לפני
כבוד השופט בן שלו
מערער
ר.פ. ת"ז XXX
ע"י ב"כ עו"ד פליקס פרטוק
נגד
משיב
א.פ. ת"ז XXX
ע"י ב"כ עו"ד רחמים טובים
פסק דין
ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, כב' הרשמת א' כהן, מיום 7.2.23, אשר דחתה את בקשת המערער בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: "ההחלטה" ; "הבקשה" ו"החוק", לפי העניין).
נושא ההליך הוא אכיפת חיובי מזונות בנותיהם של הצדדים שבגרו, לפי פסק דין מיום 2.6.16 בתמ"ש 20746-07-13 (להלן: "פסק הדין").
במוקד הערעור הטענה לפי טעתה כב' הרשמת אשר דחתה את טענת המערער לפיה יצא ידי חובתו בתשלום מזונות בנותיו שבגרו, עת שילם את דמי המזונות הפסוקים ישירות לידיהם; כמו גם טענה לפיה המשיבה השתהתה באכיפת חיובי מזונות הבנות הבגירות ובכך פעלה שלא בתום לב. המערער טוען, בתמצית, כי הוראות סעיף 86 לפסק הדין שותקות באשר למוטב לתשלום כספי המזונות עם הגיע בנותיהן של הצדדים לבגירות, ולפיכך בדין שילם ישירות לידי הבנות את כספי מזונותיהן מעת שבגרו. כן טוען המערער כי מדובר באכיפה חסרת תום לב על ידי המשיבה, שהשתהתה במשך למעלה משנתיים מעת עתרה לבצע את חיובי מזונות הבנות הבגירות. עוד יצוין, כי במסגרת הבקשה טען המערער טענות נוספות באשר לעתירת המשיבה לחייבו בתשלומים בגין הלוואה; אלא שאין מחלוקת כי המשיבה חזרה בה מעתירתה זו בלשכת ההוצאה לפועל ולפיכך הסוגיה איננה מונחת לדיון עתה לפני (מה גם שהחלטת כב' הרשמת לעניין זה היתה דיונית גרידא). כן אין המשיב עומד על טענות שטען בפני רשמת ההוצאה לפועל ביחס לחיובים בהפרשי הצמדה למדד, טענות מהן בעיקרן חזר בו עוד בדיון לפני כב' הרשמת (ראו למשל עמ' 11 לפרוטוקול הדיון בפני כב' הרשמת).
המשיבה עותרת לדחות הערעור תוך דחיית עמדת המערער לפיה הוראות פסק הדין איפשרו לו לשלם את דמי המזונות ישירות לבנות הבגירות. כן מבהירה המשיבה וטוענת כי הלכה למעשה כלל לא השתהתה באכיפת החיוב, עת פנתה למערער אשר סירב לשלם ישירות לידיה את מזונות הבנות הבגירות, זאת גם לאחר שהסוגיה הועלתה ישירות להכרעת רשמת ההוצל"פ כשנה קודם להגשת הבקשה (ראו למשל נספח ה' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה).
ביום 11.2.23 קיימתי דיון בבקשה, במהלכו לא הגיעו הצדדים לכלל הבנות.
לאחר שעיינתי במכלול המצוי בתיק ושמעתי את הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות עת לא מצאתי כי נפלה כל שגגה בהחלטה, המתיישבת גם עם הוראות הדין וגם עם המסד העובדתי שהיה מצוי לפני כב' הרשמת.
הדין הוא, כי תפקידו של רשם ההוצאה לפועל הוא מינהלי באופיו. לא ניתן לעורר בטענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק טענה שמקומה היה בבית המשפט המוסמך (השוו, למשל: בר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין, פ"ד כו (2), 145 ).
בבסיס הנמקת כב' הרשמת בהחלטה נעוצה הפרשנות הטבעית של ההוראה האופרטיבית שבפסק הדין, שלשונה כדלקמן: "… דמי המזונות החודשיים ישולמו לידי התובעת עד הגיע כל אחת מן הקטינות לגיל 18 שנה או עד סיום לימודיהן בתיכון, לפי המאוחר מבין המועדים. החל ממועד זה ועד תום השירות הצבאי הסדיר בצה"ל ו/או השירות הלאומי של הקטינות, ככל שתשרתנה בצה"ל ו/או בשירות הלאומי, ישלם הנתבע למזונות אותה קטינה 1/3 מגובה המזונות כערכם במועד הרלוונטי…" (סעיף 86 לפסק הדין).
פרשנותו של המערער לפיה שתיקת הסיפא לסעיף זה באשר למוטב שלידיו ישולמו דמי המזונות (במובחן מתחילת הסעיף שבו צוין שדמי המזונות בגין הקטינות ישולמו לידי התובעת) תומכת בתשלום ישירות לבנות בעת בגרותן, היא מאולצת ואיננה יכולה לעמוד ; זאת מקום בו לא נמצא לה כל ביסוס קונקרטי בהוראות פסק הדין, גם לו הייתי מניח, כי לרשמת ההוצאה לפועל הסמכות לקבוע לידי מי היה צריך המערער לשלם את החיוב (וכאמור אינני קובע כך כל עיקר). זאת ממספר טעמים.
ראשית, מקום בו מדובר בחיוב אופרטיבי בפסק דין, לא ניתן לקבוע מכלל הלאו את ההן. על הוראת תשלום המחריגה את זהות מוטב התשלום מזהותו של המוטב הקונקרטי שנזכר בפסק הדין, להיות מפורשת ולא משתמעת. בהיעדר כל הוראה שיפוטית אשר קבעה זהות מוטב מקבל תשלום אחר מלבד מוטבת המזונות שבפסק הדין, לא היתה מוסמכת כב' רשמת ההוצאה לפועל לצקת כל תוכן אחר לפסק הדין שלא נכתב בו.
שנית, לא מצינו בפסק הדין כל מקום בו ניתנה הוראה לאב לשלם את דמי המזונות ישירות לידי בנות הצדדים. לא זו בלבד, אלא שבסעיף 88 לפסק הדין נכתב מפורשות כי "דמי המזונות ישולמו לידי התובעת בנוסף לקצבת הילדים ובנוסף לכל הטבה אחרת לה היא זכאית בגין הקטינות". הנה כי כן, שגם בהקשר אחר לא מצאה הערכאה השיפוטית לערוך כל אבחנה בין זהות המוטב מקבל הכספים. מכאן, שבדין ציינה כב' הרשמת בהחלטה, כי לשונו של פסק הדין נוקטת בחיוב אופרטיבי ישירות למשיבה ולא למאן דהוא אחר.
שלישיתוגם לו תמצי לומר, כי פרשנות טקסטואלית (מאולצת יש לומר) של הוראות פסק הדין יכולה היתה להוביל לקביעה לפיה פסק הדין שתק ביחס לזהות המוטב מקבל התשלום, הרי שלא ברור מדוע לא פנה המערער עת ניתן פסק הדין למותב השיפוטי בבקשה כהבנתו, או למצער מדוע לא פנה – תחת הגשת בקשה בטענת "פרעתי" – בבקשה לרשמת להפעיל את סמכותה לפי סעיף 12 לחוק ולפנות בבקשה למתן הבהרה, ככל שסברה שפסק הדין טעון הבהרה.
לבסוף, אף לא ניתן לקבוע כי טעתה כב' הרשמת בדחותה את טענת המערער בדבר חוסר תום לב ושיהוי באכיפת מזונות הילדות עת בגרו. לעניין זה מצינו לכאורה מהחלטת כב' הרשמת בעצמה, כי ספק אם המערער עצמו התנהל לעניין זה בנקיון כפיים, עת עוד כשנה קודם להגשת בקשתו, הורתה לו בהחלטה קודמת לשלם את חיובי מזונות הבנות, גם לאחר שבגרו, ישירות לידי המערערת (ראו עמ' 13 בהחלטת כב' הרשמת, כמו גם ההחלטה מיום 3.8.22, שצורפה כנספח ה' לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה ואשר מלשונה ברי כי לא ניתנה על פי צד אחד גרידא). לא זו בלבד שבהחלטה זו קיבלה כב' הרשמת את עמדת המשיבה גם באשר לאופן תשלום המזונות ישירות לידיה עת בגרו הקטינות, כי אם בהחלטה זו קיבלה הרשמת גם את הטענה לפי לכל הפחות קדמו גם לעניינים הנוספים שהיו שנויים במחלוקת בין הצדדים פניות והתכתבויות של המשיבה עם המערער. החלטה זו הפכה חלוטה ובכך שהמערער לפי טענתו הוא עשה דין לעצמו והמשיך לשלם לדבריו את מזונות הבנות הבגירות ישירות לידיהן תחת תשלומם למשיבה, נטל סיכון כפול – גם שיימצא כי יכול וגם הוא פעל שלא בנקיון כפיים עת לא מילא אחר הוראות הרשמת, וגם שטענתו בפועל תידחה והוא יידרש לשלם את מלוא התשלומים בגין מזונות הבנות שבגרו ולו לשיטתו בכפל. די בכך שהמערער המשיך בסירובו לשלם את דמי מזונות הבנות שבגרו לידי המשיבה, ולו לאחר מועד ההחלטה מיום 3.8.22, כדי להוביל לקביעה שספק אם הוא עצמו היה נקי כפיים, וממילא החמיץ את המועד להשיג על אותה ההחלטה, שהפכה חלוטה מאז.
גם לו תמצי לומר, כי בבסיס טענת המערער עתירה לקיזוז התשלומים ששילם לפי הנטען ישירות לבנות על חשבון מזונותיהן, הרי שגם בעניין זה הדין עצמו איננו מאפשר זכות קיזוז נטענת גרידא (קרי זכות קיזוז שנויה במחלוקת), כנגד חיוב פסוק [בהקשר זה השוו, למשל: רע"א 922/06 וינשטיין נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ תק-על 2006(2), 826; רע"א 191/87 רבין נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ תק-על 87(2), 661 ; ובעניין חיובי מזונות, השוו: בע"א 779/76 שוחט נ' שוחט, פד"י לב(1) 580].
סיכומם של דברים הוא שדין הערעור להידחות, וכך אני מורה.
המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך כולל של 3,500 ₪, שישולמו לה מן הכספים שהפקיד כעירבון. יתרת העירבון תושב למפקידו.
בזה הסתיים הטיפול בתובענה.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטי הצדדים ובני משפחותיהם.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ולתיק ההוצל"פ ותסגור את התיק.
ניתן היום, ג' אדר א' תשפ"ד, 12 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.
