לפני הרכב כבוד השופטים:
חננאל שרעבי [אב”ד]
אספרנצה אלון
אריה נאמן
המערער
א. ק
ע”י ב”כ עו”ד איימן אבורייא
נגד
המשיבים
.1 עיזבון המנוח ח. ק
באמצעות יורשיו על-פי דין:
נ. ק
ש. ק
ח. ק
ס. ק
ע. ק
ג. ק
ל. ח
ע”י ב”כ עו”ד שאדי עבאס
.2 מ. ע. ק
ע”י ב”כ עו”ד ג’מאל פטום
.3 עיזבון המנוח א. ק
באמצעות יורשיו על-פי דין:
נ. ס. ק
מ. א ק
ע. א. ק
א. א. ק
ט. א. ק
ל. א. ק
4. ע. ק
5. ח. ק
6. נ. ק
7. פ. פ
משיבים 4-7 ע”י ב”כ עו”ד חאלד עיסא
פסק דין
השופטת אספרנצה אלון:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (סגנית הנשיאה כבוד השופטת שירי היימן) שניתן ביום 20.08.2023 בתמ”ש 24208-08-16 (להלן: “פסק הדין קמא”).
בפסק הדין קמא נקבע כדלקמן:
“אשר על כן אני קובעת שהזכויות הרשומות על שם הנתבע 3- א’ (המערער – א’.א’) והנתבע 2- א’ (המשיב 3 – א’.א’) בחלקה X וכן הזכויות הרשומות על שם התובע המנוח ח’ (המשיב 1 – א’.א’) בחלקה Y מהוות חלק ממסת עיזבון המנוח.
אין בכך בכדי לסתור את רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, אך בעת פירוק השיתוף בעיזבון המנוח ע’, ייחשבו זכויות אלו כזכויות שקיבלו א’, א’ וח’ על חשבון זכויותיהם בעיזבון המנוח ע'” (סעיפים 135 ו-136 לפסק הדין קמא).
במילים אחרות, בית משפט קמא דחה את טענת המערער כי קיבל זכויות בחלקה X גוש ……… (להלן: “חלקה X”) בתמורה להשקעתו בבניית הבית המצוי על חלקה Z גוש ……. (להלן: “חלקה Z”), וכן קבע כי המערער קיבל את הזכויות בחלקה X מאביו המנוח ע’ ללא תמורה. על כן נקבע כי הזכויות הרשומות על שם המערער ומשיב 3 בחלקה X וכן הזכויות שהיו רשומות על שם משיב 1 בחלקה Y מהוות חלק ממסת עיזבון ע. ק ז”ל אשר נפטר בשנת 2006 (להלן: “המנוח”).
ברקע יסופר כי המנוח היה בעלים של מספר קרקעות ו/או זכאי להירשם כבעלים של מספר קרקעות. בשנת 2008 ניתן אחריו צו ירושה. הצדדים להליך היו אחיו וצאצאיו, הם יורשיו. התביעה הוגשה לבית המשפט השלום לצורך פירוק שיתוף בכלל הקרקעות והועברה להתברר בבית משפט לענייני משפחה בקריות. הוסכם כי המחלוקת בין הצדדים תצומצם לשאלה אחת – האם הזכויות בחלקה X שייכות למערער או שהן חלק מעיזבון (ראו לעניין זה סעיפים 25, 26, 56, 59 ו-66 לפסק הדין קמא). עוד נקבע כי המחלוקת תוכרע באופן הבא: “המחלוקת היא מי נשא בהוצאות הבית הקיים בחלקה Z. אם יתברר שהנתבע 3 [המערער כאן – א.א.] הוא זה שנשא בהוצאות אז הזכויות שקיבל מאביו בחלקה X אינם חלק מהעיזבון ושייכות לנתבע 3 [המערער כאן – א.א.]” (פסקה 67 לפסק דין קמא).
תמצית עיקרי טענות המערער – שגה בית משפט קמא עת התעלם מראיות המוכיחות כי המנוח נאלץ לוותר על חלקה X לטובתו בשל וויתורו על ההשקעות שהשקיע בבניית דירה בחלקה Z ומכוח הליך שיפוטי במסגרת ת”א 0000/86; שגה בית משפט קמא עת התעלם מהסתירות הרבות בגרסאות המשיבים ובמיוחד מדברי העד ע. א. ק, שלגביו יש להחיל את “חזקת השקר” וכן מעדות עו”ד ה. ש שהוכח כי דבריהם הם בגדר “עדות מזומנת”; שגה בית משפט עת התעלם מכך שנטל השכנוע וההוכחה היה מוטל על כתפי המשיבים, אשר לא הציגו ולו ראיה אחת שתתמוך בטענותיהם; שגה בית משפט קמא עת נתן משקל לתצהירו של עו”ד א. נ, שהוגש בפני רשם המקרקעין על אף שלא הוזמן על ידי המשיבים ולא נחקר בפני בית המשפט.
תמצית עיקרי טענות המשיבים – פסק הדין של בית משפט קמא הינו מנומק והתבסס על מספר רבדי הנמקה; בית משפט קמא התייחס באריכות להסכם הפשרה והגיע למסקנה חד משמעית שלא נמצא כל אזכור לטענה שהחלקה הועברה לידי המערער בתמורה; לא נמצאו כל סתירות בדברי העדים אשר הינם אנשים מכובדים ונעדרי כל אינטרס; בית משפט קמא מצא סתירות בגרסת המערער ולפיכך מצא בית משפט קמא לבכר את עדויות המשיבים ומי מטעמם על פני גרסת המערער; נטל הראיה מוטל על כתפי המערער אשר היה היחיד שהתנגד לכלול את חלקה X במסת נכסי העיזבון וטען כי חלקה זו שייכת לו בלבד; עו”ד א. נ לא נחקר הואיל וב”כ המערער לא זימנו לעדות. לגרסת המשיבים אין להתערב בפסק הדין ודין הערעור להידחות.
לאחר עיון בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ותשובת המשיבים, שמיעת ב”כ הצדדים בדיון שנערך לפנינו ביום 08.01.2023, אציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור, ולהלן נימוקיי.
מסקנת בית משפט קמא כי חלקה X אמורה להיכלל במסת היקף העיזבון נשענה על מספר אדנים, כדלקמן: הסכם הפשרה שניתן במסגרת ת”א 0000/86 (ראו סעיפים 72 – 76, וכן סעיף 85 לפסק הדין קמא); עדות עו”ד ש. (סעיפים 77 – 79 לפסק הדין קמא); מסמכי הדיווח לשלטונות המס כעסקה ללא תמורה (סעיף 80 לפסק הדין קמא); תצהיר עו”ד א. נ (סעיפים 81 – 83); עדות המערער עצמו (סעיפים 86 – 89 וכן סעיפים 103 – 109 לפסק הדין קמא); עדויות המשיבים (סעיפים 90 – 100 לפסק הדין קמא); עדות עדי המשיבים (סעיפים 101 -102 לפסק הדין קמא); ההתנהלות המשפחתית וכוונת המנוח (סעיפים 111 – 122 לפסק הדין קמא); מועד רישום החלקה על שם המערער (סעיפים 123 -131 לפסק הדין קמא). רוצה לומר, אין בידי לקבל את טענת המערער כי פסק הדין קמא ניתן בהיעדר תשתית עובדתית, ראייתית ומשפטית מספקת. פסק הדין קמא מבוסס על רבדי הוכחה וראיה שונים, הן בעל פה והן בכתב, הן ישירות והן עקיפות המשתלבות זו עם זו יחדיו ואשר הטו יחדיו את לשון מאזני ההסתברויות לטובת המשיבים, פסק הדין קמא ניתן באופן מנומק ונהיר, המערער לא הוכיח היכן שגה בית משפט קמא בפסק דינו. וביתר פירוט:
כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים שמצאה הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים, כאשר נפלה טעות בולטת בקביעתם, או שנמצא שיש בהם פגם היורד לשורשו של עניין (עיינו ע”א 3601/96 בראשי נ’ עיזבון המנוח זלמן בראשי ז”ל, פ”ד נב(2) 582, 594 (1998); ע”א 4250/15 חברה פלונית נ’ פלוני (25.07.2018); חמי בן-נון, טל חבקין הערעור האזרחי 475-474 (מהדורה שלישית, 2012). כך גם הדבר לגבי התערבות ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר בידה האפשרות להתרשם מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים באופן בלתי אמצעי (עינו ע”א 8559/15 עבאס נ’ מפלי התנור בע”מ27.05.2018) ), ע”א 3518/16 עמוס פוגל נ’ עיריית טבריה (נבו 25.10.2018)).
באשר לקביעת המהימנות – בית משפט קמא מצא כי עמדת המערער ביחס לבניית הבית בחלקה Z השתנתה לאורך ניהול ההליך. כל בעלי הדין (למעט המערער) העידו כי המערער לא בנה את הבית בחלקה Z. מר ע. א, אשר הינו עד חיצוני לסכסוך ונעדר כל זיקה או אינטרס כלכלי לסכסוך, תמך בגרסת המשיבים והעיד שמ’ הוא זה שבנה את הבית בחלקה Z. ראו פסקה 109 לפסק הדין קמא:
“כל הצדדים, למעט נתבע 3, העידו כי נתבע 3 לא בנה את הבית בחלקה [Z]. מר ע., תמך בגרסתם והעיד שמ’ הוא שבנה את הבית בחלקה [Z]. לאחר שהתרשמתי מעדויות הצדדים התרשמות בלתי אמצעית אני מעדיפה את עדות הצדדים כולם על פני עדותו של הנתבע 3, שכפי שפורט לעיל, עמדה שהשתנתה לאורך ניהול ההליך.” (ראו סעיף 109 לפסק הדין קמא).
לא מצאתי כי בענייננו נדרשת התערבות בממצאי מהימנות.
באשר לטענת המערער לגבי היעדר מהימנותם של עדי המשיבים, סבורני שאין לייחס לעדותו של מר ע. א. ק את “חזקת השקר”. חזקת השקר מטפלת ועוסקת בראש ובראשונה בבעל דין שמוסר עדות שקר כדי לזכות במשפט, עדות שקר בעניין מהותי ומרכזי לליבת המחלוקת. נקבע כי ביחס לעדים הרגילים (כגון מר ע. א. ק – א.א.) “החלתה של חזקת השקר ביחס אליהם טעונה זהירות רבה והתחשבות נקודתית בנסיבות המקרה, לרבות הזיקה שבין העד ששיקר בעדותו לבין בעל הדין שהזמינו להעיד” (עיינו ע”א 765/18 שמואל חיון נ’ אלעד חיון (נבו 01.05.2019).
בענייננו, לא מצאתי כי המערער הצליח להוכיח טענתו כי מר ע. א. ק שיקר בעדותו, המערער לא הביא כל תשתית ראייתית כזו או אחרת ממנה ניתן ללמוד על אינטרס או טובת הנאה שתצמח למר ע. א. ק אם ישקר לטובת המשיבים.
באשר לטענת המערער ביחס לת”א 0000/86, הרי שתיק משפטי זה הסתיים על דרך של הסכם פשרה שקיבל תוקף פסק דין (להלן: “הסכם הפשרה”). יוצא אפוא כי הסכם הפשרה הוא פסק הדין בהליך, קרי המסמך המכונן בעל העליונות הנורמטיבית שממנו יש להסיק וללמוד ביחס להסכמות הצדדים.
פרשנות הסכם הפשרה אמורה לנבוע בעיקרה מלשונו ולא מנסיבות שקדמו לו אשר לא אוזכרו והוזכרו בו. הסכם הפשרה הוא פסק הדין ה”פוסק את הדין” ואין להוסיף עליו או לגרוע ממנו.
“נקודת המוצא לכל פרשנות – בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית – היא בלשון הנורמה. אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפרשנות” (עיינו ע”א 554/83 “אתא” חברה לטכסטיל בע”מ נ’ עיזבון זולוטולוב, פ”ד מא(1) 282, 304 (1987)), וכן: “פרשנות של כל טקסט משפטי – מתחילה ונגמרת בלשון”, וכן: “חשיבותו של עיקרון הוודאות המשפטית הוא שהביא את בית המשפט העליון לגדר ולתחם את השיטה הפרשנית, ולקבוע כי לשון החוזה מגבילה את הפרשנות וכי קיימת חזקה פרשנית שלפיה פרשנות החוזה היא זו שתואמת את פשט הלשון”, וכן: “הן במצב המשפטי ששרר טרם התיקון לחוק החוזים הן במצב המשפטי השורר לאחריו, לשון החוזה תוחמת את גבולות הפרשנות” (עיינו רע”א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ’ סהר חברה לתביעות בע”מ מגדל חברה לביטוח בע”מ, סה(2) 563 (2012) ושלל האסמכתאות שם).
ודוק, בהסכם הפשרה אין כל אזכור לתמורה הנטענת על ידי המערער, אין כל אזכור, מפורש או משתמע, שהזכויות הועברו לו כנגד תמורה, אין בנוסחו דבר כדי להוכיח הטענה שקיבל את הזכויות בחלקה X כנגד תמורה. לפיכך, לא ניתן להסיק מהסכם הפשרה את אשר מבקש המערער לייחס למנוח ולהעברת הזכויות.
בית משפט קמא ניתח את הסכם הפשרה ומצא כי המנוח בחר להעביר את הזכויות בחלקה Z למערער ולמשיב 2 (“לא’, נתבע 3 ולאחיו א’ נתבע 2”) בחלקים שווים. כן נתן המנוח למערער רשות לבנות בית על החלקה והתחייב לעזור לו בחומרי הבנייה. מנגד המערער התחייב לפנות את הבית בחלקה Z (פסקה 75 לפסק הדין קמא). אלה היו מסקנות בית משפט קמא לעניין הסכם הפשרה ואלה בלבד, הא ותו לא. עיינתי גם אני בהסכם הפשרה ולא מצאתי בו פתח פרשני שיש בו כדי לתמוך בטענת המערער כי שגה בית משפט קמא בקביעותיו לגבי הסכם הפשרה.
ואם לא די בכך, הרי ששתיקתו של הסכם הפשרה לעניין התמורה ו/או העדרה קיבלה חיזוק חיצוני מפי העד עו”ד ש’, אשר ייצג את הנתבעים בחתימתם על הסכם הפשרה ואשר העיד בפני בית משפט קמא. בעדותו התייחס עו”ד ש’ לעניין העדר התמורה, והשיב כי אילו הייתה ניתנת תמורה היה מציין זאת בהסכם (פסקה 79 לפסק הדין קמא). לא מצאתי ביסוס לטענות המערער כנגד עדות עו”ד ש’. כן יש לזכור כי העסקה דווחה לשלטונות המס כעסקה ללא תמורה (ראה סעיף 80 לפסק הדין קמא).
באשר לנטלי השכנוע וההוכחה, אין בידי לקבל טענתו של המערער כי אלו היו מוטלים על המשיבים וכי בעניין זה שגה בית משפט קמא. ראשית, כידוע, “הכלל הוא שנטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט” (עיינו ע”א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע”מ נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר-סבא, מו(4) 627 (1992)), וכן: “העיקרון הוא כי כל בעל-דין הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי. הותנה פעלו של דין מהותי בקיומה של עובדה כלשהי, הרי המבקש את עזרת בית המשפט בהסתמך על אותו דין, חייב לשכנע כי עובדה זו אמנם קיימת” (עיינו ע”א 1184/04 גרשון קרויזר נ’ אנטשיל שוורץ (נבו 15.04.2007) והאסמכתאות שם). טענת המערער, בניגוד לטענות המשיבים, ניצבה לבדה ללא כל עיגון ראייתי, לא בעל פה ולא בכתב. זאת ועוד, מבחינה מהותית המערער הוא זה אשר טען כי יש להוציא נכס ספציפי (חלקה X) מהיקף כלל עיזבון המנוח. כידוע “המוציא מחברו עליו הראיה”. בנוסף יש להזכיר ולהבהיר כי דרך ההכרעה במחלוקת שבין הצדדים נקבעה כך: “אם יתברר שהנתבע 3 הוא זה שנשא בהוצאות (הבית הקיים בחלקה Z – א.א.) אז הזכויות שקיבל מאביו בחלקה X אינם חלק מהעיזבון ושייכות לנתבע 3”. יוצא אפוא כי המערער היה זה שנדרש להוכיח כי נשא בהוצאות הבית הקיים בחלקה Z, נטל אותו לא הצליח להרים ולו במעט.
באשר לטענה כי בית משפט קמא שגה עת התייחס בפסק דינו לתצהיר עו”ד א. נ וכי אין לתת לו כל משקל, אכן עולה כי מדובר בעדות שמועה וכי טוב היה לו עו”ד א. נ היה מתייצב בפני בית המשפט על מנת לאמת ולברר תצהירו. כידוע, “מסמך המוגש לבית המשפט שלא על ידי עורכו ומבלי שהעורך העיד בבית המשפט באשר לאמיתות תוכנו, נחשב הוא לעדות מפי השמועה”, שכן עדות מפי השמועה יכול שתהיה גם בכתב (עיינו למשל ת”א (מחוזי ת”א) 1796/06 האחים שליין בע”מ נ’Yamato Sewing machine Manufacturing Co. Ltd (נבו 21.05.2014). לעניין העדות יצוין, כי לא נסתרה טענת המשיבים שהוסכם ביניהם שהמערער הוא זה שיזמין את עו”ד א. נ לעדות (ראו פרוטוקול הדיון שבפנינו). כן אוסיף כי בפרוטוקול הדיון שנערך בפני בית משפט קמא (17.11.2022), הוצג תצהירו של עו”ד א. נ ואשר לגביו נשאל המערער שאלות בחקירה נגדית ולא מצאתי כל התנגדות למסמך שהוצג (עמ’ 35 לפרוטוקול הדיון). הלכה היא כי “ראיה שלא התנגדו בזמן הגשתה נעשית כשרה לכל דבר; משמע בעל דין חייב להתנגד לקבלת הראיה עת הוגשה; לא התנגד, נחשב הוא כמוותר ומסכים, ואינו יכול לעורר את ההתנגדות בשלב מאוחר יותר” (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, 504 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); עיינו גם בע”א 176/83 רדום נ’ ארגון נהגים ברעננה בע”מ (12.11.1986); ע”א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ’ קרישוב, פ”ד נח(5) 215, 274 (2004); ע”א 2110/09 קדור נ’ דקסה (20.9.2012)).” המערער השיב על השאלות שנשאל ללא כל התנגדות ומשכך, הסכים לראיה האמורה.
סוף דבר – עסקינן במשפט אזרחי שדי בו ב”הטיית מאזן ההסתברויות”. בית משפט קמא נדרש לבחון את מכלול הראיות, העדויות והנסיבות ולפסוק באופן מנומק מדוע בחר צד אחד על פני אחר. בית משפט קמא מצא כי גרסת המשיבים היא על העליונה, פסק הדין קמא מבוסס על רבדי הוכחה וראיה שונים, הן בעל פה והן בכתב, הן ישירות והן עקיפות המשתלבות זו עם זו יחדיו ואשר הטו יחדיו את לשון מאזני ההסתברויות לטובת המשיבים, פסק הדין קמא ניתן באופן מנומק ונהיר, המערער לא הוכיח היכן שגה בית משפט קמא בפסק דינו. אשר על כן, אציע לחבריי להרכב להורות על דחיית הערעור ולחייב המערער בהוצאות משפט ושכגר טרחת עו”ד בסכום כולל של 15,000 ₪.
השופט חננאל שרעבי, אב”ד:
אני מסכים.
השופט אריה נאמן:
אני מסכים.
לאור כל האמור אנו מורים פה אחד על דחיית הערעור, וחיוב המערער בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת באי כוחם בסכום כולל של 15,000 ש”ח, שישולמו מתוך העירבון שהפקיד המערער בתיק דנן, באופן הבא:
סך כולל של 5000 ₪ ישולמו לידי משיב 1 באמצעות בא כוחו;
סך כולל של 5000 ₪ ישולמו לידי משיב 2 באמצעות בא כוחו;
סך כולל של 5000 ₪ ישולמו לידי משיבים 4-7 באמצעות בא כוחם.
המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.
פסק דין זה מותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וכל פרט מזהה אחר.
ניתן היום, ח’ שבט תשפ”ד, 18 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
ח. שרעבי, שופט
אב”ד
א. אלון, שופטת
א. נאמן, שופט
