לפני הרכב כבוד השופטים:
סארי ג’יוסי [אב”ד]
עפרה אטיאס
ניצן סילמן
המערער
י’
ע”י ב”כ עוה”ד שרגל ארז
נגד
המשיבים
1. ש’
ע”י ב”כ עו”ד מיכאל דינציס
2. ד’
פסק-דין
ערעור על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב’ ס. הנשיאה השופטת ש. היימן), מיום 22/10/2023, בתמ”ש 40327-08-23, במסגרתו הורה על מחיקת תביעת המערער כנגד המשיב מס’ 2 (להלן:”המשיב”) אשר הוגדר כ”נתבע פורמלי”, וכן על מחיקת התביעה כנגד המשיבה מס’1 (להלן:”המשיבה”), בהעדר סמכות עניינית לדון בה. וכך נימק בית משפט קמא קביעתו זו: “לאחר שהנתבע נמחק מכתב התביעה בהתאם לבע”מ 164/11 אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן שם נקבע שהביטוי “בן זוג” בסעיף 1(2)(ו) בחוק בית המשפט לענייני משפחה המתייחס ל”אחיו ואחיותיו שלו או של בן זוגו” אינו כולל ‘בן זוג לשעבר'”.
כמו כן השית בית משפט קמא על המערער הוצאות לטובת המשיבה בסך של 7,500 ₪.
לאחר שעיינו בהודעת הערעור ובפסק-דינו של בית משפט קמא, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות, בלא צורך בתשובה, ולאחר שמצאנו שאין לערעור סיכוי להתקבל.
הודעת הערעור אינה מגלה כל עילת התערבות בפסק-הדין קמא, שעה שחיצי הערעור מופנים כנגד שתי קביעות; האחת, העדר סמכות עניינית לדון בתובענה כנגד המשיבה, והשניה, כנגד גובה ההוצאות שהושתו על המערער אשר טוען כי בית משפט קמא הפריז בסכום הוצאות אלה החורגות באופן ממשי מההוצאות שיש לקבוע בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי תשע”ט-2018.
אשר לטיעון הראשון, לא מצאנו כי נפלה שגגה בהחלטת בית משפט קמא התואמת את ההלכה הפסוקה. אמנם התביעה שהגיש המערער היתה כנגד שני נתבעים, הם המשיבים, כשהמשיב הינו אחיו והוגדר בתביעה כ-“נתבע פורמלי”, ללמדך כי לכתחילה לא היה מקום להגישה כנגדו, גם משלא התבקש כל סעד ממשיב זה. כמן כן מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא לפיה הסמכות לדון בתביעה כנגד המשיבה מסורה לערכאה אחרת. המשיבה אינה בגדר בת משפחה של המערער, ואינה נמנית על אלה המקיימים זיקה כזו כמפורט בסעיף 1(2)(ו) לחוק.
נוסיף כי לא מצאנו ממש בטענות המערער לפיהן היה על בית משפט קמא להורות לצדדים לטעון בעניין הסמכות, וכי החלטתו ניתנה מבלי שמוצתה זכות הטיעון. הדברים אמורים במיוחד שעה שבמסגרת הודעת הערעור טען המערער בהרחבה בעניין הסמכות, ולא שוכנענו כי יש בטיעוניו כדי לשנות מן המסקנה והקביעה המשפטית אליה הגיע בית משפט קמא לפיה בהעדר זיקה משפחתית כמתחייב על פי החוק, מסורה הסמכות לדון בסכסך לערכאה אחרת.
קביעה זו של בית משפט קמא תואמת את ההלכה הפסוקה ואת שנקבע בבע”מ 164/11 פלונית נ’ פלוני (29/4/12) שם נפסק, כי אין ליתן להיגד “בן זוגו” שבסעיף 1(2)(ו) לחוק ובסעיפי המשנה הנוספים, פרשנות מרחיבה הכוללת גם בן זוג לשעבר.
כך גם לא מצאנו ממש בטענות המערער לפיהן בית משפט קמא היה מוסמך לדון בתובענה משום שהסכסוך נולד במהלך נישואיהם של המשיבים. טיעון זה אף הוא אינו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון עליה עמדנו לעיל.
אשר לגובה ההוצאות שנפסקו, גם כאן לא שוכנענו כי שגה בית משפט קמא בקביעתן של אלה, כי זו נעשתה בניגוד לתקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע”ט-2018, ומבלי שבית משפט קמא הודיע לצדדים כי בכוונתו למחוק את התביעה ואפשר להם לטעון בעניין ההוצאות.
אין צורך להכביר מילים באשר להלכה העקבית ורבת-השנים של בית המשפט העליון, ולפיה ערכאת הערעור תתערב בפסיקת הוצאות רק במקרים חריגים ויוצאי-דופן.
נפנה לדבריו של כב’ הנשיא בדימוס, השופט א. גרוניס ב- ע”א 9535/04 סיעת “ביאליק 10” נ’ סיעת “יש עתיד לביאליק”, פ”ד ס(1), 391 (להלן: “עניין ביאליק”), פסקה 3:
בתי משפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגיית ההוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית. לא אחת נקבע כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות (ע”א 356/81 הרבסט נ’ רינסקי [1]; ע”א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי-דין נ’ דניה סיבוס חברה לבנין בע”מ [2], בעמ’ 131). עמדה זו של ערכאות הערעור נובעת מכך שלערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב ואף רחב מאוד בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו (ע”א 378/78 קלינגר נ’ מס עזבון [3]; ע”א 37/85 ברבלק נ’ שביט [4]; ע”א 703/85 ליפשיץ, חסויה נ’ ליפשיץ [5]). העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך, והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. (ההדגשות אינן במקור).
וכן לדבריו של כב’ השופט ד. מינץ ב-רע”א 7650-20 Magic Software Enterprises Ltd נ’ פאיירפלאי בע”מ (28.12.2020), פסקה 8:
“ראשית ייאמר כי ככלל, התערבות ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הדיונית לעניין הוצאות המשפט תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד, בהם נפלה טעות משפטית בשיקול דעתה, או אם דבק בהחלטה פגם או פסול מוסרי (ראו: ע”א 6768/01 רגב נ’ מדינת ישראל, פ”ד נט(4) 625, 636 (2004); ע”א 9833/09 כהן נ’ מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 41 (25.8.2013); ע”א 11512/04 קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע”מ נ’ גב ים חברה לקרקעות בע”מ, [פורסם בנבו] פסקה 15 (16.11.2006))”.
ובהמשך, פסקה 13:
“דומה כי לא ניתן לסיים את הדיון לפני התייחסות קצרה לסוגיית פסיקת ההוצאות בתקנות החדשות, שעתידות להיכנס לתוקפן בבוא השנה האזרחית החדשה הבאה עלינו לטובה בעוד ימים ספורים. התקנות החדשות מעגנות, במידה רבה, את הפסיקה שהובאה לעיל בנושא הוצאות משפט. כך, תקנה 151(א) לתקנות החדשות קובעת כי תכלית חיוב בעל דין בהוצאות היא “לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין”. במסגרת שומת ההוצאות, נדרש בית המשפט לבטא את “האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין” (תקנה 151(ב) לתקנות החדשות). כמו כן, תקנה 151(ג) לתקנות החדשות מתייחסת באופן מפורש לפסיקת הוצאות לבעל דין שעשה שימוש לרעה בהליכי משפט וקובעת כי בית המשפט “רשאי לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו” (שימוש לרעה בהליך השיפוטי מוגדר בתקנה 4 לתקנות החדשות)”.
אין אנו סבורים, כי העניין מושא הערעור שבפנינו מצוי בגדרי אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור.
לסיכום: בפסק-דינו של בית משפט קמא לא נפלה כל טעות, הן משהורה על מחיקת התביעה בהעדר סמכות עניינית לדון בה, והן משהשית הוצאות על המערער בסך של 7,500 ₪.
על כן אנו מורים על דחיית הערעור ללא צו להוצאות, וזאת בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) ו-148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע”ט-2018.
ניתן היום, י”ז טבת תשפ”ד, 29 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.
ס. ג’יוסי, שופט
[אב”ד]
ע. אטיאס, שופטת
נ. סילמן, שופט
