פלוני ת"ז,ע"י ב"כ עו"ד אמין אבו רחמה, פלוני ת"ז,פלונית ת"ז, פסק דין

בפני כב' השופט ניר זיתוני

התובע

פלוני ת"ז

ע"י ב"כ עו"ד אמין אבו רחמה

נגד

הנתבעים

פלוני ת"ז

פלונית ת"ז

ע"י ב"כ עו"ד רענן כספי

על פי מינוי לפי חוק הסיוע המשפטי

פסק דין

עניינו של פסק הדין שתי תביעות . הראשונה, תביעה לסילוק יד ופינוי שהגיש התובע כנגד הנתבע מס' 1 . השנייה, תביעה נזיקית שהגיש התובע כנגד הנתבעים. בשתי התביעות, המחלוקת נסובה סביב דירת מגורים בקומה א' בבניין מגורים הממוקם על המקרקעין הידועים כחלקה ** גוש ***** באדמות ***.

העובדות הרלוונטיות לעניינינו:

התובע יליד שנת 1942, אביו של הנתבע מס' 1 וחמה של הנתבעת מס' 2. הנתבעים , בני זוג , שנישאו בשנת 1996. הצדדים בני העדה הדרוזית.

התובע הינו בעלים של מחצית חלקה ** גוש ***** ב***** (להלן: "המקרקעין"), עליה בנוי בניין מגורים. התובע ובני משפחתו מתגוררים בקומת הקרקע והנתבעים מתגוררים בקומה א' .

ההליכים המשפטיים שמתקיימים בין הצדדים

תלה"מ 51268-09-20: ביום 23.9.2020 הגיש התובע תביעה למתן צו מניעה כנגד הנתבע מס' 1, שבו עתר לקבלת סעד של מתן צו, שימנע מהנתבע ומי מטעמו מלבצע עבודות בנייה במקרקעין וצו שיאסור עליהם להיכנס למקרקעין ללא רשותו של התובע. בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. ביום 6.10.2020 הגיש הנתבע מס' 1 כתב הגנה ותגובה לבקשה. ביום 23.9.2020 ניתן צו ארעי במעמד צד אחד.

ביום 13.10.2020 התקיים דיון שבמהלכו נשמעו חקירות הצדדים בקצרה . ניתן צו מניעה זמני האוסר על עבודות בנייה או הריסה וכן אוסר על הנתבעים ובני משפחתם להיכנס לקומה א' ללא הסכמה מפורשת של התובע.

מטעם הנתבע מס' 1 הוגשה בקשת ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה בדבר מתן צו מניעה זמני. ביום 24.11.2020 ניתן פסק דין לפיו הערעור התקבל בחלקו והסעד הזמני האוסר על כניסת הנתבע מס' 1 ובני משפחתו לדירת המגורים בוטל. [ רמ"ש 34194-11-20].

ביום 5.5.2021 התקיים דיון שבו ניתנה החלטתי לפיה, על התובע להגיש כתב תביעה מתוקן בו על התובע להבהיר כי הנתבע מס' 1 חזר לדירת המגורים [ לאחר שעזב] וכי הוא עותר לפנות את הנתבע מס' 1. ביום 14.5.2021 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן כנגד הנתבע מס'1. ביום 16.8.2021 הגיש הנתבע מס' 1 כתב הגנה מתוקן.

תלה"מ 44356-03-21: ביום 21.3.2021 הגיש התובע תביעה כספית שבה עתר לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי כספי בגין הנזקים הנטענים שנגרמו לדירת המגורים. ביום 16.8.2021 הגישו הנתבעים כתב הגנה.

ביום 30.3.2022 התקיימה ישיבת הוכחות בשני ההליכים שבכותרת, שבה נחקרו הצדדים והעדים שזומנו מטעמם . בסוף הדיון ניתן צו להגשת סיכומים לפיו, על התובע היה להגיש את סיכומיו עד ליום 15.5.22 ועל הנתבעים היה להגיש סיכומים עד ליום 30.6.2022. המועד להגשת סיכומי התובע הוארך עד ליום 3.8.2022 וזאת בהתאם להחלטה מיום 3.7.2022.

סיכומי התובע הוגשו ביום 5.7.2022. הנתבעים לא הגישו סיכומים בהתאם למועד שנקבע בהחלטות קודמות ואף לא הוגשה בקשה להארכת המועד.

על כן, ביום 13.9.2022 ניתנה החלטתי שבה קבעתי כדלקמן " סיכומי הנתבעים לא הוגשו. בית המשפט החל במלאכת כתיבת פסק הדין. פסק הדין יינתן במועד מאוחר יותר וישלח לצדדים. החלטה זו תשלח לצדדים". בזיקה להחלטתי לעיל, הגישו הנתבעים בקשה להארכת מועד להגשת סיכומים. ביום 14.9.2022 ניתנה החלטתי שבה נעתרתי לבקשה והארכתי את המועד להגשת הסיכומים עד ליום 6.10.2022.

סיכומי הנתבעים הוגשו ביום 18.10.2022. מכאן, נדרשתי הכרעתי.

תמ"ש 51268-09-20

תמצית טענות התובע:

התובע הוא הבעלים של מחצית המקרקעין והמחזיק בחלק ידוע, מסוים וספציפי . המחצית השנייה שייכת לאחיו ****. בשנת 1963 בנה התובע על חלקו במקרקעין [ קומת קרקע מעל קומת מסד מחסנים אשר נבנתה ע"י אביו עוד לפני קום המדינה]. בשנת 1972 הוסיף התובע ובנה את הדירה שבקומה א' בשטח של כ- 67 מ"ר, לפי היתר בניה משנת 1972. אין מחלוקת שהדירה בקומה א', בית התובע – נבנתה ע"י התובע. התכנון של התובע תמיד היה ליתן לכל אחד משלושת בניו מגרש, בייעוד למגורים, שעליו כל אחד מהם יבנה את ביתו ויגור בו ביחד עם משפחתו. כך הוא הסביר במפורש לשלושת בניו. בנו הבכור של התובע התחתן ובנה על חלק ממגרש התובע. הבן האמצעי ביקש מהתובע לאפשר לו לבנות בית במגרש שסמוך וצמוד לבית התובע וכך היה. שני בניו של התובע הבן האמצעי והבן הצעיר [הנתבע] התחתנו באותו יום בשנת 1996 .

לנתבע בזמן שהתחתן לא היה מספיק כסף ויכולת כלכלית לבנות בית חדש. התובע, ומתוך רצון טוב לעזור לו, עשה עמו חסד והרשה לו ולאשתו להתגורר זמנית בקומה א' של ביתו. התובע, אשתו ובתו , שסובלת ממוגבלות שכלית התפתחותית , פינו את קומה א' וירדו לגור שוב בקומת הקרקע. הנתבע ידע , כפי שהסביר לו התובע, שהתובע מרשה לו להתגורר בקומה א', באופן זמני כדי להקל עליו ולהוריד ממנו את העול של דמי השכירות, כדי שיוכל לחסוך כסף, לסדר את ענייניו הכספיים, להתבסס ולבנות את ביתו על חלקת אדמה בייעוד לבניה שהתובע תיכנן לתת לו.

בחודש 12/2019 או בסמוך לכך, וללא כל הודעה מוקדמת, עזבו הנתבע ובני ביתו את הדירה שבקומה א' שבבית התובע, ועברו לגור בבית השייך לקרובי אשתו. הלכה למעשה, הנתבע ובני ביתו ומאז שעזבו את קומה א' ובמשך כ – 10 חודשים, לא גרו בדירה , אשר עמדה ריקה לגמרי.

עבודות ההריסה והבנייה שביצע הנתבע או מי מטעמו בוצעו ללא כל זכות, ללא היתר בניה, ללא תכניות הנדסיות של מהנדס קונסטרוקציה מוסמך וללא הסכמת התובע. עוד נטען כי לתובע זכות הבעלות והקניין במגרשו לרבות בקומה א' בביתו , שבה מתגורר הנתבע. זכות הבעלות והקניין של התובע הינה זכות יסוד שאין פוגעים בה אלא בתנאים אשר לא התקיימו בענייננו. יש לדחות טענות הנתבע והגנתו לאור טענותיו וגרסאותיו החלופיות והסותרות. בהעדר התחייבות בכתב – יש לדחות את גרסת הנתבע הראשונה, לפיה הזכויות הועברו אליו וגם את גרסת הנתבע השנייה, לפיה הוא קיבל את קומה א' בבית התובע במתנה. על הנתבע נטל ההוכחה והשכנוע כי חרף דרישת אביו לסלק את ידו, עדיין יש לו זכות שביושר להמשיך לגור בקומה א' בבית אביו. הנתבע כשל בכך. יש לדחות את הטענה שהתובע הבטיח להורי הנתבעת [אשתו של הנתבע] כי הרשה לנתבעים לגור בקומה א' שבביתו כל ימי חייהם, וכי הדירה תהפוך בעתיד להיות שלהם. הנתבע לא הוכיח כי התובע הבטיח להורי הנתבעת להרשות להם מגורים לצמיתות בקומה א' שבביתו. העדויות של העדים שזומנו מטעם הנתבע אינן אובייקטיביות, לא מהימנות וסותרות אחת את השנייה.

מעבר לנדרש ומעבר לנטלי הראיה המוטלים על הנתבע ואותם לא הרים , התובע הוכיח כי הרשה לנתבע לגור בקומה א' בביתו, באופן זמני בלבד , וכי מעולם לא הבטיח לנתבע להתגורר לצמיתות בקומה א' בביתו. התובע הוכיח כי הרשה לנתבע לגור בקומה א' באופן זמני כדי שיוכל לבנות בית משלו כמו אחיו. הנתבע לא הוכיח כי הרשות שניתנה לו הינה בלתי הדירה. השתק ומניעות כלפי הנתבע – לאור התנהגותו המחפירה של הנתבע כלפי הוריו הנתבע אינו יכול לבקש זכות שביושר, ומנוע מלהעלות טענת השתק נגד אביו התובע. בהעדר השבחה של קומה א' יש לפנות את הנתבע ללא כל פיצוי. הנתבע לא הוכיח השקעה כלשהי ובוודאי לא השקעה כבדה. היפוכו של דבר, לאור עבודות הבניה הלא חוקיות שביצע הנתבע, ללא היתר וללא ליווי הנדסי , מצבה של קומה א' בבית התובע הינו בכי רע, ותידרש השקעה של עשרות אלפי שקלים לתיקון הנזקים.

הסעדים המבוקשים הם לאסור על הנתבע או מי מטעמו ובכלל לבצע כל עבודות הריסה או בניה במקרקעין הנ"ל שבבעלות התובע והידועים כגוש *****חלקה **, לאסור על הנתבע או מי מטעמו ובכלל, להסיג את גבול החלקה של התובע או להיכנס לתחום חלקת התובע ללא רשותו, על הנתבע או מי מטעמו או מי מבני משפחתו [לרבות אשתו וילדיו] ובכלל, לסלק את ידם מקומה א' שבבית התובע בחלקה הנ"ל ולחייב את הנתבע לשלם לתובע, הוצאות משפט לרבות אגרת משפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד ועליו מע"מ כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

תמצית טענות הנתבע

בנו הבכור של התובע קיבל מגרש עליו בנה את ביתו, בנו השני קיבל אף הוא מגרש ועליו בנה את ביתו ואילו הבן הצעיר, הנתבע, קיבל מאביו את קומה א' בבית התובע, ועבר להתגורר בקומת הקרקע של אותו מבנה. התובע סייע לשני בניו שקיבלו מגרשים ומימנו את רוב עלויות הבניה ואילו לנתבע נתן את הדירה שמעליו. הנתינה נחשבת כעובדה לאור הודאתו של התובע עצמו בהליכים דנן, כמו גם בהזדמנויות שונות רבות.

הנוהג בחברות המסורתיות כגון העדה הדרוזית, אך לא רק, הוא כי הבנים הם האחראים לספק מקום מגורים אליו תעבור האישה עת ייצאה מבית אביה. הנוהג הוא עת בקשת ידה של האישה, מציינים הורי הבעל את הפתרון למגורי הכלה המיועדת.

הבית נבנה על ידי התובע בשנת 1963 בבניה ישנה, הכוללת שימוש בטיט ובלבנים. בשנת 1972 הוסיף התובע קומה נוספת (קומה א'). בשנת 2012 בנה הנתבע, אשר עם חתונתו בשנת 1996 עבר לגור שם, גג רעפים מעל שטח שהיה פתוח וכן סגר את השטח בקירות עץ. בדיעבד הוכשרה תוספת בניה זו וקיבלה היתר. אין חולק כי בבניית גג הרעפים, השתתף בפועל ונטען כי גם בעלויות, התובע עצמו, אשר פעל גם למתן אישורי בניה. בסוף מאי 2020 הנתבע ביקש לפרק את גג הרעפים היות והיה רעוע וביקש לבנות תחתיו מבנה מסודר מבטון. היות והנתבע שבר את רגלו וכן לאור פטירת בנו, תהליך זה התעכב וחודש רק בחודש ספטמבר 2020. בשלב מסוים התעוררה התנגדות סביב בניה זו . על רקע היחסים שהתערערו בין הצדדים, נפסקה הבנייה ואף הוצא צו מנהלי להפסקת הבנייה.

אין חולק כי התובע הינו בעלים בחלקה. התובע עצמו טען כי קיבל אותה מאביו בשנת 1963 ומאז היא שלו. בטאבו נרשם כי מדובר בעסקת "מכר ללא תמורה". זכויות התובע בנכס נרשמו רק בשנת 1983 , כעשרים שנה לאחר שקיבל את הנכס ואשר נתפס ונחזה כשלו ובבעלותו. יש לזכור כי מדובר בחברה מסורתית, מיעוט אשר מנהגיו עתיקים , אך מבוססים ומהווים אתגר משפטי עד ימינו אנו. במקרה זה, לו ייבחנו הדברים בזווית החוק היבש בלבד, הרי שהתוצאה תהיה אנומליה , שכן לפי החוק ייפרמו בעלויות היסטוריות על מקרקעין , שכן נדיר הוא שדרכי העברת המקרקעין בוצעו לפי דרישת החוק. לא יעלה על הדעת כי כל ההעברות במקרקעין שאירעו בין אבות לבנים ובתוך המשפחה בוצעו על פי דרישות הכתב בחוק המקרקעין ובחוק המתנה. גם הרעיון כי כל הבנים שמתגוררים במגרשי אביהם הנם בעלי רישיון בלבד, אינו סביר לאור כך שאנו רואים לא אחת כי רישומים מסודרים אינם מתבצעים לעיתים לאורך דורות, אך תמיד הכוונה מאחורי הדברים היא להעביר לבן קרקע למגורים או נכס וכי נכס זה שייך לו.

טענות האב מבוססות על החוק היבש ומבקשות לנצל את הדרישות הפרוצדוראליות בחוק בכדי לאיין את מעשיו שלו, עת התגלע סכסוך בינו לבין בנו. אם נבחן את העובדות כפי שעלו בתיק, הרי שאין חולק כי האב רצה שלכל אחד מילדיו יהיה נכס לגור בו. על פי חקירת האב בדיון מיום 30.3.2022 התברר כי הבן הגדול קיבל מגרש ובית אשר נרשמו בשלב מסוים על שמו. הבן האמצעי קיבל מגרש אף הוא ובנה בית , אך לא רשם את המגרש על שמו. התובע נמנע מלענות על השאלה בעניין העדר העברת החלקה על שם הבן האמצעי . ישנה זהות בינו לבין אחיו האמצעי , וכי כוונת התובע הייתה לתת לו נכס לגור בו וכי נכס זה הנו דירת מגוריו הנוכחית . לאור הפערים הנהוגים בחברה המסורתית בעניין חלוקת מקרקעין אל מול המדינה, הרי שאך מקרי הוא שמי מהאחים רשם זכויותיו ומי מהאחים לא.

הסיבה היחידה שהתובע אינו מוכן שבנו יגור, היא שנתגלע סכסוך ביניהם. ראוי להביא בחשבון את משך הזמן שגר שם בפועל הנתבע ואת הבעת הרצון של התובע כי לא יגור שם. התובע עצמו בחקירתו העיד כי אמר לנתבע שאינו רוצה שיגור שם "פעמיים או שלוש פעמים" וזאת בתקופה בת מעל 24 שנים. מעיון בחקירתו של האח האמצעי עולה כי למרות הצהרתו (הלא מחייבת) כי "הכל של אבא", הרי שהאח האמצעי רואה עצמו כבעלים של המגרש ושל הבית שניתן לו על ידי אביו בלא רישום או כל הסדרה חוקית אחרת, כפי שרואה עצמו האח הגדול , אשר הסדיר את רישום זכויותיו.

התובע דאג באופן שוויוני להענקת נכס לשימוש מגורים. כוונת התובע הייתה לתת יחס שוויוני לכל הבנים. רק אחד הבנים רשם את הנכס שלו בטאבו וניכר כי זה עניין פרוצדוראלי גרידא ולא עקב העדפת הבן שנרשמו זכויותיו. לאור האמור נראה כי יש לגזור גזירה שווה בין האחים. החוק היבש מקשה על מתן החלטה המתיישבת עם עקרונות הצדק וההגינות אשר נותנת משקל לכוונת הצדדים ולמסורת, קרי העברת זכויות במקרקעין. עם זאת , פסיקה לאור דרישות החוק היבש ובראשן דרישות הכתב אשר בחוק המקרקעין ובחוק המתנה, תביא לתוצאה בלתי נסבלת הן בפן הפרטי של תיק והן במישור הכללי שכן ישנם אלפי בנים כמו הנתבע.

מכל האמור לעיל, עולה באופן ברור כי מצבור הנסיבות, כמו גם העדויות מוכיחות מעבר לכל ספק סביר כי ניתנה הבטחה לקבלת הדירה. המתנה ניתנה לנתבע בשנת 1996. גם אם הולכים לשיטת התובע בסעיף 103 לסיכומיו, הרי שהתוצאה היא כי ניתנה לנתבע רשות חינם בלתי הדירה לשימוש בנכס. על אף ניסיון התובע לגמד את השקעתו של הנתבע בנכס, הרי שהשקעתו ללא כל ספק עלתה עשרות אלפי שקלים ויש שהגיעה לכדי מאות אלפי שקלים. הנתבע מעולם לא חשד כי יידרש לצאת מהנכס, לא טרח לשמור קבלות על השיפוצים ופעולות הבנייה השונות שביצע. ברור כי עבודות בנית הרעפים וסגירת המרפסת עלו לא מעט כסף ועל כן, כל טענה בדבר השקעה מינימאלית בנכס, דינה להידחות. לאור האמור, על אף שאין צורך להראות שינוי לרעה במצבו של מקבל המתנה, הרי שנקודה זו הוכחה אף היא.

יש ליתן צו הצהרתי לפיו הנכס, ניתן לנתבע בדרך המקובלת בחברה המסורתית ולפי כוונת התובע , יש לאפשר רישומו באופן רשמי בטאבו. לחילופין, להצהיר כי הנכס ניתן לשימושו של הנתבע ומשפחתו ברישיון בלתי הדיר לכל ימי חייהם של הנתבעים וילדיהם. לחילופי חילופין, במידה ולא ימצא בית המשפט ליתן הצהרה כלעיל, יש להורות על פיצוי הולם בשל ביטול הרישיון, תוך התחשבות בפרק הזמן שבו גר הנתבע בנכס, השקעתו בנכס והציפיה לשימוש בנכס לצמיתות כפי שקיימת אצל אחיו של הנתבע. יש לחייב את התובע בהוצאות משפט, אגרות ושכ"ט עו"ד לקופת המדינה.

תמ"ש 44356-03-21

תמצית טענות התובע

הנתבעים ביצעו עבודות בנייה בלתי חוקיות בקומה א' במבנה השייך לו, תוך גרימת נזקים למבנה. מטעם הנתבע בוצעו עבודות הריסה ובנייה, ללא כל זכות, ללא היתר בניה, ללא הסכמת התובע ואשר גרמו לנזקים במבנה לרבות נזילות של מים לתוך קומת הקרקע. נוכח עבודות הבניה שביצעו הנתבעים, הוציאה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה **** צו הפסקת עבודה מנהלי אשר הופנה לתובע בהיותו הבעלים. מטעם התובע צורפה חוות דעת שמאי. על אף שמדובר בבניה מעל בניין ישן מאוד, אשר נבנה עוד בשנת 1963 בשיטת בניה ישנה מאבנים וטיט ביניהם, ללא יציקת בטון וללא ברזלים, הנתבעים החלו בביצוע עבודות בנייה קשיחה, על דעת עצמם, ללא היתר בניה, ואף ללא תכנית וליווי מהנדס קונסטרוקציה כלשהו. אין חולק כי הנתבעים התכוונו לבצע בניה של גג קשיח מסביב מבטון. אין חולק כי המבנה מעליו התכוונו הנתבעים לבנות את גג הבטון הינו מבנה רעוע כפי שגם הנתבעים מגדירים אותו.

עבודות הבנייה הבלתי חוקיות גרמו לתובע לנזקים והפסדים, לרבות בגוף המבנה ולרבות נזילות מים מסיביות מגג המבנה איפה שהתבצעו עבודות הבניה בלתי חוקיות, לתוך קומת הקרקע. לאור הנזקים למבנה, פנה התובע למומחה וביקש שיחווה דעתו לעניין הנזקים שנגרמו לקומת הקרקע, דרך תיקונם ועלות תיקונם. התובע נשא בשכ"ט המומחה בסך 2,340 ₪. בעמ' 5 העריך המומחה את העלויות לתיקון הנזקים מהבניה הבלתי חוקית שביצעו הנתבעים בסך של 30,584 ₪. התובע הצהיר גם כי ביצע עבודות איטום על גג המבנה למניעת הנזילות של המים בעלות 6,000 ₪ וכן עבודות צבע לקומת הקרקע, בעלות של 2,000 ₪. התובע הצהיר גם כי מחדלי הנתבעים גרמו לו גם לעוגמת נפש רבה ולנזקים בלתי ממוניים, לרבות הפסדי זמן, התעסקות עם הקבלן, אותם הוא מעריך כ- 10,000 ₪, על הצד הנמוך. בתורם, הנתבעים צירפו חוות דעת מומחה אשר לאור האמור בה , שאין בה כל עדות, אין ליתן לה משקל כלשהו ודינה דחייה.

הבניה הבלתי חוקית שביצעו הנתבעים והאופן שבו בוצעה, גרמה לתובע נזקים והפסדים, לרבות הוצאות ועלויות בהן יצטרך לשאת מכיסו לתיקונם – בסך 50,924 ₪ לפי הפירוט הבא [ המפורט בכתב התביעה] : פיצוי בגין עלות ביצוע עבודות חיזוק ותיקונים למבנה בהתאם לחוות הדעת בעלות של 30,584 ₪, שכ"ט המומחה בעלות של 2,340 ₪, פיצוי בגין עבודות איטום בעלות של 6,000 ₪ , עבודות צבע בעלות של 2,000 ₪ ופיצוי בגין נזק ללא ממוני ע"ס 10,000 ₪ משוערך ליום התשלום בפועל תוך חיוב הנתבעים בהוצאות משפט לרבות אגרת משפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד ועליו מע"מ כחוק מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

תמצית טענות הנתבעים בתביעה הנזיקית

התובע לא הוכיח את תביעתו ואין בהסכמה הדיונית שניתנה ביום 19.12.2021 בנוגע להותרת חוות הדעת הפרטיות בתיק, והימנעות ממינוי מומחה מטעם בית המשפט בכדי לקבל את הטענות העובדתיות המופיעות בחוות הדעת. התובע לא הציג כל ראייה התומכת בטענותיו ואף לא העיד את נותן חוות הדעת, כפי הקבוע בתקנות. יחד עם זאת ולמען הזהירות נטען כי התובע דורש סך של 50,924 ₪ בגין נזקי בניה לפי החלוקה הבאה: שכ"ט מומחה 2,340 ₪, תיקונים 30,584 ₪, תיקון נזילות 6,000 ₪, צבע 2,000 ₪ ונזק בלתי ממוני 10,000 ₪.

לגבי שכ"ט מומחה, נטען כי לאור כך שלא מונה מומחה חיצוני מטעם בית המשפט, מן הראוי שכל צד יישא בעלויות המומחה אליו פנה. טענות התובע לגבי מומחיותו של המומחה אשר נשכר על ידי הנתבע, אין בהן דבר . חוות הדעת ערוכה כדין והמומחה מטעמו עומד בכל הדרישות הנחוצות. עלות התיקונים לפי מומחה התובע בסך של 30,584 ש"ח. משמעות הדברים היא כי יש לבצע עבודות אלו שעלותן 30,584 ₪ [ כולל מע"מ] מקום בו מבקשים לבצע בניה מסיבית קשיחה. אולם התובע אינו מעוניין בבנייה כזו, הוא אוסר על הנתבע לבצע בניה כזו והוציא כנגדה צו מנהלי. אם כך, תביעה בגין רכיב זה מהווה למעשה התעשרות שלא כדין על חשבון הנתבע. אם אין כוונה לבצע עבודות חיזוק לשם בניה מסיבית קשיחה, אין כל צורך לשלם על רכיב זה ודינו להימחק. דברים אלו כמובן נתמכים על ידי חוות הדעת שצירף הנתבע.

עלות תיקון הנזילות כ 6,000 ₪ – הנזילות כאמור היו קיימות תמיד ואינן תוצר של פעולות הנתבע . הבניין הישן סבל תמיד מנזילות . נכון כי בניית הרעפים תרמה רבות להפחתתן, אך עצם הנזילות, מקורן לא במעשי הנתבע. האחריות למצב הנוכחי מוטלת על גילו של המבנה ועל התנהלות התובע. עלות הצבע אף היא דינה כדין עלות תיקון הנזילות ואין להשית אותה על הנתבע. לגבי נזק לא ממוני בסך של 10,000 ₪, משנשמטה הקרקע תחת דרישות התובע בגין פיצוי בסעיפים שנמנו לעיל, הרי שמאליה מתייתרת התביעה בגין נזק שאינו ממוני. עוד נטען כי פעולות האיטום שביצע התובע, בלא תיאום עמו ותוך שפורקו בלטות ונגרמו נזקים בדירתו, גרמו לו נזקים ולקשיים. בנוסף, ההשקעה שעשה בניסיון, אשר בתחילה היה בשיתוף פעולה עם התובע, לבנות בניה קשיחה היה עשוי לסייע לשני הצדדים, אולם התדרדרות היחסים בעידוד גורמים שאינם קשורים הביאה לכדי הפסדים לשני הצדדים.

יש לדחות תביעות התובע, מקום בו לא הוכחו ו/או לא זכאי התובע לכל פיצוי בגינן, הן בשל היעדר אחריות הנתבע, הן בשל אחריות התובע לנזקיו והן בשל היעדר קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים למעשי הנתבע. כמו כן, יש לחייב את התובע בהוצאות.

ראיות הצדדים:

ראיות התביעה:

עדות התובע, חקירתו הראשית של התובע נערכה בתצהיר מיום 11.9.2021. התובע אישר כי הוא הבעלים הרשום של מחצית מהמקרקעין אשר המחלוקת נסובה סביבם [ש' 11,14-15, 31-32 בעמ' 22]. הבית הממוקם על חלקו של התובע, נבנה על ידו בשנת 1963 [ש' 33-34 בעמ' 22]. לדבריו, כל הקומות הן שלו, גם האדמה שלו והוא נותן למי שהוא רוצה . מי שעובד איתו ועוזר לו הוא ייתן לו [ש' 30-31 בעמ' 23]. לתובע יש אדמות חקלאיות. ש' 5-6, 32-33 בעמ' 23, ש' 31-33 בעמ' 24]. בכל הנוגע לחלקה שבה מתגורר הבן האמצעי , התובע אישר כי החלקה צמודה לחלקתו של התובע, שגם היא שייכת לו ורשומה על שמו [ש' 34-36 בעמ' 24, ש' 1-3 בעמ' 25]. התובע נתן את החלקה לבנו הבכור כאשר בטאבו הרישום ע"ש הבן הבכור [ש' 4-6 בעמ' 25]. התובע אישר כי הוא העביר בטאבו את החלקה שעליה בנוי הבית שבו מתגורר הבן הבכור [ש' 11-13 בעמ' 25]. עת נשאל התובע לגבי החלקה של הבן האמצעי באם הועברה על שמו [ש' 14 בעמ' 25] השיב התובע כי לבן האמצעי יש חלקה וכי הוא עזר לכל אחד מהבנים עם חצי מהכסף בשביל הבית ובשביל החתונה [ש' 14-16 בעמ' 25]. בהמשך העדות, התובע אישר כי אביו בנה חלק מקומת הקרקע לפני קום המדינה [ש' 28-29 בעמ' 25]. עוד אישר כי בעירייה הכל רשום על שמו [ש' 34-35 בעמ' 25].

התובע אישר כי הוא לא התחייב בפני משפחתה של אשתו של הנתבע [ הנתבעת מס' 2] . עוד העיד כי הוא לא מתחייב לאף אחד [ש' 16-20 בעמ' 26]. התובע אישר כי מטעמו לא התייצב לדיון מומחה או שמאי [ש' 9-10 בעמ' 27]. לדבריו, הוא שילם מעבר לסך של 8,000 ₪ על עבודות איטום ואף הרבה יותר מסך זה [ש' 17-18 בעמ' 27]. עת נשאל התובע לגבי החשבוניות והקבלות, השיב כי יש לו הכל [ש' 19-20 בעמ' 27]. התובע אישר כי הוא חיזק את היסודות של הבניין [ש' 29 בעמ' 27]. עת נשאל התובע כמה פעמים הוא ביקש מהנתבעים לעזוב את הבית במשך 24 שנה שהתגוררו בהן בבית [ש' 32-33 בעמ' 27] השיב כי ייתכן שפעמיים או שלוש פעמים [ש' 34-35 בעמ' 27]. בכל הנוגע למועד שבו ביקש מהנתבע לעזוב את הבית, סיפר התובע את האירוע שאירע לו עם הטרקטור כאשר הגלגל של הטרקטור התפוצץ, שעה שהנתבע עזב אותו ולא עזר לו [ש' 1-4 בעמ' 28]. התובע אישר כי הוא ביקש מהנתבע לעזוב את הבית בעקבות אירוע זה [ש' 6 בעמ' 28]. כמו כן, העיד התובע כי הוא ביקש מהנתבע לעזוב גם לפני וגם אחרי אירוע זה [ש' 6-7 בעמ' 28]. התובע לא זכר במדויק השנה שבה התרחש האירוע עם הטרקטור, לדבריו, אולי כשהיה בן 70 [ש' 9 בעמ' 28].

עדות הבן האמצעי -העד בנו של התובע ואחיו של הנתבע מס' 1. חקירתו הראשית נערכה בתצהיר מיום 11.9.2021. העד אישר כי הוא והנתבע התחתנו באותו יום בשנת 1996 [ש' 32-33 בעמ' 28]. תקופת האירוסין של העד נמשכה כ 3 חודשים [ש' 36 בעמ' 28, ש' 1 בעמ' 29]. עת נשאל העד לגבי השיקולים של ההורים של האישה להתארס [ש' 7 בעמ' 29] העיד כי הורי האישה מתעניינים ובודקים לגבי הבית ועבודתו של החתן המיועד [ש' 8-11 בעמ' 29]. העד אישר כי המגרש עליו בנוי הבית שמתגורר בו, רשום על שם אביו [התובע] [ש' 29-30 בעמ' 29]. בכל הנוגע לחלקה שעליה בנוי הבית של התובע אשר בקומה הראשונה גר הנתבע, העיד העד כי המדובר בחלקה השייכת לתובע [ש' 5-7 בעמ' 30].

העד אישר כי הנתבע הלך לגור אצל ההורים של אשתו בגלל שהוא שבר את הרגל [ש' 32-33 בעמ' 30]. המשיך העד והעיד כי הכל שייך לאביו [ש' 22 בעמ' 31]. הוסיף העד והעיד " למה שאבא שלי ירצה לסלק אותי כאשר אני מתנהג אליו בטוב, יש הבדל, יש לי בית וידוע שזה בית שלי, אבל במקרה שלנו עכשיו איפה שגר הנתבע יש אחות שהיא עכשיו גרה עם אמא ואבא, יש לה נכות כללית מביטוח לאומי, כולם יודעים שהבית של אבא זה בשבילו" [ ש' 27-29 בעמ' 31]. העד לא ידע להשיב למי שייכת החלקה שעליה גר הבן הבכור , היינו, האם שייכת לתובע או לבן הבכור [ש' 22-23 בעמ' 32]. העד אישר כי התובע נתן לנתבע 2 דונם, וזה האחרון מכר אותם [ש' 27 בעמ' 32].

העדות של גב' **** – אשתו של התובע ואמו של הנתבע מס' 1. מטעמה לא הוגש תצהיר. נוכח מועד הגשת הבקשה לזימון עדי הנתבעים, התייצבה העדה לדיון ונחקרה בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבעים. העדה העידה כי בזמן שהלכו וביקשו את ידה של הנתבעת הם ישבו בחדר. התובע לא הבטיח להורי הנתבעת דירה, אלא נאמר לנתבע שהוא יתגורר עד שיבנה בית ויסתדר [ ש' 29-33 בעמ' 39]. לדבריה, הנתבע לא נכח בפגישה אלא רק ההורים מכיוון שעל פי המנהג, החתן לא משתתף במפגש [ ש' 2-3 בעמ' 40]. העדה המשיכה והעידה כי התובע לא הבטיח שום דבר לגבי מגורים . ככל שאכן היה הבית לנתבע אז הוא היה רושם את זה בטאבו [ ש' 7-8 בעמ' 40]. לדבריה, התובע העניק לנתבע קרקע 3 דונם [ש' 19-20 בעמ' 40]. עת נשאלה העדה האם הגיוני כי הורי הנתבעת מס' 2 יסכימו לאירוסין עם אדם שאין לו מקצוע ואין לו בית [ש' 23-24 בעמ' 25] השיבה "הנתבע עבד אז בנגריה. אמר לו תחסוך ואני אעזור לך" [ ש' 25 בעמ' 40].

ראיות ההגנה:

עדות הנתבע מס' 1: חקירתו הראשית של הנתבע נערכה בתצהיר מיום 10.12.2021. בכל הנוגע לבנייה, הנתבע אישר כי לפני שהתחיל את הבניה, הוא דיבר עם התובע וסיפר לו שהוא רוצה לעשות רעפים והתובע לא התנגד [15-16 בעמ' 41]. בשנת 96 עבד הנתבע במפעל עץ עד שנת 2017 [ש' 19 בעמ' 41] הנתבע הרוויח שכר מינימום [ש' 22 בעמ' 41]. לדבריו, הנתבעת עשתה חרוזים ומכרה אותם, הם קטפו ביער ולא נהגו לבזבז כסף [ש' 23 בעמ' 41]. הנתבע אישר כי הוא חסך כסף [ש' 24-25 בעמ' 41] אך לא חסך הרבה [ש' 28 בעמ' 41] עוד אישר כי לפני החתונה, היו לו כסף עת התובע לקח את הכסף ולא עזר לו [ ש' 25 בעמ' 41]. בכל הנוגע למקור העיקולים הרשומים ע"ש הנתבע, העיד כי התובע נתן לכל אחד מהאחים בית חדש, הנתבע קיבל בית ישן אשר כל הזמן היה צריך לשפץ והנתבע נתן שיקים שחזרו [ש' 30-33 בעמ' 41]. לדבריו, השקיע בבית מיליון ₪ במשך 25 שנה [ש' 6 בעמ' 42]. עת נשאל הנתבע לגבי מקור הסך של מיליון ₪, השיב כי הוא קיבל פיצויים בסך של 160 אש"ח, בנוסף לדברים אחרים שלא זכר אותם [ש' 8-9 בעמ' 42] בהמשך העדות, הוסיף והעיד "זה לא מיליון ₪ ואל תתפוס אותי במילה… אמרתי מיליון ₪ כי הרגזת אותי" [ נרשם במקור "ועל" במקום "ואל"] [ש' 8-10 בעמ' 42]. בכל הנוגע לבית העיד הנתבע כי הוא קיבל מהתובע את הבית וכל כפר **** יודעים כי הבית הוא שלו וכי לאחר מותו של התובע, הקומה [הקרקע] תהיה גם של הנתבע [ש' 14-16 בעמ' 43]. לדבריו, התובע לא נתן לו קרקע חקלאית אלא הקרקע נרכשה מכספו והתובע עזר לו למצוא את האדמה [ש' 21-22, 43]. מדובר בקרקע באזור ****, הנתבע קנה את הקרקע ממשפחת *** וממשפחת *** [ש' 26-29 בעמ' 43]. עת נשאל הנתבע, אם ישנם אנשים נוספים שיכולים להעיד כי התובע הבטיח לנתבע את הבית, השיב כי ישנם הרבה אנשים למשל דודה של הנתבעת ששמו *** [ש' 30-32 בעמ' 43]. עת נשאל הנתבע מדוע דודה של הנתבעת לא זומן להעיד [ש' 33 בעמ' 43] השיב " לא ביקשנו מאיתנו להביא תצהירים נוספים. יש אנשים שנפטרו כמו הדודה של הנתבעת מס' 2. אמרתי לשופט אחרי שעזבנו את עו"ד *** ( ב"כ הנתבעים הקודם – ניר זיתוני ) שיש לנו עוד עדים" [ 34-36 בעמ' 43].

עדות הנתבעת מס' 2: חקירתה הראשית של הנתבעת נערכה בתצהיר מיום 10.12.2021. לדבריה, משנת 2016 היחסים ביניהם לבין התובע לא היו טובים וזאת בתאריך 29.11.2016 [ש' 6-7, 13 בעמ' 44]. עת נשאלה הנתבעת מדוע לא העבירו את הבית על שמם [ש' 21 בעמ' 44] השיבה כי הנתבע אמר שהבית רשום על שמו, תשלומי הארנונה, המים והחשמל היו ואף ציינה "מה אני צריכה יותר מזה" [ש' 22-23 בעמ' 44]. בכל הנוגע לתשלומי הארנונה ועד שהנתבע העביר החיוב בעירייה על שם הנתבע, העידה כי הם היו משלמים את המים והחשמל גם כאשר החשבון היה על שם התובע, כאשר התובע היה מודיע להם מהו הסכום לתשלום [ש' 26-30 בעמ' 44]. החיוב בארנונה עבר על שמם בשנת 2009 [ש' 36 בעמ' 44], החשמל לפני כ 10 שנים [בערך] [ש' 2-3 בעמ' 45] והמים לפני כ 5 או 6 שנים [ש' 4-5 בעמ' 45]. עת נשאלה הנתבעת מדוע לא ביקשו לציין ולומר כי הם בעלי הנכס עת ביקשו את ההיתר [ש' 10 בעמ' 45] השיבה כי המהנדס ביקש זאת וכי הם לא ידעו שהתובע יפגע בהם [ ש' 11,13 בעמ' 45].

עדות גב' ס' , העדה הינה אחותה של הנתבעת מס' 2. העדה אישרה כי כשבאו והגיעו הורי הנתבע להוריה בקשר לאירוסין, התנאי הראשון של ההורים שלה היה כי הבית שבו מתגוררים היום הנתבעים, יהיה להם [ש' 22-25 בעמ' 33]. העדה נכחה במקום [ש' 26-27 בעמ' 33] יחד עם כל האחיות שלה [ש' 28-29 בעמ' 33]. עת נתבקשה העדה להעיד ולתאר את המפגש של הורי הנתבע בפעם הראשונה אצל הורי הנתבעת מס' 2 ועת נשאלה האם הנתבע נכח בפגישה, השיבה העדה כי זה היה לפני 26 שנה וכי היא לא זוכרת אם הנתבע הגיע , אך כן זכרה כי הורי הנתבע הגיעו [ש' 18-20 בעמ' 34]. העדה נשאלה לגבי השלב שבו שמעה מאביה כי הוא ביקש שהבית יהיה שייך לנתבע [ ש' 2 בעמ' 35], השיבה כי היא לא יכולה לזכור אחרי 26 שנה, הם לא ציפו למה שהתרחש [ש' 3-6 בעמ' 35].

עדות הגב' ת' , העדה אחותו של הנתבעת מס' 2. מטעם העדה לא הוגש תצהיר. עת נשאלת העדה, האם היא זוכרת מה שהיה סביב הסדרת האירוסין של הנתבעים [ש' 2 בעמ' 36], העידה והשיבה "ההסכמה הראשונה היתה, אבא ואמא שלי ישבו, אנחנו היינו איתם אבל במקום אחר. ההסכם שכל אחד שרוצה לחתן אותה שיהיה לה בית. ההסכם כך היה שהבית בשבילה. אני רוצה להגיד משהו, לפני 15 או 18 שנה בא אצלי דוד שלי התובע עם כל הכבוד שאני רוכשת לו, הייתי שוטפת בחוץ, מזג האוויר היה חורפי, הוא קרא לי ועליתי אצלו הביתה לקומה השנייה והוא אמר לי שהבית הוא רוצה לרשום אותו לנתבעים ואני אהיה עדה" [ ש' 10-14 בעמ' 36]. העדה אישרה כי היא נכחה ושמעה בעצמה שהתובע הבטיח מקום מגורים לנתבעים לעתיד [ש' 24-25 בעמ' 36]. עת עומתה העדה עם הדברים שעלו מעדותו של התובע לפיהם, הוא לא הבטיח לנתבעים לתת את הבית אלא הבטיח שהם יגורו בו עד שהם יסתדרו [ ש' 2-3 בעמ' 38] השיבה העדה, אם כן , מדוע חיכה 25 שנה [ש' 3 בעמ' 38].

עדות הגב' מ' , העדה אחותה של הנתבעת מס' 2. מטעמה לא הוגש תצהיר. העדה זכרה טוב כשבאו הורי הנתבע לבקש את האירוסין של הנתבעת מס' 2 [ש' 13-14 בעמ' 38]. העדה אישרה כי נכחה במקום [ש' 15-16 בעמ' 38]. העדה העידה כי היא שמעה את התובע מבטיח להוריה כי לנתבעת יהיה מקום מגורים [ש' 23-26 בעמ' 38]. העדה אישרה כי היא שמעה כך מהתובע [ ש' 30-31 בעמ' 38].

דיון והכרעה:

כידוע, המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את "חובת השכנוע" והן את "חובת הבאת הראיות" להוכחת תביעתו. מבחינת "חובת השכנוע" על התובע מוטל הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, היינו, שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. (ראו את דברי כב' השופט דנציגר בע"א 7456/11 מוריס ברנוי ואח' נ' מלחי אמנון ואח' [פורסם בנבו]).

נטל הבאת הראיה הינו חובה דיונית הטפלה לחובת נטל השכנוע ומשמעותה החובה להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע ותמיכה ביסודות המקימים את עילת התביעה. על כן יפתח התובע את מסכת הראיות ובסיומה רשאי הנתבע להביא ראיותיו. (ראה, י.קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, תשס"ד- 2003, בעמ' 1505-1506).

"חובת הראיה" מנקודת מבטו של הנתבע אינה "חובה" במשמעות הרגילה של המושג, אלא אך "מתריעה" . כלומר: התובעים סיימו את הבאת ראיותיהם ואם הנתבע לא יביא ראיות מטעמו, הוא עומד בסיכון שבית-המשפט יפסוק לחובתו על פי ראיותיהם של התובעים שנותרו לבדן ( ראה: י.קדמי, "על הראיות" , חלק שלישי, תשס"ד- 2003, עמ' 1541).

ראה לעניין זה את הדברים שנקבעו בעמ"ש (חיפה) 55156-10-19 פלוני נ' אלמוני [פורסם במאגרים המקוונים] :

"ככלל, בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע. השאלה על מי רובץ נטל השכנוע, נקבעת על-פי הדין המהותי. נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו – עליו הראיה". על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 13, (5.10.2006)]"

בהקשר זה מצאתי לנכון לצטט גם את הדברים כפי שהובאו בעמ"ש (חיפה) 25995-04-19 ו.ע נ' ו.ח [פורסם במאגרים המקוונים]:

"בת.א. (י-ם) 2307/00 הוד קדושתו הפטריארך היווני אורתודוכסי נ' יעקב רבינוביץ', עמ' 13-15 [פורסם במאגרים המקוונים [פורסם בנבו]] (23.12.2013) נערכה סקירה מקיפה לעניין מושכלות היסוד ביחס לנטל השכנוע, חובת הראיה וטענת המרמה בעסקת מקרקעין:

"…המונח האחד הוא נטל השכנוע, המבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל-דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במאזן ההסתברויות, היא מידת ההוכחה החלה במישור האזרחי, כאשר אי עמידה בה – משמעה דחיית טענותיו…מונח זה מכונה בפסיקה לעיתים כנטל ההוכחה או החובה מספר אחד…על-פי רוב, נטל זה קבוע ואינו עובר משכמו של בעל-הדין לשכם יריבו…הקביעה מי מבעלי-הדין נושא בנטל השכנוע נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד – המוציא מחברו עליו הראיה והשני – דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי, הן לעניין הוכחת יסודות העילה / הגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות…המונח השני הוא נטל הבאת הראיות, המבטא את החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. נטל דיוני זה, משמעו החובה להביא עדות ונועד להבהיר לצדדים מי מהם צריך לפתוח בהבאת הראיות ומהי כמות ההוכחה שעל הצד להמציא לפני בית-המשפט בטרם תעבור החובה לצד השני. אם נטל השכנוע מוטל על התובע, גם נטל הבאת הראיות מוטל בתחילה עליו, אולם הוא עשוי לעבור ליריבו – הנתבע, זאת לאחר שעמד בנטל והביא ראיות במידה הדרושה כדי להוכיח את טענתו, כדי שזה יביא ראיות מצדו במטרה להוכיח את טענתו ולהפריך את טענות התובע…יוער, כי מקום בו מדובר בעובדה בעלת יסוד שלילי, לצורך עמידה בנטל הבאת הראיות לשם העברתו אל הצד שכנגד, ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות…אם כן, הכלל הוא, כי "…נטל הבאת הראיות אינו גוזר את גורל ההכרעה במשפט, אלא רק את מהלכו של המשפט ומכאן שהצד האחר אשר אינו נושא בנטל השכנוע, עשוי לזכות במשפט גם אם לא עמד בנטל הבאת הראיות אם בית-המשפט לא שוכנע כי הראיות שהביא הצד הראשון מבססות את טענתו במידת הוודאות הדרושה לשם עמידה בנטל השכנוע…הנה כי כן, נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הנו המוציא מחברו. עם זאת ומתוך מבט קרוב לענייננו, בסכסוך על זכויות במקרקעין, לא די בכך שהתובע הוא מבקש הסעד בכדי להטיל עליו את נטל השכנוע, שכן "…כאשר אדם ידוע כבעליה של חלקת קרקע וחברו טוען שהוא קנה אותה ממנו, החבר הוא הטוען לשינוי המצב הקיים ועליו לשאת בנטל הראייה"…לפיכך נקבע כי נטל השכנוע מוטל על הטוען להצהרה בדבר תוקפה של עסקת מקרקעין שערך…ודוקו, כאשר צד טוען טענת מרמה או זיוף מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע…במקום בו נטען על-ידי תובע כי מסמך הנחזה להיות חתום על ידו, מזוייף ואיננו אמיתי ולעניין זה אין הבדל בין טענת זיוף לבין טענה למרמה בשימוש בחותמות ללא הרשאה ועל-ידי גורם אחר…אין בעובדה כי הטענה נטענה על-ידי התובע כדי להטיל עליו את נטל השכנוע שכן בטענה שהובאה אין יותר מאשר הכחשה באמיתות המסמך…מכאן, כי הנטל על הטוען לאמיתותו…עם זאת יוטעם, כ השאלה, אם הרים בעל-דין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית-המשפט ישיב לשאלה על-פי כלל הראיות שהובאו לפניו ואין נפקא מינה מיהו בעל-הדין שהביאם ועל בסיס הערכת מהימנותם של הראיות וקביעת משקלן. חשיבות נטל השכנוע היא בכך, שאם בסוף הדיון העריך בית-המשפט שהראיות שהביאו הצדדים שקולות ומאוזנות, כי אז יוכרע הדין לרעת הצד הנושא בנטל השכנוע…".

ידוע גם כי לרישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יש חשיבות רבה מבחינה קניינית; כך קובע סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 : "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו…" חזקה זו באה להגנת טובת הציבור, אשר יוכל להסתמך על הרישום, ולדעת כי הרישום סופי, אמין ומשקף נכונה את הזכויות הרשומות בו. ( ע"א 4140/97 חברת האוניברסיטה העברית בירושלים נ' הסתדרות נשים ציוניות הדסה באמריקה, פ"ד נג (3) 49, 60).

ברם, אין סעיף 125(א) לחוק המקרקעין מהווה חזקה חלוטה אלא עסקינן בחזקה הניתנת לסתירה (ראה, ע"א 371/85 חיים פיליפ נ' שלום רוזנברג ואח' פ"ד מב(1) 584 בעמוד 596). ודוק, בשל חשיבות המרשם, גם הנטל לסתירתו ולהוכחה כי זה אינו משקף את המצב האמיתי והנכון של הזכויות , הוא נטל נכבד ביותר.( ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים ,[פורסם בנבו] פס"ד מיום 21.02.2007; תמ"ש (ב"ש) 47590-02-10 ק. ג. נ' ב. ב. [פורסם בנבו] מיום 09.01.2012 ;ספרו של מוטי בניאן, "דיני מקרקעין – עקרונות והלכות" , בעמ' 32 (2002)).

בע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים [פורסם במאגרים המקוונים] עמד בית המשפט על נטל ההוכחה הכבד מאוד הדרוש לצורך סתירת חזקת הבעלות אשר עולה מהרישום [לעניין זה ראה גם תמ"ש (חדרה) 67203-02-20 א' ג' נ' ת' ג' [פורסם במאגרים המקוונים], תלה"מ (נצרת) 60777-07-20 ג.ס נ' מ.ד [פורסם במאגרים המקוונים] וההפניות שם: ע"א 371/85 חיים פיליפ נ' שלום רוזנברג, פ"ד מב(1) 584, 596, מוטי בניאן דיני מקרקעין – עקרונות והלכות (2002) בעמ' 32) וכי יש להראות אינדיקציות באופן ברור לקיומה של עסקת מקרקעין אשר חייבת להיעשות בכתב.

בטרם אדרש לטענות הצדדים, מצאתי למקום להבהיר שתי נקודות. הראשונה, אי הגשת תביעה מתאימה מטעם הנתבעים והשנייה זהות הצדדים. לגבי הגשת תביעה מתאימה, ראוי לציין כי הנתבעים לא הגישו תביעה מתאימה כגון תביעה למתן פסק דין הצהרתי על מנת להצהיר על זכויותיהם הקנייניות הנטענות בבניין המגורים, היינו בקומה א' (להלן: "קומה א'") ועל מנת להצהיר כי הם הבעלים. כמו כן, לא הוגשה כל תביעה שעניינה אכיפה התחייבות / הסכם שנכרת בינם לבין התובע . אף לא הוגשה כל תביעה אחרת שתכליתה מתן הצהרה בדבר הבעלות הנטענת בדירת המגורים.

עם זאת וחרף מחדליהם הדיוניים של הנתבעים באי נקיטת ההליך הדיוני המתאים בנסיבות העניין, נוכח טענות ההגנה שמעלים הנתבעים במסגרת כתבי טענותיהם לפיהן, הם הזכאים להירשם כבעלים [ראה ש' 11-12 בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 13.10.2021, סע' 8,12 לתצהיר הנתבע],ובשל הזיקה והרלוונטיות של ההכרעה בטענות ההגנה שהועלו לשם מתן הכרעה בשתי התביעות המונחות לפני אזי פסק הדין יעסוק בשאלת זכויות הבעלות הנטענות של הנתבעים ובסעדים המבוקשים . [ לעניין זה ראה תלה"מ 50954-01-18 ע.ד נ' א.ד [פורסם במאגרים המקוונים] וההפניה שם: תמ"ש 11858-07-12 נ.מ נ' ר.מ [פורסם במאגרים המקוונים] " בבית המשפט לענייני משפחה יש מקום לאפשר "גמישות דיונית", גם בהתייחס לסעדים שלא נתבעו בתביעה. בענין זה ראה פסק דינו של כב' השופט אסף זגורי בתמ"ש (טב') 6964-11-10 מ.א. נ' א.א. (1.3.11) (פורסם במאגר "נבו").".

זהות הצדדים -על אף שכתב התביעה במתכונתו הנוכחית מוגש כנגד הנתבע מס' 1, בשים לב לטענות ולסעדים להם עתר התובע, כוחו של פסק דין זה יפה כלפי הנתבעת [ אשתו של הנתבע] וכלפי ילדי הנתבעים. הנתבעת השתתפה בהליך . אין כל טעם לנהל הליך משפטי מלא בתביעה לסילוק יד כאשר פסק הדין שניתן אינו חל הן על הנתבע הישיר והן על בני משפחתו הגרעינית .

לאחר שעמדתי לעיל על נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות, כעת, יש לבחון אם במקרה דנן עלה בידי הנתבעים להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם בהוכחת טענות ההגנה? מכאן, יש לבחון האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי בינם לבין התובע נכרתה עסקת מתנה שבמסגרתה קומה א' הועברה במתנה לנתבעים ? האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי הייתה הבטחה או התחייבות של התובע כלפי הנתבע להעביר לו את זכויות הבעלות בקומה א'? האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי הם הזכאים להירשם כבעלים של קומה א' באופן המצדיק להורות על שינוי / תיקון הרישום? במסגרת פסק הדין אדרש לשאלות אלו.

האם אכן הנתבעים קיבלו את הזכויות במתנה? האם נכרתה עסקת מתנה?

סעיף 6 חוק המתנה, תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המתנה") קובע:

"6.בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון."

על השאלה באם נכרתה עסקת מתנה במקרקעין ועל היסוד של דרישת הכתב, אביא את עיקרי הדברים כפי שהובאו בעמ"ש (חיפה) 55156-10-19 פלוני נ' אלמוני [פורסם במאגרים המקוונים]:

" הסכם מתנה של זכות במקרקעין – דרישת הכתב:

סעיף 1 לחוק המתנה קובע כי מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה וכי דבר המתנה יכול שיהיה גם מקרקעין.

סעיף 6 לחוק המתנה קובע כדלקמן:

"הבעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".

הקנייתה של זכות במקרקעין מוסדרת בחוק המקרקעין, תשכ"ט–1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). סעיף 7 לחוק המקרקעין קובע כי עסקה במקרקעין טעונה רישום וכל עוד לא נגמרה העסקה ברישום, רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה. סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע כי התחייבות במקרקעין טעונה מסמך בכתב, וסעיף 5(א) לחוק המתנה קובע כי התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.

מכאן כי הסכם מתנה במקרקעין טעון מסמך בכתב מכוח דרישת הכתב המהותית הן בחוק המתנה והן בחוק המקרקעין ראו לענין זה:

ע"א 11/75 ועד הישיבות א"י נ' מיכאלי, פ"ד ל(1) 639 (1975) – (להלן: "ענין ועד הישיבות") ע"מ (חי') 358/06 ס.י. נ' ס.א. [פורסם בנבו] (25.9.06) – (להלן: "ענין ס.י."). ראבילו, פירוש לחוקי החוזים, חוק המתנה, מהדורה שניה, עמ' 401-403 (להלן: "ראבילו").

20. דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין:

כשנערך הסכם פורמלי להעברת זכויות במקרקעין, פשיטא כי מתקיימת דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין (וממילא מתמלאת דרישת הכתב שבסעיף 5(א) לחוק המתנה הנדרשת להתחייבות ליתן מתנה במקרקעין).

מה נעשה כשאין הסכם פורמלי כאמור, אלא מסמכים אחרים שמהם, כך נטען, ניתן ללמוד על עסקת המקרקעין (בתמורה או ללא תמורה)?

בשאלה זאת דן כב' השופט עמית בענין ס.י, שם ציין בסעיף 15 לפסק דינו כדלקמן:

"קיימת פסיקה ענפה לעניין הפרטים שיש להעלות על הכתב לצורך דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין.

ניתן לזהות בפסיקה גישה מחמירה, שראשיתה בע"א 726/71 גרוסמן נ' בידרמן, פ"ד כו(2) 781 (1972) ולאחריה ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן, פ"ד כח(2) 791 (1974), שם מנה השופט עציוני מספר תנאים מהותיים שיש להעלות על הכתב כגון: "שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העיסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות ומסים, אם אין הוראה אחרת עליהם בחוק…" (הדגשה שלי – י.ע.).

מנגד, אנו מוצאים מגמה מצמצת שהגיעה לשיאה בע"א 235/75 קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש, פ"ד ל(1) 800 (1970). באותו מקרה, הכיר בית המשפט בקבלה דלת פרטים, שכללה רק מקצת מהיסודות המהותיים שנקבעו בהלכת קפולסקי לעיל, וזאת על ידי השלמת פרטים חסרים באמצעות פניה להוראות החוק והנוהג. וראה, בדומה, הקבלה שנדונה ברע"א 10/87 ג'דיר נ' שופאניה, פ"ד מא(2) 553 (1987).

באמצעות הוראות השלמה שונות ריככה אפוא הפסיקה את דרישת הכתב המהותית, ובשורה ארוכה של פסקי דין, השלים בית המשפט חוסרים בדרישת הכתב לגבי הוצאות ומסים, מועד מסירה ומועדי תשלום – נילי כהן "צורת החוזה" הפרקליט לח 383, 424 ((התשמ"ט).

ומהם הפרטים הנדרשים לצורך עסקת מתנה? בהתחייבות ליתן מתנה, די בכך ש"המסמך מזהה בצורה ראויה את הצדדים להסכם, את הנכס נשוא החוזה ואת מהות העסקה המתבצעת – הענקת בעלות במקרקעין בדרך מתנה – ע"א 588/81 צ'יזיק נ' הורביץ, פ"ד מ(1) 321, 323 (1986).

21. ככל שעסקינן במסמך שאינו כולל רכיב של "מהות העסקה" האם ניתן להתגבר על כך?

גם על שאלה זאת השיב כב' השופט עמית בענין ס.י. (סעיף 16-17) במילים הבאות:

"עקרונית, הפסיקה הייתה נכונה להשלים גם את הפרט החסר של מהות העסקה. בע"א 664/81 הווארד נ' ארז, פ"ד לח(3) 301 (1984), לא נזכר במסמך אותו ערכו הצדדים, אם בעסקת מכר עסקינן או בעסקה של חכירה לדורות או בעסקה אחרת. השופט ש. לוין, בדעת מיעוט, גרס כי אין להשלים את המסמך. ואילו השופט ברק (כתוארו אז) גרס כי ניתן להתגבר על הפרט החסר במסמך, וניתן להיוודע על מהות העסקה תוך הזדקקות לראיות חיצוניות למסמך. עם זאת, ולהבדיל מהמקרה שבפנינו, הצדדים שם כינו עצמם כ"קונה ו"מוכר" כך שספק עד כמה ניתן לראות בהיעדר ציון מהות הזכות המועברת, כחוסר ממשי. ואכן, השופט גולדברג גרס כי אין צורך כלל להיזקק לפרשנות חיצונית באשר המסמך מדבר בעד עצמו. בדומה, גם ברע"א 10/87 ג'דיר נ' שופאניה, פ"ד מא(2) 553 (1987) שהזכרנו לעיל, המסמך היה קבלה בלבד, ובית המשפט השלים את היסוד של מהות העסקה, בכך שהסיק מהמילה "תמורה" שנזכרה בקבלה, כי מדובר בעסקת מכר.

בפסיקה אנו מוצאים נכונות לקבל ראיות חיצוניות בכתב, כדי להשלים פרטים חיוניים, על דרך של אינקורפורציה עם מסמכים אחרים הקשורים למסמך שיש להשלימו – ראה, לדוגמה, ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2), 151 160-161 (1981) (שם הושלם המחיר על פי שטר חוב); ע"א 251/85 רוטמנש נ' ויניגר, פ"ד מא(3) 827 (1987) (שם נלמד המחיר מקבלה); ע"א 504/83 זיתון נ' זערורה, פ"ד מא(2) 154 (שם צוין המחיר ביפוי הכח והעסקה כבר בוצעה); ע"א 475/87 אהרונוב נ' אהרונוב, פ"ד מג(3) 165 (1989) (שם נאמר במסמך השני כי הבעל מילא אחר התחייבויותיו על פי המסמך הראשון)".

22. לסיכום ייאמר בכל הקשור להתחייבות ליתן מתנה זכות במקרקעין כדלקמן:

דרישת הכתב היא היסוד הראשון הנדרש להוכחת עסקת מתנה במקרקעין;

היסוד השני שיש להוכיחו הוא הכוונה של נותן המתנה להקנות את המקרקעין במתנה למקבל המתנה.

ראו לענין זה: ענין ס.י. פסקה 19; ת.א.(חי') 4418-11-12 בלנקשטיין נ' מידן, [פורסם בנבו] פסקאות 21-22 (12.5.2014).

23. אפשרות חזרת נותן המתנה מהתחייבותו ליתן מתנה:

על התחייבות ליתן מתנה, להבדיל ממתנה שהוקנתה לאלתר, חל סעיף 5(ב) לחוק המתנה הקובע כי "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו". לפנינו כלל ושני חריגים בצדו.

הכלל הוא, שכל עוד לא הסתיימה העסקה ברישום, רשאי נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו ליתן מתנה. היינו אין הגבלה בזמן כל עוד לא הושלמה המתנה וכל עוד לא שינה המקבל את מצבו בהסתמך על המתנה.

אין צורך במסירת מסמך פורמלי שבו נותן המתנה מודיע למקבל המתנה על חזרתו מן ההתחייבות ליתן מתנה, ודי, למשל, בהודעה בעל פה או בהגשת תביעת ביטול.

זכות החזרה של נותן המתנה אינה מוגבלת בשום אמת מידה להערכת הסיבה לחזרה מהמתנה. היינו – נותן המתנה רשאי לחזור בו מכל סיבה שהיא, אם כי גם במקרה כזה יש להשתמש בזכות החזרה בתום לב כהוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973.

בצידו של הכלל בדבר זכות נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו ליתן מתנה, שני חריגים והם: ויתור בכתב של נותן המתנה על הזכות לחזור בו, או שינוי מצב של מקבל המתנה בהסתמך על ההתחייבות.

ראו לענין זה:ראבילו, עמ' 357-359;

ענין ס.י. סעיף 21.

24. זכות החזרה מהתחייבות ליתן מתנה כזכות אישית

הגישה הרווחת בפסיקה ובספרות המשפטית היא, כי "זכות החרטה", היינו זכות החזרה מהתחייבות ליתן מתנה, היא זכות אישית של נותן המתנה שאינה ניתנת להעברה ליורשים או למנהל עזבון.

ראו לענין זה:

ראבילו, עמ' 360-361;

ענין ועד הישיבות;

ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגורי פד"י נו(3), 932,942 (2002)."

בע"א 1612/03 גרינפל נ' בן צבי [פורסם במאגרים המקוונים] הרחיב וסקר בית המשפט את העקרונות להוכחת הקניית מתנה בקבעו:

" הקניית מתנה כרוכה בשני יסודות – האחד, כוונה להקנות והשני- ביטוי חיצוני לפעולה … היסוד המכריע הוא כוונתו של הצד הנותן, השאלה אם במקרה ספציפי נלוותה למעשה החיצוני כוונה להקנות את הנכס היא שאלה שבעובדה"

עוד נקבע בתמ"ש (חיפה) 26852-09-14 פלונית נ' פלוני [פורסם במאגרים המקוונים] כי רישום הזכויות נחשבת לאינדיקציה הראשונה לבחינת אומד דעתם של הצדדים אשר מעניקים את המתנה [ ראה לעניין זה תמ"ש (חדרה) 67203-02-20 א' ג' נ' ת' ג' [פורסם במאגרים המקוונים]]. באותו עניין [ תמ"ש 67203-02-20 נקבע " … אוסיף, כי ההלכה היא שגם כאשר מדובר בהסכמה משפחתית, אין בכך כדי לפטור מדרישת הכתב במקרקעין (בע"מ 329/15 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] ( 25.2.2015). מצופה היה שאילו הכוונה היתה להקנות את המקרקעין במתנה היה מוסדר הרישום בהתאם, נרשמת הערת אזהרה, או לכל הפחות היה תיעוד בכתב לעסקה." [ פס' 30 לפסק הדין].

באשר למנהגים והנוהגים הקיימים בחברות מסורתיות, מצאתי לנכון לצטט גם את הדברים כלשונם כפי שנקבעו בתלה"מ (נצרת) 60777-07-20 ג.ס נ' מ.ד [פורסם במאגרים המקוונים]:

"בית משפט זה נדרש חדשות לבקרים לעיסוק בתביעות לפינוי וסילוק יד במגזר הערבי וברובם המכריע של המקרים נעתר לתביעות בחיוב. המקרה הנוכחי הוכיח עצמו כדומה מאוד לשורה ארוכה של מקרים שבית המשפט נדרש להם ובגדרם בן משפחה (חם, אחות, דוד וכיו"ב) עותר לסילוק ידה של אישה הנשואה לבן משפחתו, ממקרקעין השייכים לו, לאחר שמתגלע סכסוך בין בני הזוג. המקרה ממחיש את ההתנגשות המורכבת בין המנהג במגזר הערבי ו/או ההסכמות בעל פה שנעשות מכוחו של מנהג לבין הדין הישראלי והוראות החוק. פעם אחר פעם, מסביר ומבהיר בית המשפט כי ידם של האחרונים על העליונה והסכמות בעל פה ואף התנהגות רבת שנים בדמות שימוש בנכס מקרקעין או דירה ללא תשלום תמורה ועשיית מנהג בעלים לא יוכלו להצדיק הצהרה על זכויות בעלות. המקרה הנוכחי לא שונה." [פס' 18 לפסק הדין וראה גם פס' 16-19 לפסק הדין] [ההדגשות אינן במקור נ.ז]

בהקשר זה אפנה שוב לתמ"ש 67203-02-20 שבמסגרתו הייתה התייחסות להסתמכות על הנוהג הקיים בחברה הערבית עת נקבע :

" … 33. בנוסף ביקשה ת' להסתמך על משך המגורים הממושך בנכס כדי להוכיח את כוונת המתנה.

ואולם, מתן רשות להתגורר חינם בדירת מגורים אינה מצביעה, כשלעצמה, על כוונה ליתן את הזכויות בדירה במתנה ("ענין פלוני" בסעיף 12 ו"ענין פלונית" בסעיף 31).

באופן דומה פסק בית המשפט בתלה"מ (נצרת) 60777-07-20 ג.ס. נ' מ.ד. [פורסם בנבו] (14.4.2021), כאשר קבע, כי על מנת להפריך את חזקת הרישום אין די בהוכחת שימוש הנוגד את הבעלות אלא יש להראות אינדיקציות ברורות לעסקה שחייבת להעשות בכתב.

…

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כבוד השופטת הבכירה ש. ברגר) נדרש בעבר לטענה בענין נוהג קיים של הענקת דירת מגורים במתנה לזוג הנישא וקבע בענין פלונית (בסעיף 32), כך:

"טענת ב' כי קיים נוהג או מסורת בחברה הערבית שהנכס יירשם על שם האב מטעמי כבוד אך הנכס בפועל בבעלות הבן אינו מקובל ואינו משכנע ; הלכה היא שבית משפט אינו נזקק לידיעותיו הפרטיות – להבדיל ממה שנחשב "לידיעה שיפוטית" – על מנת להכריע את הדין בעניין שבפניו (ע"א 4868/90 אברהם אנג'ל עו"ד נ' קוליה בודסקי פ"ד מו(4), 434).

… כלומר, על מנת להסתמך על הטענה בענין הנוהג הקיים במגזר הערבי בהקשר זה היה על ת' להוכיח את עצם קיומו של המנהג וכי המשפחה שלפניי נהגה כנהוג (וראו בהקשר זה גם תמ"ש (נצ') 19078-11-15 מ.א. נ' נ.ע. [פורסם בנבו] (24.1.2019)).

עמדה שונה ביחס להסתמכות על הנוהג הקיים בחברה הערבית ניתן ללמוד מפסק הדין של כבוד השופט נ. סילמן בעמ"ש (חי) 16551-06-19 פלונית נ' אלמונית ואח' [פורסם בנבו] (9.1.2020) אשר ראה בהתחייבות בענין קיומו של נכס למגורים בעת הנישואין נוהג המקים הסתמכות אצל בני הזוג.

כבוד השופט סילמן התייחס להסכמות אלה כנוהג קיים וידוע מבלי להקדים ולדרוש הוכחתו של הנוהג (כאשר יובהר, כי ההתייחסות של כבוד השופט סילמן היא ביחס להסתמכות על זכות המגורים והשקעה בנכס ולא בהקשר של הקניית זכויות במקרקעין).

אציין כי כבוד השופטת העמיתה ש. שטמר לא היתה שותפה לעמדה זו וקבעה, כי "השוני הוא בעובדות בלבד, ואין הוכחה שהוא [הנוהג] קיים אצל כל החברה הערבית הדתית או שאינו קיים גם בחברה היהודית" (סעיף 2 לפסק דינה).

כך או כך, בענין שלפניי לא הוצגה כל ראיה לעצם קיומה של ההתחייבות ביחס למקרקעין במסגרת מארג ההתחייבויות הכרוכות בנישואין ולא הוצגה כל ראיה לעצם קיומה של התחייבות להעברת זכויות במקרקעין במובחן מזכות למגורים (אשר אינה מוכחשת על ידי א').

36. אוסיף, כי בתלהמ (נצ') 60777-07-20 ג.ס. נ' מ.ד. [פורסם בנבו] (14.4.2021) ("ענין ג.ס.") קבע כבוד השופט הבכיר א. זגורי, כך:

"גם הטענה כי הנכס ניתן לבני הזוג במתנה "כנהוג" בחברה הערבית, אין בה כדי להועיל לאישה. האשה אינה יכולה לטעון למנהג שעומד בניגוד לחוקי מדינת ישראל ובניגוד למרשם, ככזה שיכול להעניק לה זכויות בנכס".

כך, גם אם היה מוכח הנוהג הנטען ביחס להקניית זכויות במקרקעין עם נישואי הצדדים (ולא הובאה כל ראיה בענין זה), אין בו כדי לבסס זכויות שלא בהתאם לדין.

37. על כן, לסיכומה של נקודה זו אני קובעת, כי ת' לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי המרשם לא משקף את הזכויות בפועל וכי הזכויות במקרקעין הוענקו לה במתנה.

לאחר שהכרעתי, כי לא הוכחה זכות במקרקעין, יש לבחון האם הוקנו זכויות כלשהן, מה טיבן ומה מעמדן."

[ להרחבה ראה פסק דינו של כב' השופט אסף זגורי בתמ"ש 40129-10-10 ר.ש נ' ו.ח [פורסם במאגרים המקוונים]].

מכאן, מצטרף אני לדבריו של כב' השופט קולה " התרופה העתידית, בחברה הערבית המסורתית הינה וכאמור בדבריו של חברי כב' השופט ג'יוסי, מציאת מנגנון מראש עם הנישואין, אשר יסדיר גם סוגיות אלו" [ פס' 41 לפסק הדין בעמ"ש 17386-03-20 פלונית נ' פלונית [פורסם במאגרים המקוונים]. מכאן, טוב וראוי הדבר ככל ובני החברות המסורתיות לרבות חברות מהמגזר הערבי והדרוזי, יפעלו בהתאם להוראות הדין לצורך הסדרת זכויותיהם הקנייניות ואל להסתמך על נוהגים, מנהגים, הסכמות משפחתיות מקובלות מזה דורות בינם לבין הוריהם בוודאי שלא על הסכמות המותנות בקיומה של מערכת יחסים "אידאלית" שלא מתעוררים בה סכסוכים משפחתיים שכן הדבר אינו הגיוני.

בנסיבות המקרה דנן, לאחר שבחנתי ושקלתי טענות הצדדים, לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח בפני ועל יסוד התשתית העובדתית והראייתית שהונחה בפני ובהתאם להלכה הפסוקה, לא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעים להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם בכל הנוגע להוכחת טענותיהם לפיהן, הם הזכאים להירשם כבעלים של קומה א' ואף לא שוכנעתי כי בינם לבין התובע הייתה עסקה שבמסגרתה הנתבעים קיבלו את הזכויות בקומה א'. מכאן, לא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבע לעמוד בנטל ההוכחה הכבד לסתור חזקת הרישום במקרקעין. להלן יפורטו טעמי.

עיינתי במלוא חומר הראיות שהונח בפני אך לא מצאתי כי מטעם הנתבעים צורפו ראיות / הוכחות / אסמכתאות לקיומם של מסמכים בכתב באשר לעסקת המתנה הנטענת. לא זו אף זו, לא מצאתי שום עדות בכתב להתחייבות / הבטחת התובע להעברת זכויותיו לנתבע.

בעניין כאן, לא נערך כל הסכם בכתב שעניינו הקניית והעברת בעלות בקומה א' לנתבע. מטעם הנתבעים לא הוצגה כל ראיה או אסמכתא או הוכחה שיכולה ללמד כי התובע התחייב / הביע את כוונתו ורצונו להעביר במתנה את הדירה. כגון חתימה על ייפוי כוח בלתי חוזרים, רישום הערת אזהרה לטובת הנתבעים גם אם היה מדובר בהערת אזהרה המעידה על התחייבות התובע להימנע מעשיית עסקה במקרקעין נוכח הזכויות העתידיות של הנתבע, תצהירי מתנה, תצהירי מקבלי מתנה או כל מסמך אחר בכתב שיכול ללמד על רצונו של נותן המתנה להעביר את הדירה ועל קיומה של התחייבות בעל פה נטענת שתכליתה הענקת זכויות קנייניות לנתבעים. העדר מסמכים חיוניים ומהותיים מטיל ספק בקיומה של העסקה הנטענת ומחליש טענות הנתבעים.

נהפוך הוא, הראיות שצירף התובע מחלישות טענות הנתבעים. יש לזכור כי בעל הנכס הרשום בלשכת רישום מקרקעין הינו התובע. ראה למשל היתר הבניה משנת 1972 [ראה נספח 2 לכתב התביעה וראה נספח 2 "מפרט" לתצהיר התובע שצורף לבקשה למתן צו מניעה זמני מיום , 23.9.2020], היתר הבניה משנת 2012, שנעשה לצורך הכשרת תוספת הבניה לדירה שבקומה א' וראה גם הבקשה להיתר בניה או לשימוש במקרקעין שצירף הנתבע לכתב ההגנה שהוגש ביום 20.6.2020, מלמדים כי בעל ההיתר הינו הנתבע והתובע הוא בעל הנכס [ראה נספח 3 לכתב התביעה].

אף בעדותו של הנתבע, לא מצאתי הוכחה לטענה שהועלתה בדבר קיומה של עסקת מתנה. הנתבע העיד כי הוא קיבל מהתובע את הבית וכל כפר *** יודעים כי הבית הוא שלו וכי לאחר מותו של התובע, הקומה [הקרקע] תהיה גם של הנתבע [ש' 14-16 בעמ' 43]. הנתבע לא הרחיב בעניין זה ולא התייחס למועד שבו הועברה הקומה א' ומה האסמכתאות שיש ברשותו לצורך ביסוס טענה זו. דומני כי אי ידיעת פרטיים מהותיים כגון תאריך קבלת המתנה מטילה ספק בקיומה של העסקה.

הבאתי בחשבון כי בפני הנתבעים הייתה הזדמנות לבקש לשנות את הרישום ולבקש מהתובע בזמנים הסמוכים למועד קבלת היתר הבניה להסדיר את תהליך העברת הזכויות כמתחייב.אינני מתעלם מהסבריה של האישה לפיהם, הם לא ציפו כי התובע יפגע בהם. בעניין זה עת נשאלה הנתבעת במהלך חקירתה הנגדית מדוע לא ביקשו לציין ולומר כי הם בעלי הנכס עת ביקשו את ההיתר [ ש' 10 בעמ' 45] השיבה כי המהנדס ביקש זאת וכי הם לא ידעו שהתובע יפגע בהם [ש' 3,11 בעמ' 45].

ראשית, הסבריה של הנתבעת אינם מניחים את הדעת. לטעמי , אין המדובר בטעמים עניינים המצדיקים כי להקל ראש בחשיבות רישום העסקאות והשלמת תהליך העברת הבעלות. ראוי היה לו הנתבעים היו נוקטים בכל האמצעים העומדים בפניהם לצורך הבטחת זכויותיהם.

יחסי אמון בין הורים לילדים וההסבר כי הנתבעים "לא ציפו שהתובע יפגע בהם" אינם מהווה לשיטתי טעמים עניינים המצדיקים הקלה / ריכוך ביחס לדרישת הכתב. חשוב לציין ולהדגיש כי במקרים בהם מדובר בעסקאות מקרקעין ישנה חשיבות מכרעת להשלמת תהליך הסדרת הזכויות וסיומה של העסקה ברישום וזאת ללא קשר לזהות המתקשרים. זהות הצדדים אינה אמורה להוות שיקול המצדיק לסטות מההלכה בכל הנוגע לקיומה של דרישת הכתב. גם אם מדובר בהעברות בין אב לבין ילדיו, עדיין ישנה חשיבות להסדיר את תהליך העברת הזכויות ולא להסתמך על ציפיות / יחסי אמון מכיוון שאין בכוחם של האחרונים בכדי להעניק זכויות קנייניות. חיזוק למסקנה לעיל נמצא בפסקי הדין שהרחבתי בהם לעיל.

שנית, הנתבעים לא זימנו את המהנדס. עדותו של המהנדס הינה חיונית. מעדותו של המהנדס ניתן ללמוד מה הייתה תגובת הנתבעים לאחר שהובהר להם כי בעל הנכס הינו התובע. כמו כן, מעדותו של המהנדס ניתן ללמוד האם בכלל עניין הרישום הובא לידיעת הנתבעים על מנת ללמוד באם ננקטו פעולות כלשהן מטעם הנתבעים בעניין זה.

בהקשר זה יצוין כי הלכה פסוקה היא, כי חזקה על בעל-דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, וככל שנמנע מהבאתה אף שהינה רלוונטית ובהישג ידו, מבלי שיש באמתחתו הסבר סביר לכך, חזקה היא שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. ( ראו: ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר בציוד בנייה בע"מ [פורסם בנבו] (27.7.08); ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 720 [ה-ו]).

נוכח כל האמור לעיל, אינני סבור כי נסיבות המקרה דנן הם נסיבות יוצאות דופן וחריגות המצדיקות להתגבר על העדר קיומה דרישת הכתב. מכאן, אני דוחה טענות הנתבע בכל הנוגע לקיומה של עסקת מתנה או התחייבות בכתב לעשיית העסקה הנטענת.

לא אוכל לקבל את הטענות לגבי הבטחתו של התובע להעניק / להעביר את זכות הבעלות שאין לגביה כל הוכחה ואסמכתא בכתב , קרי הבטחה בעל פה בדבר הכוונה להעניק את הזכויות במתנה. הנתבע לא נימק בהסבר המניח את הדעת מדוע לא טרח לא לזמן את כלל העדים הרלוונטיים שיכולים היו לחזק את טענותיו. למשל, עת נשאל הנתבע, אם ישנם אנשים נוספים שיכולים להעיד כי התובע הבטיח לנתבע את הבית, השיב כי ישנם הרבה אנשים למשל דודה של הנתבעת ששמו *** [ש' 30-32 בעמ' 43]. עת נשאל הנתבע מדוע דודה של הנתבעת לא זומן להעיד [ש' 33 בעמ' 43] השיב " לא ביקשנו מאיתנו להביא תצהירים נוספים. יש אנשים שנפטרו כמו הדודה של הנתבעת מס' 2. אמרתי לשופט אחרי שעזבנו את עו"ד *** שיש לנו עוד עדים" [ 34-36 בעמ' 43].

הנתבעים לא זימנו עדים מטעמם לצורך הפרכת גרסה זו של התובע. אביה של הנתבעת נפטר. אולם, אמה של הנתבעת לא זומנה לדיון. ער אני לטענות הנתבעת כי אמה סובלת ממחלת אלצהיימר, אך לא צורף כל מסמך רפואי בעניין זה ואף לא הוצגה בפני כל תשתית שניתן לקבוע על פיה כי אמה של הנתבעת לא כשירה לתת עדות בהתחשב במצבה הרפואי [ ש' 1-4 בעמ' 16].

מתקשה אני לקבל טענות הנתבעים נוכח העדר קיומם של אסמכתא בכתב או כל מסמך בכתב ביחס לאותה התחייבות נטענת. על כן, לא שוכנעתי כי ניתנה התחייבות בעל פה שתכליתה הייתה הענקת זכויות קנייניות אלא לכל הפחות ההבטחה הייתה מתן רשות לנתבע להתגורר בקומה א'.

בהקשר זה אפנה לעמ"ש 45358-06-20 (נצרת) צ' נ' א' [פורסם במאגרים המקוונים] נתן בית המשפט את דעתו בכל הנוגע לקיומה של דרישת הכתב וקיומה של התחייבות בעל פה :

"18. … ראשית, כאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, דרישת הכתב בסעיף 8 לחוק המקרקעין היא דרישה מהותית ומחייבת כי ההתחייבות עצמה לעשות עסקה במקרקעין תהיה מעוגנת בכתב, ואין הכוונה לקיומם של מסמכים המוכיחים קיומה של התחייבות. בעניין קפולסקי שהובא לעיל נקבע: " המסמך בכתב הנדרש לפי סעיף 8 הוא מהותי ולא בעל ערך הוכחתי בלבד, האסמכתאות בדבר ראשית ראיה, במקום שנדרש מסמך בכתב כראיה, אינן מועילות לעניין זה. ' ההתחייבות' היא עצמה, צריכה לקבל צורה של כתב, וזה אינו קיים".

…

בהעדר התחייבות בכתב כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין, אין עסקה ואין תוקף להתחייבות אף אם הוכחה התחייבות בעל פה. אוסיף עוד ולמעלה מן הנדרש, כי מעיון בחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט קמא, לא שוכנעתי כי הוכחה התחייבות בעל פה מצד א' וז' להעניק לצ' את המשק לאחר מותם…" [פס' 18-20 לפסק הדין] [ ההדגשה אינה במקור נ.ז].

בנוגע להשקעות וההשבחות שנעשו בנכס, אינני מתעלם מטענות הנתבעים אך אינני מתעלם גם מכך שהנתבעים לא הגישו תביעה מתאימה להוכחת ההשקעות וההשבחות הנטענות . לכן ספק רב אם ניתן לראות בטענות כלליות של השקעה כבדה כתימוכין וביסוס לטענות הנתבעים. כמו כן , טענות הנתבעים בעניין זה לא הוכחו ואף לא צורפה כל אסמכתא לביסוס וחיזוק טענות מסוג זה. יצוין עוד, כי אין בכוחן של טענות מסוג זה בכדי להוכיח וללמד על העברת הבעלות לנתבעים.

בהקשר זה אפנה לתלה"מ (ת"א) 34496-10-18 ר' ח' נ' ר' ח' [פורסם במאגרים המקוונים] :

" מכל מקום, אם בני הזוג השקיעו כספים משותפים בשיפוץ בית המגורים, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להעניק להם בעלות בנכס או כדי ללמד על כך שהזכויות בנכס ניתנו להם במתנה או בתמורה – אלא ניתן לתת כך ביטוי בעת בחינת זכות השימוש שניתנה לבני הזוג בבית המגורים, אופיה, תנאים ותנאי ביטולה וכל זאת כפי שיפורט בהמשך" פס' 86 לפסק הדין בעמ' 40].

לא נעלמו מעיני עדותיהן של אחיות הנתבעת. על אף שנפלו סתירות קלות בעדותיהן של האחיות, גרסאות העדות נמצאו מהימנות עלי. אך אינני סבור כי עדויותיהן של העדות יש בהן בכדי לסייע לנתבעים להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם וזאת בשל העדר קיומה של דרישת הכתב כדרישת הפסיקה [ למשל ראה עדות האחות גב' ס' בש' 22-25 בעמ' 33, ש' 2 בעמ' 35, ראה גם עדות גב' ת' בש' 24-25 בעמ' 36, עדות גב' מ' בש' 23-26 בעמ' 38].כפי שהדגשתי לעיל, אין להסתפק אך ורק בקיומה של התחייבות שעה שעסקינן בעסקת מתנה במקרקעין . יש לזכור כי דרישת הכתב הינה דרישה מהותית. עדויות האחיות לא מחליפות דרישת הכתב הקבועה בחוק המקרקעין ובחוק המתנה.

אינני מתעלם מטענות הנתבע כאמור בסעיף 24 לסיכומיו בכל הנוגע למצב הזכויות בנכס בין השנים 1963-1983. לטענתו של הנתבע, נוכח העובדה כי הנכס הפך לנכס השייך לתובע "שלו" לאחר שהוא קיבל אותו מאביו בשנת 1963 וכי רק בשנת 1983 הנכס נרשם על שמו של התובע [סע' 20 לסיכומים] כך שטיעון זה יש בו בכדי לתמוך בקיומה של המציאות הקיימת בחברות מסורתיות המבוססת על המנהגים בעדה הדרוזית מזה דורות ועל המתח בין החוקים לבין המנהגים, באופן המצדיק לפעול שלא בדרך החוק היבש וכפועל יוצא, לקבוע כי הנכס הועבר על כלל זכויותיו לנתבע [סע' 63 לסיכומים]. עם זאת, אינני מקבל טענה זו.

ראשית, הנתבע לא הרחיב בטענה זו. הנתבע לא הבהיר / תיאר / הציג את התמונה העובדתית המלאה והמדויקת כפי ששררה בין התובע לבין אביו בתקופה הנטענת. לא ברור איזה מסמכים נערכו באותה התקופה בין אם במועד רישום הנכס בטאבו ובין אם במועדים אחרים.

שנית, יש לזכור כי כל תיק נבחן על פי נסיבותיו הספציפיות. מכאן, אין להסיק מסקנות, לקבוע ממצאים עובדתיים ולהכריע במקרה דנן, על בסיס תשתית עובדתית חלקית מהעבר אשר לא הוצגה במלואה ואשר בית המשפט לא נדרש להתייחס אליה ולהכריע בה.

שלישית, הנתבע לא הבהיר מדוע הוחלט דווקא בשנת 1983 להסדיר את זכויותיו של התובע באופן רשמי. לטעמי, ההחלטה בדבר הסדרת והעברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין גם בתקופה שבה שררו אותם מנהגים נטענים בחברות מסורתיות, מחלישות טענת הנתבע לפיהן ניתן להעניק זכויות בעלות מכוח מנהגים בחברות מסורתיות ללא רישום . מכאן, ניתן להסיק וללמוד כי גם בתקופות שבהן ניתנו הסכמות משפחתיות , עדיין היה צורך בהסדרת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין.

נימוקים נוספים שעליה מתבסס הנתבע הם אי קיומה חלוקת שוויונית בין ילדיו של התובע ואי רישום זכויותיו של אחיו האמצעי בלשכת רישום המקרקעין שעה שידוע כי הבית שייך לו וזאת להבדיל מאחיו הבכור. אקדים ואומר כי עם כל ההבנה לתחושותיו של הנתבע לאי הצדק בחלוקת משאביו של התובע, לטעמי, נימוק זה אינה מהווה טעם ענייני ומשכנע המצדיק להתגבר על העדר דרישת הכתב וללמד על הענקת זכויות בנכס.

לגבי טענות הנתבע בעניין אי רישום זכויותיו של אחיו האמצעי חרף הצהרת התובע בעניין זה. הבאתי בחשבון את תיאוריו והשערותיו של הנתבע להליכים המשפטיים העתידיים שינקוט בהם אחיו האמצעי ועל הטענות העתידיות שיעלה אחיו האמצעי במסגרת אותם הליכים משפטיים לרבות הליכי גירושין בעניין זכויותיו בבית שמתגורר בו. אך אינני מתעלם מכך הנתבע לא תיאר מה יכול לקרות במקרה ההפוך, היינו, במצב שבו מערכת היחסים בין התובע לבין בנו האמצעי תידרדר. אין לשלול את האפשרות כי התובע יפעל להוציא את בנו האמצעי מהבית כפי שפעל להוצאת הנתבע מהבית .

אוסיף ואציין כי לגבי האח הבכור, הנתבע לא הוכיח כי הזכויות בבית רשומות על שמו כגון היתר בניה או נסח רישום. אך גם אם נלך לפי גישת הנתבע ועל פי עדויות התובע והבן האמצעי , בדבר רישום זכויותיו של הבן הבכור , דווקא רישום זכויותיו של הבן הבכור ואי רישום זכויותיו של הבן האמצעי מחליש טענת הנתבע והדבר עולה בקנה אחד ומתיישב עם עדות התובע והבן האמצעי [ עדות התובע 16-20 בעמ' 26, עדות הבן האמצעי ש' , 22, 27-29 בעמ' 31]

נתתי את דעתי למקורות שאליהם מפנה הנתבע בסיכומיו בכל הנוגע למתח הקיים בין המנהגים לבין החוקים [סע' 29-31 לסיכומים] . עם זאת, וחרף אותו מתח קיים, עדיין יש להכריע בהתאם להלכה הפסוקה לרבות שנקבעה במקרים דומים שבהם נדרש בית המשפט לשוב ולהכריע בזכויות במקרקעין במגזר הערבי כפי שהרחבתי לעיל.

עיינתי בפסקי הדין שמפנה אליהם הנתבע אך אינני סבור כי יש בכוחם של פסק הדין להוביל למסקנה שונה מהמסקנה שהגעתי אליה. בפסק דינו של בית המשפט השלום בת"א 1874/02 שאושר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א 1862/05, המחלוקת שנתגלעה הייתה בין שני בעלים אשר זכויותיהם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין וזאת להבדיל מנסיבות המקרה דנן. לא שוכנעתי כי קיומה של הסכמה בין בעלים הנוגעת לזכויות רשומות מצדיקה הענקת זכויות קנייניות ורישומן בלשכת רישום המקרקעין גם אם על דרך שינוי רישום וזאת להבדיל ממחלוקת בדבר היקף הזכויות. עוד יצוין כי לא מצאתי בפסק הדין אזכור או התייחסות כלשהי להענקת זכויות מקרקעין מכוח מנהגים עתיקים בחברות מסורתיות.

באשר לפסק דינו של כב' השופט ניצן סילמן בתמ"ש 4141-02 ובתמ"ש 12236-04-19 היה מדובר על בני זוג. בתמ"ש 4141-02 בית המשפט הורה על ביטול הרישיון וזאת לאחר שקבע פיצוי בגין ביטול הרישיון וזאת על דרך האומדן וזאת לאחר שבית המשפט קבע כי יש להעדיף יישום של כללי הרישיון על פני החלת הלכת השיתוף. גם בתמ"ש 12236-04-19 בית המשפט קבע האיזון הראוי אשר יהיה הוא פיצוי האישה בפיצוי גלובלי בסך של 200,000 ₪ [ סך של 10,000 ₪ לכל שנת רישיון].

לצורך השלמת הדיון ועל מנת להביא את עיקרי הדברים הרלוונטיים לענייננו גם אם הדבר לא עלה במפורש מטענות הנתבעים, אציין כי בכל הנוגע להתחייבות בטרם נישואין ועל אף שלא הועלתה טענה לפיה, התחייבות / הבטחת התובע להעניק להם את הבית [קומה א'] הייתה במסגרת העקד [הסכם הנישואין]. אציין כי אף טענה מסוג זה אין בה בכדי לסייע לנתבעים נוכח האמור בהלכה הפסוקה כפי שארחיב להלן.

בפסק דינה של כב' השופטת ברגר בתמ"ש (חיפה) 33934-04-17 פלונית נ' פלונים [פורסם במאגרים המקוונים] נדחתה תביעת האישה למתן פסק דין הצהרתי המורה כי היא זכאית למחצית שווי בית המגורים. מדובר על צדדים בני העדה הדרוזית. אחת הטענות שעליהן ביססה האישה את תביעתה הייתה כי הזכויות בדירת המגורים קמות לה נוכח התחייבות הסב עם עריכת העקד. בית המשפט נדרש להשיב לשאלה " האם הוכחה התחייבות הסב למתן מקרקעין במתנה עם עריכת ה"עקד"?" בית המשפט השיב תשובה שלילית בקבעו:

" … אין בידי לקבל גרסת האישה לעניין התחייבות הסב למתן מקרקעין במתנה עם עריכת ה"עקד". ובמה דברים אמורים?

בראשית חלק זה של פסק הדין, אני מוצאת לנכון להביא את סעיף 125(א) לחוק המקרקעין כלשונו: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969".

מכאן שהנטל המוטל על הטוען לבעלות שונה מהרישום, דהיינו על האישה בענייננו- כבד מאוד.

זאת ועוד, נפסק כי מידת ההוכחה הנדרשת על מנת להוכיח מתן מתנה במקרקעין גבוהה במידה ניכרת ממידת ההוכחה הנדרשת כאשר מלוא הזכויות בדירת המגורים רשומות על שם אחד מבני הזוג (ראו: ע"מ (חי') 330/05 פלוני נ' אלמונית [פורסם בנבו] (28.05.2006)).

סעיף 5 (א) לחוק המתנה התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") קובע לעניין התחייבות ליתן מתנה כדלקמן: "התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב".

סעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כדלקמן: "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".

נפסק כי "דרישת הכתב בסעיפים אלה פורשה כמרכיב מהותי-קונסטיטוטיבי, כך שלא יכולה להיווצר עסקה במקרקעין או התחייבות למתן מתנת מקרקעין ללא קיומו של כתב. מטרת הכתב היא להוות ראיה של ממש שאכן גמר הנותן בדעתו ליתן את המתנה או לבצע את עסקת המקרקעין" (ראו: תמ"ש (ראשל"צ) 52666-11-10 א.ל נ' א.ל [פורסם בנבו] (23.6.13)).

המסמך הכתוב לא צריך להיעשות בצורה מיוחדת ומסוימת דווקא ויכול להיות כתצהיר, ייפוי כוח או מכתב אולם נדרש שיעלה ממנו רצון הנותן לתת (ראו: מ' א' ראבילו חוק המתנה התשכ"ח-1968 נבו הוצאה לאור תשנ"ז 1966 בעמ' 346-348).

המגמה בפסיקה היא פרשנות מקלה ומרחיבה של דרישת הכתב, ונקבע כי למרות היעדרו של מסמך בכתב ניתן להכיר בקיומה המשפטי של התחייבות לעשות עסקה במקרקעין בשל "זעקת ההגינות" העולה מנסיבות המקרה (ראו: ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ (1) 185), רע"א 1681/10 חיים נ' סידי, [פורסם בנבו] (5.7.10), ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ [פורסם בנבו] (21.3.11). ואולם, בית המשפט העליון הבהיר בנוגע להלכת קרמר:

"לא יידרש בית המשפט להלכת קלמר כדבר שבשגרה, והיא מיוחדת למקרים חריגים (כן ראו ע"א 2143/00 לוין נ' שולר [פורסם בנבו], המשנה לנשיא לוין, פסקה 5). ואשר למתנה, כבר נפסק "מתנת מקרקעין טעונה איפוא רישום, ובאין רישום הופכת היא להתחייבות להקנות את המקרקעין בדרך מתנה. על התחייבות כזו חלה דרישת כתב כפולה: הן מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין והן מכוח סעיף 5(א) לחוק המתנה" (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 608 (השופטת דורנר)). "דרישת הכתב על-פי סעיף 5 לחוק המתנה היא מהותית" (ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגור, פ"ד נו(3) 932, 941 (השופטת דורנר)), גם אם אינה חייבת להכיל את כל התנאים ההכרחיים לצורך דרישת הכתב להעברת מקרקעין בתמורה (מ"א ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (1996), 347). אל נשכח, כי קביעתו הבסיסית של המחוקק בסעיף 8 לחוק המקרקעין בדבר דרישת הכתב ("התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב") בעינה עומדת, וגם אם חל בה ריכוך, ואף אם נניח כי הריכוך יחול גם על סעיף 5(א) לחוק המתנה ("התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב"), עדיין תלוי הדבר בנסיבות כל מקרה. כדי שתתקיים "דרישת כתב מרוככת" יש צורך במסכת ראיות "תחליפית" משמעותית ומוצקת (ראו ראבילו, 350)" (ראו: דברי כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 1681/10 חיים נ' סידי [פורסם בנבו] (5.7.10) בפסקה ז' לפסק דינו).

במקרה דנן, בהיעדר מסמך בכתב הכולל התחייבות מפורשת למתן המתנה, לאור הלכות בית המשפט העליון בסוגיה, לאחר שעיינתי במכלול הראיות שבפני, והתרשמותי מנסיבות העניין, השתכנעתי כי לא הוכחה התחייבות הסב למתן מקרקעין במתנה עם עריכת ה"עקד".

האישה לא הציגה כל הוכחה או ראיה לביסוס טענתה. למעט דבריה, לא הביאה האישה כל חיזוק לטענותיה בדמות ראיה בכתב או עדים.

מובהר כי העברת השטח במתנה על ידי הסב בוצעה כשנתיים לפני ה"עקד". אי לכך, משלא הוצגה בפניי כל ראיה הקושרת בין העברת השטח במתנה מאב לבנו לבין ה"עקד", שהתקיים שנתיים מאוחר יותר בזמן מהעברת השטח, לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי לפיו התחייבות הסב ליתן את השטח במתנה נעשתה עם עריכת ה"עקד" או בקשר אליו.

לעניין טענת האישה כי מדובר בנוהג בעדה הדרוזית, הרי שנפסק כי:

"טענת ב' כי קיים נוהג או מסורת בחברה הערבית שהנכס יירשם על שם האב מטעמי כבוד אך הנכס בפועל בבעלותהבן אינו מקובל ואינו משכנע ; הלכה היא שבית משפט אינו נזקק לידיעותיו הפרטיות – להבדיל ממה שנחשב "לידיעה שיפוטית" – על מנת להכריע את הדין בעניין שבפניו (ע"א 4868/90 אברהם אנג'ל עו"ד נ' קוליה בודסקי פ"ד מו(4), 434). ודוק, קיומו של נוהג כזה או אחר בחברה מסוימת, אינו בידיעה שיפוטית ומשכך, אין דרכו של בית המשפט להסתמך עליו אלא אם הוכח בפניו בראיות כשרות. במקרה דנן ב' לא הביא ראיות להוכחת קיומו של נוהג כזה בחברה הערבית; ולא רק זאת, ב' לא הביא ראיות המאשרות, כי הצדדים בנסיבות מקרה דנן פעלו בהתאם לאותו נוהג נטען, אם בכלל" (ראו: תמ"ש (נצ') 29626-07-15 ב.ע.א.מ נ' י.ע.א.מ [פורסם בנבו] (1.12.17)).

הוא הדין בענייננו. האישה לא הביאה ראיות להוכחת קיומו של נוהג כנטען על ידה, ואף לא הביאה ראיות המאשרות כי הצדדים דנן פעלו בהתאם לנוהג הנטען.

אי לכך, אני דוחה את טענת האישה לעניין התחייבות הסב למתן מקרקעין במתנה עם עריכת ה"עקד".

לכל היותר, כל שהוכח הוא כי הסב העניק לבנו במתנה את השטח (כשנתיים לפני ה"עקד", קרי ללא קשר לנישואין), כאשר המתנה לא הושלמה ברישום. במשך 15 שנים (מאז רישום הערת האזהרה ביום 8.12.02 ועד לביטול הערת האזהרה ביום 24.1.17) לא נרשמו הזכויות בשטח ע"ש האיש. לכן ספק אם מדובר במתנה שהושלמה או שמא בהתחייבות ליתן מתנה (ובמצב דברים זה, יש בידי הסב הזכות לבטל המתנה שנתן). בין אם מדובר במתנה שהסתיימה או התחייבות ליתן מתנה מהסב לבנו (ואיני מוצאת לנכון לקבוע ממצאים בסוגיה שכן היא אינה רלבנטית להכרעה בעניין שבפניי, קרי האם לאישה זכויות בבית המגורים אם לאו) הרי שאין חולק על כך כי מדובר בנכס חיצוני, מתנה שניתנה לאיש לפני הנישואין. ועל כך ארחיב להלן."

האישה לא השלימה עם תוצאות פסק הדין והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי במסגרת עמ"ש 36842-05-20 ח' ח' נ' נ' ס' [פורסם במאגרים המקוונים] . פסק דינה של כב' השופטת ברגר עמד במבחן ערכאת הערעור.

על יסוד האמור לעיל ועל סמך התשתית העובדתית שהונחה בפני ובהתאם להוראות הדין החלות כפי שהרחבתי לעיל, אני דוחה טענות הנתבעים. לא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעים להוכיח כי : קומה א' הועברה להם במתנה, התובע התחייב להעביר להם במתנה את קומה א', העברת קומה א' מהתובע לנתבעים הייתה התחייבות שניתנה במסגרת הסכם הנישואין [ על אף שטענה זו לא נטענה במפורש ]. מכאן, דין טענות הנתבעים להידחות. עם זאת, כן שוכנעתי כי לנתבעים ניתנה רשות להתגורר בנכס בקומה א'. כעת אבחן את טיב ומהות הרשות שניתנה לנתבעים בקומה א'.

טיב זכויות הנתבעים בקומה א'

רישיון במקרקעין

רישיון במקרקעין, או זכות בר רשות, היא הזכות היחידה לשימוש במקרקעין אשר אינה נמנית עם חמשת סוגי הזכויות המנויות בחוק המקרקעין (בעלות, שכירות, משכנתא, זיקת הנאה, זכות קדימה). מדובר בזכות שנולדה לפני חוק המקרקעין (תורת ההשתק) והמשיכה להתקיים בפסיקת בתי המשפט. ( ראו: ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184; ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח(4) 27; בתמ"ש 11900/98 ד' נ' א' [פורסם בנבו]).

זכות בר רשות במקרקעין יכולה להינתן מבעל הקרקע באופן מפורש (בהסכם בכתב או בעל פה), או יכולה להינתן מכללא, כאשר בר הרשות עושה שימוש בקרקע בידיעת בעל הקרקע, ללא שבעל הקרקע מוחה על כך שנים רבות. כידוע, במתן רישיון במקרקעין, מוענקת זכות שימוש בלבד בנכס. זכות זו בדרך כלל אינה ניתנת להעברה ואין לה אופי קנייני. זאת ועוד, נותן הרישיון רשאי, בדרך כלל, לחזור בו מהרשות. נרשם בהקשר זה כדלקמן:

" רשיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק אולהשתמש בנכס. "רשות במקרקעין" באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד…..רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע" (ראו: מאמרה של פרופ' זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט מב(א), (1995) 24).

בכל פסקי הדין שנדרשו לסוגיית הרישיון במקרקעין, נקבע כי על מנת שרשות תהא בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול תידרש הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך. הסקתה של רשות בלתי הדירה מכללא ומכוח הנסיבות בלבד, תיעשה במשנה זהירות ובנסיבות נדירות ( ראו: עמ"ש 37005-01-14 פלונים נ' פלוני [פורסם בנבו] (מיום 30.12.14)). גם כאשר קובע בית המשפט, כי לפי תנאי ההסכם בין הצדדים ניתנה רשות בלתי הדירה לשימוש במקרקעין, מוקנית לו הסמכות להיעתר לתביעה לסגת מהתחייבות זו או לבטל הרשות שניתנה בכפוף לתנאים לפי שיקול דעתו.

על מקורותיו של מוסד רישיון במקרקעין ועל האבחנה בין רישיון בלתי הדיר לבין רישיון הדיר, אביא את הדברים שנקבעו בעמ"ש (מרכז) 9507-10-21 ז.ס נ' ח.ס [פורסם במאגרים המקוונים]:

"רשיון במקרקעין – קיצורו של דין

כידוע, מוסד הרשות במקרקעין הוא יציר הפסיקה. ראשיתו ב"תורת ההשתק" (estoppel) שפותחה בדיני היושר האנגליים ועיקרה מניעת תוצאות בלתי-צודקות, הנובעות מיישומו של הדין כפשוטו, בדרך של השתקת המתנגדים מלטעון בבית המשפט טענות משפטיות או עובדתיות, שהן נכונות כשלעצמן, אולם מביאות לתוצאה בלתי צודקת. את ההשתק עיגנה הפסיקה הישראלית בעיקר על עקרון תום הלב, שאומץ בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (ראו סע' 39 ו – 61 (ב)לחוק; וראו, כדוגמה, ע"א 7139/99 אלוני נ. ארד [פורסם בנבו] (2004)). מתוך עקרון זו נותר מוסד "הרשיון במקרקעין" על מכונו גם אחר חקיקתו של חוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן- חוק המקרקעין), ולמרות שהרשות אינה נזכרת כזכות קנינית או דומה לה במסגרת חוק זה, ואף שנקבע בו כי "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק" (סע' 161 לחוק; וראו לעניין זה – תמ"ש (ת"א) 20094/97 א. נ' ס. י. [פורסם בנבו] (2004).

יתר על כן, בהתאם לפסיקה, רשות במקרקעין אינה מותנית בהסכם מפורש ודי אם ניתן להסיק מהתנהגותם של בעלי המקרקעין כי הסכימו לשימוש של אחר ברכושם. בהתאם לפסיקה, יש להבחין בין הרשאה שניתנה בתמורה, הניתנת לביטול בכפוף להוראות דיני החוזים הכלליים והוראות סע' 31 לחוק השכירות והשאילה, לבין הרשאה ללא תמורה, הניתנת, על פי רוב, לביטול מידי, עם הבעת דעתו של המרשה כי אין הוא מעוניין בהמשך מתן הרשות (ע"א 304/72 ביאלר נ' ביאלר [פורסם בנבו] (1973); ע"א 517/70 גרוס נ' מועדון נ.צ בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (1971).

על מנת שהרשות תהיה בלתי הדירה, נדרשת הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין. קביעה של רשות בלתי הדירה מכללא, מכח הנסיבות בלבד, היא מהלך חריג שיש להיזהר בו ולעשות בו שימוש לעיתים נדירות, שכן משמעותה שלילת אפשרותם של בעלי המקרקעין לממש את זכותם הקניינית. עפ"י הפסיקה, ניתן במקרים חריגים להכיר ברישיון כבלתי הדיר, וזאת כאשר עקרונות הצדק ותום הלב דורשים זאת, וכאשר עולה כי הנסיבות יצרו הסתמכות צפויה, הגיונית ולגיטימית של מקבל הרשות, לפיה הרשות שניתנה לו היא לצמיתות (ע"א 515/76 לוי נ. ויימן [פורסם בנבו] (1981); ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, [פורסם בנבו] (2004); ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס, [פורסם בנבו] (1995); ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, [פורסם בנבו] (1992); ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, [פורסם בנבו] (1986)).

ודוק, כאשר הצדק מחייב קיומה של זכות בלתי-הדירה, אין היא באה לסיומה עם העברת המקרקעין, אלא מכוחו של ההשתק, המכונה גם השתק קנייני (Proprietary Estoppel), היא חלה כלפי צד שלישי – נושה, יורש או רוכש – שזכויות בעל-המקרקעין עברו אליו. זאת, להוציא רוכש המקרקעין בתמורה ובתום-לב, שלא ידע על קיומה של זכות השימוש (ע"א 7139/99 הנ"ל; נ. זלצמן רישיון במקרקעין, הפרקליט מב, תשנ"ח – תשנ"ז, 25, בעמ' 40-41).

16. השיקולים אותם יבחן בית המשפט לצורך קביעה האם מדובר ברישיון בלתי הדיר הם, בין השאר, כוונת הצדדים ליצירת רישיון, תנאי הרישיון, משך הזמן בו החזיק בעל הרישיון בקרקע בלי שפעל בעליה לסילוקו. כמו כן תבחן השאלה האם בהסתמך על ציפייה זו השקיע בעל הרישיון השקעות בנכס, כגון הקמת מבנה או שיפור מבנה קיים, ומה היקף ההשקעות, האם ההשקעות היו על דעת בעל המקרקעין ובשיתוף פעולה עמו וכיו"ב (ראו תמ"ש (יר') 11900/98 ד' נ' א' [פורסם בנבו] (2007); תמ"ש (קר') 4141/02 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (2009).

ההשתק הקנייני ועקרון תום הלב מחייבים איפוא לבחון את מערכת היחסים שנוצרה, לא רק במשקפיו של הדין הפורמלי אלא גם על פי שיקולי צדק, תוך בירור השאלה האם יהיה זה צודק לאפשר לבעל המקרקעין לחזור בו מהרשות שנתן למשתמש ולתבוע סילוקו מהנכס. לפיכך, רשאי בית המשפט, משיקולים של צדק, למנוע את ביטול הרשות, או להתנות את הביטול בתשלום פיצויים למורשה, על ההשקעות שהשקיע או על הנזק שנגרם לו, על פי הנראה נכון וצודק, תוך איזון כלל האינטרסים של המרשה והמורשה (ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי [פורסם בנבו] (1962); ע"א (ת"א) 3356/00 בית ברחוב אלנבי בתל-אביב בע"מ נ' ורבה בלה [פורסם בנבו] (2003).

ובאופן ישיר לעניין הנדון – הובהר בפסיקה כי גם אם שוכנע בית המשפט כי עסקינן ברשות לצמיתות אשר אינה מוגבלת בזמן, אין פירושו של דבר כי בהכרח לא ניתן לפנות את בר הרשות. אפשר כי בנסיבות מסויימות (למשל סכסוכים מרים ומתמשכים בין המרשה ולמורשה) יהיה ראוי להורות על פינוי, וזאת בכפוף לתשלום פיצויים ((ע"א 515/76 יצחק, רחל ורות לוי נ' חיים ויימן, ו-4 אח' [פורסם בנבו] (1977); עא (תל אביב) 9394-06-20 – בנימין יוסיפוב נ' עירית תל-אביב-יפו, [פורסם בנבו] (2021)).

המלומדת נינה זלצמן, במאמרה ""רשות־ חינם" במקרקעין כ"השאלת מקרקעין" -גישת הסיווג והלכות ה"רישיון במקרקעין"", עיוני משפט ל"ה (2012) עמוד 265 מבהירה כי לאחר שהתגבשה הזכות "הבלתי הדירה", הרי שמתקיימת למעשה "חסינות מפני כוחו של הנותן לסיים את הרשות לפי רצונו ובאופן שרירותי" (ה"ש 14 בעמוד 272) וכי במקרים אלה אף שאין בית המשפט מחויב לסעד מסוים הרי ש –

" לבית המשפט מסור שיקול דעת בעניין זה, והוא רשאי לבחור ממגוון של סעדים את הסעד אשר ראוי, לדעתו, להעניק לפלוני בנסיבות המקרה, החל בהטלת חיוב כספי על בעל המקרקעין ועד לחיובו להקנות לפלוני זכות במקרקעין…הרעיון המנחה במתן הסעד מבוסס אף הוא על שיקולים של צדק, לאמור שעל הסעד להיות פרופורציונלי לסבל שנגרם לפלוני כתוצאה מהסתמכותו על ההבטחה או המצג של בעל המקרקעין באופן שיספק את המידה המינימלית הדרושה לשם עשיית הצדק, ולא מעבר לכך." (עמוד 271)."

ראה גם ע"א 483/16 יהודאי נק חלמיש [פורסם במאגרים המקוונים וההפניות שם : ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, ירושלים, פ,ד יז 701, 710 (1963), ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית – כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 214 (1977), רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151,170 (1999), ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פ"ד נח(4) 27,42 (2004) ועוד, וראה גם ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 341.

אפנה גם לתמ"ש (נצרת) 59746-10-17 מ' א' נ' ש' ש' [פורסם במאגרים המקוונים] שבמסגרתו נידונה תביעת החם כנגד כלתו לשעבר לפינויה מבית המגורים שבו היא מתגוררת עם ילדיה, שהם נכדיו של החם. בית המשפט נעתר לתביעת הסילוק וקבע :

"השאלות המצריכות הכרעתו של ביהמ"ש:

23. אציין, כי בית משפט זה נדרש בתדירות מאוד גבוהה לעסוק בתביעות פינוי וסילוק יד בין חם לכלתו המוגשות, בפרט במגזר הערבי, וברובם המכריע של המקרים נעתר לתביעות בחיוב. רק במקרים מאוד חריגים של המקרים נדרש בית המשפט להכיר בזכות שימוש בלתי הדירה במקרקעין של כלה בבית חמה וחמותה, אלא כפי צויין אלו מקרים מאוד חריגים. …" [פס' 23 לפסק הדין]

…

" 35. על מנת שרשות תהא בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול תידרש הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך. הסקתה של רשות בלתי הדירה מכללא ומכוח הנסיבות בלבד, תיעשה במשנה זהירות ובנסיבות נדירות (ראו: עמ"ש 37005-01-14 פלונים נ' פלוני (פורסם בנבו, מיום 30.12.2014)).

36. זאת ועוד, במקרים של הסתמכות רבה יותר עם שהייה רבת שנים עם בנייה של בית והשקעה רבה יותר, נפסק כי אין להכיר ברשות בלתי הדירה, וכי יש מקום לפסוק פיצויי כספי ככל שמוכחת השקעה וההשבחה בדירה. נפסק, כי הפיצוי מוגבל אך בגין שווי השקעת בר הרשות בנכס והשבחתו ( רא: בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, מיום 10.5.2017) ותמ"ש (נצ') 27669-01-17 (פורסם בנבו, מיום 22.4.2018)." [פס' 35-36 לפסק הדין].

…

" 41. הסכמת התובע לאפשר את מגורי הנתבעת והבן, נעשתה בהסכמה מפורשת בעל פה. אין המדובר בהסכם כתוב ואין בענייננו התחייבות כתובה להעביר בעתיד את הזכויות במקרקעין/ בדירה על שם הבן והנתבעת. מדובר למעשה, בהסכמה ובהרשאה שמסר התובע לנתבעת ולבנו לעשיית שימוש חינם לצרכי מגורים בדירה מאז שנת 2006 ועד לפרוץ הסכסוך בין הבן לנתבעת. יש לציין, שאלמלא פרוץ הסכסוך בין הבן והנתבעת, התובע אינו היה מוצא מקום לפנות אותם.

42. בנסיבות העניין, התובע הינו הבעלים והוא זה שמסר זכות שימוש ורשות שימוש לבן ולנתבעת בדירה. זכות או רשות השימוש אמנם לא הוגבלה בזמן, והיא הייתה רשות חינם, קרי ללא תמורה, ולכן רשאי התובע להפסיק את רשות השימוש בכל עת, אלא אם כן תנאי הצדק מחייבים שלא לעשות כן". [ פס' 41-42 לפסק הדין].

יש לזכור, כי במקרים שבהם תנאי הצדק אינם מאפשרים זאת, בית המשפט לא נעתר לסעד המבוקש , אך כל מקרה נבחן בהתאם לנסיבותיו. לשיקולים שיש להביא בחשבון בבואו של בית המשפט לבחון את תנאי הצדק הורחבו בתלה"מ 60777-07-20 :

" בבחינת מאזן הצדק יבואו בכלל שיקולי ביהמ"ש מס' שיקולים כגון : כוונת הצדדים ליצירת הרישיון משך הזמן שהחזיק בעל הרישיון בקרקע, הסתמכות על הציפיה והשקעות בנכס, היקף ההשקעות, האם ההשקעות היו על דעת בעל המקרקעין ובשיתוף פעולה עמו וכיוצ"ב (ראה למשל: ע"א 463/97 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו (4) 403 (1982)." [פס' 39 לפסק הדין].

בעניין כאן, לאחר שעיינתי ושקלתי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה דנן ונוכח התשתית העובדתית והראייתית שהונחה בפני, שוכנעתי כי הרשות שניתנה לנתבעים הינה רשות הדירה שניתן לבטל אותה כליל בכפוף להענקת צדק ותום לב. לא שוכנעתי כי במקרה דנן, המקרה דנן שונה מפסקי דין קודמים שניתנו בעניין זה באופן המצדיק לקבוע כי הרשות שניתנה לנתבעים הינה רשות בלתי הדירה וזאת מהנימוקים המפורטים לעיל.

עיון בכתבי הטענות של הנתבעים לרבות בסיכומים מלמד כי בין התובע לבין הנתבע לא נערך כל מסמך בכתב או כל אסמכתא בכתב שנערכה מראש שמכוחה ניתן לקבוע כי הרשות שניתנה לתובע הינה רשות בלתי הדירה כדרישת הפסיקה. מכאן, די בטעם זה כדי להוביל לקביעה כי אין המדובר ברשות בלתי הדירה.

הנתבע בסיכומיו מתבסס על כך שאורחות חייו התעצבו סביב הסתמכותו על קבלת של דירת המגורים, על העובדה שיש לו היכן לגור, שם גידל הנתבע את ילדיו והעביר את רוב שנותיו כך שקשה לטעון כי לא הייתה הסתמכות וכי חיי הנתבע לא השתנו, על השקעתו של הנתבע אשר ללא כל ספק עלתה עשרות אלפי שקלים ויש שהגיעה לכדי מאות אלפי שקלים [סע' 95-102 לסיכומים] . עוד מתבסס הנתבע על כך שרק פעמיים או שלוש פעמים הוא נדרש לעזוב את הבית וטענותיו במשך התקופה הממושכת שבה התגורר בדירה. טענותיו של הנתבע בעניין שלא נתמכו במסמך כלשהו בכתב המלמד על כוונת התובע למתן רשות בלתי הדירה, מובילה למסקנה כי הרשות שניתנה הינה הדירה. עם זאת, כל אותן טענות שקלתי והבאתי בחשבון בבואי לקבוע את תנאי הפינוי.

לגבי ההשקעות הנטענות כפי שצוין לעיל, הנתבע לא הוכיח טענות מסוג זה ואף לא הוגשה תביעה מתאימה בעניין זה. מטעמו של הנתבע לא צורפה חוות דעת שמאית או כל מסמך אחר. הנתבע לא תמך טענותיו באסמכתאות משפטיות שיכולות לחזק את טענותיו בעניין ההכרה בקיומה של רשות בלתי הדירה.

לגבי טענותיו של הנתבע בעניין השהיה במשך שנים רבות בקומה א' ותשלום עבור הוצאות כגון חשמל, מים וארנונה לא נעלמו מעיני הקבלות שצירף הנתבע בגין תשלומים שהוא שילם [ נספח ד' לכתב ההגנה וראה אישורי העירייה מיום 24.9.2020 נספחים ב' ו ג' לכתב ההגנה] . אך , אינני סבור כי על בסיס אותן קבלות ניתן לקבוע כי לנתבעים ניתנה רשות בלתי הדירה. המדובר בהוצאות המשולמות בגין הצריכה של הנתבעים והשימוש השוטף בדירה .

נתתי את דעתי גם לאופי, טיב וסוג הקשרים המשפחתיים בין הצדדים המובילים למסקנה בדבר פינוי הנתבע . זאת בשים לב כי הצדדים מתגוררים באותו נכס [ התובע בקומת קרקע והנתבעים בקומה א'] ובשים לב למערכת היחסים המתוחה והסכסוכים המשפחתיים השוררים ביניהם. דומני כי אי ביטול הרשות, יוביל להעצמת הסכסוך ולכן קיומו של הסכסוך המשפחתי בין הצדדים מצדיק ומחזק את המסקנה אליה הגעתי בדבר פינוי הנתבעים. לעניין זה אפנה לעמ"ש (מרכז) 9507-10-21 לעיל:

" בית המשפט קבע כי בנדון הוכח לסבירות דעתו כי הרשות שניתנה למערער ובני משפחתו על ידי ההורים היא בלתי הדירה, ואולם בצד זה הורה כי נוכח עצימות הסכסוך בין הצדדים אין מנוס מפינוי המערער ובני משפחתו מהמשק וזאת כנגד פיצוי שיקבע על ידו בפסק דין נפרד.

נבחן, אפוא, את שתי קביעותיו של בית משפט קמא – קביעתה של הרשות כבלתי הדירה והן את הוראתו לפינוי המערער בצד פיצוי שיינתן לו בשל השקעתו בבית בנסיבות העניין.

הקביעה כי עסקינן ברשות בלתי הדירה

…

זאת ועוד, בית המשפט שוכנע כי המערער השקיע השקעות כאלה ואחרות בבית אותו ראה כביתו לכל דבר ועניין, ואף בקביעה עובדתית זאת לא מצאנו מקום להתערב.

…

מתוך שכך קבע בית משפט קמא את העדר הדירותה של הרשות ואנו ,כאמור, סומכים ידינו על קביעה זו.

פינוי בצד פיצוי

כפי שהבהרנו בפרק המשפטי, רשאי בית המשפט להורות על פינוי מורשה ממקרקעין בנסיבות בהן הוא סובר כי מגוריו ברכוש המרשה אינם אפשריים נוכח הסכסוך בניהם.

בית המשפט התרשם כי הסכסוך בין הצדדים מצוי בעצימות גבוהה. אין מדובר אך ורק במריבה אלימה ובתגרת ידיים חד פעמית שפרצה בשנת 2016 אחר שהמשיב סבר שהמערער מבקש להקים תשתיות שונות על המשק ללא רשותו, אלא אף לאחרי כן. המשיב אומנם אינו מתגורר במשק עצמו, ואולם הוא מתגורר במשק הסמוך וביתו צמוד לבית המערער כמו כן מעבד המשיב את אדמות המשק. לטענת המשיב בשל הסכסוך הוא מתקשה לבקר את אמו המתגוררת בבית נוסף הבנוי על המשק, וכן טען לחיכוכים בלתי פוסקים עם המערער. התרשמותה של הערכה הדיונית הייתה ברורה –

"ברור הוא כי כיום המצב בין שני האחים ומשפחותיהם מנוכר ובלתי נסבל, וככל שקיימת אינטראקציה היא רוויה בחיכוכים בלתי פוסקים. במצב מורכב זה, דומני כי יהיה זה בלתי סביר ובלתי הוגן לקבוע כי חרף האמור, שני האחים יוסיפו ויתגוררו במשק שבבעלות התובע, בניגוד לרצונו" (סע' 14 לפסק הדין השני)

איננו מוצאים מקום להתערב אף בהתרשמותו זו של בית משפט קמא באשר למהות וטיב הסכסוך בין האחים, ומקובלת עלינו סברתו של בית המשפט כי לא ניתן להותיר האחים הניצים בכפיפה האחת וכי יש לקיים בנדון את עצתו של אברהם ללוט "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית י"ג, ט).

בית המשפט לא מצא לעשות שימוש בסעד הפינוי כלאחר יד. בית המשפט היה מודע לכך שהמערער מתגורר שנים רבות בבית – מאז שנת 1980, וכי יחד עמו מתגוררים אף שניים מילדיו הבגירים שהם הנכים, ועם כל זאת מצא כי לא ניתן עוד לקיים הרשות וכי יש בדבר לפגוע בשלומם ובריאותם של הצדדים נוכח הסכסוך שהתגלע בניהם. ובלשונו של בית המשפט –

"בענייננו השימוש של הנתבע במקרקעין גורם לתובע ולמשפחתו סיכון לפגיעה בשלומם הגופני והנפשי בעקבות זעמו של הנתבע, ואף לרכושם, בין היתר נוכח עבודות בנייה ושינוי תשתיות במשק שבוצעו על ידי הנתבע בניגוד לרצון התובע. סיכון זה מאיין את ההסכמה שניתנה במקור לשימוש בלתי מוגבל בזמן וללא תמורה" (סע' 19 לפסק הדין)

מתוך עדותו של המשיב בבית משפט קמא ניתן ללמוד על עצימותו של הסכסוך בין הצדדים, ומכך שאין מדובר אך ורק בתגרה חד פעמית שהתפרצה באותו אירוע אלים משנת 2016 במסגרתו נדרשו הצדדים לטיפול רפואי . כך העיד המשיב לפני בית משפט קמא בדיון מיום 19.07.21 (עמ' 58 שורות 34-29 לפרוטוקול) –

" ש. מאז אותו אירוע היה עוד מקרה אלימות בינך לבינו?

ת. לא. איומים כן.

ש. איך הוא איים עליך?

ת. בבית המשפט המחוזי אמר לי שיתפוס אותי ויראה לי מה זה. הוא לא פוחד.

ש. חוץ מבית המשפט המחוזי איים שוב?

ת. אני בורח ממנו, לא רוצה לראות אותו. הוא שולח שליחים."

כאן יש להוסיף ולציין כי בית משפט קמא התרשם כי אף פניו ורצונו של המערער הם לקבלת פיצויים. כך כאשר נשאל מדוע לא בנה בית במושב למרות שקיבל שטח לבנייה, השיב:

" ת. אני רוצה פיצויים. השקעתי את החיים שלי ולא למדתי ולא עשיתי שום דבר" (עמ' 65 לפרוטוקול, שורה 19).

מכלל האמור, מסקנתו של בית משפט קמא לפיה נוכח העדר אפשרות לחיים בכפיפה אחת, כאשר המערער נותר במשקו של המשיב ולפיכך יש להורות על פינוי כנגד סעד של פיצוי, נראית כסבירה. שכן, הנחתו של בית המשפט הייתה כי כנגד הפיצוי שיפסק למערער בגין השקעותיו בנכס יוכל למצוא לו ולמשפחתו מדור חלופי בין בדרך ששכירות ובין בדרך אחרת .

אלא שכאן לא ניתן להתעלם מנתון נוסף, אשר נוסף למסכת העובדתית בנדון – בין לבין נפתח כנגד המערער הליך כינוס במסגרת הליכי פשיטת רגל המנוהלים כנגדו, כך שהדעת נותנת כי פיצוי כספי, ככל שיפסק על ידי בית משפט קמא בפסק דינו המשלים, יועבר ישירות לקופת הכונס, באופן שעלול לפגוע באפשרותו של המערער למצוא מדור חלופי לו ולבני משפחתו. לעניין זה חשיבות רבה והוא מצריך חשיבה מחודשת בכל הקשור לסעד שיינתן על ידי בית המשפט בכל הקשור לסיומה של אותה רשות מגורים על אף הקביעה כי היא בלתי הדירה.

כפי שציינו לעיל, המלומדת פנינה זלצמן במאמרה הנזכר מבהירה כי גם במצב של רשות בלתי הדירה בסמכותו של בית המשפט להורות, בנסיבות מסוימות על פינוי בצד סעד עֶזֶר שינתן למפונה המורשה, ובלשונה –

" לבית המשפט מסור שיקול דעת בעניין זה, והוא רשאי לבחור ממגוון של סעדים את הסעד אשר ראוי, לדעתו, להעניק לפלוני בנסיבות המקרה, החל בהטלת חיוב כספי על בעל המקרקעין ועד לחיובו להקנות לפלוני זכות במקרקעין…" …" [פס' 21-24 לפסק הדין].

בבואי לקבוע את תנאי הפינוי ותנאי ביטול הרשות הבאתי בחשבון כי אין לאפשר לתובע להתנער מהתחייבות כאשר יש להביא בחשבון שיקולי צדק ושיקולי מדיניות. בהקשר זה אפנה שוב לתלה"מ 34496-10-18 שבמסגרתו נקבע גם:

" …יש לקרוא לתוך ההסכם בין הצדדים התחייבות לאפשר לאישה להמשיך לעשות שימוש בבית המגורים לטובת מגוריה למשך 15 שנים לאחר מועד הפירוד בין הצדדים, קרי עד ליום 1.8.2033. התחייבות זו נלמדת, כאמור, מתוך התנהגות האישה, האיש ואביו של האיש לאורך השנים, התנהלות אשר היה בה כדי להביא לכריתת הסכם בניהם. ככל שאביו של האיש יחפוץ להביא לפינוי האישה לפני תום תקופת זכאותה, יהיה עליו לשלם לה דמי השכירות עבור בית המגורים לתקופה שממועד הפינוי ועוד למועד תום זכאותה להתגורר בו" [פס' 100 בעמ' 47 לפסק הדין].

פיצויים בגין ביטול הרישיון או בגין השקעה והשבחה בלבד?

בפסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית [פורסם במאגרים המקוונים], חודדה ההלכה בכל הנוגע לשיקול דעתו של בית המשפט בבואו לפסוק פיצויים לבר רשות שהרשות שניתנה לו בוטלה עת נקבע כי הפיצויים הנפסקים הם אך ורק בגין ההשקעה וההשבחה שבוצעה בנכס :

""10.שנית, נתתי דעתי על טענת המבקש בנוגע למנגנון חישוב הפיצוי בגין ביטול רשות במקרקעין. גם באשר לשאלה זו, מצאתי כי שרירה וקיימת הלכה פסוקה ומחייבת. בעניין דיאמנשטיין (ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 14 (21.3.2007)) קבע השופט ס' ג'ובראן: "הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק". אבהיר, כי בעניין זה נדונו אמנם פיצויים בגין קרקע שהופקעה, אך ההלכה שנקבעה רלבנטית גם לביטול רשות במקרקעין, שאיננו בדרך של הפקעה. זאת משום שבעניין דיאמנשטיין נקבע כי רשות במקרקעין איננה מקימה זכות לפיצויים מכוח דיני ההפקעות, ועל כן הפיצוי שנפסק היה אך בגין ביטול הרשות שנגרם כפועל יוצא מן ההפקעה (ראו גם: רע"א 9212/05 מעודה נ' חברת מפעלי בתים משותפים בגוש 6135 בע"מ 5 [פורסם בנבו] (23.11.2006); רע"א 1156/02‏ חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 943, פסקה 9 (2003); רע"א 2701/95‏ כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, פסקה 16 (1999); ע"א 463/79‏ ג'בראן‎ ‎נ' ג'בראן, פ"ד לו(4) 403, פסקה 8 (1982); ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 219-218 (1977); ע"א 657/71‏ יקותיאל נ' שר האוצר, פ"ד כו(2) 564, 567 (1972); יצוין כי בחלק מפסקי הדין פוצו ברי-הרשות גם בגין הפסדים שנגרמו להם מחמת ביטולה, אך הדבר איננו רלבנטי לענייננו-אנו)

11. אמנם נכון, כי בכל הנוגע לרשות במקרקעין נתון לבית המשפט שיקול דעת בקביעת הסעד הצודק בנסיבות העניין (נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 30 (התשנ"ה-התשנ"ו); ע"א 496/82‏ רוזן‎ ‎נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, פסקה 5 (1985)). אך גם קביעה זו אין משמעה כי הפיצוי בגין ביטול הרשות איננו נתון בגדרים כלשהם. ראו לעניין זה את דבריו של השופט צ' זילברטל: "במקרים המתאימים, יבחן בית המשפט בהתאם לנסיבות כל מקרה ובהתבסס על שיקולי צדק, האם ראוי להקנות סעד לבר-הרשות, כאשר באמתחתו מגוון של סעדים – החל מהתניית ביטול הרישיון בתשלום פיצוי כספי בעבור השבחת המקרקעין וכלה בקביעה כי הרשות בלתי-הדירה ואינה ניתנת לביטול" (ע"א 6757/13 אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח, [פורסם בנבו] פסקה 22 (19.8.2015); ההדגשה הוספה – נ' ס'‏). הנה כי כן, במסגרת דיון ב'גורלה' של רשות במקרקעין, על בית המשפט לדון ולהכריע במספר שאלות: האחת, האם הרשות הדירה, אם לאו; השניה – אם יקבע כי הרשות הדירה – האם היא בוטלה, אם לאו; והשלישית – אם יקבע כי הרשות בוטלה – האם יש להתנות את ביטולה בתשלום פיצוי. שעה שנקבע כי רשות היא הדירה ומבוטלת, וכי יש לפסוק פיצויים בגין ביטולה – ואף אם קביעות אלו התבססו על שיקולי צדק – או אז יש לילך בדרך שהתוותה הפסיקה ולקבוע פיצוי אך בשווי השקעת ברי-הרשות בנכס ובהשבחתו."

ראה גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 24.8.2022 עמ"ש 12327-10-21 נ' נ' ס' [פורסם במאגרים המקוונים] פס' 72,73 לפסק הדין עת נקבע :

"… מפסיקה אחרונה זו, עולה כי בית המשפט מוסמך משיקולי צדק להתנות את ביטול הרשות בפיצוי כספי, ואולם פיצויים אלו ייפסקו בגין ההשבחה ולא בגין אובדן הרישיון." [פס' 72-73 לפסק הדין].

עוד אפנה לדברים שנקבעו בעמ"ש 4194-10-17 ע' ח' נ' ר' ח' [פורסם במאגרים המקוונים]: [ ראוי לציין כי הוגשה בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אך הבקשה נדחתה כאמור בהחלטת בית המשפט העליון מיום 13.3.2019]:

"פיצוי בגין ביטול הרישיון ?

28. שוכנעתי, בדומה לבית משפט קמא, כי ביטול הרישיון מצד ע' עם גירושי הזוג פגע ב- ר' ובאינטרס ההסתמכות שלה, אשר נהגה בדירה "מנהג בעלים", טיפחה ותחזקה אותה ובכך השביחה אותה ושמרה על ערכה, כאשר היא רואה בדירה כמי שאמורה לשמש למגוריה ללא מגבלת זמן. אם כן, האם זכאית ר' לפיצוי בעקבות ביטול הרישיון, עבור מה וכיצד יחושב?

29. בעמ"ש (חי') 52947-12-15 ח.י.א נ' מ.א.ג [פורסם בנבו] (2.8.2016) סקרתי בהרחבה את התפתחות החקיקה והפסיקה בכל הנוגע למוסד הרישיון במקרקעין, וכך כתבתי שם:

"…מוסד הרישיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק שפותחה בדיני היושר האנגליים ונקלטה במשפט הישראלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל. השתק זה נועד על מנת למנוע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין, אם המורשה הסתמך על ההרשאה בתום לב ובאופן סביר ושינה את מצבו לרעה על ידי השקעות שהשקיע במקרקעין, מתוך ציפייה שיוכל להמשיך להשתמש בהם כל עוד הוא מעוניין בכך…יחד עם זאת, נפסק כי נוכח שיקולי הצדק שביסוד תורת ההשתק, היא תופעל בגמישות, תוך שלבית המשפט ניתן שיקול דעת בקביעת הסעדים הנובעים ממנה, אם מתן רשות שימוש במקרקעין ללא הגבלה ואם פיצויים. אמנם, סעיף 160 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ניתק את דיני המקרקעין מדיני היושר האנגליים, וסעיף 161 לחוק המקרקעין, קבע כי מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין, אלא על פי חוק. אולם הפסיקה המשיכה להכיר במוסד הרישיון במקרקעין וקבעה כי כיום ניתן לעגן את תורת ההשתק בחובת תום הלב שנקבעה בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973…" .

עד לאחרונה נהגו בתי המשפט בסכסוכי משפחה, לפסוק פיצוי למורשה שהסתמך על ההרשאה שניתנה לו להשתמש במקרקעין, כאשר גובהו של זה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ונגזר משיקולי צדק, בהתחשב בנסיבותיו של אותו מקרה. על אלה נמנו תקופת הנישואין והחיים באותו נכס-דירה וכן מידת ההשקעה בנכס והשבחתו. הפיצוי באותם מקרים לא הצטמצם לכדי ההשבחה של הנכס בלבד אלא בגין ביטול הרישיון והפגיעה באינטרס ההסתמכות להמשך מגורים ושימוש בנכס. כך למעשה נהג בית משפט קמא במקרה שלנו.

30. באשר לקושי שהתעורר בהערכת שווי ההשבחה, במיוחד בחברה המסורתית הערבית, בבע"מ 7181/12 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (19.11.2012) בחן בית המשפט קיומה או העדרה של כוונת שיתוף של הצדדים, בני זוג לשעבר, בקרקע שניתנה לבעל על ידי הוריו ונרשמה על שמו בלבד, אך יועדה לצורך מגוריו המשותפים עם בת זוגו ובניית בית מגורים במקרקעין. באותה פרשה הוצג הקושי לשום את שווי ההשקעות שבוצעו בנכס.

הדברים אמורים במיוחד כאשר מדובר בחברה הערבית המסורתית בה הבעל בדרך כלל ממלא את תפקיד המפרנס והשולט בפן הכספי ואילו האישה ממלאת את תפקיד בת הזוג הביתית ודואגת לגידול הילדים ולמשק הדירה. חלוקת תפקידים זו מקשה על האשה להוכיח גובה ההשקעות שנעשו, מכיוון שהבעל הוא זה שעמד בקשר עם מבצעי השיפוצים וההשבחות, והוא זה שמעורה בהוצאות שהוצאו עבור אלה. יתר על כן ביחס לאותה חברה, סברו בתי המשפט, כך גם אני ועמיתי להרכב זה, כי ראוי ליתן לאותו טיפוח והשבחה וכן חלוקת תפקידים, ביטוי כספי הולם, כאשר האשה אינה צוברת במהלך החיים המשותפים זכויות, לא מעבודה ומפיתוח קריירה, וגם לא באלה של בן זוגה שלרוב לצד השכר החודשי המשולם לו, אינו צובר זכויות סוציאליות. בל נשכח גם בהקשר זה, כי מאחר והמקרקעין רשומים ע"ש הורי הבעל, גם נמנעת מהאשה האפשרות לקבל זכויות כלשהן בנכס עצמו, גם אם כך הוסכם בינה לבין בעלה ומכח שיתוף, אילו המקרקעין היו בבעלות בן הזוג, שיתוף שלרוב מתגבש ומתאפשר באותם מקרים של זוגיות וחיי משפחה הנמשכים תקופה משמעותית, לצד הבאת ילדים משותפים אל העולם, גידולם וטיפוחם בתוך אותו נכס וכן השבחתו.

31. אלא שפסיקת בית המשפט העליון מהעת האחרונה ב-בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (10.5.2017)) תחמה את שיעור הפיצוי בגין ביטול רישיון (רישיון הניתן לביטול) לכדי שווי השקעת בר הרשות בנכס ובהשבחתו בלבד. בהקשר זה הפנה בית המשפט העליון , כב' השופט נ. סולברג, לע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות הנ"ל [פורסם בנבו]. עוד נקבע, כי על בית משפט לבחון על בסיס ראיות מוצקות את שיעור ההשקעות שהשקיע בר הרשות בנכס ולאחר מכן לבחון על בסיס אותן ראיות את שיעור הפיצויים הראוי, או יותר נכון לומר, ההחזר הראוי הנגזר משיעור ההשקעות בנכס, על בסיס שיקולי צדק.

בעקבות פסיקתו זו של בית המשפט העליון היו שסברו כי ניתן לאבחן אותן הלכות ולהוסיף ולפסוק לבר הרשות בחברה המסורתית (יש לומר, כי הדברים התייחסו לבת הרשות – בת הזוג –האשה שפינויה התבקש באותם מקרים להבדיל מבר הרשות-בן הזוג) פיצוי בגין ביטול הרישיון, זאת מעבר לשווי ההשקעה – ההשבחה וללא קשר אליה, בדומה לפסיקת בית משפט קמא במקרה שלנו (עמדת כב' השופט נ. סילמן בתמ"ש (קר') 49280-10-14 (לא פורסם) (26.11.17)). כך למשל סברו, כי מאחר ויסודות הפיצוי בשיקולי צדק, על כן לא רק ההשבחה או ההשקעה הם שיכתיבו את הפיצוי, אלא גם שיקולים לבר כלכליים, וכי יש לראות בבן הזוג הביתי המטפל בילדים ובבית, כבן זוג "המשביח" כדרישת הלכת דיאמנשטיין.

בכל הכבוד לאותן דעות ולדרך בה הילך בית משפט קמא, מתקשה אני לקבל עמדתו זו, חרף נטיית הלב לתת ביטוי כספי בדמות פיצוי לבן הזוג הביתי, באותם מקרים מיוחדים המאפיינים לרוב ההתנהלות של בני זוג בחברה המסורתית, ומתן מענה הולם וצודק המתחייב מאותן סיטואציות מיוחדות. זאת משום שלדעתי, בפרשת דיאמנשטיין ובע"א 1894/16 הנ"ל [פורסם בנבו] נפסק מפורשות כי הפיצוי נגזר מהשקעת בר הרשות בנכס עצמו ומהשבחתו, זאת להבדיל מהשבחה של דבר אחר, כאשר מי שאמור לשאת באותו פיצוי בגין אותה "השבחה" שבאה מצד בן הזוג הביתי ואפשרה לבן זוגו לצאת לעבודה, להתפרנס ולמצות כושר הכנסתו, הוא בן זוגו ולא הבעלים של הנכס, ומקומו של פיצוי זה להתברר במסגרת תובענה מתאימה בין בני הזוג, ובגדרי שיקולי צדק חלוקתי והתחשבות בפערי הכנסה וכיוצ"ב. רק שם ניתן יהא להתייחס לאותו טיפוח והשבחה וכן חלוקת תפקידים, ולתת להם ביטוי כספי הולם.

32. סיכומו של דבר; אכן קשה להתעלם מהעובדה כי בדרך כלל, כאשר מדובר בבני זוג בחברה הערבית המסורתית בה הבעל ממלא לרוב את תפקיד המפרנס והשולט בהתנהלות הכספית-כלכלית ואילו האישה ממלאת את תפקיד בת הזוג הביתית ודואגת לגידול הילדים ולמשק הדירה, חלוקת תפקידים זו מקשה על האשה להוכיח גובה ההשקעות שנעשו, מכיוון שהבעל הוא זה שעמד בקשר עם מבצעי השיפוצים וההשבחות, הוא זה שמעורה בהוצאות שהוצאו עבור אלה, ועל כן יש להקל עם האשה בפן הראייתי לשם הוכחת גובה ההשבחה וייתכן אף כי במקרים המתאימים, לפסוק פיצוי על דרך האומדנא. האמור הוא בהיבט של הוכחת גובה ההשקעה, כך ששיקולי צדק המנחים את בית משפט לענייני משפחה, יחייבו התאמת הדרישות הראייתיות לאותן נסיבות מיוחדות.

בהיבט האחר של פסיקת פיצוי בגין ביטול הרישיון מעבר להשבחה והשקעה בנכס, פסיקת בית המשפט העליון מגדירה גבולות הפיצוי לא מבחינה כמותית, אלא מהותית, ונועדה להכתיב נורמה אחידה ללא מקום להתחשב במגוון תרבותי-חברתי הקיים בישראל. ייתכן כי דרך זו יוצרת קשיים בטווח המיידי, אך כמו נורמות אחרות, היא תחלחל עם הזמן לתודעתם של אותם זוגות ותוביל לעיגון הציפיות והפיכתן לזכויות אכיפות, בין אם על דרך רישום זכויות במרשם המקרקעין ובין אם במסגרת הסכמית ברורה וכתובה.

מכאן, וכמתחייב מפסיקת בית המשפט העליון, בפרשת דיאמנשטיין ולאחריה בבע"מ 1894/16 הנ"ל [פורסם בנבו] לפיהן "רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק", אין מנוס מלהורות על ביטול הפיצוי שפסק בית משפט קמא לטובת ר' בגין ביטול הרישיון מעבר לסך של 15,000 ₪ בגין השבחת הדירה."

[לעמדתו של כב' השופט ניצן סילמן ראו גם עמ"ש 16551-06-19 פלונית נ' אלוני ואח' [פורסם במאגרים המקוונים]].

נוכח ההלכה הפסוקה, הפיצוי הנפסק בגין ביטול הרישיון הינו בגין ההשבחה וההשקעה בלבד. כך נכתב בהקשר זה בעמ"ש 17386-03-20 א.א.א. נ' ב.א.א. [פורסם במאגרים המקוונים]:

" הבאתי דברים שהבאתי, שכן גם בנדון שלפנינו, ממבט ראשון נראה, שקופחה זכותה של המערערת אשר גרה במשך 27 שנים תחת אותה קורת גג עם המנוח, וכשזה הלך לבית עולמו, עליה לפנות את הדירה. ואולם וכפי שקבע השופט ג'יוסי ההלכות בעניין זה ברורות ואין מקום לפסוק פיצוי בגין ביטול רישיון, קל וחומר מקום בו זה כלל לא נתבע בהליך שלפנינו. לעניין זה הבהיר כב' השופט ג'יוסי וכדלהלן –

"היבט האחר של פסיקת פיצו בגין ביטול הרישיון מעבר להשבחה והשקעה בנכס, פסיקת בית המשפט העליון מגדירה גבולות הפיצוי לא מבחינה כמותית, אלא מהותית, ונועדה להכתיב נורמה אחידה ללא מקום להתחשב במגוון תרבותי-חברתי הקיים בישראל. ייתכן כי דרך זו יוצרת קשיים בטווח המיידי, אך כמו נורמות אחרות, היא תחלחל עם הזמן לתודעתם של אותם זוגות ותוביל לעיגון הציפיות והפיכתן לזכויות אכיפות, בין אם על דרך רישום זכויות במרשם המקרקעין ובין אם במסגרת הסכמית ברורה וכתובה. מכאן, וכמתחייב מפסיקת בית המשפט העליון, בפרשת דיאמנשטיין ולאחריה בבע"מ 1894/16 [פורסם בנבו] הנ"ל לפיהן "רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון,"

לדברים אלו מסכים אני. [פס' 40-41 לפסק הדין].

בעניין כאן, היה מצופה מהנתבעים לתמוך ולחזק את טענותיהם בכלל המסמכים וההוכחות והיה עליהם בהתאם להוראות הדין, להניח בפני בית המשפט את מלוא חומר הראיות ואת מלוא התשתית העובדתית המאפשרת לבית המשפט לקבוע ממצאם עובדתיים שיש בכוחם בכדי לתמוך בטענות הנתבעים. אינני סבור כי ניהול הליך תלוי ועומד בתביעה התובע אמור לפטור את הנתבעים מלפעול בהתאם לצורך מיצוי זכויותיהם בין אם בהגשת תביעה מתאימה ובין אם בצירוף ראיות / מסמכים תומכים במסגרת התביעה העיקרית.

על אף האמור לעיל, וחרף מחדלי הנתבעים, על מנת לתת לנתבעים את יומם בבית המשפט ובשים לב למסקנות אליהן הגעתי ולתוצאות פסק הדין, פסק דין זה אינו מהווה מעשה בי-דין בפני הנתבעים בכל הנוגע להוכחת טענותיהם ביחס להשקעות / ההשבחות הנטענות. בעניין זה, על הנתבעים לפעול בהתאם ולנקוט בהליכים המשפטיים המתאימים כפי שימצאו לנכון לצורך מיצוי זכויותיהם.

נוכח כל האמור לעיל, ובאיזון בין טענות הצדדים ובאיזון בין זכויותיו הקנייניות של התובע לבין השלכות פסק דין זה על מגורי הנתבעים ומכוח שיקולי הצדק, דומני כי בנסיבות העניין מן הראוי ואף מוצדק לעכב את פינוי הנתבעים במשך שנה וזאת על מנת לאפשר לנתבעים להגיש את התביעה הרכושית הכספית המתאימה והן על מנת לאפשר לנתבעים בתוך פרק זמן זה למצוא דיור חלופי.

לסיכום, התביעה לפינוי וסילוק יד של התובע – מתקבלת בכפוף לכך שמועד הפינוי יהיה בתוך שנה מיום קבלת פסק הדין.

הסעד לפצות את הנתבעים – אינני סבור כי מוצדק להיעתר לסעד המבוקש. על הנתבעים לברר טענות מסוג זה במסגרת הליך מתאים.

בהתחשב בתוצאת פסק הדין, הנתבע ישלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

תמ"ש 44356-03-21 [התביעה הנזיקית / הכספית]

ביום 19.12.2021 התקיים דיון. הצדדים הסכימו ביניהם כי אין מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט בנסיבות העניין ואף הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו, בית המשפט יכריע על בסיס חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים [ ש' 24-25, 32 בעמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2021].

ברוח ההסכמות שהגיעו אליהן הצדדים, ניתנה החלטתי שבה נקבע " בהסכמת ב"כ הצדדים, אני קובע כי ההכרעה בתביעת הנזיקין תינתן על בסיס חוו"ד פרטיות שהוגשו, בין אם תינתן הסכמה של הנתבעים להכרעה על דרך הפשרה לפי סע' 79 א' לחוק בתי המשפט כפי שהציע ב"כ התובע ובין אם יינתן פסק דין מנומק לאחר שמיעת ראיות" [ראה סע' 2 להחלטה מיום 19.12.2021 שניתנה במעמד הדיון, ש' 10-12 בעמ' 18].

מטעם התובע צורפה חוות דעתו של המהנדס חסן מחמד כאזם [ ראה נספח 7 לכתב התביעה]. המדובר במהנדס מבנים מומחה בקרקע ובסוס ושמאי מקרקעין. המומחה נתבקש לחוות דעתו המקצועית בעניין הבניה המתנהלת בקומה א'. הוא נתבקש להכין חוות הדעת לעניין תוספת הבניה המקשית ( כך במקור – ניר זיתוני ) בקומה א' בשטח הבנוי הישן וזאת עד לתאריך 19.1.2021. [עמ' 1].

המומחה ביקר בנכס ביום 14.1.2021. המסמכים שהונחו בפני המומחה היו : היתרי בניה משנת 1963 , 1972 ומשנת 2012 , צו מנהלי להפסקת עבודה של תוספת בניה משנת 2020 , ותמונות שערך המומחה לתיעוד מצב קיים לאחר שביקר בנכס [ סע' 1-5 בעמ' 2]

המומחה תיאר את האזור, המגרש, תנאי קרקע וטופוגרפיה [סע' ב-ג בעמ' 26]. להלן עיקרי הדברים שנקבעו בחוות דעתו של המומחה והרלוונטיים לענייננו:

37414203302000034486851882140007296152159000

1136015-23685500

center7493000

מנגד, הנתבעים צירפו מטעמו חוות דעת מטעמו של פתחי עואד חוג'יראת [ ראה נספח 1 לכתב ההגנה]. פרטי השכלתו של המומחה פורטו בס' 1 בע' 1 כבעל תעודה בשמאות מקרקעין, בעל תעודה בהנדסת בניין, רשום בפנקס שמאי מקרקעין, רשום בפנקס הנדסאי בניין, בוגר קורס עדות מומחה לשמאים, בוגר קורס אומדן נזקים בחקלאות ובוגר קורס שמאות חקלאות ורכוש. המומחה התייחס לחוות הדעת שצורפה מטעם התובע.

המומחה ביקר במקום ביום 26.6.2021. בפני המומחה עמדו המסמכים הבאים: חוות דעת שנערכה ע"י חסן כאזם, תוכנית הבית והיתר בנייה. להלן עיקרי קביעות המומחה והרלוונטיים לענייננו:

1644651631950001163955160718500223012054038500center208407000

הנזילות – לא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח רכיב זה. בחוות הדעת, אין התייחסות מפורשת לעניין זה ואף אין התייחסות לקיומו של קשר סיבתי בין הבניה לבין הנזילות. עוד הבאתי בחשבון כי המומחה אינו בעל מומחיות בתחום המים כגון מומחה לאיתור נזילות מים.

נתתי את דעתי גם למועד הגשת התביעה. ככל ואכן לשיטתו של התובע בניית התוספת גרמה לנזקים אזי לא ברור מדוע התובע הגיש את התביעה אך ורק במועד הגשת התביעה לסילוק יד , ככל והנזק הנטען, היינו, הנזילות והבנייה , היו קיימים כבר שנים רבות לפני מועד זה. מכאן, אינני סבור כי יש מקום לפסוק פיצוי לתובע בגין רכיב זה.

אומדן עלות התיקונים והנזקים – ער אני להסדר הדיוני שאליו הגיעו הצדדים. עם זאת, אין בכוחו של הסדר דיוני זה בכדי לפטור את התובע מלהרים את הנטל המוטל עליו. על התובע מוטל הנטל להוכיח טענותיו בעניין זה ועליו מוטל הנטל להביא את כלל הראיות לרבות לזמן עדים שיכולים לחזק טענותיו. התובע לא טרח לזמן את הקבלן מטעם הנתבעים על מנת לחקור אותו אודות תהליך הבנייה, הפעולות שנעשו לצורך ביצוע היסודות לעמודים. עדותו של הקבלן רלוונטית וחיונית. התובע לא טרח להבהיר מדוע לא טרח לזמן את הקבלן. מכאן, אני קובע כי אי זימון הקבלן פועל לרעתו של התובע.

המומחה לא הרחיב בעניין זה ולא קבעה על סמך מה נקבעים אותם ערכים ועל בסיס מה נעשתה אותו חישוב. על המומחה היה להבהיר ולתמוך את התחשיב שערך. מכאן, קביעות המומחה בעניין זה אינן מנומקות ואף אינן נתמכות בראיות אובייקטיביות כלשהן. אוסיף ואציין כי יש ממש בטענות הנתבע כאמור בסעיף 126 לסיכומים. לא די באזכור כללי בחוות הדעת. ראוי היה לו המומחה מטעמו של התובע היה מבסס מסמכים ואסמכתאות לעניין זה. לא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התנהלות הנתבע לבין הנזקים הנטענים. ראוי להדגיש כי התובע בעצמו ציין כי המדובר בבניין ישן שנבנה בשיטת בניה ישנה מאבנים וטיט וכי המדובר במבנה רעוע [סע' 148,150 לסיכומי התובע].

הבאתי בחשבון טענות התובע בנוגע לתשלומים שהוא שילם בגין תיקון הנזקים [סע' 156 לסיכומים] אך לא צורפה כל ראיה / אסמכתא לכך. מכאן, איני מקבל טענות התובע בעניין זה.

הערכת התובע לנזקים בלתי ממוניים, לרבות הפסדי זמן, התעסקות עם הקבלן – מדובר בטענות כלליות שלא נתמכו בכל תימוכין. הערכת התובע אינה מבוססת ונטענת באופן כללי. כמו כן, נוכח דחיית הרכיבים שפורטו לעיל, אינני מוצא לנכון לפסוק בגין רכיב זה.

על יסוד האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה הנזיקית ומחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ .

סיכום ותוצאות,

תמ"ש 51268-09-20:

התביעה לפינוי וסילוק יד של התובע – מתקבלת בכפוף לכך שמועד הפינוי יהיה בתוך שנה מיום מתן פסק הדין , כלומר ביום 1.11.23 .

הסעד לפצות את הנתבעים – אינני סבור כי מוצדק להיעתר לסעד המבוקש. על הנתבעים לברר טענות מסוג זה במסגרת הליך מתאים.

בהתחשב בתוצאות פסק הדין, הנתבע יישלמו לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

תמ"ש 44356-03-21 :

התביעה לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים – נדחית.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, התובע יישלם לנתבעים הוצאות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪. כיוון שהנתבעים מיוצגים ע"י הסיוע המשפטי , התשלום הוא לאוצר המדינה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 45 יום ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את כל התיקים שבכותרת.

פסק הדין המקורי ניתן ביום 1.11.22 .

החלטה המתירה לפרסם את פסק הדין ניתנה ביום 7.8.23 .

ניתן היום, כ"ז אב תשפ"ג, 14 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.