לפני
כבוד השופטת מרב בן-ארי
התובעים:
1. פלוני ע”י ב”כ עוה”ד א. שפירא
2. המוסד לביטוח לאומי ע”י ב”כ עוה”ד א. כהן
נגד
נתבעים
1. חברת החדשות הישראלית בע”מ
2. כלל חברה לביטוח בע”מ
שניהם ע”י ב”כ עוה”ד ג. עטר ו- ד. גרסטנפלד
פסק דין
1. תביעה כספית וכן תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי (בסכום של 2,535,445 ₪) בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1, יליד 1959, במהלך עבודתו כצלם טלוויזיה עצמאי, באירוע שהתרחש ביום 30.10.14. באותו מועד התובע נתן שירותים לנתבעת 1 (להלן: הנתבעת). הנתבעת 2 היא מבטחתה של הנתבעת במועדים הרלבנטיים לתביעה.
2. האירוע נושא התביעה התרחש שעה שצוות חדשות מטעם הנתבעת, שכלל את הכתב אוהד חמו (להלן: חמו או הכתב) ואת התובע צילם כתבה בבית משפחת המחבל שניסה להתנקש בחייו של ח”כ גליק, בשכונת אבו טור במזרח ירושלים (להלן: השכונה). המחבל נורה על גג ביתו, ולאחר חיסולו התרחשו הפרות סדר בשכונה. דובר בתקופה מתוחה מבחינה ביטחונית, לאחר מבצע “צוק איתן” ומספר פיגועים בירושלים.
3. במהלך צילום הכתבה בבית משפחת המחבל הרוחות התלהטו, ואז הצוות – חמו והתובע – עזב את השכונה. במהלך היציאה מהשכונה, התובע נותר לבד והוקף רעולי פנים (שבסופו של דבר אפשרו לו לעזוב). כתוצאה מהתרחשות זו נגרמה לו נכות רפואית נפשית.
4. התביעה נסבה על אחריותה של הנתבעת להתרחשות האירוע המתואר.
5. התובע טען טענות שונות ביחס לאחריות הנתבעת. חלקן (כגון: כניסה ברכב ממוגן, הצטיידות בקסדה ובאפוד מגן, ליווי ע”י “פיקסר”) לא חזרו בסיכומים, ונזנחו על ידי התובע, בצדק, משום שהנתבעות הראו שהם אינם רלבנטיים לתנאים שהיו במקום ההתרחשות. כמו כן, התובע צירף לראיותיו מסמכים של גופים תקשורתיים שונים בקשר להוראות בטיחות, ואולם אלו אינם קבילים, שכן הם הוגשו ללא עד מאמת או עד מומחה, אינם רלבנטיים לנסיבותיו של תיק זה, והתובע עצמו לא הפנה אליהם.
6. התובע התמקד בסיכומיו בטענות הבאות: אופן היציאה מהשכונה, שיחה מקדימה להיערכות ותיאום, היוועצות לפני צילום הכתבה והסתייעות במאבטח.
נסיבות ואחריות
העדויות
7. התובע וחמו העידו. כמו כן הצדדים הביאו עדים מטעמם כדי לבסס טענות ביחס לנהלים ולדרישות בטיחותיות בעת ביצוע כתבות שבהן יש סיכון ביטחוני: מר קשאני מטעם התובע ומר רון בן ישי מטעם הנתבעות.
עדותו של התובע:
8. התובע העיד כי סמוך לאחר חיסולו של המחבל מחלקת המבצעים של הנתבעת יצרה עמו קשר והורתה לו להתלוות לחמו לצורך צילום כתבה בבית המחבל.
ביום 30.10.14, בשעות הבוקר, התובע פגש את חמו במזרח ירושלים. השניים נכנסו ברגל לשכונה. לאחר הליכה של כ- 20 דקות, במהלכה נערכו מספר צילומים, הגיעו לבית המחבל.
תחילה הצילומים נערכו בתוך הבית, בעוד חמו משוחח עם בני המשפחה והאנשים שהגיעו לנחמם. בהמשך, השניים עלו לגג. מחוץ לבית התנהל קרב בין רעולי פנים שהשליכו אבנים ובקבוקי תבערה לבין כוחות הביטחון שהגיבו בירי.
בשלב מסוים במהלך צילום הכתבה, אחד האנשים במקום חטף את המיקרופון מידיו של חמו, וביקש ממנו להסתלק. חמו פנה לתובע, ואמר לו שעליהם להסתלק מיד מהמקום, לפני שיפגעו בהם. התובע הפסיק לצלם והעביר את המצלמה לידיו של חמו, לפי בקשתו של האחרון, כדי שהשניים יוכלו לברוח מהר יותר מהמקום.
9. התובע העיד כי לאחר שהשניים יצאו מחצר הבית, חמו החל לרוץ כאשר בידיו המיקרופון והמצלמה. במהלך היציאה מהשכונה התובע איבד את חמו, ומצא את עצמו לבדו בלב השכונה.
לטענת התובע, הוא לא הכיר את השכונה ולכן גם לא ידע איך לצאת ממנה. הוא העיד שנכנס ללחץ והחל לרוץ בתוך השכונה. בשלב כלשהו, נכנס לאחת מסמטאותיה. או אז, נתקל ב- 15 אנשים רעולי פנים, שאחזו בידיהם אבנים. רעולי הפנים הקיפו את התובע, והוא היה בטוח שהם עומדים לסקול אותו באבנים ולבצע בו לינץ’. זאת ועוד, המצלמה לא הייתה ברשותו של התובע, דבר שהגביר את חששו שהוא יזוהה כאיש שב”כ ורעולי הפנים “יבואו עמו חשבון”.
לאחר מספר רגעים רעולי הפנים פינו את המעבר ואפשרו לתובע להמשיך בדרכו.
10. לאחר התרחשות זו התובע המשיך לרוץ בשכונה, מבולבל ומפוחד, וניסה לאתר נקודות מוכרות עליהן חלף בעת שנכנס לשכונה, כדי למצוא את דרכו מחוצה לה. לבסוף, סמוך ליציאה מהשכונה, התובע הבחין בחמו, שהתחיל ללכת לכיוון פנים השכונה, כאשר סמוך אליו מספר לוחמי יס”מ.
11. לפי עדותו של התובע, חלפו כ- 15 דקות מהרגע שבו איבד את חמו ביציאה מבית המחבל ועד לרגע שמצא אותו עם כוח היס”מ. אותן דקות נדמו בעיניו לנצח. התובע העיד שהיה מרוט עצבים ניגש לחמו וצעק עליו שהפקיר אותו בשטח, ושרעולי הפנים יכלו להרוג אותו. בתגובה, חמו אמר שרץ להזעיק עזרה, והצביע על כוח לוחמי היס”מ שהיה סמוך לו.
לאחר מספר דקות התובע נרגע, ולפי בקשת חמו צילם צילום אחרון, כאשר השניים נמצאו מחוץ לשכונה סמוך לכוח יס”מ.
עדותו של חמו:
12. חמו העיד שהוא משמש כעיתונאי וככתב לענייני ערבים החל משנת 2003. במהלך השנים שימש ככתב לענייני שטחים בערוץ 11, בחדשות 10 והחל משנת 2010 –בנתבעת, ככתב חדשות לענייני פלסטינים. במהלך שנות עבודתו סיקר את הנעשה בעזה ובשטחי יו”ש, עקב אחרי האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן ומבצע שומר החומות. נוסף לכך סיקר מוקדי אסונות ומלחמות בחו”ל.
לפי עדותו, כחלק מעבודתו, הוא נכנס בעבר ובהווה באופן שגרתי לשטחי יו”ש ולמזרח ירושלים, שטחים בהם מטבע הדברים יש ריכוז של אוכלוסייה פלסטינית. פעמים רבות הוא עשה כן בתקופות של מתיחות ביטחונית.
13. חמו העיד כי הוא והתובע הגיעו לראיין את משפחת המחבל. בשלב מסוים במהלך הריאיון החלו להישמע צעקות בבית המחבל. כלפי השניים הופנו איומים וקריאות, הסובבים דרשו מהם לעזוב, ולכן, הם עזבו את הבית.
היציאה מהשכונה דרשה טיפוס במעלה מדרגות רבות, ולכן חמו לקח מהתובע את מצלמת הווידאו הגדולה, כדי לסייע לאחרון ולהחיש את עזיבתם ככל האפשר.
חמו העיד שלאחר היציאה מבית המחבל התובע הלך בעקבותיו. בשלב מסוים, בחלוף כדקה, כאשר חמו התקרב לכוחות המשטרה, הוא גילה להפתעתו שהתובע אינו מאחוריו. חמו פנה מיד לכוח המשטרה שהיה במקום ועדכן את אנשי המשטרה שהתובע נשאר מאחור וביקש שייערכו לחפש את התובע. בסופו של דבר לא היה צורך בכך משום שהתובע הופיע בקצה הרחוב הראשי עוד לפני שהם נכנסו חזרה לשכונה. חמו העיד כי פרק הזמן שבו התובע נותר בשכונה עמד על דקות בודדות בלבד, ולא נמשך 15 דקות כטענת התובע.
חמו ציין שלפי מיטב ידיעתו התובע פנה שמאלה במורד רחוב ג’בל מוכבאר במקום ימינה, ורק לאחר שהבין את הטעות חזר למעלה הרחוב, לדרך שהובילה ליציאה מהשכונה, שם פגש אותו. לפי עדותו, התובע סיפר לו שהגיע לרעולי פנים במורד הרחוב מאחר שפנה שמאלה במקום ימינה, והם הקיפו אותו וזיהו אותו כיהודי, אך בסופו של דבר נתנו לו ללכת לדרכו.
14. חמו הוסיף כי הוא והתובע מכירים זה את זה שנים רבות, שניהם “חיות שטחים” וצילמו כתבות רבות בשטחי יו”ש, במזרח ירושלים ובאזורים אחרים מתוחים מבחינה ביטחונית.
חמו העיד על מקרה שהתרחש שנים לפני האירוע נושא התביעה, שבמהלכו השניים סיקרו הפגנה של רעולי פנים של תנועת החמאס בחברון, שם השניים היו מוקפים באלפי אנשי ארגון החמאס, על המשתמע מכך, וגם לאחר אירוע זה התובע שב לצלם באזורים מתוחים, כפי שעשה לאחר האירוע נושא התביעה.
15. לפי עדותו של חמו, כל כתבה שהוא מכין בשטחי יו”ש נעשית ביוזמתו וברצונו החופשי. אין כורח לעבוד בצילום או סיקור שטחים מתוחים מבחינה ביטחונית, אין זה תנאי להמשך עבודה בנתבעת או לעבודה מולה, וקיימות חלופות אחרות של סיקור תקשורתי, שלא נלווים להן סיכונים ביטחוניים.
חמו הוסיף כי הוא מקיים התייעצות עם העורכים בנתבעת לפני כל כתבה “רגישה” ואם היא מסוכנת מדי, מוותרים על צילומה. במקרה זה, דובר בכתבה שצולמה במזרח ירושלים, שטח בריבונות ישראלית.
דיון והכרעה
תמצית:
16. מצאתי שקיימת אחריות של הנתבעת לאירוע נושא התביעה, מהטעמים הבאים:
א. אין מחלוקת שביחסים בין הכתב לבין התובע, הכתב היה אחראי לשלום התובע (אף אין מחלוקת על קיומה של אחריות שילוחית של הנתבעת למעשים או למחדלים של הכתב – ראו פסקה אחרונה בעמ’ 1 לסיכומי הנתבעות).
ב. פעילות הכרוכה בסיכון אין משמעה פטור גורף מאחריות בנזיקין, אלא רק לסיכונים סבירים וטבעיים לפעילות, ואילו כאן הסיכון שהתממש היה סיכון לא סביר, שנבע מכך שלא ננקטו אמצעי הזהירות הסבירים לצמצום הסיכון בכל הקשור לאופן היציאה מהשטח.
17. קיים אשם תורם של התובע.
אחריות כתב לשלום הצוות שמלווה אותו
18. נקודת המוצא לדיון היא שאין מחלוקת בין הצדדים על כך שהכתב בשטח, במקרה זה – חמו, אחראי לשלום הצוות שנמצא עמו. הכתב הוא זה שמקבל את ההחלטות לגבי ביצוע הכתבה או הפסקתה (כפי שקרה כאן), אופן ההגעה לשטח והיציאה ממנו:
התובע העיד שהכתב הוא מי שמקבל את ההחלטות בשטח (היכן, איך ועד מתי לצלם, עמ’ 41 ש’ 27 – 29).
חמו הסכים שהוא מי שמוביל את הצוות מבחינה מקצועית (עמ’ 82 ש’ 5 – 9) ואף הסכים שיש לו אחריות על חיי הצלם (עמ’ 82 ש’ 10):
“אני מוביל אותו מבחינה מקצועית ויש לי כמובן אחריות, במקרה הזה, בכלל בכל מקרה על חייו, גם על חייו של הצלם שלי,…”
גם בן ישי הסכים שהכתב הוא מנהל הצוות ומי שאחראי לשלומם של אנשי הצוות (עמ’ 141 ש’ 6 – 8) וכן ראו בעמ’ 147 ש’ 6 – 7:
“תפקידו הראשון של מר חמו הוא לעשות כתבה על מה שקרה, ואחד מתפקידיו כן לדעתי מתחייב מכללי האתיקה העיתונאית זה לדאוג לאנשי הצוות”
19. אין מחלוקת שחמו הוא כתב עתיר ניסיון, שהכיר היטב את השטח שבו צולמה הכתבה. יתרה מכך, ניסיונו וקשריו של חמו ייתרו את הצורך להיעזר ב”פיקסר” לצורך הכנת הכתבה (fixer – עיתונאי או אדם מבני המקום שדואג ליצור קשר עם האנשים הרלבנטיים, מוביל את הדרך וכו’). חמו העיד שירושלים המזרחית מוכרת לו היטב ואף שהוא משמש כ”פיקסר” בעצמו נוכח ההיכרות הטובה שיש לו עם השטח (עמ’ 77 ש’ 8 – 13, עמ’ 73 ש’ 19 – 24, עמ’ 73 ש’ 11 – 16, וראו גם עדותו של בן ישי, לפיה הכתב מכיר את המקום, אחראי על הצוות ומנהל אותו ולכן לא נדרש פיקסר- עמ’ 140 ש’ 20 – 23).
20. לסיכום, בפן העובדתי והנורמטיבי הוכח שחובת הזהירות במקרה דנן לא נגזרה מהמעמד ה”קלאסי” של יחסי עובד – מעביד או מזמין – קבלן, אלא מהתפקיד של מי שמוביל את צוות התקשורת. בנסיבות של תיק זה, לא הייתה מחלוקת שהכתב, חמו, אחראי לשלומו של התובע, שנלווה אליו כצלם. הסכמה זו אין משמעה אלא שהכתב, והנתבעת שולחתו, חבו חובת זהירות כלפי התובע, והמחלוקת היחידה היא באשר להיקפה ולמשמעותה.
סיכון סביר מול סיכון בלתי סביר
21. לשם קביעת אחריות בנזיקין מקובלת ההבחנה בין סיכון צפוי לסיכון לא צפוי, ובין סיכון סביר לסיכון בלתי-סביר. אחריות מוטלת אך בגין סיכון צפוי ובלתי סביר (ראו: ע”א 4486/11 פלוני נ’ שירותי בריאות כללית , פ”ד סו (2) 682 (2013) להלן: עניין פלוני, פסקאות 19 – 21 לפסק הדין).
22. אין מחלוקת ממשית אודות הצפיות של הסיכון. סיכון צפוי הוא “הצפיות הסבירה של מכלול הסיכונים והתוצאות של התנהגות מסוימת כלפי כלל האנשים שיכולים להיות מושפעים מההתנהגות” (עניין פלוני, פסקה 19 לפסק הדין). במקרה של צילום כתבה באזור שבו יש הפרות סדר, קיימת צפיות סבירה שהרוחות יתלהטו והצוות יידרש לעזוב את המקום, ואף ניתן לצפות באופן סביר שאם לא יעזוב, או אם יאבד את דרכו, הוא עלול להיתקל בגורמים עוינים. אין לך מהלך רגיל וטבעי יותר של הדברים. נציין בהקשר לכך שהנתבעות טענו שני טיעונים סותרים. מצד אחד, טענו הנתבעות שהתובע נכנס ביודעין לאזור עם מתיחות ביטחונית (עובדה נכונה בפני עצמה), ומצד שני, טענו כי לא יכלו לצפות את האירוע, אף שאירוע של היתקלות ברעולי פנים בשכונה שבה התרחשו הפרות סדר הוא אירוע צפוי ביותר.
23. המחלוקת העיקרית היא בשאלה האם הסיכון שהתממש הוא סיכון סביר וטבעי למטלה שהתובע לקח על עצמו – צילום כתבה באזור מתוח מבחינה ביטחונית.
24. סיכון סביר אינו אלא הסיכון הטבעי והרגיל לפעילות:
“גם כיום מוסיפות פרוצדורות רפואיות רבות להיות כרוכות בסיכונים שאינם מצויים בהכרח בשליטת הרופא… סיכונים אלה הינם טבעיים ואינהרנטיים לפעולה הרפואית, ובאחוז מסוים של המקרים, הם עלולים להתרחש. בעצם התממשותם – אין ללמד בהכרח כי הרופא התרשל, ובאין התרשלות – אין מנוס מכך שהניזוק נושא בנזק… הגישה השוללת אחריות בגין סיכונים טבעיים או סיכוני רקע אינה רק תוצאה של שיקולי מדיניות או של גישות תועלתניות. גם בגישות המתמקדות בצדק מתקן ובהחזרת מצבו של הניזוק לקדמותו כמטרה עיקרית, יישלל בדרך-כלל פיצוי מניזוק שנפגע בגין סיכונים שהינם אינהרנטיים לעצם הפעילות ועומדים ברקע לה.”
(ע”א 8693/08 יצחק הרמן נ’ ד”ר עמוס שטרנברג (24.3.11) פסקאות 20 – 21 לפסק הדין, הדגשה לא במקור).
25. אולם, גם במצב של סיכון מובנה בפעילות, אין התפרקות כללית של דיני הנזיקין.
בעניין בגא (ע”א 971/03 אבנר בגא נ’ אלי מלול 10.11.2005) )) נדון עניינו של המערער, שעבד כנהג עבור מלול, בעל משאית להובלת מים. חברת גרינברג הזמינה ממלול מדי פעם עבודות הובלה של מים ובין היתר בגא ביצע עבודות הובלה של מים למוצב צה”ל בדרום לבנון. באחת הפעמים שבהן בגא ביצע עבודת הובלה הוא נהג במשאית לא ממוגנת, שצורפה לשיירה צבאית שעשתה את דרכה למוצב. במהלך הנסיעה השיירה הותקפה ע”י מארב של מחבלים ובגא נפצע. בית המשפט העליון אישר את אחריות מלול וגרינברג כמעבידים, לכך שהמשאית לא הייתה ממוגנת.
בית המשפט קבע שמלול וגרינברג היו יכולים וצריכים לבצע את המיגון למשאית מבעוד מועד, לפני שהצטרפה לשיירה. כן קבע שהשניים הפרו את חובת הזהירות שהם חבים כלפי בגא כמעבידים, בכך שלא מיגנו את המשאית, אף שידעו שהובלת המים כרוכה בסיכון ממשי לשלומו.
26. אם כן, ניתן לומר שסיכון סביר הופך להיות כזה כאשר ננקטים אמצעי הזהירות המתאימים לסיכונים הטבעיים הקיימים בסיטואציה. איש לא יחלוק על כך ששחייה בים מקימה באופן טבעי סיכון לטביעה, אולם קיימת תמימות דעים שבחוף מוכרז נדרש להציב מציל, כדי לצמצם את הסיכון הטבעי הטמון בפעילות זו.
27. כך הוא הדבר בענייננו. גוף התקשורת או הכתב אינם יכולים למנוע את נזקי העימות שאותו הם מסקרים (דוגמת השלכת אבנים או התפרעויות, שהתובע עצמו אישר שלקח בחשבון – עמ’ 49 ש’ 33 – עמ’ 50 ש’ 3). מנגד, קיימת אחריות אם לא ננקטו אמצעים סבירים להפחתת הסיכון הקיים באזור העימות. למשל, צוות תקשורת שנמצא באזור שבו נורים פגזים נדרש להצטייד בקסדה ובאפוד מגן (ראו עדותו של בן ישי, עמ’ 108 ש’ 32 – עמ’ 109 ש’ 2). אם גוף תקשורת נמנע מלצייד את צוותיו בציוד מגן מתאים, וכתוצאה מכך הצוות נפגע חלילה מרסיסים, לא תועיל הטענה שדובר בסיכון סביר וטבעי לסיטואציה, שכן נדרש היה לנקוט את אמצעי הזהירות הסבירים האפשריים להקטנת הסיכון או למניעתו.
28. נסיבותיו של עניין בזק (ע”א 3049/13 בזק החברה הלאומית הישראלית לתקשורת בע”מ ואח’ נ’ עזבון המנוח מנטין עמית עמוס ז”ל ואח’ (25.12.17)) שהוזכר על ידי הנתבעות, שונות לחלוטין מענייננו. באותו עניין נדונה שאלת אחריותו של מעביד להירצחו של עובד שבעת היותו בקו התפר, בתקופת האינתיפאדה השנייה, מחבל ירה בו. בית המשפט המחוזי הכיר באחריות המעביד והערעור לבית המשפט העליון הסתיים בתשלום סכום לפנים משורת הדין תוך ביטול הקביעות בנושא אחריות המעביד. שני רכיבים מבדילים בין עניין בזק לענייננו: ראשית, שם ההתרחשות לא הייתה באזור שהיה בו סיכון ספציפי. תקופת האינתיפאדה השנייה הייתה מאופיינת בפיגועים שהתרחשו באזור גיאוגרפי נרחב (ראו עמ’ 9 לפסק הדין המחוזי – ת”א (מחוזי ת”א) 1047/04 עזבון המנוח מנטין ז”ל נ’ בזק החברה הישראלית לתקשורת בע”מ (26.2.13)). כאן, לעומת זאת, הכניסה הייתה מתחילה לאזור בעל מאפייני סיכון ספציפיים, שכללו הפרות סדר ועימותים מול כוחות הביטחון. שנית, הקושי בעניין בזק היה בשאלת האמצעים שהמעביד היה יכול לנקוט כדי לצמצם סיכון לפיגוע מהסוג שאירע, קושי שאינו קיים בענייננו.
29. גם עניין ע”א 7224/21 ישראל מדינת משרד הביטחון נ’ פלוני (06.08.23) (להלן: עניין משרד הביטחון) ועניין ע”א 491/73 גדולי החולה בע”מ נ’ עזרא מחרוז , פ”ד כט(2) 32 (1975)) (להלן: עניין גידולי החולה) אינם רלבנטיים לענייננו. בעניין משרד הביטחון נקבע שהנושא הביטחוני (מיגון באוטובוס, אבטחת הצירים) היה באחריות המדינה ולכן המעסיקה (אגד) אינה אחראית לנזקי הנהג. בדומה, גם בעניין גידולי החולה נקבע שהמעבידה אינה אחראית משום שהייתה רשאית להסתמך על הערכת הסיכון של הצבא. זאת ועוד, בעניין גידולי החולה הטענה כלפי המעבידה נגעה לעצם יציאתו של העובד לאזור הגבול, ואילו כאן הקושי אינו בהחלטה (העצמאית של התובע) לצלם את הכתבה, אלא בכך שלא הופעלו אמצעי זהירות שניתן היה להפעיל לשם יציאה בטוחה מהמקום.
היערכות ליציאה מהשכונה בעת סכנה
30. עד כה מצאנו שקיימת חובת זהירות של חמו והנתבעת כלפי התובע. כן הראינו שלפי הפסיקה מילוי חובת הזהירות מחייב נקיטת אמצעים סבירים למניעת הסכנה או לצמצומה.
31. התובע טען כי לא התקיימה שיחת היערכות ותיאום באשר לאופן הפינוי במקרה שבו הרוחות יתלהטו. לטענת התובע, בן ישי הסכים שנדרשת שיחת היערכות בדרך כלל, אך כאן לא נדרשה שיחה כזו משום שחמו הוזמן על ידי בני משפחתו של המחבל, עובדה שאינה נכונה. לטענת התובע, שיחה כזו הייתה יכולה לסייע בהעלאת הדריכות והמוכנות של השניים בזמן אמת, ולהתייחס לפרמטרים שונים כגון אופן ההליכה, לקיחת המצלמה מידיו של התובע על היתרונות והחסרונות הגלומים בכך או מסלול הפינוי והתרחיש במקרה שהשניים יאבדו זה את זה.
32. הנתבעות טענו שלא היה צורך בשיחת תיאום, משום ששיחה כזו הייתה מסתכמת בכך ש”אם צריך לצאת בדחיפות תתלווה אליי” –כפי שקרה בפועל (עמ’ 113 ש’ 5 – 8, עמ’ 128 ש’ 25 – עמ’ 129 ש’ 3, סע’ 23 לסיכומי הנתבעות). זה היה גם הסברו של חמו, שהעיד שאם הרוחות מתלהטות, הוא פועל כפי שפעל כאן – קמים והולכים (עמ’ 84 ש’ 9 – 10). הדרך חזרה מבית משפחת המחבל הייתה כ- 300 מטרים (עדות בן ישי, עמ’ 111 ש’ 16 – 21), דרך שארכה שתיים – שלוש דקות, וברור שבתנאים אלו לא נדרש תכנון מורכב ומקדים של מסלולים ודרכים.
33. ניתן לחלוק על עמדת הנתבעות. אדרבה: מאחר שמדובר במרחק קצר של 300 מ’, וקיים סיכון מסוים שהקשר בין הכתב לבין הצלם יתנתק, יש היגיון בעמדה שכניסה לאזור עימות תלווה בהסבר פשוט וברור ביחס לדרך היציאה אם הרוחות יתלהטו. אולם, לא ראיתי לקבוע מסמרות בנושא משני טעמים:
ראשית, נוכח מיעוט הראיות באשר לנוהל המקובל בסוגיה זו, ועדות המומחה מטעם הנתבעות, שלפיה מדובר בהתנהלות חדשותית שאינה מקובלת (עמ’ 132 ש’ 17 – 24), וכי קביעה מראש של מסלול פינוי עשויה להיות תלוית סיטואציה ותלויה בכישורי חברי הצוות כך שאינה בהכרח מעשית (עמ’ 111 ש’ 19 – 28, עמ’ 112 ש’ 5 – 9, עמ’ 117 ש’ 24 – עמ’ 118 ש’ 21). לענייננו, לו התובע קיבל מראש מסלול יציאה מהשכונה, ספק בעיניי האם היה זה פתרון בטוח יותר, נוכח הסיכון שעקב הלחץ התובע היה עלול להתבלבל בדרכו.
שנית, משום שגם לשיטתן של הנתבעות, צריכה להיות “תכנית יציאה”, אם כי היא מסתכמת בכך שלצוות ידוע שבמקרה צרה, איש הצוות שמכיר את המקום אמור להוביל את כולם למקום מבטחים.
34. מבחינה נורמטיבית, כאשר נשלח צוות תקשורת לאזור סכנה, אחת הפעולות המתחייבות מקיומה של חובת הזהירות היא לוודא שהצוות מכיר את האפשרויות לחלץ את עצמו אם נדרש לעזוב את המקום. כאן, הכתב היה אחראי לכך שתתבצע יציאה בטוחה מהשכונה, כאשר שלומו של התובע הובטח בכך שהיציאה מהשכונה תבצע בצוותא. קביעות אלו מעוגנות בכל העדויות שנשמעו:
התובע העיד כי במסגרת העבודה בחברת התקשורת הצרפתית, לפני שהוכנה כתבה בשטחים הכתב הנחה אותו “ללכת אחרי הפיקסר” (עמ’ 36 ש’ 26 – 30). בהמשך, התובע העיד על הנוהג להקפיד על כך שהצוות יישאר יחדיו (עמ’ 44 ש’ 19 – 22):
“ש. רצית שהוא ירוץ איתך ויחזיק לך את היד כשהוא רץ לפניך?
ת. לא. לא. אבל רציתי שהוא ילך איתי. תקשיב, יש כלל שהוא חקוק, חקוק על הקיר בכל מקום, בצוותים, בכל צוות…. לא עוזבים, לא נפרדים”
חמו העיד על היציאה (עמ’ 88 ש’ 15 – 17):
“הלכתי מהר כשאני יודע שהצלם שלי איתי ואני שומר עליו. חייו חשובים לי לא פחות משלי, אולי יותר כי אני במובן מסוים אחראי לסיטואציה הזו אליו”
בן ישי הסכים שהיה זה תפקידו של חמו להוציא את התובע מהשכונה (עמ’ 143 ש’ 28 – 30, עמ’ 145 ש’ 18) (טענתו היחידה של בן ישי הייתה שחמו ביצע את תפקידו, ולכך נגיע בהמשך). בן ישי גם טען שלא נדרש כאן “פיקסר” משום שתפקידיו – למנוע מהצוות להיכנס למקומות מסוכנים, או להראות את דרך היציאה – מולאו על ידי הכתב, שדובר את השפה הערבית ושהכיר את השטח (עמ’ 141 ש’ 28 – עמ’ 142 ש’ 2, עמ’ 143 ש’ 16 – 18).
גם בסיכומי הנתבעות (סעיף 21) נכתב:
“כך יודע גם כל צלם חדשות … , כי בזמן “מנוסה” (מירכאות במקור – מ.ב.) בשטחה של שכונה שאינה מוכרת לו, צומח סיכון של אובדן הדרך ואפילו של כיתור על ידי בני השכונה ולפיכך עליו להיצמד לכתב שמכיר את השכונה.”
35. לסיכום נקודה זו: צוות התקשורת נשלח להכין כתבה בשכונה שבה התרחשו הפרות סדר ואירועים אלימים. נוכח הסיכון הצפוי בהכנת כתבה במקום כזה נדרש להיערך מראש למצב שבו אנשי הצוות צריכים לעזוב את המקום באופן מידי עקב הסלמה. הדרישה המינימלית היא שאנשי הצוות יודעים מהי הדרך הטובה או הבטוחה ביותר לשוב למקום מבטחים. לטענת הנתבעות הן נערכו לכך, שכן חמו הכיר את המקום ואת הדרך לשוב למחסום. אולם, יחד עם חמו היה איש צוות נוסף, הוא התובע, שביטחונו הותנה בכך שהיציאה מהשכונה תתבצע בצוותא.
36. ההתרחשות בפועל מצביעה על כך שחסרה היערכות ותובנה מראש של שני הצדדים לחשיבות היציאה בצוותא. כדי לעמוד על כך, נפנה לבחינת ההתרחשויות.
היציאה מהשכונה
37. נפתח בעובדות, שחלקן שנויות במחלוקת.
המרחק:
38. על פי עדותו של חמו, שהייתה עדות יחידה, שלא נסתרה, ואף גובתה חלקית בסרטון שהוצג במהלך הדיון (ראו עמ’ 97), היציאה מבית המחבל אל מחוץ לשכונה הייתה במתווה של עלייה בגרם מדרגות ארוך, שבסופו סמטה, שיש לפנות בה שמאלה וללכת עד להגעה לצומת T. בצומת T פנייה ימינה הובילה למחסום וליציאה מהשכונה בעוד שפנייה שמאלה הובילה חזרה לשכונה (עמ’ 85 ש’ 13 – 19). כמו כן, צומת ה- T הוא בשיפוע כאשר בפנייה ימינה יש עלייה, והפנייה שמאלה היא בירידה (עדות חמו – עמ’ 92 ש’ 8 – 12).
39. חמו העיד שהיציאה מהשכונה ארכה כדקה וחצי: בין סוף המדרגות לצומת ה- T מרחק ההליכה הוא כחצי דקה, ומצומת ה- T עד למחסום עוד כחצי דקה הליכה, סך הכול הליכה של כדקה (עמ’ 86 ש’ 17 – 19, עמ’ 87 ש’ 15 – 18, עמ’ 88 ש’ 8). במקום אחר חמו העריך שההליכה מבית המחבל עד למחסום מסתכמת בדקה וחצי (עמ’ 93 ש’ 19 – 21).
עוד לפי עדותו של חמו, מרגע שהוא הגיע למחסום ומצא שהתובע לא עמו, ועד שהתובע הופיע, חלפה כדקה. באותה דקה חמו רץ למפקד הכוח שהיה במקום וצעק לו שהצלם לא איתו, וכמה “עשרות שניות” לאחר מכן התובע הופיע (עמ’ 93 ש’ 23 – 25, עמ’ 94 ש’ 24). סך הכול, לפי עדותו של חמו, חלפה דקה מרגע שזיהה שהתובע לא לצדו ועד שהתובע הופיע (עמ’ 94 ש’ 18 – 33). חמו שלל את האפשרות שהאירוע כולו ארך 15 דקות (שם).
אם כן, לפי עדותו של חמו, כל האירוע נמשך דקה וחצי עד שתי דקות (עמ’ 95 ש’ 22 – 24, 7 – 11, עמ’ 96 ש’ 25 – 28, עמ’ 99 ש’ 23 – 30).
40. לעומתו, התובע טען בתחילה להתרחשות שנמשכה כ- 15 דקות, שבמהלכה הוא אבד בסמטאות השכונה. בחקירה הנגדית התובע כבר לא דבק בעמדתו, וטען ש”התחושה” הייתה שדובר ב- 15 דקות (עמ’ 43 ש’ 15 – 16) או ש”דקות” או “שניות” הן “אותו דבר” (עמ’ 44 ש’ 2 – 4). התובע תיאר את ההתרחשות למומחה מטעמו (פרופ’ פניג) ושם הוא אמר שההתרחשות נמשכה שלוש – ארבע דקות (עמ’ 62 למוצגי התובע). בחקירה הנגדית התובע טען שהפגישה מול רעולי הפנים נמשכה 3 – 4 דקות (עמ’ 43 ש’ 17 – 19, עמ’ 43 ש’ 32 – עמ’ 44 ש’ 4).
41. לא ניתן לקבוע ממצאי עובדה על סמך עדותו של התובע, שהיה בלחץ בזמן האירוע, ובמקומות שונים התייחס למשכי זמן שונים. במהלך הדיון הוצג סרטון שמתעד את המרחקים (עמ’ 97 – 99) ותאם באופן כללי לעדותו של חמו, ולכן, אני קובעת כי משך היציאה מהשכונה קרוב יותר לעדותו של חמו, וכי בהליכה מתונה של כשלוש – ארבע דקות ניתן להגיע מסוף המדרגות למחסום ביציאה מהשכונה.
כלומר, ההתרחשות כולה (מרגע היציאה מבית משפחת המחבל) ארכה כחמש – שש דקות לכל היותר. הערכה זו מתיישבת עם גרסתו הראשונית של התובע, כפי שהובאה בפני המומחה מטעמו.
ההיפרדות:
42. התובע טען כי לאחר שהשניים יצאו מחצר הבית, חמו “החל לרוץ” ואילו הוא הלך לאיבוד ומצא את עצמו בלב השכונה, אז החל לרוץ בתוכה, עד שבשלב מסוים נכנס לסמטה שבה היו רעולי הפנים (סעיפים 4 – 5 לתצהירו). מנגד, חמו העיד בוודאות שהתובע היה לצדו עד סוף העלייה במדרגות – תחילת הפנייה שמאלה בסמטה (שלפני צומת ה- T) (עמ’ 85 ש’ 22 – 24, עמ’ 93 ש’ 3 – 6).
43. אני מעדיפה את עדותו של חמו מכמה טעמים: ראשית, העדות הייתה וודאית ומדויקת לעומת עדותו הכללית של התובע (עמ’ 93 ש’ 5 – 6). שנית, לא מסתבר שחמו עלה את גרם המדרגות הארוך ב”ריצה” כל זאת כאשר הוא נושא עליו מצלמת וידאו כבדה שאותה לקח מהתובע. שלישית, בעדותו של חמו תומך חלון הזמנים הקצר: בהתחשב במשך ההליכה מגרם המדרגות ועד למחסום לא ייתכן שהתובע “שוטט” בשכונה, כפי שטען, אלא מסתבר יותר שהוא הלך עם חמו לכל הפחות עד לסמטה, כולל הפנייה שמאלה, והטעות אירעה רק בצומת ה- T. לו דרכו של התובע אבדה לו מלכתחילה, והוא אבד בסבך סמטאות, לא מסתבר שהוא הגיע לצד “הלא נכון” של צומת ה- T במהירות כה רבה. הקביעה המסתברת היא שהטעות התרחשה בצומת ה- T, כאשר חמו פנה ימינה והתובע פנה שמאלה. צומת ה- T גם היה הנקודה הראשונה שבה נדרש היה לבצע בחירה בין שתי חלופות.
נוסף לכל אלו, בתיעוד הרפואי ובזמן אמת התובע תיאר את ההתרחשות באופן דומה לגרסתו של חמו (“בחרתי את הסמטה הלא נכונה… ו… התחלתי ללכת לצד השני … כשכבר הבנתי שאני צריך לפנות לצד השני” – עמ’ 6 לחו”ד פרופ’ פניג, תיאור האירוע מפי התובע וכן רישום רפואי מיום 6.6.17: “כיום חוזר למחשבות על התקרית עם רעולי הפנים. מתייסר בשאלה למה פניתי שמאלה ולא ימינה, כי אז זה לא היה קורה” – עמ’ 57 למוצגי הנתבעות, וכן סעיף 11 לתצהירו של חמו, עליו לא נחקר).
44. חמו העיד שהפעם הראשונה שבה הבחין שהתובע לא איתו, הייתה מספר שניות לאחר ההגעה לצומת T. התובע, שפנה שמאלה, “נבלע” במתווה השכונה (הפנייה שמאלה הובילה לירידה תלולה) (עמ’ 91 ש’ 3 – 8, עמ’ 92 ש’ 1 – 2).
התובע תהה בסיכומיו כיצד חמו לא ראה את התובע כאשר הגיע למחסום (משום שהתובע היה במורד הרחוב). תהייה זו אינה במקומה, הן משום שאינה מבוססת עובדתית (חמו לא נשאל על כך ולא עומת עם תזה זו), והן משום שעל פי מתאר השטח דובר בירידה תלולה, במקום רווי התרחשויות (כגון בקבוקי תבערה, רכב עולה באש – ראו סעיפים 3, 6 לתצהיר התובע), כך שאין תמה בכך שחמו לא הבחין שהתובע נמצא מהעבר השני של צומת ה- T.
45. אינני מקבלת את טענתו של התובע שלפיה חמו “רץ”. חמו החזיק מצלמה בכובד של 9 ק”ג (עדות התובע, עמ’ 35 ש’ 16 – 20, עדות חמו, עמ’ 85 ש’ 10 – 13), ונוסף לכך הסביר שריצה הייתה עלולה למשוך תשומת לב (עמ’ 93 ש’ 12 – 13). הקביעה המסתברת היא שחמו הלך הליכה מהירה.
46. מנגד, איני מקבלת את טענתן של הנתבעות שחמו הלך “לצידו של התובע או מעט מקדימה לו”. זאת מהסיבה הפשוטה שאין מחלוקת עובדתית על כך שחמו הגיע למחסום כאשר התובע אינו “לצידו” או “מעט מאחוריו” ומכאן שהוכח שבשלב מסוים התובע כבר לא היה בקרבה מספקת לחמו.
האחריות:
47. בהינתן הקביעות האמורות לעיל, אני מוצאת שהאחריות להתרחשות בעת היציאה מהשכונה מוטלת על שני הצדדים.
48. חמו חש שהשהות בבית משפחת המחבל מסוכנת ולכן החליט לסיים את צילום הכתבה ולצאת מהשכונה. מאחר שהתובע מבוגר ממנו, חמו החליט לקחת את המצלמה הכבדה מידיו, כדי לסייע לתובע להתנייד יותר בקלות (עדות התובע – עמ’ 36 ש’ 19 – 22). הדרך ליציאה מהשכונה היא דרך פשוטה וקצרה יחסית, שעברה בגרם מדרגות, פנייה בסמטה שלאחריו, ואז פנייה ימינה בצומת ה- T.
49. שני העדים העובדתיים, התובע וחמו, לא הצליחו להסביר כיצד בתנאים אלו התובע איבד את דרכו. התובע טען שחמו “פתאום נעלם לי” (עמ’ 42 ש’ 22 – 24), אך לאור התנאים שפורטו, שבהם למעשה השניים הלכו יחדיו לפחות עד הסמטה, ואז נותרה פנייה אחת שגם לגביה ניתן היה לראות לאן חמו פונה, לא ברור כיצד חמו “נעלם”. מצד שני, גם חמו לא הצליח להסביר כיצד, אם השניים הלכו יחדיו, התובע בסופו של דבר איבד את דרכו (עמ’ 85 ש’ 29, עמ’ 86 ש’ 14, עמ’ 89 ש’ 11 – 13). בפשטות, קשה להסביר את הסיטואציה, וככל הנראה היא נובעת משילוב של חוסר תשומת לב של שני ההולכים גם יחד.
חמו, שהיה אחראי ליציאה מהשכונה, היה צריך לוודא שהתובע נמצא לצדו או למצער מאחוריו, וודאי כאשר פנה בצומת ה- T. מנגד, התובע, שלא התמצא מהשכונה, היה צריך לקרוא לחמו, אם אכן ראה שחמו מגדיל את הפער ביניהם או אפילו “רץ” כטענתו. לא מדובר בפעולה שדורשת הכשרה מיוחדת.
50. טענת התובע, שסיכון של אנשי צוות לאבד זה את זה בשעת צילום כתבה הוא סיכון צפוי, אינה רלבנטית למקרה זה. התובע התבסס על עדותו של בן ישי (עמ’ 123 ש’ 25 – 33), אך בחר לצטט אותה באופן חלקי. בן ישי התייחס לאירוע שבו יש “המון בני אדם” (שם). כאן, מדובר בשניים שהלכו ברחובותיה של שכונה, ואין טענה של מי מהעדים כי עשו כן “בתוך המון” או שהתובע איבד את חמו משום שהאחרון נבלע בהמון.
51. גם לחמו וגם לתובע לא היה הסבר טוב לדרך התנהלותם, ושניהם התחמקו ממתן תשובה לתהיות שהובאו לעיל.
52. התובע נשאל מדוע הוא לא צעק לחמו אך לא השיב עניינית, והסתפק בכך שהוא “מרים ידיים” משום שהשאלה מכוונת להטיל את האשמה עליו (עמ’ 42 ש’ 30 – עמ’ 43 ש’ 4). לא מדובר בשאלה “מטילת אשמה” אלא בשאלה שמבקשת להבין מדוע התובע לא נהג כפי שכל אדם סביר שרואה שבן לווייתו מתרחק ממנו, היה נוהג.
התובעים ניסו בסיכומיהם לתת הסברים שונים ומשונים להתנהלותו של התובע, כגון, שלא היה בקריאה בקול רם כדי לשנות את הכאוס שהתחולל בשכונה, או שהוא חשש לדבר בעברית (סעיף 118 לסיכומים), אך טענות אלו נעדרות בסיס עובדתי. לתובע ניתנה הזדמנות גם בתצהירו וגם בחקירתו הנגדית להסביר מדוע לא פעל באופן הפשוט ביותר וקרא לחמו (ולוּ בשמו), והוא נמנע ממתן הסבר.
53. הטענה העובדתית היחידה של התובע הייתה שחמו “פשוט נעלם” (עמ’ 42 ש’ 22 – 24), אך טענה זו אינה מסתברת. חמו לא “התאדה” בן רגע. אין מחלוקת שהשניים יצאו יחדיו מהשכונה, ולפי הסרטון והעדויות, גם בעת העלייה בגרם המדרגות, וגם בעת ההליכה בסמטה לכיוון צומת T, הייתה ראות למרחק, כך שהתובע יכול היה לעמוד על כך שחמו מתרחק ממנו, ולקרוא לו, גם לו חמו “רץ” כפי שהתובע טען (ריצה שוודאי לא הייתה מהירה, מאחר שחמו אחז במצלמה כבדה).
54. מנגד, כאשר חמו התבקש להסביר מדוע לא שמר על קשר עין עם התובע, לא היה לו הסבר מתאים, ואף הוא נסוג לאמירות ציניות, כגון השאלה האם מצופה ממנו שיאחז את התובע בידו (עמ’ 85 ש’ 31 – 32, עמ’ 89 ש’ 29 – עמ’ 90 ש’ 7), או כאשר נשאל מדוע לא פעל שהתובע יהיה לפניו וכינה את השאלה כקנטרנית (עמ’ 88 ש’ 28 – 30). התמיהה מתעצמת נוכח עדותו של חמו שלפיה הוא והתובע היו “צוות אורגני”, שני אנשים מנוסים (עמ’ 69 ש’ 26 – 30).
גם המענים שנתן בן ישי בסוגיה זו היו מתחמקים, ובן ישי לא הצליח לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע חמו לא עקב היכן התובע נמצא, לא סובב את ראשו קודם להגעה למחסום (עמ’ 145 ש’ 8 ואילך). בן ישי התמקד בדברים הנכונים שחמו עשה (לקיחת המצלמה וקריאה לעזרה במחסום) והתעלם ממה שאירע בתווך (עמ’ 146 ש’ 11 – 13).
55. הנתבעות הלבישו מעטה מורכב על פעולה פשוטה, בטענתן כי “וודאי לא יכול להיות מצופה” מהכתב לבדוק “בכל רגע נתון” אם התובע “עדיין מאחוריו” ובפרט כאשר מדובר בהליכה בת כדקה. אדרבה: וודאי מצופה מהכתב ללכת כאשר התובע לצדו, ולמצער לוודא שהתובע מאחוריו, ואין מדובר בפעולה כה מורכבת, וודאי כאשר מדובר בהליכה בת דקה. הנתבעות לא השכילו לנמק איזה קושי היה לכתב, שמכיר את השטח, ללכת לצד התובע כך שהיציאה מהשכונה תתבצע בצוותא.
56. הנתבעות ניסו לשוות להליכה פשוטה בצוותא ממדים של “שיקול דעת” ו”טעות”. מדובר בפעולה פשוטה ויומיומית, בלב משימתו של הכתב להוציא את עצמו ואת הצוות מאזור העימות אם חלה הידרדרות במצב – כך לפי עמדת הנתבעות עצמן. אם הכתב אינו מוודא שהצוות נמצא עמו כאשר הוא יוצא, אין מדובר בשיקול דעת מוטעה, אלא באי ביצוע החובה המוטלת עליו.
57. הנתבעות הוסיפו וטענו שהאירוע שבו נפרדו דרכם של השניים התרחש באופן “לחלוטין לא צפוי” מבחינת הכתב. טענה זו אני דוחה. כאשר מי שמלווה אדם אינו הולך לצדו או סמוך אליו, ההתרחשות הצפויה ביותר היא שדרכם תיפרד. בעצם העובדה שחמו “לא ידע” כיצד התובע “פספס” אותו (עמ’ 86 ש’ 18 – 23) יש משום ההוכחה הטובה ביותר לכך שהוא לא מילא את התפקיד שגם לשיטתו הוא אמור היה למלא.
58. אחריתו של דבר בראשיתו: ההתנהלות במהלך היציאה מהשכונה מעידה על כך ששני ההולכים לא היו מודעים מראש לחשיבות היציאה בצוותא, נוכח העובדה שרק אחד מחברי הצוות הכיר את הדרך. עדותו של חמו, שנשאל מה היה אומר לו התקיימה שיחת היוועצות מקדימה, משקפת זאת היטב (עמ’ 83 ש’ 28 – 30):
“ש. שבמסגרת השיחה הזו אתה בעצם אומר ל(התובע), מה תעשו במקרה ואתם צריכים לברוח מהבית?
ת. בורחים מהבית”
הווה אומר, גם בדיעבד, הכתב לא התייחס לחשיבות השמירה על קשר עין או היצמדות זה לזה.
59. הנתבעות הסתמכו גם על סעיף 15 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). סעיף זה דן באחריות שילוחית למעשי קבלן, כלפי הניזוק, ולא באחריות של מזמין לנזקיו של הקבלן עצמו, ולכן אינו רלבנטי.
60. לסיכום:
התנהגותם של התובע וחמו בזמן אמת מלמדת על כך שהם לא נערכו כראוי למתן מענה נאות וסביר לסיכון צפוי שהתממש, והוא הצורך לצאת מהשכונה בדחיפות. לו נערכו, יש להניח ששניהם היו נותנים תשומת לב ראויה לחשיבות שיש לכך שיישארו צמודים ולכל הפחות בקשר עין זה מזה. כתוצאה מכך, בפועל, תכנית היציאה (להתלוות לכתב) כשלה, משום שהן חמו והן התובע לא עשו את הנדרש כדי להישאר בצוותא בעת היציאה מהשכונה.
61. אשם תורם:
בשים לב לנתוני היסוד, ובהם, תפקידו של חמו מצד אחד, והעובדה שהתובע היה במעמד של צלם עצמאי בעל ניסיון בעבודה באזורים רוויי מתח מצד שני, כמו גם העובדה ששני הצדדים יכולים היו למנוע את האירוע באמצעים פשוטים ביותר, אחריותם למצב שנוצר היא פחות או יותר שקולה. אולם, מאחר שבכל זאת האחריות להבטחת היציאה הוטלה על הכתב, אני קובעת אשם תורם של התובע בשיעור של 40%.
טענות נוספות של התובע
62. לא מצאתי ממש בטענותיו הנוספות של התובע אולם להשלמת התמונה אסקור אותן בקצרה.
העברת המצלמה:
63. חמו הסביר שהוא לקח את המצלמה מידיו של התובע כדי להקל עליו, ולאפשר הליכה מהירה (עמ’ 85 ש’ 10 – 13). התובע טען שלקיחת המצלמה מידיו גרמה לכך שהוא “איבד את זהותו” כעיתונאי, זהות שהגנה עליו בעת עימותים, כנציג התקשורת, ולכן נדרש לדון בכך בשיחת הכנה. טענה זו אני דוחה. הניסיון לצפות מראש בשיחת הכנה האם ומתי כתב יסייע לחברי הצוות שלו בלקיחת ציוד, הוא ניסיון חסר תוחלת. הדברים תלויים בנתונים משתנים שלא ניתן לצפות אותם מראש. יתרה מכך, כפי שהצביע בן ישי בצדק, התובע אמור היה לשאת תעודת עיתונאי, כך שגם בעת לקיחת המצלמה זהותו כעיתונאי אמורה הייתה להישמר (עמ’ 132 ש’ 1 – 11). לכן, לקיחת המצלמה הייתה החלטה שבשיקול דעת, שהייתה נכונה בנסיבות, נועדה להקל על התובע את היציאה מהשכונה, בפועל הקלה על התובע את היציאה מהשכונה (שנמשכה דקות ספורות), וכל שיחה מקדימה לא הייתה משנה את התוצאה.
מאבטח:
64. העדויות:
העד מטעמו של התובע, קשאני, שעבד בערוץ הראשון וכן בתאגיד השידור העיד שבמהלך הכנת כתבות במקומות מסוכנים, לא אחת התלווה לצוות מאבטח חמוש. כך היה לפי עדותו בעת צילום כתבה בעיר לוד במהלך מבצע “שומר החומות”, על רקע ההתפרעויות, אז נלווה לצוות מאבטח חמוש, שהיה לבוש כאיש צוות חדשות כדי “לא למשוך אש”. בחקירה הנגדית קשאני העיד שהגיע בלוויית מאבטחים גם למזרח ירושלים, זאת במהלך האינתיפאדה הראשונה, אז נכנסו עם רכב מאובטח ממוגן אבנים (עמ’ 9 ש’ 30 – 31).
חמו ובן ישי העידו כי לא רק שלא קיים נוהג להיעזר במאבטח במקומות מסוכנים מבחינה ביטחונית, אלא שליווי מאבטח עלול לסכן את הצוות. לפי עדותם, כדי לצמצם את הסיכון באזורים שיש בהם מתיחות ביטחונית, יש להיכנס אליהם באופן שאינו מושך תשומת לב, בכלל זה, ללא צוותי אבטחה. נוכחות מאבטח נתפסת כפרובוקציה והופכת את העיתונאי למטרה. כוחו של העיתונאי הוא בכך שהוא “עירום” – ללא נשק או מאבטח (עדותו של חמו, עמ’ 60 ש’ 27 – 29, 30 – 33, עמ’ 63 ש’ 22, בן ישי – עמ’ 109 ש’ 12 – 13, 22 – 26). מאבטח אף אינו יעיל בסיטואציה שבה הצוות מוקף בעשרות אנשים מקומיים (עמ’ 61 ש’ 1 – 3). עוד לפי עדותם, הפרקטיקה של שליחת מאבטח אינה קיימת בכלי תקשורת מקומיים או זרים (חמו – עמ’ 63 ש’ 8 – 11, בן ישי – סעיף 19 לתצהירו).
65. מצאתי כי לא הוכחה פרקטיקה של היעזרות במאבטח בעת סיקור כתבות מסוג הכתבה נושא התביעה.
עדותו של קשאני התייחסה למקרים ספציפיים נקודתיים, שאינם דומים לענייננו. לא דומה אירוע “שומר חומות” שבו מתחילה היו התפרעויות, או אירוע באינתיפאדה הראשונה, להגעה ל”סוכת אבלים” גם בזמן מתיחות ביטחונית.
עדותם של חמו ובן ישי המחישה את הצורך לדייק ולהתייחס לנסיבות ספציפיות ומובחנות של עריכת כתבות שונות: אין דינה של כתבה בשטח הרשות הפלסטינאית כדין כתבה במחנה פליטים בג’נין, ואין דינן של שתי אלו כדין כתבה בשטח ריבוני ישראלי (עמ’ 78 ש’ 18 – 30, עמ’ 69 ש’ 29 – 31, עמ’ 70 ש’ 10 – 21, עמ’ 71 ש’ 1 – 10). כך גם, נוכחות מאבטח אינה יעילה בסיטואציה שבה הצוות מוקף בעשרות אנשים (עמ’ 61 ש’ 1 – 3), אלא אם מדובר בסיכון פיזי להתחככות (בהפגנות למשל, ראו עדותו של בן ישי עמ’ 138 ש’ 22 – 29). עדותם של השניים בנושא זה הייתה מקיפה, מנומקת ומשכנעת.
לפי העדויות השתתפו בסיקור “סוכת האבלים” צוותי תקשורת רבים, ולא הייתה כל מניעה שהתובע יביא עדויות המוכיחות שנלווה מאבטח לאיזה מהם, דבר שלא נעשה.
66. בהיעדר הוכחה של פרקטיקה של ליווי מאבטח בנסיבות הספציפיות של הכתבה שבה דובר, וכאשר הובאו ראיות לכך שליווי מאבטח עלול לגרום לתוצאה הפוכה (סיכון הצוות), לא הוכחה התרשלות בכך שלצוות לא התלווה מאבטח.
67. התובע בסיכומיו התמקד בתפקיד אחד של במאבטח: סיוע ביציאה מהשכונה, בכך שהיה שומר על קשר עין, ודואג שהתובע לא יישאר מאחור.
טענה זו אני דוחה. אין היגיון בטענה ששני אנשים שאמורים ללכת יחדיו זקוקים למאבטח כדי שיבטיח שהם יעשו כן. פעולה של הליכה בצוותא אינה פעולה מורכבת, מסובכת או מסוכנת. שמירה על קשר עין אינה דורשת מאבטח, וגם קריאה לעצור או להאט אינה דורשת מאבטח. למאבטח אין כל ערך מוסף או יתרון כאשר כל “תפקידו” הוא “להבטיח” ששני בני אדם ילכו זה לצד זה.
היוועצות לפני צילום הכתבה:
68. עדותו של חמו בשאלה, האם נעשתה התייעצות עם עורך החדשות לפני היציאה לכתבה לא הייתה חד משמעית. חמו העיד שהוא “מניח” שערך התייעצות (עמ’ 56 ש’ 30 – 32), אך לא יכול היה להעיד בוודאות, נוכח הזמן שחלף מאז (עמ’ 57 ש’ 8, 10 – 11, 26 – 32).
69. מבחינה עובדתית, אין משמעות רבה לשאלה האם נערכה התייעצות לפני צילום הכתבה. זאת, משום שהתברר כי “התייעצות” אינה אלא פנייה לשיקול דעתו של הכתב המנוסה, שמחליט האם לצאת לצילום הכתבה (עדותו של חמו, עמ’ 59 ש’ 16 – 26, עמ’ 60 ש’ 1 – 3, עמ’ 81 ש’ 4).
מאחר שנושא זה נמצא ממילא בשיקול דעתו של הכתב, אין משמעות רבה לשאלה האם חמו נשאל על כך והחליט לצאת, או שהוא החליט שהתנאים מתאימים לביצוע הכתבה, בלי שאפילו נשאל.
70. בכל מקרה, אין קשר סיבתי עובדתי, שכן התוצאה לא הייתה משתנה לו נערכה התייעצות. ראשית, הוכח שהגעה ל”סוכות אבלים” היא פרקטיקה ידועה, שסיכון נמוך בצידה (משום שלמושאי הסיקור יש אינטרס בהגעה של כלי תקשורת, ראו סעיף 22 לתצהירו של בן ישי). שנית, במקום נכחו גופי תקשורת נוספים (ראו עדות התובע, עמ’ 41 ש’ 8 – 10, עדותו של חמו, עמ’ 59 ש’ 5 – 9), כך שלא הוכח שההחלטה לצלם את הכתבה הייתה החלטה בלתי סבירה או חריגה בעליל.
71. יתר טענותיו של התובע בנושא ההתייעצות (סעיפים 70 – 71 לסיכומיו) קשורות להיערכות הנאותה ליציאה בטוחה מהשכונה, שנדונה לעיל.
הסתכנות מרצון
72. טענותיהן של הנתבעות אינן רלבנטיות לנסיבותיו של התיק.
73. מבחינה עובדתית, הוכח שהתובע בחר מרצונו לעבוד באזורים רווי סכנה, וכי זהו הסיכון המקצועי שהתובע לקח על עצמו, כמוהו ככתבים וצלמים רבים שנכנסים לאזורי עימות. לבחירתו של התובע לעשות כן לא היה שום קשר לחשש לפגיעה בפרנסתו כפי שטען. קביעה זו נשענת על מספר אדנים: האחד, התובע העיד שהוא עבד מול הנתבעת 7 – 8 ימים בחודש (עמ’ 25 ש’ 8 – 18). רוב הזמן התובע עבד בחברת חדשות צרפתית (עמ’ 25 ש’ 20 – 22), כך שגם לו סירב לעבודות “מסוכנות” עיקר פרנסתו לא הייתה תלויה בנתבעת. השני, מניעיו של התובע באו לידי ביטוי בפגישות הטיפוליות. התובע שב ואמר שהחיכוך עם הסכנה הביא לו ריגוש, כי היה מהראשונים להתנדב למקומות הכי מסוכנים, כי אהב את המתח שבסכנה (ראו: רישומים מימים 14.2.17, 6.9.16, 13.9.16 עמ’ 60, 62 – 63, 93 למוצגי הנתבעות בהתאמה). הסבריו של התובע שהתנער מאמירות מפורשות שמופיעות בעקביות ברישומים מזמן אמת לא הותירו רושם אמין, ובכל מקרה התובע עצמו הודה בחצי פה שהיה לו עניין חדשותי בעבודתו (עמ’ 23 ש’ 24 – 26). השלישי, התובע לא הוכיח את טענתו שלפיה צלם שמסרב לקבל עבודה באזורי עימות, יאבד את פרנסתו. אדרבה, העד מטעמו, קשאני, שעבד כשכיר במספר גופי תקשורת, העיד כי הייתה לו אפשרות לסרב להיכנס למקום מסוים אם לא רצה בשל הסכנה הקיימת שם (עמ’ 9 ש’ 1 – 6, וראו גם עדותו של בן ישי על כך שהוא ממשיך לעבוד עם שני צלמים שהתלוו אליו לאוקראינה, ובשלב מסוים ביקשו לחזור – עמ’ 121 ש’ 1 – 2). התובע לא הביא עדויות סותרות.
74. מבחינה משפטית, אין רלבנטיות לטענת ההסתכנות מרצון בנסיבותיו של האירוע נושא התביעה.
75. בעניין בגא נקבע ששלילת אחריותו של מזיק בשל הסתכנות מרצון של הניזוק מותנית בשלושה תנאים מצטברים הקבועים בסעיף 5 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש): ידיעת הניזוק אודות הסיכון לרבות הערכת אופיו המסוכן, חשיפתו לסיכון ורצונו לחשוף את עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, כלומר לכך שאם ייפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מן המזיק. באותו עניין בית המשפט חזר על ההלכה שלפיה הסתכנות מרצון מתקיימת במקרים חריגים ויוצאי דופן ודחה את טענת ההסתכנות מרצון שנטענה כלפי התובע (פסקה 14 לפסק הדין).
76. הפסיקה שהביאו הנתבעות אינה רלבנטית. התובע לא נפגע מכך שהעמיד את עצמו בתווך בין חיילים לבין מפרי סדר (עניין עזוני – ת”א ( מחוזי חיפה) 1008/98 ג’יהאד אחמד עזוני נ’ המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון (7.3.2007)) ולא נפגע מכך שהלך לבקש מפגש אלים עם פושע יריב (עניין פלוני – ת”א (מחוזי ת”א) 38351-08-15 פלוני נ’ מדינת ישראל (15.12.2021)).
אין שמץ של בסיס עובדתי לטענה שהתובע הסכים לכך שלא יהיו שום ערבויות לביטחונו, או שאם המצב יסלים הוא “לבד”. התובע לא נכנס לשכונה לבדו, אלא בליווי של כתב מנוסה, בידיעה שאם המצב מסלים, הוא יכול להיעזר בכתב. לפי עדותם של שני העדים מטעם הנתבעות, הייתה לתובע ציפייה סבירה לכך שיש ערבויות להפחתת הסיכון האינהרנטי, משום שהכתב אחראי לשלום הצוות, יודע כיצד להיכנס לשכונה ולצאת ממנה, דובר את השפה, בעל ניסיון כדי לדעת מתי נדרש לעזוב, ואף מבצע הערכה מקדימה באשר לסיכון בביצוע הכתבה (ראו למשל סעיפים 6 ו- 15 לתצהירו של חמו). על כן, הסיכון שהתממש במקרה זה, שבו התובע איבד את מעטפת ההגנה של הכתב, לא היה סיכון שהתובע הסכים לו או קיבל אותו, ובוודאי שהתובע לא הסכים לוותר על הסעד המגיע לו במקרה כזה.
תביעה נגד המעוולים הישירים
77. אני דוחה את טענת הנתבעות לפיה יש פגם בכך שהמעוולים הישירים לא נתבעו, ומספר טעמים לכך.
ראשית, אין בסיס עובדתי לטענה שזהות רעולי הפנים ידועה: לא מי הם, ולא הפלג (אם בכלל) שאליו הם משתייכים. הנתבעות לא הפנו לחומר הראיות המבסס את טענתן שהתובע ידע “בדיוק” מי היו המעוולים הללו (סעיף 11 לסיכומיהן).
שנית, אין חולק שהנזק שנגרם אינו ניתן לחלוקה בין המעוולים ועל כן, המזיק הרשלן חב יחד ולחוד עם המזיק הישיר, והתובע רשאי לתבוע את נזקיו מכולם או מחלקם (ראו סעיף 11 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) וכן ע”א 7008/09 גאבר עדנאן עבד אל רחים נ’ מוסבאח עבד אל קאדר (7.9.10) – פסקה 37 לפסק הדין). לו סברו הנתבעות כי רעולי הפנים (שזהותם לכאורה ידועה) אחראים לנזק שנגרם לתובע שנתפס לחרדה בדקות שאבד בשכונה, דבר לא מנע מהן להגיש נגדם הודעה לצד שלישי.
הנזק
פגיעות וטיפולים
78. לפי הפרטים שהתובע מסר, לאחר האירוע הוא ניסה לשוב לעבודה כצלם, אך התקשה להסתגל. בשנת 2016 התובע פנה לקבל לעזרה מקצועית, כי לא יכול היה יותר להתמודד עם התסמינים הנפשיים. בחודש 5/16 התובע החל טיפול פסיכותרפי שבועי ותרופתי יומי בבי”ח באר יעקב. מאחר שהטיפולים לא היו מספקים, התובע החל להשתמש בקנביס רפואי.
הנכות
79. פרופ’ פניג, המומחה מטעם התובע, קבע לתובע נכות נפשית בשיעור 40% לפי סעיף ליקוי 34 ב’ 4 – 5 מותאם, בגין הפרעה פוסט טראומטית בעקבות האירוע מושא התביעה, הגבלה ניכרת בכושר העבודה, ופגיעה קשה בתפקוד החברתי והנפשי.
80. פרופ’ פלד, המומחה מטעם הנתבעות, קבע שלא נותרה נכות נפשית.
81. ד”ר קריצ’מן המומחה מטעם בית המשפט, קבע לתובע נכות בשיעור 30% בגין הפרעה פוסט טראומטית, לפי סעיף ליקוי 34 (ב) 4. ד”ר קריצ’מן ציין כי הטיפול הנפשי יכול להימשך במסגרת הציבורית בה ניתן עד כה.
נתוני השתכרות
82. הכנסה חייבת לפי שומות מס הכנסה:
לאור הפערים בסיכומי הצדדים, נציין שהנתון הנכון הוא הכנסה חייבת שהוא הנתון שמשקף ברוטו לפני ניכוי מיסים (הנתון של סך הכול הכנסות כולל בתוכו ניכויים שאותם אין להביא בחשבון). כמו כן, הנתון של ההכנסה החייבת אינו שווה למצרף שני הנתונים הנפרדים של הכנסה מעסק וממשכורת, משום שנתונים אחרונים אלו הם לפני הניכויים, שאינם כלולים בהכנסה החייבת):
שנת 2011: 294,844 ₪ (מעסק: 107,464 ₪, ממשכורת: 192,470 ₪)
שנת 2012: 258,029 ₪ (מעסק: 71,618 ₪, ממשכורת: 191,741 ₪)
שנת 2013: 291,958 ₪ (מעסק: 98,582 ₪, ממשכורת: 198,263 ₪)
שנת 2014: 281,216 ₪ (מעסק: 63,569 ₪, ממשכורת: 221,401 ₪)
שנת 2015: 270,069 ₪ (מעסק: 71,208 ₪, ממשכורת: 204,447 ₪).
שנת 2016: 276,802 ₪ (מעסק: 80,178 ₪, ממשכורת: 195,062 ₪)
שנת 2017: 359,314 ₪ (מעסק: 26,195 ₪, ממשכורת: 331,151 ₪).
ממוצע חודשי של ההשתכרות בשנים 2011 – 2017, משוערך להיום (הצמדה) כ- 27,000 ₪.
83. ניתן לראות ששנת 2017 היא שנה חריגה. התובע לא צירף טופס 106 לשנה זו או תלוש לחודש 12/17 ולא ניתן לדעת האם השתכרות זו כוללת גמר חשבון בעבודתו כשכיר (פדיון זכויות סוציאליות וכו’). אולם בכל מקרה בחישוב הממוצע על פני שבע השנים שנסקרו, ההפרש זניח (ממוצע ברוטו חודשי משוערך ללא שנת 2017 הוא כ- 26,000 ₪). 30% בממוצע מהכנסתו של התובע הוא כעצמאי ו- 70% כשכיר (בחישוב היחס לא הבאתי בחשבון את שנת 2017 שהיא חריגה מאוד).
84. מתחילת שנת 2018 התובע אינו עובד.
התובע העיד כי לאחר האירוע נושא התביעה הוא ניסה להמשיך בעבודתו כצלם חדשות. בשנת 2016 החל טיפול רפואי. עד לשנת 2017, הצליח לגייס כוחות ולצאת לעבוד. בסוף שנת 2017 בזמן שנכנס לכפר פלסטיני עם צוות חדשות, החל יידוי אבנים אל עבר כוחות צבא שהיו במקום (לתאריך האירוע ראו מוצגי התובע עמ’ 25, להלן: האירוע משנת 2017). התובע טען שהאירוע משנת 2017 היה “טריגר” שהציף מחדש את הטראומה שחווה באירוע נושא התביעה, ועורר את התגובה הנפשית בעקבותיו. כתוצאה מכך הוא נשבר, הסתגר ולא יכול היה להמשיך לתפקד ולעבוד.
הפגיעה בכושר ההשתכרות והפסדי שכר לעבר ולעתיד
טענות הצדדים:
85. התובע העיד כי האירוע נושא התביעה הרס את חייו ואת חיי בני משפחתו. הוא הפך לאדם כעוס ורגזן, הנוטה להתלונן על כל דבר פעוט, סובל מסיוטי לילה וחש עייפות וחולשה. התובע חווה תמונות מהמפגש מול רעולי הפנים, אין לו כוחות להתרועע עם אחרים וכל יציאה מהבית גובה ממנו מחיר נפשי. לפי עדותו, רוב שעות היממה הוא מסתגר בביתו וצופה בטלוויזיה או מטייל בחוג המשפחתי. התובע טען כי הוא סובל מחרדות ומקשיים בזיכרון ועקב כל אלו, אינו מסוגל לעבוד. רעייתו של התובע העידה עדות דומה.
התובע טען כי למעט עבודתו כצלם חדשות אין לו הכשרה אחרת, ונוכח גילו אף ללא נכותו, סיכוייו להשתלב בשוק העבודה נמוכים.
86. התובע טען כי הנכות הרפואית, בהגדרה, נושאת בחובה הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי וכן הגבלה ניכרת של כושר העבודה. התובע הפנה לכך שהמומחה מטעם בית המשפט לא קבע נכות בקשר לאירוע משנת 2017 או בקשר לאירוע אחר, וכי הנכות הנפשית המשמעותית נקבעה רק בקשר לאירוע נושא התביעה. התובע טען כי מטיבה ומטבעה של תסמונת פוסט טראומה, שהיא נותנת את אותותיה ההרסניים רק בחלוף הזמן.
87. התובע הפנה לכך שלאחר שנת 2017 הוא לא שב למעגל התעסוקה, ונוכח גילו והכשרתו, סיכוייו להיקלט בשוק העבודה נמוכים ביותר.
88. לאור האמור, התובע טען כי יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית (הכוונה, כפי הנראה, לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות) על 100%.
התובע עתר לפסיקת פיצוי בסכום של 3,915,932 ₪, לפי הפסדים מלאים לעבר ועד גיל 70, על בסיס שכרו המשוערך נכון להיום (30,439 ₪) (כפי הנראה התובע ביצע שערוך כולל ריבית).
89. הנתבעות טענו כי אין קשר סיבתי בין האירוע נושא התביעה לבין הפסקת העבודה. מאז ומעולם התובע נחשף לאירועים מחרידים ומסכני חיים. לאחר האירוע נושא התביעה התובע המשיך לעסוק במקצועו ולצלם כתבות שטח, עד לאירוע משנת 2017 שבמהלכו נקלע בתווך בין חיילים לבין רעולי פנים, התרחשות שבעקבותיה הפסיק לעבוד. הנתבעות הוסיפו כי קביעתם של המומחים הרפואיים היא קביעה רפואית, שאינה מחייבת את בית המשפט, וממילא הקביעה באשר לקשר הסיבתי היא קביעה משפטית. כן הנתבעות טענו שבעבודתו של התובע קיימות חלופות אחרות לסיקור שאינו חדשותי או בסיכון גבוה, כפי שהתובע עצמו הודה (עמ’ 38 ש’ 15 – 39). הנתבעות הפנו לכך שמצרף הסכומים של גמלת המוסד לביטוח לאומי ותגמולי הביטוח האישי עולה על הכנסתו של התובע לפני הפסקת העבודה (כ- 25,000 ₪, ראו עמ’ 48 ש’ 12 – 19, נציין שהתובע טען שתגמולי הביטוח האישי אמורים להפסיק להשתלם בסביבות חודש 9/23).
הנתבעות הציעו פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסכום כולל של 200,000 ₪.
90. טענה אחרת של הנתבעות הייתה שהנתבעת לא הייתה צריכה לצפות שאירוע “כיתור” שהתרחש לפחות בפעם השלישית בקריירה של התובע, יוביל לנזקים נפשיים. טענה זו אני דוחה. ראשית, מהבחינה העובדתית, אירוע זה היה הראשון מבין סדרה של אירועים דומים (ראו בהמשך). שנית, הנתבעות לא הביאו תקדים משפטי שלפיו מזיק חסין מאחריות למעשה רשלנות משום שהיה רשאי להניח שגולגולתו של הניזוק לכאורה “עבה” מהרגיל.
דיון והכרעה:
91. התובע לא הוכיח שהסיבה לכך שהוא הפסיק לעבוד לחלוטין קשורה בקשר סיבתי לאירוע נושא התביעה. להלן יובאו הנימוקים לכך.
92. לאחר האירוע נושא התביעה, ובמשך שלוש שנים תמימות, התובע המשיך לעבוד גם במקומות מסוכנים (עדות התובע, עמ’ 37 ש’ 33 – עמ’ 38 ש’ 1). רק לאחר האירוע משנת 2017 התובע הפסיק לעבוד. התובע שב חזר וטען שלאחר שנת 2014 הוא היה “אדם אחר, שונה” ופחד לצאת לאייטמים (עמ’ 29 ש’ 3 – 5), אולם טענה זו עומדת בניגוד מוחלט לראיות שלפיהן גם בשנת 2016 וגם בשנת 2017 התובע עבד כרגיל, ובמהלכן הוא נחשף לאירועים נוספים בהם היה סיכון לחייו, כולל האירוע משנת 2017.
לאורך החקירה הנגדית התובע התחמק משאלות שנועדו למקד את התמיהה הזו, ודבק במשנה סדורה, שלפיה אלמלא האירוע נושא התביעה היה ממשיך לעבוד. התובע חזר בעקשנות על עמדתו, ללא קשר למה שנשאל (עמ’ 20 ש’ 22, עמ’ 21 ש’ 3 – 5, 17 – 18, עמ’ 29 ש’ 2 – 4, עמ’ 29 ש’ 15 – 19, עמ’ 30 ש’ 22 – 25, עמ’ 31 ש’ 3 – 5 – שם לא זכר אירוע נוסף שהתרחש בחברון, שבזמן אמת טען שהיו לו מאפיינים זהים לאירוע נושא התביעה), עמ’ 44 ש’ 30 – 31).
93. ההסבר שניתן בסיכומי התובע, “התפרצות” מאוחרת של תסמיני הפוסט טראומה, אינו תואם את המסד העובדתי שהתובע הניח. התובע עצמו טען שלאחר האירוע נושא התביעה היו מקומות שהוא “נשך שפתיים” למרות הפחד, אבל החליט להמשיך לעבוד (עמ’ 38 ש’ 7 – 9). התובע טען שאינו זוכר האם הצוות הרפואי המליץ לו לחזור לעבוד כצלם באזורים לא טראומטיים (ראו מוצגי הנתבעות – עמ’ 55), וכי המניע שלו היה להביא פרנסה לביתו (עמ’ 38 ש’ 12 – 14: “אני לא זוכר אם המליצו לי. אבל עוד פעם, כשבן אדם צריך להביא לחם ופרנסה הביתה, זה באמת לא משנה מה אומרים לך”). כלומר, לפי דבריו של התובע עצמו הפחד בשל האירוע נושא התביעה היה קיים מאז שהתרחש, ולא “התפרץ” בעקבות האירוע משנת 2017.
94. הוכח שהתובע יכול היה להמשיך לעבוד כצלם בכתבות שאינן חדשותיות, כגון צילום מגזינים. בעבר התובע עבד כצלם באולפן (עמ’ 17 ש’ 23) וגם כצלם בכתבות “אזרחיות” (עמ’ 18 ש’ 15). לא זו אף זו, לפי עדותו של התובע, לאחר סגירת החברה הצרפתית הוא עבר לתאגיד השידור בחודש 4/17, ועבד בצילום אירועים בעלי עצימות נמוכה, אם בכלל (הפגנות, כתבות אולפן שישי) (עמ’ 18 ש’ 31 – 33). בפגישות הטיפוליות בחודש 4/17 ובחודש 5/17 התובע אישר שהוא מרוצה, מצלם “רגוע”, כתבות מגזין, ולא “hard news ” (עמ’ 60 למוצגי הנתבעות) (עמ’ 19 ש’ 5 – 12).
כלומר, התובע יכול היה להמשיך לעבוד במסגרת אולפן, בכתבות מגזין או בכתבות “אזרחיות”. במענה לכך התובע טען שהאפשרות לצלם כתבות “רגועות” לא הייתה תלויה בו (עמ’ 38 ש’ 15 – 16), אך לא הובא עד מאמת לכך, והמציאות לפני התאונה ואחריה הוכיחה שאפשרות זו קיימת (ראו גם עדותו של קשאני, שרוב הכתבות שבהן השתתף היו כתבות מגזין – עמ’ 11 ש’ 6 – 8). יתרה מכך, בפועל, בשנת 2017, בעת שהתובע צילם כתבות מגזין, הוא השתכר שכר גבוה בהרבה משכרו לפני התאונה, כך שטענתו לפיה צילום בתחומים אלו אינו זמין תמיד, אינה מתיישבת עם הראיות.
95. טענת התובע, בדבר קשר בלעדי בין האירוע נושא התביעה לבין הפסקת העבודה, אינה מתיישבת עם דברים שהתובע אמר בזמן אמת.
ראשית, האירוע משנת 2017 לא היה אירוע של מה בכך. מדובר בהתרחשות שבה, לפי עדותו של התובע, הוא צילם בכפר במעמקי רמאללה ואז הגיעו רעולי פנים שהחלו לידות אבנים ובקבוקי תבערה. התובע העיד שהוא היה עם כתב לא מנוסה (לטענתו) שדחה את בקשתו של התובע לעזוב את המקום עקב הסכנה. בעקבות דברים שהכתב אמר, ההמון שהיה מסביב החל להתפרע. לפי תיאורו של התובע, הוא והכתב לא יכלו לברוח מהמקום משום שהצבא ירה לכיוון שלהם, ומסביבם היו רעולי פנים. לבסוף השניים ברחו למעמקי האזור (עמ’ 19 ש’ 22 – 26, עמ’ 20 ש’ 1 – 11).
תיאור האירוע, בפני עצמו, מצביע על אירוע משמעותי ביותר, מסכן חיים לא פחות מהאירוע נושא התביעה, כך שמבחינה אובייקטיבית קשה לקבל את טענת התובע שהאירוע משנת 2017 לכל הפחות לא תרם להחלטתו להפסיק לעבוד.
שנית, גם מבחינה סובייקטיבית התובע ייחס בזמן אמת את ההחלטה להפסיק לעבוד לאירוע משנת 2017. בפגישה הטיפולית ביום 29.12.17 (עמ’ 61 למוצגי הנתבעות) התובע דיווח על האירוע משנת 2017 ואמר ש”בעקבות אירוע מטלטל זה” הוא החליט שלא לבצע עוד כתבות. התובע עומת עם דבריו, וטען כי בפגישה הטיפולית התכוון לומר “בעקבות אירוע מטלטל זה… שלקח אותי לאירוע בשנת 2014″, (עמ’ 20 ש’ 16 – 22). מדובר בתיקון שמשנה באופן מהותי את מה שהתובע אמר באותה פגישה, ביחס לאירוע משנת 2017 והשלכותיו.
על פי רוב, בית המשפט יעדיף את הגרסה הראשונית שמסר בעל דין, לפני שיכול היה לשקול את המשמעויות המשפטיות של גרסתו. יתרה מכך, התיקון הוא תיקון מאולץ. התובע היה בפגישה טיפולית. בלתי מסתבר שהתובע ביקש להתייחס להצפה מאירוע קודם, והדבר לא תועד. למטפל בוודאי שלא היה כל אינטרס שלא לתעד פרט כה חשוב. אין זאת, אלא שהאירוע משנת 2017 לא היה חמור מאוד רק מבחינה אובייקטיבית, אלא גם מבחינתו הסובייקטיבית של התובע, שאמר שאירוע זה שימש בבסיס החלטתו שלא לבצע עוד כתבות.
96. התובע נתלה בקביעותיו של המומחה, אולם הקביעות העובדתיות, שתלויות בהתרשמות מהתיעוד ומעדותו של התובע, מסורות לבית המשפט.
הרושם המתקבל מתיאוריו של התובע בזמן אמת, בפגישות הטיפוליות, הוא שהתובע צבר שנים שבהן היה עד לאירועים אלימים שבחלקם הוא עצמו היה בסיטואציה מסכנת חיים, נוסף לאירוע נושא התביעה. התובע היה עד לאירועי פיגועים קשים באוטובוסים (עמ’ 26 ש’ 18 – 28), בפגישה טיפולית בחודש 8/16 התובע תיאר צילם כתבה ביריחו שבמהלכה הוא נשאר לבד שעה שיתר חברי הצוות הלכו למקום אחר וחשש ש”יחטפו אותו” (עמ’ 18 למוצגי התובע, אף שגם במקרה זה התובע ניסה למעט מהתיאור שנתן בזמן אמת – עמ’ 28 ש’ 12 – 33).
זאת ועוד, בחודש 11/16 התובע תיאר אירוע נוסף שהתרחש בחברון (עמ’ 63 למוצגי הנתבעות) – “שוב חזר לסיטואציה בחברון שיש בה שני אלמנטים זהים לסיטואציה הטראומטית שקדמה לה, בשתיהם נותר לבד וללא המצלמה וחווה התקהלות אנשים סביבו” (הדגשה לא במקור). תיאור זה משקף אירוע טראומטי נוסף לאירוע נושא התביעה ולאירוע משנת 2017. לא זו אף זו, תיאור זה משקף אירוע זהה במאפייניו לאירוע נושא התביעה, כך לפי התובע עצמו.
התובע נשאל אודות ההתרחשות משנת 2016 וטען שאינו זוכר אירוע כזה, אך ניתן “להניח שזה קרה” (עמ’ 30 ש’ 8 – 21, עמ’ 31 ש’ 6 – 24). המשמעות היא שאירוע נוסף, זהה במאפייניו, מאוחר יותר לאירוע נושא התביעה, הושמט מהאנמנזה שנמסרה למומחה מטעם בית המשפט (ראו עמ’ 4 לחוות הדעת). עובדה זו פוגמת במסקנות של המומחה, ובכל מקרה, מצביעה על מגמה של צבר התרחשויות, ששיאו באירוע משנת 2017, שבעקבותיו החליט להפסיק לעבוד.
97. אם כן, מתוך קריאת הפגישות הטיפוליות ברצף, אל מול ההתכחשות של התובע בחקירתו הנגדית לדברים שהוא עצמו אמר, מתקבל הרושם הברור שלאירוע נושא התביעה הייתה אמנם תרומה להחלטה של התובע להפסיק לעבוד בצילום כתבות, בפרט במקומות מסוכנים, אך התרומה הייתה מצטברת ולא בלעדית. לכן, גם אם מלוא הנכות הרפואית מיוחסת לאירוע נושא התביעה, בפן העובדתי התובע קץ במקצועו, בסכנות ובמראות הנלווים אליו, בשל מכלול של התרחשויות, ולא עקב אירוע בודד.
98. התובע הפסיק לעבוד לאחר שנת 2017. מבחינה עובדתית, בחודש 3/17 נסגר משרדה של חברת החדשות הצרפתית שם התובע עבד משנת 2003 אותו מועד (עמ’ 18 ש’ 18 – 28). כמו כן, התובע המשיך לעבוד גם לאחר האירוע (המטלטל) בשנת 2017, עד לסוף אותה שנה. אין הסבר של ממש מדוע התובע המשיך לעבוד כל אותה שנה, ואף השתכר סכום חסר תקדים לעומת שנים קודמות, ולא יכול היה להמשיך לאחר מכן. הסבר אפשרי לכך הוא שהיו מעורבים בכך גורמים נוספים שאינם קשורים למצבו הרפואי של התובע. התובע הסכים שהחוזה שלו בתאגיד הסתיים בשנת 2017. טענתו של התובע הייתה ש”התחננו” אליו שימשיך את החוזה, אך הוא סירב בטענה שאינו יכול (עמ’ 21 ש’ 23 – 25).
99. התובע עבד לאחר האירוע נושא התביעה בשני מקומות (החברה הצרפתית ו”כאן”) אך הוא לא מצא לנכון להביא עדים שיתמכו בטענותיו באשר לתפקודו בשנים אלו. כך גם, לא הביא עדים באשר לנסיבות הפסקת העבודה בתאגיד, כמו גם ביחס לזמינות עבודות צילום שאינן כרוכות בסיכון. הימנעותו מלעשות כן מקימה חזקה לחובתו, כי לו הובאו העדויות, לא היה בהן כדי לתמוך בגרסתו (ראו: ע”א 9656/05 שוורץ נ’ רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע”מ (27.7.2008), פסקה 26 והאסמכתאות שם).
100. התמונה הראייתית שהתגלתה בבית המשפט סותרת את עדותו של התובע שלפיה הוא מסתגר בביתו וצופה בטלוויזיה: התובע מתאמן במכון כושר פעמיים – שלוש פעמים בשבוע (עמ’ 48 ש’ 31, לקח שיעורי גלישה (עמ’ 48 ש’ 23 – 25) וכן אישר שהוא טייל עם המשפחה בתאילנד ובוויאטנם (עמ’ 49 ש’ 18 – 25).
101. לסיכום: התובע לא דייק בעדותו באשר למצבו התפקודי, גרסתו בשאלת תרומת האירוע משנת 2017 הייתה מתפתחת ועדותו בשאלת נסיבות הפסקת העבודה הייתה עדות יחידה של בעל דין. לאור האמור, קיים קושי לבסס ממצאי עובדה על סמך עדותו של התובע. לכך יש להוסיף שלתובע נקבעה נכות בשיעור 30% שאמנם אינה נכות מבוטלת, אך אינה מגיעה לכדי 100%, וכל זאת כאשר התובע לא הצליח לספק הסבר מספק מדוע לא עבד, ולו באופן חלקי או בתחומים שאינם נושאים סיכון.
102. בעובדה שהתובע לא הראה מאמץ מינימלי לשוב לעבודה הוא מנע את היכולת להעריך במדויק את מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. דבר זה פועל לחובתו, שכן הנטל להוכיח את התביעה, בכלל זה מידת התפקודיות של הנכות, מוטל על התובע. נוסף לכך, אי חזרה לעבודה עומדת בניגוד לחובה להקטנת הנזק, שהיא חובה עיקרית המוטלת על הניזוק (ע”א 320/87 שלמה גנזך נ’ אריה חברה לביטוח בע”מ, פ”ד מה (1) 743, 746 (1991) – פסקה 5 לפסק הדין; ע”א 151/84 חורי נ’ בית החולים “המשפחה הקדושה”, פ”ד מב (1) 779 (1988) – פסקה 3 לפסק הדין).
103. בנסיבות אלו, נוכח הקושי הראייתי מצד אחד, והעובדה שלתובע נקבעה נכות רפואית לא מבוטלת בגין האירוע נושא התביעה מצד שני, ראיתי להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 30%, וזאת מתוך הנחה שהתובע יכול היה להשתלב בעבודות בשכר או בהיקף נמוכים יותר, גם לאחר שנת 2017.
חישוב הפסדי השכר ייעשה בהתאם, תוך פילוח במקרים הנדרשים להכנסה מעסק וההכנסה ממשכורת.
104. הפסד כושר השתכרות לעבר (החל מיום 1.1.18, 73 חודשים):
27,000 * 73 * 30% = 591,300 ₪
בצירוף ריבית מאמצע התקופה: 616,193 ₪
מתוך סכום זה כ- 70% הוא בגין ההשתכרות כשכיר, כלומר סכום של: 431,335 ₪
105. הפסד כושר השתכרות לעתיד:
כשכיר, עד גיל 67, על בסיס 70% מהשכר הכולל, וגריעה של 30% בשכר, למשך שנתיים (לפי התיעוד התובע יליד חודש ינואר):
18,900 * 30% * 23.2 = 131,544 ₪
כעצמאי, לפי 30% מבסיס השכר הכולל, עד גיל 70:
8,100 * 30% * 55.6 = 135,108 ₪
הפסדי פנסיה (לפי 12.5% מההפסדים כשכיר בלבד): 70,360 ₪
סך הכול הפסדי שכר עבר ועתיד וכן הפסדי פנסיה: 953,205 ₪
עזרת צד ג’
106. התובע העיד כי עקב מצבו הנפשי יחסיו עם אשתו נפגעו קשות, והוא לא מסייע לה כפי שסייע בעבר. התובע לא לוקח כמעט חלק במטלות משק הבית, וחושש מהיום בו היא תחליט לעזוב אותו. רעייתו של התובע העידה כי לפני האירוע הוא נהג לערוך קניות ולסייע לה בעבודות הבית. לאחר האירוע ובפרט בשנים האחרונות התובע לא עוזר לה כמעט, ואת רוב היום הוא מעביר בצפייה בטלוויזיה.
107. במשק ביתו של התובע מועסקת עוזרת. רעייתו של התובע העידה שהיא נשכרה לפני מספר שנים, ולא הייתה לפני האירוע נושא התביעה (עמ’ 15 ש’ 5 – 6). לפי עדותה התובע בעבר נהג לנקות ולעזור, שכן היא עובדת במשרה מלאה (עמ’ 15 ש’ 11 – 13). המנקה עוזרת בניקיון הבית בלבד (עמ’ 15 ש’ 14 – 15). התובע העיד כי העוזרת מועסקת קצת מעל שנתיים (עמ’ 48 ש’ 33).
108. התובע עתר לפיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד בסכום כולל של 100,000 ₪.
109. הנתבעות טענו כי מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות. התובע לא צירף ראיות לנזק הנטען על ידו. יתרה מכך, התובע טען שעבד בצילום כתבות מדי יום, כך שאין יסוד לטענה שהוא לקח חלק בעבודות משק הבית לפני האירוע נושא התביעה. גם עיתוי העסקתה של העוזרת אינו קשור לאירוע נושא התביעה, שהתרחש כחמש שנים לפני כן. כן הפנו לכך שהתובע, לפי עדותו הוא, מסוגל להתאמן במכון כושר ולגלוש בים, ואין כל סיבה פיזית שלא יוכל לעזור בבית.
110. נכותו של התובע אינה מגבילה פיזית, ונוכח תפקודו כמפורט לעיל, לא התרשמתי שקיים קושי שבגינו הוא אינו יכול לבצע בבית עבודות קלות ברמה שביצע לפני האירוע נושא התביעה או אחריו, אם בכלל, כאשר עבד במשרה מלאה ואינטנסיבית. מתוך עדות רעייתו של התובע התרשמתי שהעסקת העוזרת הייתה במהלך טבעי ורגיל של “עייפות החומר” כפי שקורה במשקי בית רבים (עמ’ 15 ש’ 11 – 13). בהינתן האמור, אני פוסקת פיצוי גלובאלי בסכום של 20,000 ₪.
כאב וסבל
111. התובע התייחס לקשיים הנפשיים שלו ולמשמעות הנכות ועתר לפסיקת פיצוי בסכום של 500,000 ₪.
112. הנתבעות הפנו לכך שעדותו של התובע, שלפיה הוא ספון בביתו וצופה בטלוויזיה בחוסר מעש נסתרה בחקירתו, הוא פעיל ספורטיבית ומטייל בעולם. הנתבעות הציעו פיצוי בסכום של 73,000 ₪.
113. בהתחשב במהות האירוע, הנכות וכלל נסיבות העניין אני פוסקת לתובע ברכיב זה סכום של 200,000 ₪.
סיכום ביניים
114. רכיבי הנזק מסתכמים בסכום של 1,173,205 ₪
115. בניכוי אשם תורם בשיעור של 40%, הנזק עומד על סכום של 703,923 ₪.
תגמולי המוסד לביטוח לאומי ותביעת השיבוב
116. התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי – נפגעי עבודה (עצמאים).
117. לפי מסמכי המוסד לביטוח לאומי, שווי הגמלאות ששולמו וישולמו לתובע בעתיד עומד על 2,847,061 ₪.
118. המסקנה היא שתביעת התובע נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.
119. מאחר שהתביעה אינה נגד המעביד, התובע זכאי לפסיקת 25% מהנזק, קרי, סכום של 175,981 ₪. המוסד לביטוח לאומי זכאי ל- 75% – סכום של 527,942 ₪.
סיכום
120. התביעה מתקבלת.
121. אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע 1 סכום של 175,981 ₪ בצירוף שכ”ט עו”ד בסכום כולל של 41,180 ₪ וכן את הוצאות המשפט (אגרה, שכר עדים, שכר מומחים) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הוצאתן ועד היום.
122. כן אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע 2 (המוסד לביטוח לאומי) סכום של 527,942 ₪. בצירוף שכ”ט עו”ד בסכום כולל של 123,538 ₪.
123. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, א’ שבט תשפ”ד, 11 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
