מדינת ישראל,באמצעות פרקליטות מחוז מרכז,ע"י עו"ד רועי לוס, אסף עומרי ברגיג,ע"י עוה"ד איתי רוזין וניצן ביילין, הכרעת דין

לפני

כבוד השופט, סגן הנשיאה עמי קובו

כבוד השופט מיכאל קרשן

כבוד השופטת מרב גרינברג

בעניין:

מדינת ישראל

באמצעות פרקליטות מחוז מרכז

ע"י עו"ד רועי לוס

המאשימה

נגד

אסף עומרי ברגיג

ע"י עוה"ד איתי רוזין וניצן ביילין

הנאשם

הכרעת דין

תוכן עניניים

TOC o "1-3" h z u סגן הנשיאה עמי קובו – אב"ד PAGEREF _Toc163981941 h 2

רקע PAGEREF _Toc163981942 h 2

תשובת הנאשם לכתב האישום PAGEREF _Toc163981943 h 3

מהלך המשפט PAGEREF _Toc163981944 h 4

יריעת המחלוקת – האם הנאשם דקר את המנוח והביא למותו? PAGEREF _Toc163981945 h 4

עיקרי טיעוני הצדדים PAGEREF _Toc163981946 h 5

דיון והכרעה PAGEREF _Toc163981947 h 8

המסגרת הנורמטיבית בנושא ראיות נסיבתיות PAGEREF _Toc163981948 h 8

סרטון מצלמת האבטחה במקום האירוע והעדויות ביחס לסרטון PAGEREF _Toc163981949 h 9

עדות אליאון אדמס PAGEREF _Toc163981950 h 19

קבוצת התוקפים – חבריו של הנאשם PAGEREF _Toc163981951 h 23

קבוצת העדים המתוקפים – חבריו של המנוח PAGEREF _Toc163981952 h 30

קבוצת העדים הניטראליים PAGEREF _Toc163981953 h 37

הראיות הפורנזיות PAGEREF _Toc163981954 h 52

מחדלי חקירה PAGEREF _Toc163981955 h 53

העדר מהימנות גרסת הנאשם PAGEREF _Toc163981956 h 54

השלב השני – בחינת מסכת הראיות כולה PAGEREF _Toc163981957 h 67

השלב השלישי – אפשרות קיומו של הסבר חלופי למסקנה העולה מהראיות הנסיבתיות PAGEREF _Toc163981958 h 68

האם יתכן שהמנוח היה בקטטה הנפרדת שבה לא נכח הנאשם, ואנדרי היה בקטטה העיקרית? PAGEREF _Toc163981959 h 69

האם קיימת אפשרות שאחר דקר את המנוח באמצעות הסכין של הנאשם – ולא הנאשם? PAGEREF _Toc163981960 h 71

האם קיימת אפשרות שאדם נוסף דקר את המנוח באמצעות סכין נוספת? PAGEREF _Toc163981961 h 73

ביצוע בצוותא – יסוד עובדתי ונפשי PAGEREF _Toc163981962 h 77

סיכום ומסקנות PAGEREF _Toc163981963 h 79

השופטת מרב גרינברג PAGEREF _Toc163981964 h 80

השופט מיכאל קרשן PAGEREF _Toc163981965 h 86

סגן הנשיאה עמי קובו – אב"ד

רקע

יאשיהו בלום ז"ל, המכונה שושו בפי חבריו, נדקר למוות בחניון בסמוך לחוף הים בראשון לציון על לא עוול בכפו. זאת באמצעות סכין מטבח שהנאשם הביא עמו מביתו כדי להרשים את חבריו שעמם יצא לבילוי, ובמהלך אירוע בו החבורה תקפה את יאשיהו ז"ל וחבריו. לאחר שנדקר יאשיהו למוות, הנאשם וחבריו נמלטו מהמקום. במהלך ההימלטות, ברכב בו נסעו, אמר הנאשם לחברו, "ראית מה עשיתי לו?", ובהמשך, בעת הנסיעה ברכב, השליך הנאשם במקום מרוחק את הסכין אשר באמצעותה נדקר המנוח.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: רצח (בכוונה) לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); תקיפה בנסיבות מחמירות (בנוכחות שניים או יותר), לפי סעיף 379 וסעיף 382 לחוק; שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 8.8.20 בשעת חצות ושלושים בעיר לוד, נהגה אליאון אדמס (להלן: אליאון) ברכב מסוג שברולט (להלן: השברולט), כאשר הנאשם, יובל ברהה (שהוא הנאשם 2, להלן: יובל) וקטין נוסף (יליד 2002, להלן: הקטין) נסעו עמה לאחר שאספה אותם מבתיהם לצורך בילוי משותף עם חברים נוספים. באותה עת נשא הנאשם בבגדיו סכין מטבח בעלת להב באורך של 9 ס"מ ובאורך כולל של 20 ס"מ (להלן: הסכין) ואמר לקטין בנוכחות יובל ואליאון כי הביא עמו סכין.

עובר לשעה 2:30, בטיילת בתל אביב, בילה הנאשם עם יובל, חן דסה, וויסאם בדר, מור צרפתי והקטין (להלן כולם ביחד: חברי הנאשם) ועם הבנות: אליאון, לינוי פראג'ס ופריאל מזרחי (להלן: הבנות). בסמוך לכך הגיעו הנאשם וחבריו לחוף הים "ארבע על ארבע" בראשון לציון (להלן: החוף) ברכב השברולט וברכב מסוג מאזדה 3 (להלן: המאזדה) של לינוי פראג'ס (להלן: לינוי פ'), החנו את כלי הרכב בחניון ויצאו לבלות. בשעה 3:34 חזרו הנאשם, חבריו והבנות לחניון לאחר הבילוי. באותה עת חנה בסמוך למאזדה, רכב מסוג טיוטה בו ישב יאשיהו בלום (להלן: המנוח) ובסמוך לרכבו עמדו חבריו של המנוח: ירדן גמליאל (להלן: ירדן), פרץ בן אליהו (להלן: פרץ) ואנדרי סחוטה (להלן: אנדרי) ועישנו סיגריות.

חברו של הנאשם חן דסה (להלן: חן), פנה לירדן ושאלו האם הם מעוניינים לרכוש סמים וירדן השיב בשלילה ואף התריס לעברו ואמר: "ואם הייתי סמוי?". חן השיב שאינו חושש משוטרים וכי הוא "מזיין אותם". ירדן השיב שהוא "דווקא חושב שהשוטרים עושים עבודה טובה". בתגובה השיב חן: "אתה רוצה כאפה?", יצא מרכב המאזדה והיכה את אנדרי בראשו. מיד לאחר מכן יצא וויסאם בדר (להלן: וויסאם) אף הוא מרכב המאזדה, והנאשם, יובל, מור צרפתי (להלן: מור) והקטין יצאו מרכב השברולט והצטרפו לוויסאם ולחן שעמדו בסמוך למאזדה ולטיוטה.

בשלב זה תקפו הנאשם, יובל וחבריהם את ירדן, פרץ ואנדרי במכות ובבעיטות. כעבור שניות ספורות נמלטו מהמקום ירדן ופרץ ובשלב זה יצא המנוח מרכב הטיוטה ושניות לאחר מכן נמלט אנדרי מהמקום.

בשלב זה, כאשר המנוח נותר במקום עם הנאשם וחבריו, קרב הנאשם לעבר המנוח ובאותה עת יובל עודד אותו בקריאות: "דקור אותו, דקור אותו".

הנאשם שלף את הסכין ודקר את המנוח שש פעמים בגבו, מהן לפחות שתי דקירות חזקות ועמוקות. כתוצאה מהדקירה נגרמו למנוח פצעי דקירה, ודם רב ניגר ממנו. פציעותיו כללו: ארבעה פצעי דקירה בגב האחת באורך 7.6 ס"מ לפחות, השנייה באורך 3.7 ס"מ לפחות, השלישית באורך 5.6 ס"מ לפחות, והרביעית באורך 11.7 ס"מ לפחות. בנוסף לכך נגרם לו פצע דקירה בשליש העליון של זרוע שמאל באורך של 12.2 ס"מ ופצע דקירה בשליש העליון של זרוע ימין באורך של 5 ס"מ לפחות.

לאחר הדקירות נמלט המנוח מהמקום למרחק של 35 מטרים והתמוטט. כוחות ההצלה שהגיעו למקום פינו אותו לבית החולים שם נקבע מותו בעקבות פצעי הדקירה.

לאחר האירוע, נכנסו הנאשם וחבריו לכלי הרכב ונמלטו מהמקום עם הבנות. יובל רץ אל המחסום החשמלי והרים אותו בידיו ובכך אפשר לכלי הרכב להימלט מהחניון ללא עיכוב. במהלך הנסיעה מהחוף לביתם, הורה הקטין לנאשם לזרוק את הסכין, והנאשם עשה כן.

למען שלמות התמונה יצוין כי בעניינו של יובל, הנאשם 2, הגיעו הצדדים להסדר טיעון בטרם תחילת פרשת התביעה, ועל פיו הוא הורשע על פי הודאתו בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות וסיוע לאחר מעשה, ונדון לעונש מוסכם של שנתיים מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים.

תשובת הנאשם לכתב האישום

הנאשם כפר בביצוע עבירת הרצח. הוא הודה בכך שבמועד הרלוונטי נסע ברכב השברולט בו נהגה אליאון ביחד עם יובל והקטין, בילה עמם ועם חבריו והבנות בטיילת בתל אביב, ובהמשך בילו בחוף הים בראשון לציון ובשעה 3:34 שב עם חבריו והבנות לחניון לאחר הבילוי.

הנאשם הודה בכך שפנה לקטין בהיותם ברכב השברולט, בנוכחות אליאון ויובל, ואמר לו שהביא עמו סכין. באותה עת נשא הנאשם בבגדיו סכין מטבח בעלת להב באורך 9 ס"מ, ובאורך כולל של 20 ס"מ.

בנוגע לשיחה שהתקיימה בין חן לבין ירדן, טען הנאשם שלא נכח במקום. לגרסת ההגנה, השיח היה ביוזמתו של פרץ מול חן, כאשר כל הצדדים היו אחרי בילוי ותחת השפעת אלכוהול. כל יושבי רכב המאזדה היו בדרכם לעזוב את המקום כאשר החלה אותה שיחה אשר היתה שונה בתוכנה מהמתואר בכתב האישום. אחד מחבריו של פרץ הקניט את חן. בהמשך לכך אכן החל אירוע אלימות שכלל דחיפות.

הנאשם הכחיש את המתואר בכתב האישום בכל הנוגע לתקיפת המנוח. לשיטת ההגנה, המנוח התערב בקטטה עוד לפני שהנאשם הגיע למקום, ולפני שחבריו של המנוח, פרץ וירדן, נמלטו. הנאשם הכחיש כל מעשה תקיפה מצדו, וטען כי ירדן ופרץ לא הותקפו כלל.

הנאשם הכחיש כי המנוח נותר לבדו מול הנאשם וחבריו. לטענתו, היחיד שעמד מול אחרים היה אנדרי שעמד מול ארבעה אחרים. כן הוכחש האמור בכתב האישום, שהנאשם התקרב לעבר המנוח בעוד יובל עודד אותו בקריאות "דקור אותו".

הנאשם כפר בכך שדקר את המנוח, אך לא חלק על כך שהדקירות גרמו למותו של המנוח, וכן שהמנוח נדקר באמצעות הסכין שנתפסה, אשר הנאשם הביא לאירוע. לטענתו מישהו אחר הוא הדוקר, או שהייתה סכין נוספת שבאמצעותה נדקר המנוח, והיו שניים שאחזו בסכינים (פרו' עמ' 33, ש' 8-11; עמ' 34, ש' 16).

הנאשם אישר שעזב את המקום עם חבריו ברכב השברולט לאחר שיובל הרים בידיו את המחסום האלקטרוני. עוד הודה הנאשם כי לאחר האירוע, במהלך הנסיעה בדרכם חזרה לביתם – בהוראת הקטין, השליך את הסכין, אשר באמצעותה נדקר המנוח.

מהלך המשפט

מטעם המאשימה העידו חבריו של המנוח, חבריו של הנאשם, קבוצת עדים ניטראליים שנכחו במקום האירוע, ושוטרים שחקרו את הפרשה. כמו כן הוגשו במסגרת פרשת התביעה הודעות הנאשם, הודעות חבריו שהיו מעורבים באירוע והודעות העדים שנכחו במקום. הוגשו בנוסף סרטוני מצלמת אבטחה המתעדים את האירוע ואת נוכחות הנאשם וחבריו במסעדה הנמצאת בסמוך, דוח נתיחת גופת המנוח, דוחות מז"פ ותמונות. מטעם ההגנה העיד הנאשם והוגשו ראיות נוספות.

יריעת המחלוקת – האם הנאשם דקר את המנוח והביא למותו?

אין מחלוקת כי הנאשם יצא מביתו עם הסכין ונשא אותה ברכב, ובהמשך נשא אותה בעת שישבו במסעדה בקרבת מקום האירוע, ושב עמה לרכב זמן קצר טרם האירוע. כמו כן אין מחלוקת כי לאחר הרצח, הנאשם השליך את הסכין מהרכב בעת הנסיעה. אין אף מחלוקת על כך שהסכין של הנאשם שימשה לרצח המנוח ונמצא עליה דמו של המנוח.

עוד אין מחלוקת שהנאשם הוא חבר קרוב של הקטין אולם נמצא בקשר פחות משמעותי עם יתר המעורבים מאותה חבורה וכן שהצטייד בסכין כדי להרשים את בני החבורה במהלך הבילוי.

אין מחלוקת שלא נמצא דם בתוך רכב הטויוטה בו נסע המנוח.

המחלוקת המרכזית נעוצה בשאלה האם הנאשם ביצע את מעשה הדקירה בעצמו או שמא המעשה בוצע על ידי אחד מחבריו אשר היו מעורבים בקטטה במקום, וככל שכך – מה המשמעות המשפטית של הדברים.

מחלוקת נוספת נעוצה בשאלה האם הייתה עוד סכין באירוע אשר אדם נוסף דקר באמצעותה את המנוח, וככל שהייתה כזאת, מה משמעות הדבר ביחס לאחריותו של הנאשם לרצח (פרו' עמ' 36, ש' 17-18).

עיקרי טיעוני הצדדים

ב"כ המאשימה, עו"ד רועי לוס, טען כי ראיות התביעה העיקריות הן סרטון מצלמת האבטחה של מסעדת "פרנצ'סקה" ועדות אליאון הנהגת ברכב השברולט בו נסע הנאשם באותו הערב. לראיות אלה מצטרפות ראיות נוספות הכוללות את תיעוד הנאשם במצלמת האבטחה של מסעדת קלדרון, אמרות הנאשם ועדות הנאשם הרצופות שקרים מהותיים והתנהגות מפלילה. לשיטת המאשימה, כוחן של הראיות הנסיבתיות הן בצירופן. מארג הראיות כולו אינו מותיר ספק בדבר זהות הנאשם כמבצע הרצח.

הנאשם הודה שהביא סכין כבר בתחילת הערב והראה אותה לקטין. אין מחלוקת כי המנוח נדקר בסכין שנתפסה וכי הדקירות הביאו למותו. חלקו הראשון של האירוע אף הוא אינו במחלוקת. ההגנה מאשרת שהמנוח נפצע מהדקירות, נמלט, חזר והתמוטט ליד רכב הטויוטה וכן מאשרת כי לאחר האירוע הנאשם וחבריו עזבו את המקום בשני הרכבים. כן מודה ההגנה בכך שבמהלך הנסיעה מהזירה השליך את הסכין מחלון הרכב.

בנוסף הודתה ההגנה בדבר זיהוי המעורבים בסרטון פרנצ'סקה בדוח הצפייה ובסדר הישיבה של הנאשם וחבריו בשני כלי הרכב; בכך שאף אחד מהנוכחים לא לבש חולצה אפורה; המנוח לא נדקר בתוך הרכב; הנאשם שיקר בחקירותיו במשטרה.

לטענת המאשימה המחלוקת בין הצדדים נוגעת תחילה לשאלה האם בשיחה שבין הנאשם לקטין בעת חזרתם בריצה לרכב לאחר האירוע, שאל הקטין את הנאשם "איפה הסכין?" והנאשם השיב: "אצלי". שנית, נוגעת המחלוקת למארג הראיות – האם הוא מוביל למסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לספק סביר.

ב"כ המאשימה טען כי הראיות מלמדות שהנאשם הביא את הסכין מביתו בתחילת הערב והציג אותה בפני חברו הקטין. הנאשם היה צמוד לסכין כל אותו ערב, וזו הייתה ברשותו כאשר נכנס לרכב השברולט לאחר ששבו ממסעדת קלדרון זמן קצר טרם התקיפה. כל אותה העת לדברי הנאשם, לא סיפר לאף אחד על אודות הסכין פרט לקטין.

האירוע החל בשיח בין וויסאם וחן לבין חבריו של המנוח. הנאשם וחבריו יצאו מרכבה של אליאון בספונטניות ובמהירות, ורצו לכיוון הזירה. הוא הצטרף לחבריו לתקיפת המנוח, השתתף בתקיפת המנוח במשך 13 שניות, ואז התנתק מהאירוע ושב לכיוון הרכב.

במהלך תקיפת המנוח על ידי הנאשם וחבריו, נדקר המנוח שש פעמים. הסכין שהביא הנאשם בראשית הערב שימשה לדקירת המנוח. כפי שהעידה אליאון, שהייתה עדה מהימנה, במהלך החזרה לרכב, הקטין שאל את הנאשם האם הסכין אצלו, והנאשם השיב שהסכין אצלו. מכאן שהנאשם שב לרכב השברולט כשברשותו הסכין המגואלת בדם המנוח, ואין מחלוקת שזו הסכין שבאמצעותה בוצעו הדקירות הקטלניות במנוח.

הנאשם והקטין היו הראשונים לשוב לרכב השברולט לאחר האירוע. גם יתר חבריו חזרו לכלי הרכב והם עזבו במהירות את המקום. הוא וחבריו יצאו מהחניון לאחר שיובל שבר אותו. הנאשם נשאר עם הסכין גם במהלך הנסיעה מהמקום. במהלך הנסיעה בכביש 431 הקטין שאל שוב את הנאשם היכן הסכין וזה השיב לו כי היא אצלו. הקטין הורה לנאשם להשליך את הסכין והנאשם עשה כן והשליך את הסכין מחלון הרכב.

לשיטת המאשימה, חזרת הנאשם לרכב עם הסכין ועליה דמו של המנוח, 13 שניות לאחר הגעתו לזירה, כאשר בתווך המנוח נדקר מספר דקירות באמצעות הסכין, מהווה ראיה חד משמעית לחובת הנאשם, אשר לכל הפחות מחייבת אותו במתן הסבר שיעורר ספק סביר. הנאשם לא סיפק כל הסבר ועדותו אינה אמינה. לטענת המאשימה, יש לדחות את גרסת הנאשם בעדותו בבית המשפט כיוון שהיא מעלה שקרים שיש בהם לחזק את ראיות המאשימה. שלילת האפשרות כי יתר המעורבים ידעו על קיומה של הסכין, וראשית הודיית הנאשם אשר לא קיבלה כל הסבר אחר, מצטרפים לראיות תומכות נוספות ולשקרים מהותיים של הנאשם. די בכך כדי לסבך את הנאשם בעבירה ובהיעדר כל הסבר מצדו, די בכך כדי להרשיעו.

הנאשם אף מסר ראשית הודיה כאשר אמר ליושבי הרכב בעת הנסיעה לאחר האירוע: "ראית מה עשיתי לו?". משמעותה היא שהנאשם ביצע פעולה משמעותית יותר מיתר התוקפים, ומכאן שהיא מפלילה אותו בביצוע הרצח, ואף אינה מתיישבת עם אפשרות שמי מהתוקפים האחרים היה בעל חלק שווה או גדול יותר ברצח המנוח.

לשיטת המאשימה אמירתו של הנאשם בעת חקירותיו כי חשש שאם הוא יתערב בתקיפה יקרה משהו חמור, אף שהנתונים מצביעים כי הוא עצמו היה הכי פחות מסוכן לעומת יתר התוקפים, גם בה יש לראות כראשית הודיה. אמירות יתר המעורבים – חן, פריאל, ויסאם ולינוי מצביעים על מבצע יחיד ועל אשמתו של הנאשם.

הודאתו של הנאשם בעדותו כי הביא סכין כדי להרשים את החבורה, משלימה רצף הגיוני של אירועים: הנאשם הביא סכין מביתו כדי להרשים, כאשר החבורה יצאה לתקוף את המנוח וחבריו, נוצרה עבור הנאשם הזדמנות להרשים באמצעות הסכין והוא עשה כן ודקר את המנוח. לאחר הדברים, הנאשם ווידא שהרושם נקלט ולכן הוא אמר בנסיעה לאזני יובל והקטין "ראית מה עשיתי לו?".

לפיכך, עתר ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם בכל המיוחס לו בכתב האישום.

ב"כ הנאשם, עוה"ד איתי רוזין וניצן ביילין, טענו כי התיזה היחידה שאותה הניחה המאשימה בתיק זה היא שהנאשם דקר במו ידיו את המנוח ולא הונחה כל טענה חלופית. מדובר בתיק נסיבתי הנסמך על ראיות נסיבתיות, ולשיטת ההגנה במהלך המשפט הצביעו הראיות על אדם אחר כדוקר. המאשימה פעלה לפי תפיסה שגויה שלפיה מפני שהנאשם הביא עמו את הסכין בטרם האירוע והשליך אותה לאחר האירוע, משמע שהנאשם הוא זה שדקר את המנוח, אך זו אינה המסקנה האפשרית היחידה המתקבלת מצירוף כלל הראיות הנסיבתיות.

התקבעות היחידה החוקרת על כך שהנאשם הוא הדוקר, מנעה התייחסות לתרחישים אחרים, והיא אף נמנעה מלהטיח ראיות נגד החשודים הנוספים ברצח. מחדלי חקירה רבים פגעו בהגנת הנאשם ובחשיפת האמת. המאשימה ביקשה מבית המשפט שלא להאמין לעדיה שלה, כאשר קיימים ארבעה עדי ראיה ניטראליים שמתארים את הדוקר כגבוה ושחום, וכן חברו של המנוח מתאר שראה אדם אחר שולף את כלי הרצח עוד בטרם הנאשם הגיע למקום. קיים ערפל ראייתי בתיק ובפרט לאחר שסעיפים עובדתיים שלמים בכתב האישום התבררו כשגויים. בעוד שלחובת הנאשם עומדות ראיות נסיבתיות בלבד, קיימות בתיק ראיות ישירות ונסיבתיות לכך שאחר דקר את המנוח, בכללן עדויות עדי ראיה רבים.

המסקנה שלפיה אדם אחר ביצע את הרצח עולה ממקורות ראייתיים נפרדים וישירים שהם סרטון מצלמת גוף בו נראה חברו של המנוח מצביע על אחר ששלף את סכין הרצח; מספר עדי ראיה אובייקטיביים שמצביעים על אחר שדקר את המנוח; הקלטת שיחה למוקד 100 בה נמסר תיאור הדוקר שתואם לאחר ולא לנאשם. חלק מראיות אלה נחשפו במהלך המשפט ולא היו ידועים ליחידה החוקרת. בשל הקונספציה השגויה של היחידה החוקרת ומחדלי חקירה, לא נחקרה האפשרות לרוצח אחר שהוא אחד מבני החבורה של הנאשם.

לטענת ב"כ הנאשם, לא ניתן גם לסמוך על רמזים שסיפקו חשודים אחרים בעלי אינטרס מובהק לסימון אדם שאינו מקורב אליהם כדוקר. לצד הראיות הנסיבתיות מבקשת המאשימה להתבסס על אמרת הנאשם כראשית הודאה, כשזו נולדה בפי החוקר ואף אם נאמרה היא אינה מהווה ראשית הודאה לכך שדקר את המנוח, אלא לכך שהשתתף בקטטה. אין חולק שהנאשם הוא בעליה של הסכין, הביא אותה לבילוי, וכי השתתף באירוע האלים ושהה בזירה שניות בודדות, אך אין בכך כדי להוביל למסקנה שהוא דקר את המנוח.

לטענת ההגנה מצבור הראיות אינו מסבך את הנאשם במידה הנדרשת בפלילים. ראיות ישירות מצביעות על כך שבמהלך האירוע הסכין היתה בידי אחר והדוקר תואר כאחר. לפיכך לשיטת ההגנה המאשימה לא הצליחה להוכיח מצבור ראיות המסבך את הנאשם, ולכן אין צורך לעבור לשלב השלישי של העברת הנטל הטקטי לנאשם להציע הסבר חלופי. למרות האמור, הסבר הנאשם הוא כי אדם אחר דקר את המנוח, ותזה זו מעוגנת במספר מקורות ראייתיים, נפרדים וישירים. אמרת חברו של המנוח לשוטר בזירה כי אחר שלף את כלי הרצח בטרם הנאשם הגיע לזירה, עדי הראיה הניטרליים שתיארו אחר שדקר ותיאור הדוקר שנמסר בשיחה למוקד 100. לכך מצטרפות ראויות נסיבתיות תומכות ובכללן, מפגש השיבוש והשמדת הראיות, שקרי החשודים האחרים, מארג החברויות בין האחרים.

לאור כל האמור טענו ב"כ הנאשם כי יש לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית בנושא ראיות נסיבתיות

במקרה הנוכחי אין בנמצא ראיות ישירות אשר תוכלנה לבסס את הממצא העובדתי לקביעת אשמתו או חפותו של הנאשם ברצח המנוח, והתשתית הראייתית נסמכת על ראיות נסיבתיות. לפיכך, יש לבחון את הראיות בהתאם לכללים אשר התוו בפסיקה בעניין זה.

ראיות נסיבתיות הן ראיות שאינן מוכיחות באופן ישיר את העובדות המהוות בסיס לעבירה, אלא מוכיחות נסיבה ממנה ניתן להסיק מסקנה ביחס לאותן עובדות בדרך של היסק הגיוני (ע"פ 2050/21 אלהואשלה נ' מדינת ישראל (16.5.2023) (כב' השופט ח' כבוב בפיסקה 54 ואילך); ע"פ 6392/13 מדינת ישראל נ' קריאף (21.1.2015) (כב' השופט סולברג בפיסקה 95 ואילך). כוחן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות לצורך הרשעה בפלילים. בניתוח ראיות נסיבתיות יש להישמר פן תיפול שגגה בהיסק ההגיוני. פסיקת בית המשפט העליון קבעה מבחן משולש לבחינת ראיות נסיבתיות:

בשלב הראשון, נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי.

בשלב השני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה אם זו מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה. הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים והשכל הישר. בשלב זה נבחנת המסקנה המפלילה על סמך צירופן של הראיות הנסיבתיות.

בשלב השלישי, עובר הנטל הטקטי אל כתפי הנאשם להציע הסבר סביר חלופי למסקנה העולה מהראיות הנסיבתיות, באופן שיטיל ספק סביר במסקנה המפלילה. על ההסבר להיות סביר ומתקבל על הדעת ולהתיישב עם השכל הישר וניסיון החיים.

קיומו של ספק סביר בנוגע לראיות הנסיבתיות, משמעו כי ניתן להסיק מן הראיות הנסיבתיות הסבר סביר אחר השולל את האחריות הפלילית. על הנאשם מוטל הנטל הטקטי להציע גרסה שלמה המתייחסת למכלול הראיות נגדו. ההסבר של הנאשם יכול להיות מופנה כלפי כל ראיה בנפרד או כלפי המסקנה הנובעת מצירוף הראיות. כפי שקבע כב' השופט כבוב בעניין אלהואשלה לעיל (פיסקה 57): "אפשר שההסברים ביחס לכל ראיה בנפרד יהיו בלתי סבירים ובלתי מתקבלים על הדעת, כשמנגד ההסבר ביחס למסקנה המסתברת העולה מצירופן יהיה סביר. אפשר גם שההסברים ביחס לכל ראיה בנפרד יהיו סבירים, אולם שהצטברותן של הראיות תביא למסקנה, כי התרחיש המרשיע הוא האפשרות הסבירה היחידה".

למען הסר ספק מובהר כי הנטל שעובר על כתפי הנאשם הוא נטל טקטי בלבד, בעוד הנטל להוכיח את אשמתו של הנאשם לעולם מוטל על כתפי המאשימה, ודי לו לנאשם לעורר ספק סביר בדבר קיומו של תרחיש אחר שאינו מפליל אותו במיוחס לו. בית המשפט אף בוחן את אפשרות קיומם של תרחישים חלופיים סבירים, אף אם אלו לא נטענו על ידי הנאשם, ואף אם אינם מתיישבים עם העמדה שהציג, ובלבד שעלו מחומר הראיות.

לפיכך, יש לבחון את הראיות בהתאם למתווה לעיל שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון. תחילה, בהתאם לשלב הראשון אבחן כל ראיה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי, כמפורט להלן.

סרטון מצלמת האבטחה במקום האירוע והעדויות ביחס לסרטון

הראיה המרכזית בתיק היא סרטון תיעוד האירוע שצולם במצלמת אבטחה המכונה "פרנצ'סקה מתנייעת" (ת/27א), ודוח הצפייה (ת/27) שערך פקד יובל הראל, ושאליהם התייחס בהרחבה בעדותו. הדוח ערוך לפי דמויות, ומתעד את מהלכיהם של ששת הגברים מחבורת התוקפים, לרבות הנאשם (עמ' 63-62 לפרו'). צפייה בסרטון מעלה שהמצלמה צופה מכיוון מערב אל מגרש החניה בו התרחש האירוע, מתעדת את האירוע ממרחק, בתאורה חלקית בלבד, ללא יכולת לזהות פנים, אירוע רב משתתפים שלעיתים הדמויות מתמזגות זו בזו. ניתן לזהות דמויות ופרטי לבוש. מצפיה בסרטון וכן מעדותו של עורך דוח הצפייה, לא ניתן לזהות את רגע הדקירות ואת הסכין ששימשה לדקירות. צפייה חוזרת ונשנית בסרטון, בשילוב העדויות ויתר הראיות, מאפשרת את הבנת ציר הזמנים באירוע ומהלכיהם של המשתתפים ובכלל זה של הנאשם והמנוח.

לטענת ב"כ המאשימה סרטון פרנצ'סקה מתעד ממרחק ובחושך אירוע אינטנסיבי, רב משתתפים, וחלק מהפרטים נבלעים זה בזה ולא ניתן להבחין בוודאות ברגע הדקירות ואף לא בסכין. יתכן שצפייה בסרטון בלבד תעורר ספק לגבי קרות האירוע, אך מארג הראיות בכללותו אינו מעלה כל ספק. המסקנות מניתוח הסרטון הן כי המתקפה של הנאשם וחבריו על אנדרי, פרץ וירדן נעשתה כאשר הנאשם וחבריו כבר היו בתוך כלי הרכב ובמגמת נסיעה לאחור. שלושת חברי המנוח עמדו במקום כאשר התוקפים הגיעו אליהם בריצה וביתרון מספרי ברור. עוד לפני המגע הראשוני בין חן לאנדרי, יצאו מרכב השברולט יובל, הקטין, הנאשם ומור כדי להצטרף לחבריהם ויסאם וחן לתקיפת חבריו של המנוח. נוכחות הנאשם בעת תקיפת המנוח אורכת 13 שניות בלבד. הנאשם תוקף רק את המנוח, אשר בתחילה עמד, ולאחר מכן היה מכופף על מכסה המנוע ונפל ארצה. בזמן הזה רק הנאשם תקף את המנוח, אחת הדמויות הצטרפה רק בשלב מאוחר יותר וחן נהדף לאחור. מרגע התנתקות הנאשם מהאירוע לא היה לו מגע עם אף אחד אחר עד להגעתו לרכב. לאחר האירוע הנאשם והקטין הגיעו ראשונים לשברולט ונמצאו בו עם אליאון.

הממצאים בנוגע לסרטון על פי הסרטון עצמו (ת/27) ועל פי דוח הפעולה והעדות של פקד יובל הראל הם כדלקמן – בפתח דברים אלה יובהר כי לאחר צפייה חוזרת ונשנית בסרטון בראי יתר הראיות, יש לקבל את ממצאיו של יובל הראל. לגופו של עניין, בסרטון רואים שלושה כלי רכב המעורבים באירוע – בחלקו התחתון של המסך חונה רכב הטויוטה (בצבע לבן), ששייך לחבורת המותקפים (ובו שהה המנוח, בחזית הרכב עומדים חבריו של המנוח), בסמוך אליו מימין מרווח של חניה אחת ריקה, חונה רכב המאזדה (בצבע כסף, בתמונה להלן עם אורות דולקים) ששייך ללינוי פ' (מחבורת התוקפים, ובו ישבו מקדימה הבנות לינוי פ' ופריאל, ומאחור הבנים וויסאם וחן), ובמרחק מה מימין, בחלק העליון יותר של המסך, חונה רכב השברולט (בצבע שחור, בתמונה עם אורות דולקים) ששייך לאליאון (מחבורת התוקפים, ובו היו הנאשם, יובל, הקטין ומור) (פרו' עמ' 64, וכן עדות אליאון, פרו' עמ' 452). הזמנים שיובאו להלן כולם מתייחסים לזמן המצלמה, בהתאם לסרטון (ולא לזמן אמת).

צילום המסך בזמן מצלמה 3:33:08.

בשעה 3:33:05 רואים שמרכב המאזדה יוצאים וויסאם וחן. במאזדה נוהגת לינוי פ' שהיא בעלת הרכב. לידה יושבת פריאל מזרחי. נראה דין ודברים בין וויסאם וחן לבין חבריו של המנוח, אשר נשענים על מכסה המנוע של הרכב בו יושב המנוח (עמ' 68). מתחילה התגוששות מלווה בדחיפות (עמ' 69). במקביל, בשעה 3:33:16 יוצאים יובל, הקטין מור והנאשם מרכב השברולט. הנאשם יוצא מהדלת השמאלית אחורית (לובש בגדים כהים, בעל מבנה גוף צנום ורזה, והוא נמוך יותר מאחרים) ומתקדם לעבר אזור הקטטה (כך גם לשיטת ההגנה (נ/1)). יובל והנאשם מצטרפים לחבריהם, ומתרחשת התגוששות בין מספר דמויות באור חזית רכב הטויוטה (עמ' 66). חן מפיל את המנוח על מכסה המנוע על גבו והם נופלים ממכסה המנוע לצד הגלגל הקדמי שמאלי של הרכב. בשעה 3:33:31 רואים את המנוח שרוע על הרצפה בסמוך לגלגל השמאלי קדמי של הטויוטה, לידו נמצאים חלק מהתוקפים ביניהם הנאשם וחן והם תוקפים אותו. המנוח לובש חולצה בהירה, וחן לובש חולצה לבנה בשונה מיתר התוקפים. חן מזנק מכיוון המנוח לאחור, למרחק של מטר לערך (עמ' 69). המנוח מקיף את רכב הטויוטה מאחור, ויוצא מבין שני הרכבים בריצה לכיוון צפון, וזאת לאחר שנפגע מהדקירות (עמ' 69-70, 75). הנאשם רץ חזרה לעבר רכב השברולט ונכנס בדלת השמאלית אחורית, ויתר התוקפים נכנסים גם הם לכלי הרכב, ונוסעים מהמקום.

לפי הסרטון לא ניתן לקבוע באיזה שלב מדויק נדקר המנוח, האם הדקירות מתרחשות בשלב ההתגוששות מול האוטו, על מכסה המנוע או על הרצפה (עמ' 76). ישנו קטע קצר שבו ניתן לראות את דמותו של הנאשם עושה תנועה שתואמת לדקירה, אך לא ניתן לראות האם הוא אוחז בחפץ כלשהו בידו ולא ניתן לקבוע שזהו רגע הדקירה (עמ' 76). על סמך הסרטון לבדו לא ניתן לקבוע מי הדוקר. ניתן לקבוע שחן, יובל והנאשם מתגוששים עם המנוח. יובל והנאשם נמלטים לאחר מכן לשברולט וחן נמלט למאזדה (עמ' 83).

להלן יוצגו הדמויות המופיעות בסרטון, אחת אחת, ומעשיה, כפי שהם עולים מהסרטון, בשילוב ראיות נוספות:

המנוח (עמ' 32-37 בדוח הצפייה) – המנוח לובש חולצה בהירה. בשעה 3:33:05, לפני יציאת וויסאם וחן מרכב המאזדה, המנוח נראה במושב האחורי של רכב הטויוטה. בשעה 3:33:15 המנוח יוצא מרכב הטויוטה מהדלת הימנית האחורית כאשר שלושת חבריו, פרץ ירדן ואנדרי, נמצאים ליד חזית רכב הטויוטה. בשעה 3:33:16 המנוח מתקדם לעבר האירוע.

בשלב מוקדם, לאחר ששני חברי המנוח, פרץ וירדן, נמלטים, אז אירוע התקיפה מתפצל לשני חלקים, אשר לצורך הנוחות יכונו "הקטטה העיקרית" ו"הקטטה הנפרדת". להבהרת התמונה יצוין כי אין בשימוש במונח "קטטה" כדי להצביע על כך שהתקיפות היו הדדיות, אלא מדובר בתקיפה חד צדדית של חבורת התוקפים כלפי חבורת המותקפים. בשלב התפצלות הקטטות – החבר אנדרי הוא חלק מהקטטה הנפרדת מצפון לקטטה העיקרית, כך שהדמות היחידה שנשארת, לצד חבורת התוקפים, היא של המנוח שנמצא בקטטה העיקרית (עמ' 93-94).

3:33:25 רואים את תקיפת המנוח, אשר מתגושש עם חן, הוא מופל על גבו ויתר התוקפים סביבו. לא ניתן לזהות מתי נדקר המנוח.

3:33:28, לאחר תחילת הקטטה, המנוח נופל ממכסה המנוע של הטויוטה על גבו, אחד התוקפים רוכן מעליו, אך לא רואים את הדקירה (עמ' 91).

3:33:30 – חן, יובל והנאשם תוקפים את המנוח, ששוכב משמאל לגלגל השמאלי קדמי של הטויוטה. הם בועטים ותוקפים את המנוח תוך שהוא זוחל על הקרקע לצד הטיוטה מחזית הרכב לאחור.

ב-3:33:37 המנוח מצליח לקום, אחרי שהשלושה התרחקו ממנו, מקיף את רכב הטויוטה בהליכה מצדו האחורי, נכנס לרווח שבין הטויוטה למאזדה (עמ' 91-92).

ב-3:33:40 המנוח יוצא מהרווח שבין שתי המכוניות (הטויוטה והמאזדה) בריצה לכיוון צפון, וחוצה בריצה את מגרש החנייה לכיוון צפון, יוצא מצידה השמאלי של התמונה, ונעלם מהתמונה ב-3:33:46.

ב-3:33:48 המנוח חוזר בהליכה איטית מצד שמאל של התמונה ונעמד במרכז מגרש החנייה, נראה שאוחז בטלפון נייד בידו השמאלית, לאחר מכן הולך וחוזר, הוא נעצר, אך לא מתקרב לרכבים. בשלב זה רכב השברולט נמצא כבר ליד מחסום היציאה מהחניון. רכב המאזדה מתחיל בנסיעה לאחור, בשלב זה המנוח מתחיל ללכת באיטיות לכיוון הטויוטה, עובר בסמוך לדופן ימין של הרכב, קבוצת אנשים העומדים בסמוך ניגשים אליו והמנוח נעלם מאחורי הטיוטה כשהוא יושב או שוכב (פרו' עמ' 95-97, שעה 3:34:08-3:34:21).

הנאשם – בטרם תחילת האירוע, הנאשם וחבריו ישבו במסעדת קלדרון הסמוכה למקום, והנאשם נשא את הסכין עמו במסעדה. מסרטון ממצלמת האבטחה במקום (להלן: סרטון קלדרון) (ת/29 ודוח הצפייה ת/29א), נראה הנאשם מסליק את הסכין (בעלת הידית השחורה) באדנית בכניסה למסעדה, צועד שני צעדים, נמלך בדעתו ושב לקחת את הסכין ומכניס אותה באזור המותן מתחת למכנסיו מלפנים. אין מחלוקת שלאחר הבילוי במסעדה, חזר הנאשם עם הסכין לרכב השברולט, ואז החל האירוע הרלוונטי, שבו גם נדקר המנוח באמצעות אותה סכין.

על פי דוח הצפייה והסרטון של האירוע (עמ' 25-31 בדוח הצפייה ת/27): הנאשם, לובש חולצה כהה, בעל מבנה גוף צנום, נמוך ביחס ליתר המעורבים, נראה יוצא מהדלת השמאלית-אחורית של רכב השברולט (3:33:15), ומתקדם לעבר זירת ההתגוששות, מתקדם בריצה קלה עד שמגיע לאזור חזית רכב המאזדה ומצטרף לקטטה שהתרחשה במקום (3:33:25). ההתגוששות בה מעורב הנאשם גולשת לעבר צדו הקדמי של רכב הטיוטה. הנאשם מתקרב למנוח מול חזית הרכב, וידו הימנית מבצעת תנועה לעבר המנוח, שעשויה להתאים לדקירה, אך לא ניתן לראות האם הוא אוחז בחפץ ולא ניתן לקבוע שזהו רגע הדקירה (עמ' 78-76 לפרו'; 3:33:30). במקביל חן מזנק לאחור תוך שהוא מסתכל לעבר הנאשם והמנוח. הנאשם נהדף מעט על ידי יובל ואז הנאשם חוזר להתגוששות בצמוד לרכב הטיוטה, כאשר המנוח נראה זוחל על הקרקע. הנאשם נמצא מעל למנוח צמוד לגלגל השמאלי קדמי של הרכב, נראה שבועט (3:33:32). דמותו של הנאשם נבלעת בין המעורבים באזור החשוך ממערב לרכב הטיוטה. הנאשם יוצא מהאזור החשוך והולך מול חזית הטיוטה (בשלב זה זוהה על פי גובהו ומבנה גופו הצנום ועל פי המקום אליו המתקדם). הנאשם מתרחק מזירת ההתגוששות בהליכה מול חזיתות שני הרכבים (הטיוטה והמאזדה). שתי כפות ידיו צמודות לחזית גופו באזור גובה מותניו (3:33:39). תחילה ידיו לא נראות בתמונה. כאשר מגיע קרוב לחזית רכב המאזדה, הוא עובר לריצה, משחרר את ידיו אשר נראות בברור. מתקדם בריצה לעבר הדלת האחורית-שמאלית של רכב השברולט, ונכנס לרכב (עמ' 79-81).

ירדן ופרץ, חבריו של המנוח (עמ' 37-44) – עומדים בחזית רכב הטויוטה (ראו גם עדות פרץ, עמ' 602-605). עם הגעת וויסאם וחן, כאשר יובל נמצא מטרים ספורים לידם, נראה ירדן (מזוהה על פי חולצה בהירה) כשהוא נכנס בהליכה בין המאזדה לטויוטה מכיוון מרכז האירוע, יוצא מצדה הדרומי של הטויוטה ופונה לכיוון דרום מערב (3:33:16) כאשר באותו הזמן יוצא המנוח מהרכב. במקביל לתחילת הקטטה, נראה פרץ (מזוהה על פי גופיה שחורה) כשהוא מתרחק במהירות ממרכז הקטטה אל בין המכוניות ופונה בעקבות ירדן לכיוון דרום מערב (3:33:24). ירדן ופרץ מתרחקים מהקטטה (עמ' 97 ש' 28-29). בעודם מתקדמים בהליכה בשביל מהחניון לטיילת, נראית דמותו של אחד החשודים מגיחה מהרווח שבין הטויוטה למאזדה ופותחת בריצה מהירה לכיוונם של ירדן ופרץ (3:33:34). כאשר אחד התוקפים (וויסאם) מגיע למרחק קצר מאוד מהם, השניים פותחים בריצה מהירה ונעלמים בפינה הימנית תחתונה של התמונה (3:33:35).

אנדרי, חברו של המנוח – לבש חולצה לבנה (עמ' 336), נשען על רכב הטויוטה, ביחד עם ירדן ופרץ (3:33:06). לאחר תחילת הקטטה אנדרי נהדף ממרכז האירוע לכיוון צפון, נראה מכופף מעט, ראשו מוטה לכיוון מטה ואז מתרומם, מביט לאחור לעבר מרכז הקטטה. וויסאם והקטין יוצאים אחריו, השלושה מתקוטטים, במהלך הקטטה ראשו של אנדרי שוב מוטה כלפי מטה מספר פעמים, כתגובה לחבטות בראשו (3:33:25). הקטטה הנפרדת בין שלושתם מתפזרת, אחד משני המעורבים, וויסאם או הקטין, חוזר לכיוון הקטטה העיקרית, והשני נשאר למשך מספר שניות במרחק קצר מאנדרי ולאחר מכן שב למרכז האירוע (3:33:30). בשעה 3:33:36 אנדרי נמצא צפונית מערבית לקטטה העיקרית, ובשלב זה המנוח נמצא ביחד עם החשודים לצד הגלגל השמאלי של הרכב. אנדרי מתקדם לכיוון מערב, תחילה בהליכה ואז בריצה, תוך שמדלג מעל חפץ כלשהו, פונה לצפון ונעלם בצד שמאל של התמונה. במקביל ליציאתו מהתמונה, המנוח רץ לכיוונו (שעה 3:33:42) (עמ' 98 לפרו'). עד לעזיבת החשודים הוא לא נראה במקום. זיהוי דמותו הוא בהתאם לעדויות ולזיהוי שזיהה עצמו בהודעתו במשטרה (הודעת אנדרי, ת/169א', עמ' 10).

וויסאם (מחבורת התוקפים) – לבוש חולצה שחורה/כהה, יוצא מהדלת האחורית ימנית של רכב המאזדה, מקיף את המאזדה מצדה האחורי ומתקרב לחבריו של המנוח הנשענים על רכב חזית הטויוטה, מקיף את קבוצת המעורבים ונעמד בצמוד אליהם סמוך לעץ (3:33:06). עומד בסמוך לקטטה שמתחילה (שעה 3:33:21). וויסאם דוחף ונדחף, מתחיל להתגושש. בקטטה שהיא נפרדת מהקטטה העיקרית, מעורבים שלושה (וויסאם והקטין מחבורת התוקפים ואנדרי חברו של המנוח). השלושה נעים מספר מטרים לכיוון צפון, ובשעה 3:33:27 מתרחשת הקטטה הנפרדת. וויסאם אינו חלק מהקטטה עם המנוח (עמ' 86). 3:33:30 וויסאם מתנתק מהקטטה הנפרדת ונכנס למרווח שבין המאזדה והטויוטה ויוצא בריצה ברדיפה אחרי ירדן ופרץ שנמלטים בריצה (3:33:35). וויסאם חוזר מכיוון דרום מערב לכיוון כלי הרכב (3:33:46). וויסאם וחן נמצאים מאחורי רכב המאזדה אחד מהם הולך לצדו הימני של הרכב והשני לצדו השמאלי (3:33:49).

חן (מחבורת התוקפים) – לובש חולצה בהירה. יוצא מהדלת השמאלית אחורית של רכב המאזדה, מתקדם לכיוון המעורבים, נצמד אליהם ודוחף אחד מהם (3:32:20). מתחילה התגוששות בין מספר מעורבים, במהלכה חן מפיל את המנוח על גבו, על מכסה מנוע רכב הטויוטה. שניהם נופלים לצד הגלגל השמאלי קדמי של הטויוטה. הנאשם ויובל מצטרפים לתקיפת המנוח. עם הצטרפותו של הנאשם לתקיפה, חן מזנק במהירות כמטר צפונית לחזית הטויוטה. המנוח נראה מופל על הרצפה ומתקדם בזחילה/הליכה שפופה בצד שמאל של רכב הטויוטה מהחזית לאחור. לאחר נפילתו, המנוח מקיף את רכב הטויוטה מצדו האחורי, נכנס בינו לבין רכב המאזדה ופותח בריצה מהירה לכיוון צפון. באותו הזמן חן נשאר משמאל לרכב הטויוטה ובשעה 3:33:43 פותח את דלת הנהג של רכב הטויוטה, לאחר מכן מקיף את הטויוטה מצדה האחורי ומגיע לדלת הקדמית ימנית. הוא מתקדם לכיוון הדלת השמאלית אחורית של רכב המאזדה (3:34:04) וחוזר בהליכה לכיוון חזית הטויוטה. דמות של בחורה (לינוי פ') מושכת אותו מאחור (3:34:09). חן נכנס לרכב המאזדה מהדלת השמאלית אחורית (3:34:19).

יובל (מחבורת התוקפים) – לבש חולצה כהה והוא גבוה מיתר המעורבים. יוצא ראשון מרכב השברולט, מהדלת השמאלית אחורית, ומתקדם בריצה לכיוון המעורבים, כאשר וויסאם וחן עושים דרכם לעבר המעורבים (טרם תחילת הקטטה) (3:33:12). יובל מצטרף לקטטה (3:33:18), נדחף לאחור, לכיוון הרווח שבין הטויוטה למאזדה (3:33:22). מתקרב במהירות לעבר שתי דמויות המתגוששות ביניהן ומצטרף להתגוששות (3:33:27). שתי שניות לאחר מכן נראה בועט בחוזקה באחת הדמויות המתגוששות בסמוך לדלת נהג הטויוטה. הדמות בה בעט זוחלת על הרצפה לצד דלת הנהג של הטויוטה (על פי החולצה הלבנה – מדובר במנוח. חן שלבש גם הוא חולצה לבנה עומד בשלב זה כמטר צפונית מערבית לחזית הטויוטה) (3:33:33). נראה שאין מגע ידיים בין יובל לבין המנוח. יובל יוצא בריצה מאזור חלקה האחורי של הטויוטה לכיוון השברולט (3:33:45), עוצר ופונה שמאלה, רץ עד לקו אבני שפת המדרכה מספר מטרים מזרחית לרכב המאזדה (3:33:48), נראה מתכופף, ככל הנראה להרים דבר מה ופותח שוב בריצה לכיוון מרכז מגרש החנייה (3:33:51). יתכן שיובל משליך דבר מה (3:33:54). הוא מגיע בדילוגים/צליעה לדלת השמאלית אחורית של השברולט אך לא נכנס לרכב, הוא מסתובב ומדלג/צולע לכיוון שער החניון, ומרים את זרוע המחסום. רכב השברולט מגיע לכיוון המחסום (3:33:59). יובל נכנס לרכב השברולט מהדלת השמאלית אחורית ולאחר מכן הרכב יוצא בנסיעה מהירה מהחניון (3:34:20; פרו' עמ' 67, 83-84).

הקטין (מחבורת התוקפים) – לובש חולצה כהה. ישב ברכב השברולט במושב הקדמי לצד אליאון. יוצא מהדלת הימנית קדמית, מקיף את חזית השברולט ורץ לעבר מרכז האירוע (3:33:15), מגיע למרכז הקטטה (שעה 3:33:25), הודף ונהדף יחד עם וויסאם ועם אנדרי חברו של המנוח לכיוון חזית הטויוטה והשלושה מתגוששים ביניהם (הקטטה הנפרדת). בזמן האירוע עם המנוח, הקטין היה חלק מהקטטה הנפרדת (עמ' 88). בשעה 3:33:29 הקטטה הנפרדת מתפזרת, אנדרי רץ לכיוון צפון. ב-3:33:41 במקביל ליציאת המנוח מבין המכוניות וריצתו לכיוון צפון, יוצא הקטין מהרווח שבין המאזדה והטויוטה, רץ לכיוון השברולט, מקיף אותו מצדו האחורי ומגיע לאזור הדלת הימנית קדמית (3:33:52; פרו' עמ' 88, 93).

מור (מחבורת התוקפים) – לובש חולצה כהה, בעל מבנה גוף רחב וכבד. יוצא מהדלת הימנית אחורית של רכב השברולט, מקיף את השברולט מצדה האחורי ומתקדם לכיוון המעורבים האחרים (3:33:15). נעמד מול פנסי רכב המאזדה, מגיע מול חזית הטויוטה, כשמשמאל לטויוטה מתרחשת הקטטה העיקרית של המנוח והיא לקראת סיום (3:33:34). מור פונה לעבר הקטטה הנפרדת הנמצאת ממערב לרכב הטויוטה, אך אינו נוטל חלק בקטטה (עמ' 89-90). בשעה 3:33:37 מקיף את רכב הטויוטה, ונכנס למרווח שבין הטויוטה למאזדה. בעת שנמצא במרווח שבין המאזדה לטויוטה, המנוח יוצא בריצה מהירה מהמרווח לכיוון צפון (3:33:40). בתום האירוע מור נכנס לרכב המאזדה, ונוסע בו (עמ' 93).

מצפיה בסרטון, מדוח הצפייה ומהעדויות, ניתן לזהות את הפעולות הבאות של כלל המעורבים (בחתך לפי זמנים, ולא לפי המעורבים):

3:30:08 – אנדרי, ירדן ופרץ עומדים בחזית רכב הטויוטה. אור מופץ מהמושב האחורי של הטויוטה, כפי הנראה ממכשיר הטלפון של המנוח שישב ברכב באותה עת.

3:31:49 – לינוי פ' נכנסת למאזדה במושב הנהג, פריאל נכנסת למאזדה במושב שליד הנהג, וויסאם וחן מגיעים לעבר המאזדה ונכנסים לרכב – חן במושב האחורי מצד שמאל, וויסאם במושב האחורי מצד ימין (3:32:15).

3:33:04 – הדלת האחורית משמאל במאזדה נפתחת, חן יוצא מהרכב והולך לעבר חברי המנוח (אנדרי, ירדן ופרץ) העומדים בחזית רכבם, ובמקביל וויסאם יוצא מהדלת הימנית אחורית, מקיף את רכב המאזדה מאחור. חן מגיע למקום בו עומדים חברי המנוח ב-3:33:10 וויסאם מגיע למקום בו עומדים חברי המנוח 3:33:13.

3:33:12 – יובל יוצא מדלת שמאל אחורית של רכב השברולט ורץ לכיוון האירוע.

3:33:15 – ירדן, חברו של המנוח, נראה מתנתק מהקטטה ועומד בצד הימני של חזית הטויוטה. האור שנצפה בטויוטה כבה. במקביל הקטין, מחבורת התוקפים, יוצא מדלת ימין קדמית ומור מדלת ימין אחורית של השברולט.

3:33:16 – ירדן נכנס בין שני הרכבים בד בבד עם הגעתו של יובל למול רכב המאזדה. במקביל הנאשם יוצא מדלת שמאל אחורית של רכב השברולט, והמנוח יוצא מרכב הטויוטה.

3:33:18 – המנוח נראה יוצא מבין שני הרכבים (הטויוטה והמאזדה). יובל מצטרף לקטטה.

3:33:20 – המנוח מגיע למקום הקטטה העיקרית, עומד מאחורי פרץ. במקום נמצאים אנדרי (חברו של המנוח), חן, וויסאם ויובל (מחבורת התוקפים).

3:33:21 – המנוח מצטרף ליתר העומדים על המדרכה ונראית דמות נהדפת לכיוון ממנו הגיע.

3:33:22 – מהלומות בין שלושה מעורבים. המנוח נמצא במקום, כך גם פרץ שנראה נשען על מכסה המנוע ואנדרי. וויסאם, יובל וחן נמצאים אף הם במקום.

3:33:23 – הקטין מגיע אל הקטטה. הנאשם מגיע לחזית המאזדה. מתחיל פיצול לשתי קטטות (העיקרית והנפרדת). במקביל פרץ חומק בין המאזדה לטויוטה ומצטרף לירדן. מור מתקדם באטיות לעבר המקום. דמות בחולצה בהירה נראית מתכופפת.

(התמונה ב- 3:33:24 – הנאשם מול חזית המאזדה, הרכב האמצעי; הקטטה העיקרית בסמוך לטויוטה, הרכב התחתון).

3:33:25 – האירוע מתפצל לשתי קטטות והנאשם מצטרף לקטטה העיקרית בחזית הטויוטה. הקטטה הנפרדת מתרחשת מעבר למדרכה בסמוך לעץ. הקטטה הנפרדת כוללת את וויסאם, והקטין אשר תוקפים את אנדרי. בקטטה העיקרית נמצאים הנאשם, חן ויובל אשר תוקפים את המנוח.

3:33:28 – חן והמנוח בקטטה העיקרית נופלים על מכסה המנוע של הטויוטה במהלך הקטטה, ומשם מתגלגלים לצד הגלגל הקדמי שמאלי של הטויוטה. במקביל ממשיכה התקיפה בקטטה הנפרדת.

(התמונה בזמן 3:33:28, הקטטה העיקרית מול הטויוטה (הרכב הראשון), והקטטה הנפרדת משמאל לשם, מאחורי העץ).

3:33:29 – הנאשם ויובל מצטרפים לתקיפתו של המנוח השרוע על הקרקע.

3:33:30 – וויסאם מתנתק מהקטטה הנפרדת ונכנס למרווח בין שני המאזדה לטויוטה.

3:33:31 – חן קופץ אחורה (מזוהה על פי החולצה הלבנה) בזמן שהנאשם ויובל (מזוהים על פי חולצות כהות) ממשיכים להכות במנוח שנראה זוחל או הולך בהליכה שפופה לכיוון החלק האחורי רכב הטויוטה. הקטטה הנפרדת מתפזרת לגמרי, כאשר המותקף (אנדרי) בורח צפונה. הקטין הולך לעבר המאזדה והטויוטה.

3:33:33 – המנוח זוחל לצד הרכב, שאר הדמויות (חן, יובל, הנאשם ומור שמצטרף) מתערבבות בצדו השמאלי של רכב הטויוטה.

3:33:35 – וויסאם שנכנס בין הרכבים יוצא בריצה ורודף אחרי ירדן ופרץ שפותחים בריצה כדי לברוח ממנו.

3:33:37 – המנוח קם מהקטטה ליד הטויוטה ומקיף את הרכב, מור בעקבותיו. המותקף מהקטטה הנפרדת (אנדרי) מתחיל לברוח תוך דילוג כלשהו (ייתכן שמעל הגדר של אי התנועה, ובכל אופן קרוב לאי התנועה הסמוך – לכיוון הקצה העליון השמאלי של המסך). פרץ וירדן יוצאים מהתמונה (בצד ימין למטה) בריצה. הקטין נכנס למרווח שבין שני הרכבים.

3:33:40 – המנוח (המותקף בקטטה העיקרית) יוצא מבין שני הרכבים בריצה, חוצה את המדרכה וחולף על פני הנאשם הנמצא מול רכב הטויוטה. מור והקטין נמצאים בין שני הרכבים כאשר חן ויובל נמצאים בצדו השמאלי של רכב הטויוטה. וויסאם יוצא מהתמונה (מהפריים) לכיוון דרום-מערב (תחתית התמונה).

3:33:42 – אנדרי (המותקף מהקטטה הנפרדת) נראה יוצא מהתמונה בצידה הצפוני, המנוח נמצא במרכז התמונה במהלך ריצה לכיוון צפון. הקטין עובר מאחורי המאזדה לכיוון השברולט כאשר הנאשם מתקדם לעבר השברולט מחזית המאזדה. מור נמצא בין שני הרכבים, חן ויובל נמצאים בצידו השמאלי של רכב הטויוטה. וויסאם לא נוכח במקום.

3:33:34 – יובל (מזוהה על פי חולצתו הכהה והגעתו לרכב השברולט בה נסע מהמקום) עובר מאחורי המאזדה והולך לכיוון השברולט, הקטין והנאשם מתקרבים לכיוון השברולט והמנוח יוצא מהתמונה צפונה.

3:33:46 – חן נראה מקיף את הטויוטה מאחור ונכנס בינה לבין המאזדה, וויסאם נראה חוזר מכיוון דרום-מערב לכיוון הרכבים, הקטין והנאשם קרובים לשברולט. יובל מתקדם בריצה קלה לכיוון השברולט.

3:33:49 – וויסאם ומור נמצאים מאחורי המאזדה, אחד מהם הולך לצידו הימני של הרכב והשני הולך לצדו השמאלי של הרכב. יובל מסתובב, חוזר לכיוון המאזדה. הקטין והנאשם נכנסים לשברולט, הקטין למושב שליד הנהג, והנאשם למושב שמאחורי הנהג. חן עדיין בין הרכבים.

3:33:52 – יובל מתכופף, יתכן שמרים דבר מה מהארץ, וממשיך לכיוון השברולט.

3:33:53 – העדים הניטרליים נכנסים לתמונה מכיוון החוף (דרום מערב – חלקה התחתון ימני של התמונה).

3:33:54 – יובל נראה עושה תנועה לא ברורה בידיו, יתכן שזורק משהו. כיבוי אורות הבלמים של המאזדה. העדים הניטרליים מתקדמים לעבר העץ שמול הרכבים.

3:33:58 איתות החירום של הטויוטה נדלקים יתכן על-ידי חן.

3:34:00 – יובל מגיע לשברולט, לא נכנס פנימה, פונה והולך לכיוון המחסום.

3:34:04 – רכב השברולט נוסע באיטיות לעבר השער. במקביל, לינוי פ' (הנהגת) יוצאת מהמאזדה, ועומדת בסמוך לחן שעולה על המדרכה בקדמת הרכב.

3:34:12 – יובל מרים את השער ורכב השברולט יוצא מהחנייה. המנוח נראה חוזר לתמונה ומתחיל ללכת לכיוון הרכבים, ארבעת העדים הניטרליים נעמדים ליד העץ.

3:34:19– אורות הבלמים ברכב המאזדה נדלקים והחבורה נכנסת לרכב.

3:34:21 – המנוח מתקרב לרכבים.

3:34:22 – רכב המאזדה נוסע לאחור ופונה ליציאה מהחניון.

3:34:29 – המנוח עולה על המדרכה בחזית הטויוטה.

3:34:34 – המנוח נעמד מימין לרכב הטויוטה. שניים מהעדים הניטרליים מתחילים ללכת לקראתו, ובעקבותיהם שני העדים הנוספים.

3:34:44 – העדים הניטרליים חוברים למנוח.

ניתוח הסרטון שערך פקד יובל הראל בדוח שערך ובעדותו הוא ניתוח מקצועי, מקיף, ומדויק, ויש לקבל אותו כמשקף את הדברים. על מרבית הניתוח גם ההגנה אינה חולקת. בכל הנוגע למחלוקת המרכזית אשר נוגעת לזיהוי המנוח בקטטה העיקרית ולזיהוי אנדרי בקטטה הנפרדת, שההגנה חולקת עליהם, הרי שהדברים ייבחנו בהמשך בהרחבה, בהתייחס למכלול העדויות, ואולם כבר עתה ייאמר שהמסקנה מניתוח מכלול העדויות היא שהמנוח היה בקטטה העיקרית, ואילו אנדריי בקטטה הנפרדת.

כפי שהעידו רפ"ק דוד בנו ופקד עמרי גריידי, מהצפייה בסרטון לבדה לא ניתן לראות מי אחז בסכין בעת התקיפה, אולם מהצפייה בו בשילוב העדויות, ניתן לקבוע שהנאשם דקר את המנוח, וזאת גם בהעדר עדויות אשר מצביעות ישירות על זהות הדוקר (עדות גריידי בעמ' 700-701, 710 ועדות בנו בעמ' 957). לפיכך, לאחר בחינת הסרטון, נעבור לבחון את העדויות.

עדות אליאון אדמס

עדותה של אליאון אדמס היא מרכזית ובעלת חשיבות רבה לקביעת הממצאים בתיק, אומר כבר עתה שמצאתי אותה מהימנה ומחוזקת ע" עדויות נוספות, לרבות עדות הנאשם. אליאון היא הנהגת של רכב השברולט שבו היה הנאשם, היא שייכת ל"חבורת התוקפים", ותיארה את האירועים כפי שחוותה אותם. שיתוף הפעולה של אליאון והובלה והצבעה שערכה הובילו לתפיסת הסכין במקום אשר בו לדבריה השליך הנאשם את הסכין מרכבה (ת/14-ת/21), ולכך שעל גבי הסכין, אשר שייכת לנאשם, נמצא דמו של המנוח (ת/41; ת/98). אלמלא התיאור המפורט של אליאון וההצבעה על מקום השלכת הסכין, ספק רב אם ניתן היה למוצאה.

כפי שעולה מעדותה של אליאון בבית המשפט, וכן מחקירתה במשטרה (ת/54-ת/55), באותו הערב יצאה לבלות ביחד עם הנאשם, וויסאם, מור, הקטין, יובל, חן, פריאל ולינוי פ'. הם חברים, ולמעט הנאשם, הרבו לבלות ביחד. היא נהגה ברכבה, ובו נסעו הנאשם, הקטין, מור ויובל. ברכב השני נהגה לינוי פ' ונסעו עמה פריאל, וויסאם וחן. בתחילת הערב (במערכה הראשונה) הנאשם הראה את הסכין עם הידית השחורה לקטין ליד הרכב לפני שנסעו לבילוי (עמ' 416 לפרו'). הנאשם הראה את הסכין לקטין "בהתלהבות כאילו זה כבוד גדול להביא סכין" (ת/54, עמ' 7 ש' 154-155). הבילוי החל בתל אביב. בהמשך נסעו למסעדה בחוף הים בראשל"צ (ת/54, עמ' 2-3). לאחר הבילוי במסעדה חזרו לרכבים במגרש החנייה. רכב השברולט שלה חנה בריחוק מה מרכב המאזדה של לינוי פ'. הם התכוונו לצאת לדרך וכשהסתכלה לכיוון הרכב של לינוי פ', ראתה שמתרחשת קטטה.

היא ראתה מרחוק שחן מתחיל דחיפות עם בחור אחר, וויסאם עמד לידו, התחילו מכות ואז כל הבנים שישבו ברכבה רצו לעבר הקטטה (עמ' 418; 499 לפרו'; ת/54, עמ' 3). היא נותרה לשבת ברכב ואינה יודעת מה בדיוק קרה שם (עמ' 418; ת/54, עמ' 5). הקטטה היתה בחזית הרכב של לינוי פ' (עמ' 419). ראתה אגרופים ובעיטות וכשהם סיימו את המכות, הקטין הנאשם ויובל שבו בריצה לרכבה, וצעקו שתיסע (עמ' 415; 420). הם היו בהיסטריה (ת/54, ש' 26). הקטין הגיע ראשון וישב במושב לידה, הנאשם הגיע אחריו והתיישב מאחור בצד ימין. מור עבר לרכב של לינוי פ' (המאזדה) (עמ' 415, 420 לפרו'; ת/54, עמ' 4). כשהנאשם והקטין נכנסו לרכב, לאחר האירוע, הקטין שאל את הנאשם אם הסכין אצלו והנאשם השיב שהיא אצלו (עמ' 421 לפרו'; ת/54, עמ' 7). כשהם רצו לרכבה לאחר האירוע ונכנסו, זו הייתה הפעם הראשונה שהקטין שאל את הנאשם על הסכין (עמ' 515-517; 519; 525). יובל בא לכיוון דלת הרכב ואז הלך לכיוון מחסום היציאה מהחניון, פתח את המחסום באמצעות ידיו, נכנס בחזרה לרכב ואמר לה לנסוע (עמ' 454, 460-461 לפרו'; ת/54, עמ' 5).

הקטין היה לחוץ במהלך הנסיעה, התערב לה בנהיגה ורעדה לו הרגל (עמ' 503). היא שאלה אותם ברכב מה קרה אולם הם לא השיבו. ברכב הקטין שוב שאל את הנאשם היכן הסכין, והנאשם השיב שאצלו (עמ' 515-525). נסעו עם חלונות פתוחים. כאשר הגיעו לכביש 431, הקטין הנחה אותה לנהוג בנתיב הימני, ואז הקטין אמר לנאשם לזרוק את הסכין, והנאשם השיב שזרק את הסכין (עמ' 415; 421; 495, 504 לפרו'; ת/54, עמ' 3, 6, 7-8). היא נהגה ללוד. בכניסה ללוד הנאשם אמר לקטין "ראית מה עשיתי לו?" (עמ' 421). הקטין השיב שכן. הנאשם לא נראה נסער, אלא אמר את הדברים באופן של התפארות (ת/54, עמ' 8).

היא הורידה את הנאשם ואת הקטין כל אחד בביתו והסיעה את יובל לבית בשכונת אחיסמך. עלתה לבית של יובל, וויסאם וחן שמתגוררים יחד. בדירה כבר נכחו וויסאם, חן, לינוי פ' ופריאל. אליאון ויובל הגיעו אחרונים בשל הסעת הנאשם והקטין לביתם. האווירה בבית היתה רגועה, פריאל ומור עישנו, הכינו אוכל. כששאלה מה קרה, אף אחד לא ענה לה, והיא נסעה לביתה (עמ' 415, 423 לפרו'; ת/54, עמ' 5). הם צחקו עליה שהיא בהלם, על ידיו של חן היו שריטות. צעקו עליה שתפסיק לשאול שאלות (עמ' 470). בבוקר הגיעה משטרה, ורק אז נאמר לה שמישהו נרצח (עמ' 424).

אליאון העידה כי מכירה את לינוי פ' כשנתיים ולאחר מכן הכירו את פריאל. בהמשך הכירו את הבנים. לינוי פ' היתה בת הזוג של וויסאם (עמ' 441). הקשר של אליאון עם הנאשם היה פחות קרוב מאשר עם היתר, ראתה אותו פעמים בודדות (עמ' 442-443). מיום המקרה, ניתקה את הקשר עם לינוי פ' משום שזו ידעה מה קרה ולא סיפרה לה (עמ' 449-450), ומאז ניתקה את הקשר עם כולם (עמ' 471).

בנוגע לחקירתה במשטרה אליאון העידה שהיא הגיעה למשטרה במטרה לשתף פעולה (עמ' 475-476). שללה שמסרה פרטים כדי לרצות את החוקרים (עמ' 481; 483). אמרה אמת בחקירה. שללה שבעת החקירה החוקר אמר לה שנאמר המשפט "ראית מה עשיתי לו" (עמ' 489). עמדה על כך שזו האמת וכי הנאשם אמר את המשפט הזה ברכב (עמ' 491).

תארה שכל הבנים לבשו מכנסים קצרים בצבע שחור והקטין מכנסים קצרים ג'ינס. כולם לבשו חולצות שחורות פרט לחן שלבש חולצה לבנה (ת/54, עמ' 3). וויסאם הוא גבוה וכהה ויובל פחות גבוה ממנו (עמ' 457-458 לפרו').

נערכו לאליאון שני תשאולים במהלך "הובלה והצבעה", הראשון עוד בטרם חקירתה במשטרה (ת/12ב) והשני לאחר חקירתה (ת/12ג). בנסיעה הראשונה לשם הצבעה על מיקום הסכין, מסרה כי היא נהגה ברכב, לצידה ישב הקטין ובמושב האחורי ישבו יובל במושב שמאחורי הנהג והנאשם במושב האחורי ימני. הקטין אמר לעבר היושבים במושב האחורי "תעיף את הסכין". הנאשם השליך את הסכין מחלון הרכב במיקום משוער עליו הצביעה.

בתשאול הנוסף שנערך לעדה, הובאה לחניון בו זירת האירוע. תיארה את מיקומי כלי הרכב שחנו בעת האירוע ואת שמות יושבי הרכב. עוד תארה כי בטרם האירוע כאשר התכוונה לנסוע מהמקום, הפנתה את מבטה לעבר רכבה של לינוי וראתה את וויסאם וחן עומדים בחזית רכבה, ואת חן דוחף את אחד האנשים שעמם התווכחו. מיד לאחר מכן ארבעת הבנים שישבו ברכבה יצאו בריצה לעבר הקטטה. דקות לאחר מכן הקטין והנאשם שבו לרכב, ויובל הלך לכיוון מחסום החניון והרים אותו. הם צעקו לה לנסוע מהמקום, יובל נכנס לרכב והם עזבו את הזירה. הקטין שאל את הנאשם "היכן הסכין" והנאשם השיב שהסכין אצלו. בשלב מסוים בדרך אמר הקטין לנאשם לזרוק את הסכין. הוסיפה כי ראתה את הסכין בתחילת הערב כאשר הנאשם הראה אותה לקטין. בהמשך הערב לא ראתה את הסכין.

לטענת ב"כ המאשימה, עדותה של אליאון היתה אמינה מאוד. היא שיתפה פעולה מהרגע הראשון בחקירותיה. בין עדותה בבית המשפט להודעותיה במשטרה ניכרים עקביות, אותנטיות וקוהרנטיות. עדותה נתמכה בראיות חיצוניות. היא דייקה בדבריה גם בחקירותיה במשטרה ולא ניתן לקבוע כי לחץ שהופעל עליה השפיע על גרסתה. היא מסרה הסבר סביר לחשיפה המדורגת של הדברים. שילוב עדותה של אליאון עם הסרטון מעלה כי בעת שהנאשם והקטין שבו לרכב, הקטין שאל את הנאשם היכן הסכין וזה השיב לו כי הסכין אצלו, כלומר ברור שהסכין היתה בידו של הנאשם כאשר שב לרכב. המשמעות היא שהנאשם חזר לרכב מזירת הרצח עם הסכין המגואלת בדם בידו, לאחר שהות בת 13 שניות בלבד בזירה, במהלכה דקר את המנוח.

לטענת ב"כ הנאשם, אין לקבל את דבריה של אליאון על כך שבעת חזרתם של הנאשם והקטין לרכב, הקטין שאל את הנאשם היכן הסכין, והנאשם השיב שאצלו. גרסה של אליאון התפתחה כל העת החל מדוח ההובלה הראשון ועד לעדותה בבית המשפט. אליאון לא מסרה זאת בהובלה וההצבעה שביצעה, וגם לאחר מכן בחקירתה מסרה פעם אחת שהדבר נאמר בעת הכניסה לרכב, ופעם אחרת שהדבר נאמר ברכב. אליאון ניסתה לרצות את החוקר. רק בעדותה בבית המשפט, בחקירתה החוזרת, מסרה שהאימרה הזאת נאמרה בשתי הזדמנויות, הן בכניסה לרכב והן בעת הנסיעה. לכן, לא ניתן לקבוע שבכניסה לרכב אמר הנאשם לקטין כי הסכין אצלו. כך טענה ההגנה גם בעניין המשפט: "ראית מה עשיתי לו?", כי מדובר באמירה שהיא תולדה מפיו של החוקר ולא ניתן לקבוע שאכן נאמרה.

הממצאים בנוגע לעדותה של אליאון – מצאתי את דברי העדה אליאון אמינים, עדותה היתה עקבית ודבריה אף אושרו בעיקרם בעדות הנאשם. במהלך עדותה הקפידה לדייק, הסבירה את גרסתה המתפתחת בחקירתה במשטרה, בכך שהיתה נתונה בסערת רגשות, ונזכרה בפרטים מהאירוע במהלך החקירה. ניכר כי העדה לא חשה מחויבת לנאשם ולחבריו המעורבים באירוע, ותארה את מהלך הדברים על פי זיכרונה. אליאון אף ניתקה את קשריה עם חברי חבורת התוקפים לאחר האירוע. גרסתה, אשר נמסרה בעיקרה כבר בחקירתה במשטרה בסמוך לאחר האירוע, אומתה בראיות רבות, לרבות הסרטון. כאמור לעיל, בהובלה וההצבעה שהיא ביצעה, היא הובילה למציאת הסכין של הנאשם, שבאמצעותה נדקר המנוח. דבריה של אליאון על אודות הגעת הנאשם עם סכין לרכבה בתחילת הערב והצגתה לקטין, אושרה על ידי הנאשם. כך גם השלכת הסכין מהרכב בעת הנסיעה בחזרה מזירת הרצח אושרה על ידי הנאשם, וכן אמירתו ברכב "ראית מה עשיתי לו?". כפי שהעיד פקד עמרי גריידי, אליאון שיתפה פעולה בחקירה במשטרה, בניגוד ליתר בני חבורת התוקפים (עמ' 698-699). ניכר שאליאון לא ניסתה לרצות את חוקרי המשטרה, ובמקומות שבהם לא ראתה את הדברים, לא אישרה אותם. מכאן, שיש לקבל את כל עדותה כמהימנה.

בהקשר זה יצוין כי בחקירתה הנגדית של אליאון על-ידי ב"כ הנאשם, הוצגה לה אפשרות שהמילים "ראית מה עשיתי לו" הוצעו לה על ידי חוקרי המשטרה, והיא אימצה את הדברים בדרך של סוגסטיה (עמ' 489-490; 495). גם בסיכומיה, חזרה ההגנה על הטענה שמדובר באמירה שנולדה מפי החוקר (פיסקה 489 ואילך לסיכומי ההגנה). אליאון שללה מכל וכל את התיזה הזאת של ההגנה, ועמדה על גרסתה (עמ' 491). והנה, בעדותו בבית המשפט בחקירה הנגדית, אישר הנאשם שאכן אמר את המשפט האמור (עמ' 1088). גם בכך יש כדי לתמוך במהימנותה הרבה של אליאון, ולשלול את טענת ההגנה כי מדובר בדברים שהעדה אימצה מהחוקרים בדרך של סוגסטיה. דברים אלה שאמר הנאשם ברכב במהלך ההימלטות מהזירה, אף עולים כדי ראשית הודיה מצידו, אשר נאמרה בזמן אמת, בסמוך לאחר האירוע, ובאופן ספונטני, מבלי שהנאשם מסר לכך בעדותו שום הסבר.

פרט מרכזי אחד ומשמעותי שמסרה אליאון, הוא שבעת שהנאשם והקטין נכנסו לרכב, לאחר הקטטה, הקטין שאל את הנאשם אם הסכין אצלו והנאשם השיב שהיא אצלו. הנאשם הכחיש את הדברים, ואולם גם בעניין זה, כמו בכל עדותה של אליאון, יש לקבל את עדותה כמהימנה. ההגנה ניסתה בסיכומיה לטעון כנגד אימרה זאת וטענה לכך שחלה התפתחות בגרסתה של אליאון אשר מטילה צל על מהימנות דבריה אלה. ברם, העדה מסרה את הדברים בחקירתה במשטרה, בהמשך מסרה אותה בעדותה הראשית בבית המשפט (עמ' 420, 432), חזרה עליה בעדותה בחקירתה החוזרת (עמ' 515), ולא נסוגה ממנה גם לשאלות ב"כ הנאשם (עמ' 517). אמנם, בהודעתה במשטרה תיארה במקום אחד שאמירה כאמור נאמרה בעת הכניסה לרכב, ובהמשך אותה חקירה מסרה שהאמירה נאמרה בעת הנסיעה ברכב, ורק בעדותה בבית המשפט הבהירה שהאמירה הזאת אכן נאמרה פעמיים. עם זאת, ההתרשמות מהדברים היא שמדובר בדברים שהעדה זכרה ותיארה באופן מדויק, ואכן אותה אמירה נאמרה פעמיים. ניכר שאליאון שיתפה פעולה מתחילת חקירתה במשטרה, היא תחילה תיארה באופן כללי את האירוע, במהלך החקירה הוסיפה פרטים, ומדובר במהלך חקירה סביר ומותאם לסיטואציה, ולא ניתן לקבוע כי החוקרים הנחו אותו או שתלו אמירות בפיה. בעדותה הבחינה אליאון היטב בין דברים שזכרה לדברים שלא זכרה. כך למשל, בנוגע לאימרה אחרת שלה בחקירה, על כך שהנאשם שאל את הקטין אם יש לו נייר – מסרה אליאון ביושר שאינה זוכרת זאת (עמ' 421-422). כלומר, ניכר שאליאון הבחינה בעדותה בין דברים שזכרה, לדברים שלא זכרה. העדה שיתפה פעולה בחקירת המשטרה ובעדותה בבית המשפט, דבריה היו פרי זיכרונה, והיא לא בדתה דברים שאימצה מהחוקרים במטרתה לרצותם. בנסיבות אלה, יש לקבל את דבריה כמהימנים.

עדותה של אליאון מהווה ראייה נסיבתית כבדת משקל שניתן להשתית עליה ממצא עובדתי שלפיו הנאשם דקר את המנוח באמצעות הסכין שהביא, ולאחר מכן החזיר את הסכין לרכב השברולט שבו נהגה אליאון, ובהמשך הנסיעה אף מסר ראשית הודיה, כאשר אמר "ראית מה עשיתי לו". כל זאת בהתאם למבחן הראשון הקבוע בפסיקה.

קבוצת התוקפים – חבריו של הנאשם

עדותה של אליאון, אשר שייכת לקבוצת התוקפים, והייתה מהימנה, נדונה לעיל. בכל הנוגע ליתר חברי חבורת התוקפים, חבריו של הנאשם, ככלל ניתן לומר שעדויותיהם לא היו מהימנות, לא ניתן לבסס על עדותם ממצאים עובדתיים משמעותיים. עם זאת, חן שוחח במהלך מעצרו עם מדובבים בתאו, ומסר להם פרטים, אשר יש לתת להם משקל, ולו באופן חלקי.

העד חן דסה – הוכרז עד עוין והודעותיו במשטרה הוגשו, וכן התקבלו דברים שאמר למדובבים בעת מעצרו. בעדותו טען כי אינו זוכר דבר, בשל צריכת סמים (עמ' 879 לפרו'). מסר שכבר נדון בגין מעורבותו בתיק זה במסגרת הסדר טיעון (עמ' 883). בנוסף נשפט גם בגין ירי לעבר שב"ס שאירע מספר חודשים לפני האירוע הנוכחי (עמ' 884-885). הוא נושא בעונש של 5 שנות מאסר. ביחס לדברים שאמר בפני המדובבים טען כי התרברב על דברים שלא היו ולא נבראו (עמ' 907). טען שאינו מכיר את המעורבים ושאינו זוכר דבר (עמ' 888-889; 894). כל דבריו של חן בעדותו, דינם להידחות כבלתי מהימנים.

בחקירותיו הראשונות במשטרה, חן הרחיק עצמו לחלוטין מהאירוע, באופן שקרי (ת/120 ות/120א; ת/122). גם בנוגע לחקירותיו, כמו לגבי עדותו, יש לקבוע כי אינו אמין. כפי שהעיד רפ"ק בנו, חן שיקר בחקירותיו במשטרה שוב ושוב (עמ' 1001). כך למשל, שיקר כשטען שאינו מכיר את המעורבים הנוספים באירוע, וזאת על אף שחלקם התגוררו עמו (פרו' עמ' 885; ת/128). בנסיבות אלה, לא ניתן לסמוך על הודעותיו של חן במשטרה, וזאת אף אם יש בהם פרטים מסוימים אשר אומתו בראיות אחרות.

"אסף דקר אותו" – הדברים שכתב חן לרפ"ק בנו – במזכר שנערך על ידי רפ"ק דוד בנו (ת/150) ובעדותו של רפ"ק בנו (עמ' 1012-1016) עלה כי כאשר החוקר יצא מחוץ לחדר החקירות עם חן, חן ביקש את מכשיר הטלפון הנייד של בנו וכתב את המילה "אסף" (שמו הפרטי של הנאשם), ומיד מחק לפני שהשיב את הטלפון הנייד לידי החוקר. לאחר מכן ביקש פעם נוספת את הטלפון הנייד וכתב: "אסף דקר אותו הוא לא אמר לנו רק שהלכו מכות". מיד מחק את הכתוב. כאשר החוקר קרא את הכתוב במכשיר הטלפון, חן אמר שלא כתב כלום וכי הוא מפחד מאנשים. בחקירתו אישר חן שכתב משהו בטלפון של החוקר: "כתבתי לך. זה משהו היחיד שאני יכול לעשות" (ת/121, עמ' 9 ש' 33; וכן ת/128 עמ' 30-31).

אשר לדברים שכתב חן בטלפון הנייד של החוקר רפ"ק בנו, על כך ש"אסף דקר אותו", המסקנה היא שחן אכן כתב את הדברים הללו, ויש לקבל כמהימנה את עדות רפ"ק בנו על כך שחן כתב לו את הדברים בטלפון. חן עצמו, לא ראה את הנאשם דוקר, אך שמע על כך. חן בחקירותיו טען שלינוי פ' סיפרה לו על כך שהנאשם הוא זה שדקר רק בבית (ת/149, עמ' 5, 15-16; ת/128, עמ' 39), ואולם למדובבים סיפר חן ששמע על כך ברכב מאחת הבנות (ת/146, עמ' 3; ת/147, עמ' 3).

דברים אלה אינם קבילים הואיל ומדובר בעדות שמיעה, ואף לא ניתן להכשירם בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 הקובע כי "עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לעניין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט". ככל שמדובר בדברים ששמע חן מלינוי בבית, כפי שטען בחקירתו, הרי שאינם קבילים, הואיל ולא נאמרו בסמוך לאחר מעשה העבירה כדרישת הסעיף. ככל שמדובר בדברים ששמע חן ברכב מאחת הבנות, כפי שטען לפני המדובבים, הרי שלא ברור מי מהבנות מסרה את האמרה המפליל, ולפיכך אינה עומדת בדרישת הסעיף שמוסר האמרה יהיה עד במשפט. בנוסף, לנוכח העדר המהימנות של חן עצמו לאורך חקירותיו כמו גם בעדותו – הרי שלא ניתן לייחס משקל לאמרה זו, אף אילו הייתה קבילה.

חן מסר פרטים רבים למדובבים, אשר חלקם מתיישבים עם ראיות אחרות בתיק, ויש לתת להם משקל של ממש (ת/143, ת/145-ת/147). חן סיפר שהנאשם הוא בחור צעיר שרצה להוכיח את עצמו בפני החבורה (ת/145 עמ' 64). תיאר את התרשמותו שהנאשם רצה לרָצות אותם ולהוכיח את עצמו. ציין כי כאשר היו בטיילת בתל אביב, וכמעט התפתחה שם קטטה, ראה שהנאשם מחזיק בידו סכין מטבח כדי לדקור אדם אחר, ואז וויסאם וחן אמרו לנאשם "שיעיף" מהר את הסכין ולא יעשה טעויות ושטויות (ת/146, עמ' 3). כאשר יצאו ממסעדת קלדרון בראשל"צ וצעדו לכיוון החניון, חן שאל את הנאשם האם הוא מוכן "לשבת מאסר איתו על תיק ביחד" והנאשם השיב שאיתו הוא מוכן לעשות הכל (ת/147, עמ' 2). חן ראה את המנוח וחבריו אשר היו שתויים, אחד מהם זרק הערה לוויסאם, ומכיוון שחן חש שהם פגעו בכבוד של חברו ווסיאם, חן החל לתקוף אותו, והחלה הקטטה (ת/145, עמ' 12-13, 67; ת/146, עמ' 1; ת/147 עמ' 3). חברי המנוח ברחו, והותירו אותו לבד. כשהחלו המכות חן היה על הרצפה ואז מישהו דקר את המנוח (ת/145, עמ' 79). הנאשם הוא מי שדקר את המנוח (ת/146, עמ' 3). בעת הקטטה, כשחן היה על הרצפה, והמנוח מעליו, שמע את חברו האתיופי (יובל) צועק "דקור אותו" "דקור אותו" (ת/147, עמ' 3). המנוח נדקר מספר רב של פעמים. לאחר שהמנוח נדקר, המנוח נעמד ורץ מהמקום. חן רצה לרוץ אחרי המנוח אולם אחת הבנות תפסה אותו והרחיקה אותו משם (ת/143 עמ' 70, 72; ת/146, עמ' 1). היה עליו דם, והוא חשש שנותר דם של המנוח על מושבי הרכב. הם עזבו את המקום בשני רכבים, וויסאם נהג ברכב שלהם, ולאחר מכן התחלף עם אחת הבנות (ת/147, עמ' 3). ברכב, במהלך הנסיעה, אחת הבנות סיפרה שהנאשם דקר את המנוח (ת/146, עמ' 3; ת/147 עמ' 3). נקב בשמו של הנאשם (ת/143 עמ' 72). בנוסף מסר כי לאחר שהגיעו לדירתם, אחת הבנות כיבסה את בגדיו באקונומיקה (חולצה לבנה), הוא שטף את ידיו מדם הקורבן שנותר עליו ולאחר מכן לקח את כל הבגדים של חבריו ושרף את הבגדים בחולות שבאזור ביתו (עמ' 3). בשעת בוקר מוקדמת אחת הבנות הגיעה לביתו וסיפרה לו שעצרו את הנאשם וכי המנוח נפטר. חן מסר שדיבר עם הנאשם בדיעבד, והנאשם אמר לו שהסכין הועלמה (ת/147, ש' 4). חן הביע חשש שחברו הטוב שנסע ביחד הנאשם ברכב (וויסאם), יש סיכוי שיהיו לו טביעות אצבע על הסכין, מפני שהוא זה שהעיף אותה (עמ' 4). מדובר בסכין מטבח. חן מסר שהוא לא דקר את המנוח, ולא ראה מי הדוקר (עמ' 4).

חן סיפר למדובב על קשריו הקרובים עם וויסאם, טען שהם סוחרי סמים בלוד, וסיפר על עסקי הסמים שלו (בתמלול עמ' 20-22; ת/146, עמ' 3) וכן סיפר שירה ביחד עם וויסאם על בית הסוהר איילון מספר חודשים קודם לכן על פי הוראה שקיבל מעבריין בכיר שריצה מאסר במקום (עמ' 5-6).

אשר לדברים שאמר חן למדובבים, הרי שיש לקבל את עיקרי הדברים שמסר חן למדובבים כמתארים את האופן שבו חן ראה את הדברים, אף אם לא באופן מלא ומדויק. כך למשל, יש לקבל את דבריו של חן שבתל אביב ראה בידיו של הנאשם את הסכין, וכי הנאשם רצה לרָצות אותם ולהוכיח עצמו בפני החבורה. עוד יש לקבל את דבריו של חן, אשר עולים בקנה אחד עם יתר הראיות, על כך שבעקבות חילופי דברים כאלה או אחרים בינו ווויסאם לבין קבוצת המותקפים, החלה הקטטה, שבה היו חן והמנוח, וכן מעורבים נוספים, וכן יש לקבל את דבריו שהמנוח נותר לבדו מולם, לאחר שחבריו ברחו – כך עולה אף מהסרטון, ומעדויות חבריו של המנוח. כך גם יש לקבל את דבריו של חן שהמנוח נדקר מספר רב של פעמים, אשר מתיישבים עם הדוח הפתולוגי, וכן את דבריו שלאחר שהמנוח נדקר, המנוח נעמד ורץ מהמקום. דברים אלה עולים בקנה אחד עם הסרטון. כך גם יש גם לקבל את הדברים שאמר חן על כך שיובל אמר לאחד האחרים "דקור אותו". דברים אלה הם בניגוד לאינטרס של חן לומר, משום שיש בהם כדי להפליל את חברו, יובל, במעורבות עקיפה במעשים. נימוק מרכזי לקבלת הדברים שאמר חן למדובבים כמהימנים טמון בכך שבמהלך השיחה עם המדובבים חן הפליל את עצמו בעבירה אחרת, שכלל אינה קשורה לפרשה זו. חן אמר למדובבים שהיה מעורב בירי לעבר מתקן שב"ס. דברים אלה אומתו בסופו של דבר – וחן אף הורשע בגינם ונדון לעונש מאסר. כלומר, חן לא חשד שהאנשים שעמם הוא משוחח במעצר הם מדובבים, ושוחח עמם ללא חשש. כך גם יש לקבל את דבריו של חן שמסר שדיבר עם הנאשם בדיעבד, והנאשם אמר לו שהסכין הועלמה (ת/147, ש' 4). דברים אלה עולים בקנה אחד עם תשובת הנאשם לכתב האישום שבה אישר, לראשונה, שהוא זה שזרק את הסכין.

העדה לינוי פראג'ס (אשר מכונה לינוי פ', כדי להבחינה מהעדה לינוי סתווי) – לינוי פ' הוכרזה כעדה עוינת והודעותיה במשטרה הוגשו, לאחר שטענה כי אינה זוכרת כלל את האירוע. היא טענה שנפצעה בתאונה בשנת 2019 ומאז סובלת מבעיות בזיכרון (פרו' עמ' 864). לינוי פ' מסרה כי היא בת 23 רווקה ואם לילד שאביו הוא הקטין המעורב בתיק. היא טענה שאינה זוכרת את האירוע, לא זוכרת פרטים שמסרה בחקירותיה במשטרה, אינה זוכרת את החברים עמם יצאה באותו הערב, אינה זוכרת את חברותיה אליאון ופריאל (עמ' 866-867). טענה שאינה זוכרת את תשובותיה בחקירות במשטרה, אינה יודעת היכן הבית באחיסמך, אינה מכירה את וויסאם ולא היתה בת זוגו. לא זוכרת שמישהו נדקר. לא זוכרת שהגיעו אליה שני אנשים שאמרו שנשלחו על ידי וויסאם (עמ' 869-872).

מובן מאליו שלא ניתן לתת שום אמון בעדותה של לינוי פ' בבית המשפט, ויש לדחות כבלתי מהימנה את כל עדותה, לרבות טענותיה שאינה זוכרת דבר מהאירוע.

כמו כן, לא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים על סמך הודעותיה של לינוי פ' במשטרה. כפי שעולה מעדותו של פקד גריידי, לינוי פ' בחקירתה קיללה וצעקה, ואף המשטרה סברה שהעדה ראתה יותר מכפי שמסרה (עמ' 699, 756-759). גם עיון בהודעותיה מעלה שלא ניתן לסמוך על דבריה כלל ועיקר (ת/152 ותמלול ת/152א). היא סירבה למסור שמות של מעורבים אשר היא מכירה היטב, וטענה שאינה זוכרת את שמם. משלב מוקדם של חקירתה לינוי פ' סירבה לשתף פעולה, בכתה, צעקה ולפרקים שרה. לאחר שהוחלט על מעצרה, קיללה ואיימה לפגוע בעצמה (עמ' 5). לינוי פ' אמנם מסרה גם פרטים שמתיישבים עם ראיות אחרות, כגון שאספה ברכבה את חן וויסאם והם נסעו לתל אביב, ובהמשך נסעו לראשון לציון ושם פגשו את הנאשם, הקטין, מור, יובל ואליאון ובילו במסעדה. כשהניעה את הרכב, חברתה פריאל אמרה לה שיש קטטה, ולכן יצאה מהרכב ומשכה מאמצע המכות את וויסאם וחן לרכב ומור נכנס אף הוא לרכבה (עמ' 6-7). ואולם, לא ניתן לבסס ממצאים על סמך גרסתה. גם בחקירותיה הנוספות סרבה להשיב על שאלות, טענה שאינה זוכרת, שמרה על זכות השתיקה וכו' (ת/ 153 ו-ת/153א; ת/154 ות/154א; ת/155 ות/155א; ת/156א').

בסיכומו של דבר לא ניתן לסמוך על דבר מהדברים שמסרה לינוי פ', בחקירה ובבית המשפט, ולא ניתן לייחס משקל כלשהו לדבריה.

העדה פריאל מזרחי – הובאה לעדות בבית המשפט בצו הבאה לאחר שלא התייצבה אף שזומנה כדין. בפתח עדותה אמרה שכל מה שהיה לה להגיד מסרה במשטרה ועתה היא אינה זוכרת (עמ' 928-929). העדה הוכרזה כעדה עוינת והודעותיה במשטרה הוגשו. שבה וטענה כי אינה זוכרת את האירוע. טענה שלא נכחה באירוע בו נרצח אדם (עמ' 930-931). בחקירה הנגדית השיבה כי לא ידוע לה שהבנים המעורבים גרו בדירה משותפת וכי לינוי פ' חברתה היתה בת הזוג של וויסאם (עמ' 933-934). מובן הדבר שלא ניתן לתת אמון כלשהו בעדותה.

הודעותיה של פריאל במשטרה – בהודעתה (ת/135 ות/135א) – תיארה שיצאה לבלות עם לינוי פ' ואליאון, סירבה לספר מי הם הבנים שהיו עמן בבילוי (ת/135א עמ' 5). נסעה עם לינוי פ' תחילה לתל אביב ובהמשך לחוף בראשל"צ. בדרך לבילוי נסעה עם לינוי פ' לאסוף את החברים (עמ' 10). אליאון נהגה ברכב שלה והן נסעו ברכב של לינוי פ' (עמ' 11). אינה יודעת מי נסע ברכב של אליאון. לא זוכרת את שמותיהם (עמ' 12-13). "כי אני לא רוצה להיות מלשנית…" (עמ' 13 ש' 26).

בחקירה נוספת (ת/136 ות/136א) – תיארה כי לאחר הבילוי חזרו לחניון, נכנסה לרכב של לינוי שחנה ליד רכבם של הקבוצה השניה. הבנים דיברו עם הבנים מהקבוצה השניה דרך חלון הרכב. חן ישב מאחורי מושב הנהג, עישן ופתח חלון. אז החלו חילופי הדברים עם הבנים מהקבוצה השניה, והחל ויכוח (ת/ 136א עמ' 49). וויסאם וחן יצאו מהרכב כדי לדבר איתם (ת/ 136א עמ' 4; 20). פחדה לריב, לא יצאה מהרכב (ת/ 136 א עמ' 3-4). החלה מריבה, התחילו דחיפות, ואז הבנים שישבו ברכב של אליאון ראו שיש מכות ורצו לכיוון. היא החלה לבכות ונשארה עם לינוי פ' ברכב. לא הסתכלה (ת/136א עמ' 23). ראתה שדחפו את חן וכל הבנים רצו למקום (עמ' 24; 51). לא ראתה את המכות מעבר לדחיפות ולא ראתה דקירות (ת/ 136א עמ' 32). בסוף וויסאם וחן חזרו לאוטו והבנים הנוספים עלו לרכב של אליאון. לינוי צעקה להם מהחלון "די תפסיקו" ולכן הם חזרו לאוטו (ת/ 136א עמ' 5). הן החזירו את הבנים לבית שלהם. בסוף לינוי הסיעה אותה לביתה ונסעה (ת/ 136א עמ' 6). מסרה את שמות הבנים שהיו איתן באירוע (עמ' 8-9). היא ישבה במושב הקדמי וחן ווסיאם במושב באחורי ברכב של לינוי (עמ' 14-15).

כאשר אביה של פריאל הלין בפניה על המצב אליו נקלעה השיבה לו: "זה חבר שלהם מה אתה רוצה שאני אעשה" (ת/136א', עמ' 39 ש' 37). לטענת המאשימה, העדה פריאל אמרה בעת חקירתה בשיחה עם אביה כי הסיבה בגינה היא וחבריה עצורים קשורה במי שאינו חבר שלה ומשמעות הדבר שהיא מתכוונת לנאשם. מכאן, שבדברים אלה של פריאל יש משום חיזוק כלשהו לכך שהנאשם ביצע את המעשה, הואיל והנאשם הוא "חבר שלהם", ולא "חבר שלה", בניגוד למרבית האחרים שהיו גם חברים שלה. עם זאת, כפי שטענה ההגנה בסיכומיה, יתכן שפריאל התכוונה לכך שמדובר בחבר "שלהן", כלומר של לינוי ואליאון, ובשים לב לכך שהנאשם לא היה חבר שלהן, אלא של הקטין, ואילו וויסאם היה בן זוגה של לינוי באותה עת, הרי שלא בהכרח כוונתה הייתה לנאשם. מנגד, כפי שטענה ההגנה בסיכומיה, כאשר פריאל בחקירתה נשאלה האם לא הפריע לה לשבת בדירה באחיסמך לאחר הרצח עם הדוקר, היא השיבה שבכלל לא ידעה שהוא הרג אותה. מכיוון שהנאשם לא נכח בדירה באחיסמך לאחר הרצח, ניתן להבין מכך שפריאל התכוונה לאדם אחר (ת/136א', עמ' 69). בנסיבות אלה, לא ניתן לייחס משקל של ממש לאמירותיה של פריאל.

פריאל ראתה שדחפו את חן והוא נפל, וויסאם ניסה לעזור לו, שני בחורים ברחו מהמקום לכיוון הים ואז יתר החבורה מהרכב של אליאון הגיעו למקום. לא ראתה שאף אחד מהם החזיק בסכין (ת/136א', עמ' 51-52).

בדרכם חזרה ברכב לאחר האירוע, נסעו עמן חן, וויסאם ומור. כולם היו בלחץ. היא היתה בהלם ממה שקרה, שמעו מוסיקה והיא לא שמעה על מה הבנים מאחור דיברו (עמ' 55-57). לאחר האירוע הלכו לבית של חן, וויסאם ויובל. נשארה שם במשך שעה, לינוי פ' הכינה לבּנים כריכים ולא זוכרת על מה הם דיברו (ת/136א' עמ' 60-62). בחקירתה מסרה כי הבינה שהמנוח נפטר רק כשהיתה בתחנת המשטרה (ת/ 140 ות/140א', עמ' 36).

בעימות שבוצע בין פריאל ללינוי פ' (ת/138) השיבה פריאל כי בזמן ששהו בבית המעורבים באחיסמך היא שטפה את הכלים ולינוי הכינה כריכים ועשתה כביסה. לינוי פ' לא שתפה פעולה והשיבה על שנשאלה כי אינה זוכרת.

אשר למהימנותה של פריאל, הרי שלא ניתן לייחס משקל כלשהו לעדותה בבית המשפט, וניכר כי היא העדיפה שלא לשתף פעולה, ולא למסור את הדברים שהיא יודעת. גם בנוגע לחקירותיה במשטרה, יש להתייחס לדברים בזהירות הראויה, ומעבר לתיאורים הכלליים שככלל אינם שנויים במחלוקת, פריאל אשר ישבה בקדמת הרכב הקרוב לאירוע, העדיפה שלא לפרט את כל אשר ידעה, כדבריה "כי אני לא רוצה להיות מלשנית…" (ת/135א, עמ' 13 ש' 26).

הודעות הקטין. הקטין מסר הודעה במשטרה (ת/171, ת/171א'; ת/172, ת/172א'), והכחיש את מעורבותו. טען שאין טביעות אצבע שלו או DNA שלו על גבי הסכין (ת/171, ש' 7-8). בהמשך שמר על זכות השתיקה, וגם כשהשיב לשאלות, מסר תשובות מתחמקות (ת/172; ת/174-ת/176). בנסיבות אלה, לא ניתן לייחס משקל כלשהו להודעות אלו של הקטין. עם זאת, בתשאול נוסף של הקטין, אשר נרשם במזכר והוקלט, מסר הקטין שהיה מעורב רק בקטטה הנפרדת, היה עם אדם אחד, ולא היה מעורב בדקירה, ולא ראה מה קרה בקטטה העיקרית. המנוח לא היה לידו כלל, אלא במרחק של 15-20 מטרים ממנו. הוא לא היה עם המנוח, אלא רב עם אדם אחר בצד (ת/173; ת/173א). דברים אלה של הקטין עולים בקנה אחד עם יתר הראיות בתיק, לרבות הסרטון, וניתן להעניק להם משקל מסוים.

הודעת וויסאם. וויסאם מסר בחקירותיו כי הוא משתמש בסמים, לדבריו "אתמול הייתי מסטול מת, אבל לא חושב שרצחתי" (ת/177,ש' 7). בהמשך חקירותיו שמר על זכות השתיקה (ת/177-ת/182). בתשאול נוסף שהוקלט ונרשם במזכר, מסר וויסאם שהרצח בוצע על ידי מישהו אחר מהחבורה, אשר וויסאם יודע מיהו. כמו כן, וויסאם אישר שהיה מעורב באירוע שהוביל לרצח (ת/184).

לטענת ב"כ מאשימה בנוגע לעדויות חברי קבוצת התוקפים – הודעותיהם של חן, ויסאם, לינוי פ' ופריאל הוגשו לבית המשפט, כולם נכחו בזירה בעת הרצח. ויסאם וחן תקפו את המנוח וחבריו, לינוי פ' ופריאל ישבו ברכב הסמוך למקום האירוע, כאשר לינוי פ' ישבה בכיסא הנהג ובוודאות ראתה את האירוע. על פי עדויות שונות לינוי פ' יצאה מרכבה לאחר המלטות המנוח מהמקום ומשכה את וויסאם וחן לרכב. מדובר בעדים מעורבים ובעלי אינטרס, ויש להתייחס לגרסתם בזהירות. חן, לינוי פ' ופריאל הוכרזו כעדים עוינים, והם לא שיתפו פעולה גם כאשר נחקרו על ידי ההגנה.

מאמרותיהם השונות של העדים הללו עולה כי הדקירות בוצעו ע" מבצע בודד מתוך קבוצת התוקפים. לינוי פ' ופריאל רמזו שמדובר בנאשם וחן אף נקב בשמו של הנאשם. העדים אינם מבקשים להפליל את הנאשם. ריכוז אמירותיו של חן מלמדות שהוא יודע מי ביצע את הדקירה והוא נקב בשמו של הנאשם. נראה שהוא לא רוצה להיתפס כמי שהפליל את הנאשם, והוא נקב בשמו מול החוקרים ומול המדובבים.

לינוי פ' לא סיפקה גרסה כלשהי ולא ענתה לשאלות שנשאלה. לשיטת המאשימה העדה ראתה את האירוע במלואו ויודעת פרטים רבים, למרות טענתה שלא ראתה דבר. המאשימה עתרה בעניינה, לקבל חלקים מגרסתה בהם קיימות ראיות נוספות. בחקירתה אמרה שכל חברי הקבוצה הם חבריה פרט לנאשם וכי אף אחד מחבריה לא ידקור או ירצח.

הממצאים בנוגע לעדי קבוצת התוקפים, חבריו של הנאשם – חן בעדותו ובהודעותיו במשטרה לא היה אמין, ואולם בכל הנוגע לדברים שחן מסר למדובבים, הרי שבחלקם יש משום תיאור של עיקרי העובדות כפי שחן ראה אותם ויש להעניק להם משקל ממשי. כך למשל העובדה שהמנוח היה בקטטה העיקרית שבה היה אף חן, ושם נדקר המנוח על ידי אחד מבני חבורת התוקפים. דברים אלה מחזקים את המסקנה שהנאשם היה שותף בקטטה העיקרית שבה היה המנוח בעת שנדקר. כך גם העובדה שיובל אמר תוך כדי הקטטה לאחד האחרים "דקור אותו" – דברים אלה מחזקים את המסקנה שיובל אינו הדוקר, אך היה בסמיכות לדוקר בקטטה העיקרית. זאת בעת שבאותו זמן הנאשם היה אחד מבני חבורת התוקפים שהיה מעורב בקטטה העיקרית עם המנוח.

הקטין לא שיתף פעולה בחקירותיו, ואולם בדברים שאמר לחוקר אשר תועדו במזכר ובהקלטה עולה שהוא היה בקטטה הנפרדת מול אדם אחר (אנדרי), ולא מול המנוח שהיה בקטטה העיקרית. דברים אלה מתיישבים עם הסרטון, ועם יתר הראיות בתיק.

כל הדברים הללו עולים בקנה אחד בעיקרם עם עדותה של אליאון, ומחזקים את המסקנה שלפיה הנאשם הוא זה שדקר את המנוח.

יתר העדויות וההודעות של חברי הנאשם לא היו מהימנים. ככלל, הם טענו שאינם זוכרים את אירועי יום הרצח ואינם מכירים את המעורבים. ניתן להתרשם כי העדים לא העידו אמת בבית המשפט, ביקשו להרחיק עצמם מהאירוע ולהימנע ממסירת עדות על אודות הרצח. בהודעותיהם במשטרה שיתפו פעולה רק באופן חלקי, חלקם בחרו בזכות השתיקה ומתן מענה חלקי, מיתמם ומתריס.

קבוצת העדים המתוקפים – חבריו של המנוח

עדותו של אנדרי סחוטה, חברו של המנוח – עדותו של אנדרי בבית המשפט, לאחר שהוקרן לו הסרטון של האירוע, הייתה בעיקרה שהוא היה המותקף בקטטה הנפרדת ליד העץ, ולא בקטטה העיקרית (שבה נכח הנאשם, ולטענת המאשימה בה נדקר המנוח), וכן טען שהוא היה הרץ הראשון מבין שני רצים אשר נמלטו מהזירה לכיוון צפון. מכאן, לטענת המאשימה, שאנדרי היה הרץ הראשון מהזירה, ואילו המנוח היה הרץ השני. לעומת זאת, לטענת ההגנה, אנדרי היה הרץ השני, ואילו המנוח היה הרץ הראשון שיצא מהקטטה הנפרדת. לטענת ההגנה, מתוך חקירתו במשטרה עולה שאנדרי מסר שהוא הותקף ונפל על הארץ בקטטה העיקרית, ומכאן לטענת ההגנה המנוח היה בקטטה הנפרדת שבה לא נכח הנאשם. מכאן חשיבות עדותו של אנדרי והקביעה היכן הוא היה, והיכן היה המנוח.

כאמור לעיל, אנדרי בעדותו זיהה את עצמו בסרטון וזכר את הסיטואציה. הוא ופרץ לבשו גופיות/חולצות לבנות (בדומה למנוח). חברו פרץ עומד ליד הרכב, נשען על מכסה המנוע ולצידו ירדן ואנדרי עצמו. בהמשך רואים שני תוקפים יוצאים מרכבם (וויסאם וחן) שהוא הרכב השני בסרטון (המאזדה) ולאחריהם מגיעים אנשים נוספים מהרכב השלישי (השברולט). הוא מזהה את עצמו לפי הנעליים הלבנות שנעל ורואים אותן בסרטון (עמ' 330 לפרו'). תחילה העיד כי הוא היה המותקף הראשון ליד הרכב (עמ' 341). בהמשך, הבהיר שזוכר שמשכו אותו מהמדרכה והיכו אותו בחניה. הותקף על ידי שני אנשים ליד העץ בקטטה הנפרדת (עמ' 352, 355). לאחר מכן הצטרפו הרבה אנשים (עמ' 338). על פי הסרטון (שעה 3:33:06) הוא עמד על המדרכה והורידו אותו לצד האספלט לכיוון העץ ושם הותקף. עמד על כך שהוא הותקף בקטטה הנפרדת ליד העץ, זוכר היכן היה, ראה את האוטו מולו (עמ' 371-372). עצם את עיניו במהלך התקיפה ולא ראה כמה אנשים תקפו אותו (עמ' 373).

אנדרי העיד שהוא לא ראה את המנוח יוצא מהרכב, ולא ראה אותו במהלך הקטטה (עמ' 349), אך העיד שרואה בסרטון את המנוח נדקר בקטטה העיקרית ובמקביל בועטים במנוח כאשר הוא שרוע על הרצפה מול מכסה המנוע של הטויוטה (שעה 3:33:26; עמ' 351-352). אנדרי העיד שלאחר האירוע הוא צלע ברגלו, הוא נחבל בראשו, והיו לו כאבים בגב (עמ' 340). אנדרי שלל את הטענה שהוא זחל במהלך האירוע (עמ' 341).

הבריחה – בשלב מסוים אנדרי ברח לכיוון המועדון, ורץ תוך שהוא צולע ברגלו. מתוך שני הרצים שרואים בסרטון הוא הרץ הראשון, אשר נראה צולע (עמ' 390). הוא רץ מהמקום לכיוון המועדון, וסבר שמי שרץ אחריו הוא אחד מתוקפיו (עמ' 382-383; עמ' 403-404). כאשר חזר, כעבור מספר דקות, התוקפים כבר לא היו במקום, והמנוח היה פצוע על הכביש (עמ' 340-341).

הדברים שמסר בזירת העבירה – אנדרי תיאר בזירת העבירה את האירועים, והדברים נקלטו במצלמת הגוף של השוטר (ת/104א'). הוא תיאר שהיה דין ודברים ביניהם לבין יושבי הרכב לידם. אחד מהם לא אהב את מה שנאמר, יצא והתחילו מכות. ארבעה-חמישה אנשים התחילו "לפוצץ" אותו, הוא ברח לאזור העמוד, ומשם ראה שנהייתה מהומה, בערך 13 חבר'ה שתקפו, אחד מהחבר'ה שלף סכין פרפר מהמכנסיים, והתחילו דקירות. המנוח נשאר לשבת באוטו. כשאנדרי ראה את סכין הפרפר יוצאת, ראה מישהו שבא לעברו, ואז אנדרי התחיל לברוח לכיווון המועדון.

בעדותו אנדרי נשאל על כך שאמר בזירת האירוע שראה סכין פרפר ואילו בחקירותיו במשטרה מסר שלא ראה סכין. השיב כי לא ראה סכין. בזמן הדברים שאמר בזירה היה נסער מהאירוע ולאחר שנרגע, אמר בחקירות שלא ראה סכין וזו האמת (פרו', עמ' 334). אחרי האירוע שלושת החברים דיברו על מה שאירע כדי לנסות ולהבין מה קרה (עמ' 336). הסביר כי כאשר אמר לשוטר בזירה שהמנוח היה ברכב וכפי הנראה נדקר ברכב, זה היה מבוסס על קונספציה של כל החברים שהיו שם. זה מה שהם חשבו שקרה. אישר שאמר לשוטר בזירה שראה סכין והסביר ששמע זאת מאחד מחבריו, מירדן (עמ' 348).

הודעותיו במשטרה של אנדרי – בהודעותיו של אנדרי במשטרה הוא מסר שהופל לרצפה וכ-שבעה אנשים בעטו בו, ובשלב מסוים הצליח להיעמד וברח לכיוון המועדון. הוא תאר במשטרה שהותקף ליד הרכב, לאחר מכן הלך לכיוון העץ ושם חשש לחייו והתחיל לברוח לעבר המועדון כאשר הוא מדדה. כאמור לעיל, לטענת ההגנה, מתוך הודעותיו במשטרה, ניתן לכאורה להבין שאנדרי הוא המותקף בקטטה העיקרית ליד הרכב, ואילו המנוח הוא המותקף בקטטה הנפרדת ליד העץ, שבה לא נכח הנאשם.

בהודעתו של אנדרי מיום 8.8.20 מיד לאחר האירוע (שעה 4:25 ת/169 ותמליל 169א') – תאר כי כאשר חזרו מהבילוי במועדון הם שבו לרכב הטויוטה שלו שחנה בחניון. המנוח נכנס לרכב וישב במושב האחורי הוא ושני החברים הנוספים עמדו ליד הרכב ועישנו. ברכב לידם ישבו שני בחורים במושב האחורי ושתי בנות במושב הקדמי. הבחורים ניסו למכור להם סמים, ופרץ חברו השיב בצחוק שהם שוטרים סמויים (עמ' 10-11). הם לא אהבו את התשובה, אחד הבחורים תקף את אנדרי, והשני פנה לפרץ. כשניסה להתגונן קפצו עליו עוד אנשים שהצטרפו לאירוע (עמ' 13-15, 18-19). שני בחורים הפילו אותו לרצפה ובעטו בו שבעה בחורים (עמ' 16, ש' 5). אנדרי עצם את עיניו כאשר הוכה. אח"כ פקח את עיניו, הצליח להיעמד וברח למועדון (עמ' 16 ש' 4-7; עמ' 20). לאחר שברח התקשר למנוח והלה אמר לו בטלפון שדקרו אותו (עמ' 16). כשחזר למקום ראה שהרבה אנשים מטפלים בו (עמ' 16; 20).

בהודעתו מיום 18.8.20 (ת/170; ת/170א) – הבהיר שלא ראה סכין. זוכר שיצאו שני אנשים מהרכב ותקפו וכשניסה להתגונן הצטרפו אליהם עוד אנשים. זוכר שברח והתקשר למנוח שאמר לו שנדקר וכששב למקום אנשים טיפלו במנוח (עמ' 2). הוא חושב שהותקף על ידי 4-5 אנשים לפני שברח (עמ' 3). כשברח משם צלע כי קיבל מכה ברגל, רדפו אחריו ואז שבו למקום (עמ' 4).

בהודעתו מיום 26.8.20 (ת/62; ת/62א) – הוא לא ראה את המנוח במהלך הקטטה, ולאחר האירוע ראה אותו שוכב דקור על המדרכה (עמ' 4). אנדרי חטף מכות וברח. כשהגיע לכניסה למועדון התקשר למנוח שאמר לו שדקרו אותו. לאחר מכן התקשר לפרץ וסיפר לו שדקרו את המנוח. חזר מיד וראה את המנוח בקרבת רכבו (עמ' 5). הוא לא ראה שהמנוח יצא מהרכב ולא ראה את תקיפתו (עמ' 6). שב ושלל שראה סכין בזירה (עמ' 18). הוצג לו סרטון ממצלמת גוף של שוטר, השיב שאינו זוכר שאמר שראה אדם מוציא סכין פרפר, יתכן שאמר מתוך לחץ. בוודאות לא ראה סכין (עמ' 19-21). כלל אינו יודע איך נראית סכין פרפר, שמע דיבורים מעוברי אורח על סכין פרפר (עמ' 22). אחרי ההודעה הראשונה שמסר במשטרה, שוחח עם ירדן ופרץ על מה שאירע, כל אחד סיפר את מה שהוא זוכר (עמ' 24-25).

הסברו של אנדרי לדברים שמסר במשטרה – אנדרי בעדותו בבית המשפט הסביר שאינו זוכר שהקטטה התרחשה על הארץ כפי שתיאר במשטרה. זוכר שקיבל מכות בראש ובגב, ולא זוכר אם היה על הרצפה או שעמד (עמ' 345). הדברים שמסר במשטרה בסמוך לאחר האירוע נבעו מכך שהיה במצב נפשי מורכב, היה נסער ובלחץ לאחר שאיבד את חברו מול עיניו (עמ' 361, 376). על אף שאמר לשוטר שראה מישהו שולף סכין, הוא לא ראה זאת (עמ' 386). מסביר כי באותו הרגע, ומתוך סערת הרגשות אמר את הדברים שחשב שיכולים לעזור כדי שיתפסו את התוקפים. אישר שאמר בחקירה שמישהו נתן לו מכה, הפיל אותו לרצפה וקפצו עליו עוד אנשים, אך עמד על כך שזוכר את הפרטים בהתאם לסרטון שהוקרן (עמ' 362; 369).

ממצאים בנוגע לגרסת אנדרי – מצאתי את דברי העד אנדרי בעדותו כאמינים ומהימנים וכי הפערים שבין גרסתו במשטרה לעדותו הוסברו על ידו והם לא פוגעים במהימנותו. כך למשל אנדרי הסביר את דבריו לשוטר בזירה על אודות הסכין בכך שהיה נתון בסערת רגשות, ניזון מדברים ששמע מחבריו ומאנשים שהיו במקום, ואמר דברים שסבר שיסייעו באיתור התוקפים. ביחס לכך כבר בחקירתו מיום 26.8.20, הבהיר שלא ראה אדם שולף סכין והסביר את אמרתו לשוטר בזירה. כן הסביר את דבריו באשר למיקום תקיפתו ואת תיאורו במשטרה כי הופל ארצה במהלך תקיפתו, בכך שהיה נסער, עצם את עיניו במהלך תקיפתו ותאר את שחווה אף שתאורו זה אינו מדויק. אנדרי הסביר כי דבריו הראשוניים שנאמרו לשוטר מיד לאחר האירוע קשורים להיותו נסער, כאשר הוא מסר פרטים ששמע מאחרים במקום ומתוך רצון להביא ללכידת התוקפים. מצאתי את הדברים שמסר בעדותו תוך שצפה בסרטון וזכר את הדברים כאמינים. הוא העיד באופן עקבי ומשכנע, הבהיר מה קלט בחושיו ואלו דברים אמר תוך העלאת השערות, ולפיכך מצאתי לנכון לקבלם.

העד ירדן גמליאל – חברו של המנוח. הגיעו לרכב לאחר בילוי, והמנוח נכנס למושב האחורי. ירדן, פרץ ואנדרי עמדו מחוץ לרכב ועישנו. תאר את השיח עם שני הבחורים שנכנסו לרכב שחנה לידם, אשר הציעו להם סמים, פרץ השיב שהם שוטרים סמויים, והאחרים השיבו בקללות (פרו' 628-629). הבחור הראשון שיצא מהרכב (חן) ניגש לפרץ ואילו הבחור השני, שהיה שחום וגבוה (וויסאם), יצא מהרכב ועשה תנועה של שליפה, ואז חשב שכנראה יש להם סכין. במקביל ראה כמה בחורים רצים לעברם מכיוון היציאה מהחניון. ירדן טפח לפרץ על השכם ואמר לו לבוא, ושראה תנועת שליפה. הלכו מאחורי הרכב. אנדרי קיבל כאפה, ראה אותו רץ ו"עף" למדרכה. ראו דמות רצה אחריהם ופתחו בריצה למרחק של 50 מ' לערך. כשעצרו לאחר מספר שניות, אנדרי התקשר לפרץ ואמר שדקרו את המנוח. מיד חזרו, התקשרו למד"א והחלו לטפל במנוח (עמ' 629-630). כשחזרו לאחר שהמנוח נדקר, ראה שאורות המצוקה ברכב פועלים.

כאשר הוקרן הסרטון במהלך עדותו, זיהה ירדן את עצמו, את פרץ ואנדרי עומדים ליד הרכב, את יציאת התוקף (חן) מדלת שמאל של הרכב והגעתו לעבר פרץ, יציאת הבחור השני (וויסאם) והבחורים שהצטרפו בריצה. מזהה את פנייתו לפרץ לעזוב את המקום וריצתם (עמ' 640). סדר עמידתם ליד הרכב היה שהוא עמד מימין, אחריו פרץ ואחריו אנדרי (עמ' 649).

ירדן העיד שטפח לפרץ על השכם כי ראה בזווית העין שהבחור השני שיצא מהרכב (המאזדה) עושה תנועת שליפה של משהו ממכנסיו (עמ' 629, 642). לא ראה סכין, אלא רק תנועת שליפה (עמ' 643-644). ראה תנועה חדה לכיוון החלק התחתון של הגוף. לא זוכר שאמר במשטרה שראה חפץ שחור (עמ' 645). תוך כדי שראה זאת, ראה גם עוד ארבעה חברה רצים לעברם (מאזור רכב השברולט) (עמ' 645). לא זוכר שאמר לאנשים שעלו לכיוון החניון שיזהרו כי יש שפיצים. הביטוי "שפיצים" הוא לא ביטוי שהוא משתמש בו (עמ' 643). היה מלא באדרנלין כשראה את תנועת השליפה ואת הבחורים שרצו לעברם ומהר מאוד פנה משם (עמ' 646). השיב כשנשאל על הודעתו במשטרה שראה שאנדרי מקבל כאפה, עף על המדרכה ואז מספר אנשים בעטו בו, והבהיר כי תוך כדי הליכה לכיוון דרום ראה שאנדרי מקבל כאפה ועף. לא ראה אותו נופל. ואז רץ מהמקום (עמ' 651). כששאלו אותו בהודעות המאוחרות האם ראה את אנדרי נופל השיב שלא ראה. הסביר שאמר בהודעתו שראה שאנדרי מקבל בעיטות, כי שיער שזה מה שקרה אך עמד על כך שלא ראה זאת (עמ' 652; 656). הוא ופרץ לא נפגעו מאלימות כלפיהם באירוע. לא ראה את המנוח יוצא מהרכב (עמ' 660). כשעלו לניידת בדרך למסירת עדות במשטרה ישבו ירדן פרץ ואנדרי ביחד ודיברו על האירוע (עמ' 638, 654).

הודעותיו של ירדן במשטרה – בהודעותיו של ירדן (ת/161; ת/162, ת/162א'; ת/163, ת/163א') – תאר את השיח בינו, פרץ ואנדרי לבין שני הבחורים שישבו ברכב שחנה לצידם (ת/162א', עמ' 6-8). הבחור הראשון שישב במאזדה בצד הקרוב אליהם, ולבש חולצה לבנה (חן) אמר "אתה רוצה שאתן לך כאפה?", יצא לכיוונם. אז יצא הבחור השני, שהיה כהה עור, נראה אתיופי, גובהו 1.80 מ' (וויסאם, על אף שאינו אתיופי) יצא גם הוא מהרכב ובא לכיוונם, וירדן ראה שהוא שולף משהו מכיס מכנסיו, מאזור מרכז הגוף, יתכן בצבע שחור, אך לא ראה סכין. אמר לפרץ לא להתערב, שלא יהיו דקירות, והוא ופרץ התרחקו מהמקום. ראה שאנדרי קיבל כאפה לפנים, כשאנדרי עמד ליד עמוד מול הרכב. כנראה אנדרי נפל על המדרכה מול הרכב ובעטו בו, אך לא ראה אותו נופל (ת/162א', עמ' 8-9; ת/163א', עמ' 5-6, 8-13, 40). באותו הזמן הגיעו בריצה עוד 2-3 בחורים. ראה בחורים רודפים אחריהם והם רצו מהמקום. לא זוכר שבדרכם לאחר שנמלטו ראו אנשים באים לכיוונם ושהוא אמר להם שיברחו מפני שיש שם "שפיצים" (ת/163א', עמ' 21-22). מספר שניות אחרי שברחו, אנדרי התקשר ואמר שדקרו את המנוח והם חזרו למקום וטיפלו במנוח. לא ראה סכין, רק ראה תנועה. שיער שזו סכין (ת/162א, עמ' 10-12; ת/163א', עמ' 14). לאחר האירוע ובמהלך השבעה הוא דיבר עם פרץ על האירוע. במהלך תיאורם את האירוע אחד תיקן את השני לפי מה שזכר (ת/163א', עמ' 23-26). מזהה בסרטון את אנדרי בורח בצליעה. לאחר האירוע הסתכל ברכב לראות אם יש כתמי דם ולא היה דם ברכב. היה סימן דם של כף יד על החלק החיצוני של הרכב מעל לחלון האחורי ימני (ת/163א' עמ' 59-60; 62).

דבריו של ירדן לשוטר אשר תועדו במצלמת הגוף של השוטר (ת/ 104א) מהם עולה שירדן אמר לשוטר בזירת העבירה "אני עד שהוא הוציא סכין מטבח" (עדות פקד גריידי, עמ' 742). ירדן אישר בעדותו שאמר את הדברים שנקלטו במצלמת הגוף של השוטר (עמ' 647).

הדברים של ירדן אשר נקלטו במצלמת הגוף של השוטר נשמעו ברקע הדברים האחרים שנקלטו במצלמת הגוף, ובאופן חלש יחסית, וכפי הנראה בשל כך חוקרי המשטרה לא היו ערים להם בזמן החקירה. בשל כך החוקרים אף לא שאלו את ירדן בהודעותיו לגבי דבריו אלו שנאמרו בזירת העבירה, וגם לא הטיחו במי מחבורת התוקפים את דבריו הללו של ירדן (עדות החוקר ידידיה חרבש, עמ' 852-853; עדות פקד גריידי עמ' 742). כמו כן, חוקרי המשטרה לא הטיחו במי מבני חבורת התוקפים את הדברים שאמר ירדן בהודעותיו על כך שראה את אחד מהם שולף חפץ חד בצבע שחור, על אף שראוי היה לעשות כן (עדות רפ"ק בנו, עמ' 987).

ממצאים בעניין ירדן – ירדן עשה רושם מהימן בעדותו. הוא לא ראה את תקיפת המנוח. הוא ראה את אנדרי מקבל "כאפה" לפנים (מחן), והעריך שאנדרי היה על הארץ ובעטו בו, אך לא ראה זאת. בהקשר זה יש להעדיף את הסבריו של ירדן בבית המשפט, על פני גרסתו בחקירות. כמו כן, עולה מגרסתו שראה תנועת שליפה של סכין בשלב מוקדם של האירוע, שבוצעה לכאורה על ידי וויסאם, עוד בטרם הגיע לאירוע מי מנוסעי רכב השברולט שבו היה הנאשם עם הסכין. אמנם, ירדן תיאר את מי שביצע את תנועת השליפה כאתיופי, ואין עוררין על כך שוויסאם אינו ממוצא אתיופי, לעומת יובל (ת/72). עם זאת, ירדן הבהיר שמי שביצע את תנועת השליפה יצא מרכב המאזדה, ולא מהשברולט, ומדובר באדם השני שראה יוצא מרכב המאזדה, ומכאן שעדותו מתיישבת עם האפשרות שוויסאם ביצע את תנועת השליפה, ולא יובל, ואף ההגנה בסיכומיה מסכימה לכך (פיסקה 290 לסיכומי ההגנה, אם כי ההגנה טענה גם לאפשרות שירדן ראה את יובל אוחז בסכין). במשטרה אף מסר שראה משהו שחור, כלומר הבחין בחפץ כלשהו. אין עוררין על כך שבשלב שבו ירדן ראה תנועת שליפה, והחל לברוח, הנאשם טרם הגיע לזירה (עדות רפ"ק דוד בנו, עמ' 969-967). ב"כ המאשימה טען בעניין זה כי ירדן העיד בבית המשפט שלא ראה סכין, ויש להעדיף את עדותו על פני דבריו לשוטרים, ואולם סבורני שלא ניתן לשלול את האפשרות שירדן ראה סכין או לכל הפחות תנועת שליפת סכין. ככל שירדן הבחין בחפץ בידיו של וויסאם או בתנועה של שליפת סכין – ובוודאי אם ראה מישהו מוציא סכין מטבח כדבריו כפי שנקלטו במצלמת הגוף של השוטר – הרי שמדובר בסכין נוספת, ולא בסכין של הנאשם, וזאת משום שאין עוררין על כך שהסכין של הנאשם הייתה ברכב השברולט המרוחק, וכי בשלב זה טרם הגיע איש מנוסעי השברולט לאירוע.

האפשרות שקיימת סכין נוספת תידון בהמשך, תוך התייחסות אף לעדויות העדים הניטראליים, אשר לפי עדותם ראו תנועות שמתאימות לתנועות דקירת סכין.

עדות פרץ, חברו של המנוח – הם בילו במועדון בחוף הים בראשל"צ, עלו לכיוון החניה. המנוח נכנס לרכב ופרץ ביחד עם ירדן ואנדרי ישבו על מכסה המנוע ועישנו. שני בחורים נכנסו לרכב שחנה לידם, במושב הקדמי ישבו שתי בנות. הוא זרק מילה בצחוק, הם שאלו אם רוצים לקנות מהם סמים ופרץ השיב להם שהם סמויים. אחד הבחורים שאל אם רוצה כאפה, השיבו שלא מחפשים מכות (עמ' 591). שני הבחורים יצאו מהרכב, הראשון שיצא מהרכב ישב מאחורי מושב הנהג (חן), לאחריו יצא הבחור השני שישב ברכב (וויסאם). פרץ ראה שירדן החל ללכת אחורה, הלך לכיוונו ואמר לו לבוא כי עדיף שאנדרי יחטוף כאפה והכל יסתיים מאשר שיתפתח בלגאן. כבר כשהבחור הראשון יצא מהרכב, פרץ וירדן החלו להתרחק לכיוון השביל (אשר נמצא בחלקו הימני התחתון של המסך בסרטון האירוע) (עמ' 594). ראה שאנדרי קיבל את המכה הראשונה ואז הלך לירדן שאמר לו ללכת (עמ' 607). אחרי שאנדרי קיבל מכה, התחילו לבוא כ-4 אנשים נוספים בריצה (עמ' 598), אחד מהם בעל חזות אתיופית (יובל) (עמ' 602). כשהם החלו להתרחק הבחור האתיופי עדיין לא הגיע, אלא היה עדיין בריצה לכיוונם (עמ' 604, 609). פרץ וירדן החלו לברוח כשראו שרצים לכיוונם (עמ' 595; 615). לאחר מכן אנדרי התקשר אליהם ואמר שהמנוח נדקר. כשחזרו למקום המנוח ששכב מדמם על הרצפה, ואנשים טיפלו בו (עמ' 592).

הוא עצמו לא ראה אדם עם סכין בעת האירוע, ירדן משך אותו מהמקום, ואמר לו שראה אדם עם סכין. לא שמע שירדן אמר במהלך מנוסתם לאנשים שעלו לכיוון החנייה שיזהרו כי יש שם "שפיצים". כלל לא ראה את האנשים שעלו לכיוון החניה (העדים הניטראליים) (עמ' 598-599). הוא לא הותקף באירוע. זיהה את המעורבים בסרטון (עמ' 602-605). לא ראה שאנדרי הותקף כשהוא שכוב על הרצפה. לאחר האירוע אנדרי סיפר שבעטו בו. במהלך השבעה אנדרי סיפר שהיה על הרצפה והותקף על ידי מספר אנשים (עמ' 608). מבין שעל פי הסרטון הם נמלטו מספר שניות לאחר שהמנוח יצא מהרכב, אך הוא לא ראה אותו יוצא מהרכב (עמ' 613).

פרץ העיד שבסרטון זיהה את אנדרי בורח ואחריו רץ המנוח. אנדרי המשיך במנוסתו והמנוח חוזר למקום. מזהה שהרץ הראשון הוא אנדרי, מזהה את הריצה שלו, לפי סגנון הריצה שלו, והשני הוא המנוח (עמ' 617-618; עמ' 622-623).

בהודעתו של פרץ שנמסרה מיד לאחר האירוע (ת/160) – פרץ תיאר את הגעתם למקום, העמידה מחוץ לרכב והדין ודברים ביניהם לבין וויסאם וחן כפי שתיאר בעדותו. ציין כי בין הרצים מהרכב הרחוק (השברולט) היה אדם ממוצא אתיופי (יובל). סיפר כי ירדן ראה משהו שולף סכין, אך פרץ לא ראה זאת. ירדן אמר לו לברוח והם ברחו. רדפו אחריהם שלושה אנשים למרחק מסוים. הם ברחו, אנדרי ברח והמנוח נותר ברכב (עמ' 1). תיאר את תום האירוע, כפי שתיאר בעדותו.

ממצאים בנוגע לפרץ – מצאתי את העד פרץ אמין. הוא תיאר מזיכרונו את השתלשלות האירועים, ודבריו באשר לראשית האירועים עד לתקיפתו של אנדרי מחזקים את עדותו של אנדרי. פרץ לא ראה את תקיפת המנוח ואת תקיפתו של אנדרי פרט למכה שקיבל אנדרי בפניו מחן בתחילת האירוע. הוא לא ראה אדם נושא סכין, ולא שמע אמירה של ירדן אודות "שפיצים" בזירה במהלך מנוסתם. פרץ לא ניסה להעצים את האירועים, תאר רק את שראה ולא הוסיף בחקירתו ובעדותו דברים שהם השערות או סברות.

פרץ עמד על כך שמסוגל לזהות את אנדרי כמי שרץ ראשון ולאחר רץ המנוח, וזאת כיוון שמזהה את סגנון ריצתו.

ניתן לקבוע כי פרץ לא ראה את תקיפת המנוח, לא בעצמו ראה אדם עם סכין, ובמהלך מנוסתו לא אמר לאנשים שעלו לכיוון החניה שיש "שפיצים". העד לא ראה את בריחתם של אנדרי והמנוח.

פרץ בהודעתו במשטרה בסמוך לאחר האירוע מסר שירדן ראה מישהו שולף סכין (ת/160). לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט מסר שאינו זוכר זאת (605-606). בנסיבות אלה, בשים לב לכך שהודעתו במשטרה נמסרה בסמוך לאחר האירוע, לא ניתן לשלול את האפשרות שנודע לפרץ מפי ירדן, במהלך האירוע, שירדן ראה תנועת שליפת סכין.

לטענת ב"כ המאשימה בנוגע לקבוצת העדים המותקפים, חבריו של המנוח – חרף מצבם הנפשי, מדובר בעדים שהותירו רושם חיובי בעדותם, היו אמינים וניסו לדייק את תשובותיהם. העדים לא הגזימו בתיאור האירוע, הבחינו בין החלקים אותם חוו בחושם לבין החלקים שהוו השערתם והיו עקביים. העדים נחקרו בשטח ובתחנת המשטרה על אודות רצח חברם הטוב, הם הותקפו מצד הנאשם וחבריו ללא כל סיבה ורצו לסייע לחקירה. הם לא הצביעו על דמות מדויקת שביצעה את הרצח מתוך אחריות לדיוק בפרטים שמסרו. מובן כי מצבם הנפשי היה מורכב בעת האירוע ובימים לאחריו, לאחר שראו את חברם הטוב מאבד את חייו לעיניהם. למצבם הנפשי השפעה עמוקה על העדים וברור כי ניתן להסביר בכך את הפערים שעלו בין פרטים שמסרו בזירה או בחקירה לבין עדותם בבית המשפט. נוכח היותם עדים מהימנים בעדותם, יש להעדיף את עדותם בבית המשפט במקום בו היא סותרת פרטים שמסרו בחקירתם לאור ההסברים האותנטיים וההגיוניים שנתנו לפערים אלה בעת עדותם. בהקשר זה, טען ב"כ המאשימה כי יש להעדיף את דבריו של ירדן בבית המשפט על כך שלא ראה סכין, על פני דבריו בפני השוטרים על כך שראה סכין.

סיכום והערכת קבוצת העדים המותקפים – עדות חבריו של המנוח, אנדרי ירדן ופרץ, אשר היו עמו באירוע התקיפה, היתה אמינה, קוהרנטית ומפורטת. העדים עמדו על הדברים שראו בעיניהם, והבחינו בינם לבין הדברים ששמעו מאחרים או שהעלו כהשערה. הם הסבירו את הפערים שעלו בין עדותם לבין ההודעות במשטרה שניתנו בסמוך לאחר הרצח, בעת שהם היו נסערים והלומים ממעשי האלימות של הנאשם וחבריו וכמובן ממותו לנגד עיניהם של חברם. העדים לא ראו את מעשה הדקירה ולא את תקיפתו של המנוח.

על סמך עדות שלושת חבריו של המנוח – אנדרי ירדן ופרץ – ניתן לקבוע את הדברים הבאים: שלושת החברים והמנוח חזרו יחדיו מבילוי לכיוון רכבו של אנדרי (הטויוטה), המנוח נכנס למושב האחורי ברכב, ואילו השלושה נותרו לעמוד מחוץ לרכב, בסמוך למכסה המנוע, ועישנו. ברכב המאזדה שחנה לידם היו שתי בנות מקדימה (לינוי פ' ופריאל), ומאחור ישבו וויסאם (בצד ימין) וחן (בצד שמאל). החל דין ודברים בין חבריו של המנוח לבין חן, אשר הוביל ליציאתו של חן מרכב המאזדה, ולאחריו יציאתו של וויסאם. אנדרי הותקף תחילה כשעמד ליד הרכב, וזאת על ידי חן במכה בפניו, והוא בתגובה דחף אותו. וויסאם הצטרף לאירוע. ירדן הבחין בוויסאם מבצע תנועת שליפה, שנראתה לו כשליפת סכין. במקביל הנאשם וחבריו פתחו בריצה מרכב השברולט לעבר המקום, ופרץ וירדן הבחינו גם בהם, והחלו להימלט. הנאשם וחבריו הגיעו מרכב השברולט המרוחק והצטרפו לאירוע. בשלב זה התפצל האירוע לשתי קטטות, האחת ליד הרכב, והשניה ליד העץ. תקיפתו של אנדרי אירעה ליד העץ בקטטה הנפרדת. לאחר תקיפתו, אנדרי נמלט מהמקום, והוא הרץ הראשון מבין שני הרצים. המנוח הוכה והותקף בקטטה העיקרית – שבה נכח גם הנאשם – ושם גם נדקר המנוח, ולא היה בשום שלב בקטטה הנפרדת. תנועת השליפה שראה ירדן, מתיישבת עם אפשרות שהייתה באירוע סכין נוספת, אשר נשלפה בטרם הנאשם וחבריו מרכב השברולט הגיעו למקום האירוע.

קבוצת העדים הניטראליים

קבוצה שלישית של עדים שהעידו בבית המשפט הם בני החבורה הניטראלית. מדובר בחבורת עדים אשר הגיעו בשלב מתקדם יחסית של האירוע, ראו חלק מהדברים, ותיארו את הדברים כפי שזכרו אותם. עדים אלו אף טיפלו במנוח בעת שהיה פצוע זמן קצר אחרי שנדקר, מעשה אמיץ וראוי להערכה. איש מהם לא שיקר בעדותו או בהודעתו במשטרה. התיאור שמסרו מעלה היתכנות שהיו דקירות שבוצעה על ידי אדם שאינו עונה על תיאורו של הנאשם, כלומר דקירות שבוצעו על ידי אחר. לטענת המאשימה העדים הניטראליים טועים בדברים שהם סבורים שראו, ואילו לטענת ההגנה העדים הניטראליים ראו דקירות שלא בוצעו על-ידי הנאשם, ומכאן שיש בעדותם כדי להוביל להטלת ספק בתזת המאשימה ולזיכוי הנאשם. לאחר בחינה קפדנית של עדויות חברי הקבוצה הניטראלית, תוך התייחסות לסרטון וליתר הראיות בתיק, המסקנה היא שאכן העדים הללו טעו בתום לב בהבנתם את האירוע אשר בו צפו. העדים מתארים דקירות כלפי המנוח, בשלב שבו לפי הסרטון המנוח כבר נמלט מהמקום, לאחר שנדקר, והיה בדרכו חזרה לשם. ואולם, גם בהנחה שהעדים הניטראליים אכן ראו דקירות בשלב מוקדם יותר, לפני שהמנוח ברח מהמקום, הרי שהדבר אינו שולל בשום אופן את המסקנה שהנאשם דקר אף הוא את המנוח, ומכאן שקיימת אפשרות שהייתה סכין נוספת באירוע, שגם באמצעותה נדקר המנוח על-ידי אחר, כפי שיפורט להלן.

העד אריאל לוי (להלן: אריאל) – העיד בבית המשפט וכן מסר הודעות במשטרה (ת/157, ת/157א, ת/158 ות/158א). אריאל מסר כי ישב עם חבריו במסעדה בחוף הים בראשל"צ. בשעה שלוש בלילה לערך החלו ללכת לכיוון מגרש החניה, כאשר סיימו לעלות במדרגות המובילות לחניון, רצו לעברם שני בחורים (ירדן ופרץ), ואמרו "תברחו יש להם סכינים" (עמ' 561, ש' 25 לפרו'; ת/157 עמ' 1, ת/157א' עמ' 2-3) או "תברחו יש להם שפיצים" (ת/158, עמ' 1). הבחורים חלפו על פניהם בטרם רואים את דמותם בסרטון (עמ' 576). הוא, נועם, לינוי סתווי וירדן יעקובוביץ (אשר יכונה להלן "יעקובוביץ" בשים לב לכך שירדן גמליאל כונה לעיל "ירדן") הלכו שמאלה והתקרבו לכיוון שממנו שני הבחורים הגיעו. ושלושת החברים הנוספים הלכו ימינה. בשלב הראשון, הם התקדמו מספר צעדים, ואז ראו מריבה באזור החנייה, במרחק של 30-40 מ' מהם, ראו כמה בחורים בועטים בבחור שהיה שרוע על הרצפה (עמ' 561; 567), זאת משמאל לרכב הטויוטה, כשמימין חונה המאזדה (ת/158, ש' 16). בשלב השני, אריאל וחבריו התקרבו עוד, שתי הבנות, לינוי ונועם, נכנסו להיסטריה, הוא והחבר הנוסף ניסו להרגיע אותן, כך שחלק מהזמן הסתכלו לעבר התקיפה וחלק מהזמן לעבר הבנות. אחרי שראה שבועטים במנוח, הסיט את מבטו לבנות וכשהסתכל שוב ראה את הבחור שבעטו בו שלבש חולצה לבנה, נכנס לתוך הרכב הלבן (הטויוטה), וישב במושב שליד הנהג. הוא לא ראה בעיניו את המנוח נכנס לרכב, אך חושב שזה היה המנוח שנכנס לרכב, מפני שלא היו שם עוד אנשים, אינו בטוח (ת/158א' עמ' 30-34). מול אותו אדם היה בחור בחולצה אפורה, אשר בעט במנוח בתוך הרכב, לאחר מכן התוקף רכן עם גופו לתוך הרכב ובידו היה חפץ חד, מין שפיץ, כמו מברג, והוא עשה תנועות עם היד הלוך חזור כאשר פלג גופו העליון בתוך הרכב (ת/157א', עמ' 8-9). בשלב הזה היו במקום רק הדוקר בחולצה האפורה והמנוח (ת/158א', עמ' 5-6). ראה את התוקף מכניס ומוציא את החפץ לפלג גופו העליון של המנוח, בתנועות דקירה. לא ראה מה קרה בתוך הרכב, אך ראה את פלג גופו העליון של התוקף הולך אחורה וקדימה ותנועת ידו נראתה נכנסת ויוצאת (עמ' 561-562). האדם עם חולצה בצבע אפור בהיר, גובהו 1.80-1.85 מ' (פרו', עמ' 572; ת/158, ש' 100), צבע עור כהה מעט (ת/157, ש' 22; ת/158, ש' 64) חולצתו הייתה מגואלת בדם (ת/157, ת/157א', עמ' 10, 22; ת/158, ת/158א', עמ' 17). בטוח שראה את הבחור בחולצה האפורה דוקר את המנוח שישב ברכב (ת/158 א', עמ' 30). כשהבחור עם החולצה האפורה ביצע תנועות דקירה כלפי המנוח, חבריו כבר היו ברכבים (השברולט והמאזדה) (ת/158, ש' 44). הנהגת של המאזדה, שלבשה חולצה לבנה צעקה לתוקף שייכנס לרכב שלה (פרו' עמ' 578). היה בידיו כלי דקירה (עמ' 578). הבחור עם החולצה האפורה אמר למנוח שהיה ברכב "יש לך מזל שאני עוצר פה" או משהו דומה ונכנס לרכב המאזדה (פרו' עמ' 562; ת/158, ש' 25), והם נסעו משם. ברכב המאזדה שהתרחק מהמקום היו חמישה, שתי בנות מקדימה ושלושה בנים מאחור (ת/157, ש' 35). אחד הבחורים הרים את השער והם נסעו מהמקום. לאחר מכן המנוח יצא מרכבו, הלך בזיגזג כשכולו מלא בדם. המנוח יצא מהרכב רק לאחר שהתוקפים נסעו מהמקום (ת/158א', עמ' 35, 38). אריאל וחבריו ניגשו למנוח שהיה כבר מחוץ לרכב, אריאל שוחח בטלפון עם מד"א שהנחו אותו מה לעשות, והם ניסו לעצור את הדימום בעזרת חולצות של אנשים שהיו במקום (ת/157, ת/157 א', עמ' 12-13). כשהמשטרה הגיעה למקום סיפר להם את מה שראה. אריאל היה ללא משקפי הראיה שלו באותו היום, אך הוא רואה מצוין גם ללא המשקפיים (עמ' 562-563). לאחר שהמנוח פונה, אריאל וחבריו נשארו במקום ודיברו על האירוע. לאחר ששב הביתה, נזכר בשש בבוקר שלא אמר למשטרה על הבחור עם החולצה האפורה. אריאל התקשר למשטרה למוקד 100, ועדכן על כך שנזכר בפרט נוסף חשוב, והוא שהדוקר היה עם חולצה אפורה, מסופר עם שיער שחור, די גבוה, בסביבות 1.80 מ' (נ/11).

כשצפה בסרטון במשטרה, הבין שהדברים לא מסתדרים, משום שהקורבן מגיע מהצד, ולא רואים מישהו נכנס לרכב הטויוטה מצד ימין ליד הנהג (ת/158, עמ' 5), אך רואים מישהו שפותח את הדלת ומפעיל את אורות המצוקה (ת/158 א', עמ' 44 ש' 10-12). לא מצליח להבין איך המנוח הגיע לאזור הרכב בהליכה ממקום מרוחק, כי ראה שדוקרים אותו בתוך הרכב (ת/158א', עמ' 51). בעדותו הבהיר שיש חלקים שלא הסתדרו לו בסרטון, בפרט כשרואים את המנוח מגיע מכוון צפון מערב לכיוונם. לא זוכר אותו הולך לכיוונו. מאשר שעל פי הסרטון בשלב שתיאר את הדקירות ברכב, המנוח הלך לכיוונם (עמ' 565-566). מזהה את מונה הסרטון בשעה 3:33:42 כשלב שבו הוא החל לראות את ההתרחשויות. ראה את המנוח על הרצפה בצד שמאל של רכב הטויוטה. מזהה אותו ואת חבריו מתקדמים מצד ימין של המסך, כשמונה הסרטון 3:34:00 כאשר שני הרכבים יצאו מהחניון (עמ' 567-568). הם החלו לראות את ההתרחשות עוד לפני שנקלטו במצלמה (עמ' 568; 574). זמן המונה כאשר ראה את הדקירה הוא 3:33:55. זוכר שאחרי האירוע הבחור הדליק אורות מצוקה ברכב (עמ' 569-570). רואה בסרטון שהמנוח מגיע לאזור הרכב מכיוון צד הנהג. יתכן שלא הסתכל באותו הרגע, ראה אותו מימין לרכב. זוכר שהמנוח עשה סיבוב באזור הרכב על המדרכה (עמ' 570-571; 577). מבין שהסרטון שונה ממה שמתאר, אך הוא בטוח במה שראה (עמ' 573). עמד על כך שראה את המנוח נדקר בתוך הרכב ושלל את האפשרות שטעה לחשוב כך כיוון שדלת הרכב היתה פתוחה, וזאת מפני שראה את כל גופו של הדוקר בחולצה אפורה (עמ' 578-579). הוא לא ראה דקירה בשלב תקיפת המנוח על הרצפה (עמ' 581). התוקף עם החולצה האפורה היה לבד אחרי שכולם ברחו (עמ' 584).

במאמר מוסגר יצוין כי מרבית החוקרים לא היו מודעים בזמן אמת להקלטה האמורה למוקד 100. עם זאת, התיאור שמסר אריאל בשיחת 100 מופיע גם בחקירתו במשטרה עוד באותו היום בבוקר, ומכאן שהמידע עצמו שמסר אריאל, גם אם לא שיחת ה-100, עמד לעיני החוקרים כבר בפתח החקירה (עדות רפ"ק בנו, פרו' עמ' 920; 949-950; 963).

ממצאים: מצאתי את אריאל מהימן, הוא עמד על גרסתו להשתלשלות האירועים, וניכר כי מסר את תיאור הדברים כפי שזכר אותו. מובן הדבר שאין לו שום אינטרס, אין לו שום היכרות עם מי מהמעורבים בפרשה, וכי רצה לסייע להגיע לחקר האמת. עם זאת, הוא התקשה להסביר את הפער בין זכרונו לבין הסרטון. ניתן לקבוע כי הוא וחבריו החלו לראות את האירועים עוד לפני שדמותם הופיעה בסרטון. הם אכן ראו את תקיפת המנוח בבעיטות ומכות בידי כמה תוקפים משמאל לטויוטה. ראו את המנוח קם, עובר מאחורי רכבו, נכנס למרווח שבין הרכבים.

עם זאת, בנוגע לשלב הדקירות, המסקנה היא שאריאל וחבריו שגו בפרשנות שהעניקו לדברים שראו. אריאל, כמו יתר בני החבורה הניטראלית, טעה בהבנת האירוע. אריאל תאר כי בין השלב שראה את תקיפתו של המנוח בהיותו שרוע על הרצפה ומוקף על ידי התוקפים שבעטו בו בשלב הראשון, ועד לשלב בו ראה את הדקירות ברכב בשלב השני – הוא הסתכל על לינוי ונועם שעמדו לצדו וניסה להרגיען. בשלב ששב להסתכל לכיוון האירוע ראה את המנוח יושב ברכבו ואדם נוסף שהכניס את פלג גופו העליון לרכב ועשה תנועות דקירה. המסקנה המתבקשת היא שאריאל לא הבחין בכך שהמנוח ברח הרחק מהרכב, וייתכן שראה אדם הלובש חולצה לבנה נכנס לרכב (חן), ואת חברו (וויסאם) העומד בצד הרכב דוחק בו לעזוב את המקום, באופן שטפח על גבו של חן, כך שהדברים נחזו כתנועות דקירה. בשלב שבו אריאל עמד ליד העץ, ולכאורה ראה את הדקירות, המנוח לא היה במקום.

העדה לינוי סתווי (להלן: לינוי ס') – העידה בבית המשפט, וכן מסרה במשטרה (ת/159 ות/159א), שבעת האירוע היתה בבילוי עם חבריה במסעדת קלדרון בחוף הים בראשל"צ. הם החלו לשוב לכיוון רכבם במגרש החניה. היא, אריאל, יעקובוביץ, ונועם יצחק עלו במדרגות לכיוון החנייה. אחריהם עלו חבריה: אורי ניר, ניר כהן ואיתן. ראו מול עיניהם מעשה לינץ'. בשלב הראשון, ראו חבורה של אנשים על בן אדם אחד. אריאל צעק "קטלה", וראו ממרחק של 50 מ' מכות בין אנשים (ת/159א' עמ' 5). מספר אנשים תקפו אדם אחד ששכב על הרצפה בחזית רכב המאזדה. לא ראו מה בדיוק עשו לו כיוון שהם היו רחוקים (עמ' 16; 17). בשלב השני, בחור עם חולצה לבנה (המנוח) ניסה לברוח לכיוון הרכב שלו, נכנס לרכב למושב שליד הנהג וסגר את הדלת אחריו, ואז הגיע אדם שלבש חולצה אפורה, פתח את הדלת, נכנס אחרי האדם עם החולצה הלבנה ישב ו"תופף עליו". "מרחוק זה היה נראה שהוא פשוט מרביץ לו בטרוף" (ת/159א', עמ' 6 ש' 31-32; עמ' 16, עמ' 19). לינוי ס' עמדה במקום קרוב וראתה אותו נכנס לרכב (עמ' 20). הביטוי "מתופף עליו" נאמר על ידי החוקר (ת/159א' עמ' 6 ש' 38) והעדה אישרה שראתה תנועה של תיפוף בשתי ידיו של התוקף. לא ראתה חפץ חד בידיו (עמ' 22). הגיעה בחורה עם גופית טופ לבנה, שצעקה לתוקף שיירגע, נכנסה למושב הנהג ברכבה, התוקף נכנס, והם נמלטו ברכב המאזדה, תוך ששברו את שער החניון (ת/159א', עמ' 7; 21; פרו' עמ' 542). לא ראתה את פניו של הדוקר, רק שיש לו חזות מזרחית ושלבש חולצה אפורה (ת/159א' עמ' 18). כשהתוקפים ברחו, המנוח יצא מהרכב נעמד, וקרס על הרצפה. לפני שקרס התקשר לחברו ואמר לו שנדקר (ת/159א', עמ' 22). באותו רגע הם רצו לכיוונו של המנוח. הורידו לו את החולצה, ראו 5 דקירות בגופו וניסו לטפל בו. ניסתה לדבר עם המנוח כדי שיישאר בהכרה (עמ' 533 לפרו'). הגיעה קבוצה נוספת של אנשים עם חולצות קרועות ואחד מהם צעק שזה הכל באשמתו. המצב של המנוח הדרדר. הגיעו שלושת חבריה הנוספים. אריאל, התקשר למד"א. היא ונועם טיפלו במנוח. הגיע אמבולנס ופינו אותו (עמ' 534). לאחר הפינוי ישבה עם חבריה, החלו לבכות, דיברו ביניהם וניסו להבין מה הם ראו. אז הבינה ששלושת החברים שעלו אחריהם ברחו כי רצו לעברם אנשים שאמרו תזהרו כי יש פה "שפיצים", וזאת בעת שהיא וחבריה עלו לחניון. היא לא שמעה שאמרו "שפיצים", אלא שמעה על כך מחבריה לאחר האירוע (עמ' 535).

כאשר במשטרה הציגו לה את הסרטון, הוא היה שונה ממה שראתה בשטח. בסרטון ראתה שהמנוח רץ ולא יוצא מהרכב כפי שראו, חשבה שזה לא הגיוני, כי כל החברים דיברו על מה שהיה והם הבינו את אותו הדבר. לא הגיוני שהמנוח רץ לכיוונם ולא יצא מהרכב. תארה במשטרה שחנו שני רכבים ורכב אחד חוסם. בסרטון ראתה שחנו שני רכבים והרכב הנוסף רחוק לכיוון היציאה (עמ' 535). העדה עמדה על כך שהיא זוכרת את האירועים כפי שהעידה עליהם, למרות מה שראתה בסרטון. היו בהלם ממה שראו בסרטון, היו בטוחים שראו דבר מסוים וסיפרה למשטרה מה בדיוק ראתה ואז הראו לה את הסרטון שהוא רחוק מהמציאות ואמרה למשטרה שזה הזוי. אמנם במשטרה אמרו לה לא לדבר על הנושא, אך היתה חייבת לספר לחבריה וכולם היו בהלם (עמ' 536). ראו דבר מסוים בעיניים והמצלמה ראתה דבר אחר.

כאשר הוקרן לעדה בבית המשפט הסרטון המתעד את האירוע, הסבירה שהם עלו מהשביל לכיוון החניון. בשלב מסוים, הגיעו שני אנשים שאמרו שיש "שפיצים", שלושת החברים עזבו את המקום והיא ביחד עם חלק מחבריה המשיכו. הם החלו לראות את המכות עוד לפני שדמותם נראתה בסרטון. בשלב הראשון של התקיפה המנוח הותקף בידי כחמישה אנשים, ולא ניתן היה לראות בדיוק את ההתרחשות. היא היתה רחוקה ולא ראתה בדיוק. לאחר מכן, היא וחבריה נעצרו ליד העץ ומשם ראו (עמ' 537, 543-544). המנוח נכנס וישב במושב שליד הנהג ברכב הלבן (הטויוטה), ו"תופפו" עליו. ראו תנועת תיפוף, לא את הדקירות, אך לאחר שהסתיים ראו את המנוח דקור בגופו. היא ראתה תנועות דקירה של אדם בחולצה אפורה ברכב הלבן עד שבחורה בגופיה לבנה באה ומשכה אותו משם (עמ' 547). כל ההתרחשויות קרו בין שני כלי הרכב (עמ' 548). לא ראתה את המנוח רץ מהמקום, אלא ראתה אותו ברכב. בחלק של "התיפוף" כבר היתה קרובה יותר. עמדה על כך שראתה את המנוח נכנס לרכב אחרי שברח מהחבורה שתקפה אותו ושנייה לאחר מכן הגיע הבחור עם החולצה האפורה ותופף עליו (עמ' 553). מיד לאחר מכן הגיעה בחורה שצעקה לתוקף שיירגע והוא נכנס לרכב המאזדה. הבחור עם החולצה האפורה לא היה גבוה, בערך בגובה שלה (1.75 מ'). ראתה את זה ממש מולה (עמ' 554-555). העדה הדגימה את תנועת התיפוף בשתי ידיים (עמ' 559). הם מצאו את המנוח על הרצפה מימין לרכב הראשון לאחר שהרכב של התוקפים (המאזדה) נסע מהמקום. כשהסרטון במונה 3:33:53 רואים אותם מתבוננים על האירוע. "…זה אירוע יכול להיות שהיו שם דברים שהמוח שלי פרש את זה אחרת… אבל זה מה שראיתי בוודאות ולא סתם אמרתי את זה גם במשטרה" (עמ' 538 ש' 28-30). בסרטון רואים שהמנוח רץ מהכיוון השני ולא מהרכב. חשבה שהוא יצא מהרכב. מבינה שהמנוח הוא הדמות שרצה וקרסה על הרצפה (עמ' 539). למרות מה שרואה בסרטון עדיין סבורה שמה שראתה קרה (עמ' 540). באשר ליציאה מהחניון, אמרה במשטרה שראתה שהרכב שובר את המחסום ביציאתו, מבינה שבסרטון רואים מישהו מרים את השער (עמ' 556). כנראה שהרכב הסתיר לה את מעשיו של הבחור שפתח את השער.

העדה לינוי ס' היא עדה מהימנה, וללא ספק העידה על הדברים כפי שזכרה אותם במטרה לסייע לחקר האמת. מדובר בעדה שסייעה למנוח, היא אובייקטיבית וחסרת אינטרס. עם זאת, היא התקשתה להסביר את הפער שבין תיאור הדברים כפי שזכרה אותם, לבין האירועים כפי שהם מתועדים בסרטונים. ניתן לראות בסרטון שהמנוח לאחר שקם מתקיפתו בידי תוקפיו, מקיף את הרכב, עובר בין הרכבים ומיד פותח בריצה מהמקום. בניגוד לתיאור שלה, המנוח לא השתהה בין הרכבים, ובוודאי שלא ישב ברכב, אלא חצה את המעבר בין שני הרכבים והמשיך להתרחק מהמקום. לאחר מכן, חן פתח את דלת הנהג ובהמשך פתח את הדלת שליד הנהג, לובש חולצה לבנה. יתכן שאף הדליק את האורות המהבהבים. יתכן שהעדה ראתה את חן רוכן לתוך הרכב במושב ליד הנהג, וסברה בטעות שמדובר במנוח.

תנועת תיפוף בשתי ידיים כפי שזכרה לינוי ס' (ת/159א עמ' 6), אינה מתיישבת עם תנועת דקירה אלא נראית יותר כהכאה. בהודעתה במשטרה תארה שראתה אדם בחולצה אפורה "מרביץ בטרוף" לאדם שישב ברכב. המושג תיפוף עלה על ידי החוקר ובהמשך העדה שבה והשתמשה בביטוי "תיפוף".

קיימים אי דיוקים משמעותיים בגרסת העדה ובכלל זה פריצת השער באמצעות הרכב, רכב שחסם את רכב המנוח, ופגיעה במנוח בתוך רכבו, כן באשר ליציאתו של המנוח מרכבו וקריסתו המיידית על הרצפה, כאשר על פי הסרטון, אין מחלוקת שההתרחשות בפועל הייתה שונה. העדה התקשתה להסביר את הפערים בין תאוריה לבין העולה מהסרטון.

בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי לינוי ס' ראתה את אירוע תקיפתו של המנוח בידי מספר אנשים בעודו שרוע על הרצפה, בחלקו הראשון של האירוע, עוד בטרם ניתן לראות את דמותה בסרטון. כן ניתן לקבוע כי היא ראתה את המנוח קם ונמלט לצדו הימני של רכבו. כאשר היא התקדמה ונעמדה ליד העץ שמול המרווח שבין רכבו של המנוח לרכב המאזדה, ראתה אדם בחולצה לבנה פותח את דלת המושב שליד הנהג ברכבו של המנוח ואדם גבוה עם חולצה אפורה (או צבע כהה אחר) עושה תנועות תיפוף. ניתן לקבוע כי כאשר היא ראתה את האמור, המנוח כלל לא היה במקום, אלא הדבר היה לאחר שהמנוח כבר נמלט בריצה, ואף החל לחזור לכיוון הזירה, אך טרם שב למקום. יתכן שהעדה ראתה את חן שלבש אף הוא חולצה לבנה, פותח את דלת רכבו של המנוח ורוכן לתוכו כאשר בשלב זה נדלקים אורות האיתות של הרכב, וכי וויסאם שעמד לידו טפח על גבו בניסיון לזרז אותו בכדי להימלט מהזירה. לינוי ס' לא הייתה ערה לכך שהמנוח רץ מהמקום, ולאחר מכן שב למקום בהליכה והתמוטט בצד הרכב.

אי הדיוקים שתוארו בהודעתה ובעדותה גם אודות הפרטים הפריפריאליים לאירוע, בין היתר חסימת הרכב על ידי רכב אחר, שבירת המחסום באמצעות הרכב יכולים להצביע על כך שהעדה אשר חוותה באותם רגעים סערת רגשות, ובשלב שלאחר האירוע, עת ישבו העדה וחבריה ועיבדו את האירוע הטראומטי, נוצר בלי משים תרחיש אשר העדים הניטרליים חוו כזיכרון אותנטי, ובשל כך התקשתה להסביר את הפערים בין העולה בסרטון לבין זיכרונה.

העדה נועם יצחק (להלן: נועם) – בדומה לחבריה אריאל ולינוי ס', נועם העידה וכן מסרה הודעה במשטרה (עמ' 668 ואילך לפרו'; ו-ת/164 ות/164א). לדבריה, היא וחבריה יצאו לבלות במסעדת קלדרון בחוף הים בראשל"צ, כאשר הלכו בדרכם חזרה לכיוון מגרש החניה, קבוצת החברים התפצלה והיא הלכה לצד לינוי ס' ויעקובוביץ לפני היתר. ראו שני אנשים רצים לקראתם שחולצותיהם קרועות, בהמשך הבינה שהם חבריו של המנוח (ירדן ופרץ) (164א', עמ' 9-10). כאשר התקרבו למגרש החניה שמעו קללות וצעקות. לא ראו טוב. התקדמו מספר צעדים ונעמדו, וראו שמתרחשת קטטה. ראתה שני רכבים שבאחד הדלת פתוחה. זוכרת שראתה אדם מכה מישהו בתוך הרכב, שמעו בומים והרכב רעד. ראתה בעיטות ומכות למישהו ששכב בתוך הרכב (עמ' 13-14). תחילה היו מספר תוקפים, ואחר כך היתר נעלמו ונותר תוקף אחד. האדם במושב שליד הנהג ברכב שכב ורגליו היו בחוץ. התוקף בעט בו. אינה יודעת באיזה מנח היה הקורבן אך מניחה ששכב (ת/164א', עמ' 17-18, עמ' 26). מהרכב השני שמעה קולות של בנות ומישהו צעקה להם "די, אתם תהרגו אותו, תעזבו אותו". בחורה בגופיה לבנה יצאה מהרכב השני ואמרה "די תפסיקו, אתם תהרגו אותו" (ת/164א', עמ' 19; 28). נועם היתה מאוד בסטרס, רצתה לגשת לעזור אך יעקובוביץ מנע ממנה. גם לינוי ס' ויעקובוביץ היו בסטרס, לא ידעו מה לעשות. ראתה לבנה עפה באוויר. השתתפו בקטטה 6-8 אנשים. אחרי שהבחורה מהרכב צעקה להם, התוקף נכנס לרכב המאזדה והם נסעו מהמקום. (ת/164, ת/164א', עמ' 21-22). בשלב זה הם התקרבו והמנוח צעד לקראתם כשחולצתו מגואלת בדם (פרו' עמ' 669-670). המנוח אמר שדקרו אותו וגמרו אותו (ת/164, ת/164א', עמ' 31). היא ולינוי ס' הגישו לו עזרה ראשונה וירדן הזמין אמבולנס. נועם ניגשה לרכב הפתוח לחפש חולצה כדי לעצור בעזרתה את הדם של המנוח. לא מבינה איך בדיעבד הסתבר שהמנוח הגיע בהליכה מחלקו המרוחק של החניה, ולאן נעלם המותקף הרכב (עמ' 671 לפרו'; ת/164, ת/164א', עמ' 40-41; 49).

הממצאים בנוגע לעדותה של נועם, כמו לגבי יתר חבריה, הם שהיא עשתה רושם מהימן, וניכר כי היא ניסתה לסייע להגיע לחקר האמת. נועם לא ראתה את החלק הראשון של הקטטה בה היכו מספר אנשים אדם ששכב על הכביש. היא ראתה את החלק השני של ההתרחשות האלימה ליד רכבו של המנוח, אדם בועט וחובט לעבר הרכב. כמו בנוגע לחבריה, היא תיארה את הדברים כפי שהבינה אותם וזכרה אותם, והמסקנה מהסרטון היא שהיא טעתה בפרשנותה.

העד ירדן יעקובוביץ – תיאר בעדותו בבית המשפט ובהודעתו במשטרה (ת/ 167 ות/167א) את הבילוי עם חבריו. כשהם חזרו לכיוון החניון לאחר הבילוי, הלך עם לינוי ס', נועם ואריאל. יתר החברים הלכו מאחוריהם (ת/167א', עמ' 10). יעקובוביץ ראה ממרחק מישהו בחולצה לבנה שוכב על הרצפה ושלושה כלי רכב חונים (ת/167א', עמ' 11). ראה שלושה גברים בועטים באדם ששכב, ואז הם התפזרו והוא לא ראה להיכן הלכו כי התמקד באדם ששכב. חושב שהם נכנסו לרכב, אך אינו בטוח בכך. במאזדה ישבה בחורה בכיסא הנהג ולבשה גופיה לבנה (עמ' 13-14). האדם שבעטו בו קם ורץ לכיוון הטויוטה, נכנס למושב שליד הנהג וסגר את הדלת (ת/167א', עמ' 16; 34). לאחר מכן, אדם שלבש חולצה אפורה רץ לכיוון הדלת, פתח את הדלת הימנית קדמית של הרכב, ועשה תנועות של מכות שנראו לו כמו תנועות של דקירה, כשהתוקף עמד מחוץ לרכב, והקורבן בתוך הטויוטה במושב שליד הנהג, וזאת עד שהבחורה עם הגופיה הלבנה, שעמדה, צעקה לו "די, בואו נעוף מכאן מהר" (ת/167א', עמ' 35-36, 39-40, פרו' עמ' 797-798, 811). למיטב זכרונו הבחורה שלבשה "טופ לבן" וצעקה לעבר התוקף עמדה ליד הרכב הרחוק ולא ליד הרכב הקרוב לרכבו של המנוח (פרו' עמ' 813). הבחור בחולצה האפורה רץ לרכב (המאזדה) והם נסעו מהמקום. לא ראה את פניו. עמד במרחק של 10-15 מ' מהמקום (ת/167א' עמ' 16-19; 60). כאשר רכב המאזדה נסע, יעקובוביץ רץ עם חבריו לכיוון הטויוטה לבדוק את שלומו של האדם שהותקף ברכב. המנוח יצא מהרכב, עמד לכמה שניות, וכשהגיעו הוא היה מחוץ לרכב, מכוסה בדם והתיישב על המדרכה הקרובה לרכב (עמ' 20-23, עמ' 45).כעבור מספר שניות, המנוח נשכב ולינוי ס' ונועם טיפלו בו. הוא התקשר למד"א ואריאל התקשר למשטרה (ת/167א, עמ' 25; פרו' עמ' 798).

בהודעתו של יעקובוביץ מיום 14.8.20 (ת/168 ות/168א), כמו גם בעדותו בבית המשפט הוצג לו הסרטון. הסרטון שונה ממה שהוא זכר מהאירוע. זוכר שהמנוח נכנס לרכב ובסרטון לא רואים זאת (עמ' 17). דלת הרכב היתה פתוחה לכן היה בטוח שהמנוח יצא מתוך הרכב. זוכר שמישהו רץ לרכב ופתח את הדלת (עמ' 19). זוכר שאחרי שהתפזרה הקטטה בה שלושה בעטו באדם ששכב, המותקף קם ונכנס לרכב במושב שליד הנהג ומישהו רץ אחריו ופתח את הדלת (עמ' 22). הוא ראה שהמנוח נכנס לרכב ולאחר מכן יוצא מהרכב, ובסרטון הוא רואה שהמנוח מגיע מחזית הרכב, מלפנים (ת/168א, עמ' 25; פרו' עמ' 804). חושב שהמנוח הוא האדם שבעטו בו שהיה על הרצפה (עמ' 27-28). משום שהדלת היתה פתוחה, זה היה נראה לו כאילו שהמנוח יצא מהרכב (עמ' 32). ראה את האירוע לפני שהוא עצמו נקלט במצלמה (עמ' 36). בסרטון רואה שמישהו שהיה מעורב בקטטה רץ לעבר דלת הטויוטה ונראה שהוא פותח אותה (עמ' 50-51). זוכר שראה מישהו פותח את דלת הרכב ועושה תנועות של מכות עם ידו (ת/168א', עמ' 53). התנועות של הבחור בחולצה האפורה כלפי המנוח שישב ברכב הטויוטה נראו כמו תנועות דקירה שהיו ליד דלת הטויוטה (פרו', עמ' 797, 810, 816). ראה שיושב אדם בתוך הרכב והניח שהוא יצא מהרכב כי דלת הרכב היתה פתוחה. עמד על כך שראה את תנועות הדקירה בתוך הרכב. בדיעבד מבין שהמנוח הגיע מכיוון חזית הרכב (עמ' 816). זוכר שמישהו רץ ופתח את הדלת במושב שליד הנהג ועשה תנועות דקירה בתוך הרכב, הסיק שהמנוח יצא מהרכב (עמ' 817). גם אחרי שראה את הסרטון, עומד על כך שהוא זוכר את האירוע כפי שתיאר אותו (פרו' עמ' 807-808). זוכר שראה את המנוח יוצא מהרכב, לא ראה אותו רץ (ת/168א', עמ' 54-55).

יעקובוביץ תאר בעדותו את ההלם וסערת הרגשות בה היו באותה עת. הבנות היו בהיסטריה (פרו' עמ' 799). אחרי שהאירוע נרגע, ישב עם לינוי ס', נועם ואריאל ודברו. הם ניסו להבין מה קרה. למחרת נפגשו אצל לינוי ס' כל החברים שהיו בבילוי ודברו על מה שקרה, מה ראו ומה שמעו. כל השבוע לאחר האירוע דברו ביניהם (עמ' 804).

גם יעקובוביץ כמו יתר חבריו לקבוצה הניטראלית, עשה רושם מהימן. מדובר בחבורה של צעירים נורמטיביים, שטיפלו במנוח לאחר שנדקר, הזעיקו את כוחות ההצלה, ובהמשך ניסו לסייע להגיע לחקר האמת. המסקנה המתבקשת מהתבוננות בסרטוני האירוע, היא שכל בני החבורה הניטראלית טעו במה שראו בעיניים בשלב שבו הם סברו שראו את דקירת המנוח. הם אמנם ראו את חלקו הראשון של האירוע, בעת שהמנוח הוכה ליד רכב הטויוטה, אך בהמשך, המנוח עבר בין הרכבים לפרק זמן קצר ביותר של כשתי שניות והמשיך בריצה מהמקום, מבלי שהשתהה שם, כך שלא יתכן שהם ראו את דקירתו בין שני הרכבים, ובוודאי שהמנוח לא ישב ברכב בעת שנדקר (מדובר בשתי שניות, בין 3:33:39 עד 3:33:41 במצלמת חניון חוף הים, כניסה חניון ב'). יתר על כך, בשלב שבו היה נראה להם שהם ראו את דקירת המנוח בין הרכבים כשהמנוח בתוך הרכב, כאשר הם כבר עמדו ליד העץ, כבר הסתיימה דקירת המנוח, ושלב זה הוא לאחר שהמנוח כבר נמלט, ואף היה בדרכו חזרה לזירה כשהוא כבר דקור.

העדים איתן גביס, ניב כהן – חבריהם של העדים הניטרליים אשר היו עימם בבילוי, מסרו הודעות במשטרה והעידו בבית המשפט (הודעת איתן גביס ת/165 ות/165א; עדות איתן גביס עמ' 683; הודעת ניב כהן ת/166 ות/166א). מהודעותיהם במשטרה ועל פי עדותם, הלכו בקבוצה נפרדת ומעט מאחורי יתר העדים הניטרליים בעת עלייתם מכיוון החוף לכיוון החניון. העדים ראו בשלב מסוים במהלך הליכתם קטטה שבה אדם שוכב על הרצפה וקבוצת אנשים בועטים בו. הם ראו את ההתרחשות מרחוק. באותו שלב הגיעו לכיוונם שני בחורים (ירדן ופרץ) שצעקו להם להיזהר וכי "יש להם שפיצים" (ת/165א', עמ' 6, 11; ת/166א', עמ' 8-10). בעקבות כך החליטו ללכת בדרך עוקפת ולא ראו את המשך ההתרחשות בחניון. כאשר הגיעו לרכבם, התקשרו ללינוי ס' שענתה להם בבכי וביקשה שיגיעו. כאשר הגיעו לחניון, ראו את נועם כשעל ידיה דם והיא בכתה. סיפרה להם את שאירע. לאחר הגעת כוחות ההצלה ישבו עם העדים הניטרליים ושמעו מהם על אודות מה שראו באירוע.

ממצאים – העדים איתן גביס וניב כהן ראו ממרחק את הקטטה, בהמשך הם שמעו מירדן ופרץ שנמלטו מהחניון אזהרה על אודות המתרחש בחניון, כפי הנראה נאמר להם שיש שם "שפיצים". עדויותיהם של איתן גביס וניב כהן מחזקות את האפשרות שירדן, חברו של המנוח, אכן ראה סכין או לכל הפחות תנועת שליפה של סכין, שאינה הסכין של הנאשם.

לטענת המאשימה בנוגע לעדים מהקבוצה הניטראלית, עדים אלה היו אמינים לחלוטין, עקביים בעדותם, לא חמקו מאף שאלה וניכר שהשתדלו לדייק בתשובותיהם. מדובר בקבוצת צעירים יוצאי דופן, ערכיים וישרים. הם היו מחויבים לאמת וניסו לדייק, אולם, מדובר בצעירים שמצאו עצמם במצב חריג, מפתיע וטרגי שהסעיר את נפשם והשפיע על תפיסת הדברים. עדים אלה העידו על אירוע טראומטי ודרמטי, קצר בזמן ורב משתתפים, כאשר בזמן אמת הם לא היו מרוכזים בפרטי האירוע אלא בהצלת נפשות. העדים שוחחו ביניהם גם בזמן אמת ובכך זיהמו את העדויות. מדובר בצעירים מרשימים ואין ספק שהעידו לפי מיטב הבנתם וזיכרונם. עם זאת גרסתם נולדה בצל אירוע מטלטל ולאחר ששוחחו ביניהם באופן טבעי.

עדותם ממחישה היטב את תעתועי המוח האנושי. מיד לאחר האירוע העדים התכנסו ושוחחו על אודותיו. באופן זה נאספו פרטים שנקלטו על ידי העדים והתגבשו לידי גרסה תוך זיהום לא מכוון והשלמת פרטים באמצעות השערות. תהליך זה של בניית גרסה מתוך רסיסי פרטים ונסיבות מלחיצות, התרחש שוב אצל אותם עדים בחלק אחר של עדותם כאשר מסרו בטעות שאחד הרכבים שנמלטו מהזירה הגיעו לתחנת דלק סמוכה ויושבי הרכב יצאו וניקו עצמם מהדם. ניתן לראות בברור כי פרטים רבים בבסיס גרסתם, הם פרטים שהתרחשו לאחר סיום אירוע האלימות, אך העדים משבצים את פרטים אלה כחלק מההתרחשות האלימה. טענת ההגנה כי לעדים אלה היה שדה ראיה שאפשר להם לראות את האלימות עוד בטרם הופעתם בסרטון שגויה מפני שמדובר במרחק גדול בחושך והעד אריאל אף אמר: "אז פשוט התקרבנו טיפה ואז באמת התחלתי לראות את המצב".

בגרסתם ישנם פרטים שאין מחלוקת כי לא התרחשו כך למשל: המנוח לא חזר והתיישב ברכב, התוקפים לא התפזרו ונותר תוקף בודד, אף אחד בזירה לא לבש חולצה אפורה, אף חלק מהתקיפה לא התרחש ברכב, ואף רכב לא שבר את מחסום היציאה מהחניון.

העדים הניטראליים צפו על האירוע ממרחק רב, במקום חשוך, בהיעדר קשר עין רציף, העדויות זוהמו כאשר העדים חווים אירוע טראומטי.

העדים הללו הם צעירים, מרשימים וישרים, אך נסיבות האירוע השפיעו על זיכרונם מהאירוע כך שלא ניתן לבסס ממצאים על גרסתם. התסריט שהם מתארים אינו אפשרי, נקודת הזמן בה הם מעידים כי ראו את האירוע אינה נכונה, שכן המנוח כבר לא היה בזירה וחלק מהפרטים שמסרו העדים הם תעתועי שווא. ההגנה מבקשת להיבנות מפרט אחד של העד אריאל אשר תאר את התוקף כגבוה. מתוך כלל הפרטים שמסרו העדים שהיו רווי שגיאות, לא ניתן להיבנות מאמרה זו של העד, שאינו חוזר עליה בעקביות, ופרט זה הופיע רק על ידי עד אחד מהקבוצה.

לשיטת המאשימה גרסת קבוצת עדים זו היא אפוא שגויה מהיסוד ואינה מקימה אף לא ספק סביר.

לטענת ב"כ הנאשם בנוגע לקבוצת העדים הניטראליים, שלושת עדי הראיה – אריאל, יעקובוביץ ולינוי ס' הצביעו באופן אחיד על תיאור הרוצח, אשר שונה מתיאור הנאשם. קיימות אמנם טעויות מינוריות בעדויות העדים הללו, אך אלה הוסברו כבר במהלך חקירתם במשטרה. טענת המאשימה שהעדים הגיעו לזירה לאחר תום האירוע אינה נכונה, וראיה לכך היא עדותם התואמת את הסרטון. העדים העידו כי צפו במתרחש מהכביש קודם לכניסתם לפריים במצלמת האבטחה.

אריאל – התקשר למוקד 100 ומסר את תיאור הדוקר. פרטי השיחה לא הועברה ליחידה החוקרת והחוקרים לא היו מודעים לקיומה. כבר בחקירתו הראשונה העיד כי כאשר התקרב עם חבריו לכיוון החניה, רצו לעברם שני אנשים שהזהירות אותם מפני סכינים. בהמשך ראו קטטה בה המותקף לבש חולצה לבנה, שוכב על הרצפה והאחרים בועטים בו. אריאל העיד בבית המשפט כי ראה את הבחור הגבוה מחזיק משהו חד בידו ודוקר את המנוח, וכי בחורה בחולצה לבנה יצאה מהרכב, צעקה על הדוקר להפסיק והכניסה אותו לרכב. ציין שישבו שתי בנות ברכב וכי שמע שהדוקר אומר: "מזלך שאני עוצר פה". העיד כי ראה את הדוקר בברור, תיאר אותו כגבוה (לפחות 1.80 מ'), צבע עורו "מוקה", רזה, לבש חולצה אפורה. אריאל ראה את כל האירוע החל מתקיפת המנוח על הרצפה בבעיטות ועד לדקירתו. לשיטת ההגנה יתכן שהמנוח נדקר כשהוא בתוך הרכב או מנסה להיכנס לרכב. מדובר בעד מהימן שהיה במקום, צפה ושמע, אשר נתן תיאור מפורט התואם את כלל הראיות והסרטון.

באשר לטענה כי הגיע לזירה לאחר שהתקיפה הסתיימה – די בנתונים שמסר אריאל שאין מחלוקת לגבי אמתותם בכדי להבין שראה את שלב התקיפה והדקירות. העדים צפו את המתרחש ממקום סמוך עוד בטרם נכנסו לפריים הסרטון. באשר לטענה לטעות העד בכך שמסר שצבע חולצת הדוקר שחור, כאשר כלל הבנים בחבורת התוקפים פרט לחן לבשו חולצות שחורות, הרי שמדובר בשעת לילה שבה קשה להבחין בדקויות שבין אפור לשחור.

בניסיונו להסביר את הפער בין מה שסבר שראה לבין הסרטון אמר בעדותו שהיה בטוח שראה מישהו נכנס לרכב, אך כבר בחקירתו סייג את דבריו וביקש שירשם שהוא לא ראה אדם הנכנס לתוך הרכב אך הוא חושב ששם התבצעה הדקירה. מובן שאדם שעמד מול הזירה, רואה את הדוקר רוכן לעבר הקורבן ורואה תנועות דקירה ו"שפיץ בידו", יכול לסבור שהדקירה התרחשה בתוך הרכב. העובדה שאריאל לא הבחין שהמנוח חזר מכיוון צפון מערב, מובנת לאור המיקום שבו עמד. גם בהנחה שהדקירות התרחשו מחוץ לרכב, אין מקום לפסול את כלל עדותו.

יעקובוביץ –תאר אירוע בשני שלבים, תחילה שלושה אנשים בועטים באדם ששכב על הרצפה ולאחר מכן כולם ברחו מהמקום. לאחר מכן ראה את המנוח ליד דלת ימין של רכב הטויוטה והדלת נפתחה. האדם שבעטו בו נכנס לרכב ואדם שרדף אחריו עשה תנועות דקירה. כאשר נשאל על אודות הפער שבין מה שתיאר לבין הסרטון, עמד על כך שהוא זוכר את הדברים בוודאות מלאה. הסביר כי פתיחת הדלת ואורות המצוקה גרמו לו לטעות לחשוב שהמנוח נדקר בתוך הרכב. בדומה לאריאל , תאר העד את הבחורה שלבשה לבן וצעקה לכיוון אירוע הדקירות ולאחר מכן הם נכנסו לרכב ונסעו.

לינוי ס' – עדותה מרובה בנקודות אמת שהוכחו, כך למשל העידה שהמנוח לבש חולצה לבנה, היה על הרצפה מוקף בתוקפים. תארה את האישה בחולצה הלבנה שצעקה על הדוקר, באופן אשר תואם את העובדה שהנהגת לינוי פ' לבשה חולצה לבנה, יצאה מרכבה, והכניסה אותו לרכב. גם היא הבהירה שצפו בקטטה בטרם נקלטו במצלמת האבטחה. העדה תארה תנועת תיפוף, ולאחר שפגשה את המנוח דקור היא הסיקה שהתיפוף היה למעשה דקירות. באשר לעדותה כי הדוקר היה בגובה ממוצע בדומה לגובה שלה (1.75מ'), טענה ההגנה שאין לתת לכך משקל שכן היא לא מסרה זאת בחקירה, אלא רק בעדותה כעבור שנתיים. ניתן להסביר את טעותה של העדה שתיארה כי רכב המאזדה שבר את המחסום, בכך שמהמקום בו עמדה ראתה רק את כלי הרכב שהסתירו את יובל בעודו מרים את המחסום. כך גם בעניין תיאורה על שהתרחש בתחנת הדלק, העדה הסבירה כי ראתה לאחר האירוע אנשים מנקים את עצמם ומכאן טעותה.

המצלמה הנוספת ("חוף הים חניה דרומית") סותרת את טענת המאשימה שהעדים הגיעו לזירה לאחר שהמנוח עזב את המקום – ניתן לראות כי כאשר עולים מכיוון הים לעבר החניה, לאחר המדרגות ישנו כביש המוביל לכיוון החניה כאשר זווית הראיה ברורה וללא הפרעה בשדה הראיה. העדים העידו כי תוך כדי הליכה לעבר החניון הם ראו את הקטטה. קיים מחדל חקירה בכך הסרטונים שהורדו ממצלמת "חוף הים חניה דרומית" אינם כוללים את זמן הגעת העדים האובייקטיבים ובשל מחדל זה לא ניתן לראותם צופים בנעשה בזירה בטרם נכנסו לפריים של מצלמת "פרנצ'סקה מתניידת".

ההגנה טענה שיש לדחות את טענת המאשימה שהעדים הניטראליים זיהמו זה את עדותו של זה. המאשימה לא הטיחה בעדים את מהות הזיהום הנטען בעדותם. העדים הבחינו בין הדברים שראו לבין דברים ששמע. כך למשל אריאל אמר שלא ראה את האנשים שניקו עצמם בתחנת הדלק. באשר לטענה שאריאל לא הרכיב את משקפיו – הטענה כי אינו רואה טוב ללא משקפיו נסתרה על ידי העד. באופן דומה, יעקובוביץ בעדותו היה מודע היטב להבדל שבין עדות מידיעה אישית לבין דברים שאינם כאלה. כך למשל אמר שסיפרו לו ששני אנשים רצו לעברם והזהירו מפני "שפיצים", אך הוא לא ראה או שמע זאת. כמו כן השיב כי שמע על סיפור תחנת הדלק אך לא ראה זאת בעיניו. מכאן ניתן ללמוד שאין מדובר בעדים שזיהמו את עדותם. גם העובדה שאריאל העיד ששמע את דבריה של הנהגת ויעקובוביץ העיד ששמע אותה צועקת אך לא את תוכן דבריה, מחזקים את המסקנה שלא היה זיהום בעדותם. גם לינוי ס' הדגישה בעדותה ששמעה מחברה כי חבריו של המנוח צעקו "שפיצים", כך שהיא יודעת להבחין בין דברים שקלטה בחושיה לבין דברים ששמעה.

העדים איתן גביס וניב כהן, צפו בקטטה בחלק הראשון שבו אדם ששוכב על הרצפה הותקף בבעיטות, במקביל לעזיבתם של פרץ וירדן שרצו לעברם והזהירו אותם שיש "שפיצים". בעקבות אזהרתם הם עזבו את המקום בשונה מחבריהם אריאל, יעקובוביץ, לינוי ס' ונועם. בעדותם יש כדי לתמוך במסקנה כי ירדן, חברו של המנוח, אכן ראה סכין נשלפת מאחד החשודים, שאינו הנאשם, ולכן ברח מהמקום עם פרץ. מכיוון שהוכח כי איתן וניב ראו את הקטטה, הרי שחבריהם – אריאל, יעקובוביץ ולינוי ס' שהלכו מעט לפניהם בוודאו שראו את הקטטה, מכאן שהעדים הניטראליים לא הגיעו לזירה רק לאחר שהסתיימה.

לטענת ההגנה, כל העדים הניטראליים העידו כי ראו בעיניהם תנועות דקירה, כאשר בשלב זה של האירוע הנאשם לא נמצא במקום. העדים תארו את הדוקר כמי שנכנס לרכב המאזדה של אליאון כאשר התיאור הפיזי של הדוקר כפי שהעידו עליו יכול להיות של יובל או ויסאם ואינו תואם את הנאשם. לשיטת ההגנה, די בעדויותיהם של העדים הניטראליים כדי להקים ספק סביר באשמת הנאשם ולהביא לזיכויו.

סיכום הערכת עדויותיהם של העדים מהקבוצה הניטראלית – מדובר בעדים נורמטיביים ואמינים, אשר עברו חוויה טראומטית כאשר נחשפו לאירוע אלימות ולמותו הטרגי של צעיר בן גילם. העדים סייעו למנוח, ניסו לעצור את הדימום החמור שנוצר עקב הדקירות המרובות, שוחחו עמו והזעיקו את מד"א והמשטרה. מעשיהם אלה בהחלט ראויים להערכה. הם תיארו בעדותם את החוויה הרגשית הקשה כאשר צפו בתקיפה ולאחר בטיפול במנוח. העדים שוחחו ביניהם לאחר הטיפול במנוח ועיבדו במשותף את החוויה הקשה שחוו. איש מהם לא שיקר בעדותו, ואולם המסקנה המתבקשת היא שהם שגו בהבנתם את ההתרחשויות.

העדים הניטראליים מסרו תיאור דומה לפיו המנוח הותקף בבעיטות, קם מהרצפה, הקיף את הטויוטה ונכנס לרכב במושב הקדמי שליד הנהג. מיד לאחר מכן הגיע אחד התוקפים – אדם גבוה, כהה עור הלובש חולצה בצבע אפור – והחל לתקוף את המנוח בתנועות שנחזות לתנועות של דקירות בעוד המנוח יושב ברכב. כן תארו כי מיד לאחר שרכב המאזדה של התוקפים עזב את המקום, המנוח יצא מהרכב, הלך מספר צעדים וקרס.

כאמור, צפייה בסרטונים (משתי מצלמות שונות) מעלה כי המנוח התרומם מהקרקע, הקיף את הרכב, נכנס במרווח שבין שני כלי הרכב ומיד התרחק בריצה מהמקום. המנוח לא נכח בין שני כלי הרכב יותר משתי שניות, ובוודאי שלא ישב ברכב בשלב הזה.

בשלב שבו מתוארת דקירתו על ידי קבוצת העדים הניטראלית, כאשר הם עומדים ליד העץ ומתבוננים במתרחש, המנוח כבר לא היה במקום, לאחר שרץ מהמקום, ואף החל לחזור לכיוון הרכב (עדות רפ"ק דוד בנו, עמ' 920, 990-992 לפרו').

זמן: 3:34:12 – העדים הניטראליים עומדים בחלקו הימני של המסך ליד העץ. זאת לאחר שהמנוח ברח מהמקום, לכיוון חלקו השמאלי של המסך.

זמן 3:34:19 – העדים הניטראליים נמצאים בצד ימין של המסך, בין העץ לגדר. הטויוטה והמאזדה בשדה הראייה שלהם. המנוח כבר בדרכו חזרה לזירה, לאחר שנדקר, ברח, והחל לחזור – נמצא בצדו השמאלי של המסך.

גם מסרטון של מצלמת חוף הים (ת/25א), אשר מצלמת מהכיוון ההפוך, מאזור מחסום הכניסה לחניון, ניתן לראות תחילה את המנוח עובר במהירות בין שני כלי הרכב ומתרחק מהמקום, ולאחר מכן ניתן לראות את המנוח חוזר לכיוון רכב הטויוטה שבו דלת הנוסע שליד הנהג פתוחה, זמן קצר לאחר שרכב המאזדה עוזב את המקום (ולאחר שרכב השברולט כבר אינו בתמונה). בסמוך לאחר מכן, רואים את המנוח ליד הרכב כשהוא כפי הנראה אוחז בטלפון הנייד שלו ואת בני החבורה הניטראלית חוברים אליו. מצפייה בסרטון נראה שבעת שרכב המאזדה מתחיל לעזוב את המקום, לא נמצא אף אחד ברכב הטויוטה או סמוך לדלת הנוסע שליד הנהג. סרטון זה אינו מתיישב עם הבנתם של בני החבורה הניטראלית שהם צפו בדקירתו של המנוח בין שני הרכבים.

(סרטון מצלמת חוף הים, זמן מצלמה 6:31).

כמו כן, לא נמצאו כתמי דם ברכב, דבר אשר מחזק את המסקנה שהדקירות לא היו בתוך הרכב.

העדים הניטראליים צפו בסרטון של המצלמה העיקרית בחקירתם וכן בעת עדותם בבית המשפט, והתקשו להסביר את הפער המשמעותי שבין מה שהם זוכרים מהאירוע לבין העולה בסרטון. מעדותם עלה כי לאחר שהבחינו בקטטה בה שוכב אדם על הקרקע, הם התקדמו בהליכה לעבר החניון עד שהגיעו בסמוך לעץ במדרכה מול שני הרכבים (הטויוטה של המותקפים והמאזדה של לינוי פ' מחבורת התוקפים). עוד עלה כי הבנות בקבוצה הניטראלית היו נסערות ואף בכו נוכח התקיפה המתוארת, כאשר שני הבנים שוחחו עמן וניסו להרגיען. בסרטון נראה שארבעת העדים הניטראליים בעת שהגיעו למקומם בסמוך לעץ, הלכו לאחור ופנו אחד לעבר השני. יש להניח שבשלבים אלה לא התבוננו היטב לעבר ההתרחשות, וסביר כי בשל כך לא היו ערים לכך שהמנוח חצה את המרווח שבין הרכבים והמשיך בריצה הרחק מהמקום, ולאחר מכן היה בדרכו חזרה למקום.

מצפיה בסרטון, ניתן להניח כי העדים ראו את חן דסה אשר לבושו דומה למנוח – חולצה לבנה, ושהה באותה עת במרווח שבין שני כלי הרכב, כפי הנראה (כעולה מדוח הצפיה) פתח את דלתות הרכב ויתכן שאף נכנס לרכב והדליק את איתות החרום. וויסאם עמד במקום, ועונה לתיאור של אדם גבוה וכהה עור. מעדותם עלה כאמור כי לאחר תום הטיפול במנוח, העדים שוחחו אודות ההתרחשויות תוך שהיו בסערת רגשות מובנת. יתכן שהשיח ביניהם כאשר כל אחד מהם תיאר את נקודת ראותו וסברתו ביחס לאירוע, נחווה כזיכרון אותנטי ומכאן הפער שבין זיכרונם לבין הסרטון, כאשר מובן שהעדים לא יכלו לראות את שתיארו בעדותם.

זאת ועוד, אם מקבלים את עדותם של העדים הניטראליים על כך שראו את המנוח נדקר ברכב הטויוטה או בסמוך אליו, ומיד לאחר מכן הם הגיעו לסייע לו – משמעות הדבר שהמנוח כלל לא רץ מזירת האירוע ולא התרחק מאזור הרכב. מסקנה זו עומדת בסתירה לדו"ח בדיקת הזירה של המעבדה הניידת של המז"פ, אשר מצא נתיב כתמי טפטוף חח"ד (חומר חשוד כדם) באורך של 35 מטרים בין חזית רכב הטויוטה לבין הפינה הצפון מערבית של החניה (ת/24, סעיף 9; וכן ת/104, עמ' 4), כלומר בנתיב שבו רואים במצלמה את בריחתו של המנוח.

יש לשלול גם את האפשרות שאליה טענה ההגנה בסיכומיה, שלפיה בני החבורה הניטראלית ראו את דקירת המנוח עוד לפני שהם נקלטו במצלמה, כלומר לפני שנכנסו ל"פריים". גם בשלב הזה, ככל שהיה להם שדה ראייה לחלקו הימני של רכב הטויוטה, כאמור לעיל, המנוח רק חלף בין שני כלי הרכב לפרק זמן קצר שאינו עולה על שתי שניות, בוודאי שלא התיישב ברכב, ולא יתכן שנדקר בשלב זה שש דקירות.

על אף כל האמור לעיל, וכפי שיובהר להלן, לא ניתן לשלול מעבר לספק סביר אפשרות שבני החבורה הניטראלית צפו בדקירת המנוח, גם אם לא בשלב שתיארו ובמיקום שתיארו, על ידי אחר. כלומר, קיימת אפשרות, ולו מחמת הספק, שהעדים הניטראליים ראו את דקירת המנוח, בטרם שהם "נכנסו לפריים" של המצלמה (3:33:53) ובטרם המנוח נמלט בריצה מהמקום (בזמן 3:33:40). קיימת אפשרות, גם אם בסבירות נמוכה, שממקום זה, בטרם הם "נכנסו לפריים", היה להם שדה ראייה מספק, ועלה בידיהם לראות חלק של האירוע, אשר כלל בתחילתו את תקיפתו של המנוח, ולאחר מכן אף את דקירתו, גם אם לא באופן המדויק ובמיקום המדויק שהם תיארו את הדברים.

אפשרות זו אינה שוללת את המסקנה שהנאשם דקר את המנוח, אלא מקימה אפשרות – מחמת הספק בלבד – שהיה אדם נוסף, אחד מבני חבורתו של הנאשם, אשר דקר אף הוא את המנוח באמצעות סכין נוספת, בצוותא עם הנאשם.

הראיות הפורנזיות

לטענת ב"כ המאשימה בנוגע לסכין והדוחות הפתולוגים: אין מחלוקת כי הסכין שנתפסה היא הסכין שאותה זרק הנאשם מהרכב במהלך הנסיעה מהאירוע, והיא הסכין בה נדקר המנוח למוות. חוות הדעת של מומחה המכון לרפואה משפטית קבעה כי הסכין שנתפסה יכלה לגרום את פצעי הדקירה בגופו של המנוח. בנוסף ניתן ללמוד מעומק פצעי הדקירה על הפעלת כוח רב, המתיישב עם הסרטון בו נראה המנוח מכופף על מכסה המנוע ולאחר מכן שוכב על הקרקע. דקירת המנוח באופן זה מאפשרת כוח בהנפה לעומת ביצוע דקירה מלמעלה למטה בפערי גובה.

הממצאים בנושא הראיות הפורנזיות וחוות הדעת הפתולוגית – אין מחלוקת כי הסכין שאותה הביא הנאשם מביתו והשליכה בדרכו חזרה מזירת הרצח לביתו שימשה לרצח המנוח, ואין מחלוקת על כך שמות המנוח נגרם בשל פציעותיו מהדקירות. מדובר בסכין שלהבה באורך של 9 ס"מ ואורכה הכולל הוא 20 ס"מ. הוגשו תמונות הסכין (ת/35א), חוות דעת מז"פ (ת/98) וחוות דעת פתולוגית של המכון לרפואה משפטית (ת/33-35). חוות הדעת הפתולוגית קובעת כי על גופו של המנוח נמצאו שישה פצעי דקירה בעומקים שונים. אחד מפצעי הדקירה אורכו 11.7 ס"מ לפחות (ארוך מאורך הלהב) יתכן שנגרם מדחיפת הסכין תוך מעיכת דופן הגב על ידי ידית הסכין כאשר נמצאו פצעי שפשוף בשולי הפצע (ת/33, מיום 25.8.20).

חוות הדעת הפתולוגית מתארת סך הכל שישה פצעי דקירה, וכן פצע דקירה נוסף אשר מוטל בספק, כמפורט להלן: ארבעה פצעי דקירה בגב, פצע דקירה בשליש העליון של הזרוע השמאלית, פצע דקירה בשליש העליון של הזרוע הימנית, וכן פצע חתך/דקירה בספק המתלכד לפצע חתך כירורגי בחזה משמאל. כלומר לגבי פצע הדקירה האחרון, יתכן שמדובר בפצע דקירה, אך הדבר אינו וודאי (ת/33, עמ' 3 ו-8). חוות הדעת ת/33 מפנה גם לדוח מד"א שם תואר כי המנוח נמצא עם פצעי דקירה מרובים באזור הכתפיים, גב עליון וחזה אחורי (ת/31).

האפשרות שהמנוח נדקר הן בגב והן בחזה, הגם שאינה וודאית, עשויה להתיישב עם סיטואציה של דקירות על ידי שני דוקרים, ולא ברצף אחד.

חוות דעת נוספת נערכה תוך בדיקת הסכין שנתפסה (ת/35). לפי חוות הדעת מדובר בסכין ידית עם להב בצבע שחור. חוות הדעת קובעת כי להב הסכין יכול היה ליצור את פצעי הדקירה שנמצאו בנתיחה. אמנם, באחד מפצעי הדקירה אורך התעלה 11.7 ס"מ, כלומר ארוך מאורך הלהב שהוא באורך של 9 ס"מ, אך יתכן שלהב הסכין ביוצרו את התעלה נדחף מעבר למלוא אורכו על ידי הפעלת לחץ. חוות הדעת מוסיפה וקובעת כי נראה שבשולי אחד הפצעים נמצאים סימנים שעשויים להתיישב עם הטבעת של קצה הידית המחובר ללהב של הסכין הזאת, אלא שתעלת הדקירה של פצע זה לא מתאימה להערכת אורך הלהב. אורכו של פצע הדקירה ארוך בכ-0.7 ס"מ מרוחב הסכין שנבדקה (של הנאשם), הבדל שיכול להיגרם מחדירה של הלהב בזוית מסוימת, שלא בניצב.

בסיכומו של עניין זה, המסקנה היא שהראיות הפורנזיות והפתולוגיות עשויות להתיישב הן עם אפשרות של דקירה באמצעות סכין אחת, והן אם אפשרות שהדקירות בוצעו באמצעות שתי סכינים.

מחדלי חקירה

לטענת ב"כ הנאשם, בתיק זה קיימים מחדלי חקירה קשים אשר הובילו למצב בו הרוצח האמיתי חמק מהתיק. היחידה החוקרת החזיקה בקונספציה מוטעית לפיה הנאשם דקר את המנוח כיוון שהוא החזיק את הסכין בתחילת הערב וזרק אותה לאחר האירוע. מחדלי החקירה כללו את העובדה שהחוקרים לא ידעו בזמן אמת על הקלטת השיחה בין אריאל לבין מוקד 100, במהלכה מסר את תאורו של הדוקר. הקלטת השיחה לא הועברה ליחידה החוקרת באופן מיידי, אלא רק לאחר שצוות החקירה גיבש את הקונספציה שהנאשם הוא הדוקר. כך גם אמירת ירדן לשוטר שהגיע ראשון לזירה והוקלטה במצלמת הגוף כי ראה בחור שולף סכין מטבח ובהמשך בחקירתו אמר כי מדובר בסכין בצבע שחור. ראש צוות החקירה בעדותו הסכים כי לא יתכן שירדן ראה את הנאשם כיוון שהם לא נפגשו. אמירתו של ירדן הוקלטה במצלמת הגוף של השוטר, אך אף אחד מצוות החקירה לא היה מודע לכך, ולכן החוקרים לא הטיחו את אמרתו של ירדן בחשודים הרלוונטיים. החוקרים לא הטיחו בוויסאם וביובל העונים לתיאור שמסר אריאל, את הראיות שמצביעות על כך שאחד מהם הוא הדוקר, ובכללן הקלטת השיחה למוקד 100, עדות העדים הניטרליים, אמרתו של ירדן, והסרטון שמראה שיובל מרים דבר מה מהרצפה בדרכו מהזירה. נראה שצוות החקירה לא רצה לבצע פעולות שיסתרו את התזה כי הנאשם הוא הדוקר.

באשר לעדים הניטרליים – אי הורדת הסרטון במלואו ממצלמת דרום אשר היתה מאפשרת לראות מתי בדיוק הגיעו העדים ומאיזה שלב נחשפה בפניהם זירת האירוע, מהווה מחדל חקירה משמעותי.

לאחר שבחנתי את טיעוני ההגנה בנוגע למחדלי חקירה, לא שוכנעתי כי קיימים מחדלים אשר יש בהם כדי לסייע לנאשם. בכל הנוגע להקלטת השיחה של אריאל למוקד 100, הרי שאין משמעות לשאלה אם צוות החקירה היה מודע לה בשלב הרלוונטי, וזאת מפני שאריאל גם מסר את אותם דברים בהודעתו בחקירה, כך שגרסתו הייתה בפניהם.

בכל הנוגע לאמירתו של ירדן שנקלטה במצלמת הגוף של השוטר שראה בחור שולף סכין מטבח, אכן חוקרי המשטרה לא היו ערים לאמרה זאת, ומכאן שאף לא הציגו אותה לאף אחד מן הנחקרים, ויש בכך משום מחדל חקירה. עם זאת, אמירה זו מקבלת את המשקל הראוי לה, ויש בה כדי לתמוך באפשרות שאכן הייתה סכין נוספת באירוע, אשר הוחזקה בידי אדם נוסף, שאינו הנאשם.

כך גם בנוגע לטענת שהחוקרים לא הטיחו בוויסאם וביובל את הראיות שמצביעות על אפשרות שאחד מהם הוא הדוקר, הרי שאין בכך משום מחדל חקירה, וממילא אפשרות זו נלקחת בחשבון בשלב זה על סמך הראיות הרלוונטיות. גם באשר לעדים הניטראליים, העובדה שלא הורד הסרטון במלואו מהמצלמה אשר היתה מאפשרת לראות מתי בדיוק הגיעו העדים ומאיזה שלב נחשפה בפניהם זירת האירוע, נלקחת בחשבון בבחינת האפשרות שמא יש בעדותם כדי לסייע להגנה.

העדר מהימנות גרסת הנאשם

לטענת ב"כ המאשימה – יש לדחות גרסתו של הנאשם כשקרית, וחלק מעדותו אף תומך בראיות המאשימה. הנאשם בעדותו בבית המשפט אישר שבמהלך הנסיעה מהזירה לביתו אמר ברכב: "ראית מה עשיתי לו?". דברים אלה מהווים ראשית הודיה. אמירה זו היא ביטוי רהב של הנאשם בפני הקטין ויובל שנסעו עמו על כך שעשה משהו מעבר לפעולות שביצעו האחרים ברכב. אדם לא יתרברב אם עשה מעשה זהה או דומה למעשי האחרים אשר השתתפו בתקיפה. כלומר, הוא התגאה שביצע פגיעה משמעותית יותר מאחרים. בעת חקירתו הנגדית בעדותו, לא הציג הנאשם הסבר אחר לאמירתו ולתוכנה. הנאשם העיד שהביא את הסכין כדי להרשים את חבורתו. מכאן שהוא השתמש בסכין כדי להרשים בהזדמנות שנקרתה לפניו במהלך התקיפה ובסוף הוא ווידא שהרושם שאותו ביקש להותיר אכן נקלט אצל האחרים.

גרסתו של הנאשם בעדותו בבית המשפט היא כי יצא לבלות עם החבורה, והביא סכין כדי להרשים שניים מהם. תחילה נסעו לתל אביב, ולאחר מכן לראשון לציון, ישבו במסעדה וחזרו לרכבים. כשנכנס לרכב הניח את הסכין, אינו זוכר היכן. יצא עם חבריו מהרכב לאחר שהחל ריב עם מישהו מחבריו. לא הוציא את הסכין מהרכב וכאשר הגיע לזירה, נמצאו במקום הרבה אנשים, לא ראה מה קורה. ניסה להפריד ולא ראה את הדקירות. חזר לרכב ומשם נסעו לביתם. בדרכם בכביש 431, מישהו ברכב ביקש ממנו לזרוק את הסכין והוא עשה כן. הוא היה זה שזרק את הסכין כיוון שישב במושב האחורי מצד ימין קרוב לשול הכביש. מרבית גרסתו זו נוצרה בעת שענה לשאלות מדריכות מצד ההגנה בעת עדותו. אף לשאלה המשמעותית, האם יצא מהרכב לכיוון האירוע עם הסכין, לא מסר מענה במסגרת המלל הפתוח אלא בתשובה לשאלה מדריכה מצד ההגנה.

לטענת ב"כ המאשימה, הנאשם הודה כי בחקירותיו במשטרה שיקר בכל הנקודות המהותיות. כך למשל שיקר שישן ברכב ואין לו קשר לאירוע, לא היה כלל בראשון לציון, ישן ברכב מראשון לציון לכיוון ביתו, שיקר שמסר כי מישהו נגח בו כשיצא מהרכב והוא מיד חזר לרכב ועוד. השקר של הנאשם שלבש באותה עת חולצה לבנה, הוא שקר בולט במיוחד שכן הוא לא נועד להימנע מהפללת אחרים אלא נוגע לנאשם עצמו. הנאשם לא הסביר בעדותו מדוע שיקר בחקירותיו. אמנם הוא טען כי פחד מחלק מהחבורה מפני שהם עבריינים, אך טענה זו נסתרת בכך שהנאשם לא היסס להפליל את כל החבורה כתוקפיו של המנוח, בעת שידע שהם עצורים בגין הרצח. חלק משקריו עולים כדי התנהגות מפלילה. כך למשל שסיפר כי שב לביתו בשעה 1:30 והוריו ראו אותו בחזרתו, בכך השקר שלו עלול היה להוביל את הוריו להסתבך בשקרים במשטרה אם יבחרו להגן על גרסתו. השקר לגבי שעת החזרה לביתו כאשר הרצח אירע שעתיים מאוחר יותר, נועד להרחיקו מהמעשה. גם לכך הנאשם לא סיפק הסבר בעדותו. הדעת נותנת כי אדם שחלקו באירוע שולי, לא יעמיד את הוריו במצב של מסירת הודעה כוזבת למשטרה, ויש בכך התנהגות מפלילה אשר לה מעמד ראייתי עצמאי המסבך את הנאשם.

גרסתו הכבושה של הנאשם, אשר הנאשם לא נתן הסבר לכבישתה, ותוכן גרסתו זו מעורר שאלות להן לא ניתן הסבר. כך למשל – איך התכוון להרשים את החבורה עם הסכין? אם אף אחד לא ידע שהוא נושא סכין, איך מישהו מהחבורה ידע היכן הסכין מונחת ברכב ונטל אותה? איך הסכין הגיעה לזירה וחזרה ממנה וכיצד הגיעה חזרה אליו?

סרטון קלדרון תיעד את הנאשם וחבריו אשר נכנסו למסעדה, ואת הנאשם שהטמין את הסכין באדנית, לאחר שני צעדים נמלך בדעתו, חזר ונטל את הסכין ונכנס איתה למסעדה. ניתן ללמוד מכך שלנאשם היה חשוב שהסכין תהא צמודה אליו בכל עת. בעניין זה שיקר הנאשם בעדותו כאשר פעמיים אמר כי בעת הכניסה למסעדה לא רצה להיכנס עם הסכין ולכן הותיר אותה באדנית, אף שהסרטון מוכיח אחרת. מדובר בשקר מכוון ומודע שנועד לטשטש את המצאות הסכין בחזקתו בכל עת. הנאשם הציג את הדברים בעדותו באופן מניפולטיבי, ורק לאחר שאלות ממוקדות של ההגנה השיב הנאשם כי כאשר חזרו לרכב, הסכין היתה אצלו. רק בחקירתו הנגדית אישר שנטל את הסכין מיד לאחר שהטמין אותה בטרם נכנס למסעדה. הוא לא השיב מדוע מסר מידע חלקי זה. כל האירוע המתואר תועד בסרטון ואופן הצגת הדברים על ידי הנאשם פוגע קשות באמינותו. גרסתו חסרת היגיון שכן מדוע נכנס למסעדה לאכול כשהוא נושא את הסכין, ואילו בעת יציאתו מהרכב לעבר קטטה, כאשר מראש הביא את הסכין כדי להרשים את החבורה, יצא ללא הסכין.

הנאשם מסר כי פריאל הגיעה לביתו בשעת בוקר ומסרה לו שהמנוח נפטר, וניתן ללמוד מכך שפריאל ידעה שהנאשם אשם ברצח ולכן מסרה לו על מות הקורבן.

נוכח האמור טען ב"כ המאשימה שיש לדחות את גרסתו של הנאשם. במהלך חקירות הנאשם במשטרה נמסרו מספר פרטים בהם ניכרו סימני אמת, שנאמרו בהיסח הדעת או אגב נושא אחר אשר נוגדים את האינטרס שלו ומתיישבים עם ראיות נוספות, ויש לראות בכך אותות אמת ולתת להם משקל לחובתו.

לטענת ב"כ הנאשם – הנאשם בעדותו אמנם לא הותיר רושם חיובי, שכן כבר בחקירותיו חשש הנאשם להצביע על זהות הדוקר או לחשוף את שיודע על אודות האירוע. במועד הראשון שנקבע לעדותו לאחר מספר דקות הנאשם החל לבכות ולא הצליח להמשיך בעדותו. מדובר בנאשם נעדר עבר פלילי, בן 18 בעת האירוע אשר נמצא במעצר תקופה ממושכת. הנאשם התקשה לענות באופן מנומק ומסודר לשאלות שנשאל, לא הצטייר כאדם ורבלי או מתוחכם, שפתו פשוטה. הוא לא זכר פרטים בחקירותיו שהתקיימו לפני זמן רב, אך אין המדובר במניפולציה.

הנאשם העיד וסיפר את אותם דברים שסיפר כבר ביום חקירתו הראשון. הודה שהיה מעורב בקטטה, ונהג באלימות כלפי אדם אחד, אך הכחיש באופן מוחלט שהיה מעורב בדקירת המנוח. בעדותו בדומה לחקירותיו, ניסה הנאשם שלא למסור פרטים אודות יתר המעורבים, וניכר שהוא מפחד לדבר על אודות אחרים. הנאשם העיד שהביא עמו את הסכין כדי להרשים, סיפר כי לאחר הבילוי בראשון לציון, חזר עם חבריו לרכב ואז החל ריב וראה המולה והתרחשות לא ברורה והוא יצא לעבר חבריו. בהמשך העיד שהצטרף לאירוע כדי לראות מה קורה ולהפריד בין הניצים. לאחר שחזר לרכב במהלך הנסיעה השליך את הסכין מהרכב. כאשר נשאל על מעורבים נוספים, גם כאלה שמסר את שמותיהם בעת חקירותיו, הסביר כי שניים מהם קשורים לארגוני פשיעה וכי הוא מפחד מהם. בין אם הנאשם יודע ולא רוצה להגיד ובין אם אכן לא ראה את מי שנטל את הסכין ודקר, אין הדבר משפיע על האפשרות להרשיעו ברצח. כבר בחקירותיו ביום הראשון תאר בפני החוקרים את חששותיו מפני האחרים והפחד שיפגעו בו ובמשפחתו. אין מחלוקת כי שניים מהמעורבים מוכרים למשטרה כמקושרים לארגון פשיעה ואף ביצעו עבירת ירי כנגד מתקן שב"ס בשליחות ראש ארגון הפשיעה, כך שנימוקיו של הנאשם אינם מופרכים.

לאורך כל חקירותיו ביקש הנאשם לשוחח עם הוריו כדי לקבל את אישורם לספר על אודות אחרים. בהמשך הסביר כי הוא ממילא אינו יודע מה בדיוק קרה ויש בכך לחזק את גרסתו של הנאשם. לאורך כל עדותו עמד הנאשם על כך שהוא לא יצא מהרכב עם הסכין ולא דקר את המנוח. הנאשם הסביר בפשטות מדוע הוא דווקא היה זה שזרק את הסכין מהרכב – בשל מיקומו במושב בצד ימין.

הנאשם אישר בעדותו כי נשא את הסכין במהלך כל הערב ובכניסה למסעדת קלדרון שקל להטמין את הסכין בעציץ והתחרט ולבסוף שב עם הסכין לרכב. אין משמעות לכך שהנאשם העיד כי השאיר את הסכין בעציץ בכניסה למסעדה, אין בכך ביטוי לתחכום ואין בכך להוריד מטענתו שלא הוציא את הסכין מהרכב לקטטה שהתרחשה לאחר מכן.

הנאשם העיד כי לאחר שנכנס לרכב הניח את הסכין במושב האחורי ואינו יודע כיצד הגיעה הסכין לקטטה. קיימת אפשרות שיובל נטל את הסכין, ורץ עימה לקטטה, כפי שראה ירדן, אשר ראה את שליפת הסכין. ליובל היתה גישה לסכין המאפשרת את התרחיש שיובל הוא זה שהגיע עם הסכין לקטטה.

באשר לשקרי הנאשם, הפנתה ההגנה לכך שיתר המעורבים שיקרו אף הם, ואף ביצעו פעולות שיבוש והשמדת ראיות. באשר לשקריו אודות שעת הגעתו לביתו, הרי שהוא אישר ששב לביתו לאחר שהשתתף באירוע התקיפה.

באשר לטענה כי פריאל הגיעה לביתו כדי לספר לו על מות המנוח, מובן שמדובר בשקר של הנאשם, משום שפריאל אינה יודעת היכן גר והיא אינה חברתו. בעדותו מסר שאינו זוכר שפריאל הגיעה לביתו, פריאל לא נחקרה על כך בעדותה ולא בחקירתה.

ב"כ הנאשם טענו בנוגע לאמרותיו במשטרה, כי אכן הנאשם שיקר בחקירותיו, אולם כבר ביום הראשון החל לספר גרסת אמת. הנאשם לא שינה גרסתו ולא כבש אותה. הוא מסר היכן ועם מי היה במהלך הערב, הקשרים החברתיים בין המעורבים, מבנה הזירה, מיקום המעורבים והשתתפותם בתקיפה, מיקום נוסעי הרכב, הבגדים שלבש כך שניתן יהיה לזהותו וכן זיהה עצמו בסרטון. אין בדבריו שקרים מהותיים כלשהם ובוודאי שלא לגבי עצמו. מעורבותו של הנאשם באירוע האלים מעולם לא הוכחשה אך אין בעדותו כדי להצביע על כך שהוא הדוקר. חוסר יכולתו לענות על שאלות בעדות או בחקירה אינו יכול להוביל למסקנה כי הוא אשם בדקירת המנוח.

הנאשם הודה במעורבותו בקטטה כבר ביום האירוע. הוא לא כבש את עיקרי גרסתו, לא שיקר בנקודות מהותיות. טענת הנאשם מרגע חקירותיו היא שהוא לא דקר את המנוח. הוא הודה שהצטרף למעורבים הנוספים בתקיפתו של אדם אחד לצד הטויוטה. גם המעורבים האחרים, פרט לאליאון, שיקרו בחקירותיהם, בין אם כדי להגן על עצמם, ובין אם כדי להגן על חבריהם, כך שאין בהתנהלות הנאשם דבר חריג בתיק. העובדה שהנאשם משקר אינה מובילה בהכרח למסקנה שהנאשם הוא הדוקר.

בחקירה הראשונה הנאשם נמנע מלספר על נוכחותו בראשון לציון, אך סיפר על כך מספר שעות לאחר מכן, זאת בדומה ליתר החשודים בתיק. הנאשם מסר תשובות מתחמקות או שתק כאשר הוטח בו שהוא משקר, וסיפר בכלליות על הדברים, תוך שסירב למסור את שמותיהם של האחרים. העובדה ששרק ושתק אינה משקפת זלזול אלא ילדותיות ופחד של צעיר שאינו מבין את הסיטואציה בה נתון. הנאשם התחמק ממסירת פרטים כדי להסתיר מעורבותו ומעורבותם של אחרים באירוע ואולם אין ללמוד מכך על מעורבותו בדקירת המנוח.

לאחר שהנאשם סיפר לראשונה על הקטטה, החוקר ניסה לעשות סדר בזמנים והנאשם ככל הנראה שגה בשעה בה שב לביתו. לטענה כי בכך הנאשם ניסה להרחיק עצמו מהאירוע היא חסרת בסיס שכן הנאשם מסר שעה שבה שב לביתו לאחר הקטטה בה היה מעורב.

גרסתו של הנאשם מובילה למסקנה כי הדברים שנמנע מלספר נועדו להסתיר את מעורבותם של אחרים, ורק לאחר מכן את מעורבותו של הנאשם עצמו. בתשאול השני שנערך לו ביום הראשון הוסיף הנאשם והעלה את חששותיו מפני המעורבים האחרים. הוא פירט את קשריו עם המעורבים. הוא תיאר באופן מדויק את ההתחרשות בפרטים שכיום אין עליהם מחלוקת. הנאשם מעולם לא טען שמישהו נגח בו וזו מילה בה השתמש החוקר. הנאשם מסר כבר ביום הראשון את מרבית גרסתו כאשר תאר את זירת האירוע, מיקום המעורבים, כיצד להבנתו החלה האלימות ועל ידי מי וכן אישר שהוא נטל חלק באלימות כלפי אדם. הגם שניסה להסתיר פרטים לגבי אחרים ולגבי עצמו, אין מדובר בשקרים מהותיים. בשונה מהנאשם, יתר המעורבים, לא רק שיקרו בחקירותיהם, אלא גם שיבשו ראיות בדירה באחיסמך.

הממצאים בנוגע לגרסת הנאשם – לאחר שבחנתי את גרסת הנאשם מצאתי כי בהודעות הנאשם בחקירותיו, בחלקן מסר תשובות שקריות, בחלקן סירב לשתף פעולה עם חוקריו, שתק וטען שכבר השיב בחקירתו הראשונה, וניכר כי לא עשה כן בשל חשש מפני חבריו, אלא כדי שלא לגלות למשטרה את מעורבותו שלו באירוע, כפי שיפורט להלן:

בהודעת הנאשם מיום 8.8.20 (ת/1; ת/1א) – כשהתבקש למסור את מספר הטלפון שלו טען שאינו זוכר אותו (ת/1א עמ' 3). סרב למסור את קוד הפתיחה לטלפון הנייד שלו אשר נתפס (עמ' 10) ובהמשך סירב לפתוח אותו (עמ' 30). סירב למסור את שמו של החבר שעמו לטענתו נסע בערב לתל אביב (עמ' 14). בהמשך מסר את שמו של החבר וטען כי הם נסעו עם ידידה (אליאון) לא אספו אדם נוסף בדרך, אלא נסעו רק שלושתם. חברות של הנהגת פגשו אותם בתל אביב, אך סרב למסור את שמן של הבנות (עמ' 20). היו במקום עד לשעה 1:30-2:00, נרדם ברכב והתעורר כשהגיעו לביתו. גם בדרכם חזרה נסעו ברכב שלושתם (עמ' 21-22). כאשר הגיע לביתו הלך לישון והתעורר כשהמשטרה הגיעה לעצור אותו בבוקר. הכחיש באופן כוזב שנסעו לראשל"צ (עמ' 23). טען באופן שקרי שלבש בליל האירוע חולצה לבנה (עמ' 25). כאשר הוטח בו שלאחר הבילוי בתל אביב נסע עם חבריו לראשל"צ, ותקף ביחד עם אחרים חבורת צעירים בחניון, שתק הנאשם. כשהוטח בו כי אדם נרצח בקטטה, השיב שאינו יודע במה מדובר (עמ' 35-38), וכשהוטח בו שהוא לא מבטא כל צער על כך שאדם נרצח, הנאשם שרק (עמ' 39).

בשני תשאולים שנערכו לנאשם ביום 8.8.20 (ת/2), טען הנאשם שנכח בקטטה לאחר שחבורה של אנשים "הסתלבטו" על הבנות איתן בילה, והצטרף לקטטה לאחר שראה שמרביצים לחבריו. כן מסר כי אחת הבנות איתן בילה הגיעה לביתו ביום שבת בבוקר, אימו העירה אותו, והחברה מסרה לו שמישהו מת מהדקירות אמש.

בתשאול מיום 8.8.20 (ת/2א) – טען שנסע לתל אביב עם חברים ובחורות בשם לינוי ואליאון. הקטין הוא חבר ילדות שלו (עמ' 3-4). בשעה 1:30 יצאו מתל אביב לכיוון ראשל"צ כאשר ברכב היו הוא, הקטין ואליאון (עמ' 5). טען באופן שקרי כי נרדם ברכב וכשהתעורר ראה שכולם הלכו. יצא מהרכב וראה שכולם שבים לעבר הרכב אז חזר לשבת ברכב וכולם נסעו לביתם (עמ' 7). בהמשך טען שהתעורר וראה שחבריו אינם נמצאים ברכב, הלך לכיוון החוף ואז ראה שכולם שבים לכיוון הרכבים. סירב להגיד את שמות החברים שהיו עמו במקום (עמ' 7-8). בהמשך אמר שכאשר ירד מהרכב ראה קטטה בין מספר אנשים וכאשר החל להתקדם לעבר הקטטה, חבריו שבו לרכב (עמ' 26;41). בקטטה השתתפו 20-30 אנשים (עמ' 70). חלקם חזרו במונית כי לא היה מקום ברכב (עמ' 42). ציין כי היו עמם שלוש בנות: אליאון, לינוי ופריאל (עמ' 31). אישר שנסעו מתל אביב לראשל"צ, הוא נסע ברכב של אליאון עם הקטין וברכב השני מסוג מאזדה נהגה לינוי. ירד עם חבריו למסעדה בחוף הים. טען באופן שקרי שכאשר שבו בתום הבילוי לרכב, נכנסו לשני כלי הרכב ונסעו מהמקום לביתם (עמ' 32-36). המשיך וטען באופן שקרי שהגיע לביתו בשעה 1:30 בלילה, אמר להוריו שהיו ערים "לילה טוב" והלך לישון (עמ' 38-39). בדרך חזרה לביתו, לא שוחחו ברכב (עמ' 44). כשנשאל מה יעשה אם יתר המעורבים "יפילו" עליו את התיק השיב שהוא יפיל את התיק בחזרה עליהם (עמ' 53-54; 67; ת/2ב עמ' 54). טען שהקטטה החלה כיוון שהחבורה הנוספת "הציקה" לבנות שהיו עם חבריו ליד רכב המאזדה. הוא נותר ברכב של אליאון (עמ' 74-75) (ת/2ב עמ' 6-7).

בתשאול נוסף מיום 8.8.20 (ת/2ב) – הנאשם שלל שמישהו איים עליו, אך טען שאם ידבר "יהיה בלאגן" (עמ' 3-4). חבריו שהגיעו למקום בשני הרכבים רבו עם חברי הקבוצה השניה. אישר שהשתתף בקטטה "הוא קפץ עלי, רבתי איתו" (עמ' 5 ש' 2) וכל מי שהיה שם היכה אותו (עמ' 5 ש' 27-32). הוא יצא לראות מה קורה ואז מישהו קפץ עליו ונתן לו מכה בצלעות בנגיחה. אחר כך שב ישר לרכב ולא ראה שוב את האדם שתקף אותו. הקטטה נמשכה והוא נשאר ברכב (עמ' 13-14). לא התערב בקטטה כיוון שידע שיקרה משהו חמור אם הוא יתערב (עמ' 15 ש' 23-26). בקטטה השתתפו מעבר לוויסאם גם יובל. יובל נסע איתו ברכב של אליאון. הקטין ישב במושב שליד הנהג והוא ויובל ישבו במושב האחורי (עמ' 20-21). לא ראה את חלקם של יובל והקטין בקטטה (עמ' 26-27). טען באופן שקרי כי ישן ברכב במהלך הנסיעה לביתו בלוד (עמ' 28). שב ושיקר כשטען שבעת האירוע לבש חולצה לבנה (עמ' 39). שמע שהמנוח מת מהדקירות בבוקר, כאשר פריאל הגיעה לביתו, העירה אותו וסיפרה לו (עמ' 44-45).

הנאשם שמר על זכות השתיקה במהלך מרבית חקירתו מיום 9.8.20 (ת/3, ת/3א). חזר על טענתו כי מהרגע שהגיעו לראשל"צ לא יצא מהרכב, וכאשר יצא כל חבריו חזרו לכיוון הרכב (עמ' 31; 40). כאשר נתבקש הנאשם למסור דגימת חומר מתחת לציפורניו, סירב הנאשם למסור את הבדיקה. רק לאחר שהוסבר לו שקיימת סמכות להורות על ביצוע הבדיקה שלא בהסכמתו, הסכים הנאשם לביצוע הבדיקה (ת/4, ת/4א).

בחקירה מיום 11.8.20 (ת/5; ת/5א) – הנאשם סירב לענות באופן ענייני לשאלות, ומסר "אני את הגרסה שלי כבר מסרתי בחקירה הראשונה". בחקירה מיום 12.8.20 (ת/6, ת/6א) הנאשם סירב לשתף פעולה, טען שאין לו קשר לאירוע, טען שמעולם לא ראה את המנוח, ושהיה בבית עם אמו בעת האירוע (ת/6א, עמ' 4, עמ' 12). כך גם בחקירתו מיום 18.8.20 (ת/7, ת/7א) הנאשם לא השיב לשאלות, טען שמסר את גרסתו בחקירתו הראשונה או ששתק. בחקירה נוספת מיום 18.8.20 (ת/8; ת/8א) שוב הנאשם לא השיב לשאלות, וחזר על טענתו שמסר את גרסתו בחקירה הראשונה. כשהוטח בו שהוא רצח את המנוח, הנאשם שתק. בהודעתו מיום 23.8.20 (ת/9) הנאשם לא מסר גרסה, שב וטען שכבר מסר את גרסתו בחקירה הראשונה.

בשיחה עם חוקר ביום 24.8.20 הכחיש שהגיע למקום כשהוא נושא סכין, וטען שאינו יודע מי דקר את המנוח, כיוון שבעת האירוע ישן ברכב. בהמשך ציין שיצא מהרכב כדי לסייע לחבריו, אולם הם שבו לרכב בדיוק ברגע שיצא ממנו (ת/10).

בהודעה מיום 1.9.20 (ת/11; ת/11א) – על מרבית השאלות שנשאל השיב שכבר מסר גרסתו בעת החקירה הראשונה, ולא התייחס עניינית לדברים. כאשר הוטח בו שחן דסה אמר שהוא שונה מהיתר השיב: "אני יודע שילך כוס אומו. ומי שיש לי לסגור חשבון אני אסגור חשבון (ת/11א). הגיב בכעס, הטיח בחוקרים שהם שקרנים, פחדנים ושפנים (עמ' 23, 25, 31). כאשר הוטחו בו דברים שאמר חן דסה, השיב בקללות (עמ' 28). כאשר הוטח בו שאמר במהלך הנסיעה לביתו לאחר האירוע "ראית מה עשיתי לו?" והשליך את הסכין מהרכב, חדל לענות לשאלות (עמ' 56-57). הוצגה בפניו תמונת הסכין ותמונה של מתקן הסכינים בבית הוריו, השיב כי אינו מזהה את הסכין (עמ' 59-64;69).

למעשה מאז חקירותיו ביום הראשון, הפסיק הנאשם לשתף פעולה, סירב להשיב לשאלות ולמסור גרסה. גם כאשר הוטחו בו הראיות, הוא נותר בעמדתו. בחקירתו האחרונה (ת/11) כאשר הוטחו בו כלל הראיות בתיק, הגיב באופן בוטה כלפי החוקר, וכאשר הוטחו בו דברים שאמר אודותיו חן דסה, השיב באופן שניכר כי אינו חושש מפניו כלל (ת/11 עמ'11 ות/11א עמ' 28), האשים כי יתר המעורבים מנסים "להפיל" עליו את התיק (ת/11 עמ' 12; ת/11א עמ' 47). בחלק מהחקירות שרק במקום לענות. הנאשם לא טען בחקירותיו כי אדם אחר מהמעורבים פגע במנוח וכי הוא חושש למסור פרטיו, אף שבמהלך חקירותיו שב ונשאל על כך.

בעדותו בבית המשפט, מסר הנאשם גרסה שאינה מהימנה, אישר ששיקר בחקירותיו במשטרה, אך לא היה לו הסבר לשאלה מדוע שיקר, והשיב לשאלות רבות באופן סתמי בטענה שאינו יודע, לא זוכר, אין לו הסבר וכו'.

הנאשם בעדותו בבית המשפט תאר את היציאה לבילוי, אישר שברכב נהגה אליאון שאותה הכיר באמצעות הקטין, חברו הטוב, אשר אף הוא היה ברכב וישב במושב הקדמי. הנאשם מכיר את יתר האנשים שהיו עמם בבילוי, אך אינו מחשיבם כחברים (עמ' 1040, 1049).

הנאשם העיד כי הם הגיעו לטיילת בתל אביב ובהמשך נסעו לראשון לציון, אכלו במסעדה והלכו לכיוון הרכבים. הוא נכנס לרכב שעמו הגיע למקום (השברולט). שמע צעקות שיש ריב והם יצאו לכיוון. הגיע כמעט אחרון למקום וכאשר הגיע כבר היו אנשים רבים במקום. ניסה להפריד ולעשות מה שניתן כדי לעזור לחבריו. כולם רצו בחזרה לשני כלי הרכב ומשם נסעו ישר לביתם (עמ' 1035-1036). הנאשם הכחיש שהוציא את הסכין מהרכב כאשר רץ לעבר הזירה ושדקר את המנוח. לטענתו לא ראה מישהו אחר מוציא את הסכין מהרכב, ולא ראה מישהו דוקר במהלך הקטטה (עמ' 1042-1043).

הנאשם העיד כי במהלך הנסיעה לכיוון הבית בכביש 431, מישהו ברכב ביקש ממנו לזרוק את הסכין והוא השליך את הסכין. טען שאינו יודיע מי בדיוק היה ברכב, ומי ביקש ממנו לזרוק את הסכין (עמ' 1037). הוא זה שזרק את הסכין כיוון שישב בצד הקרוב לשול הכביש (עמ' 1043). למחרת בבוקר נעצר, ואז נודע לו שהמנוח נפטר. במהלך חקירותיו במשטרה לא מסר פרטים ושמות של המעורבים הנוספים, כיוון שידע שאם יספר על שניים מהמעורבים, יפגעו במשפחתו. אישר שהביא עמו את הסכין מהבית, ועשה זאת כדי להרשים "את החבר'ה". הנאשם התקשה להסביר מדוע סבר שהבאת הסכין לבילוי תרשים אותם (עמ' 1038-1039; עמ' 1048). אישר שהביא את הסכין כדי להרשים שניים מהמעורבים שמוכרים כעבריינים, אך סרב לאשר את שמותיהם (עמ' 1041; 1048). הנאשם שלל שהראה את הסכין שנשא עמו ליתר המעורבים, ולא היה בפיו הסבר, כיצד התכוון להרשים אותם, אם לא הראה להם את הסכין (עמ' 1049-1050).

הנאשם העיד שבטרם האירוע, הוא נשא עמו את הסכין כאשר הלך עם חבריו למסעדה בחוף הים בראשון לציון. הנאשם לא ידע להסביר מדוע בחר לקחת את הסכין למסעדה, במקום להותיר אותה ברכב. לדבריו, הניח את הסכין בעציץ בכניסה למסעדה כיוון שלא רצה להיכנס עם הסכין למסעדה. טען תחילה שאינו זוכר שלקח את הסכין מהעציץ בטרם נכנס למסעדה, אולם כאשר הוקרן הסרטון ממסעדת קלדרון, אישר שמיד לאחר שהניח את הסכין בעציץ נטל אותה בחזרה והכניס אותה למכנסיו, אך לא ידע להסביר מדוע בסופו של דבר נכנס עם הסכין למסעדה. כשחזר לרכב לאחר המסעדה נשא עמו את הסכין. אינו זוכר היכן הניח את הסכין כשישב ברכב (עמ' 1045-1046; 1055-1056).

לאורך עדותו שב וטען כי לא יצא מהרכב עם הסכין ולא דקר את המנוח, אלא יצא מהרכב כדי לראות מה קורה ולהפריד בין הניצים בקטטה. טענתו של הנאשם שיצא מהרכב כדי להפריד, היא טענה כבושה, אשר עלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט, ולא היה לנאשם שום הסבר מדוע לא אמר זאת בחקירותיו במשטרה, מדוע לא טען זאת במענה לכתב האישום ומדוע לא טען זאת לאורך המשפט עד לעדותו (1068-1071). אפילו לשאלת בא כוחו מדוע לא טען קודם לכן שהגיע להפריד, השיב הנאשם באופן סתמי "אין לי תשובה" ו"אני לא זוכר" (עמ' 1101). כשנשאל האם תקף או הפריד, השיב שגם הפריד וגם תקף, אינו זוכר בין מי למי הפריד (עמ' 1097).

הנאשם אישר שאמר בחקירותיו שהוא חושש מכך שיוטל עליו מאסר ממושך, ואינו חושש מהמעורבים האחרים, ואף הגיב באגרסיביות כשהוטח בו בחקירות שהמעורבים האחרים עלולים "להפיל עליו את התיק" (עמ' 1072-1073).

העיד שהוא אינו מחשיב עצמו כאדם מסוכן, וביחס למעורבים האחרים הוא הכי פחות מסוכן. לא זוכר שאמר בחקירותיו שאם הוא יתערב בקטטה יקרה משהו חמור (עמ' 1074-1075). לא זוכר שפריאל הגיעה לביתו למחרת בשמונה בבוקר, אמו הכניסה אותה והעירה אותו, ופריאל סיפרה לו על מות המנוח. גם לאחר שהוקראו לו דבריו ביחס לכך מהחקירות, שב וטען שאינו זוכר זאת, ולטענתו ידע על מות המנוח רק בעת חקירתו (עמ' 1078-1079; 1082).

כשנשאל על הפרטים שהעידה אליאון בעדותה בבית המשפט, אישר שכל הפרטים שמסרה, למעט אחד, הם אמת. כך למשל, אישר את דבריה שהיא אספה ברכב אותו ואת הקטין, שנסעו לתל אביב ושכרו קורקינטים ומשם נסעו לחוף הים בראשון לציון. אישר שהרכב של אליאון חנה במרחק מה ממקום האירוע וקרוב לשער היציאה. אישר שאכלו במסעדת קלדרון וחזרו למכוניות. כן אישר שהוא והקטין נכנסו לרכב ואחר כן יצא עם הבנים מהרכב לכיוון המעורבים בקטטה (עמ' 1083-1084). אישר שהוא והקטין שבו ראשונים לרכב של אליאון. בפרט אחד מהותי, הכחיש הנאשם את עדותה של אליאון, וזאת שבעת ששבו לרכב מהקטטה, הקטין שאל אותו האם הסכין אצלו והוא השיב שכן (עמ' 1089-1090).

הנאשם טען שאינו זוכר מי אמר לו לזרוק את הסכין אך אישר שזרק אותה בדרך חזרה. הסכין היתה "איפשהו באוטו" (עמ' 1085-1086). הנאשם שב וטען שאינו זוכר כיצד הסכין הגיעה לידו בעת הנסיעה, ולא ידע להסביר כיצד הסכין הגיעה לידיו לאחר הרצח כאשר היה ברכב (עמ' 1093). הנאשם אישר שאמר במהלך הנסיעה "ראית מה עשיתי לו?" (עמ' 1087-1088).

לאחר ששמעתי את עדותו של הנאשם, ובחנתי את הודעותיו, סבורני כי לא ניתן לתת אמון בגרסתו, כלל ועיקר. הסבריו המיתממים של הנאשם לעדויות ולראיות נגדו אינם ראויים לאמון. הוא התחמק בעדותו מלהשיב לשאלות, טען שוב ושוב שאינו זוכר, והתקשה למסור גרסה מפורטת וקוהרנטית. כך למשל, טען הנאשם שבנסיעה חזרה, לאחר האירוע, אינו יודע מי היה עמו ברכב, ומי ביקש ממנו לזרוק את הסכין מהרכב. גם לאחר שבא כוחו הבהיר לו שידוע מי אמר לו לזרוק את הסכין, וכי מדובר בקטין, התמיד הנאשם בטענתנו שאינו יודע במי מדובר (עמ' 1037, 1043). מובן הדבר שמדובר בטענה כוזבת, שאינה ראויה לאמון.

הנאשם נשאל בעדותו בבית המשפט מדוע בחקירה במשטרה לא אמר אמת בנוגע לחלק של עצמו, וזאת גם אם חשש להפליל אחרים. תשובתו של הנאשם הייתה שהוא סיפר על החלק של עצמו, והחלק הוא שהם ישבו במסעדה, אכלו שתו, ונכנסו ישר לרכבים (עמ' 1038). מובן הדבר שמדובר בתשובה מתחמקת, שאינה ראויה לאמון, ואין בה שום הסבר מדוע בחקירתו שיקר לגבי חלקו שלו במעשים.

טענתו של הנאשם שהוא לא יצא עם הסכין מהרכב לקטטה, אינו יודע מי הוציא את הסכין מהרכב לקטטה, לא ראה אף אחד דוקר או נדקר בקטטה, אינו יודע מי החזיר את הסכין לרכב, אינו יודע מי ביקש ממנו להשליך את הסכין מהרכב, ואף אינו יודע כיצד הסכין חזרה אליו ליד לפני שזרק אותה מהרכב (עמ' 1092-1093) – אינה ראויה לאמון כלל ועיקר. אין מחלוקת על כך שהסכין הזו שייכת לנאשם, הוא הביא אותה עמו מביתו כדי להרשים את חבריו, היא הייתה ברשות הנאשם כל העת עד לאירוע, הוא לקח אותה למסעדה בטרם האירוע, חזר איתה לרכב רגעים אחדים טרם הקטטה, והשליך אותה מהרכב בנסיעה לאחר הדקירות, ובאמצעות הסכין האמורה נדקר המנוח. לפיכך, גרסתו המיתממת של הנאשם, משמעותה שהסכין קפצה באורח פלא מהרכב, מבלי שהנאשם הבחין בכך, דקרה את המנוח, חזרה שוב לרכב, והגיעה באורח פלא חזרה לידיו של הנאשם, אשר השליך אותה מהרכב בנסיעה, כדי להעלים ראיות (עמ' 1092-1093). מדובר בגרסה שקרית, שאינה ראויה לשום אמון.

כך גם לא ניתן לקבל את טענתו של הנאשם שהביא את הסכין עמו כדי להרשים את חבריו, אך לא הראה להם את הסכין בשום שלב של האירוע (עמ' 1049-1050). שהרי אם לא הראה להם את הסכין בשום שלב, כיצד התכוון להרשים אותם באמצעותה.

באופן דומה לא ניתן ליישב את טענתו של הנאשם לפיה הביא את הסכין לבילוי עם חבריו כדי להרשים אותם, לכל אורך הערב לא נפרד לרגע מהסכין "יקירתו", ואף כאשר הגיע למסעדת קלדרון, שם את הסכין בעציץ אך מיד נמלך בדעתו ונטל אותה עמו, בשום שלב של הערב לטענתו לא הראה את הסכין לחבריו – ואף על פי כן, ברגע שפרצה קטטה והוא הצטרף אליה, לא לקח עמו את הסכין. כלומר, לטענתו למסעדה לקח את הסכין שלו כדי להרשים את חבריו, אך לקטטה לא. מדובר בגרסה חסרת הגיון שלא ניתן לתת בה אמון, ואף הנאשם לא ידע להסבירה (עמ' 1056, 1065).

שקרי הנאשם – הנאשם אישר בעדותו בבית המשפט שבחקירותיו במשטרה שיקר בסדרה ארוכה של פרטים. מדובר בשקרים שאינם במחלוקת, ובכללם אמירתו כי לא היה כלל בראשון לציון בליל האירוע (ת/1 ות/1א), אמירתו שנרדם ברכב בעת שחנה בחוף ראשון לציון, כלל לא היה מעורב באירוע, והתעורר רק כאשר חבריו שבו לרכב (ת/2א), אמירתו כי לבש חולצה לבנה בעת האירוע, על אף שלבש חולצה שחורה (ת/1 ות/1א, פרו' עמ' 1052), אמירתו שבדרך חזרה לביתו ישן ברכב. הנאשם שיקר כשטען שבתום הבילוי עם חבריו במסעדה בחוף ראשל"צ שבו לרכב ונסעו מהמקום (ת/2א). הנאשם אישר שמסר בחקירה גרסה שקרית שלפיה ישן ברכב, התעורר כשחבריו היו מחוץ לרכב, יצא מהרכב, ומישהו נגח בו (עמ' 1058). הנאשם אישר ששיקר כשמסר בחקירה במשטרה שהאירוע החל כי חבריו של המנוח "הציקו לבנות". הנאשם אישר ששיקר במשטרה כאשר מסר בחקירתו שחזר הביתה בשעה 1:30 בלילה, שעות אחדות לפני המועד האמיתי ועוד.

הנאשם בעדותו אף טען ששיקר בחקירתו כאשר מסר שנודע לו על מות המנוח מפריאל שהגיעה לביתו בבוקר שלאחר האירוע – ובעדותו טען שהדבר נודע לו רק בחקירה. בהקשר זה, טען ב"כ המאשימה כי דווקא האמירה של הנאשם בחקירה שפריאל הגיעה אליו בבוקר והודיעה לו על מות המנוח, היא בגדר אמת ויש בה כדי לחזק את הראיות נגדו. ב"כ הנאשם טען כי מדובר בשקר של הנאשם. סבורני כי בהעדר אימות חיצוני לכך, למשל מפריאל עצמה, לא ניתן לקבוע שדווקא דברים אלה של הנאשם בנוגע לכך שנודע לו על מות המנוח מפריאל הם אמת. סבורני כי לנוכח שקריו הרבים מספור של הנאשם בחקירותיו, לא ניתן לקבוע כי דווקא אמירה זו היא אמת.

העדר הסבר לשקרים – הנאשם בעדותו אישר ששיקר בחקירותיו במשטרה, שוב ושוב, אך לא ידע להסביר מדוע שיקר (עמ' 1051-1060). הוצג לו בעדותו שלא מדובר בשקרים שנועדו להימנע מלסבך מישהו אחר, אלא בשקרים אשר נועדו להגן על עצמו, ולהרחיק אותו מהמעשים, ולנאשם לא היה שום הסבר לשקרים הללו (עמ' 1059-1060). כאשר נשאל על כך שלמעשה הפליל את חבריו בכך שמסר שהם השתתפו באירוע בו נדקר המנוח, השיב שאינו זוכר את דבריו במשטרה (עמ' 1065). אינו זוכר שמסר בחקירתו שכלל לא יצא מהרכב, ושוחח עם ידידה, וגם בנוגע לשקר הזה, לא היה בפיו שום הסבר (עמ' 1065-1068). לנאשם לא היה שום הסבר לשקריו הרבים מספור בחקירותיו, אשר נועדו להגן על עצמו ולא על חבריו – וכאשר נדרש לתת הסבר לשקריו הרבים, מסר שוב ושוב תשובות סתמיות כגון: "לא זוכר", "לא יודע", "אין לי תשובה", "אין לי מה להגיד", "לא יודע מה לענות" ו-"אין לי הסבר" (עמ' 1066-1099), שמהן ברור שאין לנאשם שום הסבר לשקריו. אפילו בחקירתו החוזרת, כאשר בא כוחו ביקש ממנו להסביר מדוע שיקר בחקירות במשטרה לגבי עצמו (ולא לגבי חבריו), חזר הנאשם על תשובתו הסתמית "לא יודע, אין לי תשובה" (עמ' 1101). כאמור לעיל, הנאשם לא ידע להסביר מדוע שיקר – פעם אחר פעם – בחקירותיו במשטרה, שקרים מהותיים רבים (עמ' 1051-1064). כך גם לא היה לנאשם הסבר לשאלה מדוע בחר לשרוק כאשר נחקר במשטרה בחשד לעבירת הרצח (עמ' 1057).

שקרים שנועדו להגן על עצמו – כאמור לעיל, לנאשם לא היה הסבר לשקריו, אך המסקנה המתבקשת מהשקרים היא שהם נועדו להגן על עצמו, ולא כדי להגן על מי מחבריו. כך למשל, טענתו השקרית של הנאשם בחקירתו שחזר הביתה בשעה 1:30, בעוד האירוע התרחש בסביבות 3:30, והוא חזר הביתה בסביבות 4:00, מהווה אליבי שקרי, אשר נועד להרחיק עצמו מהאירוע (עמ' 1059-1060, 1078). טענתו השקרית של הנאשם בחקירה שלפיה לבש חולצה לבנה במועד האירוע, בעוד הוא לבש חולצה שחורה, ממחישה היטב את העובדה שהנאשם שיקר במטרה להטעות את החוקרים בנוגע לזיהוי שלו עצמו, כדי להגן על עצמו, ולא כדי לסייע למי מחבריו. לנאשם היה ברור שהמשטרה מנסה לזהות את הדמויות על פי צבע החולצות בסרטון, ולכן שיקר להם, ומובן שאין המדובר בשקרים שנועדו להימנע מהפללת מי מחבריו (עמ' 1051-1052). גם מחקירותיו עולה שהחשש שלו בעת שנחקר במשטרה היה מפני מאסר ממושך שיוטל עליו, והנאשם לא חשש מפני מי מחבריו (עמ' 1072). המסקנה היא ששקריו באו במטרה להגן על עצמו ולא כדי להימנע מהפללת אחרים. הנאשם מסר שקרים המרחיקים אותו מהאירוע, בניסיון למנוע זיהויו כמי שדקר את המנוח.

לא שוכנעתי כי שקריו של הנאשם נבעו מחשש מפני מי מחבריו לאירוע, כפי שטענו באי כוחו. הנאשם לא העיד שהוא יודע מה התרחש וחושש לומר זאת פן יבולע לו; לא העיד שראה את אחד מחבריו מבצע את הדקירה ושהוא חושש לנקוב בשמו; ואף לא טען שראה מישהו מחבריו אוחז בסכין שלו ושהוא חושש להעיד על כך. שוכנעתי ששקריו הרבים מספור של הנאשם נועדו להגן על עצמו, ולא נבעו מפחד מפני מי מחבריו, וזאת הגם שחלק מחבריו הם בעלי רקע פלילי, ואף מקושרים לארגון פשיעה.

גם טענתו של הנאשם בעדותו שיצא מהרכב כדי להפריד בין הניצים בקטטה, דינה להידחות כטענה כבושה ושקרית. מדובר בטענה שעלתה לראשונה בעת עדותו של הנאשם בבית המשפט, ולא היה בפי הנאשם שום הסבר לשאלה מדוע לא טען זאת קודם לכן, בחקירותיו במשטרה, במענה לכתב האישום או בשלב כלשהו לאורך כל פרשת התביעה. הטענה שהנאשם ניסה להפריד גם לא נתמכת בשום ראייה אחרת (1068-1071).

המאשימה עתרה לקבוע כי עדותו של הנאשם בבית המשפט כמו גם בחקירותיו היו רצופות שקרים מהותיים והם בעלי משקל ראייתי של ממש לחובתו.

ואכן, שקריו של הנאשם עומדים בדרישות הפסיקה למתן משקל ראייתי עצמאי העולה אף כדי סיוע, הכוללים את התנאים הבאים: שקר מהותי בעניין מהותי; מוכח כשקרי באמצעות ראיה פוזיטיבית ועצמאית; השקר ברור וחד משמעי; מכוון לשם סיכול החקירה והטעיית בית המשפט; השקר קשור לעבירה בגינה נשפט הנאשם (ראו למשל בע"פ 2854/18 משה נ' מדינת ישראל (27.8.19 )).

בעניינו, גרסת הנאשם רצופת שקרים בהם התקיימו התנאים האמורים. השקר של הנאשם בעת חקירותיו במשטרה כי לבש חולצה בצבע לבן, נועד לסכל את החקירה ולהכשיל את זיהויו. השקר הוכח בראיה פוזיטיבית ועצמאית בסרטון ממסעדת קלדרון בה תועדו בגדיו באופן ברור. שקריו באשר לשעת חזרתו לביתו כשעתיים טרם הרצח, נועדו לפגוע בחקירה ולמנוע שיוכו למעשה, הוכח על ידי עדות עדים אחרים והסרטונים. עדותו בבית המשפט כי הותיר את הסכין בעציץ בפתח מסעדת קלדרון, נועדה להטעות את בית המשפט ולהותיר את הרושם כאילו לא היה צמוד לסכין בכל עת, הוכחה כשקרית בסרטון מסעדת קלדרון. כמובן שגרסותיו הראשונות כי לא היה כלל בעיר ראשון לציון, לא יצא מהרכב, ישן ברכב ולא היה ער למתרחש הם שקרים מהותיים שמטרתם הכשלת החקירה, הוכחו בעדויות של אחרים ובסרטונים. מדובר בשקרים מהותיים שנועדו להכשיל את החקירה ולהטעות בית בית המשפט, הקשורים בעבירה בגינה נדון ושקריו הוכחו בראיות פוזיטיביות ועצמאיות. לפיכך יש לתת לשקריו משקל ראייתי עצמאי. שקרים אלה הם בעלי תפקיד עצמאי כראייה נסיבתית מפלילה אשר מצביעה על תחושת אשם שיש לנאשם ועל ניסיונו להרחיק את עצמו ממעשה העבירה.

ראשית הודיה – הנאשם אישר בעדותו, לראשונה, כי במהלך הנסיעה מזירת האירוע לביתו, אמר: "ראית מה עשיתי לו?" (פרו' עמ' 1087-1088). זאת כפי שמלכתחילה מסרה אליאון. הנאשם לא הציג בעדותו הסבר באשר לאמירתו זו ובדבר כוונתו בעת שאמר אותה במהלך הנסיעה, לא הסביר מה הדבר שעשה אשר אליו התייחס באמירתו, ומדוע אמר את המשפט המתואר לחבריו. הנאשם טען אמנם שחלקו באירוע הסתכם בכך שהפריד ותוך כדי כך גם תקף (עמ' 1097), אך יש לדחות מכל וכל את האפשרות שבאמירה "ראית מה עשיתי לו" התכוון הנאשם שהפריד ותקף במהלך הקטטה, מבלי שדקר. זאת משום שמדובר באמירה של התרברבות והתפארות בפני חבריו לרכב, אשר אינה יכולה להתיישב עם השתתפות בקטטה שאינה כוללת דקירה.

אמירה זו שאמר הנאשם "ראית מה עשיתי לו", ביחד עם העובדה שהנאשם אישר כי הביא את הסכין מביתו וזאת לשם עשיית רושם על חלק מבני החבורה, אשר נתפסו על ידו כעבריינים, והעובדה שהוא נשא את הסכין במהלך כל הבילוי ועד לחזרה לרכב דקות ספורות טרם האירוע – מובילה למסקנה כי דברי הרהב הללו על אודות מעשיו מיד לאחר האירוע, מבטאים התגאות אודות מעשה שעשה הוא מעבר למעשיהם של אחרים. נוסף על כך, בהתאם לגרסתו הוא הראה את הסכין רק לקטין, שאותו לא ביקש להרשים, אלא את האחרים שנחשבים על ידו כעבריינים. מכאן, שהאמירה "ראית מה עשיתי לו" משמעותה ראשית הודיה של הנאשם על כך שעשה שימוש בסכין במהלך הקטטה, וכי הנאשם ביקש לוודא כי חבריו ערים למעשיו ובכך להרשים אותם.

לפיכך, אמרת הנאשם בסמוך לאחר האירוע, עולה כדי ראשית הודיה לכך שדקר את המנוח.

כך גם אמירתו של הנאשם בחקירה במשטרה, אשר לפיה ידע שאם הוא יתערב בקטטה, אז יקרה משהו חמור, מחזקת אף היא את המסקנה שהוא היה מצויד בסכין כאשר יצא לעבר הקטטה (עמ' 1075), שאלמלא כן, מדוע יקרה משהו חמור?

בסיכומו של דבר, יש לדחות מכל וכל את גרסתו המיתממת של הנאשם, כגרסת שאינה ראויה לאמון כלשהו. שקרי הנאשם אשר הוכחו בראיות חד משמעיות מחזקים אף הם את הראיות נגדו, וכך גם ראשית ההודיה שמסר "ראית מה עשיתי לו" אשר נאמרה בזמן אמת במהלך הנסיעה ברכב מיד לאחר הרצח. לפיכך, המסקנה המתבקשת מכך היא שנאשם דקר את המנוח באמצעות הסכין שהביא עמו לאירוע, וגרם למותו של המנוח.

כמו כן, יש גם לשלול כל אפשרות שהנאשם מסר לאדם אחר את הסכין, והאחר דקר באמצעותה את המנוח. זאת ראשית מפני שאף הנאשם עצמו לא העיד על כך, ושנית מפני שלאורך כל הערב הנאשם החזיק ברשותו את הסכין, ולא מסר אותה לאף אחד מחבריו (הודעת אליאון, ת/54, ש' 279).

השלב השני – בחינת מסכת הראיות כולה

כאמור לעיל, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, נבחנה כל ראייה נסיבתית בפני עצמה, ונקבע האם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. כעת, בשלב השני, יש לבחון, את מסכת הראיות כולה לצורך קביעה אם זו מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה.

בחינת מסכת הראיות כולה, מובילה למסקנה שהנאשם דקר את המנוח, וגרם למותו, אם כי כפי שיובהר להלן, קיימת אפשרות שאחד מחבריו לקבוצת התוקפים, דקר אף הוא את המנוח באמצעות סכין אחרת.

הנאשם הביא עמו מביתו את סכין המטבח אשר באמצעותה נדקר המנוח, ועל כך אין עוררין. הוא יצא עם חבריו לבילוי כשהסכין ברשותו, כדי להרשים את חבריו. כבר בתחילת הערב, במערכה הראשונה, הנאשם הראה את הסכין עם הידית השחורה לקטין ליד הרכב לפני שנסעו לבילוי, ואף אליאון, נהגת הרכב, ראתה זאת (כפי שהעידה). במהלך כל אותו לילה, הנאשם לא נפרד מהסכין. הוא החזיק אותה בעת שהחבורה הייתה בתל אביב ואף שקל לעשות בה שימוש ולדקור אדם אחר, אך חבריו מנעו זאת ממנו (כפי שחן מסר למדובב). לאחר מכן, במערכה השנייה, כאשר החבורה הלכה למסעדת קלדרון בסמוך לחוף הים בראשון לציון, כפי שנראה בסרטון מצלמת המסעדה, בעת הכניסה למסעדה, הנאשם התלבט אם להשאיר את הסכין בעציץ בכניסה למסעדה, ואף הניח בעציץ את הסכין לרגע קט, אך מיד נמלך בדעתו, נטל עמו את הסכין, ונכנס איתה למסעדה. לאחר הבילוי במסעדה, בעת שחזר לרכב השברולט, הנאשם החזיק את הסכין ברשותו. במערכה השלישית, בעת שהחלה הקטטה בין וויסאם וחן לבין חבריו של המנוח, הנאשם רץ ביחד עם חבריו מרכב השברולט לכיוון רכב הטויוטה, לעבר הקטטה, והצטרף אליה. כאשר הקטטה התפצלה לשתי קטטות, העיקרית והנפרדת, נותר הנאשם בקטטה העיקרית שבה היה המנוח, בסמוך לרכב הטויוטה. בשלב זה נדקר המנוח באמצעות הסכין של הנאשם. בעת הקטטה, כפי שמסר חן למדובבים, חן היה מוטל על הרצפה, המנוח מעליו, ויובל צעק "דקור אותו, דקור אותו". הנאשם שנטל חלק בקטטה האמורה, הוא שאחז בסכין ודקר, ובשום שלב הנאשם, גם לפי עדותו, לא מסר את הסכין לאחר מחבריו, ולא קיבל את הסכין בחזרה ממי מחבריו. כלומר, הסכין של הנאשם בשום שלב לא עברה מיד ליד. מיד לאחר דקירת המנוח, הנאשם וחברו הקטין נמלטו בריצה בחזרה לרכב השברולט. בעת שהנאשם והקטין נכנסו לשברולט, לאחר דקירת המנוח, כפי שעולה מעדותה המהימנה של אליאון, הקטין שאל את הנאשם אם הסכין אצלו והנאשם השיב שהיא אצלו. כלומר, הנאשם נטל עמו את הסכין בעת שרץ לעבר הקטטה, דקר את המנוח, וחזר עם הסכין המגואלת בדמו של המנוח לרכב השברולט, מבלי שבשום שלב הסכין עברה מיד ליד. הנאשם, הקטין, יובל ואליאון שנהגה ברכב השברולט נמלטו מהמקום ברכב. במהלך ההימלטות, הקטין שוב שאל את הנאשם היכן הסכין, והנאשם השיב שאצלו. בהמשך הנסיעה, הקטין הנחה את אליאון לנהוג בנתיב הימני, ואז הקטין אמר לנאשם לזרוק את הסכין, הנאשם זרק את הסכין מהרכב, והשיב לקטין שעשה כן. במהלך הנסיעה, התרברב והתפאר הנאשם ברכב בפני הקטין על כך שדקר את המנוח, ואמר "ראית מה עשיתי לו?".

חן דסה, אשר נמלט ברכב המאזדה עם וויסאם, מור פריאל ולינוי פ' שנהגה ברכב, שמע מלינוי פ' במהלך הנסיעה על כך שהנאשם הוא זה שדקר את המנוח, ואמר זאת למדובבים, וכן כתב במכשיר הטלפון של החוקר כי הנאשם הוא זה שדקר את המנוח.

הנאשם בחקירותיו במשטרה שיקר ללא הרף, וזאת במטרה להרחיק עצמו מאחריותו להמתת המנוח. אין המדובר בשקרים שנועדו להגן על מי מחבריו, או בשקרים שנועדו לטשטש מעורבות עקיפה שלו במעשים, אלא בשקרים ברורים ובוטים, שנועדו להטעות את החוקרים, כדי להסיר ממנו את אחריותו להמתת המנוח.

כל האמור לעיל, מוביל למסקנה שלפיה הנאשם הוא זה שדקר למוות את המנוח.

עם זאת, לא ניתן לשלול את האפשרות שסכין נוספת הייתה באירוע. ירדן ראה בתחילת האירוע תנועת שליפה של סכין, ויתכן שאף סכין ממש, עוד לפני שהנאשם הגיע למקום, ובשל כך ירדן ופרץ נמלטו מהמקום. שניים מבני החבורה הניטראלית (איתן גביס, ניב כהן) אף חלפו מול פניהם של ירדן ופרץ שנמלטו, ושמעו אותם מזהירים שיש לתוקפים בקטטה "שפיצים". הסכין הזו הוחזקה, כפי הנראה, בידיו של וויסאם, אשר יצא מרכב המאזדה בתחילת האירוע. בהמשך לכך, ועל אף המסקנה שבני החבורה הניטראלית (אריאל, יעקובוביץ', לינוי ס' ונועם) שגו בהבנתם את המתרחש, קיים ספק סביר, שמא אדם נוסף מבני חבורת התוקפים דקר אף הוא את המנוח באמצעות סכין אחרת.

השלב השלישי – אפשרות קיומו של הסבר חלופי למסקנה העולה מהראיות הנסיבתיות

בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, לאחר שבשלב הראשון נבחנה כל ראייה נסיבתית בפני עצמה, ובשלב השני נבחנה מסכת הראיות כולה לצורך קביעה אם זו מערבת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה, הרי שבמסגרת השלב השלישי, עובר הנטל הטקטי אל כתפי הנאשם להציע הסבר סביר חלופי למסקנה העולה מהראיות הנסיבתיות, באופן שיטיל ספק סביר במסקנה המפלילה. במסגרת עדותו של הנאשם בבית המשפט, אשר נדחתה כבלתי מהימנה, לא עלה בידי הנאשם להציע הסבר כאמור. עם זאת, בבחינת מכלול הראיות, ראוי לבחון מספר תרחישים אפשריים, כמפורט להלן.

האם יתכן שהמנוח היה בקטטה הנפרדת שבה לא נכח הנאשם, ואנדרי היה בקטטה העיקרית?

לטענת ב"כ הנאשם עדותו של אנדרי מעלה אפשרות שהפרשנות שניתנה על ידי המשטרה והמאשימה לסרטון היא שגויה, ומי שמותקף על הארץ ליד רכב הטויוטה בקטטה העיקרית הוא אנדרי, ואילו מי שנמצא בקטטה הנפרדת – שבה לא נכח הנאשם – הוא המנוח. טענה זו מתבססת בעיקרה על גרסתו של אנדרי בחקירה במשטרה על כך שהופל לרצפה והותקף בבעיטות בידי מספר רב של אנשים בעודו מתגונן בשכיבה על הרצפה, עד שהצליח להיעמד ולברוח. לטענת ההגנה, בקטטה הנפרדת תנועות התוקפים יכולות להראות כמו תנועות דקירה כיוון שלא רואים בעיטות ואגרופים אלא רק הנפות ידיים. בקטטה העיקרית ניתן לראות בסרטון קבוצת אנשים מכה ובועטת באדם השרוע על הקרקע. לשיטת ההגנה, אנדרי הופל ארצה בקטטה העיקרית ואילו המנוח הותקף בקטטה הנפרדת. החבלות מהן סבל (בראש, בגב, ברגל ובכתף) מתאימות לתיאור התקיפה בקטטה העיקרית, ולא בקטטה הנפרדת. הקטטה החלה בכך שחן תקף את אנדרי, ואין כל הגיון שחן יעזוב את אנדרי ויחל לתקוף את המנוח.

עוד טענה ההגנה כי ירדן בהודעתו במשטרה מסר שכאשר עזב את הקטטה, ראה שאנדרי קיבל מכה ונפל ארצה. יעקובוביץ מהקבוצה הניטראלית מסר בהודעתו שהמנוח בו טיפל עם חבריו אינו האדם בו בעטו בקטטה. כמו כן, באזור הקטטה המרכזית לא נמצאו סימני דם כפי שהיה מצופה לנוכח הדקירות המרובות, ואילו באזור הקטטה הנפרדת נמצא חומר חשוד כדם. נתיב טפטופי הדם מצביע לשיטת ההגנה כי המנוח הוא הרץ הראשון שרץ במסלול מערבי יותר ממסלולו של הרץ השני. מפקח הראל אשר ערך את דוח הצפיה, לא הצליח להסביר בעדותו כיצד זיהה את המנוח כמותקף בקטטה המרכזית ואת אנדרי כמותקף בקטטה הנפרדת. לכן לא היה כל מגע בין הנאשם למנוח.

לאחר בחינת עדותו של אנדרי, ביחד עם יתר העדויות והראיות הרלוונטיות, שוכנעתי כי דין הטענה להידחות.

כאמור אנדרי הסביר בעדותו את הפער שבין גרסתו המוקדמת בחקירה שלפיה הותקף בידי מספר אנשים בהיותו שרוע על הקרקע וספג בעיטות ומכות לבין עדותו כי הותקף בקטטה הנפרדת בעודו עומד. ההסבר של אנדרי הוא שהיה נסער ועצם את עיניו בעת התקיפה. בעדותו עמד על כך שהותקף בקטטה הנפרדת בעודו עומד, וכי הוא מזהה את דמותו בסרטון כמי שהותקף בסמוך לעץ ורץ מהמקום לאחר תקיפתו.

באשר לתקיפתו של אנדרי בקטטה הנפרדת, סבורני שיש לקבל את גרסתו בבית המשפט של אנדרי כי הותקף בעודו עומד ליד העץ ואת זיהויו את דמותו במקום. העובדה שאנדרי הוא הרץ הראשון נלמדת מעדותו של אנדרי אשר כאמור זיהה את עצמו בסרטון. חיזוק לכך קיים בעדותו של פרץ, חברו של אנדרי, אשר אף הוא זיהה בעדותו שהרץ הראשון הוא אנדרי, לפי סגנון הריצה שלו (עמ' 617-618; 622-623).

גם אם אנדרי אכן הופל לארץ בתחילת האירוע, לפני הפיצול לשתי הקטטות, לא נובע מכך שהמנוח היה בקטטה הנפרדת, ולא העיקרית. גם אם אנדרי נפל בשלב כלשהו ליד הרכב, הרי שהוא קם, זז לכיוון הקטטה שליד העץ, שם הוכה, ומשם נמלט, כאשר הוא הרץ הראשון.

על פי הסרטון, הרץ השני התקדם מאחורי רכב הטויוטה, נכנס בין הטויוטה למאזדה, ומשם פתח בריצה. אין שום ראיה או עדות, בין אם של אנדרי ובין אם של מי מהאחרים, אשר מתיישבת עם האפשרות שאנדרי עבר במסלול הזה, לרבות המעבר בין הרכבים.

זאת ועוד, ניתן לשלול מכל וכל את האפשרות שהמנוח היה בקטטה הנפרדת ליד העץ, וזאת ממספר טעמים. בקטטה ליד העץ לא נראית שום תנועה שיכולה להתאים לדקירות סכין, על ידי אף אחד מהמעורבים. המנוח נדקר שש דקירות, מרביתן בגבו. מהסרטון עולה שלא קיימת אפשרות שבקטטה ליד העץ אדם כלשהו נדקר מספר דקירות בגבו. כל המעורבים באותו שלב עמדו על רגליהם, איש אינו נופל ואינו שוכב, ואין תנועה שמתאימה לכך, ומכאן שצפייה בסרטון אינה מתיישבת עם האפשרות שהמנוח היה בקטטה הנפרדת, שבה לא נכח הנאשם.

בנוסף לכך, משך הקטטה הנפרדת עומד על 4 שניות לערך (3:33:25 מתחילה ההתפצלות לשתי קטטות; 3:33:26 החלה הקטטה הנפרדת בסמוך לעץ; 3:33:29 אדם נהדף לכיוון המדרכה ומיד ממשיך בריצה למרווח שבין הרכבים (ויסאם); 3:33:30 הקטטה הנפרדת פוסקת ולאחר שויסאם עזב את המקום אין מגע בין המותקף לבין הקטין). מדובר בפרק זמן קצר שלא מתקבל על הדעת שבמהלכו נדקר המנוח שש דקירות עמוקות, ובפרט שלא רואים בסרטון תנועות חדות של דקירה בפלג גוף עליון.

גם אם מקבלים את הדברים שאמר אנדרי בזירת העבירה כפי שנקלטו במצלמת הגוף של השוטר, המסקנה היא שאנדרי היה בקטטה הנפרדת. אנדרי מתאר לשוטר שתחילה הוא הוכה, לאחר מכן ברח לאזור העמוד, ובזמן הדקירה של המנוח, אנדרי היה ליד העמוד, כלומר, באזור הקטטה הנפרדת, התקדם לכיוון צפון בנתיב הבריחה שלו, משם הוא ראה שהייתה מהומה עם תוקפים רבים (הקטטה העיקרית), וברגע שראה סכין החל לברוח. אנדרי הצביע על עמוד שנמצא צפונית למיקום הזירה (ת/104; ת/104א, אם כי לפי דוח השוטר כ-50 מטרים משם). כלומר אנדרי היה במרחק מהרכבים, בעת שהמנוח נדקר בסמוך אליהם. לפיכך, אף לפי דברים אלה, המנוח הותקף בקטטה העיקרית ליד המכוניות.

גם הדברים שמסר חן למדובבים, שלפיהם הוא עצמו היה בקטטה עם המנוח בעת שהמנוח נדקר – ובשים לב לכך שאין עוררין על כך שחן היה רק בקטטה העיקרית, ולא הנפרדת – מובילה למסקנה שהמנוח היה בקטטה העיקרית ושם נדקר, ולא בקטטה הנפרדת (ת/147, עמ' 3). וכך גם דבריו של חן למדובבים על כך שיובל אמר תוך כדי הקטטה לאחד האחרים "דקור אותו", מחזקים את המסקנה שהמנוח היה בקטטה העיקרית, ששם היו יובל, חן והנאשם. כל הדברים הללו של חן בנוגע לתיאור הקטטה, אשר נמסרו למדובבים מבלי שחן היה מודע לכך שמדובר בדיבוב, ראויים לאמון.

כך גם הדברים שמסר הקטין בתשאול שלפיהם הוא היה מעורב רק בקטטה הנפרדת, שלא הייתה עם המנוח, אלא עם אדם אחר (ת/173), אשר נתמכים בסרטון שבו נראה הקטין בקטטה הנפרדת, תומכים במסקנה שאנדרי היה בקטטה הנפרדת, ואילו המנוח היה בקטטה העיקרית.

כמו כן, מצפייה בסרטון עולה שהרץ השני יוצא מהתמונה בחלקה השמאלי ב-3:33:46, ושתי שניות לאחר מכן, מאותו מקום, חוזר המנוח לתמונה (ועל כך אין מחלוקת). אילו אנדרי היה הרץ השני, הרי שיש להניח שהיה פוגש את המנוח שבעת שזה החל לחזור לחניון, ורואה אותו דקור – דבר זה לא אירע.

לא זו אף זו – הנאשם עצמו בעדותו אישר שלאחר האירוע, הוא אמר לחברו ברכב "ראית מה עשיתי לו" (עמ' 1088), כלומר הנאשם אישר בדבריו שהתפאר בפני חברו ברכב בכך שהוא תקף את המנוח. אין עוררין על כך שהנאשם היה בקטטה העיקרית, ולא היה בקטטה הנפרדת, ומכאן שאף המנוח הוא זה שהותקף בקטטה העיקרית, כטענת המאשימה.

במאמר מוסגר יצוין כי לא ניתן לקבוע מהיכן יצא המנוח בריצה על סמך דו"ח בדיקת הזירה של המעבדה הניידת של המז"פ. דוח זה מצא שני שבילי דם, האחד ארוך והשני קצר. השביל הארוך הוא של כתמי טפטוף חח"ד (חומר חשוד כדם) באורך של 35 מטרים בין חזית רכב הטויוטה לבין הפינה הצפון מערבית של החניה (ת/24, סעיף 9), כלומר בנתיב שבו רואים במצלמה את בריחתו של הרץ השני מקִרבת רכב הטויוטה, ולא מהקטטה הנפרדת (עמ' 284-287), אך יתכן שזהו המסלול שעשה המנוח בדרכו חזרה לכיוון הרכבים לאחר שנדקר. מתוך השביל הקצר, לא ניתן לקבוע מהיכן יצא המנוח בעת שהחל לרוץ.

לאור האמור לעיל, יש לשלול מכל וכל את האפשרות שהמנוח היה בקטטה הנפרדת (ולא אנדרי). המסקנה היא שהמנוח היה בקטטה העיקרית, שבה אף היה הנאשם. לפיכך, אין המדובר באפשרות אשר עשויה להטיל ספק סביר במסקנה בדבר אשמת הנאשם.

האם קיימת אפשרות שאחר דקר את המנוח באמצעות הסכין של הנאשם – ולא הנאשם?

לטענת ההגנה, מי שדקר את המנוח אינו הנאשם, אלא אחר מבני אותה חבורה, בדגש על האפשרות שמדובר ביובל או בוויסאם, וזאת באמצעות הסכין של הנאשם, ולא הנאשם עצמו. לאחר שבחנתי את הטענה, סבורני כי יש לשלול מכל וכל את האפשרות שאחר, לרבות יובל או וויסאם, דקרו את המנוח באמצעות הסכין של הנאשם, ולא הנאשם עצמו.

יובל ישב ברכב השברולט ביחד עם הנאשם. כאשר החלה הקטטה הוא רץ, לפני הנאשם, לעבר הקטטה, היה שותף לקטטה, ולאחריה רץ חזרה לכיוון השברולט, פנה והרים את המחסום, נכנס לרכב, ונמלט עם האחרים. לטענת ההגנה קיימת אפשרות שיובל הוא הדוקר, ומכאן שלא הנאשם הוא זה שדקר את המנוח. לאחר בחינת מכלול הראיות, סבורני כי יש לשלול מכל וכל את האפשרות שיובל דקר את המנוח באמצעות הסכין של הנאשם, ולא הנאשם עצמו.

עדותה המהימנה של אליאון, אשר לפיה בעת שהנאשם והקטין נכנסו חזרה לרכב, לאחר הקטטה, הקטין שאל את הנאשם האם הסכין אצלו, והנאשם השיב בחיוב, משמעותה שהנאשם החזיר את הסכין לרכב לאחר דקירת המנוח. עדות זו שוללת את האפשרות שאדם אחר, לרבות יובל, החזיר את הסכין לרכב. בהקשר זה יש לציין, שמתוך הסרטון נראה אמנם שיובל בדרכו חזרה לשברולט, חוזר לאחור, מתכופף, יתכן שמרים דבר מה מהארץ (3:33:51), ולאחר מכן ממשיך בריצה לכיוון השברולט. ואולם, מעדותה של אליאון עולה המסקנה שלא מדובר בסכין, משום שזו הייתה בידיו של הנאשם, כפי שאמר הנאשם בזמן אמת לקטין בעת שחזרו לשברולט. למעלה מן הצורך יצוין כי אפילו אילו היה מסתבר שיובל הרים סכין והביא אותה לרכב, הרי שברור מתוך הסרטון שיובל הרים משהו שלא הוא הפיל, משום שהחפץ לא היה במסלול הריצה שלו. לכן, בכל מקרה, לא קיימת שום אפשרות שיובל דקר את המנוח, והחזיר את הסכין לרכב.

זאת ועוד, אין בתיק שום עדות, ראיה או אינדיקציה לכך שמישהו מסר את הסכין לאחר או שהסכין עברה מיד ליד. גם הנאשם בעדותו לא טען שנתן את הסכין לאדם אחר, ולא טען שקיבל את הסכין מידי אדם אחר. העובדה שהנאשם החזיר את הסכין לרכב, כפי שעולה מעדותה של אליאון, מובילה למסקנה שהוא זה שדקר את המנוח באמצעות הסכין שברשותו ולא יובל.

נוסף על כך, אמרת הנאשם ברכב, בעת הימלטותם מהזירה לביתם: "ראית מה עשיתי לו?" כאשר יובל יושב ברכב לידו, אינה מתיישבת עם האפשרות שיובל הוא הדוקר, שכן אילו יובל היה הדוקר, מדוע שהנאשם יתרברב בפניו באשר למעשיו בקטטה?.

ירדן ראה תנועת של שליפת סכין של אדם אשר תיאר כאתיופי במוצאו, מראה אשר לכאורה מתאים ליובל, ואולם הוא הבהיר שראה את תנועת השליפה מהבחור השני אשר יצא מרכב המאזדה, קרי: וויסאם (עמ' 629, 642), וכי ראה זאת בזמן שארבעת האחרים מאזור רכב השברולט (כולל יובל) היו בריצה לעברם (עמ' 645). הדברים הללו מתיישבים אף עם הסרטון שבו נראה שירדן יצא מאזור הקטטה ונכנס בין שני הרכבים, עוד בטרם יובל הצטרף לקטטה (ירדן נכנס בין הרכבים בעת שיובל הגיע מול רכב המאזדה, בשעה 3:33:16). גם בהודעתו במשטרה, ירדן תיאר כבר בשלב הדין ודברים שהיה בינו וחבריו, לבין יושבי המאזדה, שאחד מהם היה בחור כהה שנראה לו כאתיופי, וכפי הנראה כוונתו לוויסאם, והשני אמר שיתן לו כאפה ואז יצא ראשון מרכב המאזדה, והוא לבש חולצה לבנה (כלומר מדובר בחן), ואילו זה שתואר כאתיופי, יצא שני מהמאזדה הגיע לכיוונם, והוא זה שביצע תנועת שליפה (ת/161, ש' 3-7; ת/162, ש' 80). ירדן מבחין היטב כבר בהודעתו במשטרה בין מי שביצע תנועת שליפה, אשר יצא מהמאזדה, לבין האחרים שהגיעו מהרכב הרחוק שהיה בחניה (רכב השברולט, שבו היה יובל) (ת/162, ש' 34-54). כלומר, כאשר ירדן מתייחס לאדם שנראה לו ממוצא אתיופי, הוא מתכוון לאחד מיושבי המאזדה (כפי הנראה לוויסאם), על אף שאיש מהם אינו ממוצא אתיופי, ולא ליובל (שהוא ממוצא אתיופי, אך הגיע מרכב השברולט). יתר על כן, הנאשם הכניס את הסכין לרכב השברולט דקות בודדות לפני האירוע, כך שאילו יובל היה נוטל ממנו את הסכין, ורץ לכיוון הקטטה במהירות, לא הייתה ליובל אפשרות לתחוב את סכין המטבח במקום כלשהו על גופו או במכנסיו, באופן אשר יתיישב עם "תנועת שליפה" כפי שתיאר ירדן. אף ההגנה בסיכומיה הסכימה לכך שמי שביצע את תנועת השליפה הוא וויסאם (פיסקה 290 לסיכומי ההגנה, אם כי בהמשך טענה ההגנה לאפשרות שמדובר ביובל). מכאן, שתנועת שליפת הסכין שראה ירדן, לא הייתה של יובל.

בסיכומו של דבר, האפשרות שיובל דקר את המנוח באמצעות הסכין של הנאשם, אינה מתיישבת עם דברי הנאשם: "ראית מה עשיתי לו", אינה מתיישבת עם שקרי הנאשם בהודעותיו ובעדותו, ואינה מתיישבת אף עם הדברים שאמר חן למדובבים שלפיהם בעת הקטטה, יובל אמר לאדם אחר "דקור אותו, דקור אותו" (ת/147, עמ' 3). דברים אלה של חן למדובבים, לפיהם יובל אמר "דקור אותו" הם בעלי מהימנות ומשקל משמעותי, משום שלא היה לחן אינטרס לשקר בעניין זה, שבו הוא מסבך את חברו יובל במעורבות, גם אם עקיפה במעשים.

לפיכך, אני דוחה את האפשרות שיובל דקר את המנוח באמצעות הסכין של הנאשם, ולא הנאשם, ומכאן שאין בכך כדי להטיל ספק במסקנה הפלילה נגד הנאשם.

בכל הנוגע לאפשרות שוויסאם הוא זה שדקר את המנוח באמצעות הסכין של הנאשם, הרי שיש לשלול גם אפשרות זו. וויסאם, אשר יצא מרכב המאזדה, זוהה כמי שהיה בקטטה הנפרדת, שבה לא נכח המנוח, ולאחר מכן רץ לכיוון ירדן ופרץ והתרחק מזירת הקטטה העיקרית. כמו כן, לא קיימת אפשרות שבה הסכין של הנאשם, אשר הייתה ברכב השברולט בתחילת האירוע, הגיעה לידיו של וויסאם בטרם הדקירות, וכן לא קיימת אפשרות שאותה סכין הגיעה מידיו של וויסאם בחזרה לרכב השברולט, כיוון שלא התקיים מפגש בין ויסאם לנאשם במהלך האירוע.

באופן דומה יש לשלול את האפשרות שאחד האחרים, חן, הקטין או מור הוא זה שדקר את המנוח באמצעות הסכין של הנאשם, ולא הנאשם עצמו. בנוגע לאף אחד מהם אין היתכנות לכך. חן נהדף בקטטה העיקרית, מור כלל לא היה מעורב ישירות באלימות, והקטין היה בקטטה הנפרדת.

כלומר, המסקנה אשר עולה מניתוח מכלול הראיות, מעבר לספק סביר, היא שהנאשם דקר את המנוח, באמצעות הסכין שהביא לאירוע, ויש לשלול כל אפשרות שבה אדם אחר הוא זה שדקר את המנוח באמצעות הסכין של הנאשם, ולא הנאשם עצמו. לפיכך, ולאור המסקנה שהנאשם דקר את המנוח, יש להוסיף ולבחון האם קיימת אפשרות שבנוסף לנאשם, היה אף אדם נוסף אשר דקר את המנוח, באמצעות סכין נוספת.

האם קיימת אפשרות שאדם נוסף דקר את המנוח באמצעות סכין נוספת?

לאחר שנקבע כי הנאשם דקר את המנוח באמצעות הסכין שהביא עמו, ושאותה נטל בתום האירוע, יש לבחון האם הראיות הקיימות, בדגש על העדויות של ירדן ופרץ חבריו של המנוח, ביחד עם עדויותיהם של חברי הקבוצה הניטראלית מעלים ספק שמא היה גם אדם נוסף אשר דקר את המנוח באמצעות סכין נוספת.

לטענת ב"כ המאשימה תרחיש זה של דוקר נוסף אינו מתיישב עם אמרת הנאשם: "ראית מה עשיתי לו?" שהופנתה לשני חבריו התוקפים באותו האירוע. הנאשם מדבר בלשון יחיד באופן הממחיש היותו מבצע בודד. מדובר באירוע קצר בן 13 שניות. הנאשם אינו נותן הסבר כיצד הגיעה לזירה הסכין, שאותה הביא מביתו, וכיצד שבה לרכב עד שהשליך אותה במהלך הנסיעה מהמקום.

לטענת ב"כ הנאשם, לא הוכח כלל שהנאשם דקר את המנוח, ואף לא שקיים דוקר נוסף. ככל שבית המשפט יקבע שהנאשם אכן דקר את המנוח, יתכן שתרחיש שבו קיים דוקר נוסף יכול להתמודד עם העדויות על דוקר גבוה ושחום, אולם ההגנה דוחה את התיזה הזו. מכיוון שהעד ירדן תיאר סכין מטבח בצבע שחור שנשלפה על ידי אחר, וההגנה סבורה כי מדובר בסכין של הנאשם, ובשים לב לכך שהנאשם היה במקום שבו ראה ירדן את שליפת הסכין, אין מקום לקבוע כי היו שני דוקרים באירוע. לא נשמעו עדויות או הובאו ראיות לעניין דקירות בצוותא כך שאין דרך לדעת מה חלקו ותרומתו לתוצאה של כל מבצע ולכן לא ניתן לקבוע ממצאים לביצוע בצוותא.

הכרעה בסוגיית הדוקר הנוסף – העדויות של ירדן ופרץ חבריו של המנוח, ביחד עם עדויותיהם של חברי הקבוצה הניטראלית, מעלים ספק שמא היה גם אדם נוסף אשר דקר את המנוח באמצעות סכין נוספת. בתחילת האירוע, לפני שהנאשם הגיע לזירת העבירה, ירדן ראה תנועת שליפה של סכין שבוצעה לכאורה על ידי וויסאם. ירדן מסר בהודעתו במשטרה ובעדותו שראה תנועה של שליפת סכין, אך לא ראה סכין (עמ' 629 לפר'; ת/161, ש' 7, ש' 37-40; ת/162, ש' 42), לעומת זאת בדברים שאמר ירדן אשר נקלטו במצלמת הגוף של השוטר בזירת העבירה, אמר ירדן "אני עד שהוא הוציא סכין מטבח" (פרו' 647; 742). לדבריו של ירדן מי שביצע את תנועת השליפה הוא הבחור שיצא מהמאזדה (וויסאם), וזאת בזמן שכמה אחרים רצו לעברם מכיוון רכב השברולט המרוחק (ת/162, ש' 34-54). כלומר, ירדן הבחין בתנועת הסכין, לפני שהתוקפים מרכב השברולט (לרבות הנאשם), הגיעו למקום. ירדן ופרץ ברחו, אחריהם רדף אחד מבני חבורה התוקפים (וויסאם), ואחד מהשניים אמר לחברי החבורה הניטראלית שפגשו, "תיזהרו, יש להם שפיצים" או "יש להם סכינים" (ראו למשל, הודעת אריאל, ת/157, עמ' 1; דברי העדים איתן גביס וניב כהן, ת/165א', עמ' 6, 11; ת/166א', עמ' 8-10). הבריחה של ירדן ופרץ מהזירה היא כאמור לפני שהנאשם הגיע לזירת העבירה. כלומר, קיימת אפשרות שבתחילת האירוע נשלפה סכין, עוד בטרם הגיע הנאשם למקום.

בשלב מאוחר של האירוע, בני החבורה הניטראלית ראו מישהו כהה עור וגבוה מבצע לכאורה תנועות דקירה. לפי עדות רפ"ק בנו התיאור של אדם גבוה שמסרו בני החבורה הניטראלית יכול להתאים לוויסאם, ליובל ולקטין (עמ' 963). כאמור לעיל, המסקנה שפורטה ביחס לבני החבורה הניטראלית היא שבשלב שהם סברו שראו את הדקירות, לשיטתם הם עמדו ליד העץ, ובשלב זה המנוח כבר לא היה במקום, כך שבאותו שלב הם לא ראו את דקירתו של המנוח והם טעו בתפיסתם (למשל, הודעת נועם יצחק, ת/164, ת/164א', עמ' 21-22; ועדותה של לינוי סתווי עמ' 537; הודעת לינוי סתווי ת/159א', עמ' 7; 21; עדות אריאל, עמ' 572). בשלב הראשון שבו הם תיארו שראו את תקיפתו של המנוח ליד הרכב, הם לא תיארו שראו דקירות, הגם שבשלב זה כפי הנראה נדקר המנוח. כך גם בשלב שבו הם טרם נכנסו לפריים, ולטענתם ראו את המנוח נדקר בין הרכבים, לא יתכן שהמנוח נדקר שם, משום שהמנוח רק חלף לפרק זמן קצר מאוד (שתי שניות) בין הרכבים, במהירות, והחל בריצה, וכלל לא השתהה שם, ובוודאי שלא ישב ברכב, ולא נדקר ברכב. עם זאת, שילוב האפשרות שירדן ראה סכין נוספת בתחילת האירוע, עם האפשרות שבני החבורה הניטראלית ראו בשלב כלשהו דקירות שלא על ידי הנאשם, גם אם לא בשלב שהם תיארו ובמקום המדויק שהם תיארו, ולצד העובדה שלא ניתן לקבוע את השלב המדויק שבו נדקר המנוח, ולא ניתן לשלול אפשרות שהסכין אשר נשלפה בתחילת האירוע עברה מיד ליד, מעלה ספק סביר לגבי האפשרות שבנוסף לנאשם, היה אדם נוסף אשר גם הוא דקר את המנוח.

מובן הדבר, שאם בני החבורה הניטראלית ראו את דקירתו של המנוח, הרי שהדבר אירע בטרם המנוח נמלט בריצה מהמקום (בזמן 3:33:40), ולא לאחר מכן. עד למועד זה, אף הנאשם היה במקום, כך על פי הסרטון, שבו נראה המנוח יוצא בריצה מבין הרכבים, וחולף על פני הנאשם (3:33:40). בשלב שבו הנאשם כבר לא היה במקום, הרי שגם המנוח כבר לא היה במקום, ומכאן שבאותו שלב לא יתכן שנדקר. מכאן שיש לדחות את האפשרות שבעת שהמנוח נדקר, הנאשם כבר לא היה במקום.

כפי שאכן טענו ב"כ הנאשם בסיכומיהם (פיסקה 198), לא ניתן לשלול, מעבר לספק סביר, את האפשרות שבני החבורה הניטראלית צפו באירוע בטרם "נכנסו לפריים" של המצלמה (בזמן 3:33:53).

בהקשר זה יש לתת את הדעת שבסרטון אחר שנתפס על ידי המשטרה ניתן לראות את האזור שממנו הגיעו העדים הניטראליים לזירה, בטרם נכנסו "לפריים" בסרטון של מצלמת "פרנצ'סקה", אך המשטרה לא שמרה את הקטע מהסרטון האחר שבו ניתן היה לראות אותם מגיעים למקום. מדובר במחדל חקירה, ואילו היה נשמר הקטע, יתכן שהיה בו כדי לשפוך אור על האפשרות האמורה לעיל.

כלומר, על אף המסקנה הסבירה שהנאשם הוא היחיד שדקר את המנוח למוות, לא ניתן לשלול מעבר לכל ספק סביר, שבאירוע הייתה סכין נוספת, אשר יתכן שאף באמצעותה נדקר המנוח על ידי מי מבני החבורה של הנאשם.

בהקשר זה יש לתת הדעת גם לפעולות שיבוש המשמעותיות שבוצעו בדירתם של חן, וויסאם ויובל בשכונת אחיסמך בלוד, אשר כללו שטיפת ידיים באקונומיקה, כביסת בגדים, ושריפת בגדים במקום מרוחק מהבית. מדובר בהתנהגות מחשידה מצד אותם מעורבים (עדות רפ"ק בנו, עמ' 974-975; עדות פקד גריידי עמ' 719-720; דברי חן למדובב בת/147, עמ' 3). כפי שעולה מהדברים שמסר חן למדובב, לאחר שהגיעו לדירתם, אחת הבנות כיבסה את בגדיו באקונומיקה, הוא שטף את ידיו מדם המנוח שנותר עליו ולאחר מכן לקח את כל הבגדים שלו ושל חבריו ושרף את הבגדים בחולות שבאזור ביתו (ת/147, עמ' 3). בהקשר זה יודגש, כי אליאון הסיעה את הנאשם והקטין לבתיהם, ולאחר מכן נסעה עם יובל לדירה באחיסמך שם שהו יתר בני החבורה. מכאן שהנאשם לא היה שותף לפעולות השיבוש שבוצעו באחיסמך, וכלל לא הגיע לאותה דירה לאחר האירוע. כלומר, התנהלות זו תומכת במסקנה שאחד מבני החבורה שהגיעו לדירה באיחסמך היה מעורב בדקירת המנוח. עוד יש לתת את הדעת לכך שהויכוח הראשוני היה בין וויסאם וחן לבין חבריו של המנוח. נראה גם שלא בכדי ניסו חוקרי המשטרה לבצע תרגיל חקירה בנושא לוויסאם, בכך ששלחו לבת זוגו דאז, לינוי פ', שני שוטרים סמויים, וזאת מתוך הבנה של חוקרי המשטרה שלינוי פ' מסתירה דברים שהיא יודעת (עדות פקד גריידי עמ' 758-759; עדות רפ"ק בנו בעמ' 960).

בעניין זה טען ב"כ המאשימה כי העובדה שהתוקפים האחרים נפגשו בדירה באחיסמך, אינה מצביעה על כך שמי מהם ביצע את הרצח, ולא הנאשם אשר לא נכח בפגישה. לשיטת המאשימה כל בני החבורה השתתפו בתקיפה, ויתכן שחלק מהתוקפים ראו או שמעו על הדקירות והבינו כי צפויה להיפתח חקירה בעלת השלכות קשות, בין אם היו שותפים ברצח ובין אם לאו. לאחר שבחנתי את הטענה, סבורני כי אכן פגישת השיבוש באחיסמך אינה מהווה אינדיקציה לכך שהנאשם אינו הדוקר, אך יש בה כדי לתמוך באפשרות שמי ממשתתפי הפגישה היה מעורב בדקירת המנוח.

תמיכה נוספת לאפשרות שהייתה באירוע סכין נוספת טמונה בדברים שאמר אנדרי בזירת האירוע, אשר נקלטו במצלמת הגוף של השוטר. בסרטון אנדרי הסביר לשוטר בזירת העבירה שבזמן הדקירה הוא לא היה שם, אלא ראה מה קרה ממרחק, כשעמד ליד העמוד, והוא ראה את אחד התוקפים מוציא סכין פרפר מאזור המכנסיים. בהמשך אותו סרטון אומר אנדרי כי כשראה את הסכין פרפר התחיל לברוח. אמנם, אנדרי לאחר מכן בחקירה במשטרה ובבית המשפט חזר בו מהדברים, ואולם לא ניתן לבטל אותם לחלוטין, וככל שיש בהם ממש הם תומכים באפשרות שהייתה באירוע סכין נוספת.

כמו כן דוח בדיקת המעבדה מצביע על כך שהמשטרה ביצעה בדיקות בנוגע ליותר מסכין אחת שעליה חומר חשוד כדם (סכין וקופיץ; ת/110).

עוד תמיכה לאפשרות שהייתה סכין נוספת מצויה בדוח הפתולוגי של המכון לרפואה משפטית, אשר אמנם אינו מתייחס לאפשרות שנעשה שימוש בשתי סכינים לדקירת המנוח, אך מציין כי קיים פצע דקירה שעומקו רב יותר מאורך הלהב של הסכין של הנאשם. אמנם הדוח מסביר זאת, ומדובר בהסבר סביר, אשר מאפשר קביעה כי הסכין של הנאשם היא זו שבאמצעותה בוצעו כל הדקירות, ואולם עומק הדקירה עשוי אף לתמוך באפשרות שבאירוע הייתה סכין נוספת אשר גם באמצעותה נדקר המנוח.

המסקנה המתבקשת מכך, היא שקיימת אפשרות, גם אם בסבירות נמוכה ומחמת הספק בלבד, שהייתה סכין נוספת באירוע שגם באמצעותה נדקר המנוח, וזאת לא על ידי הנאשם. הסכין הנוספת, ככל שהייתה כזאת, בוודאות אינה הסכין של הנאשם, משום שהיא נמצאה בזירת האירוע לפני שהנאשם הגיע לזירה. הסכין של הנאשם הוחזרה ללא ספק על ידו לרכב השברולט, ומשם זרק אותה הנאשם לאחר מכן. כלומר, יתכן שהייתה באירוע סכין נוספת, אשר גם באמצעותה, אדם אחר, דקר את המנוח. ואולם, אין בכך כדי לגרוע מן המסקנה שגם הנאשם דקר את המנוח באמצעות הסכין שלו, שהביא איתו בתחילת האירוע, ולקח עמו חזרה לרכב כאשר רץ בחזרה לרכב לאחר דקירת המנוח. על גבי הסכין של הנאשם נמצא דמו של המנוח. בנסיבות אלה, המסקנה הסבירה היא שהנאשם דקר את המנוח למוות לבדו, אך קיימת גם אפשרות, ולו מחמת הספק, שבמקביל לנאשם, גם אחד מחבריו של הנאשם דקר אף הוא את המנוח, בצוותא עם הנאשם. לא ניתן אף לשלול את האפשרות שהאחר הוא זה שדקר את הדקירה הקטלנית. מכאן, שהנאשם נושא באחריות להמתת המנוח, ולו כמבצע בצוותא של הרצח.

ביצוע בצוותא – יסוד עובדתי ונפשי

כאמור לעיל, המסקנה המתבקשת ממכלול הראיות בתיק, בהסתברות גבוהה, היא שהנאשם הוא זה שדקר לבדו את המנוח. ככל שהנאשם דקר את המנוח לבדו, הרי שמתקיים בו היסוד העובדתי של העבירה, וכן היסוד הנפשי של כוונה, בשים לב לכלל שלפיו אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, ובמקרה הנוכחי מותו של המנוח מהווה תוצאה טבעית וצפויה של הדקירות שכוונו כלפי פלג גופו העליון של המנוח, ומכאן שהנאשם התכוון לתוצאה זו.

ככל שקיימת אפשרות שהיה גם דוקר נוסף, אשר דקר את המנוח, יש לבחון האם מדובר בביצוע בצוותא, וכן את סוגיית היסוד הנפשי של הנאשם. לטענת המאשימה, גם בהינתן דוקר נוסף, המסקנה היא שיש להרשיע את הנאשם בביצוע בצוותא בכוונה. לעומת זאת, לטענת ההגנה, גם אם היה דוקר נוסף, אין הדבר בהכרח מצביע על ביצוע בצוותא. יתכן שהנאשם דקר דקירה שטחית ולאחריו הגיעו מור והקטין במעבר בין שני כלי הרכב ואחד מהם ביצע את הדקירות העמוקות שהביאו למותו של המנוח. יתכן שהדוקר הנוסף כלל לא הבחין בדקירה השטחית הראשונה ואז כל אחד מהם ביצע במנותק מהשני, ללא ביצוע בצוותא. גם אם ייקבע שמדובר בביצוע בצוותא, לא ניתן לייחס לנאשם יסוד נפשי של כוונה.

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, סבורני, כאמור לעיל, כי לא ניתן לשלול מעבר לספק סביר את האפשרות שהיה באירוע גם אדם נוסף, אחד מבני חבורתו של הנאשם, אשר גם הוא דקר את המנוח באמצעות סכין נוספת שהייתה באירוע, וזאת בנוסף לנאשם וביחד עמו. למען הסר ספק, ככל שבוצעה דקירה נוספת על-ידי אדם נוסף, הרי שהיא בוצעה באותו מועד שבו גם הנאשם היה בזירת האירוע ודקר את הקורבן ובאותו מקום, ולא קיימת אפשרות שהדקירה בוצעה בין שני הרכבים, לאחר שהנאשם עזב את המקום, וזאת מפני שבסרטון נראה המנוח חולף בין הרכבים לפרק זמן קצר של שתי שניות בלבד, באופן אשר אינו מאפשר מסקנה בדבר דקירתו במקום זה. עם זאת, לא ניתן לשלול את האפשרות שהאחר הוא שדקר את הדקירה הקטלנית.

גם אם מתקבלת האפשרות, מחמת הספק, שבמקביל לנאשם גם אחד מחבריו דקר אף הוא את המנוח, באמצעות סכין נוספת, המסקנה היא שבהתאם לסעיף 29(ב) לחוק העונשין, הנאשם וחברו אשר השתתפו בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא. מבחינת היסוד העובדתי של העבירה, מעצם העובדה שהנאשם דקר את המנוח, ביחד עם חברו, וכחלק מאותה שותפות, הרי שהוא מבצע בצוותא של המעשה. מדובר בשותפות ספונטנית, וללא תכנון מוקדם, אשר די בה כדי להקים את היסוד העובדתי של ביצוע בצוותא, כאשר כל אחד משני השותפים נוטל חלק בביצוע העבירה (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נ(5) 580 (2002); ע"פ 4205/14 בן יצחק נ' מדינת ישראל (29.5.2016) בפיסקאות 56-60 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברק-ארז; ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל (28.4.1998))).

בכל הנוגע ליסוד הנפשי במקרה של ביצוע בצוותא של עבירה, נדרש כי למבצע בצוותא יהא היסוד הנפשי של העבירה, וכי נדרשת מודעות של השותפים לכך שהם פועלים בצוותא (ראו ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 402 (1997); יורם רבין ויניב ואקי, דיני עונשין, מהדורה שלישית, כרך א', עמ' 598 (2014)). במקרה הנוכחי מדובר אמנם בחבירה ספונטנית, ללא תכנון מוקדם או שיח מקדים בין התוקפים. ואולם, בשים לב לכך שהנאשם דקר את המנוח ביחד עם חברו, כאשר שניהם אוחזים בסכינים, וכן בשים לב למיקום הדקירות בגבו של המנוח ולעומקן, הרי שפועלת לחובתו של הנאשם החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, ובמקרה זה לתוצאות הטבעיות של המעשים שלו ושל שותפו. הנאשם לא סתר חזקה זו, ובעדותו הרחיק עצמו כליל מדקירת המנוח – עדות אשר נדחתה כבלתי מהימנה. בהעדר גרסה של הנאשם לעניין זה, או עיגון אחר בחומר הראיות, לא ניתן להגיע למסקנה שהנאשם דקר את המנוח ביחד עם חברו, מבלי שהתכוון לגרום לתוצאה הטבעית של המעשים (ראו בעניין זה דברי כב' השופט י' עמית בע"פ 8704/09 באשה נ' מדינת ישראל (11.11.2012), פיסקאות 10-11). מכאן, מתבקשת המסקנה שהנאשם התכוון להמית את המנוח. יתר על כן, לחובת הנאשם עומדת אף הלכת הצפיות, אשר לפיה בעת שדקר את המנוח ביחד עם חברו, ושניהם ביחד דקרו את המנוח שש דקירות בגבו, אשר חלקן עמוקות, הרי שצפה בדרגת הסתברות קרובה לוודאי שהדקירות יובילו למותו של המנוח.

גם התבטאותו של הנאשם בסמוך לאחר שהחבורה נמלטה מזירת האירוע, כאשר אמר לאחד מחבריו "ראית מה עשיתי לו", תוך התרברבות וגאווה על המעשה שעשה, תומכים במסקנה שבמועד ביצוע העבירה התכוון לתוצאה הקטלנית של המעשים שבוצעו בצוותא, ואף לאחר מכן לא ניחם על מעשיו.

כמו כן, לאור הקביעה שככל שהיה דוקר נוסף, הרי שהשניים דקרו באותו מועד ובאותו מקום בזירה, ונשללה האפשרות שהדוקר השני דקר את המנוח בין הרכבים לאחר שהנאשם התנתק מהאירוע – הרי שהמסקנה היא שהוכח כי הנאשם היה מודע לכך שהוא פועל בצוותא עם חברו, הדוקר הנוסף.

לפיכך, המסקנה היא שהנאשם ביצע את המעשה מתוך כוונה לגרום למותו של המנוח. קיימת אפשרות, מחמת הספק, שהיה דוקר נוסף אשר ביחד עם הנאשם דקר את המנוח, ובמקרה זה מדובר בביצוע בצוותא, של רצח בכוונה.

סיכום ומסקנות

בסיכומו של דבר, המסקנה המתבקשת ממכלול הראיות הנסיבתיות היא שהנאשם דקר את המנוח למוות. הנאשם הביא עמו את הסכין מביתו כדי להרשים את חבריו, נשא אותה ברשותו במהלך כל אותו הלילה מבלי שנפרד ממנה, לקח אותה עמו לקטטה, דקר באמצעותה את המנוח, שב עם הסכין המגואלת בדם לרכב, ולאחר מכן בנסיעה השליך את הסכין מהרכב. הנאשם אף התפאר במעשיו, כאשר אמר ברכב: "ראית מה עשיתי לו?". המסקנה היא שהנאשם דקר את המנוח בכוונה לגרום למותו. מסקנה זו נסמכת על שורה ארוכה של ראיות נסיבתיות אשר תומכות ומחזקות זו את זו, ובמקביל נדחית גרסת הנאשם כבלתי מהימנה, גרסה אשר כללה שקרים רבים שמסר בחקירותיו, ואשר בעדותו בבית המשפט לא סיפק להם שום הסבר.

עם זאת, לא ניתן לשלול מעבר לספק סביר, אפשרות שבנוסף לנאשם, אחד מחבריו, אף הוא דקר את המנוח, וזאת בשים לב לקיומן של ראיות אשר תומכות באפשרות שהייתה סכין נוספת באירוע. אפשרות זו, אינה שוללת את אחריותו של הנאשם, אלא מובילה למסקנה, מחמת הספק, שהנאשם ביצע את עבירת הרצח בכוונה, בצוותא.

בכל הנוגע לעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, כשנוכחים שניים או יותר – הרי שיוחסה לנאשם תקיפתם של פרץ, ירדן ואנדרי. פרץ וירדן כלל לא הותקפו, אלא נמלטו מהזירה מבלי שמאן דהוא הספיק לתקוף אותם. אנדרי, שהיה בקטטה הנפרדת, הותקף על ידי אחרים, ולא על ידי הנאשם אשר השתתף בקטטה העיקרית, וספק אם כלל היה מודע למתרחש בקטטה הנפרדת.

בכל הנוגע לעבירת השיבוש, הרי שעת שהנאשם הודה בכך שהשליך מן הרכב את הסכין, המגואלת בדמו של המנוח, הרי שיש להרשיעו בעבירה זו.

לפיכך, יש לזכות את הנאשם מעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות; ולהרשיע את הנאשם בעבירות של רצח בכוונה בצוותא, ושיבוש מהלכי משפט.

השופטת מרב גרינברג

בילוי חברתי של חבורת צעירים בליל קיץ חם, בקרבת חוף הים, הסתיים בטרגדיה איומה. ויכוח קל ערך ומיותר, שבו לא היו מעורבים הנאשם והמנוח, התדרדר חיש מהר לארוע אלים שבמהלכו נדקר המנוח למוות, על לא עוול בכפו, ע"י הנאשם. חייו של המנוח, יאשיהו בלום, "שושו" בפי חבריו, צעיר מלח הארץ נקטעו באיבם ואין מילים שיתארו את גודל האסון.

קראתי בעיון רב את חוות דעתו של חברי, אב"ד כב' השופט קובו, אני שותפה לניתוח הראייתי של חברי ומקובלים עליי ממצאיו וקביעותיו בכל הנוגע לתשתית הראייתית שהונחה לפנינו, דחיית גרסתו של הנאשם ומסקנתו הסופית כי הנאשם דקר את המנוח בכוונה לגרום למותו. דרכנו נפרדות בישורת האחרונה, המחלוקת ביננו צרה ונוגעת לשאלה האם הנאשם ביצע את רצח המנוח לבדו או קיימת התכנות לתרחיש חלופי שבו רצח המנוח בוצע בצוותא ע"י הנאשם ודוקר נוסף, מבין חבריו, ובאמצעות שתי סכינים. בשונה מדעתו של חברי, הסבור שלא ניתן לשלול אפשרות זו מעבר לספק סביר, דעתי היא כי הנאשם לבדו הוא שגרם למותו של המנוח, וכי התרחיש הנוסף המוצע אינו מקים ספק סביר.

סקירת הראיות של חברי, הש' קובו, שהיא כדרכו מפורטת, מקיפה ומדויקת, תאפשר לי לקצר בדבריי, תוך הסתמכות על תיאור הראיות בחוות דעתו. בתמצית אני סבורה כי אין בראיות עליהן הצביע חברי בחוות דעתו כדי ללמד על המצאותה של סכין נוספת בזירת הארוע. גם אם אלך כברת דרך ולא אשלול את אפשרות קיומה של אותה סכין, אין בכך כדי ללמד על כך ששימשה לדקירת המנוח ולא על קיומו של דוקר נוסף. עוד אני סבורה כי אין בסיס ראייתי כדי ללמד על התכנות לביצוע הרצח ע"י דוקר נוסף. אדרבא, לשיטתי, מכלול הראיות בתיק שולל התכנות לביצוע הרצח ע"י יותר ממבצע אחד, ומצביע על ביצוע הרצח ע"י מבצע יחיד.

אבאר את דברי;

המצאותה של סכין נוספת בזירת האירוע

חברי, הש' קובו, סבור כי קיימת אפשרות לפיה בתחילת האירוע נשלפה סכין נוספת, על ידי אחר, בטרם הגעת הנאשם למקום (פס' 78, פס' 88 לחוות דעתו). עוד קבע: "על אף המסקנה הסבירה שהנאשם הוא היחיד שדקר את המנוח למוות, לא ניתן לשלול מעבר לכל ספק סביר, שבאירוע הייתה סכין נוספת, אשר יתכן שאף באמצעותה נדקר המנוח על ידי מי מבני החבורה של הנאשם" (פס' 88).

הראיה המרכזית עליה נשענת קביעתו זו היא עדותו של ירדן גמליאל, חברו של המנוח. ירדן מסר בהודעתו במשטרה כי הבחין באחר המבצע תנועת שליפת סכין, ובדבריו לשוטר בזירת האירוע שנקלטו במצלמת הגוף של השוטר, כי היה עד לכך "שהוא הוציא סכין מטבח" (עמ' 647, 742). בעדותו בפנינו דייק וחידד, לדבריו הבחין בתנועה של שליפת סכין, אך לא ראה סכין, ובחר לא לקחת סיכונים ולהמלט מהמקום: "תנועה של שליפה, שיערתי לעצמי שזה סכין לא לקחתי סיכונים וזזתי הצידה… לא ראיתי בגדול גם אמרתי להם את זה שלא ראיתי איזשהו סכין… אני דווקא לא ראיתי חפץ ראיתי תנועה של שליפה…" (עמ' 629 לפר'; עמ' 643 לפר' ש' 14, עמ' 644 לפר' ש' 5-14, ת/161, ש' 7, ש' 37-40; ת/162, ש' 42), ובהמשך הבהיר, כי "אולי טעיתי במונח שליפה, ראיתי תנועה חדה, שני חבר'ה באים עוד 4 רצים מלמטה…" (עמ' 645 לפר' ש' 2-3). עוד לדבריו של ירדן מי שביצע את תנועת השליפה הוא הבחור שיצא שני מרכב המזדה (מוסכם כי מדובר בוויסאם), וזאת בזמן שכמה אחרים רצו לעברם מכיוון רכב השברולט המרוחק (ת/162, ש' 34-54). בשונה מחברי, אינני סבורה שניתן לקבוע על בסיס עדותו של ירדן קיומה של סכין נוספת, התרשמתי כי העד בעדותו דייק את דבריו ותיאר את שארע כהווייתו, וכי אינו מנסה לצמצם מדבריו או לחזור מהם. אלא שבשוך הסערה, כשהוא משחזר את שראה לכל היותר הבחין בתנועה שנדמתה בעיניו, גם נוכח הלחץ שבו היה נתון, כשליפת סכין אך לא סכין ממש. בעניין זה לא תסייע לנו עדותו של פרץ בן אליהו, חברו, שעמד בסמוך לו ולא הבחין בתנועת שליפה או בסכין (עמ' 598, ש' 32-33, עמ' 599 ש' 2-3). באשר לעד אנדריי שאף הוא מסר לשוטר בזירה כי הבחין בסכין פרפר, אני מסכימה עם קביעת חברי, בהמשך לשאמר אנדריי בחקירתו מיום 26.8.20 ובעדותו בבית המשפט, כי בפועל לא הבחין בסכין ואמר את הדברים מאחר שהיה נתון בסערת רגשות, נזון משמועות וסבר שדבריו יסייעו באיתור התוקפים (שם, פס' 41. פרו', עמ' 334 ש' 7 ואילך, עמ' 386 ש' 23 ואילך).

לסיכום נקודה זו, נותרנו לכל היותר עם "רסיסי ראיות" שספק רב אם ניתן לקבוע על בסיסם אפשרות לקיומה של סכין נוספת שהוחזקה על ידי ויסאם. עם זאת מצאתי להניח לצורך הדיון כי זו הייתה והוחזקה ע"י ויסאם, כפי שקבע חברי, וזאת מהטעם שאינני סבורה כי יש בכוחה של קביעה זו כדי לתרום תרומה כלשהי לסוגיה המרכזית בענייננו והיא זהות דוקר המנוח.

אין בהמצאותה של סכין נוספת כדי ללמדנו על קיומו של דוקר נוסף

לדעת חברי, "שילוב האפשרות שירדן ראה סכין נוספת בתחילת הארוע, עם האפשרות שבני החבורה הנטרלית ראו בשלב כלשהו דקירות שלא על ידי הנאשם, גם אם לא בשלב שהם תיארו ובמקום המדויק שהם תיארו, ולצד העובדה שלא ניתן לקבוע את השלב המדוייק שבו נדקר המנוח, מעלה ספק סביר לגבי האפשרות שבנוסף לנאשם, היה אדם נוסף אשר גם הוא דקר את המנוח" (פס' 88, ההדגשות שלי מ.ג). אינני מסכימה לקביעה זו.

הסכין הנוספת -אף אם אניח כי ויסאם החזיק בסכין, הוא לא היה מעורב באירוע דקירת המנוח אלא בקטטה הנפרדת, שבה לא נכח המנוח, לא היה קרוב פיזית לאירוע הדקירה ואף לא ניתן לטעון שהעביר את סכינו לאחר.

התחקות אחר מהלכיו של ויסאם במהלך הארוע שוללת את האפשרות שנעשה שימוש בסכינו לדקירת המנוח על ידו או שהעבירה לאחר. לאחר שויסאם יצא מהרכב השתתף בקטטה נפרדת, שבה היו מעורבים אנדריי והקטין, ובהמשך רץ לכיוון ירדן ופרץ והתרחק מזירת הקטטה העיקרית. הוא לא בא במגע עם מי ממשתתפי אירוע דקירת המנוח כך שסיטואציה שבה סכינו שימשה לדקירתו אינה אפשרית. סכינו של ויסאם שחברי מצא אפשרות לקיומה במערכה הראשונה, לא מופיעה, גם לשיטתו שלו (שם, פס' 84), במערכה השנייה- דקירת המנוח. ככל שהכוונה היא להמצאותה של סכין נוספת , ששימשה לדקירת המנוח (מעבר לסכינו של הנאשם ושל ויסאם) הרי שמדובר בסכין אחרת, שלישית במספר. וזו כבר אפשרות תאורטית ומרחיקת לכת.

זהו המקום לציין, כי לא נמצאה בזירת האירוע סכין נוספת. דו"ח בדיקת המעבדה, ת/110, אליו מפנה חברי בפס' 88 לחוות דעתו ומחזק לשיטתו את האפשרות שהמנוח נדקר גם בסכין נוספת, אינו רלוונטי לענייננו. בת/110 ביצעה המשטרה בדיקות בנוגע לסכינים נוספות, אחת מהן (המדובר בסכין מסוג קופיץ, בעלת להב מלבני דמויית גרזן, ת/100 -3ג) שעליה חומר חשוד כדם, אלא שהסכינים שנבדקו לא נתפסו בזירה אלא במהלך חיפוש בבית הנאשם. הקופיץ הוא חלק מסט הסכינים שהוחזק במטבח הבית, ואליו משתייכת גם הסכין הקטלנית, הסכין שהביא הנאשם עימו לאירוע (ת/37 דו"ח פעולה מאת רס"ל וורקו אבונה מיום 9.8.20;; ת/100 דו"ח פעולה מיום 9.8.20 מאת רס"מ מקסים רושקולץ; ת/106, ת/107 – הודעות הורי הנאשם שמאשרים שנתפס בביתם סט סכינים; ת/36  חוו"ד המומחה ניר פינקלשטיין, עמ' 2 , סעיף 1.3).

עדויות בני החבורה הניטרלית – אני שותפה לקביעות חברי, הש' קובו, כי תיאור בני החבורה את דקירת המנוח במקום ובזמן שבהם לטענתם נדקר, אינו אפשרי (פס' 50). העדים, כולם צעירים מרשימים ואינטליגנטיים, לא עשו זאת חלילה כדי להטעות את החוקרים אלא גם להתרשמותי, טעו בתום לב בהבנת האירוע כתוצאה מהלחץ וסערת הרגשות שבהם היו נתונים במהלך האירוע ולאחריו (פס' 61). כזכור העדים מתארים בעדותם תרחיש דקירת המנוח שאינו אפשרי; בנקודת הזמן שבה לפי הסרטון זה כבר נמלט מהזירה דקור, והיה בדרכו חזרה לשם (סרטון אבטחה, נומרטור 3:34:19) ובמיקום, בין הרכבים, שאליו הגיע המנוח במהלך המלטותו מהזירה לאחר הדקירות, חלף בו לשברירי שניות ולא השתהה בו, כך שלא ייתכן שבשלב זה נדקר שש דקירות. אף מתיאור דקירת המנוח בעודו יושב ברכב לא ניתן להיבנות, המנוח לא ישב ברכב בנקודת הזמן הרלוונטית, כל שכן לא חזר והתיישב בו לאחר שנדקר (שם, פס' 61 ,88). חברי בקביעתו הזהירה (פס' 62) סבור כי קיימת אפשרות, גם אם בסבירות נמוכה, שהעדים בכל זאת הבחינו בחלק מהארוע, עוד לפני שנקלטו במצלמה, אם כי לא דייקו באופן ביצוע המעשים ומיקומם. אינני יכולה להסכים לקביעה זו. התיאור שתיארו העדים שגוי מיסודו ונסתר חזיתית בכל חתך נתוניו ע"י המתועד בסרטון האבטחה, ספק רב אם מיקום העדים, טרם נקלטו במצלמה (נומרטור 3:33:40) מאפשר שדה ראיה לאזור שבין שני הרכבים, ומעל הכל העדים לא מתארים ארוע דקירה נוסף ומשלים לארוע הדקירה בו היה מעורב הנאשם אלא ארוע דקירה אחד ע"י מבצע יחיד. זאת ועוד, העדים עמדו בתוקף על עדותם כמתואר, גם לאחר שהוצג להם הסרטון והם הועמדו במסגרת חקירתם על הפער הבלתי ניתן ליישוב בין שתיארו לשנצפה בסרטון, הם לא חזרו בהם או נקטו בלשון זהירה באופן המאפשר "להגמיש" את תיאורם תוך שינוי הזמן והמקום עליהם הצביעו. כך, לדוגמא, העדה לינוי סתוי הודתה כי לאחר שצפתה בסרטון, הבינה שהסרטון שונה, "כל החברים דיברנו והבנו אותו דבר מה שראינו כי זה לא הגיוני שאני רואה א. ופתאום במצלמות..המנוח רץ לכיווננו ולא יוצא מהרכב ולא רואים את כל הקטלה שראינו.."(פרו, עמ' 535, ש' 20-26) אך בהמשך עמדה על דעתה שזו האמת שלה וזה מה שהיא זוכרת בוודאות (עמ' 536, עמ' 537 ש' 9-11, עמ' 554), ובמקום אחר, העדים ירדן יעקובוביץ' ואריאל לוי במענה לשאלה דומה השיבו דברים דומים, לפיהם גם לאחר שצפו בסרטון עומדים על האמת שלהם בוודאות מוחלטת (ירדן: עמ' 807, ש' 21-22, עמ' 808 ש' 14-16, אריאל: עמ' 579 ש' 27-עמ' 580 ש' 3).

למסקנה השוללת תרחיש קיומו של דוקר נוסף, מבין חבריו של הנאשם, ניתן להגיע אף בדרך אחרת. כזכור, חבורתו של הנאשם מנתה עוד חמישה גברים: ויסאם, חן דסה, מור צרפתי, יובל ברהה והקטין. בפס' 83-84 קובע חברי קביעות ביחס לבני החבורה הרלוונטיות גם לסוגיה שבפנינו, כעולה מהן, אין התכנות פיזית כי ויסאם והקטין שהשתתפו בקטטה הנפרדת, מור שלא היה מעורב כלל באלימות וחן דסה שנהדף מהקטטה העיקרית בנקודת הזמן שהנאשם בא במגע עם המנוח, דקרו את המנוח בסכינו של הנאשם. לדידי, ניתן אף לקבוע על בסיסן, כי לא קיימת התכנות שמי מהם דקר את המנוח במקום ובזמן שבו נדקר ע"י הנאשם או במקום אחר, גם באמצעות סכין אחרת. אפשרות נוספת שהעלתה ההגנה, ולפיה הדוקר באמצעות סכינו של הנאשם הוא יובל ברהה, נדחתה אף היא ע"י חברי ואני מצטרפת למסקנותיו (ראו בהרחבה פס' 83). האפשרות שיובל דקר את המנוח בסכינו של הנאשם אך גם בסכין אחרת אינה מתיישבת עם דברי הנאשם ברכב, שבו ישב גם יובל, "ראית מה עשיתי לו" (מה לו להתרברב ו"לקחת לעצמו את כל התהילה" אם הדוקר הנוסף יושב לצדו?), עם שקרי הנאשם ועם דברי חן דסה, חברו הטוב של יובל, למדובבים שלפיהם עודד זה את הנאשם בקריאות "דקור אותו, דקור אותו" (ת/147, עמ' 3), דברים שנקבע שהם בעלי מהימנות ומשקל משמעותי. סיכומם של דברים, ההתכנות שמי מחברי הנאשם דקר את המנוח סימולטנית עם הנאשם נשללה, בין אם באמצעות סכינו של הנאשם ובין אם באמצעות סכין נוספת (סכינו של ויסאם או סכין אחרת), האפשרות שהמנוח נדקר גם במיקום ובזמן אחר כמתואר ע"י בני החבורה הנטרלית אף היא מאולצת ואינה סבירה.

אומר יותר מכך, בכל חומר הראיות המרובה עדים וממצאים אין ולו שבריר ראיה המצביע על דקירת המנוח ע"י יותר מדוקר בודד. אדרבא, ממכלול הראיות, לרבות אמרות בני חבורתו של הנאשם והחבורה הנטרלית, והן מהראיות הפורנזיות ניתן לקבוע פוזיטיבית מסקנה אפשרית אחת ויחידה, ולפיה הרצח בוצע ע"י דוקר יחיד:

הראיות הפורנזיות- כעולה מחוות הדעת הפתולוגית, ת/33, שנערכה ע"י ד"ר קריספין (שלא העיד במשפט) על גופו של המנוח נמצאו שישה פצעי דקירה בעומקים שונים: מקבץ של ארבעה פצעי דקירה בגבו, פצע נוסף בשליש העליון של הזרוע השמאלית והאחרון, בשליש העליון של הזרוע הימנית. מקורו של פצע נוסף (סומן 5ב' בחוות הדעת) שאליו מפנה חברי בפס' 65 לחוות דעתו ועשוי לתמוך לשיטתו בתזת הדוקר הנוסף, מוטל בספק. בחוות הדעת נקבע כי ספק אם מדובר בפצע חתך או פצע דקירה והקביעה בעניינו אינה וודאית (ת/33, עמ' 3 סעיף ב ועמ' 8 סעיף 4). על כל פנים, אם אכן מדובר בפצע דקירה, לא נמצאו בסביבתו ממצאים המוכיחים כי דקירה זו גרמה לנזק משמעותי, וקרוב לוודאי שלא הייתה לה תרומה משמעותית למוות (עמ' 9-10 לחוות הדעת). רוצה לומר, כי אף אם נניח שמדובר בפצע דקירה, והדבר מוטל בספק, הוא אינו עמוק וקטלני. תמיכה לקביעה זו נמצא בת/31 דו"ח מד"א, שם תועדו ששת פצעי הדקירה כחבלות חודרות ומדממות, ללא תיעוד לחבלה חודרת או חבלה כלשהי בחזה שמאל קדמי (ראו גם ת/32, ת/35, חוות דעת לעניין הסכין הדוקרת ובגדי המנוח, סעיף 2).

בת/35 נבדקה התאמה בין סכינו של הנאשם לפצעי הדקירה. כזכור מדובר בסכין בעלת מאפיינים יחודיים, לא סכין מטבח גנרית, אולר או סתם סכין יפנית, הנאשם בחר בקפידה מתוך סט סכיני מטבח אימתני (ת/36, עמ' 4, לוח תצלומים מספר 2 ) סכין גדולה בעלת להב ארוך, סכין קטלנית. (שם, מסומנת 1.4), לדעת המומחה להב הסכין יכול היה ליצור את פצעי הדקירה שנמצאו בנתיחה. חלק מפצעי הדקירה בגב (כך פצע 5ג' i שאורך התעלה שלו כ-11.7 ס"מ, דחיפת הסכין בעוצמה רבה מעבר למלוא אורך הלהב ופצע 5ג'ii ) מתיישבים היטב עם מאפייני הסכין (אורך הלהב, שפת הידית). לסיכום, הדקירות הקטלניות בגבו של המנוח הן שגרמו למותו בוצעו ע" מבצע יחיד הוא הנאשם. הן בוצעו ברצף, כמו באבחה אחת, סמוכות האחת לשנייה, ובעוצמה רבה. הפצע חתך/דקירה בחזהו הקדמי של המנוח ספק אם בוצע בסכין ובכל מקרה הוא אינו קטלני ולא תרם תרומה משמעותית, אם בכלל, למות המנוח.

קבוצת התוקפים, חבריו של הנאשם לא שיתפו רובם פעולה עם החוקרים (ראו בהרחבה פס' 29-39) אך בין אם נקבו בשמו של הנאשם ובין אם לאו, מאמרות כולם כאחד עולה כי הרצח בוצע ע"י מבצע בודד (פס' 38). זהו המקום לציין, כי אינני סבורה שמהתנהלות החבורה לאחר הרצח ניתן ללמוד על מעורבותם הישירה בביצועו. בני החבורה עמדו בסמוך, הבחינו ברצח, חששו מאד שיחקרו כמעורבים בו ואכן בהמשך רובם נעצרו ונחקרו בחשד למעורבות בביצוע רצח המנוח. אף בתיאור השגוי אמנם של מעשה הדקירה ע"י בני החבורה הנטרלית מסרו כולם כי מדובר בדוקר יחיד.

"ראית מה עשיתי לו?"- אמרת הרהב האומללה של הנאשם בפני חבריו ברכבה של אליאון, לאחר ביצוע הרצח (פס' 74-75). המדובר אכן באמירה- שהנאשם אף אישר אותה בעדותו (עמ' 1087-1088)- שיש לראות בה ראשית הודיה אך לא רק לכך שהנאשם דקר את המנוח בסכינו אלא שעשה זאת לבדו. הנאשם עשה שימוש בלשון יחיד מול חבריו שנכחו בזירת הארוע, הקטין חברו פונה רק אליו והנחה אותו להפטר מהסכין, הנאשם שביקש להרשים את חבריו החדשים ועל כן הצטייד בסכין הקטלנית מוודא, באמצעות אמירתו זו, כי אלו אכן ראו והתרשמו. הנאשם נהג לאורך כל הערב בסכין מנהג בעלים, אף בכניסה למסעדה בה בילו לאחר שתחילה נעצה בעציץ מחוץ לה, שב כעבור זמן קצר ונטלה. אין פלא שכשצצה לו ההזדמנות לממש את שייחל, ולעשות בה שימוש כדי להרשים את חבריו, לא בזבז זמן ושניות לאחר שקפץ מהרכב, שש אלי קרב, דקר את המנוח לא דקירה אחת ואף לא שתיים, שש דקירות שגרמו למותו.

סיכומם של דברים, אני מצטרפת בלב שלם למסקנת חברי, הש' קובו, שהנאשם דקר את המנוח בכוונה לגרום למותו. מסקנה מרשיעה זו נסמכת על בסיס איתן של מגוון ראיות נסיבתיות אשר תומכות ומחזקות אחת את רעותה ולא מותירות ספק באשר לאשמתו במיוחס לו. הנאשם לא עמד בנטל הכבד שהועבר אל כתפיו, גרסתו במשטרה הייתה מרובת שקרים, את גרסתו בעדותו דחינו כבלתי מהימנה (ראו בעניין זה ע"פ 6392/13 קריאף נ' מדינת ישראל, פס' 124 (21.01.2015). הנאשם לא פחד, לא חשש כי יבולע לו מצד חבריו אלא עשה ככל שניתן כדי להסתיר את מעורבותו במעשה הרצח שיוחס לו. חברי, כב' השופט קובו, בחן כמצוות הפסיקה אפשרת קיומו של תרחיש חלופי נוסף שלא עלה בהסברי הנאשם (ראו ע"פ 8704/09 באשה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק דינו של כב' השופט עמית (11.11.12));ע"פ 9201/18 גורבאן נ' מדינת ישראל, פס' 79 (8.6.22), ומצא שלא ניתן לשלול מעבר לספק סביר כי הרצח בכוונה בוצע בצוותא ע"י הנאשם ודוקר נוסף, מבין חבריו. לשיטתי מדובר בתרחיש בלתי סביר שאינו עומד ברף הנדרש בפסיקה, את טעמי מסקנתי פירטתי בחוות דעתי. הנאשם הוא שדקר לבדו באמצעות סכינו את המנוח וגרם למותו, מוות טראגי ומיותר של בחור צעיר שכל עתידו לפניו ואתרע מזלו שהיה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. על יסוד כל אלו, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו, רצח בכוונה לפי סעיף 300(א) לחוק. אני מצרפת את דעתי לזיכוי הנאשם מעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות ולהרשעתו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט מהטעמים שפורטו ע"י חברי.

השופט מיכאל קרשן

חברי ניתח ביסודיות את חומר הראיות הרב שהונח לפנינו. קביעות העובדה שקבע – מקובלות עליי.

הנאשם היה חלק מבני החבורה שהתעמתה עם המנוח ועם חבריו בחניון חוף הים בראשון לציון; במהלך העימות הייתה בידו סכין מטבח בעלת להב באורך של 9 ס"מ עמה הצטייד מבעוד מועד וממנה לא מש לאורך כל הבילוי שקדם לאירוע. לאור המענה לכתב האישום אין עוד חולק כי הסכין הזו היא ש"דקרה" את המנוח את הדקירות שהובילו למותו (כולן או חלקן). גרסתו של הנאשם כי מסר את הסכין לאחר – נשללה; מסרטון מצלמת האבטחה עולה כי הנאשם השתתף בתקיפת המנוח ובשלב מסוים נראה שהניף את ידו לעברו בתנועת דקירה. כפי שקבע חברי, במהלך האירוע הקצר מאוד (שניות ספורות) הוכה המנוח ונדקר, אך לא ניתן לקבוע (באמצעות הסרטון ובהיעדר ראיות אחרות) באיזה שלב בדיוק בוצעה הדקירה; מיד לאחר האירוע, חזר הנאשם לרכב ובידו הסכין באמצעותה נקטל המנוח; בעודם בורחים מהזירה ברכב, אמר הנאשם לקטין "ראית מה עשיתי לו" והדבר מהווה ראשית הודיה; באותה נסיעת מילוט אמר הקטין לנאשם לזרוק את הסכין, לאחר שווידא שזו מצויה אצלו. הנאשם השליך הסכין כנדרש, אך בעקבות גרסתה של אליאון אדמס שנכחה ברכב – הסכין נמצאה.

כפי שציינה חברתי, השופטת מ' גרינברג, מצבור ראיות מרשים זה העביר אל הנאשם נטל טקטי, אך הנאשם לא התמודד עם המשמעות המצטברת של הראיות נגדו ורק הסתבך, בחקירת המשטרה ובעדותו בבית המשפט, בשקרים ובסתירות אין ספור.

אין, למעשה, כל מחלוקת בין חבריי כי התרחיש הסביר ביותר הוא שהנאשם לבדו דקר את המנוח. אלא, שלדעת חברתי זהו לא רק התרחיש הסביר אלא התרחיש היחיד, ואילו חברי סבור כי מחומר הראיות שהונח לפנינו לא ניתן לשלול קיומו של דוקר נוסף באירוע.

לחובתו של הנאשם ראיות מסבכות רבות עוצמה, אך סבורני כי בכל הקשור לרגע הדקירות רב הנסתר על הנגלה. לא הונחה לפנינו ראיה ישירה לשלב קריטי זה, וכפי שקבע חברי, השופט ע' קובו, הסרטון אינו מאפשר לקבוע מתי והיכן בדיוק נדקר המנוח. איכות הסרטון נמוכה, הדמויות כולן כהות ומתערבבות זו בזו באופן שמקשה על היכולת להפריד ביניהן, וההתרחשות ברגע הדקירות אינה ניתנת לפיענוח מלא.

בהינתן זאת, עולה לדעתי חשיבות הגרסאות שמסרו בני החבורה הניטראלית, עליהן חזרו גם לאחר שהוצג להם הסרטון שלכאורה אינו עולה בקנה אחד עמן: נועם יצחק שראתה את הקורבן מותקף בתוך הרכב בעוצמה שגרמה לרכב לרעוד (ת/164א, עמ' 670 ואילך לפרוטוקול); לינוי סתוי שהעידה כי ראתה מישהו עם חולצה אפורה פותח את דלת הרכב ו"מתופף" על הקורבן (ת/159א, עמ' 533 ואילך לפרוטוקול); אריאל לוי שהעיד כי מישהו גבוה (מעל 1.80 מ') עם חולצה אפורה דקר את הקורבן מספר דקירות עם חפץ דמוי מברג בתוך הרכב ואמר לו "יש לך מזל שאני עוצר פה" (ת/157א, ת/158א, עמ' 562 ואילך לפרוטוקול); וירדן יעקובוביץ שראה מישהו עם חולצה אפורה רץ "באטרף, נעול מטרה" לעבר הקורבן, פותח את דלת הרכב ועושה תנועות דקירה (כף יד עולה ויורדת) בתוך הרכב (ת/167א, ת/168א, עמ' 797 ואילך לפרוטוקול).

ועל גרסאות אלה יש להוסיף את עדותו של ירדן גמליאל, מחבורת המנוח, אשר העיד שלאחר העימות עם פרץ ראה גבר "גבוה ושחום" יוצא מהרכב ושולח את ידו בתנועת דקירה חדה לכיוון החלק התחתון של הגוף. לדעתי אין להתעלם גם מכך שאנדריי, אף הוא מחבורת המנוח, אמר בזירת העבירה (דברים שנקלטו במצלמת הגוף של השוטר) שאחד מהחבר'ה שלף סכין פרפר מהמכנסיים והתחילו דקירות. אמנם אנדריי לא חזר על גרסה זו בחקירת המשטרה ובעדותו לפנינו, והסביר כי הדברים נאמרו על ידו מיד לאחר האירוע בהיותו נסער, אך אינני סבור כי יהיה זה נכון להתעלם מהם כליל.

ודוק: אפשרות קיומה של סכין דוקרת נוספת באירוע אינה נלמדת אך מעדותו של ירדן גמליאל שראה תנועת שליפה (כמאמר חברתי, השופטת מ' גרינברג), אלא גם מעדויותיהם של בני החבורה הניטראלית, וכאמור לעיל לדעתי גם מאמרתו של אנדריי.

כפי שקבע חברי, השופט ע' קובו, עדויות אלה אינן תואמות את מצבור הראיות הכולל, ובעיקר אינן עולות בקנה אחד עם השלב בו נמלט המנוח מהזירה (שלב אותו רואים היטב בסרטון).

ברור כי עדים מהימנים אלה לא בקשו למסור גרסאות שאינן תואמות את המציאות הנגלית מן הסרטון, ואפשר להציע הסברים כאלה ואחרים לשגיאות ששגו בהבנת האירועים עליהם העידו, כפי שניסה לעשות חברי השופט ע' קובו, אם כי היכולת לעשות כן – מוגבלת.

בהתחשב בכך שהמנוח היה היחיד שנדקר במסגרת האירוע, סבורני כי העובדה שלפנינו מספר עדויות על מעשה דקירה במנוח שבוצע בשלב שונה, ועל ידי מי שמאפייניו אינם כשל הנאשם, אכן יוצרת ספק בדבר אפשרות קיומו של דוקר נוסף (אך, כפי שקבע חברי, היא אינה יוצרת ספק בכך שהנאשם עצמו דקר את המנוח באמצעות הסכין בה הצטייד). על מנת לעורר את הספק הזה איני נדרש לקבוע מי היה הדוקר הנוסף מחבורת הנאשם, ויסאם או אחר. מחומר הראיות שהונח לפנינו לא ניתן לדעתי לשלול כל אחד ואחד מהם כדוקר אפשרי (כעמדת חברתי השופטת מ' גרינברג), ועל כן די לי בכך שנוצרה אפשרות סבירה לקיומו של אדם נוסף שדקר במהלך האירוע את המנוח לצד הנאשם.

אשר לראיות הפורנזיות והפתולוגיות, אלה הובאו לפנינו כמות שהן, מבלי שעורכי חוות הדעת העידו בבית המשפט, ובכל מקרה מקובלת עליי מסקנת חברי, השופט ע' קובו, כי אלה עשויות להתיישב הן עם אפשרות של דקירה באמצעות סכין אחת, הן עם שתיים.

במחלוקת שנתגלעה בין שני חבריי, מחלוקת שהשפעתה על תוצאת ההליך מוגבלת למדי, בוחר אני אפוא להצטרף לדעתו של חברי השופט ע' קובו.

הוחלט כאמור בחוות דעתו של סגן הנשיאה, השופט ע' קובו.

ניתנה היום, ט' ניסן תשפ"ד, 17 אפריל 2024, במעמד הצדדים.

עמי קובו, שופט,סגן הנשיאה,

מיכאל קרשן, שופט

מרב גרינברג, שופטת