף נעתר בית המשפט לבקשות אלה – בעיקר לשם מתן זמן התארגנות לתובע (ראה בפרט החלטת כב' השופט א' וינשל מיום 29.1.19 – נספח 19 לתיק מוצגי התובע). ברם, להוציא ארכות "חסד" אלה שניתנו לתובע, כל בקשותיו להארכת מועד צו הסגירה נדחו תוך שנקבע כי ניתן בעניינו גזר דין חלוט אשר אינו מאפשר הארכת תוקף צווים שנקבעו בו בדיעבד, בחלוף זמן רב ממועד הינתנם, במיוחד לנוכח כך שהתובע לא הצליח לקבל לידיו רישיון עסק (כלומר לא הצליח להכשיר, ולו בדיעבד, את העבירה בה הורשע) ואף לא שילם את הקנס שניתן במסגרת גזר הדין בחלוף זמן רב מאוד ממועד הינתנו (ראה לעניין זה החלטות כב' השופט פ' שטרק בבקשות לעיכוב ביצוע שנדונו על ידו).
אשר לטענת התובע לפיה הוסכם בינו לבין הנתבעת על עיכוב ביצוע צו הסגירה טרם מבצע האכיפה הראשון – הרי שטענה זו לא הוכחה על ידי התובע, אלא הוכח כי לא הושגה הסכמה בין הצדדים על עיכוב ביצוע צו הסגירה. כך, יש לקבל את טענת הנתבעת כי על אף שהתנהל בין התובע לבין הנתבעת משא ומתן לפשרה, במסגרתו נשקלה האפשרות לעכב את ביצוע צו הסגירה, משא ומתן זה לא הוביל בסופו של יום להסכמה, ולא ניתנה לתובע כל התחייבות לעכב את ביצוע צו הסגירה שעמד, כאמור, בתוקפו. ואכן – התובע לא הציג בפני בית המשפט כל ראיה מוחשית להסכם שגובש עם הנתבעת או להתחייבות שניתנה על ידי מי מטעמה לעכב את ביצוע צו הסגירה, כך שאמירה זו שנשמעה אך מפיו של התובע עצמו והוכחשה על ידי הנתבעת – נותרה ללא כל תימוכין.
ואכן, עיון בראיות שהוגשו על ידי התובע עצמו, מגלה כי לא התגבשה בין הצדדים ההסכמה הנטענת על ידי התובע, שהרי אף בהודעה שהגיש התובע ביום 22.3.18 לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקש למחוק את ערעורו על כך שלא ניתן לו עיכוב ביצוע לצו הסגירה טען התובע כי: "הצדדים להליך עתידים להגיע להבנות ביניהם מחוץ לכותלי בית משפט נכבד זה באופן שערעור זה מתייתר…" (נספח 6 לכתב התביעה), היינו הסכמות שכאלה לא גובשו במועד זה, אלא, לטענת התובע, הן היו עתידות להיות מגובשות. ועוד – גם עיון בבקשה לעיכוב ביצוע שהגיש התובע ביום 7.5.18 לבית המשפט לעניינים מקומיים מגלה כי גם במועד זה – כחודשיים תמימים לאחר הודעת התובע האמורה לבית המשפט המחוזי – לא הגיע התובע עם הנתבעת להסכמה כלשהי עת נטען על ידו כי דרוש לו עיכוב ביצוע בן 3 ימים "…לצורך חתימה על הסכם שנשלח לב"כ הנאשם… לאור הבנות אליהם הגיעו הצדדים במסגרתם נמחק התיק בבית המשפט המחוזי" (נספח 8 לתיק מוצגי התובע). הסכם שכזה, הנושא את חתימת הצדדים, או אף טיוטה של הסכם שכזה החתומה על ידי מי מהצדדים – לא הוצגה בפניי כך שלא ניתן לקבל את טענת התובע כי הצדדים הגיעו להסכמה כאמור (וראה לעומת זאת הטיוטה הלא חתומה על ידי מי מהצדדים – אשר צורפה כנספח ט' לתיק מוצגי הנתבעת).
גם בטענות שהועלו על ידי התובע בדבר כך שבזמן ביצוע מבצעי האכיפה השני והשלישי התקיימו בין הצדדים הליכים משפטיים בנוגע להחזרת ציוד שנתפס על ידי הנתבעת, אין כדי להועיל לתובע. זאת, משההליכים המשפטיים המדוברים שנוהלו בין הצדדים, לא עסקו בנושא דחיית מועד ביצוע צו הסגירה, ואין משמעות השבת החפצים שנתפסו בעסק השטיפה לידי התובע (תהא הסיבה להשבתם אשר תהא) כדי להיחשב, או, למצער, ללמד על הסכמה לדחייה של מועד צו הסגירה או להבנה כי הוא רשאי להשתמש בחפצים אלה בעסק השטיפה בעניינו ניתן צו הסגירה.
לנוכח כך, אני קובע כי במועדים בהם בוצעו מבצעי אכיפת צו הסגירה (7.5.18, 3.3.19 ו-17.4.19) עמד צו הסגירה נגד עסק השטיפה בתוקפו ולא ניתנה לתובע כל ארכה או עיכוב ביצוע מטעם בית המשפט.
יתרה מכך, בשים לב לתקופה הממושכת מאוד בה הפעיל התובע את עסקו ללא רישיון עסק (לכל הפחות מיום 15.11.11), לזמן הרב שחלף מהמועד בו נקבע בצו הסגירה כי חל על התובע איסור להפעיל את העסק וכי יש לסגרו (1.11.14) ולראיות הנתבעת לפיהן הנתבע המשיך להפעיל את עסק השטיפה באופן רציף, מבלי שהוא קיבל לידיו עיכוב של ביצוע צו הסגירה – אני סבור כי חלה על הנתבעת אף חובה לפעול במהירות וביעילות לאכיפת צו הסגירה נגד התובע ונגד עסק השטיפה, כחלק מחובתה הציבורית לאכוף את חוק רישוי עסקים בתחומה המוניציפלי, קל וחומר במקרים בהם קיים צו סגירה שיפוטי אשר מופר, בגלוי וברגל גסה, על ידי התובע.
בהקשר אחרון זה אבהיר כי לא מצאתי כל יסוד לטענת התובע לפיה הנתבעת נהגה כלפיו באכיפה בררנית, הן בעצם סירובה לתת לו רישיון עסק ובהגישה נגדו כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון והן באשר לאכיפה של גזר-הדין שניתן נגד התובע. כך, מעבר לעובדה כי פרט לאמירות סתמיות וכלליות התובע לא הציג כל ראיה של ממש לתמיכה בטענות אלה (וראה מגוון האמירות הכלליות שנמסרו על ידי התובע בעדותו בבית המשפט, כמו גם בעדות העד עדי אליאב מטעם התובע – בעמ' 19 מש.26 לפרוטוקול ועדות מר יוסי צרפתי מטעם התובע – מעמ' 23 לפרוטוקול) התברר, בין היתר מהחלטות שניתנו על ידי בית המשפט בענייננו של הנאשם, כי התקיים קושי אובייקטיבי במתן רישיון עסק לעסק השטיפה ולהכשרת המבנה בהיתר, בין השאר, לנוכח ייעוד הקרקע בו פעל עסק השטיפה והיותו נמצא על תוואי הרכבת הקלה בירושלים (ראה פסקה 8 להחלטת כב' השופט פ' שטארק מיום 29.7.18 – צורפה כנספח 16 לתיק המוצגים מטעם התובע והדברים הנכוחים שנאמרו בעניין זה בהחלטת כב' השופט פ' שטרק מיום 6.11.18 – צורפה כנספח 18 לתיק המוצגים מטעם התובע). בנוסף, אין ולא יכול להיות חולק כי ענייניהם של בעלי עסק המנהלים עסק ללא רישיון נדונים, כעניין שבשגרה, בבתי המשפט לעניינים מקומיים כך שלא היה בהגשת כתב האישום נגד התובע כדי להפלותו לרעה. בנוסף, מעדויות עדי הנתבעת עלה כי במועד בו ביצעה הנתבעת אכיפה של צו הסגירה שניתן בענייננו של הנאשם – היא פעלה לביצוע אכיפה בבתי עסק נוספים ואחרים בעניינם ניתן צו סגירה (בעמ' 29 ש.29 לפרוטוקול). מכאן שטענת התובע לאכיפה בררנית לא הוכחה כלל ועיקר ועצם הטענה נסתרה ממילא בראיות שהוצגו בפני בית המשפט.
סיכומה של נקודה: הנתבעת הייתה רשאית ואף נדרשת לבצע את מבצעי האכיפה נגד התובע ועסק השטיפה, ולא הייתה כל מניעה משפטית או הסכמית לבצעם במועדים בהם בוצעו.
ג.3. האם התובע זכאי להיפרע מהנתבעת בגין נזקיו הנטענים?
משקבעתי לעיל כי הנתבעת פעלה כדין, כנדרש וכמצופה ממנה בעת ביצוע שלושת מבצעי האכיפה לסגירת עסק השטיפה – כך שלא נמצאה אחריות בדין לפעולות הנתבעת – ממילא יש לדחות את טענות התובע בגין הנזקים הממוניים והבלתי ממוניים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה ממעשי הנתבעת – שהרי "נזקים" אלה הנם, לכאורה, תוצאה ישירה של הפעולות החוקיות שביצעה הנתבעת מתוקף תפקידה. בנוסף, כפי שקבעתי לעיל, פעולות האכיפה בהן נדרשה הנתבעת לפעול בנסיבות ענייננו, היו סבירות ואף מתבקשות בשים לב לסוג העסק המדובר ולהתנהלות העבר של התובע עצמו – כך שממילא לא ניתן לומר כי במעשיה גרמה הנתבעת לנזק בלתי סביר, בלתי מידתי או החורג מהנדרש ביחס לפעולות בהן נקטה על מנת להשיג את מטרתה.
מכאן שככלל, אין לתובע להלין על גרימתם של "נזקים" אלה מקום בו הוא הגורם אשר אילץ את הנתבעת לגרום לו "נזקים" נטענים אלה, בעת שהנתבעת ביצעה את תפקידה כדין, באופן מידתי וסביר כדי להשיג את מטרתה.
דברים אלה יפים במלוא עוזם בכל הנוגע לעצם ביצוע פעולות ההריסה של מתקני העסק (ובראשם כלל התשתיות שאפשרו פעילות העסק במקום), לעצם התפיסה של כל הציוד שהיה בעסק ושימש להפעלתו ול"עוגמת הנפש" וההוצאות שנגרמו לתובע כתוצאה מפעולות הנתבעת.
עם זאת, בבחינת למעלה מן הנדרש, אוסיף כי אין בידי לקבל את טענות התובע בדבר הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהחזרה חסרה או לקויה של ציוד שנתפס על ידי הנתבעת בעסק השטיפה במהלך מבצעי האכיפה שקיימה, וזאת משהתובע לא הרים את הנטל להוכיח טענותיו בעניין זה. זאת מהטעמים הבאים:
ראיות התובע לעניין הציוד שנתפס והוחזר לו בסופו של יום נשענות על חוות דעת השמאי מר דורון עד, אשר ביסודה ריכז את כלל שווי הציוד שנתפס על ידי הנתבעת במהלך מבצעי האכיפה, כמו גם התייחס, בשולי הדברים, לציוד שהוחזר באופן שלא ניתן היה למכור אותו כחדש (אליו התייחס כ"ניצולת" ולגביו מסר הערכה משוערת של כמויות, ללא שערך ספירה של הפריטים – בעמ' 8 ש. 18-22 לפרוטוקול, וראה נספח 24 לתיק מוצגי התובע). ואולם, מקורם של הנתונים העובדתיים עליהם מבוססת שמאות מר עד הנו, ביסודו, באמירות ומסמכים (בעיקר חשבוניות וקבלות) שנמסרו לו על ידי מר מוחמד ג'ודה – שותפו לעסק של התובע – בדבר מלאי הציוד שנרכש עבור עסק השטיפה (ראה בפרט עמ' 4 לחוות דעת מר עד והנספחים שצורפו לחוות הדעת; ובעמ' 6 ש.25 ובעמ' 8 מש. 1 לפרוטוקול). מחוות הדעת שערך מר עד, כמו גם מעדותו בבית המשפט עולה כי לא היה בידי מר עד כל מידע אובייקטיבי או מאומת בדבר מהות וכמות הציוד שנתפס על ידי הנתבעת (ראה בעמ' 8 ש.13-16 לפרוטוקול) וממילא לא הובאה בחוות דעתו כל התייחסות לשאלה האם אכן הציוד עליו דיווח שותפו של התובע כציוד שנתפס על ידי הנתבעת (באמצעות חשבוניות וקבלות קנייה של מוצרים) אכן תואם את מלאי העסק או את הציוד שנתפס בפועל על ידי הנתבעות, הן בכמותו והן במצבו בעת התפיסה. בתוך כך, השמאי דר לא קיבל לידיו נתונים (ממקור מהימן או בכלל) בדבר מכירות שביצע עסק השטיפה של מוצרים שנרכשו על ידו, או ביצע הפחתה של ציוד שנרכש ונעשה בו שימוש לצרכי העסק. כך, לשם הדוגמה, ברי כי עצם העובדה ששותפו של התובע סיפק לשמאי חשבוניות בגין רכישה של מספר מסוים של בקבוקי נוזל ניקוי – אין משמעה כי כלל הפריטים שנכללו בחשבוניות האמורה נתפסו על ידי הנתבעת במהלך מבצעי האכיפה וקיימת אפשרות סבירה כי חלק מפריטים אלה נמכרו ללקוחות עסק השטיפה או שנעשה בהם שימוש לצרכי העסק לאחר רכישתם – כך שהם לא נמצאו בעסק השטיפה בעת ביצוע מבצעי האכיפה, וממילא לא נתפסו על ידי הנתבעת.
עוד אוסיף כי ממילא לא ביצע השמאי דר כל השוואה ואימות או עימות אל מול רשימות הציוד שנערכו על ידי הנתבעת בעת שהציוד שנתפס על ידה הגיע למגרש ההחרמות של הנתבעת (רשימות אשר התובע טען כי הן "מזויפות", ללא שהובאה לטענה זו כל ראיה לתמוך – בעמ' 15 ש.31 ובעמ' 16 ש.1-4 לפרוטוקול) והוא אף מסר בעדותו בבית המשפט כי לא ספר את הציוד במקום בו אוחסן על ידי הנתבעת וזאת משלא התאפשר לו להתקרב לאזור הציוד התפוס במגרש ההחרמות של הנתבעת (ראה בעמ' 8 ש. 1-10 לפרוטוקול). מנגד, הגב' מור מסרה בעדותה בבית המשפט כי כל הציוד שנתפס במבצעי האכיפה נספר על ידה, נרשם ונשמר במגרש ההחרמות עד להחזרתו לתובע (בעמ' 33-34 לפרוטוקול) – ואמירה זו לא נסתרה בראיות שהציג התובע.
ואכן, עיון בתיק המוצגים שהוגש מטעם הנתבעת מעלה כי מספר ומהות הפריטים שנרשמו על ידה בהמשך למבצעי התפיסה שונה בתכלית מהנתונים שנכללו בחוות דעת השמאי דר – כך שלא ניתן להתבסס על הנתונים שנכללו בחוות דעתו של מר דר כנתונים מהימנים המייצגים את החוסרים או הפגמים שנגרמו לציוד עסק השטיפה של התובע (וראה לעניין זה נספחים כ', כ"א ו-כ"ב למוצגי הנתבעת, כמו גם ראה מגוון דוגמאות להבדלים משמעותיים בכמויות של ציוד בין אלה שהופיעו בחוות דעת השמאי דר לבין אלה שנכללו ברשימות התפיסה שערכה הנתבעת – כפי שפורטו בהרחבה בסיכומי הנתבעת בעמ' 39 ש.22-24; בעמ' 40 ש.26-29 וכן בעמ' 41 ש.4-6 לפרוטוקול).
סיכומה של נקודה זו – גם אם נמצא לנכון לומר כי התובע זכאי לפיצוי בגין חוסרים או נזקים שנגרמו לציוד שנתפס במבצעי האכיפה, וכי חוסרים או נזקים אלה אינם תוצאה טבעית של ביצוע פעולות האכיפה – הרי שהתובע לא הרים את הנטל להוכיח הנזקים שנגרמו לציוד זה ומכאן שאין לדחות את דרישתו לפיצוי בגינם.
סוף דבר
מכלל הטעמים שפורטו לעיל – אני קובע כי לא הוכחה אחריות הנתבעת למעשים שיוחסו לה ולא הוכחו נזקי התובע ולפיכך – תביעת התובע נדחית במלואה.
לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב לסעד שהתבקש בתביעה, לעובדה כי בהליך התקיימו בסך הכל 4 דיונים, מתוכם 2 ימי דיוני הוכחות – אני מחייב את התובע לשאת בהוצאות הנתבעת, ובכללם שכר-טרחת עורך דינה, בסך של 15,000 ש"ח.
ניתן היום, ג' סיוון תשפ"ג, 23 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
