לפני
כבוד השופט נפתלי שילה
המבקש
עו"ד רן רייכמן – כונס נכסים
נגד
המשיבים
1. י'
2. ק'
3. ע'
4. ס'
5. ת'
6. א'
7. א'
8. מ'
9. צ'
10. ע'
11. ב'
12. א'
13. י'
14. ש'
15. עו"ד ג'יין חסון – כונסת נכסים
פסק דין
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 7.1.24 (כב' השופטת איריס ארבל–אסל בע"ר 41844-06-23) שקיבל את ערעור המשיבים על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל וקבע ששכרו של המבקש ככונס נכסים יעמוד על 1% מערך הנכסים ולא על 3%.
א. רקע עובדתי
1. המשיבים 1-14 היו בעלים של בית וחנות (להלן: הנכסים). ביום 2.4.19 הגישו המשיבים 1-13 תביעה לפירוק שיתוף כנגד המשיב 14.
2. במהלך דיון שהתקיים בתביעה בבית המשפט קמא ביום 26.9.19 (להלן: הדיון), הודיעו המשיבים 1-13 באמצעות ב"כ דאז עו"ד ציון סמוכה שהם סיכמו עם עו"ד ליאן קהת שהיא תמונה לכונסת נכסים מטעמם למכירת הנכסים ושכרה יעמוד על 1% משווי הנכסים. לאור זאת, הודיעה ב"כ המשיב 14, היא המשיבה 15 (להלן: עו"ד חסון), שגם היא מבקשת להתמנות לכונסת נכסים למכירת הנכסים ואף שכרה יעמוד על 1% משווי הנכסים. לאור הסכמת המשיבים, מינה ביהמ"ש קמא בסיום הדיון את עו"ד קהת ואת עו"ד חסון לכונסות נכסים לצורך מכירת הנכסים וניתנו הוראות נוספות כגון למינוי שמאי ולפרסום מכרז (להלן: ההחלטה).
3. ביום 7.1.21 חתמו המשיבים 1-7 על הסכם שכר טרחה עם המבקש שבמסגרתו נטל המבקש את ייצוגם בהליך (להלן: ההסכם). בסעיף 4(ו) להסכם נקבע בכל הנוגע להליך פירוק השיתוף בנכסים וכינוס הנכסים כי: "עו"ד רייכמן יחליף את עו"ד ליאן קהת שמונתה ככונסת נכסים ע"י ביהמ"ש. שכ"ט כונס עו"ד רייכמן יעמוד על סך של 1% + מע"מ וזאת משווי כל נכס שיימכר במסגרת הליכי הכינוס. גובה שכה"ט כאמור הינו בכפוף לכך כי הליכי הכינוס ייעשו בביהמ"ש לענייני משפחה. ידוע ללקוחות כי אפשר וביהמ"ש מיוזמתו (עו"ד רייכמן לא יציע זאת) יורה כי הליכי הכינוס ייעשו באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. במקרה זה, שכ"ט הכונס לא יוגבל ל 1% ויעמוד על שכ"ט כפי שייקבע ע"י ראש ההוצל"פ".
4. המבקש הגיש ביום 9.2.21 בקשה להתמנות לכונס נכסים במקומה של עו"ד קהת ולאור הסכמת עו"ד קהת בקשתו התקבלה והוא מונה לכונס נכסים תחתיה יחד עם עו"ד חסון.
5. ביום 30.12.21, לאחר שבוצעה התמחרות לנכסים והוכרזו הזוכים, החליט ביהמ"ש קמא כי החל משלב זה, הפיקוח על הליכי המכר יבוצעו בפני ראש ההוצאה לפועל שיהיה מוסמך "לבצע כל פעולה נחוצה לצורך קידום הליכי המימוש".
6. בתום הליך הכינוס, הגישו כונסי הנכסים לכב' רשמת ההוצאה לפועל בקשה לפסיקת שכר טרחתם בגובה של 8% בתוספת מע"מ מתמורת הנכסים. לטענתם, הם נאלצו להתמודד עם קשיים רבים שהוערמו על ההליך והמבקש טען שעל פי ההסכם אם ההליך יבוצע בלשכת ההוצאה לפועל שכרו לא יוגבל לאחוז אחד אלא ייקבע ע"י ראש ההוצאה לפועל. המשיבים התנגדו לבקשה וטענו בין היתר שעו"ד קהת הסכימה לשכר טרחה בגובה של 1% וכי היקף הפעילות של הכונסים לא מצדיק את השכר המבוקש.
7. ביום 30.5.23 ניתנה החלטת כב' רשמת ההוצל"פ פסו–ואגו שקבעה שבית המשפט קמא לא הגביל את גובה שכר הכונסים ורק עו"ד קהת התחייבה לשכ"ט בגובה של אחוז אחד ולא המערער. בנוסף נקבע שמאחר שההליך התנהל בלשכת ההוצאה לפועל, הרי שעל פי ההסכם, נתונה לרשמת ההוצאה לפועל הסמכות לקבוע את גובה שכר הטרחה ולאור היקף פעילות הכונסים נפסק להם שכ"ט בגובה 6% בתוספת מע"מ מתמורת הנכסים שישולם ע"י כלל בעלי הזכויות באופן יחסי לשיעור זכויותיהם בנכסים (להלן: החלטת הרשמת).
8. המשיבים לא השלימו עם החלטת הרשמת והגישו ערעור לבית המשפט קמא במסגרתו טענו בין היתר ביחס לגובה שכר הטרחה.
9. ביהמ"ש קמא קיבל את הערעור בכל הנוגע לגובה שכר הטרחה (להלן: פסק הדין).
10. המבקש לא השלים עם פסק הדין והגיש את בקשת רשות הערעור שלפני.
ב. תמצית פסק הדין
1. הסכמת המשיבים למינוי הכונסים כללה הסכמה לפיה שכר הכונסים יעמוד על 1%. לולי הסכמה זו, לא היו מתמנים כונסי הנכסים. "ההסכמה לעניין שכר הכינוס ניתנה ללא הסתייגות ואין בפרוטוקול דבר המרמז כי ככל שהליך הכינוס יהיה כרוך בכמות פעולות העולות על מספר מסוים או יימשך מעבר לפרק זמן קצוב מראש, שכר הכינוס יעלה. ההסכמה על גובה שכר הכינוס ניתנה ללא תנאים והדבר נכון לגבי הערכאה בה יתנהל הכינוס בין אם בפיקוח בית המשפט או בפיקוח ההוצאה לפועל. הדבר נכון מקל וחומר כאשר חלקו הארי של הליך הכינוס לרבות הפרסום, הצגת הנכס לרוכשים פוטנציאלים, קיום התמחרות וההכרזה על הזוכה התנהל בבית המשפט ועוד בטרם העברת ההליך לפיקוח ההוצאה לפועל".
2. אין מקום לסטות מגובה שכר הטרחה שהוסכם בעת המינוי. בכל הנוגע לעו"ד חסון, היא עצמה נכחה בדיון והצהירה שלא תגבה יותר מאחוז אחד לתשלום שכר טרחתה. מאחר שהמבקש נכס בנעליה של עו"ד קהת ככונס נכסים, חלות עליו כל ההוראות שניתנו לעניין הכינוס בטרם שהיא הוחלפה, לרבות לעניין גובה שכר הטרחה. זאת, בוודאי בנסיבות בהן גובה שכר הטרחה היווה שיקול מהותי בהסכמת הצדדים למינוי הכונסים וההחלטה מהווה מתן תוקף להסכמות הצדדים.
3. אין בכוחו של ההסכם לגבור על ההחלטה ולא ניתן לחייב את המשיבים בשכר טרחה גבוה יותר מהשכר שנפסק ע"י בית המשפט לפני שהמבקש נטל את המינוי לידיו. כמו כן, הטענה לפיה המבקש לא היה מסכים לבצע את עבודת הכינוס תמורת אחוז אחד "אינה יכולה לעמוד" מאחר שאם ההליך היה נותר בבית המשפט המבקש היה מקבל רק אחוז אחד כפי שנקבע במפורש בהסכם.
4. אין לקבל את עמדת המבקש שהוא לא ידע על ההסכמה שניתנה בדיון לפיה שכר טרחת הכונס יעמוד על 1%. שהרי, היה עליו לבדוק את ההחלטות שניתנו בעניין הכינוס ובנוסף, העובדה שנקבע בהסכם ששכר הטרחה יעמוד על אחוז אחד ככל שההליך יתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, "איננה צירוף מקרים אקראי".
5. לפיכך, הערעור מתקבל בכל הנוגע לגובה שכר הטרחה ושכרו של כל אחד מהכונסים יעמוד על 1% בתוספת מע"מ.
ג. תמצית טענות המבקש
1. השאלה העומדת להכרעה בבקשה דנן היא "עקרונית ורוחבית". פסק הדין פגע פגיעה אנושה בעקרון חופש החוזים ולכן יש לתת רשות ערעור בהתאם להלכת "חניון חיפה" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3), 123).
2. פסק הדין פוגע בחופש החוזים ובחופש העיסוק של המבקש. המשיבים חתמו על ההסכם ובית המשפט נתן יד להפרתו. ההסכם לא הופר והיה על המשיבים לקיימו. בקשה דנן חורגת מעניינם של הצדדים מאחר שהיא גרמה לעיוות דין "ופותחת פתח לפגיעה דרסטית בחופש החוזים". הבקשה מעלה שאלה עקרונית והיא האם רשאי בית המשפט להתערב בהסכם שכר טרחה שסוכם. המשיבים "הגו תוכניתם מראש לאי קיום ההסכם על ידם, וזאת בחוסר תום לב משווע" (עמ' 2 לתשובת המבקש לתגובת המשיבים).
3. בהחלטה לא נקבע גובה שכר הטרחה ורק נאמר "כפי שהוסכם היום". ההסכמה בדבר שכר טרחה בגובה אחוז אחד תועדה בפרוטוקול הדיון "אך לא קיבלה ביטוי בהחלטה גופה". בנוסף, ההסכמה בדבר שכר טרחה בשיעור של אחוז אחד התייחסה לכונסות הנכסים הספציפיות. המשיבים "שינו את עורם" ולאחר שקיבלו את התמורה מהכינוס, התנערו מההסכם. "כיצד יכול בית המשפט לתת יד להפרה כה בוטה של הסכם?". המשיבים בחרו להתקשר עם המבקש וחתמו עמו על ההסכם מרצון חופשי ובהסכמה מודעת. המשיבים הסכימו במפורש להתנות על ההסכמה שניתנה בדיון לפיה הוסכם על שכר טרחה בגובה אחוז אחד. כידוע "חוזים יש לקיים". ההסכם לא קבע את גובה שכר הטרחה אלא קבע כי ראש ההוצאה לפועל ייקבע אותו ובניגוד לטענת המשיבים, לא היה צורך באישור בית המשפט להסכם. ההסכם שריר וקיים אף ללא אישורו של בית המשפט, כמו כל הסכם.
4. בית המשפט נעדר סמכות להכריז על בטלותו של ההסכם משהמבקש לא הפר אותו. רק לאחר שהמבקש סיים את מלאכתו והמשיבים קיבלו את מלוא התמורה בעקבות ההסכם והוא ביקש שייפסק שכרו, טענו לפתע המשיבים שההסכם בטל מעיקרו. טענה זו נטענה בחוסר תום לב קיצוני.
5. המבקש לא דרש את העברת התיק ללשכת ההוצאה לפועל וההנחיה ניתנה ע"י בית המשפט קמא ולפיכך המבקש עמד בהסכם. המבקש לא התנה על ההחלטה בדבר שכר הטרחה וההסכם רק קבע שאם יבוצע מעבר ללשכת ההוצאה לפועל, ראש ההוצאה לפועל ייקבע את שכרו.
6. הבקשה הוגשה במועד ואולם המזכיר המשפטי דחה את הבקשה וזו הוגשה ביום המחרת לאחר תיקון הליקויים המבוקשים ולפיכך אין עיכוב זה נחשב איחור לפי תקנה 33 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 (להלן: התקנות).
7. המשיבים לא העלו כל טענה כנגד המבקש בכל תקופת ההתקשרות ביניהם. לאחר שנים שבהם עמל המבקש להביא לקבלת תמורה העולה במיליוני ₪ על הערכות השמאי, נזכרו המשיבים להעלות טענות נגד ההסכם. המשיבים מנסים לבצע תקיפה עקיפה של ההסכם במקום להגיש תביעה לביטולו ככל שהם סבורים שיש לבטלו. ההחלטה צריכה לסגת מפני ההסכם שהוא מאוחר להסכמה שניתנה בדיון. לכן, יש לתת רשות ערעור, לקבל את הערעור ולהטיל הוצאות על המשיבים.
ד. תמצית טענות המשיבים
1. הבקשה הוגשה באיחור, לאחר חלוף 30 הימים ממועד המצאת פסק דינו של בית המשפט קמא למבקש. ההמצאה של פסק הדין הייתה ביום 7.1.24 והבקשה הוגשה רק ביום 7.2.24 ונדחתה לרישום. רק לאחר שהבקשה נדחתה לרישום, המבקש הגיש אותה שוב באיחור למחרת, מבלי שהמבקש הגיש בקשה למתן ארכה. למרות שהמשיבים פנו למבקש לקבלת אסמכתא ביחס למועד ההגשה, המבקש סירב להשיב והדבר מלמד שהבקשה הוגשה באיחור והמבקש הסתיר זאת בחוסר תום לב.
2. הבקשה לא מעוררת שום שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים ואין הצדקה לתת רשות ערעור.
3. כשהמבקש הגיש בקשה לבית המשפט קמא להתמנות לכונס נכסים במקום עו"ד קהת, הוא לא הגיש את ההסכם לאישור בית המשפט ולא הביא לידיעתו שהוא חתם על הסכם עם חלק מבעלי הנכסים. בנוסף, המבקש טען בדיון מיום 30.12.21 שאם ההליך יופנה להוצאה לפועל יש להורות שזה יהיה מהשלב בו הגיע ההליך דהיינו לאחר פרסום, התמחרות והכרזה על הזוכה, ולא גילה שקיים הסכם שמחריג אותו מההגבלה של אחוז אחד בלבד ככל שההליך יועבר להוצל"פ.
4. קיים השתק שיפוטי. בבית המשפט קמא המבקש טען שהצדדים לא רשאים לסכם ביניהם את שכר הכונס ולכבול את שיקול דעתו של בית המשפט ואילו בבקשה דנן הוא טוען הפוך ולשיטתו טעה בית המשפט כשלא אכף את ההסכם. בנוסף, בבית המשפט קמא טען המבקש שלא ניתן לאבחן בין בעלי הנכס ולהורות שחלק מהם ישלמו שכ"ט גבוה יותר מהאחרים ובהליך זה הוא טוען שטעה ביהמ"ש קמא שלא חייב חלק מהמשיבים שחתמו על הסכם בשכר טרחה גבוה יותר.
5. כונס נכסים הוא פקיד בית משפט ושכרו נקבע רק ע"י ביהמ"ש ולא בהסכם בין הצדדים. בית המשפט לא כפוף להסכמות הצדדים בנוגע לגובה שכר טרחת הכונס או כל בעל תפקיד אחר הממונה ע"י ביהמ"ש. כונס גם לא יכול לסכם את שכר טרחתו עם חלק מהצדדים ללא אישור בית המשפט. בכל מקרה, ההסכם לא יכול לגבור על החלטה שיפוטית. לא ניתן להלום מצב שבו הסכם יבטל החלטה של בית משפט, במיוחד שההסכם נחתם רק עם חלק מהצדדים ומבלי שבית המשפט אישר אותו.
6. למבקש היה ידוע שההסכם אינו בר אכיפה היות שלא כל הצדדים להליך הכינוס היו צד לו (המשיבים 10-12 והמשיב 14 אינם צדדים להסכם). בנוסף, קבלת עמדת המבקש תביא למצב בו משיקולים כלכליים של הכונס, הוא ינסה לגרור "שאריות" של הליכי כינוס ללשכת ההוצאה לפועל על מנת להגדיל את שכרו, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט.
7. המבקש יצר "מעקף לדיני שכר הטרחה של כונסי הנכסים". המבקש למעשה יצר מסלול שעקף את התקנות החלות בבית המשפט לענייני משפחה שקובעות תעריף מקסימאלי לשכ"ט כונסים ובאופן זה הגדיל משמעותית את שכר טרחתו. עמדת המבקש מביאה לתוצאה של ניגוד עניינים חריף "בין האינטרס הלגיטימי של בעלי הדין, לבין האינטרס הכלכלי של כונס הנכסים". המבקש ניצל את המשיבים שנתנו בו אמון והטעה אותם באופן מכוון.
8. הנכסים נמכרו כבר בפיקוח בית המשפט וההפניה ללשכת ההוצאה לפועל נעשתה בשלב מאוחר על מנת להפעיל את הסייג בהסכם. ההפניה להוצאה לפועל בשלב הסופי והאחרון, לאחר שכבר ניתן לכונסים היתר לחתום על הסכמי המכר, הייתה ביוזמתו של המבקש שהעלה את האפשרות הזו כשטען "אם יופנו להוצאה לפועל" (עמ' 14 שורות 4-8) ובית המשפט לא העלה אפשרות זו מיוזמתו. לכן, אף בהתאם לתנאי ההסכם, המבקש זכאי לשכ"ט בגובה של אחוז אחד בלבד.
ה. דיון והכרעה
1. ראשית יש לדון בטענת המשיבים לפיה בקשת רשות הערעור הוגש באיחור. תקנה 45 (ב) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א – 2020 (להלן: תקנות המשפחה) קובעת שהמועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לענייני משפחה בערעור הוא 30 יום מיום שהומצא פסק הדין למבקש. פסק הדין הומצא לב"כ המבקש ביום 7.1.24 ובקשת רשות הערעור הוגשה כפי שעולה מנט המשפט, רק ביום 8.2.24, דהיינו בחלוף יותר משלושים יום ממועד ההמצאה. המבקש לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה זו ואף שניתנה לו לפנים משורת הדין זכות להגיב לתשובת המשיבים, הוא לא התמודד כראוי עם טענתם בנושא זה. בסעיף 22 לתגובה לתשובה המבקש טען ש"הבקשה הוגשה במועד" ונדחתה ע"י המזכיר המשפטי והוגשה שוב למחרת. ואולם, המבקש לא הכחיש את טענת המשיבים שהבקשה הוגשה רק ביום 7.2.24 ואולם יום 7.2.24 הוא יום אחד לאחר שחלפו 30 הימים (הבקשה הוגשה ביום 6.2.24 לאחר השעה 17:00 ומשכך בהתאם לתקנה 161(ד) לתקנות, היא למעשה הוגשה לראשונה רק ב-7.2.24 וזאת לאחר המועד שהיה עליו להגיש את הבקשה). רק אם המבקש היה מגיש את הבקשה במועד, אזי עומדים לו עוד 7 ימים לתיקון הבקשה ולהגשתה מחדש ככל שהבקשה נדחתה ע"י המזכיר המשפטי מחמת ליקוי, כפי שנקבע בסעיף 33 (ב) לתקנות (ראה גם: י' רוזן צבי, הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים (מהדורה שלישית – דיגיטלית – 3.2024) עמ' 227-229). אולם, המבקש הגיש את הבקשה דנן, יום אחד לאחר שחלף המועד להגשתה ולכן כבר מסיבה זו, דין הבקשה להידחות.
2. אף אם אתעלם מהאיחור בהגשת הבקשה, לא מדובר בשאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים. אכן, ברע"א 8476/12 עזבון המנוחה כהן עדינה ז"ל נ' בנק הפועלים בע"מ (29.1.13) נקבע כי:
"כיום, לאחר הפרדת מערכת ההוצאה לפועל ממערכת בתי המשפט, אפשר שראוי לקבוע רף מקל יותר לקבלת בקשות רשות ערעור על החלטות רשמי ההוצאה לפועל … זאת, שכן בשונה מבעבר, אין מדובר בערכאה שיפוטית רגילה, כי אם גוף "מעין שיפוטי" בלבד".
ברע"א 411/13 מפעלי מתכת ש. כהן בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ואח' (20.5.13) נקבע כי:
"אכן, נוכח השינוי במבנה ההוצאה לפועל, והפרדת מערך הגבייה והאכיפה ממערכת המשפט, נדרש בית המשפט לבחינה מחודשת של אמות המידה לדיון בבקשת רשות ערעור בהליכי הוצאה לפועל … במצבים אלו, שבית משפט השלום יושב כערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, הוא למעשה הגורם השיפוטי הראשון המכריע בסוגיות המשפטיות המתעוררות במסגרת ההליך…
בכל הנוגע לבירור העובדתי הנדרש לשם קיום הליכי הוצאה לפועל, יושב בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור שנייה. במסגרת זו, אף אם אמת המידה להתערבותו של בית המשפט המחוזי תהיה מעט מקלה יותר, נוכח העובדה שאין עסקינן ב"גלגול שלישי" בפני ערכאות שיפוטיות, הרי שככלל יחול מבחן הלכת חניון חיפה, אף אם במתכונת מרוככת. בכל הנוגע לשאלה משפטית, ראוי להחיל אמת מידה מקלה מעט יותר. במצבים אלו, בהם בית משפט השלום הוא הערכאה העורכת בירור משפטי מקיף, ראוי שבית המשפט המחוזי יבחן האם יושם הדין בנסיבות הפרטניות של המקרה, אף אם אין ההליך מעורר שאלה כללית החורגת מנסיבותיו של ההליך".
3. במקרה דנן, לא מדובר בשאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור (ראו למשל רמ"ש 37009-11-16 ת.ל.נ' ה.ל. (8.2.17)). מדובר בשאלה נקודתית והיא האם בנסיבות של מקרה דנן, היה מקום ששכר טרחת הכונסים יחרוג מאחוז אחד שנקבע בהסכמה בעת שההליך נוהל בבית המשפט ומונו הכונסים וכיצד משפיעה העובדה שההליך הועבר לפיקוח לשכת ההוצאה לפועל על גובה שכה"ט, לאור ההסכם שעליו חתמו חלק מהמשיבים עם המבקש ושבמסגרתו הוסכם שככל שההליך יועבר ללשכת ההוצאה לפועל, שכר הטרחה לא יוגבל לאחוז אחד. בנוסף, כפי שיפורט להלן, לא נגרם למבקש עיוות דין.
4. לכך יש להוסיף את ההלכה לפיה אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטה על קביעת גובה שכר טרחה של כונסי נכסים, למעט במקרים חריגים, קל וחומר כשמדובר בערכאת ערעור שנייה. כפי שנקבע ברע"א 1004/06 מנדלסון נ' גורגה (27.5.07): "לכאורה, נראה כי אכן ישנו פער משמעותי בין שכר טרחת כונס נכסים המקובל בפסיקה – 6%-8% מערך המכירה – ובין שכר הטרחה שנפסק למבקשים – 0.34% מערך המכירה… אף בתגובות המשיבים לא מצאתי הסבר שיניח את הדעת ויצדיק את הפער האמור. יחד עם זאת, לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה שכן כל טענות המבקשים עניינן יישום הדין והנוהג על המקרה הנדון, ואין הן מעלות שאלה ציבורית או משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים… יתר על כן, הסוגיה הנדונה היא גובה שכר טרחת המבקשים בתפקידם ככונסי נכסים. מן המפורסמות הוא שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעניינים כגון דא, קל וחומר כאשר מדובר בערכאת ערעור שנייה".
ראו גם: רע"א 8249/18 ויינשטיין נ' דיין (17.12.18), ע"א 621/83 בנק לאומי לישראל נ' פינצ'וק כונס נכסים, פ"ד מא(2) 660 (1987) וע"א 6853/19 עו"ד בר טל נ' דה-פז (13.7.21).
5. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך, אנמק מדוע אין לקבל את טענות המבקש גם לגופן. זכותו וחובתו של בית המשפט לקבוע את גובה השכר בהתאם להערכתו את פועלם של הכונסים ותוך התחשבות בפרמטרים השונים הנוגעים לאותו הליך ספציפי, לרבות הסכמות שהתגבשו באותו הליך ואין בית המשפט כפוף להסכמים שערכו הצדדים עם הכונס. כפי שציין כב' השופט גייפמן בתמ"ש 15340/97 יוסף לוי נ' רון ניב (1.5.99): "כונס נכסים הוא פקיד של בית המשפט (officer court) אינו רשאי לדרוש שכר מהמציע בהתמחרות ואינו רשאי לסכם את שכרו עם חלק מהצדדים להתדיינות ללא אישור בית המשפט. שכר טירחתו של כונס נפסק ע"י בית המשפט מקופת הכינוס אלא אם כן בית המשפט הורה אחרת. משנתמנה כונס פועל הוא אך ורק מטעם בית המשפט".
6. ברע"א 8459/11 אגיאר נ' פרזנטי כונס נכסים (5.2.12) קבע כב' הנשיא גרוניס ביחס למינוי כונס נכסים זמני לתפיסת נכסים כי: "מובן, כי בית המשפט לא יהא כבול בהסכמה אליה הגיע מבקש המינוי עם הכונס, לרבות באשר לגובה השכר, ככל שאכן הגיעו להסכמה כלשהי. כן יודגש, כי מרגע שבית המשפט הכריע בסוגיית השכר, הרי שכל הסכמה קודמת בין הכונס לבין מי מבעלי הדין לא תהא תקפה עוד".
7. המבקש בעצמו טען בסעיף 40 לתשובה לערעור שהגיש בבית המשפט קמא כי: "רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה קבעה את אשר בתחום סמכותה – הקביעה העקרונית של רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה היתה כי אין הצדדים רשאים לסכם ביניהם את שכר טרחת כונסי הנכסים, באשר כונסי הנכסים פועלים כזרועה הארוכה של ההוצאה לפועל. לכן, ההוצאה לפועל – והיא לבדה – היא הזכאית להחליט מה יהיה גובה שכר טרחת כונסי הנכסים". דברים אלו נכונים ואכן רשם ההוצאה לפועל או בית המשפט, לא כפופים להסכמות חוזיות שנערכו בין כונס הנכסים ללקוחותיו בכל הנוגע לשכר הכונסים.
8. לפיכך, משהחליט בית המשפט קמא להתערב בהחלטת כב' הרשמת ולהותיר את שכר הטרחה שהוסכם ע"י הצדדים בתחילת ההליך בגובה של אחוז אחד בלבד, אין עילה להתערב בפסק דינו. ביהמ"ש קמא נימק את הכרעתו בין היתר בעובדה שהחלק הארי של הליכי הכינוס בוצע עוד לפני העברת הליכי הפיקוח ללשכת ההוצאה לפועל ולפיכך לא היה מקום לחרוג מההסכמה בדבר שכר טרחה של אחוז אחד לכל כונס שנקבעה בעת המינוי.
9. בפתח ההחלטה שהורתה על מינוי כונסי הנכסים נאמר כי ההחלטה ניתנת "כפי שהוסכם היום" ובפרוטוקול הדיון קיימת הסכמה מפורשת של הצדדים ששכר הטרחה של הכונסים יעמוד על אחוז אחד בלבד. לפיכך, ברור שהחלטת המינוי כוללת למעשה בחובה גם החלטה על גובה שכר הטרחה וזאת בניגוד לטענת המבקש לפיה רכיב זה של גובה שכר הטרחה לא מהווה חלק מההחלטה.
10. ודוק: בניגוד לטענת המבקש, בית המשפט לא קבע שההסכם בטל. כל שעשה בית המשפט היה בחינת שכר הטרחה הראוי לו זכאים הכונסים כשהוא לא כפוף להסכם שעליו חתמו חלק מהמשיבים עם המבקש. פסק הדין לא נוגע למערכת היחסים החוזית שבין הצדדים להסכם והוא אינו קובע דבר במישור היחסים ביניהם.
11. המבקש אף טען בסעיף 77 לתשובה לערעור שהגיש בבית המשפט קמא בכל הנוגע למשיב 14 כי: "יהא זה בלתי סביר לדרוש ממנו תשלום בשיעורים גבוהים יותר של שכר טרחת כונסי הנכסים" מאחר שיש לפעול באחידות ולא לקבוע אחוזים שונים של שכר טרחה באופן שבעלי הנכס לא ישלמו לפי תעריף זהה בהתאם לחלקם היחסי בנכס. גם טענה זו נכונה.
12. המבקש היה מודע לכך ששכר הטרחה שעליו סוכם בבית המשפט יעמוד על אחוז אחד בלבד ובהסכם נקבע כי: "ידוע ללקוחות כי אפשר וביהמ"ש מיוזמתו (עו"ד רייכמן לא יציע זאת) יורה כי הליכי הכינוס ייעשו באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. במקרה זה שכ"ט הכונס לא יוגבל ל 1% ויעמוד על שכה"ט כפי שיקבע ראש ההוצל"פ". דהיינו, המבקש לקח בחשבון שייתכן שראש ההוצאה לפועל או כל ערכאה שיפוטית שתדון בערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל עשויה להחליט ששכר הטרחה יוותר על אחוז אחד בלבד ולמרות זאת, המבקש נטל על עצמו את תפקיד הכונס. חזקה שהמבקש ידע גם שהסכם שכר הטרחה שחתם עם חלק מהמבקשים לא יחייב את בית המשפט שזכותו לקבוע את גובה שכר הטרחה לפי שיקול דעתו וזאת במיוחד שעה שטרם המינוי נקבע בהסכמת הצדדים ששכר הטרחה יעמוד על אחוז אחד בלבד.
13. זאת ועוד: מעיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא עולה לכאורה שמי שהעלה את הרעיון לפיו הליכי הכינוס יעברו לפיקוח לשכת ההוצאה לפועל, היה המבקש בעצמו. זאת, למרות שהליך הכינוס היה כבר בשלב מתקדם, בוצע פרסום, נערכה התמחרות ובאותו דיון הכונסים הוסמכו לחתום על הסכמי המכר ולשלם שכר למומחים. המבקש טען בדיון כי: "אבקש החלטה שיפוטית מפורשת כי ברגע שאנו עוברים תחת פיקוח של ראש ההוצאה לפועל, אבקש החלטה מפורשת שתאמר שהנכסים כבר נמכרו לפיכך סמכותו של ראש ההוצל"פ לפקח מעתה ואילך. יש כבר צדדים שזכו בהתמחרות אז אם נופנה להוצל"פ שסמכויות הפיקוח לראש ההוצל"פ יינתנו מהשלב שבו הנכסים למעשה נמכרו אנו בשלב של ניסוח הסכמי המכר" (עמ' 14 שורות 4-8). מכאן, שהמשיבים צודקים לכאורה בטענתם (סעיף 57 לתשובה) שהיוזמה להעביר את המשך הליכי הכינוס שכבר היו בשלב מתקדם ללשכת ההוצל"פ, לא היתה של בית המשפט.
14. כמו כן, יש לקבל את טענת המשיבים שלא ניתן לבצע "מעקף" להוראות תקנה 36(ב) לתקנות המשפחה המגבילות את שכר טרחת הכונס למקסימום של ארבעה אחוז. שהרי, לו תתקבל עמדת המבקש לפיה העברת הליכי הפיקוח ללשכת ההוצאה לפועל תוכל להביא להגדלה משמעותית של שכר הטרחה של כונסי הנכסים, הדבר יהווה תמריץ לכונסים שמונו ע"י בית המשפט, לפעול להעברת הליכי ביצוע פירוק השיתוף ללשכת ההוצאה לפועל והתוצאה תהיה שההגבלה על שכר כונסי הנכסים שנקבעה בתקנות המשפחה לא תמושש ושכרם יהיה יותר גבוה.
15. במקרה דנן לא חל סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה) הקובע כי: "הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני זוג או בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג או בתובענה בענינו של קטין, למעט בעניני רכושו, יבוצעו על פי החלטת בית המשפט לעניני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל…". שהרי, הצדדים אינם בני זוג. לכן, כפי שמציינים ש' שוחט וד' שאוה בספרם סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (תש"ע-2009) בעמ' 331: "הליכי פירוק שיתוף במקרקעין בין בני משפחה אחרים יבוצעו אף הם בבית משפט לענייני משפחה אך לא מכוח סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה אלא מכוח אופייה של החלטת הפירוק שבאמצעותה יסיים בית המשפט את מלאכתו, עם אישור הסכם המכר של המקרקעין שהחליט על פירוקם".
ע' מאור וא' דגני בספרם על כונס הנכסים – כינוס נכסים בהוצאה לפועל ובהליכי אכיפה מנהלית (2015), עמ' 56-58 מציינים שפסק דין לפירוק שיתוף צריך להיות מבוצע בבית המשפט ולא בלשכת ההוצאה לפועל וכלשונם: "לסיכום המצב המשפטי הנוהג היום: הליך של פירוק שיתוף נעשה מראשית ועד תום על ידי בית המשפט בלבד" (ראו גם: ע"א 613/78 אניס נ' פוירשטיין, פ"ד לד(1) 32 (1979)).
מכאן, שלכאורה לא היה כל בסיס משפטי להעביר את סמכויות הפיקוח ללשכת ההוצאה לפועל והסתמכות בית המשפט קמא בהחלטתו על סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה לא הייתה במקומה, מאחר שהצדדים אינם בני זוג ובית המשפט היה צריך להותיר את סמכויות הפיקוח אצלו. מן הראוי להביא גם מדברי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ג'יוסי) שעסק בסעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה ברמ"ש 45431-12-17 ח.ר. נ' ל.ר. (13.7.18) וקבע כי: "ביצוע הליך פירוק השיתוף והפיקוח עליו, גם אם הואצלו לרשם ההוצל"פ, על פי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, עדיין מוסמך בית משפט קמא להמשיך ולפקח עליהם ועל כל הכרוך בהם, לרבות פסיקת שכר טרחת הכונס שמינה, מכוח סמכותו הטבועה והראשונית". אולם, מאחר שהמבקשים לא השיגו על החלטת בית המשפט קמא שהורה להעביר את סמכויות הפיקוח ללשכת ההוצאה לפועל, אין זה המקום לדון בצדקתה של החלטה זו.
16. במקרה דנן רק שבעה מתוך המשיבים חתמו על הההסכם עם המבקש ואין מחלוקת שהמשיבים 10-12 בנוסף למשיב 14, כלל לא חתמו על ההסכם. מכאן, שלא היתה קיימת הסכמה של כל בעלי הנכס לתנאי שנקבע בהסכם ולפיו אם הליכי הפיקוח יעברו ללשכת ההוצאה לפועל, שכר הטרחה לא יוגבל לאחוז אחד. ביחס למשיבים 10-12 כמו גם ביחס למשיב 14, אין ממילא כל הצדקה לחייבם בשיעור יחסי לפי תעריף של יותר מאחוז אחד כפי שנקבע בדיון ולא ניתן להחיל עליהם את הוראות ההסכם.
17. זכותם של המשיבים או חלקם היה להחליף את הכונס ולשכור את שירותיו של כונס אחר בתמורה אחרת. זכותם של המשיבים להחליט שעדיף להם למנות עורך דין אחר מטעמם שהם סבורים שיביא תוצאה יותר טובה וזאת במחיר יקר יותר מהמחיר שהם הסכימו לו בעת שמונה עורך דין אחר לתפקיד שהם אולי לא היו מרוצים מתפקודו. ברם, היה צריך לשקף זאת בפני בית המשפט בעת שהועלה נושא העברת ההליך לפיקוח ההוצאה לפועל, על מנת שהמשמעות הכספית של העברת הפיקוח ללשכת ההוצאה לפועל תובהר היטב ובפני בית המשפט יונחו מלוא הנתונים טרם שהוא מחליט על העברת הליכי הפיקוח ללשכת ההוצאה לפועל. בכל מקרה, רשם ההוצאה לפועל או בית המשפט, לא כפופים להסכמים שערך הכונס בנוגע לשכר טרחתו ובסמכותם לקבוע את גובה שכר הטרחה של הכונסים בהתאם לשיקול דעתם.
18. סיכומו של דבר: הבקשה נדחית והמבקש ישלם למשיבים 1-13 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. הערובה על פירותיה, תועבר למשיבים באמצעות ב"כ על חשבון ההוצאות.
19. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים של בני המשפחה.
ניתנה היום, י"ד אדר ב' תשפ"ד, 24 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.
