לפני
כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא
מבקשים
1.פלוני
2.אלמוני
ע"י ב"כ עו"ד עודד ונגלניק
נגד
משיבים
1.פלונית
2.פלמוני
ע"י ב"כ עו"ד רונן מזור
פסק דין
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' סגנית הנשיא, השופטת מירה דהן, בתמ"ש 12000-05-22), מיום 11.1.23, במסגרתה נעתר ביהמ"ש קמא לבקשה לצירוף תובענה שמתנהלת בבית המשפט השלום בפ"ת לתביעה שמתבררת לפניו בהתאם לסמכות שקבועה בסעיף 6(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: החוק).
העובדות הצריכות לעניין
המבקשים הם ילדיה ויורשיה של גב' ג.א. ז"ל שנפטרה ביום 10.6.22 (להלן: המנוחה).
המשיבים הם ילדיו ויורשיו של מר ד.א. ז"ל שנפטר ביום 10.6.14 (להלן: המנוח).
המנוחים היו בני זוג נשואים בחייהם אך לא היו להם ילדים משותפים (המבקשים ילדיה של המנוחה מנישואיה הראשונים והמשיבים ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים).
בשנת 2014, סמוך לאחר פטירת המנוח, החלו להתנהל לפני ביהמ"ש קמא הליכים רבים בין המשיבים ובין המנוחה, וביניהם: תיקי עזבון בהם הוגשו בקשות לקיום צוואותיו של המנוח (כשכל אחד מהצדדים, המשיבים והמנוחה, הגיש צוואה אחרת לקיום) ושורה של תביעות כספיות הדדיות אותן הגישה המנוחה והמשיבים.. לאורך השנים התביעות נדונו והוכרעו, לרבות ערעורים שהוגשו על חלק מפסקי-הדין שניתנו בהן, לביהמ"ש המחוזי ולביהמ"ש העליון.
בחודש מאי 2022 הגישו המשיבים תביעה נגד המנוחה במסגרתה עתרו כי המנוחה תעביר לידי המשיבה 1 תמונה מסוימת שמצויה בשליטתה. בתביעה נטען כי בהסכם הממון משנת 1998 שנכרת בין המנוחים אמנם נקבע כי תכולת הדירה בה התגוררו המנוחים תהיה שייכת למנוחה במועד פקיעת הנישואין, אך בצוואת המנוח משנת 2014 שקוימה בפס"ד של ביהמ"ש קמא משנת 2018 נקבע, כי התמונה תעבור למשיבה 1. בתביעה נטען כי בהתאם להוראת צוואת המנוח שקוימה על המנוחה להעביר את התמונה לידי המשיבה 1 ולחילופין לשלם לידיה את שוויה, לפי חוו"ד מומחה שיעריך את שוויה ( תמ"ש 12000-05-22. להלן: תביעת התמונה או התביעה בביהמ"ש קמא).
המנוחה הלכה לבית עולמה ימים ספורים לאחר שהגישה כתב הגנתה לתביעת התמונה והמבקשים נכנסו לנעליה כנתבעים בתביעה.
בחודש ספטמבר 2022 הגישו המבקשים תביעה נגד המשיבים לבית המשפט השלום בפ"ת. בתביעה טענו המבקשים, כי בשנת 2010 חתמו המנוחים על הסכם הלוואה עם חברת כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: המלווה) שלפיו הסכימה להלוות למנוחים ביחד ולחוד סכומים שונים עד לסך של 1.375 מיליון ₪ כשלהבטחת פירעון ההלוואה שיעבדה המנוחה נכס שהיה בבעלותה. בתביעה נטען, כי לאחר פטירת המנוחים נותר חוב של המנוחים בגין ההלוואה שלא נפרע בסך של 1,131,083 ₪ וכדי למנוע מהמלווה לממש את הנכס שבבעלות המנוחה ולהקטין את נזקיהם פרעו את מלוא החוב למלווה. בתביעה עתרו המבקשים לחייב את המשיבים לשלם מחצית מסכום יתרת ההלוואה אותה פרעו, בסך של 565,836 ₪ וזאת בהתאם להוראות חלק ו' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ו/או להוראות ס' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (ת"א 50834-09-22. להלן: התביעה האזרחית).
ביום 23.11.22 הגישו המשיבים לבית המשפט קמא בקשה כי יורה על העברת התביעה האזרחית (שמתנהלת בביהמ"ש השלום בפ"ת) ויצרפה לתביעה שמתבררת לפניו (תביעת התמונה) וזאת מכוח הוראת סעיף 6(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (הבקשה הוגשה כנספח 8 לבר"ע). לבקשה התבקשה תגובת המבקשים וזו הוגשה ביום 27.12.22 (נספח 9 לבר"ע). בהחלטה מיום 27.12.22 ביקש ביהמ"ש קמא מהצדדים הבהרות בעניין מסוים ולאחר שאלו הוגשו נתן ביום 11.1.23 את החלטתו בבקשה.
ביהמ"ש קמא פירט בהחלטתו את עמדת המשיבים, שהסבירו את בקשתם לצירוף התביעה האזרחית בכך שהיא כורכת סוגיה נוספת שנוגעת לרכושם של המנוחים ולהלוואה נטענת שנלקחה על ידם תוך שעבוד זכויות המנוחה וכי התביעה הוגשה ומתנהלת בין הצדדים כיורשי המנוחים . כן פירט את עמדת המבקשים, שאמנם אישרו כי התביעה האזרחית נובעת מהיותם של הצדדים יורשי הוריהם, אולם לטעמם אין כל בסיס שבדין אשר יש בו לאפשר העברת הדיון בה לבית המשפט קמא, שכן הצדדים להליך אינם בני משפחה במשמעם בדין, הסכסוך אינו "בין בני משפחה" ואינו נוגע לעיזבון. בהמשך החלטתו עמד ביהמ"ש קמא על הוראת סעיף 6(ה) לחוק ותנאיה, כפי שפורשו בספרות המשפטית ובפסיקה, ומצא כי אלו מתקיימים במקרה דנן:
"10. מן המקובץ, הרי שדי בזיקה שבין התביעה המתנהלת בבית משפט אחר לתביעה הנדונה בבית המשפט לענייני משפחה על מנת שהדיון בה יועבר ויצורף ויתקיים בבית המשפט לענייני משפחה ולא נדרש כלל כי התביעה אותה מבקשים להעביר תהא מלכתחילה נתונה לסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה.
11. במקרה דנן , מתוך היכרות עמוקה עם ההליכים שהתנהלו בפניי כמו גם ההליך הנוכחי, נחה דעתי כי מתקיימת אותה זיקה המצדיקה העברת ההליך לביהמ"ש דכאן וכך אני מורה.
לא מצאתי כי ניתן לנהל ביעילות את התביעה האזרחית במנותק מההליך דכאן ויש להעלות הטענות במסגרת אחת כוללת.
12. כאמור בסעיף 6 (ה) לחוק, הרי שנדרשת הסכמת השופט אשר החל לדון בהליך האזרחי ועל שום כך אני מורה על הצדדים להעביר החלטתי לביהמ"ש השלום בפתח תקווה, לפתחו של השופט הדן בהליך דשם. "
על החלטה זו מלינים המבקשים בבקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשים טוענים כי במקרה דנן לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 6(ה) לחוק, שמצדיקים שימוש בסמכות זו לצירוף התביעה האזרחית. לטענת המבקשים "התנאי הראשון ובלעדיו אין הוא שכדי שבית המשפט לענייני משפחה יהיה מוסמך מלכתחילה לדון בבקשה על פי סעיף 6(ה) לחוק שהתובענה שאליה מבקשים לצרף את התובענה האחרת היא בסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה מבחינת המתדיינים. דהיינו, החוק מתיר לצרף לתובענה שהוגשה בסמכות עניינית של בית המשפט לענייני משפחה תובענה בכל עניין גם אם הוא איננו בעייני משפחה אבל מלכתחילה התביעה האחרת שאותה מבקשים לצרף צריכה להיות בין בני משפחה, שאלמלא כן בית המשפט לענייני משפחה לא היה מוסמך לדון בתובענה שאליה הוא מבקש לצרף את התביעה האחרת….בית המשפט קמא שגה בקביעתו בסעיף 10 להחלטה כאילו הוא מוסמך לדון בתביעת השיפוי למרות שאינה בענייני משפחה. קביעה זאת הייתה יכולה להיות נכונה רק אם הצדדים שבפניו היו בני משפחה אבל הם לא " (ס' 14.2 לבר"ע).
עוד טוענים המבקשים כי תנאי נוסף שאינו מתקיים בענייננו הוא שהתביעה שאותה מבקשים לצרף צריכה להיות "לגבי עניין שנדון בתובענה בבית המשפט לענייני משפחה". המבקשים מסבירים שהמחלוקת היחידה שנותרה להתברר בביהמ"ש קמא היא מי הבעלים של התמונה – האם התמונה עברה לבעלות המנוחה ועקב כך ליורשיה לאחר שהיא נפטרה או שהתמונה בבעלות המשיבה 1 לה ציווה המנוח את התמונה בצוואתו. לפיכך, התביעה האזרחית שמתבררת לפני בית משפט השלום בפ"ת אינה באותו "עניין" שנדון בבית המשפט קמא ואין לה כל קשר לאותה תביעה ולו קשר רחוק (ס' 14.3 לבר"ע).
עוד טענו המבקשים כי בית המשפט קמא לא שקל את הנזק הדיוני שעלול להיגרם להם כתוצאה מצירוף התביעה האזרחית לתביעת התמונה (ס' 14.9 לבר"ע).
לבקשת רשות הערעור התבקשה תשובת המשיבים. זו הוגשה ביום 1.5.23. המשיבים בתשובתם סומכים ידיהם על החלטת ביהמ"ש קמא ונימוקיה.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה, בהתאם לתקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: התקנות).
כפי שיובהר להלן, לאחר בחינה לא מצאתי אף אחת מטענות המבקשים מצדיקה התערבות בהחלטת ביהמ"ש קמא ואני מחליט לדחות את הערעור.
סעיף 6(ה) לחוק שכותרתו "איחוד תיקים" קובע כדלקמן :
"הוגשה תובענה לבית משפט לעניני משפחה והוגשה תובענה אחרת לבית משפט אחר, לגבי ענין שנדון בתובענה בבית המשפט לעניני משפחה, רשאי בית המשפט לעניני משפחה להורות על צירוף התובענות ולדון בהן יחדיו, יהא נושא התובענה האחרת או שוויה אשר יהא, אם לדעתו הצדק והתועלת בצירוף התובענות עולים על הפגיעה בענינו של אדם אחר שהוא צד לתובענה; החל הדיון בתובענה בבית המשפט האחר, לא תצורף התובענה כאמור אלא בהסכמת השופט שהחל לדון בה".
לא מצאתי בסיס לטענת המבקשים לפיה ה"תנאי הראשון" שנדרש מביהמ"ש קמא לצורך השימוש בסעיף הוא שהתביעה המתבררת לפניו תהיה בסמכותו העניינית "מבחינת המתדיינים", כי המתדיינים לה צריכים להיות "בני משפחה" כהגדרתם בחוק וכי גם התביעה אותה מבקשים לצרף צריכה להיות בין בני "בני משפחה". עם כל הכבוד, המבקשים קוראים לתוך הוראת הסעיף תנאים שאינם קיימים בו. אין מחלוקת שהתביעה שמתבררת כיום לפני ביהמ"ש קמא, תביעת התמונה, היא תביעה שנמצאת בסמכותו העניינית של ביהמ"ש לענייני משפחה. אין גם מחלוקת בין הצדדים, כי התביעה האזרחית אותה הגישו המבקשים נגד המשיבים לבית המשפט השלום, היא תביעה המצויה בסמכות עניינית של ביהמ"ש השלום וכי הצדדים לה אינם "בני משפחה" כהגדרתם בחוק. בהוראת סעיף 6(ה) לחוק לא קיימת ההבחנה אותה עושים המבקשים בין תובענה המתבררת בביהמ"ש לענייני משפחה שהצדדים לה הם בני משפחה לבין תביעה המתבררת בביהמ"ש לענייני משפחה שהצדדים לה אינם בני משפחה. כידוע, בגדרי סמכותו העניינית של ביהמ"ש לענייני משפחה גם תובענות שהצדדים להם אינם בהכרח בני משפחה כהגדרתם בחוק, כדוגמת תובענה לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965 ( מכוח הוראת סעיף 1(6)(ה) רישה לחוק) או תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה "יהיו הצדדים אשר יהיו" (מכוח הוראת סעיף 1(6)(ה) סיפה לחוק). הסמכות העניינית נרכשת במועד הגשת התביעה ואין חולק כי בענייננו תביעת התמונה, שהוגשה במקור נגד המנוחה, הייתה במועד בו הוגשה, כמו גם כיום, בסמכותו העניינית של בית המשפט קמא. מכאן שהתנאי הקבוע ברישת סעיף 6(ה) לחוק , קיומה של תובענה בבית המשפט לענייני משפחה, מתקיים בעניינו. אין גם כל עיגון בהוראת סעיף זה לטענת המבקשים לפיה התביעה אותה מבקשים לצרף, זו המתבררת בבית המשפט האזרחי, צריכה להתנהל בין "בני משפחה" כהגדרתם בחוק. יוזכר כי השימוש בסעיף 6(ה) לחוק לא נועד לנסיבות בהן הסמכות לדון בתביעה שאותה מבקשים לצרף נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, אלא למקרים בהם מלכתחילה לא קמה לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות להידרש לאותה תובענה. ראו לעניין זה בספרי המשותף עם עו"ד דוד שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, הוצאת מחשבות, תש"ע-2009, בעמ' 250 :
"הסמכות על פי סעיף 6(ה) לחוק בית המשפט לענייני משפחה נתונה לו לשופט בנוגע לכל תובענה אחרת גם אם אינה מענייני משפחה, ויהא נושאה או שוויה אשר יהא – הכל במטרה למנוע פיצול ולאפשר מתן פתרון כולל לסכסוך המשפחתי ולא רק מתן הכרעה במקטע מסוים של הסכסוך המשפחתי. על כן, בית המשפט האחר יכול להיות בית משפט שלום וגם בית משפט מחוזי שדרגתו גבוהה יותר מזו של בית המשפט לענייני משפחה ועצם סמכותו העניינית של בית המשפט האחר לדון בתובענה אין בה כדי למנוע את ההעברה".
התנאי השני שקיים בהוראת סעיף 6(ה) לחוק, שלטענת המבקשים גם הוא אינו מתקיים בענייננו, נוגע לדרישה לפיה התביעה האזרחית תהא "לגבי עניין" שנדון בתביעה המתבררת כיום בבית המשפט לענייני משפחה. בעוד שביהמ"ש קמא מצא כי דרישה זו מתקיימת ואף הוסיף וקבע כי לא ניתן לנהל ביעילות את התביעה האזרחית במנותק מההליך המתברר לפניו (תביעת התמונה) – לטענת המבקשים אין כל קשר בין התביעות.
בספרי הנ"ל , בהתייחסותי לתנאי זה, הבאתי כדוגמא למקרה שבו התנאי לא התקיים מקרה בו בביהמ"ש האזרחי התבררה תביעה שעניינה רכוש בעוד שבבית המשפט לענייני משפחה התבררו הליכים בנושאי מזונות, מדור ומשמורת בלבד ( ראו שם, בעמ' 251 ה"ש 15) אך הוספתי וציינתי כי "עם זה ראוי שהמונח 'ענין שנדון בתובענה' יפורש בהרחבה משום אותו עיקרון של 'שופט אחד משפחה אחת'"(שם, בעמ' 251). מאז, הפסיקה המועטה אשר יישמה ופירשה תנאי זה בסעיף 6(ה) לחוק, פסיקה עליה עמד ביהמ"ש קמא במסגרת החלטתו (והמבקשים מצדם לא הפנו לפסיקה שונה העומדת בסתירה לה) הסתפקה בקיומה של זיקה בין התביעה שמתנהלת בביהמ"ש האזרחי לתביעה שמתבררת בביהמ"ש לענייני משפחה. להתקיימות התנאי האמור (ראו לדוגמא בפסקה 31 לפס"ד של כב' השופט שנלר, בעמ"ש ( ת"א) 14547-06-16 עדנה נהוראי נ' פילת ואח', פורסם בנבו 28.11.17. כן ראו פסק-דינו של כב' השופט יחזקאל אליהו בתלה"מ 35809-06-21 י.פ. נ' א.פ. ואח' ,פורסם בנבו, 23.5.22). במקרה דנן, ביהמ"ש קמא, תוך שהוא נסמך על היכרותו העמוקה את ההליכים שהתקיימו בפניו עד אותה העת כמו גם את ההליך הנוכחי, קבע כי אותה זיקה מתקיימת, אך לא ביאר בהחלטתו כיצד זו באה לידי ביטוי, כמו גם לא הסביר מדוע לסברתו לא ניתן יהיה לנהל את התביעה האזרחית במנותק מתביעת התמונה. עם זאת, לאחר שעיינתי בתביעות נחה דעתי כי הונחה לפני ביהמ"ש קמא תשתית לכאורית מספקת שמבססת את אותה זיקה בין התביעות שנמצאה על-ידו באופן שהתיר לו לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על צירופן. די עם אציין בהקשר זה את העובדה כי אחת מטענות ההגנה המרכזיות של המשיבים מפני התביעה האזרחית היא כי לא ירשו מאביהם המנוח כל נכס או זכות בעלת שווי כלכלי כלשהו ולפיכך הם לא יכולים להיות מחויבים בחוב ההלוואה המיוחס לו ולמנוחה, שאותו פרעו המבקשים (ס' 6 לכתב ההגנה שצורף כנספח 6 לבר"ע). בתביעת התמונה עותרת המשיבה 1 לקבלת התמונה אותה ציווה לה המנוח בצוואתו, או את שוויה (ס' 20 ב+ג לתביעה. צורפה כנספח 2 לבר"ע). מן המקובץ עולה, על פני הדברים, כי קבלת תביעת התמונה צפויה להשליך על הגנת המשיבים מפני התביעה האזרחית וכי אף ההכרעה בתביעה האזרחית עלולה להיות לא שלמה טרם תתברר תביעת התמונה (זאת ככל שטענתם העובדתית של המשיבים לפיה עד כה לא ירשו דבר מעיזבון המנוח תתברר כנכונה ).
אני מוצא לדחות אף את טענת המבקשים לפיה בית המשפט קמא לא שקל את הנזק הדיוני שעלול להיגרם להם כתוצאה מצירוף התביעה האזרחית לתביעת התמונה (ס' 14.9 לבר"ע). ראשית, טענה זו של המבקשים נטענה במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי ללא כל פירוט או הסבר נוסף. לא הוסבר מהו אותו נזק דיוני שעלול להיגרם להם וכיצד הוא בא לידי ביטוי. שנית, בתשובתם של המבקשים לבקשה לצירוף שהייתה לפני ביהמ"ש קמא (נספח 9 לבר"ע) לא נטען דבר בהקשר זה. שלישית, השימוש בסמכות המוקנית לבית המשפט קמא לפי סעיף 6(ה) לחוק מותנה בכך ש'לדעתו הצדק והתועלת בצירוף התובענות עולים על הפגיעה בעניינו של אדם אחר שהוא צד לתובענה'. במקרה דנן אין כל 'אדם אחר' שהוא צד לתביעה האזרחית ואינו צד לתביעת התמונה. מדובר באותם צדדים בדיוק.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.
המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים ושכ"ט עורך דינם בסך של 5,000 ₪. הסכום ישולם למשיבים באמצעות בא כוחם מתוך כספי העירבון שהופקדו. יתרת העירבון תוחזר לידי המבקשים באמצעות בא כוחם.
מתיר פרסום פסק-הדין במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.
ניתנה היום, י"ז אייר תשפ"ג, 08 מאי 2023, בהעדר הצדדים.
