מדינת ישראל,באמצעות ב"כ עו"ד אלעד אסרף,ועו"ד אורטל קולן, אילן הלוי,באמצעות ב"כ עו"ד לירן זילברמן, הכרעת דין

בפני

כבוד השופטת אליאנא דניאלי

המאשימה:

מדינת ישראל

באמצעות ב"כ עו"ד אלעד אסרף

ועו"ד אורטל קולן

נגד

הנאשם:

אילן הלוי

באמצעות ב"כ עו"ד לירן זילברמן

הכרעת דין

תוכן עניינים

TOC o "1-3" h z u פתח דבר PAGEREF _Toc137985416 h 3

כתב האישום PAGEREF _Toc137985417 h 4

מעמד חוזר מנהל רפואה PAGEREF _Toc137985418 h 10

אישום ראשון PAGEREF _Toc137985419 h 18

אישום שני PAGEREF _Toc137985420 h 43

אישום שלישי PAGEREF _Toc137985421 h 68

אישום רביעי PAGEREF _Toc137985422 h 82

אישום חמישי PAGEREF _Toc137985423 h 91

האם בפעולותיו נתן הנאשם טיפול רפואי? PAGEREF _Toc137985424 h 96

האם התרשל הנאשם במעשיו? PAGEREF _Toc137985425 h 103

הפרת הצווים PAGEREF _Toc137985426 h 125

שיבוש מהלכי המשפט PAGEREF _Toc137985427 h 139

טענות ההגנה כנגד התנהלות המשטרה, משרד הבריאות והמאשימה PAGEREF _Toc137985428 h 141

סוגיית לידות הבית PAGEREF _Toc137985429 h 175

סוף דבר PAGEREF _Toc137985430 h 182

פתח דבר

עניינו של כתב אישום זה ברופא נשים, מומחה במיילדות וגניקולוגיה, אשר פתח מתחם ללידות בית בשטח ביתו.

לטענת המאשימה, הנאשם יילד במתחם נשים אשר עקב נסיבות הכרוכות בעיקרן בניתוחים קיסריים בעברן, קיים סיכון בילודן בלידת בית. חרף זאת ילד אותן הנאשם וטיפל בהן גם לאחר הלידה בדרך רשלנית אשר היה בה כדי לסכן אותן ואת פרי בטנן.

כתב האישום מייחס לנאשם מספר עבירות של טיפול רשלני ביולדות שהגיעו למתחם, כמו גם הפרת צווים שהושתו עליו ועל המתחם במטרה למנוע את המשך ההתנהלות במקום, וכן עבירות של הפסקת היריון לא חוקית, שיבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה, ועוד.

לצד בחינת השאלה האם הוכיחה המאשימה את העבירות המיוחסות לנאשם, עוררה ההגנה במהלך ניהול התיק שאלות סבוכות שעניינן, בין היתר, בגבול העובר בין זכותן של נשים ללדת כפי ראות עיניהן, באופן ספציפי – בלידת בית, חרף התוויות רפואיות המלמדות כי הדבר מסכן אותן ואת עובריהן, לבין זכות, שמא נאמר – חובת המדינה, לפקח על לידות אלו, בשם ההגנה על בריאות הנשים ופרי בטנן.

הנאשם הודה בעיקר עובדות כתב האישום, וטען כי הוא נרדף על ידי רשויות המדינה נוכח תמיכתו בזכות הנשים ללדת באופן בו הן מבקשות לעשות כן, ורצונו של משרד הבריאות ליתן עדיפות ללידות בין כתלי בתי החולים.

הוא טען כי נוכחות רופא בלידה טבעית (לידה לדנית ללא מכשירים ותרופות) אינה עולה כדי טיפול רפואי, וכי בלידה טבעית לא נעשית כל פעולה שיוחדה לרופא.

כן נטען, כי חוזר מנהל רפואה בסוגיה זו אינו יכול להכתיב את שיקול הדעת של יולדת, אף יולדת בסיכון, וכי רצון היולדת גובר על הוראה הנעדרת מקור נורמטיבי וסמכות.

עוד טען טענות שונות בכל הנוגע להליכי החקירה והמשפט בעניינו.

טענות הגנה אלו נבחנו במסגרת הכרעת הדין. עם זאת, יש מקום להבהיר כבר עתה כי שאלות עקרוניות אלו נבחנו ככלל, אך בהיקף המתחייב לשם הכרעת הדין, שכן הכרעת הדין עצמה אין עניינה בסוגיית לידות הבית, סוגיה החורגת בהיקפה מהמעשים הפליליים אותם על בית המשפט לבחון.

במסגרת הכרעת הדין על בית המשפט לבחון אם עמדה המאשימה בנטל הבאת הראיות המוטל עליה והוכיחה ביצוע העבירות המיוחסות לנאשם, וכך נעשה.

כתב האישום

כתב האישום שהוגש נגד הנאשם תוקן פעמיים, והוא נושא חמישה אישומים אשר עיקריהם יפורטו להלן.

מעובדות האישום הראשון עולה כי ביום 18.6.18, קיבל הנאשם את ד.ד, במטרה לבצע לידה טבעית תחת השגחתו וטיפולו, במתחם הלא מוכר, ביודעו כי ד.ד ילדה בעברה שני ילדים בניתוח קיסרי, וכי קיימת בעניינה התווית נגד ללידת בית, על פי הוראות סעיף 3.4.2 לחוזר מנהל רפואה 17/2012 (להלן: "החוזר", "חוזר מנהל רפואה" או "הנוהל").

עובר לאירוע הלידה, חתמה ד.ד בפני הנאשם על טופס הסכמה מדעת בו פורטו סיכונים העלולים לקרות בלידה מחוץ לבית החולים, ובכלל זה צוינו הסיכונים האפשריים בניסיון לידה לאחר ניתוח קיסרי, ובהם קרע ברחם.

הנאשם ביצע פעולה על שם "קריסטלר", במסגרתה מופעל לחץ בדרגות שונות על קרקעית הרחם, על אף קיומה של הוראת נגד מוחלטת לבצע פעולה זו בלידה לאחר ניתוח קיסרי.

במהלך הלידה ביקשה ד.ד להתפנות לבית החולים, נוכח כאבים אותם חשה, אולם הנאשם טען בפניה כי בשלב זה אין טעם להתפנות לבית החולים. זאת בניגוד להוראות סעיף 5 לחוזר, הקובעות כי "יש לכבד מיידית כל בקשה של יולדת לעבור לבית חולים, בכל שלב בלידה".

בסיום הלידה התחוור לנאשם כי נוצר קרע ברחמה של ד.ד.; הנאשם נמנע מלבצע פעולות רפואיות שונות הנדרשות במצב דברים זה – הוא לא ביצע מעקב אחר מצבה על ידי מדידות לחץ דם ודופק לעיתים קרובות; לא הרכיב לד.ד עירוי כנדרש במקרה של דימום לאחר לידה, לא ביצע ספירת דם ובדיקת מנגנון קרישה, ולא העניק לד.ד טיפול תרופתי או כירורגי לעצירת הדימום.

הנאשם המליץ לד.ד להתפנות לבית החולים "הלל יפה" ולא לבית החולים "לניאדו", על אף שהאחרון קרוב יותר אל המתחם הלא מוכר. הנאשם אף ביקש מד.ד ומבעלה כי לא ימסרו לבית החולים שילדה במתחם הלא מוכר, אלא אצל חברים, וכן שיימנעו מלהזכיר את שמו. הוא אף סירב להזמין למתחם אמבולנס, ושלח את ד.ד ובעלה לדרכם עם התינוקת שזה עתה נולדה. ד.ד ציינה כי אין היא יכולה לאחוז בתינוקת, ועל כן תומכת לידה נסעה עם בני הזוג אל בית החולים "הלל יפה". עם הגיעם לבית החולים, מסרה תומכת הלידה את התינוקת לד.ד ובעלה, ועזבה את המקום.

הנאשם נמנע מללוות את ד.ד אל בית החולים ולבצע העברה מסודרת של ד.ד מהצוות המיילד אל צוות בית החולים (בניגוד להוראות סעיף 5.4.2 בחוזר).

בכלל זה נמנע מליידע את בית החולים על הגעתה של יולדת שאובחנה על ידו עם קרע ברחם או למסור פרטים הקשורים ליולדת, להיריון או למהלך הלידה, על מנת שהצוות הרפואי בבית החולים יהיה ערוך למתן טיפול מיידי (בניגוד להוראות סעיפים 5.4.3 ו-5.4.5 בחוזר); כן נמנע מלצייד את ד.ד במכתב המסכם את פרטי לידתה, או בטופס "העברת יולדת מלידת בית לבית חולים" (בניגוד להוראות החוזר ונספחיו).

במעשיו נתן טיפול רפואי בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו לחבלה. בכך שהורה לבני הזוג למסור מידע שקרי לבית החולים, כמו גם הסתרת מעורבותו בלידה, עשה הנאשם דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי עתידי נגדו, לרבות הליך חקירה, במטרה להסתיר זהותו בפני רשויות משרד הבריאות ומשטרת ישראל, ומתוך כוונה למנוע חקירה והליך משמעתי ו/או פלילי בגין מעשיו.

בגין מעשיו אלה מואשם הנאשם בעבירות של טיפול רפואי רשלני, לפי סעיף 338(א)(7) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 רישא בחוק העונשין.

בהמשך לאירוע הלידה של ד.ד, ביום 20.6.18 הוציאה רופאת מחוז מרכז מטעם משרד הבריאות צו הפסקה מינהלי כנגד המתחם הלא מוכר. במסגרת הצו הורתה ד"ר חבקין על הפסקת כל פעילות מיילדותית במתחם, על איסור קבלת נשים יולדות במקום ואיסור מתן כל טיפול רפואי בקשר ללידה במקום.

ביום 5.7.18 הורה פרופ' איתמר גרוטו, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, על הגבלת עיסוקו של הנאשם כרופא מיילד עד ליום 5.1.19. במסגרת צו הגבלת העיסוק הורה פרופ' גרוטו כי הנאשם יוכל לעסוק כרופא וכמיילד רק במוסד רפואי מוכר ובפיקוח רופא בכיר; על הנאשם הוטל להעביר לפרופ' גרוטו את פרטי מקום עבודתו במוסד רפואי מוכר ואת שמו של הרופא הבכיר המפקח על עבודתו.

ביום 9.8.18 במסגרת ערעור שהגיש הנאשם על החלטת פרופ' גרוטו, קיצר בית המשפט המחוזי בירושלים את תקופת הגבלת העיסוק לשלושה חודשים.

צו הגבלת העיסוק הוארך, וביום 13.11.18 התלה מנכ"ל משרד הבריאות את רישיונו המקצועי של הנאשם, כך שלא יוכל לעסוק ברפואה כלל למשך 6 חודשים, קרי עד ליום 13.5.19.

ביום 10.12.18 במסגרת ערעור שהגיש הנאשם על התליית רישיונו, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי יימנע מהנאשם "כל עיסוק בלידות ויולדות המצויות בהיריון". עוד קבע בית המשפט, כי הנאשם יוכל לעבוד כרופא כללי או כמומחה בגניקולוגיה, ובלבד שעבודה זו תעשה במוסד רפואי מוכר, וכי ייאסר עליו טיפול בנשים הנמצאות בהיריון, וממילא בנשים העתידות ללדת. בקשה לעיון חוזר שהגיש הנאשם נדחתה.

ב-17.3.19 נדחה הערעור גופו, בכפוף לכך שפעילותו של הנאשם תוגבל עד תום תקופת ההחלטה אך לעיסוק במיילדות, למעט במוסד רפואי מוכר ותחת פיקוח. עוד נקבע, כי הנאשם רשאי לעסוק ברפואה כללית וברפואת נשים, למעט טיפול באישה הרה החל מהשבוע ה-34 להריונה.

בקשת רשות ערעור שנידונה בבית המשפט העליון במסגרת רע"א 2755/19, השיבה את החלטת מנכ"ל משרד הבריאות על כנה.

ביום 13.5.19 הורה מנכ"ל משרד הבריאות, על הארכת התליית רישיונו של הנאשם לעסוק ברפואה עד ליום 13.5.20.

ביום 21.7.19 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את ערעור הנאשם על החלטה זו. בקשת רשות ערעור שהוגשה, נדחתה אף היא במסגרת רע"א 5254/19.

ביום 12.5.20 הורה מנכ"ל משרד הבריאות על התליית רישיונו של הנאשם עד ליום 20.6.20. הנאשם ערער על החלטה זו ובהמלצת בית המשפט שדן בערעור, חזר בו.

ביום 17.6.20 הורה מנכ"ל משרד הבריאות על התליית רישיון הנאשם מלעסוק ברפואה עד לסיום ההליך המשמעתי בעניינו. ערעור שהגיש הנאשם על החלטה זו נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר דחה את הערעור והותיר את החלטת מנכ"ל משרד הבריאות על כנה.

מעובדות האישום השני עולה כי חרף צו ההפסקה המינהלי ובניגוד לאמור בו, בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, עד ליום 13.2.19, המשיך הנאשם להפעיל את המתחם הלא מוכר וכן המשיך להפעיל בו פעילות מיילדותית, קיבל נשים יולדות במקום והמשיך לתת במתחם טיפול רפואי בקשר ללידה. הנאשם המשיך לעסוק כרופא וכמיילד והמשיך לעסוק ברפואה בניגוד להוראות הצו, פעל בניגוד לאמור בצו ולא העביר למשרד הבריאות את פרטי המוסד הרפואי המוכר בו אמור היה לעבוד תחת פיקוח רופא בכיר או את שמו של הרופא הבכיר. הוא המשיך לטפל בנשים כמיילד וכרופא שלא במוסד רפואי מוכר וללא פיקוח רופא בכיר.

בניגוד לצו ההפסקה המינהלי וצו הגבלת העיסוק, קיבל הנאשם ביום 17.7.18 את א.א למתחם הלא מוכר לצורך ביצוע לידה. הנאשם היה מודע כי בעניינה של א.א התווית נגד לביצוע לידת בית בשל היותה יולדת בסיכון גבוה, שכן בעברה שני ניתוחים קיסריים, בניגוד להוראות סעיף 3.4.2 בחוזר.

הנאשם היה שותף למהלך הלידה של א.א במתחם וביצע בה פעולות רפואיות כרופא וכמיילד. בין היתר, הוא קיבל את א.א ללידה במקום, ביצע לה מוניטור, הבחין כי לא.א צירים, קבע את פתיחת צוואר הרחם בה הייתה מצויה, ואף ביצע חיתוך של חבל הטבור. הנאשם העביר את א.א אל המיטה לצורך הוצאת השיליה ולביצוע תפירת קרעים בעריה.

הנאשם נתן לא.א ולילודה טיפול רפואי בדרך נמהרת או רשלנית שהיה בה כדי לסכן את חייה של הילודה או לגרום לה לחבלה, כשבהמשך לכל האמור לעיל, לאחר הלידה ואף שהיה מודע להתדרדרות מצב התינוקת שנולדה, נמנע מליתן טיפול רפואי לילודה שנולדה עם מקוניום סמיך. הוא מסר לא.א, לבעלה ולאמה, כי מצבה של הילודה שפיר, וזאת על אף תלונותיהם החוזרות ונשנות באשר לקשיי נשימה מצד הילודה, ועל אף העובדה כי מצוקה נשימתית מצוינת בחוזר כמחייבת העברה מיידית של היילוד לבית החולים; הנאשם נמנע מלהזמין רופא ילדים לאחר לידה עם מקוניום סמיך, ונמנע מהשגחה צמודה הנדרשת לילודים שנולדו עם מקוניום; בשל חששו שיוודע לרשויות על אי ציותו לצווים שהוצאו כנגד המתחם וכנגדו, נמנע הנאשם מלהזמין אמבולנס למתחם הלא מוכר ושלח את א.א ובני משפחתה לבית החולים ברכב פרטי, מבלי שליווה את א.א לבית החולים ומבלי שצייד אותה במכתב המסכם את מהלך לידה, ואת מצבה של הילודה במהלך 10 השעות שאחרי הלידה, במהלכן שהו האם ובתה במתחם, או בטופס "העברת יולדת מלידת בית לבית החולים" בהתאם לאמור בחוזר. הנאשם נמנע מליידע את בית החולים בדבר הגעתן של יולדת וילודה במצב מצוקה, או למסור פרטים הקשורים ליולדת, להיריון, למהלך הלידה ולילודה על מנת שהצוות הרפואי בבית החולים יהיה ערוך למתן טיפול מיידי, ולא ייאלץ לגשש ולהמתין לתוצאות בדיקות כדי לנסות ולאתר את הסיבה למצבה של הילודה, ומבלי שסיפק כל טיפול רפואי ראשוני לילודה.

הנאשם אף ביקש מא.א ובני משפחתה שלא ימסרו בבית החולים את שמו ואת מקום הלידה.

בהמשך נפטרה התינוקת.

בגין מעשים אלו מואשם הנאשם בעבירות של טיפול רפואי רשלני, לפי סעיף 338(א)(7) בחוק העונשין, הפרת הוראה חוקית (ריבוי עבירות), לפי סעיף 287(א) בחוק העונשין ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 רישא בחוק.

מעובדות האישום השלישי עולה כי בניגוד לצו ההפסקה המנהלי וצו הגבלת העיסוק, קיבל הנאשם ביום 5.8.18 את ב.ב לטיפול רפואי במתחם הלא מוכר. הנאשם ביצע בה בדיקות גניקולוגיות ואף רשם לה מרשם לתרופות.

כן קיבל הנאשם בניגוד לצו ההפסקה המנהלי וצו הגבלת העיסוק, ביום 13.9.18 את ג.ג למתחם הלא מוכר לצורך ביצוע הפסקת היריון יזומה. הנאשם היה מודע לכך שג.ג לא קיבלה אישור כדין מוועדה של משרד הבריאות להפסקת היריון, כי פנתה אליו משום שההיריון לא היה רצוי, והיה מודע לכך שהוא מבצע הפסקת היריון בניגוד לחוק. לאחר ביצוע הפסקת ההיריון התקין הנאשם לג.ג התקן תוך רחמי. בהמשך פנתה ג.ג לבית החולים "הלל יפה" עקב כאבי בטן, דימומים והפרשות מוגלתיות, אז סיפרה כי עברה הפסקת היריון על ידי הנאשם במתחם הלא מוכר.

ב-2.10.18 ניהלה ג.ג שיחת טלפון עם הנאשם ודיווחה לו על פנייתה לבית החולים. הנאשם, אשר חשש כי יוודע לרשויות על אי ציותו לצווים שהוצאו כנגד המתחם וכנגדו, וכדי למנוע ולהכשיל חקירה פלילית עתידית בעניינו, ביקש והנחה את ג.ג לדווח בעתיד בכזב כי לא נעשתה הפסקת היריון אלא שלכאורה ההיריון היה בלתי תקין. כן הנחה אותה שלא תמסור שההיריון היה בלתי רצוי.

בגין מעשיו אלו מיוחסות לנאשם עבירות של הפרת הוראה חוקית (ריבוי עבירות), לפי סעיף 287(א) בחוק העונשין, איסור הפסקת היריון, לפי סעיף 314 בחוק העונשין והדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) רישא בחוק.

מעובדות האישום הרביעי עולה כי ביום 3.2.19, במסגרת החקירה כנגד הנאשם ובניסיון לבדוק אם הוא ממשיך להפר את הצווים שניתנו נגדו וממשיך לבצע עבירות, התקשרה לנאשם שוטרת בשם יסמין סביון חמיאל, והציגה עצמה כסביון, המצויה בתחילת הריונה השני ומבקשת להגיע למתחם הלא מוכר לשם התרשמות, ולידה כשיגיע מועדה. לאחר תכתובת בנושא, במסגרתה העביר הנאשם מסמך "חבילת לידה – ג'הארה דולה" ובו פירוט השירות המוצע על ידו במתחם ועלותו, הביעה השוטרת רצונה לקיים פגישה לשם התרשמות מהמתחם. הנאשם קבע עם סביון, שהתייצבה עם שוטר שהציג עצמו כבן זוגה, פגישה לשם התרשמות מהמתחם, וכן הציע לה שירותי פיקוח בזיקה להיריון וללידה.

ביום 13.2.19 הגיע הזוג אל המתחם ופגש בנאשם ובאשתו. במהלך הפגישה שוחחו הזוג, הנאשם ואשתו אודות עברה המיילדותי של סביון, על הפעילות במתחם הלא מוכר ועל חבילת הלידה המוצעת, הכוללת מעקב היריון אשר יכול לבוא במקום המעקב בקופת החולים.

במהלך הפגישה ציין הנאשם בפני הזוג, כי אם בסיום הלידה יהיה צורך בביצוע תפירה, הם יגנו עליו ולא יגידו שילדו במקום.

בסיום הפגישה שאל הנאשם את סביון אם ביצעה בדיקת אולטרסאונד. משהשיבה בשלילה ותוך כדי סיור במרפאת הנאשם הממוקמת במתחם, הציע לה הנאשם לבצע בדיקת אולטרסאונד על מנת לבדוק את גיל ההיריון. סביון ציינה כי היא סובלת מהפרשות מוזרות והנאשם הציע לבחון אם ההיריון תקין באמצעות בדיקת האולטרסאונד. סביון נשכבה על מיטת הטיפולים ואף הרימה את חולצתה על מנת שהנאשם יבצע את הבדיקה אולם הבדיקה לא בוצעה משום שסביון ביקשה לדחותה.

נוכח מעשיו אלה מיוחסות לנאשם עבירות של ניסיון להפרת הוראה חוקית (ריבוי עבירות), לפי סעיף 287(א) יחד עם סעיף 25 בחוק העונשין ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 בחוק.

בחודש נובמבר 20' הוגש כנגד הנאשם כתב אישום נוסף, אשר בהסכמת הצדדים צורף לכתב האישום המתוקן כאישום חמישי. מאישום זה עולה כי חרף צו ההפסקה המנהלי ובניגוד לאמור בו, ביום 25.9.20 התקבלה ז.ז במתחם הלא מוכר במטרה לבצע לידה. זאת, חרף קיומה של התווית נגד לביצוע לידת בית בעניינה, בשל היות העובר במצג עכוז, העובדה כי היולדת ילדה בעברה בניתוח קיסרי, ואובחנה כנשאית חיידק GBS. במסגרת שהותה במתחם הלא מוכר ועל אף החלטות מנכ"לי משרד הבריאות במסגרתן הותלה רישיון הנאשם לעסוק ברפואה, סיפק הנאשם לז.ז בשני מועדים תרופות אנטיביוטיות.

בגין מעשיו אלה מיוחס לו ריבוי עבירות של הפרת הוראה חוקית, בניגוד לסעיף 287(א) בחוק העונשין.

תשובותיו הפרטניות של הנאשם באשר לכל אחד מהאישומים תצויינה בפרקים הדנים בכל אישום בנפרד.

מעמד חוזר מנהל רפואה

כאמור בפתח הדברים, בין הצדדים ניטש ויכוח באשר למעמדו של חוזר מנהל רפואה, והשאלה האם הוא מהווה חוזר המחייב את הרופאים לפעול בהתאם להנחיותיו.

לפיכך, טרם התייחסות לאישומים לגופם אני מוצאת להתייחס תחילה לסוגיה זו ולבחון האם מדובר בחוזר מחייב, כטענת המאשימה, שמא הנחייה שאינה מחייבת, כטענת ההגנה.

נפתח בחוזר עצמו. חוזר מינהל רפואה מס' 17/2012 מיום 24.5.12 בנושא לידות בית (ת/84), נחתם על ידי ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות, והוא ממוען למנהלי בתי החולים ובעלי תפקידים נוספים בבתי החולים, ליו"ר ארגון המיילדות בישראל, יו"ר ההסתדרות הרפואית, וגורמים מרובים נוספים. מצוין בו כי משרד הבריאות מכבד את זכותה של כל אישה לבחור היכן ללדת, אך כאחראי על בריאות הציבור הוא רואה חובה מקצועית ומוסרית להדגיש כי לידות בחדרי לידה מוכרים ומורשים בטוחות ליולדת ולילוד.

צוין כי ההנחיות מאזנות בין חופש הבחירה של היולדת לבין הצורך לשמור על בטיחות היולדת והילוד. כן הובהר כי על פי פקודת המיילדות 1929 (להלן: "פקודת המיילדות") ופקודת הרופאים (נוסח חדש) תשל"ז – 1976 (להלן: "פקודת הרופאים"), רשאים מיילדת מוסמכת או רופא לקבל לידות בית בבית היולדת (ההבחנה המגדרית במקור, ומסיבה זו יכונו בעלי מקצועות אלו כך גם במסגרת הכרעת הדין).

עסקינן בהנחייה מפורטת ומרובת פרטים, ולפיכך יפורטו הכללים הרלוונטיים לענייננו בלבד.

בחוזר הובהר כי חל איסור על הפעלת מקום המיועד לקבל לידות שאינו מוסד רפואי מורשה.

סעיף 2 מגדיר תנאים הכרחיים לביצוע לידות בית, אשר רק בהתקיימם מותר לתכנן מראש ולבצע לידות בית. בין היתר נדרש כי ההיריון יהא עם עובר במצג ראש, כי קיים תיעוד מעקב ההיריון ועוד. כן נדרש לקבל הסכמה מדעת בכתב של היולדת על גבי טופס המצורף לחוזר. הטופס כולל פרטים לגבי ההסבר ליולדת, וטופס תיעוד הלידה הכולל פרטים בדבר מי השפיר, תרופות שניתנו, שעת הלידה, אומדן גופני של היילוד ועוד.

בסעיף 3 מצוינות התוויות הנגד לביצוע לידת בית, אשר חלק ניכר מהמחלוקת בין הצדדים שבפניי עוסק בהן. בין היתר מצוין כי אין לקבל לידת בית אם קיימת צלקת ניתוחית ברחם כתוצאה, בין היתר, מניתוח קיסרי. כן מפורטות בעיות שונות בהיריון הנוכחי אשר ככל שהן קיימות אין לבצע לידת בית.

נקבע כי יש לתעד את לידות הבית ובכללן את הסימנים החיוניים ואת ממצאי הבדיקות, כמו גם את מהלך הלידה.

יש לכבד מיידית כל בקשה של יולדת לעבור לבית החולים בכל שלב, ובמקרים מסוימים יש להורות להעביר את היולדת לבית החולים ולהבהיר לה כי עליה להתפנות בהקדם (בין היתר, לענייננו – כאשר יש מים מקוניאלים בשלב ראשון של הלידה, כאשר קיימת מצוקה נשימתית לאחר הלידה, ועוד).

אופן העברת היולדת – באמבולנס או ברכב אחר, ייקבע על ידי המיילדת או הרופא, וההעברה תלווה תמיד על ידי המיילדת או הרופא.

על המיילדת או הרופא להודיע לבית החולים על העברת היולדת ולמסור מידע רפואי רלבנטי. בכלל זה יש למסור טופס של העברת היולדת המצורף להנחייה, ובו נדרש לפרט גם את סיבת ההפנייה.

כאמור, המאשימה טענה כי החוזר הוא בעל תוקף מחייב החל מיום פרסומו, ביחס לכל לידה המתקיימת על ידי כל איש מקצוע רפואי מחוץ לבית חולים. נטען כי גם בית המשפט העליון הבהיר את הדבר בהליכים שונים, חלקם עוסקים ישירות או בעקיפין בנאשם שבפניי, כדוגמת דנג"צ 5120/18 נשים קוראות ללדת ואח' נ' מדינת ישראל ואח', ניתן ביום 21.7.21 (פורסם בנבו) (להלן: "הדנג"ץ"), וכן עת"מ 47999-03-21 טלי הלוי נ' משרד הבריאות, ניתן ביום 8.4.21 (פורסם בנבו) (להלן:"עת"מ טלי הלוי").

מנגד, לטענת ההגנה החוזר מהווה לכל היותר הנחייה מינהלית, ולא הוראה נורמטיבית המחייבת כל רופא. לשיטתה, החוזר לא נקבע בחוק ולא מכח חוק. משרד הבריאות אמנם רשאי להגדיר סטנדרט מקצועי, והחוזר אכן מהווה אמת מידה לסטנדרט ההתנהגות המצופה או מלמד על חובת הזהירות הנדרשת, וחריגה ממנו עלולה להוות עילה לנקיטה בהליך משמעתי או נזיקי. אך הוא אינו דין מחייב אשר חריגה ממנו מהווה כשלעצמה עבירת רשלנות לפי חוק העונשין, ולא ניתן להעמיד אדם לדין בגין חריגה מהנחיות מנהליות.

הנאשם טען שוב ושוב בחקירותיו השונות (למשל ת/38) ובעדותו בפניי, כי ההנחיות אינן מקור נורמטיבי והן לא באו להחליף את שיקול הדעת הרפואי. הוא הבהיר כי לפיכך לא הפעיל את מרכז הלידה בהתאם לחוזר, משלשיטתו מדובר בקובץ המלצות ללא תוקף מחייב (עמ' 641 ש' 18 – 19).

כאן המקום לציין כי לאורך כל ההליך – החל משלב החקירה, ואף לאחר הגשת כתב האישום ובמהלך ניהול התיק, נקט הנאשם במהלכים משפטיים, באופן ישיר ועקיף, וכך גם עשו אחרים, על מנת לנסות לשנות את המצב המשפטי בכל הנוגע ללידות הבית. בכלל זה נתקפו שאלת מעמד החוזר, והגדרתו של טיפול רפואי. עיקרי הליכים אלו וקביעותיהם יפורטו להלן:

במסגרת בג"צ 3383/20 נועה מימן ואח' נ' ראש מנהל רפואה במשרד הבריאות ואח', ניתן ביום 24.2.22 (פורסם בנבו) (להלן: "עניין מימן"), בו יצג את העותרות ב"כ הנאשם, התבקש לבטל את החוזר האמור. בית המשפט העליון דחה את העתירה, בציינו כי העתירה ממוקדת בסעיף 3 לחוזר, הקובע ״התוויות נגד לביצוע לידת בית״, קרי את רשימת המצבים בהם על רופא או מיילדת לא לקבל לידת בית. צוין כי העותרות ילדו בעבר בניתוח קיסרי ומעוניינות ללדת כעת בביתן בנוכחות רופא, חרף אי-עמידתן בתנאי החוזר, כשהן מבהירות כי הן מודעות לסיכון הקיים בכך, ומעוניינות לקחת סיכון זה, תוך הקטנתו באמצעות נוכחות רופא בלידה.

בית המשפט העליון קבע כי אין בעתירה כדי לשנות מהחלטות קודמות אשר ניתנו על ידו בסוגיה זו במספר הזדמנויות. עם זאת, הוטעם כי –

"כפי שמצוין מפורשות בעתירה, העותרות אינן מבקשות לחלוק בגדרה על העמדה הרפואית והמדעית אשר מצויה בבסיס התוויות הנגד בחוזר, דהיינו, על הסיכונים הכרוכים בלידת בית באחד מהמצבים המפורטים בהתוויות הנגד".

כן צוין כי מדובר –

"בהנחיה רגולטורית הקובעת סטנדרט ראוי להתנהלותם של גורמי המקצוע בלידת בית"

וכי –

"עצם הטלת הסנקציה כלפי הרופאים אשר מפרים את החוזר נעשה מכוח הפקודה ובהתאם לה ולא מכוח החוזר עצמו".

בית המשפט העליון קבע עוד כי הגדרה מהם מצבים בהם קיים סיכון בלתי סביר מבחינה רפואית לבצע לידת בית, מצויה בסמכות משרד הבריאות, כחלק מאחריותו לפקח על פעילות העוסקים במקצועות הרפואה ולהנחותם.

עם זאת, השופט גרוסקופף הטעים:

"עניינה של עתירה זו שונה בתכלית. כאמור, ההתוויות שקבע משרד הבריאות בחוזר לידות בית משקפות עמדה רפואית בדבר הפרקטיקה הראויה, ולא פרשנות משפטית של דבר חקיקה" (כל ההדגשות בהכרעת הדין – שלי).

בעת"מ טלי הלוי נידונה בקשת אשת הנאשם, מיילדת במקצועה, אשר עמדה לדין משמעתי עקב אירוע אחר שהתרחש במתחם הלידה, לעכב עונש התלייה שהוטל עליה.

טענותיה למעשה דומות עד זהות לטענות הנאשם שבפניי, הן באשר לזכות הבחירה של היולדות, והן באשר להעדר תוקף מחייב לחוזר המנכ"ל. בית המשפט קבע באשר לחוזר –

"אפילו יונח כי החוזר אינו מחייב את המבקשת (ולמען הסר ספק אין בדבריי להוות אמירה שכזאת), מכל מקום – יכול הוא ללמד על סטנדרט מקצועי מצופה".

במסגרת בג"צ 8188/22 פרידמן ואח' נ' ר' מנהל רפואה במשרד הבריאות ואח', ניתן ביום 18.12.22 (פורסם בנבו), התבקש להצהיר כי רופאים ומיילדות שאינם מקיימים את הוראות החוזר אינם מפרים את ס' 41 בפקודת הרופאים, ולא יינקטו כנגדם הליכים משמעתיים. אף באותו עניין העותרים היו נשים שילדו בעבר בניתוח קיסרי ובני זוגן, אשר ביקשו לאפשר להן ללדת לידת בית. נטען כי החוזר, שאינו מכוח הסמכה מפורשת בחוק, פוגע בזכויותיהן החוקתיות. בית המשפט העליון פסק כי בעניין מימן נקבע כי גם אם נפגעת זכות הנשים לאוטונומיה, הרי שזאת משיקולים רפואיים, וכי הן אינן זכאיות לקבלת טיפול רפואי בניגוד להנחיות משרד הבריאות.

בבג"צ 7882/18, ג'הארה דולה וד"ר אילן הלוי נ' שר הבריאות ואח', ניתן ביום 28.5.19 (פורסם בנבו) (להלן: "בג"ץ 7882/18"), צוין כי העותרות מיקדו טענותיהן במישור הסמכות, ולא טענו כי ההתוויות שנקבעו חורגות מסטנדרט רפואי ראוי, אלא טענו כי ראוי לרופא להפעיל שיקול דעת רפואי בכל מקרה ומקרה.

במסגרת עש"א 16973-09-15 (מחוזי ירושלים) שיפטן נ' השופט סטרשנוב, ניתן ביום 11.8.16 (לא פורסם), נידון ערעור אותו הגיש רופא כנגד החלטה שניתנה בעניינו על ידי ועדה של משרד הבריאות, אף היא על רקע ניהול לידת בית בניגוד לחוזר.

צוין גם באותו עניין כי המערער היה מודע להנחיות, התנגד להן, וטען כי מקור ההנחיות בשיקולים זרים ובמדיניות של משרד הבריאות נגד לידות בית באופן הפוגע בזכויותיהן הבסיסיות של יולדות. הועדה השיבה כי לא ניתן לקבל מצב בו יעשה כל רופא דין לעצמו.

בית המשפט הבהיר כי שאלת תוקפו של החוזר אינה רלוונטית, שכן החוזר למעשה מהווה בסיס לבחינת התנהגותו של הרופא, ולמידת הסטנדרטים לאורם על רופאים ומיילדות לפעול במסגרת לידות הבית.

עוד יצויין כי במסגרת טעוני הצדדים בסוגיה, הפנתה ההגנה להליך בו נקבע כי חוזר (אחר) הוא בגדר הנחייה מנהלית, וכי זו אף הייתה עמדת המדינה באותו ענין.

כך, בעת"מ (י-ם) 34018-11-13, עמותת הרופאים לטיפולים אסתטיים בישראל ואח' נ' משרד הבריאות ראש מינהל הרפואה, ניתן ביום 13.7.15 (פורסם בנבו) (להלן: "עמותת הרופאים"), טענו רופאים כי חוזר מינהל הרפואה 35/2013 בעניין "הזרקת בוטוקס על ידי רופאי שינים", שפרסם ראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות, בו נקבע כי רופאי שיניים רשאים להזריק בוטוקס רק אם הדבר נעשה במסגרת טיפול שיניים, פורסם בחוסר סמכות.

המדינה טענה מנגד כי החוזר פורסם בהנחייתו ובאישורו של מנכ"ל משרד הבריאות, על-פי נוהג בגדרו מפרסם ראש מינהל הרפואה חוזרים ונהלים שונים העוסקים בפעילות רפואית ובדרישות מקצועיות.

המדינה הבהירה כי החוזר אך מפרש את הדין הקיים ואינו קובע כללי התנהגות חדשים, ומהווה למעשה הנחייה מינהלית שמטרתה להבהיר את עמדת משרד הבריאות בסוגיה, על מנת שהציבור הרלבנטי ידע כיצד עליו לפעול. צוין כי משרד הבריאות מיישם את סמכותו באמצעות חוזרי מינהל הרפואה, וכי ככל שרופאי שיניים ימשיכו לבצע פעולות האסורות לשיטת משרד הבריאות לביצוע על ידם, יינקטו נגדם הליכים משמעתיים לפי פקודת רופאי השיניים, ללא קשר לפרסום החוזר.

בית המשפט דן בשאלת תוקפו ומעמדו הנורמטיבי של החוזר, ציין כי לעמדת המדינה עצמה, החוזר הוא מסמך המבהיר את עמדתה בלבד, אינו קובע את המותר או האסור לרופאי השיניים, ואינו מהווה החלטה בעניין, אלא הוא בבחינת הודעה אותה פרסם משרד הבריאות לציבור רופאי השיניים אודות המצב הסטטוטורי הקיים, ומהווה לפיכך הבהרת המצב החוקי, ותו לא.

נקבע כי מדובר למעשה בפרשנות משרד הבריאות לדין הרלבנטי, ולעמדת משרד הבריאות ככל שרופאי השיניים לא ינהגו בהתאם להוראות החוזר ניתן יהא לנקוט אמצעי משמעת בהם ניתן היה לנקוט אף אלמלא פורסם החוזר.

משכך, גם לשיטת משרד הבריאות אין לפרסום החוזר משמעות אופרטיבית עצמאית. בפסק הדין אף צוין בבחינת למעלה מן הצורך, כי ספק אם החוזר מהווה הנחייה מינהלית.

גם בבג"צ 1405/14, שמואל סלוין ואח' נ' המשנה למנכ"ל משרד הבריאות ואח', ניתן ביום 7.8.14 (פורסם בנבו), נידון איסור אותו הטיל משרד הבריאות על רופא. בית המשפט העליון ציין בעניינו כי –

"מעמדם של חוזרי מנכ"ל וההודעה ליצרנים לא הובהר די צרכו (ראו והשוו: עניין פלוני). עם זאת, משאין אנו קובעים מסמרות לגבי שאלת הפרתם על ידי העותר בהליך זה, אין צורך להכריע בכך. ..".

אף אמירה זו מלמדת כי חוזרי המנכ"ל אינם מהווים בהכרח חוזרים מחייבים.

עוד יאמר, כי בהתאם לספרות ולפסיקה, הנחיות מינהליות הן "הוראות המגדירות את נהלי העבודה של הרשות ואת העקרונות שצריכים להנחות אותה בהפעלת שיקול דעתה" (דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי, כרך א', 228 (2010)). הובהר כי מותר לרשות מינהלית לקבוע הנחיות שידריכו אותה במילוי תפקידה, ולהסתמך על הנחיות אלה בבואה לדון במקרה מסוים.

לשם הכרעה בשאלת מעמדו של החוזר, אני מוצאת להתייחס גם לראיות שבאו בפניי במסגרת תיק זה.

כך, פרופ' אריה הרמן, מומחה המאשימה, מומחה במיילדות וגניקולוגיה, מנהל מחלקת נשים ויולדות במרכז הרפואי "שמיר", ציין בחוות דעתו (ת/71-ת/72), כי נושא לידות הבית מוסדר על ידי משרד הבריאות בנהלים. הוא הבהיר כי סעיפי הנוהל נבחנו היטב, במטרה לשמור על האיזון בין הרצון שלא לפגוע בזכויות יולדת הבוחרת ללדת בלידת בית בליווי גורם רפואי מורשה, אל מול חובת מערכת הבריאות לדאוג לבריאות היולדת ופרי בטנה באמצעות הגבלות והנחיות.

בחוות הדעת הוטעם כי משרד הבריאות הוא האחראי על בריאות הציבור במדינה, וכי לנהלים ולחוזרים המופצים על ידו מצטרפות הנחיות קליניות של האיגוד, המציבים יחדיו סטנדרט רפואי נדרש במצבים שונים.

פרופ' הרמן אמנם הבהיר כי הוא פוסל את גישת הנאשם לפיה חוזרי משרד הבריאות מהווים המלצה בלבד ושלל את הטענה כי יש להפעיל שיקול דעת, ואולם למעשה גם הוא גילה דעתו כי ניתן לסטות מהנחיות אלו, לדבריו במשורה ומנימוקים כבדי משקל, ולא כשיטה.

פרופ' הרמן הבהיר כי במצבים ספציפיים, אם נבדקת רמת הסיכון, הטיפול המותאם לאישה, הדברים מבוררים ומתועדים, והרופא מקבל לידת בית – " ומשכנע מבחינה מקצועית שאתה צודק אף אחד לא יכול לעשות לך כלום כי אתה עומד על הרגליים" (עמ' 522-523). כן העיד כי לא היה כותב חוות דעת כפי שכתב בעניינו של הנאשם, ביחס לכל רופא שהסכים לקבל לידת בית בניגוד להתוויות החוזר, שכן הדבר תלוי נסיבות ויש לבחון כל מקרה לגופו.

בהמשך ייבחן החוזר לגופו והסיכונים עליהם הוא מתריע, ואולם בשלב זה, כאמור, נמצא הפתח גם בחוות דעתו של פרופ' הרמן, לסטות מהחוזר, כשדומה כי פרופ' הרמן והנאשם חלוקים בדעתם באשר למידת הסטייה מהחוזר ותדירותה.

כן יובהר, כי בחינת הפרוטוקולים השונים במסגרת הבירורים שנערכו לנאשם במשרד הבריאות, מלמדת אף היא כי הובהר לנאשם, נוכח טענותיו כי ההנחיות אינן מחייבות, כי הועדה בוחנת לא רק את התנהלותו בניגוד לחוזר אלא גם אם פעל תוך רשלנות חמורה או פלילית (ר' ת/100, תמלול שיחת הבהרה בעניינה של ד.ד).

לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים ואת הפסיקה המפורטת לעיל, באתי לכלל מסקנה כי לצד סמכות משרד הבריאות להנחות רופאים ולפקח על פעילותם, כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון, יש לבחון אם ההנחייה מהווה הוראה מחייבת ממנה לא ניתן לסטות ואשר עצם הפרתה מהווה עבירה, שמא יש לבחון אם עצם ביצועו של מעשה פרטני מהווה עבירה.

בהתחשב בפסיקה שלעיל ובעדויות אשר באו בפניי, ובכללן עדות מומחה התביעה כאמור, סבורתני כי אין לראות בהנחיות החוזר משום הנחיות מחייבות מהן לא ניתן לסטות לעולם, ואשר עצם הפרתן מהווה רשלנות או מעשה פלילי.

יש לראות בחוזר כמפרש את הדין הקיים, כמתווה כללי התנהגות וכמבהיר את עמדת משרד הבריאות והמומחים בתחום, כפי שהובהר בעניין עמותת הרופאים. ואולם, הפרת החוזר כשלעצמה אינה מהווה עבירה או מעשה רשלנות. יש לבחון כל מקרה לגופו, לרבות בהתאם לאמות המידה הרפואיות המותוות גם בחוזר, על מנת לקבוע אם בוצע מעשה רשלני, אם לאו.

מובהר לפיכך כבר עתה, כי אין במסקנה לפיה החוזר עצמו אינו מחייב, כדי למנוע בחינה מהותית של ההנחיות ושל העומד בבסיסן, לשם בחינת הטענות בדבר התרשלות הנאשם. שכן כפי שמסכימה גם ההגנה – ההנחיות מהוות אמת מידה לסטנדרט מקצועי ראוי.

אקדים בסוגיה זו את המאוחר, ואציין כי אליבא דכל הרופאים שהופיעו בפניי )למעט הנאשם) – קבלת לידת בית בניגוד להתווית הנגד היא על פניו מעשה שיש בו משום סיכון היולדת ועוברה, סיכון אשר רופא סביר לא ייקח על עצמו.

נבחן עתה את כל אחד מהאישומים בהם הואשם הנאשם.

אישום ראשון

נטען כאמור כי ביום 18.6.18, קיבל הנאשם את ד.ד (להלן:"ד' "), במטרה לבצע לידה טבעית תחת השגחתו וטיפולו, במתחם הלא מוכר, ביודעו כי ד' ילדה בעברה שני ילדים בניתוח קיסרי, וכי קיימת בעניינה התווית נגד ללידת בית, על פי הוראות החוזר.

ד' חתמה בפני הנאשם על טופס הסכמה מדעת במסגרתו פורטו סיכונים העלולים לקרות בלידה מחוץ לבית החולים, וכן צוינו הסיכונים האפשריים בניסיון לידה לאחר ניתוח קיסרי, ובהם קרע ברחם. בטופס לא צוין שיעור הסיכון לקרע ברחם, וכי שיעור הסיכון גבוה יותר שעה שמדובר בלידה לאחר שני ניתוחים קיסריים.

נטען כי במהלך הלידה ואחריה נתן הנאשם לד' טיפול רפואי בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן אותה או לגרום לה לחבלה. בין היתר ביצע הנאשם פעולה על שם "קריסטלר", במסגרתה מופעל לחץ בדרגות שונות על קרקעית הרחם, על אף קיומה של הוראת נגד מוחלטת לבצע פעולה זו בלידה לאחר ניתוח קיסרי.

במהלך הלידה ביקשה ד' להתפנות לבית החולים, אולם הנאשם טען בפניה כי בשלב זה אין טעם להתפנות לבית החולים, בניגוד להוראות החוזר, הקובעות כי "יש לכבד מיידית כל בקשה של יולדת לעבור לבית חולים, בכל שלב בלידה".

כשבסיום הלידה התחוור לנאשם כי נוצר קרע ברחמה של ד', הוא נמנע מלבצע פעולות רפואיות הנדרשות במצבה – הוא לא ביצע מעקב אחר מצבה על ידי מדידות לחץ דם ודופק לעיתים קרובות; לא הרכיב לה עירוי, בפרט בקוטר המאפשר מתן נוזלים ודם בקצב מהיר, כנדרש במקרה של דימום לאחר לידה, לא ביצע ספירת דם ובדיקת מנגנון קרישה, ולא העניק לה טיפול תרופתי או כירורגי לעצירת הדימום.

הנאשם אף המליץ לד' להתפנות לבית החולים "הלל יפה" ולא לבית החולים "לניאדו", על אף שבית החולים לניאדו קרוב יותר אל המתחם. כן ביקש הנאשם מד' ומבעלה כי לא ימסרו לבית החולים שילדה במתחם, אלא אצל חברים, ושתימנע מלהזכיר את שמו. הוא אף סירב להזמין למתחם אמבולנס, ושלח את בני הזוג לדרכם עם התינוקת שאך נולדה. כשד' ציינה כי אינה יכולה לאחוז בתינוקת, נסעה עימם תומכת לידה, אשר מסרה את התינוקת לבני הזוג עם הגיעם אל בית החולים ועזבה את המקום.

נטען כי הנאשם נמנע מללוות את ד' אל בית החולים ולבצע העברה מסודרת שלה לצוות בית החולים; הוא נמנע מליידע את בית החולים על הגעתה של יולדת שזה עתה ילדה, ושאובחנה על ידו עם קרע ברחם או למסור פרטים הקשורים ליולדת, להיריון או למהלך הלידה, על מנת שהצוות הרפואי בבית החולים יהיה ערוך למתן טיפול מיידי; כן נמנע מלצייד את ד' במכתב המסכם את פרטי לידתה, או בטופס "העברת יולדת מלידת בית לבית חולים", הכל בניגוד להוראות החוזר.

בהוראתו לבני הזוג למסור מידע שקרי לבית החולים, כמו גם הסתרת מעורבותו בלידה, עשה הנאשם דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי עתידי נגדו, לרבות הליך חקירה, במטרה להסתיר זהותו בפני משרד הבריאות ומשטרת ישראל, ומתוך כוונה למנוע חקירה והליך משמעתי ו/או פלילי בגין מעשיו.

הנאשם אישר ככלל את העובדות הנטענות באישום זה, אך חלק על הביטויים שעניינם "טיפול".

הוא טען הן ביחס לאישום זה והן ביחס לאישום השני, כי הנשים בחרו ללדת בלידה טבעית ולכן אין לראות במעשיו משום טיפול רפואי, שכן הרציונל בבסיס בחירתן הוא שלא לקבל טיפול רפואי.

בסוגיה זו טען כי ד' הגיעה לביתו ביום בו ניתן פסה"ד בבג"ץ 1754/18, יעל רום ואח' נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 18.6.18 (פורסם בנבו), בו נקבע לראשונה כי מרכז ללידה טבעית אשר ניתן בו טיפול רפואי חייב ברישוי כבית חולים, והוא לא היה מודע לפסק הדין. בעניין זה יאמר כי נוכח מתן פסק הדין בדנג"ץ בהמשך ניהול ההליך, אשר שינה מההוראות שניתנו בעניין רום, אתייחס לסוגיית הטיפול הרפואי בהמשך ניתוח האישומים.

הגם שהודה כאמור ברוב עובדות האישום, חלק הנאשם על הטענה בדבר ביצוע פעולה על שם קריסטלר. כן טען כי מדד למתלוננת לחץ דם במספר הזדמנויות עובר לפינויה, וכי הדבר הנכון בסיטואציה שנוצרה היה לפנות את היולדת לבית חולים בהקדם. לפיכך, לא סירב לפנותה באמבולנס אלא סבר כי המעשה הנכון במצבה הוא לא להמתין להגעת האמבולנס.

הוא טען כי עבד שנים רבות בבית החולים לניאדו, לא סמך באופן אישי על הצוות של מחלקת גניקולוגיה שם, וסבר כי בשעת לילה מאוחרת, פער של דקות ספורות בין הגעה לבית החולים בחדרה או ללניאדו אינו דרמטי ולכן המליץ לה להתפנות לבית החולים בחדרה.

כן כפר בטענות בדבר רשלנות או שיבוש.

ד' התייצבה באולם בית המשפט כשהיא נרגשת ומתוחה. היא ביקשה לצאת החוצה להירגע טרם שנשאלה ולו שאלה אחת, ובהמשך העידה לבקשתה בישיבה כשדוכן העדים מוסט כך שלא תראה את הנאשם (עמ' 58). אותות הטראומה עדיין ניכרו בה, חרף חלוף הזמן.

לאחר הפסקה הוגשה הודעתה במשטרה חלף חקירתה הראשית, וזמן קצר לאחר שהחלה חקירתה הנגדית ביקשה כשהיא רועדת להפסיק את העדות ולצאת להפסקה.

באופן חריג, המשיכה החקירה הנגדית של העדה ללא נוכחות הנאשם, אשר יצא מהאולם, כשהיא ישובה על כיסא, וניכר כי היא לחוצה ונרגשת.

מהודעתה במשטרה מיום 8.10.18 (ת/13) ומחקירתה הנגדית עלה כי לא רצתה ללדת בבית חולים, שכן הייתה לאחר שני ניתוחים קיסריים, וידעה כי במצב זה בבית חולים יפנו אותה לניתוח קיסרי בלידה השלישית באופן מיידי. לעומת זאת, הנאשם אמר לה שתוכל גם אחרי שתי לידות קיסריות ללדת לידה "רגילה", וכי קיימים בלידה כזו אותם סיכונים כמו בניתוח קיסרי בבית חולים. כן יידע אותה כי יש סיכון לקרע ברחם (הודעתה ועדותה בעמ' 71 ש' 21 – 22). לפיכך ילדה במתחם הנאשם.

לדבריה, במהלך הלידה הנאשם לחץ לה על הבטן, פעולה לגביה הבינה כי היא אסורה לאחר שני ניתוחים קיסריים.

היא חוותה כאבים וביקשה להתפנות לבית חולים, אך הנאשם אמר לה שאין טעם שכן לא תקבל אפידורל. חרף זאת, רצתה להתפנות.

משלא פונתה לבית חולים, ילדה במתחם בלידה רגילה, סמוך לשעה 5 לפנות בוקר.

מיד עם צאת התינוקת החלה לחוש כאבים חזקים מאד בבטנה, ואמרה לנאשם שאינה מסוגלת לזוז. תחילה אמר לה הנאשם כי אחרי שתלד הכאבים ייפסקו, ואולם לאור תלונותיה ביצע הנאשם בדיקת אולטרסאונד. הוא אמר לה שהכל בסדר, ואולם בבדיקת האולטרסאונד השלישית או הרביעית אמר לה שיש דימומים וקרעים ברחם, ודימומים "בפנים" (העדה חזרה על עובדה זו פעמיים בהודעתה).

הגם שחלק מהסיכום עם הנאשם היה שאם יחול סיבוך הוא יפנה אותה לבית חולים, לאחר שהדברים הסתבכו והנאשם אמר לה שהיא צריכה פינוי לבית החולים, הוא סרב להזמין אמבולנס, וכן אמר לה שלא ליסוע ללניאדו, חרף רצונה בכך שכן זה בית החולים הקרוב יותר. הוא התלבט אם לשלוח אותה לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, המרוחק יותר. משביקשה להתפנות לבית חולים קרוב, היפנה אותה ל"הלל יפה". כן אמר לה הנאשם להגיד שילדה בבית חברים, ולא לספר שילדה אצלו.

הנאשם ואשתו, ששימשה כמיילדת, עזרו לה להגיע לרכבה הפרטי, וכשאמרה שאינה מסוגלת להחזיק את התינוקת, הדולה באה איתה והחזיקה את התינוקת, כשבעלה נוהג.

משהגיעו לבית החולים, הדולה נתנה לה את התינוקת והלכה, והיא נכנסה עם בעלה לחדר המיון.

אשר לפרק הזמן שבין הגעתה לבית החולים לבין הכנסתה לחדר הניתוח, העידה כי הושבה על כיסא גלגלים והכל נעשה מהר – "איך שהגעתי, לא היה כלום זמן, קפצו עלי מיליון רופאים והכניסו אותי ישר לחדר הניתוח. אמרו לי שאני צריכה לחתום על הסכמה אולי לכריתת רחם ולא הסכמתי לחתום. אבל הם פשוט הכניסו אותי, אמרתי שאני רוצה לחכות" (עמ' 70 ש' 24 – 26), וכן – "אמרתי שאני לא רוצה כריתת רחם אבל הם לא ממש שאלו, פשוט הכניסו אותי לחדר ניתוח, זה היה עניין של כלום זמן" (עמ' 71 ש' 1 – 2).

יובהר כי בסופו של יום לא נכרת רחמה.

העדה שבה והבהירה בחקירה נגדית כי הכל היה מהיר, עניין של דקות, וציינה כי בהנחיית הנאשם אמרה לצוות כי ילדה בלידת בית.

בבית החולים נאמר לה שהייתה בין חיים ומוות, ושלו הייתה מגיעה מעט מאוחר יותר, הייתה מתה.

כן העידה כי נמצאו קרישי דם בבטנה, כי נאלצה לשוב לבית חולים גם לאחר מכן, ועד היום היא מצויה במעקב.

בחקירה נגדית אישרה העדה שלא הגיעה מיוזמתה למסור תלונה במשטרה.

היא לא הכירה את טופס ההסכמה מדעת עליו נטען כי חתמה אצל הנאשם (ת/14), בו צוין כי הוסברו לה הסיכונים האפשריים, ופורטו מצבי סיכון ובהם קרע של הרחם, ופרטים נוספים. בטופס צוין כי במקרה כזה אפשרות הטיפול המיטבית היא בבית חולים, וכי שיהוי בזמן עד ההגעה לבית החולים עלול להוות סכנה מוחשית לילוד ולאם.

פרופ' הרמן הגיש חוו"ד בנוגע לקרע ברחמה של ד' (ת/72).

בחוות הדעת ציין המומחה כי בהתאם לנייר עמדה של האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה משנת 2017 הדן בלידה לדנית אחרי ניתוח קיסרי, יש מקום לנסות ללדת לידה כזו במקרים מתאימים. צוין כי הסיבוך המשמעותי של ניסיון שכזה הוא קרע ברחם, סיבוך הכרוך בסיכון משמעותי לחיי העובר או לפגיעה התפתחותית בו, וכן בסכנה לחיי היולדת שכן ברוב המכריע של המקרים הקרע מלווה בדימום המחייב ניתוח, במסגרתו לעיתים יש צורך בכריתת רחם. כן צוין כי הסיכון לקרע לאחר שני ניתוחים קיסריים גבוה מהסיכון לאחר ניתוח אחד.

המומחה היפנה לספרות בה צוין כי קרע של הרחם תורם ל-14% ממקרי מוות אימהי עקב דימום, ולספר אחר בו צוין כי 40% מהילודים שנולדו בבית חולים בלידות לאחר ניתוח קיסרי, בהן נגרם קרע ברחם, התקבלו לטיפול נמרץ. כן צויינו פגיעות וסיכונים נוספים לילודים אלו (ובהם פגיעה מוחית ואף מוות). המומחה קבע כי ברור שקרע ברחם בלידות בית מלווה בתוצאות גרועות הרבה יותר.

אשר להתוויות נגד לידת בית, הובהר כי לידה לאחר ניתוח קיסרי מוגדרת כלידה בסיכון גבוה עקב סיכון לקרע וההשלכות הקשות של קרע המתרחש בלידת בית. צויינו בהקשר זה הן הנוהל הישראלי והן הנחיות הקולג' האמריקאי למיילדות וגניקולוגיה הדן בלידות בית, וצוין כי הועדה לפרקטיקה במיילדות סבורה שניתוח קיסרי קודם מהווה הוראת נגד מוחלטת ללידת בית מתוכננת (בעדותו, לשאלת ההגנה הבהיר המומחה כי הפרשנות שהעניקה ההגנה לסעיף 3.4.2 בחוזר, כאילו יש צורך הן בניתוח קיסרי קודם והן בהידבקויות או בכריתת שרירן כדי להיכנס לגדר ההתוויה, היא אבסורדית ואינה מתקבלת על הדעת (עמ' 515 ש' 30 – 32 ועמ' 516 ש' 1 – 2).

המומחה הבהיר כי נוהל הפעלת חדרי לידה מנחה את בתי החולים להיות ערוכים לביצוע ניתוח קיסרי תוך 30 דקות, וכאשר יש חשד לקרע ברחם המערכת מגויסת כולה לקצר את פרק הזמן מההחלטה ועד הניתוח, קיצור זמנים אשר מקטין גם את הסיבוכים האמהיים.

המומחה קבע כי קרע ברחם בלידת בית מהווה פסק דין מוות לעובר וכרוך בסיכון ממשי לחיי היולדת. עוד צוין בהקשר זה כי בכל המדינות בהן לידות בית מפוקחות הן נדרשות להיות בסיכון נמוך, וכי במדינות המאפשרות לידת בית אחרי ניתוח קיסרי, קיימת מערכת רפואית הפועלת באופן אינטגרטיבי וכוללת מערך פינוי זמין ומהיר לבית חולים. במדינות אלו, ב-40% מהמקרים בהם נעשה ניסיון לידה לדנית אחרי ניתוח קיסרי אחד, היולדת עוברת בסופו של דבר לבית החולים. בחקירה נגדית הבהיר כי אין מחלוקת כי בהיריון בסיכון גבוה, קיים סיכון גבוה יותר בלידת בית, בהשוואה ללידה בבית חולים.

יוזכר כי בענייננו אין המדובר ביולדת לאחר ניתוח קיסרי אחד אלא שניים, ומערך לידות הבית אינו מוסדר באופן אינטגרטיבי.

לדברי המומחה הוא לא נתקל במאמר רפואי המעודד, מכוון או מתאר לידת בית לאחר שני ניתוחים קיסריים, ועקב נדירות התרחיש של לידת בית כזו, אין נתונים סטטיסטיים לגבי תוצאותיו.

המומחה חיווה דעתו כי בבית החולים בוצע ניתוח חירום להצלת חייה של ד', וכי למרבה המזל הקרע אירע בשלב האחרון של הלידה, כך שהילודה נולדה ללא פגע, ואופי הקרע איפשר את תיקונו ללא כריתת הרחם.

בחוות הדעת נכתב כי בעברה של היולדת 2 לידות קיסריות עקב התארכות הלידה, וכי בטופס ההסכמה מדעת אשר נמסר ליולדת על ידי הנאשם צוין קרע כסיכון אפשרי, אך לא צוין שיעור הסיכון והעובדה שהסיכון גבוה יותר לאחר שני ניתוחים קיסריים, והטופס עליו חתמה ד' מצומצם מהטופס שבנוהל (בעדותו אישר כי הסיכון לקרע ברחם לאישה המנסה ללדת לידה לדנית אחרי ניתוח קיסרי הוא בין 0.4 ל – 0.9 אחוז (עמ' 468 ש' 6). אשר לסיכון לאחר יותר מניתוח קיסרי אחד, השיב שהוא מציין סיכון של 2%, אך קיים טווח, אותו לא זכר במדויק (עמ' 471 ש' 17 – 18).

הוא הבהיר כי אין כמעט דיווחים בספרות על סיכון לקרע ברחם אחרי למעלה מ-2 ניתוחים קיסריים, וכמומחה דעתו היא שככל שיש יותר ניתוחים הסיכון עולה (עמ' 472 ש' 14 – 19 ור' גם דבריו בעמ' 477).

לדבריו, על הרופא להעריך בעניינה של מטופלת ספציפית מדוע היה ניתוח קיסרי קודם, לצד הערכת הנתונים המצויים בפניו באותו היריון.

המומחה דחה את טענת ההגנה לפיה סיכון של 2% הוא נמוך, שכן תוצאת הנזק של קרע ברחם בלידת בית היא כאמור במקרים רבים כמעט פסק דין מוות לגבי התינוק ומסכנת מאוד את חיי היולדת (עמ' 479 ש' 28 – 32).

בחוות הדעת צוין כי בגיליון בית החולים נכתב כי ד' התקבלה כשעה וחצי לאחר לידה מחוץ לבית החולים.

בוצע אולטרסאונד בו נראה נוזל רב והיא הועברה לחדר ניתוח בחשד לקרע של הרחם. הוסבר ליולדת ולבעלה שבמידה שלא ניתן יהא להשתלט על הדימום תבוצע כריתת הרחם. היולדת הסכימה לניתוח אך לא לכריתה. בבטן נמצא דם חופשי בכמות של ליטר וחצי, וקרע בצלקות הניתוחים הקודמים.

בחומר הרפואי צוין עוד שהיולדת הגיעה ללא סיכום לידת בית ברכבה הפרטי וכי בני הזוג סירבו לפרט היכן הייתה הלידה.

במייל שנכלל בחומר הרפואי נרשם שהיולדת ציינה במהלך הלידה כי היא מרגישה שהיא הולכת למות והתחננה לפנותה אל בית חולים אך נענתה בסירוב. היא נשלחה לבית החולים כשהשיליה בשקית ונאסר עליה לפנות לבית החולים לניאדו ולמסור את שם המיילד.

המומחה התרשם כי מדובר בסיבוך חמור של קרע של הרחם, וציין כי בעובדה שלמרבה המזל המקרה הסתיים בשלום מבחינת הוולד והיולדת, אין כדי להפחית מחומרת התנהלותו של הנאשם אשר סיכנה את השניים. זאת החל מההסכמה לבצע לידת בית ליולדת שבעברה שני ניתוחים קיסריים, היעדר תיעוד רפואי המעיד על התאמת היולדת ללידת בית, היעדר תיעוד לגבי התנהלות רפואית ראויה במהלך הלידה, התנהלות רפואית מסוכנת ביותר לאחר שעלה חשד לקרע של הרחם, אשר כללה עיכוב העברת היולדת, פינוי היולדת ללא עירוי וליווי ובאמצעי תחבורה לא מתאים, הפנייתה לבית חולים מרוחק משיקולים זרים, הימנעות מציוד היולדת במכתב המתאר את מצבה ואת החשד לקרע, ושידולה למסור מידע כוזב לגבי מקום הלידה.

המומחה ציין כי אינו טוען שבלידת בית קיים סיכון מוגבר לקרע ברחם, אלא שיש "הבדל של יום ולילה", לדבריו, אם הקרע קורה בבית חולים או בלידת בית. הוא הבהיר כי אמנם בשנים האחרונות מאפשרים לנשים שבעברן גם שני ניתוחים קיסריים הזדמנות ללדת בלידה רגילה, אולם זאת בבית חולים, תחת השגחה קפדנית, עירוי ומוניטור, כך שבכל חריגה מופנית היולדת לניתוח קיסרי מיידי.

עוד הבהיר, כי אינו נגד לידות בית, אך הוא תומך בקיום הנהלים, שכן חריגה מהם משמעותה לקיחת סיכון גדול בעניינם של היולדת, ושל העובר שקולו לא נשמע.

הוא ציין בהקשר זה כי כמעט אין לידות בית אחרי ניתוח קיסרי, וגם בהולנד, שנחשבה למקום המומלץ ביותר ללידות בית, הבינו בשנים האחרונות שהסיכון לילודים בלידת בית גבוה יותר מהסיכון ללידה בבית חולים.

עוד ציין המומחה בהקשר זה כי מניסיונו בבית החולים, קרע ברחם מהווה מצב חירום במסגרתו רצים ממש לחדר ניתוח, והתמותה העוברית עלולה להגיע לאחוזים משמעותיים – "אם אני בבית חולים מזהה את הקרע של הרחם ורץ לחדר ניתוח כמו משוגע ועושה את הניתוח תוך רבע שעה, 20 דקות, חצי שעה ואלה התוצאות, כאשר יולדת נמצאת בלידת בית ויש קרע של הרחם עד שהיא מגיעה לבית חולים זה לא יכול להיות שהתוצאות תהיינה אותו דבר" (עמ' 482 ש' 31 – עמ' 483 ש' 1).

המומחה אמנם אישר בעדותו כי לא מבוצע ניתוח מיידי באישה שילדה בלידה לדנית אחרי שני קיסריים בשל כך שהיא כאובה לאחר הלידה. גם דופק מהיר מחשיד אך לא מספיק לניתוח, וגם בדיקת האולטרסאונד אינה קריטריון יחיד לניתוח, ואולם במקרה כזה – "בשלב הזה הייתי מודיע לחדר ניתוח, הייתי עוצר את כל הפעילויות האחרות, הייתי אומר להם תדעו יכול להיות שיש מקרה שיגיע אליכם אני צריך עוד משהו אחד, … ותן לי עוד משהו נוסף, תן לי עוד משהו נוסף ואז אני תוך 5 דקות בחדר ניתוח ומנתח" (עמ' 489 ש' 26 – 31). הוא הדגיש שלא ניתן לפעול כך בלידת בית.

בהמשך הבהיר כי להבנתו הנאשם לא רק חשד בקרע אלא הלכה למעשה אבחן אותו (עמ' 404 ש' 14 – 30), וכי גם בבית החולים לאחר שמאובחן קרע לא ממתינים לראות אם הדימום ייעצר אלא "טסים" לחדר ניתוח. המעקב נעשה רק כשהקרע ברחם הוא בגדר אפשרות תיאורטית: "כל הנקודה היא גברתי שהמעקב כשיש חשד לקרע של הרחם חייב להיות בבית החולים נקודה. ברגע שאתה מעלה את החשד, אתה לא צריך אבחנה של קרע כדי שהאישה תהיה בבית חולים, מלכתחילה אתה לא צריך לקבל לידה אחרי שני ניתוחים קיסריים, מלכתחילה אתה צריך דרגת חשד בשמיים לכל סיבוך ואתה צריך להתנהל בהתאם כי טובת האישה היא קודמת לכל דבר אחר" (עמ' 499 ש' 19 – 28).

כן הוסיף: "הכל, התמונה, אני השתמשתי בביטוי החריף מסמר שיער ואני לא חוזר בי, אני, אני רוצה שיהיה ברור, בשלב הזה היה ידוע שיש קרע של הרחם, היה הרבה נוזל בחלל הבטן, על זה אי אפשר להתווכח שזה מה שהיה ידוע". בהמשך ובאותו הקשר העיד: "זה מה שהיה, זה מה שהיה ברור כבר, היה ברור שיש קרע של הרחם, ואני טוען אני טוען, אני טוען שכל מה שצריך לעשות זה להסתכל על התמונה הכוללת, והתמונה הכוללת היא קשה, היא קשה, .., לא היה חסר הרבה, המזל שיחק לה…המזל שיחק לד"ר הלוי, אתה לא יכול להמר בחיים של אנשים ולקבל כאלה החלטות במצב כזה, זה הימור" (עמ' 504 ש' 6 – 19).

בחוות הדעת צוין עוד, כי סעיף 2.1 בחוזר מפרט תנאים מיילדותיים אשר רק בהתקיים כולם ניתן לתכנן ולבצע לידת בית. בכלל זה יש לבצע מעקב היריון הכולל בדיקות שונות המפורטות בו. צוין כי צורת החתך ברחם בניתוח קיסרי קודם משפיעה על הסיכון לקרע ברחם בלידה לדנית ובמקרה הנוכחי הייתה חובה להתייחס לכך שבמכתב השחרור לאחר הלידה הקודמת נרשם כי מומלץ ללדת בהיריון הבא בניתוח קיסרי בלבד.

ההכנה האמורה ללידת בית לא תועדה, ולפיכך לא ניתן לדעת אם הנאשם בחן את התנאים המיילדותיים שהוזכרו.

פרופ' הרמן ציין כי נייר העמדה של האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה משנת 2017 הדן בלידה לדנית אחרי ניתוח קיסרי מבהיר כי נוהל לידות הבית מכוון לאנשי הצוות הרפואי המורשים לבצע לידת בית, כשהדאגה לשלום היולדת באה לידי ביטוי בהגדרת המורשים, התנאים הנדרשים בתחום המיילדות וסביבת היולדת, מכשור הכרחי, התוויות נגד, כללי רישום ודיווח ועוד. הנוהל מאפשר לצוות הרפואי לבצע לידת בית רק במקרים בהם קיים סיכון נמוך לסיבוכים לאם והעובר, כשהדרישות המיילדותיות והוראות הנגד נועדו לאתר לידות המצויות בסיכון לסיבוכים.

לדבריו, החוזר הראשון בנושא נכתב בשנת 2008, ללא מעורבות שלו, וכי בעת הוצאת החוזר הנוכחי, משנת 2012, היה חבר בועדה שהעירה הערות ולא נימנה עם מנסחי הנוהל עצמו (עמ' 350-351).

אשר לניטור העובר לסירוגין במהלך הלידה, צוין כי ניטור לסירוגין טוב ללידות בסיכון נמוך, אך אינו מתאים ללידות בסיכון גבוה בהן הסיבוך עלול להופיע באופן פתאומי ויש צורך באיתור השינוי בקצב הלב.

סעיף 4.1. בנוהל, המתייחס לכללי הרישום והדיווח, מבהיר כי יש לתעד בצורה מסודרת את הסימנים, הממצאים ומהלך הלידה, אך בחומר שהועבר לידי המומחה לא נמצא תיעוד שכזה.

אשר לבקשת היולדת להעבירה לבית חולים, גם כאן מדובר בחריגה מסעיף 5 בנוהל, הקובע כי יש לכבד מיידית כל בקשה של יולדת לעבור לבית חולים בכל שלב.

נקבע כי לידת התינוקת במצב מצוין מצביעה על כך שהקרע אירע בעת היציאה מהרחם, דבר המתאים לתיאור היולדת במשטרה לפיו הקרע אירע בעקבות הפעלת לחץ על בטנה. בהבהרה, ת/74, צוין בהקשר זה כי ברוב המקרים קרע מופיע בשלב הראשון או השני של הלידה ללא קשר לפעולה על שם קריסטלר. כאשר יולדת לוחצת בשלב השני ומבוצע תמרון על שם קריסטלר ונוצר קרע, מייחסים את הקרע לפעולה.

הובהר כי בפעולת קריסטלר מופעל לחץ בדרגות שונות על קרקעית הרחם, ומומלץ שלא להשתמש בפעולה זו כלל או להשתמש בה במשורה, תוך הפעלת לחץ מתון בלבד, עקב סיכון לקרע בתעלת הלידה וברחם. בלידה לאחר ניתוח קיסרי יש הוראת נגד מוחלטת לבצע לחץ על הבטן כדי לגרום ליציאת הולד וככל שהפעולה אכן בוצעה – ברור כי היא שגרמה לקרע (ר' גם עדותו בעמ' 511 ש' 26 – 29 ובעמ' 558, שם הסביר כי זו המסקנה ההגיונית בהתחשב בכך שלא היו כאבי בטן וקוצר נשימה קודם לכן, ובכך שהתינוקת נולדה במצב מצוין. לפיכך, הקרע אירע בסוף. המומחה הניח שהפעולה בוצעה עקב התמשכות הלידה).

יובהר בסוגיה זו כי בעדותו אישר המומחה כי קרע יכול להתרחש גם ללא מעורבות רופא (עמ' 469-468), אולם הוא סבר שהנאשם גרם להתרחשות הקרע, נוכח הפעלת התמרון ע"ש קריסטלר.

המומחה אישר כי בעת ביצוע קריסטלר עומדים לצד היולדת, וכי לא ניתן באותה עת לעמוד בין רגליה (ניתן לדבריו לבצע קריסטלר ולאחר מכן לקבל לידה, או להיפך, אך לא בו זמנית. ר' עמ' 512 ש' 6 – 9).

אשר להתנהלות לאחר הלידה, זו הוגדרה על ידי המומחה כהתנהלות חוצת גבול של חוסר אחריות, אשר אינה עולה בקנה אחד עם הנחיות משרד הבריאות ועם הפרקטיקה הרפואית. הוא הסיק כי היולדת נשארה בחיים רק מחמת העובדה שהקרע היה מלווה בדימום איטי יחסית.

בהקשר זה היפנה לנוהל בכל הנוגע לתיעוד המעקב לאחר הלידה – כשמדובר בהתאם לנוהל בחלק בלתי נפרד מהטיפול אשר צריך להיות מתועד גם בלידות בית, וכן קיימת חובה לעקוב אחר מצבה של היולדת. אולם החומר שהועבר לידי המומחה לא כלל רישום של לחץ דם ודופק לאחר הלידה.

אשר להתנהלות הנדרשת במקרי דימום לאחר הלידה – צוין כי הדימום יכול לנבוע ממספר גורמים וכי כל מקרה של דימום מחייב ביצוע של מדידת לחץ דם, הרכבת עירוי כבר כשמתעורר החשד לקרע – המאפשר מתן נוזלים אשר יאזנו את איבוד הדם הרב, מתן דם בקצב מהיר, טיפול תרופתי או כירורגי לעצירת הדימום ועוד. הודגש כי אירוע של קרע של הרחם המלווה בדימום בחלל הבטן הוא מצב חירום וכבר בשלב העלאת החשד יש להתייחס ליולדת כאל חולה בלתי יציבה.

צוין כי מעקב לאחר לידה רגילה אינו כולל בדיקת אולטרסאונד, ולכן ברור שבדיקות האולטרסאונד, שלוש במספר, נעשו נוכח החשש לקרע של הרחם. המעקב אחרי יולדת שכזו חייב להתבצע בבית חולים כדי שניתן יהיה לבצע ניתוח באופן מיידי. גם הרכבת העירוי לשם מתן נוזלים היא קריטית, ולכן גם כאשר התקבלה ההחלטה על העברת היולדת לבית החולים היה מקום לעכב אותה למשך מספר דקות לשם מתן נוזלים במהלך ההעברה. היולדת הייתה במצב לא יציב, ולפיכך התקנת העירוי הייתה מחויבת, שכן המצב עלול להיות קריטי – "זה רפואת חירום ששווה לחכות את הזמן של העירוי עם אמבולנס בלי אמבולנס .. זה עקרונות של טיפול חירום בדימום" (עמ' 501 ש' 24 – 29).

כן היה מקום ללוות את היולדת עם ציוד מתאים למקרה של סיבוך פתאומי במהלך ההעברה, כאשר בעניינה של יולדת בלתי יציבה היה צורך בהעברתה בניידת טיפול נמרץ ולכל הפחות באמבולנס רגיל. לפיכך, היה מקום לכל הפחות להתקשר למד"א ולברר כמה זמן ייקח לאמבולנס להגיע.

בעדותו הבהיר כי ניידת טיפול נמרץ מצויידת בצוות אשר יכול להרכיב עירוי ומתן נוזלים נוספים במידת הצורך, כמו גם החייאה בנסיעה במידת הצורך. לדבריו, אמנם באמבולנס לא פותחים את הבטן או עוצרים דימום, אולם ניתן להפעיל סירנה ולהגיע מהר, וכן יכול האמבולנס לחבור לניידת טיפול נמרץ ככל שהדבר נדרש, כרפואת חירום.

פרופ' הרמן הסיק כי הנאשם פעל מתוך שיקולים זרים כשהציב את טובתו האישית לפני טובת היולדת תוך סיכון ממשי של חייה, משהעביר את היולדת לבית חולים שאינו הקרוב ביותר למתחם, ומשבניגוד לנוהל לא נתן התראה לבית החולים בדבר העברת היולדת, פעולה החשובה לשם הערכות הצוות לתרחיש רפואי. במצב החירום שנוצר, היה צריך הנאשם "לרוץ" איתה ללניאדו, הממוקם בצמוד למתחם (עמ' 500 ש' 16 – 17).

המומחה ציין כי יש לזמן רופא בכיר, לתת התראה למרדימים ולעצור פעילות לא דחופה. צוין כי כל שהיה על הנאשם לעשות בהקשר זה הוא לרשום בטופס ההעברה את המילים "קרע של הרחם". שיבוש המידע הרפואי באשר למקום ביצוע הלידה ונסיבותיה אף הוא נעשה משיקולים זרים, שכן היה מקום לברר האם ניתנו ליולדת תרופות, ורופא המקבל יולדת בבית החולים עשוי להתייחס אחרת ללידה שבוצעה אצל חברה לעומת לידה שבוצעה על ידי רופא.

בעדותו הבהיר בעניין זה כי התראה מוקדמת לבית החולים הייתה מזרזת את הבנת הרופא והאחות באשר למצב האישה הניצבת בפניהם, ולפיכך גם את תגובתם, וכי לו הנאשם היה מודיע לבית החולים שמגיעה אישה עם קרע של הרחם, היו פותחים מיד חדר ניתוח, נערכים, ו"מתנפלים עליה".

צוין כי רק מזל עמד לצד היולדת, ובאופן חריג לניסוחן של חוות דעת סיים המומחה את חוות דעתו בהמלצתו למצות את הדין עם הנאשם כדי למנוע את מותה של יולדת אחרת.

כשנטען בפני המומחה כי אבחון הקרע על ידי הנאשם הציל במידה רבה את חייה, השיב – "עוד ניצחון כזה ואבדנו….על מה אתה מדבר?" (עמ' 492 ש' 19 – 22).

המומחה הבהיר כי לדעתו הנאשם חשד מההתחלה שנקרע רחמה של היולדת, שכן מדובר ברופא טוב, אשר שמע אותה מתלוננת על כאבים חזקים וידע שיכול להיות קרע של הרחם, במיוחד לאחר שני ניתוחים קיסריים. להערכתו, הנאשם עקב אחרי מצב היולדת וקיווה שהוא יסתדר, ולכן ערך לה באופן חריג שלוש בדיקות אולטרסאונד. בסופו של דבר הבין שאין ברירה, שנוצר קרע של הרחם עם כמות גדולה של דם בבטן, ושאין מנוס מהפנייתה לבית חולים (עמ' 493 ש' 6 – 15).

אשר למכלול ההתנהלות בעניינה של ד', העיד שצריך לראות את התמונה הכוללת ולא לבחון כל פרט בנפרד: "כל מה שאני אומר שזה התנהלות לא ראויה של רופא ככה לא צריך להתנהל רופא כשהוא חושב שיש קרע של הרחם, שרופא חושב שיש קרע של הרחם עם הרבה דם בבטן הוא חייב להטיס אותה לבית חולים עם עירוי, אם אין האמבולנס זמין, אם האמבולנס יגיד 5 דקות היה צריך לחכות לו ואז להגיע ובדרך להודיע ללניאדו אנחנו בדרך אליכם עם ככה וככה. זה לא היה לניאדו, זה לא היה טלפון. לא היה טלפון למד"א, אולי מד"א יגיד אני תוך דקה אצלך, לא יודע, לא היה ניסיון לטלפון למד"א, לא היה ניסיון לעירוי, לא היה ליווי, זרקו אותה לאוטו עם בעלה הדולה ותינוקת אמרו לה תסעי להילל יפה, זה מה שהיה וזה לא נכון, ולא ראוי" (עמ' 507 ש' 15 – 23).

אשר לנסיעה כשהבעל נוהג ודולה מחזיקה את הילד, העיד – "אני לא מסוגל להבין את, את, את העזות המצח הזאתי לשלוח ככה אישה כשיודעים שזה קרע של הרחם, זה לא נתפס…" (עמ' 495 ש' 6 – 7).

הנאשם מסר גרסתו לאירוע בשיחת הבהרה במשרד הבריאות, בנוכחות גורמים שונים ובהם בא כוחו (ת/100).

אשר לתמלול שיחת ההבהרה יובהר כי מצוי בו גם תיאור האירוע כפי שתואר על ידי הרופאה שקיבלה את ד' בבית החולים, ד"ר רינת ריינס כרמל, מומחית לרפואת נשים. משמדובר ברופאה שלא העידה בפניי, לא אפרט את דבריה, ואך אציין כי אלו עולים בקנה אחד עם גרסתה של ד' באשר להשתלשלות האירועים ומהירות הטיפול בה בבית החולים.

הנאשם עצמו מסר באותה שיחה, כי פעל לפי מיטב שיקול דעתו המקצועי וכי הוא נרדף על ידי משרד הבריאות.

הוא טען כי לד' הוסברו הסיכונים והסיכויים, והיא חתמה על טופס הסכמה בו מפורטים גם הסיכונים לקרע ברחם.

לדבריו, הלידה הייתה טבעית לחלוטין והמגע שלו היה רק בזמן קבלת הלידה. במהלך הלידה נעשה מוניטור לזמן קצר. היולדת ביקשה בשלב מסוים "משהו" נגד כאבים והוא הסביר לה שגם אם תגיע לבית החולים כבר לא תוכל לקבל אפידורל. לטענתו, היא לא ביקשה להתפנות לבית חולים, ולו הייתה מבקשת היה מפנה אותה.

לאחר הלידה התרשם שכנראה נקרע רחמה, והיא צריכה להגיע לבית החולים.

בוועדה אישר הנאשם מפורשות כי הבין שיש לד' קרע ברחם ושיש מקום לנתח אותה – "לי היה ברור שנקרע הרחם" (עמ' 55-54), הגם שהסביר לבעלה כי ההחלטה תתקבל על ידי בית החולים.

בהמשך סייג כי לא ידע שיש קרע ברחם אלא חשד. הוא אישר כי אלמלא הייתה מנותחת, הייתה מדממת למוות.

אשר לעיתוי הפינוי, לדרך הפינוי ולפערים במרחק בין לניאדו להלל יפה, מסר דברים העולים בקנה אחד עם גרסאותיו במשטרה ובפניי, וטען כי שיקול הדעת שלו היה רפואי בלבד.

במשטרה מסר הנאשם (ת/41), כי נמנע ממסירת מידע לבית החולים שכן לא רצה להיחשף ומאחר שידע שבבית החולים יעריכו את מצבה גם אם היה מעדכנם בעצמו. הוא טען כי אינו מכיר את הצוות בבית החולים, לא ידע למי להתקשר ורצה להעביר את ד' לבית החולים מהר ככל שניתן. לפיכך גם לא מילא את טופס העברת היולדת המצוי בהנחיות לגבי לידות בית, שכן לא היה זמן למלא אותו.

אשר לסיכון שנשקף לד', מסר כי הסביר לה שהסיכון המהותי הוא קרע ברחם שיכול לסכן את רחמה, את התינוק שלה או אותה, והיא חתמה שהבינה זאת. לטענתו, אחוז הסיכון דומה כשמדובר בניתוח קיסרי אחד או שניים וכי גם אם קיים פער בין אחוז סיכון אחד לשני אחוזי סיכון, הדבר אינו מהותי כשאישה בוחרת ללדת מחוץ לבית חולים ולכן הוא לא מוצא לנכון לציין זאת בטופס ההסכמה. עם זאת, לדבריו הסביר לה את הדברים בעל פה בפגישת התייעצות מסודרת שהתקיימה כשבועיים לפני הלידה (ר' עמ' 691). בפגישה גם בירר את ההיסטוריה שלה, קיבל מסמכים, וביצע הערכת משקל.

אשר לניטור העובר, טען כי ביצע ניטור מפעם לפעם וכי אין הוכחה שניטור רציף טוב יותר מניטור לסירוגין, ואין מחקר המלמד על תוצאות פחות טובות של לידה מחוץ לבית החולים לאחר שני ניתוחים קיסריים לעומת לידות בתוך בית החולים.

הנאשם הכחיש כי ביצע פעולת קריסטלר בד' או כי לחץ על בטנה.

הוא שלל לחיצה על קרקעית הרחם בשלב כלשהו במהלך הלידה, וטען כי החזיק את קרקעית הרחם, מבלי ללחוץ (עמ' 696-695).

הנאשם טען כי יצר לחץ ביד אחת, בניסיון לסייע ליולדת, וכי גם מיילדת יכולה להפעיל לחץ כזה. הוא הסביר כי מכל מקום, לא ניתן לבצע קריסטלר בעת קבלת לידה בין רגלי האישה, כפי שעשה. עם זאת אישר כי ניתן לבצע את הפעולה, וככל שהיא לא מצליחה לסיים את הלידה, מסתיימת הלידה באופן רגיל.

לדבריו, לא מעשהו הביא לקריעת הרחם, והקרע התרחש נוכח הסיכון הקיים להתרחשותו ממילא, גם בבית חולים.

ד"ר יעקב ממט, מומחה ההגנה, שימש בין היתר כמנהל הרפואי של בית החולים לניאדו בשנים 85'– 90' ומנהל אגף האמהות בבית החולים הכולל נשים, יולדות ויחידת ההפריה החוץ גופית משנת 90' ועד יציאתו לגמלאות בשנת 2017. יובהר כבר עתה כי גם ד"ר ממט ציין כי מתיאור היולדת במשטרה עולה כי הנאשם ביצע חתך וקיבל את הלידה בין רגליה, ומכאן שלא יכול היה באופן טכני לבצע את התמרון באותה עת, תמרון המבוסס על שימוש בכובד משקלו וכוחו של המיילד, הניצב מעל היולדת.

הנאשם אישר שידע שבעברה של ד' שני ניתוחים קיסריים ושהכיר את התווית הנגד של החוזר. הוא טען כי ד' אינה חוסה תחת התווית הנגד, שכן החוזר "מנוסח בצורה מטומטמת" (עמ' 570 ש' 22). עם זאת, גם לו הייתה חוסה תחת התוויות הנגד – "הייתי מקבל את הלידה שלה מתוך שיקול הדעת שלי ואני מתייחס להתוויות הנגד כהמלצות בלבד וזה עמדה עקבית שלי מהיום הראשון שבו נשאלתי על כך על ידי משרד הבריאות" (עמ' 570 ש' 23 – 25 ועמ' 580). כן העיד – "אמרתי אני לא פעלתי ולא פועל בהתאם להוראות" (עמ' 646 ש' 18).

הוא הסביר כי בהתוויות הנגד שבחוזר כלולות למעשה רוב היולדות, מנימוקים רפואיים שונים: "יכול להיות שחלק מההנחיות נכונות ואני לא מתווכח, גם אני לא יכול להתווכח על כך שיש מצבי סיכון מסוימים אולם השאלה היא לא אם קיים מצב סיכון האם יש ליולדת יש זכות ללדת במצב כזה כפי שהיא רוצה". הנאשם הבהיר את עמדתו לפיה כאשר בית חולים מסרב לקבל יולדת והיא בוחרת ללדת מחוץ לבית החולים, ביודעה שזה מסוכן – "מחובתי האתית להיות שם, כי אם לא אהיה שם היא תהיה ללא טיפול וללא סיוע, ולא יכול להיות שיש למשרד הבריאות סמכות למנוע את זכותן של אותן יולדות" (עמ' 577 ש' 2 – 15).

הוא אישר כי לא צייד את ד' בטפסים רפואיים למרות שנהג לעשות כן, ואישר שעד אותה לידה העביר נשים לבית החולים לניאדו, התקשר כשהיה צורך להיערך עם חדר ניתוח, ואף ידע כי ייכנס איתן לחדר הניתוח.

לטענתו, לא היה שלב בו ביקשה ד' להתפנות לבית חולים והוא מנע זאת ממנה. לדבריו, ד' לא רצתה להתפנות אלא אמרה שכואב לה, ושאינה יכולה יותר. היא אמרה שהיא מרגישה שהיא "מתה" בזמן יציאת התינוק, ויולדות אכן מתארות תחושה כזו עם יציאת הראש (עמ' 696 ש' 14 – 18). הוא הוסיף כי למעשה היא רצתה אפידורל, והוא אמר לה שלא תספיק להגיע לבית החולים לשם כך (עמ' 697). להבנתו, לא באמת רצתה באותה עת להגיע לבית החולים, אלא להשלים את הלידה, ונזקקה לתמיכה ולהרגעה. ממילא, לא יכול היה להחזיק בה בכח.

אשר לקרע ברחם – העיד כי היו סימנים קליניים שהחשידו בדבר קרע בצלקת קודמת.

תחילה סבר שמדובר בכאבים רגילים של לאחר לידה, ולכן הרגיע אותה. לאחר כמה דקות ד' המשיכה להתלונן והוא התרשם שכבר הייתה צריכה להיות רגועה יותר, ושבטנה תפוחה.

מאחר שחשש וסבר שכדאי לבדוק, ביצע אולטרסאונד אך תחילה לא ראה נוזל. כן מדד לה דופק, אך חשב שהמצב בסך הכל בסדר, ולכן נרגע.

בהמשך ביצע עוד בדיקות אולטרסאונד, 3 בסך הכל, כאשר ככלל לאישה לאחר לידה שאינה מתלוננת הוא לא עורך בדיקת אולטרסאונד כלל.

ד' המשיכה להתלונן ולכן חזר על הבדיקות, והוטרד גם מכך שהדופק שלה נותר גבוה, ולדבריו תוך כחצי שעה מהלידה הבין ש"משהו שם לא בסדר" (עמ' 698 ש' 17 – 24).

בשלב זה זיהה צורך להמשך מעקב בבית חולים. הוא התלבט מה לעשות, ובכלל זה אם להרכיב לד' עירוי, אך החליט שעדיף פינוי מהיר לבית החולים (עמ' 571 ו-700).

לדבריו, ברגע שחשד בדבר קרע ברחם החליט על פינוי לבית החולים ולא התעכב לביצוע רישומים או לחבר עירוי נוזלים. היולדת הייתה במצב יציב והוא סבר שהיא תגיע ברכב יותר מהר לבית החולים מאשר באמבולנס. כשנשאל לפיכך מדוע היפנה את בני הזוג להלל יפה, המרוחק מלניאדו, ואף הציע לה להתפנות ל"מאיר", השיב כי סמך יותר על הלל יפה ולא על לניאדו, כי לא רצה להיחשף ואף לא ידע מי נמצא בלניאדו ולא סמך על מיומנות המטפלים שם (עמ' 681). כן טען כי ההבדל בין לוחות הזמנים בהגעה לבתי החולים אינו משמעותי.

הוא אישר, עם זאת, כי לא ידע גם מי נמצא בהלל יפה.

לדבריו, לו היה חושב שבדרך הפינוי האמורה ובהפנייתה להלל יפה הוא פוגע בבריאותה או עלול לעשות כן, לא היה גורם לשיהוי האמור, כפי שלא שקל שיקולים זרים כשהיה צריך להציל לדבריו את ז' (נשואת האישום החמישי) (עמ' 682 ש' 10 – 21).

יאמר כבר עתה, כי אין חולק שבעניינה של ז', כשחשד הנאשם כי היא סובלת מהיפרדות שיליה, הוא התקשר למד"א, במקביל "פתח" לה וריד והכניס נוזלים. לדבריו, הוא קיצר את זמן השהייה שלה במקום מבחינת מד"א כשהזדהה כרופא וחסך את הרוטינה של הבדיקות וטפסי מד"א. כדי לקצר את הזמנים גם התקשר ללניאדו – הגם שמן הסתם לא ידע מי הצוות שם, והודיע שיכינו חדר ניתוח שכן מגיעה אליהם אישה, ככל הנראה עם היפרדות שיליה. לדבריו שלו, באותו מקרה הוא הכין את הקרקע בבית החולים, נסע אחרי האמבולנס, צעק לצוות כי יש להכניס אותה לניתוח ולא לבצע בדיקות מקדימות, וכך היה, כשבמעשיו לשיטתו הציל את חייה (עמ' 678 ש' 28 – עמ' 679 ש' 1).

לטענתו, הטיפול הקריטי בד' היה צריך להיעשות בחדר הניתוח, ולכן סבר שהדבר החשוב הוא להגיע לבית החולים, ועירוי או אמבולנס לא היו משנים לעניין זה. היולדת הלכה על רגליה למכוניתה והוא נסע אחריה, כשלדבריו הוא מבטיח כך שתגיע לבית החולים.

כשנשאל למשמעות הליווי בהיותו ברכב נפרד, השיב שליווה את בני הזוג למקרה שתהיה תקלה ברכב או ייגמר הדלק, או אז היה מעביר את ד' לרכבו (עמ' 753 ש' 24 – 26). לדבריו, אם היה מתרחש אירוע רפואי, בנסיבות שהיו, גם בתוך אמבולנס היכולת לסייע מוגבלת. ד' הייתה צריכה ככל הנראה להיכנס לחדר ניתוח, המקום היחיד בו יכולה הייתה להיות מטופלת באופן אפקטיבי נוכח ההנחה שיש לה דימום בבטן, ושום דבר אחר בדרך לא היה יכול לעזור. לכן הדבר החשוב היה לדאוג שהיא תגיע לשם (עמ' 754 -755).

לטענתו, לא יכול היה להורות על ניתוחה, שכן לא היה בטוח בקרע, ולכן למעשה לא יכול היה לעשות דבר נוסף. גם עירוי לא היה מסייע לה שכן צריך היה לעצור את מקור הדימום.

אף רישום פרטי האירוע לא היה מסייע, שכן הטיפול צריך להיעשות בחדר ניתוח, הכי מהיר שניתן.

אשר לשאלה אם זיהה את הקרע או חשד בקיומו, הרי שבמשטרה, בת/43, כשהחוקרת שאלה אם נוצר קרע ברחם, תיקן הנאשם והבהיר – "זוהה קרע ברחם" (דקה 6:22).

עם זאת, בעדותו טען כי התכוון לחשד בלבד, שכן לא ניתן לזהות קרע ברחם טרם ניתוח (עמ' 685 ש' 30 – 31).

הנאשם טען כי לא הייתה אבחנה ברורה, כי היה חשד לקרע, ושגם בבית החולים יש תהליך של קבלת החלטות לגבי הטיפול הנדרש.

לדבריו, גם לד' ולבעלה הסביר שיכול להיות שלא תנותח אלא שיבוצע מעקב אחר הסימנים הקליניים.

הוא שב וטען כי לא הייתה דרמה, כי היולדת עצמה לא הייתה בשוק, וכי התינוקת נולדה במצב תקין. עם זאת, העיד – "יכול להיות שהיא תיכנס לשוק אם לא יטפלו בה וזאת הסיבה שאנחנו כן דואגים שהיא תעבור לבית חולים אבל המצב בבסיס הוא שונה" (עמ' 685).

לצד טענתו כי היה צורך בהערכת מצב בבית החולים, וכי לא ידע בוודאות שהיא תצטרך ניתוח, העיד שלשיטתו הייתה צריכה ניתוח – "לי ברורה הייתה התמונה" (עמ' 755). ואולם, הוא לא יכול היה להורות להכניסה לחדר ניתוח ללא הערכת מצב של צוות בית החולים. עוד טען כי ייתכן שמצבה של יולדת יתייצב והיא לא תזדקק לניתוח. אך כשנשאל מה הוא היה עושה, השיב שוב שחשב שצריך להכניסה לחדר ניתוח (עמ' 758 ו-762).

הנאשם העיד כי בלניאדו הכירו אותו והיו מקשיבים לדעתו. בהלל יפה כלל לא ניסה להגיד את דעתו, נוכח מצבה של ד', שלא היה חד משמעי לדבריו, וכן אישר כי לא יצא מהרכב ופנה לאיש צוות רפואה, שכן לא רצה להיחשף. אלמלא החשש מהחשיפה היה נכנס עם ד'. לצד זאת טען כי לא היה בכך כדי לשנות מהטיפול, וכי הדבר לא פגע באיכות הטיפול הרפואי שקיבלה. הוא הודה כי זו – "פעם ראשונה מאז אני מפוטר בעצם מבית החולים שאני נתקל בסיטואציה שזה העברה דחופה… לפני כן ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות .., היום הייתי פועל אחרת אולי…" (עמ' 760 ש' 21 – 25). כן אישר כי ההתלבטות מה לעשות עיכבה את הפינוי במספר דקות (עמ' 815).

הנאשם אישר כי תידרך את ד' לומר שהיא אחרי שני ניתוחים קיסריים ושהרושם שמתרחש משהו לא תקין, וביקש שלא להגיד את שמו אלא שילדה בלידת בית עם מיילדת, כיוון שלדבריו זה לא רלבנטי לטיפול ביולדת והוא לא רצה להיחשף נוכח המערכה שמשרד הבריאות מנהל נגדו. הוא אף אישר כי הגם שאמר לד' ולבעלה כי ייתכן שיש לה קרע ברחם, לא אמר לה להגיד זאת לצוות, כדי שלא ידעו שטופלה על ידי איש מקצוע (עמ' 764 ש' 1 – 5 ור' גם עמ' 571).

מומחה ההגנה, ד"ר ממט, הגיש חוות דעת באשר לאירוע הלידה של ד' (נ/87), והעיד בפניי.

העד העיד כי הנאשם עבד תחתיו שנים ארוכות, וכי סבר שהנאשם רופא טוב מאד, וכך הוא סובר גם כיום. כן העיד כי הוא נוהג ליתן חוות דעת מטעם בתי המשפט, וכי זו הפעם הראשונה בה נתן חוות דעת פרטית, נוכח חברותו עם הנאשם ומחויבותו לעזור למי שעבד תחתיו, ללא תשלום.

משכך, גם העיד לטובת הנאשם במשרד הבריאות, כאשר שימש עדיין כמנהל המחלקה.

ד"ר ממט ציין בחוות דעתו כי בחן את השאלה האם הייתה התרשלות בטיפול ב-ד', ובכלל זה האם ניתן היה ללדת לידה נרתיקית במצבה, האם מקום הלידה הגביר את הסיכון לאירוע של קרע, האם בוצע תמרון על שם קריסטלר שגרם לקרע, האם האבחון בדבר הצורך בפינוי נעשה באיחור, האם ההחלטה לפנות לבית החולים ברכבם של בני הזוג ללא פתיחת וריד הייתה החלטה רפואית לא מקובלת או שגויה, והאם בחירת הנאשם שלא להיכנס עם היולדת לבית החולים פגמה בטיפול הרפואי בה או הייתה משמעותית מבחינת התוצאה.

בעדותו הבהיר ביחס לשלוש חוות הדעת שמסר – באשר לשלושה אישומים, כי הפעולות שעשה הנאשם הן לשיטתו בתחום הסבירות ביחס לתנאים שעמדו בפניו, קרי בהינתן שהוא קיבל ללידה את היולדות שהגיעו אליו (עמ' 846 לפרו' 15.9.22 ש' 10 – 12).

העד ציין כי לידה נרתיקית לאחר שני ניתוחים קיסריים היא פרקטיקה אפשרית.

הוא אישר שהסיכון לקרע ברחם אצל אישה שבעברה ניתוח קיסרי הוא 0.4 עד 0.9 אחוז, גדול יותר מהסיכון של אישה שאין בעברה ניתוח קיסרי; הסיכון לקרע בצלקת רחמית קודמת אחרי ניתוח קיסרי יחיד או יותר זהה כשהלידה מתרחשת בבית החולים ומחוצה לו, והסיכון לאחר 2 ניתוחים – 2% לכל היותר.

עוד ציין, כי טופס ההסכמה מדעת עליו חתמה היולדת מגדיר מפורשות את מצבי הסיכון העודף הנשקפים לה, כשהמומחה מציין שעצם פנייתה לנאשם כמי שיצא לו מוניטין כמומחה בלידה נרתיקית לאחר שני ניתוחים קיסריים, מלמד על ידיעתה את הסיכון המוגבר לקרע בהליך זה. המומחה הבהיר כי אינו מחווה דעה על עצם הסכמת הנאשם לאפשר ליולדת ללדת .מחוץ לבית החולים נוכח הסכמתה המודעת כאמור (ור' גם עמ' 907 לפר' הדיון מיום 15.9.22 ש' 15).

בכל הנוגע לזיהוי הקרע, העיד כי בלידה רגילה לא מבצעים אולטרסאונד, אלא אם יש סיבה. במקרה זה, איבחן הנאשם לדבריו את הקרע ברחם. כשנשאל שוב אם הנאשם איבחן את הקרע, השיב שהוא חשד בקרע (עמ' 693 לפרו' 15.9.22 ש' 29), שכן האבחנה עצמה נעשית עם ניתוח פתיחת הבטן.

לעדותו, קרע ברחם הוא אירוע קשה העלול להביא למות העובר והיולדת, ולאובדן הרחם. לפיכך, מחויבת הגעה מהירה לבית החולים לשם קבלת טיפול רפואי, שמהותו בניתוח פתיחה של הבטן ותפירת הקרע.

העד הבהיר כי עקב החשד לקרע שלח הנאשם את היולדת לבית חולים (עמ' 894 ש' 6 – 7), לאחר שזיהה דם בבטן באמצעות האולטרסאונד (עמ' 984 ש' 9 – 11).

הוא ציין כי כשמתעורר חשד לקרע של הרחם, כשרואים באולטרסאונד נוזל בבטן וכשאישה מתלוננת שיש לה כאבי בטן חזקים, יש להעבירה מיד לבית חולים (עמ' 895 לפר' מיום 15.9.22 עד עמ' 896 ש' 1 – 2). לדבריו, משחשד הנאשם בדבר קרע ברחם היה מקום להמשך הבירור בבית החולים בהעברה דחופה, שכן מצבה עלול להתדרדר במהירות באופן בלתי הפיך, עד כדי אובדן שלה.

בהקשר זה אישר את מסקנת פרופ' הרמן בחוות דעתו, כי הסימנים והממצאים לימדו על אירוע חירום שחייב טיפול דחוף מאוד, ולפיכך שלל את דברי הנאשם שמבחינתו ד' הייתה במצב קליני טוב וכי הוא לא בטוח שהייתה צריכה להיכנס לחדר ניתוח.

ד"ר ממט התרשם כי הנאשם אבחן נכונה את הצורך בפינוי היולדת לבית החולים, וקבע כי בהנחה שהגיעה בהכרה מלאה, הרי שלא חל עיכוב בפינויה, והנאשם אף היה הגורם היעיל העיקרי שאחראי להגעתה בזמן. החלטתו לפנות את היולדת ברכבה מבלי להתעכב לשם פתיחת וריד, תרמה להגעתה המהירה לבית החולים. צוין כי פתיחת וריד היא פעולה מהירה וחשובה במסגרת פעולות ייצוב היולדת אך בנסיבות שנוצרו ניתן להבין את שיקול דעת הנאשם בהבאתה לבית החולים, שם ניתן היה לתת לה את הטיפול הדפיניטיבי היחיד, ניתוח חוקר של הבטן והפסקת מקור הדימום, שכן היולדת לא נזקקה לנוזלים אלא לעצירת מקור הדימום, ולעירוי דם אותו ניתן לקבל רק בבית חולים. מאחר שהפינוי באמבולנס היה ארוך יותר ולא ניתן לתת בו דם, שיקול הדעת היה הגיוני.

עם זאת, בחקירה נגדית אישר כי למעשה בחן במבחן התוצאה את הסיטואציה – "השורה התחתונה שהאישה ניצלה, על המהלך שהיה לפני כן כל מה שהתנהל לפני כן אין לי נתונים על זה. ואני הנחתי שאם הכל יצא כמו, אם האישה ניצלה ויש לה רחם וקיבלה מנת דם אחת אז קרוב לוודאי שהוא פעל כמו שצריך" (עמ' 880 לפרו' מיום 15.9.22 ש' 21 – 23).

כן אישר בחקירה נגדית כי הגם שעירוי אינו טיפול, הרי שהוא עזרה בדרך, וכי לא ניתן לבצע ניתוח ללא עירוי, אשר יאפשר מתן נוזלים ודם. העירוי חשוב גם למקרה בו מצב היולדת ידרדר בדרך, שכן העירוי היה "מחזיק" אותה עד בית החולים, ולכן היה מקום לחבר עירוי.

אשר לאופן הפינוי, העיד כי היה על הנאשם לפנות את היולדת לבית החולים הקרוב ביותר. בהקשר זה הביע דעתו כי ספק אם צוות בית חולים שאינו מכיר את הנאשם היה מתייחס להערות מומחה מבחוץ, אלא היה בודק ומחליט בהתאם לשיקול דעתו ולכן גם בכך לא התרשל הנאשם. הוא הבהיר כי הדבר תלוי ברופא שהיה מקבל את היולדת בבית החולים, וכי סביר שרופא היה בודק בעצמו, עורך אולטרסאונד ומחליט, טרם שהיה מבצע ניתוח הכולל פתיחת בטן.

עם זאת, אישר בחקירה נגדית כי היה על הנאשם להגיע עימה לבית החולים, למסור מידע לגבי האבחון שהוא עשה וחשדותיו כתוצאה מהבדיקות שביצע, וכי שיקול שלא להיחשף כמי שביצע את הלידה, אינו תואם את כללי הרפואה.

כן אישר כי לו הנאשם היה מגיע עם ד' ללניאדו, הרי שאז סיכוי גבוה יותר שהיו מתייחסים אליו, שכן לפחות חלק מהצוות הכירו שם.

אשר לשאלה אם היה מקום להזמנת אמבולנס, השיב כי היה מקום להפעלת שיקול דעת באשר לפרק הזמן עד להגעת האמבולנס, וכי ייתכן שהיה עדיף להיכנס יחד עם ד' לרכב ולנסוע לבית החולים.

המומחה אישר כי אישה עם קרע מדמם ברחם עלולה להיכנס לשוק, וכי גם במהלך פינוייה לבית החולים עלול לקרות דבר מה, ולכן רצוי היה שבעת פינוי שנעשה ברכב פרטי יהיה איתה איש צוות רפואה אשר יוכל לנסות לסייע, גם אם במעט, אם יקרה דבר מה בדרך (ציין הגברת נוזלים כדוגמא).

אשר להיעדר הרישום במהלך הלידה ולאחריה, הסביר המומחה כי חובת הרישום קיימת תמיד, גם אצל יולדת ללא מצב סיכון, שכן גם מצבה עלול להתדרדר, ובהעדר רישום לא ניתן לדעת מה נעשה (עמ' 902 לפרוטוקול מיום 15.9.22 ש' 9 – 11). כן אישר, כי היעדר הרישום מהווה הפרה של הכללים הרפואיים. הוא אף הודה כי היעדר התיעוד מונע ממנו לדעת מה באמת עשה הנאשם במסגרת הליך הלידה של ד'.

גם בכל הנוגע לניתור דופק לב העובר, אישר המומחה כי ראוי שאישה במצבי סיכון, כדוגמת לידה לאחר ניתוח קיסרי, תהא מחוברת למוניטור במהלך הלידה, כהמלצת נייר העמדה, על מנת לעמוד על מצב העובר ועל הפעילות הרחמית. העד הסביר שבניתור אלקטרוני רציף של העובר ניתן לדעת את מצב העובר, כמו גם חשד לאירועים ברחם עצמו, וכי שינויים בדופק העובר עשויים ללמד על אפשרות לקרע ברחם.

הוא אישר, לפיכך, כי הגם שכתב בחוות דעתו כי הנאשם פעל כשורה, הרי שמשאינו יודע מה למעשה עשה הנאשם במהלך הלידה, בהעדר תיעוד – "אז הקטע הזה לא תקין, נכון" (עמ' 887 לפרו' הדיון מיום 15.9.22 ש' 3).

המומחה הסביר כי ניטור עוברי הוא אחד הדרכים לזיהוי קרע, ומשלא עשה כן הנאשם, הרי שהקים סיכון כי לא יוכל לזהות באמצעות שינויים בדופק את הקרע ברחם. בהקשר זה ציין – "לגבי זה שהוא לא עשה מוניטור רציף חלק מכללי המשחק של לידות בית זה שלא יהיה מוניטור רציף זה חלק מהסיבות שאני לא מסכים ללידות בית" (עמ' 889 ש' 3 – 5).

תומכת הלידה בלידת ד', רוית פרידמן קאודורו, העידה כי השתתפה בעשרות או מאות לידות בהן הנאשם נכח (עמ' 965 ש' 11).

היא תיארה את אירוע הלידה כלידה רגילה. לדבריה – "בסמוך ממש בדקות האחרונות בסמוך ליציאה של התינוק, היא אמרה שכואב לה וממש ישר בדקות הראשונות לאחר שהתינוק יצא נעשה לה אולטרא סאונד. לפי מה שאני זוכר באולטרה סאונד הראשון עדיין הכל היה בסדר אז נעשו בין 2 ל – 3 פעמים אולטרא סאונד, כשאחרי הפעם השלישית אילן החליט שהיא צריכה להתפנות לבית חולים. בכל הזמן הזה אני זוכרת שהיא הייתה בסדר, אני ליוויתי אותה לאוטו, עלינו לאוטו שלה, אני וישבנו מאחורה, ונסענו נסענו לבית החולים הכי קרוב בהתאם לשעה הזאת זו הייתה שעה מוקדמת בבוקר" (כך במקור, עמ' 963 ש' 11 – 19).

עם זאת, בחקירה נגדית אישרה כי הנאשם נהג לבצע בדיקות אולטרסאונד רק כשנשים התלוננו על כאב, וכי לאחר האולטרסאונד הראשון הנאשם רצה להיות בטוח.

כשנשאלה אם היה שיח לאיזה בית חולים לפנותה, השיבה העדה שהייתה שעת בוקר מוקדמת, לניאדו היה עם כיוון הפקקים והלל יפה נגד הפקקים ולכן נסעו להלל יפה.

כשנשאלה אם הסיבה לפינוי להלל יפה הייתה העדר רצון של הנאשם להיחשף, השיבה שאינה זוכרת שזו הייתה הסיבה.

העדה לא זכרה שהנאשם ביצע קריסטלר בד', וטענה כי לא ראתה אותו עושה את הפעולה הזו אי פעם במרכז הלידה.

כן שללה את הטענה שד' התחננה לפינוי לבית חולים והנאשם סירב לפנותה. לטענתה – "בשום אופן, אנחנו התפנינו ממש מיד אחרי שהיא ילדה" (עמ' 963 ש' 27).

לדבריה, ד' ירדה מהרכב ונכנסה לבית החולים ללא סיוע.

היא אישרה כי ככל שהיה מתעורר צורך במהלך הנסיעה, כלל לא יכולה הייתה לסייע, שכן "אני לא פרסונה הרפואית אין לי דרך לעזור לה מבחינה רפואית" (כך במקור, עמ' 969 ש' 17 – 18).

יאמר כבר עתה, כי התרשמתי שהעדה, אשר לדבריה נכחה בעשרות או מאות לידות לצד הנאשם, התחמקה בעדותה ממתן מענה לשאלות מהותיות, והעידה פרטים שאינם מדויקים בלשון המעטה.

כך, חרף ניסיונה הרב, כשנשאלה מדוע היה צורך לפנות את ד' לבית חולים, שהרי לדבריה היא נראתה לה בסדר גמור, השיבה כי אינה יודעת, כי זו הייתה החלטה רפואית של הנאשם, וכי היא אינה יודעת אם התעורר חשד לקרע ברחם.

נזכור כי לדבריה שלה בוצעו בד' מספר בדיקות אולטרסאונד, אותן מיעט הנאשם לבצע, את הסיטואציה החריגה, סוריאליסטית כלשון ב"כ הנאשם, בה נוסעת אישה כאובה, לאחר לידה, במכונית המשפחתית, אוחזת בשקית ובה השיליה, והדולה לצידה מחזיקה את התינוקת שכן היולדת אינה מסוגלת לאחוז בה. האם ניתן ליתן אמון בדבריה כי לא ידעה מדוע נעשה הפינוי?

תשובתה לגבי בחירת הלל יפה כבית החולים הקרוב ביותר אינה עולה אפילו עם גרסת הנאשם, אשר אישר כי הלל יפה מרוחק מספר דקות מלניאדו. גם דבריה כי אינה זוכרת אם הנאשם ביקש שלא להיחשף, ומדוע בכלל נדרש הליווי שלה, עזיבתה את המקום מיד עם ההגעה לבית החולים, וטענתה כי כלל לא ידעה מה נעשה עם היולדת בבית החולים, אינם מעוררים אמון. הרושם הברור לאחר התרשמות בלתי אמצעית מעדותה הוא כי היא לכל הפחות, כאמור, התחמקה ממתן תשובות אמת. בנסיבות אלו, איני מוצאת ליתן אמון בגרסתה, אשר הייתה מוטה באופן ברור לטובת הנאשם.

דומה כי מכלול העובדות שפורטו לעיל מדברות בעד עצמן – אין למעשה חולק כי הנאשם קיבל ללידה יולדת לגביה היה קיים סיכון כי רחמה ייקרע. הוא עשה זאת ביודעו כי קיימת התווית נגד שלא לעשות כן, נוכח הסיכון הכרוך בלידת בית ליולדת שבעברה שני ניתוחים קיסריים. הוא גם ידע, כפי שעולה מכתב ההסכמה עליו החתים את ד', כי במקרה של קרע, הטיפול המיטבי יהא בבית חולים, וחרף זאת, משזיהה כי נקרע רחמה של היולדת, לא פינה אותה באופן מיידי.

בעניין זה מהימנה עליי פרשנותו של פרופ' הרמן, כי משמדובר ברופא כה מנוסה הוא הבין כי רחמה של ד' נקרע, אך קיווה שהדברים יסתדרו מאליהם, וכך יימנע מלחשוף כי הפר התחייבות אותה נטל אל מול משרד הבריאות (התחייבות עליה אעמוד בהמשך).

גם דבריו של הנאשם – בהודעתו במשטרה ובמשרד הבריאות, כי זיהה את הקרע ולחילופין כי חשד בו, לצד דבריו לד', אשר העידה כי אמר לה שיש לה קרעים, תומכים במסקנה כי הנאשם ידע אל נכון כי רחמה של ד' נקרע (וזאת הגם שמוסכם על המומחים ועל הנאשם כי זיהוי ודאי נעשה רק בחדר הניתוח).

הנאשם העיד כי ההבחנה בעניין זה בין חשד לידיעה היא סמנטית, ואני מתרשמת כי אכן כך הדבר – שכן עיקר הוא בכך שהיה ברור לנאשם שמצבה של ד' מחייב פינוי דחוף לבית החולים, וניתוח בסבירות גבוהה.

משכך – אף לו הייתה מתקבלת בניגוד להתרשמותי – טענת הנאשם כי לא זיהה את הקרע, הרי שאין ספק כאמור כי הוא התרשם שהמצב מורכב ושנדרש פינוי מיידי, ולפיכך די גם בחשד ברמה גבוהה בקיומו של קרע, קרע המהווה אירוע קשה גם לשיטתו, על מנת לתמוך במסקנה כי היה מקום לפינוי דחוף של ד' לבית החולים.

הנאשם נמנע מלחבר את ד' לעירוי, ועיכב את פינוייה לבית החולים, ולו בדקות ספורות, נוכח ההחלטה להעבירה לבית חולים מרוחק יותר מביתו, החלטה ששוכנעתי כי נבעה ממניעים אישיים, החוטאים לאינטרס היולדת לקבל טיפול מהיר ומיידי. איני מקבלת בסוגיה זו את טענת הנאשם לפיה השיקול העיקרי בהימנעות מפינוי ללניאדו היה היכרותו את הצוות במקום מבחינה מקצועית (כשכוונתו כי ד' לא תקבל שם טיפול ראוי), שעה שלא ידע דבר על הצוותים במאיר או בהלל יפה.

הנאשם אף הינחה להעביר את ד' לבית החולים ללא אמבולנס או גורם רפואי בדרך, אשר לשיטת מומחי התביעה וההגנה יכול היה לסייע, ולו במידה מוגבלת, ככל שהיה צורך להגביר נוזלים בדרך, להחיות את ד', וכיוצא בזה.

הוא נמנע מיצירת קשר עם בית החולים על מנת לעדכן במצבה של ד' על מנת שבית החולים יהיה ערוך לטיפול מיידי בה, ומכניסה לבית החולים הגם שהגיע עד לפיתחו, וחרף העובדה שגם לדבריו שלו באשר ליולדת ז', היה ביצירת קשר זו ובהגעה לבית החולים עם היולדת כדי לחסוך בזמנים ולקצר הליכים.

נזכור את דבריו כי לו היה מדובר בלניאדו היה נכנס לבית החולים. אף אם הצוות במקום היה מקיים הערכה עצמאית של המצב ולא מסתמך באופן בלעדי על דברי רופא אותו אינו מכיר, חזקה כי היה ניתן משקל מסוים להערכת הרופא אשר יילד את ד' ואשר טיפל בה עד העברתה לבית החולים, והייתה משמעות להערכתו, ולפחות קריאת כיוון לצוות, בדבר מצבה.

גם פרופ' נועם זוהר – ראש התכנית ללימודים מתקדמים בביו אתיקה- המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן, מומחה האתיקה של ההגנה, אליו אתייחס בהמשך, כשנשאל לגבי פינוי יולדת לבית חולים מרוחק על מנת שלא להיחשף, השיב – ברמה העקרונית לדבריו – את מה שדומה כי הוא מובן מאליו – "אם היה מצב שרופא זיהה שזה דחוף ובהול להביא ליולדת לחדר לידה בהקדם האפשרי, שכל דקה קובעת, ואם במצב הזה הוא הפנה אותה לבית חולים שהוא בבירור יותר רחוק, וייקח יותר זמן להגיע אליו והמניע שלו הוא כדי לא להיחשף אז יש בזה משהו פסול" (עמ' 880 ש' 1 – 8).

פרופ' זוהר אף הבהיר בעדותו כי אם חלילה מתרחש קרע ברחם, יש להבהיל את היולדת לבית החולים כדי לנסות להצילה, וכי אם הקרע מתרחש בבית חולים, היא תובהל מוקדם יותר לחדר ניתוח.

פרופ' זוהר נשאל גם באשר להיעדר כל תיעוד כתוב לגבי מצבה של היולדת, או הודעה על הגעת יולדת במצבה לבית החולים, ולאחר שהשיב כי ברמה העקרונית קיימת בארץ עוינות וחשדנות בין העוסקים בלידות בית לממסד ולבתי החולים, אישר כי קיים "חסרון" בהעדר התקשורת עם בית החולים (עמ' 883 ש' 11 – 15).

יוזכר, כי הנאשם העיד כי נהג לתת ליולדות סיכום לידה, מפורט פחות מזה המנוהל בבית חולים, שכן אם היה מתעורר צורך להגיע לבית חולים ולמסור פרטים אודות הלידה, הוא היה מתלווה בעבר ליולדת לבית החולים כגורם הרפואי שטיפל בה (עמ' 633 ש' 17 – 18).

בעניינה של ד' לא ערך מסמך שכזה, לדבריו בין היתר משום שלא רצה להיחשף.

הנה כי כן – מפי הנאשם עצמו נלמד כי הוא חרג בעניין ד' מהנוהג שלו עצמו, אשר נועד להבטיח מסירת מידע הכרחי ונדרש לבית החולים לשם המשך הטיפול ביולדת, מטעמים זרים.

מהראיות עולה כי היולדת הובהלה לחדר הלידה עם הגיעה להלל יפה. הגם שנעשו לה בדיקות נדרשות, היא העידה כי הטיפול בה היה מהיר מאד, כפי שהבהירו מומחי שני הצדדים כי מן הראוי היה לבצע. משכך, לא ניתן גם לקבל את טענת הנאשם כי ד' לא הגיעה לבית החולים במצב קשה.

יוזכר כי היולדת ופרופ' הרמן הבהירו כי למעשה ניצלו כך רחמה ואף חייה.

אשר לטענה העובדתית בדבר ביצוע פעולה על שם קריסטלר, בחינת הראיות שלעיל מלמדת כי אף אם ייתכן כי הנאשם ביצע את הפעולה האמורה, הרי שהדבר לא הוכח מעבר לספק סביר. זאת, בהתחשב בכך שמדובר בהערכה של מומחה התביעה (הגם שמושתתת על ניסיונו), ובעדות היולדת כי הנאשם לחץ על בטנה. סבורתני כי אין בכך די כדי לקבוע ברמה הנדרשת כי הלחץ הנטען אכן נבע מהפעולה האמורה.

לפיכך, נכונה אני להניח כי אירוע הקרע ברחם נגרם שלא בשל פעולה של הנאשם, וכי הוא יכול היה להתרחש גם בבית חולים.

ואולם כאמור, מומחי שני הצדדים הבהירו כי הסיכון ליולדת מאירוע כזה בלידת בית, גבוה יותר מאשר הסיכון בבית החולים, משקיים צורך להבהילה לחדר ניתוח, פעולה המתארכת מטבע הדברים שעה שהיולדת אינה מצויה בבית חולים.

המסקנות בכל הנוגע לעבירות הנובעות מהמעשים אשר פורטו לעיל, תפורטנה בהמשך הכרעת הדין.

אישום שני

הנאשם מואשם כאמור, כי חרף צו ההפסקה המינהלי, המשיך לקבל יולדות במתחם, ליתן להן טיפול רפואי, ולעבוד כרופא וכמיילד ללא פיקוח רופא בכיר.

בתוך כך, קיבל ביום 17.7.18 את א.א (להלן: "א'") במתחם לצורך ביצוע לידה, הגם שידע כי בעניינה קיימת התווית נגד לביצוע לידת בית, בשל היותה יולדת בסיכון גבוה, שכן בעברה שני ניתוחים קיסריים.

הנאשם היה שותף למהלך הלידה, כשהוא מבצע פעולות רפואיות כרופא וכמיילד, ובכלל זה קיבל את א' ללידה, ביצע לה מוניטור, קבע את פתיחת צוואר הרחם בה הייתה מצויה, ביצע חיתוך של חבל הטבור, ותפר קרעים בעריה.

נטען כי הנאשם התרשל באופן שסיכן את חיי הילודה, כשבהמשך לקבלתה של א' בניגוד להתווית הנגד, לא נתן טיפול רפואי לתינוקת שנולדה עם מקוניום סמיך (לשם הבהירות יצויין כבר עתה כי מדובר בהפרשה מדרכי העיכול בצבע ירוק, העשויה להוות ביטוי לבשלות העובר, אך גם ביטוי למצוקה עוברית). נטען כי הגם שהיה מודע להתדרדרות במצבה, טען בפני ההורים כי מצבה שפיר חרף תלונותיהם החוזרות באשר לקשיי נשימה של התינוקת, ובניגוד להוראות החוזר המורות במצב כזה על העברה מיידית של הילודה לבית החולים, טען הנאשם כי מצב התינוקת שפיר. הוא נמנע מלהזמין רופא ילדים לאחר לידה עם מקוניום סמיך, ונמנע מהשגחה צמודה הנדרשת לילודים שנולדו עם מקוניום. בשל חששו שיוודע לרשויות על אי ציותו לצווים, נמנע מלהזמין אמבולנס למתחם, ושלח את התינוקת ובני משפחתה לבית החולים ברכב פרטי, מבלי ללוותם ומבלי שצייד אותם במכתב המסכם את מהלך לידה ואת מצב הילודה אחרי הלידה. כך גם נמנע מליידע את בית החולים בדבר הגעתה של הילודה במצוקה, על מנת שהצוות יהא ערוך למתן טיפול מיידי, ואף ביקש מבני המשפחה שלא ימסרו בבית החולים את שמו ואת מקום הלידה.

בהמשך נפטרה התינוקת בבית החולים.

בתשובתו טען הנאשם כי הכיר את התווית הנגד, ובדק את א' כרופא, חתך את חבל הטבור וכך גם ביצע את התפרים, אך לא פעל בניגוד לצווים, שכן לא ביצע פעולה אקטיבית לילוד התינוקת. לדבריו, לאחר קבלת צו ההפסקה המנהלי חדל ליתן במקום כל טיפול רפואי, למעט במצבי חרום, באופן שלהבנתו הלם את הוראות הצו. כן טען הנאשם כי לא קיבל את הנשים היולדות, כי אם השכיר להן חדר לידה בחצר ביתו, כשלטענתו אין המדובר בפעילות מיילדותית, שכן לידה טבעית עצמאית אינה מהווה פעילות מיילדותית ואינה חורגת מהצווים בעניינו.

הנאשם כפר כי נמנע מליתן טיפול רפואי לילודה, וטען כי לאחר לידתה היא לא הראתה סימני מצוקה המחייבים טיפול רפואי.

הוא אישר כי המתלוננת לא הגיעה לבית החולים באמבולנס ואף לא צוידה במכתב מסכם. לדבריו – משום שלא היה כל צורך בכך, וכך גם לא היה צורך בליוויה לבית החולים, שכן התינוקת לא הייתה במצוקה.

א' העידה כי היא ובעלה, בעקבות טראומת ניתוח קיסרי בהיריון השני (ניתוח שנערך על ידי הנאשם בבית החולים לניאדו), בחרו ללדת בלידה השלישית בלידה טבעית והתנגדו לניתוח קיסרי נוסף חרף הסברי הרופא המטפל שלה.

במהלך ההיריון לא ביצעה היולדת בדיקות שונות שהומלצו לה.

ערב הלידה הגיעה לבית החולים לניאדו, משלא ידעה כלל שקיימת אפשרות ללדת מחוץ לבית החולים. בסמוך לשעה 1 בלילה הרופא בבית החולים זיהה שהיא לקראת לידה. נאמר לה כי עליה לעבור ניתוח קיסרי, ושמסירבה אמר לה הרופא כי לא יטפלו בה, ולכן עזבה את בית החולים עם אמה ובעלה.

ואכן, נ/12 – טופס סירוב לטיפול רפואי/אשפוז מיום 17.7.18 שעה 0:50 ונ/13 מלמדים כי הוסבר להורים שקיים צורך בניתוח קיסרי חוזר דחוף, וכי ככל שהאם תלד בלידה רגילה, קיים סיכון לקרע ברחם, וסכנת חיים לילוד. חרף זאת סירבה האם לניתוח וחתמה על הסכמה להשתחרר.

א' הוסיפה כי בבוקר ה-17.7.18, כשהצירים התגברו, נסעה עם בעלה לבית החולים "מעייני הישועה", ובדרך בעלה התקשר אל הנאשם. היא הבהירה כי אם הנאשם לא היה עונה לשיחה, הם היו ממשיכים בדרכם למעייני הישועה (עמ' 47 ש' 3). היא ובעלה חשבו שהנאשם עדיין עובד בבית החולים ולכן התקשרו ושאלו אם להגיע לביתו או לבית החולים, שכן סברו כי הוא "המפתח" לבית החולים. הנאשם אמר להם לבוא לביתו (עמ' 37 ו-42).

הנאשם אמר לבני הזוג שקיים סיכון לקרע ברחם, אך הוסיף כי "בעיקרון אצלו זה לא היה" (עמ' 39 ש' 13 – 14) וכי אם מתממש אחד הסיכונים הוא מזהה זאת במהירות ושולח לבית החולים.

א' הבינה מהנאשם שתלד במתחם ושלא ניתן יהיה להזמין לשם אמבולנס.

הזוג הגיע למתחם בסמוך לשעה 6:00, הנאשם ביצע בדיקת פתיחה וכן מוניטור, והיא החליטה ללדת במקום. לדבריה, הלידה הייתה טבעית לחלוטין, הנאשם לא משך את התינוקת, אלא אחז באחת מרגליה ואמה אחזה ברגלה השנייה. לאחר הלידה חתך את חבל הטבור, הוציא את השיליה ותפר (עמ' 38).

כשהתינוקת נולדה בשעה 10:00 הייתה עליה צואה, היא בכתה והיה לה צבע יפה.

התינוקת סירבה לינוק, ומהשעה 11:00 אמה אמרה לה שהיא לא נושמת טוב, ובשעה 14:00 לחצה עליה להתקשר לנאשם. בשעה 13:00 או 14:00 גם החלה התינוקת "להוציא בועות". היא ואמה אמרו מספר פעמים לנאשם ולאשתו המיילדת שהתינוקת לא נושמת טוב. הנאשם אמר שנראה שמדובר במי שפיר שיוצאים וזה נראה לו סביר.

בערב אשתו של הנאשם אמרה לו להביא חמצן, אך התינוקת לא חוברה לחמצן.

העדה העידה כי התרשמה מקושי נשימתי שאינו דרמטי. משכך, לא סברה שיש מקום לפינוי מהיר לבית החולים. כן העידה כי בעלה נרדם בשלב מסוים והיה צורך לחפש אותו, אך באשר לסוגיית העיכוב בפינוייה לבית החולים, הבהירה – "כן, אבל זו הייתה ההוראה" (עמ' 49 ש' 3), וכן – "עדיין יש את העניין של אדישות, אני לא ידעתי שהיא במצב כזה אבל בדיעבד אמא שלי אמרה לי" (ש' 5 – 6).

כן הוסיפה, כי כאשר אביה הגיע למקום, הוא ראה אותה ורצה להזמין אמבולנס, אך אמה עצרה אותו ואמרה לו שאי אפשר.

בסביבות השעה 22:30 עזבו היא, בעלה, התינוקת ואמה את המתחם ונסעו לבית החולים ברכבם, בין היתר נוכח דברי הנאשם כי עליהם לגשת לבית החולים טרם הנסיעה לביתם. אמבולנס לא הוזמן נוכח הסיכום בנושא עם הנאשם (עמ' 39 ש' 5 – 7).

היולדת לא קיבלה מהנאשם מסמכים רפואיים, וכשעזבו בדרך לבית החולים בקשת הנאשם הייתה "בעיקרון לא להגיד שילדנו אצלו" (עמ' 39 ש' 25).

המשפחה הגיעה לבית החולים בסמוך לשעה 23:00, שם הומלץ להם לתת זריקת טטנוס לתינוקת אך הם סירבו הגם שהוסבר להם שתיתכן סכנת חיים לתינוקת ככל שלא תינתן הזריקה. זאת, משהם ככלל מבקשים להמעיט במעורבות רפואית.

כשהגיעו לבית החולים תחילה לא ניתנה להם אבחנה רפואית. העדה לא חשבה שמצבה של התינוקת קשה, ורק למחרת נאמר לה שהמצב הידרדר. הגם שנאמר להם שקיים חשד לזיהום, סירבו לניקור מותני (עמ' 44 ש' 22-20).

בסופו של דבר התינוקת הועברה לבית החולים "שניידר" ונאמר להם שנמצא אצלה חיידק והיא בקריסת מערכות.

מסמכי בית החולים לניאדו (נ/9 ונ/11) מלמדים כי התינוקת הגיעה לבית החולים 12 שעות לאחר הלידה. ההורים סירבו למתן טטנוס, כעדות האם, וכן סירבו לכל טיפול מוצע – חיסונים, טיפות עיניים, סקר מטבולי, ועוד. המסמך מלמד עוד כי בני הזוג מסרו שהתינוקת נולדה בלידת בית וחיתוך חבל הטבור נעשה על ידי האב שהשתמש במספריים ביתיים.

אשר למצב התינוקת עם ההגעה לבית החולים, צוין בנ/14, גיליון קבלת ילוד לפגיה 18.7.18 מהשעה 00:02, כי האם מסרה שהתינוקת נולדה במצב טוב, כי היא החלה להיאנח מס' שעות אחרי לידה, ונכתב שהתינוקת נמצאה עם חמצת נשימתית ומטבולית.

צוין כי התינוקת מקבלת טיפול באנטיביוטיקה, סיוע נשימתי ועירוי נוזלים.

למחרת בבוקר, בשעה 9:52 (נ/10), צוין כי קיימת החמרה נשימתית עם עלייה בצורך לחמצן, כי בשאיבת הקיבה נמצאו הפרשות רבות בצבע של מקוניום, כי התינוקת סובלת מחמצת נשימתית ומטבולית, וקיים חשד לזיהום.

במסמכים נוספים (ת/97 ונ/11) צוין כי צילום החזה מתאים לשאיפת מי שפיר מקוניאלים, כי אכן נשאבו מהקיבה מי שפיר מקוניאלים, ובהמשך החמרה נשימתית.

עקב החמצת המטבולית וממצאים נוספים, מתוכננת העברה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים שניידר.

מעדכון מאותו יום בשעה 14:20 צוין כי חלה התדרדרות במצב התינוקת, המצויה במצב קשה, מונשמת ונאנחת.

במסמך מבית החולים שניידר (ת/83) עולה כי התינוקת התקבלה בגיל יממה וחצי. צוין כי היא הופנתה 12 שעות לאחר הלידה לבית החולים לניאדו בשל מצוקה נשימתית וכי הייתה הפרעה נשימתית מלידתה אשר גברה בהדרגה. מצוינות הפעולות אשר בוצעו בתינוקת וכן חמצת מטבולית ודמם ריאתי ביממה הראשונה. מהסיכום עולה כי הילודה הגיעה עם שוק ספטי של E-coli וקושי נשימתי. במהלך אשפוזה התפתח כשל רב מערכתי ובסופו של דבר היא נפטרה ביום 26.7.18.

סיבת המוות בתעודת הפטירה נרשמה כזיהום E-coli.

כן מצורף מסמך החתום על ידי רינת לוי, מיום 18.7.18, מלניאדו. צוין כי בהגעת ההורים ללניאדו לאחר הלידה הם מסרו כי התינוקת אינה נושמת טוב.

התינוקת נמצאה עם חום, ועליה נצפו סימני מים מקוניאלים.

בעלה של א' מסר במשטרה (ת/10), פרטים העולים בקנה אחד עם עדות א' בכל הנוגע להגעה לבית החולים לפני הלידה, כשא' עם צירים, סירובם לביצוע ניתוח קיסרי, ועזיבתם את בית החולים משלא איפשרו להם לידה שאינה בניתוח.

לדבריו, כאשר הגיעו בסופו של יום למרכז הלידה של הנאשם, א' כבר הייתה "במצב של לידה".

הנאשם לא הסביר להם אודות הסיכונים בלידת בית, והוסיף – "הייתי שואל איזה סיכון ויכול להיות שהייתי חושב אחרת" (ש' 71).

כך גם לא מסר להם כי הוא תחת הגבלות, טרם הלידה, נתון אותו מסר רק לאחר הלידה. גם בהקשר זה ציין העד כי לו הנאשם היה אומר לו בשיחת הטלפון שהוא תחת מגבלה, היה שואל לגבי ההגבלה וייתכן שפועל אחרת (גיליון 3 ש' 78 – 81).

כשנשאל אם הוא מתחרט שפנה אליו, השיב בחיוב (גיליון 3 ש' 86)

האב ציין כי עם הלידה נראתה התינוקת בסדר גמור, למעט בעיית נשימה – הוא ראה כי היא נשמה בכבדות ונעצרה לה הנשימה כל נשימה שנייה או שלישית. כן ראה כי היא נולדה "מלוכלכת" בכל הגוף, בצבע ירוק. אמה של אשתו אמרה מספר פעמים לנאשם כי התינוקת לא נושמת טוב אך הנאשם אמר שזה בסדר והוא לא רואה כל בעיה.

ב-6 בערב אשתו של הנאשם ביקשה שיביא חמצן כי התינוקת לא נושמת, והנאשם הביא את החמצן אך לא חיבר אותו (גיליון 2 ש' 36).

העד נרדם ברכבו בסמוך לשעה 16:00, שעות ארוכות לאחר הלידה, וכשהתעורר אמר לו הנאשם שצריך למהר ולקחת את התינוקת לבית חולים.

הנאשם ביקש שלא יוזמן אמבולנס למתחם, כדי שלא ידעו שהוא ביצע את הלידה.

הנאשם אף ביקש ממנו להיכנס עם הרכב לתוך מרכז הלידה, כדי שלא יראו שהם מוציאים תינוקת.

בבית החולים התרשם מהדיבורים שמצב התינוקת לא טוב. בני הזוג הסתירו לבקשת הנאשם את העובדה שהוא ביצע את הלידה, ולכן מסרו שא' ילדה בבית ושבעלה הוא שחתך את חבל הטבור (גיליון 2 ש' 43).

למחרת נאמר להם שהתינוקת במצב קשה, ובהמשך חוברה לאקמו והועברה לשניידר, שם נפטרה.

הרופא בבית החולים שניידר אמר לו שהיא נדבקה בחיידק E-coli בזמן הלידה.

הבעל הקליט מספר שיחות עם הנאשם (ת/11). כן נמסרו למשטרה צילומי התכתבויות ווטסאפ בין השניים (ת/11א).

בשיחה הראשונה, טרם ההגעה אל הנאשם (מסתיימת ב-0002WA), שואל הבעל את הנאשם, לאחר שמוסבר מצבה של א', אם ליסוע לבית החולים או אליו, והנאשם משיב אליו.

האזנה לשיחות וקריאת ההתכתבות שנעשו לאחר הלידה, מלמדות כי בעוד התינוקת מונשמת ומורדמת עוסק הנאשם לצד ההתעניינות במצבה של התינוקת, גם בבקשות חוזרות ונישנות כי יגנו עליו, כשהוא מתחנן כדברי הנאשם עצמו – שלא יסגירו אותו.

הנאשם טען כי אין קשר בין הלידה לסיבוך הנדיר שהתפתח אצל התינוקת. בכלל זה, אמר לבעל כי "יש שם איזה משהו שכאילו מפריע לה לנשום כמו שצריך", וניסה להבין את משמעות הטיפול שניתן לתינוקת בבית החולים (שיחה שמסתיימת ב-0003WA).

כן אמר לבעל – "תשמע, בדיוק בשביל זה אתם שם עכשיו כי אני לא , לא הרגשנו בטוחים… גם אנחנו לא הרגשנו שזה בסדר לגמרי, כלומר זה לא היה לגמרי בסדר".

בשיחה נוספת (המסתיימת ב-0004WA), הנאשם אומר כי אינו מבין את ההתדרדרות שהתרחשה בלילה, והבעל משיב שהתינוקת מחוברת למכונה, מורדמת. השניים מדברים על כך שבית החולים קושר את הכל לשאיפת המקוניום. כן מדברים על זיהום בריאות, והנאשם מסביר כי מדובר בשני דברים שונים. הבעל אומר שהיו יכולים להעביר אותה קודם לבית החולים, והנאשם משיב כי זה לא היה משנה דבר, שמהתחלה לא הייתה בעיה, וכי גם לאחר שאמה של א' אמרה לו בצהריים שהתינוקת משמיעה קולות, לא התרשם שיש בעיה.

הנאשם טוען כי גם לו הייתה הלידה נעשית בניתוח קיסרי התינוקת הייתה נמצאת באותו מצב, שכן זה תהליך המתרחש ברחם, וכי משאיפת מקוניום התינוקת צריכה "לצאת" לבד (עמ' 7 ש' 9 – 18).

הוא מוסיף שגם הגעה מוקדמת יותר לבית החולים לא הייתה משנה דבר, וכי: "ברגע שאנחנו ראינו וזיהינו שיש באמת בעיה אז העברנו כאילו בסופו של דבר לא היה, אני קיוויתי שלא, שלא יהיה צריך… ראינו שהיא לא בסדר".

שוב מבקש הנאשם מהבעל – "שתמשיכו ותשמרו עלינו כי אין לזה שום תכלית לבוא ולהגיד שילדתם אצלנו כי זה לא היה משנה שום דבר" (ר' גם שיחה 0009WA בכל הנוגע לאי מסירת פרטי המיילדים, שיחה 00011WA בעמ' 36 בה הנאשם אומר כי הוא עלול לאבד את רישיונו אם ידעו עליו, ושיחות נוספות בנושא).

בשיחה נוספת (המסתיימת ב-0005WA), מציין הבעל כי רופא הפגייה רוצה לשמוע פרטים אודות הלידה נוכח הבעיה הנשימתית. הנאשם מוסר לבעל פרטים אודות הלידה, ומוסיף כי המצוקה קרתה בהדרגה, לא מיד, ושהם לא היו בטוחים עד שהיה ברור שהיא לא בסדר. הוא חוזר על עמדתו כי מצב התינוקת אינו קשור בלידה, אלא אירע כבר בתוך הרחם, כתוצאה מבליעת מי שפיר מקוניאלים, הגם שהוא לא זיהה מים מיקוניאליים בלידה. הוא מוסיף כי אשתו כן חשבה שהתינוקת הייתה צבועה במים מקוניאלים, וכי מדובר באירוע שחולף.

הבעל אומר לנאשם שהרופא ביקש לשוחח עם "המיילדת", משאינו יודע כי מדובר בנאשם, אך הנאשם מתנגד בתוקף (עמ' 14-13 לתמלול).

בשיחה נוספת (מסתיימת ב-0007WA), מעדכן הבעל כי התינוקת מחוברת לאקמו, כי יש קריסת מערכות והתקוות פוחתות, והנאשם אומר לו במהלך השיחה כי החיידק אינו הבעיה, אלא מה ששאפה, המקוניום (עמ' 17).

הנאשם מציין כי כאשר בני הזוג יצאו מהמתחם לא הייתה דרמה, וכי הוא ואשתו לא חשו שיש בעיה בתחילה. התינוקת נולדה בסדר ללא מצוקה, וחוזר על כך שייתכן שהמצב נובע מאירוע בתוך הרחם, וכי גם הגעה מוקדמת יותר לבית החולים לא הייתה משנה דבר.

העד משיב כי נאמר לו בבית חולים שאם היו יולדים בבית חולים, היו עורכים לתינוקת בדיקות, והיא הייתה מקבלת אנטיביוטיקה מההתחלה.

בשיחה המסתיימת ב-00015WA, העד מעדכן את הנאשם כי התינוקת נמצאת במוות מוחי. הוא מסביר לנאשם שאמרו לו שהיא לא הגיעה בזמן, שאם הייתה מגיעה לאקמו בזמן כנראה שהייתה בסדר ושהחיידק היה אלים.

הנאשם משיב שההתנהלות והזיהום היו אגרסיביים, וכי אינו חושב שניתן היה לפעול אחרת.

הוא חוזר ואומר לעד שבשעות שהתינוקת הייתה אצלו היא לא הייתה במצב קריטי, וכי ההתדרדרות התרחשה בלניאדו במשך הלילה. כשהעד מזכיר לנאשם שהתינוקת החלה להתנשם לא טוב כבר אצלו, משיב הנאשם שזה מתפתח.

כשהבעל שואל אם לא היה נכון לשלוח אותם מיד לאחר הלידה לבית חולים, הנאשם מסביר שלא חשד שמתפתח סיבוך, וכי קיימים מצבים זיהומיים שלא מתגלים תחילה.

אמה של א' מסרה במשטרה (ת/12), דברים דומים לאלו אותם מסרו א' ובעלה בכל הנוגע להגעה לבית החולים טרם הלידה, והתנגדותם לביצוע ניתוח קיסרי. היא טענה כי היא עצמה לא השתתפה בלידה, אלא עמדה בחדר וראתה הכל.

התינוקת נולדה מלוכלכת כולה בצבע צהוב ועם בועות בפה. היא סירבה לאכול, לדברי העדה – נוכח קצף רב בפיה.

בהמשך השמיעה התינוקת קולות מוזרים ולא נשמה טוב. גם אשת הרופא אמרה לו פעמיים שהתינוקת לא בסדר, אך הרופא אמר שהיא בסדר והרגיע אותם.

לדברי העדה, לפחות 5 פעמים אמרו לנאשם כי התינוקת לא בסדר, וכשאשתו אמרה לו לתת לה חמצן, הוא זילזל ואמר לה – "מה אני עכשיו אפתח את זה, הם כבר הולכים לבית חולים".

האם מסרה, בדומה לדברי בתה וחתנה, כי הנאשם לא רצה שיזמינו אמבולנס, ואמר כי אינו רוצה שידעו שהוא יילד את א', שכן זה אינו חוקי. אלמלא כן, היו מיד מזמינים אמבולנס. בהקשר זה שללה את הטענה כי הפינוי התעכב מאחר שלא מצאו את חתנה, והבהירה כי הנאשם אמר שהכל בסדר. רק לאחר מספר שעות הציע להם להתפנות לבית חולים.

פרופ' אריה הרמן חיווה דעתו באשר לאירוע הנדון (ת/71). צוין כי מדובר ביולדת בת 25, אם ל-2 אשר נולדו בניתוחים קיסריים, ואשר ילדה בשלישית. הבת פיתחה סמוך לאחר הלידה מצוקה נשימתית קשה שגרמה למותה.

מחוות הדעת עולה השתלשלות האירועים בכל הנוגע לביקור בלניאדו טרם הלידה, כפי שהעידו א', בעלה ואמה.

א' ילדה בסביבות השעה 10:00, אצל הנאשם, ושהתה שם כ-12 שעות, פרק זמן לגביו לא נמסר כל חומר רפואי אשר למהלך הלידה או מצב התינוקת במהלך שעות אלו.

ממסמכי בית החולים לניאדו עלה כי בני הזוג מסרו כי הגיעו לבית החולים שכן התינוקת לא נשמה טוב. התינוקת הועברה מיד לתינוקייה, נבדקה על ידי רופא והועברה מיד לפגייה. ההורים מסרו כי הילדה נולדה בבית, סירבו למסור פרטים, סירבו לבדיקות, ונרשם כי "האבא שלל מים מקוניאלים".

מסמכי ההעברה מלניאדו לשניידר ציינו כי התינוקת הגיעה ללניאדו עקב מצוקה נשימתית, קיבלה סיוע נשימתי ובצילום החזה נראו הצללות מפוזרות בכל הריאות, וכי "הצילום מתאים לשאיפת מי שפיר מקוניאליים. לא דווח על מים מיקוניאליים בלידה, אבל בשאיפה מהקיבה הוצאו מים מקוניאליים".

המומחה התייחס לממצאי בדיקה ממנה עלה כי התינוקת סובלת מחמצת קשה מטבולית ונשימתית. בהמשך חלה החמרה נשימתית, בוצעו אינטובציה והנשמה. בודד חיידק E-coli, ובאקו לב הודגם לחץ דם ריאתי גבוה עקב חמצת מטבולית קשה למרות טיפול אינטנסיבי, והתינוקת הועברה לשניידר לטיפול, כולל אפשרות לאקמו.

יאמר כבר עתה כי הצדדים חקרו את המומחים שהופיעו בפניי ארוכות בשאלת ההתדרדרות במצב התינוקת לאחר הגעתה לבית החולים, ובשאלה מתי התפתחה חמצת נשימתית וחמצת מטבולית, וממה נפטרה.

במסגרת הכרעת הדין איני מוצאת לפרט בהרחבה התייחסויותיהם לסוגיות אלו, משהנאשם אינו מואשם בגרימת מותה של התינוקת, אלא ברשלנות שעניינה בין היתר באי פינוי התינוקת במועד לבית החולים, בהעדר השגחה קפדנית עליה נוכח מצבה, באי הדיווח לבית החולים על מצבה, אשר גרם לבית החולים להמתין לתוצאות בדיקות ולגשש אחר מצבה, ועוד.

בנסיבות אלו, קיימת אמנם חשיבות מסוימת להתרשמות בית החולים ממצב התינוקת עם הגעתה, ואולם למעשה גם חשיבות זו מוגבלת, שכן מבית החולים הוסתרו נתונים אודות מצב התינוקת, נתונים אשר היה בהם כדי להשליך על מהירות הטיפול בה והתאמתו למצבה.

אם נשוב אל המומחה, הרי שהוא ציין בחוות דעתו כי ממסמך שנכתב בשניידר עולה כי התינוקת הועברה אליהם בגיל יממה וחצי עקב חוסר יכולת להשיג הנשמה אפקטיבית על רקע לחץ ריאתי מוגבר שיוחס לשאיפת מי שפיר מקוניאלים, ולשם טיפול באקמו. תחת האקמו הופיע כשל רב מערכתי. כן צמח E-coli. לאחר 4 ימים נצפתה הרחבת אישונים ללא סימני התעוררות, התפתחו סימנים קליניים של מוות מוחי, ובגיל 10 ימים נקבע מותה (לא בוצעה נתיחה לאחר המוות).

המומחה הסיק כי התינוקת נפטרה כתוצאה ממצוקה נשימתית בעקבות שאיפת מקוניום בלידה.

כן הסיק כי התנהלות הנאשם מנוגדת לכללי התנהגות בסיסיים של רופא, המחויב לדאוג לבריאות מטופליו.

המומחה אישר בחקירה נגדית כי הגם שלידה מחוץ לבית החולים, בלווי איש צוות מוכשר, מסוכנת יותר מלידה בבית חולים, היא מסוכנת פחות מלידה שלא בנוכחות אף אדם או בנוכחות אדם שאינו בעל הכשרה רפואית. ואולם נוכח ניסיונו ארוך השנים, עמד על כך שאם א' לא הייתה יולדת אצל הנאשם היא הייתה יולדת בבית חולים – "אני לא זוכר בקריירה הארוכה שלי, אני לא זוכר, עשרות שנים … מקרה של לידת בית שלא היה מיילדת או רופא שקיבל לידות בית" (עמ' 347 ש' 9 – 16).

באופן פרטני לגבי הסיכון לא', ככל שהייתה יולדת בבית ללא נוכחות הנאשם, השיב כי הוא מניח שבמצב דברים זה היו מבחינים כפי שהבחינו במקרה זה, מההתחלה, כי התינוקת אינה נושמת טוב, והיו לוקחים אותה מיד לבית חולים, שכן המכלול בעניינה מלמד כי א' לא הייתה נגד טיפול או נגד בית חולים, אלא נגד ניתוח קיסרי (עמ' 374). המומחה הוסיף כי היולדת לא התלבטה מה לעשות בהיותה אצל הנאשם, שכן כאיש מקצוע הוא הרגיע אותה, וגם בכך טעה.

אשר לשאיפת מקוניום בלידה, הוסבר כי מדובר כאמור בהפרשה מדרכי העיכול בצבע ירוק, הפרשה העשויה להוות ביטוי לבשלות העובר, אך גם ביטוי למצוקה עוברית.

הובהר כי בכל לידה עם מקוניום סמיך מזמינים מראש רופא ילדים, וכי הוא שקובע אם צריך לבצע פעולות מיוחדות. בכל מקרה כזה הילוד מועבר להשגחה צמודה.

לתמונה הקלינית המתפתחת בעקבות שאיפת מקוניום יש ביטויים שונים, והסיבוך נקרא "תסמונת שאיפת מקוניום" – MAS.

המומחה העיד כי קיים מקוניום במי שפיר ב-8 – 20 אחוז מהלידות, והסיכון ל-MAS הוא לכל היותר ב-1.8% מהלידות (עמ' 371 ש' 8 – 10).

הוא אף אישר כי לידות עם מים מקוניאלים הן עניין יומיומי בבתי החולים, כשהמים המקוניאלים משתנים במידת הדלילות או הסמיכות שלהם.

כל הילודים בסיכון ל-MAS המראים סימני מצוקה צריכים להיות בהשגחת היחידה לטיפול נמרץ לילודים ובניטור צמוד, כדי לאתר את נקודת הזמן בה חלה התדרדרות, העלולה להיות מהירה, לשם מתן טיפול מתאים על מנת למנוע נזק בלתי הפיך. הטיפול בהם הוא בעיקרו תומך – שמירה על החמצון, לחץ דם, תיקון חמצת וירידת סוכר, ובמידת הצורך טיפולים מתקדמים יותר הכוללים הנשמה, תרופות ואקמו.

חרף השיפור במעקב מיילדותי, התסמונת ממשיכה להוות הפרעה הכרוכה בסיכון גבוה של תחלואה ותמותה.

חוזר לידות הבית דן בהוראות להעברה מיידית של הילוד לבית החולים במקרה של מצוקה נשימתית, כשלשיטת המומחה היה הנאשם חייב לפעול בהתאם לחוזר זה.

כן היה על הטיפול בתינוקת להיות מתועד, כקבוע בנספחים ב וג' בחוזר. ואולם, לא נמצא כל תיעוד לגבי מצב התינוקת בלידה או מעקב אחריה לאחר מכן. מכאן, שייתכן כי במשך 12 השעות בהן שהתה הילודה תחת טיפולו והשגחתו של הנאשם, לא בוצעה לה כל בדיקה גופנית, חרף התרשמות היולדת ואמה שהיא סובלת מקוצר נשימה, והעובדה שאשת הנאשם ביקשה לתת לה חמצן.

צירוף מים מקוניאלים בלידה עם ממצא חריג אצל הילודה חייבו העברה מיידית לבית החולים.

ואולם הנאשם לא העביר את הילודה לבית החולים חרף התרשמות המשפחה שהיא מתקשה בנשימה. ככל שלא סבר הנאשם כי מצבה הצדיק העברתה לבית החולים, היה עליו לבצע בדיקה ולתעד את ממצאיו, תוך התייחסות לפרטים המופיעים בסעיף 5.3.2 בחוזר לגבי מס' הנשימות, קיום רתיעות בין צלעיות, נשימת כנפי אף וכחלון או חיוורון.

ואולם הנאשם לא תיעד דבר והעביר את הילודה באיחור רב.

המומחה הסביר בחקירה נגדית כי לו הייתה התינוקת נולדת בבית חולים והיו מתרשמים שהיא במצוקה, בהתחשב בקריטריונים מקובלים של מספר נשימות, כיחלון, אופן הנשימה ועוד, היה ניתן לה טיפול (עמ' 352 ש' 9 – 14). לדבריו, הגם שרופאי נשים אינם רופאי ילדים, הרי הם מטפלים בילודים טיפול ראשוני עד הגעת רופא ילדים, ועליהם להתרשם מהילוד ולהחליט אם יש צורך לקרוא לרופא ילדים.

הוא הקריא מתוך מסמכי לניאדו כי התינוקת הועברה מיד לתינוקייה, שם נבדקה על ידי רופא והועברה לפגיה, ומכאן שהועברה מהר מעת הגעתה לפגייה (עמ' 391 ש' 10 – 13), קרי מדובר ב"תינוקת חולה מאוד מאוד שבקושי נשמה" (עמ' 395 ש' 9 – 12).

הוא שלל את טענת ההגנה כי הטיפול בתינוקת החל רק כשעה וחצי לאחר הגעתה לבית החולים, וכי גם צוות בית החולים לא התרשם ממצב דרמטי של התינוקת, בהפנותו לגיליונות הרפואיים.

בהקשר זה פירט כי התינוקת לא נבדקה לראשונה כחצי שעה לאחר הגעתה לבית החולים, כטענת ההגנה, שכן הניסיון מלמד כי ראשית נעשית הבדיקה ואז היא מתועדת. כן הבהיר – "מגיעה יולדת עם תינוקת בידיים, עם התינוקת בידיים, בגלל קוצר נשימה, ואומרים לה, תשבי בחוץ 40 דקות, 35 דקות, עד שמישהו יואיל לראות אותך, מה פתאום. זה ממש לא הולך ככה…לחלוטין לא סביר", "מתקתקים את זה. מתקתקים את זה ומעבירים מיד. זו הפרשנות שלי כמומחה…לא תזיז אותי מכאן מילימטר" (עמ' 427. כן ר' עמ' 431 ש' 27 – 33 באשר למהירות הטיפול בתינוקת ומועד רישום הטיפול, ועמ' 432 ש' 16 – 23 באשר לסדר העבודה בפגייה).

לפיכך, התמונה שמציירת ההגנה, כאילו התינוקת הגיעה במצב מצוין, אינה עולה בקנה אחד עם הרישום בבית החולים (עמ' 430 ש' 16 – 19).

המומחה העיד אודות תוצאות בדיקת הגזים הראשונה שנערכה לתינוקת – תוצאות שאין חולק כי הן אינן הבדיקה הראשונה, וכי המומחה טעה טעות עובדתית בהתייחסו לבדיקה השנייה שנערכה לתינוקת בבית החולים.

המומחה סבר כי בהתחשב בתוצאות הבדיקות נמצאה חמצת קשה המעידה על תהליך שנמשך שעות, וכי העברה מוקדמת של הילודה לבית החולים בצירוף מידע על מים מקוניאלים היה מוביל לאשפוזה בשלב מוקדם ביחידה לטיפול נמרץ ולטיפול אנטיביוטי, אשר לשיטתו היה מונע בסבירות גבוהה את מות הילודה – אולם זאת כאמור בהתבסס על תוצאות הבדיקות המאוחרות יותר.

הוא ציין כי התמונה הקלינית של קוצר נשימה וקושי בהנשמה, המראה בצילום הרנטגן והסיבוך של יתר לחץ דם ריאתי מאפיינים שאיפת מי שפיר ומסיבה זו בוצעה שאיבת קיבה ונמצא מקוניום. זאת, בנוסף לתיאור היולדת בדבר חומר ירוק שכיסה את התינוקת. לא מן הנמנע כי חיידק ה- E-coli החמיר את מצבה, אך מה שגרם בסופו של דבר למותה היה סיבוך שאיפת המקוניום.

עם זאת, משכאמור העבירה המיוחסת לנאשם אינה עבירה תוצאתית אלא עבירה שעניינה בהתרשלות, נמצא כי תוצאות הבדיקות רלוונטיות פחות למסקנה המשפטית, וכי יש להתמקד ברושם בדבר מצבה של התינוקת בעת ששהתה תחת טיפול הנאשם, בהתרשמות בית החולים ממצבה, ובשאלה האם היה על הנאשם לפנות את התינוקת מוקדם יותר, וכיצד.

הובהר כי נוהל משרד הבריאות מתייחס להעברת היולדת לבית חולים אם המקוניום מופיע בשלב הראשון של הלידה. הנוהל שותק לגבי מקוניום המופיע בשלב השני של הלידה ולכן אין חובה להעביר את הוולד לבית חולים כשמצבו תקין, אך בכל שינוי ולו הקל שבקלים במצבו, בוודאי בנוגע לנשימה, יש להעבירו מיד לבית חולים עקב סיכון ל-MAS.

כן הבהיר המומחה כי כשיש סיבוך רפואי, זיהוי מוקדם וטיפול מוקדם מונעים תוצאות לא טובות. אין מחקר מבוקר על טיפול בשאיפת מקוניום מיד לאחרי לידה או 12 שעות אחריה, אך כמומחה הוא מתייחס לטיפול שניתן ולמהירות נתינתו – "אם ילדים יכולים לצאת מזה, אז שמטפלים בהם מוקדם, נותנים להם חמצן, לא גורמים לכך שתתבזבז להם האנרגיה על נשימות, נשימות זה דבר מאוד עייף, נותנים להם כיסוי אנטיביוטי מההתחלה, שפה אנחנו יודעים שגם היה אלח דם באיזשהו שלב שהיה אולי בלידה, אולי אחרי, אני לא יודע, אבל לאלח נותנים טיפול אנטיביוטי… לא רק זה, אלא שהטיפול הדפיניטיבי ב -meconium aspiration syndrome, זה האקמו".

הוא הסביר כי כשרואים שהריאות לא מתפקדות, כשהתינוק נולד עם MAS וקשה להנשים אותו, יש פרוטוקולים לטיפול, וחשוב לבצע את העברה לבית חולים בו יש אקמו בזמן, אחרת הפרוגנוזה טובה פחות (עמ' 353 ש' 22 – 32 ועמ' 354 ש' 1 – 6).

בנסיבות אלו, אישר כי עיקר טענת הרשלנות שלו כלפי הנאשם היא שהיה עליו לפנות את התינוקת קודם למועד בו פונתה.

המומחה אישר כי אינו יכול לקבוע מתי הופיע המקוניום בלידה, והסביר כי היה מקום לתיעוד העובדות, הן משמדובר ברפואה בסיסית לדבריו, והן בהתאם לנוהל, על מנת שניתן יהא לקבוע האם נאמר שהתינוקת לא נושמת טוב, האם ביקשו לתת לה חמצן, האם נאמר שאינה ניראית טוב, יש לה קצף מהפה, ועוד. משלא קיים תיעוד, הנתון העובדתי הוא שהיה לתינוקת קוצר נשימה – "האם קוצר הנשימה הזה התחיל רבע שעה קודם או 8 שעות קודם? אני לא יודע. אני רק אומר מה אמרו המעורבים בעניין, שזה הייתה הגרסה שלהם. אם הגרסה שלהם היא נכונה, יש פה בעיה אמיתית של תינוקת שלא נושמת כמו שצריך…זה הכל. זה פשוט כמו שהשמש זורחת בבוקר" (עמ' 392 ש' 23 – 30).

כן הבהיר כי בסוגיה זו – "אם יש ספק, אין ספק", שכן כאשר מתעורר ספק לגבי תינוק שרק נולד, חייבים לפנותו לבית החולים (עמ' 397), מוסכמה כה ברורה שכל בר דעת מבינה, לדבריו.

אשר למועד בו הופיע קוצר הנשימה שחייב פינוי, אשר מעבר לו פעל הנאשם באופן רשלני, השיב כי הנטל על המטפל, קרי על הנאשם, להראות מתי החל קוצר הנשימה, כשלהערכתו, נוכח הנתונים שמסרו בני המשפחה, לפיהם הקושי החל סמוך אחרי הלידה, תלונות הסבתא, הטענות לקצף מהפה, ההתלבטות אם לתת חמצן, מחשבת אשת הנאשם ליתן חמצן – המלמדת על בעיה – שכן לא נותנים לתינוקת שמרגישה טוב חמצן, ועוד – "מדובר בשעות רבות". בהעדר תיעוד (ולו של הבדיקה עת סבר הנאשם כשנקרא לחדר, כי המצב טוב), לא ניתן לדעת בוודאות באיזו נקודה היה על הנאשם לפנות את התינוקת.

המומחה שלל את תזת ההגנה לפיה היולדת לא התכוונה שהתינוקת הייתה עם קוצר נשימה בסמוך ללידה, אלא אך התבטאה כך, והבהיר כי הוא מניח שאלמלא היו סימנים ההורים לא היו אומרים שהתינוקת מתקשה בנשימה, ובוודאי כך שעה שעסקינן במי שהם כבר הורים לשני ילדים – "התזה שאתה מציג לא סבירה בעיני. לא סבירה בעיני. הורה אף פעם לא סופר נשימות. אנחנו לא שם בכלל" (עמ' 396 ש' 22 – 25).

כן טען כי גם אם היה מקום להפעלת שיקול דעת של הנאשם, הרי שאין כל נתון המלמד על הפעלת שיקול דעת, משנאמר לו על ידי ההורים כי התינוקת לא נושמת טוב, והוא רק הסתכל ללא בדיקה מעמיקה ולא ברור על אילו שיקולים התבסס.

משהופנה המומחה לכך שבחוות דעתו התייחס לבדיקה השנייה שנערכה לתינוקת בבית החולים, ולא לבדיקה שקדמה לה 9 דקות בזמן, בדיקה אשר על פי הנטען יש בה כדי לשנות את המסקנות בכל הנוגע לקצב התפתחות החמצת, ציין כי שתי הבדיקות מדגימות חמצת משמעותית, אף אם פחות קשה מעוצמת החמצת שסבר שהייתה.

הוא העיד כי לעיתים יש ביטוי חיצוני לחמצת מטבולית ולפעמים אין, וכי לעיתים כשיש חמצת מסוג מסוים, הגוף מנסה לעשות פיצוי על ידי מערכת אחרת. המומחה נתן הסבר משוער, באולם, לנתוני הבדיקות, והבהיר – "אני יכול רק להגיד שיש פה בצקת מטבולית מאוד מאוד משמעותית. בבדיקה הראשונה אפילו יותר ממה שבשנייה" (עמ' 416). כן הבהיר שוב כי חמצת מטבולית אינה מתפתחת בדקות, כי אם מדובר בתהליך ממושך (עמ' 444 ש' 23 – 27).

עוד הבהיר, בהתבסס על הגיליון הרפואי מיום מחרת קבלת התינוקת, כי בבוקר חלה החמרה במצב הנשימתי, ובמסגרת תהליך ההתדרדרות עלה חשד לשאיפת מים מקוניאלים. תחילה לא הייתה סיבה לחשוד בכך, שכן נכתב כי האב שלל מים מקוניאלים, ולכן חשדו בבית החולים כי מדובר בזיהום (עמ' 435-436).

נוכח ההתדרדרות נעשה צילום חזה ואז הבינו את שקרה. לדבריו – "זה מהלך קלאסי של meconium aspiration syndrome" (עמ' 438 ש' 7 – 11).

לגבי אלח הדם, הסביר כי זהו מצב בו יש חיידקים בגוף, וכי העובדה שמצבה של התינוקת התדרדר בעודה מקבלת אנטיביוטיקה, מלמדת אף היא על שאיפת מקוניום, ומשכך לא הביאה האנטיביוטיקה להטבה במצב. לשיטת המומחה, הפתולוגיה העיקרית היא שאיפת מקוניום, כשהזיהום החיידקי היה משני (עמ' 448).

הוא הבהיר שוב כי מסקנה ודאית ניתן להסיק רק בנתיחה לאחר המוות, ובהיעדרה נעשית אבחנה על סמך איסוף מידע, כפי שעשה הצוות בלניאדו.

ההגנה הפנתה לנייר עמדה של ההסתדרות הרפואית בישראל – האיגוד הישראלי לנאונטולוגיה ומחלות זיהומיות בילדים, בעניין הגישה והטיפול בילוד שנולד בשבוע 34 להיריון או יותר ונמצא בסיכון לזיהום חיידקי מוקדם. נייר העמדה המליץ על מעקב קליני בלבד, והמומחה נתבקש להסביר כיצד הנחיה זו מתיישבת עם דבריו בדבר פינוי מיידי לבית החולים. הוא הבהיר כי לשיטתו מדובר במעקב בתוך בית החולים כשיש סיכון לזיהום, ולא השגחה במקום אחר – ללא אמצעי פיקוח ממשיים.

המומחה שב והבהיר כי הגעה מוקדמת לבית החולים וטיפול מוקדם באלח הדם היה משנה את התוצאה, שכן כאשר יש זיהום, טיפול אנטיביוטי מוקדם מונע סיבוכים. לפיכך, אף אם יניח כי אלח הדם היה הגורם המשמעותי להתדרדרות התינוקת, הרי שהטיפול לא ניתן בזמן בשל העיכוב בפינוי (ר' תשובתו המפורטת בעמ' 559 ש' 32 – 33 ועמ' 560 ש' 1 -8).

כן הבהיר, על סמך מאמרים וספרות, כי במצב כזה יש צורך בהשגחה צמודה, כדי להגיב בזמן ולמנוע את הסיבוכים. משכך – "אם היה מגיע קודם אני מניח בסבירות מאוד גבוהה שהייתה נמנעת התוצאה הטראגית של מוות של תינוקת" (עמ' 558 ש' 12 – 13).

מכל מקום, הבהיר, לו הייתה נולדת בבית חולים, הייתה התינוקת מקבלת אנטיביוטיקה, ולפיכך אף אם לא סבלה משאיפת מקוניום, אי מתן האנטיביוטיקה בשל אי העברתה בזמן לבית החולים היה בעוכריה (עמ' 450).

המומחה הסיק כי הטיפול בתינוקת לאחר הלידה לא עלה בקנה אחד עם דרישות בסיסיות, והעיכוב בהעברתה לבית החולים נבע משיקולים זרים, כשאת המחיר שילמה התינוקת.

צוין כאמור כי הנאשם לא ערך תיעוד אודות מהלך הלידה, לא חיבר את היולדת למוניטור במהלך הלידה הגם שמדובר ביולדת בסיכון גבוה, כאשר אחד הסימנים השכיחים המתריעים על קרע ברחם הוא שינוי בדופק לב העובר, ולכן ממליץ נייר העמדה על ניטור רציף בשלב האקטיבי של הלידה. בסוגיה זו צוין כי ניטור לא רציף, כפי שביצע הנאשם, מתאים לניטור לידות בסיכון נמוך אך אינו מתאים ללידה בסיכון גבוה, בה הסיבוך עלול להופיע באופן פתאומי ועד לאיתור השינוי בקצב הלב בהאזנה חולף זמן יקר. העדר תרשים מוניטור לאורך הלידה לא מאפשר לשלול את האפשרות של התפתחות מצוקה עוברית שגרמה להפרשת מקוניום ושאיפתו לריאות.

הילודה נדבקה גם בזיהום מחיידק E-coli, כאשר לא ברור אם נדבקה בחיידק בעודה ברחם או במעבר בתעלת הלידה, ולו היו מתבצעות מדידות שונות בקבלה ללידה ובמהלך הלידה, יכול היה לעלות הצורך בטיפול אנטיביוטי מונע.

בכל הנוגע לדרך העברת הילודה לבית החולים, צוין כי גם לאחר שהוחלט להעבירה לבית החולים חל עיכוב, שכן הנאשם לא רצה להזמין אמבולנס או להעבירה בעצמו, ונאלצו לחכות להגעת הבעל.

בסופו של דבר, ילודה הסובלת מקוצר נשימה הועברה ברכב הבעל, הגם שלפי ההנחיות במקרה של קוצר נשימה יש להעביר את הילוד באמבולנס תוך מתן חמצן.

אם לא די בכך, הילודה נשלחה עם ההורים ללא ליווי וללא מכתב מלווה, התנהלות המנוגדת אף היא לנוהל משרד הבריאות בכל הנוגע להעברת יולדת או ילוד לאחר לידת בית (סעיף 5.4).

צוין כי לליווי לבית החולים יש חשיבות רבה ככל שמתעורר צורך בטיפול חרום במהלך ההעברה, גם אם משך ההעברה קצר. המומחה תהה בהקשר זה מה הייתה אמורה לעשות היולדת אם באמצע הנסיעה הילודה הייתה מכחילה ומפסיקה לנשום.

כן צוין כי הליווי חשוב גם לשם העברת מידע מסודרת ושמירת הרצף הטיפולי, אך הדבר לא נעשה, וכך גם לא ניתן להורים מכתב המתאר את הלידה, ציוני אפגר, נוכחות מקוניום והסיבה להעברה, וצוות בית החולים היה צריך לגשש ולהמתין לבדיקות כדי לחשוד ב-MAS וליזום שאיבה מהקיבה כדי לאמת את החשד לסיבוך.

מדובר, אליבא המומחה, בשיבוש מידע המצטרף לפעולות שביצע הנאשם לגבי ההעברה, אשר נבעו משיקולים זרים.

בהקשר זה הסיק המומחה כי הנאשם קיבל החלטות שהציבו את טובתו האישית לפני טובת הילודה. בהפעילו מתקן לשם קבלת לידות בית ידע הנאשם שהוא מפר את צו הסגירה שהוצא נגד המתקן כמרכז לידה. הנאשם הבין שהטענה לפיה הוא לא העניק טיפול רפואי אין בה ממש, ולפיכך עשה הכל כדי שדבר לידת הבית שניהל לאחר שני ניתוחים קיסריים לא יגיע לידיעת הרשויות. לפיכך נמנע מהעברת הילודה בשלב מוקדם אף שהדבר נדרש נוכח נוכחות מקוניום בלידה וקוצר נשימה. לפיכך גם נמנע מהזמנת אמבולנס שהיה מסגיר את מקום הלידה, ביקש מההורים למסור לבית החולים מידע שגוי על מקום הלידה, לא ליווה את הילודה לבית החולים ולא צייד את היולדת במכתב הפניה.

המומחה הסיק כי לו הייתה יולדת א' בבית חולים, הילודה הייתה זוכה למעקב צמוד שהיה מוביל לטיפול מוקדם יותר ב-MAS. כן העיד, כי לו הייתה מתרחשת הלידה בבית החולים, היה נקרא למקום רופא ילדים, וכי פעמים רבות לאור התרשמותו, מתבצעת שאיבה מאיזור מיתרי הקול כדי למנוע שאיפת מי שפיר, פעולה שמטבע הדברים לא נעשתה במקרה זה.

גם פינוי מוקדם של הילודה לבית החולים תוך מסירת מידע על מקוניום בלידה היה מוביל לטיפול מוקדם ב-MAS ביחידה לטיפול נמרץ ילודים ומונע בסבירות גבוהה את מותה.

המומחה נחקר באשר למסקנה כי התינוקת סבלה מ-MAS ונפטרה כתוצאה מכך, והשיב כי אבחנה זו נכתבה בלניאדו במכתב העברת התינוקת לשניידר, כאשר מדובר במי שטיפל בתינוקת הכי קרוב לאירוע. כן ציין כי נשאבו מיצי קיבה מקונייאלים, ההורים מסרו שהתינוקת נולדה מכוסה במקוניום, וגם צילום החזה הראה ממצאים אופייניים למקוניום. הוא אף תהה איזו סיבה אחרת הייתה לתינוקת שנולדה במועד במשקל של מעל 3 ק"ג לפתח מצוקה נשימתית (עמ' 258 ש' 26 – 32).

אמנם במכתב הפטירה של התינוקת לא כתוב שהיא סבלה מ-MAS אלא מזיהום בשל החיידק, אך לדבריו שניידר לא קיבל את התינוקת סמוך ללידה, ולא היה צריך להחליט לגבי האבחנה המדויקת. ה-MAS החל את תהליך ההתדרדרות ובשלו הייתה העברה לבית החולים שניידר: "הם קיבלו תינוקת במצב כללי קשה, הם לא היו קשורים לאבחנה שהייתה בהתחלה, הם ניסו להציל אותה על ידי אקמו. באותו זמן גם כן הסתבר שיש לה ספסיס והם כתבו את האבחנות שנגלו לעיניהם, זה מה שהם עשו" (עמ' 379 ש' 15 – 18).

המומחה הסביר עוד כי האבחנה של MAS מבוצעת רק בנתיחה לאחר המוות, ולכן להערכתו אבחנה זו לא נכתבה בתעודת הפטירה. בהעדר נתיחה התמונה קלינית היא של MAS, הכוללת כאמור קוצר נשימה, מהלך שהולך ומתדרדר, ממצאים אופייניים בצילום חזה, הנוזל שנמצא בקיבה ונחשד כמקוניום, והעובדה שהתינוקת נולדה מכוסה במקוניום (עמ' 362).

הוא אף הסביר כי למיטב הבנתו הטיפול ב-MAS נעשה באקמו, כפי שטופלה התינוקת, עובדה התומכת אף היא באבחנה האמורה (עמ' 365 ש' 28 – 30).

הוא הבהיר גם בסוגיה זו כי MAS וזיהום הם במומחיות רופאי ילדים, אך – "אנחנו, כרופאי נשים שמטפלים בתינוקות בחדר לידה, צריכים להיות ערים לאפשרות של מקוניום. כתבתי בחוות הדעת שלי שאנחנו קוראים לרופא ילדים שיגיע". כן הבהיר כי הגם שאינו מומחה ברפואת ילדים, הרי שהוא מומחה במיילדות וגניקולוגיה עם עשרות שנות ניסיון, משכך ראה תינוקות בפגיה, ולפי ניסיונו, אלמלא היו חושדים ב-MAS, לא היו שואבים את הקיבה, וכי לא הייתה סיבה אחרת לבצע שאיבת קיבה (עמ' 380 ש' 4 – 9).

עוד הבהיר כי גם מי שמבצע לידות בית אינו מומחה ברפואת ילדים, וחרף זאת הוא מטפל בתינוק, אף הוא בהתאם לידע שיש לו ולניסיונו, והיה עליו לזהות סימני מצוקה (עמ' 381 ש' 20 – 25).

אל מול עדויות התביעה, העיד הנאשם כי א' ילדה אצלו בלניאדו שנתיים קודם לכן, וכי בעלה יצר איתו קשר בבוקר האירוע הנדון, כשהוא ככל הנראה סובר כי עודו עובד בבית החולים. הבעל מסר כי אשתו עומדת ללדת וכי הם מחפשים מקום ללדת בו, וביקש להגיע אליו. הנאשם הסכים.

לדבריו, א' הגיעה אליו בלידה פעילה ולכן לא מסר לה דבר אודות המגבלות תחתן היה באותה עת (עמ' 773 והודאתו, ת/41).

הוא ידע שא' מגיעה אליו אחרי שני ניתוחים קיסריים.

לדבריו, משהבין כי א' הייתה קודם להגעתה אליו בבית חולים, ידע כי היא סירבה מיוזמתה וללא קשר אליו לעבור ניתוח, הגם שהוסבר לה שהיא בסכנת חיים, והוסברה לה הסכנה בדבר קרע ברחם. לכן גם לא מסר כל מידע ולא החתים אותה על טופס הסכמה, הן נוכח העובדה שהייתה מצויה בלידה וקבלתה הייתה דחופה, והן משידע כי בני הזוג עזבו את בית החולים ביודעם איזה סיכון הם לוקחים על עצמם, ולאחר שחתמו שהם מבינים את הסיכון שא' עלולה למות, חתימה המהווה לשיטתו הסכמה מדעת ללדת אצלו (עמ' 611, 675, 677 ו-776, ור' גם ת/58, הודעתו במשטרה).

הוא לא זכר שדיבר איתם על מקרים מהעבר, כשהכוונה ללידת ד', שהתרחשה 3 שבועות קודם לכן. משנשאל מדוע לא מסר בטלפון מידע לגבי צווי ההפסקה וההגבלה, השיב כי שמע את א' גונחת ברכב, שמע מבעלה שהיא כבר ככל הנראה בלידה, וחשב שזה לא הזמן לנהל איתו שיחה על המגבלות שהושתו עליו (עמ' 777 ש' 28 – 30).

לאחר הלידה הנושא עלה, והוא חושב שעדכן את הבעל לגבי האיסור ללדת במקום (עמ' 610). כן דיבר איתם – "על למה אסור להם למה אני לא רוצה שיגידו שילדו לא ילדו…" (עמ' 777 ש' 6 – 8).

במהלך הלידה הוא בדק פתיחה, ביצע עם אשתו מוניטור, הבחין שיש לא' צירים, חושב ששמע דופק, ומרגע שטלי נכנסה, הוא ואמה של א' אחזו כל אחד ברגל אחרת של א', וא' ילדה (עמ' 779 ש' 6 – 11). לדבריו, הוא לא ביצע בדיקה באמצעות מכשירים, למעט בדיקת דופלר בקבלתה. באשר לחיתוך חבל הטבור במספריים השיב כי אינו זוכר, אך ייתכן שעשה זאת (עמ' 577 ש' 32). כן אישר כי הוא שתפר את א' (עמ' 779 ש' 24).

במשטרה טען (ת/41), כי מאחר שא' ילדה בתקופת ההגבלה עליו, רק נכח בלידתה ולא עשה פעילות מיילדותית.

לכן גם לא ביצע ניטור של העובר.

הוא נשאל אם אחרי הלידה היה על התינוקת מקוניום סמיך, והשיב שהוא לא זוכר שהיה משהו יוצא דופן (ר' גם ת/58).

הנאשם אמנם אישר כי שילוב של מים מקוניאלים וקשיי נשימה הוא שילוב המדליק נורה אדומה, אולם לדבריו, כך מיד לאחר הלידה, ואולם לאחר מספר שעות כבר אין קשר למים מקוניאלים, גם אם היה מקוניום סמיך, והוא לא התרשם מבעיה נשימתית.

הוא ציין כי מים מקוניאלים מופיעים ב-30-20 אחוז מהלידות, כאשר בתסמונת שאיפת מים מקוניאלים התינוק לא בוכה, וניכרת לפיכך בעיה נשימתית ברגע הראשון. לא כך היה בעניינה של התינוקת (עמ' 780).

לשיטתו הלידה הסתיימה בצורה מוצלחת, שכן א' הצליחה ללדת בלידה רגילה וללא ניתוח.

הנאשם העיד כי התינוקת נולדה במצב טוב והוא ראה שהיא נושמת באופן תקין. רק שעות לאחר הלידה ההורים אמרו לו שיש לה קצף מהפה. כשנקרא על ידי ההורים בשעות אחרי הצהריים המאוחרות בשל מצב התינוקת, סבר שיש מקום לפנות לבית החולים לצורך השגחה, ללא בהילות. לכן לא ליווה אותה לבית החולים. לדבריו, גם צוות בית החולים לא התרשם ממצב חירום, ולא טיפל בה באופן מיידי.

הנאשם שלל את עדויות הורי התינוקת וסבתה, כי היו תלונות חוזרות ונשנות על מצבה, מהן התעלם, וכי נמנע מלתת לה טיפול או לפנותה לבית החולים. לדבריו, התינוקת נולדה במצב טוב, רק בשעות אחרי הצהריים פנו אליו בני המשפחה וטענו כי התינוקת לא נושמת טוב, והוא התרשם שהכל בסדר. היא הגיבה והיה לה צבע טוב. לו היה מתרשם ממצוקה היה מעבירה לבית חולים. גם הוצאת הבועות, עליה דיווחו בני המשפחה היא תופעה נורמלית לדבריו ואינה חריגה. בהקשר זה העיד כי הגם שאינו רופא ילדים, הניסיון שלו רב מאוד בטיפול בתינוקות בשעות שלאחר הלידה, והוא התרשם כי בשעות הראשונות שלאחר הלידה הכל היה תקין (עמ' 782-781).

כשאשתו קראה לו שוב, לאחר שעה וחצי, לא היה בטוח, ולכן החליט להעבירה לבית החולים. גם אז לא סבר כי יש בהילות או מקום להזמנת אמבולנס (עמ' 584-583).

לדבריו, אמר לאשתו שאם יש ספק אין ספק, ולפיכך כדאי להעביר את התינוקת לבית חולים (עמ' 783 ש' 4 – 5), הגם שלא התרשם כי המצב דרמטי. הנאשם אישר כי אשתו הציעה לחבר את התינוקת לחמצן, ולדבריו הוא הסכים, הגם שחשב שאין בכך צורך. הוא הציע לא' לעבור להשגחה בבית חולים, שכן סבר שייאמר לה שם שאין כל בעיה (עמ' 784 ש' 22 – 25). אז החלו לחפש את הבעל, והוא נשאל אם כדאי להזמין אמבולנס והשיב שאין צורך, משום שאכן לא היה צורך בכך. עם זאת טען כי אינו יכול לאסור על 3 אנשים מבוגרים להזמין אמבולנס (עמ' 798).

נוכח התרשמותו, גם לא ליווה את בני הזוג לבית החולים. ההחלטה על פינוי לבית החולים התקבלה לעדות הנאשם בסביבות 7 וחצי או 8 בערב, ומשנמצא הבעל, תדרך את בני הזוג לא להגיד היכן ילדו (עמ' 783 ש' 9 – 22).

במשטרה (ת/58) מסר כי הוא מניח שההידרדרות במצב התינוקת לא קשורה אליו.

משעומת עם תמליל שיחתו עם הבעל, בה אמר לבעל כי שלח אותם לבית החולים משראה שאין שיפור, השיב שבזמן השיחה התינוקת גססה בבית החולים שניידר, והוא ניסה להסביר לאב כי הם עשו את הדבר הנכון (עמ' 785 ש' 22 – 30).

הנאשם אישר כי יש על פניו סתירה בין עדותו כי חשב שהכל בסדר לבין דבריו לאב, אך שב וטען כי בזמן אמת לא התרשם מקיומה של בעיה. כן העיד כי בזמן האשפוז לא היה חשוף לכל החומר, וחשב שאולי עשה טעות ואולי אכן איחר בפינוי התינוקת לבית החולים. הוא הבין כי האב מפנה כלפיו טענה, והתגונן (עמ' 786 ש' 8 – 19).

לדבריו, למעלה מ-2000 יולדות עברו במרכז הלידה, ומעולם לא התרחש סיבוך כפי שארע בעניינה של התינוקת (עמ' 787 ש' 12 – 16).

הוא אישר כי אמנם לא רצה שידעו שא' ילדה אצלו, אך העיד כי מעולם לא פעל בניגוד לטובתה של מטופלת או של תינוקת, וברגע שזיהה את הצורך וחשב שיש לפנותה, כך עשה (עמ' 583).

עוד אישר הנאשם כי לא נתן כל מסמך מסכם לגבי מהלך הלידה, או מסמך המפרט את מצבה של התינוקת. כן אישר כי לא יידע את בית החולים בהגעתה, משלא רצה להיחשף (עמ' 791 ש' 33). עם זאת, העיד שאם הנוכחות שלו הייתה תורמת לטיפול הרפואי שנדרש לא' או לתינוקת, היה מתייצב בבית החולים, כפי שעשה באירוע נשוא האישום החמישי.

לטענתו, התינוקת הגיעה לבית החולים במצב שאינו קשה, הוראות הטיפול בה ניתנו למעלה משעתיים אחרי קבלתה לבית החולים, והיא לא הונשמה מכנית באותה עת.

משבדיקת הדם העידה על חמצת מסוימת, חזרו על הבדיקה כשעה וארבעים לאחר מכן, כשהתינוקת מקבלת לדבריו העשרה מינימלית של חמצן, וגם בבוקר, אף שעל פי הנטען הייתה החמרה, היא טופלה באותו אופן (עמ' 582). הנאשם הפנה לגיליון מעקב אחיות בפגייה ולרישום ממנו עולה כי התינוקת רגועה, וכי רק ב-6 בבוקר כתוב שהיא מתנשמת, נבדקה על ידי רופא ובוצע צילום חוזר. מכאן, שלא בוצעו פעולות המעידות על כך שהייתה במצוקה, ולדעתו בבוקר קרה דבר מה שהחמיר את מצבה.

לטענתו, רק 24 שעות לאחר לידתה הועברה התינוקת להנשמה מכנית והורדמה, וכן הוכנסו קטטרים טבוריים נוכח ההחמרה במצבה. בשעה 17:15 הועברה התינוקת למכשיר אקמו בשניידר, כשריאותיה קורסות ומצבה קשה.

הנאשם גרס כי שאיפת המקוניום היא תאוריה של פרופ' הרמן, אשר אינה נתמכת בתעודת הפטירה של התינוקת מבית החולים שניידר.

בהתבסס על מאמר אליו היפנה, טען הנאשם באשר לזיהום בדם התינוקת, כי הזיהום ממנו סבלה הוא הסיבה השכיחה לגרימת מוות, וכי בהתאם למאמר לעיתים לא צריך לעשות דבר מלבד השגחה או התרשמות. משכך, לטענתו, גם לו הייתה התינוקת נולדת בבית חולים, לא היה נעשה לגביה דבר (עמ' 584).

הנאשם אישר כי סירב לשוחח עם הצוות בלניאדו אודות התפירה שביצע בא', שהתבררה כתפירה בעייתית שהיה צריך לתקנה, משום שביקש שלא להיחשף (עמ' 801). לדבריו, העובדה שמצב התינוקת הלך והתדרדר אינה קשורה לזהות הנוכחים בלידה. הוא אישר כי כשהבעל ביקש לנהל את השיחה באמצעות רמקול, התנגד. לדבריו ניתן היה לשאול אותו שאלות באמצעות הבעל אך הוא לא נשאל שאלה קונקרטית לגבי הלידה. נטען בפניו שיכול היה לזרז את הטיפול אם היה עונה, אך הוא הבהיר כי כאמור ביקש שלא להיחשף, וכי לא נגרמה פגיעה בטיפול בתינוקת או בא' עקב סירובו להיחשף (עמ' 802 ש' 1 – 13).

הוא אישר כי פעל בניגוד לנהלים, ולדבריו אף היה מנחה את א' להגיע אליו גם אלמלא הייתה סמוך ללידה. כדבריו – "פעלתי בניגוד לנהלים, אתה רוצה להוכיח את זה עוד פעם? פעלתי בניגוד לנהלים. עוד פעם? פעלתי בניגוד לנהלים" (עמ' 776 ש' 24 – 25). וכן -"אני פועל בניגוד לנהלים אני מפעיל שיקול דעת" (עמ' 778 ש' 8 – 13).

כשנשאל מדוע, למרות שהוזהר לומר אמת בתחילת השימוע בעניינה של ד', בחר לשקר בעניין השתתפותו בלידת א' וטען כי אינו מכירה (ר' ת/100), השיב כי שיקר משום שלא רצה שיידעו שהוא מעורב בלידה זו – "לא רציתי להיחשף… ההורים, עד כמה שאני יודע, שומרים עליי בשלב זה ולא מוסרים את שמי וזהו אני מקווה שהתינוקת תצא מכך והשם שלי לא יעלה" (עמ' 596).

במשטרה אף מסר בהקשר זה כי אמר לבני הזוג שלא יגידו כי א' ילדה אצלו, שכן יאבד את רישיונו (ת/58).

ד"ר ממט חיווה דעתו בשאלת הטיפול בא' ובבתה (נ/86). הוא הבהיר כי חוות הדעת מצומצמת לשאלה האם לאחר הלידה חל עיכוב בהעברת התינוקת אל בית החולים באופן שתרם להרעה במצבה.

בחוות הדעת נכתב כי התינוקת פיתחה שעות לאחר הלידה מצוקה נשימתית, וכי בהמשך פיתחה אלח דם ממנו נפטרה כעבור 9 ימים.

פורט מהלך הטיפול בלניאדו, כשמסקנת המומחה בהקשר זה היא כי אין עדות לכך שמבחינת הפגיה התינוקת הייתה במצב קשה או לא יציב, וכי רק בהמשך דווח על התדרדרות במצב הנשימתי וצורך בחמצן 100%.

ד"ר ממט סבר כי פרופ' הרמן התעלם ממצבה של התינוקת בקבלתה וממשמעות ההתדרדרות במצבה כ-10 שעות לאחר שטופלה בפגיה, וציין כי על מנת לקבוע כי הטיפול של הנאשם היה רשלני יש להוכיח עיכוב לא סביר בהגעת התינוקת לבית החולים, עיכוב שהיה בו כדי לפגוע בטיפול היעיל אותו יכולה הייתה התינוקת לקבל לו הייתה מגיעה מוקדם יותר.

בהקשר זה צוין כי אין עוררין שהגם שב-12 השעות מלידתה לא טופלה כלל התינוקת, הרי שההתרשמות הראשונית בבית החולים לא שיקפה בהילות, החמצת שנמצאה הייתה גבולית, הסיוע הנשימתי בפגיה ניתן רק שעתיים אחרי הגעתה והטיפול המשמעותי החל רק לאחר ההחמרה במצב בשעות הבוקר. גם העובדה כי בוצע ניטור לסירוגין ושלא נקרא כונן לפגיה מלמדת על התרשמות ממצבה היציב של התינוקת בשעות הראשונות להגעתה.

מכאן שהשינוי הדרמטי במצבה חל ב-10 השעות שקדמו להתדרדרות.

נוכח דברים אלו הסיק המומחה כי הגעת התינוקת לא התעכבה מעבר לנדרש, והיא הועברה עת תסמיני המצוקה הנשימתית היו קלים יחסית. אף אם הייתה מקדימה להגיע לבית החולים לא הייתה זוכה לטיפול אחר ולא ניתן לקבוע שההחמרה הייתה נמנעת.

אשר לקביעת פרופ' הרמן כי שאיפת מקוניום הייתה הגורם למצוקה הנשימתית ממנה סבלה התינוקת, מציין ד"ר ממט כי גם הוא וגם פרופ' הרמן אינם רופאי ילודים וכי יש להפנות את השאלה בדבר אבחנה זו לרופא ילודים. כן צוין כי תסמונת שאיפת מים מקוניאלים (MAS) לא מופיעה במכתב הפטירה של התינוקת או בסיכום הטיפול ובמהלך אשפוזה. להבנתו, סיבת ההתדרדרות נעוצה בזיהום חיידקי בדם התינוקת ובהלם ספטי שהביא לקריסת המערכות. מקוניום מצוי בכ-8% עד 20% מהלידות שעברו את המועד ורק ב-2 עד 9 אחוז מהמקרים בהם הוא נצפה מופיעה התסמונת של שאיפת מקוניום. לפיכך, העובדה כי בזונדה נוקז תוכן קיבה החשוד כמקוניום אינה הוכחה שהתינוקת סבלה מהתסמונת.

צוין כי על מנת לקבוע רשלנות אפשרית בניהול הלידה, שגרמה או תרמה לתוצאה של אלח הדם שפיתחה התינוקת, יש לשאול האם ניתן לאבחן לפני לידה או במהלכה, גם בבית החולים, שצפויה להתפתח תסמונת שאיפת מים מקוניאלים או ספטית ביילוד, והאם כל תינוק שנולד בלידה בה היו מים מקוניאלים והוא חיוני ללא מצוקה נשימתית ומטופל באנטיביוטיקה, צריך להיות מועבר לפגיה.

המומחה השיב בשלילה לשאלות אלו. לדבריו, אין קשר בין זיהום אפשרי ביולדת או בילוד לרופא, ואין לרופא אחריות לתוצאות אותו זיהום. גם בבית החולים לא בודקים נוכחות חיידקים בתעלת הלידה, אין התוויה למתן אנטיביוטיקה מניעתית ליולדת שיש מים מקוניאלים במהלך הלידה שלה ואשר לא היו אצלה גורמי סיכון שהגבירו את הסיכון לזיהום. לפיכך, נשלל הקשר בין העובדה שהלידה התרחשה מחוץ לבית החולים לאירוע אלח הדם ולעמידות החיידק לטיפול שגרם למות התינוקת.

אשר לביצוע בדיקות דם ותחילת טיפול אנטיביוטי כשהסימנים הקליניים לזיהום הם קלים – מסקירה רחבה עולה כי זיהום הוא האפשרות הראשונה אך קיימות סיבות נוספות ולכן התרשמות למשך 6 שעות טרם ביצוע ספירת דם והתחלת טיפול אנטיביוטי היא גישה אפשרית ומקובלת.

בנסיבות אלו, המומחה הסיק כי השיהוי בהעברת התינוקת לבית החולים לא היווה פרקטיקה רשלנית. לא ניתן לדעת מתי התפתחה אי ההיענות של התינוקת לטיפול האנטיביוטי שניתן לה, שלא הצליח למנוע את ההתדרדרות במצבה. גם היענות לטיפול אנטיביוטי זמין ומיידי בבית חולים אינה מובטחת ולכן להתרחשות הלידה מחוץ לבית החולים אין קשר לאלח הדם ולסיבוך ולא ניתן לטעון שהתוצאה הייתה בהכרח שונה לו הייתה הלידה מתרחשת בתוך בית החולים.

משכך, סבר כי יש לבדוק מה קרה באותן 12 שעות קריטיות מאז קבלת היולדת בבית החולים ועד הבוקר, שעות מהן התעלם פרופ' הרמן.

מנגד, בחקירתו הנגדית, כשנשאל אם הלידה בוצעה בחריגה מכללי הרפואה, השיב כי הלידה הייתה בלי עירוי, וכי מבחינתו "עצם העובדה שנמצאת שם זה כבר הפרה" (עמ' 868 לפרו' מיום 15.9.22). כן אישר כי גם העדר רישום מהווה הפרה של הכללים הרפואיים, והבהיר כי בהיעדר תיעוד, כותב חוות הדעת נטול יכולת אמיתית לדעת מה הנאשם עשה או לא עשה עם כל אחת מהיולדות (עמ' 879 לפרו' מיום 15.9.22).

המומחה העיד תחילה כי התינוקת הגיעה לבית החולים במצב טוב ולא טופלה 12 שעות ראשונות שם, אך אישר כי למעשה לא נחשף לעדויות א', בעלה ואמה, וכשעומת עם דבריהם במשטרה לפיהם התינוקת סבלה ממצוקה נשימתית סמוך מאוד לאחר הלידה ולא רק לאחר מספר שעות, העיד כי דברים אלו גורמים לו לשנות מחוות דעתו.

בשלב זה נשאל אם הוא עומד על חוות דעתו או מבקש למשוך אותה, והשיב בהגינות כי הוא חושב שאינו עומד עוד על חוות דעתו (עמ' 942 ש' 6).

הדברים הובהרו גם בחקירה חוזרת, והעד הבהיר שוב כי אם הייתה בעיה נשימתית מההתחלה, קיימת לדבריו בעיה מראש. אף הוא העיד, בדומה בהקשר זה לעדות פרופ' הרמן, כי גם אם הייתה לכאורה הטבה בהמשך, הרי שזו תופעה מוכרת, בה תינוק מנסה להתגבר על בעיה בעצמו, אך למעשה ההידרדרות בהמשך היא תולדה של אותה בעיה שהייתה תחילה. לפיכך, גם אם לא התייחסו אל התינוקת בבית החולים כמי שזקוקה לטיפול בהול בתחילה, הרי שכאשר הוברר כי מההתחלה היו הפרעות נשימה, ייתכן כי זה הגורם לכל מה שקרה בהמשך. המומחה סייג והבהיר כי אינו בטוח בכך, שכן אינו רופא ילדים.

באשר לנתוני החמצת, לגביהם קבע תחילה כי מדובר בחמצת גבולית, השיב כי אלה הממצאים שהיו באותה עת, ואולם הבהיר כי לא ניתן להתייחס לנקודת זמן אחת, בהתחשב בדברי ההורים לפיהם הייתה בעיה נשימתית מההתחלה. לפיכך, מצבה של התינוקת דרש טיפול מהרגע הראשון, מבלי להמתין שעות לשיפור לכאורי במצבה – "…ויכול להיות שהיא לא הייתה במצב אקוטי ויכול להיות שהיא התחילה להתדרדר בהתדרדרות איטית גם אצל אנשים מבוגרים, זה לכל אחד ההידרדרות יכולה להיות איטית ולא בבת אחת וברגע מסוים יש את הנפילה" (עמ' 944 ש' 21 – 24).

לסיכום פרק העובדות בכל הנוגע לאישום השני, הרי שמהראיות עולה כי התינוקת נולדה כשהיא מכוסה במקוניום, כפי שהעידה אמה של א', ולדברי הנאשם – גם אשתו הסבה תשומת ליבו לכך. מעדויות א', אמה ובעלה, עלה כי מספר פעמים נקרא הנאשם על מנת לבדוק את התינוקת, נוכח התרשמותם כי היא אינה נושמת טוב.

אין בידינו ממצאים עובדתיים באשר למעשיו של הנאשם בשעות בהן שהתה התינוקת במתחם, שכן הוא נמנע מלתעד את מעשיו ובדיקותיו, ככל שבדק את התינוקת, מעבר להתבוננות בה. נוכח התרשמותי ממכלול העדים, נותנת אני אמון בדברי בני המשפחה, כי אכן הרושם היה כי למן ההתחלה סבלה התינוקת מקשיי נשימה, אך דאגתם של בני המשפחה נענתה בהרגעתו של הנאשם אותם. רק בשעת ערב מאוחרת מצא הנאשם להפנותם לבית חולים לשם בדיקת המצב – ללא התראה לבית החולים, ללא ליוויים, ללא צירוף מכתב מסכם כלשהו, וללא הזעקת אמבולנס.

מכלול הראיות מלמד כי בית החולים קיבל מידע מוטעה, לפיו התינוקת נולדה ללא מקוניום, וחרף זאת נמצאה חמצת בבדיקות הראשוניות, והתינוקת הועברה בסמוך להגעתה לפגייה, הגם שלא הייתה פגה מבחינת מועד הלידה ומשקלה. מספר שעות לאחר מכן הדרדר מצבה, היא הועברה לבית החולים שניידר, שם חוברה לאקמו, וכעבור מספר ימים נפטרה. לא בוצעה נתיחה לאחר המוות לשם קביעת סיבת המוות, מעבר לכתוב בתעודת הפטירה.

גם המסקנות בכל הנוגע לעבירות הנובעות מהמעשים נשוא אישום זה, תפורטנה בהמשך הכרעת הדין.

אישום שלישי

במסגרת אישום זה נטען, בין היתר, כי בניגוד לצו ההפסקה המנהלי וצו הגבלת העיסוק, קיבל הנאשם את ב.ב (להלן:" ב' ") ביום 5.8.18, לטיפול רפואי במתחם הלא מוכר, במסגרתו ביצע בה בדיקות גניקולוגיות ורשם מרשם לתרופות.

כן נטען כי הנאשם קיבל בניגוד לצו ההפסקה המנהלי וצו הגבלת העיסוק, ביום 13.9.18 את ג.ג (להלן:" ג' ") למתחם לצורך ביצוע הפסקת היריון יזומה. הוא ידע כי ג' לא קיבלה אישור כדין להפסקת היריון, כי פנתה אליו משום שההיריון לא היה רצוי, וכי הוא מבצע בה הפסקת היריון בניגוד לחוק. לאחר ביצוע הפסקת ההיריון התקין הנאשם לג' התקן תוך רחמי. ביום 28.9.18 פנתה ג' לבית החולים "הלל יפה" עקב כאבים, דימומים והפרשות מוגלתיות, שם סיפרה אודות הפסקת ההיריון.

ג' שוחחה בטלפון עם הנאשם ביום 2.10.18 ועדכנה אותו בדבר פנייתה לבית החולים. עקב חשש הנאשם כי ייוודע לרשויות על אי ציותו לצווים האמורים, וכדי למנוע ולהכשיל חקירה פלילית עתידית בעניינו, הינחה את ג' לדווח בכזב כי לא תמסור שההיריון היה בלתי רצוי, וכי לא נעשתה הפסקת היריון אלא כי ההיריון היה בלתי תקין.

הנאשם אישר כי קיבל את ב' והתנהל באופן המתואר בכתב האישום בעניינה, אך כפר כי בכך הפר צווים.

כן אישר כי קיבל את ג', אך כפר בכך שביצע בה הפסקת היריון יזומה, וטען כי הריונה לא היה תקין ולכן אך שאב אותו.

הודעתה של ב' הוגשה חלף חקירתה.

בהודעתה, ת/16, מסרה כי הנאשם היה רופא הנשים שלה לאורך שנים, וכי היא נהגה להגיע אליו פעם בשנה לבדיקה שגרתית, במימון קופת החולים שלה.

ביום 5.8.18 התקשרה אל הנאשם על מנת לתאם בדיקה, וזה מסר לה כי כבר אינו עובד עם קופת החולים, והשניים סיכמו כי תיבדק אצלו באופן פרטי.

עוד באותו יום הגיעה למרפאתו, שם הבחינה באישה שהייתה בהיריון מתקדם ונראתה בשלבי לידה.

הנאשם ביצע בב' בדיקת אולטראסאונד, בדיקת PAP ובדיקה גניקולוגית, וכן רשם לה מרשם לכדורים נוגדי דלקת שכן חשד שהיא סובלת מדלקת.

הוא לא אמר לה שהוא מצוי תחת הגבלת עיסוק וכי המקום תחת צו סגירה, ואם הייתה יודעת פרטים אלו לא הייתה מתקשרת אליו.

הנאשם טען, הן בהודעתו, ת/52, והן בעדותו בפניי, כי ההגבלה החלה עליו היא על תפקודו כרופא מיילד ולא כרופא נשים בכלל.

הוא אמנם העריך כי הפעולה אותה ביצע בב' היא פעולה הייחודית לרופא, וכך גם מתן מרשם לתרופות, אך טען כי מדובר בפעולות אותן ביצע כרופא נשים ולא כרופא מיילד, כפי שאסרה עליו המגבלה שהוטלה עליו (גרסה באשר להבנתו את הצו, אליה אתייחס בהמשך הכרעת הדין).

כן העיד הנאשם בהקשר זה כי גם כאשר מותלה רישיונו המקצועי הוא עודו רופא מומחה, הגם שלא מורשה, ולכן לא ניתן לשלול ממנו את היכולת לחלוק את הידע שלו, אף בתמורה, שכן לשיטתו ההגבלה היא על השימוש ברישיון ולא על הידע שלו.

לגרסת ההגנה, אף אם טעה הנאשם בהבנתו את המגבלה שחלה עליו, הרי שמדובר בטעות במצב הדברים.

אשר לג', הרי שזו העידה כי פנתה לנאשם נוכח רצונה לבצע הפלה בהיותה בשבוע החמישי להריונה, שכן ההיריון לא היה רצוי לה והיא הייתה באותה עת אם ל-6 ילדים.

אין חולק כי היא לא פנתה לוועדה להפסקה היריון או לגורמים אחרים קודם פנייתה לנאשם.

לעדותה, הנאשם הסביר לה כי ההליך כואב מעט אך יסתיים אחרי 20 דקות, והוא אכן שאב לדבריה את העובר, והתקין לאחר מכן התקן תוך רחמי.

בהמשך פנתה לרופא שלה נוכח כאבים חזקים ודימומים, הופנתה על ידי הרופא לבית חולים, אושפזה למשך כשבוע וקיבלה תרופות שונות (עמ' 88).

יובהר בכל הנוגע לתלונתה בדבר כאבים וזיהום ולמהות הטיפול אותו קיבלה, כי הנאשם אינו מואשם כי הוא שגרם לזיהום האמור או למכאוב.

אין חולק כי בבית החולים מסרה כי עברה הפלה על ידי הנאשם, ובית החולים עירב נוכח דברים אלו את המשטרה, לאחר שלדבריה "..והם צעקו עליי ואמרו שהוא בלי רישיון ולקחו אותי למשטרה" (עמ' 88 ש' 26-25).

אשר לגרסת הנאשם לפיה הריונה לא היה תקין, השיבה בחקירה נגדית – "זה שקר" (עמ' 93 ש' 30). כשנשאלה כיצד היא יודעת זאת השיבה "זה היה היריון רגיל, לא היה לי דימום ולא היה שום דבר בחמישה שבועות לא אומרים אם ההיריון תקין או לא תקין" (ש' 33-32).

ביוזמת המשטרה קיימה ג' שיחה עם הנאשם, וזו אף הוקלטה ותומללה (ת/26 ות/26א).

האזנה לשיחה מלמדת כי הנאשם מבקש מג' – "תזכירי לי מתי עשינו את מה שעשינו?", קרי לא מציין מפורשות מה הפעולה שנעשתה, וג' משיבה שעשו הפלה, ואת מועדה. הנאשם מציין את הזמן שחלף מאז, ואינו מתקן אותה באשר למהות הפעולה שבוצעה.

אז מספרת ג' כי נגרם לה זיהום והיא פנתה לבית חולים. שוב היא נוקטת במונח הפלה בציינה את חלוף הזמן ממועד האירוע, והנאשם אינו מתקן אותה אלא אומר לה שחבל פנתה לבית חולים ולא אליו. הוא מתייחס מבחינה מהותית להיווצרות הזיהום, באומרו כי כאבים, הפרשות ודימומים ייתכנו בטווח של שבוע מהפלה.

ג' מספרת לנאשם כי נשאלה בבית החולים אם עברה ועדה, מציינת כי לא מסרה את פרטיו, והנאשם משיב לה – "אוקיי את זה אל תספרי בשום פנים ואופן מי אתה כאילו אני בניגוד לחוק. אני יכול לשבת שלוש שנים במאסר על דבר כזה" (ש' 12 – 14 בעמ' 3) וממשיך – "אסור לך לספר". כשג' שבה ושואלת למה, משיב לה הנאשם (ש' 18 – 27): "כי אסור. יש חוק שאומר שהפסקת היריון את חייבת לעבור ועדה. אני חייב להעביר אותך דרך ועדה. אסור לך לעשות הפסקה. אני הכותרת שלנו הכותרת שלך זה שההיריון לא היה תקין. הוא לא היה תקין ואז עשינו את מה שעשינו. עשינו שאיבה. אז הכל בסדר. אל תגידי בשום מקום אם את צריכה עדיין ל… שיראיינו אותך או ידברו אתך על זה. אז בשום מקום לא תגידי שעשית הפסקת היריון. שהיית בהיריון אולי אבל ההיריון אני חושב שאמרתי לך את זה היריון…. כמו שאמרתי לך שההיריון לא היה תקין".

הוא ממשיך – "לא היה תקין אז בגלל זה עשינו את מה שעשינו שאבנו לא משנה. אבל אף אחד לא צריך לדעת שעשית הפסקת היריון, בגלל זה הם שאלו אותך אם עברת ועדה. אם אמרת שעשית בלי ועדה זה מאוד חשוד" (ש' 29 – 32).

כשהעדה שואלת מה להגיד, הנאשם משיב לה: "תגידי שעשית שעברת שאיבה. את יכולה לספר את כל הסיפור. בלי. אבל הכותרת זה שהיריון היה לא תקין. נמצא שההיריון הוא ללא דופק. או משהו בסגנון" (ש' 34 – 36), ומוסיף – "תגידי שבאת ל…תגידי שלא. באת עם דימום ו…כשישאלו אותך תגידי שבאת עם דימום.. והרופא בכל מקרה חשב שההיריון הזה לא תקין, ו…ועל רקע הזה ואל תגידי שהוא לא היה רצוי לך. זה לא צריך לעניין את אף אחד" (עמ' 4 ש' 4 – 8).

כשהעדה שואלת אם היא צריכה לשקר, הנאשם משיב בחיוב, אחרת תסבך אותו, ומוסיף שאם תספר את האמת במקרה הזה, הוא לא יודע מה יעשו (עמ' 4 ש' 17).

כן מציין הנאשם כי היא לא עברה על החוק, שכן – "מי שעבר על החוק זה אני" (עמ' 4 ש' 25 – 26).

השניים משוחחים שוב אודות הזיהום והדלקת, וכשהעדה שואלת אם אלו נגרמו בשל ההפלה שעשה לה, הנאשם משיב – "יכול להיות שהפלה. הכל יכול להיות. לא יודע…" (עמ' 5 ש' 25).

הנאשם ממשיך ומנחה את העדה לספר, ככל שתשוב ותישאל, שלא עשתה הפסקת היריון, שתגיד שלא הובנה נכונה ושהריונה הופסק שכן היה לא תקין, ומזכיר שעדיף שלא תמסור פרטים אודות מקום ביצוע המעשה (עמ' 6 ש' 2 – 5).

בסיום השיחה שב הנאשם ואומר לעדה – "תזכרי הפסקת היריון את חייבת לעבור ועדה מבחינת החוק…אם לא עשית את זה עם ועדה אז הרופא. אם אני עשיתי לך הפסקת היריון בלי אישור של ועדה, אז אני עברתי על החוק…ותזכרי שזה, תשמרי עלי מבחינת זה…זה לא בעיה שלך. זה לא בעיה שלך מבחינת זה שאת לא עברת על שום חוק. לך מותר לעשות מה שאת רוצה… (עמ' 6 ש' 37 – עמ' 7 ש' 1 – 8).

במשטרה טען הנאשם (ת/55), כי מעולם לא ביצע הפסקת היריון יזומה בניגוד לחוק. כשנשאל על אודות הפסקת היריון ליולדת מהמגזר הערבי (המגזר עליו נמנית ג') השיב כי ייתכן שזו מישהי שבאה עם היריון לא תקין ותחילת דימום, אשר מסרה לו בטלפון שהיא מדממת.

לדבריו, בשבוע חמישי לא ניתן לדבר על היריון תקין או לא תקין, שכן אין דופק בשבוע זה.

משלא ראה דופק וג' דיממה, קבע שההיריון אינו תקין ולכן אין המדובר בהפסקת היריון אלא בריקון הרחם.

הוא אישר כי בשיחתם הינחה אותה לשקר.

כן טען הנאשם באותה הודעה, כי הגבלת העיסוק הכניסה אותו לקושי כלכלי ולכן נאלץ לבצע מפעם לפעם פעילות שאפשרה לו להתפרנס, ולפיכך חרף ההגבלה ביצע בדיקה במתחם ופעולת שאיבה. הוא אישר כי לא יידע את ג' בדבר הגבלת העיסוק, וטען כי להבנתו היה מותר לו לבצע הפלה.

יאמר כבר עתה כי בעדותו בפניי אישר כי ביצוע הפלה הוא פעולה ייחודית לרופא, וכך גם התקנת התקנים תוך רחמיים.

לאחר שבחקירתו ת/53 הושמעה לו שיחתו עם ג', טען כי מדובר בהיריון ללא דופק, ולכן בהפסקת היריון לא תקין ולא בהפסקת היריון בלתי חוקית.

הנאשם טען הן שג' לא ידעה כלל את ממצאיו בעת הבדיקה, והן שאמר לה תוך כדי הבדיקה שההיריון אינו תקין.

לגרסתו, ג' בחורה פשוטה, היא לא הבינה מה השלכות דבריה בבית החולים לגביו, ועל כן הסביר לה כיצד להציג את הדברים בנסותו למזער נזקים.

כן טען כי היה לה דימום קל על המתמר, דימום אותו לא הייתה רואה בעצמה, והממצא היה שק היריון ממוטט ללא עובר וללא דופק, וכי לו הייתה מגיעה לבית החולים הייתה מבוצעת בה בדיוק אותה פעולה, גם ללא ועדה.

הוא הוסיף כי לא ידע בעת השיחה על קיומה של חקירה בעניין זה.

בשיחה שהוקלטה בינו לבין רס"ב אבי מונקר, חוקר המשטרה (ת/19ב'), משהתקשר הנאשם אל החוקר ביום 11.10.18, אמר הנאשם לחוקר כי הוא לא הבין את משמעות החקירה. לדבריו לא התכוון לשבש, וסבר כשג' שאלה אותו אם לשקר שהיא מתכוונת לשקר לרופא שלה. לדבריו, לא ידע שהמשטרה "בתמונה" בסוגיה זו.

כן התייחס הנאשם להיריון הלא רצוי ולהפלה, וטען שג' לא מבדילה בין הפסקת היריון להפלה (עמ' 13). הוא טען כי מצא שהריונה לא תקין, ולכן שאב את תוכנו.

כשהחוקר משיב – "נו באמת", חוזר הנאשם על גרסתו, ואומר שזו טענתו. כששואל אותו החוקר אם זה יחזיק מעמד, משיב הנאשם שאינו יודע.

החוקר מציע לנאשם להגיד את האמת, והנאשם מתעקש שזו גרסתו.

בהמשך אומר הנאשם שיתייעץ עם בא כוחו, ושאמר לבא כוחו לפני אחד הדיונים בבית המשפט שיודו, בין אם עשה ובין אם לא עשה את המעשה (עמ' 15).

כששב החוקר ואמר לו שהוא חשוד בביצוע ההפלה, השיב הנאשם כי יתן על כך את הדין.

הנאשם תוהה מדוע החוק אוסר ביצוע הפסקת היריון לאישה המעוניינת בכך, ומוסיף כי להבנתו עזר לאישה בהיריון שהגיעה אליו לשם הפסקת הריונה. הוא סיפר לחוקר שהיו נשים להן עזר בעבר, שאם היו יודעים עליהן היו רוצחים אותן.

הנאשם מוסיף כי ההיריון לא היה רצוי, אף אחד לא ידע עליו, והוא מכיר את זה מהמגזר.

בסופו של דבר, אומר הנאשם כי יתמודד בבית משפט – או שייתן גרסה או שיודה וירד מהעניין, לדבריו.

בעדותו בפניי טען הנאשם כאמור כי ההיריון לא היה תקין, ולכן אין המדובר בביצוע הפסקת היריון (עמ' 586-585 ועמ' 833).

לדבריו, בשבוע חמישי – "אי אפשר להגיד שהוא תקין, שבוע 5 העובר עדיין ללא דופק אז לא ניתן לומר שבוצעה הפסקת היריון של עובר חי בשבוע 5". הוא שב וטען כי ג' סיפרה לו בטלפון על דימום קל, והוא אכן תעד דימום קל ובבדיקת אולטרסאונד מצא שק היריון לא תקין, המלמד על הפלה טבעית, אירוע המתרחש ב-20%-30% מההריונות, ולכן רוקן את רחמה באמצעות שאיבה. לדבריו – "היא לא מעוניינת לדעת על העניין" (עמ' 586 ש' 13 – 23 ור' עמ' 633-632).

בחקירה נגדית העיד בעניין זה – "השק היה מנותק ולא ראו דופק עוברי שמה" (עמ' 824 ש' 4). כשהתבקש להסביר מדוע התייחס בבית המשפט ובמשטרה להעדר דופק, הגם שלעדותו לא ניתן לראות דופק בשבוע חמישי, אישר כי העדר דופק הוא למעשה נתון לא רלוונטי בשלב זה של ההיריון, והעיד – "אוקי בסדר, היריון לא תקין נגזר משני טעמים, מהעובדה שהיה איזה שהוא אני אבחנתי איזה שהוא דימום קל בזמן הבדיקה, אני אבחנתי שק היריון מנותק ללא קוטב עוברי בכלל וללא שק חלמון בכלל עד כמה שזכור לי, הדברים מתועדים במסמך מהקליקס כלומר מהתוכנה הרפואית בזמן אמיתי לפני שנפתחה חקירה". אשר לקוטב עוברי הסביר שזה האזור ממנו אמור להיראות הדופק בסופו של דבר.

לעדותו, הגיע למסקנה בדבר אי תקינות ההיריון בשל שילוב של דימום ושק היריון ממוטט.

הוא היפנה לת/30 – מסמך טיפול בעדה שהופק ממחשבו, בו צוין בזמן אמת וטרם החקירה, כי ג' דיווחה על דימום בתחילת היריון. נכתב כי נמצא תוכן לא סדיר ברחם, דימום קל באבחנה של הפלה בלתי שלמה, בוצעה לבקשת האישה שאיבה של תוכן הרחם, והוכנס התקן.

אשר לשיחתם המוקלטת, השיב כי הוא מבין שהדברים עלולים להתפרש כך שהוא מבקש מג' שלא לאמר אמת, אולם טען כי לא ביקש ממנה לשקר, ולדבריו מאחר שהיא אינה "העיפרון הכי מחודד בקלמר", ניסה להסביר לה כי סיבכה אותו באופן בו הציגה את הדברים. בשיחתם ובבית החולים ג' לא הבחינה בין הפלה של היריון תקין והפלה של היריון לא תקין, ולכן שאל אותה אם אמרה שההיריון היה לא תקין. כך גם הסביר את דבריו לג' כי אם יידעו שביצע בה הפלה הוא צפוי ל – 3 שנות מאסר (עמ' 833).

משנשאל מדוע השתמש בעצמו במונח הפלה בשיחתו עם ג', השיב שגם ריקון רחם הוא הפלה, וכי השאלה שיש לבחון היא אם ההיריון היה תקין אם לאו (עמ' 832-831).

משנטען בפני הנאשם כי לגרסת ג' ההיריון היה תקין, השיב כי לא ניתן לקבוע פוזיטיבית שההיריון היה תקין, שכן רק הוא בדק אותה, וזאת גם אם מפקפקים בדבריו (עמ' 835-834). לדבריו, כל שידעה ג' הוא שהיא בהיריון (עמ' 828 ש' 3 – 8).

כשנשאל אם אמר לה כי הריונה אינו תקין, השיב שהוא חושב שאמר לה את הדברים.

ד"ר ממט הגיש מטעם ההגנה חוות דעת בעניין ג' (נ/88), בה כתב כי הביקור תועד ברישום הרפואי בתוכנת הנאשם ביום 13.9.18, רישום אותו לא ניתן לערוך לאחר מכן. צוין כי בהתאם לרישום, הממצא בבדיקה תואם הפלה טבעית ואינו תואם שבוע חמישי להיריון תקין.

לפיכך הסיק המומחה כי היה מקום לריקון הרחם ללא אישור מקדים של ועדה.

בבית המשפט העיד המומחה כי למיטב זכרונו מה שעמד לנגד עיניו היה מסמך מתוכנת הקליקס במחשבו של הנאשם, והוא לא ידע כי ג' והנאשם נחקרו במשטרה בעניין זה, וכי ג' אף העידה בבית המשפט. זאת, הגם שאישר שכאשר הוא ממונה מטעם בית המשפט ליתן חוות דעת, הוא מקבל את כתבי הטענות מטעם הצדדים (עמ' 918 לפרו' מיום 6.11.22 ש' 5 – 7). לדבריו, הניח כי קיבל את כל המסמכים הרלבנטיים, ולא הניח שמסתירים ממנו מידע.

העד הבהיר בעניין זה כי התבקש לתת חוות דעת לגבי עצם ההפלה בשבוע 5, ולא מעבר לכך, ובנסיבות שהוצגו בפניו התרשם כי מדובר היה בהיריון שהפסיק להתפתח ונעשתה פעולה של ריקון הרחם, ולא הפסקת היריון.

כן אישר בחקירה נגדית כי היה מקום לעדכנו בכך שג' פנתה לנאשם לשם סיום ההיריון ללא ועדה, וכי לדבריה לא היה לה דימום, כמו גם בעובדה שאושפזה בבית החולים ובמכתב השחרור.

העד תמך למעשה בגרסת הנאשם לפיה לא ניתן להסתמך על דברי האישה לבדם כדי לקבוע אם הייתה הפסקת היריון תקין שמא ההיריון הפסיק להתפתח, אך הודה כי לו היו עומדים בפניו גם המסמכים מבית החולים בהם עיין באולם, היה מתלבט אם לחוות את דעתו, נוכח דברי ג' כי ההיריון היה תקין (עמ' 923 לפרו' מיום 6.11.22).

לאחר שהושמע לו באולם בית המשפט חלק מהשיחה בין הנאשם לג', חזר בו מחוות דעתו, בציינו -"אם הייתי יודע שזה מדובר אם הייתי יודע את הדברים האלה לא הייתי נותן חוות דעת" (עמ' 927 ש' 24 – 25, ור' גם דבריו בעמ' 946).

יצוין כי מומחה ההגנה פרופ' זוהר העיד בסוגייה של הפסקת היריון, כי אם יש לאישה אפשרות קלה לגשת לוועדה, אין סיבה שרופא יבצע זאת בצורה מחתרתית שלא במסגרת החוק, וכי לשמחתו אין בישראל חסמים משמעותיים לאישור הפלה.

ההגנה טענה כנגד קבילות הראיות עליהן מבוסס אישום זה, ומשקלן.

על פי הנטען, הקלטת השיחה עם ג' טרם שהוזהר הנאשם בדבר ביצוע הפלה, אינה תקינה. כן נטען כי למעשה מדובר בחקירה על ידי המשטרה, באמצעות העדה.

לטענת ההגנה מדובר בתרגיל חקירה פסול, אשר פגע בזכות ההיוועצות של הנאשם ובזכותו לחיסיון מפני הפללה עצמית. הנאשם לא נחקר קודם לכן בחשד לביצוע הפרת הוראה חוקית ולו היה יודע שהוא תחת חקירה, ייתכן שהיה שוקל את מילותיו.

עוד נטען, כי לא הוסבר לג' שהיא אינה מחויבת לבצע את התרגיל, וכי מדובר באישה חלשה ופשוטה שתומרנה על ידי החוקרים.

ג' העידה בהקשר זה כי אחד החוקרים ביקש ממנה להתקשר אל הנאשם ולדבר על מה שקרה בבית החולים ובמרפאה. היא נשאלה אם הינחו אותה במהלך השיחה, והשיבה בחיוב, אולם לא התבקשה לפרט, ויאמר כבר עתה כי האזנה לשיחה מלמדת כי מדובר בדו שיח חופשי בין הנאשם לג'.

פקד דרור פרימן, מי שהיה במועדים הרלבנטיים ראש שלוחת הונאה שרון בהונאה מרכז, העיד כי אישר את ההקלטה האמורה, כחלק מרצון החוקרים לחזק את גרסת ג', ומבלי לדעת מטבע הדברים כי הנאשם ינחה את העדה לשקר במסגרת אותה שיחה וישבש כך את החקירה (עמ' 308 ש' 24 – 25). הוא סבר כי לא היה מקום להזהיר את הנאשם טרם הקלטת השיחה.

גם העד מונקר גרס כי מדובר בבדיקת אמיתות גרסת העדה, וכי אין פסול בתרגיל שנעשה.

ההגנה הפנתה בטיעוניה לתיקון לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, שהתקבל ביום 5.7.22, במסגרתו תוקן ס' 56א (א) בפקודה ונקבע כי בית המשפט רשאי שלא לקבל ראיה שהושגה שלא כדין, אם שוכנע שקבלתה במשפט תפגע באופן מהותי בזכות להליך הוגן.

ההגנה הבחינה בעניין זה בין מתלונן המדבב ביוזמתו את מבצע העבירה לבין מי שמונחה לעשות כן על ידי המשטרה, וביקשה לפסול את ההקלטה.

המאשימה טענה מנגד כי אין המדובר בתרגיל חקירה פסול או בפגיעה בזכויות הנאשם, בהפנותה לפסיקה רלוונטית.

לאחר שבחנתי את הראיה, את טענות הצדדים ואת הפסיקה הרלוונטית, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לפסילת השיחה האמורה.

כעולה מטענת ההגנה, למעשה אין חולק כי כאשר מתלונן מקליט מיוזמתו מבצע עבירה, אין פסול בכך. הפסיקה העוסקת בתרגילי חקירה ובאי אזהרת חשוד או העמדתו על זכויותיו, עניינה על פי רוב בתרגילי חקירה אשר נעשים תוך כדי חקירת החשוד על ידי המשטרה, ולא טרם חקירתו.

ככלל מבחינה הפסיקה בין תחבולות מותרות לאמצעי חקירה פסולים, וגם כאשר עסקינן באמצעי חקירה פסול, מובחן בין אמצעי הפסול באופן קיצוני לבין אמצעי הפסול שלא באופן קיצוני, כאשר התכלית בבסיס הפסילה היא שמירת מהימנות ההודאה, לצד הגנת זכויות הנחקר להליך הוגן.

עיון בפסיקה הקיימת לגבי דיבוב טרם אזהרה, מלמד כי כאשר זו נעשתה בסיטואציות בהן אין משום רכיב של הפחדה או שלילת רצון חופשי של המדובב, לא נפסלו ראיות אלו.

כך, בע"פ 8074/16 סוליימנוב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 2.4.20 (פורסם בנבו), הראיה המרכזית שעמדה בבסיס הרשעת הנאשם ברצח הייתה צבר שיחות שקיים עם שוטר מוסווה, אשר התקבל לשם כך למקום עבודתו של הנאשם והוטל עליו להתיידד עם הנאשם. השוטר קיים שיחות לאורך מספר שבועות עם הנאשם, בהן חשף הנאשם את סיפור המעשה. הנאשם תקף את השימוש באמרותיו המפלילות לשוטר המוסווה, ועתר לפסול אותן, הן לפי סעיף 12 בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 והן לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461 (2006)).

בית המשפט ציין כי תרגיל חקירה זה מעצם טיבו לא איפשר לנאשם עמידה על זכות ההיוועצות והזכות להימנע מהפללה עצמית, הבהיר כי חקירה סמויה נועדה מעצם טיבה להשיג מידע אותנטי שאינו עובר "סינון" של מי שיודע שהוא חשוד, וקבע כי לא קמה בשלב זה חובת אזהרה בדבר זכות השתיקה והזכות להיוועץ עם עורך דין. צוין כי חשיבות העמדת נחקר על זכויותיו הדיוניות נובעת בראש ובראשונה מאופיו של מעמד החקירה בהליך חקירה פורמלי, ומפערי הכוחות המובנים בין החוקר לנחקר במהלך חקירה על ידי איש מרות. לעומת זאת –

"במסגרת פעולת חקירה סמויה דוגמת הפעלתו של שוטר מוסווה, לא קיים הלחץ הטמון בחקירת נחקר מול חוקר וביחסי המרות והסמכות הכרוכים בסיטואציה זו, וממילא גם לא קיים, בין היתר, החשש להודאת שווא".

בנסיבות אלו נקבע –

"מדובר בפעולת חקירה לגיטימית המייתרת את הצורך להעמיד את הראיות שהושגו במסגרתה במבחן דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שגובשה בעניין ישככרוב".

במסגרת ע"פ 3237/15, און נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 1.6.16 [פורסם בנבו], הטעימה כבוד השופטת חיות (כתוארה אז), כי –

"על בית המשפט לבחון, בין היתר, את אופייה וחומרתה של אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת ההודאה, את מידת ההשפעה שהייתה לאי החוקיות על מהימנותה של ההודאה, ואת הנזק שייגרם מפסילת ההודאה לעומת התועלת שתצמח מכך (עניין יששכרוב, בעמ' 567-562). עוד חשוב להדגיש בהקשר זה כי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית היא דוקטרינה של "בטלות יחסית" וכי "לא כל סטיה מכללי החקירה ולא כל אמצעי שהופעל בחקירה, גם אם אינם מקובלים על בית המשפט, יביא לפסילת הראיה" (שם, בעמ' 563; עוד ראו: עניין אלזם, בעמ' 227-226)".

בענייננו, יוזכר, כלל אין המדובר בהודאה בחקירה.

בנסיבות אלו, משהתרגיל בו נקטה המשטרה אינו שולל את יכולת הבחירה של הנחקר, משהנאשם אינו חסין מפני המשך חקירה ואינו יכול להניח כי הוא יכול להמשיך לעבור עבירות לאחר שכבר נחקר במשטרה, בהתחשב בחשיבות חקר האמת ובפסיקה האמורה, נמצא כי הקלטת השיחה על ידי ג', הגם שנעשתה ביוזמת המשטרה, אין בה משום פגיעה בזכויות הנאשם, ובוודאי שלא פגיעה המצדיקה את פסילת הראיה.

יתרה מכך, יאמר כבר עתה כי אף לו היה נמצא כי יש מקום לפסילת ההקלטה, הרי שנוכח מתן האמון בגרסת ג', אי מתן האמון בגרסת הנאשם בעניין ההפלה, והסתרת מידע חיוני מהמומחה מטעם ההגנה – כפי שיפורט להלן, היו בנמצא די ראיות על מנת לקבוע כי גם ללא השיחה האמורה ביצע הנאשם בג' הפלה אסורה.

אשר לטענות ההגנה בדבר אי העמדת ג' על זכויותיה שלא לשתף פעולה או לא למסור מידע רפואי, הבהירה ג' כי גם אם היה נאמר לה שאינה חייבת לעשות כן, הייתה מספרת את שקרה. כן אישרה כי הרופאים בבית החולים אמרו לה כי הם מוסרים את המסמכים אודותיה למשרד הבריאות (עמ' 93-92). בנסיבות אלו, איני סבורה כי יש ממש בטענה בדבר פגיעה בזכויותיה של ג', משנהיר, גם לאור התרשמות בלתי אמצעית ממנה, כי היא ביקשה לשתף פעולה עם החקירה.

משסקרנו את הראיות בעניין אישום זה, יש לקבוע לאורן אם היה הריונה של ג' תקין, אותו הפסיק הנאשם לבקשתה, שמא מדובר היה בהיריון לא תקין – או אז אין המדובר בביצוע הפסקת היריון בניגוד לדין.

בחינת הראיות שלעיל, לרבות התרשמותי באופן בלתי אמצעי מהעדים, מביאה למסקנה כי המאשימה עמדה בנטל ההוכחה כי מדובר היה בהיריון תקין.

יוזכר כי ג' הגיעה אל הנאשם מתוך כוונה לבצע הפלה, באופן פרטי ובלתי מתועד. היא בחרה בנאשם כרופא פרטי לשם כך, ושילמה עבור הפרוצדורה אותה ביקשה. בנסיבות אלו, וכאשר לא נשמעה מפיה ולו טענה אחת כלפי הנאשם בכל הנוגע לזיהום בו לקתה, נהיר כי היא נעדרה כל אינטרס לשקר או לא לדייק בדבריה, ולהעיד כנגד הנאשם.

משכך, כאשר לטענתה לא דיממה, איני מקבלת את גרסת הנאשם לפיה מסרה לו כבר בטלפון כי היא מדממת.

הנאשם טוען בצדק כי הוא הגורם הרפואי היחיד שבדק את ג', ולכן לכאורה הוא היחיד שידע האם הריונה היה תקין. ואולם איני נותנת אמון בגרסתו באשר לתקינות ההיריון, ולאחר שבחנתי את עדותו באתי לכלל מסקנה כי טענתו שהוא הגורם היחיד היכול להעיד אודות מצבה של ג', וכן הרישום בתוכנה, נעשו כחלק מהתנהלותו אשר כרוכים בה הסתרה ואי דיוק בסוגיות מסוימות.

ראשית, אין בידי לקבל את הטענה כי ג' הגיעה אל מרפאת הנאשם לשם הפסקת היריון, אך הנאשם לא אמר לה מיד עם בדיקתה כי למעשה מדובר בהיריון לא תקין, ולפיכך כי לא ביצע הפלה של היריון תקין. טענה זו אינה מתיישבת עם ניסיון החיים. הנאשם אמנם אמר לג' בשיחה כי הוא חושב שאמר לה שההיריון לא היה תקין, אולם ג' טענה באופן ברור בפניי כי ההיריון היה תקין, ומכאן שלא אמר לה הנאשם דבר בעניין זה.

שנית, הנאשם טען בחקירתו במשטרה כי ההיריון לא היה תקין מכיוון שג' דיממה, טענה שכאמור איני נותנת בה אמון. גרסתו כי שק ההיריון היה ממוטט ולכן ההיריון לא היה תקין, היא גירסה מאוחרת יותר וכבושה. יוזכר עוד, כי בעדותו טען כי הדימום על המתמר היה קל, וכי ג' עצמה לא יכולה הייתה להבחין בו.

שלישית, בשיחה שהוקלטה בין ג' לנאשם, משתמש גם הנאשם במונח "הפלה". הוא אף מבהיר לה כי בכך ביצע עבירה, שלצידה עונש מאסר.

רביעית, במסגרת השיחה האמורה, הכתבת הגרסה הנוחה לו, לג', כה בוטה, עד שהשמעתה באולם גרמה למומחה מטעם ההגנה לציין כי לא היה נותן את חוות הדעת, לו היה מכיר את הפרטים לאשורם. בנסיבות אלו ניתן להניח מדוע לא הציגה ההגנה למומחה את מלוא הפרטים, כמקובל, טרם עריכת חוות דעתו, אלא גרמה לו להניח כי קיבל את מלוא המסמכים הרלוונטיים, הגם שלא כך הדבר.

אין בידי לקבל את טענת ההגנה בסיכומיה כי חוות הדעת לא נועדה לקבוע כי ההיריון לא היה תקין אלא להציג נתון בדבר שכיחות ההפלות בשבוע זה, נוכח מסקנתו הברורה של המומחה בחוות דעתו, כי היה מקום לריקון הרחם ללא אישור מקדים של ועדה.

יוזכר כי במסגרת השיחה המוקלטת אמר הנאשם לג' כאמור, כי "הכותרת שלך זה שההיריון לא היה תקין", שתל בפיה את הגירסה כי הגיעה עם דימום, וכשהעדה שאלה אם לשקר, השיב בחיוב.

טענת הנאשם לפיה ג' בחורה פשוטה ולכן שם את המילים בפיה, היא טענה אותה אין בידי לקבל. עסקינן במי שכאמור החליטה לבצע הפלה, ביקשה לשמור זאת בסוד, איתרה את הנאשם ושילמה לו אלפי שקלים בגין הפעולה. אין המדובר במי שאינה מבינה מה הוא היריון תקין או לא תקין, ככל שהיה מסביר לה הנאשם כי כך מצא. גם דבריו בשיחה כי הוא חושב שאמר לה שההיריון אינו תקין, אינם מתיישבים עם עדותו בפניי כי היא אינה מעוניינת לדעת על העניין.

אף גרסת הנאשם לחוק/ר, בשיחה בה הוא משיח לפי תומו, מחד אינו יודע שהוא מוקלט, ומנגד נהיר כי נזהר, שכן הוא שהתקשר אל החוקר, נשמעת מהוססת. יוזכר כי הנאשם השיב לחוקר ששאל אותו אם גרסתו "תחזיק מים" כי אינו יודע, וכן כי או שייתן גרסה או שיודה ו"ירד מהעניין".

אכן, בתכנת המחשב של הנאשם תעד בזמן אמת כי מדובר היה בהפלה בלתי שלמה, ואולם הוא גם כתב כי נמצא דימום קל, נתון אותו הכחישה ג', ולא נכתב כי שק ההיריון ממוטט, כטענת הנאשם בפניי.

אף אם אניח כי התיעוד נעשה בזמן אמת, הרי שיש לזכור כי מדובר במי שהיה תחת חקירת משטרה מתמשכת באותה עת, במי שכבר בוצעו במרפאתו ובמשרדו מספר חיפושים עד אותה עת, והוא ידע כי ניתן לתפוס את מחשבו. לפיכך, איני סבורה כי בתיעוד בזמן אמת, אשר ברכיב אחד לכל הפחות – בכל הנוגע לדימום – אינו נכון, יש כדי ללמד כי חלקו האחר של התיעוד נכון, וכי הנאשם אכן אבחן הפלה (כאמור, מבלי לעדכן בכך את ג'). עסקינן ברופא אשר ידע כי הוא מבצע עבירה, ובנסיבות אלו אין בתיעוד הממוחשב כדי לשכנע כי מדובר בתיעוד אמת.

טענת הנאשם לפיכך כי ג' לא נבדקה על ידי כל גורם אחר אשר יכול היה לקבוע כי ההיריון תקין היא טענה שובת לב, אשר נועדה להשכיח מהלב את דבריו לג' בשיחתם, בהם שם מילים בפיה על מנת להביא לשינוי גרסתה ולהרחקתו מביצוע העבירה, לה היה מודע.

נוכח דברים אלו, אין בידי לקבל את טענת הנאשם לפיה ההיריון לא היה תקין, והנאשם מורשע בביצוע העבירה שעניינה הפסקת ההיריון.

אשר לעבירת ההדחה – התרשמתי כאמור כי ג' הבינה היטב מה היא מבקשת ומה נעשה בה. אמנם העברית אינה שפת אמה, ואולם דבריו הברורים של הנאשם, באומרו לה כי אסור לה לספר וכי עליה לשקר, אינם ניסיון להסביר את עצמו אל מול מי שאינה בקיאה דיה בעברית, אלא הדחה ברורה.

בעניין זה נפסק בע"פ 4444/16 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 10.10.18 (פורסם בנבו):

"תכליתה של עבירת ההדחה בחקירה היא להגן על תהליך עשיית הצדק במשפט, על טוהר ההליך המשפטי ועל ערך גילוי האמת… הלכה היא כי על מנת להגשים תכלית זו יש לפרש את עבירת ההדחה בחקירה באופן רחב כך שתחול על כל מעשה שיש בו משום שכנוע, עידוד, דרישה, הפצרה או הפעלת לחץ (ישיר או עקיף) להימנע מלמסור הודעה במשטרה, למסור הודעה שקרית או לחזור מהודעה שנמסרה, וזאת גם אם הדבר נעשה בטרם שנפתחה חקירה".

בנסיבות אלו, הוכח גם ביצוע עבירת ההדחה.

אשר לטענה בדבר הפרת הצווים בעניינן של ב' וג' – תידון הטענה בפרק העוסק בניתוח עבירה זו ביחס לכלל האישומים במסגרתם מואשם הנאשם בביצוע עבירה זו.

אישום רביעי

במסגרת אישום זה מואשם הנאשם כאמור כי ביום 3.2.19, עת ניסתה המשטרה לבדוק אם עודו ממשיך להפר את הצווים, הציע הנאשם לשוטרת "חבילת לידה", וקבע עם השוטרים שיצרו איתו קשר מפגש. במסגרת המפגש עם השוטרים המוסווים במתחם, הציע הנאשם לשוטרת לבצע בדיקת אולטרסאונד לשם בחינה אם הריונה תקין, וכן ציין בפני השוטרים כי אם בסיום הלידה יהיה צורך בתפירת האישה, הם יגנו עליו ולא יסגירו כי ילדו במקום.

משכך מואשם הנאשם בריבוי עבירות של ניסיון להפרת הוראה חוקית ובשיבוש מהלכי משפט.

בתשובתו לאישום אישר הנאשם את עיקרי העובדות הנטענות, תוך שטען כי השירות שהוצע לא מבוצע בהכרח על ידו, שכן אשתו מיילדת מוסמכת ודולה. הוא טען כי שוחח עם סביון תחת הרושם כי היא בשבוע העשירי להריונה ותחת הציפיה כי עד מועד לידתה והתקדמות הריונה יאחוז ברישיון רפואה תקף.

כן טען כי השוטרת ניסתה להדיח אותו לדבר עבירה בכך שביקשה לקבוע אצלו בדיקה והיא שביקשה לבצע בדיקת אולטראסאונד, כי הפיקוח שהוצע לה על ההיריון וביצוע אולטרסאונד אינם בגדר פעולה שיוחדה לרופא, וכי אמר לשוטרת את המלל בגינו הוא מואשם בשיבוש, לא מתוך כוונה לשבש מהלכי משפט.

הנאשם הוסיף וטען כי פעולת החקירה באישום זה בוצעה בניגוד לחוק ולכללים ומהווה תרגיל חקירה פסול, ולכן התנגד להגשת חלק מאמרותיו.

נטען כי לא קם חשד סביר טרם ביצוע הפעולה, וכי למעשה מהותה הייתה ביצוע חיפוש לא חוקי במתחם הנאשם.

אשר לפן המשפטי נטען כי מעשיו בגדר אישום זה אינם מהווים הפרה של צו הגבלת העיסוק.

פקד פרימן העיד, נוכח תהיות ההגנה באשר למניע לביצוע התרגיל ומועדו, כי תרגיל החקירה בוצע בהנחייתו במטרה לאסוף ראיות.

לשאלת ב"כ הנאשם הבהיר כי למיטב זכרונו מדובר בתרגיל אותו יזמה המשטרה, וכי השוטרים תודרכו להיכנס למקום כזוג ולראות מה יציע להם הנאשם. הוא הכחיש כי יסמין תודרכה באופן ספציפי לגבי בדיקת האולטרסאונד.

כן הבהיר כי התרגיל בוצע כחלק מפעולות החקירה וכי עסקינן בתיק שכלל מספר אירועים אשר התמשכו על פני תקופה, והחשד הסביר היה קיים כל העת.

מונקר העיד בהקשר זה כי לאורך כל חקירות הנאשם והשיחות עם בא כוחו, טענו השניים כי הנאשם ממשיך לעבוד, ולכן תהה באשר לטענת ההגנה לפיה לא הייתה אינדיקציה שהנאשם ממשיך לבצע עבירות.

כן העיד כי גם לאחר שהתיק הועבר לפרקליטות התקבלו אינדיקציות לביצוע עבירות נוספות, כמו גם בסמוך לעדותו בבית המשפט, וכי נהיר היה כי נוכח קו ההגנה לפיו מותר לנאשם להמשיך לקבל נשים בהיריון, הוא ממשיך בפועל לקבלן במתחם – לשיטת המשטרה – כשהוא עובר בכך על החוק.

רס"ר איתמר צור, בן זוגה של יסמין במסגרת התרגיל, ציין בדו"ח הפעולה שערך (ת/6), כי השניים התנהלו כזוג שנמצא בהיריון והגיע לפגישת התעניינות בביצוע לידה טבעית וליווי היריון, על מנת לבדוק האם הנאשם אכן מציע את שירותיו במקום כרופא המלווה את הליך ההיריון בכלל ואת שלב הלידה בפרט. הוא הבהיר כי למעט התרגיל לא הייתה לו נגיעה לתיק, כי הוא הוצג כבעלה של יסמין, וכי עיקר הפעולה נעשתה על ידי יסמין. לשאלת ב"כ הנאשם הבהיר כי לא קיבל הנחיות מה לשאול ועל מה לדבר.

התרגיל כולו צולם בוידאו.

צוין בדו"ח כי הנאשם הזמין אותם להיכנס פנימה וערך להם סיור במקום.

הנאשם ואשתו סיפרו על הלידה ועל התהליך. הם סיפרו שיש להם בעיה עם משרד הבריאות ושהמקום פועל ללא אישור, שהנאשם פוטר ממקום עבודתו והוא מושעה. חרף זאת, המקום פעיל וממשיכות להגיע אליו יולדות.

הנאשם הוסיף כי הוא אינו יכול לשמש כרופא במקום ולכן הוא אומר למשרד הבריאות שהוא תומך לידה. מספר פעמים אמר – "אני שם למשרד הבריאות אצבע בעין".

כשיסמין שאלה מי יבדוק אותה אם הנאשם מושעה ולא משמש כרופא, השיבה טלי שדבר לא השתנה והנאשם יבדוק אותה לאורך כל הדרך במידת הצורך.

הנאשם מסר שהוא איש הצוות היחיד במקום והוא שיבצע בדיקות.

בהגיעם למרפאה, הנאשם הציע ליסמין לבצע בדיקת אולטראסאונד. יסמין מסרה שיש לה הפרשות והנאשם אמר שיבדוק זאת, אך היא העדיפה שלא לבצע את הבדיקה.

דברים דומים העיד גם בפניי, וציין כי במסגרת ההצעה לבצע אולטרסאונד אמר הנאשם כי יגיד לסביון באיזה שבוע ההיריון (ר' עמ' 34 ש' 23 – 25).

ואכן, צפייה בדיסק (ת/7, והתמלול ת/8), מלמדת כי הנאשם מספר לבני הזוג שאסור לו ליילד אותה מחוץ לבית החולים לאחר שני ניתוחים קיסריים (עמ' 7 לתמלול), אולם אפשר ללדת לידה רגילה גם במצבה הנטען. הוא מסביר אודות הסיכונים ובהם קרע ברחם, ומציין את האפשרות לעשות מעקב היריון במרפאה שלו, כולל הערכות משקל (עמ' 11). הוא מציין כי המרפאה שלו מאובזרת והוא עושה מעקב היריון וזמין כל הזמן.

אשת הנאשם תיארה את הצוות שיהיה בלידה, וכשהחוקרת שאלה מה יהיה אם תצטרך רופא, היא נענתה שהנאשם יהיה (עמ' 13).

הנאשם עצמו ציין את ניסיונו כרופא ואת שיקול דעתו אם יקרה דבר מה (עמ' 14).

אשר לחריגה מההנחיות, סיפר הנאשם מיוזמתו לשוטרים כי – "אנחנו חורגים בכל היבט מההנחיות" (עמ' 15), כי מבחינת משרד הבריאות במקום חל איסור על פעילות מיילדותית, וכי – "אנחנו עם האצבע בעין שלהם במובן הזה של פעילות מיילדותית".

טלי ציינה שכרגע הוא כביכול לא עובד כרופא, כי הם עובדים כרגיל כל תקופת המאבק עם משרד הבריאות, וכן כי עד מועד הלידה הצפוי זה לא יהיה רלבנטי שכן הנאשם יקבל את רישיונו בחזרה.

גם הנאשם ציין כי הם הודיעו שהוא מלווה יולדות כתומך, הגם ש"מעולם לא נהגנו אחרת" ולא שינו דבר בטיפול. לדבריו, הוא אינו עושה כל פעולה שנועדה בהכרח לרופא, וכן כי נוכח הניסיון שלו הוא מביע את דעתו המקצועית, ואם חס ושלום צריך לטפל הוא יטפל, שכן הציווי לטפל גובר על "העניין המנהלי".

הוא מבחין בין מעשיו בפועל לבין דבריו לרשות, כדבריו שלו, שכן לרשות נאמר כי הם לא מציעים טיפול רפואי מאחר שלידה במהותה אינה טיפול רפואי.

הנאשם מבקש מיסמין (עמ' 20) שאם תידרש תפירה בסוף הלידה, הם יגנו עליו ולא יספרו בבית חולים שילדו אצלו, שכן אסור לו לתפור, והוא עושה כן בניגוד להנחייה.

הוא אף מבהיר ליסמין כי הסנקציות הן כלפיו, כי היא יכולה ללדת היכן שהיא רוצה, וכי העבירה היא כביכול של מי שמטפל בה בניגוד לנוהל.

השוטרים מבקשים לראות את המרפאה. הנאשם שואל אם עשו משהו בהיריון, אולטרסאונד וכדומה, ולאחר שהם משיבים בשלילה הוא שואל אם היא רוצה לעשות אולטרסאונד, ולראות באיזה שבוע היא.

במסגרת עדותה של רס"ר יסמין חמיאל חסן הוגשה אסופת המסמכים ת/70. מהמסמכים עלה כי השוטרת הציגה עצמה כמצויה בתחילת היריון ומעוניינת להתרשם מהמקום ולעבור אצל הנאשם מעקב היריון. לאחר התכתבות, נשלחה אליה "חבילת הלידה" הכוללת צוות ובו רופא מיילד מומחה בגניקולוגיה ומיילדות, ומעקב היריון במרפאתו. צוין כי הלידה עצמה נעשית בליווי הצוות המלווה שהוזכר לעיל, וכי במידה שיש צורך בפינוי לבית חולים הצוות יתלווה למעבר.

מדו"ח הפעולה אותו כתבה העדה עולים עיקרי הפרטים שצולמו בסרטון, ובכלל זה צוין כי הנאשם מסר כי הוא הרופא היחיד שיטפל בה בכל שעה, ודבריו כי עקב בעיות עם משרד הבריאות הוא אינו יכול להפעיל את המקום כרופא ולכן משמש כתומך לידה – דולה. כששאלה מה יקרה אם יהיה סיבוך בלידה ויהיה צורך ברופא, השיב הנאשם כי הוא שם כדי ליילד אותה, הגם שלגורמים הרלבנטיים הוא אומר שהוא תומך לידה ולא רופא.

בחקירה נגדית השיבה העדה כי לא היו לה קווים מנחים לסיפור ההיריון אותו סיפרה לנאשם, והיא לא קיבלה הנחיה על מה לדבר. היא אישרה שידעה על התיק בקווים כלליים, שכן לא קראה את מלוא התיק, ולדבריה התבקשה בתדריך: "נטו לבוא ולשקף ולהראות מה בדיוק קורה במתחם הלידה של דר' אילן הלוי" (עמ' 324).

לדבריה, לאחר הצעת הנאשם לבצע אולטרסאונד, הלכה לשירותים. ההגנה טענה שבשלב זה הסתמסה וקיבלה הנחיות ממפקדיה. העדה עמדה על כך שאף אחד לא נתן לה הנחיות מה לעשות, וכי – "קיבלתי קו מנחה מאוד מאוד כללי על מה שקורה במרפאה של ד"ר אילן הלוי" (עמ' 333 ש' 8 – 9).

היא לא זכרה עם מי התכתבה, וכשנתבקשה לבדוק באולם את הטלפון שלה מצאה כי עדכנה את פרימן כי הנאשם רצה לעשות לה אולטרסאונד, באופן התומך בכך שלא הונחתה לבקש את הבדיקה (עמ' 336 ש' 27 – 32).

החוקר מונקר נחקר אודות טענת ההגנה בדבר פסלות תרגיל החקירה. הוא השיב – " אני רוצה להגיד לבית המשפט, באמת אין לנו כלום נגדו, אדם יקר, מקצוען, חביב, הוא האחרון שהמשטרה, לפחות אני והצוות, ירצו להיטפל אליו או בכלל במקרה שלו, זה היה מאוס בעינינו, אבל נאלצנו לעשות את זה בעקבות ריבוי האינדיקציות" (עמ' 138 ש' 6 – 12).

פרופ' הרמן חיווה דעתו האם בתרגיל האמור מדובר בפעילות רפואית, ובפעילות שהיא בניגוד להגבלה (ת/73).

יובהר כי המומחה גם התייחס בחוות דעתו לחלקה של טלי, אולם משהיא אינה נדונה בפני, לא תפורט התייחסות זו במסגרת הכרעת הדין.

נוכח קביעות בית המשפט העליון במסגרת הדנג"ץ בכל הנוגע למהותו של טיפול רפואי, לא ארחיב בפרמטרים אליהם התייחס המומחה בחוות דעתו, בגינם קבע כי הפעילות שהוצעה היא בגדר טיפול רפואי. אציין בהקשר זה אך כי המומחה התייחס לפרמטרים שנקבעו על ידי משרד הבריאות, לציפיות המטופלות בבואן ללדת לידה טבעית דווקא אצל גורם שהוכשר לתת טיפול רפואי בעת הצורך, לפעילויות שעניינן במעקב אחר מצב היולדת והעובר, הערכת מצב הילוד, קבלת אנמנזה, איתור ממצאים חריגים היכולים להעיד על פתולוגיה או התפתחות סימני מצוקה, ועוד.

לאחר שבחן את הסיטואציה במלואה, ומשבשיחה שנערכה בין החוקרים לבין הנאשם ואשתו נמסר מידע רפואי מובהק לדעת המומחה, המתייחס לפתיחה של צוואר הרחם ולשלבי הלידה, הוצע לשוטרת לבצע מעקב היריון במרפאת הנאשם, צוין כי נעשה ניטור יומיומי בהיריון מתקדם, כי הנאשם הוא רופא אשר יפעיל את שיקול דעתו, והוא אף הציע לשוטרת לערוך בדיקת אולטרסאונד, הסיק המומחה כי הנאשם מבצע במידת הצורך פעולות רפואיות.

במשטרה טען הנאשם (ת/41), כי מרכז הלידה אינו סגור וכי הצו מתייחס לפעילות שהוא מנוע מלבצע. לגבי הצעתו ליסמין, טען כי מועד הלידה אמור להיות בתאריך בו רישיונו לא יהיה מוגבל.

בהודעתו ת/44, טען כי ביקש שיגנו עליו כדי להימנע מהסיפור. משנשאל מדוע אסור יהיה לו לתפור את יסמין כשתיגמר ההגבלה, השיב שמשרד הבריאות מתנכל לו. הוא טען כי במסמך חבילת הלידה שנשלח ליסמין נכתב כי יבוצע מעקב היריון, שכן הטופס לא עודכן כנדרש. כן טען כי אם ישמש כדולה הוא יקרא לזה מעקב.

הנאשם טען כי מותר לו לבצע בדיקת אולטראסאונד שכן זו אינה טיפול רפואי, באם לא יחתום על האבחנה כרופא. לטענתו, מותר לו להגיד ליסמין את האבחנה בעל פה אך לא לחתום עליה. לדבריו, הערכת משקל יכולה להתבצע גם על ידי טכנאי. כן טען כי גם דולה יכולה לחבר למוניטור, לבדוק אולטראסונד ואת כמות המים, שכן אין המדובר בפעולה שהיא ייחודית לרופא. הוא הוסיף כי גם מיילדת יכולה לתפור, וסיכם – "אני הדולה בעלת הניסיון של הרופא".

הנאשם הוסיף וטען כי אם בשעת הלידה יהא מדובר בסכנת נפש ובפיקוח נפש הוא יפעל כרופא ויתפור את היולדת, שכן חובתו לטפל קודמת למגבלות.

הוא אישר שהוא נוכח בחדר בזמן הלידות הגם שאינו מיילד באופן אקטיבי, וטען כי אינו מבצע פעולות מיוחדות כרופא.

כן אישר הנאשם את דברי אשתו בהקלטה, לפיהן נשים יולדות במקום כל הזמן וכי הם מעולם לא הפסיקו לעבוד, כאשר לדבריו הוא פועל כתומך לידה.

בהודעה נוספת, ת/46, משנשאל מי היה אמור לילד את יסמין, השיב שאינו יודע. לצד דברים אלו, אישר שאמר לה שהוא הרופא, והסביר כי למעשה "מכר" לה לידה עתידית.

הנאשם חזר על עיקרי גרסתו גם בת/47 (ותמלולה ת/48), טען כי מותר לו לעבוד במקצוע שאינו דורש רישוי כמו תומך לידה, ושיער כי אולטרסאונד אינו טיפול רפואי, שכן בבתי חולים טכנאים מבצעים את הבדיקה. לדבריו כל אחד יכול לקנות אולטרסאונד ולבצע בדיקה, וטכנאות אולטרסאונד אינה דורשת רישוי.

כן טען שוב כי כמקבל לידה הוא לא עושה פעולה אקטיבית כרופא, כי אם יהיה קרע אפשר להתייחס לזה כאל פיקוח נפש המתיר את תפירת היולדת, וכי התפירה אינה ייחודית לרופא, ואף חובש יכול לבצעה.

בת/49, הודעה נוספת, כשנשאל מי היה מיילד את סביון השיב שאישה יולדת ולא צריך ליילד אותה.

בעדותו בפניי טען כי יסמין התחזתה להיות בשבוע 10, והוא הניח בשולחו לה את חבילת הלידה – "שהיא תבוא ללדת כל ההגבלות כבר יהיה הרחק מאחורינו" (עמ' 604 לפרו' מיום 9.11.21). הוא אישר כי במועד בו שלח את חבילת הלידה היה תחת הגבלת רישיון, וטען שצוין במסמך שהוא רופא מיילד מוסמך ולא שהוא תחת הגבלה, מאחר שהמסמך לא היה מעודכן. עם זאת, העיד: "אני רופא אני, אני גם בעת הזאת שחלה עליי הגבלה, אני רופא מיילד מומחה. זה לא השתנה אגב. כלומר התואר שלי בתור רופא מיילד מומחה הוא נכון, זה שחלה עליי הגבלה לעבוד בתור כזה, לא הופכת את התואר שלי למשהו אחר כלומר אתה לנצח תהיה עורך דין כאילו" (עמ' 627 לפרו' מיום 14.3.22).

הנאשם טען כי מאז שהוטלו עליו ההגבלות לא עשה ליווי ומעקב היריון (עמ' 606 ש' 8 – 9), וכי רוב הנשים שהגיעו למתחם באותה עת פגשו את טלי ללא מעורבותו. לדבריו, בתקופת המגבלות מה שאסור לו לעשות מותר לאשתו, ולכן היא יכולה ליילד את היולדת.

לדבריו, מאחר שאין המדובר במוסד "מובנה", יכולים היו לשאול אותו שאלות, וטלי יכולה הייתה להתייעץ איתו לגבי היולדות. ואולם לאחר שנשאל אודות הצעתו ליסמין, אישר בסופו של דבר כי – "לפי התמליל אז אני מציע לה מעקב היריון פרטי אצלי במרפאה" (עמ' 807 ש' 20). לצד דברים אלו טען כי מעקבי היריון מתבצעים גם על ידי מיילדות, ולכן תהה "מה זה מעקב היריון?".

הנאשם הבהיר כי פירש את המגבלה שחלה עליו כך שהוא יכול לייעץ ליולדת ולעשות לה בדיקת אולטרסאונד, אולם אינו יכול לחתום על מסמך או לתת לה מרשם או הפניות לבדיקות דם – "אני כן יכול לעשות שימוש בידע שלי" (עמ' 628 ש' 2 – 6).

הנאשם טען כי בדיקת אולטרסאונד ומסירת האבחנה למטופלת אינה פעולה ייחודית לרופא, שכן גם טכנאי יכול לבצעה. לדבריו, גם אשתו ובתו השתמשו באולטרסאונד בעצמן.

לשיטתו, הפעולה יוחדה לרופא, ולהבנתו נאסר עליו רק אם מתן אבחנה כתובה לממצא. לצד דברים אלו אישר כי במסגרת בדיקת אולטרסאונד הוא מזהה את העובר, יכול לבצע מדידות מסוימות כגון משקל, היקפי ראש, וככלל מספר לנבדקת מה הוא רואה.

הוא אישר כי לפיכך, אם יערוך בדיקת אולטרסאונד, יגיד לנבדקת מה הוא רואה, כרופא – "אולטרה סאונד אני יכול לעשות ואני יכול לומר לפי מיטב ידיעתי לומר לאישה או למי שמוכנה שאני אבדוק אותה בידיעה שרישיוני מותלה אני יכול לומר לה את חוות דעתי הלא רשמית נקרא לזה. כן, מותר לי" (עמ' 808 ש' 8 – 18).

כך גם יעיין בבדיקות אחרות אותן תציג בפניו הנבדקת, וימסור לה את דעתו עליהן בעל פה (עמ' 808) – "לשיטתי להבנתי אני לא עובר על המגבלה כשאני לא חותם אני יכול לעשות הכל חוץ מאשר לחתום על דברים" (עמ' 810 ש' 11 – 15 ור' גם עמ' 811).

בעדותו אישר הנאשם כי הוא שהציע ליסמין לבצע בדיקת אולטרסאונד, כשהשוטרים ביקשו לראות את המרפאה (עמ' 815 ש' 1 – 5). הוא טען כי אמר ליסמין שאם יצטרכו לתפור אותה, הוא יעשה כן, משום שסבר כי עד אז תסתיים ההגבלה (עמ' 813). כן חזר על טענתו לפיה גם חובש רשאי לתפור, וכך גם מיילדת.

משנשאל לפיכך מדוע ביקש מיסמין לשמור על העניין ולא לספר על כך בבית החולים, השיב – "אתה צודק, אתה צודק. אני אולי עושה סלט במקרה הזה, אני אומר אתם תשמרו עלי בתקופה שבה מותר לי לתפור אז אני אתפור ולא תצטרכו לשמור עליי, בתקופה שיהיה אסור עליי לתפור אז אני כנראה אבקש מכם לשמור עלי…" (עמ' 813 ש' 17 – 20).

סקירת הראיות שלעיל מלמדת כי למעשה אין חולק כי הנאשם שלח לבקשת השוטרת הסמויה הצעה לחבילת לידה, נפגש עימה במרפאתו, סיפק לה הסברים אודות השירות אותו תוכל לקבל ממנו, הציע לבצע בה בדיקת אולטרסאונד הגם שהיה באותה עת תחת מגבלות הצו, ואף ביקש ממנה לשמור בסוד את תפירתה על ידו, כל שיתעורר הצורך לעשות כן.

המסקנות לשאלה האם ביצע הנאשם את העבירות המיוחסות לו יפורטו בפרק העוסק בהפרת הצווים ובשיבוש מהלכי המשפט.

עם זאת, אני מוצאת כבר עתה להתייחס לטענות ההגנה בכל הנוגע לעצם ביצוע תרגיל החקירה.

כזכור, ב"כ הנאשם טען כי מדובר בפעולה פסולה אשר גם תוצריה פסולים. על פי הנטען, במועד ביצוע התרגיל כבר הסתיימה למעשה חקירת הנאשם במשטרה, התיק עבר לפרקליטות והנאשם זומן לשימוע. בתום השימוע טענה המאשימה שיש מקום לביצוע השלמת חקירה אחת בדמות קבלת חוות דעת מומחה, ולמעשה הנאשם יצא מנקודת הנחה כי חקירתו הסתיימה.

חרף זאת בוצע התרגיל, במסגרתו דובבו שני שוטרים את הנאשם, לטענת ההגנה תוך פגיעה בזכויותיו והדחתו לביצוע העבירות המיוחסות לו באישום זה.

המאשימה טענה מנגד כי גם אם הסתיימה החקירה, המשטרה אינה מנועה מלהמשיך ולחקור, ומכל מקום ידע הנאשם לאחר השימוע כי הוחלט על השלמת חקירה וניסיון לאתר מומחה מטעם התביעה, ולפיכך ידע כי החקירה טרם הסתיימה. נטען כי החקירה נועדה לבדוק אם הנאשם ממשיך בביצוע עבירות תוך הפרת הצווים המגבילים, וכי ממילא הוא אינו יכול להמשיך לבצע עבירות ולהניח כי הוא חסין מהעמדה לדין בגין עבירות אלה. בעניין זה הוסיפה וטענה המאשימה כי העובדה שהנאשם לא דחה את פנייתם הראשונה של החוקרים מבססת את החשד הסביר למפגש.

בהתחשב בנסיבות שפורטו לעיל בדבר מניע המשטרה לפנות אל הנאשם על מנת לבחון אם הוא ממשיך לבצע עבירות ולהפעיל את המתחם בניגוד לצו, בהתחשב בפסיקה אשר פורטה בסוגיית תרגילי החקירה במסגרת האישום השלישי, ומשגם תרגיל זה בו נקטה המשטרה אינו שולל את יכולת הבחירה של הנאשם, אשר אינו יכול להניח כי הוא יכול להמשיך לעבור עבירות משום סברתו כי חקירתו קרובה לסיום או אף הסתיימה, הרי שאין מקום להורות על פסילת תרגיל החקירה ותוצריו (ר' בעניין זה גם את החלטתי בסוגיה זו מיום 3.11.20, באשר להבחנה בין תרגיל חקירה לבין ביום, לרבות העובדה שמדובר היה בשלב של חקירה גלויה ולאחר שהחשוד הוזהר בדבר זכויותיו, והקביעה כי קו הגבול בשאלה אם מדובר בביום או בתרגיל חקירה הוא גמיש ואינו מוחלט).

כך גם איני מוצאת כי עצם הפנייה אל הנאשם הינה בבחינת הדחתו לביצוע עבירה.

טענת ההגנה המשתמעת בסוגיה זו, לפיה המשטרה הביאה את הנאשם לעבור עבירה אשר לא הייתה מתבצעת אלמלא פעולתה, משולה לטענה בדבר הפעלת סוכנים סמויים הרוכשים סמים או נשק מסוחרים. הן באשר לאותם סוחרים והן באשר לנאשם, מדובר במעשים המתבצעים על פי ההנחה אף ללא מעורבות סוכן המשטרה, וכאשר אין בנמצא מתלונן בעל אינטרס לחשוף את הדברים בפני המשטרה. בנסיבות אלו אין למשטרה ברירה במקרים אלו אלא לבדוק בעצמה האם מתבצעות עבירות. לא למותר להזכיר בעניין זה כי כל מטופלות הנאשם הגיעו אליו מרצונן החופשי, וכי גם לאחר שהסתבכו העניינים ונדרש פינוי חלקן לבית חולים, הן לא פנו למשטרה.

אשר לטענת הנאשם כי יש להרשיעו לכל היותר בביצוע עבירה נסיון אחת ולא בריבוי עבירות, הרי שמשניסה הנאשם להפר שני צווים שונים שניתנו בעניינו, אין מקום לקבוע כי ביצע הפרה של הוראה אחת. עם זאת, יצויין כבר עתה כי דיון בשאלת העבירה בה מן הראוי להרשיע את הנאשם בגין המעשים שהוכחו, יעשה בפרק שעניינו הפרת הצווים.

אישום חמישי

במסגרת אישום זה מואשם הנאשם בריבוי עבירות של הפרת הוראה חוקית, משחרף צו ההפסקה המנהלי ובניגוד לאמור בו, ביום 25.9.20 התקבלה ז.ז (להלן:" ז' ") במתחם במטרה לבצע לידה, חרף קיומה של התווית נגד לביצוע לידת בית בעניינה, בשל היות העובר במצג עכוז, העובדה כי ילדה בעברה בניתוח קיסרי ואובחנה כנשאית לחיידק GBS.

במסגרת שהותה במתחם וחרף החלטות מנכ"לי משרד הבריאות במסגרתן הותלה רישיון הנאשם לעסוק ברפואה, סיפק הנאשם לז' בשני מועדים תרופות אנטיביוטיות.

הנאשם אישר את עובדות האישום, והודה שקיבל את האישה למתחם לאחר הגשת כתב האישום, אך כפר בכך שהתוויות הנגד מהוות הוראה חוקית. כן כפר כי המעשים שביצע נעשו בניגוד לצו ההפסקה המנהלי, אשר ממילא לדבריו אינו חלוט, ועומדת בקשתו לדיון בסוגיה בבית המשפט העליון. לטענתו, גם אם סיפק אנטיביוטיקה, הרי שאין המדובר בפעולה בניגוד להגבלות. לחילופין טען כי קמה לו הגנת הצורך והגנת זוטי הדברים.

בחקירתו (ת/38, דיסק ותמלול החקירה – ת/39), טען כי הידע הרפואי שלו לא נלקח ממנו, ולא ניתן למנוע ממנו לחוות את דעתו. לשיטתו, הוא אינו יכול לתת לאישה הזקוקה לאנטיביוטיקה מרשם, אך הוא יכול לתת לה אנטיביוטיקה מהמגירה בהתאם לשיקול דעתו הרפואי.

לדבריו, ידע שז' עברה בעבר ניתוח קיסרי, ואם המליץ לה לקחת אנטיביוטיקה כנראה שידע שהיא נושאת חיידק GBS, אך אין המדובר בטיפול רפואי אלא בשימוש בידע שלו.

הנאשם אישר כי הוא מודע להתלייה הקיימת, ולכך שמכוחה נאסר עליו לעסוק ברפואה.

כן טען כי הגם שלא קיבל ללידה את ז', הרי שהיא שכרה חדר במקום, כמו נשים אחרות הממשיכות ללדת לידות טבעיות במקום בהתאם לזכותן. כשנמסר לו כי החלה לדמם – "אנחנו רצים אל הבית ופוגשים את האישה במצב שבו היא מעורפלת הכרה, יושבת בתוך שלולית דם…" (עמ' 665 ש' 10 – 20). הנאשם תאר את הפעולות אותן ביצע מיד לאחר מכן – פתיחת וריד, החדרת נוזלים, הזמנת אמבולנס, עדכון מד"א בפרטים הרפואיים כדי לקצר זמנים, ליווי היולדת לבית החולים כדי לזרז את הטיפול בבית החולים, והודעה לחדר הלידה בלניאדו שהיולדת צריכה להיכנס לחדר הניתוח בדחיפות. גם בבית החולים הבהיר את הדחיפות, ולדבריו העובדה שנכח במקום עזרה בכך – "כי אם היא הייתה מגיעה ועד שמישהו היה מבין מה קורה שם, אז זה היה דקות קריטיות במצב הזה". בכך לדבריו הציל את התינוקת מפגיעה וודאית וכן את היולדת.

הנאשם אמנם טען במשטרה ובפניי כי לא פגש בז' טרם הלידה (עמ' 608 ש' 23 – 25), אך בהמשך אישר כי פגש אותה יום לפני פינויה מהמתחם, כשהגיעה עם ירידת מים וGBS- חיובי, והמליץ לה לקחת אנטיביוטיקה.

לדבריו, לאחר ששמע את ההיסטוריה המיילדותית שלה ואת מצבה הנוכחי המליץ לה על מתן אנטיביוטיקה, וכך נעשה, הגם שלא זכר אם הוא עצמו הגיש לה את הכדור (עמ' 666 ש' 9 – 23). כשעומת עם חומר הראיות ממנו עולה כי נתן לה פעמיים אנטיביוטיקה, בבוקר ובלילה, אישר את הדבר.

הוא שב על גרסתו לפיה אינו רואה קושי בהמלצתו ליולדת לקבל אנטיביוטיקה, וטען שוב – "גם היום אני רופא נשים, אני מומחה ברפואת נשים, את הידע שלי אף אחד לא יכול להתלות ואני לא רואה שום בעיה עם אישה שעומדת מולי, נגיד GBS חיובי ואני אומר שהיא צריכה לקחת אנטיביוטיקה… אין עליי איסור להמליץ, לומר את דעתי המקצועית, אי אפשר לקחת את זה ממני. אפשר לקחת ממני את האפשרות לתת מרשם, הייתי עובר עבירה אם הייתי מביא לה מרשם, אבל אם אני ממליץ לה לקחת את האנטיביוטיקה והיא לוקחת אותו באיזה שהוא אופן, אין לזה שייכות למי מגיש לה את הכדור, באותה מידה השכן יכול להגיש. העניין הוא ההמלצה הרפואית שלי, היא נמצאת עם ירידת מים ממושכת או נשאית של GBS חיובי וכן היא צריכה אנטיביוטיקה כי אי מתן אנטיביוטיקה אז היה אפשר לבוא אליי בטענה הרבה יותר חמורה של גרימת סיכון" (עמ' 587 ש' 7 – 16).

לדבריו, הצעה ליטול כדור אנטיביוטיקה אינה פעולה שיוחדה לרופא, אלא מתרחשת בכל בית: "מתן אנטיביוטיקה לפי ההבנה שלי כאילו אם אני חושב על זה, זה כשאתה פותח וריד למישהי ונותן לה דרך הוריד טיפול אנטיביוטי זה מתן אנטיביוטיקה. כדור שאתה נתת לצד ג' שהיא בסופו של דבר, היא מחליטה אם לבלוע את הכדור או לא אני חושב שזה לא עולה בגדר העניין הזה של הטיפול הרפואי שאסור לי לתת אותו" (עמ' 671 ש' 5 – 9).

המסמכים הרפואיים מבית החולים וממד"א, כמו גם הודעת ד"ר מרדכי בן דוד, מנהל האגף למיילדות וגניקולוגיה בבי"ח לניאדו (ת/81-79) ועדות רינת לוי, האחראית על ניהול הסיכונים המיילדותיים בבית החולים, תומכים בעדות הנאשם באשר למצב היולדת עם הגעתה לבית החולים, ומלמדים כי היא הגיעה לבית החולים בשל דימום פעיל לאחר ניסיון לידת בית במתחם. עקב רושם להיפרדות שיליה היא הוכנסה ישירות לחדר ניתוח, ובוצע ניתוח קיסרי. כן עלה מהעדויות כי הנאשם אכן הודיע לבית החולים כי היולדת בדרכה לבית החולים עם היפרדות שיליה, ביקש להכין חדר ניתוח בדחיפות, ויידע כי התינוקת במצב עכוז.

ד"ר בן דוד הבהיר בהודעתו כי בלידת עכוז אסור לבצע לידה טבעית, במיוחד לאחר ניתוח קיסרי. לדבריו, הצילו את העובר ברגע האחרון.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ואת טענות הצדדים, נמצא כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה באישום זה, כפי שיפורט להלן. יובהר כי העובדות מלמדות, שוב, על סיכון יולדת, הלכה למעשה, שכן על פניו דומה כי היולדת התקבלה בניגוד להתוויות רפואיות, כפי שעלה מעדות ד"ר בן דוד, ואין חולק כי הגיעה למצב של סכנת חייה וחיי העובר. עם זאת, הנאשם אינו מואשם במסגרת אישום זה בפעולה רשלנית אלא בהפרת ההוראות החוקיות בלבד.

לגופו של אישום – טענת הנאשם כי נאסר עליו לרשום מרשם אך לא נאסר עליו לייעץ ליולדת ואף לתת לה אנטיביוטיקה הלכה למעשה, והבחנתו בין מתן אנטיביוטיקה דרך הפה אל מול מתן אנטיביוטיקה דרך הוריד, הן טענות שאין בהן ממש, הן אינן מבוססות על דבר, והן חוטאות למהות, שעיקרה באיסור הטיפול. גרסת הנאשם עצמו, כי היה ער לממצאים הרפואיים בעניינה של היולדת (החיידק בגופה או ירידת המים), ועל רקע זה המליץ על מתן התרופה, מלמדת יותר מכל כי מדובר בטיפול רפואי, אשר נאסר עליו לתת.

טענתו כי "בכל בית" ממליצים על מתן תרופה, אין בה כדי להכשיר מעשה של רופא שרישיונו מותלה לאורך תקופה, שניתן צו הפסקה מנהלי בעניינו, והוא שב ומפר אותו. לא למותר לציין בהקשר זה כי האדם הסביר מתייחס בצדק באופן שונה להמלצת מאן דהוא למתן אנטיביוטיקה, לעומת רופא הממליץ לו לקבל את אותו כדור ואף מגישו בפועל, ולפיכך אף אם נניח כי "בכל בית" ממליצים על מתן אנטיביוטיקה, אין הנאשם יכול להיבנות מכך, ואין ספק כי בהמלצתו עשה הנאשם שימוש בידע הרפואי שלו.

עוד יובהר, כי סעיף 1 בפקודת הרופאים מגדיר "עיסוק ברפואה", בין היתר כמתן מרשם, ריפוי חולה, אבחונו, "או שירותים אחרים הניתנים בדרך כלל מידי רופא", ונהיר כי מתן תרופה הוא שירות הניתן בדרך כלל מידי רופא, והוא בוודאי מעבר למתן מרשם.

אשר לטענת הנאשם כי הוא חוסה תחת הגנת הצורך, שכן לטענתו ההמלצה למתן אנטיביוטיקה נועדה לטובת הוולד ומניעת פגיעה חמורה בו, וטענתו כי התנהלותו זו הצילה את חיי היולדת ולכל הפחות מנעה פגיעה חמורה בה, הרי שסעיף 34 י"א בחוק העונשין קובע:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא הייתה לו דרך אחרת אלא לעשותו".

סייג הצורך הוא אחד הסייגים לאחריות הפלילית המכונים "אילוצים", ומבוסס על התפיסה לפיה אין להטיל אחריות פלילית על מי שעבר עבירה בשל אילוץ, שהוא תולדה של מצב אליו נקלע.

אלא שהנאשם לא עמד ולו בנטל ראשוני כדי להראות כי בעת שנתן ליולדת את התרופה, יום קודם לאירוע הלידה, היא נמצאה בסכנה מוחשית, כי המעשה היה דרוש באופן מיידי להצלת חייה או חיי עוברה, ובוודאי שלא עמד בנטל להצביע כי לא הייתה דרך אחרת אלא לבצע את המעשה, משיכול היה בנקל להפנותה לרופא שרישיונו לא הותלה, או לבית חולים.

בנסיבות אלו, לא חוסה הנאשם תחת הגנת הצורך.

יובהר כי במסגרת הדיונים טענה ההגנה גם להגנה של זוטי הדברים באשר לעניין זה, אך זנחה טענה זו בסיכומיה, ולפיכך איני מוצאת להתייחס לטענה, מה גם שנוכח מכלול מעשי הנאשם, ומשהאישום החמישי אינו עומד לבדו, הרי שאין המדובר בזוטי דברים.

עוד יצוין כי במסגרת הסיכומים נטען קצרות וללא פירוט, כי הנאשם חוסה גם תחת הגנת הכורח.

בהקשר זה יובהר כי הגנת הכורח קבועה בסעיף 34 י"ב בחוק העונשין, שזו לשונו:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו, ושאנוס היה לעשותו עקב כך"

עינינו הרואות כי הגנה זו פוטרת את הפרט מאחריות למעשה שציוו עליו לעשות, תוך איום לפגיעה ברכוש, הגוף, החירות, או החיים של אותו אדם או של זולתו, אשר בעטיו חייב היה לבצע את אותו מעשה.

בע"פ 3920/00 פלונית ואח' נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 12.1.03 (פורסם בנבו), נקבע כי על מנת שתחול ההגנה יש צורך ב"איום מוחשי" על המבצע (ור' גם ע"פ 4442/19, מדינת ישראל נ' דניאל אלחנדרו שווץ, ניתן ביום 13.11.19 (פורסם בנבו)).

משנהיר כי אף יולדת או אדם אחר לא איים על הנאשם, ונהיר שאין לראותו כמי שהיה אנוס לעשות את המעשים, ברי כי אין כל מקום לתחולתה של ההגנה על המקרה הנדון.

כפי שהובהר בסיפת הפרק העוסק באישום הרביעי, אשר לטענת הנאשם כי לכל היותר יש להרשיעו בביצוע עבירה אחת ולא בריבוי עבירות – משהפר הנאשם שני צווים שונים שניתנו בעניינו, אין מקום לקבוע כי ביצע הפרה של הוראה אחת. עם זאת, דיון בשאלת העבירה בה ראוי להרשיעו בגין הפרת הצווים יעשה בפרק העוסק באופן פרטני בהפרת הצווים.

האם בפעולותיו נתן הנאשם טיפול רפואי?

בראשית הדברים יובהר כי המונח "טיפול רפואי" לא הוגדר מעולם במסגרת הליך פלילי (ר' ע"פ 7704/13, יעקב מרגולין נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 8.12.15 (פורסם בנבו, להלן: "עניין מרגולין")). עם זאת, המונח נידון בהרחבה במסגרת הדנג"ץ בכל הנוגע למרכזי הלידה וללידה טבעית.

המאשימה גורסת כי הנאשם סיפק טיפול רפואי (רשלני), שעה שהנאשם טען כי מעשיו כלל אינם עולים כדי טיפול רפואי, ומהווים אך ליווי של היולדות, אשר הגיעו למקום כדי ללדת בלידה טבעית ולא על מנת לקבל טיפול רפואי. כך טען הנאשם גם באופן עקבי בפני משרד הבריאות.

טענתו זו נדחתה בבג"צ 7882/18, בו עתר לאחר הגבלת רישיונו בעקבות האירועים נשוא האישומים הראשון והשני, כי יותר לו לעסוק בליווי יולדות, מבלי שיחשב הדבר לטיפול רפואי. במסגרת פסק הדין צוין כי הנאשם ביקש להמשיך לעסוק בליווי לידות, ובין היתר נוכח כך פנה למשרד הבריאות וביקש לדעת אם יוכל לעבוד כ"דוּלה" או כ"תומך לידה" והאם יש בכך משום הפרה של התליית הרישיון. משרד הבריאות הבהיר כי מדובר בניסיון מלאכותי מצד הנאשם להפר לכאורה את האיסורים החלים עליו.

עתירת הנאשם נדחתה, ואולם במסגרת הדנג"ץ נידונה השאלה אם מרכזי הלידה הטבעית מחויבים ברישוי כבתי חולים בהתאם לפקודת בריאות העם, והאם משרד הבריאות מוסמך לאסור על פעילות מרכזי הלידה, מכוח החוקים הקיימים.

עתירה זו התקבלה, ובית המשפט העליון קבע כי במסגרת הדין הקיים משרד הבריאות אינו מוסמך להורות על סגירת מרכזי הלידה הטבעית בשל כך שאינם מחזיקים ברישיון לפעול כבית חולים.

במסגרת העתירה דן בית המשפט העליון גם בשאלה אם הפעילות במרכזי הלידה הטבעית היא בגדר טיפול רפואי.

עסקינן בפסק דין שניתן לאחר שההליך שבפניי החל להתנהל, ועם זאת נהיר כי מסקנותיו המשפטיות חלות גם על ההליך הנדון.

פסק הדין עוסק בהרחבה בזכות האישה לגופה ובזכותה לבחור כיצד ללדת, אל מול האינטרס הציבורי של בריאות הציבור, ובכללו בריאות הילודים.

יובהר כי באותו עניין היו העותרות אחיות ומיילדות אשר הקימו מרכז ללידה טבעית, והבהירו כי החילו על עצמן את תנאי חוזר לידות הבית, ומשכך הן אינן מקבלות במרכז הלידה יולדות המצויות בהיריון בסיכון. כן הבהירו המיילדות כי טיפול רפואי מצוי מבחינתן באחריות רופא בלבד ולא בידיהן, ומשכך טענו כי הפעולות אותן הן מבצעות אינן עולות כדי טיפול רפואי.

בדנג"ץ הוטעם כי במרכזו של טיפול רפואי אמורה להיות הבראה מחולי, שעה שלידה אינה מיועדת להחלמה ממחלה. כן התייחס בית המשפט העליון לפעולות המבוצעות במרכזי הלידה הטבעית על דרך הכלל, אשר בהם אמצעי עזר לא רפואיים, ופעילות רפואית שבעיקרה מהוה ניטור ומעקב. צוין כי פעולות המיילדות נועדו לתמוך, לסייע וללוות, בין היתר באמצעות נשימה מודרכת, מנח מועדף, אווירה ועוד, וכי העותרות הדגישו כי הן מסייעות לנשים ללא מעורבות רפואית.

הנאשם כאמור נאחז בפסיקה זו על מנת לטעון כי כלל לא סיפק טיפול רפואי, כשלטענתו כל מעשיו במסגרת הלידות אינם עולים כדי טיפול רפואי, אלא כדי תמיכה ושירות רפואי בלבד.

יאמר כבר עתה כי לאחר בחינת מכלול הראיות וטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי טענה זו היא בגדר התחכמות של הנאשם, אשר מציג עצמו בפרסומים כרופא, מודה כי נשים מגיעות אליו בין היתר נוכח היותו רופא, ומאשר כי בשעת הצורך, כפי שיפורט להלן, ישלוף את כובעו הרפואי ויחבשו לראשו.

יוזכר כי בית המשפט העליון קבע כי במרכזים לא ניתן טיפול רפואי, שעה שהעותרות הבהירו כי אינן רופאות, וכי הן מחילות על עצמן את כללי חוזר לידות הבית. מנגד – הנאשם הוא רופא, המשתמש ביכולותיו הרפואיות, בניסיונו ובהשכלתו, ובין היתר נוכח אלו מקבל למתחם שבבעלותו יולדות בניגוד להתוויות נגד, בהתאם לשיקול דעתו הרפואי.

אין המדובר רק בקביעה תאורטית – במקרים הנידונים בפניי ביצע הנאשם בדיקות ליולדות, הסיק מסקנה רפואית (קרי – איבחן את המצב), וגם ידע מה הטיפול הראוי ופעל בהתאם. מקרא טעוני העותרות בדנג"ץ מביא למסקנה הברורה כי לו הן היו עומדות בנעליו של הנאשם – מלכתחילה לא היו מקבלות את א' וד' ללידה; מלכתחילה ספק אם היו יודעות כיצד ללחוץ לד' על הבטן במהלך הלידה, ובעיקר – היו מפנות אותה לבית החולים הקרוב מיד כאשר הייתה מבקשת זאת, בהתאם לחוזר, ובוודאי עת היו מבינות כי היא כאובה ומצבה אינו כשורה. הן לא היו מבצעות בדיקת אולטרסאונד ומפענחות אותה, ולא היו ממתינות כפי הנאשם, עד לרושם הברור כי רחמה נקרע. הנאשם, נוכח ניסיונו והשכלתו כרופא – הירשה לעצמו לבצע פעולות אבחנה, אשר ארכו זמן, והביא בסופו של יום לפינוי היולדת תוך התעלמות מוחלטת מהכללים בדבר ליוויה, עדכון בית החולים בכתב ובעל פה, ועוד – כשהוא עושה לצורך כל אלו שימוש בהשכלתו האמורה. בדומה, כאמור, נהג גם בעניינה של א' ובתה, כשהוא מרגיע את בני המשפחה הדואגים, ומשתמש ביכולותיו ובידע שלו כרופא על מנת להתרשם – בשוגג – כי מצב התינוקת טוב. משכך, הוא אינו יכול לאחוז במקביל בטענה כי בכל אלו לא פעל כרופא.

זאת ועוד, בע"פ 7193/04, ולדימיר יקירביץ' נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 30.4.17 (פורסם בנבו) (להלן: "עניין יקירביץ'"), הורשע רופא בעבירות של מעשה פזיזות ורשלנות, בהתאם לסעיף 338(א)(7) בחוק העונשין, כמיוחס לנאשם שבפניי, בין היתר במספר אישומים במסגרתם עזב את חדר הניתוח תוך כדי מהלך הניתוח והותיר את המשך הניתוח בידי צוות רפואי זוטר. יקירביץ' הורשע בשל מחדליו, ומכאן שגם מחדל של רופא, ולא רק פעולה אקטיבית, פורש כמאפשר לקבוע כי הוא התרשל במתן טיפול רפואי.

לגבי חלק מהמקרים באותו עניין, קבע בית המשפט כי מעשי הנאשם העמידו את חיי החולים בסיכון מיותר, נוסף על הסיכון בהם היו מצויים ממילא. כן הבהיר בית המשפט כי נוכחות הנאשם הייתה נחוצה על מנת לקדם פני כל רעה העלולה להתרגש, וזאת הגם שבחדר הניתוח נותר רופא מתמחה.

היכולת להסיק מסקנה דומה בעניינו של הנאשם שבפניי בכל הנוגע לתיבה "טיפול רפואי", שרירה וקיימת.

הנאשם עצמו אישר שוב ושוב כי הניח – וכך אף פעל – שאם תיקלע היולדת או ייקלע היילוד למצב חירום רפואי, יספק להם טיפול רפואי. הוא אף הבהיר זאת מפורשות ליולדות שהגיעו אליו ולנשים שהתעניינו בלידה במרכז (ר' עניינה של יסמין), כשהוא מציין שוב ושוב את ניסיונו כרופא וכמיילד. בכך בידל עצמו מהעותרות בדנג"ץ ומבעלי מקצועות אחרים הרלוונטיים ללידה, המספקים בעיקר תמיכה, ולא טיפול רפואי.

פרופ' הרמן הקדיש חלק ניכר מחוות דעתו למסקנתו כי הטיפול אותו העניק הנאשם למטופלות מהווה טיפול רפואי. משלאחר כתיבת חוות דעתו ולאחר עדותו בפניי התקבל פסק הדין בדנג"ץ, אזכיר כי המומחה התייחס לכך שעל מקבל לידת הבית להעריך את מצב הילוד, כי לשיטתו תהליך קבלת היולדות ע"י הנאשם כלל קבלת פרטים רפואיים, הוא ביצע בהן בדיקה גניקולוגית והעריך את הפתיחה, ניטר את דופק לב עובר וכך העריך את מצבו לאורך ההליך, ניתק את חבל הטבור, בדק את השיליה לאחר הלידה, ותפר את קרעי היולדת.

טענת הנאשם כי רק נכח בלידה ולא העניק ליולדת טיפול רפואי, כונתה אבסורד ואחיזת עיניים על ידי המומחה, משהיולדת הגיעה לנאשם ביודעה שהנאשם הוא רופא העוסק במיילדות, ואף ציפתה ממנו להעניק לה טיפול רפואי הולם בעת הצורך. עוד צוין, כי לידה מעצם טיבה כרוכה במצבי חירום, ולפיכך, דברי הנאשם עצמו כי הוא מתערב ומעניק טיפול רפואי במקרה חרום, מלמדים כי מלכתחילה קיים סיכוי גבוה להתערבותו לשם מתן טיפול רפואי. מכאן הסיק המומחה כי הן היולדות והן הנאשם צפו את הסיטואציה בה יעניק הנאשם ליולדות טיפול רפואי, ולו בעת הצורך.

ואכן, הנאשם מסר במשטרה (ת/38), כי הוא אינו רואה את כל הנשים המגיעות ללידה טבעית במתחם, וכי הוא אינו נוטל חלק בלידות, אלא אם נוצר מצב חירום המצדיק את התערבותו.

בעדותו אישר כי הוא מחתים אותן על טופס המסביר את מצבי הסיכון, ומציג בפניהן את האפשרות שהן תיקלענה למצב בו תידרשנה לקבל טיפול מציל חיים, אותו יספק להן.

באחד החיפושים שנערכו במתחם (ת/34 מיום 15.11.20), מסר לחוקרת כי בעקבות ההליכים שננקטו נגדו הוא ממעט להחתים נשים על מסמכים – דברים העולים בקנה אחד גם עם עדותו בפניי, כי למעשה הוא ממשיך לספק לנשים את אותו שירות אותו סיפק קודם לכן – מבלי להותיר עקבות גשמיים.

המסמכים אשר נתפסו באותו חיפוש, ובהם טופס הסכמה מדעת ללידה במתחם, מלמדים כי נכתב בטופס כי לא יינתן טיפול רפואי במקום, אלא במצבים של פיקוח נפש – נתון התומך במסקנת המומחה כי למעשה הנאשם משאיר למן ההתחלה פתח להתערבות רפואית, הצפויה מראש לכל הפחות בחלק מהלידות בהן עסקינן, שעה שמדובר בלידות בסיכון, הנערכות בניגוד להתוויות הרפואיות.

הנאשם אישר במשטרה (ת/51א, תמלול החקירה מ-26/12, עמ' 13), כשנשאל לגבי ההבדל בין פעולות שיועדו לרופא לבין הפעולות אותן הוא מבצע, כי הוא לא מבצע דבר בלידות טבעיות, אלא מסתכל ונוכח. ואולם – לדבריו – הוא מסתכל בעיניים מקצועיות. משנאמר לו כי הנשים מגיעות אליו משום שהוא ד"ר אילן הלוי, השיב כי אכן זה היתרון שלו, נוכח הניסיון אותו צבר כרופא, ניסיון הבא לידי ביטוי גם באופן ההסתכלות ובידע.

גם בהודעתו ת/58, מסר כי עד פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 7882/18, יילדו הוא ואשתו נשים במרכז הלידה, ומאז קבלת פסק הדין, החליטו שלא ליתן טיפול רפואי בעת לידה אלא במצבים של פיקוח נפש. הנאשם משתדל, לדבריו, לא לתת טיפול רפואי, אלא אם אישה מדממת ומדובר בפיקוח נפש. בעדותו אישר כי כך הסביר גם לד' – כי במידת האפשר היא לא תקבל טיפול רפואי, אך במידה שיתעורר צורך המהווה פיקוח נפש, תקבל טיפול (עמ' 638 ש' 23 – 26).

בדומה, בעדותו גרס כאמור כי מותר לו לתת אבחנות בעל פה ולא בכתב, וכי אם ביצע בדיקת אולטרסאונד וזיהה ממצא המצריך טיפול, הרי שלא חתם על מסמך, אולם אמר לאישה מה ראה. להבנתו, לגביה ארחיב בפרק הדן בהפרת הצווים שהושתו על הנאשם – נמנעה ממנו היכולת לחתום על מסמכים ולהשתמש במספר הרישיון שלו, אולם למעט זאת – הוא יכול למעשה לפעול לשיטתו כפי שפעל גם טרם פסיקת בית המשפט העליון וטרם המגבלות שהושתו עליו (עמ' 595 ש' 1 – 3).

כן אישר בעדותו כשנשאל אם הימצאותו במרכז הלידה כגורם מקצועי, רופא שמלווה את הלידות מהווה יתרון – "באופן כללי, כן הנוכחות שלי במתחם הזה מייצרת תוספת משמעותית מבחינת האישה של הידיעה שיש גורם מקצועי שיכול לראות אותה גם, שרואה אותה, שיכול להגיב אולי במידת הצורך" (עמ' 597 ש' 28 – 30). דומה כי דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם האמור בס' 95 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז בדנג"ץ, בו התייחסה לפער בין מתנה מענה על ידי רופאים מוסמכים לבין המענה הניתן על ידי מיילדות.

הנאשם הבהיר בעניין זה באופן ברור – "הניסיון שלי משחק לטובתי בעניין הזה אז יולדת שמגיעה ושואלת את דעתי היא יודעת שאני לא אומר את זה בתור, כאילו אני לא סתם אומר את זה, יש לי ניסיון .. לשיטתי מותר לי לייעץ" (עמ' 671 ש' 26-23).

הנאשם שוב אישר באופן ברור כי הוא צופה מראש מתן טיפול לנשים שיזדקקו לטיפול, במסגרת פיקוח נפש – "כן, זה בדיוק מה שאני מציע וכותב אותו. אני מניח שבין 1%-2% לאישה שיכולה לעשות קרע ברחם ואישה אחרי שני קיסריים אז יש 1%-2% שזה מה שיקרה" (עמ' 614 ש' 32 – 33).

אשר לבקשת הנאשם לבחון את מעשיו כאילו היה דוּלה, יובהר כי בבג"ץ 7882/18 התייחס בית המשפט העליון לתפקידה של דוּלה במסגרת הלידה, וציין כי מדובר בדרך כלל ב"תומכת לידה", המבקשת לתמוך ביולדת בתהליך הטבעי של הלידה, מבחינה פיזית, רגשית ואינפורמטיבית. הובהר כי הדוּלה אינה מפקחת באופן רפואי על התקדמות הלידה, אינה מעניקה טיפול רפואי ואינה מקבלת החלטות רפואיות. בנסיבות אלו נקבע כי אין כל קשר בין בקשת הנאשם כי יותר לו לפעול כדוּלה לבין עיסוקו הלכה למעשה. קביעות אלו לא נהפכו בדנג"ץ, אשר התמקד כאמור בסמכויות משרד הבריאות להורות על סגירת מרכזי לידה, ודן בסוגיית הטיפול הרפואי בעתירה בה העותרות הבהירו כי הן אינן רופאות, הן אינן נותנות כל טיפול רפואי, ואינן מקבלות ללידה נשים בניגוד להתוויות.

לא למותר לציין כי לאחר קבלת החלטת בית המשפט העליון במסגרת הדנג"ץ, ניתנה החלטת בית המשפט העליון בעניינו של הנאשם במסגרת בג"צ 6746/19 ג'הארה דולה, אילן הלוי וטלי הלוי נ' הרופאה המחוזית ואח', ניתן ביום 18.10.21 (פורסם בנבו), (להלן: "בג"ץ 6746/19"). בהחלטה צוין כי הדיון בעתירה כנגד צו הסגירה שהוצא למתחם עוכב עד למתן פסק הדין בדנג"ץ. המדינה הבהירה כי צו הסגירה למתחם הוצא לא רק בשל הטענה כי מרכז הלידה הוא בית חולים אלא גם מאחר שהמרכז מתנהל בדרך שאינה לטובתן ורווחתן של המטופלות ובניגוד להתוויות הרפואיות שנקבעו בחוזר מנהל רפואה.

בית המשפט העליון קבע כי נוכח הודעת המשיבים כי יבחנו שוב את ההחלטה בעניין העותרים ניתן להורות על מחיקת העתירה. עם זאת הובהר כי צו הסגירה עומד בתוקפו, בהתחשב בכך שמלכתחילה עמדו ביסודו נימוקים נוספים מעבר לנימוק שתוקפו נפסל בדנג"ץ.

גם בהחלטה נוספת של בית המשפט העליון, מיום 20.10.21, בבקשת הבהרה אותה הגיש ב"כ הנאשם, קבע בית המשפט העליון כי צו הסגירה למרכז הלידה הוצא "מכמה סיבות וטעמים".

נוכח כל המפורט לעיל, ואף תוך בחינת הסוגיה לאור פסיקת בית המשפט העליון במסגרת הדנג"ץ, באתי לכלל מסקנה כי השירות אותו נתן הנאשם הינו בגדר טיפול רפואי.

כפי שראינו לעיל, בית המשפט העליון קבע פוזיטיבית כי צו הסגירה שהוצא כנגד המתחם תקף גם לאחר הדנג"ץ, באופן המלמד בפני עצמו על בחינת מעשי הנאשם בבית המשפט העליון כמי שנתן טיפול רפואי, אשר על פי הנטען ע"י משרד הבריאות לא עלה בקנה אחד עם טובת המטופלות.

יתרה מכך, הנאשם אישר בעדותו כי צפה מראש שהיולדות תזדקקנה לטיפול רפואי, ולו בחלק מהמקרים, ולפיכך אין ממש בהצהרתו בפניהן, המכוונת גם לדבריו שלו בעיקר כלפי משרד הבריאות ולא כלפי הנשים – כי לא יספק טיפול רפואי.

ואכן, בפועל איבחן הנאשם כפי שפורט לעיל את הקרע ברחמה של ד', התרשם לטענתו ממצב התינוקת של א' וסבר – בעיניו המקצועיות לדבריו שלו – שמצבה טוב, נתן תרופות (לא רק אגב לידה – כדוגמת מעשיו באישום החמישי), ביצע הפלה, וכיוצא בזה.

הנאשם יודע היטב כי אינו "מלווה נשים" בלידה או משמש כדוּלה – הוא מציג את עצמו כרופא אשר עצם נוכחותו במתחם נוסכת ביטחון – כפי הודאתו בכך – בקרב הנשים, כי יוכל לטפל בהן במידת הצורך, מצהיר כי "ישתדל" שלא ליתן טיפול רפואי, ו"קורץ" בכך לנשים הבאות לפתחו – נשים שבחלקן הלידה שלהן מוגדרת כלידה בסיכון ובניגוד להתוויות רפואיות – כי יהיה שם עבורן כרופא כשתזדקקנה לכך.

בכך מעניק הנאשם טיפול רפואי מובהק.

האם התרשל הנאשם במעשיו?

ההגנה בסיכומיה לא חלקה על קיום חובת זהירות מושגית, אך תהתה מה היא חובת הזהירות הקונקרטית במקרה הנדון, בשים לב לטיעוניה כי החוזר אינו מחייב, וכי לא ניתן לנשים טיפול רפואי.

שאלת רשלנותו של רופא נידונה בהרחבה בעניין יקירביץ'. באותו עניין עמד הנאשם לדין כאמור גם בגין מעשי פזיזות ורשלנות, בין היתר נוכח פעולות אקטיביות ונוכח מחדלים.    

כבענייננו, טען יקירביץ', ששימש ראש מחלקה בבית חולים, כי הפעיל שיקול דעת ראוי, ולכל הפחות שיקול דעת שהוא סבר בתום לב שהוא ראוי. כן טען, בדומה לנאשם שבפניי, כי ההתמקדות בשאלות שבעובדה "מחמיצה" את השאלות הנורמטיביות המתעוררות באותו עניין.

עוד טען יקירביץ' כי אין כל סיבה כי יהרוג את חוליו, ולפיכך יש ליתן למעשיו פשר שאיננו פלילי אלא עולה בקנה אחד עם טובת החולים כפי שהוא ראה אותה.

הוא טען כי יש מקום להרשיע במעשה פזיזות ורשלנות רק כאשר ההתרשלות חמורה ומגיעה לאי מילוי או הפרה בוטה של חובה רפואית ברורה, החושפת את החולה לסיכון ממשי ובלתי סביר.

גם הנאשם שבפניי טוען כי התנהגותו לא עולה כדי המקרים המצדיקים הרשעה בעבירה פלילית, וכאמור – כי לכל היותר טעה בשיקול דעתו, משמדובר, למשל באישום הראשון, בפעם הראשונה בה היה צורך לפנות יולדת לבית חולים לאחר שפוטר מלניאדו. כיקירביץ', גם הנאשם שבפניי טען כי לכל היותר ביצע עבירה אתית.

בסעיף 338 בחוק העונשין נקבע:

 

"(א) העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו – מאסר שלוש שנים:

…

 

(7) נותן טיפול רפואי או כירורגי לאדם שהתחייב לטפל בו".

בהתאם לפסיקה, יש לבחון אם המעשה נעשה תוך טיפול רפואי, האם נעשה "בדרך נמהרת או רשלנית" ובשלב שלישי – כי בתוצאה הפוטנציאלית יש "כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה".

כן נפסק, כי לצורך בחינת יסודות העבירה ניתן להסתייע ביסודות עוולת הנזיקין לפי סעיפים 35 ו-36 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ההגנה אמנם הלינה בטיעוניה על הפניית המאשימה לעוולת הרשלנות, ואולם עיון בפסיקה שהובאה לעיל ובפסיקה נוספת מלמד כי בחינת מעשה הרשלנות נעשית באופן תדיר תוך השקה לתחום האזרחי, על ההבדלים המצויים בין תחומים אלו (ר' ע"פ 385/89 אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (1) 1).

עוד יובהר, כי החוק אינו מגדיר מה הוא טיפול רפואי כאמור, ומה היא הדרך הרשלנית בה נהג רופא על מנת להרשיעו בעבירה הנדונה. על בית המשפט לפיכך לצקת תוכן ליסודות העבירה.

אשר לחובת הזהירות הקונקרטית, נפסק כי זו קיימת ככל שבנסיבותיו של אותו מקרה, אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק, קרי – הנאשם אינו חייב להיות מודע לסיכון אותו הוא יוצר, אלא שהייתה עליו חובה להיות מודע לסיכון זה, על הסיכון היה להילקח בחשבון, והיה מקום לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע אותו.

ההתרשלות, משמעה כי העושה חרג מסטנדרט ההתנהגות הסביר. סטנדרט זה נקבע על ידי בית המשפט, תוך התחשבות בשיקולי מדיניות, בבחינת הנישה המקצועית הרלוונטית, ועוד. אשר למידת הסטייה מהסטנדרט, נפסק כי נדרשת סטייה חמורה יותר מזו המטילה אחריות אזרחית.

הרכיב השלישי עניינו בהיווצרות הסיכון ולא בהתממשותו. בהקשר זה הוטעם בעניין יקירביץ' כי המטרה היא לשרש את ההתנהגות הפסולה עצמה – העמדת האדם בסיכון בלתי סביר – ללא קשר להתרחשות התוצאה.

בכל הנוגע לחובת הזהירות של רופא, בעניין יקירביץ' הובהר כי תחולתה של החלופה "טיפול רפואי" רחבה מהגדרתו של "עיסוק ברפואה" בהתאם לפקודת הרופאים – קביעה הרלוונטית גם לענייננו, וביתר שאת נוכח טעוני ההגנה בכל הנוגע לקביעת בית המשפט העליון במסגרת הדנג"ץ.

עוד נקבע, כי בבוחנו מקרה מסוים, על בית המשפט לבחון אם הרופא פעל כפי שמצופה מרופא סביר, וכי לצד הצורך לקבוע חובות זהירות קפדניות במקצוע הרפואה, יש להיזהר מיצירת בסיס רחב מדי להטלת אחריות בגין רשלנות רפואית, העלולה להכביד הכבדה מופרזת על פעילות מערכת הרפואה. הוטעם בהקשר זה כי יש להיזהר מהסקת מסקנות בדבר רשלנות, ככל שמדובר בסיכונים אינהרנטיים לטיפול מסוים, ולצד אזהרה זו הובהר:

"מהרופא הסביר מצופה, בדרך כלל, לנהוג בהתאם לנורמת ההתנהגות העדכנית המקובלת בעולם הרפואה".

בעניין יקירביץ' נקבע כי המערער יצר בהתנהגותו הרשלנית סיכון עודף ובלתי סביר לחיי המטופלים, סיכון שהתווסף אל הסיכון בו כבר היו נתונים ממילא, וכי החלטותיו באותם מקרים לא נעשו תוך הפעלת שיקול דעת סביר ומקובל.

עוד צוין, כי יש לתת את הדעת גם על כך שאין המדובר במקרה בודד של מעשה פזיזות ורשלנות אלא בסדרת מקרים.

בע"פ 4512/09, רוסו לופו ואח' נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 31.8.2010 (פורסם בנבו), (להלן:"עניין לופו"), נידון עניינה של רופאה מרדימה אשר הורשעה בעבירת הריגה, ושל רופא מנתח אשר הואשם בביצוע עבירה של גרם מוות ברשלנות אך זוכה מאישום זה והורשע בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, בניגוד לסעיף 338(א)(7) בחוק העונשין, משנקבע כי לא קיים קשר סיבתי עובדתי בין רשלנותו של המנתח לגרימת מות הילדה.

נקבע כי רשלנותו באה לידי ביטוי בכך שלא האזין לקולות המוניטור, וכי יש בכך משום מעשה פזיזות ורשלנות המסכן חיי אדם או עלול לגרום לו חבלה, כנדרש בחוק, ופעולה המהווה סטייה ניכרת מסטנדרט התנהגות סביר. כן נקבע בעניינו בבית המשפט המחוזי כי החובות הנורמטיביות המוטלות עליו אינן מתמצות בניתוח האיבר, וכי הוא אחראי על חיי המנותח ולכן מחובתו לעקוב אחר סימני החיים של המנותח.

רשלנות אגב מעורבות בלידת בית נידונה במסגרת רע"א 8747/20, שיפטן נ' השופט בדימוס סטרשנוב, ניתן ביום 31.1.21 (פורסם בנבו), בו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגין הרשעת רופא בעבירות משמעתיות, וקביעה כי נהג ברשלנות חמורה ובהתנהגות שאינה הולמת רופא מורשה, כאשר באותו עניין לא נגרם כל נזק ליולדת או ליילוד.

דומה כי ניתן להקיש מהמקרים שלעיל גם לענייננו. הנאשם שבפניי אישר בדבריו כי בעצם בחירתן של הנשים ללדת במרכז שבבעלותו הן העמידו עצמן בסיכון מודע, וכי נוכחותו ופועלו במקום נועדו להפחית סיכון זה. בנסיבות אלו, טען, לא הפר את חובת הזהירות הקונקרטית כלפיהן.

ואולם בחינת עובדות האירועים, עדויות הנשים, עדויות מומחי שני הצדדים ויתר הראיות, מביאה למסקנה כי למעשה הגביר הנאשם במעשיו את הסיכון שנשקף לנשים אלו, משהן נמצאו תחת השגחתו וחסותו של רופא, איש מקצוע מיומן, אשר הסיר מליבותיהן את הדאגה שקיננה בהם, והביא בכך להשהיית פינוין לבית החולים, לא תעד את מצבן או את מצב התינוקות, שילח אותן לבית החולים ללא ליווי מקצועי וברכבן הפרטי, כפי שתואר בפרקים העוסקים באישומים אלו.

אף אם הנחת המוצא כאמור היא שעצם קבלת אישה ללידה בניגוד לנוהל, אינה מעשה רשלני בפני עצמו, לאור מסקנתי כי הנוהל מהווה המלצה ולא חובה, הרי שמהראיות עלה כי המלצה זו מבוססת על עמדה רפואית מנומקת שנכתבה על ידי מיטב המומחים בתחום, ועל ניסיון שניקנה בדם.

לא למותר לציין בהקשר זה, כי גם לשיטת ההגנה הנוהל מתווה סטנדרט להתנהלות רפואית מקצועית (כפי שגם נקבע בבג"צ 7882/18, במסגרתו צוין כי הנאשם המשיך לקבל למתחם נשים אשר מצבן הרפואי ועברן המיילדותי אינו מתאים על פי הסטנדרטים הרפואיים המקובלים ללידה מחוץ לכתלי בית החולים). גם בעניין מימן הבהיר השופט גרוסקופף כי ההתוויות שנקבעו בחוזר מגדירות מהם המצבים בהם קיים סיכון בלתי סביר מבחינה רפואית לבצע לידה ביתית, וכי לפיכך פרקטיקה רפואית ראויה אוסרת על גורמי המקצוע, ובהם רופאים, להסכים לבצעה באופן מתוכנן.

אין חולק כי הנאשם במודע ובכוונת מכוון חרג מסטנדרט זה.

פרופ' הרמן העיד כי הכללת התוויה מסוימת כהתווית נגד נעשתה על סמך מחקרים רפואיים שהצביעו על סיכון מוגבר, ועל סמך שיקול דעתה של המועצה, אשר שקלה את טובת היולדת ופרי בטנה. הוא הסביר כי כותבי ההנחיות ומאשריהן הם ככלל מובילי דעה בתחום, בדרך כלל אנשים שהיו יושבי ראש האיגוד, מנהלי מחלקות, בעלי ניסיון קליני רב, ובהתאם לניסיונם סברו כי ראוי שלידה בסיכון גבוה תהיה בבית החולים (עמ' 518 ש' 7 – 12).

כן העיד בסוגיית התווית הנגד, כי הטענה שהמערכת אינה רוצה לידות בית אינה נכונה, וכי כל סעיף נבדק, והרשימה של התוויות הנגד מגלמת כולה פוטנציאל למצבי חירום המסכנים את העובר ואת היולדת (עמ' 521-520).

המומחה עמד על דעתו כי – "רופא שמשתף פעולה בהכנה מראש במקרה הספציפי של אחרי שני ניתוחים קיסריים, מבחינתי, מבחינתי אם יש סיבוך ליולדת או לתינוק במהלך כזאת לידה לא יכול להתכסות אחרי הכיסוי הזה שהיא איימה עליי שהיא תלד בבית לבד בגלל זה אני הסכמתי…זה תירוץ שלא יכול להחזיק מים…זה לא הגיוני" (עמ' 526 ש' 9 – 16), והוסיף – "מה שאתה רוצה זה להכשיר את השרץ ע"י זה שאתה נותן נימוק לכאורה רציונלי מה טובת האישה, טובת האישה אחרי שני ניתוחים קיסריים זה ללדת בבית חולים זה טובתה, שום דבר" (עמ' 526 ש' 24 – 27).

הוא טען כי אישה המסרבת לניתוח קיסרי לאחר שני ניתוחים קודמים אינה נזרקת לרחוב (עמ' 527 ש' 7 – 10), וציין כי לראייה, א', לאחר שחתמה על סירוב להתאשפז ונסעה הביתה, לא ילדה בבית אלא הייתה בדרכה לבית החולים. לטענת המומחה, לו היה אומר לה הנאשם כי לא יקבל אותה, הייתה מגיעה לבית החולים (עמ' 528 ש' 23 – 31 ועמ' 529 ש' 1 – 2).

המומחה הבהיר כי לעמדת משרד הבריאות לידת בית אחרי ניתוח קיסרי, ודאי אחרי שניים, היא מסוכנת, ולפיכך – "ההנחיות הן ברורות וחד משמעיות, כשמדברים על שני ניתוחים קיסריים אין על מה לדבר, זו התנהלות שהיא באופן ברור, בוטה, אני לא יודע איזה מילים יותר חריפות להשתמש, שולל את הסמכות של משרד הבריאות להגיד איך להתנהל על משהו שמשרד הבריאות מופקד עליו. משרד הבריאות מופקד על בריאות האוכלוסיה" (עמ' 531 ש' 19 – 23).

גם ד"ר ממט, מומחה ההגנה, הבהיר כי לשיטתו לידה יש לנהל אך ורק בבית חולים (עמ' 857-856 לפרוטוקול מיום 15.9.22), שכן – "לידה זה דבר מסוכן ואני חושב שהמקום הכי בטוח ללדת זה בית חולים ולא מחוץ לבית חולים, זו דעתי" (עמ' 862 לפר' מיום 15.9.23 ש' 2 – 3). על אחת כמה וכמה, לידה עם גורמי סיכון חייבת להתבצע בבית החולים, ובכלל זה לידה נרתיקית לאחר שני ניתוחים קיסריים.

אף ד"ר ממט העיד כי לשם כתיבת נייר עמדה ממונה ועדה, וכי נייר העמדה מובא לאישור ועד מנהלי המחלקות והאיגוד, ועובר תיקונים שונים טרם ההפצה.

אם חרף זאת מתקבלת יולדת ללידה במתחם, יש לעמדת ד"ר ממט לפעול על פי הכללים הרפואיים שחלים על קבלת לידה בבית חולים, ובהם חוזרי משרד הבריאות (עמ' 864 ועמ' 858 לפרו' מיום 15.9.22 ש' 26 – 27).

הוא אישר שהיו מקרים בהם ניהל הנאשם לידה שלא בהתאם לכללי הרפואה כשעוד עבד תחתיו בבית החולים, וכי קרה לא פעם שנאסר עליו עקב כך לקבל לידות פרטיות לתקופה מסוימת.

כאן המקום לציין, כי הנאשם עצמו העיד שהייתה תכתובת בינו לבין נציב הקבילות כבר משנת 08', במסגרתה נטען בפניו כי אין לו היתר לקיום לידות בבית או במרפאה.

הוא אף אישר שבמועדים הרלוונטיים היה תחת הצהרה אותה הצהיר בפני משרד הבריאות, במסגרתה התחייב שלא לקבל לידות במתחם (בהמשך אתייחס להצהרה זו).

הנאשם נשאל בהקשר זה אם נכון לאישה המצויה בהיריון בסיכון ללדת בבית חולים, והשיב כי בעולם אוטופי קיים חדר ניתוח קרוב לחדר הלידה, וכי אם יכול היה לנתח אצלו במרכז "זה היה פנטסטי" (דיון מיום 9.11.21, עמ' 609). הוא אף אישר כי במקרה של צורך בניתוח, קיים חיסרון ככל שהלידה אינה בבית חולים. מכאן, שבנפרד מהשאלה האם נכון וראוי לקבל ללידת בית נשים המצויות בסיכון, ידע הנאשם כי ככל שמתעורר צורך בניתוח, ד' למשל, השוהה במתחם הפרטי שלו, מצויה כלשונו בחסרון.

הוא העיד באשר לסיכון העודף בלידת בית, כי יש לבחון – "האם הסיכוי שהיא לא תצליח ללדת ותקרע את רחמה לפני שתגיע לבית החולים, ותרוץ לבית החולים הסיכוי שעומד על בין 1-2% האם זה סיכון שאנחנו לוקחים על עצמנו" (עמ' 609).

כזכור, במשטרה מסר כי ערך סיכום לידה לכל יולדת. אין חולק כאמור לעיל כי ליולדות נשוא האישום הראשון והשני לא נערך סיכום שכזה.

כן העיד הנאשם כי העביר את מרכז הלידה אותו פתח לחבצלת השרון, הסמוכה יותר ללניאדו – קרי אף הנאשם סבר כי יש חשיבות בהימצאו קרוב לבית חולים.

הוא אף הבהיר כי בעת שעבד בלניאדו, העביר את הנשים שילדו במתחם שלו, בהתאם לשיקול דעתו, אל בית החולים, וניתח אותן שם (עמ' 569 ש' 12 – 20).

כן ציין כי חשוב לו להחתים את היולדות על טופס ההסכמה מדעת אותו ניסח, על מנת שיולדת תבין כי היא מצויה בסיכון – עליו אינו חולק.

לדבריו, החתים בעיקר נשים בסיכון, שכן הסיכון לגביהן גבוה יותר והוא יודע שאם "היא תעשה קרע ברחם חשוב שתדע כי מצבה עלול להיות חמור" (עמ' 612 ש' 19 – 20).

בטופס ההסכמה שנתפס בחיפוש (ת/35), ציין הנאשם כי לזוג הוסברו הסיכונים האפשריים וכי במצבים מסוימים אפשרות הטיפול המיטבית היא בין כתלי בית החולים, והשיהוי בזמן עד ההגעה לבית החולים עלול להוות סכנה מוחשית לילוד ולאם –נתון המלמד בפני עצמו על ידיעת הנאשם את חשיבות הפינוי במועד לבית החולים.

דומה כי אין חולק שמומחי שני הצדדים שהעידו בפניי הבהירו באופן ישיר או עקיף, כי יש לקיים את לידות הבית בהתאם לחוזר אשר מטרתו היא שמירה על בריאות היולדת והילוד (ר' גם את נ/74 – עמדת הועדה לנושא ניהול לידות בית שמונתה על ידי המועצה הלאומית לרפואית נשים, נאונטולוגיה וגנטיקה במשרד הבריאות, בראשה עמד פרופ' הרמן, ואת נ/45 – סיכום ישיבת המועצה הלאומית לרפואת נשים ונאונטולוגיה וגנטיקה מיום 10.11.17 הממוען למנכ"ל משרד הבריאות, בו צוין כי יש קונצנזוס לגבי השארת החוזר כפי שהוא).

את עמדת הנגד – לפיה ניתן לנהל לידות בית במצבי סיכון, השמיע הנאשם בלבד, לצד מומחה הביו אתיקה – אשר עמדתו ניתנה תוך שימת דגש על זכויות הנשים, ולא על ההיבטים הרפואיים.

אם נבחן את מעשיו הפרטניים של הנאשם באישום הראשון, הרי שלמעשה מלבדו לא נמצא ולו גורם אחד החולק על כך שהחלטתו לקבל את ד' ללידה, החלטתו שלא לפנותה במהירות לאחר שהתברר לו כי נקרע רחמה, לפנותה ללא ליווי מקצועי וללא מסמכים או פרטים כלשהם אשר יימסרו לצוות בית החולים, סטתה באופן משמעותי מסטנדרט ההתנהגות המקובל. חוסר הסבירות בהתנהלותו אינו מתמצה בהחלטה אחת מסויימת, קרי לא כל אחד מהמעשים האמורים מקים את העבירה המיוחסת לנאשם – אלא בחינת מכלול התנהלותו בעניינה של ד'.

בנסיבות אלו, משקיבל הנאשם את ד' ללידה בניגוד להנחיות, היה עליו להיות מודע לכך שהיא מצויה בסיכון מוגבר לקריעת רחמה, ולהתייחס אל ההנחיות בנושא בכובד ראש. זאת, אף אם אינן מחייבות, ואף אם ככלל לידות בית אינן מתנהלות כלידות בבית החולים – בשים לב לסיכון העודף שהתקיים בעניינה. היה עליו לפיכך לדאוג לחברה למוניטור באופן רציף, על מנת לעקוב אחר שינויים בדופק לב העובר, העלולים להעיד על אפשרות לקרע ברחם.

גם לאחר מעשה, משנקרע רחמה, נזכור כי הנאשם העיד כי למעשה "הייתה ברורה לו התמונה" בנוגע לד', והוא ידע כי יש מקום לנתחה. הוא אף החתימה על טופס בו נכתב כי ככל שיתרחש קרע ברחם הרי שהטיפול המיטבי יהא בבית חולים, וכי שיהוי בהעברתה לבית החולים עלול להוות לה סכנה מוחשית. המומחה מטעמו הבהיר אף הוא כי היה מקום להעברה דחופה של היולדת במצב הדברים האמור, לשם מניעת הדרדרות מהירה ואף בלתי הפיכה, ושלל את טענת הנאשם כי ד' פונתה במצב קליני טוב. חרף זאת לא יצר הנאשם קשר עם בית החולים, והגם שהגיע עד לפיתחו, סב על עקביו עם הגעת היולדת, ולא עשה את המעשה האחראי והמתבקש, הכרוך בהתייצבותו בפני הצוות הרפואי והבהרת מצב היולדת – הכל נוכח שיקול זר שבבסיסו אי רצונו להיחשף.

  

יאמר כי הנאשם עצמו היפנה לעש"א 58439-11-17 (מחוזי י-ם) ד"ר הלוי נ' מנכ"ל משרד הבריאות, מיום 31.11.17 (לא פורסם), (נ/72), ערעורו על החלטת מנכ"ל משרד הבריאות מיום 16.11.17 להגביל את תחומי עיסוקו, במסגרתו קבע השופט יעקובי כי לא התקיימו התנאים להגבלת עיסוקו מכוח ס' 44א בפקודה, שכן בהתאם לחוק יש צורך בגרימת פגיעה חמורה במטופל, ולא רק בסיכון כפי שנטען באותה עת (באותו עניין מדובר היה בהגבלות טרם הגשת קובלנה). אלא שבאותו עניין צוין כי הנאשם פינה את אותה יולדת בעצמו לבית חולים וניתח אותה בבית החולים – שתי פעולות מהן נמנע הנאשם בעניינה של ד'.

עוד יאמר, כי בתי המשפט קבעו בעניינו של הנאשם, במסגרת ערעוריו על הצווים שניתנו נגדו, כי התרשל. אמנם אין המדובר במסקנות מחייבות במסגרת הליך פלילי, ואולם יש בקביעות אלו בעניינו של נאשם זה ממש כדי ללמד על האופן בו למעשה כמעט כל אימת שנבחנה התנהלותו על ידי גורמים שונים, נקבע כי התרשל.

כך, במסגרת ערעור הנאשם על החלטת משרד הבריאות להגביל את רישיונו, ערעור שנדון בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת/86 – ע"ו 4526-07-18), סקר בית המשפט המחוזי, מפי השופט רומנוב, השתלשלות עניינים קודמת בעניינו של הנאשם, בה קבעה ועדה שהנאשם פעל בניגוד לחוזר מינהל רפואה, יצר מצב בו יולדות שחלקן בסיכון מוגבר הגיעו למרפאתו במטרה לבצע לידת בית, וחלק מהלידות הסתיימו במצבים פתולוגיים של היולדת ושל הילוד. הועדה המליצה גם בעבר להגביל את תחומי פעילותו, מנכ"ל משרד הבריאות אימץ את המלצת הועדה, וערעור קודם שהגיש הנאשם לבית המשפט המחוזי התקבל. נקבע אז כי מדובר בחשיפה לסיכונים ולא בסיכונים שהתממשו בפועל או שהמערער גרם להתממשותם, ולפיכך בוטלו ההגבלות. כן צוין כי לאחר מכן הוגשה נגד הנאשם קובלנה בהתייחס ל-7 יולדות בהן טיפל, וכן נסקר האירוע בעניינה של ד'.

צוינו מסקנות הועדה לפיהן נהג הנאשם ברשלנות חמורה, ובית המשפט המחוזי הבהיר כי הנאשם לא הוכיח כי לו היה מסביר ליולדת מה הסכנות הכרוכות בלידת בית נוכח עברה ואילו היה מבהיר לה מה קובע חוזר מינהל הרפואה לגבי יולדת מסוגה, היא הייתה עומדת על רצונה ללדת בלידת בית. משכך, נקבע כי הנאשם התרשל לכאורה התרשלות חמורה, העמיד את היולדת בסכנה חמורה וזו התממשה כשהיולדת נקלעה למצב חירום מסכן חיים ולנאשם לא הייתה יכולת לתת לה מענה רפואי. נקבע כי הסיכון למצב החירום שאירע היה צפוי וידוע מראש, ומשכך אין מקום לביטול החלטת משרד הבריאות. עם זאת, קוצרה תקופת ההגבלה והועמדה על 3 חודשים, חלף ששת החודשים שנקבעו תחילה.

בקשת רשות ערעור של הנאשם על ההחלטה האמורה (ת/87 – רע"א 6064/18, דר' הלוי נ' ועדה לפי סעיף 44 לפקודת הרופאים ונגד מנכ"ל משרד הבריאות, ניתן ביום 28.8.18 (פורסם בנבו)), נדחתה על ידי בית המשפט העליון, תוך שצוין כי הועדה קבעה כי "ישנו קשר סיבתי בין רשלנותו החמורה של המבקש לבין הפגיעה החמורה ביולדת, הנובעת מעצם קבלתה ללידה ומדרך פינויה לבית החולים".

אין חולק כי בהמשך ניתנו החלטות נוספות של בתי המשפט, כמפורט בכתב האישום.

בכלל זה יצוין כי במסגרת בקשה למתן סעד זמני בערעור שהגיש הנאשם כנגד הועדה לפי ס' 44א' (ת/89 – עב"י (מחוזי ים) 5912-12-18, דר' אילן הלוי נ' ועדה לפי סעיף 44א ואח', ניתן ביום 17.3.19 (פורסם בנבו)), הוטעם כי לאחר שהוטלה על הנאשם מגבלה קודמת שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי, התרחש אירוע נוסף, שעניינו במות התינוקת של א', בעטיו המליצה הועדה להתלות את רישיונו, וכך קבע מנכ"ל משרד הבריאות. משרד הבריאות טען כי מדובר בהחלטה מתבקשת לאחר שהחלטה מתונה יותר לא הועילה. בית המשפט, מפי השופט דראל, קיבל את הבקשה לסעד זמני באופן חלקי וקבע כי יותר לנאשם לעסוק ברפואה כללית וגניקולוגית במסגרת מוסד רפואי מוכר בלבד, אך ייאסר עליו לטפל בנשים המצויות בהיריון.

במסגרת רע"א 2755/19, הועדה לפי סעיף 44 ואח' נ' אילן הלוי, ניתן ביום 2.5.19 (פורסם בנבו) (ת/90), עמד בית המשפט העליון על השתלשלות האירועים הקודמים בעניינו של הנאשם, ציין כי הליך משמעתי נגד הנאשם עודו מתנהל וכי הלידה של א' התבצעה עת היה רישיונו תחת הגבלה. צוין כי התכנסה פעם שלישית ועדה מיוחדת בעניינו, שהמליצה על התליית רישיונו למשך 6 חודשים. בית המשפט העליון עמד על החלטת בית המשפט המחוזי שלעיל, אשר קיבל באופן חלקי את ערעור הנאשם והתיר לו לטפל בנשים הרות במגבלות. בקבלו את ערעור המדינה השיב בית המשפט העליון את החלטת מנכ"ל משרד הבריאות על כנה, בעומדו על חומרת האירוע במסגרתו נפטרה התינוקת שנולדה בלידה בסיכון גבוה, שעה שהנאשם היה כאמור תחת מגבלות.

מכלול הנתונים שלעיל מלמד כי הנאשם לא טעה בשיקול דעת, והאירועים שנידונו בפניי אין עניינם בסיכונים בלתי צפויים, אלא בסיכונים שהיו צפויים מראש, ידועים ומוכרים, ואשר הנאשם בחר באופן מודע ומוצהר להתעלם מהם, חרף מספר התראות, שיחות אזהרה, ובהמשך צווים שהוצאו בעניינו.

הנאשם התנהל – באישום זה ובאישומים האחרים – כמי שכל התוויות הנגד, כל תמרורי האזהרה אותם הציבו בעלי ניסיון בתחום, אינם רלוונטיים והוא יכול להתעלם מהם, וכמי שסבור שהוא יודע יותר טוב מכולם כיצד לנהוג – ואכן נוהג כרצונו.

הנאשם לא הציג ולו עדות מומחה בודדת על מנת לתמוך בטענה כי ראוי ונכון היה לקבל יולדות אלה, כי הפעיל שיקול דעת ממשי בקבלתן, או כי התנהגותו מהווה פרקטיקה רפואית מקובלת. לא הובא לעדות ולו מומחה אחד אשר תמך בהתנהלותו – באישום זה או באישומים אחרים – קרי קבלת נשים שהוגדרו עם לידה בסיכון, ילודן באופן בו פעל הנאשם, ושילוחן לדרכן לבדן ככל שמסתבך אירוע הלידה או מצב התינוקת לאחר הלידה, ויש צורך בהמשך טיפול בבית חולים. עסקינן כאמור במי שמתעלם מהנהלים ומכללי ההתנהלות המקובלים אצל כלל המומחים בתחום באופן גורף, כפי שהוכח בסופו של יום גם מעדות מומחה ההגנה.

קשה להלום כי הנאשם הוא הרופא היחיד בארץ אשר תומך בלידות כפי שהוא מבצע אותן, וככל שכך הדבר הרי שיש בכך כדי ללמד שמעשיו כה יוצאי דופן גם בקרב קהילת רופאי הנשים ומומחי המיילדות, עד כי לא נמצא ולו רופא אחד אשר יכול להעיד בדבר תקינות מעשיו.

גם בכך יש כדי ללמד כי בהתנהלותו סטה באופן משמעותי מנורמת ההתנהגות המקובלת. הנאשם טען בסוגיה זו כי רופאים אחרים חוששים פן יבולע להם, ואולם בסופו של דבר לא הציג ולו ראיה דלה על מנת לתמוך בתזה כי התנהל באחריות ותוך הפעלת שיקול דעת מקצועי ראוי, למעט עדותו שלו – הנגועה מטבע הדברים באינטרס ברור, ושעה ששני המומחים, מטעם התביעה וההגנה, לימדו בעדויותיהם כי התנהלותו מהווה מעשה רשלנות. לא למותר להעיר בהקשר זה, נוכח טענת ההגנה כי פרופ' הרמן לא ייחס רשלנות לנאשם, שהמומחה הבהיר כי אינו משתמש במונח רשלנות כיוון שאין המדובר בתביעת נזיקין (עמ' 507), ומכאן שאין המדובר בקביעה כי התנהלות הנאשם לא רשלנית. נהיר ממכלול דבריו כי הוא מייחס רשלנות יתרה למעשי הנאשם – עד כדי גרימת מותה של התינוקת של א', ובקשתו כי ימוצה הדין עם הנאשם.

אף אם אניח, כטענת הנאשם אשר לא נתמכה בראיה כלשהי, כי פעמים רבות הצליח לילד נשים בניגוד להנחיות, הרי שאין בכך שהצליח בנטילת הסיכון האמור, כדי ללמד כי לא נטל סיכון, סיכון שהתממש בעניינה של ד'.

אף אם נניח כי רחמה של ד' היה נקרע גם בבית חולים – הרי שמהראיות שנשמעו נלמד כי ספק אם הייתה ד' בוחרת ללדת לידה לדנית בבית חולים. אף לו הייתה עושה כן, והיה נקרע רחמה, הרי שכאמור הייתה מצויה קרוב לחדר ניתוח, כשלצידה צוות אשר היה מעדכן במידת הצורך רופאים אחרים, ונוהג בה באופן שהיה מקטין את הסכנה בה נמצאה.

 

בחינה, כמצוות ההלכה, של הסתברות שהנזק יתרחש, ההוצאות הנדרשות כדי למנוע אותו, חומרת הנזק, היכולת היחסית למנוע את הנזק, ועוד, מלמדת כי בנקל ניתן היה למנוע את הסיכונים או לצמצמם, ואולם הנאשם בחר שלא לעשות כן.

 

במעשיו הותיר הנאשם את ד' הכאובה, ואת בתה של א' אשר התקשתה בנשימה, לבדן, בדיוק ברגעים אשר עלולים היו להיות קריטיים, ובהם – כקביעת בית המשפט העליון בעניין יקירביץ' – ייתכן כי מומחיותו וניסיונו עשויים היו לסייע להן. בפועלו כך נהג תוך התרשלות וסטייה ממשית מסטנדרט ההתנהגות המצופה מרופא בנסיבות אלה.

כך גם לא הצליח הנאשם לטעת ספק במסקנת פרופ' הרמן כי הנשים לא היו יולדות לידת בית אלמלא הסכמת הנאשם לקבלן ללידה במתחם שבבעלותו, ובעדותו בסוגיה זו כי לא נתקל מעולם באישה המצויה בהיריון בסיכון גבוה, אשר בחרה ללדת לבדה בבית.

אשר לטענת ההגנה כי לא כל חריגה מהוראת חוק מהווה מחדל בר ענישה בפלילים (בהפנותה לרע"פ 3626/01 שלומי ויצמן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 5.3.02 (פורסם בנבו)), הרי שבאותו עניין בחן בית המשפט את הגדרתו של מחדל, במסגרת סעיף 18(ג) בחוק העונשין, בו נקבע כי מחדל הוא "הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה", והבהיר כי יש לבחון את עוצמתה של אותה חובה, ואם היא ראויה ליצוא מהמתחם בו נקבעה אל דיני העונשין. המאשימה טענה בהקשר זה כי לשיטתה העבירה החלה עם קבלת היולדות במתחם, בניגוד להוראות החוזר, ומכאן שהעבירה נעשתה הן באופן אקטיבי והן במחדל.

אף אם אניח כאמור כי עצם הקבלה של היולדות במתחם אינה מהווה חלק ממעשה העבירה, הרי שיש לזכור כי באישום הראשון מדובר היה ביולדת אשר נתנה אמונה בנאשם – רופא במקצועו. היא הפקידה בידיו את היקר מכל – את גופה ולמעשה את חייה, ואת הסיכוי ללדת תינוקת, במסגרת לידה שהוגדרה בסיכון, אך הנאשם בחר להתעלם מהמקובל בעולם הרפואה, תוך הנחה כי יצליח ליילדה בביטחה. לא ניתן לקבל בהקשר זה את טענת ההגנה לפיה קרע ברחם מחוץ לבית חולים לא מוביל לתוצאה קשה יותר מאשר בבית חולים.

אף אם אניח כי במעשה הלידה עצמו לא התרשל הנאשם, וכי הקרע ברחם היולדת לא נגרם בעטיו, הרי שהנאשם לא דאג לפינוי מהיר לבית החולים, ואף הערים מכשולים לגבי המשך הטיפול ביולדת – בהפנייתה לבית חולים מרוחק יותר, בפינוי היולדת ללא עירוי, ללא נוכחות גורם רפואי היכול לסייע לה ככל שהמצב מידרדר במהלך הדרך, באי יצירת קשר עם בית החולים ומתן התראה כי יולדת עם חשד ממשי לקרע ברחם נמצאת בדרכה אליהם, באי ציודה במסמכים אודות מצבה ואודות הלידה, ועוד.

נהיר שבתסריט הגרוע ביותר אותו יכולה הייתה היולדת לדמיין, היא לא העלתה בדעתה כי הרופא בו נתנה אמון יפקיד בידיה שעה וחצי לאחר הלידה שקית ובה שילייתה, וינחה אותה ליסוע כשהיא עם רחם קרוע, מדמם וכואב, ברכבה הפרטי, לצד בעלה, ולצד התינוקת שזה עתה נולדה, אל הלא נודע – ללא ליווי, ללא התראה לבית החולים, ללא מסמך כתוב, ולו פתקית בה ייכתב כי יש חשש לקרע ברחם, ויפקירה לגורלה.

לא ניתן להלום כי רופא אשר יולדת נתנה מבטחה בו, והוא התחייב לטפל בה ולדאוג לבריאותה ולשלום הילוד, ינהג באופן זה.

מצופה מכל רופא, ודאי רופא אליו הגיעה היולדת באופן פרטי וישיר ונתנה בו באופן אישי את מבטחה, כי יתנהל אחרת.

בכך העמיד את היולדת בסיכון בלתי סביר לחייה ולשלומה הגופני, והפר את חובת הזהירות הקונקרטית כלפיה.

משכך, למותר לציין כי אין לקבל את טענת ההגנה לפיה היולדת טופלה כפי שהייתה מטופלת בתוך בית החולים, ללא סיכון יתר (עמ' 623 ש' 23 – 27).

בהשאלה לדוקטרינת הצבירה עליה עמד בית המשפט העליון במסגרת רע"פ 6477/20 ניסו שחם נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 15.11.21 (פורסם בנבו), יובהר כי אף אם לא כל מעשה בודד של הנאשם ראוי להיכנס תחת ההגדרה של מעשה רשלנות כשהוא עומד בפני עצמו, הרי שצירוף כלל פרטי הרשלנות מביא למסקנה כי מדובר במי שהפר במעשיו את סטנדרט ההתנהגות הנדרש מרופא.

בית המשפט העליון קבע בעניין שחם –

"אנו לא נדרשים להכריע בשאלה התיאורטית מתי אוסף הגרגרים יהפוך לערימה, אלא בשאלה הקונקרטית האם האוסף שלפנינו הינו כבר "ערימה".

כן הובהר באותו עניין –

"אין מדובר, כפי שהדבר נוסח בבקשת רשות הערעור, ב"אזרחים שומרי חוק" שלפתע "מעשיהם הלגיטימיים נהפכים לפליליים" (סעיף 113 לבקשה). עסקינן בעובד ציבור שביצע במסגרת תפקידו שוב ושוב מעשה ביודעו כי הוא פסול, באופן שבצדו מצויה סנקציה, לכל הפחות במישור המשמעתי".

גם בענייננו, הופכת הכמות לאיכות ולמהות, וגם בענייננו אין המדובר במי שלפתע פתאום נטען בפניו כי מעשיו אסורים, אלא במי שהותרע שוב ושוב, וחרף זאת בחר לקבל נשים יולדות המצויות בסיכון, ולא נהג בהתאם לכללי הרפואה המקובלים גם לאחר שקיבלן אליו. בחינת התנהגותו הכוללת של הנאשם כלפי כל אחת מהנשים בנפרד, בשים לב למכלול ההתנהלות כלפיהן, עולה בנסיבות שהובאו בפניי כדי מעשה רשלני כהגדרת החוק.

אשר לאירוע נשוא האישום השני, הרי שכמפורט לעיל, עצם קבלת יולדת אשר ילדה בעבר פעמיים בניתוח קיסרי, ללידה לדנית במתחם הנאשם, מהווה לשיטת מומחי שני הצדדים מעשה שלא יעשה מבחינה מקצועית, והוא אסור במסגרת הנוהל.

גם אם אניח כפי שבואר לעיל כי עצם קבלת היולדת לא היווה מעשה רשלני, הרי שלכל הפחות בנסיבותיה של היולדת ונוכח הקונצנזוס בקהיליה הרפואית כפי שהוצג בפניי, היה על הנאשם לנקוט משנה זהירות בכל פרט הקשור גם ביולדת זו.

בחינת מעשי הנאשם מלמדת כי לא כך נהג, ועל כן, אף מתוך הנחה כי הנאשם לא התרשל בעצם ילודה של א', הרי שהטיפול בבתה לאחר הלידה, מהווה ללא ספק מעשה רשלני, כפי שיבואר להלן.

מומחי שני הצדדים העידו, כשמומחה ההגנה שינה בעניין זה את חוות דעתו במסגרת עדותו בפניי, כי היה מקום לפנות את התינוקת לבית החולים עם התלונות על מצוקה נשימתית. בעניין זה יוזכר כי לעדות א', אמה ובעלה, החל מסמוך ממש ללידה, ניכרו בתינוקת מצוקה נשימתית, בועות מהפה, קצף רב, היא נשמה בכבדות, נשימתה נעצרה, והיא סירבה לינוק. הם קראו מספר פעמים לנאשם על מנת שיבחן את מצבה, ואשת הנאשם – אשר לא זומנה מטעמו למתן עדות – התרשמה כי יש ליתן לתינוקת חמצן (דבר שלא נעשה).

אל מול כל אלו, טען הנאשם כי לא הבחין בבעיה נשימתית, וכי בסופו של דבר היפנה את המשפחה לבית חולים אך על מנת להרגיעם. זאת, בשונה מדבריו המוקלטים לבעלה של א', בהם אמר כי הבחין שמצבה של התינוקת לא היה טוב, וכי קיווה שלא כך הדבר. דברי הנאשם בפניי כי ידע בעת השיחות המוקלטות עם הבעל, כי זה בא כלפיו בטענות, וחרף זאת אישר את דברי הבעל כי ידע שהמצב אינו טוב הגם שסבר כי המצב טוב, אינם עולים בקנה אחד עם התנהלות רופא המבין כי התינוקת אותה יילד נמצאת במצב קשה, עד כדי סף מוות. בנסיבות אלו מצופה כי לו אכן סבר כי מצבה היה טוב, היה עומד הנאשם על כך גם בשיחתו עם הבעל, ולא מאשר בפניו כי המצב לא היה טוב. מכל מקום, גם הנאשם הסכים בפניי כי למעשה טען בפני האב ובבית המשפט טענות סותרות.

הנאשם אף העיד כי לא ראה מקוניום על התינוקת, בניגוד לעדות אמה של א' כי התינוקת נולדה "מלוכלכת כולה", ואף בניגוד לדברי אשת הנאשם, אשר לעדותו אמרה לו כי ראתה מקוניום.

דבריו המוקלטים לאב כי קיווה שמצב התינוקת יתברר כטוב, וכי לא היה בטוח במצב עד שזה הפך ברור, דבריו לאב שיש לקחת את התינוקת מהר לבית החולים, ודברי אמה של א' כי אשת הנאשם אמרה לו פעמיים כי התינוקת לא בסדר – מלמדים כי הוא ידע אל נכון שהמצב אינו טוב, וקיווה – כבעניינה של ד', כי אולי דבר מה ישתפר וניתן יהא להימנע מהעברת התינוקת לבית חולים.

כאמור, מומחי שני הצדדים תמימי דעים כי מרגע שעלתה טענה לקשיי נשימה של התינוקת, היה על הנאשם לפנותה באופן מיידי לבית חולים ולא לעכב את שהותה במתחם במשך שעות רבות ללא הענקת סיוע וטיפול רפואי.

בנסיבות אלו, טענות הנאשם לפיהן המומחים לא קבעו מתי החל קוצר הנשימה שחייב את פינוי התינוקת, וכפועל יוצא מכך – טענתו כי לא ניתן לקבוע כי התינוקת הגיעה באיחור לבית החולים, חותרות תחת קביעות המומחים שלעיל.

אף אם ניקח בחשבון את העובדה שמומחה התביעה התעלם בשגגה מהבדיקה הראשונה שנערכה לתינוקת בבית החולים, והעריך לפיכך לא נכון את מצבה בעת ההגעה, ואף אם נניח כי התינוקת הגיעה במצב שלא נחזה בעיניי צוות בית החולים כמצב קשה, הרי ששני המומחים כאחד הסכימו כי התינוקת הגיעה עם חמצת מסוימת לבית החולים, וכי תינוקות מנסים לעשות בעצמם "תיקון" למצבם, ולפיכך הוא עשוי להשתקף בטעות כטוב יותר ממה שהוא בפועל.

כן הבהירו המומחים כי כשמתעורר חשש ל-MAS, יש לערב רופא ילדים, ולקיים השגחה צמודה וקפדנית על התינוק, שכן ההידרדרות עלולה להיות מהירה – דבר שלא נעשה במקרה זה. פרופ' הרמן ציין בהקשר זה כי לעיתים רופא הילדים שואב מים מאיזור מיתרי הקול, לשם מניעת שאיפת המים.

פרופ' הרמן העיד עוד כי התינוקת טופלה באופן דחוף בבית החולים, וכי פטירתה נבעה למעשה מרשלנותו של הנאשם. הנאשם טען מנגד כי בבית החולים החלו לטפל בתינוקת רק כשעתיים לאחר הגעתה. אף אם היה נקבע כטענת הנאשם, כי הטיפול בתינוקת החל באיחור, הרי שפרופ' הרמן הסביר בסוגיה זו כי חלק מהעיכוב נבע מהעדר מידע לגבי מצב התינוקת, ולמעשה נוכח הצורך של צוות בית החולים לגשש באפלה באותה עת, שכן הנאשם לא צרף כל מידע כתוב אודות התינוקת ולא התלווה לבית החולים, והאב אף מסר כי לא ניצפה על התינוקת מקוניום.

פרופ' הרמן הבהיר כי עקב מחדלי הנאשם, לא ניתן להתרשם מההידרדרות במצבה בעת שהתינוקת שהתה במתחם, משלא נערך כל מסמך כתוב בעניין, לא תועדו בדיקות שנעשו בתינוקת, ככל שנעשו בדיקות כאלה, ולא נעשה ניטור רציף אשר היה יכול ללמד על מצוקה שגרמה להפרשת המקוניום. משכך, עוכב הבירור בעניינה של התינוקת, נמנע מהצוות לדעת כי היא נולדה עם מקוניום עליה ועם קשיי נשימה למן ההתחלה, ולא הופנה זרקור מיידי לסיבה האפשרית למצוקתה.

יוזכר, כי מקיבת התינוקת נשאבו מים מקוניאלים, ולמחרת הגעתה לבית החולים כבר הוגדרה כמצויה במצב קשה, נאנחת ומונשמת (ר' נ/20).

כן יצויין, כי חוזר מנהל רפואה 6/96 מיום 10.3.96 בנושא הרשומה הרפואית (ת/105), מציין כי הרשומה הרפואית היא כלי לתיעוד כל המידע הרפואי הנוגע למטופל וכי רופאים שאינם מקפידים לערוך רישום נאות בתיק הרפואי פוגעים, בין היתר, ברמת הטיפול.

צוין בחוזר כי יש להקפיד על תיוק כל המסמכים הנוגעים לחולה בתוך התיק הרפואי וכי על הרישום שנעשה על ידי רופא לכלול את פרטי הבדיקה הקלינית, אנמנזה מלאה, אבחנה ועוד.

אשר לרשלנות, הוטעם כי המשפט מכיר בכך שהרפואה איננה מדע מדויק וכי לא כל טעות מהווה רשלנות, אך כי על רופא אשר טוען שהחלטה התקבלה לאחר שיקול דעת להוכיח כי כך היה.

בעניין זה, לא למותר לציין כי הנאשם גרם למעשה לנזק ראייתי, בהיעדר תיעוד, העדר הגעה לבית החולים וסירוב לשוחח עם הצוות, ומהין לטעון כעת כי לא הוכח מה היה מצבה של התינוקת בעת ששהתה תחת השגחתו.

סירוב הנאשם לשוחח עם צוותי הטיפול אשר ביקשו לשוחח עימו, והתמקדותו, בין היתר, בשיחותיו עם הבעל, כשבתו הפעוטה גוססת בבית החולים, בשאלת אי הסגרת שם הנאשם, מלמדים על סדרי עדיפויות המתמקדים בנאשם ולא בתינוקת אותה יילד.

אשר לטענות הנאשם כי לא יילד את התינוקות, וכי אלו "נולדו", יובהר בהקשר זה כי אין רבותא בסוגיה זו – אין חולק כי מדובר ברופא בו ניתן אמון מקצועי, כי הוא שהיה בעל הסמכות המקצועית, ובעניין זה מקובלים עליי דברי פרופ' הרמן – כי העיכוב בפינוי נבע מכך שהנאשם הרגיע את א'. הדעת נותנת, כטענת פרופ' הרמן, כי אחרת לא היו בני המשפחה מעכבים את העברת התינוקת לבית החולים, כפי שהעידה גם אמה של א'.

גם סירוב הנאשם להזמין למקום אמבולנס, מלמד על התרשלות ממשית, משכדברי פרופ' הרמן – ככל שהיה מתרחש אירוע רפואי –אף בזמן ההעברה הקצרה לבית החולים – לא היה בנמצא גורם מקצוע לסייע לתינוקת.

לא למותר לציין בהקשר זה כי גם מומחה ההגנה לביו אתיקה, פרופ' זוהר – שאל עדותו אתייחס בהמשך, הביע דעתו כי עצם הפרקטיקה לסרב להזמנת אמבולנס כשהדבר דחוף אינה סבירה, אינה אתית ואינה אחראית, אף אם היולדת הסכימה לכך (עמ' 889 ש' 3 – 7).

בנסיבות אלו, אף אם אניח – מעבר לצורך, טענה שלא הוכחה, כי בית החולים התרשל בטיפול בתינוקת, ונמנע הלכה למעשה מטיפול מיטבי בה לאחר הגעתה – אין בכך כדי לשלול את הטענות בדבר התרשלות הנאשם.

בע"פ 116/89, נתן אנדל נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 20.5.91 (פורסם בנבו) נידונה סוגיה דומה, בעניינם של שני רופאים שהועמדו לדין בגין גרם מוות ברשלנות. השניים זוכו תחילה, שכן בית המשפט התרשם מרשלנות אך קבע כי בית החולים התרשל ברמה גבוהה שהביאה לניתוק הקשר הסיבתי. בערעור נקבע כי חלק מחובת הזהירות של רופא נוגעת להעברת מידע רפואי הדרוש לצורך הרצף הטיפולי ואיכות הטיפול.

נקבע כי אם התרשל אנדל בכך שלא בדק את המנוחה במועד ועל-כן לא גילה את מצבה החמור במועד – ולו היה מגלה זאת באותה עת, הייתה נמנעת התוצאה הקטלנית – אין בהתרשלותם של אחרים כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלותו לתוצאה הקטלנית.

עוד נקבע, כי היה על המערער לבדוק את החולה, ולצפות שמצבה עלול לחייב טיפול רפואי, וכן כי אם לא ינקוט הוא את אמצעי הזהירות של בדיקה ושל הושטת עזרה רפואית נדרשת, קיים חשש שלא תושט למנוחה גם על-ידי אחרים עזרה רפואית זו.

קביעות אלו יפות גם לענייננו – הנאשם טיפל ביולדת אשר מלכתחילה לדעת המומחים לא היה מקום כי תלד במתחם פרטי. משעשה כן, ולמן ההתחלה הועלו טענות בדבר קשיי נשימה של הילודה – היה עליו כמומחה בו ניתן אמון והופקד למעשה בידיו גורלן של יולדת וילודה – לבצע בדיקות, לתעד אותן, לעקוב אחר מצב הילודה באופן הדוק, לחבר אותה לקבלת חמצן, לבצע רישום של מצב הילודה לרבות מספר הנשימות בדקה, ליידע את בית החולים בדבר העברתה אליו להמשך בירור, ובכלל זה ליידע בכתב או בעל פה כי היא סובלת מזה שעות רבות מקשיי נשימה וכי נולדה כשהיא מכוסה במקוניום, להזעיק רופא ילדים ככל שלא פונתה באופן מיידי, להזעיק אמבולנס למקום, להתלוות אל התינוקת במהלך הנסיעה באופן שיאפשר מתן טיפול רפואי ככל שיתדרדר מצבה, ועוד.

משחדל בכל אלו, סטה סטייה ממשית מנורמת ההתנהגות המצופה מרופא אליו פנתה היולדת, ואשר שהתה במקום בנותנה בו אמונה כי ידאג לכל צרכיה הרפואיים, תחת דאגה לחשיפת העובדה כי נאסר עליו למעשה באותה עת לקבל יולדות במתחם.

בהקשר זה יובהר כי אין בידי לקבל את טענת ההגנה לפיה גם אם ההורים הבחינו כי התינוקת לא נושמת טוב הרי שאין המדובר במצוקה נשימתית, שהיא מונח רפואי. חזקה כאמור בעדות פרופ' הרמן, כי הורים לשניים יודעים לזהות נשימה המעוררת דאגה. כך עשתה על פי העדויות גם אשת הנאשם – מיילדת במקצועה, אותה כאמור נמנע הנאשם מלזמן למתן עדות, באופן המקים חזקה כי לו הייתה מעידה, לא הייתה תומכת בגרסתו. מכל מקום – הנאשם גרם לנזק ראייתי כאמור, לא ביצע בדיקות, לא תעד את מצבה של התינוקת, ובנסיבות אלו אינו יכול להלין על טענותיהם העובדתיות של ההורים והסבתא, כמו גם מסקנת המומחים כי התינוקת סבלה מקושי נשימתי.

יוזכר כי בעלה של א' הבהיר בהקשר זה כי לו היה יודע שהנאשם פועל חרף צו האוסר עליו לעשות כן – היה שוקל שלא להגיע אליו, וכן עדויות א' ובעלה כי למעשה היו בדרכם לבית חולים טרם הגיעם אליו, וסברו כי הנאשם יוכל לסייע להם בבית החולים משלא ידעו כי כבר אינו עובד שם, וכשהם אינם מתכוונים מלכתחילה ללדת במתחם פרטי.

בנסיבות אלו, טענת הנאשם כי הוא לא תרם להתרחשות האירועים, וכי הנשים בחרו ליטול סיכון בעצמן, היא טענה צינית ואף לא מדויקת בעניינה של א' – אשר לא נחשפו בפניה מלוא הנתונים, והיא נטלה לפיכך סיכון אשר לכל הפחות בחלקו היה ללא ידיעתה.

שוב, הנאשם, המציג עצמו כמעין אביר זכויות הנשים, נמצא מסכן בפועל – בפעם הזו את הילודה – בהתעלמו הן מהנחיות כלליות, הן מצווים שניתנו בעניינו, והן מאותות המצוקה הברורים אשר הבהבו לנגד עיניו.

כפי שנקבע לעיל בפרק שעניינו בשאלת קבלת הטיפול הרפואי, עסקינן במי שהציג את עצמו בפני הנשים כמי שיספק טיפול רפואי במצבים של פיקוח נפש ויצר בלב היולדות ציפייה כי ייתן להן טיפול רפואי (ר' בעניין זה גם את הצגת הנאשם את עצמו בעמוד האינטרנט של מתחם הלידה, כמו גם את האופן בו הציג את עצמו בתרגיל החקירה נשוא האישום הרביעי).

אשר לטענת ההגנה לפיה לא ניתן לקבוע כי אם הייתה התינוקת נולדת בבית החולים ומקבלת טיפול אנטיביוטי מוקדם יותר, מצבה היה טוב יותר, יוזכר כי הנאשם אינו מואשם בגרימת הנזק לתינוקת או בגרימת מותה חלילה. הוא מואשם בהתרשלות, ומומחי ההגנה והתביעה בעניין זה היו כאמור תמימי דעים כי נוכח המכלול שתואר לעיל, התרשל הנאשם במעשיו.

עוד יאמר, כי אין בידי לקבל את טענת ההגנה לפיה המאשימה הציגה בפני מומחה ההגנה נתונים שגויים ומניפולטיביים אשר הביאו אותו לחזור בו מחוות דעתו – מעבר לכך שלא נמצא כי המאשימה הציגה נתונים מוטים לעד, הרי שעסקינן בב"כ נאשם מיומן ביותר השולט היטב בתחום, ובנאשם אשר לא היסס להעיר הערות מקצועיות ואחרות בעת חקירת העדים, ואין לי כל ספק כי לו היו מוצגים בפני מומחה ההגנה נתונים שגויים, הייתה ההגנה מזדעקת מיד בעת המעשה. מעדות העד אף עלה כי למעשה ההגנה היא שהציגה בפניו תמונה שאינה מלאה.

לא למותר לציין בהקשר זה כי הרושם מצפייה בעדותו הארוכה של המומחה בשני מועדים שונים היה כי תש כוחו, בין היתר לאחר שהתחוור לו באולם בית המשפט כי הוצגו בפניו נתונים חלקיים בלבד טרם כתיבת חוות הדעת, למשל אודות מצבה של התינוקת בסמוך לאחר הלידה – נתונים שהצגתם המלאה בפניו גרמה לו לשנות מחוות דעתו.

נוכח כל האמור, נמצא כי טענותיו הנרחבות של הנאשם בכל הנוגע לזכויות הנשים לגופן, לזכותן ללדת בלידת בית גם בהיריון בסיכון גבוה, וטענתו כי משרד הבריאות רודף אותו בשל עמידתו של זכויות הנשים, אינן רלוונטיות לשם הסקת המסקנות באישומים אלו. שכן גם אם נניח, בניגוד לעמדת מומחי שני הצדדים, כי בעצם קבלת הלידה על ידי הנאשם מחוץ לבית החולים הוא לא תרם לסיכון היולדת, הרי שבמעשיו עם סיום הלידה, כפי שפורט לעיל באשר לשני האישומים הראשונים, תרם לסיכונן.

כאמור, עבירת הטיפול הרשלני אינה עבירה תוצאתית. משכך, טענות ההגנה כי קרע ברחם ושאיפת מקוניום הם אירועים סטטיסטיים, שרופא אינו תורם להתרחשותם, והעובדה כי אירועים אלו עלולים להתרחש גם בבית חולים, אינה רלוונטית לבחינה האם התרשל הנאשם במעשיו לאחר שהתרחשו האירועים האמורים. גם בעובדה שהניתוח בעניינה של ד' הצליח אין לפיכך כדי לשנות מהמסקנה בדבר התרשלות הנאשם בנסיבות שתוארו, תוך הגברת הסיכון לחייה. יוזכר בהקשר זה כי יקירביץ' הורשע בעבירה האמורה משעזב את חדר הניתוח מבלי לתת לרופא שנשאר במקום הנחיות נוספות להמשך הטיפול או פרטים בדבר מקום הימצאו במקרה הצורך, וכאשר באותו עניין מדובר היה בחולים שנמצאו בבית חולים, בחדר ניתוח. לפיכך, מטבע הדברים נכונה המסקנה בדבר התרשלות הנאשם שבפניי ביתר שאת, באישומים אלו, עת שילח את היולדות כמעט לבדן לבתי החולים, מבלי ליידע כאמור את הצוות אודות הגעתן ואודות מסקנותיו הרפואיות, מהלך לידתן, והאירועים שלאחר מכן.

על בית המשפט לבחון, לא כמה נשים נפטרו במחלקה כזו או אחרת מקרע ברחם או בכלל, כשאלת ההגנה את המומחה, אלא האם הן טופלו ברשלנות, ובאופן פרטני – האם הנאשם שבפניי טיפל ברשלנות ביולדות אשר פנו אליו.

הנאשם בחר באופן מודע ומושכל לקבל ללידה נשים הנמצאות בסיכון בניגוד להוראות החוזר ולמעשה צפה מראש שהוא עלול להיקלע למצב בו היולדות או הילודים יידרשו לטיפול חירום, כפי שנקבע בעניינו בבג"צ 7882/18.

ועדה מטעם משרד הבריאות שדנה בעניינו התרשמה כי קיים חשש משמעותי לפגיעה חמורה בשלומן ובבריאותן של נשים יולדות ושל ילודים, נוכח התנהלותו הרשלנית.

מסקנה דומה הוסקה גם בעניינה של אשת הנאשם – מיילדת כאמור. במסגרת עת"מ טלי הלוי צוין כי הוגשה כנגדה קובלנה, ונקבע כי היא התרשלה התרשלות חמורה במילוי תפקידה המקצועי ו/או התנהגה התנהגות שאינה הולמת את המקצוע.

בית המשפט ציין בעניינה, כי האופן בו היא מציגה את חלקה בלידה (כאילו מדובר רק בהצלת חיים) – ספק אם יוכל להתקבל. הוטעם כי היא לא נקלעה למקום לידה, אלא יולדת בחרה ללדת במרכז הלידה שבבעלותה, וכי המבקשת לא שילחה אותה לדרכה הגם שהתקיימו נתונים המלמדים על הסכנה הכרוכה בלידה במקום, וחרף צו הסגירה שניתן למקום, צו לגביו הוגש ערר אשר נדחה.

עיון בפסק דין זה מלמד כי הוא דן בעניינה של יולדת שלא כלולה בכתב האישום שבפניי, ואולם דומה כי הנסיבות, השיקולים והסיכונים דומים עד כדי זהים לנסיבות ולסיכונים שנידונו בפניי.

בנסיבות אלו, בחינת התנהלותו של הנאשם מלמדת כי הוא התרשל במעשיו, וסטה באופן ממשי מההתנהלות הנדרשת מרופא, בדרך שהיה בה כדי לסכן את חיי הנשים או התינוקות.

ההגנה טענה, כי ככל שייקבע שמעשיו של הנאשם עולים כדי טיפול רפואי, וכי הטיפול נעשה באופן רשלני, הרי שהוא זכאי ליהנות מהגנת הצידוק, מכח סעיף 34 י"ג (4) לחוק העונשין, שכן הטיפול הרפואי נעשה לטובת המטופלות.

נטען בהקשר זה כי חובת הרופא שלא לעמוד מנגד, שעה שמולו עומדת אישה שבחרה ללדת בלידה טבעית.

הגנת הצידוק הקבועה בסעיף 34 י"ג בחוק העונשין, לשונה:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה:

..

(4) עשהו באדם בהסכמה כדין, תוך פעולה או טיפול רפואיים, שתכליתם טובתו או טובת הזולת;"

בנסיבות שתוארו לעיל בכל הנוגע למעשי הנאשם, דומה כי טענת הנאשם סותרת את המסקנות העובדתיות בעניינו. אף אם אניח כי הנאשם ביקש מלכתחילה לפעול לטובת היולדות, אשר ביקשו ללדת במתחם שלו ולא בבית חולים, ואף אם אניח כי נטלו בכך סיכון מודע, הרי שהן שמו מבטחן בכך שהנאשם יטפל בהן באופן סביר לכל הפחות, בעת ששהו תחת ידיו. בנסיבות אלו, טיפול רשלני, הכולל הימנעות מפינוין לבית חולים בעת שנזקקו לכך, שילוחן כאמור ללא הודעה בכתב או בעל פה לבית החולים וללא ליווי, ובחירה ביעד פינוי מרוחק, בניגוד מוחלט לאינטרס של ד' ולסטנדרט רפואי ראוי, אינם עולים בקנה אחד עם פעולה לטובת המטופלות. יתרה מכך, ניתוח יסודות העבירה בהתאם לסעיף 338 מלמד כאמור כי הנאשם אף העמיד את היולדות בסכנה, בניגוד מוחלט לטובתן. הנאשם לא הציג כל ראיה על מנת לתמוך את טענתו כי פעל באישומים אלו באופן אשר הלם את מצב היולדות או הילודות, וכאמור – בשלבים הקריטיים הרלוונטיים להסקת המסקנה המרשיעה – ההיפך הוא הנכון.

לא למותר לציין בהקשר זה כי בעניין מרגולין, אשר עסק אף הוא כזכור בשאלת הטיפול הרפואי, היפנה בית המשפט לספרם של יורם רבין ויניב וואקי, "דיני עונשין" כרך ב' עמ' 711, מהדורה שלישית, 2014. בספר זה צוין כי צידוק נמצא בקבוצת ההצדקים, קרי התנהגות שהמחוקק חפץ בעידודה.

מכלול הנסיבות שתואר לעיל אינו מותיר ספק כי המחוקק אינו מבקש לעודד את התנהלות הנאשם כפי שתוארה באישומים אלו.

לפיכך, לא חוסה הנאשם תחת הגנת הצידוק.

לא למותר לציין כי ההגנה טענה כי המדינה הרחיבה את החזית בסיכומיה וביקשה לקבוע נסיבות הקשורות בביצוע העבירות, שאינן מפורטות בכתב האישום. כך באשר לטענה כי הנאשם איחר בהעברתן של ד' ושל התינוקת של א' לבית החולים, וכך בטענתה כי הנאשם התרשל מכח הפרת חוזה או מכח פקודת הנזיקין, ובטענה כי הנאשם סטה מסטנדרט ההתנהגות הראוי והסביר נוכח רצונו למלט עצמו מאימת הדין.

כן נטען כי כתב האישום אינו מייחס לנאשם חריגה מסטנדרט רפואי מצופה אלא מהחוזר.

ואולם עיון בעובדות כתב האישום מלמד כי לצד ציון סעיפי החוזר אותם על פי הנטען הפר הנאשם, צוינו גם באופן מהותי הטענות העובדתיות המבססות לטענת המאשימה את עבירת הטיפול הרשלני. בכלל זה נטען כי הנאשם לא עקב אחר מצבה של ד', לא הרכיב לה עירוי, לא העניק לה טיפול נדרש, סרב להזמין אמבולנס, לא ליווה אותה, וכיוצא בזה טענות שפורטו בהרחבה לעיל. כך נטען גם בעניינה של א'.

בנסיבות אלו, איני מוצאת ממש בטענות ההגנה להרחבת חזית. יתרה מכך, סעיף 184 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 שכותרתו "הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום" קובע:

"בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום".

בהתאם לפסיקה אין צורך באזהרה מפורשת של הנאשם במהלך הדיון על מנת להרשיעו בעבירה אחרת, ויש לבחון בכל מקרה לפי נסיבותיו האם ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני עבירה בה לא הואשם מלכתחילה.

בהתאם להלכה הפסוקה, מטרת הסעיף היא מחד לקדם את הערך של גילוי האמת, ומנגד לקדם את הערך המבטיח את זכות הנאשם למשפט הוגן, ויכולתו להתגונן לשם כך מפני ראיות מפלילות.

הזכות להתגונן פורשה כאפשרות טכנית ומהותית לנהל את הגנתו של נאשם, ובכלל זה לחקור את עדי התביעה, להביא ראיות, לשמוע טענות, והלכה למעשה לגבש ולהציג קו הגנה – הן ביחס לעובדות שלא נכללו בכתב האישום, ואשר הוכחו בפני בית המשפט; והן ביחס לעבירה שלא נזכרה בכתב האישום.

אך לאחרונה, במסגרת רע"פ 1931/23, ג'אמל חמוד נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 17.4.23 (פורסם בנבו), אושרה הרשעת נאשם בעבירה אחרת מזו בה הואשם, חרף הצהרת המאשימה בדיון כי לא תבקש לעשות כן. נקבע כי הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט, וכי לא נפגעה הזדמנות הנאשם להתגונן. זאת, בין היתר נוכח זיקה עניינית הדוקה בין התשתית הראייתית שנטענה באישום לבין זו ששימשה כבסיס להרשעה. הובהר עוד כי בית המשפט יכול לעשות שימוש בסעיף זה אף בעבירה שבבסיסה תשתית עובדתית שונה מזו שנטענה בכתב האישום.

בע"פ 930/22, אוסמה חטיב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 31.7.22 (פורסם בנבו) נקבע בעניין זה:

"המבחן העיקרי לעניין יכולת ההתגוננות של הנאשם בערכאה הדיונית, הוא בשאלה כיצד היה משתנה קו ההגנה של הנאשם אילו היה יודע מראש את העובדות שיעמדו בבסיס הכרעת הדין …ויובהר: על מנת לשכנע את בית המשפט כי לא ראוי היה להרשיעו בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, על המערער להציג קו הגנה קונקרטי שהיה נוקט בו אילו היה יודע בהתאם לאילו עובדות ועבירות יורשע, ולא די בהצגת טענות ערטילאיות" (ור' גם ע"פ 3956/21, ליאת כהן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 8.9.22 (פורסם בנבו)).

בעניין לופו נקבע בסוגיה זו, כי הגם שהמשפט נוהל כנגד הרופא באשמה של גרם מוות, ניתן להרשיעו בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, משהמשפט התנהל סביב שאלה עובדתית הרלוונטית גם לעבירה בה הורשע.

כאמור, מקל וחומר נכונה מסקנה זו בענייננו. הנאשם אינו מורשע בביצוע עבירה אחרת מזו בה הואשם, אלא לכל היותר נוכח עובדות המצטרפות לעובדות הנטענות בכתב האישום, וכנגדן התגונן הלכה למעשה במסגרת הדיונים בפניי. לא נטען מפיו כי היה נוקט בקו הגנה אחר לו היה יודע כי יואשם גם באיחור בפינוי הנשים וכיוצא בזה, ולמעשה הוא אף טען בפניי כי הנשים פונו בזמן סביר ולא באיחור שהעמיד אותן בסיכון. משכך, לא רק שניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן, אלא שהוא אף התגונן בפועל.

הפרת הצווים

כמבואר לעיל, כנגד הנאשם עמדו שני צווים שונים. האחד, צו הפסקה מנהלי כנגד המתחם, אשר הורה על הפסקת כל פעילות מיילדותית במתחם, ובכלל זה קבלת נשים יולדות ומתן כל טיפול רפואי בקשר ללידה במקום, צו אשר הוצא על ידי רופאת המחוז. השני – צו הגבלת עיסוק – כנגד הנאשם ישירות, אשר הוצא על ידי מנכ"ל משרד הבריאות או משנהו, והוארך מעת לעת. במסגרת צו זה נאסר על הנאשם לעבוד כרופא וכמיילד, אלא במוסד רפואי מוכר ותחת פיקוח רופא בכיר.

יובהר כי צו ההפסקה המנהלי, שהוצא בשנת 18' (ר' ת/66), ציין מפורשות כי אופן הטיפול ביולדת והעברתה לבית חולים נעשו בחריגה מסטנדרט טיפולי מקובל ותוך גרימת סיכון ממשי לחיי היולדת ולבריאותה. הובהר כי הצו מוצא הן מהטעם כי המוסד אינו רשום לפי הוראות פקודת בריאות העם והן מהטעם כי המוסד מתנהל בדרך שאינה לטובתם ורווחתם של המטופלים בו.

לשם השלמת התמונה יצויין כי טרם הוצאת צו ההפסקה המנהלי, חתם הנאשם על הצהרה בדבר הפסקת קבלת לידות במתחם (ת/102), הצהרה מיום 13.7.17 הממוענת לרופאת מחוז מרכז.

בהצהרה נכתב כי הובהרה לנאשם עמדת משרד הבריאות לפיה קבלת נשים יולדות במתחם ייעודי דורשת רישוי של בית חולים וכי לאחר התייעצות עם בא כוחו הוא מתחייב להפסיק פעילות זו. צוין כי הפעלת המתחם המשמש לקבלת יולדות תעשה רק לאחר קבלת האישורים המתאימים ממשרד הבריאות וכי הוסבר לנאשם שהפרת ההתחייבות עלולה להביא, בין היתר, לסגירה מיידית בצו סגירה מנהלית.

הנאשם העיד כי הגם שהיה מיוצג בעת החתימה על המסמך, המשיך את כל הפעילות במתחם לאחר החתימה, כשהוא מתייחס אל המסמך כאל פיקציה, שכן אין המדובר במוסד רפואי לשיטתו (עמ' 659).

הנאשם הבהיר בעדותו כי חתם על המסמך כיוון שהבין כי אינו מחייב, ולשיטתו נסחט לחתום עליו, אחרת יוצא כנגדו צו סגירה מנהלי (ר' גם עמ' 660 בדבר העדר כוונה למלא אחר האמור במסמך).

הנאשם אינו מואשם במסגרת כתב האישום בהפרת התחייבותו זו, אולם בכל הנוגע לתפיסתו את הצווים אשר הוא מואשם בהפרתם – דומה כי עסקינן באותה תפיסה. קרי – הנאשם אינו ממלא אחר הצווים, שכן הוא מתקומם כלפיהם, הם לא צודקים בעיניו, פוגעים בזכויותיו ובזכויות הנשים – ולכן גם אם הצווים הוצאו כדין, ואף קיבלו תוקף של בתי המשפט– מחוזי ועליון – במסגרת ערעוריו של הנאשם – הוא את הישר בעיניו יעשה.

הנאשם שלל טענות כנגד צווים אלו.

אשר לצו ההפסקה המנהלי, טען בחקירתו במשטרה (ת/38, דיסק ותמלול החקירה – ת/39), כי האיסור על פעילות מיילדותית חל על פעילות שהוא או אשתו עשויים לבצע במקום ולא על יולדות הבוחרות ללדת בהתאם לזכותן בכל מקום. לדבריו הצו לא מתייחס למקום אלא לפעילות, והוא ואשתו משכירים ליולדת חדר בבית פרטי כפי שיכול לעשות כל אדם. משכך, לדבריו, אין המדובר בהפרה של הצו.

משנשאל מהי פעילות מיילדותית אשר נאסרה במסגרת הצו, השיב כי אינו יודע.

בחקירה נוספת (ת/55) טען כי עניינו של צו הסגירה בפיקוח רפואי, כי הזוגות בוחרים לשכור את הבית לצורך הלידה ולמעשה הוא רק משכיר נדל"ן (ר' גם ת/40).

כן טען, כשהופנה לאיסור בדבר קבלת נשים, כי גם כשפתח עבורן את דלת המתחם הוא לא קיבל נשים במקום, אלא איפשר להן לבחור היכן ללדת (ר' ת/51א).

גם בעדותו שב וטען כי אינו יודע מה היא פעילות מיילדותית, ולכן אינו יודע מה נאסר עליו (עמ' 575 ש' 29-28). לשיטתו פעילות מיילדותית היא רק אם עשה פעולה אקטיבית כמשיכת התינוק, ואקום או ניתוח (עמ' 576 ש' 4).

נוכח טענתו בדבר השכרת המקום, גם בטופס ההסכמה (עליו חתמה למשל ד', ת/14), צוין כי היולדת החליטה לבחור בנאשם כמלווה את הלידה, ולשכור את הבית כך שישמש כמקום מגורים זמני עד קרות הלידה.

יאמר כבר עתה, כי פלפולי הנאשם לפיהם לא קיבל נשים במקום אלא "הן הגיעו", דומים במהותם לטענה כי אינו יודע מה היא פעילות מיילדותית. טענתו כי הצו נועד לאסור הענקת טיפול רפואי אינה עולה עם לשון הצו, האוסר על קבלת נשים יולדות, ובנסיבות אלו הפר הנאשם את הצו אף מבלי שנידרש לפרש את המונח "פעילות מיילדותית". יתרה מכך, אף אם המושג "טיפול רפואי" הוגדר לאחר הגשת כתב האישום במסגרת הדנג"ץ, הרי שנהיר כי הגעת יולדת למתחם הנאשם, לצד העובדה כי נבדקה וילדה במתחם, היא פעילות מיילדותית, מעבר לכך שהדבר מהווה כאמור קבלת נשים יולדות במקום.

לא למותר לציין בכל הנוגע למועד האישום החמישי, כי טרם אישום זה אף ניתנה החלטת בית המשפט העליון בעניינו של הנאשם בבג"ץ 7882/18, בה הובהרו הדברים, ובהם כי הצו המנהלי אסר קבלת נשים יולדות במקום, לצד ציון המגבלות הנוספות שבצו.

להגנה טענות גם באשר לכינון הועדה מכח ס' 44א בפקודת הרופאים שכונסה נוכח אירוע הלידה של ד', ולהרכבה. נטען כי הגבלת רישיון הנאשם נוכח המלצת הועדה נעשתה תוך חריגה מסמכות וחריגה מהסדר ניגוד עניינים, ולכן אינה חוקית.

ועדת המשמעת שכונסה הורכבה מהיו"ר פרופ' סקורניק, פרופ' סמואלוב – מנהל מחלקת נשים ויולדות, ועו"ד זמירה גולדנר – נציגת היועץ המשפטי לממשלה (ת/101).

נטען ע"י ההגנה כי המשנה למנכ"ל החליט בהליך שהסמכות לעצם מינוי הועדה ולקבלת ההחלטות לא הואצלה לו ממנכ"ל משרד הבריאות, ולפיכך החלטתו, וההגבלות על הנאשם מכוחה – בטלות. עוד נטען כי עו"ד גולדנר, חברת הועדה, מונתה חרף הסדר ניגוד עניינים עליו חתמה, וללא גילוי נאות לגבי ההסדר, באופן שפגע בזכותו של הנאשם להליך הוגן נוכח חשש למשוא פנים.

טרם בחינת טענות ההגנה יאמר בתמצית כי הועדה דנה בשאלה אם התרשל הנאשם התרשלות חמורה בכל הנוגע להליך הלידה של ד'. הועדה הפנתה לנוהל לידות הבית, ציינה כי זה גובש לאחר דיונים רבים ומעמיקים של המומחים המובילים במיילדות וגניקולוגיה, ומשקף את הנורמות המקובלות על ידי הקהילה המקצועית העוסקת בתחום. נקבע כי על הנאשם כרופא מומחה בתחום המיילדות היה לצפות את העלול להתרחש, וכי יצר סיכון בלתי סביר לשלומה ולבריאותה של היולדת, אשר בקבלתה נטל סיכון ביודעין, בניגוד לסטנדרט מקצועי מקובל.

כן נקבע כי הנאשם נמנע מלספק לצוות הרפואי מידע חיוני להצלתה, העדיף את טובתו האישית וסטה מהסטנדרט הרפואי המקובל (נ/83).

לנאשם הודע כי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' איתמר גרוטו, החליט לאשר את המלצת הועדה ולהגביל את עיסוקו.

אקדים את המאוחר ואציין כי לאחר הגשת הסיכומים בתיק שבפניי, נדחתה על הסף בקשת הנאשם לבטל את החלטת הועדה האמורה, בקשה שהושתתה על טענתו לסטייה הנטענת מהסדר ניגוד העניינים. בהחלטתו של בית המשפט במסגרת בקשת הנתבעים לסלק על הסף את התובענה (ת"א (מחוזי ירושלים) 55631-12-20 הלוי נ' ועדה לפי סעיף 44א לפקודת הרופאים ואח', ניתן ביום 20.2.23), בחן בית המשפט אם תשתנה דעתו ככל שיתברר כי נפל פגם במינוי עו"ד גולדנר. נקבע כי משאין קשר בין הטענה למסקנת בית המשפט, הרי שיש מקום למחוק את התובענה על הסף, שעה שעסקינן במי שקיבל יולדת ללידת בית חרף ידיעתו כי הדבר עלול לסכן אותה, התרשל התרשלות חמורה, העמידה בסכנה, הסכנה התממשה כשהיולדת נקלעה למצב חירום מסכן חיים, ולא הייתה לו יכולת לתת לה מענה רפואי.

טענת ההגנה בפניי מהווה לפיכך ניסיון לתקיפה עקיפה של החלטה מנהלית, אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי.

עוד יאמר, כי חרף העובדה שעסקינן בתקיפה עקיפה, וחרף התנגדות המאשימה לשמוע ראיות בסוגיה זו, התרתי להגנה לזמן כעדי הגנה את עו"ד גולדנר ועו"ד יונתן ברג, לשם בחינת הטענות בדבר מינוי עו"ד גולדנר לוועדה, וכן נחקר בנושא מי שהיה מנכ"ל משרד הבריאות בעת הרלוונטית, מר משה בר סימן טוב.

מהעדויות עלה כי עו"ד גולדנר, אשר שימשה כפרקליטה שנים ארוכות, משמשת החל משנת 12' כחברה בוועדות המשמעת של משרד הבריאות למקצועות הרפואה השונים, כמו גם בוועדות ערר נוספות.

בשנת 15', עת עמד על הפרק מינויו של בן דודה, בר סימן טוב, לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות, היפנתה אותו מיוזמתה לפוטנציאל ניגוד העניינים ביניהם, שעה שהוא עצמו לא ידע באותה עת על כהונתה בוועדות המשמעת. לאחר מינויו חתמו השניים על הגבלות הדדיות, במסגרתן לא יוכל המנכ"ל למנות את עו"ד גולדנר לוועדות או לאשר החלטות בוועדות בהן השתתפה (נ/71).

עו"ד גולדנר העידה באשר לאופן המינוי לוועדה לפי סעיף 44א, כי כיוון שמדובר בהליך דחוף, הפנייה מתקבלת לרוב באופן טלפוני. בדרך כלל נבחנת השאלה האם יש הכרות אישית או מניעה אחרת לדון בעניינו של הרופא הרלוונטי.

עו"ד יונתן ברג, שכיהן תקופה קצרה מאוד כממלא מקום מנהלת יחידת הדין המשמעתי, ולא ידע על הסדר ניגוד העניינים אל מול המנכ"ל, הוא שפנה אליה, והיא הפנתה תשומת ליבו להסדר האמור. להבנתה, עו"ד ברג בירר את הסוגיה עם היועצת המשפטית הרלוונטית, ועדכן אותה כי לא קיימת בעיה שכן המנכ"ל אינו מעורב אלא משנהו (עמ' 848 ש' 26 – 32 ועמ' 849 ש' 1 – 4).

העדה הבהירה כי באופן מהותי התריעה ודאגה כי הלכה למעשה לא תהא במצב של ניגוד עניינים, וכי בכל תקופת כהונת בר סימן טוב כמנכ"ל המשרד לא התקיים "מפגש" בין עיסוקו לעיסוקה, והשניים לא ניהלו כל קשר בענייני עבודה (עמ' 854 ש' 24 – 31).

כן העידה כי כיהנה במספר ועדות לאחר החתימה על הסדר ניגוד העניינים, אשר המלצותיהן הועברו למשנה למנכ"ל ולא למנכ"ל עצמו, וכי בהתאם להסדר המשיכה לכהן כנציגת היועץ המשפטי לממשלה בוועדות משמעת שונות, נוכח העובדה כי סמכויות ועדות אלו הועברו למשנה למנכ"ל.

עוד הבהירה באופן פרטני בעניינו של הנאשם, כי לצידה בוועדה כיהנו יושב הראש וחבר נוסף, שניהם ותיקים ומנוסים מאד, וכי ההחלטה ניתנה על דעת שלושתם. כאמור, את ההחלטה לאמץ את המלצתם קיבל המשנה למנכ"ל, פרופסור גרוטו, והיא לא הגיעה אל המנכ"ל בשלב כלשהו (עמ' 856 ש' 16).

גם עו"ד יונתן ברג העיד כי קיבל מהתובעת הראשית עו"ד שר לב בקשה למנות ועדה לפי סעיף 44א בפקודת הרופאים, הליך מזורז לדבריו, המופעל כשמתעורר חשד סביר לגרימת מוות או פגיעה חמורה. העד חיפש חברי ועדה בהתאם לפקודה הקובעת את הרכב הועדה, והסביר כי בהליך כזה נקבע מועד תוך ימים ספורים. לדבריו, פנה למספר עורכי דין במטרה לאתר עורך דין אשר יוכל לכהן במועד שנקבע, ובהם לעו"ד גולדנר. עו"ד גולדנר היא שעדכנה אותו בדבר הצהרת ניגוד העניינים, והציעה שההליך יתקיים דרך המשנה למנכ"ל, כך שלא יתעורר ניגוד עניינים. עו"ד גולדנר הציעה לו להתייעץ בסוגיה, והוא אכן התייעץ עם הלשכה המשפטית וקיבל את אישורה (עמ' 973-972).

משה בר סימן טוב הבהיר בעדותו כי ועדות מקצועיות שונות מונו על ידו כמנכ"ל, ואחרות מונו על ידי המשנה למנכ"ל או ע"י אחרים.

הוא ביקש שלא להשיב לשאלות בסוגיות משפטיות והיפנה בסוגיה זו לייעוץ המשפטי של משרד הבריאות. כן הבהיר כי הוא מניח שיש תהליכים המתרחשים ללא מעורבותו (עמ' 453 ש' 10 – 13). העד לא זכר אם היה מעורב בהחלטה למינוי הועדה הנדונה, וכשהופנה למסמכים שעניינם בבקשת ד"ר לב למינוי הועדה, העיד כי רק במסגרת הכנתו למתן העדות הובאה לידיעתו העובדה כי עו"ד גולדנר הייתה מעורבת בוועדה בעניינה של ב' – "הועדה מונתה על ידי פרופסור גרוטו והמסקנות הגיעו אליו, כך שהמעגל התחיל ונסגר ללא מעורבותי" (עמ' 454 ש' 13 – 14).

בנסיבות המתוארות, מבקשת ההגנה למעשה כי בהליך שבפניי אורה על ביטול החלטת הועדה במסגרת תקיפה עקיפה, שעה שבעת הנוכחית נדחתה טענת ההגנה במסגרת התקיפה הישירה, וכאשר הלכה למעשה אושרה ההחלטה חרף טענה נוספת של ההגנה, בדבר העדר סמכות של המשנה למנכ"ל לכינון הועדה (טענה שלא נטענה בבית המשפט המחוזי). איני מוצאת מקום לעשות כן.

יתרה מכך, גם בחינה מהותית של עדויות המעורבים מלמדת כי הלכה למעשה לא עמדה עו"ד גולדנר במצב של ניגוד עניינים.

עמדת המדינה במסגרת התובענה האזרחית, לפיה ככל שהייתה יודעת על הסדר ניגוד העניינים בזמן אמת הייתה מחזירה את הסוגיה לבחינה חוזרת אין בה כדי ללמד על בטלות ההחלטה, אלא על הזהירות בה נוהגת המדינה.

ההגנה לא הצליחה להצביע על קשר כלשהו בין עו"ד גולדנר למנכ"ל משרד הבריאות בעניינו של הנאשם, או על הכתבת עמדת המשרד או ניסיון להשפיע על עורכת הדין, חרף הטענה כי עוה"ד "הוצנחה" לדיון בכוונת מכוון כחלק מרדיפה אישית.

משכך, נמצא כי המלצת הועדה, קבלת ההחלטה על ידי המשנה למנכ"ל, ואשרורה על ידי בית המשפט המחוזי, תקפים, והיה בהם כדי להגביל את עיסוקו של הנאשם בתקופה הרלוונטית. על כן אין בטענות בסוגיה משום פתח לקבלת טענה בדבר הגנה מן הצדק או טענה אחרת.

אשר לצו הגבלת העיסוק, טען הנאשם כי המסמך (ת/15 ות/85) מנוסח באופן בו באותו מסמך מופיעות מספר גרסאות של ההגבלה (באחת נכתב רופא מיילד ובשנייה רופא ומיילד), כשלדבריו זכותו ליהנות מהספק בהקשר זה, שכן לא ידע אם מדובר בטעות סופר או בכוונה, ולכן הניח כי מותר לו להמשיך לעבוד כרופא, אף אם לא כמיילד (עמ' 817 ו-819).

הודעת משרד הבריאות (ת/85), מוענה לב"כ הנאשם. הנאשם העיד כי בא כוחו מסר לו רק את הכותרת, לפיה רישיונו הוגבל, והמסמכים עצמם לא הועברו אליו. בהמשך העיד כי קיבל את המסמך אך לא קרא אותו בעיון (עמ' 616 ש' 30). כן העיד – "המסמך של שאול יציב הגיע אליי והוא היה לפניי, הוא מה שהיה לפניי ואני לא טרחתי לעיין בו כי משום מה הבנתי שההגבלה היא בדומה להגבלה שהוטלה עליי כמה חודשים לפני כן. בחקירה המשטרתית זו הייתה פעם ראשונה שהסתכלתי מול החוקר והראיתי לו מאיפה נבע "הטעות" " (כך במקור, עמ' 617 לפרו' מיום 9.11.21, ש' 11 – 17). הנאשם חזר על גרסתו כי ראה את המסמך לראשונה בחקירת המשטרה גם בהמשך, וטען כי מדובר בטעות במסמך ממנה זכותו ליהנות, כשהוא לדבריו מחפש דרך להקל על עצמו, ובכלל זה מנצל את הרשלנות, לדבריו, בה נוסח המסמך (עמ' 648 לפרו' מיום 14.3.22, ש' 18-33).

כן טען כי לא ראה את סייפת המסמך אלא את הכותרת, שדמתה לאותן הגבלות שחלו עליו כמה חודשים קודם לכן, ולכן הבין כי הוטלה עליו מגבלה כרופא מיילד (עמ' 576 ש' 24).

עוד העיד בסוגיה זו – "אני העדפתי וקראתי את המשפט הראשון של רופא מיילד ובזה הסתפקתי ולא חקרתי את המסמך באופן שמכביד עליי יותר ממה שהוא הכביד עלי" (עמ' 647 לפרו' מיום 14.3.22, ש' 13 – 15).

יוזכר, כי הנאשם קיבל את ג' לאחר שבית המשפט העליון דן בערעור אותו הגיש על המגבלה האמורה, והבהיר ברחל בתך הקטנה כי המגבלה היא על עבודתו כרופא וכמיילד (ר' ת/87 וכן ת/86).

עוד יוזכר, בכל הנוגע למועד האישום החמישי, כי בהחלטת בית המשפט העליון בעניינו של הנאשם בבג"ץ 7882/18, צוין כי נאסר עליו לעסוק במיילדות, למעט במוסד רפואי מוכר ותחת פיקוח, וכי הוא הורשה לעסוק ברפואה כללית וברפואת נשים, למעט טיפול באישה הרה החל מהשבוע ה-35 להריונה.

הנאשם נחקר באשר להתנהלותו נוכח שני הצווים שלעיל, וטען במשטרה (ת/50) כי מאז הגבלת העיסוק הוא אינו מבצע פעולות שיוחדו לרופא, וכי חלק מפעולותיו בעניין היולדות שילדו במתחם נעשו בהתאם להגדרתו את עצמו בשלב זה כדולה. בדומה העיד גם בפניי כי רצה להשתחרר מהכבלים ולכן שימש כדולה, מקצוע שאינו דורש רישוי (עמ' 630 ש' 20 – 21).

בת/40, חקירה נוספת במשטרה, טען מחד כי הוא מכבד את התליית הרישיון וכי לא נכח בלידה, ומנגד כי ידע שיש יולדת במתחם, אך לא ראה אותה.

הנאשם טען עוד במשטרה (ת/58) כי הוא ובת זוגו ערכו במתחם התאמות נדרשות כדי שצו הסגירה לא יחול עליהם. הוא טען כי מותר לו לקבל נשים לבדיקות שגרתיות, כי אשתו נוגעת ביולדות וכי הוא נמנע מכך ואינו מיילד את הנשים, נוכח המגבלות.

בעדותו טען ברוח דברים אלו, וגרס כי עד שהותלה רישיונו המרכז פעל בצורה מסוימת, ולאחר ההגבלה נעשו הדברים בצורה אחרת (עמ' 594 ש' 23 – 24). כן טען כי לאחר הגבלת הרישיון וצו ההפסקה, תפקידו הפך מוגבל, והוא אינו מספק שרותי סיוע או מעקב ליולדות, אלא תמיכה או עמידה לצידן בלבד (עמ' 605).

עם זאת, בהמשך עדותו אישר כי לא כך הדבר, וכי – "בפועל לא היה שום שינוי… המקום הזה עובד בדיוק באותו אופן" (עמ' 693-692). הנאשם הוסיף ואישר כי ההתנהלות לא השתנתה גם לאחר שניתן פסק הדין בבג"צ 7882/18, אשר קבע כי נאסר עליו לעסוק בליווי יולדות, גם במתחם.

לפיכך, אישר כי דבריו במשטרה לפיהם ערך שינוי במתחם, למעשה אינם נכונים.

הנאשם טען כאמור, כי לא המשיך לקבל יולדות אלא כי "הן המשיכו". לדבריו – "מ-2007 ועד עצם היום הזה באות נשים, שוכרות את המקום הזה, יולדות בלידות טבעיות במתחם הזה … זה מה שקורה. ברגע כל מה שמתרחש שם, מתנהל מאבק, מאבק נגדי ונגד הפעילות" (כך במקור, עמ' 624 ש' 20 – 23).

לשיטתו, גם לאחר פסק הדין בדנג"ץ, חרף הצווים, זוגות יכולים לבוא וללדת במרכז – "שיעשו מה שרוצים עם התומכת שלהם…עקרונית אם היא לא עושה מין אירוע שהיא פתאום מתה לי בחצר, אז אני לא מעורב. אישה שמדממת אז אני באמת רץ אליה ומרים אותה ומזמין לה אמבולנס ומציל את חייה" (עמ' 599 ש' 8 – 11).

הנאשם אישר באשר לטופס ההסכמה מדעת וסוגיית השכרת הנדל"ן, כי קיים קשר בין הלידה להשכרת המקום למגורים, וכי למעשה הוא "מוכר" שירות של שכירות בית לזמן הלידה.

במשטרה (עמ' 42 בת/54א), ציין מיוזמתו באשר לאמור בטופס ההסכמה האמור, כי מדובר בהתחכמות פרשנית.

בפניי העיד בהקשר זה כי הוא משכיר את המקום סמוך מאוד למועד לידה. הוא ציין – "הן בהכרח באות ללדת אבל הן שוכרות, הם שוהים בבית פרטי בנחלה הפרטית שלי והם באים לשם במודע כדי ליהנות מקרבתי ומקרבת המקום הזה לבית החולים ומקיום של בריכת צירים ושאר ה- facility שכאילו מקל עליהם את התהליך ואי אפשר לנתק את הנדל"ן הזה מחווית הלידה שהיא בהחלט זאת הסיבה שלשמה הם שוכרים את המקום" (עמ' 609 לפרוטוקול מיום 14.3.23 ש' 1 – 4).

לצד דברים אלו טען כי ההסכם אינו פיקטיבי, וכי שכירת המקום נעשית על מנת שניתן יהא להתייחס אל המקום כאל בית היולדות, כדי לעמוד בכללי החוזר (ר' עמ' 611 לפרוטוקול הדיון מיום 14.3.22 בש' 7 – 14).

מהאמור לעיל עולה כי הנאשם אינו מכחיש את עיקר העובדות הנטענות כלפיו באשר להפרת הצווים. במשטרה אף התוודה בפני מונקר, כי כדבריו – "שם פס" על אנשי משרד הבריאות, ועבד בתקופת ההגבלה. הוא הסביר בשיחה המוקלטת, כי המשיך לעבוד שכן ההוראות שלא לעבוד אינן חוקיות לשיטתו (ת/19א ות/19ב).

ברוח דברים אלו טען הנאשם שוב ושוב – במשטרה ובבית המשפט – כי לידות לא נאסרו במקום, כי הוא "דולה משופרת", כי הצווים הוצאו בחוסר סמכות ואינם חוקתיים, ואישר כי העובדה שמשרד הבריאות, הפרקליטות והמשטרה אוכפים הוראות חוקיות מהווה בעיניו רדיפה, משלא ניתן לשיטתו למנוע מיולדת להחליט היכן ללדת. לדעתו – "בית המשפט העליון גם כן לא מתייחס לזכויות הנשים במקרה זה" (עמ' 625 ש' 22).

לפיכך הוא ממשיך לקבל יולדות במקום, שכן הוא סבור שההגבלות אינן חוקתיות, וראוי כי יסייע ליולדות המחליטות לקחת סיכון בניגוד להנחיות – "לא יכול להיות שאותן נשים יבחרו באפשרות של לידה טבעית וזה לא משנה כמה ניתוחים קיסריים בעברן וזה לא משנה בכלל מה הנסיבות הרפואיות שלהן. זכותן לקחת את הסיכון ולא ייתכן שימנעו מצוות מקצועי לעמוד ולסייע אתה יודע מה? לצורך העניין לטפל בתינוק הזה שייוולד וייוולד במצב שדורש הנשמה או משהו בסגנון. לא יכול להיות, זה פשוט לא יכול להיות" (עמ' 695).

גם כשהופנה הנאשם לצו המנהלי האוסר קבלת לידות במקום, השיב כי מאחר שלשיטתו אין המדובר בבית חולים, אלא במקום בו נשים יולדות לידה טבעית, התעלם מהצווים במובן זה שסבר כי אינו פועל בניגוד להם (עמ' 769 – 771).

הוא העיד כי אינו מבין מה הבסיס החוקי לאסור עליו להשכיר את ביתו ליולדת, ולכן הוא פועל כפי שהוא מוצא לנכון (עמ' 617).

כאמור, הוא אף טען כי האיסור שחל עליו מונע ממנו לחתום על מסמכים, ואולם לשיטתו, כאמור, אם הוא אינו נותן מרשם אלא אומר לאישה מה האבחנה ומה הטיפול התרופתי לו היא זקוקה, הרי שאינו מפר את האיסור (עמ' 596).

לשיטתו צו הסגירה אינו חל על המקום, שכן נוכח השכרת המקום ליולדות, מדובר בבית היולדת (עמ' 585 ש' 6 –8).

הוא אישר כי אמנם בית המשפט העליון לא ביטל את צו הסגירה במסגרת בג"צ 6746/19 אשר ניתן לאחר פסק הדין בדנג"ץ, החלטה בה הובהר כי צו הסגירה עומד בתוקפו, בהתחשב בכך שמלכתחילה עמדו ביסודו נימוקים נוספים מעבר לנימוק שתוקפו נפסל בדנג"ץ.

כן אישר הנאשם כי יום לאחר מתן ההחלטה על ידי בית המשפט העליון הוגשה בקשת הבהרה שנדחתה, במסגרתה קבע בית המשפט העליון כי צו הסגירה למקום הוצא "מכמה סיבות וטעמים" (טענת המדינה כי הצו הוצא גם נוכח התנהלות המקום בדרך שאינה לטובתן ורווחתן של המטופלות), אולם גרס כי אינו מבין את ההחלטה.

הנאשם שב וטען כי המקום מעולם לא היה מוסד רפואי ולכן הוא פעל במתכונת בית המיילדת או בית היולדת, וכי לשיטתו בג"ץ לא היה אמור לאסור את השימוש בבית פרטי.

לפיכך, טען באופן סתום כי סוגיית סגירת המקום עדיין פתוחה.

בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את טענות ההגנה לפיה הצווים הוצאו שלא כדין והם אינם הוראה חוקית, או כי פקודת המיילדות מכשירה את קבלת הלידות במתחם הנאשם. טענת ההגנה כי פסיקת בית המשפט העליון בדנג"ץ היא בגדר החלטה מנהלית ש"הקפיאה מצב", מתעלמת מקביעת בית המשפט העליון לפיה עד שיקבע משרד הבריאות הנחיות להסדרת מרכזי הלידה, יחולו על המרכזים הוראות חוזר לידות הבית.

כן מתעלמת ההגנה גם מפסיקה מפורשת של בית המשפט העליון אשר ניתנה אופן ישיר בעניינו של הנאשם לאחר פסק הדין בדנג"ץ, במסגרת בג"צ 6746/19 כאמור, בה הובהר מפורשות כי צו הסגירה עודו חל.

ההגנה אף מתעלמת בטעונה זה מהפער אשר הובהר לעיל, בין מעשיהן של המיילדות העותרות בדנג"ץ, לבין מעשיו של הנאשם, הכשרתו והתנהלותו. כך, הן ביחס ליולדות בכל הנוגע לטיפול אותו כפי שקבעתי העניק להן או נמנע מהענקתו, והן באשר לאי כיבוד ההנחיות והצווים, בניגוד לעמדתן המפורשת של העותרות אשר הבהירו כי הן פועלות בהתאם להנחיות.

דומה כי מכלול הנתונים שלעיל אינו מאפשר מסקנה אחרת מלבד זו כי הנאשם עושה דין לעצמו – בדומה לקבלת הלידות במתחם בניגוד לנוהל ולעמדת המומחים בתחום, גם בכל הנוגע להפרת הצווים בורא הנאשם לעצמו עולם במסגרתו הוא מתעלם באופן חוזר ונישנה מצווים והחלטות שיפוטיות מפורשות וברורות אשר ניתנו הן בעניינו והן בעניין המתחם שבבעלותו. זאת, בשם פעולותיו לטענתו למען זכויות הנשים, ונוכח טענתו כי הצווים וההחלטות אינם צודקים או אינם מובנים לו.

הוא נוהג כאילו הוא הגורם היחיד המוסמך לקבוע מה הן הזכויות הרלוונטיות, מחליט כי אין צורך באיזון זכויות אלו, שמא הוא הגורם המאזן, ופועל בהתאם להשקפת עולמו לבדה, תוך התעלמות ברורה מהצווים וההחלטות.

העובדות שהוכחו בפניי מלמדות כאמור כי לאחר אירוע הלידה של ד' הוצא כנגד מתחם הלידה צו הפסקת פעילות, הנאשם הועמד לדין משמעתי ורישיונו הוגבל. חרף זאת, המשיך לקבל נשים במקום, כשהוא מפרש את הצווים בעניינו באופן מאולץ, המנוגד ללשון הצו בה הובהר מפורשות כי לא ניתן לקבל נשים ללידה במקום, או באופן מתחכם בכל הנוגע לצו הגבלת העיסוק.

אף אם אניח לטובת הנאשם, כי במסגרת הדנג"ץ נקבע אופן הפעולה מעתה ואילך, ולא נקבע כי גם במועד ביצוע המעשים על ידי הנאשם היה מקום להחיל את הנוהל על המקום, הרי שבשים לב לעילה הנוספת שעמדה בבסיס צו הסגירה, שעניינה כי המוסד מתנהל בדרך שאינה לטובת המטופלים ורווחתם, ובשים לב לקביעתו המפורשת של בית המשפט העליון – בשתי החלטות נפרדות – באשר להמשך תחולת הצו גם לאחר הדנג"ץ, לא ניתן לקבל את טענת ההגנה לפיה צו הסגירה בטל. בנסיבות אלו, טענת הנאשם כי מדובר בבית המיילדת או בבית היולדת נועדה לרוקן מתוכן את החלטות בית המשפט העליון ואת הצו, ולא ניתן לקבלה.

גם באשר לצו הגבלת העיסוק אין בידי לקבל את טענת הנאשם לפי טעה בהבנתו את מסמך ההגבלות. האזנה לנאשם לאורך ימים ושעות, כמו גם קריאת טיעוניו במשטרה, במשרד הבריאות ובערכאות השונות, מלמדת כי עסקינן באדם מודע ופיקח, אשר לגרסתו שלו ניסה למצוא כל פירצה כדי לאפשר לו להמשיך ולהתפרנס חרף המגבלות שהושתו עליו, פעל כלשונו – עם "אצבע בעין" משרד הבריאות, וניסה לרוקן מתוכן באופן מודע וברור את כלל הצווים והמגבלות שהושתו עליו.

הנאשם כזכור טען כי לראשונה ראה את נוסח ההגבלה בחקירתו במשטרה ביום 21.8.18, ובכך נשמטה הקרקע מטענתו כי קרא טרם ביצוע העבירות את המסמך ו"לא הבין" את המגבלה נוכח אי הבהירות שבמסמך.

נוכח דברים אלו, עסקינן בנאשם אשר לא רק מודע היטב לזכויותיו ולהליכים בהם ניתן לנקוט, אלא אכן פעל על מנת לתקוף את הצווים, עתר לבתי המשפט כנגד ההחלטות ונדחה, כשהוא נלחם על זכויותיו בכל ערכאה ותוקף כל מגבלה המושתת עליו. משכך, באתי לכלל מסקנה כי אין המדובר במי שלא הבין, אלא במי שהבין היטב את המגבלה, ובחר לנצל אי בהירות לכאורית במסמך, כשהוא נוקט בפרשנויות מאולצות וריקון הצווים מתוכן, בעודו מודע לכך שעודם בתוקף.

לא למותר לציין בהקשר זה כי אף במסגרת ניהול ההליך הפלילי בפניי קיבל הנאשם במתחם את היולדת נשואת האישום החמישי, ונתן לה אנטיביוטיקה חרף המגבלות האמורות וכתב האישום שהוגש נגדו. היולדת הגיעה בסופו של דבר לבית החולים לאחר השהייה במתחם עם דימום מוגבר וחשד להיפרדות שיליה (עובדה שאינה מיוחסת לנאשם).

אף במהלך עדותו הבהיר בכנות כי חרף הצווים, והציון באתר האינטרנט של המרכז (ת/99) כי רישיונם של הנאשם ואשתו מותלה, המתחם עודו פעיל גם בעת עדותו ממש, כשהוא ממשיך להשכיר שם חדרים בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון בעניינו. הוא הבהיר כי הנשים שוכרות את המקום באותה המתכונת ששכרו קודם לכן, שכן – "כשאומרים שלי אסור, אסור לי לעשות פעולות ללידות. לי מותר להשכיר את הנכס הפרטי, את הבית הפרטי שלי, זה מה שאני עושה שם" (עמ' 614 לפרוטוקול 14.3.22 ש' 20 – 22).

טופס השכרת המקום עליו החתים את היולדות, על מנת ליצור מצג כאילו מדובר בבית היולדות, הוא פיקציה ברורה, ואף דבריו של הנאשם לשוטרים, כמפורט באישום הרביעי – לפיהם המקום עובד בדיוק כפי שעבד בעבר, התחכמותו כי הוא משמש כדולה לצד תשובתו לשוטרת המוסווית כי הוא הרופא במקום, ודבריו לשוטרים כי הוא מבחין בין מעשיו בפועל לבין מצגיו בפני הרשויות, אינם מותירים מקום לספק כי הנאשם שב ומפר באופן ידוע וברור את הצווים שהושתו עליו. הבחנתו המלאכותית והבלתי סבירה בין כתיבת אבחנותיו, לגביהן הוא טוען כי חלה המגבלה, לבין אמירתן בעל פה – לגביהן לשיטתו אין מגבלה, וטענתו כי הוא יכול לעשות הכל, ובכלל זה לספק תרופה אך לא לכתוב מרשם או אבחנה, מרוקנת את האיסור מתוכן ואינה יכולה לעמוד. נהיר כי לא נאסר על הנאשם לכתוב אבחנות או מרשמים – נאסר עליו לבצע את המעשים באופן מהותי – וחרף זאת הוא המשיך לבצעם.

הנאשם לא תמך בדבר את טענתו כי בדיקת אולטרסאונד אינה טיפול רפואי וכי כל אחד יכול לרכוש מכשיר שכזה. מעבר לצורך יובהר כי אף אם בבתי החולים טכנאים הם שמבצעים את הבדיקה, הרי שהפרשנות הניתנת לבדיקה נעשית על ידי רופאים, וכך גם ההפנייה לבדיקה (ר' ת/67, מייל מעו"ד מובשוביץ, שלא נסתר).

גם דבריו ליסמין כי תחפה עליו ולא תגלה מי ביצע בה את המעשים, שעה שלגרסתו הוא אמור ממילא בעת הלידה שלא להיות תחת מגבלה, מלמדים כי הוא יודע היטב כי מעשיו, או הצעותיו למעשים, הם בניגוד למגבלות.

מכלול הדברים האמור אינו מותיר מקום לספק כי הנאשם הפר את הצווים ברגל גסה ובאופן מודע לחלוטין, בהתעלמו מכל גורם אשר קבע את המגבלות או אישר אותן. מסקנה זו יפה לכל האישומים במסגרתם הואשם בהפרת הצווים.

עסקינן בנאשם משכיל, מוכשר, מודע, המנהל הליכים מרובים בכל הערכאות ומעורה היטב בנעשה בהם. כאמור, אין המדובר במי שאינו מבין את שנאמר לו, אלא במי שמחליט לנהוג כראות עיניו, נוכח הנחתו כי כל האחרים טועים.

בכך נשמטת הקרקע תחת טענתו לכנות בטעות במצב הדברים המשפטי.

נוכח הדברים אלו, הוכח כי הצווים הרלוונטיים ניתנו כדין, וכי הנאשם הפר אותם וניסה להפר אותם, כפי שיוחס לו.

אשר לשאלת העבירה בה מן הראוי להרשיע את הנאשם משנקבע כי הפר את הצווים, טענה ההגנה כי היה מקום להעמידו לדין בגין עבירות ספציפיות מכח פקודת בריאות העם ופקודת הרופאים, ולא בעבירה של הפרת הוראה חוקית בהתאם לחוק העונשין.

ההגנה אמנם מכירה בזכותה של המדינה לבחור את סעיף החיקוק הראוי לשיטתה, אולם היפנתה בעניין זה להנחיית אח"מ 300.01.052 (נ/60).

הנחייה זו, שכותרתה "הפרת הוראה חוקית חקירה והעמדה לדין", נועדה על פי האמור בחלק הכללי בה לאפיין את המקרים בהם תיפתח חקירה בחשד להפרת הוראה חוקית.

סעיף 3 בהנחייה מורה כי לא תפתח חקירה פלילית בגין הפרת הוראה חוקית, בין היתר כשמעשה ההפרה מהווה עבירה לפי הוראת חוק אחרת. בעניין זה צוין – "ככלל, אם קיימת עבירה מיוחדת בגין הפרת צו מנהלי מסוים, תיק החקירה ייפתח בגין אותה עבירה ולא בגין הפרת הוראה חוקית לפי ס' 287 בחוק".

כאן המקום להבהיר כי סעיף 287(א)  בחוק העונשין קובע:

"המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו – מאסר שנתיים".

כטענת ההגנה, גם סעיף 71 בפקודת בריאות העם מקים עבירה מכח הפרת הפקודה, בקובעו:

"העובר על הוראה מהוראות פקודה זו או התקנות לפיה, דינו, אם לא נקבע אחרת בפקודה זו – מאסר ששה חודשים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, ובעבירה נמשכת – קנס נוסף כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין".

סעיף 54 בפקודת הרופאים מקים אף הוא עבירה עצמאית על מי שעובר על הוראות הפקודה, בקובעו:

"המפר כל הוראה של פקודה זו שלא נקבע לה עונש אחר, דינו – קנס 2,000 לירות".

במסגרת ע"פ 106/17 מסיקה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 30.1.18 [פורסם בנבו], הובהר כי הגם שהנחיות מנהליות אינן מחייבות את הרשות, הרי שהן בבחינת כללים המנחים את המינהל הציבורי במסגרת מילוי תפקידיו והפעלת סמכויותיו, וכי לפיכך על הרשות להימנע מלסטות מההנחיות בהעדר הצדקה מיוחדת. כן הובהר כי סטייה מהנחיות מינהליות אפשרית רק כשקיימים טעמים סבירים וראויים.

במקרה שבפניי, המאשימה והמשטרה לא סיפקו כל הנמקה להעמדת הנאשם לדין בעבירה של הפרת הוראה חוקית חלף העבירות בפקודות הספציפיות שצויינו לעיל, בניגוד להנחיות פרקליט המדינה. כך גם לא ניתן הסבר לאי חקירת הנאשם במשטרה בגין עבירות ספציפיות אלו (ר' עדויות פרימן ואלחרר בעניין זה).

בנסיבות אלו, מוצאת אני ממש בטענת הגנה זו, ולפיכך חלף הרשעת הנאשם בעבירות של הפרת הוראה חוקית וניסיון לעבירה זו, יורשע הנאשם בהפרת הוראות פקודת בריאות העם (סעיף 71 כאמור) ובהפרת פקודת הרופאים (סעיף 54), ובניסיון להפרתן.

שיבוש מהלכי המשפט

הנאשם הואשם במעשי שיבוש במסגרת האישום הראשון, השני והרביעי. הוא לא הכחיש את העובדות, אך טען לגבי האישום הראשון והשני כי לא מתקיים הרכיב של הליך שיפוטי, וכי לא התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש. לדבריו אך ניסה להתחמק ממשרד הבריאות, ולא מהליך שיפוטי.

עוד טען, כי כתב האישום אינו מגלה עבירה ביחס לעבירות השיבוש, שכן לא צוין איזה הליך שיפוטי ביקש להכשיל.

הנאשם טען כי במועד בו אמר את הדברים המקימים לשיטת המאשימה עבירת שיבוש, לא היה מודע לקיומו של הליך שיפוטי, שכן חקירתו הראשונה במשטרה התקיימה רק בחודש אוגוסט 2018.

כאן המקום להזכיר כי במסגרת האישום הראשון יוחסה לנאשם עבירת שיבוש, משהורה לבני הזוג למסור מידע שקרי לבית החולים ולהסתיר את מעורבותו בלידה. בעובדות אישום זה נכתב כי בכך עשה הנאשם דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי עתידי נגדו, לרבות הליך חקירה והליך משמעתי, ובמטרה להסתיר זהותו בפני רשויות משרד הבריאות ומשטרת ישראל.

במסגרת האישום השני מיוחס לנאשם כי ביקש מא' ומבני משפחתה שלא ימסרו בבית החולים את שמו ואת מקום הלידה.

באישום הרביעי ביקש מהשוטרים הסמויים כי יגנו עליו אם יצטרך לתפור את היולדת, ולא ימסרו כי ילדו במקום.

העבירה שעניינה שיבוש מהלכי משפט, בניגוד לס' 244 בחוק העונשין, מוגדרת כך:

"העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו – מאסר שלוש שנים; לענין זה, "הליך שיפוטי" – לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית משפט".

בהתאם לפרשנות המקובלת בפסיקה ובספרות, עסקינן במעשה אשר נועד לחבל בתקינות ההליך השיפוטי, כאשר הליך שיפוטי פורש בהרחבה ככולל לא רק חקירה פלילית כאמור בחוק, אלא חל גם כאשר חקירה שכזו צפויה אך טרם נפתחה (ר' ע"פ 3020/14 גאנם נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 23.9.14 (פורסם בנבו)).

כן נפסק באשר ליסוד הנפשי של העבירה, כי זה דורש מודעות למעשה ולנסיבות, וכוונה לשבש את חקירת המשטרה (ר' גם רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729).

ראינו לעיל, כי חקירת משטרה בעניינו של רופא אינה חיזיון נפרץ, וההליך הנפוץ יותר הוא הליך משמעתי, במשרד הבריאות.

בנסיבות אלו, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ועדויות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי הגם שאין ספק כי הנאשם ביקש לשבש את הליכי משרד הבריאות, לא הוכח כי שיער שתיפתח חקירת משטרה בעניינו. לפיכך, לא ניתן לקבוע כי ביקש לשבש חקירת משטרה או הליך משפטי בבית המשפט.

פרשנות לפיה שעה שהנאשם ביקש להסתיר את מעשיו בפני רשויות משרד הבריאות הוא ביצע עבירה של שיבוש מהלכי משפט, היא משום הרחבה של גבול ההגדרה המקובל, ולא מצאתי לכך ביסוס בדין.

משכך, שעה שהמעשים נשוא האישומים הראשון והשני נעשו טרם חקירתו הראשונה של הנאשם במשטרה (אשר בוצעה ביום 21.8.18), אין מקום להרשיע את הנאשם בשיבוש מהלכי משפט בנוגע אליהם, והנאשם מזוכה מעבירות אלו.

שונה המסקנה בכל הנוגע לאישום הרביעי, אשר בוצע בחודש פברואר 19'. אותה עת הנאשם היה כבר מצוי לאחר חקירות משטרה מרובות בגין מעשיו כלפי שלל נשים, ואף ידע כי עניינו נתון להחלטת הפרקליטות. בנסיבות אלו, עת ביקש הנאשם כי השוטרים הסמויים יגנו עליו ולא ימסרו את האמת ככל שיאלץ לתפור את האישה, באתי לכלל מסקנה כי במעשה זה ובעת הרלוונטית, ביקש הנאשם לשבש גם חקירת משטרה.

לפיכך מורשע הנאשם בביצוע עבירה זו בכל הנוגע לאישום הרביעי בלבד.

טענות ההגנה כנגד התנהלות המשטרה, משרד הבריאות והמאשימה

להלן תפורטנה שלל טענות ההגנה כנגד התנהלות המשטרה, משרד הבריאות והמאשימה, המבססות על פי הנטען הגנה מן הצדק ומצדיקות את פסילת הראיות. זאת, משלטענת ההגנה נרדף הנאשם על ידי משרד הבריאות, נוכח התנהלותו בכל הנוגע ללידות הבית, המנוגדת לעמדת משרד הבריאות.

ההגנה טענה למספר היבטים המבססים לשיטתה הגנה מן הצדק.

נטען כי משרד הבריאות אסר מלחמה על נושא לידות הבית, ונקט לפיכך בהליכים משפטיים חריגים כנגד הנאשם במטרה להצר את צעדיו. זאת, בין היתר בדרך של מינוי ועדת משמעת בניגוד להסדר ניגוד עניינים (טענה בה דנתי לעיל), בהכתבת שאלות לרשות החוקרת, במינוי מומחה מטעמו, ובניהול החקירה בעצמו. כן נטען שהנאשם הופלה לרעה ביחס לרופאים אחרים, ונוכח כל אלה עומד ההליך בסתירה לעקרונות של הגינות וצדק, וטומן בחובו התנהלות שערורייתית מצד הרשות.

עוד נטען כי המדינה ניצלה באופן ציני אירועים שלנאשם לא הייתה תרומה להתרחשותם, והתייחסה אליהם כאל דוגמא מייצגת במטרה לפגוע בנאשם.

להלן אדון בכל טענותיו של הנאשם.

אשר לאכיפה בררנית, נטען כי הגם שנתונים שנאספו במסגרת בקשות מכח חוק חופש המידע, תשנ"ח-1988, מלמדים על פטירת ילודים מרובים בבתי החולים ועל אירועים רבים שהסתיימו בקרע ברחם, הרי שאותם רופאים לא הועמדו לדין גם כאשר המעשה הרשלני היה חמור יותר ממעשיו של הנאשם (ר' גם נ/47 בהקשר זה). עוד נטען כי מעשי הנאשם נושאים לכל היותר אופי אזרחי מובהק, וכי המדינה מתנכלת לו כאמור נוכח מלחמתו העיקשת כנגד משרד הבריאות בסוגיית לידות הבית.

כן נטען, כי הגשת כתב אישום כנגד רופא בשל חשד לטיפול רשלני במטופלותיו היא מעשה חריג, קיצוני וחסר תום לב, במסגרתו מבקשת המדינה לייצר נורמה פלילית מכוח הוראה מנהלית שסמכותה מוטלת בספק, וכי אף אם ייקבע כי התנהלות הנאשם לקתה, הרי שהיה מקום להעמידו לדין משמעתי באמצעות הגשת קובלנה. כן נטען בהקשר זה כי במסגרת בג"צ 7882/18, נקבע בעניינו של הנאשם עצמו כי התנהלותו עלולה להביא לשלילת רישיונו לפי ס' 41 בפקודה.

במסגרת הסיכומים בעל פה נטען למעשה כי עיקר טענות ההגנה עוסקות בעצם העמדת הנאשם לדין פלילי. נטען כי הגם שלב התיק עוסק ברשלנות, הנאשם הועמד לדין משלא ציית להוראות משרד הבריאות, שעה שרופאים אחרים אשר התרשלותם גרמה למות תינוקות או נשים, לא הועמדו לדין.

המאשימה טענה בתגובה כי לאורך השנים הוגשו מספר כתבי אישום כנגד אנשי צוות רפואי בגין עבירות רשלנות (בהפנותה למקרים בהם הואשמו רופאים בין היתר בגרם מוות ובהריגה). כן נטען כי ההגנה לא הציגה מקרים דומים בהם נמנעה המאשימה מלהגיש כתבי אישום נגד רופאים, הגם שהנטל עליה להראות שהמאשימה פעלה תוך אכיפה בררנית.

אשר לטענה בדבר אירועי לידה שהסתיימו בתוצאות טרגיות וללא נקיטה בהליך פלילי, הוטעם כי לא כל טיפול רפואי המסתיים בתוצאה מצערת מהווה טיפול רשלני. בהקשר זה אף הובהר כי המאשימה אינה מייחסת לנאשם את תוצאות הלידה בעניין א' ו – ד', קרי הנאשם אינו מואשם בגרם חבלה ברשלנות או בגרם מוות ברשלנות, אלא במתן טיפול רפואי בדרך נמהרת או רשלנית.

נטען כי התנהלות הנאשם פסולה ומסוכנת. רשויות המדינה ניסו טרם פתיחתה של חקירה פלילית לפעול בדרכים חלופיות ומנהליות, אך הנאשם הוכיח כי אינו ירא את החוק.

בנסיבות אלו נטען כי מדובר במקרה ייחודי, בו בשם אמונתו של הנאשם בצדקת הדרך הוא בוחר באופן פוזיטיבי לסכן יולדות ויילודים, חרף התוויות נגד מוחלטות.

יאמר כבר עתה כי הרושם הברור מעדויות אנשי משרד הבריאות שהופיעו בפניי – עורכי דין ורופאים – היה כי נעשו ניסיונות מרובים על מנת להביא את הנאשם לחדול ממעשיו, אשר משרד הבריאות סבר כי יש בהם משום סכנה חוזרת ונשנית ליולדות ולילודים. משכך, העידו אנשי משרד הבריאות, לשיטתם לא נותרה להם ברירה אלא לערב את המשטרה והפרקליטות במעשי הנאשם, בניסיון להביא אותו לחדול מהמעשים, אשר כאמור להבנתם הייתה בהם משום סכנה.

יוזכר כי נקבע לעיל שכנגד הנאשם הוצאו צווים שונים והתקיימו עימו מספר שיחות, הבהרות וכיוצא בזה, ואין חולק כי לא היה בכל אלו (ואף בהגשת כתב האישום) כדי להביאו לחדול מהמעשים האמורים.

ד"ר בועז לב התמחה ברפואה פנימית ומחלות זיהומיות, שימש בעברו כמנכ"ל משרד הבריאות, המשנה למנכ"ל, ובעל תואר שני במנהל מערכות בריאות. לאחר פרישתו לגמלאות מונה לתפקיד נציב קבילות הציבור למקצועות הרפואה.

ד"ר לב העיד כי הוא אחראי על ועדות הבדיקה מכוח הוראות סעיף 29א' בפקודת בריאות העם, וכי כל אימת שהוא נתקל באירוע העלול להוות איום על בריאות העם הוא פועל בעניינו (עמ' 280 ש' 14). העד הבהיר כי במסגרת תפקידו הוא מקבל מידע בכל דרך, ובכלל זה דרך המדיה, פניות של אנשי מקצוע, מכתבים אנונימיים, ועוד (עמ' 280 ש' 4 – 6).

בעדותו הסביר כי היו תלונות ושמועות בעניינו של הנאשם, וכן תביעות נזיקין בנוגע להפעלת המקום למרות הוראות על סגירתו, בנוגע לנשים שנפגעו ותינוקות שנפטרו. הוא התרשם כי מדובר בהתנהלות חוזרת, וסבר כי מתפקידו לפעול (עמ' 291-290). על כן, פנה למועצה הלאומית לגניקולוגיה וניאונטולוגיה על מנת לגבש עמדה עקרונית מקצועית ולקבל הנחיות בשאלות מקצועיות שהתעוררו. הוא ציין כי ביקש בסיס מקצועי איתן על מנת להבין האם הקושי הוא בחוזרים, לשם קבלת החלטות מקצועיות (עמ' 290).

לעדותו, פנה ביום 16.9.18 לעו"ד שרה שר לב אשר שימשה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום כראש יחידת הדין המשמעתי של משרד הבריאות, ולמעשה כתובעת משרד הבריאות. במכתבו (ת/65) ביקש כי תפתח בהליכים לפי סע' 44 בפקודת הרופאים כדי להגביל את רישיונו של הנאשם, נוכח פעילות רצידיביסטית ונמשכת, אשר לעמדת המשרד סיכנה את בריאות הציבור, ולאור האירועים נשוא האישומים הראשון והשני, בהם התרחשו סכנה ונזק למטופלות (עמ' 274 ש' 7 – 11). מהמכתב אכן עולה כי ד"ר לב ציין כי התינוקת של א' נפטרה לאחר שהנאשם קיבל את היולדת במתחם הלידה המופעל על ידו, שעה שבבית החולים הובהר כי עליה לעבור ניתוח קיסרי, הגם שרישיונו הוגבל על ידי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות ותוך הפרת ההוראה. כן צוין כי היולדת סירבה למסור היכן ילדה ומי טיפל בה, וכי בשיחת הבהרה שנערכה לנאשם במשרד הבריאות בעניין ד', שיקר הנאשם והכחיש קשר ליולדת א'. נטען כי הנאשם פעל ברשלנות חמורה והעמיד את היולדת בסיכון גבוה, וצוין כי תלונה במשטרה מתבררת בנושא.

במכתב הודגשה העובדה כי ערעורו של הנאשם על החלטת המשנה למנכ"ל נדחה בבית המשפט המחוזי, ואף בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש (ר' גם פנייתו, נ/70, בכל הנוגע לאירועי הלידה של ד').

בעדותו הסביר כי בנציבות נאסף חומר, בין היתר כשקיים חשד לרשלנות חמורה במהלך העיסוק הרפואי.

הוא אישר כי השימוש בסעיף 44א' הוא שימוש נדיר. אשר לסמכותו לעשות כן, העיד כי מוסד נציב תלונות הציבור אינו מוסדר בחוק, וכי מימים ימימה פנו הנציבים לתובעת הראשית, כפי שעשה גם הוא.

בכל הנוגע ליחסים בין הנציבות לוועדת המשמעת, הבהיר כי אינו יודע מי יושב בוועדות ואינו מתערב במינויים או בהחלטות, וכי פנייתו נעשית דרך התביעה, המייצגת להבנתו את ההגנה על הציבור בהיבט זה (עמ' 278 ש' 12). העד עמד על תשובתו זו גם כשהוצג לו מסמך ששלח לוועדה, נ/67 – מכתב השלמת מידע שערך מיום 04.11.18, לגביו השיב כי מדובר היה בחומר שהתבקש להעביר, וכך עשה – באמצעות התביעה.

העד הכחיש שפעל מתוך אג'נדה אישית שלו ושל אחרים במשרד הבריאות במטרה לסכל לידות בית, והכחיש כי אי פעם פנה לגורם כלשהו בבית חולים ורמז או הסביר לו שלטובתו עדיף לו לפטר רופא (עמ' 278). כן הבהיר כי לא הכיר את הנאשם, וכי ההתכתבות בעניינו של הנאשם קיימת עוד טרם כניסתו לתפקיד (עמ' 288).

מחקירתו הנגדית עלה כי כבר בחודש נובמבר 17' ביקש להגיש קובלנה נגד הנאשם ביחס ל–7 מקרים, עוד טרם שנקרע רחמה של ד', באופן המלמד על החזרתיות והשיטתיות בהתנהלות הנאשם.

ד"ר לב העיד ביושר כי למיטב זכרונו הוא חושב שהם גם יזמו חקירת מס הכנסה על מנת להבין מה היקף הפעילות, נוכח החשד כי מתנהלת פעילות ענפה הרבה יותר מזו עליה ידעו (עמ' 294).

כן קרא נכוחה את התנהלות הנאשם, עוד טרם שחשף הנאשם בעדותו כי הוא ממשיך לקבל יולדות גם במהלך ההליך הפלילי נגדו: "…אני לא בטוח שעד היום הדברים האלה היו נמנעים ושאין המשך קבלת מטופלות במקום. הוא מפר את ההתחייבות, ממשיך באותה התנהלות ואנחנו חושבים שזה מסכן את הציבור" (עמ' 291).

העד הסביר כי סעיף 44א' נועד להתלות את הרישיון כדי למנוע המשך פעילות מסכנת, אשר אכן נמשכה – לאורך שנים, כששום דבר אינו מצליח לעצור את הרופא מלפעול. בעניין זה אין לי אלא להזכיר כי הנאשם המשיך לקבל נשים גם לאחר הגשת כתב האישום, חרף קיום הצווים האמורים (ור' בעניין זה את ת/31 ות/34, המלמדים כי גם ביום 15.11.20 שהו במקום שתי נשים לאחר לידה, כמו גם את האישום החמישי המעיד דברים דומים).

אשר לטענה בדבר פיטורי הנאשם מבית החולים, ד"ר לב אישר בהתייחס לפרוטוקול ישיבת הועדה לענייני ביקורת המדינה מיום 16.3.17 (נ/64, דיון באשר להסתרת מקרי רשלנות רפואית), כי למנהל בית חולים סמכות ניהולית, וכי הנציבות לעיתים מייעצת למנהלים המתלבטים מה לעשות, ובכלל זה מציינת בפניהם כי קיימת להם סמכות כמנהלים – "הרבה פעמים יש אירועים שהם לא בסמכות שלנו, אבל יש בהם דאגה אמיתית לבריאות הציבור ויש שיח בין לבין עם מנהל בית החולים" (עמ' 287). הוא הבהיר כי אין המדובר בענישה אלא בניהול, וכי הדבר נעשה כשסוברים שגורמים שונים מסכנים את הציבור. אולם משרד הבריאות אינו מורה למנהל להפסיק עבודתו של אדם כזה או אחר (עמ' 287-286). בהקשר זה הושמעה לעד הקלטה (קטועה) של שיחה בין הנאשם למנכ"ל בית החולים לניאדו, מר חיים המרמן (נ/79). בשיחה, אותה הקליט הנאשם (באופן קטוע כאמור), נשמע המרמן אומר לנאשם שחברת הביטוח הודיעה שאם ימשיך לעבוד שם לא יבטחו את בית החולים, ומספר לנאשם כי בית החולים עמד בפני קשיים שונים נוכח התנהלותו. כן אמר המרמן כי משרד הבריאות מחפש אותם בגינו יום יום.

ד"ר לב שלל חד משמעית את הטענה כי ביקש מלניאדו לפטר את הנאשם, והבהיר – "זה קשקוש מקושקש…תשאל את מנהל בית החולים. זה קשקוש מקושקש. לא חיפשנו את בית חולים לניאדו ולא אותו. בוודאי כשיש אירוע אנחנו כן רוצים את התיקים, וזה שחברת הביטוח לא רוצה לבטח אותו…" (עמ' 288 ש' 1 – 6).

אשר להתנהלות טרם ההחלטה אם להגיש קובלנה נגד רופא, השיב – "ההחלטה הסופית ניתנה תמיד בעקבות יעוץ נרחב. בוודאי בהגשת קובלנה. צריך לזכור שבקשה להגשת קובלנות היא נדירה. זאת אומרת שמתוך 1600 פניות שיש לנו בשנה מגישים עשרות ספורות של קובלנות. זאת אומרת יש רבים שנמצאים בין לבין, רוב הדברים הם לא רשלנויות. זה מאוד פרובלמטי. קובלנה תמיד זוכה להרבה מאוד תשומת לב, עיניים, יעוץ, בוודאי שזה לא בתחום המקצועי שלי אבל גם בתחום המקצועי שלי" (עמ' 281).

כן ציין כי לעיתים הוא פונה בבקשה להגשת קובלנה ליחידת הדין המשמעתי, אך זו מחליטה שלא לעשות כן. הוא הבהיר כי אינו מעורב בנעשה לאחר הגשת קובלנה, כי שר הבריאות הוא שמאשר את החלטות הועדה בכל הנוגע לקובלנות מכח סעיף 41, וכי בקובלנות מכח סעיף 44 ההגבלה הזמנית היא של המנכ"ל, שממנה, מקבל המלצה ומחליט.

חיים המרמן, מי שהיה כאמור מנכ"ל בית החולים לניאדו בתקופה הרלוונטית, זומן כעד הגנה, על מנת ללמד על מעורבות משרד הבריאות בפיטורי הנאשם.

אלא שהעד העיד כי למיטב זכרונו נהג הנאשם להביא לבית החולים יולדות שהלידה שלהן הסתבכה במרכז הלידה, מה שגרם לפגיעה בשם בית החולים ולהעלאת פרמיות הביטוח (עמ' 727).

לעדותו, פיטוריו של הנאשם היו מסיבות מקצועיות, ומסיבות שלא מקצועיות שעניינן בנשים אותן הביא מבחוץ.

בהתייחסו להקלטה, ציין כי מדובר בהקלטה קטועה וכי אינו יכול לפיכך לדעת מה עוד נאמר, וכי הוא סבור שההנהלה החליטה שהנאשם אינו מתאים לבית החולים (עמ' 732 ש' 18 – 19).

בחקירה נגדית הבהיר – "כל הנושא של ביטוח של בית החולים ה-malpractice 80% מזה זה על חשבון הלידות שכולם יודעים שהתביעות נזיקין של לידות הם מיליוני שקלים המבטח הראשי … הפסיק לוותר בכלל רק ממש היה מכה לבית החולים הדבר הזה, ואנחנו לא רצינו, לא רצינו, אמרנו יש מספיק את הבעיות שלנו אנחנו לא צריכים בעיות מבחוץ מי שמבחוץ ילך למקום אחר לא רוצה אותך פה…" (עמ' 734 ש' 1 – 6, ר' גם שורות 9 – 14).

יאמר כבר עתה כי דברי מנהל בית החולים מלמדים על עוצמת האירוע, כפי שתפסה אותו חברת הביטוח, אשר סירבה כאמור לבטח את בית החולים בעטיו של הנאשם.

גם עו"ד רפאל קיציס, המשמש כיועץ המשפטי של בית החולים לניאדו והיה בתקופה הרלוונטית חלק מהמחלקה המשפטית בבית החולים, העיד אודות העדר גבולות ומורא בהתנהלות הנאשם, והתרסה אל מול צוות בית החולים וההנחיות אותן קיבל.

העד זומן כעד הגנה, והעיד כי היו מספר מקרים בהם הגם שהנאשם כבר לא עבד כרופא בבית החולים, הוא המשיך להגיע עם יולדות לבית החולים, וטיפל בהן שם בניגוד לעמדת הצוות הרפואי. לפיכך הובהר לו כי לא יתאפשר לו להיכנס לבית החולים.

בעדותו ציין כדוגמא אירוע במסגרתו הגיע הנאשם עם יולדת לבית החולים במצב שחייב ניתוח קיסרי דחוף והחל להתווכח עם רופא תורן אחראי חדרי הלידה מטעם בית החולים. בחדר הלידה החלה מהומה, הנאשם פנה ליולדת וביקש ממנה שתאסור על הרופא האחראי לבדוק אותה. היא צייתה לו וחתמה על טופס סירוב לטיפול, כשהנאשם ואשתו המשיכו לטפל ביולדת בתוך חדר הלידה של בית החולים.

אין חולק כי עוה"ד לא נכח בעצמו באותם אירועים אלא דווח על ידי אחרים, ועל כן מדובר בעדות שמיעה. עם זאת, יאמר כי העד זומן על ידי ההגנה, התבקש להתייחס לאירועים האמורים, ורק משעדותו לא הייתה נוחה להגנה נטען בפניו כי מדובר בעדויות שמיעה.

כך או כך, דומה כי לא יכול להיות חולק כי הנאשם התנהל בבית החולים באופן שהביא את היועץ המשפטי לנסח מכתב לפיו הוא כאמור אינו מורשה להיכנס כלל לבית החולים, מכתב חריג לכל הדעות, המעיד על העדר הגבולות של הנאשם, אשר לא שעה להנחיות גורמי מקצוע ומנהלים.

גם באשר לפיטורי הנאשם הבהיר העד באופן חד משמעי כי השימוע נעשה נוכח עמדת צוות בית החולים (עמ' 740-739), וחוסר שביעות הרצון מהתנהלותו (עמ' 743 ש' 9 -12).

במכתב אותו כתב לב"כ הנאשם צוין כי הנאשם טיפל בבית החולים ביולדות תוך נטילת סיכונים ובניגוד להוראות ולקווים המנחים, וכי גם לאחר פיטוריו הגיע לבית החולים עם יולדות וטיפל בהן ללא רשות בית החולים, ובכך היתווה דרך טיפול בתוך בית החולים המסוכנת לדעת רופאי בית החולים.

עו"ד ליאת לוי מובשוביץ, יועצת משפטית בלשכה המשפטית של מחוז מרכז במשרד הבריאות, העידה כי המתחם, המהווה מוסד רפואי לדבריה, נסגר, לא הייתה אמורה להיות בו פעילות מיילדותית, וחרף זאת הוא המשיך לפעול, והתרחשו אירועים נוספים (עמ' 302).

היא ציינה כי המשרד פעל בדרך של אכיפה מנהלית, צו סגירה הוצא בשנת 2018, לאחר שקודם לכן ניתנה התחייבות של הנאשם, וחרף זאת כאמור המשיך לפעול. מעדותה עלה כי הנאשם הערים עליהם קשיים בניסיונם לברר את המתרחש במתחם, ובכלל זה עצר ניסיון של משרד הבריאות לבצע שם בקרה וביקורת, המחויב להבנת משרד הבריאות כדי לעמוד על הסטנדרט המקצועי של המוסד – כפי שהם תפסו את המקום (עמ' 306 ש' 21).

בהקשר זה יצויין נ/78 – מכתבה של עו"ד מובשוביץ לנאשם משנת 2017 בו ציינה כי עליו לחדול מיילוד במתחם, וכי ככל שתמצא פעילות מיילדותית במקום, תפעל רופאת המחוז בדרכים החוקיות העומדות לרשותה.

עו"ד פיראס חאיכ, הוא האחראי על מערך האירועים המיוחדים בחטיבת הרפואה במשרד הבריאות, אח מוסמך, ובוגר תוכנית בריאות הציבור באוניברסיטת חיפה. חאיכ מסר במשטרה (ת/32), כי במסגרת תפקידו הוא מקבל דיווחים על אירועים חריגים ופטירות, ועליו לברר אותם. הוא מרכז את האירועים ומנווט אותם ליחידות המשרד השונות להמשך טיפול, כאשר חלק מהמקרים מועברים לנציבות לשם בדיקה האם נפלה רשלנות כלשהי במהלך הטיפול הרפואי.

בעדותו הבהיר הוא מעבד את הדיווחים, מקיים הערכה אם ההתרחשות היא תוצאת מהלך טבעי במצב החולה או אירוע בנסיבות מיוחדות הדורשות בירור נרחב יותר (עמ' 194 ש' 8), ובהתאם מוחלט כיצד לטפל בדיווח או באירוע חריג.

בהתייחס לאירועים הקשורים לנאשם, העיד כי הוא מקבל 500 דיווחים בשנה, והבהיר כי -"האירועים שנידונים כאן הם האירועים הכי קשים שקיבלתי במסגרת עבודתי" (עמ' 203).

הוא הסביר כי מטרתו לקדם את איכות הרפואה במדינה ולא להביא להרשעת רופאים או להגיש נגדם תלונות במשטרה.

העד ציין כי לאחר קבלת הדיווחים בעניינו של הנאשם, ביקשו מהנאשם להשמיע את עמדתו, ותחילה הוחלט יחד עם בא כוח הנאשם שלא להוציא צו סגירה נגד המתחם, שכן "המטרה שלנו לא לפגוע במתחם ולא חלילה בד"ר הלוי" (עמ' 232 ש' 26). עוד צוין, כי משסירב הנאשם להכניס למתחם מפקחים לשם בחינת אמות המידה בהן מתנהל המקום, זומן הנאשם בלית ברירה לשימוע לפני סגירת המתחם.

העד הבהיר כי במסגרת דו השיח עם הנאשם, הוצע לנאשם באמצעות בא כוחו להביע עמדתו בפני המועצה הלאומית למיילדות וגניקולוגיה, מתוך מחשבה כי ייתכן שיש מקום לעדכן את הנוהל, אשר נכתב בשנת 2012.

כן העיד כי לא פנו עם כל דיווח לגבי הנאשם למשטרה, וכי למיטב זכרונו נערכו לפחות 3 – 4 מפגשים עם הנאשם קודם לכן. הנאשם כאמור לא נתן גישה למפקחי משרד הבריאות לחצריו, הפר צווים, והקש ששבר את גב הגמל היה האירוע הקשה נשוא האישום הראשון.

העד הסביר לגבי מקרים פרטניים עליהם נשאל כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, וכי גם אם התרחשו במדינה מקרים מרובים בהם נקרעו רחמי יולדות או נפטרו ילודים או יולדות, כעולה מנ/46, הרי שהגם שמדובר באותן תוצאות, עסקינן בנסיבות שונות. הוא דימה את טענת ההגנה בהקשר זה להשוואה בין נהג זהיר הדורס אדם, לנהג שנשלל רשיונו וממשיך לדרוס.

אשר לטענה בדבר הגנה מן הצדק נוכח מכלול טענות הגנה, יובהר כי בע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 221, נקבע תחילה כי המבחן לקבלת הטענה הוא התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. מקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת.

בהמשך עוגנה דוקטרינת ההגנה מן הצדק בסעיף 149(10) בחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב- 1982, אשר הכיר בטענה מקדמית במסגרתה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". הפסיקה עידנה את המבחן שנקבע בעניין יפת, וכיום אין עוד צורך כי המצפון יזדעזע, ודי בכך, לענייננו, שבית המשפט יקבע כי קיום ההליך פוגע באופן ממשי בתחושות הצדק וההגינות (ר' ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט (6) 776 (להלן: "ענין בורוביץ'").

אם נבחן את מכלול התנהלות המשטרה ומשרד הבריאות, הרי שבהתחשב במתואר לעיל, אף אם אניח כי נפלו פגמים מסויימים באופן ביצוע החיפושים על ידי המשטרה, או בהעברת חומרים כאלו ואחרים כפי שיפורט להלן, הרי שבסופו של יום ניצב בפני בית המשפט נאשם אשר התרשל במתן הטיפול ליולדות או לילודות באופן אשר הביאן לסיכונן. בנוסף, הוא לא חדל מלעבור על צווים שהוצאו בעניינו, כאמור, שוב ושוב, כשהוא פועל בהתרסה, בידיעה ברורה כי הוא מפר את הצווים, ובדרכים אשר היקשו על המשטרה ועל משרד הבריאות להביאו לחדול ממעשיו אלו. כלשונו שלו כאמור – "אני שם למשרד הבריאות אצבע בעין" (ת/6, וכן עמ' 651 בפניי).

בעניין בורוביץ עמד בית המשפט העליון על כך שביטול הליך פלילי מחמת הגנה מן הצדק הוא מהלך קיצוני, בו יעשה שימוש במקרים חריגים בלבד.

נקבע באותו עניין מבחן תלת שלבי להחלת ההגנה: ראשית יש לזהות את הפגמים בהליכים שננקטו ולקבוע את עוצמתם, במנותק משאלת אשמתו של הנאשם; שנית יש לבחון אם בקיום ההליך חרף הפגמים יש פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. נקבע בהקשר זה כי על בית המשפט לאזן בין האינטרסים תוך התחשבות בחומרת העבירה – חומרה המשפיעה על האינטרס הציבורי שבמיצוי הדין, במידת הפגיעה ביכולת הנאשם להתגונן, ובמידת אשמה של הרשות – אשמה אשר יש בה כדי להשפיע על אמון הציבור; לאחר שני השלבים הראשונים, על בית המשפט לבחון אם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מידתיים יותר מביטול כתב האישום.

בענייננו, אף אם אניח כאמור – כפי שיפורט בהמשך פרק זה, כי נפלו פגמים מסויימים בהליך, הרי שאין המדובר בפגמים בעוצמה ובהיקף להם טוענת ההגנה. אין המדובר בפגם בעצם קיומה של החקירה המשטרתית, או בעצם שיתוף הפעולה בעניין זה בין משרד הבריאות למשטרה, אלא בשאלת תפיסתו של מחשב טרם קבלת צו מפורש לגביו, בפעולה בתם לב בניגוד להחלטת בית המשפט שהתוותה דרך פעולה בו יפעלו הצדדים, וכיוצא בזה.

בכל הנוגע לטענות בדבר אכיפה בררנית, הרי שבע"פ 8204/14 בעניין מחמד זלום נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 15/04/15 (פורסם בנבו), הובהר כי –

"העובדה כי פלוני הועמד לדין ואלמוני, שאפשר כי היה מעורב באותו אירוע פלילי, לא הועמד לדין, אינה מוכיחה, מניה וביה, כי מדובר באכיפה בררנית. על המבקש לחסות בצלה של הגנה מן הצדק בטענה של אכיפה בררנית, להוכיח כי ההבחנה בין המעורבים השונים מבוססת על שיקולים בלתי ענייניים של המאשימה".

וכן –

"על כתפיו של הטוען לאכיפה בררנית מוטל נטל כבד, ואינני סבור כי המערערים הצליחו להרים נטל זה, בנסיבות דנן. טענת המערערים, כי החלטת המשיבה להעמידם לדין, ואותם בלבד, נגועה בשרירותיות, מבוססת על ההנחה כי חומר הראיות נגד חשודים פוטנציאלים אחרים בפרשה, זהה באיכותו ובהיקפו למכלול הראיות שנאסף בעניינם של המערערים. ואולם, המערערים לא השכילו לבסס טענתם זו, ולא מצאתי כי החלטת המשיבה להעמידם לדין, ולסגור את התיק לגבי אחרים, נגועה בשיקולים בלתי ענייניים".

בע"פ 5975/14 בעניין אגבריה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 31.12.15 (פורסם בנבו), נדחתה טענה לאכיפה בררנית במקרה קיצוני בו קבע בית המשפט כי שותף מלא לביצוע פשע יצא פטור בלא כלום שעה שהאחר נדון למאסר עולם. נקבע כי אף אם נעשתה טעות בהתנהלות המדינה הרי שאין מתקנים טעות בטעות אחרת. בית המשפט העליון הדגיש כי "על הטוען לאכיפה בררנית מוטל הנטל להראות כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול", וכי האפשרות לקבלת ההגנה כאשר המדינה פעלה בתום לב היא נדירה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי הנאשם לא עמד בנטל לשכנע כי המאשימה נקטה בעניינו באכיפה בררנית. בכירי משרד הבריאות אשר העידו בפניי שכנעו כי בעניינו של הנאשם ניסה משרד הבריאות לנקוט בכל הליך או אמצעי על מנת להביא את הנאשם לחדול ממעשים אשר לשיטת משרד הבריאות היה בהם כדי לסכן את היולדות ואת הילודים, ללא הועיל.

הנאשם זומן למשרד הבריאות לשיחת הבהרה כבר בשנת 2016 (נ/77), והובהר לו שוב ושוב כי לעמדת משרד הבריאות הוא פועל בניגוד לחוק (ר' אסופת המסמכים נ/66).

יוזכר כי משרד הבריאות ביקש להימנע מפרסום צו סגירה ברשויות ולפיכך הציע לנאשם להתחייב בפניו לחדול מהתנהגותו המסכנת, כאמור, לשיטת משרד הבריאות את הציבור, אך הנאשם הלכה למעשה התעלם מהתחייבותו שלו.

כן הוצאו צווים – הן צו אישי כנגד הנאשם, והן צו כנגד המתחם, אך גם בהם לא היה כדי להביאו לחדול ממעשיו, וכטענת המאשימה – יש באישום החמישי כדי ללמד כי הלכה למעשה המשיך הנאשם לפעול בניגוד לצווים ולהתחייבותו, אף כאשר הצווים קיבלו תוקף על ידי בתי המשפט המחוזי והעליון, באופן אשר במקרה חריג וייחודי זה, הביא את אנשי משרד הבריאות למסקנה כי אין מנוס מנקיטה בהליך פלילי כנגד הנאשם. ההגנה עצמה מסכימה כי כתב האישום הוא שלב אחרון בשרשרת צעדים שננקטו נגד הנאשם על ידי משרד הבריאות, ומכאן שאין המדובר באקט כוחני וראשון בו נקטה המדינה, אלא במוצא אחרון, אליו הגיעה לשיטתה בלית ברירה, לאחר שנקטה בכל הליך אפשרי טרם הגשת כתב האישום.

עוד עולה, הן ממסמכים שהוצגו בפניי והן מטעוני הצדדים, כי משרד הבריאות אף הגיש קובלנה או קובלנות כנגד הנאשם (העובדות המדויקות לא הובאו בפניי), באשר למספר אירועים בהם היה מעורב הנאשם (ר' ת/101, דיון ועדת המשמעת במשרד הבריאות בקובלנה בגין הליך הלידה של ד', בו מצוין כי הקובלנה מתייחסת ל-7 מקרים שונים ודומים בהם פעל הנאשם בניגוד לחוזר משרד הבריאות בעניין ניהול לידות הבית).

הנאשם כפי שנלמד לעיל זלזל באופן בוטה וקיצוני בכל הוראה או הנחייה הסותרות את הכללים אותם קבע לעצמו, ולא נרתע מכל סוג של מגבלה, גם לאחר שהצווים שהוצאו נגדו אושררו על ידי ערכאות שונות ואף לאחר שנחקר באזהרה. אירועי האישום החמישי התרחשו לאחר שהחלה שמיעת הראיות בתיק, והנאשם אף העיד בפניי כי הוא ממשיך להפר את צו הסגירה ואת צו התליית הרישיון, גם כשנה וחצי לאחר שהחלו הראיות להישמע.

בחינת מכלול הראיות לימדה כי משרד הבריאות לא נלחם בתופעת לידות הבית, כטענת הנאשם, אלא לכל היותר במעשיו של הנאשם, שעה שצעדים קודמים ודרסטיים פחות לא הועילו ולא הביאו את הנאשם לחדול ממעשיו.

אין חולק כי הגשת כתב אישום כנגד רופא היא מעשה חריג, וכך גם הגשת קובלנה. דומה כי יש בעדויות שנשמעו כדי לבסס את טענת המאשימה לפיה הגשת כתב האישום מלמדת בנסיבות תיק זה על חריגות האירועים בהם היה מעורב הנאשם.

אין גם חולק כי במקרים אחרים אותם הציגה בפניי ההגנה (ר' נ/47) לא עמדו רופאים לדין פלילי חרף תוצאות קשות. ואולם הלכה היא כי יש לבחון כל מקרה לגופו – אין מעשה רשלנות אחד דומה לרצף מעשים, ואין מעשה אחד אשר נעשה ברשלנות נקודתית ומהווה כשל חד פעמי, דומה להתנהלות הנאשם, אשר בחר בכוונת מכוון ובמפגיע לצאת כנגד הכללים בהם תמכו כלל המומחים שהעידו בפניי, והחליט לנהוג בדרך שהוכח כי היא רשלנית, תוך הפרה ברורה ומכוונת של צווים שהוצאו כנגדו. הנאשם לא הציג נתונים אודות התרשלות חוזרת של רופאים אחרים, אשר חרף התרשלותם החוזרת ונשנית לא הועמדו לדין.

לא למותר לציין כי במסגרת בג"ץ 7882/18, נכתב אמנם כי ניתן להעמיד את הנאשם בפני קובלנה, אך נכתב במקביל כי התנהלותו עלולה להביא גם לנקיטת צעדים אחרים כלפיו, ומכאן שאין לקרוא את פסק הדין כמגביל את יכולת המדינה להעמדה לדין משמעתי בלבד, כטענת ההגנה.

כאן המקום לציין כי בחינת התנהלות המדינה אינה נעשית בדיעבד, קרי לאור פסיקת בית המשפט העליון המאוחרת להגשת כתב האישום, בכל הנוגע לשאלת מהותו של טיפול רפואי, אלא נכון לעת ביצוע החקירה וההחלטה בדבר העמדת הנאשם לדין. ואולם, אף אם נבחן את החלטת הרשויות והתנהלותן גם לאור פסיקת בית המשפט העליון בדנג"ץ, הרי שכאמור לעיל, נמצא כי אף אם חלק ממעשי הנאשם אינם עולים כדי טיפול רפואי, ואף לאור קביעתי כי הנוהל אינו מהווה הנחייה מחייבת, הרי שבפועל הביא הנאשם לסיכון יולדות ותינוקת, ופעל בניגוד לצווים, באופן המבסס כאמור את העבירות המיוחסות לו.

אשר לטענתו המשתמעת של הנאשם לאכיפה בררנית אל מול מעורבים אחרים באירועי הלידה הקונקרטיים הנידונים בפניי (טענתו במסגרת האישום הראשון כי ניתן היה להעמיד לדין בגין רשלנות גם את הדולה ואת אשתו המיילדת), הרי שלא הוצגה בפניי התמונה העובדתית המלאה באשר לנשים אלו. אשת הנאשם לא העידה בפניי, ולא הובהר בגין אילו אירועים הועמדה לדין משמעתי ומה גרסתה העובדתית לאירועים שבפניי. הדולה כמפורט לעיל טענה כי לא ידעה למעשה מה התרחש ומדוע נסעה עם היולדת לבית החולים. אף אם איני נותנת אמון בגרסתה זו, לא נטען על ידי ההגנה איזו עבירה ניתן היה לייחס לה ועל בסיס איזה מצע עובדתי. ממילא, ספק אם יש מקום להשוות את חובתו ועליונותו המקצועית של הנאשם במכלול האירועים הנידונים, למעמדן של דולה או של מיילדת.

משלא הוצג ולו רופא אחד אשר התנהל לאורך זמן באופן בו התנהל הנאשם, בשים לב לעבירות הרשלנות ולהפרת הצווים המכוונת והבוטה, נמצא כי העמדת הנאשם לדין אינה מהווה אכיפה בררנית.

מכלול הנסיבות והאינטרס הציבורי הברור בהקשר זה, שעיקרו בהגנה על שלומן וגופן של נשים כמו גם של ילודיהן, מלמדים כי לא ניתן לקבוע כי ניהול ההליך הפלילי בעניינו – אף בשים לב לכל טענות ההגנה – פוגע בתחושות ההגינות והצדק.

ההגנה טענה עוד, כי משרד הבריאות פעל כנגד הנאשם מתוך רצון להגן על עמדתו המשפטית, ולא כדי להגן על בריאות הנשים. בתוך כך, ניהל משרד הבריאות נגד הנאשם הליכים משמעתיים, סיפק את מומחה התביעה, הגיש תלונות למשטרה, העביר חומרים בניגוד לדין, יזם חקירת מס, נטל חלק בחיפוש כאילו הוא חלק מהיחידה החוקרת, ועוד.

ההגנה הלינה על מעורבות משרד הבריאות בחיפושים השונים שבוצעו בבית הנאשם ובמרפאתו, וטענה כי משרד הבריאות הוא שניהל בפועל את החיפוש, ואף נטל את המוצגים לרשותו.

נטען כי בכך ביצע משרד הבריאות פעולות חקירה מובהקות ללא סמכות ושלא כדין.

יובהר בהקשר זה, כי ההגנה לא עתרה להורות על בטלות הליך החיפוש, אך ביקשה להורות על פסילת תוצרי החיפוש בעילה של הגנה מן הצדק.

אשר לטענה בדבר מעורבות משרד הבריאות בחקירה, הרי שלמעשה אין חולק כי משרד הבריאות היה מעורב באופן החורג ממעורבותו של מתלונן "רגיל". יובהר כבר עתה בהקשר זה כי השאלה אותה על בית המשפט לבחון בסוגיה זו, לטעמי, היא האם מדובר במעורבות פסולה, אשר הפקיעה את החקירה ואת ניהול ההליך מידי המשטרה.

בהקשר זה אני מוצאת להתייחס כבר עתה להנחיית פרקליט המדינה 14.2 שכותרתה – "ניהול הליך פלילי ומשמעתי נגד רופאים או בעלי מקצוע רפואי אחר בגין רשלנות מקצועית". במסגרת ההנחייה נקבע כי "חקירת משטרה הנוגעת לרשלנות רפואית הינה מעצם טבעה חקירה מסובכת וקשה. ככלל, לא ניתן להגיע לממצאים בחקירה שכזו ללא קבלת חוות דעת מקצועית המצביעה על הסטנדרטים הרפואיים המקובלים בתחום המשמש נושא לחקירה, ועל מידת הסטייה מסטנדרטים אלה, שאותה ניתן לייחס לרופא שלגביו מנוהלת החקירה".

לפיכך, הובהר כי חיוני לפעול בשיתוף פעולה הדוק עם רופא המומחה בתחום.

דומה כי לא יכול להיות חולק, כי גם במסגרת ניהול החקירה, במנותק מקבלת חוות דעתו של מומחה, אין המדובר בעולם מושגים ומהות המוכר לחוקרי המשטרה, ולפיכך נהיר כי אלו נזקקו לסיוע משרד הבריאות – בהבנת המונחים, בסוגיות הרפואיות, בהנחייה ולו ראשונית בדבר החשדות, בשאלה כיצד נבחנות פעולות רפואיות שונות ועוד.

הבדל נוסף בין חקירת תחום הנהיר ומוכר למשטרה לבין חקירת אירועים כדוגמת אלו הנידונים בפניי, בכל הנוגע למעורבות משרד הבריאות, עניינו בכך שמשרד הבריאות אינו מתלונן "רגיל", הגם שלטענת ההגנה מדובר בגורם מעונין. אף אם אכן משרד הבריאות הוא שיזם את ההליך החקירתי והיה מעורב בו באופן משמעותי, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שעסקינן בגוף ממלכתי, ממשלתי, מקצועי, ולא במתלונן שנפגע באופן אישי מנאשם ומבקש למצות עימו את הדין.

כך גם העובדה שהתקיימו פגישה או פגישות בין גורמים בכירים במשרד הבריאות לבין הפרקליטות, וכי משרד הבריאות הציע הצעות שונות ודרכי פעולה טרם הגשת כתב האישום, אין בהן כדי ללמד על מעורבות פסולה או הפקעת שיקול הדעת של הפרקליטות והמשטרה בניהול התיק – נהיר כי מדובר בסוגיה מורכבת, בלתי חרושה, וכי היה מקום לפיכך להתייעצות בכל הנוגע למהלכים הנכונים בהם יש לנקוט.

מסקנה זו עלתה באופן ברור מעדויות העדים – הן השוטרים והן נציגי משרד הבריאות, אשר נחקרו ארוכות בסוגיה זו על ידי ההגנה.

כך, מונקר העיד – "…אני לא מסתיר, משרד הבריאות היו מעורבים בתיק, נתנו אינדיקציות, הרבה מהקטע המקצועי הם נתנו, אין ספק, אבל הם לא הנחו אותנו" (עמ' 142 ש' 10 – 12), ו-"לא הכתיבו את מהלכי החקירה" (עמ' 97 ש' 8). הוא ציין למשל בכל הנוגע לשאלה איזה מעשה רשלנות ביצע הנאשם -"שאלה מצוינת – אני לא רופא ומאחר ואני לא רופא אנחנו ביקשנו חוות דעת כדי לראות אם יש רשלנות רפואית או לא ואני מסתמך על המומחה" (עמ' 115 ש' 27 – 28).

העד הבהיר כי מדובר במשרד ממשלתי, לא במתלונן פרטי, ומשהמשטרה רצתה בר סמכא מקצועי שיחבר בין העולם הרפואי לעולם המשפטי, ביקשו מבית המשפט שיתיר לנציגי משרד הבריאות להשתתף בחיפוש וכך נעשה – "זה הכי ברירת מחדל. כול עולם תוכן שאנחנו לא מכירים אנחנו מביאים מומחה בעניין – זה מדינת ישראל, זרוע של המדינה לא מומחה פרטי, הרגולטור, ואני סבור שאם לא הייתי מביא אותם לחיפוש הזה הייתי בודק את עצמי מדוע לא עשיתי זאת" (עמ' 100 ש' 12 – 14).

בהקשר זה ציין כי הוא בדרך כלל אינו חוקר מקרים של רשלנות רפואית, כי המשטרה לא יודעת לדגום או לבדוק מים, וקיימים היבטים רפואיים ואחרים שאינם בתחום ידיעת המשטרה (עמ' 126 ש' 23 – 29). ואכן, לדבריו, דגימות מים שנתפסו הועברו למשרד הבריאות.

כשנשאל אם משרד הבריאות היה חלק אינטגרלי מצוות החקירה, השיב – "אפשר להגיד שנעזרנו רבות ברגולטור של העניין הנדון ואני חושב שהיה חשוב שנהיה מלווים על ידם. יש חלקים בחקירה שהם לא היו נוכחים, כגון חקירות פרונטליות, גביית העדויות ועוד חלקים הכל לפי צורך העניין" (עמ' 122 ש' 20 – 22, ור' גם עמ' 123 ש' 4 – 5).

העד עמד על כך שהחקירה נוהלה תוך קבלת צווים באופן שוטף מבית המשפט וציון העובדה כי נציגי משרד הבריאות מתבקשים להתלוות לחלק מהחיפושים, ושלל טענות בדבר הטעייה של בית המשפט. הוא חזר על כך ש – "בחיפוש שיש בו אלמנט מקצועי, אני חייב, והייתי עושה זאת שוב גם היום, הייתי מבין את הרגולטרית שקשורה לעניין ומבקש וגם לא הייתי יוצא בלעדיהם לחיפוש הזה" (כך במקור, עמ' 127 ש' 6 – 7). כן הבהיר כי נציגי משרד הבריאות הגיעו למקום לבקשתו כראש צוות החקירה.

הוא שלל טענה כי נעשו פעולות חקירה ללא חשד סביר לביצוע עבירה, נוכח לחץ של משרד הבריאות במטרה להשפיע על הליכים שהתנהלו בבית המשפט העליון, והשיב בעניין זה – "…אם זו השאלה שלך וזה מה שאתה טוען, קו ההגנה שלך בבעיה. התיאוריה הזו הזויה, למשטרת ישראל יש המון עבודה, מאשר להתעסק בבקשות של משרד הבריאות לבצע פעולה שהיא חריגה, לא יום-יומית, דורשת המון אנרגיה. בגלל שמישהו יבקש דבר כזה, נענה, זה הזוי. אם הייתה בקשה כזו היינו מגלגלים אותה מכל המדרגות, לא היינו מתייחסים אליה בכלל. אם ביצענו את הפעולה הזו, סימן שהייתה אינדיקציה לבצע עבירות נוספות של החשוד" (עמ' 133 ש' 22 – 26).

לגבי תפיסת חשבוניות המס, העיד שלמיטב זכרונו לא נחקרו עבירות מס תחילה, אלא נעשה נסיון לאתר פרטי יולדות – "אם אני מחפש שמות של יולדות, ואני רואה חשבוניות, אני מוצא את זה שם, אני אקח את זה" (עמ' 130 ש' 31 – 32).

הוא לא זכר מדוע הוחשד הנאשם גם בביצוע עבירת מס, אך העיד – "אם חקרתי אותו על השמטת הכנסות, קרוב לוודאי שהייתה לי סיבה לכך. זו תשובה שהיא סברה" (עמ' 130 ש' 25 – 26).

יובהר כי פקד פרימן העיד בסוגיה זו כי הנאשם נחקר מספר רב של פעמים בגין מספר רב של אירועים בהם נחשד, ובכל פעם עלה חשד נוסף – "עם התקדמות החקירה אנחנו מסתכלים על מכלול שלם, גרם לבחון את כל ההתנהלות" (עמ' 313 ש' 16 – 17).

גם החוקרת אלחרר, מי שנכנסה לנעליו של מונקר בהמשך החקירה, שללה את טענת ההגנה בדבר הקשר בין מועד המידע שהתבקש בצו לבין המועד בו החליט משרד הבריאות לאכוף את חוזר מנהל הרפואה נגד הנאשם. כשנטען בפניה כי חיפוש התבקש כדי שמשרד הבריאות יאסוף מסמכים, השיבה כי מדובר בטענות מופרכות (עמ' 258 ש' 26 – 27).

במהלך עדותה הבהירה שוב ושוב כי מפקדיה הם שהינחו אותה בפעולותיה ולא נציגי משרד הבריאות, וכן הבהירה כי המשטרה אינה עושת דברו של משרד הבריאות.

אלחרר העידה כי משרד הבריאות היה המתלונן בתיק, אנשיו היו עדים, ובנסיבות אלו קיבלה מחאיכ מסמכים הקשורים לאחת הנשים שעניינן נדון בפניי, כפי שהייתה מקבלת כל מסמך המוצג לה על ידי נחקר (עמ' 152 ש' 31). אף היא הבהירה כי אינה יודעת לקרוא מסמכים רפואיים, וכי כל ממשקי העבודה וההתכתבויות עם הפרקליטות ועם משרד הבריאות שקופים בפני ההגנה ומצויים בתיק.

עוד השיבה לגביי מייל שנשלח ממשרד הבריאות (נ/49), כי "…משרד הבריאות המתלונן, והם העבירו לי דיווח כל פעם מיולדת אחרת" (עמ' 179 ש' 17-18), וכי כפי שנעשה לגבי מתלוננים אחרים, יכול משרד הבריאות להוסיף פרטים ומידע, להתקשר, ולהיות מוזמן להשלמת עדות (עמ' 179). יובהר כי עיון במייל האמור מלמד כי אכן נמסרו בו פרטים לגבי חשד נוסף כנגד הנאשם, ומשרד הבריאות ביקש במסגרתו מהמשטרה לאכוף את הפרת הצווים הנטענת כלפי הנאשם. יאמר כבר עתה כי איני מוצאת בכך כל פסול.

גם עו"ד מובשוביץ העידה כי החקירה לא הייתה שגרתית. כשנתבקשה להסביר מה הניע את מהלך האכיפה בסוף שנת 2016, השיבה בעמ' 307 ש' 4 – 7: "עשינו סוג של מיפוי בכל הארץ וסגרנו את מרכז הלידה שהיה גם בגדרה, ככל הנראה אני לא מדייקת בתאריכים. בערך באזור הזה. עשינו ממש מעבר על כל המוסדות שיש בהם לידות מחוץ לבית חולים. במחוז שלנו אני יכולה להגיד לך מה היה. בית היולדות בגדרה, ג'וארה דולה".

העדה הסבירה כי השתתפה בחיפושים נוכח בקשת המשטרה, שכן למעשה המשטרה לא ידעה מה היא מחפשת בחיפוש הראשון, ומי שהסביר להם היה צוות במקום – "שאמר בעצם מה נדרש כדי להבין אם יש שם או אין שם פעילות ואיזה סוג של פעילות" (עמ' 296).

כשנטען בפניה כי מדו"ח פעולה עולה כי הועברו אליה מוצגים ובהם אסופת חשבוניות, השיבה כי היא "חושבת שהם הועברו למשטרה, לא היו אצלנו. היה ברור שאני לא יכולה לקחת אותם" (עמ' 296 ש' 28), ועמדה על כך שבוודאות מסמכים אלו לא הגיעו לידיה.

את רוב המוצגים נטלה לדבריה המשטרה (עמ' 299 ש' 23), והיא לקחה מספר תפוסים לכמה שעות. היא לא זכרה מדוע, וציינה כי – "את הבקבוקים בטוחה שלקחתי, כי רצינו להעביר את זה למעבדה, לגבי היתר – לא זוכרת" (עמ' 297). לדבריה, ביממה שחלק מהמוצגים היו ברשותה, הם היו במחסן, ונהיר היה מעדותה כי לא עשתה בהם דבר (עמ' 298 ש' 10).

אשר למקור הסמכות ליטול חפצים או מסמכים שנתפסו בזמן חיפוש, השיבה שאם אינה טועה הייתה הנחייה של היועץ המשפטי לממשלה משנת 1989, שהסדירה את טיפול המשטרה ומשרד הבריאות בתיקים בהם עולה שאלה רפואית, משברור שלמשטרה אין ולא צריכה להיות הבנה בענייני רפואה.

עו"ד מובשוביץ העידה כי משרד הבריאות סווג כמתלונן ולא היה חלק מצוות החקירה, וכי בצמתים מסוימים בהם נדרשה עמדתו, למשל על מנת להסביר את הצווים שהוצאו על ידי משרד הבריאות, התבקש להצטרף. משסווגה כמתלוננת – "אפילו לא הסכימו לקבל ממני תלונות בצורה שהיא לא הגעה פיזית, חתימה שלי" (עמ' 300 ש' 12 – 13).

רס"ב בועז חסון, חוקר עבירות מחשב, העיד שהתלווה לחיפוש במתחם ביתו של הנאשם, במהלכו, יחד עם נציגי משרד הבריאות, נתפסו בין היתר המחשב והטלפונים.

ואכן, בבקשה להוצאת צו חיפוש מיום 20.8.18 (נ/1), נכתב כי החיפוש יערך בנוכחות ובשת"פ נציגי משרד הבריאות.

כן השתתף בחיפוש נוסף שנערך מאוחר יותר. העד צילם תמונות במתחם, של חדרי הלידה להבנתו, וביצע חדירה למחשב.

הוא אישר שבחיפוש נתפסו מוצגים, ככל הנראה גם על ידי משרד הבריאות. הוא התבקש לאשר שמי שניהל את החיפוש בפועל הם אנשי משרד הבריאות, אך לא עשה כן, והבחין בין איסוף ראיות על ידי השוטרים למוצגים שנתפסו על ידי צוותים אחרים. עם זאת, בכנות אישר כי משרד הבריאות היה הרוח החיה בחיפוש, אשר נציגיו קבעו מה לתפוס ובמה לעיין (עמ' 18).

דברים דומים עלו גם מעדות השוטר לשעבר טל גבאי, שהיה בעת החקירה חוקר מחשב מיומן, מדו"ח החיפוש מיום 21.8.18 אותו כתב (ת/2), ודו"ח הפעולה מאותו מועד (ת/3).

בעדותו הבהיר כי משרד הבריאות ביקש ויעץ, אך הוא לא אישר שמשרד הבריאות היה הרוח החיה, והשיב שהשוטרים התעניינו במסמכים ובמחשבים, ואילו משרד הבריאות התרכז "במים ודברים יותר ביולוגיים" (עמ' 23 ש' 27 – 28).

פקד פרימן העיד כי משרד הבריאות לא יזם מהלכי חקירה, אלא יידע באשר לפרטי הנשים (עמ' 310 ש' 25). אשר למעורבות משרד הבריאות בחיפוש, העיד כי למיטב זכרונו הם בדקו את המים במקום (עמ' 301), וכי יש מוצגים שהפרקטיקה במשטרה היא שמשרד הבריאות לוקח.

לדבריו, כשוטר הוא מוסמך להתיר היתלוות אליו לחיפוש, והבהיר כי משרד הבריאות אינו קורבן, אלא צד שמייצג את המדינה ושומר על בריאות הציבור, ולכן – "אני חושב שבמקרים מסוימים זה ראוי וסביר שיצטרפו לחיפוש מקצועי במקום מסוים" (עמ' 311 ש' 31 – 32).

גם ד"ר בועז לב העיד באשר למעורבות הנטענת בחקירת המשטרה, כי – "המשטרה נעזרת בנו כדי לקבל ייעוץ מקצועי" (עמ' 292 ש' 14). כך גם הסביר קיומה של פגישה בפרקליטות בסיום חקירת המשטרה, לשם הבהרת עמדת משרד הבריאות בכל הנוגע להתנהלות הנאשם (עמ' 292).

בחינת מכלול העדויות מלמד, כפי שלמעשה מוסכם על שני הצדדים, כי עסקינן בתיק חקירה שאינו שגרתי. עסקינן בחקירת עבירות המיוחסות לרופא, בין היתר אגב מתן טיפול רפואי, ובנסיבות אלו נהיר כי עסקינן במאטריה בה המשטרה אינה שולטת. מכאן, מתחייב למעשה שהמשטרה תקבל מידע וכיווני חקירה ממשרד הבריאות, באשר החוקרים עצמם אינם יודעים מטבע הדברים באילו נסיבות נחשב ילודה של יולדת באופן טבעי כמעשה רשלני, מה היא פעולה על שם קריסטלר, וכיוצא בזה.

בנסיבות אלו, הקשר הרציף בין המשטרה למשרד הבריאות בכל הנוגע לעבירות שנחקרו, להבנת המאטריה הרפואית-מקצועית ולקבלת חומרים רלוונטיים, אין בו כדי ללמד כי משרד הבריאות ניהל את החקירה או הכתיב את מהלכי החוקרים, בהפקיעו את שיקול דעת המשטרה.

בחינת העדויות מלמדת כי גם כאשר התקבלו דיווחים שונים ממשרד הבריאות, המשטרה לא קיבלה כפשוטן את טענות משרד הבריאות אלא דרשה הבהרות ומסמכים (ר' נ/33). כן מלמדות הראיות כי הנאשם אינו מואשם בכלל האירועים אשר הועברו לחקירת המשטרה על ידי משרד הבריאות, נתון המלמד אף הוא כי המשטרה והפרקליטות ביצעו את מלאכתן באופן עצמאי, כנדרש, ולא ייחסו לנאשם במסגרת כתב האישום כל מעשה אליו התייחס משרד הבריאות כאל מעשה רשלני או מעשה אחר שנעשה בניגוד לדין.

עוד טענה ההגנה, להטעיית בית המשפט בבקשות לצווי החיפוש, כמו גם לפגמים בחיפוש במחשב העסק.

כן נטען כי המשטרה הפרה החלטה של בית המשפט אשר נועדה להתוות את אופן הטיפול בחומר לגביו עשוי להיות קיים חסיון, הכל כפי שיפורט להלן.

אשר לטענה בדבר הטעיית בית המשפט, נטען כי המשטרה פנתה לבקש צו לקבלת חומרים מבתי החולים, הגם שהחומר כבר הועבר לידיה על ידי נציגי משרד הבריאות (ר' לדוגמא נ/3 ונ/4, בקשה למתן צו להמצאה של מסמכים מבתי החולים שניידר ולניאדו – בעניינה של א' ושל התינוקת שנולדה – דו"ח פטירה, תוצאות דו"ח נתיחת גופת התינוקת במידה וקיים, וכל מסמך רפואי רלבנטי מיום הלידה ועד ליום הפטירה).

בעניין זה יובהר כי אין חולק שמסמכים שונים הועברו על ידי נציגי משרד הבריאות למשטרה, ואין חולק כי התקבלו ונידחו בקשות למתן צווים לשם קבלת מסמכים מבתי החולים (ר' ת/78 – החלטת בית המשפט בבקשה להמצאת מסמכים בעניינה של ז' מבית החולים לניאדו, נ/53, בקשה שנדחתה לחיפוש בחומר מחשב). כן ניתנו צווי חיפוש בכתובתו של הנאשם (ר' נ/50), ואף החלטה המורה על השבת חומר רפואי (ר' נ/55).

יובהר כי לגבי חלק מהחיפושים וחלק מהצווים, לא זכרו העדים בחלוף השנים מדוע התבקש בעניינה של אישה מסוימת צו ובעניינה של אישה אחרת לא התבקש.

מונקר הסביר בעניין זה כי במסגרת החקירה ועל מנת לקדמה נעשה איסוף ראיות גם מבתי החולים, ולשם כך פנו החוקרים לבית המשפט לשם קבלת צווים.

נטען כי לא הייתה בכך הטעייה של בית המשפט, אשר ידע לכל אורך הדרך את מבנה החקירה, ואישר את הצווים בהתאם.

הוא הבהיר כי בכל שלב של החקירה אישר בית המשפט את הצווים לאחר עיון בחומר, וכי לא נעשתה כל פעולה על מנת לטשטש או להסתיר אי חוקיות – המשטרה הציגה את החומר הקיים לבית המשפט, והגישה בהתאם בקשות לקבלת צווים.

העד הסביר כי אף כאשר היה מצוי חומר מסוים בידי המשטרה, ביקשה המשטרה לעשות עבודה יסודית, ולוודא שהיא מחזיקה בידיה את מלוא המסמכים הרלוונטיים.

בכנות אף הבהיר באשר לטענה כי המשטרה סברה שעליה "להלבין" מסמכים אשר הגיעו אליה בניגוד לדין – "זה הזוי אם אתה חושב שאם כך היה היא הייתה משאירה את המסמכים בתיק החקירה ומסמנת אותם…" (עמ' 102 ש' 26 – 27).

אלחרר נשאלה אף היא מדוע נדרש צו אם חאיכ מסר לה את כל המסמכים הקשורים לפטירת התינוקת, והשיבה כי לא קיבלה ממנו את כל המסמכים, וכי קיבלה מבית החולים אסופה גדולה (עמ' 154).

היא שללה את טענת ההגנה לפיה פנתה לבית המשפט בבקשה להכשיר מסמכים שהתקבלו שלא כדין, ביודעה כי אסור היה למשרד הבריאות למסור לה את המסמכים (עמ' 154 ש' 26 – 31). העדה ביקשה לראות את הנספח הנילווה להוצאת הצו, שכן לא זכרה את פרטי הצו שהוצא שלוש שנים קודם לכן (נספח זה לא היה מצוי בידי הצדדים), וטענה כי פנתה לקבלת צו לשם קבלת מסמכים משני בתי החולים בהם הייתה מאושפזת התינוקת (עמ' 155).

עוד הבהירה כי בחלוף השנים אינה זוכרת את רצף הפעולות והאירועים, ומשכך לא יכולה הייתה ליתן הסבר לכל פעולה אותה ביצעה. ואולם היא הכחישה שתפסה מחשב של הנאשם ללא צו ומבלי לציין זאת בדו"ח הפעולה. כן הבהירה כי לו הייתה תופסת את המחשב, הייתה מתעדת את הדבר בדו"ח החיפוש עליו חתם ממילא הנאשם, אשר אף צילם חלק מהמסמכים שנתפסו (עמ' 249 ש' 2 – 4).

ואכן, דו"חות החיפוש שהוגשו לעיוני על ידי שני הצדדים מפורטים, ומצוינים בהם המוצגים שנתפסו, ובכלל זה מחשב, טפסי הסכמה מדעת, סיכומי מידע רפואי של נשים שאינן נשוא כתב האישום, אישורי בדיקה של נשים נוספות, פנקס חשבוניות ועוד (ר' למשל ת/5, ת/34, נ/30, נ/61).

ההגנה הוסיפה וטענה כי המשטרה תפסה מחשבים ללא צו או עיינה במצוי בהם ללא צו. ואולם עיון במוצגים מלמד כי בתיק מצויים צווים בהם התבקשה תפיסת מחשב (ר' נ/7).

טל גבאי העיד בסוגיה זו כי קיימת הבחנה בין תפיסת מחשב לבין חדירה אליו, וכי לאחר תפיסת המחשב פנה לבית המשפט לשם חיפוש בו. הוא העיד כי "זה קורה הרבה בהרבה תיקים שקודם מוציאים צו חיפוש כדי לתפוס ולראות מה יש במקום ואם נתפסים חומרי מחשב רלבנטיים אז מוציאים גם צו חדירה" (עמ' 22 ש' 11 – 13). דברים דומים העיד גם חוקר המחשבים בועז חסון.

אלחרר נחקרה אודות מזכר (נ/48) בו כתבה כי חדרה למחשב העסקי של הנאשם. בעדותה הבהירה כי הייתה חוקרת חדשה, כי תיק זה היה אחד התיקים הראשונים אותו חקרה, וכי טעתה בניסוח, שכן אין לה סמכות לחדור למחשב, וממילא אינה יודעת כיצד לעשות כן (עמ' 174 ש' 22 – 23). היא הבהירה כי יתכן שנכחה בחדר עם חוקר מיומן, ועמדה על כך שהתכוונה לעיון בפלטים שהפיקו החוקרים המיומנים.

בהמשך אכן הוצגו לה מזכרים לפיהם לכאורה חדרה לטלפון ולמחשב לאחר שאלו כבר הוחזרו לנאשם, נתונים המחזקים את דבריה כי בחנה את הפלטים שהופקו, ולא חדרה אל המחשבים עצמם.

יאמר כבר עתה כי לאחר שבחנתי את עדותה התרשמתי כי כך הדבר, וכי החוקרת לא ביצעה מעשה אשר אינה מוסמכת לבצעו, וכאמור – אף אינה יודעת לבצעו.

ההגנה הלינה גם על הפרת חסיון המטופלות על ידי המשטרה. ב"כ הנאשם היפנה לנ/2 – נוהל אח"מ מספר 300.01.066, וטען כי בהתאם לסעיף ה' בנוהל, אם התעורר צורך לערוך חיפוש אצל מי שנהנה מחסיון על פי דין, יש לציין עובדה זו על גבי הבקשה להוצאת צו חיפוש ולהביאה לידיעת השופט הדן בבקשה.

מונקר העיד בסוגיה זו, כי בית המשפט היה מודע בכל פעם כשהתבקש צו, לכך שמדובר בתיק בו נחקרות עבירות אשר בוצעו על פי החשד על ידי רופא, ולפיכך ידע בית המשפט היטב כי החיפוש צפוי להתבצע אצל רופא – "זה לא נעשה במחשכים. חברי לווה את כל אורך החקירה והיינו בקשר רציף גם אני ואתה בטלפון והדברים לא נעשו באיזה עולם שלישי, כל ההליך נעשה בחשיבה לאחר התייעצות בלווי של סניגור שמכיר את התחום" (עמ' 98 ש' 32 – 33 ועמ' 99 ש' 1 – 2). ואכן, במסגרת הצווים צוין כי החקירה מתנהלת בעניין טיפול רפואי רשלני, כך שבית המשפט היה מודע לכך שעסקינן בחקירה בעניינו של רופא (ר' נ/22).

כן הבהיר מונקר כי סוגיית החיסיון הרפואי ופרטיות היולדות הייתה במחשבת החוקרים למן ההתחלה, וכי המשטרה פעלה תוך הקפדה על זכויותיהן, ובניסיון לשמור על איזון נכון בין טובת החקירה וזכויות הפרט.

הוא העיד בהקשר זה כי זו – "אחת החקירות הכי חשופות וגלויות שניהלתי כל צעד לווה על ידי בית המשפט ובקשר ישיר עם סנגורו של החשוד. לא הייתה שום הטעייה של בית המשפט והדבר בא לידי ביטוי בהחלטה שבית המשפט קבע בצו החיפוש שהוא ייערך בנוכחות נציגי משרד הבריאות גם מהרצון שלנו שהחקירה תהיה חשופה לאור השמש" (עמ' 101).

בהמשך הבהיר כי ראה כל אשה כאילו התבקשה חשיפת מידע בעניינה של אשתו, כשמנגד נשקלו גם הסיכונים אותם העריכה המשטרה כי קיימים במעשי הנאשם (עמ' 110).

העד הבהיר כי כאשר נטענת טענת חסיון עליו לפנות בסוגיה לבית המשפט, וכן כי התעוררה שאלה למי שייך החיסיון, נוכח טענתו של הנאשם כי כלל אינו מעניק טיפול רפואי. משכך, לאחר הגעה להסכמה בסוגיה זו בבית המשפט – פעלו בהתאם להסכמה.

אשר לסיכום האמור, הרי שזה גובש במסגרת דיון שהתקיים ביום 30.8.18 בפני כבוד הש' גרינברג (נ/21). במסגרת זו הוסכם על הצדדים כי בכל המקרים הפרטניים בהם עלה חשד לרשלנות, המאשימה תעיין בכלל חומרי החקירה הרלבנטיים שכבר תפוסים בידיה, בכפוף לקבלת אישור היולדות להסרת החיסיון;

בעניין א' וד' הסכים הנאשם להעברת כלל חומרי החקירה הרלבנטיים ולעיון בחומרי החקירה התפוסים, בכפוף לקבלת אישור היולדות.

כן הוסכם כי בכל מקרה ספציפי נוסף בו יעלה חשד לרשלנות בטיפול בעניינה של יולדת, המאשימה תפנה לב"כ הנאשם לשם קבלת הסכמתו לעיון בחומרי חקירה, וככל שתהיה מחלוקת בין הצדדים, יפנו לבית המשפט.

עוד הוסכם כי הנאשם יעביר רשימת יולדות שילדו במתחם מיום 5.7.18 עד 19.8.18, מחומרים שנתפסו על ידי המשטרה.

יתר החומרים יישארו אטומים בכספת המשטרה, וככל שלא יהא בהם שימוש עד ליום 30.11.18, יושב החומר לידי הנאשם.

פקד פרימן ציין בסוגיה זו כי היה צורך לעיין עיון ראשוני בחומר, כדי לדעת אל מי לפנות במטרה לקבל הסכמה להסרת חיסיון רפואי (עמ' 313 ש' 8 – 11).

כן העיד כי הנחה את החוקרים להקפיד בנושא החיסיון הרפואי.

מונקר העיד כי הסכמת הצדדים האמורה לא עסקה באופן מהותי בטענות בדבר חסיון, אלא יצרה מנגנון פרקטי, מתווה פעולה, כדי שניתן יהיה להמשיך לחקור (עמ' 101 ש' 5 – 8).

כשנטען בפניו שלמרות טענת החיסיון, במהלך החיפוש במרפאה הוא ונציגי משרד הבריאות עיינו באלפי מסמכים על מנת לבחור מה לקחת ומה להשאיר, השיב שלאחר קבלת ההחלטה עמד בקשר עם ב"כ הנאשם, וכי ההנחה של החוקרים, לאחר קריאת פסיקה בתחום, הייתה שפרטים דמוגרפיים הכוללים שמות וטלפונים של נשים, אינם פרטים רפואיים, ולפיכך באלו יכולה המשטרה לעיין (עמ' 79, 109-110).

כן הבחין העד בין קבלת מסמכים עליהם חל חסיון לבין תשאול העדות בסוגיות הרפואיות, העיד כי הנשים יכולות היו שלא להשיב לשאלות ככל שביקשו שלא להשיב, וכי אינו מכיר חוק או נוהל על פיהם נאסר לשאול שאלות הנוגעות למצב רפואי.

בפני אלחרר נטען כי פעלה בניגוד להחלטה האמורה, כעולה ממזכר נ/54, בו כתבה כי פתחה שקית נתונים ובה מסמכים רפואיים שנתפסו בחיפוש. העדה השיבה כי בהחלטה צוין שהנאשם מסכים להעברת כל החומרים הקשורים לד' ואשר כבר מצויים בידי המשטרה, ולכן הבינה שהדבר מותר (עמ' 256). יובהר בהקשר זה כי אכן במזכר צוין פרוטוקול הדיון והעובדה שהנאשם הסכים להעברת החומר, ומשכך, אני מקבלת את טענת החוקרת כי טעתה בתום לב בעת ביצוע הפעולה, בהיותה חוקרת חדשה יחסית. התרשמתי בהקשר זה ממהימנות העדה, אשר העידה בכנות לגבי מעשיה, ככל שזכרה את הפרטים בחלוף השנים.

עוד הלינה ההגנה על הפרת חסיון המטופלות על ידי משרד הבריאות. נטען כי המסמכים הרפואיים אותם קיבלה המשטרה אינם קבילים שכן הושגו תוך הפרת חיסיון רפואי על ידי משרד הבריאות. נטען כי משרד הבריאות יזם את התלונות למשטרה, מסר למשטרה ולמומחה חומרים מבלי לקבל את הסכמת הנשים ותוך הפרת חסיונן וחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק זכויות החולה"), ולפיכך עתרה ההגנה לפסול את כלל המסמכים הרפואיים, כמו גם את כלל הראיות הנגזרות ממסמכים אלה – קרי את חוות הדעת, את אמרות הנאשם ביחס למסמכים אלה ועוד.

עו"ד מובשוביץ העידה כי הסמכות למסירת מידע למשטרה נבחנת בכל מקרה בנפרד.

לדבריה, כשמדובר בתינוקות שנפגעו קשה, קיימת להבנתה חובת דיווח מכח חוק העונשין בשם משרד הבריאות ורופאיו, ובמקרים אחרים מותר הדבר מכח חוק זכויות החולה. לטענתה, לא ייתכן שמשרד הבריאות יקבל דיווח אודות חסר ישע ולא יעבירו למשטרה.

היא העידה בהקשר זה – "קיימת אפשרות לאכיפה במישור הפלילי ואנחנו מורים למשטרה איך עושים את זה. פקודת בריאות העם היא גם חלק מזה. והדבר המשמעותי במיוחד זה כאשר אם אני מקבלת דיווח… הרי לא מצפים שאקבל דיווחים ואשים אותם במגירה חשוכה. החיסיון הוא לא חיסיון אין סופי? מדובר במשהו מאוד ספציפי כדי שאוכל להראות למה לי יש חשש לגבי הדבר הזה. ואני בשום פנים ואופן לא מתכוונת לפנות ליולדת לקבל הסכמתה. פקודת הראיות לא קובעת את זה, זו פרשנות שלך ואני לא מקבלת את זה", וכן – "חובת הדיווח נוצרה כדי שזה לא יישאר במחשכים" (עמ' 301). העדה הבהירה כי להבנתה היא אינה צריכה לכנס ועדת אתיקה או לפנות לבית המשפט טרם מסירת המידע למשטרה, ובנסיבות אלו אכן הגיעה למשטרה כדי למסור מסמכים, על מנת שתיבחן מעורבות הנאשם הן בשאלת הפעילות המיילדותית שהתקיימה במתחם והן בשאלת הפגיעה בחסרי ישע.

כך עשתה גם לגבי ההפלה בעניינה של ג' – "לא יעלה על הדעת שיש חובת דיווח לבית חולים ואני אשים את זה במגירה. מדובר פה בעבירה פלילית" (עמ' 302 ש' 19 – 20). דברים דומים העיד גם חאיכ.

העדה הבהירה כי להבנתה, נ/43, נוהל פעילות ועדות אתיקה במוסדות בריאות, וועדת האתיקה מכח חוק זכויות החולה, אינם רלוונטיים למקרים הנידונים.

יובהר כי אכן עיון בנ/43, חוזר חטיבת רפואה מס' 9/18 מיום 8.10.18 בנושא ועדות האתיקה במוסדות בריאות, מציין כי ועדת האתיקה לפי חוק זכויות החולה היא מנגנון המאפשר חריגה מהכלל של שמירה על האוטונומיה במצבים מוגדרים, וכן צוין שם מהן סמכויות ועדת האתיקה שעניינן מסירת מידע לאדם אחר. עיון בנוהל מלמד כי על פניו הוא אינו מתייחס לנסיבות שבפניי.

דברים ברוח זו אמר גם חאיכ, אשר מסר אף הוא מסמכים למשטרה בעניינה של ד', והעיד כי ב"נסיבות שנוצרו והתוצאות הקשות של האירוע והנסיבות, חשבתי לנכון למסור את המסמכים הנ"ל לחוקרת לבקשתה כי אני סבור שזה נמסר בהתאם לדין" (עמ' 203 ש' 31 – 33).

במייל ששלח, המצוי בנ/23, אכן מביע העד את חששו בזמן אמת, כי הנאשם ימשיך לילד, ולכן ממליץ לפנות למשטרה.

גם עד זה טען כי לא היה מקום לכינוס ועדת אתיקה לשם הסרת החיסיון, ועמד על הצורך להגן על זכויותיהם של תינוקות שניזוקו בלידתם (עמ' 204 ש' 7 – 9). כן טען כי מכח סעיף 20(א)(2) בחוק זכויות החולה, חלה על המטפל או המוסד הרפואי חובת מסירת המידע הרפואי אותו קיבל העד מתוקף תפקידו במשרד הבריאות. אף הוא היפנה לחובת הדיווח באשר לפגיעה בחסרי ישע מכח חוק העונשין.

העד נחקר ארוכות על ידי ההגנה בשאלת מסירת המסמכים הרפואיים למשטרה, והבהיר כי לא החליט לבדו על העברת החומר. במשטרה אכן מסר כי עו"ד מובשוביץ ביקשה ממנו להגיש מסמכים הנוגעים לתיק החקירה, בהם חוזר לידות הבית וכיוצא בזה, נוכח עמדת משרד הבריאות כי הנאשם מפעיל מתחם בניגוד להוראות הקבועות בפקודה וללא אישור.

הן עו"ד מובשוביץ והן חאיכ מסרו כי פעלו תוך הפעלת שיקול דעת, ונוכח התרשמות מחומרת המעשים. חאיכ העיד בהקשר זה כי "…אנחנו לא רצים למשטרה על דיווח" (עמ' 209 ש' 1), אך – "הנסיבות, החומרה והתוצאה הקשה של האירוע חייבה אותי למסור לה לאחר שיקול דעת" (עמ' 204 ש' 19-20).

חאיכ הזכיר כי הנאשם הוזהר, התחייב בכתב בנוכחות בא כוחו להפסיק להפעיל את המקום וחרף זאת התברר שהנאשם ממשיך להפעיל את המתחם בו התחייב להפסיק ליילד, ונשים ותינוקות ממשיכים להיפגע (עמ' 208-209).

כן הזכיר כי הוא מכיר את הנאשם שנים רבות, כי הציע לו בעבר להימנע מהוצאת צו סגירה על מנת שלא לפגוע בשמו, ככל שהנאשם יתחייב שלא יפעיל את המוסד האמור (עמ' 207 ש' 27 – 31), ונוכח התחייבות הנאשם והסכמת בא כוחו, אכן לא הוצא צו.

ואולם – "זה לא אירוע אחד או שניים וזה לא מטופל אחד שנפגע. זה יולדת שהתינוק שלה נפטר, זה הפלה בלתי חוקית. להפעיל את המקום הזה בניגוד להתחייבות שלו לא להפעיל אותו. זה לא לאפשר לצוות בקרה להיכנס למתחם כדי לבדוק את התנאים הסניטרים שנמצאים במקום הזה. הוא פשוט לא אפשר לפקחים להיכנס לתוכה. .. הייתי במשטרה פעמיים שלוש במהלך השמונה שנים שאני מנהל את המערך הזה. 8 שנים כפול 500 דיווחים בשנה בערך, זה המון דיווחים ואני זוכר בודדים שאפשר לספור על כף יד אחת שהגעתי למשטרה בגללה. אבל כשיש שימוע ועד שימוע, ועוד אזהרה בכתב ועוד תינוק שנפטר ועוד הפלה בלתי חוקית" (כך במקור, עמ' 208 ש' 4 – 15).

כן ציין העד כי המשטרה היא גוף חוקר מוסמך, ולכן סבר כי מותר למסור למשטרה את המסמכים –"אני סבור שזה נמסר בהתאם לדין. זו לא העמדה הגורפת אולם בנסיבות ובאופי האירוע וההתנהלות מול הנאשם, מכלול הנסיבות וגם בקשת החוקרת, הכל יחד" (עמ' 224 ש' 23 – 24).

משהופנה לחוזר מנהל רפואה 9/18 שכותרתו פעילות ועדות האתיקה במוסדות הבריאות, העיד כי הוראות החוזר מתייחסות לעובדי בתי החולים ולא למטה משרד הבריאות, שכן החוזר נועד לאפשר לבתי החולים למסור מידע לצד ג', ואין המדובר בחוזר אותו התכוון משרד הבריאות להחיל על עצמו, אלא על בתי החולים (עמ' 226 ש' 11 – 14).

כשהוטחה בפניו הטענה שיש במשרד הבריאות גורמים להם כוונה ואג'נדה לסכל את עולם לידות הבית, השיב ש"מעולם מעולם לא במשתמע ולא במישרין ולא בעקיפין שמעתי מישהו מעובדי משרד הבריאות שרוצה לחסל את לידות הבית. פרסמנו חוזה שמאפשר להסדיר את נושא לידות הבית ..החוזר הזה נכתב? כדי להסדיר את נושא לידות הבית …" (עמ' 210 ש' 13 – 21).

לצד זאת הבהיר כי לעמדת המשרד, מי שמבצע לידות בית כשקיימת הוראת נגד מסכן את היולדת ואת העובר, ולכן משרד הבריאות מבקש להיות מיודע בכך, אף אם לא נגרם נזק.

תיקון מס' 5

-Hyperlink Removed- מיום 27.7.1973 עמ' 232 (-Hyperlink Removed-)

הוספת סעיף 29א

מיום 28.7.1993

תיקון מס' 14

-Hyperlink Removed- מיום 28.7.1993 עמ' 143 (-Hyperlink Removed-)

(3) הגיעו לשר הבריאות ידיעה או תלונה על מעשה או מחדל שיש עמו חשד סביר לפגיעה בזכות כל שהיא של חולה תוך כדי אשפוזו בבית-חולים או עקב אשפוזו כאמור או תוך כדי טיפול בו במרפאה או עקב האשפוז או הטיפול כאמור, רשאי רופא ממשלתי כאמור בסעיף קטן (1) לבדוק את הרשומות הרפואיות המתייחסות לאותו חולה, ומנהל בית החולים חייב לספק לרופא הממשלתי כל מידע שידרוש לבירור נסיבות המקרה או רופא המרפאה, חייבים לספק לרופא הממשלתי כל מידע שידרוש לצורך בירור המקרה, לרבות מידע מתוך רשומות רפואיות המתייחסות לחולים אחרים, ובלבד שזהותם של חולים אלה לא תיחשף.

ההגנה טענה עוד כנגד אי קבלת הסכמת הנשים שכתב האישום עוסק בהן להעברת החומרים.

מונקר הופנה לנוהל אח"מ 300.01.027 שכותרתו "בקשת המשטרה לקבלת מידע רפואי", והשיב שבנוהל נכתב שמוצע לעשות מאמץ לקבל כתב ויתור על סודיות רפואית, וכי אין המדובר בחובה. חרף זאת, פעלה המשטרה לדבריו לקבלת הסכמת הנשים האמורות.

ואכן, כתב הויתור שנחתם על ידי א' הוגש לעיוני (ת/9).

א' העידה כי חתמה על ויתור הסודיות כחודשיים לאחר חקירתה, מבלי שהועמדה על זכותה שלא לחשוף פרטים רפואיים בעת החקירה, אלא בשיחת טלפון מאוחרת עם החוקרת.

מונקר שלל את טענת ההגנה לפיה א' לא הסכימה לשתף פעולה עם המשטרה, והעיד כי שאל את העדה אם היא מוכנה להעביר את מסמכיה הרפואיים למשרד הבריאות על מנת שאלו יעיינו בהם במסגרת חקירה, וא' הסכימה וויתרה על הסודיות הרפואית בעניינה (כאמור – המשטרה עשתה כן לאחר חקירת העדה, ר' נ/24).

הוא אף ציין כי העדה הביעה את הסכמתה לכל אורך הדרך, הלכה למעשה (עמ' 107 ש' 1 – 3).

יאמר כבר עתה כי לאחר שבחנתי את עדותה של א', את עדויות בני משפחתה, ונחשפתי למכלול הראיות, התרשמתי כי העדה שיתפה פעולה עם ההליך, ואף יש לה אינטרס בקיומו. לפיכך איני סבורה כי בהעברת החומר אודותיה נפגעו זכויותיה באופן מהותי, ודאי שלא פגיעה המצדיקה את פסילת החומרים בעניינה.

כתב ויתור הסודיות של ב' הוגש, ללא חקירתה וללא טענות ההגנה בעניינה (ר' ת/17).

אשר לג', הרי שאין חולק כי ג' הוחתמה על כתב ויתור על סודיות רפואית (ת/27) רק ביום 11.10.18. בעדותה השיבה כי מונקר הגיע אליה על מנת לתת לה אישור על החקירה בצומת פורדיס, והיא לא זכרה כי חתמה על דבר מה. מכאן מסיקה ההגנה כי ג' לא הבינה את משמעות הויתור. מונקר העיד מנגד כי הסביר לה את הדברים, והיא שיתפה פעולה והבינה את ההליך (עמ' 107 ש' 21). פקד פרימן העיד באשר להחתמת העדה לאחר מסירת המידע על ידה, כי לעיתים הפרוצדורה של חתימה על מסמך רפואי מושלמת רק בשלב מאוחר.

ג' השיבה בעניין זה הן כי לו היו מסבירים לה כי אינה חייבת למסור פרטים אודותיה הייתה בכל זאת מוסרת את האמת, והן כי לא הייתה משתפת פעולה.

לאחר שהתרשמתי באופן ישיר ובלתי אמצעי מעדותה של ג', באתי לכלל מסקנה כי חרף המורכבות שתוארה לעיל בתשובותיה, הלכה למעשה הייתה העדה נכונה לשתף פעולה מרצונה עם חקירתה במשטרה ועם מתן העדות בבית המשפט, וכי אין לה טרוניה בשל העברת פרטיה.

אף אם ככלל יש מקום כי עד יוחתם על ויתור סודיות רפואית טרם חקירתו, הרי שנוכח התרשמותי כאמור לעיל, איני מוצאת כי בחתימה המאוחרת יש כדי להביא למסקנה שונה מזו שפורטה לעיל.

אשר לד', הרי שאין חולק כי החומרים בעניינה הועברו למשרד הבריאות ללא ויתור סודיות מצידה, וכי לאחר העברתם, משפנתה אליה המשטרה מספר פעמים, סירבה לחתום על ויתור סודיות.

עם זאת, כעסה על הנאשם היה ניכר, ואזכיר בכלל זה את הקושי הניכר שלה להעיד בכלל, ובפרט כשהנאשם נכח באולם, ואת יציאתו מהאולם באופן חריג עקב כך. נהיר היה כי קושי העדה להעיד נבע מנוכחות הנאשם ומכעסה עליו ולא מעצם הצבתה כעדה כנגדו, ודומה כי לא בכדי לא נשאלה העדה על ידי ההגנה אם היא מלינה על העברת החומר בעניינה.

נראה נוכח מכלול הנסיבות כי צביעות לא מעטה יש בטענת הנאשם בדבר ההגנה על זכויותיה, ועל "פגיעה חסרת תקדים בצדדים שלישיים" הנובעת מהעברת מסמכיה למשטרה, שעה שהנאשם התרשל התרשלות ממשית כאמור, בחובתו לשמור על שלמות גופה ובכך פגע בה פגיעה שאינה מבוטלת.

אשר לז' – הרי שלא נטען דבר בעניינה בסוגיה זו של חתימה על ויתור סודיות.

ניתוח הראיות והפסיקה שלעיל מביאים למסקנה כי לא נמצא פסול בהעברת החומר הרפואי ממשרד הבריאות לידי המשטרה, בפניית המשטרה בבקשה לקבלת צווים מבית המשפט, בטענות לבקשת החומר הרפואי על ידי המשטרה או בהעברתו לידי המומחה בניגוד לעמדת הנשים, כמו גם בביצוע החיפושים. בוודאי שלא פסול המצדיק פסילת הראיות.

ראשית יאמר, כי אין אלא לתמוה כיצד מי שאחד מקווי ההגנה העיקריים שלו הוא כי אינו נותן כלל טיפול רפואי, טוען לחסיון רפואי, ולהפרתו על ידי המשטרה ומשרד הבריאות, משחסיון זה כלל אינו קיים לשיטתו (במשטרה סרב למסור פרטים אודות חלק מהמטופלות, בנימוק לחסיון רפואי – ר' ת/37 ות/50. משהתבקש בעדותו ליישב את הסתירה, השיב כי החיסיון קשור לזכות היולדת לפרטיות).

שנית, עיון בדברי החקיקה המפורטים לעיל מלמד כי לטעמי אלו לא כוונו למסירת מידע לידי המשטרה, אלא ככלל עוסקים בחשיפת עניינו הרפואי של הפרט כלפי פרטים אחרים.

כך, סעיף 22 (ב) בחוק זכויות החולה אליו הפנתה ההגנה מתייחס לוועדת בקרה ואיכות, וסעיף 20 בחוק זה קובע מתי יימסר מידע רפואי של מטופל, בהתייחס למסירת המידע ככלל ל"אחר", ובכלל זה למטפל אחר, או לשם הגנה על בריאות הזולת או הציבור. מכאן שעל פניו, סעיפים אלו לא נועדו להסדיר העברת מידע לידי המשטרה, במקרים המתאימים.

הנחיית פרקליט המדינה 14.2 שכותרתה – "ניהול הליך פלילי ומשמעתי נגד רופאים או בעלי מקצוע רפואי אחר בגין רשלנות מקצועית", עוסקת בהעברת מידע כאשר מתעורר חשד לביצוע עבירה, על ידי גורמי הבדיקה לפי ס' 21 בחוק זכויות החולה. אין חולק שבעניינו של הנאשם לא הוקמה ועדת בדיקה כאמור, ואיני סבורה כי פרשנות תכליתית או סבירה היא כי על מנת להעביר לידי המשטרה חומר, כאשר משרד הבריאות סובר שקיים חשד לביצוע עבירות, בוודאי כדוגמת המקרים שבפניי – כאשר מדובר לעמדת משרד הבריאות ברופא המסכן באופן חוזר ונשנה את מטופלותיו ואינו מציית לצווים שנועדו להגביל את עיסוקו, קיימת חובה להקים ועדה שכזו טרם העברת החומר.

יוזכר, כי איננו עוסקים בחשיפת מידע אודות מטופל למטופלים אחרים או לאנשים שאינם ממין העניין. מדובר במסירת המידע למשטרה לשם עריכת חקירה על ידה, ונוכח המכלול המתואר לעיל איני סבורה בנסיבות שתוארו ובהתחשב בהוראות החוק הקיימות, כי חוק זכויות החולה מגביל מסירת מידע שכזה.

עיון בסעיף 29א בפקודת בריאות העם, אשר גם אליו הפנתה ההגנה, מגלה כי זה מתייחס להעברת מידע מבתי החולים לידי משרד הבריאות, ולכן אף הוא אינו רלוונטי לשם הכרעה בסוגיה.

מהמסמכים המצויים בתיק נלמד, כפי עדות עדי התביעה בפניי, כי משרד הבריאות אכן קיבל דיווחים יזומים מבתי החולים (ר' נ/36 לגבי מידע מהלל יפה), ומצא להעבירם לידי המשטרה.

אשר לטענת ההגנה כי היה על משרד הבריאות למסור למשטרה את פרטי האירועים בקווים כלליים, הרי שאם נניח כי נאסרה כל העברת מידע ממשרד הבריאות למשטרה, אזי גם במסירת המידע בקווים כלליים יש לכאורה משום הפרת החיסיון.

לא מצאתי כי דווקא במקום בו סבורה ההגנה כי יש לשרטט את קו הגבול – "קווים כלליים", יש משום מענה לדרישות החוק, וכי משרד הבריאות או המשטרה פעלו שלא כדין משסברו כי ניתן לפעול אחרת.

אף אם היה מקום כי משרד הבריאות יעדכן את הנשים השונות בדבר רצונו לפנות למשטרה (כפי שנעשה בעניינה של ג', לדבריה), ואיני קובעת מסמרות בסוגיה זו, הרי שאין בכך כדי ללמד כי העדר הסכמתן מראש היה בו כדי לשלול באופן מוחלט את זכותו של משרד הבריאות ליידע את המשטרה בדבר עבירות לא פשוטות המבוצעות, להבנתו, שוב ושוב, ואשר יש בהן כדי לסכן נשים ותינוקות.

דומה כי החוקר מונקר ניסח את הדברים באופן ממצה כשנשאל על כך, והשיב – "שאלה טובה וזה מצטרף לאיזונים שעניתי קודם, זה תלוי, סודיות מול החקירה או מול הסכנה אם קיימת שלא תעשה חקירה, יש כאלו שישאלו האם הזכויות של המטופלת שהיה בעבר מול הסיכון שהרופא גורם למטופלות אחרות" (עמ' 110 ש' 7 -9).

אין המדובר בסוגיה לה מצוי פתרון קל, ואולם סבורתני כי לצורך ההכרעה שבפניי אין למעשה צורך להכריע בסוגיה האמורה, שכן כאמור התרשמתי מרצונן של כל הנשים שהעידו בפניי לשתף פעולה עם המשטרה, ואף מכך שיש בליבן כלפי הנאשם גם כיום. אף לא אחת מהן הביעה תמיכה בנאשם – אליו פנתה כל אחת מהן באופן פרטי על רקע סברתה כי מדובר באיש מקצוע ראוי, ודומה כי ההליך המתנהל כנגדו עולה בקנה אחד עם רצונן. מכל מקום, אף לא אחת מהן הביעה הסתייגות בפניי מהעברת החומר למשטרה או מזימונה למתן עדות כנגדו.

יתרה מכך, מזכרים שונים מלמדים כי המשטרה כיבדה הלכה למעשה את רצונן של נשים שלא לשתף פעולה עם החקירה, ובנסיבות אלו לא בא עניינן בכתב האישום. אמנם ייתכן מאד שלא היו די ראיות בעניינן של נשים אלו, ללא שיתוף פעולה מצידן, ואולם לכל הפחות לגבי חלקן דומה כי היו די ראיות ולו על מנת לחקור את הנאשם אודותיהן. העובדה כי הנאשם לא נחקר לגביהן, מלמדת על כיבוד רצונן של נשים אלו, ולטעמי – יש בכך משום נדבך נוסף התומך במסקנה כי הנשים ששיתפו פעולה עם המשטרה, בחרו לעשות כן, והסכימו – גם אם באיחור או ללא חתימה על ויתור סודיות (כדוגמת ד' וז'), לשיתוף הפעולה עם המשטרה, ובכלל זה להעברת החומר בעניינן לידי המשטרה.

על ההתחשבות ברצונן של נשים שלא לשתף פעולה עם המשטרה מעידים נ/27, מזכר של מונקר לגבי שיחה עם ש.ר, יולדת שעניינה לא בא בכתב האישום, אשר ילדה על פי החשד במתחם הנאשם, או טופלה על ידו, ואשר ביקשה לא להיות מעורבת בחקירה, ולכן העד לא ביקש מידע רפואי לגביה.

מזכר מיום 18.12.18 מלמד כי מונקר הגיע לבית החולים לניאדו כדי לתשאל אישה אחרי לידה שעניינה לא הובא בפניי, ואשר סירבה לשתף עימו פעולה (עמ' 113 ש' 1 – 3).

דברים דומים עולים גם בעניינה של ט.א, אשר ממזכר מיום 9.10.18 עולה כי היא וכלתה ביצעו בדיקות אצל הנאשם אך לא הסכימו לשתף פעולה עם המשטרה, וכך גם בעניינן של ר.ש ושל פ.א. אשר מסרו באמצעות מסרון כי הן מטופלות אצל הנאשם, אולם לא הסכימו למסור פרטים מעבר לכך או לשתף פעולה עם המשטרה (ור' גם ת/63 ות/64, מזכרים של אלחרר לגבי שיחות עם נשים שעל פי החשד טופלו אצל הנאשם, אך ביקשו שלא למסור עדות, וכך היה).

מונקר ציין כי "המזכרים האלה מראים שרצונה של אישה כבודה ברגע שהיא אומרת שהיא לא רוצה למסור עדות לא הולכים לבית החולים לא מוציאים מסמכים ולא מתקדמים" (עמ' 113 ש' 19 -20, ור' מזכרים נ/28, נ/51 ו-נ/52), ונראה כי דבריו אלו אכן משקפים את התנהלות היחידה החוקרת.

בנסיבות אלו, בחינת הראיות מלמדת כי המשטרה היטתה אוזן קשבת, כמצופה, לעמדות הנשים, וכאשר נשים ביקשו שלא למסור פרטים ולא להיחקר – כיבדה המשטרה את רצונן. כפי שהבהירו החוקרים בסוגיה זו – נעשה בכך איזון עדין בין זכויות הנשים וכיבוד עמדתן, לבין רצון המשטרה, כמו גם משרד הבריאות, לוודא כי הנאשם אינו מסכן במעשיו את הציבור ולמצות את החקירה.

לאחר בחינת הטיעונים והראיות והתרשמתי כי המעשים לא נעשו בניגוד לטובתן של הנשים – בשמן טוענת לכאורה ההגנה.

אשר לטענת ההגנה לפיה המשטרה פנתה לבית המשפט לשם קבלת צווים אשר יכשירו מסמכים שהתקבלו שלא כדין, הרי שבחינת הראיות מלמדת כי המשטרה אכן קיבלה לידיה בעקבות צווי בית המשפט גם מסמכים שלא היו קודם לכן בידיה. מכאן, שאין המדובר בניסיון להכשיר החזקת מסמכים שכבר היו מצויים בידי המשטרה באופן לא חוקי, אלא בניסיון לוודא כי המשטרה אוחזת במלוא המסמכים הרלוונטיים.

אשר לטענה בדבר הפרת החלטת בית המשפט אשר ניתנה בהסכמת הצדדים (נ/21) בכל הנוגע לעיון במסמכים שנתפסו, לשם הפקת שמות הנשים ופרטיהן, הרי שעיון בנ/26, מזכר שערך מונקר לגבי ניסיונות שיחה עם מטופלות לכאוריות (אשר לא ענו לו או לא שיתפו איתו פעולה), מלמד כי אלו אינם מהווים הפרה של המתווה שסוכם, שכן המזכר אינו מציין כל פרט מהותי לגבי נשים אלו – בין אם ילדו או טופלו אצל הנאשם, אלא שמות וטלפונים בלבד. במתווה הוסכם כאמור כי בכל מקרה בו יעלה חשד לרשלנות בטיפול בעניינה של יולדת, תפנה המשטרה לב"כ הנאשם לשם קבלת הסכמתו לעיון בחומרי חקירה, ואולם ניסיונות יצירת הקשר עם הנשים נעשו טרם שגובש חשד לרשלנות, ולפיכך עסקינן בשלב מקדמי אשר אינו מהווה הפרה של הסכמת הצדדים.

יצויין בהקשר זה כי כבר בבג"ץ 447/72 ד"ר ישמחוביץ' נ' פקיד שומה לחקירות, ניתן ביום 3.6.73 (פורסם בנבו), הבהיר בית המשפט העליון כי שמות חולים אשר ביקרו אצל רופא ופרטיהם אינם חסויים. מכאן, שצדקה המשטרה בטענתה כי במסמכים בהם נכתבו פרטי הנשים ניתן היה לעיין. ממילא, גם מסמכים כדוגמת ת/14 – טופס הסכמה מדעת עליו חתמה אחת היולדות, אינם חוסים נוכח דברים אלו תחת חסיון.

עם זאת, החוקרת אלחרר על פניו אכן הפרה את החלטת בית המשפט נ/21, אף אם פעלה באותו עניין כאמור בתום לב ומתוך סברה כי הותר לה לפעול כפי שפעלה (ואף תיעדה בכתב את פעולתה זו).

כן נמצא כאמור כי בתי המשפט אשר אישרו את מתן הצווים ידעו לאורך כל הדרך כי עניינה של החקירה ברופא החשוד בביצוע עבירות בעניינן של מטופלות, ומכאן שידעו הלכה למעשה כי עסקינן בסוגיה בה עשויה לעלות טענת חסיון.

כאמור, עסקינן בחקירה מורכבת, אשר לוותה על ידי בתי המשפט בהליכים של בקשות למתן צווים והסדרת כללי החיפוש והעיון בחומר. בחינת טענות ההגנה בכל הנוגע להפרת חסיון היולדות ולביצוע חיפושים שלא בהתאם לדין מלמדת כי אין המדובר בטענות אשר יש בכוחן כדי להביא לקבלת טענת הגנה מן הצדק ולפסילת המוצגים שנאספו.

בחינת מכלול הראיות והטענות מלמד כי רובן המכריע של פעולות המעורבים בחקירה נעשה כדין, ובאשר לחלק לגביו ניתן לקבוע כי נפלו פגמים, יש להעדיף בסוגיה זו את האינטרס הציבורי שבגילוי האמת בעניינו של הנאשם, על פני פסילת הראיות.

בנסיבות אלו נדחית טענת ההגנה להגנה מן הצדק.

ההגנה מלינה גם על הבחירה בפרופ' הרמן כמומחה מטעם התביעה. נטען כי המומחה כתב גם את חוות הדעת שהוגשו בבג"ץ 7882/18 ובמסגרת הדנג"ץ, וכי למעשה משרד הבריאות בחר במומחה אשר עמדתו הייתה ידועה מראש, ועלתה בקנה אחד עם עמדת המשרד.

כן נטען כי בחירת המומחה נעשתה בניגוד להנחיית פרקליט המדינה 14.2, שעניינה בניהול הליך משמעתי ופלילי נגד רופאים ובעלי מקצוע רפואי אחר בשל רשלנות רפואית, בה צוין כי נוכח הקושי לאתר מומחה, המשטרה תוכל לפנות למנכ"ל משרד הבריאות כדי שיקצה מומחה רפואי.

נטען עוד כי פרופ' הרמן נבחר לאחר שמומחה קודם "לא סיפק את הסחורה".

המאשימה הגיבה לטענה בציינה כי המומחה הראשון אליו פנו כלל לא נתן חוות דעת. ואכן, ת/23 ות/24 מתעדים פנייה אל פרופ' מני, אשר התבקש לחוות דעתו אם התנהלות הנאשם מהווה טיפול רשלני או ראוי, ושאלות נוספות. פרופ' מני השיב כי ללא סיכום של הנאשם של מהלך הלידה (בעניינה של א'), ולאחר שעיין בתיק הרפואי, לא יוכל לבחון את התנהלות הנאשם או מה גרם למצבה של התינוקת.

ד"ר לב העיד בעניין זה כי תפקיד משרד הבריאות היה להציע מומחה שלדעתם יוכל לסייע, שכן למשטרה אין יועץ מקצועי אשר יכול לכוון אותה לשאלות איתן צריך להתמודד. הוא העיד כי בפגישה שנערכה בפרקליטות לא דובר על עמדת המומחה, וכי עמדתם העקרונית של רוב הגניקולוגים, כמו גם של פרופ' הרמן, הייתה זהה, ומסויגת בסוגיית לידות הבית. עם זאת הוא הבהיר כי משרד הבריאות לא יכול היה לדעת מה תהא דעתו של פרופ' הרמן באשר למקרים הפרטניים הנדונים. כן ציין כי פרופ' מני, אליו פנו ראשון, התמחה עם הנאשם באותה מחלקה, כך שלא הייתה מטרה לפגוע בנאשם בבחירת המומחה, אלא חיפוש אחר מומחה ראוי בתחום (עמ' 293-292).

פרופ' הרמן עצמו השיב בעניין זה בכנות כי לדעתו הפנייה אליו נעשתה לאור המחשבה שהוא מוביל דעה בתחום המיילדות, הוא בעל מוניטין ויודע להעלות על הכתב את דעותיו, ובהיותו איש המערכת, המנהל מחלקה בבית חולים ציבורי.

הוא אישר שכבר בנובמבר 17' הביע עמדתו במסגרת ישיבה של המועצה הלאומית לרפואת נשים נאונטולוגיה וגנטיקה ביחס לניהול לידות בית בסיכון, כי לדעתו יש לבצע לידות בית רק בסיכון נמוך. כן הבהיר כי לדעתו צריך להתנהל על פי החוזר, ולשקול את בריאות הציבור (עמ' 546-545).

לצד דברים אלו העיד כי מעולם קודם הפנייה אליו לא שמע על הנאשם, לא ידע על ההליכים המנהליים בעניינו, וכי ד"ר לב ביקש ממנו להביע את דעתו לאור מסמכים אותם שלח אליו (עמ' 544 ש' 26 – 30). הוא הבהיר כי לא קיבל הנחיות או הוראות, לא שלח טיוטה לבחינה, אלא קיבל את החומרים וכתב את חוות דעתו.

כן הבהיר ביחס לדברים אותם כתב בחוות הדעת על הנאשם, כי כתב אותם בלב כבד – "אני מזוהה מערכת, אני מגן על רופאים, אני עושה, אבל פה לטעמי האישי זה חרג לחלוטין ועכשיו את חוות הדעת שלי אני הבעתי על שני מקרים מאוד בעיתיים זה לא שנתתי חוות דעת על מישהי שילדה אחרי שני ניתוחים קיסרים והכל היה (לא ברור) על שני מקרים שאחד תינוקת נפטרה, מקרה שני היה קרע של הרחם שהיה יכול להיגמר באסון. זאת אומרת יש פה איזשהו משהו שאני חשבתי על פי צו המצפון, היה לי נוח יותר נוח גברתי לא לכתוב, שיהיה ברור, אין, הכי נוח לא… היה לי קשה אבל ברגע שהבנתי, ברגע שראיתי, ראיתי שזה משהו סדרתי ואי אפשר לעצור את זה אז בלב שלם כתבתי מה שכתבתי…" (עמ' 548-547).

יובהר כי ספק בעיניי אם יש מקום במישור העקרוני לביקורת מטעם ההגנה על דרך בחירת מומחה המאשימה. חרף ספק עקרוני זה נבחנה בחירת המומחה במקרה שבפניי. נוכח עדויות העדים בסוגיה זו, איני מוצאת כי נפל פסול במינוי פרופ' הרמן לחוות את דעתו בעניינו של הנאשם. לא למותר להזכיר שוב, כי גם מומחה ההגנה, ד"ר ממט, בסופו של יום תמך במסקנותיו של מומחה המאשימה.

סוגיית לידות הבית

כאמור בראשית הדברים, המאשימה ניהלה את ההליך שבפניי תוך שימת דגש על העבירות אותן לשיטתה ביצע הנאשם, שעה שההגנה התנהלה תוך שימת דגש גם על הפריזמה של זכות האישה על גופה. הושם דגש על זכות האישה ללדת בהתאם לשיקול דעתה ורצונה גם שעה שהריונה הוגדר בסיכון ללידת בית, לגביו הומלץ על ידי המומחים בתחום שלא ללדת במקום שאינו בית חולים, כשלטענת הנאשם זכותו לסייע לה בכך.

בסוגיה זו ניצב מצד אחד הנאשם, רופא נשים ומומחה בגינקולוגיה ומיילדות, בעל פרקטיקה של לידות בית, ומנגד – עמדת הממסד הרפואי ורופאים, הטוענים בשם זכות, שמא נאמר – חובת המדינה, לפקח על לידות אלו, על מנת להגן על בריאות הנשים ועובריהן.

כאמור לעיל, קבעתי כי הפרקטיקה הפסולה בה נהג הנאשם, ואשר רשלנותו מתבטאת בה, אינה בעצם החריגה מההנחיות, אלא בחריגתו מפרקטיקה רפואית מקובלת, אשר העמידה את היולדות או התינוקות בסיכון. מסקנה זו שרירה וקיימת אף אם נקבל את מלוא תזת ההגנה בכל הנוגע לזכויותיהן של הנשים.

במסגרת הדיונים נשמעו בהרחבה עדויותיהם של מומחים העוסקים בסוגיית לידות הבית, ומשכך נחשף בית המשפט לשיקולים השונים בסוגיה זו, הגם שהם גולשים בחלקם מעבר למעשים הפליליים בגינם הוגש כתב האישום.

כתיבת הכרעת הדין לא איפשרה להותיר סוגיות כבדות משקל אלו לחלוטין מחוץ להליך, כפי שפורט במסגרת הכרעת הדין. נוכח היריעה שנפרשה בפניי בתיק זה באתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לסיים את הכרעת הדין ללא התייחסות לסוגיית לידות הבית, הכרוכה בדיון בזכויותיהן של נשים.

עם זאת, אשוב ואבהיר כי לידות הבית בישראל, על המורכבות הרפואית, האתית והחברתית שבכך, אינן עומדות בפני עצמן לבחינה במסגרת הליך זה.

ההגנה בתיק זה גרסה כי לידה היא אירוע טבעי, תהליך פיזיולוגי שאינו מחייב התערבות רפואית, וכי לכל אישה זכות לאוטונומיה ולחופש בחירה כיצד ללדת. נטען כי בתוך כך לא ניתן למנוע מיולדת בחברה ליברלית לסכן את עצמה ובמידה מסוימת גם את עוברה, כשהיא בוחרת בחירה חופשית. בהתאמה, נטען, לא ניתן למנוע מרופא לסייע ליולדת בבחירתה, על מנת להפחית את הסיכון הנשקף לה ולעוברה – כפי שלעמדת הנאשם הוא עשה.

עוד נטען, כי החוזר, האוסר על גורמי מקצוע לסייע לנשים אלו, עלול להביא לכך שאישה הנמצאת בסיכון תלד לבדה בביתה, וכי עסקינן בעמדה פטרנליסטית של המדינה, המתעלמת מבחירתה המודעת של האישה ואף תורמת לסיכונה.

משכך, מתעורר מתח בין זכותן של נשים לקבל החלטות על גופן, והטענה כי המדינה פועלת בסוגיה זו בנצלה את כוחה השלטוני, אל מול חובת המדינה להסדיר סוגיות שברפואה ובשלום הציבור.

המדינה הבהירה, הן בהליך זה והן בהזדמנויות אחרות, כי משרד הבריאות אינו מתיימר לאסור על נשים לבצע לידה ביתית (ר' דברי השופט גרוסקופף בעניין מימן). לצד דברים אלו הובהר כי הזכות ללדת באופן בו בוחרת האישה אין משמעה כי המדינה תתפרק מסמכויות הפיקוח המסורות לה, ותימנע מלהנחות רופאים ומיילדות בדבר התנאים שצריכים להתקיים לצורך ביצוע לידה ביתית – "בבחינת רופא ומיילדת הישר בעיניהם יעשו".

כפי שצוין לעיל, במהלך ניהול הליך זה ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בדנג"ץ, במסגרתו הבהירה השופטת ברק-ארז כי הלידה היא אירוע מכונן בחייה של אישה, כי סיפור הלידה הוא חלק מרכזי מסיפור חייה, והוכרו חשיבות כיבוד רצונה ובחירותיה של יולדת.

לצד דברים אלו נקבע במסגרת הדנג"ץ כי יש להתחשב גם באינטרס הציבורי שעניינו בריאות הציבור, לרבות בריאות הילודים, וכי אין מחלוקת שמשרד הבריאות מוסמך לפקח על פעילות מיילדותית.

במסגרת העדויות בתיק זה ניתנו דוגמאות ברורות, עת צוין כי נהיר לכל כי לא ניתן (באופן מתוכנן מראש) לנתח במגרש כדורגל או בתא מטען של מכונית, ומכאן החשיבות שבפיקוח משרד הבריאות על הפעילות המיילדותית.

גם הצעת חוק לידה בבית (תיקוני חקיקה) התשנ"ה – 2015 (נ/41) ודיון בועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת בסוגיית לידות הבית (נ/40) –שני מוצגים שהוגשו על ידי ההגנה – מלמדים כי לצד הרצון לקדם את לידות הבית, הקפידו כל העוסקים בתחום לציין כי לידת הבית מחוייבת להתקיים בסטנדרט מקצועי-רפואי ראוי.

פרופ' נועם זוהר ערך חוות דעת ביו אתית אודות מעשיו של הנאשם, בהקשרים הנידונים כעת (נ/86).

המומחה ציין בחוות הדעת ובעדותו כי הוא מתמחה בעיקר בפילוסופיה מוסרית ומדינית, בדגש על אתיקה יישומית ומקצועית וכן בביו אתיקה. הוא כיהן בוועדות אתיקה, הן בהקשר האקדמי והן בבתי חולים, היה חבר בוועדות שונות, כיהן כחבר במועצה הלאומית לביו אתיקה והיה שותף לניסוח ניירות העמדה של המועצה. כן כיהן בועדת סל התרופות, ועוד.

המומחה הבהיר מפורשות כי הוא אינו רופא, אינו מכיר את הנאשם או את מלוא העובדות באשר לאירועים הנדונים, ואין לו יומרה למומחיות רפואית. לפיכך, הוא לא יכול היה לסייע להגנה בהכרעה בשאלות הפרטניות שנידונו בפניי, ולהעריך האם במקרים הספציפיים הנדונים נהג הנאשם כשורה, שמא התרשל.

יובהר כי בנסיבות אלו, ובעיקר נוכח קביעתי כי הנאשם התרשל במעשיו ולא פעל באופן העולה בקנה אחד עם טובת הנשים, כמו גם קביעתי כי הפרת הנוהל אינה מהווה מעשה רשלני או פלילי כשלעצמה, לא יפורטו התייחסויות המומחה באשר למעשיו הפרטניים של הנאשם.

המומחה הגדיר את חוות הדעת כעוסקת בחובה המוסרית ובאתיקה המקצועית של רופא במצבים בהם קיימים פער או התנגשות בין הנחיות מקצועיות או רגולטוריות, שיקול הדעת הקליני וזכויות המטופל, בייחוד באשר לטיפול ביולדת.

בהקשר זה צוין כי רכיב מרכזי באישומים כנגד הנאשם נסוב סביב נכונות הנאשם לחרוג מההנחיות בדבר הטיפול ביולדות וקבלתן ללידת בית.

הוטעם כי גם אם נניח שהנחיות רפואיות משקפות רפואה מבוססת ראיות, הרי שאין מקום לשלול באופן חד משמעי הפעלת שיקול דעת קליני המחייב לעיתים טיפול המנוגד להנחיות.

המומחה התבסס על נייר עמדה מס' 8 של המועצה הלאומית לביו אתיקה (מועצה שקמה על פי החלטת ממשלה, וחבריה מייצגים מגוון דיסציפלינות ובהן רופאים, משפטנים, פילוסופים ועוד), אשר צורף כנספח לחוות דעתו. צוין כי נייר העמדה אומץ במועצה פה אחד ומבטא קונצנזוס בדבר העקרונות הביו אתיים הרלבנטיים.

הובהר כי משמעות האוטונומיה של המטופל היא בזכות לבחור בין דרכי טיפול שונות ולהעדיף גם דרך טיפול שאינה נחשבת אופטימלית מהבחינה הצרה של תוצאות שנבחנו במחקר.

עוד צוין, כי בית המשפט האירופי לזכויות אדם קבע כי מניעה של לידה כפי רצון היולדת, גם אם היא נעשית באופן עקיף על ידי רגולציה של בעלי המקצוע, נחשבת להפרת זכויות האדם שלה. נקבע כי בהתאם לנייר העמדה, במרבית המקרים בהם נטען כי מוצדק לפגוע באוטונומיה של היולדת בשל הצורך להגן על הילוד, אין להצדיק פגיעה שכזאת.

נידונה השאלה מה ההתנהלות הראויה של המערכת הרפואית בנסיבות בהן יולדת מסרבת לביצוע ניתוח קיסרי, והוטעם כי אין מקום לביצוע ניתוח בכפייה, כנגד דעת היולדת. בדומה, גרס המומחה כי ככל שקיים צפי כי אם יולדת תגיע לבית החולים היא תחוייב לבצע ניתוח קיסרי, או ילחצו עליה לעשות כן, הרי שלגיטימי ואף מתבקש להציע לה ליווי לידה מקצועי שאינו בבית חולים.

הובהר כי דרישה מאישה לעזוב את בית החולים כשהיא מסרבת לניתוח קיסרי היא הליך מפוקפק מבחינה אתית, אשר נועד למעשה לאלץ את היולדת להסכים לניתוח. עסקינן, לשיטת המומחה, בהתניית טיפול, ובנטישה והפקרה של המטופלת באופן המהווה הפרה חמורה של עקרונות הביו אתיקה.

לדעת המומחה, בניגוד למערכת, המפקירה כך את המטופלות ומאיימת עליהן, הנאשם ממאן להפקיר את המטופלות ועומד על זכותן לבחור.

לדעתו, כשאישה מסרבת לניתוח קיסרי, על בית החולים להסביר לה את ההמלצה וההנחיות, והוא מניח כי מרבית היולדות יסכימו לפעול במסגרת ההנחיות. ואולם ככל שתפעל מטופלת שלא בהתאם להנחיות, הרי שבכך היא מקבלת על עצמה את הסיכונים.

לעמדתו, ובהתאם לנייר העמדה של המועצה הלאומית לביו אתיקה בנושא חופש הבחירה וזכויות האדם בלידה, ככל שיולדת מסרבת להליך המתווה בהנחיות, אין הצוות רשאי להימנע מהמשך טיפול במטופלת עקב אי הסכמתה להליך מסוים המוצע לה.

יובהר כי נייר העמדה אשר צורף לחוות הדעת מוסיף ודן בהבדלים בין הפרדיגמה הרפואית לפרידגמה הטבעית בהיבטים שונים.

צוין בו כי הועדה שמעה מומחים מתחומים שונים והתרשמה כי קיימים חילוקי דעות לגבי מידת מימוש חופש הבחירה של יולדות במערכת הבריאות בארץ.

עוד מצוין בנייר העמדה כי לא קיים סיכון מוגבר בתוצאות לידות בית בסיכון נמוך במערכת בריאות המשלבת לידות בית, וכי עקרונות הביו אתיקה מחייבים שליולדת יהא חופש בחירה לגבי האופן בו תתקיים הלידה. לפיכך, הצוות המטפל אינו רשאי לכפות על יולדת טיפול נגד רצונה, גם אם הדבר מנוגד לפרדיגמת המערכת.

המועצה סבורה כי יש להכיר בסמכות הכללית של היולדת לקבל החלטות טיפוליות גם לגבי היילוד, תוך מתן מקום להפקעת סמכותה במקרים בהם החלטתה עלולה לסכן את הילוד במידה שהייתה מצדיקה הפקעת סמכות ההחלטה ההורית לגבי טיפול רפואי בילדים. ככל שמדובר בהגברה קלה של הסיכון ליילוד, יש לאמץ את זכות היולדת וסמכותה לקבל את ההחלטות הנדרשות, כפי שהורים מקבלים החלטות בנוגע לחיי ילדיהם מדי יום.

משכך, המליץ נייר העמדה על איסור התניית טיפול או נטישת היולדת, ונקבע כי יש לראות את ההנחיות המקצועיות במחלקות ובחוזרי מנהל רפואה כהמלצות רבות משקל, אך לא כהוראות מחייבות השוללות את שיקול הדעת הקליני.

המומחה הבהיר כי מהבחינה האופטימלית, ראוי לאפשר לאישה לבחור את דרך הטיפול בה בבית חולים, שכן אם חלילה קורה אירוע כדוגמת קרע ברחם, האפשרות להציל את היולדת והילוד בתוך בית החולים גדולה יותר.

עוד ציין, כי להבנתו חוק זכויות החולה עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992, ועם זכותו של חולה לקבל החלטה או לסרב לטיפול, גם אם הרופאים חושבים בשונה ממנו. לפיכך, יש לתמוך בהחלטת החולה ולהציע לו את הטיפול המיטבי, במסגרת הליך לו יסכים.

נזכור כי – "היריון הוא אירוע רב משמעויות והשלכות בחייה של אישה" (בג"צ 1774/22, עמותת "בעד חיים" נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, ניתן ביום 8.8.22 (פורסם בנבו)).

במסגרת הדנג"ץ הובהרה כאמור חשיבות כיבוד רצונה של האישה, ומימוש האוטונומיה שלה על גופה, תוך שימת לב לכוחה לבחור.

במסגרת ההליך שבפניי הבהיר מומחה המאשימה, פרופ' הרמן, כי המדינה מכבדת את האוטונומיה של היולדת, וכי אין מטפלים באישה בניגוד לרצונה. הוא הבהיר כי אם אישה אינה מוכנה שיטפלו בה, יש לתעד את הדברים, להתייעץ עם רופא בכיר ובמידת הצורך עם יועץ משפטי של בית החולים.

לצד דברים אלו יש להזכיר את עובדות האישום השני, מהן עולה כי אמנם לכאורה לא נכפה טיפול על אישה בניגוד לרצונה, ואולם היולדת, אשר סירבה כי יבוצע בה ניתוח קיסרי – הוחתמה על טופס מתאים, ושולחה לדרכה הלכה למעשה מבית החולים, כך שמצאה את עצמה בסופו של יום במתחם הנאשם – פתרון אשר המדינה אינה חפצה בו.

הנחת עדי המאשימה, כי אלמלא היה הנאשם מקבל את היולדת במתחם שבבעלותו, הייתה היולדת מגיעה לבית החולים – כפי שאכן העידה העדה בהקשר זה, מהווה לשיטת ההגנה והמומחה מטעמה כפיית דרך הטיפול בה חפצה המדינה, הפוגעת תוך איום בנטישה בשיקול הדעת של היולדת כיצד ללדת.

פרופ' זוהר הבהיר בהקשר זה בצדק, כי למעשה העיקר לשיטתו אינו בשאלת לידות הבית, אלא בשאלה אם מכובדת האוטונומיה של היולדת בבית החולים, ומתאפשרת לה תמיכה מיטבית גם אם תסרב לביצוע ניתוח קיסרי, שמא מופעלים עליה לחץ ומניפולציה רגשית, כדי שתסכים לניתוח.

בסוגייה זו, מקובלת עליי עמדת המועצה הלאומית לביו אתיקה, לפיה הורים מקבלים באופן תדיר החלטות הנוגעות לגורלם ולחייהם של ילדיהם, ובכלל זה החלטות הנושאות בחובן סיכון מסוים. בעשותם כך הם אינם נוהגים מתוך אי איכפתיות או זלזול בחיי ילדיהם, אלא שוקלים שיקולים שונים, אשר לא תמיד עולים בקנה אחד עם הדרך בה נוהג רוב הציבור. אף כאשר יש בכך מידה מסויימת של הגברת הסיכון הצפוי לילדיהם, לא נשלל חופש ההכרעה של ההורים, אלא במקרי קיצון.

כך, הורים יכולים לבחור לקבוע את ביתם במקומות רחוקים מבתי חולים גדולים היכולים לספק שרותי רפואה טובים במידת הצורך; הם יכולים, כפי שציין פרופ' זוהר, לבחור לרשום את ילדיהם לבתי ספר מרוחקים ממקום מגוריהם, ולסכן באופן פוטנציאלי את ילדיהם בנסיעות ארוכות הנדרשות לשם הגעה לבתי הספר.

בתקופה האחרונה נאלצה אוכלוסיית העולם, נוכח מגיפת הקורונה, לעסוק בסוגיות נוספות שעניינן בזכויות בני האדם על גופם, ובמידת ההתערבות של הממסד הרפואי, וחרף עמדת משרד הבריאות בדבר נחיצותם של החיסונים והגנתם על בריאותנו, לא מצאה המדינה לכפות על אזרחיה את החיסונים. בכך ניתן מעמד בכורה לזכות האדם על גופו, הנגזרת בראש ובראשונה מהזכות לאוטונומיה וכבוד, בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפסיקה בסוגיה זו, על פני שיקולים רפואיים גרידא.

במסגרת הדנג"ץ צוין כי רגולציה בתחום הבריאות מעוררת שאלות מורכבות הנוגעות לאוטונומיה של הפרט ולכבודו, וכי זכותו של אדם על גופו היא אחת הזכויות החשובות והיסודיות ביותר לאדם בחברה דמוקרטית. בכלל זה גם זכותה של אישה לקבל החלטות באשר להיריון וללידה.

על רקע קביעה זו, דומה כי יש לאפשר ליולדת, שהיא האפוטרופסית הטבעית על היילוד, לשקול שיקולים לגיטימיים של אופן ניהול הלידה, ככל שהסיכון אליו היא חושפת את הילוד אינו שונה מסיכונים אחרים אליהם חושפים הורים את ילדיהם, שכן כפי שהבהיר מומחה ההגנה – טובת היילוד מורכבת ממכלול שיקולים.

מהעדויות שבאו בפניי הובהר כי לא קיים מחקר מעמיק אודות מידת הסיכון אליו נחשפות יולדות הבוחרות ללדת לידות לדניות חרף ההתוויות הרפואיות – בבית או בבתי חולים, ככל הנראה משום שבאופן יחסי מעט נשים נוהגות בדרך זו. גם נייר העמדה של המועצה לביו אתיקה מתייחס ללידות בית בסיכון נמוך, ולא ללידות בסיכון גבוה.

כן דומה כי הן מומחה ההגנה לביו אתיקה והן מומחה התביעה, הסכימו כי אין לבצע מעשה כפוי ביולדת, והם חלוקים בדבר מידת הלחץ אותו יש להפעיל על יולדת העומדת על דעתה שלא ללדת באופן עליו ממליצים הרופאים.

בנסיבות אלו, ובשים לב לזכות האישה לגופה ולזכותה לבחור את הדרך בה תלד, כמו גם בשים לב לרצון משרד הבריאות לפקח על לידות המצויות בסיכון ולהבטיח את שלום היולדות ועובריהן, קיים קושי עם התנהלות המשלחת אישה המתנגדת לניתוח קיסרי, לדרכה, והפקרתה באופן זה לגורלה. כאמור, מסקנה זו מתיישבת גם עם עמדת משרד הבריאות, לפיה מוטב כי נשים שהריונן בסיכון ילדו בבית חולים ולא במקום אחר.

משכך, ולאור פסיקת בית המשפט העליון בסוגיה, ניתן לצפות כי משרד הבריאות יבחן שוב את מדיניותו, על מנת לאפשר רמה גבוהה של חופש בחירה ליולדת, תוך מתן דגש לאוטונומיה שלה, מבלי שהיא תימצא תחת חרב האיום בנטישה או תוך מתן הסכמה מאולצת להליך שהוצע לה. המצב הקיים, בו נשים המסרבות לטיפול המוצע נשלחות לדרכן ומחפשות פתרון אלטרנטיבי באופן המגביר את הסיכון במצבן, מעורר קשיים אינהרנטיים.

חזקה כי ניתן למצוא דרכי התמודדות עם מצבי הקיצון בהם רצון היולדת מסכן באופן חריג אותה או את עוברה. פתרונות אפשריים למצבים אלו נמצאו בדברי פרופ' הרמן בדבר האפשרות להיוועץ ביעוץ המשפטי של בית החולים במקרים פרטניים מתאימים, ובדברי פרופ' זוהר אשר לקבלת הסיכון במקרה כזה על ידי האישה.

משסוגיה זו חורגת כאמור מהנדרש לצרכי הכרעה, יש אך לקוות כי גורמי המקצוע ישקלו את מכלול השיקולים הרלוונטיים, מבלי להכריע או להתיימר לשקול שיקולים אלו במלואם במסגרת הכרעת הדין.

סוף דבר

התיק הנדון עוסק במקרה ייחודי, במסגרתו ביצע הנאשם, רופא ומיילד, עבירות אגב מתן טיפול רפואי שבבסיסו לידות שבוצעו במתחם פרטי, לידות המוגדרות כ"לידות בית", בהן ילדו נשים שהלידה בעניינן הוגדרה בסיכון.

התרשמות ממושכת מהנאשם מלמדת כי סוגיית לידות הבית בנפשו.

עם זאת, כפי שהובהר לעיל, התיק אינו עוסק בסוגיית לידות הבית, אלא בבחינה האם במעשיו התרשל הנאשם, וכן ביצע עבירות נוספות.

בחינת מכלול הראיות שהובאו בפניי אינה מלמדת על מלחמה של משרד הבריאות בתופעת לידות הבית, כטענת הנאשם, אלא במעשיו של הנאשם, שעה שצעדים קודמים ודרסטיים פחות מהגשת כתב האישום כנגדו לא הועילו ולא הביאו את הנאשם לחדול ממעשיו.

הנאשם, כפי שנלמד לעיל, התעלם וזלזל באופן בוטה בדרכי ההתנהלות והטיפול המקובלות על אנשי המקצוע, בגורמו בכך לסיכון הנשים היולדות ופרי בטנן.

קבעתי לעיל כי חוזר מנהל רפואה אינו מהווה משום הנחייה מחייבת. עם זאת, הוא מלמד על הדרך בה לדעת המומחים בתחום יש לנהוג כאשר עסקינן בלידות בסיכון. אין חולק כי הנאשם לא פעל בהתאם לדרך זו, שעה שכמי שהיה בעל הידע והניסיון, בו שמו הנשים מבטחן, קיבל אותן ללידה במתחם שבבעלותו, ובמעשיו ובמחדליו הביא לסיכונן.

כן הפר הנאשם כל הוראה שניתנה בעניינו, כשהוא מקצר הליכים, מעוות אותם, ועיוור לכללים.

הנאשם לא נרתע מכל סוג של מגבלה, גם לאחר שהצווים שהוצאו נגדו אושררו על ידי ערכאות שונות, ואף לאחר שנחקר באזהרה. אירועי האישום החמישי התרחשו לאחר שהחלה שמיעת הראיות בתיק, והנאשם אף העיד בפניי כי הוא ממשיך להפר את צו הסגירה ואת צו התליית הרישיון, גם כשנה וחצי לאחר שהחלו הראיות להישמע.

בכך עשה פלסתר את כל ההוראות והאיסורים.

יוזכר כי במסגרת האירועים שנידונו, נקרע רחמה של אחת היולדות, אך הנאשם לא דאג לפינוייה במועד ובדרך אשר תבטיח את שלומה לבית חולים, ולאחר אירוע לידה אחר נפטרה תינוקת, אשר בני משפחתה התריעו בפני הנאשם כי מצבה אינו טוב, אך הנאשם הרגיעם תחת לספק לתינוקת טיפול או להפנותה במועד לבית חולים.

נוכח מכלול הנסיבות והעובדות שהוכחו, אין מנוס אלא להרשיע את הנאשם בעבירות אשר הוכחו, כפי שפורט במסגרת הכרעת הדין.

לא ניתן לסיים הכרעת דין זו מבלי לציין את עבודתם המסורה והמעמיקה של ב"כ הצדדים, אשר בתיק מורכב זה לא הותירו טענה או אבן אחרת ללא הופכין.

מיום 31.3.1988

תיקון מס' 9

ס"ח תשמ"ח מס' 1246 מיום 31.3.1988 עמ' 67 (ה"ח 1876)

ניתנה היום, ל סיוון תשפ"ג, 19 יוני 2023, במעמד הצדדים

אליאנא דניאלי, שופטת