לפני כבוד השופט עדי הדר
התובע:
שרגא בויאר
נגד
הנתבע:
אליהו מימון
פסק דין
לפני ביהמ”ש תביעה לאכיפת שני שטרי חוב נגד הנתבע.
ההתנגדות
הנתבע הגיש ביום 6.4.21 התנגדות לביצוע שני שטרי חוב בסך של 172,000 ₪ כל אחד בטענה כי הוא פרע את סכום החוב על פי שטרי החוב. כמו כן, הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות.
העברת התובענה למותב זה
בימ”ש השלום בחדרה (כבוד הרשמת הבכירה מיכל פרבר) הורה ביום 18.4.21 להעביר ההתנגדות למחוז תל אביב וההתנגדות נקבעה לפני מותב זה ביום 21.4.21.
עיכוב הליכי גביה
ביהמ”ש הורה ביום 26.4.21 על עיכוב הליכי גביה כנגד הפקדת הסך של 15,000 ₪.
הדיון הראשון והשני
הדיון הראשון התקיים ביום 12.9.21. מכיוון שהתובע לא התייצב, ביהמ”ש נתן לנתבע רשות להתגונן. הדיון השני התקיים ביום 2.1.22. ביהמ”ש הורה על מיצוי הליכים מקדמיים.
צו להגשת ראיות
ביהמ”ש נתן ביום 16.1.22 צו להגשת ראיות. הנתבע הגיש ראיותיו ביום 8.2.22 לאחר שביקש וקיבל ארכה. התובע הגיש ראיותיו ביום 20.2.22.
הדיון השלישי והרביעי
הדיון השלישי התקיים ביום 14.3.22. ביהמ”ש קבע מועד לשמיעת ראיות, סדר נחקרים וקצב זמני חקירה. הדיון הרביעי התקיים היום, 6.11.22, לאחר שהנתבע ביקש ביטול מועד הדיון שנקבע ליום 12.9.22. נחקרו הנתבע, גב’ אסתר שפירא (להלן: “אסתר”) והתובע והצדדים סיכמו בעל פה.
דיון והכרעה
על ביהמ”ש לקבוע האם הנתבע הוכיח כי פרע החוב, כולו או מקצתו.
גרסת הנתבע
הנתבע טען בהתנגדותו כי רכש במשותף עם 4 רוכשים נוספים, שהתובע אינו נמנה עליהם, קרקע המצויה בשכונת רמות בירושלים הידועה כחלקה 265 גוש 30168, ביום 14.6.17 (להלן: “הנכס”). עוד טען, שבמסגרת התשלום הראשון, הוא, והרוכשים הנוספים שילמו הסך של 400,000 $ וכן סך נוסף של 203,000 ₪ בגין שכ”ט עו”ד ועלויות התכנון. נכון לאותו המועד, טען, עמד שער הדולר על סך של 3.529 ₪, כך שתשלום התמורה עמד על סך של 1,411,600 ₪. עוד טען, שכשבועיים לאחר חתימת הסכם המכר, הציג עצמו התובע כמיופה כוחם של הרוכשים הנוספים וביקש להביא לכדי ביטול ההסכם. לכן, ביום 6.7.17 חתמו הצדדים על הסכם לביטול הסכם המכר, וכן על ביטול עסקה נוספת, אשר מכוחם התחייב הנתבע להשיב לידי הרוכשים הנוספים, באמצעות התובע, כספים ששולמו על ידם במסגרת הסכם המכר. עוד טען, שהסכים לשלם לרוכשים הנוספים באמצעות התובע סך של 1,970,000 ₪, אשר כנגדם נתן לתובע 5 המחאות בסך כולל של 400,000 ₪. עוד טען שבשל העובדה כי הוא הבין שהחזר חודשי בסך של 400,000 ₪ לא יהיה בהישג ידו על בסיס חודשי, הוא מסר לתובע 26 המחאות על סך של 86,000 ₪ כל אחת, וכן את 2 שטרי החוב נשוא תיק ההוצל”פ. עוד טען, כי הסכים למתן שטרי החוב שכן לא היה כל ספק בליבו כי ישלם לתובע את כל הכספים לגביהם התחייב וכן על מנת להשקיט כל דאגה של התובע.
עוד טען, שהחל ממועד חתימת הצדדים על הסכם הביטול הוא שילם לתובע את מלוא הכספים לגביהם התחייב, הן בתשלומי מזומן והן בהעברות בנקאיות, כאשר חלק מתשלומי המזומן שולמו לידי נציג מטעמו אשר הציג עצמו כבן משפחתו. הנתבע טען שעד ליום 24.12.19 שולם לתובע סך של 1,859,700 ₪. עוד טען, כי מאותו מועד ואילך הוא שילם לתובע סך נוסף של 115,000 ₪ במזומן לידי בן משפחתו של התובע, אשר היה מגיע מפעם לפתח ביתו ומקבל את התשלום מחוץ לביתו, כך ששולמה לתובע מלוא התמורה המגיעה לו ואף למעלה מכך. עוד טען, שהתובע החזיק בהמחאות ובשטרי החוב שניתנו לו, וזאת על אף בקשות חוזרות שלו להשיבם לידיו. עוד טען, שהעובדה שהתובע פתח את תיקי ההוצל”פ בגין שטרי החוב ולא בגין ההמחאות המצויות בידו, מעידה על העובדה כי הוא קיבל לידיו את מלוא הכספים. עוד טען, שגם במקרה בו לא היה משלם את הסך של 115,000 ₪ במזומן, הרי שתיק ההוצל”פ נולד בחטא שכן לכל היותר הוא נותר חייב לתובע סך של 110,300 ₪, שעה שתיק ההוצל”פ נפתח על סך של למעלה מ- 300,000 ₪. הוא סיכם התנגדותו בכך שלאור האמור הוא פרע את מלוא התשלומים לרוכשים הנוספים, באמצעות התובע, ואף למעלה מכך וקיימת לו זכות קיזוז.
גרסת התובע
התובע טען בתצהירו כי הנתבע ביקש ממנו לא להפקיד השיקים שמסר לו “ומכיוון שכך נעשו התשלומים בעיקרם במזומן”. עוד טען, שהנתבע עמד בהסדר ההשבה “פחות או יותר … עד חודש יולי 2019″. עוד טען, כי ניסה להגיע להסדר עם הנתבע אך ללא הועיל והפנה לתכתובות ביניהם ובסופו של דבר פתח את תיק ההוצל”פ וכי עד אותו מועד הנתבע שילם הסך של 1,659,700 ₪ ולכן יתרת החוב עמדה על סך של 340,000 ש”ח. התובע דחה הטענה כי קיבל מהנתבע ישירות או ע”י מי מטעמו, 3 שיקים בסך של 100,000 ₪ כל אחד.
הנתבע לא הוכיח כי פרע את החוב, למעט סך של כשלושים אלף ₪
לעניין סכום החוב, על פי תחשיב התובע עצמו, סכום החוב היה מלכתחילה הסך של 1,970,000 ₪ ולכן סכום החוב עמד על סך היתרה, לאחר הפחתת הסכום ששולם, על פי חישוב התובע, הסך של 1,659,700 ₪, דהינו, הסך של 310,300 ₪. במהלך השמעת הסיכומים, התובע ניסה לגשר על הפער בין הסכומים ללא הועיל, לרבות ע”י העלאת טענה כביכול למתן הנחה שבוטלה. ביהמ”ש קובע כי מכיוון ששטרי החוב נמסרו כנגד שני שיקים על סך של 86,000 ₪ כל אחד, בגין כל שטר חוב, התובע קיבץ סכומם של ארבעה שיקים שלא שולמו, לטענתו, שהובטחו ע”י שני שטרי חוב וניסה בדוחק לטעון שהחוב על דרך מקרה תואם בדיוק את הסכום המדויק של שני שטרי החוב.
אולם, לאחר שביהמ”ש קובע כי סכום החוב עומד על סך של 310,300 ₪, על הנתבע היה להוכיח מהו הסכום הכולל ששילם שכן התביעה היא שטרית. הנתבע לא העמיד ראיות לכך ודי בכך כדי לדחות טענותיו בעניין זה.
ראשית לכל, הנתבע שטען שרישומי התובע אינם מהימנים, לא הציג רישום מקביל מטעמו וגם בכך די כדי לקבל התביעה.
נוסף לכך, וכאמור לעיל, אין חולק שהנתבע שילם במזומן. הנתבע טען בחקירתו כי התובע עמד על תשלום במזומן, והנתבע טען כי הנתבע עמד על תשלום במזומן. ככל שגרסת הנתבע הייתה נכונה בעניין זה, מצופה היה שלנוכח עמידת התובע על תשלום במזומן, הוא יתעד את התשלומים במזומן, ע”י עמידה על קבלת קבלות, או בכל דרך אחרת. אולם, הוא לא מצא לתעד התשלומים במזומן. הוא גם לא מצא בהליכים המקדמיים לאתר את שמות אלה שקיבלו עבור התובע כספים במזומן על מנת לזמן אותם כעדים. הוא העיד דווקא את אסתר שממילא הוא לא טען ששילם לה ישירות וגם לא חקר אותה בעניין זה. הנתבע טען בסיכומיו כי היה תמים והאמין לתובע ולכן אין מקום, לטענתו, ש”ביהמ”ש יעניש” אותו בשל כך.
גרסת היות הנתבע תמים, אינה תואמת את האופן בו נקלע לטיעונים סותרים בזה אחר זה בעניין טענתו כי שילם שלושה תשלומים בסך של 100,000 ₪ במזומן לתובע, ללא קבלות כביכול. הגרסה כלל לא הופיעה בהתנגדותו. רק כאשר נדרש בהליכים המקדמיים להציג ראיות לתשלום החוב, הציג צילומי שלושה שיקים על סך של 100,000 ₪, כ”א.
כאשר הגיש תצהיר נוסף מטעמו, גרסתו התפתחה והוא הפנה לצילומי שלושה שיקים שגולו לראשונה בהליכים המקדמיים כ”אישור פרעון התשלומים ע”ס 330,000 ₪”. אולם, שני שיקים נמשכו ע”י חברה בבעלות הנתבע לפקודת חברה שהנתבע העיד היום שהיא צ’יינג’ ושיק שלישי נמשך לפקודתו. הנתבע העיד היום שמסר את השיקים לצ’יינג’ ובתמורה קיבל הסך של 300,000 ₪ במזומן אותו שילם לתובע. כאשר נשאל מדוע לא הציג תיעוד של ההלוואה מהצ’יינג’ טען שלא הייתה הלוואה שכן במועד שבו קיבל מהצ’יינג’ הסכום במזומן, השיקים נפרעו בחשבון הצ’יינג’. לכן, הנתבע נשאל, מדוע אם כן לא משך ישירות מחשבון החברה בבעלותו את הסכום במזומן ושילם אותו ישירות לתובע, אלא העדיף לשלם לצ’יינג’ עמלה. על כך ענה הנתבע שזה בגלל החוק לאיסור הלבנת הון. לא רק שהגרסה הינה גרסה כבושה, היא גם לא הגיונית, שכן לא הייתה מניעה למשוך סכומים נמוכים יותר ולשלם לתובע לשיעורין. ממילא הסך של 100,000 ₪ לא תואם את סכום השיקים, 86,000 ₪ כל אחד.
קושי נוסף בעניין זה עלה כאשר הנתבע כתב לתובע ע”י באת כוחו כי מדובר בשיקים שניתנו בידו, שעה שהיום התברר שמדובר בשיקים שמשך מחשבון החברה בבעלותו. הוא טען בסיכומים ע”י באת כוחו שמדובר בטעות שהובהרה בשיחה שהתקיימה בין עורכי הדין לאחר שליחת המכתב. אולם, גרסה זו הושמעה לראשונה ע”י באת כוחו בסיכומים.
התובע טען בסיכומיו, ובצדק, שהעובדה שהנתבע לא העיד מי מטעם הצ’יינג’, מטילה ספק נוסף בגרסה וכי סביר יותר להסיק שהנתבע נזקק להלוואה מהצ’יינג’ וכי אין קשר בין השיקים ובין תשלום במזומן לתובע.
ממילא, גם אם ביהמ”ש היה מאמין לנתבע לגבי גרסת הצ’יינג’ והוא לא מאמין, הנתבע לא העמיד ראיה שסכום שקיבל במזומן מהצ’יינג’ נמסר לתובע או למי מטעמו.
קושי נוסף לגבי גרסת הנתבע עלה עקב שינוי מגרסתו בהתנגדות לפיה פרע מלוא החוב לגרסה חדשה לפיה חב כעשרת אלפים ₪. גרסה זו נוצרה כדי לנסות להסביר את התכתובות בין הצדדים בהם ביקש הנתבע מהתובע להתחשב בו ולהמתין להשבת החוב. ביהמ”ש לא האמין לנתבע כאשר ניסה לטעון היום, שהתכתובת נוגעת לחוב של כעשרת אלפים ₪ בלבד, שעה שבהתנגדות טען שאין חוב.
יתר טענותיו של הנתבע ומרבית חקירת התובע ואסתר נגעו לעסקאות היסוד שבוטלו. לא היה בטענות אלה לגבי “דרך לא דרך” כטענת הנתבע בסיכומיו, כדי להועיל לנתבע שעה שביהמ”ש לא קיבל גרסתו לפיה נהג בתמימות ונפל קורבן כביכול למי שניצל אותו בחוסר תום לב.
לנוכח האמור לעיל ביהמ”ש מקבל התביעה בסך של 310,300 ₪ במועד הגשת שטרי החוב לביצוע ומורה לרשות האכיפה לעדכן סכום החוב בהתאם. התובע ימסור לנתבע כל השיקים ושטרי החוב שלא הוגשו לפרעון או לביצוע.
כמו כן, ביהמ”ש מחייב הנתבע בשים לב לסכום שביהמ”ש פסק, לשלם לתובע אגרות ששילם לצורך ליבון ההתנגדות וכן שכ”ט בא כוח התובע בסך של 31,000 ₪ צמוד בתוספת רבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.
ניתן היום, י”ב חשוון תשפ”ג, 06 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.
