פני
כב’ השופטת אסתר ז’יטניצקי רקובר
התובע
ל’ ת”ז
ע”י ב”כ עו”ד אלינור ליבוביץ
נגד
הנתבעת
י’ ת”ז
ע”י ב”כ עו”ד לוסי מאיר
פסק דין
1. פסק דין זה עניינו הכרעה בתביעת התובע לפירוק שיתוף ולפסיקת דמי שימוש ראויים.
2. עיקרי העובדות
2.1 הצדדים נישאו ביום 12.10.82 ולהם שלושה ילדים בגירים.
2.2 בסוף שנת 2008 עלו יחסי הצדדים על שרטון והם נפרדו.
2.3 במועד הפירוד היה בבעלות הצדדים שתי דירות בבית שרח’ ר’:
דירה מס’ 1, בקומת קרקע, הידועה כגוש _, חלקה _, שתיקרא: “דירת הקרקע”.
דירה מס’ 4, בקומה שנייה, הידועה כגוש _, חלקה _, תת חלקה _ , שתיקרא להלן: “דירת המגורים”.
2.4 הדירה בקומת הקרקע חולקה לשניים: שליש משמש לעבודתה של הנתבעת כקוסמטיקאית ושני שליש להשכרה.
2.5 הנתבעת נותרה להתגורר בדירת המגורים והתובע רכש דירה ברח’ ס’, שתקרא להלן: “הדירה בס'”, בעלות של 1,280,000 ₪, השייכת לו בלבד.
2.6 בשלב מאוחר יותר מכר התובע את דירתו בס’ ורכש דירה אחרת ברח’ פ’, הרשומה על שמו ובה הוא מתגורר עד היום.
2.7 ביום 12.3.18 הגיש התובע שתי תביעות: האחת – תביעה כספית לדמי שימוש ראויים, בה עתר לקבל מחצית מדמי השכירות הראויים עבור שתי הדירות הרשומות, בחלקים שווים, על שם הצדדים וזאת מיום 1.8.2008 ועד למכירת הדירות. (22475-03-18)
השנייה – תביעה לפירוק שיתוף בשתי הדירות הרשומות על שם הצדדים ואיזון משאבים לגבי עסק הקוסמטיקה של הנתבעת והזכויות הפנסיוניות והסוציאליות. (22559-03-18).
2.8 ביום 29.4.18 הגישה הנתבעת תביעה נגדית לאיזון משאבים ולפירוק שיתוף. (תלה”מ 54656-04-18).
3. טענות הצדדים
3.1 טענות התובע
3.1.1 הנתבעת מסכלת כל ניסיון לחלוקת הרכוש, תוך שהיא מחזיקה בשתי הדירות, השייכות לצדדים ואינה משלמת לתובע דמי שימוש ראויים בגין חלקו בדירות.
3.1.2 הנתבעת נותרה עם שתי הדירות, בעוד שהוא נטל מהכספים המשותפים רק סך של 650,000 ₪ לרכישת דירת ס’.
3.1.3 התובע עותר לפירוק השיתוף בשתי הדירות, ע”י מכירתן, תוך קיזוז הסכומים שנטל מהחשבון המשותף לרכישת דירתו.
3.1.4 התובע מבקש להעריך את שווי העסק של הנתבעת כקוסמטיקאית ולאזנו כנגד הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות ולחילופין הוא מוכן לוותר החלק המגיע לו בעסק של הנתבעת כנגד ויתור הנתבעת על קבלת חלקה בזכויות הפנסיוניות והסוציאליות של התובע.
3.2 טענות הנתבעת
3.2.1 תביעתו של התובע התיישנה ודינה להידחות.
3.2.2 התובע הוא שמונע כל השנים את ביצוע האיזון תוך שהוא מסרב לשתף את הנתבעת בזכויותיו הפנסיוניות והסוציאליות ומסרב לגלות את מלוא היקף הכספים והזכויות המשותפות שנטל לידיו ומעכב את מתן הגט כדי לאלצה להסכים לתנאיו.
3.2.3 התובע מסתיר מביהמ”ש את שני ההסכמים שערכו הצדדים בכתב. האחד, מיום 4.11.08, בו הוסכם שהנתבעת תישאר עם דירת המגורים אשר תועבר לבעלותה המלאה והנתבע ישתמש בכספים המשותפים וירכוש בהם דירה שתהא בבעלותו הבלעדית. השני, הסכם הגישור עליו חתמו הצדדים ביום 30.10.2013.
3.2.4 התובע נטל מעל מיליון ₪ מהכספים המשותפים ועל כן לא מגיע לו כל חלק בדירת המגורים.
3.2.5 הנתבעת מוסיפה וטוענת, שיש לבצע את האיזון הרכושי, כשמועד הקרע הוא חודש אפריל 2008 ולכל היותר חודש נובמבר 2008, בו יצאה הנתבעת מהחשבון המשותף והתובע נותר הבעלים היחיד בחשבונות בהם היו הכספים המשותפים.
4. דירת הקרקע
4.1 ביום 20.5.2020 הסכימו הצדדים, בתלה”מ 54656-04-18, שלגבי דירת הקרקע תתבצע התמחרות פנימית ביניהם.
4.2 בהתמחרות רכשה הנתבעת את חלקו של התובע בדירת הקרקע, לפי שוויה במועד ההתמחרות, כשזו הוערכה בסך של 2,100,000 ₪, כשהתובע קיבל סך של 1,050,000 ₪.
4.3 יצוין שבשנת 2008 הודה התובע ששווי דירת הקרקע היה 900,000 ₪ בלבד.
5. ההסכמים שנעשו בין הצדדים לעניין דירת המגורים ותוקפם
5.1 בשתי תביעותיו בחר התובע להתעלם משני ההסכמים שערכו ביניהם הצדדים בכתב, בנוגע לדירת המגורים.
5.2 האחד, הסכם מיום 4.11.08 עליו חתמו הצדדים בו נקבע:
“העברת זכויות בדירה ברחוב ר’ דירה 4”
“… אנו מסכימים על רכישת דירה ברח’ ס’… שתהיה בבעלותו ובשימושו של ל’ למגורים על אף שרשומה על שם נ’ בתנו. וביניהם יהיה יפוי כח בלתי חוזר. ותמורת הקנייה ברח’ ס’ ל’ מוותר על מחצית הדירה ברח’ ר’ דירה 4 והדירה עוברת לבעלותה המלאה של י'”.
5.3 השני, הסכם גישור מיום 30.10.2013 עליו חתמו הצדדים בפני עו”ד דני אטיאס, כשסעיף 7 להסכם קובע:
“7. הצדדים מסכימים כי הגישור יתנהל לאור שתי הסכמות יסוד ביניהם –
דירה מס’ 4 בבניין הידועה כתת חלקה _ בחלקה __, בגוש __הינה דירתה של י’, ועם סיומם של הליכי הגישור היא תועבר על שמה, ללא תנאי, ולא יועלו לגבי על ידי ל’ שום דרישות או תביעות. כל טענה כספית או אחרת של ל’ כלפי י’ תבוא על פתרונה במסגרת התחשבנות מנכסים אחרים של י’ ו/או נכסים משותפים ובכללם דירה מס’ 1 בבניין, השייכת לשניהם.
ל’ מסכים כי סעיף זה יהא סעיף אכיף כלפיו בכל הליך שיפוטי ועל אף האמור בהסכם זה, תהא י’ רשאית להציג את הסעיף הזה כהתחייבות מצידו של ל’ להעביר את הדירה על שמה ללא תלות בהליכי הגישור.
להבטחת האמור לעיל, יחתום ל’, במעמד חתימת הסכם זה, על כל ייפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחה של י’ לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך העברת הדירה על שמה, ללא חיובו של ל’ בכל עלות העברה זו.
בכפוף לאמור לעיל, י’ תנהל את כל ההליך עד סופו באופן שמובהר כי מטרת ההליך אינה רק הסדרת רישום דירה מס’ 4 בבניין על שמה של י’ אלא פתרון כל המחלוקות הכספיות שבין הצדדים, לרבות טענותיו של ל’ לכספים המגיעים לו במסגרת הליכי הגירושין ו/או זכויותיו בדירה מס’ 1”.
5.4 הן בתביעתו של התובע לדמי שימוש והן בתביעתו לפירוק שיתוף בדירת המגורים ומכירתה בחר התובע שלא להזכיר כלל את שני ההסכמים עליהם חתמו הצדדים שהינם מהותיים להכרעה נכונה בתביעות התלויות ועומדות, התנהלות שהינה חסרת תום לב ויש בה עד כדי הטעיה.
5.5 רק לאחר שהנתבעת העלתה את קיומם של שני ההסכמים עליהם חתמו הצדדים והציגה אותם לביהמ”ש העלה התובע טענות חדשות, שזכרן לא בא קודם לכן והן שאין להסכמות אלו תוקף.
5.6 לגבי ההסכם שחתמו הצדדים ביום 4.11.08 טען התובע שהסכמות אלו לא יצאו אל הפועל, תוך שהעלה טענה חדשה והיא שהוסכם בין הצדדים שימשוך סכום השווה לשווי דירת המגורים ובפועל בכספים המשותפים היה סכום נמוך יותר, של 650,000 ₪, וזו עדות התובע, בחקירתו הנגדית מיום 8.4.2021, עמ’ 17 שורות 11-25:
“ש: לא סיפרת את כל מה שסיפרת עכשיו. הגשת תביעה, אמרת כמה כספים לקחת. לא סיפרת שהיו הסכמות חתימות, לא סיפרת את כל מה שסיפרת עכשיו.
ת: כי ההסכמות האלה לא יצאו לפועל. כי אם הם היו יוצאות לפועל, לא היינו היום פה.
ש: אוקי. זכרת שחתמת על ההסכמות האלה?
ת: לא.
ש: לא זכרת.
ת: לא זכרתי. אחרת הייתי כנראה מציין את זה.
ש: אז כשאנחנו צירפנו את 2008, אז נזכרת שהסכמתם על שווי אחר? על שווי ערך הדירה שהיא נשארת, אז נזכרת ב,
ת: לא. אז היא הביאה את זה, אבל בפועל, ההסכם מלכתחילה היה, שהיא נשארת בדירה 4, ואני מקבל סכום כסף שווה ערך, כדי שאני אוכל לקנות דירה שוות ערך. היא אפילו באה איתי לראות את הדירה שאני חיפשתי, היא עזרה לי לחפש את הדירה באותה תקופה”.
5.7 לגבי ההסכמה בסעיף 7 להסכם הגישור, שגם עליו חתמו הצדדים ביום 30.10.13 טען התובע שאף הסכמה זו לא יצאה אל הפועל היות ולא קיבל את ה-200,000 ₪ שהנתבעת הייתה אמורה לתת לו ולא עשתה כן.
5.8 התנהלות התובע שתחילתה בהגשת כתב תביעה בו הושמטו עובדות מהותיות ובהמשך תצהירו הראשי וחקירתו הנגדית מלאת סתירות ובלתי אמינה.
5.9 בכתב תביעתו בחר כאמור התובע להתעלם כליל מעובדות מהותיות ביותר והן חתימת הצדדים על שתי הסכמות: האחת – בשנת 2008 והשנייה – בשנת 2013 ורק משהוצגו ההסכמות על ידי הנתבעת העלה התובע טענות חדשות שלא זו בלבד שזכרן לא בא קודם לכן, אלא שטענות אלו אינן מתיישבות עם ההסכמות בכתב ואבהיר.
5.10 ההסכם מיום 4.11.08 מתחיל במילים:
“אנו מסכימים על רכישת דירה ברח’ ס’… שתהיה בבעלותו ובשימושו של ל’ למגורים… ותמורת הקנייה ברח’ ס’ ל’ מוותר על מחצית הדירה ברח’ ר'”.
5.11 מלשון ההסכם עולה בבירור שהסכמת הצדדים הייתה שהתובע ירכוש את הדירה בס’ מכספים משותפים השייכים לצדדים אשר תהא בבעלותו המלאה כנגד התחייבותו שמחצית דירת המגורים הרשומה על שמו תהא של הנתבעת, כשהתניה זו לא הותנתה בסכום המצוי בכספים המשותפים.
5.12 למעלה מן הצורך, סביר להניח שבמועד חתימת הצדדים ידע התובע מה גובה הכספים המשותפים, שכן אם לא ידע עדיין, הגיוני הוא שיציין במפורש בהסכמת הצדדים, שהסכמה זו כפופה לכך שיש בכספים המשותפים סכום זהה לדירת המגורים.
5.13 פה המקום להוסיף ולציין שהתובע הינו עובד בנק ותיק, הבקיא בענייני כספים ובחשבונותיו, כשהנתבעת העידה שהוא זה אשר היה מעורה בכל חשבונות הבנק ועדות זו לא נסתרה על ידי התובע.
5.14 טענת התובע, שהתברר לו, רק בדיעבד שהיה בכספים המשותפים רק 650,000 ₪ במקום מיליון, שהינו הפרש משמעותי אינו סביר כלל ואינו מתיישב עם לשון ההסכמה, שאינה משתמעת לשתי פנים.
5.15 טענת התובע שעל הנתבעת לשלם לו את ההפרש המגיע לו לטענתו ממחיר הדירה בס’, בניכוי הכספים המשותפים שהיו בחשבון, נסתרת מינה וביה על ידי האמור בסע’ 7 להסכם הגישור משנת 2013 , הקובע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי:
“7. הצדדים מסכימים כי הגישור יתנהל לאור שתי הסכמות יסוד ביניהם –
דירה מס’ 4 בבניין הידועה כתת חלקה _ בחלקה __, בגוש __ הינה דירתה של י’, ועם סיומם של הליכי הגישור היא תועבר על שמה, ללא תנאי, ולא יועלו לגבי על ידי ל’ שום דרישות או תביעות. כל טענה כספית או אחרת של ל’ כלפי י’ תבוא על פתרונה במסגרת התחשבנות מנכסים אחרים של י’ ו/או נכסים משותפים ובכללם דירה מס’ 1 בבניין, השייכת לשניהם.
ל’ מסכים כי סעיף זה יהא סעיף אכיף כלפיו בכל הליך שיפוטי ועל אף האמור בהסכם זה, תהא י’ רשאית להציג את הסעיף הזה כהתחייבות מצידו של ל’ להעביר את הדירה על שמה ללא תלות בהליכי הגישור.
להבטחת האמור לעיל, יחתום ל’, במעמד חתימת הסכם זה, על כל ייפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחה של י’ לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך העברת הדירה על שמה, ללא חיובו של ל’ בכל עלות העברה זו.
5.16 לשון סע’ 7 גם סותרת את טענת התובע שלהסכם הגישור אין תוקף שכן כתנאי לוויתור על זכויותיו בדירת המגורים בהסכם הגישור הוסכם שהנתבעת תעביר לו 200,000 ₪ מקרן ההשתלמות השייכת לה.
5.17 כאן ראוי להדגיש שהתובע הוא שהגיש את תביעתו כשעליו נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו והתובע לא עמד בנטל זה, עדותו הייתה מלאת סתירות ובלתי אמינה ועומת עדות הנתבעת אשר התרשמתי ממהימנותה.
5.18 על מנת לא למלא אחר התחייבותו על פי ההסכמים שנחתמו על ידו העלה התובע 2 טענות נוספות האחת, שאין להסכמות כל תוקף כיוון לא אושרו ע”י ביהמ”ש, השניה, שהמדובר בביטול של התחייבות לתת מתנה, המצדיקה את ביטולה. טענות אשר יש לדחותן מכל וכל.
5.19 באשר לטענה שההסכמות לא אושרו על ידי ביהמ”ש – לגבי בני זוג נשואים עליהם חל חוק יחסי ממון, אין פסיקה חש משמעית, הקובעת שהסכם ממון שלא אושר ע”י ביהמ”ש הינו חסר תוקף ושאלת תקפותו נבחנת בהתאם לנסיבות המקרה.
5.20 נפסק שהסכם ממון שלא אושר ע”י ביהמ”ש תקף מכוח היותו התחייבות בין הצדדים, כשעל התחייבות זו חלות הוראות חוק החוזים (חלק כללי) ובכלל זה חובת תום הלב.
5.21 וכפי שקבע כבוד השופט רובינשטיין בבע”מ 7734/08 הסכם ממון שלא אושר ע”י ביהמ”ש כדין יהא תקף אם הצדדים נהגו על פיו ומכח עיקרון תום הלב, השתק ומניעות:
“לעיצומם של דברים, כשלעצמו מקובלת עלי במישור העקרוני העמדה שהציג ביהמ”ש לענייני משפחה לפיה לא יוכל צד להסכם ממון חתום שלא הוגש לאישורו להישמע בטענה של העדר אישור לאחר שנהנה לאורך זמן מפירות ההסכם”.
5.22 בנסיבות דידן, התנהל התובע משך 10 שנים על פי האמור בהסכם שחתמו הצדדים שהדירה בס’ הינה בבעלותו הבלעדית, למרות שנרשמה לצורכי מס ע”ש בתו, ובשלב מאוחר יותר מכר אותה התובע ורכש דירה אחרת שנרשמה בבעלותו המלאה.
5.23 התובע פעל משך 10 שנים בהתאם להסכם שחתמו הצדדים ומשכך הוא מנוע לטעון עתה לאי תקפותו של ההסכם.
5.24 באשר לטענת התובע לזכותו לביטול המתנה שנתן- יאמר מיד שאין עסקינן במתנה שכן הנתבעת נתנה תמורה עבור ויתור התובע על מחצית חלקו בדירת המגורים.
5.25 כפי שהוכח לעיל מכח כל אחד מההסכמים עליהם חתמו הצדדים, אשר התובע ניסה להתעלם מתוכנם, עולה שהסכמת הצדדים הייתה שהנתבעת תקבל את מחצית הזכויות השייכות לתובע בדירת המגורים כנגד לקיחת הכספים המשותפים על ידי התובע ורכישת דירה על שמו בלבד.
5.26 למעלה מן הצורך, יצוין שמעדות הנתבעת והמסמכים שהוצגו על ידה הוכח בפניי שהכספים שנטל התובע מהרכוש המשותף היו מעבר למיליון 692,697 ₪+ כספים משותפים בהם החזיק ערב הפרידה בסך 431,710 ₪.
5.27 בהתאם לאמור זכויותיו של התובע בדירת המגורים תרשמנה במלואן על שם הנתבעת.
6. תביעה לדמי שימוש
6.1 התובע עותר לקבלת דמי שימוש ראויים הן בגין חלקו לכאורה בדירת המגורים והן בגין חלקו בדירת הקרקע בסכום כולל של 684,000 ₪ וזאת החל מיום 1.8.2008 ועד למועד מכירת הדירות.
6.2 הנתבעת טוענת מנגד את הטענות הבאות :
6.2.1 התובע מעולם לא פנה בדרישה לקבלת דמי שימוש ראויים היות ובמועד פירוד הצדדים היה בנם הקטין כבן 11, כשהתובע לא שילם דבר עבור מזונותיו, תוך הסכמה שהחלק המגיע לתובע מדמי השכירות ישמשו לתשלום מזונות הקטין וזאת למרות שבפועל עלה גובה מזונות הקטין על חלקו של התובע בדמי השימוש הראויים.
6.2.2 הבת המשותפת נ’ התגוררה בדירת הקרקע עד חודש דצמבר 2009.
6.2.3 הנתבעת השקיעה בשיפוץ הדירות כ-200,000 ₪ ע”י הכנסת מזגנים, החלפת חדרי המקלחת, מערכות המים והחשמל, חלונות ועוד.
6.3 המצב המשפטי
6.3.1 חיוב בדמי שימוש ראויים מקורו, בין היתר, בחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל”ט-1979 ומכוח חובת תום הלב ושיקולי צדק על פי סעיפים 39 ו-63 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל”ג-1973.
6.3.2 נפסק ששעה שעסקינן בבני זוג הדרישה לדמי שימוש ראויים אינה עומדת בפני עצמה אלא קשורה לסכסוך כולו ויש לבחון את כל ההיבטים הקשורים לסכסוך שבין בני הזוג על מנת לקבוע אם יש מקום לחייב בדמי שימוש ראויים.
6.3.3 ראה את דברי כב’ השופט שנלר בעמ”ש 7396-12-09 פלונית נ’ אלמוני (פורסם בנבו ביום 24.4.2013):
“דומני, כי אין מקום לקבוע מסמרות וכי יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. כאמור, יסוד העילה הקניינית דהיינו העילה מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין, מבוסס אף הוא על יסוד עשיית עושר ולא במשפט. לא בכדי בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל”ט-1979 נקבע כי בית המשפט רשאי לפטור מחובת השבה אם ראה בית המשפט “…נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת”. יתר על כן, נראה כי גם התנהלות שיש בה משום חוסר תום לב, תהיה לה השפעה על קביעת החבות או הפטור.
במיוחד יפים הדברים בעת שעסקינן בבני זוג, אשר דרך כלל דרישת דמי שימוש ראויים, אינה עומדת לכשעצמה, אלא מהווה היא רכיב נוסף, בין שאר הרכיבים הקשורים לסכסוך בין בני הזוג. משכך, יש לבחון את כל ההיבטים הקשורים לסכסוך הקונקרטי שבין בני הזוג, על מנת לקבוע אם אכן קיימת חבות בדמי שימוש, ואף אם כן, מהי תקופת החיוב ומה יהיה שיעור החיוב.
לכן, לדעתי, אין מקום לקביעה גורפת כי אין להתחשב בייסוד “אשם” אלא כל מקרה ולנסיבותיו”
6.4 הנסיבות דידן
6.4.1 במקרה דנא, כפי שיובהר להלן, אין כל בסיס והצדקה לפסיקת דמי שימוש ראויים וכל כך למה?
6.4.2 הנתבעת הוכיחה, ועדותה לא נסתרה, שעד להגשת תביעת התובע בחודש מרס 2018 לא דרש ממנה התובע דמי שימוש הן עבור דירת המגורים והן עבור דירת הקרקע ומטעם זה בלבד יש לבדוק אם יש בסיס לקבלת דמי שימוש ממועד הגשת התביעה בלבד , וכפי שיובהר להלן, אין כל מקום לפסיקת דמי שימוש ראויים גם ממועד הגשת התביעה ואיל
6.4.3 דמי שימוש ראויים מדירת המגורים
6.4.3.1 משהוכחה הסכמת הצדדים בכתב, בחודש נובמבר 2008, שהדירה בס’ הינה בבעלותו המלאה של התובע ודירת המגורים בבעלותה המלאה של הנתבעת, כשעל בסיס הסכמה זו לא תבעה הנתבעת כל דמי שימוש ראויים מהתובע בגין מגוריו בדירה בס’, למרות שנרכשה מכספים משותפים, אין כל מקום לתביעת התובע לדמי שימוש ראויים בגין דירת המגורים.
6.4.4 דמי שימוש ראויים מדירת הקרקע
6.4.4.1 הנתבעת העידה ועדותה לא נסתרה, שהסכמת הצדדים הייתה שדמי המזונות עבור הקטין ישולמו מתוך חלקו של התובע בדמי השכירות וכי למרות שדמי המזונות עלו האופן ניכר על חלקו של התובע בדמי השכירות הנתבעת לא תבעה את התובע לתשלום מזונות בנם הקטין, כשהנתבעת גם נשאה לבדה בהחזרי תשלום המשכנתא החודשיים והשוטפים.
6.4.4.2 יצוין שביום 8.6.19 רכשה הנתבעת את מחצית זכויותיו של התובע בדירת הקרקע, כשהדירה הוערכה נכון למועד המכירה בסכום של 2,100,000 ₪ במקום שוויה במועד הפירוד אשר עמד על פי הודאת התובע, בחקירתו הנגדית, על 900,000 ₪ בלבד.
6.4.5 לאור האמור לעיל, אין מקום לפסיקת דמי שימוש ראויים לתובע.
7. הזכויות הפנסיוניות
7.1 טענות הצדדים
7.1.1 התובע עותר לאיזון משאבים לגבי עיסוקה של הנתבעת כקוסמטיקאית והזכויות הפנסיוניות והסוציאליות.
7.1.2 התובע מבקש להעריך את שווי העסק של הנתבעת כקוסמטיקאית ולאזנו כנגד הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות ולחילופין הוא מוכן לוותר על החלק המגיע לו בעסק של הנתבעת כנגד ויתור הנתבעת על קבלת חזקה בזכויותיו הפנסיוניות והסוציאליות.
7.2 לגבי עסק הקוסמטיקה של הנתבעת
7.2.1 המדובר בנתבעת העובדת בעסק פשוט, כקוסמטיקאית, ב-1/3 מדירת הקרקע כשלא הובאה ולו “ראשית ראיה”, שהמדובר בעסק בעל מוניטין שיש לחשבו.
7.2.2 בנסיבות דידן, אין כל בסיס לחישוב מוניטין.
7.3 הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות
7.3.1 על מנת לאזן את הזכויות הפנסיוניות והסוציאליות, מונה רו”ח רון קדם.
7.3.2 ביום 23.2.222, פרש התובע מעבודתו בבנק והנתבעת ביקשה לקבל את חלקה בזכויותיו של התובע מדי חודש בהתאם לחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו.
7.3.3 התובע טוען שברצונו להוון את הסכום המגיע לנתבעת ולא לחלוק איתה את הקצבה מדי חודש, כשטענה זו לא חזרה ונטענה בסיכומי התובע.
7.3.4 עסקינן במצב בו הנתבעת מבקשת לקבל את זכויותיה במועד גמילת הזכויות ואילו התובע מבקש לבצע את איזון המשאבים בסכום חד פעמי שישולם עתה.
7.3.5 סעיף 6(ג) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 מקנה לבית המשפט שיקול דעת בבחירת דרך ביצוע איזון המשאבים, בקובעו:
“באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזה דרך יבוצע האיזון יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הוא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים….”
7.3.6 השופט י. גייפמן ציין במאמרו “זכויות פנסיה ונכסי פרישה אחרים כנכסים בני חלוקה” הפרקליט מא 124-125, את הדברים הבאים:
“למרות שלבית המשפט יש שיקול דעת רחב לבחור, במסגרת הסדרי הביצוע, בין החלופות השונות: מימוש במועד הבשלת הזכויות, חיוב בסכום חד פעמי במועד חלוקת הרכוש בין בני הזוג על פי תחשיב של אקטואר, וחיוב בתשלומים ממועד חלוקת הרכוש- רצוי הוא שרק במקרה חריג ייקבע מועד אחר, שאינו מועד הבשלת הזכויות, למימוש הזכויות של בן הזוג התובע. חריג זה יש להחילו בהסכמת הצדדים או כאשר בן הזוג הנתבע הינו עתיר נכסים, בה בשעה שבן הזוג התובע נתון בקשיים כספיים חמורים או נזקק לכסף למחייתו”.
7.3.7 גישת הפסיקה כיום הינה שלא בכל מקרה יש לתת עדיפות לביצוע איזון משאבים במועד גמילת הזכויות וכי בחירת אופן ביצוע איזון המשאבים מכוח חוק יחסי הממון תעשה בהתאם לנסיבות המקרה. לעניין זה ראה פסק דינו של כב’ השופט וייצמן בתיק עמ”ש (מחוזי מרכז) 56634-06-20 פלוני נ. פלונית, פורסם בנבו (15.2.2021):
“אכן דרך המלך בחלוקת פנסיוניות ובכללן צבירת קופות הגמל של הצדדים נקבע בעת היגמלן של זכויות אלו ולא קודם לכן ואולם בנדון בהתחשב בפערים העצומים הנחזים ביכולתם הכלכלית של הצדדים כפי שפרטנו מעלה אין לשלול תשלום חלקה של המשיבה ברכיב זה כבר עתה, לטעמינו לא זו בלבד שדרך חישובית זו אפשרית מכוח גזירה שווה להוראת סע’ 8 (3) לחוק יחסי ממון המאפשרת איזון מוקדם יותר למועד איזון המשאבים ובהינתן שמועד איזון המשאבים ה”קלאסי” של זכות פנסיונית או קופת גמל היא בעת היגמלה ניתן להקדים את מועד האיזון תוך היוון מתאים ובהתייחס לחבויות המס הנדרשות. יתר על כן, כיוון שעסקינן בחזקת שיתוף שאינה כפופה בהכרח ל”מטבעות הניסוח הקשיחות” בו ניסח המחוקק את החריגים לחלוקה הקלאסית, אין זה מן הנמנע כי בית המשפט יעשה שימוש באפשרות זו של הקדמת החלוקה הרעיונית של הזכויות הפנסיוניות אף ללא התפתלות פרשנית”.
7.3.8 כן ראה פסק דינו של כב’ השופט אלון גביזון בתמש (משפחה ב”ש) 3288-03-14 פלונית נ’ פלוני, פורסם בנבו (7.7.2015):
“13. כאמור ולשיטתי “בתחרות” שבין המסלול הראשון לבין המסלול השני, אין לקבוע מראש מהו “הכלל” ומהו “החריג”, ויש לבחון כל מקרה לגופו תוך הפעלת שיקול הדעת השיפוטי ולהלן נימוקיי.
14. מסלול איזון המשאבים הראשון מקל על הפירוד הכלכלי שבין בני הזוג ומונע מהם להיות מחוברים זה לטבורו של זה למשך שנים רבות לאחר סיום ההליך המשפטי. יתרון חשוב זה הטמון במסלול הראשון, די בו כדי לא ליתן מראש ובאופן אוטומטי עדיפות למסלול השני על פניו.
15.יתרה מזו, איזון המשאבים ע”פ המסלול הראשון יכול וימנע מהצדדים התדיינות משפטית עתידית בכל הקשור לאופן יישום האיזון, ואף יצור בפני הצדדים ודאות כלכלית עם מתן פסק דינו של בית המשפט.
…
18. כאמור לעיל, בחירת המסלול הנכון והראוי לאיזון המשאבים יעשה בכל מקרה בהתאם לנסיבותיו של אותו מקרה ספציפי, וללא קביעה דיכוטומית מהו המסלול שהינו בבחינת הכלל ומהו המסלול שהינו בבחינת החריג”.
7.3.9 הפסיקה המשפטית קובעת שיש נסיבות המצדיקות העדפת ביצוע האיזון עתה על פני ביצוע האיזון במועד גמילת הזכויות (ראה תמש (משפחה ב”ש) 3288-03-14 פלונית נ’ פלוני, פורסם בנבו (7.7.2015), והן:
כאשר הפער בין זכויות הצדדים אינו גדול, וחיוב הצד בעל הזכויות העודפות בתשלום חד פעמי, לא יטיל עליו נטל כלכלי כבד.
כאשר תשלום חד פעמי לפי האפשרות הראשונה לא יגרום למי מהצדדים להפסד כספי שאינו קיים על פי האפשרות השנייה.
כאשר תשלום לפי האפשרות הראשונה הינו הדרך המעשית היחידה של בן הזוג ליהנות מהזכויות המאוזנות במועד גמילתן – כך לדוגמה במקרה שבו קיים פער גילים משמעותי בין הצדדים (ראו תמ”ש (משפחה י-ם) 15550/04 מ.ה. נ’ פ.ה., פורסם בנבו (26.12.2005)).
כאשר בן הזוג מבקש לבחור באפשרות השנייה ללא סיבה כלכלית אמיתית וכאמצעי לחץ על בן הזוג האחר או כאשר בן הזוג הבוחר באפשרות השנייה מתקשה להשלים עם הפרידה ורואה בכך דרך להמשיך ולהיות נוכח בחייו של בן זוגו המבקש להיפרד.
ראה דברי כב’ השופט ויצמן בעמ”ש (מחוזי מרכז) 56634-06-20 פלוני נ. פלונית, פורסם בנבו (15.2.2021):
“להקדמת מועד חלוקת הזכויות הפנסיוניות כבר עתה, יש את נימוקיה וטעמיה שלה במצב הדברים בו המשיבה יוצאת מהקשר הזוגי ללא קורת גג לראשה, קורת גג שנמצאה לה עובר לנישואין בדמות הדירה שבבעלותה, והצורך לשקם את חייה אחר קשר זוגי במהלכו “עלתה עמו” לרמת חיים גבוהה ביותר. איננו משליכים את הצד החלש אחר ניתוק הקשר הזוגי מאותו “איגרא רמא” אליו טיפס בזכות בן זוגו בעת קיומו של הקשר הזוגי אל מעמקי ה”בירא עמיקתא” בעת הינתקו, לפיכך ראוי שאותו חלק בזכויות הפנסיוניות המגיע למשיבה יבוא לידיה כבר עתה ולא בעוד שנים רבות”.
7.4 הנסיבות דידן
7.4.1 מעבר להבעת רצונו של התובע להוון את הסכום המגיע לנתבעת ולשלמו עתה, לא פרט התובע את הסיבה לרצונו זה ואף לא חזר על רצונו זה בסיכומיו.
7.4.2 בנסיבות דידן, משלא הובאו כל נימוקים לרצונו זה של התובע, רצון עליו לא חזר בסיכומיו ונראה שזנח את רצונו זה, ולאור התנגדות הנתבעת אני מורה על תשלום ביום היגמל הכספים.
7.4.3 רו”ח רון קדם מתבקש לערוך פסיקתה לחתימת ביהמ”ש לפי האפשרות של תשלום ביום היגמל הכספים.
. סיכום
8.1 בנסיבות דידן אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד בסך 45,000 ₪.
8.2 פסק הדין יישלח לצדדים.
ניתן לפרסום תוך השמטת הפרטים המזהים ושינויים.
ניתן היום, ה’ ניסן תשפ”ג, 27 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.
