בפני
כבוד השופטת עידית בן-דב ג'וליאן
תובעים
1. עיזבון המנוחה צ. ק. ז"ל
באמצעות מנהל עיזבון
2. י.ר.
נגד
נתבעים
1. מ. ל.
ע"י ב"כ עו"ד צביקה ציפוק
2. נ. ל.
3. א. ל.
4. ש. ל.
5. ש. .ש.
6. י. ל.
נתבעים 2-6 ע"י ב"כ עו"ד אבשלום אהרון
7. רשות מקרקעי ישראל ת"ז 039333976
ע"י פרקליטות מחוז מרכז – אזרחי
פסק דין
מתוקן
לפני תביעה לביטול פסק דין שניתן ביום 30.1.12 בבימ"ש לענייני משפחה בכפר סבא (כב' השופט צ. ויצמן) במסגרתו אושר הסכם גישור מיום 26.1.12 שנחתם בין הנתבעים 1-6 (תמ"ש 1405-09-10).
רקע עובדתי רלוונטי
1. המקרקעין שבמחלוקת:
עניינה של התביעה במקרקעין ברח' … ב … הידועים כ… שהנם בבעלות רשות הפיתוח, רשום ומנוהל בפנקס הבתים המשותפים בלשכת רישום מקרקעין בפתח תקווה. על המקרקעין לא רשומות חכירות (להלן: "המקרקעין").
התובעים 1-2 בעלי זכות לקבלת חכירה מהוונת בשיעור מחצית המקרקעין והנתבעים 1-6 בעלי זכויות במחצית השנייה.
במקרקעין חלוקה פנימית לשלושה מגרשים, על פי הסכם בין כל בעלי הזכויות אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 23.1.02:
מגרש 1 – משוייך למנוח ש.ק. (להלן: "המנוח ק.").
מגרש 2 – משוייך למנוח י. ל. (להלן: "המנוח י.").
מגרש 3 – משוייך לגב' ז. פ. (להלן: "הגב' פ.") בחלק הצפוני ולמ. וכ. ל. ז"ל (להלן: "המנוחים ל.") בחלק הדרומי.
מגרש 3
הגב' פ. (צפון) (430 מ"ר)
מגרש 2
המנוח י.
מגרש 1
המנוח ק.
המנוחים ל. (דרום) (430 מ"ר)
(500 מ"ר)
(500 מ"ר)
רחוב …. ב….
2. הצדדים להליך:
התובעים – המנוח ק. נפטר ביום 28.1.08, צוואתו קוימה ביום 12.6.08, יורשת המנוח שהנה התובעת 1, הלכה לבית עולמה במהלך ניהול ההליך. התובע 2 מונה ביום 20.3.21 כמנהל עיזבונה בעניין זכויותיה במקרקעין וניהול ההליך, בהסכמת שלושת יורשיה על פי צוואתה שקוימה (תע' 37550-02-21).
התובע 2 הנו גם בעל דין בתביעה, אחיה של הגב' פ. אשר העניקה לו במתנה וללא תמורה את זכויותיה במקרקעין בהסכם מתנה מיום 30.4.12 שצורף.
הנתבעים – המנוח י. ז"ל והמנוח ל. ז"ל הם שני בניה של המנוחה ח. ז"ל שנפטרה ביום 2.4.02 והייתה בעלת מחצית הזכויות במקרקעין. בשלהי שנת 1972 העבירה את זכויותיה לשני בניה בחלקים שווים, אשר הם גם יורשיה על פי דין בחלקים שווים על פי צו ירושה מיום 15.10.02.
ביום 14.12.78 חתמו הבנים על הסכם שיתוף בקרקע, בו הצהירו כי במחצית המערבית של החלקה יבנה בית המגורים של י. ובמחצית המזרחית של החלקה יבנה בית המגורים של ל.
הנתבעת 1 – הנה אשת המנוח י. ויורשתו מכח צוואתו מיום 4.1.04 אשר קוימה ביום 20.10.04 (להלן: "הנתבעת").
הנתבעים 2-6 – הם ילדי המנוחים ל. ויורשיהם בחלקים שווים (1/5 כל אחד) על פי צווי ירושה מהימים 28.5.15 ו-5.10.16 (להלן: "הנתבעים").
3. פסק הדין הראשון
ביום 24.5.99 הגישו המנוח ק. והגב' פ. תביעה לחלוקה/פירוק שיתוף במקרקעין נגד המנוח י. והמנוחים ל. בבימ"ש שלום ברמלה (ת.א. 2369/99).
ביום 23.1.02 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה עליו חתמו הצדדים ובו נקבע:
א. הבסיס לחלוקת המקרקעין הנו תשריט שהוגש כמוצג ת/5, נערך על ידי מודד מוסמך מר ניסים מועלם ביום 1.11.98 ועודכן על ידו ביום 5.3.01. התשריט חלק בלתי נפרד מההסכם ונחתם ע"י כל הצדדים להליך (סע' 1; להלן: "התשריט");
ב. ל-ק. ו-י. זכויות ב-500 מ"ר כל אחד לרבות זכות החזקה בלעדית (סע' 2-3);
ג. לגב' פ., ו-ל. זכויות ב-430 מ"ר כל אחד לרבות חזקה ייחודית בבית דו משפחתי (הגב' פ. בבית הצפוני בשטח והזוג ל. בבית הדרומי; סע' 4-5);
ד. בשלב הראשון יהיו זכויות הגב' פ. והזוג ל. בחלקם בקרקע במושע כאשר לכל אחד זכות חזקה ייחודית ובלעדית בשטח בו מחזיק. בשלב השני תתבצע חלוקה עצמאית בשני חלקי מגרש 3 והזכויות לא יהיו עוד במושע (סע' 6(א)-(ב) ו-12ד');
ה. כל צד רשאי להכין בכל עת תשריט עצמאי חדש המתייחס אך ורק לחלק מהחלקה שהוא מקבל ולהגישו לאישור וועדה מקומית לתו"ב ובלבד שהתשריט שיוכן לא ישנה מההסכם והתשריט ת/5 (סע' 9א);
ו. ההסכם אינו פוגע בזכויות רמ"י לנהוג בהתאם להחלטותיה מעת לעת. לצד זאת, רמ"י התבקשה להתחשב במידת האפשר בהסכמות הצדדים (סע' 10א-ב);
ז. הגב' פ. והזוג ל. רשאים לנקוט בהליכים, ביחד ולחוד, כדי לגרום שמגרשיהם יושלמו ל-500 מ"ר ובלבד שהדבר לא יגרש מהמגרשים של ק. ו-י. שהנם בשטח 500 מ"ר (סע' 12ג).
(להלן: "פסק הדין הראשון").
4. פסק הדין השני
בשנת 2009 התגלעה מחלוקת בין הנתבעת למנוחים ל. בקשר לחלוקה עליה הסכימו הצדדים בפסק הדין הראשון ובית מגורי המנוחים ל. החורג מקווי הבניין.
ביום 23.9.09 המנוחים ל. הגישו תביעה נגד הנתבעת בה"פ בבימ"ש השלום ברמלה לביטול פסק הדין הראשון.
ביום 1.9.10 הנתבעת הגישה תביעה נגד המנוחים ל. וממ"י למתן פסק דין הצהרתי וצו עשה בעניין זכויותיה במקרקעין לבימ"ש לענייני משפחה בכפ"ס (תמ"ש 1405-09-10).
הנתבעת והמנוחים ל. ניהלו הליך גישור בפני המגשר עו"ד עמוס גבריאלי (להלן: "המגשר"), בסופו חתמו ביום 26.1.12 על הסכם גישור אותו הגישו לבימ"ש לענייני משפחה בכפ"ס למתן תוקף של פסק דין.
בהסכם הגישור נקבע, בין היתר (הדגשה שלי – ע'ב'ג'):
א. המנוח ל. הנו החוכר ובעל מלוא הזכויות בשטח 430 מ"ר במקרקעין שבתוכו הבית הקיים במגרש בשלמותו. הנתבעת החוכרת ובעלת יתרת המקרקעין. רישום זכויות המנוח י. במקרקעין ירשמו ע"ש יורשיו על פיו צו קיום הצוואה (סע' 1א);
ב. הצדדים ישתפו פעולה מול רמ"י לאישור התשריט שצורף לתביעת המנוחים ל. בבימ"ש השלום ברמלה בכוונה לקבל אישור המינהל על גודל שטח של 930 מ"ר כך ששטח הנתבעת 500 מ"ר ושטח המנוח ל. 430 מ"ר ולא להנצחת החלוקה הקיימת של המגרש (סע' 1ב);
ג. הצדדים יגישו במשותף בתיק בית משפט השלום ברמלה בקשת לדחיית התביעה לביטול פסק הדין הראשון מכח הסכם הגישור (סע' 1ט);
ד. הסכם הגישור גובר על פסק הדין הראשון (סע' 1י);
ה. התביעה נגד מנהל מקרקעי ישראל תדחה ללא צו להוצאות (סע' 1יא);
ו. ככל שיתברר בשלב מאוחר יותר ששטח המקרקעין הכללי הכולל את משפחות ק. ו-פ. אינו תואם את שטח המגרש כפי שנקבע בפסק הדין הראשון, המנוח ל. ישתף פעולה לצורך הגשת תביעת פירוק שיתוף נגדם ובלבד שלא תפגע החלוקה בין הצדדים להסכם הגישור בהתאם לסעיפים א' ו-ב' (סע' יב).
ההסכם הוגש לתיק בימ"ש לענייני משפחה בכפ"ס וניתן לו תוקף של פסק דין ביום 30.1.12.
(להלן: "פסק הדין השני").
5. בשנת 2015 במסגרת בקשה שהגישו התובעים לוועדה המקומית לתו"ב ביהוד-מונסון, התברר כי התשריט שצורף כמוצג ת/5 לפסק הדין הראשון היה חסר (מכתב הוועדה לתו"ב מיום 5.11.15 שצורף כנספח ו' לכתב התביעה). התובעים הגישו תשריט חדש לוועדה לתו"ב ובקשתם לקבלת היתר בנייה נדחתה בהחלטה מיום 12.4.16.
התובעים השיגו על החלטת הוועדה המקומית לתו"ב ביהוד בפני וועדת הערר המחוזית (ערר מס' 262/12). בדיון שהתקיים ביום 31.10.16 נקבע שהתובע יעביר לוועדה המקומית את כל המסמכים והנתונים שבידו לעניין זהות הבעלים המחזיקים ובעלי הזכויות האחרים בקרקע, הוועדה המקומית תפרסם את תשריט החלוקה ותינתן תקופה להגשת התנגדויות (ככל שיהיו). הערר נמחק ללא צו להוצאות.
ביום 8.12.16 הגישו הנתבעים התנגדותם לתשריט בפני הוועדה המקומית לתו"ב, אליה צורף פסק הדין השני.
ביום 1.3.17 הוועדה המקומית קיבלה את התנגדות הנתבעים, וזו לשון ההחלטה:
"1. תשריט החלוקה שהוגש אינו מתיישב עם פסק הדין שניתן על ידי ביתהמשפט בתמ"ש 1405-09-10.
2. תשריט החלוקה חוצה מבנה קיים מאושר בהיתר בניה כיחידת דיור אחת.
3. תשריט החלוקה מייצר תאי שטח בהם המבנים הקיימים חורגים מהוראות הת.ב.ע בנוגע לקווי הבנין (קו בנין 0 במקום 3).
4. מדובר במחלוקת קניינית שיש לפתור אותה בערכאה הרלוונטית".
6. התובעים השיגו על החלטת הוועדה המקומית לתו"ב בפני וועדת הערר המחוזית (ערר 088/17/41). הערר נדחה בהחלטת וועדת הערר המחוזית מיום 21.11.17, בה נקבע שלא ניתן לאשר את התשריט טרם הסדרת המחלוקת הקניינית (סע' 12, שם).
עוד נקבע בהחלטה (הדגשות שלי – ע'ב'ג'):
– על פי התכניות החלות על הקרקע, ממ/865 ו-ממ/865/א שטח מגרש מינימלי הוא 500 מ"ר ומותרת בו בניית שתי יחידות דיור (סע' 2);
– התשריט תואם את התכניות החלות על הקרקע שכן חילק את הקרקע לשלושה מגרשים – שני מגרשים של 500 מ"ר כל אחד ומגרש שלישי של 860 מ"ר (סע' 3);
– לא ניתן לקבל את טענת עיזבון המנוחים ל. לפיה פסק הדין הראשון חילק קניינית את מגרש מס' 3 לשני מגרשים שכן בתשריט מופיעים שלושה מגרשים ולא ארבעה (סע' 4-5);
– חלוקת מגרש מס' 3 לשני מגרשים בני 430 מ"ר כל אחד, פחות מהגודל המינימלי, לא מאפשרת ניצול זכויות הבנייה בהם בהתאם לתכניות החלות על הקרקע (סע' 6);
– הבעייתיות ביישום פסק הדין השני נוגעת לבית המגורים של הזוג ל. שכן החלוקה על פיו הופכת את הבית למבנה החורג מקווי הבניין. משמעות אופרטיבית של יישום פסק הדין השני היא סימון בית המגורים או לפחות החלק החורג מקווי הבניין להריסה (סע' 7);
– ככל שהיה מונח לפני הוועדה פסק הדין הראשון בלבד ייתכן שניתן היה לאשר את החלוקה שנקבעה בתשריט ולראות בהסכמת הצדדים כהסכמה למשמעויות הנובעות ממנו ביחס לבית המגורים. אך, לא ניתן להתעלם מפסק הדין השני (סע' 8);
– פסק הדין הראשון אינו מתייחס להריסת בית המגורים של הזוג ל. אלא לבית מגורים בו התגוררה הגב' פ. בלבד שאכן נהרס. לא ניתן לומר שפסק הדין הראשון כולל הסכמת נתבעים 2-6 לסימון בית המגורים להריסה. כיום, הם מתנגדים לכך (סע' 11);
– קיימת בעייתיות בפסק הדין השני שאישר את הסדר הגישור שהושג מבלי שבעלי הזכויות הנוספים בקרקע השתתפו בישיבת הגישור או בהליך אישור ההסדר בבית המשפט (סע' 9).
7. ביום 25.12.17 הגישו התובעים עתירה מנהלית (עת"מ 53911-12-17) לבית משפט המחוזי-מרכז בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים נגד וועדת הערר המחוזית, הוועדה המקומית לתו"ב, עיזבון המנוחים ל. והנתבעת.
בהינתן שנמצא כי מדובר במחלוקת קניינית, הוצע לתובעים, והם הסכימו, למחיקת העתירה תוך שמירה על טענותיהם (פסק דין מיום 11.3.18, נספח י"א לכתב התביעה).
8. הגשת כתבי הטענות בהליך שלפני, השתלשלות ההליך והחלטות שניתנו
ביום 10.5.18 הגישו התובעים את התביעה שלפני, במקור נגד הנתבעת, המנוחים ל. והמגשר.
בהחלטה מיום 4.9.18 נמחקה התביעה נגד המגשר.
ביום 17.9.18 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעים 2-6.
ביום 31.10.18 הוגש כתב הגנה מטעם נתבעת 1.
בהחלטה מיום 23.12.18 נדרשו התובעים לתקן את כתב התביעה ביחס לזהות הנתבעים יורשי המנוחים ל. כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 29.1.19.
כמו כן בימ"ש הורה באותה החלטה על צירוף רמ"י כנתבעת נוספת בהליך מכח היותה צד להליך בבימ"ש לענייני משפחה בכפ"ס במסגרתו ניתן פסק הדין אותו מבוקש לבטל.
ביום 12.9.19 הוגש כתב הגנה מטעם רשות מקרקעי ישראל.
לאחר פטירת התובעת נדרש היה לקבוע את חליפה. רק ביום 10.5.21 הוגש צו למינוי מנהל עיזבונה לצורך ההליך.
בהחלטה מיום 5.10.21 ומנימוקיה נקבע, כי רמ"י פטורה מהתייצבות לדיוני ההוכחות.
בהחלטה מיום 14.12.21 ומנימוקיה ניתן לתובעים היתר לפיצול סעדים נגד הנתבעים.
בהחלטה מיום 14.12.21 ומנימוקיה נדחתה בקשת התובעים להעיד את המגשר.
9. בהחלטה מיום 5.10.21, בהסכמת הצדדים – התבקש כי מהנדס הוועדה לתכנון ובניה ביהוד יגיש תעודת עובד ציבור בה יתייחס מקצועית לתשריט ת/5 שצורף להסכם הפשרה שקיבל תוקף בפסק הדין הראשון, לפסק הדין השני ולתשריט שהוגש על ידי התובע ביום 7.7.21.
ביום 1.2.22 הוגשה לתיק תעודת עובד ציבור מטעם מהנדס הוועדה לתכנון ובנייה ביהוד-מונסון, מר ליאוניד גינצבורג. לגבי התשריט ת/5 נרשם שמעורר קושי כיוון שחוצה מבנה קיים ומנוגד למדיניות הוועדה המקומית ולא ניתן היה לאשרו גם בהסכמת מי מהבעלים. לגבי התשריט שהגישו התובעים לוועדה ביום 7.7.21, התשריט כבר סורב על ידי הוועדה המקומית בשנים 2016 ו-2017. ועדת הערר אישרה את עמדת הוועדה המקומית.
הצדדים לא ביקשו לחקור את מהנדס הוועדה על תעודת עובד הציבור שהוגשה, הגם שניתנה להם הזדמנות לעשות כן בהחלטה.
10. התקיימו חמישה דיונים מתוכם שני דיוני הוכחות.
מטעם התובעים העיד התובע. מטעם הנתבעת העידה הנתבעת בעצמה.
ומטעם הנתבעים העיד הנתבע 2.
הוגשו סיכומים לרבות סיכומי תשובה.
ומכאן פסק הדין.
טענות הצדדים
11. טענות התובעים
א. התובעים לא עתרו להריסת בית הנתבעים. לצד זאת אין זה מן הנמנע שיהא צורך בהריסת הבית, שכן הוא ממוקם כמבנה חורג בחלקה. לשם כך הוגשה בשעתו תביעה לפירוק שיתוף במסגרתה הגיעו הצדדים להסדר שקיבל תוקף בפסק הדין הראשון. בית הנתבעים במיקומו הנוכחי פוגע בזכויות התובעים; עם ביטול פסק הדין השני תעבור ההכרעה בשאלת הריסת הבית לוועדה המקומית לתו"ב וממילא אין זו השאלה שבמחלוקת בהליך דנן; המנוחים ל. היו מיוצגים במועד שניתן פסק הדין הראשון לרבות התשריט, ידעו היטב על מה חתמו והבינו שבבוא היום יהא עליהם לפנות את ביתם על מנת לבנות בית חדש; הנתבעים בנו בחלקה 2-3 יחידות דיור אשר מושכרות לצדדי ג' מזה כ-6 שנים ובגינן משולמים להם דמי שכירות, מקום בו מותר לבנות על פני שטח של 430 מ"ר יחידת דיור אחת. זו ככל הנראה הסיבה שאינם מסכימים להרוס את הקיים.
ב. ככל שיבוטל פסק הדין השני, התובעים יעתרו לוועדה לתו"ב בבקשה לאישור התשריט חלק מפסק הדין הראשון ולחלופין שתוכן תב"ע נקודתית תבוא במקום התשריט באישור הוועדה ובהסכמת הצדדים. בשלב זה, יוכלו הנתבעים להגיש התנגדות לאישור התשריט בוועדה או להסתמך על סירוב הוועדה לאשרו על פי תעודת עובד ציבור שהוגשה.
ג. התובעים זכאים לזכות חכירה מהוונת מרמ"י. פסק הדין השני חוסם את הוצאתו לפועל של פסק הדין הראשון ומונע מרמ"י לתת להם זכות זו. הותרת פסק הדין השני על כנו משמעותה גזלת נכס התובעים (בין שהדבר נעשה בכוונה ובין שלא, בין במודעות ובין אם לאו) בשווי של כ-10 מיליון ₪ לרבות העדר יכולת התובעים לעשות שימוש בנכס ב-6 השנים האחרונות שנאמד בשווי 2.1 מיליון ₪.
ד. פסק הדין השני פוגע בזכויות הקנייניות של התובעים בקרקע; פסק הדין בטל מעיקרו נוכח היותו מבטל פסק דין קודם חלוט ונוגד את התכניות החלות על החלקה; פסק הדין השני נוגד את התוכניות החלות על הקרקע;
ה. עניינו של פסק הדין השני בסכסוך משפחתי בין מחצית מבעלי הזכויות בקרקע, בין המנוחים ל. לבין הנתבעת. התובעים שהם בעלי מחצית הזכויות הנותרות בקרקע לא היו צד להליך הגישור שנעשה מאחורי גבם וזכויותיהם נגזלו מהם בפסק הדין; התובעים גם לא היו צד להליך בבימ"ש שאישר את הסדר הגישור בפסק הדין השני; לו היה בית המשפט מודע לכך שרמ"י אינה חלק מהסכם הגישור ונמחקה ממנו, לא היה מאשר את הסדר הגישור; מכח דוקטרינת "מעשה בית דין" פסק הדין הראשון מקים מחסום דיוני בפני בעלי המקרקעין המונע התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה במסגרתו; פסק הדין השני ניתן תוך הטעיית בית המשפט על ידי הנתבעים והמגשר; פסק הדין הראשון עומד על כנו ומחייב את הצדדים לו ואת יורשיהם ואיש לא יכול להעלות במסגרת התדיינות אחרת ביניהם טענה העומדת בסתירה לקביעה זו.
ו. הליך הגישור התעלם מזכויות התובעים בקרקע; על המגשר היה להתחשב בזכויותיהם ולא להמליץ על הסדר אשר משמעותו הפקעת זכויותיהם; על המגשר היה להודיע לתובעים על הליך הגישור ולזמנם לקחת חלק בישיבת הגישור; המגשר והנתבעים הסתירו מבית המשפט את מתן פסק הדין הראשון והתשריט שאושר במסגרתו ופסק הדין השני ניתן תוך הטעיית בית המשפט; למגשר ולנתבעים הייתה חובה להודיע לבית המשפט על קיומם של בעלי זכויות נוספים בקרקע ולבקש מבית המשפט לזמנם לגישור.
ז. התשריט שצורף לפסק הדין הראשון תואם את התכניות החלות על המקרקעין, מ.מ 865, 865ב', מ.מ. 916 בניגוד לכתוב בתעודת עובד ציבור; כל בעלי הזכויות בקרקע לרבות המנוחה ל. שגרה בבית נושא המחלוקת, חתמו עליו; התשריט הראשון נערך ע"י המודד ניסים מועלם. התובעים פנו אליו לעדכן ולחתום על התשריט להגשתו לוועדה לתו"ב ביהוד ומאחר שהודיע להם שהפסיק לעסוק במדידות הגישו תשריט מעודכן תואם שנערך ע"י המודד אחר מר לאוניד אפלמן; המודד אפלמן הצליח לשרטט תשריט של הסעיף הראשון בהסכם הגישור, אך לא את שאר סעיפי ההסכם מאחר שאינו ברור.
ח. מאחר שהצדדים הם בעלי הזכויות בקרקע במושע לא ניתן להגיש את התשריט לוועדה ללא חתימת כל בעלי הזכויות. בהעדר תשריט חתום על ידי כל בעלי הזכויות, לא ידוע היכן בדיוק השטח של כל בעלי הזכויות.
ט. פסק הדין הראשון מחייב את יורשי בעלי הזכויות במקרקעין, חליפיהם באופן אוטומטי.
י. בהתאם לתשריט שאושר בפסק הדין הראשון ידעו כל בעלי הזכויות היכן ממוקם שטח החלקה שלהם. לפי הסכם הגישור רק הנתבעים יודעים היכן השטח שלהם ואילו לנתבעת והתובעים לא הוקצה שטח. שטח התובעים חוצה את השטח של הנתבעת ובכך נוצרה חלוקה שלא מאפשרת ניצול של הקרקע. מעבר לכך, חלוקת הקרקע כפי שנקבעה בהסדר הגישור היא בלתי אפשרית, מנוגדת לדין ופוגעת אנושות בתובעים שזכויותיהם בחלקה נגזלו מהם מבלי שהיו צד להליך ולא ידעו עליו בזמן אמת.
יא. רמ"י לא הייתה צד להליך הגישור.
יב. הנתבעים במחדלם או במעשיהם גרמו להפרת חוזה בהתאם לסע' 62(א) לפקודת הנזיקין ביחס לפסק הדין הראשון; הנתבעים גרמו לכך שהתובעים לא יכולים לקבל היתר בניה וזכויותיהם בחלקה נעלמו ולא ישובו אלא אם יבוטל פסק הדין; על הנתבעים לשלם לתובעים פיצוי על העדר יכולתם לממש זכויותיהם בחלקה ולבנות עליה בתי מגורים. פיצויים אלה הם בנוסף לזכויותיהם בחלקה ואינם באים במקומם.
יג. טענת הנתבעת כי בעלה ביקש לבטל את פסק הדין הראשון וזנח את רעיון זה משהבין שיהא עליו לזמן את כל בעלי הזכויות אינה מתיישבת עם השתתפותה בישיבת הגישור והסכמתה לאשר פסק הדין השני מאחורי גבם של התובעים ומלמדת על חוסר תום לב; הנתבעת לא הבינה את הסכם הגישור. לו הייתה מבינה את משמעותו לא הייתה חותמת עליו. בדיעבד התברר לה שהסכם הגישור קיפח אותה בחלוקה.
יד. טענת הנתבעים כאילו בית משפט סבר שאין לצרף את התובעים להליכים היא שקר. לא היה כלל הליך כזה. לא יכול להיות הסדר חלוקה פנימי בחלקות שבין מגרש מס' 2 לבין מגרש מס' 3 ללא הסכמת כל בעלי הזכויות.
טו. התובעים עותרים לביטול פסק הדין השני המאשר את הסדר הגישור, להצהיר כי פסק הדין הראשון תקף, להורות לרשות ככל שפעלה על פי פסק הדין השני להחזיר את המצב לקדמותו ולחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד משמעותי בגין הנזקים הכבדים שנגרמו להם ונובעים מסירוב הועדה המקומית לתו"ב, הוועדה המחוזית ובית משפט מחוזי מרכז לאשר התשריט שהגישו לשם קבלת היתר בניה ולמעשה אינם יכולים לקבל היתר בניה במחצית הקרקע שלהם.
12. טענות הנתבעת 1
א. הנתבעת מסכימה לתביעה.
ב. הנתבעת בעלת 500/930 מהזכויות בקרקע והנתבעים בעלים ב-430/930 מהן.
ג. הצדדים חתמו על התשריט הראשון אשר שיקף הסכמת כל הצדדים לחלוקה בקרקע. התשריט השני נספח להסכם הגישור שאושר בפסק הדין לא הוגש לאישור הוועדה לתו"ב ביהוד.
ד. המנוח ל. הגיש בקשה לביטול פסק הדין הראשון בבית משפט השלום ברמלה, אלא שהבקשה לא כללה את התובעים. הנתבעת העלתה טענה זו באותו בית המשפט.
ה. פסק הדין השני סותר את פסק הדין הראשון.
ו. פסק הדין השני לא קוים. מיום שנחתם הסכם הפשרה שאושר בפסק הדין השני ומזה למעלה מ-6 שנים לא פעלו לקיום פסק הדין ומימושו. כך, תשריט נטען מחודש 10/17 שהכין ב"כ בעלה המנוח, בו חולק מגרש מס' 2 לשלושה חלקים, לא הוצג בפניה. חלוקה זו מנוגדת לתכניות שחלות על הקרקע ולא מאפשרת לה לנצל זכויותיה במגרש; הנתבעים לא הציגו לה תשריט חלופי לחלוקת הקרקע הנטענת וטרם ניתנה הסכמתם לרישום זכויותיה ברמ"י. זאת חרף עשרות פניותיה אליהם לעשות כן; הנתבעת ממתינה לקיום פסק הדין באופן שהצעה לתשריט חלוקה שטרם קיבלה מהנתבעים תכלול 500 מ"ר רצופים ולא בפיצול שתוכל לבנות עליהם שתי יחידות דיור.
ז. הנתבעת שמרה על כבוד המנוחים ל. ולא הגישה תביעה נגד עיזבונם בתקופת האבלות ולפחות כשנה לאחר מועדי פטירת כל אחד מהמנוחים.
ח. הנתבעת מצטרפת לטענות התובעים מהטעם שהמנוח ל. וב"כ הטעו אותה וגרמו לה לחתום על הסכם הגישור מתוך טעות, ככל שכוונתם הייתה לפיצול חלקה בקרקע. הצעתם לחלק המגרש שלה באופן לא רציף אינה הגיונית ומונעת ממנה להשתמש בנכס ובקרקע שלה עד כדי איון שוויים הכספי. אלו לא היו חלק מההסכמות במסגרת פסק הדין השני והצעה לחלוקה לא רציפה של המגרש שלה גם לא קודם על ידי המנוחים או בא כחם דאז. הצעה זו עלתה לראשונה רק לאחר מות המנוחים ל..
ט. הנתבעים לא הציגו בפניה תשריט חרף טענת בא כחם כי יש בידו תשריט כזה. חלוקת הקרקע באופן לא הגיוני שבו לא תוכל לממש זכויותיה מנוגדת לכל התכניות החלות על הקרקע. אין מנוס מקיום פסק הדין הראשון.
י. המנוח ל. לא הבין את פסק הדין הראשון ולפיכך ביקש את ביטולו. המנוח נמנע אז מלהגיש תביעה כזו הגם שקיבל ייעוץ משפטי לפיו עליו להגיש תביעה נגד כל הצדדים.
יא. החלקים בשטח 2 אינם משויכים יחד לנתבעים. היא ירשה את חלקה בשטח 2 לאחר פטירת בעלה המנוח י. ומהווה חלק אוטונומי ועצמאי במנותק מהם.
יב. אין בפני הוועדה המקומית לתו"ב תשריט חלוקה בקרקע שבבעלות כל הצדדים. כל עוד הנתבעים לא חתמו על תשריט חלוקה, הוועדה המקומית לא יכולה לאשר בניה לאף אחד מהצדדים. הנתבעים לא כפרו בדרישת הוועדה לתו"ב להגשת תשריט לצורך קבלת היתר בניה ואף נמנעו מלחקור את התובעים בסוגיה.
יג. ככל שהתובעים לא היו מגישים את התביעה היא הייתה מוגשת על ידה מהטעם שהיא לא הסכימה לחלוקה לא רצופה של שטח 500 מ"ר המגיע לה. חלוקה כזו לא עמדה על הפרק בהסכם הגישור או באישור ההסכם השני ומנוגדת להסכמות הצדדים בהסכם.
יד. כיום הנתבעת לא יכולה להיכנס למגרש מס' 2 שבבעלותה, בין לפי פסק הדין הראשון ובין לפי פסק הדין השני, שכן השטח מגודר על ידי הנתבעים והם מעולם לא אפשרו לה כניסה למגרש.
טו. יש לקבל התביעה לבטל את פסק הדין השני ולקיים את פסק הדין הראשון. בהינתן, כי הנתבעת ממילא מסכימה לתביעה אין לחייבה בהוצאות שכר טרחה.
13. טענות הנתבעים 2-6
א. יש לסלק התביעה על הסף , בין דחייתה בהעדר יריבות מכח תקנה 101(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ובין מחיקה בהעדר עילה וטרדנות מכח תקנות 100(1),(2) לתקסד"א; אין לתובעים זכות לטעון כנגד הסכמות שבין הנתבעים לבין הנתבעת לאחר כ-6 שנים ובפרט מעת שניתן להן תוקף בפסק הדין השני.
ב. בפסק הדין הראשון נקבעה חלוקת הקרקע בין בעלי הזכויות באופן שהנו זהה לחלוקה שנקבעה בהסכם חכירה עם רמ"י.
ג. פסק הדין השני מאשר הסכם גישור בין הנתבעים לנתבעת ומשנה את חלוקת הקרקע ביניהם בלבד, ללא שינוי הגבולות שבין המגרשים שהוקצו לנתבעים לבין אלו שהוקצו לתובעים. חלוקת הקרקע בין התובעים לנתבעים לא שונתה בפסק הדין השני. לתובעים אין כל מעמד בחלוקה הפנימית של הנתבעים בינם לבין עצמם.
ד. אין סתירה בין פסק הדין השני לפסק הדין הראשון או עילה לביטול פסק הדין השני. לא נעשה תשריט נוסף ואין תשריט אחר הסותר את התשריט שצורף לפסק הדין הראשון. לא עלה ביד התובעים להוכיח הסתירה הנטענת על ידם. בפסק הדין השני אין כל שינוי הנוגע לתובעים.
ה. פסק הדין השני לא מומש. סעיף 9א' להסכם הגישור מתיר לנתבעים להכין תשריט חלוקה עצמאי וחדש ביחס לחלקיהם בחלקה ומבלי לשנות את חלוקת הקרקע בין יתר השותפים בקרקע. בפועל המנוחים י. ו-ל. לא הספיקו להכין תשריט חלוקה ביניהם והדבר היחיד שנעשה הוא חתימת הסכם הגישור ביניהם.
ו. לנתבעים זכות להגיע להסכמות ביניהם אשר אינן מנוגדות לסע' 5 בפסק הדין הראשון.
ז. ההסכם שאושר בפסק הדין השני נכרת בשל מידע תכנוני לפיו לא ניתן לאשר התשריט מקום בו קו הגבול בין השטח של הנתבעת לבין השטח של הנתבעים עובר באמצע בית בנוי. לא הייתה הסכמה וגם לא כוונה בין המנוחים ל. לחלק את הבית הקיים; הערכאות הקודמות שדנו בהליכים קודמים בין הצדדים וגם התובע בעדותו העיד כי הכל סברו שאין כל הרשאה להריסת בית הנתבעים; לא ניתן לאשר את התשריט גם בשל העדר יכולת לשמירת מרחק של 3 מטר לפחות בין בית הנתבעים לבין הגבול עם שטח מגרש 2; התשריט אינו חזות הכל וניתן לתקנו או להכין תב"ע נקודתית.
ח. פסק הדין הראשון ממילא לא תקף מקום בו הצדדים התנו את תוקפו באישור רמ"י. אין כל אפשרות לחלוקה אחרת של הקרקע ללא הסכמת רמ"י כבעלת הקרקע. רמ"י התנגדה נחרצות לחלוקת הקרקע לפי התשריט; בהינתן שרמ"י והוועדה המקומית לתו"ב מתנגדות לאישור התשריט, הרי שאין תוקף מעשי לתשריט גם ללא פסק הדין השני.
ט. שאלת צירוף התובעים להליך הגישור ואישור הסדר הגישור בפסה"ד השני עלתה בבקשה שהוגשה להעברת הדיון לבית משפט לענייני משפחה והוכרעה לגופה בבית משפט שלום ברמלה שהחליט שאין צורך בצירוף התובעים; עצם העברת תביעת הנתבעים (התובעים בה"פ 15541-09-09) לבירור בבית משפט לענייני משפחה בכפר סבא מלמדת שבית המשפט ברמלה שוכנע שלא היה מקום לצרף התובעים, שאחרת היה מותיר בירור התביעה אצלו; בהליך קודם טענה הנתבעת כי אין לצרף את התובעים להליך כיוון שדובר בשינוי מערך הזכויות שבין המנוח י. למנוח ל. . כעת היא משנה מטענתה זו וטוענת ההפך, כי צריך היה לצרף את התובעים לתביעה בה ניתן פסק הדין השני. טענת השתק שיפוטי מונעת מהנתבעת לטעון דבר והיפוכו.
י. התובעים לא הוכיחו את זכויותיהם בקרקע או זכותם להגשת התביעה. התובע לא רשום כבעל הזכויות ברמ"י או בלשכת רישום מקרקעין, לא צירף אישור זכויות מרמ"י וממילא אין לו זכות להגשת התביעה; התובע מונה כמנהל עיזבון זמני ונועד למלא חלל שנוצר לאחר פטירת המנוחה ק. ז"ל ועד קבלת צו קיום צוואה/ צו ירושה. תוקף המינוי ל-6 חודשים בהתאם להוראת תקנה 37(א) לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998 ומשלא צוינה בהחלטה תקופת המינוי. כיום, המינוי אינו תקף והתובע נעדר סמכות לנהל התביעה.
יא. טענות התובעים לנזקים עקב שלא אושר התשריט מופרכות. הנזקים הנטענים לא הוכחו; התובעים יכולים להגיש תב"ע המתכננת המגרשים שלהם או להגיש בקשות להקלות על מנת לאפשר בנייה על המגרשים שלהם; אין קשר סיבתי בין התנגדות הוועדה המקומית לתו"ב לבקשתם לאישור התשריט לבין אי קבלת ההיתר או הנזקים הנטענים; היתר לא התקבל מסיבות אחרות שאינן קשורות בפסק הדין השני. כך, התובעים אינם בעלי הזכויות בקרקע ולא ניתן להגיש תשריט שמוגש על ידם בלבד. זאת, מכח הוראת סעיף 137 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ח-1965; הזכויות רשומות ע"ש רשות הפיתוח. משכך לא ניתן לאשר התשריט ללא הסכמת רמ"י המתנגדת לו; התשריט יוצר מציאות שבה נחצה בפועל בית המגורים שהוקם בהיתר; יש להרוס חלקים מהבית מאחר שאין קו גבול של לפחות 3 מ' בינו לבין מגרש מס' 2.
14. עמדת רשות מנהל מקרקעי ישראל (נתבעת 7)
א. הרשות אינה צד לסכסוך בין הצדדים. התובענה נעדרת יריבות ולא מגלה עילת תביעה כלפיה. הסעד היחידי המופנה כלפיה הוא כי הרשות תתעלם מפסק הדין השני ותפעל למימוש פסק הדין הראשון.
ב. הרשות לא הייתה צד להליכי הגישור שניהלו הצדדים, לא נתנה הסכמה לשני הסכמי הפשרה שאושרו בבתי המשפט, אינה חתומה עליהם ומשכך אינה מחויבת להם.
ג. הרשות מסתייגת מהחלוקה שנעשתה בין הצדדים בקרקע בשני ההליכים מאחר שאינה תואמת את התכניות החלות על הקרקע על פי דין.
ד. הרשות תפעל בהתאם להחלטות בית המשפט בהליך זה, כפוף לתכניות החלות על הקרקע, נהלי הרשות, החלטות מועצת מקרקעי ישראל, להמצאת המסמכים הנדרשים וביצוע תשלומים ככל שישנם ובהתאם לדין.
ה. הקרקע מנוהלת/ נוהלה על ידי חברת "שיכון עובדים בערבון מוגבל" (להלן: "החברה המשכנת"). ברשות נפתחו שני תיקים:
תיק 50434461מ – חוזה חכירה מיום 25.8.68 שנחתם בין ח. ז"ל. ביום 27.2.73 נחתם חוזה חכירה חדש במסגרת העברת זכויות המנוחה לבנה, לפיו בעלי הזכויות במגרש הם המנוחה והמנוח ל. הם גם רשומים כבעלי הזכויות במרשם כיום. ידוע לרשות על העברות זכויות נוספות שנעשו אשר לא הושלמו ברישום כיוון שטרם הומצאו לרשות כל המסמכים הנדרשים לכך.
תיק 50666013מ – בעלי הזכויות הרשומים ברישומי הרשות הם ה"ה ז. לפי אישור החברה המשכנת מיום 16.3.89. ידוע לרשות, כי נעשו העברות זכויות אולם אלו טרם הושלמו ברישום. ביום 3.9.14 הודיעה החברה המשכנת לה"ה ז. כי לאור "עסקת שינוי שטח/ פיצול מגרש", סיימה את תפקידה כחברה משכנת בקרקע והפנתה אותם להמשך טיפול מול הרשות ולשכת רישום מקרקעין. הודעה זו ניתנה חד צדדית ללא הסכמת הרשות.
ו. אין בתיק הרשות תשריט חלוקת הקרקע מאושר על ידי הוועדה המקומית. כל חלוקה הקיימת בקרקע הנה על בסיס הסכמות שהתקבלו על ידי מי מהצדדים השונים (ככל שאלו אושרו על ידם) ואינה סטטוטורית. אין וודאות כי שטחי המגרשים המחולקים עומדים בפועל תחת תנאי התכניות החלות על המקרקעין.
ז. שטח הקרקע בהתאם לתשריט 1,860 מ"ר, בעוד ששטח הקרקע הרשום בנסח לשכת רישום המקרקעין הנו 1,930 מ"ר.
ח. חלוקת הקרקע בהליכים השונים נעשתה באופן בעייתי שאינו תואם את התכנית החלה על הקרקע ולכן וכתנאי להסדרת הזכויות בקרקע, יש לפעול בין היתר להסדר המצב התכנוני בהתאם לתב"ע החלה והדין ולהסדרת כלל החריגות בקרקע ועל בית המשפט ליתן דעתו בעניין זה.
ט. מוכחשת כל אחריות הרשות לנזקים הנטענים, ככל שאלה מופנים כלפיה.
י. הרשות אינה מתנגדת לביטול פסק הדין השני והצהרה כי פסק הדין הראשון תקף, כפוף לתכניות החלות על הקרקע, נהלי הרשות, החלטות מועצת מקרקעי ישראל ולהמצאת כל המסמכים הנדרשים וביצוע תשלומים ככל שישנם בהתאם לכל דין.
דיון והכרעה
15. המקרקעין בבעלות מנהל מקרקעי ישראל אשר רשום בלשכת רישום מקרקעין בפתח תקווה. על המקרקעין חל פרק ה' לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. סעיף 27 שבפרק ה' לחוק המקרקעין קובע, כי "מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם".
זכויות הצדדים בקרקע משותפת ואין לשום שותף חלק מסוים במקרקעין. כל אחד מבעלי הזכויות בקרקע במושע תפס לו חזקה ייחודית בחלק מהשטח. כל בעלי הזכויות חתמו על הסכם לחלוקת המקרקעין ביניהם שקיבל תוקף של פסק דין הראשון.
16. הנתבעים השיגו על זכות עמידת התובע 2 בהליך בטענה שזכויותיו בשטח הצפוני במגרש מס' 3 אינן רשומות במרשם. אני דוחה טענה זו.
התובע צרף הסכם מתנה מיום 30.4.13 בו העבירה לו אחותו הגב' פ. את זכויותיה במקרקעין בהסכם מתנה ללא תמורה (נספח ה' לכתב התביעה המקורי). התובע העיד בעניין (פרוט' 14.11.22, עמ' 5-9; עמ' 26 שורות 9-14, 21-24; עמ' 27 שורות 10-22; עמ' 43 שורות 11-13, 29; עמ' 44 שורות 10-11, 27-30; עמ' 47 שורות 7-22; עמ' 48 שורות 24-27; עמ' 53 שורות 12-20; עמ' 140 שורות 1-4, 34), לא נחקר נגדית בעניין וגרסתו לא נסתרה.
התובע ואחותו הגב' פ. הנם צדדים לפסק הדין הראשון ודי בכך כדי להקנות לתובע זכות עמידה בהליך שלפני.
בנוסף לתובע זכות עמידה בהליך מכח היותו מנהל עיזבון זמני של התובעת 1 ז"ל (פרוט' 14.11.22, עמ' 23 שורות 27-28; עמ' 24 שורות 18-21, 28-31; עמ' 58 שורות 5-20).
17. חלוקת זכויות הצדדים במקרקעין הוסדרו בפסק דין הראשון משנת 2002 שנתן תוקף להסכם פשרה בין כל בעלי הזכויות בקרקע, קביעת התשריט כבסיס לחלוקת הקרקע והקניית זכות החזקה בלעדית/ זכות חזקה ייחודית לכל אחת מהמשפחות. למשפחת ק. (התובע מנהל עיזבון) ולמשפחת י. (הנתבעת) – 500 מ"ר לכל אחת ולמשפחת פ. (התובע) ומשפחת ל. (הנתבעים) – 430 מ"ר לכל אחת.
פסק דין השני משנת 2012 נתן תוקף להסדר גישור בין חלק מבעלי הזכויות בקרקע הנתבעים 1-6 בינם לבין עצמם, בו הסדירו חלוקת הקרקע אשר במגרשים מס' 2 ו-3 (דרום) .
פסקי הדין לא נרשמו.
18. בכתבי הטענות ובחקירותיהם הפליגו הצדדים בטיעונים ומתחו יריעת המחלוקת למחוזות אחרים החורגים מהשאלה המשפטית שלפני, כפי שהוגדרה בכתב התביעה (סע' 35.2-35.3), האם מתקיימות עילות לביטול פסק הדין השני.
כך למשל, העלו טיעונים שבמישור היחסים הפנימיים שבין הצדדים, טענות כלפיי המגשר וכן שאלות הקשורות בהיבטים תכנוניים של חלוקת הקרקע, אשר כאמור חורגים מהמסגרת הדיונית שלפני ולא מצאתי להידרש אליהם.
השאלה שבמחלוקת הנה האם קמה לתובעים עילה לביטול פסק הדין השני.
19. ככלל, סוגית ביטול פסק דין מעוררת מתח בין שני ערכים מתחרים: האחד, עקרון סופיות הדיון, והשני הרצון להגיע לחקר האמת ולא לתת לאדם ליהנות מפירות עוולתו.
הפסיקה הכירה בכך שביטול פסק דין חלוט יתאפשר, למשל, כאשר פסק הדין החלוט הושג במרמה. המרמה יכול שתהא פנימית או חיצונית. תרמית פנימית היא כזו שגרמה לפגם בהליך שיפוטי עצמו כתוצאה ממעשה בלתי חוקי בעת ניהול המשפט (כגון: עדות שקר, זיוף מסמך וכיו"ב). תרמית חיצונית היא כזו המונעת מבעל דין את ההזדמנות להציג לפני בית המשפט כיאות את טענותיו. הכוונה היא למרמה כלפי בית המשפט ולא כלפי הצד שכנגד.
הפסיקה הרחיבה והכירה באפשרות ביטול פסק דין חלוט בשל ראיות או עובדות חדשות שהתגלו גם ללא שנטענה מרמה (ע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ, סג(3) 612, 619-622 (25.2.10); ה"פ (מחוזי ת"א) 41165-10-18 יאלי הרן נ' עיריית חולון, פס' 26 לפסק דינה של כב' השופטת רחל ערקובי (10.6.19); ע"ר 68955-03-16 א.ד נ' ס.ש, פס' 29 לפסק דינה של כב' השופטת הילה גורביץ שינפלד (27.2.17)).
20. בפי התובעים שלוש טענות עיקריות המצדיקות לטענתם את ביטול פסק הדין השני:
האחת – פסק הדין השני בטל מעיקרו בהיותו נוגד את פסק הדין הראשון ואת תכניות החלוקה אשר חלות על הקרקע;
השנייה – התובעים לא היו צד להליך בבימ"ש ולהליך הגישור אשר פוגע בזכויותיהם במקרקעין מכח פסק הדין הראשון;
השלישית – הנתבעים הטעו את בית המשפט כשהסתירו במעמד אישור הסדר הגישור בפסק הדין השני את דבר קיומו של פסק הדין הראשון ומחיקת רמ"י מהליך הגישור.
21. לאחר שנדרשתי לכתבי הטענות, הראיות שהוצגו וחקירות הצדדים – אני מוצאת לקבל את התביעה. להלן נימוקיי.
22. הוכח, כי פסק הדין השני מנוגד להסכמות הצדדים בפסק הדין הראשון
טענת התובעים לסתירה בין שני פסקי הדין מובאת מתוך לשונם של פסקי הדין.
סתירה לשונית זו מתמצת בעיקר בהוראת סעיף 9 בפסק הדין הראשון אליה מפנים התובעים, לפיה (ההדגשה אינה במקור – ע'ב'ג'):
"כל צד רשאי להכין בכל עת תשריט עצמאי חדש אך ורק לחלק מהחלקה שהוא מקבל על פי האמור לעיל ולהגישו לאישור הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ובתנאי שתשריט שיוכן כאמור יהיה על פי האמור בהסכם פשרה זה. לרבות התשריט המשמש בסיס להסכם זה".
הוראת סעיף 9 בפסק הדין הראשון נסתרת בהוראות סעיפים 1ב' ו-1יב' בפסק הדין השני, שם
הסכימו נתבעים 1-6 לחרוג מחלוקת הקרקע שנקבעה בתשריט שאושר בפסק הדין הראשון והעניקו להוראות פסק הדין השני מעמד הגובר על פסק הדין הראשון (סע' 1י').
בכך למעשה, סיכלו הנתבעים 1-6 את הסתמכות התובעים על הוראת סע' 9 לפסק הדין הראשון, כי תכנית שיכין כל צד ביחס לחלק שלו בלבד לא תפגע באחרים.
23. מגרסת התובע, כפי שעלתה בחקירתו, עולה, כי הסתירה העיקרית והמהותית בין פסקי הדין מתייחסת לבית המגורים של המנוחים ל.. פסק הדין הראשון קבע חלוקה שונה של הקרקע לרבות הריסת בית מגוריי המנוחים ל. על מנת לקיימו.
לעומת זאת, בהתאם לפסק הדין השני לא ניתן להרוס את בית המגורים של המנוחים ל. "לעולם ועד".
התובע נחקר בעניין והעיד (פרוט' 14.11.22, עמ' 68 שורות 27-33; עמ' 69 שורות 1-10; עמ' 70 שורות 12-27; עמ' 74 שורות 19-29; עמ' 96 שורות 5-12; ההדגשות אינן במקור – ע'ב'ג'):
"עו"ד אהרן: רגע, אתה טוען שפסק הדין השני סותר לגמרי את הראשון.
העד, עו"ד ר.: לא סותר, דורס אותו.
עו"ד אהרן: דורס אותו, דורס אותו.
העד, עו"ד ר.: כן.
עו"ד אהרן: איפה הדריסה? איפה הדריסה? בוא תצביע עם האצבע ותגיד לי איזה סעיף דורס איזה סעיף?
העד, עו"ד ר.: הסעיף מה שדורס,
עו"ד אהרן: איפה סעיף שדורס את הראשון?
העד, עו"ד ר.: אני אסביר לך, לא הבנת כלום עד עכשיו, אני אסביר לך. מה שקורה, פסק הדין השני הוא אומר דבר פשוט, המבנה של ל., ל.מ., יישאר במקומו לעולם ועד.
עו"ד אהרן: נכון.
העד, עו"ד ר.: רגע, אל תפריע לי,
עו"ד אהרן: נכון.
העד, עו"ד ר.: לעולם ועד אסור להזיז אותו, יהיה מה שיהיה הוא נשאר באמצע. ובפסק הדין הראשון כתוב במפורש שהחלוקה תהיה שונה. 1, 2, 500 – 500. מגרש 3 של 860 מטר יתחלק צפוני של פ., דרומי של ל.. זה מה שנותן לנו את החיות של מגרש, של פסק הדין הראשון, זה חיות".
…
העד, עו"ד ר.: הכל בסיכומים. פסק הדין הראשון כתוב דבר פשוט מאוד,
עו"ד אהרן: (מדברים ביחד),
העד, עו"ד ר.: אף אחד לא יעשה שום דבר בחלק שלו, ומלבד שלא יפגע לא בפסק הדין ולא יפגע בשכן שלו.
עו"ד אהרן: אתה טוען (מדברים ביחד),
כב' הש' בן – דב ג'וליאן: איפה זה כתוב? אדוני יפנה אותי.
העד, עו"ד ר.: אני מפנה למשפט, לפסק הדין,
כב' הש' בן – דב ג'וליאן: הראשון, כן?
העד, עו"ד ר.: פסק הדין הראשון, אוקיי? למלל, למלל. תראה גברתי את, את הפירוט של השופטת בוסתן. את הפירוט של השופטת בוסתן שכותבת דברים, איך אומרים ברחל בתך הקטנה. שאף אחד לא יעשה, כל אחד יכול לעשות תוכנית, מלבד שלא יפגע באמור בהסכם הזה ומלבד שלא יפגע באחרים. זה מה שהם עשו, הם פשוט, מה זה פגעו? זה פשוט,
כב' הש' בן – דב ג'וליאן: בסעיף 9, אני רואה"
…
עו"ד אהרן: בוא נבין שנייה את המשפט הזה. בעצם מה מביא להריסת הבית?
העד, עו"ד ר.: עוד פעם הריסת הבית.
עו"ד אהרן: לטענתך של משפחת ל.?
העד, עו"ד ר.: פסק הדין הראשון (מדברים ביחד),
עו"ד אהרן: (מדברים ביחד),
העד, עו"ד ר.: פסק הדין הראשון, אתה שאלת שאלה, אני נותן לך תשובה. לפי פסק הדין הראשון, אני אגיד לך משהו חברי הלא יקר, שפסק הדין השני גורם לקיפאון מוחלט של החלקה הזאת, לא ניתן לעשות שם כלום חוץ מאשר לגדל (מדברים ביחד),
עו"ד אהרן: (מדברים ביחד),
העד, עו"ד ר.: חוץ מאשר לגדל ירקות".
24. התובע מבסס טענתו זו של סתירה בין פסקי הדין גם על נימוקי הוועדה שלא אישרה את התשריט נוכח קיומו של פסק הדין השני על פרוטוקול הוועדה המקומית לתו"ב מיום 1.3.17 שצורף כנספח י' לכתב התביעה.
שם נכתב: "תשריט החלוקה שהוגש אינו מתיישב עם פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט בתמ"ש 2010" (פרוט' 14.11.22, עמ' 70 שורות 28-33; עמ' 71 שורות 2-3; עמ' 72 שורות 1-20) ולפרוטוקול של בית המשפט המחוזי מיום 11.3.18 בעמ' 4 שם נכתב, כי "היום יש פה מצב שמבחינה קניינית יצרו מגרש חדש שהגודל שלו קטן מהמגרש המינימלי לצורך בניית 2 יחידות, ולכן תשריט החלוקה שהוצע בתשריט הראשון בלתי אפשרי. לאור העובדה שלא ניתן להתעלם מהסכם הגישור, שלמעשה בהסכם הפשרה הראשון לא ניתנה לו שום הוראה לגבי הריסתו של המבנה של ל." (פרוט' 14.11.22, עמ' 72 שורה 33; עמ' 73 שורות 1-15).
25. טענת התובע בעניין לא נסתרת ומתחזקת אף מתוך עדות הנתבע 2.
הנתבע 2 – מסביר בסע' 12 בתצהיר עדותו הראשית את הבנתו את סעיף 9 בפסק הדין הראשון וכך נכתב, "בהתאם לאמור בסעיף 9 ניתן הזכות לנתבע 1 ולאחיו של הנתבע 1, להכין תשריט חדש לחלק מהחלקה שיוחד להם מבלי לשנות את חלוקת החלקה בין יתר השותפים בקרקע". הבנתו זו מחזקת טענת התובעים בדבר היות פסק הדין השני סותר את פסק הדין הראשון. זאת בפרט, מקום בו הגם שמדובר לכאורה בחלוקה נפרדת של מגרשי הנתבעת והנתבעים מהמגרשים של התובעים, הרי שלחלוקה זו המשנה מהתשריט שאושר בפסק הדין הראשון השפעה ישירה על זכויותיהם בקרקע (ראו בהרחבה להלן) ומשכך מנוגדת להסכמות כל הצדדים כפי שאושרו בפסק הדין הראשון.
כך גם, הנתבע 2 מודה בסעיף 13 בתצהירו, כי במועד אישור פסק הדין הראשון עמדה על הפרק הריסת בית המנוחים ל. וכי הקושי עם הצורך בהריסת הבית התעורר רק לאחר פטירת המנוחה ל.. גרסה זו של הנתבעים תומכת בגרסת התובעים, כי המנוחים ל. היו מודעים למצב עניינים שבו ייהרס ביתם בעת פסק הדין הראשון. מצב עניינים אשר שונה בפסק הדין השני.
ובלשון הנתבע בתצהיר:
"בשנת 2010 התגלעו מחלוקות בין הנתבע 1 (מ.ל. ז"ל – ע'ב'ג') לנתבע 2 (י.ל. ז"ל – ע'ב'ג'). מחלוקות אלו נסבו סביב החלוקה אשר גורמת לנתבע 1 נזק שכן משמעותה הינה חלוקת הבית ל-2 חלקים אשר יוצרת מצב בו יש להרוס את הבית. אנו לא היינו מעוניינים במצב בו הבית יהרס.
יובהר כי כל עוד הסבתא, כלומר האמא של הנתבעים 1-2 (כ.ל. ז"ל – תוספת שלי, ע'ב'ג') הייתה בחיים, עובדה זו לא שינתה להם שכן כאמור הנתבעים הינם משפחה אחת, בעת שהאמא החליטה להעניק את החלק שיוחד לה לנתבע 2, ועל מנת לאפשר חלוקה נכונה לעתיד – או אז התברר כי חלוקה כזו, תסב נזק כלכלי אדיר שכן משמעותה של החלוקה הינה, הריסת הבית".
26. גם דברי הנתבעים, מפי בא כחם, על נכונותם להרוס את בית המגורים ובלבד שיקבלו תמורה מלמדת על כך שפתרון הריסת בית משפחת ל. היה על הפרק (פרוט' 14.11.22, עמ' 20 שורות 6-31; ההדגשה אינה במקור – ע'ב'ג').
"עו"ד אהרן: גברתי לפני שאנחנו מתחילים, עוד הערה קטנה. בתעודת עובד ציבור אומר המהנדס במפורש שלא ניתן לאשר את התשריט שהתובע מבקש לאשר מכיוון שהתשריט חותך, חוצה בית קיים. לכן פניתי לחברי והצעתי, פניתי כמובן למחלקת המידע בוועדה המקומית ולמהנדסת הוועדה המקומית והם הסבירו לי שאם תוגש תב"ע, אם תוגש תוכנית בסמכות ועדה מקומית בהסכמת כל בעלי החלקה הזאת, יהיה ניתן לאפשר בינוי (מדברים ביחד),
עו"ד ר.: מה זה רלוונטי כל הסיפור הזה?
עו"ד אהרן: זה רלוונטי. יהיה ניתן לאפשר בינוי קצת יותר מטיב, באופן כזה שגם, באופן מטיב לכולם, כולל התובעים ובצורה כזאת שגם אנחנו נסכים להרוס חלק מהבית. הצעתי את זה לחבריי, אמרתי להם תראו אין, נמשיך לנהל משפטים עד אין סוף, אבל אין פתרון במשפטים, הפתרון הוא בהליך תכנוני. יש פתרון תכנוני. אדון ר. שהיום מחזיק ב430 מטר יוכל לבנות 2 יחידות דיור,
דובר: 860.
עו"ד אהרן: לא, 430 מעלינו ועוד,
(מדברים ביחד)
עו"ד אהרן: אנחנו נוכל לבנות 2 יחידות דיור ומשפחת ל. תוכל לבנות גם כן 2 יחידות דיור, ואז נסכים לתקן באופן כזה שגם הבית ייהרס. כי צריך להבין זה בית שאנשים גרים בו, אנחנו לא רוצים לגרום לנזק, לא רוצים להרוס את הבית. אבל אם נראה פתרון כזה שאנחנו הורסים אבל מקבלים מצד שני משהו אז אנחנו נסכים.
עו"ד ר.: אה, מקבלים משהו.
עו"ד אהרן: אנחנו לא רוצים להיות קוץ ולהישאר קוץ, אנחנו רוצים לייצר פתרון. מצד שני, אנחנו לא נרשה ולא נסכים שיהרסו את הבית.
עו"ד ר.: לא שואלים אתכם.
עו"ד אהרן: מעולם לא הסכמנו שיהרסו את הבית. לא יעלה על הדעת".
ובהמשך:
"העד, עו"ד ר.: עכשיו הוא בא ואומר "מה אכפת לך? הם מתקוטטים, מה אתה מתערב?". זה דבר הזוי, מה זאת אומרת מה אני מתערב?
עו"ד אהרן: לא דבר הזוי, לא דבר הזוי.
העד, עו"ד ר.: רגע, אתה לא נותן לי לענות. זה דבר הזוי מפני שאי אפשר, זו חלקה אחת. לא ניתן לקבל היתר בנייה על חלקה אחת כאשר בצד מסוים יש שם פסק דין אחר בכלל שמבטל את פסק הדין הראשון. איך אני בכלל יכול להגיש בקשה לוועדה לאשר את התשריט כאשר הוא לא קיים, אין פסק דין, הוא לא קיים התשריט. מי אני בכלל? על סמך מה אני פונה בכלל?
…
העד, עו"ד ר.: פסק הדין השני עשה לנו באמת תוהו ובוהו בחלקה. אי אפשר לעשות ככה, לחלק את החלקה,
כב' הש' בן – דב ג'וליאן: אדוני עונה למה? כי גם אדוני לא יכול כרגע לסכם.
העד, עו"ד ר.: לשאלה שלו, לשאלה שלו. שהוא בא ואומר "אנחנו יכולים לפתור את הבעיה, לא צריך להרוס בית, לא צריך לעשות כלום. אתה תעשה חיץ בין ".
החלק שלך ואנחנו נטפל בעניינים שלנו. ל. ול. יתקוטטו, אתה לא איכפת לך". אין דבר כזה, אין דבר כזה לעשות דבר כזה. זה דבר הזוי".
(פרוט' 14.11.22, עמ' 48 שורות 30-33; עמ' 49; עמ' 50; עמ' 97 שורות 1-8, 28-32; עמ' 98 שורות 1-2; ההדגשה אינה במקור – ע'ב'ג').
27. לאור המובא לעיל, אני מוצאת כי פסק הדין השני שינה ואף עומד בסתירה לפסק הדין הראשון כטענת התובעים. זאת, מבלי שהתובעים היו צד להליך בו ניתן פסק הדין השני ולא ניתנה להם הזדמנות לטעון בהליך אשר על פניו תוצאתו משנה לרעה ופוגעת בזכויותיהם על פי פסק הדין הראשון, כפי שיובא להלן.
28. התובעים לא היו צד להליך הגישור בפני המגשר, לא היו צד להליך בביהמ"ש שאישר את הסכם הגישור ולא ניתנה להם הזדמנות להעלות טענותיהם לגביו, לא הובא בפני ביהמ"ש שאישר את הסכם הגישור כל התובעים הם צד דרוש וחיוני בהליך.
עובדה זו מקבלת משנה תוקף נוכח הסטטוס המשפטי של הקרקע – שבעלות כל הצדדים בה במושע, מעבר לכך שהתובעים כאמור היו צד לפסק הדין הראשון.
אין מחלוקת בין הצדדים כי בכדי שיתקבל היתר בנייה מהוועדה המקומית לתו"ב בנוגע לקרקע על כל בעלי הזכויות בה לחתום על הבקשה והמסמכים הנלווים הנדרשים לה.
ראו לעניין זה עדות הנתבעת, כי היא לא הגישה היתר בניה במגרש שלה משום שלא צורפו חתימות כל הצדדים להסדרת הזכויות למנהל מקרקעי ישראל (פרוט' 16.11.22, עמ' 124 שורות 23-27; עמ' 125 שורות 1-8).
וגם בעדות הנתבע 2 שהודה בכך שיש צורך בהגשת תשריט במשותף כדי לקדם חלוקת הקרקע (פרוט' 16.11.22, עמ' 153 שורות 12-33; עמ' 154 שורות 1-3; ההדגשות אינן במקור – ע'ב'ג'):
"העד, מר ל.: ניסינו לקחת למדוד מודד ראשון קודם כל כשאתה אומר מה זה לקחתם מודד דבר איתי שנייה.
עו"ד ציפוק: מלכה ואתם.
העד, מר ל.: לא אז קודם כל הדודה לא הייתה איתי והיא לא,
עו"ד ציפוק: אודי לא משנה.
העד, מר ל.: איתי גם אודי לא היה במודד.
עו"ד ציפוק: אז מי היה?
העד, מר ל.: היחיד שהיה איתי מודד היה איתי הלכתי אני למודד פעם אחת ופעם שנייה הלכתי עם העו"ד כדי להבין איך אני מחלק באמת לפתור את הדילמה הזאת. כן דילמה אני ניגשתי אני לא הייתי באף מצב ואני מקווה שאני לא, שני אנשים ביחד לשבת מול,
עו"ד ציפוק: יופי אז עכשיו תראה לי,
כב` הש` בן-דב ג`וליאן: מה הדילמה?
העד, מר ל.: מה זאת אומרת מה הדילמה?
כב` הש` בן-דב ג`וליאן: אמרת דילמה מה הדילמה?
העד, מר ל.: לא החלוקה שלנו אנחנו צריכים להסכים, איך מחלקים את השטח זה הדבר.
כב` הש` בן-דב ג`וליאן: מה הדילמה?
העד, מר ל.: מה זה מה הדילמה?
כב` הש` בן-דב ג`וליאן: למה יש דילמה?
העד, מר ל.: מכיוון שיש שם,
עו"ד אהרון: בגלל זה,
כב` הש` בן-דב ג`וליאן: כולם עונים לי. אמרת משהו אני רוצה להבין מה אמרת.
העד, מר ל.: החלוקה הפשרה צריכה, הפשרה הובילה לחלוקה כאשר החלוקה בו שמה צריך להיות בבית וצריך להיות השאר וצריכים לחלק את השטח כדי להגיע להסכמה אנחנו צריכים להביא מסמכים, את המסמכים צריכים ליצור זה הדבר היחיד וצריך להסכים עליהם.
עו"ד ציפוק: איזה מסמכים צריך למצוא?
עו"ד ר.: ליצור.
עו"ד ציפוק: ליצור?
העד, מר ל.: ליצור צריך להראות תסריט משהו להראות משהו איך אני אראה את זה? אני שם אני ניגש ואני אומר עוד פעם ניגשתי לבד. אני מדגיש את זה סליחה שאני אומר אני ניגשתי יש פה יש לנו יש לנו נכונות".
29. יפים לעניין זה דברי כב' השופט נ. סולברג ברע"א 9022/14 שהביאן נ' מובדי, סע' 19 (2.2.15):
"הפסיקה הכירה בהיותו של אדם בעל דין "דרוש" במקרים שונים, כגון מקרה בו אי אפשר ליתן פתרון שלם ויעיל לתובענה, בלא שפסק הדין יחייב את פלוני ויהווה מעשה בית דין גם כלפיו, או מקרה בו עשויה זכותו של אדם להיפגע אלמלא הצירוף, וזאת מבלי שניתנה לאותו אדם אפשרות לטעון טענותיו לפני בית המשפט (רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' קורלנד, [פורסם בנבו] פסקה 4 וההפניות שם (25.06.2007) (להלן: "עניין קורלנד"). לעניין זה אין לבחון את תועלתו ונוחותו של התובע, אלא את השאלה אם הצירוף דרוש על מנת שבית המשפט יוכל לפסוק באופן שלם ויעיל בפלוגתאות שהתעוררו במסגרת התובענה (ע"ד 203/77 חברת זמיר בע"מ נ' החברה לבנין, פ"ד לב(1) 59, 61 (1977) (להלן: "עניין חברת זמיר")). מנגד הודגש, כי יש לוודא שהצירוף נדרש בשל הפלוגתאות העולות מן התביעה כפי שהוגשה, ולא הפלוגתאות בתביעה אחרת שהתובע יכול היה להגישה (רע"א 4040/11 ד"ר י. שגב ושות', עורכי דין נ' אנג'ל ג'נרל דיבלופרס בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 9 (28.8.2011); רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206, 212 (1990); אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 153-154 (מהדורה אחת-עשרה, 2013)). עוד יש לציין, כי על אף שהסמכות לצירוף צד נתונה לבית המשפט בכל שלב של ההליך, הרי שאחד מהשיקולים החשובים הוא שיקול היעילות הדיונית, במסגרתו יש לשקול, בין יתר הנתונים, גם את המועד בו הוגשה הבקשה לצירוף הצד והשלב שאליו הגיע ההליך (עניין קורלנד, פסקה 6). מכל מקום, בעניין זה נתון כאמור שיקול דעת רחב לערכאה הדיונית, המכירה את העניין לפרטיו ולדקויותיו – שיקול דעת אשר יש להתערב בו לעיתים נדירות בלבד (עניין חברת זמיר, 62)".
(השוו גם: ת"א (מחוזי חיפה) 35312-02-11 עזבון המנוח מוחמד מסעוד מצארוה (נאטור) נ' עזבון המנוח מוחמד חאפז יונס ז"ל, פס' 49-53, 81 לפסק דינה של כב' השופטת רבקה פוקס (18.6.14)).
30. אני דוחה טענת הנתבעים, כאילו שאלת צירוף התובעים לתביעה שהוגשה לביהמ"ש בכפר סבא נדונה בבקשת הנתבעת שם למחיקת התביעה מחוסר סמכות עניינית.
מהחלטה מיום 0.10.101 (כב' השופטת ע. יוסף-קוזין בה"פ 15541-09-09) שצירפו הנתבעים לסיכומיהם כנספח נ/9 עולה, כי הנתבעת הסכימה למחוק את בקשתה מיום 21.7.10 למחיקת התביעה מחוסר סמכות עניינית (פרוט', עמ' 8 שורה 31; עמ' 9 שורות 1-7).
מפרוטוקול הדיון עולה, כי לא נדונה לגופה שאלת צירופם של התובעים, אלא הדבר נזכר במסגרת טיעון ב"כ התובעת שם, כי "התביעה אינה מבקשת ביטול של מלוא פסק הדין אלא חלק ממנו. התובעים לא ביקשו לזמן את כל הנתבעים" (פרוט', עמ' 8 שורות 19-20).
31. בשים לב למהות ההסכמות בפסק הדין השני, שבאה להתנות ולהגביל את פסק הדין הראשון,
ובהינתן טיבה וטבעה של בעלות הצדדים בקרקע במושע ובהתאם להוראת סעיף 30(ג) לחוק המקרקעין – די באי צירופם של התובעים (בין כבעלי דין ובין כצד ג' נדרש) להליך בבימ"ש בכפ"ס ולהליך הגישור, ואישור הסכם הגישור בפסק הדין השני בנסיבות אלו, כדי להצדיק את ביטולו. לתובעים לא ניתן יומם לעמוד בפני בית המשפט ולטעון לפגיעה האפשרית בהם נוכח משמעות אישור הסדר הגישור בין נתבעים 1-6, אשר נמצא כי קיימת.
בהעדר צירופם להליך בעת שניתן פסק הדין השני בו אושר הסכם הגישור לא נשקלה הפגיעה בתובעים טרם אישור ההסכם.
32. זכויות התובעים במקרקעין נפגעו כפועל יוצא מפסק הדין השני שאישר את הסכם הגישור
עיקר נזקם הנטען של התובעים בדחיית בקשותיהם למתן היתר בניה במגרשים בהם מחזיקים על ידי הוועדה המקומית לתו"ב ביהוד בשל קיום פסק הדין השני (סע' 2 בעמ' 1, סע' 21 בעמ' 5 בתצהיר התובעים).
במובן המעשי של הדברים, על פניו נמנעה מהתובעים האפשרות לבנות במגרשים שלהם בקרקע וזאת נוכח פסק הדין השני ללא אישור הוועדה המקומית לתו"ב (פרוט' 14.11.22, עמ' 35 שורות 19-33; עמ' 36 שורות 1-6; ההדגשות אינן במקור – ע'ב'ג'):
"העד, עו"ד ר.: רגע, לא, שאלת שאלה, תן תשובה, למרות שהתשובה לא טובה לך, כי אתה עומד מאחוריי כל הבלגן הזה. מה שקרה בפסק הדין השני ש430, 430 מטר של הלקוחות של אהרן, יש לי את התשריט שצירפתי גם, הם נכנסים לתוך הרצועה מספר 2 שהיא שייכת למ., 500 מטר, בקיצור הרסו לה את האפשרות לבנות. והיא גם כתבה, אתה כתבת את זה בשמה או היא כתבה את זה, כתוב שהיא טוענת שהשווי של הקרקע שלה שווה 0. ואני יכול להוסיף (מדברים ביחד),
עו"ד ציפוק: (מדברים ביחד) לא הפגיעה במלכה.
העד, עו"ד ר.: מה?
עו"ד ציפוק: שאלתי על הפגיעה בך.
העד, עו"ד ר.: אז זה אותו דבר, לי, תגיד לי אתה בסדר? כאילו ברגע,
כב' הש' בן – דב ג'וליאן: עורך דין רפפורט, נשאלת מה הפגיעה בך? יש לך את ההזדמנות עכשיו להגיד.
העד, עו"ד ר.: את צודקת גברתי,
כב' הש' בן – דב ג'וליאן: תגיד.
עו"ד ציפוק: אתה בפגיעה של מ.
העד, עו"ד ר.: סליחה, אז הפגיעה שלי היא זהה לפגיעה של מ., במובן זה שאני על הרצועה שלי 500 מטר ניתן לבנות 2 יחידות דיור. בגלל פסק הדין השני ניתן לגדל עליו רק עגבניות וירקות, לא ניתן לבנות כלום. עובדה, עובדה שהוועדה, גם המקומית, גם המחוזית, גם בית המשפט אומר "אתה לא יכול לעשות פה כלום. תפנה לבית משפט שישנה את הזכויות הקנייניות".
33. התובע חזר על הדברים והסביר גם שמבחינתו אין מניעה לגשת, לבדוק ולהכין תב"ע עם יתר בעלי הזכויות בקרקע בכדי להתקדם אלא שכל עוד פסק הדין השני עומד על כנו הדבר בלתי אפשרי (פרוט' 14.11.22, עמ' 28 שורות 28-33; עמ' 61 שורות 1-3, 18-32; עמ' 62 שורות 6-20, 29-32; עמ' 63 שורות 1-24) גרסתו מהימנה עלי.
גם הנתבעת אישרה את הדברים בעדותה (פרוט' 16.11.22, עמ' 124 שורות 23-27; עמ' 125 שורות 1-8).
34. החלטות הוועדה המקומית לתו"ב ובערר מבססות את טענת התובעים לקשר שבין פסק הדין השני לבין דחיות בקשותיהם להיתר בהתאם לתשריט.
בהחלטת הוועדה המקומית לתו"ב ביהוד מיום 1.3.17 נכתב בסע' 1 ו-4 שם, כי:
"1. תשריט החלוקה שהוגש אינו מתיישב עם פסק הדין שניתן על ידי בית
המשפט בתמ"ש 1405-09-10.
…
4. מדובר במחלוקת קניינית שיש לפתור אותה בערכאה הרלוונטית".
כך גם, בהחלטת וועדת הערר המחוזית מיום 21.11.17 סעיפים 8-10 להחלטה שם (הדגשה שלי – ע'ב'ג'):
"8. ככל שהיה בידינו רק פסק הדין בהליך פירוק השיתוף אזי יתכן וניתן היה לאשר את החלוקה שנקבעה בו ולראות בהסכמת הצדדים בהסכמה למשמעויות הנובעות ממנו ביחס לבית המגורים. אך לא ניתן להתעלם מפסק הדין המאוחר שנתן תוקף להסדר הגישור.
9. אנו סבורים כי קיימת בעייתיות רבה בהסדר הגישור שהושג שכן הוא מתייחס למקרקעין בהם מצויים בעלי זכויות נוספים שלא היו צד להליך בבית המשפט לענייני משפחה או להליך הגישור. יתרה מכך, משמעויותיו של הסדר הגישור שנועד למנוע חלוקת מגרשים החוצה את בית המגורים, היא כי גב' פ. נותר מגרש בן 430 מ"ר שאינו מגרש ששטחו כאמור נמוך משטח מגרש מינימלי ומונע ממנה את האפשרות לבנות על המגרש.
10. במצב דברים זה, אין ספק שעל הצדדים להסדיר את הנושא הקנייני לאור שני פסקי הדין הסותרים.
11. בכל הנוגע לתשריט החלוקה נשוא הערר, כפי שציינו לעיל, התשריט מחייב סימונו של בית המגורים להריסה. הסכם הפשרה בהליך פירוק השיתוף אינו מתייחס להריסת בית המגורים בו התגוררו משה וכוכבה לוי, אלא מתייחס לחלק מבית המגורים בו התגוררה הגב' פ. בלבד, מבנה שאכן נהרס. לפיכך, לא ניתן לומר שהסכם הפשרה כולל הסכמה של המשיבים לסימונו של בית המגורים להריסה. ולכן גם אם מדובר בפסק דין חלוט לא ניתן לראות בו הסכמה של המשיבים כאמור וכיום המשיבים 2 מתנגדים לכך".
והדברים באו לידי ביטוי גם ממכתב רמ"י מיום 21.9.14 שכותרתו "הסדרת זכויות (קובץ בעלות)" נכתב, כי "לא ניתן להתקדם בטיפול בתיק + בתיק השכן (50434461מ) ללא המצאת מפת מדידה חתומה ע"י כל הצדדים עם חלוקה פנימית וטבלת שטחים" (ההדגשה לא במקור).
35. הנתבעים, מלבד חזרה על טענתו של הנתבע 2, כי פסק הדין השני לא פוגע בתובעים לא הניחו כל נימוק ענייני אחר שיש בו כדי לסתור את טענת התובעים בעניין (פרוט' 16.11.22, עמ' 150 שורות 26-33; עמ' 151 שורות 1-3).
36. כך גם לא שוכנעתי, כי יש בתעודת עובד ציבור שהוגשה לתיק מאת מהנדס הוועדה המקומית לתו"ב מר אפלמן כדי לשנות ממסקנתי זו.
עמדת הוועדה המקומית לתו"ב כעולה מתעודת עובד הציבור מתבססת על שיקולי מדיניות (סע' 2.1-2.2 שם; פרוט' 14.11.22 עמ' 38 שורות 1-19; עמ' 87 שורות 23-28; עמ' 88 שורה 7), אשר אינה עולה במדרג הנורמטיבי על דיני התכנון והבנייה, אינה מחייבת ונתונה לביקורת שיפוטית. ראו לעניין זה: עת"מ (מנהליים ת"א) 39846-10-14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' ועדת ערר מחוזית-מחוז תל אביב, עמ' 5 בפסק הדין של כב' השופט מאיר יפרח (18.12.14); ההדגשות אינן במקור – ע'ב'ג:
"… אין להקל ראש בשיקולים להתחדשות העירונית המיועדת לרחוב אבן גבירול, על פי מסמך המדיניות. ברם, מסמך מדיניות זה אינו חזות הכל. אין הוא חורג ממעמד של "הנחיות פנימיות" של רשות, שאף היא איננה כבולה אליהן בעבותות בל – יינתקו. הראייה לכך היא שחרף האמור במסמך המדיניות, הוועדה המקומית נאותה להתיר למשיבה 2 לחזק מבנה קיים תוך תוספת…".
עמדה זו של בית המשפט לעניינים מנהליים אושררה בעע"מ 400/15 הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו נ' ועדת ערר מחוזית – מחוז תל אביב ואח' (25.5.16) שהוגש על פסק הדין (ראו פסקה ד' לפסק דינו של כב' השופט א. רובינשטיין).
37. כעולה מעמדתה של רמ"י, כפי שהובאה בכתב ההגנה מטעמה ומפי נציגה בדיון שהתקיים לפני, היא לא הייתה שותפה להליך הגישור אך הייתה צד להליך אישור ההסכם בפסק הדין השני. לצד זאת, רמ"י הביעה עמדתה כי אינה מתנגדת לסעד המבוקש בכתב התביעה, קרי לביטול פסק הדין השני ואישור פסק הדין הראשון כפוף לנהליה והדין החל (סע' 29 ו-31 בכתב ההגנה; סע' 5 בכתב ההגנה; דברי נציג המנהל בפרוט' 5.10.21 עמ' 12).
38. מעבר לנדרש יוער – הנתבע 2 והנתבעת הודו בחקירתם שפסק הדין השני לא מומש מאז שנת 2012 ולא פעלו לאכיפתו. הם גילו דעתם בהתנהגותם וכעולה גם מהחקירות לפני, שלא ניתן ממילא לקיימו.
הנתבעים הסבירו, כי טרם פטירת המנוחים ל. כל שהספיקו לעשות היה לחתום על הסכם הגישור וכי לא הספיקו לערוך תשריט חלוקה חדש ביניהם (סע' 3 לסיכומי הנתבעים). לצד זאת, בחקירת הנתבע התגלתה סתירה פנימית בעניין זה. תחילה הודה שלא הוגש מטעם הנתבעים תשריט חדש לחלוקת הקרקע בהתאם לפסק דין השני (פרוט' 16.11.22, עמ' 149 שורות 8-10) ואילו בהמשך הדברים שינה מתשובתו וטען, כי הגיש תשריט. הנתבע לא ידע להסביר מדוע אם אכן הוגש תשריט הוא לא צורף לכתב ההגנה מטעמו.
39. עדות הנתבעת – כאמור, הנתבעת מסכימה עם התביעה לביטול פסק הדין השני ומבקשת להחזיר את מצב הדברים לקדמותו על פי פסק הדין הראשון (פרוט' 16.11.22, עמ' 108 שורות 1-3), אם כי לא משיקולי ומנימוקי התובעים.
הנתבעת העידה על נסיבות חתימתה על הסכם הגישור על ידה, לטענתה קיים פגם באומד דעתה לגביו, לא הוסבר לה משמעותו. כך, העידה שהיא קצרת ראייה, לא קראה את ההסכם, חתמה עליו בהיותה מיוצגת על יסוד אמירת הנתבעים לה שהחתימה על ההסכם משרתת את טובתה (פרוט' 16.11.22, עמ' 106 שורות 1-32; עמ' 107 שורה 16, 23-27, 29-30).
לא מצאתי לבחון לגופן את טענות הנתבעת המופנות כלפי הנתבעים בכל הנוגע לנסיבות חתימת הסכם הגישור במסגרת הדיונית של ההליך שלפני ובנסיבות בהן לא הוגשה על ידה תביעה לביטול פסק הדין השני, מנימוקיה.
40. טענת הנתבעים בעניין שיהוי/ התיישנות בהגשת התביעה
מהראיות והחקירות לפני שוכנעתי כי עילת התביעה קמה לתובעים במועד בו ידעו לראשונה על התביעות ההדדיות שהתנהלו בין הנתבעים 1-6 לבין עצמם במסגרת דיון בוועדת הערר, בשנת 2016 (פרוט' 14.11.22, עמ' 31 שורות 5-26, 33; עמ' 32 שורות 1-4; עמ' 32 שורות 25-26; עמ' 33 שורות 20-30).
טענה זו של התובעים – לא נסתרה בחקירת התובע.
התביעה הוגשה על ידי התובעים בחודש מאי 2018 (כשנתיים מאוחר יותר).
התיישנות – אין. מתוך כלל הנסיבות לא מצאתי כי מדובר בשיהוי המצדיק דחיית התביעה.
41. טענת הנתבעים בעניין סמכות עניינית
בסעיף 34 לכתב ההגנה של הנתבעים 2-6 נטען, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה מקום בו הצדדים אינם בני משפחה ואין מדובר בסכסוך שמקורו ביחסים המשפחתיים. נטען שהסמכות היא לבית המשפט בכפר סבא. הנתבעים חזרו על הטענה בסעיף 3 בתצהיר נתבע 2 (מטעם הנתבעים).
הנתבעים זנחו טענה זו בסיכומיהם.
אף על פי כן, יאמר במפורש כי הסמכות לדון בהליך זה, בין בני משפחה שעניינו סכסוך משפחתי מובהק, התנהלו הליכים קודמים בין הצדדים בבימ"ש לענייני משפחה במחוז מרכז – הנה לבית המשפט לענייני משפחה בפ"ת.
סוף דבר
42. התביעה מתקבלת.
פסק הדין השני מיום 30.1.12 – מבוטל בזאת.
פסק הדין הראשון מיום 23.1.02 – יוותר על כנו ותקף, כפוף לתכניות החלות על הקרקע, נהלי הרשות, החלטות רשות מקרקעי ישראל ולהמצאת כל המסמכים הנדרשים וביצוע תשלומים ככל שישנם בהתאם לכל דין.
43. אשר להוצאות בהליך – נוכח התוצאה אליה הגעתי, נדחו טענות הנתבעים 2-6, התקבלה תביעת התובעים, ניהול ההליך משנת 2018, התקיימו חמישה דיונים, הנתבעים 2-6 יישאו ביחד ולחוד בהוצאות התובעים בסך כולל של 65,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום. ממועד זה ישאו בהפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל.
בנסיבות בהן נתבעת 1 הסכימה לסעד המבוקש בכתב התביעה מראשית ההליך – לא מצאתי לחייבה בהוצאות והיא תישא בהוצאותיה.
המזכירות תמציא לצדדים ותסגור התיק.
פרסום פסק הדין מותר בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום, י"א תשרי תשפ"ד, 26 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.
תוקן היום י"ב תשרי תשפ"ד, 27 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.
