בעניין המנוחה ב. ג. ז”ל
בפני
כב’ השופט ארז שני
תובע/מתנגד
ב. ג.
נגד
נתבעים/מבקשים
מ. ג.
ב. ג.
פסק דין
מונחת לפני תובענה לקיום צוואתה האחרונה של המנוחה ב. ג. ז”ל, צוואה נוטריונית מיום 29/8/2021, וזאת בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה, התשכ”ה – 1965 (להלן: “חוק הירושה”), כתב ההתנגדות לה, ובקשה לקיום צוואתה הקודמת של המנוחה – מיום 4/11/2010, צוואה בעדים בהתאם לסעיף 20 לחוק הירושה.
רקע עובדתי
המנוחה, ב. ג. ז”ל (להלן: “המנוחה”), הלכה לבית עולמה ביום28/11/2021, אלמנה ואם לשלושה ילדים, בהיותה כבת 100 שנים.
הצדדים להליכים הם שניים מבניה של המנוחה, האחד, מבקש את קיום צוואת 2021 (להלן: “המבקש”) ומתנגד לקיום צוואת 2010, ואילו השני, מבקש את קיומה של צוואת 2010 ומתנגד לצוואת 2021 (להלן: “המתנגד”).
בתה הנוספת של המנוחה (המשיבה 2) צורפה כצד להליך, אך לא לקחה חלק בו, אף ביקשה למחקה (ביום 12/5/2023), שעה שאין לה כל עניין בניהול הליכים משפטיים בגין קיום צוואות המנוחה ומסכימה לכל החלטה אשר תינתן.
המנוחה בחייה, חתמה על שתי צוואות:
הראשונה, צוואה בעדים בהתאם לסעיף 20 לחוק הירושה, מיום 4/11/2010 (להלן: “צוואת 2010”),
בה הורישה את כל עיזבונה למתנגד ולבתה הנוספת, בשווה.
השנייה, צוואה בפני רשות (נוטריון) בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה, מיום 29/8/2021 (להלן: “צוואת 2021″), בה הורישה על כל עיזבונה למבקש.
ביום 4/4/2022 הועברו הליכי הצדדים לבית המשפט בכאן מהרשם לענייני ירושה בהתאם לסעיף 67א(א)(1) לחוק הירושה.
ב”כ האפוטרופוס הכללי הודיע כי אין בדעתו להתערב בהליכים.
לאחר דיונים בהליכים, שמיעת הוכחות והגשת סיכומים, ניתן כעת פסק הדין.
תמצית טענות הצדדים
טענות המתנגד בתמצית
המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בשפה העברית וידיעותיה היו בסיסיות, במקרה הטוב ושפת אמה ב. ור..
רישום הצוואה והקראתה לא צולמו ולא הוקלטו ולא ניתן לדעת האם הצוואה שהוקראה למנוחה היא אותה צוואה אשר עליה חתמה המנוחה והאם הבינה את תוכנה ויש לומר כי צוואתה זו הינה צוואה מורכבת.
לאור מצבה הרפואי של המנוחה, אף גילה המופלג, היה על הנוטריון, עורך הצוואה לדרוש חוות דעת רפואית/ פסיכוגריאטרית במועד עריכת הצוואה ואין לקבל את טענת הנוטריון באשר ליכולתו לבחון ולקבוע את כשירות המנוחה במועד עריכת הצוואה.
חוות הדעת הרפואית אשר צורפה היא מיום 24/8/2021, 5 ימים לפני מועד עריכת הצוואה, בניגוד לתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, מהווה פגם פורמלי ואינה מעידה על גמירות דעתה במועד החתימה על הצוואה. התקנות מחייבות קבלת תעודה רפואית למצווה המאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו בטרם עשיית הצוואה ולא לאחר הפעולה, דבר אשר לא אירע. היעדרה של תעודה רפואית כנדרש, אינו מביא לכשעצמה לבטלות הצוואה אלא מטיל על המבקש להסתמך על הצוואה, חובה להוכיח את גמירות דעתה של המנוחה.
בחוות הדעת הרפואית קבע דר’ פפירוס כי המנוחה היתה תשושה פסיולוגית ולפיכך יש לראות בה כ”מרותקת למיטתה”, מונח אשר הורחב וחל גם על אדם הסובל מקשיי ניידות, נזקק לעזרת הזולת ומחמת גילו.
בצוואת 2021 לא התקיימו כלל יסודותיו של סעיף 22 לחוק הירושה, ומשנפל בה פגם פורמלי וצורני, הנטל להוכיח כי הצוואה תקינה מבחינה פורמלית מוטל על המבקש אשר לא הרים את נטל הראיה הנדרש. ויודגש כי אין המדובר רק בפגם צורני אלא בפגם אשר יש בו לפגוע ברצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.
צוואת 2021 נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש על המנוחה בהתאם לסעיף 30(א) לחוק הירושה.
המבקש, בזיקה למחלתו הנפשית, אשר חשש שאמו תלך לבית עולמה ואז יוותר ללא קורת גג, התנהג באלימות כלפי אמו (זריקת בקבוק מים אשר גרם לה דימום פנימי), גרם לה לחשוש באופן קבוע, ובשל התנהגותו האלימה נאלצה המנוחה, ללא הסכמתה מדעת, לחתום על צוואה בשפה העברית, שפה אשר אינה דוברת ואינה קוראת.
לנוכח כל אלו, נוצרה בין המנוחה למבקש, שהתגורר עימה, מערכת יחסים של תלות.
בסיכומי התשובה הוסיף הוא כי נמצא קיומו של “ניכור” שנוצר על ידי המבקש בין המנוחה לשני ילדיה האחרים ובכך נמצא ניצול חולשתה – “ניצול הזקן המוחלש”.
המבקש, אשר ניצל “שעת כושר”, היה מעורב עד צוואר בעריכת צוואת המנוחה ופגיעה ברצונה, עת הודה כי רצה בצוואה שכן לא היה לו מקום להתגורר, הוא זה שלקח את המנוחה לדר’ פפירוב ולנוטריון, הוא שמסר את תוכן הצוואה לנוטריון, מעורבות שהיתה מן המסד ועד לטפחות.
המבקש הודה כי הסיע את המנוחה לנוטריון בפתח תקווה לצורך עריכת הצוואה. למנוחה לא היתה הכרות מוקדמת עם הנוטריון, ברור הוא כי זה האחרון נשכר על ידי המבקש שכן לא סביר כי המנוחה בגילה המופלג, דוברת ר. בלבד, המתגוררת ב. תגיע בגפה ומיוזמתה לעו”ד אשר אינה מכירו ואינו דובר השפה הר..
המבקש העיד כי פנה לדר’ פפירוס בעקבות הביטוח הלאומי ומנגד, מעדות הנוטריון עולה כי הוא שהפנה את המנוחה לדר’ פפירוס (כאחד מאותם רופאים אליהם הוא מפנה), כך שקיימת סתירה מהותית בין עדויות אלו, זאת כדי להרחיק עצמו ככל הניתן ממעורבות בעריכת הצוואה.
גם דר’ פפירוס העיד כי המתנגד הוא שפנה אליו לבדוק את המנוחה לצורך חתימה על צוואה.
טענות המבקש בתמצית
המנוחה חתמה על צוואתה האחרונה, צוואת 2021, בהיותה בדעה צלולה, בהכרה מלאה וכשירה לכתיבת מסמכים משפטיים, כולל צוואה, וללא כפייה.
צוואת 2021 תורגמה למנוחה על ידי הנוטריון שהינו דובר השפה הר. וכלל לא על ידי המבקש שהוצא מן החדר עת שוחח הנוטריון עם המנוחה על הצוואה ביחידות על מנת לוודא כי הכתוב בצוואה הוא רצונה ומשאלתה של המנוחה. בהמשך טען הוא כי המנוחה ידעה את השפה העברית וכך גם עולה מעדות הנוטריון כי שוחח עם המנוחה בעברית.
ניתן ללמוד מעדות הנוטריון כי המנוחה היא שאמרה מהו היקף עיזבונה.
הנוטריון לא פעל בניגוד לתקנה 4 לתקנות הנוטריונים שכן לא הוכח כי המנוחה היתה מאושפזת או מרותקת למיטתה, אלא היתה אשה עצמאית.
הסמיכות בין מועד עריכת צוואת המנוחה למועד חוות הדעת הרפואית הוא בסך הכל 5 ימים.
צוואת 2021 לא נערכה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת מצידו של המבקש על המנוחה ולא תוך ניצול יחסי הקרבה שלו אל המנוחה.
למבקש לא היתה כל מעורבות בצוואה.
המנוחה היא שדרשה מהמבקש לפנות לעו”ד על מנת שיערוך עבורה צוואה והמנוחה היא ששילמה לנוטריון את שכרו בעבור הכנת הצוואה. כך גם את שכרו של דר’ פפירוס.
המבקש לא הכה את המנוחה ולא זרק לעברה בקבוק מים.
משצוואה זו היתה מאוחרת יותר ובצוואה זו ביטלה המנוחה את צוואתה הקודמת משנת 2010, יש לכבד את רצונה האחרון.
דיון והכרעה
למעשה, טעמי המתנגד נשענים על פגמים צורניים בצוואה בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה, השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד המבקש בהתאם לסעיף 30(א) לחוק הירושה ומעורבות המבקש בעשיית הצוואה בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה.
משהמנוחה ערכה בחייה שתי צוואות, אביא, בפתח הדברים, את עיקר הוראותיה, לפי סדר עשיית הצוואות.
“צוואת 2010”
מדובר בצוואה בעדים בהתאם לסעיף 20 לחוק הירושה, מיום 4/11/2010, בה נכתב בין היתר:
סעיף 4.א. – “יורשי על פי צוואה זו יהיו ילדיי ב. ג. י….וב. ג…..בחלקים שווים, לשני ילדי אלו אני מצווה ומורישה את דירתי ברחוב …, הרשומה כתת חלקה…. וכן את כל יתר רכושי מכל סוג ומין שהוא, הן בנכסי דלא ניידי והן בנכסי דניידי, כספים, מזומנים, ביטוחים שונים, חשבונות בנק תכניות חסכון, מטבע זר וכל רכוש אחר”.
הצהרת העדים לצוואה – רובינוב יוסף וימיני שילה (להלן: “עדי הקיום”), כי המנוחה חתמה בפניהם מרצונה הטוב והחופשי וללא לחץ או השפעה.
“צוואת 2021”
צוואה נוטריונית בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה, מיום 29/8/2021, אשר נערכה על ידי הנוטריון, עו”ד יעקב פינקוביץ (להלן: “הנוטריון”), אליה צורף אישור עשיית צוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה מיום 29/8/2021.
סעיף 4 – “…הנני מצווה את כל רכושי הנ”ל לבני מ. ג. ג….לאחר פטירת בני, מ. ג. ג. הנ”ל, הנני מצווה כי הדירה האמורה ו/או כל דירה אחרת שתהיה לי, תחולק בין ב. ג. … אשר יקבל 80% ועם נכדי מ. . ג….שיקבל 20% מהדירה. באם הנכד מ. יהיה מתחת לגיל 18, אזי בני מ. ישמור על זכויותיו של הנכד מ. עד שיגיע לגיל 18 לרבות שמירת כספי השכירות”.
בסופה של הצוואה, הצהרת המנוחה – “…בהיותי בדיעה צלולה בנפש חפצה ומרצוני החופשי וללא כפיה, בפני נוטריון, לאחר שדבר צוואתי זו הוקרא בפני בשפה העברית וכן לשפה הר. בה אני שולטת ואני מצהירה ומאשרת כי זו צוואתי”.
ההלכה המשפטית גורסת כי צוואה שמתקיימות בה כל הדרישות הצורניות על פי הדין, עומדת לה חזקת כשרותה, והנטל להוכיח כי בטלה היא, מוטל על המתנגד לקיומה. (ראה: ע”א 2098/97 בוסקילה נ’ בוסקילה, נה(3) 837 {פמ”מ – 30/4/2001}).
הכלל הנהוג בדיני צוואות הוא, שבצוואה תקינה מבחינה פורמלית יוטל נטל השכנוע על המתנגד להוכחת עילות ההתנגדות הנטענות והוא יחל בהבאת הראיות, ואילו בצוואה הפגומה בפגם צורני יעבור נטל השכנוע אל מבקש קיום הצוואה והוא גם יפתח בהבאת הראיות. במצב דברים זה על מבקש קיום הצוואה להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה וזאת בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה, קרי מעל לכל ספק סביר.
יחד עם זאת, בכל הנוגע לנטל השכנוע, יש לבחון שאלה זו בהתאם לראיות שיובאו בתום ההליך ובפרט לאחר שמיעת עורך הצוואה ו/או העדים לה. לאחר שמיעת הראיות ניתן יהיה לקבוע האם עוצמתו של הפגם היא כזו המצדיקה את העברת נטל השכנוע על כתפי המבקש את קיום הצוואה, אם לאו. (ראה: עמ”ש (ת”א) 38138-09-11 א. נ. ש. נ’ א. מ. ק.{פמ”מ – 14/4/2013}).
מאחר שצוואת המנוחה מיום 29/8/2021 היא צוואה בפני רשות, נבחן תחילה באם נתקיימו בה כלל היסודות של צוואה נוטריונית בהתאם לתנאים שבסעיף 22 לחוק הירושה.
הנטל כאמור, להוכיח כי הצוואה אינה תקינה מבחינה פורמלית, מוטל על המתנגד.
העומדת לצוואה חזקת כשרותה?
חוק הירושה מכיר בארבעה סוגים של צוואות, ומציב דרישות צורניות פורמליות לכל צוואה בפני עצמה. מטרתן של הדרישות הפורמליות היא לאפשר לבית המשפט להגיע למסקנה בדבר אמיתותה של הצוואה ובדבר גמירות דעתו של המצווה.
אחת מן הדרכים לעשיית צוואה היא צוואה בפני רשות בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה.
וכך הן הוראות הסעיף:
“(א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור.
(ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידי השופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לעניני ירושה או חבר בית הדין הדתי יאשר בחתימתו על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.
(ג) נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.
(ד) במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על ידי המצווה עצמו.
5899150102235
00
(ה) צוואה שנעשתה בפני רשות מותר להפקידה אצל רשם לעניני ירושה.
(ו) צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.
(ז) לענין סעיף זה, דין נוטריון כדין שופט”.
סעיף 22 לחוק הירושה מגדיר צוואה בפני רשות מהי, וסעיף 53 לחוק הנוטריונים, תשל”ו – 1976 (להלן: “חוק הנוטריונים”) הביא להוספת סעיף 22(ז) לחוק הירושה, הקובע כי דין נוטריון כדין שופט לעניין אותו סעיף.
בסעיף 19 לחוק הנוטריונים נקבע כך:
“אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון או למעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפניו, הכל כאמור באישור”.
היותו של אישור נוטריוני ראיה מספקת לאמור בו, כפי שקובע סעיף 19 לחוק הנוטריונים, מותנה בכך שהנוטריון פעל בהתאם לחוק הנוטריונים. סעיף 22 לחוק הנוטריונים מטיל על הנוטריון את החובה לפעול בנאמנות ובמסירות במילוי תפקידיו. (ראה: ה”פ (חי’) 86/06 מוזר נ’ לוי {פמ”מ – 12/11/2007}).
פעולתה של הרשות כמפקחת על תהליך עשיית הצוואה כולו, מהווה בטוחה פורמלית לאמיתות הצוואה ולגמירות דעתו של המצווה, ולכן פוחתות הדרישות הפורמליות הנלוות לצוואה זו.
הוראות אלו מתקיימות אף אם המצווה מסר את הוראותיו לנוטריון בטלפון. הן מועלות על ידי הנוטריון על הכתב ומוקראות על ידי הנוטריון למצווה (ראה: ע”א 594/99 אוחנה נ’ אלעזר, נה(3) 355 {פמ”מ – 12/3/2001}).
תקנה 4(א) לתקנות הנוטריוניות, תשל”ז – 1977 (להלן: “התקנות הנוטריוניות”), קובעת כי “נתבקש נוטריון לערוך אישור על עשיית פעולה בפניו, יברר תחילה אם הניצב בפניו כשיר לעשייתה של הפעולה מבחינת גילו”.
תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריוניות קובעת כי “לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון”.
אין חולק כי המנוחה, בעת עריכת צוואתה, לא היתה מאושפזת, ככל הנראה לא היתה “מרותקת למיטתה”, כפי הוראות הסעיף, שעה שלא נטען כי המנוחה לא חתמה על צוואתה במשרדו של הנוטריון.
כאמור, וכפי הנטען, על אף גילה המופלג של המנוחה, התרשם הנוטריון מכשירותה, והדין מחייב את הנוטריון לבקש אישור רפואי רק כאשר המצווה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו ולא ינתן אישור על עשיית פעולת המצווה ללא תעודה רפואית שהוצאה ביום עשיית הפעולה.
הפסיקה הרחיבה את משמעות הביטוי “מרותק למיטתו” שבתקנה 4 לתקנות הנוטריונים וכללה גם אדם אשר קשה לו להתנייד, אדם מבוגר אשר מחמת גילו או חוליו קשה לו לצאת מביתו ולפיכך אף במקרים כאלה יש צורך בקבלת תעודה רפואית בטרם עריכת צוואה. (ראה: עמ”ש (ירושלים) 13612-12-12 דרוויש נ’ דרוויש {פמ”מ – 15/7/2013}).
תעודה רפואית מיום 24/8/2021, מטעמו של דר’ פפירוב אכן צורפה.
וכך נכתב בחוות דעת זו, בין היתר, אשר נכתבה ביום מועד הבדיקה:
“הנושא – בדיקת גריאטר לבחינת כשירות לכתיבת צוואה עבור גב’ ג. ב…..
“….מאשר בזאת שבדקתי את גב’ ג. ב. בביתה…ביום 24 לאוגוסט 2021 החל מהשעה 15:00.
הבדיקה נעשתה על פי בקשתה של הנבדקת לשם עריכת צוואה.
הבדיקה נעשתה בנוכחות בנה – ג. מ…..
…………
ג. ב…., בת 100…..כיום – פנסיונרית. מתגוררת בדירתה ב…, תשושה בתפקודה.
גב’ ג. נבדקה על ידי לצורך הערכה קוגניטיבית עקב רצונה למלא צוואה.
בבדיקתי – מצבה יציב, משתפת פעולה, מתמצא בזמן ובמקום, מודע – צלולה, זיכרון שמור לכל הטווחים, קשב וריכוז – תקינים, אפקט – תקין, חשיבה קצב ומהלך – תקינים, תוכן – אין עדות למחשבות שווא, תובנה ושיפוט – תקינים.
בדיקת MMSE = 21/23. זוכרת שמות נכדים, מתמצאת בזמן ובמקום.
גב’ ג. ב. מודעת לעובדה שהבדיקה נעשתה לצורך בדיקת כשירותה הנפשית והקוגניטיבית לשם חתימה על מסמכים משפטיים שונים.
לסיכום – לאור ממצאי הבדיקה אני מוצא את גב’ ג. ב. ככשירה לכתיבת מסמכים משפטיים כולל צוואה”.
כעולה מחוות הדעת הרפואית:
הבדיקה נעשתה על פי בקשת המנוחה לצורך עריכת צוואה, בביתה (כך גם עולה מעדותו לפרוטוקול הדיון מיום 4/7/2023, בעמ’ 37), כאדם מבוגר אשר סביר כי התקשתה במצבה להתנייד ואף כפי הנכתב “תשושה בתפקודה”, “זכתה” להגעתו של דר’ פפירוב אל דירתה.
מכאן כי היה ראוי, אף נדרש לראות במנוחה ככזו ה”מרותקת למיטתה” והיה מחוייב כי בל יסתפק הנוטריון מהתרשמותו בלבד, אלא יבקש תעודה רפואית, וכך עשה.
יחד עם זאת, בדיקה רפואית זו נערכה כ – 5 ימים בטרם חתימת המנוחה על צוואתה, זאת שלא בהתאם לתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריוניות, הקובעת כי התעודה הרפואית תהא מיום עשיית הצוואה.
העיד הנוטריון כי לאור גילה של המנוחה, דרש הוא אישור רפואי, אף הפנה את המנוחה לאחד מן הרופאים עימו הוא עובד.
וכך מעדותו לפרוטוקול הדיון מיום 4/7/2023, בעמ’ 31 באשר למועד בו נערכה התעודה הרפואית ועד ליום עריכת הצוואה:
“עו”ד אדרי: ….. תראה, הצוואה נערכה ונחתמה ביום 29/08/2021. הגברת המנוחה, בדיקת כשירות נעשתה לה ב-24/08/2021, 5 ימים חלפו עד שנערכה הצוואה. מדוע?
העד, מר פינקוביץ’: אני אגיד לך, אם אני זוכר נכון זה היה תחילת שבוע אמצע שבוע, אני ביקשתי ממנו את הדו”ח הזה, והוא אדם עסוק אמר לי אני אשלח לך את הדו”ח על מנת שאני אקרא לה, לגברת. לקח זמן, כנראה שהוא שלח את זה בהתחלה בפקס, לא הגיע. אז אני דחיתי אותם, ואז היה אם אני לא טועה פגרה, הייתי עסוק עם הילדים. אז אמרתי להם רק ביום ראשון אני אתפנה, ומיד כשהיה אפשר להיפגש נפגשנו”.
אין חולק כי לאור נסיבות המקרה, אליהן יש להוסיף את הדברים כפי שיעלו בהרחבה בהמשך, היה מצופה כי הנוטריון יקפיד הקפדה יתרה בעניין זה, וידרוש אישור רפואי המעיד על כשירות המנוחה, מיום עריכת הצוואה. זאת לא נעשה.
הסברו של הנוטריון, על אף היותו אנושי לחלוטין, אינו בהתאם להוראות הדין.
נשוב למסקנתו של דר’ פפירוב בעניין כשירות המנוחה.
וכך, כמתואר, המנוחה תשושה בתפקודה, פרמטרים רובם ככולם תקינים.
על אף כל אלו, מצא דר’ פפירוב את המנוחה כמתאימה לציון MMSE- 21/23.
מעדותו של דר’ פפירוב, לפרוטוקול הדיון בעמ’ 38:
“העד, ד”ר פפירוב: ….. היא שם קיבלה, שם כתוב במכתב שהיא קיבלה 21 נקודות מתוך 30,
……
כב’ הש’ שני: 21 מתוך 30,
העד, ד”ר פפירוב: יש שם בדיקת מיני מנטל?
כב’ הש’ שני: מיני מנטל כן.
העד, ד”ר פפירוב: אוקיי, בדיקת מיני מנטל קיימת כבר 40 שנים בעולם, ועל שם פולשטין, שהבן-אדם ללא ההשכלה, (לא ברור) השכלה תיכונית או פחות, אז בן-אדם שסיים בית הספר צריך לקבל 23 נקודות, או-קיי? עכשיו היא קיבלה 21 נקודות, לפי הגיל זה מספר בסך הכל מה שהיא צריכה לקבל. היא הבינה שאלות, אני כתבתי שם שהיא יודעת על מה מדובר, שמות נכדים, איזה יום, התמצאה במקום ובזמן, שזה נדיר בכלל בגיל כזה. בכלל מבוגרים אבל,
……
עו”ד אדרי: ד”ר אתה מציין בחוות דעתך שהמנוחה “תשושה בתפקודה”, אולי תסביר לבית המשפט מה הכוונה תשושה בתפקודה?
העד, ד”ר פפירוב: אוקיי, יש 6 תפקודים יומיומיים שבן-אדם צריך לעשות. אכילה, רחיצה, לבוש, מעברים, הליכה ושליטה.
כב’ הש’ שני: סליחה,
העד, ד”ר פפירוב: בן-אדם שזקוק ל-2 מתוך,
……
כב’ הש’ שני: תגיד לי ד”ר אם אתה זוכר, השיחה בינך לבין המנוחה הייתה ארוכה? הייתה קצרה?
העד, ד”ר פפירוב: שמע השיחה לא הייתה שעות. זה שיחה בדרך כלל, בדיקה לוקח עד 40 דקות פלוס מינוס, השיחה הייתה נעימה, ישבנו בחדר. היא ישבה בספה, אני ישבתי בכיסא. בסך הכל באמת, אתה רואה בן-אדם בגיל 100 אז אתה, נותן לך השראה, אתה אומר או-קיי יש אופציה של הגיל הזה. הייתה נעימה והופתעתי תגובות וכו’, רוב אנשים בגיל כזה אתה לא,
כב’ הש’ שני: שיחה קולחת? שיחה רצה,
העד, ד”ר פפירוב: כן כן.
כב’ הש’ שני: או שהייתה איטית יותר?
העד, ד”ר פפירוב: לא לא לא לא לא, שיחה רגילה בלי לחץ, באתי עם מטרה כזאת.
כב’ הש’ שני: לא לא, לא דיברתי על לחץ.
העד, ד”ר פפירוב: לא בסדר, שיחה הייתה באמת בסדר, קוגנטית, תשובות רלוונטיות, ממש בסדר”.
אין כל ספק כי דר’ פפירוס התכוון לציון של 21 נקודות מתוך 30.
אם אכן קבע דר’ פפירוב MMSE-21, הרי שתמוה הוא הדבר, ואסביר.
מבחן המינימנטל, מטרתו לבצע הערכה קוגניטיבית למאובחן והוא כולל שאלות כאשר הניקוד המירבי להן הוא עד 30 נקודות.
תוצאה העולה על 24 נקודות מצביעה על תפקוד תקין מבחינה קוגניטיבית וציון הנמוך מכך מעיד על פגיעה קוגניטיבית ועל דמנציה ברמה כזו או אחרת.
כמובן כי ישנם פרמטרים שונים המשפיעים על ציון המבחן כמו גיל, רמת השכלה וכו’.
עוד כעולה, בטווח נקודות שבין 18 – 23, יש כדי להעיד על התחלה של תהליכים דמנטיים.
תעודת הרופא מטעמו של דר’ פפירוב מפרטת את הפרמטרים השונים במבחן, ביניהם הכל תקין ומכאן אומר כי אין ביכולתי לדעת, גם לא ניתן על ידו כל הסבר, לא בחוות הדעת ולא בעדותו, מה טעם נקבע ציון MMSE-21 בלבד.
אם היתה “ראוייה” לציון 23 אם היתה מסיימת את בית הספר (כפי עדותו), אין לדעת ואין לכך כל הסבר.
גם לא ניתן כל הסבר למה התכוון בתיאורו את המנוחה כ”תשושה בתפקודה”.
הוסף לכך כי תעודה רפואית זו ניתנה כחמישה ימים בטרם עריכת הצוואה, וסביר להניח כי תמצא כי רב הנסתר על הגלוי.
סבורני כי קיים קושי רב להתעלם מעצם גילה של המנוחה, יש לומר גילה המופלג, ובנסיבות אשר תוארו, יש לראותה כ”אדם הסביר”, אשר עורך צוואה בנסיבות רגילות, ביוזמתה, ובדגש כי (לשיטת המבקש), חפצה היא בכך 11 שנים בטרם פטירתה, אך מימשה את רצונה זה רק כ – 3 חודשים בטרם לכתה לבית עולמה.
עוד סבור אני, גם לאור פרשנות זו, גם לנוכח זהירות מוגברת וגם כי אין הדבר יכול להזיק, צריך היה הנוטריון להתייחס אל המנוחה, עת הופיעה בפניו לעריכת צוואה, כאדם ישיש אשר לא הגיע אל משרדו באופן עצמאי, לא לבקשתה האישית (כי אם לבקשת בנה המבקש), וככזה אשר יכול ויעלה ספק, לטעמי ספק גדול באשר לכשירותו הרפואית, הן הגופנית אך בפרט הקוגניטיבית, להקפיד קלה כחמורה על הוראות הדין המחייבות ולמען לא יהיו פעולותייה למבחן עתידי באותם מקרים בהם מתעורר סכסוך כזה או אחר המגיע להכרעה משפטית בין כתלי בית המשפט.
לעורך דין אין את המומחיות שברפואה ובחינת היותו של אדם כשיר לצוות כפי הוראות סעיף 26 לחוק הירושה, הנוטריון הינו משפטן ולא מומחה רפואי וטוב יעשה אם עניין הרפואה יוותר לידי המומחים בדבר.
במצב דברים שכזה, אין די ב”התרשמות בלתי אמצעית” של הנוטריון, לו כלים משפטיים כאמור, אך לא מומחיות שברפואה.
לטעמי, כאשר ניצב בפני עורך דין אי מי שניתן “לחשוד” בו שהוא בבחינת אדם מוחלש, קל וחומר אדם כבן 100 שנים, צריך עורך הדין לנהוג זהירות יתרה ובוודאי ובוודאי שלא להתפתות ו”לעשות עסקים” עם אותו לקוח.
חובת הזהירות המתבקשת במקרה זה היתה כי הנוטריון יקפיד הקפדה יתרה על דרישות הדין המחייבות את בחינת מצבה הרפואי של המנוחה ללא כל ספק קל שבקלים, בטרם חתימת המנוחה על גבי הצוואה.
“אם יש חשש, קל שבקלים כי המצווה אינו כשיר לערוך צוואה או סובל מבעיות בריאותיות המשפיעות על כשירותו, יש לדרוש אישור רפואי מרופא המכיר את המצווה..”.
(ראה: ת”ע (נצרת) 24355-07-11 ע. מ. נ’ ג. א. {פמ”מ – 31/8/2016}), אשר התייחס לפסיקת בית המשפט העליון בבע”מ 3777/12 פלוני נ’ פלונית (פמ”מ – 8/7/2012), וכך:
“מוטב יעשו עורכי דין העורכים צוואה בעדים אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות. במידה ואכן מתעורר חשש כזה, יפנה עורך הצוואה את המצווה לבדיקה רפואית עצמאית שתיערך כמובן בטרם תיחתם הצוואה. בדיקה כזו תשמש, בראש ובראשונה, כדי להבטיח כי הצוואה הנערכת בידי עורך הדין אכן מהווה מימוש של האוטונומיה וחופש הרצון של המצווה”.
בנוסף לכך, לבדיקה רפואית מוקדמת כזו יתרון ראייתי חשוב, שכן בדיקה רפואית עצמאית שתיערך בזמן אמת, ללא מעורבותם של מי מהנהנים האפשריים מהצוואה, יכול שתייתר הצורך בהתדיינויות משפטיות מיותרות לאחר מות המצווה.
(ראה: רע”א 356/12 מיסטר מאני ישראל נ’ עידה {פמ”מ – 11/3/2012}).
הדברים, כוחם יפה גם כאשר עסקינן בצוואה נוטריונית וכאשר יש ספק ולו קל שבקלים.
סעיף 25 לחוק הירושה קובע:
“(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.
(ב) בסעיף זה “מרכיבי היסוד בצוואה” הם:
(3) בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22 – הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה
לרשות, על ידי המצווה עצמו”.
בהתאם להוראות סעיף זה, ככל שהתקיימו מרכיביה של הצוואה, הרי שיש בכוחו של בית המשפט ליתן תוקף לצוואה, על אף הפגמים אשר נפלו בה.
איני סבור כי במקרה שבכאן התקיימו מרכיבי היסוד במלואם.
כעולה מסעיף 25(ב)(3) לחוק הירושה, הדגיש המחוקק כי “נאמרה” או “הוגשה” על ידי המצווה עצמו.
לא בכדי נכתב “בעצמו” ולא על ידי מי מטעמו, שהרי ניתן היה להסתפק רק “על ידי המצווה”.
מעדותו של הנוטריון, כך בעמ’ 30 לפרוטוקול:
“עו”ד אדרי: לא, ערכת זיכרון דברים? טיוטה? לפני שעשית את הצוואה?
העד, מר פינקוביץ’: לא, דיברנו בטלפון, דיברתי עם הבן, בכלל דיבר איתי,
עו”ד אדרי: עם ג. כן?
העד, מר פינקוביץ’: כן כן עם ג.,
עו”ד אדרי: שאתה אומר בן זה רק ג.?
העד, מר פינקוביץ’: כן כן אני מדבר רק על ג., לא היה לי שום קשר, אם זה האח, לא יודע אם זה האח,
עו”ד אדרי: כן זה האח כן.
העד, מר פינקוביץ’: אבל לא היה לי שום קשר איתו. דיברתי עם ג., ולאחר מכן שוחחתי גם עם האמא, ממש כמה מילים. מה יש, איזה דברים יש בעיזבון, אז דיברנו על דירה ועל כסף”.
להתרשמותי, אך לא רק – עם המנוחה ממש כמה מילים, אולי אלו הסתכמו רק בעיזבונה מהו?
ואין אף מה להוסיף שעה שהדברים כתובים.
הוסף לכך את נוכחותו של המבקש בחדרו של הנוטריון עם המנוחה, ומי יודע עד איזה שלב היה הדבר.
“ייחודה של צוואה לפני רשות שהיא נעשית בין שניים בלבד – בין המצווה לרשות, לפיכך באה דרישה דווקנית שעניינה להבטיח כי הנוסח המאושר הוא הנוסח בו חפץ המצווה ולא נוסח שהוכתב לו או נכפה עליו ללא ידיעת הרשות. מתוך שכך נקבע כי הצוואה תוגש לרשות בין פיזית ובין בהקראתה על ידי המצווה עצמו על מנת שלרשות לא יהא כל ספק מי הוא העומד מאחוריה ומאחורי הוראותיה. אין די בהקראתה לפני המצווה – היפוכם של דברים, הקראתה של הצוואה לפני המצווה אינה חלק מרכיבי היסוד, כך שניתן לרפא את העדר ההקראה אם יוכח, כדוגמה, שהמצווה קרא בעצמו את דבר הצוואה והבינם. מאידך, לעולם אנו נדרשים למרכיב היסוד של הבאתה לפני הרשות על ידי המצווה עצמו – דבר שנעדר בנדון”.
(ראה: עמ”ש (מרכז) 45892-09-21 א. נ. נ’ א. ש. {פמ”מ – 18/12/2022}).
לבסוף אוסיף כי קיים ערפל סביב ידיעתה והבנתה של המנוחה את השפה העברית.
מעדותו של דר’ פפירוב, שוחח הוא עם המנוחה בשפה הר..
מעדותו של הנוטריון, שוחח עם המנוחה גם בעברית, גם בר..
מעדות המבקש, המנוחה יכולה היתה לקרוא בשפה העברית, רק עם ניקוד, ויוזכר כי הצוואה היתה כתובה ללא ניקוד.
ספק אם כאשר חתמה המנוחה על צוואתה, הבינה את הכתוב בה.
יחד עם זאת, גם על צוואת 2010, גם על הסכם מכר לרכישת דירה, אלו היו כתובים בשפה העברית, חתמה המנוחה לאחר שהדברים תורגמו לה לשפה הר..
תנאי מוקדם להפעלת שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף 25 הינו התקיימות האמור בסעיף 25(א) לחוק הירושה, דהיינו, העדר ספק של בית המשפט, כי הצוואה “משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.
הפסיקה נדרשה לתנאי מוקדם זה, בהתייחס להוראת 25(א) (עוד בניסוחו הקודם וטרם תיקון תשס”ד מיום 11/3/2004), לפיה “לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של הצוואה…”, כי “על בית המשפט להיות נטול ספקות בדבר אמיתות הצוואה” (ראה: ע”א 130/77 עוזרי נ’ עוזרי, לג(2) 346 {פמ”מ – 29/4/1979}), ו”בטחון מלא” ו”וודאות מוחלטת, ללא שום ספק, באמיתותה של הצוואה” (וראה: ע”א 564/71 אדלר נ’ נשר, כו(2) 745 {פמ”מ – 7/11/1972}).
הפסיקה אף העמידה את מידת שכנוע זו, כי לבית המשפט לא יהא ספק באמיתות הצוואה ובכך שהיא מבטאת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, בדרגה שווה אם לא גבוהה יותר מזו הנדרשת במשפט הפלילי (וראה: עמ”ש (ת”א) 38138-09-11 א. נ. ש. נ’ א. מ. ק. {פמ”מ – 14/4/2013}).
ככל שיש מקום לעשות שימוש בסעיף 25 לחוק הירושה, הרי שנטל השכנוע עובר למבקש, להוכיח כי צוואתה זו של המנוחה אותה מבקש לקיים, משקפת את רצונה של המנוחה, רצונה החופשי והאמיתי, ללא שום ספק, על מנת שלא ישאר ספק קל בליבו של בית המשפט.
פגמים אלו אשר נפלו בעריכת הצוואה יורדים לשורשו של עניין ואינם ניתנים לריפוי לבהתאם לסעיף 25(א) לחוק הירושה.
לאור האמור, לאור נסיבות המקרה, אלו שפורטו ואלו שאליהן אתייחס בהמשך, סבור אני כי לא עלה בידיו של המבקש לעמוד בנטל השכנוע, ואסביר.
השפעה בלתי הוגנת
לטענת המתנגד, צוואת 2021 נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש על המנוחה בהתאם לסעיף 30(א) לחוק הירושה, המבקש התנהג כלפי המנוחה באלימות, גרם לה לחשוש מפניו ובשל כך נאלצה לחתום על צוואת 2021, ללא הסכמתה מדעת.
סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע כי:
“הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.”
הכלל המשפטי אינו קובע כי יש לפסול כל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע מצד מי שנהנה מן הצוואה, אלא שחוסר ההגינות שבהשפעה הוא הפסול, ולא עצם האפשרות לקיום השפעה, וזאת בהתאם למושגים החברתיים המוסריים והערכיים שלנו.
(ראה: שוחט, גולדברג, ופלומין: “דיני ירושה ועיזבון” הוצאת סדן, מהדורה שישית מורחבת, תשס”ה 2005, עמוד 100 וכן ע”א 5185/93 היועמ”ש נ’ מרום, מט (1) 318 {פמ”מ – 20/2/1995}{להלן: “פרשת מרום”}).
כידוע, השפעה בלתי הוגנת הינה אחד מאותם פגמים רעים שיש בהם כדי להביא לפסלות צוואה שערך מנוח, משום שפגימתה הרעה שללה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, באופן שתוכנה לא מהווה ביטוי לרצונו אלא לרצונם של המשפיעים עליו.
בפסיקה נקבע כי יש להבחין בין השפעה כשאלה עובדתית, לבין אי הגינות שבהשפעה כשאלה ערכית ונורמטיבית. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות, שעל פי מושגים של מוסר אישי וחברתי, יש בו כדי להצדיק את ביטולה של הצוואה. מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה, ושאכן הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב.
(ראה: ע”א 4902/91 גודמן נ’ ישיבת שם בית מדרש גבוה, מט(2) 441 {פמ”מ – 20/7/1995}).
כב’ השופטת (בתוארה דאז), ד. בייניש קובעת כי:
“על קיומה של השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד מגורמים שונים ומשתנים. מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהוא תלוי בזולת, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת הקשרים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו וקשריו עם אחרים – כל אלה יש בהם כדי להשפיע על מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה בו או על חשש מפני קיומו של מצב כזה”.
(ראה: ע”א 2500/93 שטיינר נ’ המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, נ(3) 338 {פמ”מ – 4/9/1996}).
אומר כי על אף הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש על המנוחה, מערכת יחסים של תלות ביניהם, לא פורטו טענות באשר לכל אחד ממבחני המשנה המוכרים ומצויים בפסיקה (וראה: “פרשת מרום”), לא באשר לעצמאות המנוחה, לא באשר לתלותה בסביבתה או לסיוע אליו נדרשה, גם לא בקשריה עם אחרים.
אחד מן המבחנים אותם הציעה הפסיקה לבחינת הסוגייה של השפעה בלתי הוגנת הוא מבחן נסיבות עריכת הצוואה, בהתאם לסעיף 35 לחוק הירושה.
וכך מהוראות סעיף זה:
“הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה”.
הוראה זו, המהווה מקרה פרטי של השפעה בלתי הוגנת, מניחה, כחזקה חלוטה, פגיעה ברצונו החופשי והאמיתי של המצווה, מעצם הוכחת קיומה של מעורבות, כאמור, בצוואה.
“…החוק יוצר הנחה חלוטה כי מי שלוקח חלק בעריכת הצוואה השפיע שלא כדין על המצווה. חזקה זו אין לסתור אף לא בהבאת ראיות המלמדות כי שלבים אחרים בהליך היווצרותה של הצוואה היו נקיים מפגם. העובדה שהנהנה על-פי הצוואה לא ערך אותה והעובדה שלא היה עד לעשייתה, עשויים להעיד על כך שהוראת הצוואה ניתנה בסופו של יום מרצון חופשי, אולם אם ‘לקח הוא חלק בעריכתה באופן אחר’ אין תוקף להוראה המזכה אותו – אפילו הייתה זו הוראת אמת”.
(ראה: ע”א 6496/98 בוטו נ’ בוטו, נד(1) 19 בעמ’ 30).
ההתקשרות עם דר’ פפירוב לצורך תעודה רפואית נוצרה באמצעות המבקש ולבקשתו, אשר לטענתו המנוחה דברה עם דר’ פפירוב בר. (ור’ פרוטוקול הדיון מיום 23/5/2023, בעמ’ 24).
המבקש הוא ששילם את שכרו של דר’ פפירוב (ר’ עדותו של דר’ פפירוב בעמ’ 40 לפרוטוקול), לשיטת המבקש המנוחה שילמה את שכרו של דר’ פפירוב (ור’ עדותו בעמ’ 24 לפרוטוקול).
כאמור, אין חולק כי המבקש לקח את המנוחה לרופא לצורך תעודה רפואית המעידה על כשירותה, בין אם ביוזמתו כי יכול היה להעריך כי הדבר יידרש או בין אם נשלחה היא על ידי הנוטריון, אין הדבר משנה. המבקש בהגינותו מודה כי רצה בצוואה שעה שנותר ללא בית ואין לו היכן להתגורר (ר’ עמוד 22 לפרוטוקול הדיון מיום 23/5/2023).
מיותר לציין כי יכולה היתה המנוחה להיעזר ברופאיה הקבועים, כאלו המכירים אותה ויכולים היו לתאר את מצבה הרפואי, גם אם בדרך של מתן חוות דעת בתשלום.
זאת לא נעשה.
“נסיבות דומות” אירעו גם בעניין עריכת הצוואה בפני הנוטריון, אלו עולות מעדות הנוטריון לפרוטוקול הדיון מיום 4/7/2023, החל מעמ’ 29. וכך:
“עו”ד אדרי: ….. תאמר בבקשה לבית המשפט כיצד המנוחה יצרה איתך קשר.
העד, מר פינקוביץ’: הבן שלה שנמצא פה באולם, יצר איתי קשר. אני הכרתי אותה עוד לפני כמובן,
כב’ הש’ שני: איזה מבין הבנים?
העד, מר פינקוביץ’: הבן שנמצא אם אני לא טועה ג. קוראים לו.
עו”ד אדרי: הוא מצביע על ג. אדוני.
העד, מר פינקוביץ’: כן,
כב’ הש’ שני: תודה הלאה.
העד, מר פינקוביץ’: הכרתי את המשפחה עוד לפני אז כמובן שמיד הבנתי במה מדובר. האמא הייתה אצלי, הוא היה אצלי”.
המבקש הוא שיצר קשר עם הנוטריון, בעבור המנוחה, הוא שפנה אליו באופן ישיר.
הנוטריון שימש כעורך דינו של המבקש בעניינים אחרים קודמים/אישיים (לא אלו שבכאן).
המבקש הוא שדאג להביא את המנוחה מדירתה ב. ועד למשרדו של הנוטריון המצוי בפתח תקווה, על אף שיכולה היתה היא לערוך צוואה במקום הקרוב יותר אל מגוריה, אף, בגילה המופלג, ככל הנראה היה נמצא עורך דין אשר היה מסכים גם להגיע לדירתה.
ויוזכר, המנוחה התגוררה בדירה ב., קומה שנייה ללא מעלית (ר’ עדותו של דר’ פפירוב, בעמ’ 37 לפרוטוקול הדיון).
המבקש הוא שהעביר לנוטריון את פרטי הדירה, לרבות נסח טאבו, אולי את פרטי חשבון הבנק שלה וכו’.
להבנת הנוטריון – “הם רוצים לעשות צוואה” (ר’ עדותו בעמ’ 31 לפרוטוקול).
“זיכרון הדברים”/הטיוטא (בטרם חתימת המנוחה על הצוואה) בא לידי ביטוי באמצעות שיחה טלפונית בין המבקש לנוטריון, עם המנוחה – “כמה מילים”.
את רצונה של המנוחה (לכאורה), אמרה (ככל שאמרה) בפגישתה הראשונה והיחידה אצל הנוטריון.
וכך מעדות הנוטריון, החל מעמ’ 30 לפרוטוקול הדיון:
“עו”ד אדרי: לא, ערכת זיכרון דברים? טיוטה? לפני שעשית את הצוואה?
העד, מר פינקוביץ’: לא, דיברנו בטלפון, דיברתי עם הבן, בכלל דיבר איתי,
עו”ד אדרי: עם ג. כן?
העד, מר פינקוביץ’: כן כן עם ג.,
…….
העד, מר פינקוביץ’: ושאלתי כמה שאלות קצרות, הבנתי שהם רוצים לעשות צוואה, שהיא רוצה והוא הביא אותה אליי.
…….
כב’ הש’ שני: רגע אני רוצה להבין. בחלק הראשון של עריכת הצוואה, הבן היה נוכח?
העד, מר פינקוביץ’: הבן הגיע איתה, בוודאי כן.
כב’ הש’ שני: לא, הגיעה איתה אני מבין. (לא ברור) יושב איתה, זאת אומרת בהתחלה הוא היה איתכם.
העד, מר פינקוביץ’: הוא היה איתנו, על מנת, הוא נתן לי אם אני לא טועה זה היה את הנסח טאבו, רשום היה גוש חלקה,
כב’ הש’ שני: כן.
העד, מר פינקוביץ’: על מנת שאני ארשום את הדברים בצוואה,
כב’ הש’ שני: כן.
העד, מר פינקוביץ’: ולאחר מכן יצא החוצה, אמרתי לו תן לי לדבר עם האמא,”
במעמד הצוואה במשרדו של הנוטריון, נכח המבקש, למצער באופן חלקי.
אם כן, המבקש היה בבחינת המוציא והמביא” עבור המנוחה.
קדם לכל אלו, התנהלות המבקש בעניין הצוואה, והדברים מובאים רק בהתאם לעדותו. וכך, מעמ’ 22:
“ש. בסעיף 12 לתצהיר, אתה מצהיר שאמא שנים רבות לחצה עליך להשיג רופא ועורך דין לערוך צוואה. ממתי היא לחצה עליך?
ת. ב- 11 שנים האחרונות.
ש. אתה מצהיר בסעיף 12 ואומר שאתה אמרת לאמא שמספיק לך בחיים שהיא לידך ושאתה לא צריך שום צוואה. אז מדוע שינית את דעתך?
ת. רציתי בצוואה כי אין לי איפה לגור, נשארתי בלי בית.
…..
ש. לבית המשפט: כשראית שאמא הולכת ללכת לעולמה, אז עניין הצוואה נעשה יותר דחוף?
ת. היא כל הזמן ביקשה שנעשה צוואה על שמי, דחיתי ודחיתי וראיתי את הלחץ שלהם גובר חזק.
……
ש. לבית המשפט: אז למה נעשתה הצוואה סמוך כל כך לפטירת אמא?
ת. באוגוסט אף אחד לא ידע שיקרה מה שיקרה. היא פשוט לחצה עלי, אמא. היא אמרה “אני רוצה וזהו”. אני ראיתי שהלחץ שלהם, אז אמרתי “טוב”, הוא גובר וגובר.
ש. לבית המשפט: הצוואה נעשתה כדי להדוף את הלחץ שלהם?
ת. אני לא יודע מה היתה המחשבה של אמא, אבל ראיתי שהיא לוחצת והם לוחצים, אז הסכמתי.
ש. לבית המשפט: ראית שהם עושים מה שהם עושים, אז אמא רצתה מה שרצתה ואז הסכמת?
ת. אני הסכמתי, כן.
ש. לבית המשפט: זאת אומרת, אמא ביקשה ממך את ההסכמה לעשות את הצוואה?
ת. כן.
…..
ש. בית המשפט: הם רוצים כסף ואתה לא רוצה את הדירה?
ת. אבל יש להם בתים טובים, לי אין איפה לגור. הם קבעו שזה שלי, מגיע לי. היתה הסכמה מלאה במשפחה שאני מקבל והם עשו מרד על זה”.
לשיטת המבקש, המנוחה חפצה משך 11 שנים לערוך צוואה לטובתו.
11 שנים, קרי משך התקופה שמיום עריכת צוואתה הקודמת, זאת משנת 2010.
עובדתית, המנוחה לא עשתה כן, לפני.
יש לזכור כי המנוחה, בצוואת 2010 הורישה את עיזבונה רק לשניים מילדייה, המבקש לא היה ביניהם.
עתה, בשנת 2021, לאחר ש”נכנע” המבקש ללחצי המנוחה, גם הסכים לכך (לשיטתו), נעשתה צוואתה.
עוד יש לזכור כי עובדתית, המבקש התגורר עם המנוחה, עובדה אשר רלוונטית ומהותית לשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת.
מה אם לא כל אלו בבחינת מעורבות, מעורבות עמוקה, בעריכת צוואת המנוחה?
המבקש לקח חלק פעיל בשלבים שקדמו לעריכת הצוואה והן באלו אשר הובילו לעשייתה.
הוסף לאלו, הליכים קודמים (חלקם), לאו דווקא משפטיים, כמתואר:
אלימות (גם אם הדדית) כלפי אחיו, הוא המתנגד.
שהייתו במעצר מספר פעמים בשל אלימות החל משנת 2019, כאשר באירוע מיום 15/4/2021 נעצר בגין “איומים על בת הזוג וכלפי אימו”.
פרוטוקול ועדה פסיכיאטרית מיום 6/1/2022, כותרתו – ערר על סירוב פסיכיאטר מחוז לתת הוראות אשפוז, ערר אשר התקבל ובו צויין: “….הוועדה התרשמה מאירועי אלימות קשים שיתכן שאף הובילו לאשפוזה של אימו של המטופל שלבסוף נפטרה בבית החולים…אירועי האלימות מצביעים על מסוכנות לכאורית ברף חומרה גבוהה יחסית…”.
החלטת פסיכיאטר מחוזי מיום 12/1/2022 על הוצאת בדיקה כפוייה.
הליכים לצווי הגנה בין המבקש לבת זוגו, גם בין המבקש לאחיו.
תמלול שיחה בין המנוחה לבין נכדתה מיום 28/8/2022, וכך:
“סבתא: “אסור שוב לוותר לו (ל.). שיסבול קצת. הוא אמר לי מלים גסות…ואז הוא זרק עלי בקבוק באותו יום. בגלל זה, כנראה יש לי דימום פנימי.
….
דימום פנימי. זרק עליי בקבוק מים.
…
זה היה בקבוק מים לשתייה.
…
לכן אני רוצה שהוא יסבול כמה שיותר.
…
זרק עלי בקבוק מים ואחר כך מתקשר אלי ואומר אמא ישנת”.
הדברים נתמכים גם בעדותו של המבקש, בעמ’ 25 לפרוטוקול:
“ש. בשורה 16 אמך המנוחה אומרת “דימום פנימי, זרק עלי בקבוק מים” ומ. שואלת איזה בקבוק ואמא אמרה “בקבוק מים, שתיה”. אמא כמה פעמים חזרה על זה שזרקת את הבקבוק.
ת. היא היתה בחלום.
……
ש. אמך המנוחה, בשורה 24 חוזרת “הוא זרק עלי בקבוק מים ואחר כך מתקשר ואומר “ישנת”.
ת. זו השפעה שלהם. זה היה ברגעים האחרונים של החיים שלה”.
והרי לשיטת המבקש, עשה הוא שימוש ב”כוחו הרוחני” על מנת לדבר עם המנוחה בשמו של אביו, וכך בעמ’ 26 לפרוטוקול:
“ש. בשיחה עם מ. אתה אומר שאתה מטעה את אמא במשך שנים, כאילו אתה אבא. למה?
ת. אני לא מטעה. בר. למדתי בשפה הר. כמו הדור שלנו, אבל כשעליתי לארץ למדתי ב. ולמדתי 100% ואני למדתי את השפה של אבא.
ש. לבית המשפט: זאת אומרת, אמא לפעמים חשבה שאתה אבא?
ת. לא לפעמים. היינו מדברים והיא חושבת שאני אבא, כי הקול אותו קול. היא אמרה שהיא לא מרגישה שהיא אלמנה, כאילו היא נשואה”.
ומי יודע אלו דברים נוספים אמר הוא למנוחה בהשפעתו עליה? רק לו התשובה.
מצווה העושה צוואה בנסיבות אלו, מודע ללחץ החיצוני המופעל עליו לכתוב צוואה שהוראותיה אינן תואמות את רצונו האמיתי. צוואתו זו נערכת חרף מודעותו בשל אותו לחץ חיצוני המופעל עליו. (ראה: “פרשת מרום”).
סבורני כי המנוחה היתה “כר נוח להשפעה” מצד המבקש ובמכלול נסיבות עשיית הצוואה, תוך התייחסות למצבה הפיזי/הכרתי של המנוחה (הגם שאינו עולה כדי פסלות כשלעצמו), מתעורר חשד כבד באשר לשאלה אם צוואתה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי.
לבסוף, על אף שלא נטען באשר לכשירותה הרפואית של המנוחה או היעדרה, אומר כי ככל שהמנוחה חתמה על צוואתה מדעת ומרצונה החופשי, ובהבינה את הכתוב בה, הרי שככל שהיתה צלולה בדעתה, לשיטת המבקש, הרי שהיה בידיה, אם לא לבטל את הסכם המכר עליו חתמה בסמיכות לצוואה, לכל הפחות לאזכר עניין זה, אולי להבין את ההתנגשות בינו לבין הצוואה, אף אולי ליתן על כך את דעתה, אך כך לא נעשה.
ויוזכר כי הסכם המכר נחתם אך חודש ומחצה בטרם עריכת הצוואה.
לטעמי, כך לא נעשה שעה שהמנוחה לא היתה צלולה כדי להבין טיבה של פעולה זו, צוואתה שהוראותיה למעשה סותרות ומאיינות את הסכם המכר.
אך בכך אין לשנות או להוסיף על האמור וביחס לבטלות צוואת המנוחה משנת 2021.
סוף דבר
בנסיבות העניין ומן הטעמים כפי שפורטו בהרחבה בפסק הדין, אני מורה כדלקמן:
ההתנגדות שהוגשה לצוואת המנוחה מיום 29/8/2021 – מתקבלת.
ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוחה מיום 4/11/2010, ואני קובע כי צוואה זו היא בת תוקף.
המתנגד רשאי להגיש פסיקתה לחתימתי בהתאם לתקנה 5 לתקנות הירושה.
לנוכח התוצאה אליה הגעתי, מצאתי לחייב את המבקש בהוצאות אשר ישולמו למתנגד בסך של 60,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היתר לפרסום פסק דין זה ללא פרט מזהה אודות הצדדים.
המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, ה’ שבט תשפ”ד, 15 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
