נתן רסקין חברת עו"ד,ע"י ב"כ עו"ד נתן רסקין, הדר טל, עו"ד,מירב גלבוע, עו"ד,יעל רצאבי, עו"ד,מתן לאונוב, עו"ד,דפנה שיטנברג, עו"ד,עמית ינון, עו"ד,רומן צ'רני, עו"ד,צבי ברבי, עו"ד,יערה רויכמן בקר, עו"ד,ע"י ב"כ עוה"ד לילי דורון וליטל פסטרנק, פסק דין

לפני

כבוד השופטת יעל בלכר

התובעת

נתן רסקין חברת עו"ד

ע"י ב"כ עו"ד נתן רסקין

נגד

הנתבעים

1.הדר טל, עו"ד

2.מירב גלבוע, עו"ד

3.יעל רצאבי, עו"ד

4.מתן לאונוב, עו"ד

5.דפנה שיטנברג, עו"ד

6.עמית ינון, עו"ד

7.רומן צ'רני, עו"ד

8.צבי ברבי, עו"ד

9.יערה רויכמן בקר, עו"ד

ע"י ב"כ עוה"ד לילי דורון וליטל פסטרנק

פסק דין

לפניי בקשת התובעת לסעד הצהרתי, שלפיו ייפוי הכוח שבמסגרתו הסמיכה את עורכי הדין הנתבעים לפעול בשמה, בוטל על ידה כדין. מדובר בייפוי כוח שעליו חתמו התובעת ושותפותיה בנכס מקרקעין, במסגרת הסכם לעסקה משותפת במקרקעין.

האם מדובר בייפוי כוח המייסד שליחות "להבטחת זכותו של אדם אחר" שחלה על סיומה הוראת סעיף 14(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 (חוק השליחות) או שמא, כטענת התובעת, מדובר בשליחות "רגילה" שניתן לבטל בכל עת לפי רצון השולח כאמור בהוראת סעיף 14(א) לחוק זה? ואם אמנם מדובר בייפוי כוח בלתי חוזר, שחלה עליו הוראת סעיף 14(ב) השליחות – האם בידי התובעת לבטלו מחמת שלפי הטענה, בהתנהלותם הפרו הנתבעים (השלוחים) את חובות האמון כלפי התובעת (השולחת)?

אלו הן השאלות העיקריות המתעוררות בהליך שלפניי.

מבוא: רקע כללי, הנפשות הפועלות, וההסכמים שבין הצדדים (ואחרים)

התובעת היא "נתן רסקין חברת עורכי דין", אשר עו"ד רסקין, ב"כ התובעת בהליך זה, הוא בעל המניות היחיד בה ומנהל במסגרתה פרקטיקה משפטית (כך לפי התביעה). התובעת ושתי חברות נוספות שאינן צד להליך – חברת שרון נהב חקלאי בע"מ וחברת מדפרידמן הראשונה בע"מ (החברות או הקונות) – הן בעלים משותפים במקרקעין הידועים כחלקה 22 בגוש 9086 בנתניה (המקרקעין), עליהם נבנה פרויקט של משרדים ומסחר (הפרויקט).

בתחילה היו התובעת ואחרים בעלי המקרקעין. ביום 23.9.2021 נחתם בין התובעת ובעלי המקרקעין האחרים לבין החברות הסכם מכר (נספח 1 לתביעה). לפי הסכם המכר, החברות רכשו את הזכויות במקרקעין מקבוצת המוכרים עמה נמנתה גם התובעת, בתמורה לסך של 131,665,666 ₪ בתוספת מע"מ (סעיף 8 להסכם המכר). התובעת מכרה רק חלק מהמקרקעין שהיו בבעלותה, ונותרה בעלים של 4448/19337 חלקים מהם. המוכרים האחרים מכרו את כל חלקם. כך נותרו התובעת והחברות-הקונות שותפות במקרקעין (לחברות יחדיו 77% במקרקעין: לחברת מדפרידמן, 8509/19337 חלקים, ולחברת שרון נהב, 6380/19337 חלקים).

בין שלוש השותפות במקרקעין הנ"ל נחתם באותו יום (23.9.2021) "הסכם עסקה משותפת" (נספח 2 לתביעה, להלן: ההסכם). הסכם זה מסדיר את יחסי הצדדים בניהול המקרקעין המשותפים והפרויקט; וכפי שצוין בו, הוא גם הסכם שיתוף כמובנו בחוק המקרקעין, התשכ"ה-1969 (סעיף 50). עוד לפי הוראות ההסכם "מודגש כי אין לצדדים כוונה להקים שותפות אלא אך ורק לצורך הפרויקט" (סעיף 18 להסכם), וכי השותפות תבוא לכדי סיום עם מכירת כל נכסי העסקה המשותפת (סעיף 38 שם).

הנתבעים הם עו"ד ממשרד ש. פרידמן, אברמזון ושות' (לפי כתב ההגנה, לעת הזו, הנתבעות 5 ו- 9 כבר אינן עובדות במשרד). ייפוי הכוח מושא התובענה ניתן להם במסגרת ההסכם הנזכר, ונחתם על ידי כל אחת מהשותפות.

ברקע העסקאות עמד רצון בעלי המקרקעין "להיחלץ מעולו הכבד" של חוב לחברת ארבל, אשר העמידה להם הלוואה לצורך ביצוע הפרויקט, שעלות מימונה לא אפשרה את השלמתו והקמתו של הפרויקט. בנסיבות אלה ביקשו המוכרים למכור את חלקם במקרקעין לחברות, כאשר התובעת מכרה כאמור, רק חלק ממקרקעיה, ונותרה שותפה של החברות במקרקעין. בהתאם, נקבע בהסכם המכר מתווה שלפיו כחלק מהתמורה, הקונות תעמדנה את הסכום הדרוש לפירעון ההלוואה לארבל, הבטוחות שניתנו לארבל בגין ההלוואה יבוטלו, ותחת זאת יירשם שיעבוד לטובת הבנק שהעמיד אשראי לחברות (ראו סעיפים 11-13 לתביעה, סעיף 8 להסכם המכר ופסקאות "והואיל" בעמודים 5-6 להסכם). בנוסף, המוכרים התחייבו להשלים את "השלב הראשון" של הפרויקט כהגדרתו שם עד ליום 1.8.2022 (ראו למשל "והואיל" חמישי להסכם המכר בעמוד 14 לתביעה "והואיל" שביעי בעמוד 25 שם, וסעיף 6 להסכם המכר). על פי הנטען בתביעה, המימון להשלמת השלב הראשון הוא באמצעות יתרת התמורה ששולמה על ידי הקונות לאחר פירעון החוב לארבל (סעיף 13 לתביעה). אם כך, הממכר לפי הסכם המכר כולל את השלמת השלב הראשון של הפרויקט במימון כספי תמורת המכר, כאשר במסגרת הסכם העסקה המשותפת תימשך ותושלם הקמת השלבים הבאים (סעיפים 13-14 לתביעה. ראו גם סעיפים 26-27 לכתב ההגנה).

לפי סעיף 4 להסכם המכר, המוכרים מינו את עו"ד רסקין לשמש כנציגם הבלעדי לצורך מימוש ההסכם ובמעמד החתימה על הסכם המכר גם חתמו על ייפוי כוח בלתי חוזר המסמיך אותו לפעול בשמם לקיום ההתחייבויות לפי הסכם המכר (ייפוי כוח זה אינו נושא הדיון). בנוסף על כך, במסגרת הסכם העסקה המשותפת, התובעת (שהוגדרה "רסקין" בכותרת ההסכם), התחייבה לערוב לקיום התחייבויות כל המוכרים שלפי הסכם המכר כלפי החברות (החברות הוגדרו בפסקת "והואיל" השלישית להסכם העסקה המשותפת: "הקונות"). כך קובע סעיף 5 להסכם: "רסקין תהיה ערבה לקיום כל התחייבויות הבעלים לקונות בהסכם הרכישה, ולקונות תעמוד זכות לקזז מחלקה של רסקין בנכסי העסקה המשותפת, כל סכום שיידרש למימוש ערבותה אם רסקין לא תקיים את ערבותה".

כעולה מן המקובץ, אפוא, מדובר בעסקה אחת כוללת, אשר עוגנה בשני הסכמים שנחתמו במקביל וייפויי כוח שנחתמו מכוחם, לרכישת 77% מהזכויות במקרקעין על ידי החברות תוך השלמת ביצוע השלב הראשון של הפרויקט הנבנה עליהם ע"י המוכרים באמצעות כספי התמורה, כאשר המשך בנייתו תושלם לאחר מכן, במסגרת העסקה המשותפת. כאמור, עו"ד רסקין, הבעלים והמנהל של התובעת, מונה כנציג המוכרים הבלעדי לצורך ביצוע הסכם המכר, והוא מיופה כוחם. התובעת, אשר מכרה רק חלק מזכויותיה במקרקעין לחברות, הפכה שותפה של החברות במקרקעין ובפרויקט. במסגרת הסכם העסקה המשותפת ערבה התובעת להתחייבויותיהם של כלל המוכרים כלפי החברות-הקונות לפי הסכם המכר.

"הפרויקט" המשותף הוגדר במסגרת הוראות "והואיל" של ההסכם כך: "והואיל וברצון הצדדים להתקשר בעסקה משותפת להשלמת הקמת פרויקט של משרדים ומסחר על המקרקעין, תוך ניצול מלוא זכויות הבניה של המקרקעין ומימוש הזכויות בפרויקט (להלן: 'הפרויקט')". מכאן שלמעשה, "הפרויקט" ו"העסקה המשותפת" שלא הוגדרה במפורש בהסכם אך נזכרת לאורך ההסכם ובכותרתו, חד הם.

הערה: ההדגשה בקו כאן ובציטוטים האחרים שבפסק הדין, היא שלי – י'ב'.

אפרט עוד מהוראות ההסכם; באשר למימון הפרויקט – החברות התחייבו להעמיד הון עצמי של 45 מיליון ₪ שנדרש על ידי הבנק כדי ליתן מימון לפרויקט, לרבות בגין חלקה של התובעת במקרקעין (ראו סעיפים 19-22 להסכם). באשר לניהול הפרויקט – נקבע שם (סעיף 23) כי "כל החלטה הנוגעת לעסקה המשותפת, ניהולה וביצועה, תתקבל על ידי מדפרידמן ושרון נהב בלבד, שתשמשנה כהנהלת העסקה המשותפת […]", למעט עסקה עם "בעל עניין" כהגדרתה שם, שלגביה תידרש גם הסכמת התובעת. סמכויותיה של ההנהלה המשותפת נקבעו בהוראות נוספות בהסכם (ראו למשל סעיפים 24 ו- 29 שם). עוד נקבע כי ההנהלה המשותפת או מי מחבריה יקיימו ישיבות עדכון עתיות עם התובעת, ובהן ידווחו על ניהול הקמת הפרויקט ושיווקו (סעיף 27). לחברות הזכות להחליט על השכרה או מכירה של הפרויקט או חלק ממנו, הכולל גם את חלקה היחסי של התובעת במקרקעין, לכל צד שלישי כפי שתמצאנה לנכון; ואילו התובעת תהא חייבת להצטרף לעסקה על פי תנאיה. עם זאת, החברות "תעדכנה (לידיעה בלבד) את רסקין קודם לכל כניסה למשא ומתן מחייב (הכולל דיון על טיוטות הסכם מוחלפות) עם גורם המעוניין לרכוש ו/או לשכור שטח משטחו של הפרויקט, מבלי לגרוע מזכויות וסמכויות ההנהלה על פי הסכם זה" (סעיף 47 להסכם שכותרתו Drag Along"").

בהסכם נקבע עוד, כי לצורך העסקה תתקיים מערכת הנהלת חשבונות עצמאית ונפרדת שתבוצע על ידי גורם חיצוני שייבחר על ידי ההנהלה; יפתח תיק "עוסק מורשה"; וייפתח חשבון בנק מיוחד ונפרד לעסקה המשותפת (ראו סעיפים 33-37 להסכם). כמו כן "השירותים המשפטיים לעסקה המשותפת יינתנו על ידי משרד ש. פרידמן ושות' בהתאם להסכם שכ"ט המצורף להסכם זה" (סעיף 32).

סעיף 49 להסכם קובע כי "להבטחת זכויות השותפים על פי הסכם זה, יחתמו כל השותפים על יפוי כח בלתי חוזר לפיו יוסמכו עוה"ד ממשרד ש. פרידמן לחתום בשם כל אחד מהם ולפעול בשם כל אחד מהם בכל עניין הנובע ונגזר מהסכם זה ואו [כך במקור – י'ב'] הנדרש לצורך ניהול המקרקעין והפרויקט, לרבות מכירת הפרויקט, מכירת שטחים מסוימים בו או השכרתם ושעבודם".

ייפוי כוח כאמור, שהוכתר כייפוי כוח בלתי חוזר, אכן נחתם על ידי כל אחת מהשותפות, התובעת והחברות, והוא העומד במרכז פסק דין זה. מובהר כי כל השותפות חתמו על אותו מסמך (נספח 1 לכתב ההגנה, להלן: ייפוי הכוח).

הליכים נוספים סביב ההסכמים והעסקה המשותפת

ברקע הדברים יש לציין כי כשנה לאחר חתימת ההסכמים הנ"ל, פרץ בין התובעת ושאר המוכרים לבין החברות "סכסוך מר" (כהגדרת התובעת) בקשר עם הסכם המכר "סביב השלמת בניית השלב הראשון של הפרויקט" (סעיף 17 לתביעה). זאת, לפי האמור בכתב ההגנה, על רקע הפרת החובה להשלים את בניית השלב הראשון ולהעביר את הקרקע לחברות עד לאוגוסט 2022 (סעיף 26-27). פרטי הסכסוך לא נפרשו לפני בית המשפט בתיק זה. מכל מקום, בשל כך מתנהלים הליכי בוררות לפני עו"ד לוסקי, שמונה כבורר מלווה למחלוקת שבין החברות לבין המוכרים (ובכלל זה התובעת). עו"ד רסקין, שמונה כמפורט לעיל כנציגם הבלעדי של המוכרים, משמש גם כבא כוחם בבוררות (הבוררות) (הסכם הבוררות צורף בנספח 4 לתביעה). הנתבעים מייצגים בבוררות את החברות-הקונות.

עוד יש לציין, כי כפי שהתברר מסיכומי הנתבעים, כשנה לאחר שהוגשה תביעה זו, הגישה התובעת תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הפעם כנגד החברות (ת"א 46417-12-23, להלן: ההליך נוסף. כתב התביעה ללא נספחיו צורף לסיכומי הנתבעים). מעיון בכתב התביעה עולה כי נטען (גם) שם כי החברות הפרו את הסכם העסקה המשותפת בקבלת החלטות ללא הסכמת התובעת ואף ללא עדכונה ויידועה. בית המשפט התבקש, בין היתר, להורות על גילוי כל המסמכים הקשורים לניהול עסקי השותפות, לאסור לבצע כל עסקת השכרה או מכירה ללא הסכמת התובעת מראש ובכתב, ולהצהיר על ביטול עסקאות שכבר נעשו. מובהר כי לא התבקש שם סעד של ביטול הסכם המכר או הסכם העסקה המשותפת. כמו כן, לא התבקש שם סעד כלשהו בקשר עם ייפוי הכוח שבענייננו.

הודעת הביטול של ייפוי הכוח, מושא הליך זה

ביום 3.11.2022 שלחה התובעת באמצעות בעליה ובא כוחה, עו"ד רסקין, לעו"ד הדר טל (נתבע 1), "הודעה על ביטול ייפוי הכוח והתראה לפני נקיטה בהליכים משפטיים לפי כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (הכללים או כללי האתיקה) (נספח 6 לתביעה, להלן: הודעת הביטול). בהודעת הביטול נטען כי החברות הפרו התחייבותן לפי סעיף 47 להסכם, בכך שניהלו מו"מ להשכרת חלק משטח הפרויקט מבלי לעדכן את התובעת לפני העסקה, ולא עדכנו גם לאחריה, ואף נודע לתובעת כי מתקיימים משאים ומתנים נוספים. הכל "תוך הפרת ההתחייבות שמכוחה ניתן ייפוי הכוח". נטען שם כלפי הנתבעים כי הפרת ההסכם על ידי החברות "נעשתה בעצתך ונעלה מכל ספק שבידיעתך ולכן נעשתה על ידך עוולת גרם הפרת חוזה" (סעיף 4 להודעת הביטול). ובנוסף, כך נטען, מאז פרץ הסכסוך בין המוכרים לחברות, משרד ש. פרידמן מייצג את החברות וזאת "תוך הפרת כלל 16(א(1) לכללים".

משכך, כלשון הודעת הביטול, "ניתנת לך בזאת הודעה על ביטול ייפוי הכוח עקב השימוש שנעשה בו, תוך הפרת ההסכם שמכוחו הוא ניתן". הנתבעים נדרשו לאשר בחוזר שלא ייעשה שימוש בייפוי הכוח; ולהעביר לעיון התובעת כל מסמך שנחתם בשמה מכוחו של ייפוי הכוח.

עו"ד הדר טל דחה את הטענות כמו גם את דרישת התובעת שלא ייעשה שימוש בייפוי הכוח בעתיד. לצד זאת הבהיר כי לא נחתם כל מסמך מכוחו של ייפוי הכוח, וכי המסמכים נחתמו על ידי החברות עצמן שהן מורשות החתימה לפי ההסכם. לבסוף מצא עו"ד טל להבהיר עוד, כי כעורכי הדין של העסקה המשותפת, חובת הנתבעים נתונה להנהלת העסקה המשותפת (ראו התכתובת בנספחים 7-10 לתביעה).

מכאן התביעה שעיקרה, כאמור, ביטול ייפוי הכוח.

בהיבט הדיוני

כאמור, התביעה שלפניי, להצהיר על ביטול ייפוי הכוח, הוגשה ביום 17.11.2022. תחילה נקבע דיון אשר נדחה בשל מצב החירום. מצב החירום המשיך להתקיים גם במועד הנדחה והוא נדחה שוב. בנסיבות אלה, לייעול הדיון הוריתי לצדדים להגיש טיעון משפטי בכתב. הטיעון המשפטי הפך למעשה לסיכומים, שכן טרם הדיון הודיעו הצדדים במסגרת רשימות העדים שיש להגיש לפי התקנות, כי אין בכוונתם לזמן עדים. התובעת ציינה כי אין בכוונתה לזמן עדים "בהיעדר מחלוקת סביב התשתית העובדתית שעליה מבוססת תביעתה" ואילו הנתבעים הודיעו כי לאור זאת אף הם לא יזמנו עדים, אולם ציינו כי בניגוד לעמדת התובעת, לשיטתם "קיימת מחלוקת עובדתית מהותית". בדיון השלימו הצדדים טענותיהם בעל פה.

עיקרי טענות הצדדים

עיקרי טענות התובעת

לטענת התובעת, נודע לה כי החברות התקשרו עם צד שלישי בהסכם שמכוחו הושכרה קומה שלמה מתוך 4 קומות משרדים שנבנות במסגרת השלב הראשון בפרויקט ללא עדכונה כנדרש לפי סעיף 47 להסכם. לטענתה, ניהול מו"מ למכירה או השכרה בשליחות התובעת מכוחו של ייפוי הכוח, מותנה בקיום ההתחייבות לעדכן את התובעת בזמן אמת על הכניסה למו"מ. "החברות הפרו את 'הסכם השותפות', בעצת הנתבעים ולמצער בידיעתם ובהסכמתם, והנתבעים לא קיימו את החובה לנהוג כלפי התובעת בנאמנות על פי הוראות סעיף 8(1),(2) ו- (5) לחוק השליחות". בסעיף 17 לייפוי הכוח נקבע במפורש, כי הוא כפוף להוראות ההסכם וניתן על מנת לשרת את הוראותיו. לפי הטענה, הנתבעים ניצלו לרעה את כוח הייצוג שניתן להם בייפוי הכוח, הפרו את חובות האמון כלפי התובעת ואבד אמון התובעת בנתבעים (סעיף 23-25 לכתב התביעה).

לטענת התובעת הכתרת ייפוי הכוח בכותרת "ייפוי כוח בלתי חוזר", אין בה, כשלעצמה, כדי לקבוע שמדובר בכזה ויש לבחון את מהות הדברים. לשיטתה, כאמור בסיכומיה, ייפוי הכוח הנדון אינו בלתי חוזר וניתן להביאו לסיום בהודעה לשלוח כאמור בסעיף 14(א) לחוק השליחות, מכל אחד מהטעמים הבאים:

האחד, אין מדובר בייפוי כוח שניתן "להבטחת זכותו של אדם אחר" בהעדר "אדם אחר" שלהבטחת זכותו ניתן ייפוי הכוח. לדידה של התובעת, החברות אינן אדם "אחר" לצורך העניין, אלא כל השותפות במקרקעין הן בבחינת מי שייפה את כוחם של הנתבעים לטובת צדדים שלישיים ערטילאיים (כגון קונים פוטנציאליים).

הטעם השני, הוא פועל יוצא של הטענה הראשונה שלפיה החברות אינן אותו "אדם אחר" אשר להבטחת זכותו ניתן ייפוי הכוח והוא ניתן לטובת קונים פוטנציאליים עתידיים ערטילאיים ובלתי מסוימים. מכאן, שייפוי הכוח גם לא ניתן להבטחת מימוש של "זכות" שהייתה קיימת במועד שבו ניתן ייפוי הכוח או במועד שבו הוא בוטל.

הטעם השלישי, הוא כי ההרשאה לנתבעים בייפוי הכוח היא כה מקיפה ולתקופה בלתי מוגבלת, עד שהיא שוללת למעשה את כשרותה המשפטית של התובעת בסתירה לסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ו-1962 (חוק הכשרות המשפטית) ולכן נוגדת את תקנת הציבור ובטלה לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (חוק החוזים).

עוד טוענת התובעת, כי גם אם מדובר בייפוי כוח בלתי חוזר כאמור בסעיף 14(ב) לחוק השליחות, אין בכך כדי לגרוע מחובת האמון של הנתבעים כלפי התובעת, שהופרה לפי הטענה, תוך ניצול לרעה של כוח הייצוג שניתן להם. לכן, קמה לתובעת הזכות לבטלה. במסגרת הסיכומים (סעיף 22) הפנתה התובעת למצוין בסעיפים 1.5-1.12 בטיעוניה "בדגש על הפרת ההתחייבות … בסעיף 47" לעדכן את התובעת קודם לכניסה לכל מו"מ. בתוך כך כיוונה התובעת לדברים הבאים: ייצוג החברות הנתבעות בסכסוך עם התובעת ואחרים סביב הסכם המכר; מאז פרוץ הסכסוך, בהתכתבות עם הנתבע 1 נקט הוא "לשון רעה ומשתחלת" כלפי התובעת שאינה עולה בקנה אחד עם חובת הנאמנות; החברות התקשרו עם צד שלישי מבלי לקיים את החובות לפי סעיף 47 להסכם וגם אחרי שנכרת ההסכם, הנתבעים – מיופי הכוח – לא העבירו עותק ממנו לתובעת ולא נעתרו לבקשת התובעת להעביר להם עותק ממנו, כמו גם עותק מייפוי הכוח (שהנתבעים צירפו רק לכתב ההגנה).

נתבעו גם סעדים נוספים הנגזרים מאותו עניין: לאסור על הנתבעים לעשות שימוש בייפוי הכוח ולחייבם להודיע לכל מי שהם מנהלים עמו מו"מ רלבנטי על ביטולו ולאסור עליהם להציג עצמם כב"כ התובעת. בנוסף התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים להעביר לתובעת כל מסמך שהם חתמו עליו מכוח ייפוי הכוח; כל מסמך שהגיע אליהם במהלך ייצוג השותפות בהקמת הפרויקט ושיווקו; וכל מסמך שנחתם על ידי "הנהלת העסקה המשותפת" כהגדרתה בהסכם השיתוף.

עיקרי טענות הנתבעים

הנתבעים טענו כי הסעדים שהתבקשו הם סעדים מן היושר, וכי יש לדחות את התביעה מטעמים של העדר ניקיון כפיים, מניעות ושיהוי, ואף בשל שימוש לרעה בהליכי משפט. התובעת מנועה ומושתקת מלטעון את טענותיה כנגד תוקפו של ייפוי הכוח, שכן עו"ד רסקין היה שותף בולט לניסוח כל ההסכמים וייפוי הכוח, היה צד להם והסכים להם. מדובר בטענות נגד מסמך שהתובעת שותפה לניסוחו וחוסר תום הלב בהעלאתן בנסיבות העניין "זועק". יתרה מכך, התובעת ערכה הסכם שלפיו הצד השני (החברות-הקונות) ישקיע עשרות מיליוני ₪, ורק לאחר שהושקעו הכספים ונעשה בהם שימוש לצורך המשך הבניה, הגישה תביעה שבה היא מבקשת להצהיר, בניגוד לאמור בהסכם, כי אין מדובר בייפוי כוח בלתי חוזר שנחתם כתנאי להתקשרות בהסכם ולהשקעה, והתובעת רשאית לבטלו. כמוה כמי שאומר כי הטעה את הקונים ומבקש שבית המשפט "יאשר את דרכו הנלוזה". בנוסף, התביעה לוקה בשיהוי, שכן עד להודעת הביטול לא העלתה התובעת כל טענה ביחס לייצוג החברות על ידי משרד ש. פרידמן, אשר מייצג את החברות לכל אורך הדרך – בהסכם המכר, בהסכם העסקה המשותפת וכך גם בבוררות, אשר עו"ד רסקין היה אחד ממכונניה והסכים לה, ובגישור שקדם לבוררות. הנתבעים מדגישים עוד כי עניינה של הבוררות בהסכם המכר, ולא בהסכם העסקה המשותפת.

לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה גם מחמת אי צירוף החברות, שהן צד רלבנטי שעלול להיפגע מביטול ייפוי הכוח שניתן במסגרת ההסכם. ולראיה: חמישה ימים טרם הגשת סיכומי הנתבעים, התובעת הגישה תביעה כנגד החברות, על יסוד אותה מסכת עובדתית ומשפטית, ומבלי שטרחה להזכיר זאת בהליך זה. התובעת בחרה "לפזר" את אותן טענות בתיקים שונים תוך ניצול לרעה של הליכי משפט. זו גם הודאת בעל דין בדבר נחיצות החברות לברור טענות התובעת כמו גם לגבי חוסר התוחלת והעדר הסיכוי של הליך זה.

הנתבעים מכחישים את הטענה כי הפרת ההסכם הנטענת (והמוכחשת) על ידי החברות נעשתה כלשון התביעה "בעצת הנתבעים ולמצער בידיעתם ובהסכמתם" (סעיף 13 לכתב ההגנה). אין יסוד לטענת התובעת כי תנאי לשימוש בייפוי הכוח הוא הודעת החברות על כניסה למו"מ. ובכל מקרה, אין חובת היידוע מוטלת על מיופה הכוח, והנתבעים לא הפרו כל חובה שבדין או לפי הסכם. בנוסף ומבלי לגרוע מהאמור נטען כי החברות הודיעו לעו"ד רסקין על קיום מו"מ. עוד הבהירו הנתבעים, כי כלל לא נעשה על ידם שימוש בייפוי הכוח (סעיף 43) וכי ההסכם המדובר נחתם על ידי ההנהלה המשותפת. הנתבעים מכחישים את טענות התובעת כלפיהם אך סבורים כי גם אם היו הטענות נכונות מדובר בזוטי דברים שאין בהם כדי להצדיק את ביטול ייפוי הכוח.

אשר לטענה שאין מדובר בייפוי כוח בלתי חוזר – הנתבעים טענו כי ייפוי הכוח ניתן על ידי כל אחת מהשותפות לטובת השותפות האחרות, להבטחת קיומו של הפרויקט המשותף, שכן הן תלויות זו בזו, וכדי להבטיח שגחמה של שותפה זו או אחרת לא תעכב את ביצועו. כל אחת מהשותפות היא בגדר "אדם אחר" כלפי שותף אחר. לשונו של ייפוי הכוח ברורה, והוא כלי חשוב ומקובל בהתקשרויות עסקיות מסוג זה ובמקרקעין בפרט. עו"ד רסקין היה שותף לניסוחו וגם מטעם זה אין לקבל את טענותיו לניסוח לא ברור כביכול. אין גם ממש בטענה שמדובר בהרשאה בלתי מוגבלת. זהו ייפוי כוח ספציפי להבטיח את הזכויות של השותפים בפרויקט, והדבר אף הובהר במפורש בסעיף 17 לייפוי הכוח, שנוסף לפי דרישתו של עו"ד רסקין. כמו כן, בהסכם נקבע שהעסקה המשותפת תבוא לסיומה עם מכירת כל נכסי העסקה המשותפת (סעיף 38), כך שייפוי הכוח מוגבל גם בזמן.

לטענת הנתבעים, הנימוקים בהודעת הביטול שונים מטענות התובעת בהליך זה, ויש להתייחס לנימוקים בהודעת הביטול בלבד, שאין בהם כל ממש. כך, נטען שם כי נעשה שימוש בייפוי הכוח לחתימה בשמה של התובעת על הסכם שכירות, אך הנתבעים, כאמור, לא עשו שימוש בייפוי הכוח; וממילא הטענה נזנחה בסיכומי התובעת. נטען גם להפרת החוזה על ידי החברות ולגרם הפרת חוזה על ידי הנתבעים. אלא שבית המשפט אינו יכול לפסוק ולהכריע בכך מבלי לברר את הטענה שהחוזה הופר; וגם אז, כל עוד אין התובעת מבקשת לבטל את החוזה (שאז יבוטל גם ייפוי הכוח) והיא מבקשת את אכיפתו – הרי ייפוי הכוח יישאר בתוקפו, ואין אפשרות לנתק בין הדברים כפי שמבקשת התובעת לעשות. ממילא גם הטענה לגרם הפרת חוזה נזנחה בסיכומי התובעת.

לטענת הנתבעים, יש לדחות גם את הטענה כי הם מייצגים את החברות בבוררות בניגוד לכללי האתיקה. ראשית, הבוררות היא בעניין הסכם המכר, שבו ייצגו הנתבעים את החברות-הקונות בלבד. שנית, מדובר ייפוי כוח בלתי חוזר, שבאופן רגיל וטבעי השלוח על פיו נמצא מהצד השני של המתרס של השולח. שלישית, עו"ד רסקין היה שותף מלא לכינון הבוררות והגישור שקדם לה, ידע היטב כי החברות-הקונות מיוצגות ע"י הנתבעים, ולא קבל על כך לפני שהתחילה הבוררות ובמשך שנה של ניהולה. והכל כשבאותה בוררות עצמה, עו"ד רסקין מייצג את המוכרים, שהוא נמנה עמם ומונה גם כנציגם, כנגד השותפות שלו להסכם העסקה המשותפת, בעניינים שיש להם זיקה ישירה לאינטרס של העסקה המשותפת שהוא שותף לה; ובכך על פניו מפר את חובת הנאמנות שלו כלפי שותפותיו לעסקה זו. נושא הסכסוך – העיכוב שחל בהשלמת השלב הראשון ובמסירת המקרקעין לחברות (כשהתובעת גם ערבה לחיובי המוכרים כלפי החברות) – מעמיד את עו"ד רסקין בניגוד עניינים חריף. עם זאת, כל הצדדים ידעו את כל העובדות הנ"ל, הסכימו להם ופעלו לפיהם. למעשה, העובדה שהנתבעים הם עורכי הדין של החברות-הקונות, ייצגו אותן ומייצגים אותן, היא הטעם שבגינו נמסר להם מלכתחילה ייפוי הכוח הבלתי חוזר. על כן אין מדובר במצב של ניגוד עניינים כנטען.

בסיכומיה טענה התובעת שלא הומצא לה עותק הסכם השכירות, לא הומצא העתק ייפוי הכוח ועו"ד הדר נקט בהתכתבות עמו "לשון רעה ומשתלחת". אלא שבמקום להמתין לקבלת עותק ייפוי הכוח, שהתובעים הודיעו שימסרו במכתב מיום 7.11.22 אץ עו"ד רסקין להגיש את התביעה שהוגשה ביום 17.11.22. הסכם השכירות לא התבקש מהנתבעים. עו"ד רסקין דרש לקבל כל מסמך שנחתם מכוח ייפוי הכוח וכאמור, הנתבעים או מי מהם לא עשה שימוש בייפוי הכוח ולא חתם בשם התובעת על הסכם השכירות (או כל מסמך אחר). בכל מקרה, הסכם השכירות צורף כנספח 2 לכתב ההגנה. עוד טענו כי אין במענה שניתן לפניית התובעת משום "לשון רעה ומשתלחת" כנטען ואף אם יימצא כי אמנם כך, מדובר בעניינים של מה בכך שתרופתם אינה בביטול ייפוי הכוח.

אשר לסעדים המבוקשים בעניין מסירת מסמכים אחרים (בנוסף לייפוי הכוח והסכם השכירות שצורפו לכתב ההגנה) – הרי שאלה, לטענת הנתבעים, עומדים בסתירה להתחייבותם ולזכויות החוזיות של התובעת, שכן בין היתר, אין לתובעת זכות לפי ההסכם או בדין לקבל את מסמכי ההנהלה המשותפת מהנתבעים (ואף לא מהחברות). ייפוי הכוח לא נועד להוסיף לתובעת זכויות חוזיות שלא ניתנו לה ואף נשללו במפורש בהסכם. התובעת אינה זכאית למסמכים מן החברות ולכן היא מתחכמת ודורשת לקבלם ממיופה הכוח. ממילא גם הוגשה תביעה נוספת כנגד החברות שבה נדרשו מסמכים.

עיקרי תשובת התובעת לטענות הנתבעים

לטענת התובעת, משעה שהנתבעים הודיעו שאין בכוונתם להציג ראיות הם יכולים להתבסס רק על עובדות שהועלו בכתב התביעה ולא הוכחשו, ועל כן אין באפשרותם כלל להתייחס להליך הנוסף שהגישה התובעת כנגד החברות.

לטענה שלא צורפו החברות – התובעת סבורה כי אין צורך בצירופן, שכן התביעה עוסקת אך ורק בביטול ייפוי הכוח, אשר לשיטתה הוא ייפוי כוח רגיל שלא נעשה להבטחת זכותו של אדם אחר, והצדדים הרלבנטיים לעניין הם השולח (התובעת) והשליח (הנתבעים) בלבד. בנוסף, בין הנתבעים לחברות קיימים יחסי קרבה משפטית, כך שצירופן לא היה משנה דבר ואי צירופן אינו פוגע בזכויותיהן. אילו הגישו החברות כתב ההגנה היו הן מעלות אותן טענות. בכל מקרה, אם סבור בית המשפט שצירופן דרוש למתן הסעד, התבקש להורות על צירופן. התובעת מבהירה כי אם תצורפנה החברות היא לא תבקש לשנות דבר מלבד רישומן בכותרת, היא לא תחזור בה מהודעתה כי אין בכוונתה להציג ראיות או אף לחקור את עדי הנתבעים (אם יבקשו להביא ראיות), טיעוניה המשפטיים לא ישתנו, ולא ישתנה דבר במהלכו של הדיון (ראו גם דברי עו"ד רסקין בעמוד 3 לפרוטוקול הדיון).

אשר לטענות הנתבעים בדבר שיהוי שנפל בהעלאת הטענה שייפוי הכוח אינו בלתי חוזר, מניעות מלכפור בהיותו של ייפוי הכוח בלתי חוזר או "חוסר ניקיון כפיים" בהתנהלות התובעת – התובעת טוענת כי העובדה שעו"ד רסקין היה שותף מלא לגיבושם של המסמכים אינה עומדת בדרכה לטעון שייפוי הכוח סותר את תקנת הציבור. לטענת התובעת, לא ניתן להעלות טענת שיהוי כנגד ביטולה של שליחות, שכן זכות השולח לבטל את השליחות שרירה וקיימת מרגע שהוקמה. במרכזה של השליחות עומד רצון השולח ליפות את כוחו של השלוח שיבצע במקומו פעולות כלפי צד שלישי וכאשר השולח מאבד רצונו זה, רשאי הוא להביא לסיומה של השליחות, בכפוף לסעיף 14(ב) לחוק השליחות, שלשיטת התובעת אינו חל כאן. יש לדחות גם את הטענה כי התובעת באה ב"ידיים לא נקיות", שהנתבעים לא הציגו תשתית עובדתית לביסוסה. הטענה נשענת על הסעד המבוקש להורות על ביטול ייפוי הכוח, ואין מקום לטענה מסוג זה כלפי מי שמעלה טענות משפטיות כפי שהעלתה התובעת. עוד טענה התובעת כי סעיף 19 לחוק החוזים מתיר ביטול חלק מחלקיו של חוזה שניתן להפרדה לחלקים כשעילת הביטול נוגעת רק לחלק מהחוזה שאותו מבקש צד לחוזה לבטל, והפעלת זכות הביטול אינה פוגעת בניקיון כפיו של מבקש הביטול.

לטענת הנתבעים שלפיה יש להתייחס רק לנימוקים שהועלו בהודעת הביטול – נטען כי הנתבעים נשענים בטעות על הדין ביחס להודעה על ביטול חוזה, שאינו רלבנטי. אם תתקבל הטענה שאין זה ייפוי כוח בלתי חוזר, התובעת רשאית לבטלו מכל טעם שהוא, שכן די בהבעת רצונו של השולח להביא לסיומה של שליחות רגילה. ואם חל כאן סעיף 14(ב) לחוק השליחות, הרי שלא זה הטעם שבגינו לא ניתן לבטל את ייפוי הכוח.

השאלות לדיון

סעיף 14(א) לחוק השליחות קובע, כי "שליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח…" ואילו סעיף 14(ב) מתנה עליו וקובע כי הוראות סעיף קטן (א) הנ"ל "לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות".

סעיף 14(ב) חל אפוא אם מתקיימים שני תנאים: האחד, כי "ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר" (או השולח); והשני, כי "זכותם תלויה בביצוע נושא השליחות".

טענות התובעת מתמקדות בתנאי הראשון, שלשיטתה אינו מתקיים. זאת, לפי הטענה, בהעדר "אדם אחר" שייפוי הכוח נועד להבטיח את זכויותיו; ומכיוון שייפוי הכוח לא ניתן להבטחת מימוש "זכות" שהייתה קיימת במועד שניתן ייפוי הכוח כמו גם (לשיטתה) במועד שבוטל ייפוי הכוח.

אבחן, אפוא, תחילה טענות אלה.

אם עומדת ההרשאה לפי ייפוי הכוח בתנאי סעיף 14(ב) לחוק השליחות –אוסיף ואבחן את הטענה כי מדובר בהרשאה מקיפה וכללית ובלתי מוגבלת בזמן עד אשר היא פוגעת בכשרות המשפטית של התובעת באופן שאינו עולה בקנה אחד עם חוק הכשרות המשפטית, ויש לפסול את תוקפה בהיותה מנוגדת לתקנת הציבור.

לבסוף, אם תחצה ההרשאה את המכשולים הנ"ל ונמצא כי עוסקים אנו בייפוי כוח בלתי חוזר תקף ומחייב שחל עליו סעיף 14(ב) לחוק השליחות – אבחן את הטענה כי בידי התובעת לבטלו בשל התנהגות הנתבעים שעולה לפי הטענה כדי הפרת חובת האמון לשולח.

דיון והכרעה

 לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכל אשר הונח לפניי, אני דוחה את התביעה.

אקדים את המאוחר ואציין כי סבורני שייפוי הכוח שלפניי בתיק זה, כשמו כן הוא – ייפוי כוח בלתי חוזר, שנערך על ידי כל אחת מהשותפות במקרקעין ולהסכם העסקה המשותפת (גם) לטובת השותפות האחרות, ולפיכך חלה על ביטולו הוראת סעיף 14(ב) לחוק השליחות, אשר מונעת מהתובעת לבטל את ייפוי הכוח ללא הסכמתן של החברות. לא מצאתי ממש גם בטענה כי ייפוי הכוח אינו תקף מחמת שההרשאה על פיו כללית מדי ובלתי מוגבלת בזמן ונוגדת ככזו את תקנת הציבור. סבורני כי ייפוי הכוח שניתן בהתאם להתחייבויות הצדדים בהסכם, מגודר כראוי בגבולות הדרוש לפי ההסכם ותחום כנדרש. אף לא מצאתי כי יש בהתנהלות הנתבעים כדי להקים לתובעת עילה כדין לבטל את השליחות; ובוודאי שכך במנותק מהמערכת ההסכמית שבין התובעת לבין שותפותיה, כפי שמבקשת התובעת לעשות בהליך זה. 

אלו הם עיקרי הדברים בתמצית וכעת אפרט ואבאר הדרוש.

ייפויי הכוח ניתן גם להבטחת זכויות השותפות במקרקעין ביחסים ביניהן, והוא ייפוי כוח בלתי חוזר שעל ביטולו חלות הוראות סעיף 14(ב) לחוק השליחות

כאמור, השאלה הראשונה שיש לברר היא האם ייפוי הכוח בענייננו הוא אמנם ייפוי כוח שניתן "להבטחת זכותו של אדם אחר" כלשון סעיף 14(ב). לטענת התובעת, אין כלל בנמצא "אדם אחר" שלהבטחת זכותו ניתן ייפוי הכוח. התובעת והחברות הן בבחינת מייפות הכוח-השולחות בלבד, ולא "האדם האחר" או ה"צד שלישי", שלהבטחת זכותו ניתן ייפוי הכוח. כמו כן, ייפוי הכוח לא ניתן למימושה של "זכות" שהייתה קיימת ל"אחר" (שלשיטת התובעת כאמור, אינו קיים) במועד שניתן ייפוי הכוח ובמועד שהוא בוטל.

תחילה אעמוד על ההבדלים שבין השליחות ה"רגילה", אשר בביטולה עוסק סעיף 14(א) לחוק השליחות, לבין ה"שליחות להבטחת זכותו של אחר", בה עוסק סעיף 14(ב). מטרתה של השליחות ה"רגילה" היא הגשמת אינטרס השולח שעומד ביסודה. לעומת זאת, במרכזה של ה"שליחות להבטחת זכותו של אחר" עומד אינטרס ה"אחר". משכך, בניגוד לשליחות ה"רגילה", גם אין בידי השולח להפסיק את השליחות בהבעת רצון לסיימה. יתר על כן "שליחות להבטחת זכותו של אחר" היא באופייה בטוחה או ערבות, ובלשונו של פרופ' ברק "המכשיר הוא מכשיר של שליחות. התכלית אינה תכלית של שליחות" (אהרון ברק חוק השליחות (כרך א', מהדורה שניה מורחבת, 1996) (ברק), עמוד 1253 פסקה 925). בשליחות "רגילה", ההרשאה היא העיקר. בשליחות "להבטחת זכותו של אחר", ההרשאה שניתנת לשלוח לפעול בשמו של השולח לטובת אינטרס של ה"אחר", היא טפלה לזכותו של ה"אחר", אשר נקבעת בהסכם עסקה חיצוני לה. ייפוי הכוח הבלתי חוזר הוא אמצעי לביצוע העסקה וניתן לצורך הבטחת ביצועה. כך מציין ברק בספרו הנ"ל:

"'הזכות לביצוע השליחות, היינו לביצוע האמור ביפוי הכוח, אינה זכות מהותית העומדת בפני עצמה, אלא מהווה היא זכות לוואי בלבד למימושה של הזכות העיקרית, המהותית, שנוצרה וקיימת מחוץ ובנפרד מייפוי הכוח' […] מכאן כינוייה של שליחות להבטחת זכותו של אחר ככוח הניתן כבטוחה (power given as security). הן בשליחות 'רגילה' והן בשליחות שבה מוענקת הרשאה להבטחת זכותו של אחר, הצורה היא צורת הרשאה, והטכניקה המשפטית היא של הרשאה. אך המטרות בשני המקרים שונות. 'מבחינת המטרות, שליחות שבה ניתנת הרשאה להבטחת זכותו של אחר דומה הרבה יותר לערבות או לבטוחה או להמחאה'.'הרשאה זו היא שליחות בצורתה אך בטוחה באופייה'. הדמיון בין הרשאה הניתנת להבטחת זכותו של אחר לבין בטוחה הוא כה רב עד כי לעתים הרשאה זו מהווה, בעת ובעונה אחת, גם בטוחה" (סעיף 920 בעמודים 1247-1248).

כעת לבחינת ייפוי הכוח שבענייננו.

לנוחות הדיון אביא כאן שוב את הוראת סעיף 49 להסכם העסקה המשותפת שמכוחו נחתם ייפוי הכוח:

"49. להבטחת זכויות השותפים על פי הסכם זה, יחתמו כל השותפים על יפוי כח בלתי חוזר לפיו יוסמכו עוה"ד ממשרד ש. פרידמן לחתום בשם כל אחד מהם ולפעול בשם כל אחד מהם בכל עניין הנובע ונגזר מהסכם זה ואו הנדרש לצורך ניהול המקרקעין והפרויקט, לרבות מכירת הפרויקט, מכירת שטחים מסוימים בו או השכרתם ושעבודם".

להלן גם חלק מהוראותיו הכלליות של ייפוי הכוח שהוכתר כייפוי כוח בלתי חוזר:

פסקת הפתיח של ייפוי הכוח:

"כולנו ביחד וכל אחד מאיתנו לחוד, ממנים בזה … להיות באי כוחי ולעשות בשמי ובמקומי את כל הפעולות כמפורט להלן … ומימוש התחייבותנו על פי הסכם השיתוף שנחתם בינינו , וכן: …"

סעיף 4 לייפוי הכוח:

4. לרשום ו/או למחוק הערות אזהרה בלשכת רישום המקרקעין לטובת הקונה וכן לטובת צד שלישי אשר ירכוש את הזכויות בנכס מהקונה (להלן: 'הצד השלישי') וכן לטובת צד רביעי אשר ירכוש את הזכויות בנכס מצד שלישי …"

סעיף 14 לייפוי הכוח:

"14. יפוי כח והרשאה זה הינו החלטי ובלתי חוזר ואין אני רשאי לבטלו ו/או לשנותו באיזה אופן שהוא, הואיל וקשורות ותלויות בו זכויות של אחרים. והננו מצהירים בזה כי אנו מוותרים בזה ויתור גמור ומוחלט על זכויותינו לעשות בעצמנו או ע"י מישהו אחר – מלבד מרשי הנ"ל – את כל או חלק מהפעולות והמעשים הנ"ל ומרשי הנ"ל יהיה רשאי למנוע בעדי או בעד הבאים בשמי, לעשות כל פעולה או מעשה כאמור".

וסעיף 17 לייפוי הכוח:

"17. כל הוראה וכל הרשאה שניתנה בייפוי כוח זה, כפופה להוראת הסכם העסקה המשותפת שנחתם במקביל ושייפוי כוח זה ניתן כדי לשרת את הוראותיו".

טענת התובעת היא כי החברות השותפות במקרקעין ולעסקה, לרבות התובעת, הן בצוותא חדא מייפות הכוח-השולחות, ולא "האדם האחר" או ה"צד שלישי" שלהבטחת זכותו ניתן ייפוי הכוח. לטענתה, "צד שלישי" מוגדר ללא הצלחה בסעיף 4 לייפוי הכוח כ"צד שלישי אשר ירכוש את הזכויות בנכס מהקונה". אלא שאין הגדרה ל"קונה" ומכאן שלא ניתן לזהות גם מי הצד השלישי. כמו כן, בסעיף 14 לייפוי הכוח צוין כי קשורות ותלויות בו "זכויות של אחרים". אולם לטענת התובעת "על פי לשונו של ייפוי הכוח והקשר הדברים בייפוי הכוח, החברות לא נמנות על ה'אחרים' – שלהבטחת זכויותיהם ניתן ייפוי הכוח (ולו רק בגלל העובדה שהן חלק ממיפי הכוח!)"; ייפוי הכוח לא נוקב בשמם של מי מאותם "אחרים" שזהותם נותרה עלומה כמו זהות הצד השלישי האלמוני. לכן, לשיטת התובעת, לא קיים "אדם אחר" קונקרטי כלשון סעיף 14(ב) ולא מתקיים התנאי הבסיסי לתחולתו.

אני דוחה טענה זו מהנימוקים שלהלן.

אין ממש בטענה שייפוי הכוח אינו כזה שניתן להבטחת זכותן של החברות במשמעות הדרושה לפי סעיף 14(ב) לחוק השליחות. לשון הסכם העסקה המשותפת וייפוי הכוח מלמדים, כי החברות באות בגדר "אדם אחר" שייפוי הכוח הבלתי חוזר נחתם על ידי התובעת (גם) לטובתן. כך, בסעיף 49 להסכם העסקה צוין במפורש כי ייפוי הכוח ייחתם על ידי כל אחת מהשותפות במקרקעין "להבטחת זכויות השותפים על פי הסכם זה" וצוין שם במפורש כי ייפוי הכוח יהיה "בלתי חוזר". גם בפתח ייפוי הכוח שהוכתר "בלתי חוזר" צוין במפורש כי הוא נחתם וניתן לנתבעים לצורך "… [ו]מימוש התחייבותנו על פי הסכם השיתוף שנחתם בינינו". ייפוי הכוח אף כולל הוראות ספציפיות שרלבנטיות במיוחד ליחסים שבין השותפות לבין עצמן, כגון סעיף 6 לייפוי הכוח שמקנה סמכות "לחתום על בקשות להיתר בניה וכל מסמך תכנוני אחר הנדרש לאישור תכנית בנין עיר על החלקה …". התובעת לא הציגה כל טעם לתמוך בטענתה שהחברות אינן "אדם אחר", למעט הטענה שהן חתומות על המסמך כמייפות כוח. אלא שאין כל מניעה שכל אחת מהשותפות תהיה במישור היחסים עם שותפותיה וכלפי כל אחת מהשותפות האחרות, בבחינת "אדם אחר" שייפוי הכוח ניתן להבטחת זכותו כאמור בסעיף 14(ב) לחוק השליחות; ואילו ביחס לאחרים שאינם צד להסכם (כגון קונה שירכוש את המקרקעין), תהיינה השותפות בגדר מייפות הכוח ולא "אדם אחר" כאמור. כזה הוא המצב בענייננו. בסעיף 14 לייפוי הכוח נקבע כי "יפוי כח והרשאה זה הינו החלטי ובלתי חוזר ואין אני רשאי לבטלו ו/או לשנותו באיזה אופן שהוא, הואיל וקשורות ותלויות בו זכויות של אחרים"; נדמה כי לא בכדי נוקט הוא במונח "אחרים" דווקא, ולא במונח "צד שלישי" (שהוגדר בסעיף 4 לייפוי הכוח כרוכש מהקונה). המונח "אחרים" רחב יותר מהמונח "צד שלישי" בהקשרו של ייפוי כוח זה, ונעשה על מנת לעקוב אחר לשונו של סעיף 14(ב) לחוק השליחות שעושה שימוש במילה "אחר" ("להבטחת זכותו של אדם אחר").

די בכך שהחברות הן "אדם אחר" שייפוי הכוח ניתן להבטחת זכותן כאמור, כדי שיחולו הוראות סעיף 14(ב) לחוק השליחות. מכל מקום, אני דוחה גם טענת התובעת לגבי פרשנות סעיף 4 לייפוי הכוח. סעיף 4 מקנה למיופה הכוח סמכות "לרשום ו/או למחוק הערות אזהרה בלשכת רישום המקרקעין לטובת הקונה וכן לטובת צד שלישי אשר ירכוש את הזכויות בנכס מהקונה (להלן: 'הצד השלישי') וכן לטובת צד רביעי אשר ירכוש את הזכויות בנכס מצד שלישי …". הצד השלישי מוגדר, אפוא, כמי שרכש את המקרקעין מהקונה. אמנם אין הגדרה לקונה אך על פי הקשר הדברים, "הקונה" הוא מי שיקנה את המקרקעין מושא הסכם השיתוף מבעליהן. מוקשית עד מאוד טענת התובעת כי בהעדר הגדרת "קונה" אין לסעיף תקומה ותוכן. קשה להלום שהצדדים, כמו גם עו"ד רסקין, שהוא גם בעליה של התובעת ובא כוחה, כיוונו לעריכת סעיף חסר משמעות ותוכן, ובעניין שהינו מהותי לעסקה המשותפת. אזכיר כי מטרת העסקה היא להשלים את בניית הפרויקט ולשווקו לאחרים.

אין בטענות התובעת בעניין זה אלא כדי ללמד על דרך הילוכה בפרשנות הלוליינית המתפלפלת והמאולצת שהציגה, פרשנות נטולת כל הגיון מסחרי (או אחר), שאינה עולה בקנה אחד עם הלשון של ייפוי הכוח ועם תכליתו, ואינה מתיישבת עם אומד דעת הצדדים המשתקף בהסכם העסקה המשותפת שהוראותיו בקשר עם ייפוי הכוח הבלתי חוזר הן ברורות. כאמור, עו"ד רסקין היה מעורב בניסוח ייפוי הכוח וההסכמים (לכתב התביעה צירף, בנספח 3, עותק ייפוי כוח עם שינויים שביקש להטמיע בייפוי הכוח ואלו אכן הוטמעו בו כפי שניתן לראות בייפוי הכוח החתום, נספח 1 לכתב ההגנה). טענות אלה אף נולדו רק במסגרת התביעה, ולאחר הודעת הביטול, וזכרן לא בא בהודעת הביטול. קודם לכן ובמשך למעלה משנה לאחר שנחתמו ההסכמים (ואף לאחר שהתגלעה המחלוקת בין התובעת לחברות בקשר להסכם המכר שנדונה בגישור ומצויה כעת בבוררות), לא מצאה התובעת להעלות טענות אלה, שמבקשות להפוך את ייפוי הכוח הבלתי חוזר שחתמו השותפות, לייפוי כוח המייסד שליחות "רגילה", שניתן לבטל במחי יד, בהודעת כל אחת מהשותפות לפי סעיף 14(א) לחוק השליחות, בכל עת ועל פי שיקול דעתה הבלעדי. מדובר בשינוי מהותי וכבד משקל, שמשנה את חלוקת הסיכונים עליה הסכימו הצדדים במסגרת הסכם העסקה. בנסיבות העניין, על המעורבות של עו"ד רסקין בכל כובעיו ובניסוח ההסכמים וייפוי הכח בפרט – אני מוצאת טעם רב גם בטענת הנתבעים כי התובעת מנועה מלהעלות טענות אלה, שהועלו בשיהוי רב, לאחר שהעסקאות השלובות זו בזו יצאו לדרך, והחברות השקיעו כספים בהתאם להסכמים. הדברים מקבלים משנה תוקף משעה שמבוקש לערוך שינוי מהותי שכזה במערך הזכויות והחובות של הצדדים להסכם, ללא הסכמת החברות (שהתובעת אף סברה וסבורה שאין לצרפן להליך). התובעת מבקשת את בית המשפט להסתכל על הדברים דרך "קוף המחט", כאילו ניתן לבחון אך ורק את ייפוי הכוח, וכאילו ייפוי הכוח עומד לעצמו ונטוע ביחסי התובעת-השולחת והנתבעים-השלוחים בלבד, בניגוד גמור למצב הדברים לאשורו ולאומד דעת הצדדים המשתקף מההסכם. אזכיר גם בהקשר זה את תכליתו של המוסד המשפטי הנדון כערובה או בטוחה, בכלל, ותפקידו של ייפוי הכוח במערך ההסכמי שבין הצדדים כאן, כמפורט בפרק המבוא.

משיש לראות בכל אחת מהשותפות כ"אדם אחר" שייפוי הכוח ניתן (גם) להבטחת זכותה על פי ההסכם כלפי כל אחת מהשותפות האחרות, נשמטת ממילא הטענה כי ייפוי הכוח לא ניתן לטובת צד שלישי מסוים ולא עומדת ל"אדם אחר" "זכות" במועד שניתן ייפוי הכוח או במועד שבוטל. בענייננו, לכל אחת מהחברות קיימת זכות קונקרטית שלהבטחתה ניתן ייפוי הכוח, זכות שמעוגנת בהסכם העסקה המשותפת. אף נדמה כי לצורך העניין יש להביא בחשבון גם את הסכם המכר, שכן שני ההסכמים נחתמו כחבילה אחת וכחלק מעסקה אחת שלמה, והקשר ביניהם ברור וניכר מכל שנפרש לעיל. זכויות החברות שייפוי הכוח נועד להבטחתן באו לעולם כבר בעת שנחתם ייפוי הכוח ובכל מקרה, באו לעולם בעת ששלחה התובעת את הודעת הביטול, למעלה משנה לאחר החתימה על ההסכם. ודוק: נקודת הזמן שבה יש לבחון אם מדובר בהרשאה להבטחת זכותו של אחר במובן הרלבנטי לצורך סעיף 14(ב) לחוק השליחות, היא המועד שבו נעשה ניסיון לסיום השליחות, ולא מועד יצירת השליחות (ברק, סעיף 939 בעמודים 1270-1271. כמצוין שם, אין מניעה כי השליחות תהא שליחות "רגילה" כל עוד הזכות שניתנה להבטחתה אינה קיימת, ותהפוך בהמשך הדרך לשליחות "להבטחת זכותו של אחר" שחל עליה סעיף 14(ב), עם יצירתה בפועל של הזכות).

אציין עוד כי התובעת צפתה אפשרות שבית המשפט יקבע את שקבעתי לעיל. התובעת טענה בסיכומיה כי גם אם יימצא שייפוי הכוח "נוקב בזהותו של 'אדם אחר' מסוים (למשל החברות), שלהבטחת 'זכותו' המסוימת (למשל הזכויות שהוקנו לחברות בסעיפים 23 ו-47 ל'הסכם עסקה משותפת') הוא ניתן, הרשאה זו נפסלת בהיותה מנוגדת לתקנת הציבור" (סעיף 18 לסיכומי התובעת). בטענה זו אדון בפרק הבא. הבאתי את הדברים הנ"ל כאן בסופו של פרק זה, כדי ללמד שברור לתובעת כי ייפוי הכוח ניתן על מנת להבטיח את הזכויות הספציפיות של החברות ביחסיה עם התובעת, שחלקן אוזכרו על ידה במפורש. למעשה, התובעת כלל לא טענה שאם החברות הן בבחינת "אחר" שההרשאה ניתנה להבטחת זכותו אזי אין בידן "זכות" שיפויי הכוח נועד להבטיח (בוודאי שלא ביססה כנדרש טיעון כזה). טענת התובעת שאין בנמצא "זכות" של "אחר", כנדרש לפי סעיף 14(ב) לחוק השליחות נטענה בהמשך לטענתה כי החברות אינן "אחר" (אלא לשיטתה ה"אחר" הוא צד ג' אנונימי כלשהו שטרם בא לעולם ולכן גם זכותו טרם באה לעולם). עם קביעתי כי החברות הן "אחר" לצורך העניין, נשמטה אפוא הטענה שאין בנמצא "זכות" לאחר.

סופו של הדיון בפרק זה הוא שייפוי הכוח הוא ייפוי כוח בלתי חוזר שעל ביטולו חלות הוראות סעיף 14(ב) לחוק השליחות, ואין התובעת יכולה לבטלו בהודעה כאילו הוא שליחות "רגילה" לפי הוראות סעיף 14(א) לחוק זה.

מכאן לטענת התובעת כי ההרשאה לפי ייפוי הכוח פסולה בהיותה מנוגדת לתקנת הציבור.

אין ממש בטענה שיפויי הכוח בטל בהיותו מנוגד לתקנת הציבור

טענת התובעת, כאילו ייפוי הכוח כולל הרשאה רחבה וכללית יתר על המידה, נטענה בעלמא, באופן כללי וסתמי, ומבלי להתייחס לעובדות העניין. התובעת הסתפקה בתיאור הדין ובהמשך לו טענה כי יש לראות בהרשאה בייפוי הכוח כאן פסולה בהיותה מנוגדת לתקנת הציבור. הא ותו לא (דברה בעניין זה צוטט לעיל בסעיף 49 לפסק הדין). התובעת לא הסבירה באיזה אופן ומדוע, לשיטתה, ההרשאה כאן כללית ורחבה יתר על המידה, לא הצביעה על סעיפים ספציפיים בייפוי הכוח שחורגים לשיטתה מהדרוש וכיוצ"ב, ובוודאי שלא עלה בידה להוכיח את טענתה, כמוטל עליה; די בכך כדי לדחות טענה זו.

עמדתי לעיל על כך ששליחות "להבטחת זכותו של אדם אחר" שונה במהותה משליחות "רגילה", בכך שלצד קיומה של ההרשאה היא משמשת גם כערובה או בטוחה, וזהו ההיבט המשמעותי בה. כפי שמציין ברק בספרו, שליחות להבטחת זכותו של אחר היא "סוג מיוחד של שליחות", "מוסד משפטי עצמאי שונה מהשליחות" ו"אין זו אך שליחות רגילה, עם חריג לענין דרכי סיומה". למעשה במובן מסוים אף מדובר בניגודים, שעה שהשליחות ה"רגילה" מבוססת על האוטונומיה של הרצון הפרטי של השלוח, ואילו ה"שליחות להבטחת זכותו של אחר" פוגעת לכאורה באוטונומיה של הרצון הפרטי של השולח, לטובת הבטחת האינטרס או האוטונומיה של הרצון הפרטי של ה"אחר". ואולם מנגד, ניתן לומר – וזו הגישה שמצאה ביטוי בסעיף 14(ב) לחוק השליחות – כי יצירת ההרשאה כבטוחה היא פרי רצונו של השולח ויציר כפיו. על כן עולה היא בקנה אחד עם החופש של הפרט לקבוע את תנאי התחייבותו, וככזו אינה פוגעת באוטונומיה של הרצון הפרטי של השולח. בנוסף, שיקולי מדיניות משפטית תומכים בהכרה במוסד זה שממלא צורך פרקטי ותפקיד כלכלי וחברתי חשוב, באופן המכריע את הכף לזכות הכרה בו, כקביעתו הערכית של חוק השליחות. בסופו של דבר "ההרשאה להבטחת זכותו של אחר משרתת אינטרסים חברתיים ראויים להגנה ואין לראות בה מוסד הנוגד את תקנת הציבור. יש, אפוא, להכיר במוסד זה, וליתן לו את מלוא התוקף" (שם, בעמוד 1249-1253).

עם זאת, מקובל לומר כי הרשאה כללית ומקיפה החורגת מגדרי הדרוש להגנת אינטרס האחר, לא תוכר מחמת שהיא שוללת למעשה את כשרותו של השולח, וחורגת מגדרי ההיתר שמקפל בחובו סעיף 14(ב) להגביל את יכולתו של השולח לבטל את השליחות. לדעת ברק הרשאה כאמור גם אינה מקיימת את התנאי שלפיו זכותו של האחר "תלויה בביצוע נושא השליחות" כנדרש לפי סעיף 14(ב). "על כן, המבקשים להבטיח כי הרשאה הניתנת להבטחת זכותו של אחר תוכר כראוי במסגרת חוק השליחות, מן הדין שיגבילו את הרשאתו של השלוח לנחוץ לשם הבטחת זכות זו. הרשאה כללית לזמן בלתי מוגבל לא תוכר" (ראו ברק בעמוד 1254-1255 והאסמכתאות הנזכרות שם).

בענייננו, לא מצאתי כי היקף ההרשאה בייפוי הכוח חורג מהדרוש להבטחת זכויות החברות, וסבורני כי הוא תואם את האינטרס המוגן של החברות לפי הסכם העסקה המשותפת, גם מבחינת תוכנו גם מבחינת משכו. אף אינני סבורה שייפוי הכוח חורג מן המקובל והסביר בכגון דא ובכל מקרה, כאמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח טענתה שנטענה בעלמא בעניין זה, והיא נדחית.

עתה לטענה האחרונה בקשר עם ייפוי הכוח, שלפיה לתובעת הזכות לבטל את ייפוי הכוח בשל התנהגות הנתבעים שהפרו לפי הטענה את חובת הנאמנות לתובעת.

אין מקום לביטול השליחות בטענה שהנתבעים הפרו את חובת הנאמנות כלפי התובעת

לא מצאתי ממש גם בטענה זו, והיא נדחית.

מה טיבה של חובת הנאמנות של השלוח (הנתבעים) כלפי השולח (התובעת) בשליחות דנן שנעשתה להבטיח זכותו של אחר (החברות)? סוגיה זו אינה מוסדרת לפרטיה בחוק השליחות. ניתן לומר כי חובת הנאמנות של השלוח לשולח בכגון דא היא משנית לחובת הנאמנות כלפי ה"אחר", אך עם זאת היא איננה נשללת כליל, אלא קיימת בהיקף מופחת. ברק מציין בספרו כי "… אם בשליחות הרגילה חובת הנאמנות מוטלת על השלוח כדי להגן על האינטרס של השולח, בשליחות שבה ההרשאה ניתנה להבטחת זכותו של אחר, האינטרס של השולח הוא משני, ועל כן אף חובת הנאמנות [לשולח] היא אינצידנטלית. (ברק, פסקה 918 בעמוד 1246 והאסמכתאות הנזכרות שם). במצב דברים זה, סבור ברק כי "יש לגבש עמדה מיוחדת אשר מחד גיסא תיקח בחשבון את העובדה שבשליחות האמורה, האינטרס המכריע הוא האינטרס של השלוח או של הצד השלישי ולא האינטרס של השולח, ומאידך גיסא תיקח בחשבון את העובדה שהיחס ממשיך להיות יחס של שליחות ועל כן בוודאי אין לוותר על העקרונות הקוגנטיים של יחס זה". בהמשך לכך מצוין שם כי החובות המפורטות בסעיפים קטנים (1) – (5) לסעיף 8 אינן חלות בהיקפן המלא על שלוח בשליחות זו. הדבר מעוגן בסעיף 8 עצמו, שבו נקבע כי הוראות סעיפים קטנים אלה יחולו רק "באין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות או מתנאיה", ולדעת ברק כוונה אחרת כזו בוודאי משתמעת בשליחות להבטחת זכויותיו של אחר. עם זאת, כאמור, עדיין יחולו חובות קוגנטיות כגון חובת הנאמנות. "כך, למשל, אין לאפשר לשלוח לנהוג בזדון כלפי השולח" ו" … מקום שאין התנגשות בין חובות השלוח לשולח לבין חובותיו לאותו אחר שההרשאה ניתנה להבטחת ענינו, ממשיכות חובת הנאמנות של השלוח כלפי שולחו לחול" (ראו ברק סעיף 961 בעמוד 1297-1298).

בענייננו מבקשת התובעת לבטל כליל את ההרשאה בטענה שהנתבעים הפרו כלפיה את חובת הנאמנות ועל כן קמה לה, לפי הטענה, הזכות לבטל את ייפוי הכוח אף שהוא בלתי חוזר וחלות עליו הוראות סעיף 14(ב) לחוק השליחות. נראה כי האפשרות העקרונית לבטל ייפוי כוח במקרה שהשלוח מפר את חובת הנאמנות כלפי השולח, קיימת גם במקרה של הרשאה להבטחת זכותו של אחר, אך השאלה היא באיזה נסיבות. לא מצאתי מקרים ספציפיים שבהם נדונה שאלה זו בדין הישראלי, למעט הדברים הכלליים הנ"ל מספרו של ברק (ובכל מקרה, הצדדים לא הפנו למקרים כאלה). עם זאת ניתן לומר כי מדובר במקרים חמורים ובלתי שגרתיים חריגים שבהם פעל השלוח בזדון כלפי השולח (ראו הציטוט לעיל) או של ניצול לרעה של כוח הייצוג (פסקה 947 בעמוד 1280).

סבורני כי טענות התובעת כלפי הנתבעים במקרה שלפניי כפי שפורטו בסיכומי התובעת, אינן קרובות, ולו במעט, למצבים חמורים אלה. התובעת מצביעה במיוחד על הפרת ההתחייבות שניתנה לה בסעיף 47 להסכם העסקה המשותפת לעדכנה קודם לכל כניסה למשא ומתן (סעיף 22 לסיכומים). אלא שהחובה שם אינה מוטלת על הנתבעים. ואזכיר, כי משעה שמדובר בשליחות "להבטחת זכותו של אדם אחר" (כפי שקבעתי), חובת הנאמנות העיקרית של הנתבעים אינה לתובעת. מעבר לכך, התובעת גם לא הוכיחה את הטענה שהחברות הפרו את חובת היידוע לפי סעיף 47 להסכם (כמפורט לעיל במסגרת טענות הצדדים, הנתבעים הכחישו את הפרתה בכתב ההגנה ואף טענו כי החברות יידעו את עו"ד רסקין. נטל הוכחת ההפרה הוא על התובעת, ולא הובאו ראיות בעניין). גם לא הוכחה מעורבות של הנתבעים בהפרת חובת היידוע מצד החברות-הקונות (אם הופרה), והטענה לגרם הפרת חוזה אכן נזנחה בסיכומים. עוד יש לציין כי הנתבעים לא עשו כל שימוש בייפוי הכוח, כך שבוודאי שלא עשו שימוש לרעה בכוח ההרשאה שניתן להם. הטענות הנוספות אליהם הפנתה התובעת (שמלכתחילה גם לגישת התובעת לא היו העיקר בעניין זה, וראו שוב סעיף 22 לסיכומים) – אינן קרובות אף הן למצב החריג שמאפשר ביטול ייפוי כוח בלתי חוזר. כך, הטענה שבהתכתבויות ננקטה כלפי התובעת "לשון רעה ומשתלחת" (ואיני סבורה כי זה מצב הדברים) שבוודאי אינה מצדיקה את התוצאה החמורה של ביטול ייפוי הכוח גם אילו הוכחה, או הטענה שהנתבעים סירבו למסור העתקי ייפוי הכוח וההסכם, שממילא צורפו כבר לכתב ההגנה.

אשר לייצוג החברות בסכסוך עם התובעת ואחרים בבוררות סביב הסכם המכר – מקובלת עלי טענת הנתבעים כי ייצוג החברות על ידם בבוררות (שהחלה בגישור) היה על דעת התובעת ועו"ד רסקין, שהיה ממקימיה של הבוררות ומשמש בה כב"כ המוכרים; ועו"ד רסקין מצוי אף הוא משני צדי המתרס, כבעליה של התובעת-המוכרת שגם ערבה להתחייבותם של המוכרים כלפי החברות לפי הסכם העסקה, וכנציג המוכרים ומיופה כוחם ומצד שני, התובעת גם שותפה של החברות. כן מקובלת עלי טענת הנתבעים כי עד להודעת הביטול לא הועלתה כל טענה או הסתייגות מצד התובעת בעניין זה. בנסיבות אלה, אין הדבר יכול לשמש עילה לביטול ייפוי הכוח. בכל מקרה, שאלת תקינות הייצוג של החברות אינה עניין לבית המשפט בהליך זה, שבו ממילא הנתבעים מייצגים את עצמם, ואם בכלל, היא צריכה להתברר לפני מוסדות לשכת עורכי הדין (רע"א 9930/17 אל מדאמין בע"מ נ' חנא מיום 28.3.2018)

הערה נוספת אחרונה בכל הקשור לתוקפו של ייפוי הכוח: אילו היה טעם המצדיק לבטל את ייפוי הכוח שניתן לנתבעים בשל התנהלותם (ולא מצאתי שכך), הדעת נותנת כי היה הדבר מצריך ליבון הדברים והסכמה עם החברות שההרשאה לפי ייפוי הכוח שימשה להבטחת זכותן. בשים לב לכך שעסקינן בשליחות שיש לה מאפיין דומיננטי של ערובה או בטוחה, סביר כי במצב דברים שהיה מצדיק את ביטול ההרשאה שניתנה לנתבעים-מייפוי הכוח בשל התנהלותם כלפי התובעת-השולחת (וכאמור, אין זה המצב בענייננו), יפעלו הצדדים כך שתימצא חלופה מניחה את הדעת להגנת האינטרס של החברות המוגן באמצעות ייפוי הכוח. כך למשל ניתן להחליף את השלוח, ולא להורות על ביטולה של החובה לחתום על ייפוי כוח המעוגנת בהסכם העסקה.

בנסיבות אלה, ברי כי היה על התובעת לצרף כצד להליך זה את החברות, שהן ללא ספק צד רלבנטי שעלול להיפגע אילו תתקבל הטענה כי עומדת לתובעת זכות שבדין לבטל את ייפוי הכוח. אלא שקבעתי כי לא עומדת לתובעת זכות זו (ללא קשר למחדל אי הצירוף), ועל כן אין צורך בצירופן. למותר לציין כי ככלל, הצעד הנכון הוא לצרף את החברות בתחילת ההליך. אך בהליך זה התקיים קדם משפט אחד שלאחריו נדחה התיק למתן החלטה (כאמור, הצדדים הודיעו לפני קדם המשפט כי לא יגישו ראיות ולאחר שכבר הגישו טיעונים בכתב שהפכו לסיכומים) ובנוסף, ב"כ התובעת הצהיר בקדם המשפט, כי אם יש צורך בצירוף הרי זה ייעשה על דרך תיקון טכני של כותרת כתב התביעה ללא שישתנה דבר בטיעונים או במהלך ניהול ההליך. על כן ולאור הכרעתי כמפורט לעיל, ומשלא ראיתי כיצד היה בכך כדי לשנות מפסק הדין, התייתר הצורך בצירופן של החברות בשלב זה.

מכל האמור, הבקשה להצהיר על ביטול ייפוי הכוח נדחית. הסעדים הנוספים בקשר עם ייפוי הכוח אשר נגזרים מכך, נדחים אף הם.

נדחית גם התביעה לקבלת המסמכים. ייפוי הכוח והסכם השכירות צורפו לכתב ההגנה. הנתבעים לא עשו שימוש בהרשאה לחתום על מסמכים כלשהם, ואת מסמכי השותפות במסגרת הסכם העסקה, על התובעת לבקש מהחברות ולא מהנתבעים, כפי שאכן עשתה בהליך הנוסף שהגישה כנגדם. בוודאי אין מקום לנהל שני הליכים באותו עניין. ובהקשר זה אעיר כי לא מצאתי כל טעם לפגם בכך שהנתבעים עדכנו את בית המשפט בדבר הגשת ההליך הנוסף על ידי התובעת. אף סבורני כי היה על התובעת לעדכן על כך את בית המשפט באופן מיידי ומיוזמתה. העובדה שלפי התקנות חובה על התובעת לציין קיומו של הליך אחר בעת הגשת התביעה, אינה גורעת מהחובה לעדכן על הליכים נוספים רלבנטיים שנפתחו לאחר הגשתה.

סוף דבר: התביעה נדחית מכל הנימוקים לעיל.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך של 40,000 ₪ וזאת בשים לב לתוצאה ולטיב הטענות שנדחו ולהשקעה שנדרשה בהכנת התיק.

המזכירות תדוור לצדדים.

ניתן היום, ז' אדר ב' תשפ"ד, 17 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.