מספר בקשה: 2
בפני
כבוד השופטת הילה גורביץ עובדיה
המבקש:
מ.ת. 1 ת"ז ——–
ע"י ב"כ עוה"ד דוד אמסלם
נגד
המשיבה:
מ.ת. 2 ת"ז ——–
ע"י ב"כ עוה"ד אלן אושרת
פסק דין
המבקש הגיש בקשה לסילוק על הסף בטענה כי לאור העובדה שהסכם הממון בין הצדדים אושר בבית הדין הרבני, הרי הסמכות לדון בתובענה היא לבית הדין הרבני מכלל הסמכות הנמשכת.
בבקשה נטען, כי תביעת התובעת לבטל חלק מסעיפי הסכם הגירושין או שינוי סעיפים היא בסמכות בית הדין הרבני בפניו ניהלו הצדדים הליך גירושין "ארוך ומייגע" מֶשך כ-5 שנים, וכי ההסכם גוּבש במסגרת ההליך שם. עוד נטען כי ביום 22.10.2014 אוּשר ההסכם כהסכם ממון וניתן לו תוקף של פסק דין. בהמשך, ביום 04.02.2015, הגיעו הצדדים להסכמות נוספות אשר שינו מההסכם, והסכמות אלו אושרו וניתן להן תוקף של פסק דין ביום 05.02.2015. נטען כי התביעה דנן, שהוגשה כ-8 שנים לאחר אישור ההסכם כהסכם ממון ופסק הדין היא בסמכות בית הדין הרבני, הוגשה בשיהוי רב וקיצוני, חלה התיישנות והתביעה "הזויה". נטען כי לבית הדין הרבני סמכות נמשכת לדון בתביעה. המבקש הדגיש כי הצדדים ניהלו מספר רב של הליכים מורכבים משך כ-5 שנים בבית הדין הרבני ופסק הדין של בית הדין הרבני מהווה מעשה בי דין. נטען כי התביעה נסמכת על הטענה שבהסכם סעיף לא חוקי הנוגד את סעיפים 8 ו-27 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 ובשל עִקרון כיבוד הערכאות יש להורות על סילוק התביעה על הסף.
בתגובת המשיבה לבקשה, אישרה המשיבה כי בין הצדדים התנהל "הליך גירושין קשה". נטען כי ההסכם מושא התובענה בא לעולם בהמלצת ב"כ הצדדים שייצגו את הצדדים בהליכים שם, ובהמשך ההסכם תוקן בשל קשיים במימוש ההסכם. נטען כי מטרת התביעה "להורות על מתווה חוקי וישים בהתאם להסכמות הצדדים והסתמכות התובעת באשר לעתיד שתי הדירות, לאחר 120, וכן להורות על ביטול הסכם השיתוף במקרקעין ועריכת הסכם חדש תחתיו בהסכמה". נטען כי טענת ההתיישנות נטענה בלשון רפה ואינה מפורטת דיה וההליך תחילתו בתביעה ליישוב סכסוך שהוגשה ביום 02.11.2022. נטען כי למשיבה נודע כי לא ניתן ליישם סעיף בלתי חוקי בהסכם במועד המאוחר לאישור ההסכם. התובעת לא פירטה מהו המועד. עוד נטען כי מאחר וזו תובענה בעניין מקרקעין, תקופת ההתיישנות היא 15 שנה ותקופה זו טרם חלפה. נטען גם כי המשיב לא הסביר מדוע לא יישם את ההסכם. עוד נטען כי למשיבה טענות קשות כנגד ב"כ הצדדים שייצגו בהליך בבית הדין הרבני, אשר גרמו לחתימה על הסכם שאינו ישים. נטען כי התובענה היא תובענה לתיקון הסכם. אשר לסמכות נטען כי בית הדין לא קנה סמכות לדון בתיקון הסכם ואין לו סמכות נמשכת מאחר ולא מדובר בסעדים או נושאים זהים. עוד נטען כי ההליך בבית הדין לא הסתיים בהכרעה שיפוטית אלא בהסכם ולכן בית הדין לא "דן ופסק" ועִקרון הסמכות הנמשכת לא חל. נטען כי המבקש לא הפנה לפסיקה לפיה הסמכות לפרש הסכם נתונה לערכאה שאישרה את ההסכם, ובכל מקרה אין מדובר בפרשנות אלא בקביעת "מתווה חוקי ויישום של הסכמות הצדדים". נטען כי מאחר והצדדים ניהלו הליך יישוב סכסוך במסגרת יחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה, והתנהל הליך מהו"ת, הרי שהיה בכך להקנות סמכות לבית משפט זה.
לאחר שבחנתי את עמדות וטענות הצדדים ושבתי ועיינתי בתביעה, מצאתי כי יש לקבל את הבקשה.
בכתב התביעה עתרה המשיבה כי בית משפט יורה על "מתווה חוקי וישים בהתאם להסכמות הצדדים והסתמכות התובעת באשר לעתיד שתי הדירות, לאחר 120, וכן להורות על ביטול הסכם השיתוף במקרקעין ועריכת הסכם חדש תחתיו". נטען כי בין הצדדים נערך הסכם שאושר כהסכם ממון וניתן לו תוקף של פסק דין. ערב ההסכם החזיקו הצדדים בשתי דירות צמודות בבית דו-משפחתי והוסכם כי כל צד יקבל דירה אשר תועבר לילדיהם המשותפים לאחר 120. הוסכם בהסכם בסעיף 10 כי הצדדים יערכו צוואות ובהם יורישו לילדיהם את הנכסים הנ"ל. נטען כי "לימים, התברר כי הסעיף 10 לפסה"ד איננו חוקי ומשכך, לא ניתן ליישם את פסה"ד" (טעויות במקור). נטען כי 8 שנים לאחר ההסכם לא אירע דבר ולא נעשה שינוי בזכויות. נטען כי כ-3 חודשים לפני הגשת התביעה, התברר למשיבה כי המבקש מתעתד למכור דירתו והמבקש אף העביר את הזכויות על פי ההסכם חרף כי תלוי ועומד היה צו איסור שינוי בזכויות. נטען כי העברת הזכויות נעשתה באמצעות שימוש בייפוי כוח בלתי חוזר על-ידי עורכי-דין אותם המשיבה לא פגשה.
נטען כי עורכות הדין שייצגו את הצדדים בבית הדין הרבני נתנו ידן לתרמית, אם במעשה, אם במחדל ואם בשל חוסר ידיעה, ופעלו יחד עם הנתבע בחוסר יושר, ואילו המשיבה הסתמכה על ההסכם וסעיף 10 להסכם הוא הסעיף העיקרי בהסכם (סעיף 92 לכתב התביעה). עוד נטען כי אילו הייתה יודעת המשיבה כי סעיף 10 נוגד הוראות חוק הירושה התשכ"ה-1965 "אזי לא היה נחתם הסכם הגירושין במתכונתו".
משמעות טענות המשיבה הן כי חתמה על הוראות ההסכם, ובפרט הוראת סעיף 10 להסכם, מחמת טעות, ואלמלא הטעות לא הייתה מתקשרת בהסכם כפי שנוסח. עוד משמעות טענות התביעה הן כי לכאורה המבקש, ולמצער באת כוחו בבית הדין הרבני, ידעו על הטעות. טעות היא פגם ברצון המתקשר בחוזה. ראו לעניין זה הוראות סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. גם הטעייה כפי הוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, ככל שלכך מכוונת המשיבה בטענותיהּ כי הדברים נעשו בכוונת מכוון, היא פגם ברצון. כך גם לעניין סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, ככל שבין השורות נטענת על-ידי המשיבה ניצול אי-ידיעתהּ.
הסמכות לבטל או לשנות הסכם ממון שאושר וניתן לו תוקף של פס"ד, מסורה לערכאה שאישרה את ההסכם מלכתחילה ולה בלבד. ראו בהקשר זה ע"א 394/88 מאייר נ' מאייר, פד"י, מד(2) 471, 475; בג"צ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מח(4) 591, 605; בג"צ 4111/07 פלונית נ' פלוני, פסקה 10 לפסק הדין מיום 27.07.2008.
הפסיקה שלעיל חלה מקום בו מדובר בפגמים שהם פגמים ברצון, ואילו כאשר מדובר בעילת ביטול שמקימה עילת תביעה חדשה, ושהן עילות לבר הסכמיות, מחוץ להסכם הממון, לא קונה בית הדין הרבני סמכות נמשכת וניתן להגיש את התביעה לבית המשפט לענייני משפחה. ראו בהקשר זה בג"צ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פד"י מח(4) 591, 605; בג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול פד"י ס"א (1) 259. נפסק כי "יש לבחון את הסעד ואת אופיו הדומיננטי במשקפיים מהותיות". ראו בג"צ 8578/01 חיים חליווה נ' עליזה חליווה ואח', פד"י נ"ו (5) 634.
כאמור לעיל, המשיבה טוענת בתביעתהּ לטעות, הטעייה או עושק. טענותיה אלו הן טענות בדר קיומם של פגמים ברצון ואינן טענות המקימות עילת תביעה חדשה. אלו טענות "מתוך הסכם הממון" , ולא "מחוץ להסכם הממון". על כן, הסמכות לדון בטענות המשיבה היא לבית הדין הרבני אשר אישר את ההסכם כהסכם ממון ונתן לו תוקף של פסק דין.
יתר על כן, במקרה כאן קנה בית הדין הרבני "סמכות נמשכת"; בית הדין הרבני "דן ופסק" מכוח סמכותו המקורית שכן; הצדדים ניהלו הליכים בבית הדין הרבני משך כמספר שנים, שני הצדדים תיארו את ההליכים הללו כמורכבים וקשים, ההסכם מושא התובענה בפניי נערך ונחתם במסגרת דיון שהתנהל בבית הדין הרבני והוראות ההסכם נוסחו על ידי הצדדים בסיוע בית הדין הרבני לפרוטוקול הדיון. על כן בית הדין הרבני, בעת אישור ההסכם ומתן פסק הדין – למעשה הכריע בסוגיות הממוניות בין הצדדים. יתר על כן, מקום בו בבית הדין הרבני התנהלו במשך שנים הליכים בין הצדדים, הרי שלבית הדין הרבני יש יתרון על-פני ערכאה זו בכל הנוגע לשאלות שבמחלוקת.
נפסק כי רעיון הסמכות הנמשכת והכלל בדבר ענין תלוי ועומד Lis Alibi Pendens, שואבים מעקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות. כללים אלו לא לשמם בלבד קיימים אלא על-מנת להבטיח את מימושן של הכרעות שיפוטיות שניתנו, או הכרעות שיפוטיות שעתידות לקרום עור וגידים, וכך למנוע דיסהרמוניה בהכרעות המתקבלות. ראו בג"צ 4111/07 פלונית נ' פלוני, מיום 27.07.2008 עמוד 5 ואילך לפסק הדין והאסמכתאות שם.
עוד נפסק שם כי:
"הדעת נותנת, כי אם יונח לאותה ערכאה לשוב ולהידרש להכרעה שיצאה תחת ידיה, יקטן הסיכון מפני סיכולה של זו, או מפני סיכולו של הקו השיפוטי שנקטה, והוא רלוונטי אף אם השתנו הנסיבות באופן שאינו מאפשר עוד להיזקק לאותה הכרעה. מן המבחן העקרוני נגזרים שני יסודות מעשיים, שהצטברותם יחד משיתה את הבסיס להכרה בקיומה של סמכות נמשכת. לאלה ניתן ביטוי במרביתם של פסקי-הדין שעסקו בסוגיית הסמכות, ובאמצעותם ניתן להתוות קווים ברורים לדמותה של ההלכה המחייבת. התנאי הראשון הוא, כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. עליה לשקף הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. על כן ברור, ראשית, כי סוגיה מאוחרת שכלל לא נדונה בערכאה המקורית וממילא לא הוכרעה, לא תקים סמכות נמשכת לאותה ערכאה ואפילו היא קשורה לענינים אחרים, שכן נדונו (ע"א 811/80 בלום נ' שטרן, פ"ד לה(3) 757, 761 (1981); בג"ץ 6012/96 גרייבר (סגל) נ' בית הדין הרבני האזורי אשדוד, פ"ד נ(5) 397, 401 (1996); בג"ץ 6193/98 קדור (חלבי) נ' שיח' הינו, פ"ד נג(2) 625, 630 (1999)). מסקנה שנייה היא, כי אישור פורמאלי של הסכם, שהונח בפניה של ערכאה שיפוטית אך היא לא ירדה לתוכנו ולא הכריעה דבר לגביו, לא יוכל – ככלל – לשמש בסיס להכרה בסמכותה הנמשכת (ע"א 3695/96 צייטלין נ' טשינגל, בפסקה החמישית לפסק-דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן ([פורסם בנבו], 9.4.97); בג"ץ 9539/00 איתן נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פ"ד נו(1) 125, 133 (2001); בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634, 640 (2002); בג"ץ 7341/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי אשקלון, בפסקה ח' לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין ([פורסם בנבו], 14.2.08))…ומנגד, מקום בו התקיים דיון ובירור כאמור, הרי בכל עתירה לשינוי ההכרעה שנתקבלה, לתיקונה או לביטולה, נתונה סמכות נמשכת לערכאה שתחת ידה יצאה הכרעה זו…"
וגם, ממילא, הרי שחל בעניינו סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, הקובע כי שינוי או ביטול או או תיקון של הסםכ ממון, יעשה על ידי הערכאה שאישרה את הסכם הממון. ראו גם עמוד 10 לפסה"ד בעניין ראו בג"צ 4111/07 פלונית נ' פלוני, הנ"ל. נאמר שם כי לערכאה שאישרה את הסכם הממון, מוקניית סמכות נמשכת גם אם לא ההערכאה לא הכריע בדבר וזאת מכוח הוראת סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. ראו גם האסמכתאות שם.
אשר לטענה כי הליך יישוב הסכסוך נפתח קודם לתובענה זו. בהתאם לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה התשע"ה-2014, הרי שעל פי סעיף 3 לחוק במסגרת הליך יישוב סכסוך, אין להעלות טענות או עובדות בנוגע לסמכות שיפוט. ניהול הליך יישוב סכסוך אינו מקנה סמכות לערכאה בפניה הוא נדון. ראו גם סעיף 3(ה) הקובע את תקופת עיכוב ההליכים והמורה כי במהלך תקופת עיכוב ההליכים, לא תידון שאלת הסמכות. עוד ראו סעיף 3(ז)(3) וסעיף 3(ח) מהם עולה כי גם מתן סעד זמני או דחוף אין בו לקבוע סמכות לערכאה שנתנה את הסעד, וגם סעיף 4 הקובע כי הגשת תובענה לאחר סיומו של הליך יישוב סכסוך תוגש לערכאה אשר לה הסמכות.
לאור האמור, אני מורה על העברת התובענה לבית הדין הרבני אשר לו הסמכות לדון.
המשיבה תשלם למבקש הוצאות הבקשה סך 4,700 ₪.
המזכירות תמציא לצדדים ותעביר התובענה לבית הדין הרבני האזורי, אשר לו הסמכות לדון בה – ותסגור התיק.
מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ולאחר תיקוני הגהה ועריכה.
ניתן היום, כ"ה אייר תשפ"ג, 16 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
