בפני
כבוד השופט שמואל בורנשטין
עותר
עזבון המנוח גוודו וורקו
באמצעות יורשו יהושע וורקו
נגד
משיבה
עיריית רחובות
פסק דין
פתח דבר
לפניי עתירה שהגיש עיזבון המנוח ווגדו וורקו (להלן: "המנוח") באמצעות יורשו היחיד, יהושע וורקו (להלן: "העותר") כנגד המשיבה, עיריית רחובות (להלן גם: "העירייה"), בהתייחס לחוב ארנונה, בגין הנכס המצוי בכתובת בר כוכבא 2/4 ברחובות, והידוע כגוש 3705 חלקה 602 תת חלקה 1 (להלן: "הנכס").
לטענת העותר, העירייה מנועה מלגבות את חוב הארנונה בגין הנכס בשל התיישנות ושיהוי, משעה שלא ביצעה כל פעולת אכיפה לגבייתו במשך שנים רבות. לטענתו, הוא כלל לא היה מודע להיקף החוב, שהלך ותפח במרוצת הזמן, כאשר אפילו עד לשלב זה ממש לא הוברר סכום קרן החוב המקורי.
העירייה, מנגד, טוענת, כי אין בסיס לעתירה לגופה, כי התנהלותה הייתה סבירה וראויה, וכן כי דין העתירה להידחות אף מחמת השיהוי שבהגשתה.
הרקע הנדרש לעניין
על פי העותר, המנוח, יליד אתיופיה ואב ל-11 ילדים, עלה ארצה בשנת 1985, והחל להתגורר בנכס בשנת 1989, נכס של חברת עמידר שניתן לו בתמורה לתשלום דמי שכירות בסכומים נמוכים וזאת על מנת להקל על השתלבותו בישראל (סעיף 11 לעתירה).
לימים, בשנת 2019, העבירה חברת עמידר את הנכס על שם המנוח ברישומי המקרקעין (סעיף 13 לתגובת העירייה לעתירה).
המנוח נפטר בשנת 2020. העותר הוא יורשו הבלעדי בנכס, בהתאם לצו קיום צוואה מיום 3.1.2021 (נספח 3 לעתירה).
עניינה של העתירה הוא בחוב לעירייה בגין הנכס, בסך של כ-70 אלף ₪, שחלקו מקורו בשנות התשעים. יש לציין כי החוב, נכון להיום, כולל בעיקרו מרכיב של ריבית והפרשי הצמדה.
אין חולק, כי בשנת 1996 חתם המנוח על התחייבות להסדר חוב ובמסגרת זו אישר את דבר קיומו של החוב לעירייה והתחייב לשלם, באותה עת, סך של 100 ₪ בכל חודש עד גמר החוב בגין חיובי מים וארנונה ועבור חיובים שוטפים (נספח ה' לתגובה המקדמית של המשיבה). המנוח לא עמד בהתחייבות זו.
כרקע להסדר החוב האמור, הוצג מכתב של האגף לשירותים חברתיים בעירייה, הכולל דו"ח סוציאלי נוכח בקשתו של המנוח להנחה בתשלומי מיסים ולביטול חוב משנים קודמות, בו צוין כי המנוח מוכר למחלקת הרווחה מזה מספר שנים, אינו עובד, אלא מתקיים מקצבת הבטחת הכנסה וחווה קשיים כלכליים רבים (נספח ה' לתגובה המקדמית של המשיבה).
הצדדים נחלקו באשר לפעולות העירייה לגביית החובות למן שנה זו (1996) ובדבר מידת המודעות של העותר לעניין.
העותר ציין בעתירתו, כי כשבעה חודשים לאחר מתן צו קיום הצוואה, ביום 26.8.2021, עת הגיע למשרדי העירייה על מנת לשנות את פרטי המשלם על הנכס, נודע לו מפי פקיד העירייה, כי על הנכס רובץ חוב. לדבריו, חרף בקשתו, לא קיבל מסמך פורמלי הכולל פירוט אודות החוב (סעיף 9 לעתירה), והוא הופתע מאוד מגובהו ומהעובדה שאף לאחר פטירת המנוח, ועל אף שלעירייה היה ידוע דבר הפטירה, לא נמסרה לו מטעמה דרישת תשלום (סעיף 10 וסעיף 14 לעתירה). עוד לדבריו, רק כחודש וחצי לאחר שהתייצב במשרדי העירייה, התקבלה בבית המגורים התראה טרם נקיטה בהליכי גביה מנהליים עם דרישה לתשלום החוב, אך זאת ללא פירוט מספק (סעיפים 15-16 לעתירה ונספח 6).
העותר הדגיש, כי מרגע פטירת המנוח הוא שילם את תשלומי הארנונה השוטפים כסדרם.
העירייה הבהירה, כי ביום 20.12.2021 היא הגישה בקשה להטלת שעבוד סטטוטורי בהתאם לסעיפים 11(א) ו-12 לפקודת המיסים (גביה) (סעיף 2 לתגובת העירייה לעתירה ונספח ג' שצורף לה), כאשר תדפיסי יתרת החוב לנכס, נכון ליום 22.12.2021 הועברו, לדבריה, לעותר טרם הגשת העתירה (סעיף 1 לתגובה ונספח ב' שצורף לה).
בפועל, ההערה במרשם המקרקעין מכוח סעיף 11 לפקודת המיסים (גביה) נרשמה ביום 24.2.2022, כאשר חוב המנוח, נכון לאותה עת, עמד על סך של 63,046.5 ₪ (סעיף 11.כב לסיכומי המשיבה).
השתלשלות ההליך
העותר הגיש את עתירתו דנן ביום 10.2.2022.
ביום 24.5.2022, הגישה העירייה תגובה לעתירה וכן בקשה לסילוק העתירה על הסף בשל שיהוי ניכר ומעשה בית דין, בנימוק לפיו חוב העותר הפך זה מכבר לחלוט.
במהלך הדיון הראשון בתיק, ביום 2.6.2022, במענה להערות בית המשפט, הסכים ב"כ העותר כי ההסדרים שנעשו בשנת 1996 מהווים הודאה בחוב, כך שההתיישנות תמנה משנת 1996, כאשר על פי הטענה, ממועד זה לא נעשתה כל פעולה אקטיבית מצד העירייה.
במסגרת החלטה בתום הדיון התבקשה העירייה להגיש כתב תשובה מנומק ומפורט הכולל פירוט מלא של החובות בהם עסקינן, מועד יצירתם, ההתראות וההודעות שנמסרו לעותר או לאביו המנוח במרוצת השנים, הליכי הגבייה שננקטו וכן הסבר מלא אודות המסמכים שצורפו והנלמד מהם. העירייה התבקשה לפרט באופן מסודר את כל המועדים הרלבנטיים בהם נערך טיפול או הופסק הטיפול, על מנת שניתן יהיה לבחון את טענת ההתיישנות השיהוי.
ביום 8.7.2022 הגישה העירייה כתב תשובה, ולו צורפו תדפיסים בהם ריכוז חובות המנוח, תוך ציון השנים בהם נוצרו.
ביום 27.11.2022 הגיש העותר את עיקרי הטיעון מטעמו.
בדיון השני מיום 30.11.2022 עמדתי על כך שהחלטתי מיום 2.6.2022 לא קוימה כהלכה, שכן העירייה הגישה פירוט לוקה בחסר. עוד ציינתי כי בנסיבות אלו ראוי היה על פניו לקבל את העתירה, ועם זאת החלטתי ליתן לעירייה הזדמנות נוספת ואחרונה להציג את המצב העובדתי הרלוונטי לאשורו, לצד חיובה בהוצאות.
ביום 8.12.2022 הגישה העירייה כתב תשובה ובו פירוט אודות חובות המנוח, תוך הצגת טבלה ובה תיאור החובות ומועד היווצרותם, וכן טבלה המפרטת את ההתראות, ההודעות והליכי הגבייה שננקטו כנגד המנוח בחלוקה לפי תאריכים.
במעמד הדיון השלישי, ביום 29.2.2023, חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם ועל אף שניסו להגיע להסכמות, ניסיונותיהם לא צלחו.
לשלמות התמונה יצוין, כי ביום 4.4.2023 הגישה העירייה בקשה להגשת ראיה מפריכה: חוזי התקשרות מיום 1.3.2000 ומיום 1.6.2005 מול חברת הגבייה, מהם, לגישתה, עולה, כי משלוח הודעות דרישה מטעמה נעשה באופן רציף. העותר התנגד לבקשה. ביום 20.4.2023 דחיתי את הבקשה מן הטעם, שלא רק שלא ניתן נימוק מספק באשר לעיתוי הגשתה, אלא שהראיה אף אינה מתייחסת באופן ישיר לעניינו של העותר ולמשלוח דרישות התשלום אליו, אלא מדובר בראיה הקשורה בעקיפין, אם בכלל, לעתירה.
טענות העותר
העותר לא ידע עד חודש ספטמבר 2021 על החוב שמקורו בשנות התשעים המוקדמות, שכן לא קיבל הודעות דרישה מהעירייה, ובנוסף, עד היום לא ברור לו מה סכום החוב המקורי בו חב המנוח, שאליו התווספו הפרשי הריבית וההצמדה.
העובדה כי במועד הגשת העתירה סבר העותר כי מקור החוב בשנת 2004, עובדה שהתבררה בדיעבד כשגויה, ממחישה את חוסר ידיעת העותר אודות החוב ומקורו.
מאחר שהעירייה לא נקטה בהליכי גבייה מנהליים בשקידה הראויה ובמרווחי זמן סבירים משך שנים רבות, ואף לא הוכיחה שיידעה את העותר אודות החוב, הרי שיש לקבוע כי חלה התיישנות על החוב וכן שיהוי ניכר.
למעשה, גם לטענתה, העירייה הסתפקה משך שנים במכתבי דרישה ראשוניים, שלא נמסרו לעותר ולא הובאו לידיעתו, כאשר ממילא אין בהם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.
מהנתונים שהציגה העירייה עולה כי בין השנים 1997 ל-2006 לא בוצעה כל פעולה מצידה. מכתב דרישה, לפי נתוניה שלה, נמסר על פניו בשנת 2008, ואילו זה שלאחריו נמסר רק בשנת 2014, ובהמשך בשנת 2015. מאז חלפו עוד 6.5 שנים עד לפניית העותר בשנת 2021 בעניין שינוי שם המחזיק בנכס.
הליך הגבייה האקטיבי היחיד שננקט על ידי העירייה, דהיינו השעבוד מיום 24.2.2022, הוטל בחוסר תום לב, לאחר הגשת העתירה ואין לו נפקות.
העירייה לא תמכה טענתה לפיה פעלה להטלת השעבוד כבר ביום 20.12.2021, וממילא מדובר במועד מאוחר לפניית העותר אליה.
אין לקבל את הטענה לפיה העותר היה מעורב בהסדר החוב משנת 2007 מאחר שהיה קטין בן 16 באותו מועד.
אשר לטענת העירייה לפיה נגרם לה נזק ראייתי, הרי שהעירייה לא פירטה מהו הנזק, בהתחשב בכך שצירפה דו"ח גביה מפורט. כמו כן, באותה מידה אף לעותר נגרם נזק ראייתי, שיכול היה להימנע, אם הייתה פועלת המשיבה לגביית החוב לאורך השנים ובטרם מותו של המנוח, והייתה מסרבת להעביר את הנכס על שמו עד להסדרת החוב, או לכל הפחות רושמת שעבוד מיד לאחר רישום זכויותיו.
בנוסף, לו הייתה פועלת המשיבה ליידע את העותר ביחס לחוב, ניתן היה להימנע לפחות מחלק מהריביות שהצטברו במהלך השנים.
אין לאפשר למשיבה להרחיב את החזית, עת העלתה את הטענה כי פעלה באמצעות חברת גבייה כל ארבעה חודשים למשלוח דרישות חוב. בצדק נדחתה בקשתה לצרף ראייה בעניין זה.
טענות העירייה
דין העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי בהגשתה, וכן לגופה, היות שהמשיבה התנהלה בדרך סבירה וראויה, ומאחר שלא נסתרה חזקת התקינות.
העירייה הציגה פירוט מדויק של החובות, שעיקרם חובות ארנונה, ואשר משך שנים צברו הפרשי ריבית והצמדה.
המנוח אמנם נפטר ואינו יכול להעיד על כך, אך קיימות אינדיקציות ברורות לפיהן הוא ידע אודות החוב משך כל השנים ופעל מול העירייה לגיבוש הסדרי חוב, קבלת הנחות וכיוצא בזה. כך למשל, מלבד התחייבות העותר משנת 1996, הושג עמו הסדר תשלום גם בשנת 2007.
מכיוון שבמהלך חייו של מנוח, הוא היה מצוי במצב סוציאלי קשה, לא חפצה העירייה לנקוט בהליכים נוקשים כנגדו, שכן היא נמנעה במכוון מנקיטה בפעולות אכיפה כנגד חייבים בעלי רקע סוציאלי, תוך הסתפקות בהליכי גבייה מידתיים במטרה להובילם לגיבוש הסדרי חוב בהם יוכלו לעמוד. העירייה, לפנים משורת הדין, הסכימה לפרוס למנוח את תשלומי החוב. אין לתת יד לניסיון העותר לנצל בחוסר תום לב את התנהלות העירייה, עם פטירתו של המנוח.
העירייה לא זנחה את החוב ועשתה את המרב על מנת להמשיך ולפעול לגבייתו. העירייה שלחה משך שנים דרישות תשלום לכתובת הדירה, בין היתר באמצעות חברת גבייה כל ארבעה חודשים.
בנוסף, העירייה דאגה לרישום הערה במרשם המקרקעין מכוח פקודת המיסים (גבייה) עוד בשנת 2021 (הגם שמסמך אישור ביצוע הפעולה בספרי המקרקעין נושא את התאריך 24.4.2022), כך שאף מטעם זה יש לדחות את טענת ההתיישנות.
העירייה נדרשת כעת להפריך את טענות העותר חסרות הבסיס לפיהן לא פעלה כלל לגביית החוב, הגם שאין כל חובה בדין לשמירת מסמכים לתקופות כה ארוכות.
לעירייה נגרם נזק ראייתי כתוצאה משיהוי העותר בהגשת עתירתו בשלב כה מאוחר והיא התקשתה לאתר מסמכים מתקופה כה מוקדמת, בחלוף למעלה מ-20 שנים מיום היווצרותם.
נוכח הצהרת העותר, כי הוא גר בנכס כל שנות חייו, ובשנים האחרונות היה אחראי בין היתר על קבלת דואר, קשה לקבל טענתו כי לא ידע על החוב. כמו כן, העותר היה מעורב לצד אביו בהתנהלות מולה להסדר החוב.
בנוסף, מאחר שהעותר הודה כי קיבל דרישת תשלום אחת, זו מאוקטובר 2021, יש להניח שקיבל גם דרישות תשלום נספות שנשלחו במרוצת השנים.
דיון והכרעה
הרשות המקומית נוהגת לגבות מהתושבים כספים שונים שתכליתם לספק שירותים מוניציפאליים לשם רווחת כלל התושבים, ולשם כך רשאית היא לנקוט בהליכי גביה.
במסגרת העתירה דנן טוען העותר, כי אין לאפשר למשיבה לפעול בהליכי גביה כנגדו בגין סכום חוב שהתגבש בתקופה בה אביו היה בין החיים. זאת, בראש ובראשונה, בשל התיישנות החובות, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי חלקם הארי של החובות בהם עסקינן הוא בגין תוספת ריבית והפרשי הצמדה.
ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (20.6.2010) (להלן: "עניין נסייר"), הוחלו דיני ההתיישנות על הליכי גבייה מנהליים. משמע כי נישום, שהרשות נוקטת כלפיו הליך גבייה מנהלי, רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן, ובכלל זאת גם בדרך של ייזום הליך מנהלי כבענייננו (ראו עניין נסייר בפסקאות 34 ו-40 לפסק דינה של כב' השופטת ברלינר. השוו: עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (15.4.2015) (להלן: "עניין סלומון") בפסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט גרוניס). וראו אף את האמור ברע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן (16.4.2018) (להלן: "עניין פרידמן") בפסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט הנדל).
עם זאת, בעניין סלומון הובהר כי פעולות גבייה שנקטה הרשות, ושהובאו לידיעת החייב, יקימו חזקה בדבר "איפוס" מרוץ ההתיישנות (ראו פסקה 21 לפסק דינו של כב' השופט גרוניס). בעניין פרידמן הוסבר שכלל זה נעוץ ב"קו התפר" שבין התיישנות לשיהוי, והוא נובע מאופיו המיוחד של ההליך המנהלי; טרם הלכת נסייר הוכפפו הליכי הגבייה המנהליים למשטר של שיהוי, שהוא מוסד משפטי פתוח וגמיש, הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט כתלות בנסיבות המקרה הקונקרטי, בעוד שדוקטרינת ההתיישנות שהוחלה בהתאם להלכת נסייר גם על הליכי הגבייה המנהליים, היא בגדר הסדר "סגור" שאינו מקנה לבית המשפט שיקול דעת להאריך את התקופה. מכאן נולד הצורך בעצירה או באיפוס מרוץ ההתיישנות (עניין פרידמן בפסקה 13).
זאת ועוד, חובת הרשות להפעיל סמכותה בשקידה, ביעילות ובפרקי זמן סבירים, ולא "לישון" על זכויותיה תוך "גרירת רגליים", היא מן המושכלות הראשונים של מנהל תקין. חובה מנהלית זו נובעת, בין היתר, מעיקרון ההגינות וכן מעקרון הסבירות שהוא עיקרון יסודי במשפט המנהלי (ראו למשל עע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא נ' קורן (31.5.2016) (להלן: "עניין קורן").
יפים בהקשר זה דברי בית המשפט העליון בעע"מ 2007/20 מועצה מקומית אבן יהודה נ' שמעון שטרית (8.2.2022):
"על פי אמות המידה של המשפט המינהלי, אין זה סביר להניח כי הרשות יכולה לגבות כל חוב בכל מועד אף אם לא נקטה פעולות גבייה סבירות במשך השנים … אלא שמן העבר השני, חובת הרשות לפעול במהירות הראויה אינה יכולה להשכיח את חובתה לפעול בסבירות ובמידתיות גם באכיפת החוק, ומהירות ראויה אינה בהכרח המהירות המרבית… בבוא בית המשפט להכריע בשאלה האם הרשות השתהתה בגביית חוב, עליו לתת את הדעת לשאלת ההסתמכות של הפרט; לאינטרס הציבורי בגביית חובות המגיעים לרשות כמו גם לאינטרס הציבורי הקיים בכך שהרשות המינהלית תפנים את מחדליה; לחובת ההגינות שבה מחויבת הרשות בכל פעולותיה; ולחובת תום הלב של החייב ביחסיו עם הרשות".
פקודת המיסים (גביה) אינה מורה לרשות תוך כמה זמן מן היום שבו רשאית היא לפי חוק לנקוט בהליכי גביה, עליה לנקוט בהם, או כיצד עליה לנהוג משהחלה בהליכי גביה. עם זאת, מקובלת הדעה לפיה אין הרשות יכולה לגבות כל חוב בכל מועד, אם לא ביצעה פעולות גביה סבירות במהלך השנים (ראו עניין קורן בפסקה 17). יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו בעת"מ (מחוזי תל-אביב) 1312/07 אלזינטי נ' עיריית לוד (22.10.2008) בעמוד 15:
"האפשרות שרשות מקומית תנקוט שב ואל תעשה משך שנים רבות ותתעורר יום אחד כשיעלה חפץ מלפניה לנחות על האזרח במפתיע כרעם ביום בהיר תוך שימוש באמצעי גבייה מינהליים נוקשים, נראית לי בלתי סבירה ונעדרת הגינות".
מן הכלל אל הפרט.
בענייננו, נציג המשיבה, מנהל אגף אכיפה בעיריית רחובות, הודה במעמד הדיון, כי העירייה שלחה הודעות בגין החוב הרובץ על הנכס, אך לא ביצעה פעולות אכיפה כנגד המנוח. זאת, במסגרת מדיניות של התחשבות בתושבים בעלי רקע סוציאלי. כך לדבריו בפרוטוקול מיום 9.2.2023 עמ' 6 ש' 34- עמ' 7 ש' 6:
"בשנת 97' עיריית רחובות חשבה לבוא לקראת תושבים עם בעיות סוציאליות. כל מי שהייתה לו הטבה מביטוח לאומי ושהוא גר בשכירות סוציאלית של עמידר החלטנו לא לפעול נגדו ושהם ידאגו להעביר את העניין הזה למשרד הפנים לביטול החובות. משרד הפנים לא אישר זאת. זה לקח זמן, ולכן בשנת 97' התחלנו לפעול שוב, למרות שזה לא אפשרי כיוון שהם במצוקה סוציאלית. הוצאנו דרישות כדי לעדכן את האדם שיש לו חוב. שלחנו הודעות דרישה ממוחשבות שלא נרשמו אפילו כאכיפה כיוון שלא התכוונו לבצע פעולות אכיפה כנגד האנשים. ההודעות נשלחו בצורה ממוחשבת ישירות לאנשים. ההודעות לא רשומות במערכת האכיפה כדי שלא יתבצע, אפילו לא בטעות, פעולות אכיפה כנגד האנשים האלה.
מבחינתנו כאכיפה לא נעשה דבר".
הנה כי כן, אכיפה, על פי נציג המשיבה, לא בוצעה במשך שנים רבות. אמנם נשלחו הודעות דרישה ממוחשבות, אך אלה לא נרשמו ב"מערכת האכיפה" בשל החשש כי רישום זה יוביל לפעולות אכיפה. העותר טען שהודעות דרישה אלו לא התקבלו בידיו (שם, עמ' 8 ש' 2-5), וטענה זו לא נסתרה על ידי העירייה.
העירייה טענה, כי נגרם לה נזק ראייתי, שכן לא השתמר אצלה מידע המתייחס לשנים כה מוקדמות, ובכלל זאת מידע ממנו ניתן להוכיח דבר קבלתן של הודעות הדרישה, ואולם, נזק זה הינו במידה רבה תוצר לוואי של הימנעותה מלנקוט בפעולות לאכיפת החוב משך שנים רבות.
בעוד שהעותר טען כי לא היה מודע במשך כל השנים לקיומו של החוב ולא קיבל את הודעות הדרישה, הרי שעל אופן התנהלותה של העירייה ניתן ללמוד מן המסמכים שהשתמרו ומהראיות שהוצגו, מהם עולה, כי העירייה השתהתה גם במשלוח הודעות הדרישה.
כאמור לעיל, המונח הודה בקיום החוב בשנת 1996, עת חתם על התחייבות להסדרת החוב, אלא שלאחר מכן, משך כעשור, לא ביצעה העירייה כל פעולה. הצדק עם העותר, כי גם לפי הפירוט שהציגה העירייה באשר להודעות והתראות שנשלחו למנוח, למן השנים 1996 ו-1997, עת הוסדר חלק מהחוב, ועד שנת 2006, עת שלחה הודעת דרישה, לא עשתה המשיבה דבר לגביית החוב, ואף לא פעלה על מנת להביא לידיעת המנוח דבר קיומו של החוב.
וכך גם ארע בין שנת 2008, אז נשלחו שתי הודעות דרישה, עד לשנת 2014, עת נשלחה הודעת דרישה אחת, וכן בין 2015, עת נשלחה הודעת דרישה נוספת, עד לשנת 2021, עת נמסרה עוד הודעת דרישה (השלמת כתב תשובה מטעם המשיבה מיום 8.12.2022).
ניכר, אם כן, כי במשך תקופות משמעותיות נמנעה המשיבה מלהפעיל בדרך כלשהי את סמכויותיה, ובכלל זאת אף לא שלחה, ולמצער לא הוכיחה כי שלחה, הודעות דרישה. סבורני כי התמהמהות זו בהפעלת הסמכות ראוי שתרבוץ לפתחה של המשיבה, זאת במיוחד בהתחשב בכך שהחוב הלך ותפח במרוצת השנים תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית, המהווים כיום חלק נכבד מסכום החוב.
אכן, לימים פעלה העירייה באופן אקטיבי לרישום שעבוד, אך זאת עשתה רק לאחר מות המנוח, דהיינו בשנת 2021, כאשר השעבוד נרשם בפועל ביום 24.2.2022. אעיר בהקשר זה, כי איני סבור שיש לייחס חשיבות רבה למועד הגשת הבקשה לרישום השעבוד או למועד רישומו בפועל, או לשאלה האם פעולת העירייה לרישום השעבוד נעשתה טרם הגשת העתירה או לאחריה. כך או כך ברור, כי פעולת העירייה לרישום השעבוד החלה בסמיכות זמנים להגשת העתירה, כאשר במשך שנים רבות היא נמנעה מנקיטת פעולות אכיפה, וכאשר משלוח הודעות הדרישה אף הוא נעשה באופן מקוטע תוך פרקי זמן בלתי סבירים בין הודעה דרישה אחת לאחרת. יתר על כן, אף אין בידי העירייה כל תיעוד והוכחה שהודעות דרישה אלו התקבלו, או הובאו לידיעת העותר. בנסיבות אלו, רישום השעבוד אחרי שנים כה רבות, אינו יכול לגבור על האינטרסים העומדים מאחורי עקרונות ההתיישנות והשיהוי.
על כך יש להוסיף כי בעע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל (4.1.2011), קבע בית המשפט העליון, כי לשם "איפוס" מרוץ ההתיישנות נדרשים הליכי גבייה ממשיים ואין די במשלוח הודעות בדבר חיוב והתראות:
"בטיעוניה בפני בית המשפט המחוזי הצהירה המערערת כי החוב הינו חוב חלוט משנת 1985. מסיכומי המערערת עולה כי רק ביום 29.12.2004 היא החלה לראשונה בנקיטת הליכי גבייה מנהליים, ועד לעת זו היא לא פעלה באופן ממשי לגביית החוב, למעט שליחת הודעות חיוב וההתראות. לפיכך, משחלפה תקופת ההתיישנות העירייה הייתה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה מנהליים של חוב הקודם לתקופת ההתיישנות".
ראו גם עת"מ (מחוזי חיפה) 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה (6.6.2012):
"על מנת שהליך הגבייה המינהלי יביא לעצירת ההתיישנות, על ההליך שננקט להיות משמעותי, ועליו לעמוד בכללי המשפט המינהלי, ובכלל זה, שימוש בתום לב בזכות המיוחדת ויוצאת הדופן שהוענקה לרשות המינהלית בהליך הגבייה המינהלי. משמעות הדברים היא כי על הרשות לנקוט בהליך ממשי לגביית החוב, הליך רציף וסדיר, וללא שיהוי. כך לדוגמא, אל לה לרשות להסתפק במשלוח הודעת דרישה לנישום שאחריה אין ולא כלום. עליה להתכבד ולנקוט בהליך אפקטיבי ואינטנסיבי לגביית החוב כמו, הליכי עיקול, תפיסת נכסים ועוד. רק פעולות מעין אלה יגרמו לטעמי להפסקת מרוץ ההתיישנות.
….
על מנת שמשלוח הודעת הדרישה יביא לעצירת מירוץ ההתיישנות, על העירייה להראות כי היא המשיכה בפעולות לגביית החוב תוך פרק זמן סביר לאחר מועד משלוח ההודעה, שכן, דיני השיהוי במשפט המינהלי מחייבים את הרשות לפעול במהירות הראויה בהתחשב בנסיבות הענין".
כן ראו עת"מ (מחוזי חיפה) 17053-03-12 עזאם נ' עיריית קרית אתא (15.4.2012).
לאור כל האמור, סבורני כי עת מדובר בחוב משנות התשעים לגביו בוצעה פעולת גבייה ממשית מסוג רישום שעבוד לראשונה בחלוף כ-25 שנה, לא נכון יהיה לקבוע כי מדובר בפעולה המאפסת את מרוץ ההתיישנות.
אבהיר, כי התחשבות העירייה במצבו של המנוח ורצונה להקל עליו, ללא ספק ראויים להערכה רבה, ואולם בנסיבותיו של המקרה, קשה להשלים עם מצבו שבו עם פטירתו, מתעוררת לפתע העירייה ומחליטה לנקוט כנגד יורשו על פי דין בהליכי אכיפה אקטיביים מהם נמנעה במכוון משך שנים כה רבות.
בסופו של יום, התמונה המצטיירת היא, כי הקצב בו פעלה המשיבה לשם גביית החובות בגין הנכס, בחירתה להימנע מאכיפה אקטיבית תוך גרירת רגליים, אינם מניחים את הדעת. העירייה השתהתה שיהוי משמעותי בהפעלת הליכי הגביה. לצד מדיניותה, כפי שהצהיר עליה נציגה, של הימנעות מאכיפה אקטיבית של החובות, תוך הסתפקות במשלוח התראות ודרישות, הרי שמאז קבלת הדו"ח הסוציאלי ולאורך כל חיי המנוח ואף לאחר מכן, נמנעה המשיבה מכל פעולה. העירייה אף לא ניצלה את מעמד רישום הדירה על שמו של המנוח בשנת 2019 לשם גביית החוב. גם לאחר מותו של המנוח לא אצה לה הדרך להטלת השעבוד, אלא עשתה כן בחלוף למעלה משנה.
בנסיבות אלו, ומאחר שלא הוכחה ידיעת העותר אודות חובות המנוח, ועת הוא הקפיד ומקפיד לשלם באופן סדיר את התשלומים השוטפים בגין הנכס, דומני כי רשאי הוא לצפות כי בחלוף שנים כה רבות לא יידרש לשלם חוב זה שנוצר בתקופת חייו של אביו המנוח, ובשעה שלאורך שנים הכירה העירייה במצבו הכללי ונקטה במדיניות ברורה של שב ואל תעשה.
לצד כל זאת, ואל מול השיהוי המיוחס למשיבה, איני מתעלם משיהויו של העותר בהגשת העתירה.
בהתאם לתקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: "תקנות בתי משפט מנהליים"), עתירה מינהלית תוגש "לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם".
לדברי העותר, דבר החובות נודע לו ביום 26.8.2021, עת הגיע לעירייה לשם שינוי פרטי המשלם על הנכס, ואולם עתירתו הוגשה אך ביום 10.2.2022, וזאת מבלי שהגיש בקשה להארכת מועד בהתאם לתקנה 3(ג) לתקנות בתי משפט מנהליים.
כידוע, טענת שיהוי מצריכה בחינה של שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי מתמקד בדופי שנפל בהתנהלותו של העותר המגיש עתירה בשיהוי, אף שכל העובדות הנוגעות לה היו בידיעתו לפני כן; השיהוי האובייקטיבי מתמקד בנזק שנגרם לרשות או לצדדים נוספים כתוצאה מהשיהוי; היסוד השלישי נוגע לשאלה אם דחיית העתירה מחמת שיהוי תגרום לפגיעה חמורה בשלטון החוק ובאינטרס ציבורי חשוב (להרחבה אודות יסודות השיהוי ראו: עע"מ 8968/14 יצחק שטרית נ' עיריית טבריה (31.8.2017); עע"מ 7061/12 טריגוסין בע"מ נ' הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (20.2.2014); עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (7.12.2006); עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חוף השרון, פ"ד נח(6) 728 (2004)).
במקרה שלפניי לא ניתן להתעלם מהזמן הרב שחלף מהמועד בו נודע לעותר, לדבריו, על אודות קיומו של החוב ועד אשר פנה לבית המשפט. בנסיבות אלה מתקיים היסוד הסובייקטיבי, הגם שמביא אני בחשבון את העובדה כי העותר קיים מידה זו או אחרת של הידברות מול המשיבה (ראו מכתב העותר מיום 16.11.2021 ומכתב התשובה של המשיבה מיום 30.12.2021; נספחים 1-2 לעתירה), כך שלא ניתן להסיק מהתנהלותו כי הוא ויתר על זכותו לפנות לערכאות. אשר ליסוד האובייקטיבי, איני סבור שיש ליתן משקל רב לדחייה של מספר חודשים בבירור המחלוקת הקשורות לגביית החוב, בשעה שהעירייה עצמה נמנעה משך שנים רבות בנקיטה בהליכי אכיפה אקטיבית. אשר ליסוד השלישי, סבורני כי דחיית עתירתו של העותר מחמת שיהוי תפגע באינטרס הציבורי שבבירור העתירה וזאת על רקע התנהלות המשיבה, כפי שתוארה לעיל, שאחרי שנים רבות של הימנעות מאכיפה מטעמים סוציאליים, מצאה לנכון עם פטירת המונח לנקוט בהליכי גבייה אקטיביים כנגד יורשו. לפיכך איני סבור כי יש בטענת השיהוי שהעלתה המשיבה כדי לחסום את דרכו של העותר בבירור העתירה לגופה.
סוף דבר
בהתחשב בכל השיקולים הצריכים לעניין ובאיזון בין האינטרסים השונים הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין העתירה להתקבל. המדובר בחוב ישן, שהמשיבה השתהתה בגבייתו במשך שנים רבות. לפיכך לא תהא רשאית להמשיך ולנקוט בהליכי גבייה מינהליים לגביו, ואף השעבוד שנרשם לטובתה דינו להתבטל.
בנסיבות העניין, כמו גם נוכח השתהותו של העותר בהגשת העתירה, איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ז אלול תשפ"ג, 13 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.
