בפני
בפני כב’ השופט הבכיר, רמזי חדיד
תובעת
אומנות הברזל (מסגריית שגיב) בע”מ
באמצעות ב”כ עוה”ד ערן שדה
נגד
נתבעת
מלון נוף הכרמל חיפה בע”מ
באמצעות ב”כ עוה”ד חובב ביטון
פסק דין
מבוא ועובדות מוסכמות:
בפניי תביעה כספית בעילה חוזית, לפיה התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 89,306 ₪.
התובעת הינה חברה המאוגדת ורשומה כדין בישראל והיא עוסקת בייצור והתקנת קונסטרוקציות פלדה והרכבתן.
הנתבעת, אף היא חברה המאוגדת ורשומה כדין בישראל, יזמה הקמת בניין דירות ברחוב הנשיא 99 חיפה (להלן: “הבניין” או “הפרויקט” בהתאם להקשר הדברים ותוכנם).
לצורך הקמת הבניין התקשרה הנתבעת בחוזה עם חברת בנייה בשם ע.פ. כוכב 5 (1990) בע”מ בתור קבלן ראשי (להלן: “חב’ כוכב”). כן התקשרה הנתבעת עם חב’ ניצן ענבר ניהול פרויקטים (1992) בע”מ למתן שירותי פיקוח וניהול הפרויקט (להלן: “חב’ הפיקוח”). בין יתר תפקידי חב’ הפיקוח היה בדיקת ואישור חשבונות אשר הגישו קבלנים שפעלו בפרויקט בשירות הנתבעת.
במהלך ביצוע הפרויקט התקשרה התובעת עם חב’ כוכב בהסכם לביצוע חלק מהעבודות להקמת הבניין, אף כי פרטי ההסכם הנ”ל, לרבות מועד חתימתו, העבודות בהן התחייבה התובעת לפיו, תמורת אותן עבודות, תנאי התשלום ועוד לא הובררו במסגרת ההליך. להבטחת קיום התחייבויות חב’ כוכב בהתאם להסכם הנ”ל, חתמה הנתבעת ביום 27.10.2019 על כתב ערבות לטובת התובעת (להלן: “כתב הערבות”).
לימים, היחסים בין הנתבעת לבין חב’ כוכב עלו על שרטון והאחרונה הפסיקה את עבודתה בפרויקט טרם השלמתו. יצוין כי המחלוקת בין אותם צדדים מתבררת במסגרת הליך בוררות ואשר לעת הזו טרם הוכרע.
בעקבות הפסקת ההתקשרות בין הנתבעת לבין חב’ כוכב, נערך בין בעלות הדין הסכם מיום 23.06.2020, לפיו התחייבה התובעת לספק ולהרכיב פרגולות פלדה עבור מרפסות בבניין ולביצוע תיקונים והשלמת עיגונים ופלטקות בסיס לאותן פרגולות (להלן: “ההסכם” ו-“הפרגולות” בהתאם). עלות ביצוע כלל העבודות בהתאם להסכם הינה בסך של 309,214.60 ₪ (כולל מע”מ), מתוכם סך של 200,070 ₪ (כולל מע”מ) עבור הפרגולות. כמו כן, בסעיף 3 להסכם, תחת הכותרת “לוח זמנים”, נקבע מועד השלמת העבדות כדלקמן:
“כ- 5.5 – 6 שבועות
תחילת ביצוע העבודות מידית
סיום: 30.7.20
במידה והקבלן יצליח לרכוש קונסטרוקציות מהיצרן הקודם לו”ז יתקצר בכשבועיים”.
אין חולק כי התובעת רכשה קונסטרוקציות של הפרגולות מהיצרן הקודם, ולפיכך מועד השלמת העבודות בהתאם להסכם היה אמור להיות עד ליום 15.07.2020, אף כי בפועל הן הושלמו בחלוף כשלושה חודשים מהמועד הנ”ל.
במהלך ביצוע העבודות בפרויקט הגישה התובעת מספר חשבונות ששולמו על ידי הנתבעת וזאת בסכום כולל של כ- 235,000 ₪ (כולל מע”מ). כן הגישה התובעת חשבון אחרון עבור יתרת התמורה שנקבעה בהסכם בסך של 71,627.60 ₪ (כולל מע”מ) (להלן: “החשבון”). ביום 02.11.2020 אישר מנהל העבודה והמפקח מטעם חב’ הפיקוח, מר יעקב שרצר (להלן: “המפקח”), את החשבון, אף כי הנתבעת סירבה לפרוע אותו, כולו או בחלקו.
וגם זאת, התובעת פנתה לחב’ כוכב בדרישה לתשלום סך של 17,680 ₪ עבור יתרת התמורה המגיעה לה, כטענתה, בהתאם להתקשרות בין אותם צדדים, ומשלא נפרע הסכום הנ”ל, היא פנתה לנתבעת מכוח כתב הערבות בדרישה לסלקו (להלן: “חוב הערבות”), אולם הנתבעת, דחתה את דרישתה בנדון.
מכאן התביעה, לפיה התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בפירעון החשבון וחוב הערבות.
טענות הצדדים בתמצית:
הואיל ולרוב טענות ההגנה של הנתבעת הן טענות הודאה והדחה, יפורטו תחילה אותן טענות.
לטענת הנתבעת, עם ניתוק הקשר בינה לבין חב’ כוכב, היא ביקשה להשלים את הפרויקט בהקדם וללא דחיות נוספות, והרי לא בכדי נקבע מפורשות בהסכם כי מועד השלמת העבודה יהיה לא יאוחר מיום 15.07.2020. בפועל, התובעת השלימה את העבודה באיחור של כשלושה חודשים מהמועד המוסכם וכתוצאה מכך נגרמו לנתבעת נזקים שונים בסכום כולל של 157,995 ש”ח, סכום העולה על סכום התביעה, וזאת בגין כל אלה:
סך של 57,220 ₪ עבור קנס ששילמה הנתבעת לשלושה רוכשי דירות בבניין בשל העיכוב במסירתן.
סך של 84,350 ₪ עבור העסקת שומרים ומפקחי עבודה בפרויקט.
סך של 16,425 ₪ עבור החלפת זכוכיות בשתי מרפסות בבניין אשר נשברו על ידי עובדי התובעת במהלך עבודתם בפרויקט.
הנתבעת מכחישה את קיומו של חוב הערבות וכן הוסיפה וטענה כי התובעת לא פעלה בהתאם לכתב הערבות ולפיכך היא לא זכאית להיפרע ממנה את החוב הנ”ל. בנדון נטען כי התובעת לא הודיעה לנתבעת מבעוד מועד ובטרם הפסקת ההתקשרות בינה לבין חב’ כוכב על חוב הערבות הנטען, ובכך נבצר מהנתבעת לקזז את החוב הנ”ל במסגרת ההתחשבנות בין אותם צדדים. כן טענה הנתבעת כי בהתאם לכתב הערבות, היה על התובעת להגיש תביעה נגד חב’ כוכב ומשלא עשתה זאת, אזי אין לחייבה בסילוק החוב הנ”ל.
לטענת התובעת, מועד השלמת העבודה שנקבע בהסכם אינו תנאי מהותי בהתקשרות בין הצדדים, לראייה, בהסכם לא נקבע כי ההפרה בנדון מהווה הפרה יסודית וכן לא נקבע פיצוי עבור אותה הפרה. כן נטען כי הצדדים הגיעו להסכמה בהתנהגות לפיה הוארך מועד השלמת העבודות שנקבע בהסכם, לראיה, טענת הנתבעת בנדון עלתה לראשונה רק לאחר סיום אותן עבודות, ללמדך על חוסר תום ליבה של הנתבעת וניסיונה העקר לחמוק מסילוק החוב. כן טענה התובעת כי האיחור בהשלמת העבודה הינה באחריות הנתבעת, וזאת בשל הטעמים כלהלן:
לצורך התקנת הפרגולות, המתכנן מטעם הנתבעת בחר בברגים תוצרת חו”ל, אך בפועל הם לא היו זמינים בארץ ובשל מגפת הקורונה לא ניתן היה ניתן להזמין אותם תוך פרק זמן סביר. לאחר עיכובים, בחר המתכנן ברגים אחרים, אולם במבחן שערך מכון התקנים, חלק מאותם ברגים כשל בנשיאת משקל הפרגולות, דבר שחייב החלפתם, ביצוע תיקונים ובדיקות נוספות.
קבלנים אחרים שעבדו בפרויקט עיכבו את השלמת העבודות בהן התחייבו וכתוצאה מכך נאלצה התובעת לבטל הזמנת משאית להובלת פרגולות למקום.
הנתבעת השתמשה במנוף אשר הזמינה התובעת לאתר לביצוע העבודות בהן התחייבה, וזאת לצורך ביצוע עבודות נוספות.
כן טענה התובעת כי העיכוב בהתקנת הפרגולות לא מנע מסירת החזקה בדירות לרוכשים, ומכל מקום הנתבעת לא הוכיחה את נזקיה הנטענים בתביעה.
ביחס לחוב הערבות, התובעת טענה כי הנתבעת ידעה מבעוד מועד טרם ניתוק הקשר בינה לבין חב’ כוכב כי האחרונה אינה עומדת בהתחייבויותיה כלפי התובעת. מכל מקום, לו אמת בפי הנתבעת, היא היתה מקיימת את כתב הערבות ומבקשת לחייב את חב’ כוכב בחוב הערבות במסגרת הליך הבוררות המתנהל ביניהם. כן נטען בנדון כי מימוש כתב הערבות אינו מותנה בהגשת תביעה על ידי התובעת נגד חב’ כוכב, ודי בכך כי היא דרשה ממנה סילוק החוב.
התובעת מודה באחריותה לשבירת זכוכית באחת ממרפסות הבניין, אולם לטענתה לא נדרש מנוף להתקנת זכוכית אחרת במקומה וכי עלות החלפתה הינה בסך של 4,095 ₪ (כולל מע”מ).
דיון:
ההכרעה במחלוקת בין הצדדים ביחס לחשבון מחייבת להידרש לשתי סוגיות עיקריות: האחת, האם כטענת התובעת סוכם בהתנהגות להאריך את המועד שנקבע בהסכם להשלמת העבודות, השנייה, מהם הנזקים שנגרמו לנתבעת, אם בכלל, בעקבות העיכוב הנ”ל.
אקדים ואומר, כי לטעמי ההכרעה בסוגיה הראשונה מתייתרת, זאת מהטעם כי הנתבעת כשלה כישלון חרוץ בהוכחת נזקיה הנטענים בעקבות התמשכות העבודות מעבר למועד שנקבע בהסכם. על אף זאת, אדון להלן באותה סוגיה.
הדין וההלכה הפסוקה הכירו באפשרות שינוי החוזה באמצעות התנהגות הצדדים המתקשרים בו. עקרון זה נגזר מהוראת סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג – 1973, בו נקבע ביחס לצורת החוזה, כדלקמן: ”חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים”. בנדון נפסק ב-ע”א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע”מ נ. גזית הדרום בע”מ ואח’, פ”ד מו(4) 35, כדלקמן:
”….הוראה זו (סעיף 23 לחוק החוזים הכללי – ר.ח.) משקפת את עקרון ‘חופש הצורה’ (ראה: פרופ’ ג ‘שלו, דיני חוזים (דין, תש”ן) 285-286), אשר לפיו חוזה יכול שייעשה בכל צורה שהיא, אלא אם צורה מסוימת היא תנאי לתוקפו, על-פי חוק או על-פי הסכם בין הצדדים. מעיקרון זה נובעת גם המסקנה, כי הצדדים לחוזה רשאים להתנות עליו ולשנות את הוראותיו מבלי להיות מוגבלים לפרוצדורה או לצורה מסוימת דווקא. בין השאר, ייתכן שייווצר חוזה – או שתשונה הוראה מהוראותיו – על-ידי התנהגות הצדדים (ראה שלו, בספרה הנ”ל, בעמ’ 286). ייתכן גם כי מהתנהגות הצדדים לחוזה, או אחד מהם, יוסקו התחייבות חוזית, המיתוספת להסדר החוזי אשר עלה על הכתב ….. או אומד דעתם של הצדדים לעניין משמעותו של החוזה או הוראה ……..
כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה. עיקרון זה נובע מהוראות סעיפים 2 ו- 5לחוק החוזים, לפיהם נדרשת, כתנאי לשכלולם של הצעה וקיבול, מסקנה בדבר גמירת-דעת. משמעות דרישה זו תוארה על-ידי פרופ’ שלו, בספרה הנ”ל, בעמ’ 91, כ’רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות’.
עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על-ידי הצדדים מחייב, כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם…..” (שם, עמ’ 40-41 לפסק הדין).
לאותה הלכה ר’ רע”א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ. סהר, פ”ד סה(2) 563, פסקה 33.
מן הכלל אל הפרט.
תחילה יודגש כי במקרה דנן מהות ההתקשרות בין הצדדים אינה מחייבת עריכת הסכם בכתב. כמו כן, בהסכם גופו אין כל התניה, לפיה שינוי הוראותיו יעשה בכתב.
לא זאת אלא זאת, כחלק מראיות התובעת הוגשו כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת, כמו גם העתק מהחשבונות שאושרו ושולמו על ידי הנתבעת. והנה, מאותם מוצגים עולה כי במהלך התקופה מיום 15.07.2020, הוא המועד שנקבע בהסכם לסיום העבודות, ועד ליום 30.09.2020, כחודשיים וחצי בחלוף אותו מועד, הנתבעת הוסיפה ושילמה לתובעת סכום נכבד של כ- 200,000 ₪, וכל שנותר הוא תשלום החשבון נשוא התביעה על סך של כ- 74,000 ₪. למותר לציין כי לו סברה הנתבעת שהמועד שנקבע בהסכם להשלמת העבודות הוא הוא המועד המחייב את התובעת, והיא לא הסכימה, כביכול, להארכתו, מן הסתם היא היתה נמנעת לשלם את כל התמורה הנ”ל. הנה לך אפוא נימוק ראשון התומך בגרסת התובעת, לפיה בין הצדדים סוכם בהתנהגות על הארכת מועד השלמת העבודות שנקבעו בהסכם. אך לא רק זאת.
אין חולק כי הנתבעת לא העלתה כנגד התובעת כל טענה, ולו ברמז, ביחס לעיכוב בהשלמת העבודות בהתאם להסכם. טענת הנתבעת כאילו היא חששה מהעלאת טענותיה בנדון בזמן אמת שמא הדבר יגרום לעיכוב נוסף בהשלמת הפרויקט, אינה משכנעת בעיניי. לו אמת בפי הנתבעת, היא יכלה לפנות לתובעת בזמן אמת מבלי “לשבור כלים” ולגרום להפסקת ההתקשרות בין הצדדים. הרי לא כל פנייה לעניין זה צריכה לכלול איום או דרישה מפורשים שהיו עלולים לסכן את המשך ההתקשרות בין הצדדים. הנה אם כן, העדר כל פניה של הנתבעת לתובעת בדבר העיכוב הנטען בהשלמת העבודה, אף הוא תומך במסקנה כי התנהגות הצדדים מעידה כי הם הגיעו ביניהם להסכמה בדבר הארכת מועד השלמת העבודות.
וגם זאת, אין חולק כי החשבון שבמחלוקת אושר על ידי המפקח ומנהל הפרויקט מטעם הנתבעת. בסעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/2, טען המפקח ביחס לחשבון הנ”ל, באומרו:
“בקשר לטענות התובעת לגבי אישורי החשבוניות אציין כי בעת שאישרתי את החשבוניות של התובעת, נאמר לי על ידי מנהלי הנתבעת שאפשר לאשר את החשבוניות, כי הקבלן, כלומר התובעת, אמור בכל מקרה לשלם לנתבעת על הנזקים שגרם בעיכובי העבודות להן התחייב, ועל המעקות שנשברו במהלך עבודתו”.
מהמצוטט לעיל עולה כי המפקח שוחח עם מנהלי הנתבעת וקיבל את ברכתם לאישור החשבוניות שהגישה התובעת, לרבות החשבון שבמחלוקת. והנה, משנשאל המפקח, העד מטעם הנתבעת, לעניין זה על ידי בית המשפט הוא “שיפץ” את גרסתו, והשיב באומרו:
“מה תפקידך בתור מפקח כאשר אתה מתבקש לאשר חשבון שמוגש אלייך?
אני משיב שאני בודק את הכמויות או שסופר ביחידות או במדידה לפי התוכנית, מחיר לפי חוזה וחישוב הכפלות של מחיר וכמות.
יש לך קשר עם המזמין לפני שאתה מאשר את החשבון?
אני משיב שבד”כ לא. אני מחשב את החשבון, מאשר אותו, מגיש ומקשר את הקבלן” (שם, עמ’ 30 שורה 11 לפרוטוקול הדיון).
אין לקבל את גרסתו “המשופצת” של המפקח, גרסה שאינה מתיישבת עם האמור בתצהירו לעניין הקשר שהתנהל בינו לבין מנהלי הנתבעת טרם אישור חשבונות התובעת. בנסיבות העניין, ככל והיה בפי הנתבעת טענת אמת בדבר עיכוב השלמת העבודות על יד התובעת, מצופה היה כי היא תנחה את המפקח שלא לאשר את החשבון, כפי שנעשה בפועל. משלא כך הם פני הדברים, הרי לך טעם נוסף התומך במסקנה כי הצדדים הגיעו להסכמה בהתנהגות בדבר הארכת מועד השלמת העבודות שנקבעו בהסכם.
ודוק, הנתבעת, וטעמיה עמה, נמנעה מהגשת הסכם ההתקשרות בינה לבין חב’ הפיקוח על מנת לעמוד באמצעות על תפקיד המפקח בבדיקת ואישור החשבון נשוא התביעה. הדבר אומר דרשני ומקים את החזקה הקבועה בהלכה הפסוקה, לפיה לו הוגש אותו הסכם, הוא היה תומך במסקנה, לפיה אישור החשבון מחייב את הנתבעת בפרעונו.
חיזוק נוסף למסקנה אליה הגעתי בנדון, מצאתי בטענות התובעת, אשר הוכחו כדבעי, לפיהן העיכוב בהשלמת העבודות נגרם בשל נסיבות שלא היו בשליטתה ואחריותה. אפרט להלן.
בסעיפים 11–13 לתצהיר עדותו הראשית של מנהל, שותף וסמנכ”ל התפעול של התובעת, מר אושרי סרור, מוצג ת/2, פירט העד את סיבות העיכוב בהשלמת העבודות נשוא ההסכם, באומרו:
“11. יתר על כן, הנתבעת ונציגים מטעמה הם אלו שגרמו לעיכובים וגרמו לתובעת לנזקים כספיים מטעמם. בין השאר ניתן לציין את העובדה שעיכובים בלוחות הזמנים של קבלנים אחרים באתר הובילו לכך שהתובעת נאלצה לבטל את הגעתה של משאית שהובילה את פרגולות המתכת לאתר.
12. בנוסף, המתכנן מטעם הנתבעת בחר ברגים שלא קיימים בישראל, לאחר מכן בחר המתכנן ברגים שונים, אולם הברגים נבדקו על ידי מכון התקנים בעומסים חריגים, שמעבר יכולתם לעמוד, דבר שמוביל לשבירת הברגים ובצורך להחליפם. בכל המתואר לעיל התנהל המתכנן באיטיות ולקח לו ימים ואף שבועות בין החלטה להחלטה. את העובדה שהוחלפו הברגים ניתן לראות מהחשבוניות שהוצאו ואושרו.
13. כמו כן, כאשר הגיעה משאית מנוף מטעם התובעת לאתר בחרו נציגי הנתבעת לנצל את העובדה שהמשאית כבר באתר לשם פעולות שאינן קשורות בעבודות התובעת ובכך הפריעו לתובעת לעבוד באתר ועיכבו אותה”.
מנכ”ל התובעת והעד הנוסף מטעמה, מר יצחק כהן, חזר בסעיפים 11-12 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/1, על הנטען בסעיפים 11-12 לתצהירו של מר אושרי סרור, כמצוטט לעיל.
והנה, הנתבעת, וטעמיה עמה, התעלמה בתצהירי עדותם הראשית של העדים מטעמה – המנהל מר יונתן חי (להלן: “מנהל הנתבעת”) והמפקח – מוצגים נ/1 ו-נ/2, מגרסת התובעת לעיל ולא העלתה כל גרסה נגדית בנדון. אדרבא ואדרבא, משנשאלו עדי הנתבעת בחקירתם הנגדית לעניין זה הם מסרו תשובות מתחמקות והמציאו טענות חדשות שאינן נתמכות בחומר הראיות שהוגש בתביעה, כל זאת בניסיון לא משכנע להתנער מאחריות הנתבעת לעיכובים שהיו בהשלמת העבודות בפרויקט.
בחקירתו הנגדית נשאל מנהל הנתבעת ביחס לעיכוב בהשלמת העבודה בשל בעיית הברגים, והוא השיב באומרו:
”ש. נכון שהברגים שהקונסטרוקטור שלכם דרש לא היו בארץ באותה תקופה?
ת. לא יודע.
ש. מי צריך לדעת, המפקח?
ת. יכול להיות. צריך לשאול אותו.
ש. נכון שהברגים לא עמדו במבחן התקן? נשברו?
ת. כל מה שקשור לצד המקצועי אני לא יודע”(שם, עמ’ 20 שורה 27 לפרוטוקול הדיון).
מנגד, משנשאל המפקח על מעורבות מנהל הנתבעת בעניין הברגים, הוא סתר את תשובתו לעיל, באומרו:
“הוא היה מעורב בכל הדברים האלה. כמובן שעדכנו אותו על בעיה באופן עקרוני. הוא לא איש מקצוע ולא צריך להיכנס יותר מדי למה חסר בורג. בכל עבודה יש בעיות קטנות” (שם, עמ’ 26 שורה 12 לפרוטוקול הדיון).
כמו כן, המפקח העיד על העיכוב בהשלמת העבודות בשל הכשל בברגים, והוא השיב באומרו:
“ש. אחרי שנשברו הברגים וקיבלו את ההנחיות החדשות? היה צריך לעשות בדיקה נוספת?
ת. כמובן.
ש. ולקח זמן?
ת. כל בדיקה לוקחת מספר שעות, שעתיים/שלוש.
ש. כמה זמן?
ת. אני לא זוכר בדיוק. הסידור היה כזה, אם היה כשל בבורג אז העברנו ליועץ והגיע למקום ונתן פתרון איפה לעשות קידוחים וברגים נוספים. היו כל מיני סיבות ללמה לא החזיקו. החלפנו לאותו סוג של ברגים. הוא אמר כמה בדיקות לעשות ולאחר מכן הגיע ממכון התקנים ומבצע את העבודה. העבודה היא די פשוטה. הוא מחבר מכשיר לבורג ומנסה להפעיל כוח כדי להוציא אותו. עד כוח מסוים ואם לא נשבר.
ש. לשאלת בית משפט, כאשר בורג לא עומד בעומס ונשבר, כל התהליך הזה שקוראים ליועץ ונותן פתרון ומזמין את מכון התקנים ולשלם להם ולתאם מועד למכון, כל התהליך הזה, כמה זמן לוקח?
ת. עניין שבין יום ליומיים לכל פעולה כולל תיאום עם מכון התקנים. אני פשוט התקשרתי לבודק ותיאמתי איתו מתי הוא מגיע, זה היה ידוע מראש. לא נאלצנו לחכות שבוע” (שם, עמ’ 26-27 החל משורה 24 לפרוטוקול הדיון).
אינני נותן אמון בטיעוני המפקח לעיל ובניסיונו לגמד את העיכוב בהשלמת העבודות נשוא ההסכם בעקבות הכשל בברגים בהם בחר הקונסטרוקטור. המדובר בעדות כבושה שלא נתמכה בראיה כלשהי ולפיכך אין לקבלה.
באשר לאירוע שבו התובעת הובילה את הפרגולות לאתר באמצעות משאית אך בהעדר תיאום לסגירת הכביש, היא נאלצה לחזור על עקבותיה, זכרונו של המפקח בגד בו, ובנדון הוא העיד באומרו:
“ש. היה אירוע שבו צחי היה בדרך עם משאית ולא היה תאום של סגירת כביש, ולכן היה צריך להגיד לו להמתין?
ת. אני לא זוכר.
ש. מי אמור לבצע סגירות מול המשטרה?
ת. למיטב זכרוני זה היה מול מפקח נוסף של העבודה. אנחנו תאמנו זאת טלפונית.
ש. לא זוכר לך (צ”ל ”זכור” – ר.ח.) אירוע שצחי כבר לקח פרגולות מחברת מלמה ולא הייתה חסימת כביש?
ת. אני באמת לא זוכר את האירוע חוץ מזה שהיה מקום פריקה בלי חסימה של הכביש.
ש. היה מקרה כזה?
ת. אני לא זוכר, באמת שלא. אנחנו לא הבחנו אם היה אז אני לא זוכר, מדובר באירועים קטנים שקורים ביום יום”(שם, עמ’ 26 ש’ 14 לפרוטוקול הדיון).
מהמצוטט לעיל עולה כי אף אם אכן המפקח לא זכר את אירוע המשאית האמור, וספק אם כך הדבר, עולה ומתחייבת המסקנה כי הנתבעת לא סתרה את טענת התובעת ביחס להתרחשותו והעיכוב שנגרם בעקבותיו בהשלמת העבודות נשוא ההסכם.
לא נעלמה מעיניי העובדה כי התובעת לא כימתה את פרק הזמן בו התעכבה השלמת העבודה בהתאם להסכם בשל הנסיבות שאינן בשליטתה או באחריותה, כמפורט לעיל. יחד עם זאת, גרסת התובעת בנדון תומכת במסקנה כי לא בכדי הנתבעת לא העלתה כל טענה בזמן אמת בדבר העיכוב בהשלמת העבודות, שכן הדבר היה בשל הסכמה בהתנהגות להארכת המועד שנקבע בהסכם.
העולה מן המקובץ, נחה דעתי כי במקרה דנן בעלי הדין הגיעו להסכמה בהתנהגות בדבר הארכת המועד שנקבע בהסכם להשלמת העבודות, וזאת עד להשלמתן בפועל. כמסקנה מתחייבת, אני דוחה את טענת הנתבעת כאילו התובעת הפרה את ההסכם בשל האיחור הנטען בהשלמת העבודות.
סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרה חוזה), תשל”א-1970, מונה את התרופות להן זכאי הנפגע בעקבות הפרת חוזה, ולפיו “הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה”. סעיף 10 לחוק מונה שלושה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם זכאי הנפגע מהפרת החוזה לסעד הפיצויים, ולפיו “הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של התרופה”. כמו כן, סעיף 20 לחוק מעגן את זכות הקיזוז, לה טוענת הנתבעת, ולפיו ”חובות שהצדדים חבים זה לזה על פי חוק זה ניתנים לקיזוז”.
סעיף 10 לחוק, כמצוטט לעיל, מחייב אפוא להוכיח קיומם של שלושה תנאים: האחד, עצם קיומו של נזק לצד הנפגע מהפרת החוזה, השני, הנזק הנ”ל נגרם בעקבות הפרת החוזה ותוצאותיה, משמע, קשר סיבתי בין שני אלה, והשלישי, הנזק שנגרם הוא נזק שהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של התרופה.
וגם זאת, בהתאם לכלל ולפיו המוציא מחברו עליו הראיה, על הצד הנפגע מהפרת חוזה מוטלת החובה להוכיח לא רק עצם ההפרה, אלא גם כן קיומם של התנאים שנקבעו בסעיף 10 לחוק, כמצוטט וכמפורט לעיל.
ב- רע”א 3688/20 דרך ארץ היווייז (1997) בע”מ נ’ שלמה כתראן (פורסם בנבו), נפסק בנדון כדלקמן:
“…. זכאות הנפגע לפיצוי בגין הפרת חוזה מותנית בהתקיימות שלושה יסודות מצטברים: נזק; קשר סיבתי עובדתי בין ההפרה לנזק; וצפייתו בפועל או בכוח של המפר, בעת כריתת החוזה, את קרות הנזק כתוצאה מסתברת של ההפרה ….. זאת ועוד, הלכה היא שהנטל רובץ לפתחו של הנפגע, ‘להוכיח כי הפרת החוזה גרמה לו לנזק – שהוא נזק שבעת כריתת החוזה ניתן היה לצפותו כתוצאה מסתברת של ההפרה’ ….
שלו ואדר עמדו בספרם על תכליתה של דרישת הסיבתיות:
‘מטרת הפיצויים היא לפצות את הנפגע על נזק שניתן לייחס אותו להפרת החוזה. על נזק זה – ורק על נזק זה – זכאי הנפגע לפיצוי מכוח חוק התרופות. נזק שאותו סבל הנפגע – אך נגרם לו ללא כל קשר להפרת החוזה – אין הנפגע זכאי לפיצוי בגינו. במושגים של תורת הפיצוי: בהיעדר קשר סיבתי עובדתי בין המעשה או המחדל המהווים הפרה לבין הנזק הנתבע – לא תקום זכות לפיצויים. ……
המבחן המסורתי לבחינת הסיבתיות העובדתית הוא מבחן הסיבה-שאין-בלתה (causa sine qua non). השאלה שתישאל היא זו: האם אלמלא הופר החוזה היה מתרחש הנזק שהנפגע תובע פיצוי בגינו? אם התשובה שלילית – כלומר, הנזק לא היה מתרחש אלמלא ההפרה – מתקיים קשר סיבתי והמפר אחראי לכאורה לגרימת הנזק. אם, לעומת זאת, התשובה חיובית – כלומר הנזק היה מתרחש ממילא גם אלמלא הופר החוזה ולו קוים כהלכתו בידי המפר – כי אז אין מתקיים קשר סיבתי, וממילא אין לחייב את המפר בפיצויים'”(שם, פסקה 17 לפסק הדין).
מן הכלל אל הפרט.
בסעיפים 23-24 לתצהיר עדותו הראשית של מנהל הנתבעת, נטען ביחס לפיצוי אשר שילמה הנתבעת לחלק מרוכשי הדירות בבניין, כדלקמן:
“23. הנתבעת איחרה במסירה של שלוש הדירות בשל העיכובים אותם גרמההתובעת באופן ישיר בשל מחדליה.
24.אי לכך, הסכום אותו שילמה הנתבעת על עיכוב מסירת הדירות בשל חלקה של התובעת מסתכם בלא פחות מסך של 57,220 ₪.
העתק הסכמים לפיהם חושבו הנזקים בשל עיכוב מסירת הדירות לנוכח מחדלי התובעת מצורף ומסומן נספח 5″ (ההדגשות אינן במקור – ר.ח.).
והנה, מעיון בנספח 5 לתצהירו של מנהל הנתבעת עולה כי המדובר בהתקשרות הנתבעת רק עם משפחת רוזנטל לרכישת דירה אחת בבניין (להלן: ”משפחת רוזנטל”), ולא צורפה כל אסמכתא ביחס ליתר שתי הדירות הנטענות. בחקירתו הנגדית נשאל מנהל הנתבעת לעניין זה ובנדון הוא מסר תשובה בלתי משכנעת באומרו: “… מפנה לסעיף 22 לתצהירי. בנספחים משום מה דירות 501-502 לא נכנסו אבל יש תחשיב מסודר בגין הכניסות, שזה 21,000 ₪ שרואים בסעיף 22” (שם, עמ’ 19 שורה 23 לפרוטוקול הדיון).
יתרה מכך, נספח 5 לתצהיר מנהל הנתבעת כולל שני סוגי מסמכים: הראשון, תוספות מס’ 2 ו-3 להסכם הרכישה שהיה בין הנתבעת לבין משפחת רוזנטל, והשני, מסמך שכותרתו “נספח להסכם”. והנה, תוספות 2 ו-3 הנ”ל נחתמו ביום 27.12.2019 ו- 29.12.2019 ובהן צוין כי מועד מסירת הדירה הינו בחודש מרץ 2020. נזכיר, ההסכם נשוא התביעה נחתם ביום 23.06.2020 ולפיו היה על הנתבעת להשלים את העבודות בפרויקט עד ליום 15.07.2020. יוצא אפוא כי תוספות 2 ו-3 להסכם הרכישה שבין הנתבעת לבין משפחת רוזנטל והפיצוי בו התחייבה הראשונה לפיהן בשל העיכוב במסירת הדירה, אינו רלוונטי לעיכוב הנטען בהשלמת העבודה בפרויקט על ידי התובעת. באשר לנספח הסכם הרכישה של משפחת רוזנטל, אמנם נכון, הוא נחתם ביום 19.08.2020 וזאת לאחר חתימת ההסכם נשוא התביעה, אולם לא רק שאין בו כל התייחסות לתשלום פיצוי עבור האיחור הנטען במסירת הדירה, אלא צוין בו כי עם חתימתו משפחת רוזנטל משלמת לנתבעת סך של 285,000 ₪ ובכך “… הצדדים ייחשבו כמי שהשלימו בהסכמה, באופן סופי ומוחלט את ההתחשבנות ביניהם בין (צ”ל: בגין – ר.ח.) רכישת הדירה לרבות בגין פיגורים במסירה”(שם, סעיף 3 לנספח להסכם)(ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).
הנה אם כן, טענת הנתבעת ביחס לפיצוי אשר שילמה, כביכול, לשלושה רוכשי דירות בבניין, הינה טענת סרק ואין לה כל תמיכה בחומר הראיות שהוגש מטעמה.
יתירה מכך, על מנת לבחון באם העיכוב בהתקנת הפרגולות על ידי התובעת בחלק מדירות הבניין, אכן מנע את מסירתן לידי הרוכשים, מצופה היה כי הנתבעת תגיש כחלק מראיותיה בתביעה את הסכמי הרכישה בינה לבין אותם רוכשים בהם נקבע מועד מסירת החזקה בדירה והגדרתה כדירה ראויה למגורים. בפועל, הנתבעת, וטעמיה עמה, נמנעה מהגשת אותם הסכמים ומשנשאל מנהל הנתבעת לפשר העניין, הוא התחמק ממתן תשובה עניינית, אף כי השאלה חזרה על עצמה פעמיים, באומרו:
“ש. בית משפט – יש טענה לגבי פיצוי ששילמתם לדיירים, כי מסירת הדירות התעכבה בגלל הפרגולות שלא הותקנו. מדוע לא צירפתם את החוזה עם הדיירים כדי להבין מתי מבחינת התקשרות ביניכם זו דירה שאפשר למסור או אי אפשר למסור.
ת. בדרך כלל דירה ראויה למגורים זו דירה שניתן לגור בה ואפשר לנהל בה חיים נורמליים. ככה קובע חוק המכר. באותן דירות ספציפיות, יש ארוע בטיחותי שאי אפשר לנהל אותו כשהדייר בתוך הדירה. יש כניסה ויציאה של עובדים.
ש. בית משפט – מדוע לא צירפתם את ההסכם מול הדייר כדי להבין במידה והפרגולה לא מותקנת זה אומר שהדירה לא מוכנה למסירה?
ת. לא תמיד יודעים ביום החתימה ולא תמיד ניתן לצפות איזה ארוע יכול לעכב מסירת דירה”(שם, עמ’ 24 שורה 7 לפרוטוקול הדיון)(ההדגשות במקור – ר.ח.).
מחדלה של הנתבעת אומר דרשני והוא מקים את החזקה שנקבעה בהלכה הפסוקה, לפיה לו הוגשו הסכמי המכר בינה לבין רוכשי הדירות, הם היו מחייבים את המסקנה כי אותן דירות היו ראויות למסירה אף בטרם השלימה התובעת את ביצוע העבודות בהן התחייבה.
חיזוק למסקנה אליה הגעתי לעיל מצאתי בחקירתו של מנהל הנתבעת עצמו אשר העיד באומרו כי טופס 4 לבניין התקבל עוד ביום 08.03.2020, זאת עוד בטרם נערך ונחתם ההסכם בין בעלי הדין.
לאור האמור לעיל, נחה דעתי כי הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כאילו בעקבות האיחור הנטען בהשלמת העבודה על ידי התובעת, התעכבה מסירת חלק מדירות הבניין לרוכשים וכתוצאה מכך היא שילמה פיצויים לאותם רוכשים.
בסעיף 25 לתצהיר מנהל הנתבעת נטען, ובהדגשה, כדלקמן:
“בנוסף, בגלל העיכוב שגרמה התובעת, נאלצנו להחזיק באתר שומרים ומפקחי עבודה אשר הוסיפו להוצאותינו עשרות רבות של אלפי שקלים נוספים ונאלצנו לשלם לחברת ניהול הפרויקטים סך של 84,350 ₪ בגין התקופה הנוספת.
העתק חשבונית מחברת הפיקוח ניצן אמבר מצורף ומסומן נספח 6” (ההדגשה במקור – ר.ח.).
ראשית כל יובהר כי טענת הנתבעת כאילו היא נאלצה להחזיק בפרויקט שומרים בשל העיכוב בהשלמת העבודה על ידי התובעת, לא נתמכה בראיה כלשהי, אף לא כומתה ולפיכך אין לקבלה. באשר לטענה בדבר תשלום לחברת הפיקוח, הרי מעיון בנספח 6 המצורף לתצהירו של מנהל הנתבעת, אין לדעת עבור איזו תקופה הנתבעת שילמה לחברת הפיקוח את הסכום הנקוב באותה חשבונית והרלוונטיות של התשלום הנ”ל לטענות הנתבעת בנדון. לא רק זאת, בתצהיר המפקח מטעם הנתבעת, אין זכר או תמיכה כלשהי לטענת הנתבעת בנדון.
לאור האמור לעיל, הנתבעת לא הוכיחה טענתה כאילו נגרם לה נזק בגין תשלום לשומרים או לחברת הפיקוח ומן הסתם היא לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין הנזק הנטען הנ”ל לבין ההפרה הנטענת של ההסכם על ידי התובעת. אני דוחה אפוא את טענת הנתבעת בנדון.
אין חולק כי עובדי התובעת שברו במהלך עבודתם זכוכיות שהיו מיועדות למרפסות בבניין. כן אין מחלוקת כי על התובעת לפצות את הנתבעת בגין הנזק הנ”ל וכי יש לקזז את סכום הפיצוי מהתמורה המגיעה לתובעת. המחלוקת בין הצדדים היא אך ביחס לגובה הנזק שנגרם לנתבעת בשל שבירת אותן זכוכיות.
בהתייחסו לנזק שנגרם לנתבעת בעקבות שבירת הזכוכיות, טען מנהל הנתבעת בסעיפים 11-12 לתצהירו, מוצג נ/1, באומרו:
“11. לנוכח הנזק שנגרם, נאלצנו להזמין זכוכיות חדשות להחלפתן של הזכוכיות השבורות וכן, להזמין מנוף הרמה מיוחד לצורך נסיעתן אל הקומה המתאימה.
12.בסך הכל הסתכמה עלות החלפת הזכוכית בסך של שעות עבודה של כלי ההרמה בסך של 16,425 ₪” (ההדגשה במקור – ר.ח.).
לתמיכה בטענותיו לעיל צירף מנהל הנתבעת לתצהירו הצעת מחיר לרכישת זכוכיות והצעת מחיר עבור שעות עבודה לכלי הרמה, נספחים 2-3 בהתאם. הנתבעת, וטעמיה עמה, לא הגישה כל אסמכתא המעידה כי היא שילמה בפועל את הסכומים המפורטים בהצעות המחיר הנ”ל, והרי לך טעם ראשון למסקנה המתחייבת כי היא לא הוכיחה את טענותיה בנדון. אך לא רק זאת, בחקירתו הנגדית נשאל מנהל הנתבעת לנטען בסעיפים 11-12 לתצהירו, כמצוטט לעיל, אולם הוא לא עמד מאחורי גרסתו בדבר הצורך להשתמש במנוף לצורך התקנת הזכוכיות כמו גם ביחס לעלות הזכוכית שנשברה. להלן אצטט:
“ש. תסכים שבשביל זכוכית כזו לא צריך מנוף כדי להרים, היא 1.5 מ’ על 1.2 מ’.
ת. קשה לי להעריך.
ש. מפנה לתצהירך – זו הזמנה של זכוכית כמו זו השבורה?
ת. קשה לי להשיב. תשאל את המפקח.
ש. מה גודל הזכוכית הזו?
ת. אני לא בקיא בפרטים הטכניים.
ש. מה כתוב לגבי גודל הזכוכית, יש מידות.
ת. 1.20 על 1 מ’ אני לא בטוח שאתה יכול.
ש. האם זה נכנס למעלית?
ת. נראה לי שכן. הגודל הזה יכול להיכנס” (שם, עמ’ 21 שורה 15 לפרוטוקול הדיון).
יודגש, כי על אף שהמפקח התייחס בסעיף 9 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/2, לאירוע שבירת הזכוכית על ידי עובדת התובעת, אין בתצהירו כל התייחסות לעלות החלפת אותה זכוכית.
העולה מן המקובץ, התובעת לא הוכיחה את טענתה ביחס לגובה הנזק שנגרם לה בעקבות שבירת הזכוכית על ידי עובדי הנתבעת והסכום שיש לקזז בגין כך מיתרת התמורה המגיעה לאחרונה. כתוצאה מתחייבת יש לקבל את גרסת התובעת ולפיה עלות החלפת הזכוכית שנשברה הינה בסך של 4,095 ₪ (כולל מע”מ), סכום אליו התייחס מנכ”ל התובעת בסעיף 18 לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/1, והוא נתמך בהצעת המחיר אשר צורפה כנספח 9 לאותו תצהיר. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן הצעת המחיר, 12.07.2022, ועד להיום, מגיע לסך של 4,435 ₪ והוא יקוזז מהסכום שייפסק לתובעת.
לסיכום עניין החשבון שבמחלוקת, התובעת זכאית להיפרע מהנתבעת את מלוא סכום החשבון בסך של 71,627.60 ₪. בהעדר דרישה אחרת בכתב התביעה, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 27.04.2021, ועד להיום, ובסה”כ 82,338 ₪. מהסכום הנ”ל יש לקזז את עלות החלפת הזכוכית כאמור בסעיף 24 לעיל, בסך של 4,435 ₪. יוצא אפוא כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 77,903 ₪ נכון להיום.
בסעיף 7 לחוק הערבות, תשכ”ז-1967, ואשר כותרתו “טענות הגנה”, נקבע כדלקמן:
“א. כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב.
ב. התיישנה התביעה נגד החייב מתיישנת גם התביעה נגד הערב, אם לא התיישנה לפני כן”.
מהמצוטט לעיל עולה כי הערב נכנס בנעליו של החייב והוא זכאי להעלות כל טענת הגנה כלפי הנושה שיש לחייב בקשר לחיובו. אך לא רק זאת, הערב רשאי להעלות נגד החייב גם כן טענות הגנה עצמאיות שמקורן במערכת היחסים שבינו לבין הנושה, טענות שאינן עומדות לחייב כלפי הנושה.
בספרו של ב. ליפשיץ, ”ערבות – פירוש לחוקי החוזים מיסודו ג. טדסקי” (נבו, 2021), נאמר לעניין זה תוך הפנייה ל-ע”א 504/69 ליבוביץ נ’ גרשמן, פ”ד כד(1) 519, כדלקמן:
“הטענות שבהן אנו מדברים הן ‘טענות שיש לחייב בקשר לחיובו’ ולא טענות עצמאיות שיש לערב. זכותו של הערב להעלות טענות מהסוג האחרון נשמרת לו, כמובן. בעניין אחד עלתה טענה נגד שיעור הריבית שנקבע, לפי סעיף 6 לחוק הריבית, התשי”ז-1957, כי אם מצא בית המשפט שאדם שילם, או שהתחייב לשלם, ריבית מופרזת, הוא רשאי להפחית את שיעורה. בית המשפט אמר שהערב גם הוא מי שהתחייב לשלם ריבית, ולכן יכול הוא להעלות את הטענה נגד שיעורה המופרז גם אם החייב שותק. אכן, לפי סעיף 7(א), אפילו לא היה הערב נופל בגדרו של סעיף 6 לחוק הריבית, יכול היה הוא להעלות טענה זו אם היתה הטענה עומדת גם לחייב” (שם, עמוד 180).
כמו כן, ב- ע”א (ת”א) 42465-10-11 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע”מ נ’ ישראלי רחל (פורסם בנבו) נפסק כדלקמן:
“ראשית, חיובו של הערב הינו ‘חיוב משני’ לחיובו של החייב העיקרי, במובן זה, בין היתר, שעם התגבשות עילת התביעה כנגד החייב העיקרי מתגבשת גם עילת התביעה כנגד הערב ביחס לחוב המקורי, כאשר עומדות לערב בנוסף לטענות ההגנה העצמאיות שלו בנוגע לערבות ותקפותה טענות ההגנה של החייב העיקרי בנוגע לחוב (סעיף 7(א) לחוק הערבות)…” (שם, פסקה 11 לפסק הדין).
בסעיף 8 לחוק הערבות, ואשר כותרתו “אחריות הערב”, נקבע כדלקמן:
“הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד, אולם אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו, אלא באחד הנסיבות האלה:
הערב ויתר על הדרישה מן החייב;
ניתן נגד החייב צו קבלת נכסים או צו פירוק;
החייב מת או נמצא מחוץ לישראל או שמתן הדרישה כרוך בקשיים מיוחדים”.
מהוראת החוק לעיל עולה שעל אף העיקרון ולפיו הן החייב והן הערב אחראים כלפי הנושה ביחד ולחוד, אין האחרון רשאי לדרוש מן הערב לקיים את ערבותו טרם דרש תחילה מן החייב לעשות כן (אלא אם כן מתקיימת אחת הנסיבות המפורטות בהוראת החוק לעיל, ואשר אין עניינן למקרה דנן).
ב- רע”א 550/12 מודל הנדסה חברה לבניין בע”מ נ’ אביב שקד (פורסם בנבו) נפסק לעניין זה כדלקמן:
“סעיף 8 לחוק הערבות קובע אפוא כי הנושה אינו רשאי לנקוט בהליכים כנגד הערב אם לא דרש תחילה מהחייב את קיום חיובו. דרישה זו פורשה בפסיקה ובספרות באופן מצומצם ונקבע כי אין צורך לנקוט בהליכים משפטיים כנגד החייב העיקרי כתנאי מוקדם לדרישת החוב מן הערב ודי במשלוח התראה לחייב העיקרי זמן קצר לפני הפנייה לערב…” (שם, פסקה 16 לפסק הדין).
לאותה הלכה ר’ רע”א 1873/05 יצחק דואק נ’ בנק הפועלים בע”מ (פורסם בנבו)(פסקה 8 לפסק הדין).
מן הכלל אל הפרט.
לתיק המוצגים מטעם התובעת צורפו הן כתב הערבות והן פניות התובעת לחברת כוכב בדרישה לתשלום חוב הערבות, כמו גם תשובת האחרונה לאחת מאותן פניות, נספחים 6-7 לתיק המוצגים. בפניית התובעת לחברת כוכב מיום 08.07.2020 נטען כי האחרונה מתחמקת ממתן תשובה לפניותיה והיא מפרטת שם את רכיבי חוב הערבות המהווים חשבון סופי בהתקשרות שבין אותם צדדים. לפנייה הנ”ל השיבה חברת כוכב במכתבה מיום 15.07.2020 בו נטען בסעיף 4 כדלקמן:
“בכל הנוגע לתשלומים המגיעים לכם לטענתכם, הרי שאלה ישולמו, ככל שיגיעו לכם, אך ורק בכפוף לסיום בירור המחלוקות שלנו למול היזם של הפרויקט ועל פי עיקרון גב אל גב, לרבות אישור היזם לכלל רכיבי העבודה נשוא דרישותיכם וכן תשלום בפועל מצד היזם של הסכומים נשוא עבודתכם לנו”.
מהמצוטט לעיל עולה כי חברת כוכב לא הכחישה מכל וכל את חוב הערבות, אדרבא ואדרבא, היא הבטיחה לשלם אותו לתובעת בהתקיים תנאים מתנאים שונים, ואשר ממילא הנתבעת אינה נתלית בהם בהגנתה במשפט. בנסיבות העניין, כאשר חברת כוכב הודתה, ולו בחצי פה, בחוב הערבות, והתובעת לא חזרה על הטענות וההתניות שהעלתה הראשונה לתשלום החוב במסגרת תביעה דנן, אזי היא לא תשמע בטענה כאילו חוב הערבות לא הוכח במשפט.
הטענה כאילו התובעת אינה זכאית להיפרע את חוב הערבות משלא הגישה תביעה בגינו נגד חברת כוכב, אינה מעוגנת באדנים כלשהם. אנמק להלן.
כאמור, בהתאם לסעיף 8 לחוק הערבות ולהלכה הפסוקה כמפורט לעיל, דרישת הנושה מהערב לקיים את ערבותו אינה מותנית בהגשת תביעה נגד החייב, חברת כוכב במקרה דנן, ודי בכך כי החייב נדרש לסלק את חוב הערבות. ודוק, מנוסח כתב הערבות עולה כי קיומו אינו מותנה בהגשת תביעה על ידי התובעת נגד חברת כוכב. אצטט להלן את מלוא הוראות כתב הערבות:
“1. במסגרת התקשרות בין חב’ כוכב 5 1990 בע”מ לבין חב’ מטאלבר טי או בע”מ (התובעת – ר.ח), הוסכם כי חברת מלון נוף בע”מ תבטיח את התשלומים כלפי חברת מטאלבר טי או.
2. בהתאם לזאת, חב’ מלון נוף תפעל לסייע לחב’ מטאלבר לקבל תשלומים במועדם (שוטף 35 לכל חשבון עסקה).
3. באם יידרש וחברת כוכב 5 לא תשלם חשבונות במועד, חב’ מלון נוף תפעל לכפות על כוכב 5 לשלם את החשבונות וזאת באמצעים הנתונים לרשותה (מניעת תשלום וכו’).
4. באם לא יהיה אפשרי לגבות את התשלום מחב’ כוכב 5 באופן רגיל, חב’ מלוןנוף בע”מ תהיה ערבה לחוב כאילו הוא שלה, ותפעל לשלם את החוב עד לתאריך מסירת הדירה הראשונה.
5. הסכם זה נערך לאחר שהוסכם בשיחה בע”פ טרם חתימה על החוזה עם חב’ כוכב 5. מטרתו היחידה הינה הבטחת התשלום תמורת העבודות שיבוצעו בבניין בבעלות חב’ מלון נוף בע”מ”.
יוצא אפוא כי אין בחוק הערבות או בכתב הערבות כל הוראה המתנה את סילוק חוב הערבות על ידי הנתבעת בהגשת תביעה על ידי התובעת נגד חברת כוכב. לפיכך אני דוחה את טענת הנתבעת בנדון.
טענת הנתבעת ולפיה התובעת לא פנתה אליה בהודעה לעניין חוב הערבות טרם הפסקת ההתקשרות בינה לבין חברת כוכב, ובכך נבצר ממנה לקזז את החוב האמור במסגרת ההתחשבנות שלה עם חברת כוכב – טענה זו לא הוכחה כדבעי.
על מנת כי טענת הנתבעת בנדון תצלח, היה עליה להגיש אסמכתאות לעניין ההתחשבנות בינה לבין חברת כוכב, לרבות כרטסת הנהלת חשבונות של אותה חברה. מאותן ראיות ניתן היה לעמוד על המועד שבו שילמה הנתבעת לחברת כוכב את אחרון התשלומים טרם עלו היחסים בין אותם צדדים על שרטון והם פנו להליך של בוררות. הנתבעת, וטעמיה עמה, לא הגישה כל ראיה בנדון ולפיכך טענתה לא הוכחה. כמסקנה מתחייבת, המחלוקת בין הצדדים בשאלה האם הנתבעת ידעה טרם הפסקת ההתקשרות עם חברת כוכב על חוב הערבות, כטענת התובעת, אם לאו, כטענת הנתבעת, אינה מעלה ואינה מורידה בנדון.
אני דוחה אפוא את טענת הנתבעת כאילו בהעדר הודעה של התובעת על חוב הערבות טרם הפסקת ההתקשרות בין הנתבעת לבין חברת כוכב, נבצר מהנתבעת לקזז את החוב הנ”ל במסגרת ההתחשבנות בינה לבין חברת כוכב. מכל מקום, ככל והנתבעת היתה מכבדת את כתב הערבות ומסלקת את החוב המגיע בגינו לתובעת, ממילא היא היתה רשאית לכלול את הסכום הנ”ל במסגרת הליך הבוררות המתנהל בינה לבין חברת כוכב.
לאור מכלול הנימוקים לעיל, אני דוחה את טענות הנתבעת כנגד חוב הערבות ובהתאם לכך עליה לסלק את החוב הנ”ל בסך של 17,680 ₪. בהעדר דרישה אחרת בכתב התביעה, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 27.04.2021 ובסה”כ 20,324 ש”ח נכון להיום.
לסיכום, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת, באמצעות בא כוחה, סך של 77,903 ₪ עבור החשבון וסך של 20,324 ₪ עבור חוב הערבות, ובסך הכל 98,227 ₪ נכון להיום.
כן תשלם הנתבעת לתובעת, באמצעות בא כוחה, הוצאות האגרה ובנוסף לכך שכ”ט עו”ד בסך של 20,686 ₪ (כולל מע”מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות האגרה מיום תשלומן ועל שכ”ט מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
מלוא הסכומים כאמור לעיל ישולמו עד ליום 08.02.2024.
ניתן היום, כ”ו טבת תשפ”ד, 07 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
