לפני
כבוד השופט עודד שחם
מבקשים
שפיר תעשיות בע”מ
על ידי מ’ מרידור, עו”ד, ומ’ יונג, עו”ד
נגד
משיבות
הממונה על התחרות
על ידי א’ מילברג, עו”ד, וע’ ואגו, עו”ד
2. נשר – מפעלי מלט ישראליים בע”מ
3. תעשית אבן וסיד בע”מ
על ידי ד’ סלע, עו”ד; א’ ברנאייזן, עו”ד; ש’ לוכטנשטיין, עו”ד
פסק דין [נוסח לפרסום]
1. בפניי ערר על החלטת הממונה על התחרות מיום 13.2.2019 (להלן – הממונה וההחלטה בהתאמה). הערר הוגש על ידי שפיר תעשיות בע”מ (להלן – שפיר או העוררת). הערר מופנה נגד החלטת הממונה (13.2.19, להלן – ההחלטה) לאשר עיסקת מיזוג (3.12.18, להלן – הסכם המיזוג) בין נשר מפעלי מלט ישראליים בע”מ (להלן – נשר) לבין תעשיות אבן וסיד בע”מ (להלן – אבן וסיד; ביחס ייקראו השתיים להלן – משיבות 2, 3). בעסקה הוקנו לאבן וסיד, בין היתר, זכויות חזקה, שימוש והרשאה במקרקעין המצויים בבעלות נשר באזור התעשייה הר טוב (להלן – מחצבת נשר). מטרת העסקה היא הקמה ותפעול של מחצבת אגרגטים והקמה ותפעול של מפעל בטון ומפעל אספלט. החלטת הממונה פורסמה ביום 1.4.19.
רקע
2. מלט הינו חומר גלם חיוני בענף הבנייה. ניתן לייבא מלט לישראל דרך הים ודרך היבשה, אך קיימים קשיים ביבוא לאור מאפייני המוצר. כמו כן, הכמות המיובאת תלויה בתנאים בשוק העולמי.
3. בעת הגשת הערר פעלה בשוק המלט הישראלי נשר כמונופול בשיווק וייצור מלט בישראל (כאמור, בינתיים בוטלה הכרזתה כמונופול). שחקנים נוספים בשוק הם הרטוב, לה מפעל לייצור קלינקר; לב ברון, יבואן מלט, אשר החזיק בעבר זיכיון להפעלת רציף 30 בנמל אשדוד; הנסון ישראל בע”מ (להלן – הנסון), חברת בת ישראלית של קונצרן בינלאומי, אשר מחזיקה כיום בזיכיון האמור; סימנט, יבואנית מיוון, הפועלת בנמל מספנות ישראל בחיפה; שפיר, מייבאת מלט לצריכה עצמית, אשר הקימה מפעל לטחינת קלינקר אשר רובו לצריכה עצמית של החברה; ויבואנים קטנים נוספים.
4. השימוש העיקרי שנעשה עם מלט הוא בתעשיית הבטון המובא. בטון מובא הוא תערובת המבוססת על מלט, חול, אגרגטים (חומרי מחצבה) ומים. הבטון הנוזלי מובא מן המפעל באמצעות מערבל אל אתר הבנייה.
5. העוררת היא חלק מקבוצת שפיר. זו עוסקת בייצור חומרי גלם לענף הבנייה. בבעלות החברה מפעל לייצור מלט, מפעלי בטון, מפעלי אספלט, מפעל קורות ואלמנטים טרומיים, בעלות משותפת במפעל פקר לעיבוד ברזל בניין ומפעל אברות המתמחה בייצור צינורות פלדה ופלסטיק. אבן וסיד היא חברה בבעלותה המלאה של תעשיות רדימיקס (ישראל) בע”מ (להלן – רדימיקס). רדימיקס עוסקת בייצור ושיווק של מוצרים וחומרי גלם לענף הבנייה וביניהם בטון מובא, אגרגטים, מוצרי בטון מוכן ועוד. בתורה, רדימיקס מוחזקת על ידי חברת Cemex S.A.B de C.V (להלן – Cemex). Cemex היא חברה בינלאומית העוסקת בין היתר בייצור ואספקה של מלט ובטון מובא. נשר היא יצרנית ומשווקת של צמנט פורטלנד אפור (מלט) בישראל. נשר הוכרזה על ידי הממונה כמונופול באספקת מלט בשנת 1998. בהמשך, ההכרזה בוטלה על ידי הממונה (2.9.20).
6. קודם להגשת הערר, פנתה העוררת לממונה ביחס לעיסקת המיזוג. בפנייתה (8.1.19) עמדה על פרסום לפיו רדימיקס ביקשה לשכור מנשר שטח לבניית מחצבה, וזאת באמצעות אבן וסיד. במכתב עמדה העוררת על כך שמזה שנים רבות קיימת מערכת יחסים מיוחדת בין נשר לבין רדימיקס. על פי הטענה, מערכת יחסים זו כוללת מתן הנחות ותנאים מועדפים לרדימיקס ברכישת מלט; וייבוא קלינקר מחברת האם של רדימיקס, Cemex, במחירים שעולים על מחירי השוק. בתמורה, לכאורה, נטען כי רדימיקס נמנעת מלהתחרות בנשר באמצעות ייבוא מלט מ – Cemex. טענות אלה עולות גם בערר.
7. בפנייה צוין כי חרף מאמצי המדינה לעודד ייבוא של מלט, ורפורמה שחוללה בענף בשנים האחרונות, טרם החלה רדימיקס לייבא מלט באמצעות חברת האם שלה, Cemex. נטען כי בקשת רדימיקס לשכור מנשר שטח לבניית מחצבה היא סימן מדאיג להעמקת הקשר בין החברות. כן נטען, כי היא מהווה ניסיון נוסף לחסום את הייבוא מחברת Cemex דרך מתן תנאים מועדפים לרדימיקס בתחום חדש – השכרת שטח לבניית מחצבה לייצור אגרגטים. נטען, כי עסקה זו עלולה לפגוע פגיעה משמעותית בתחרות בענף המלט. מן הערר עולה כי בהמשך לפנייה התקיימה פגישה של באי כוח שפיר עם נציגי רשות התחרות (16.1.19). בפגישה הוצגו טענותיה של שפיר, באופן דומה למה שנכתב בערר.
8. ספציפית, ביחס למיזוג, טוענת העוררת בערר כי יש לבחון אם עסקת המיזוג אינה חלק מן הדרכים העוקפות להעברת הטבות מנשר לרדימיקס, במטרה להקטין את הסתברות כניסתה לייבוא צמנט או לייצורו באמצעות הקמת מתקן טחינה. נטען, כי העסקה מעלה חשש כי היא מגלמת בתוכה הטבה משמעותית לקבוצת החברות רדימיקס/אבן וסיד, אשר מצויות בבעלות מלאה (בשרשור) של Cemex. נטען עוד, כי כניסתה של Cemex לשוק בישראל תסייע לתחרות. עסקה אשר תוצאתה היא מניעת או דחיית כניסה כזו, פוגעת בתחרות, ולכל הפחות עלולה לפגוע בתחרות בענף הצמנט. לפיכך, היא לא צריכה לקבל את אישור הממונה.
9. שפיר טוענת בערר, כי נשר לא ניהלה כל הליך תמחור פומבי של המחצבה. לטענתה, פנייה שלה לנשר על מנת לתת הצעה לרכישת המחצבה, נתקלה בתגובה כי הנכס אינו למכירה. על פי הנטען, נשר גם לא פנתה לאף גורם לקבל הצעת מחיר חלופית טרם השלמת העסקה. שפיר מבהירה בערר, כי אין בידה נתונים או מסמכים המוכיחים כי העסקה מגלמת היבט של השקטת התחרות, או צמצום התמריץ של Cemex לייבא לארץ. עם זאת, נטען כי באין ראייה אחרת קשה להעלות על הדעת הסבר סביר לפיו ההסכם משקף שווי שוק. על פי טענה זו, נשר לא פעלה למקסם את רווחיה מהשכרת השטח. במצב זה, טוענת העוררת כי התשובה היחידה הסבירה היא כי מטרת העסקה הייתה המשך היחסים ההדדיים, בהם נשר מיטיבה עם רדימיקס ואבן וסיד, ומנגד Cemex אינה מתחרה בנשר. בהמשך טוענת שפיר, כי ההסכם מגלם הטבה, בדמות השכרת שטח המחצבה במחיר נמוך ממחיר השוק.
10. ודוק. העוררת מטעימה בערר, כי אין בידה ראיות להסכם כזה, וכי אינה טוענת לקיומו. ברם, לטענתה כל שיש לבחון הוא האם התמריץ הכלכלי שניתן ל Cemex, באמצעות אבן וסיד, אשר עלול להילקח יום אחד, עשוי להשפיע על החלטתה אם להתחרות בנשר. לטענת העוררת, אין דרך אחרת להסביר את העובדות הידועות – היינו, עיסקת המיזוג מבטיחה את אי הייבוא מצידה של Cemex. מכאן, כי היא פוגעת בתחרות.
11. לטענת העוררת, החלטת הממונה מאפשרת מתן תמריץ מצידה של נשר ל – Cemex, היא החברה האם של רדימיקס, באמצעות מתן תנאים מועדפים לרדימיקס בתחום חדש – מחצבה לייצור אגרגטים. תוצאת התמריץ – הימנעות Cemex מייבוא לישראל. נטען, כי מדובר בסימן מדאיג להעמקת הקשר המיוחס בין נשר לבין רדימיקס. העוררת טוענת כי החלטת הממונה מאשרת עסקה פוגעת משמעותית בתחרות בענף המלט ובמאמצי המדינה לעודד תחרות בו. נטען עוד כי העסקה צפויה להביא להמשך הימנעות Cemex מלהיכנס לשוק בארץ, ובכך משמרת את המחירים הגבוהים בו ומצמצמת את כמות המלט וחומריו הנלווים בשוק. הערר נתמך בחוות דעת כלכלית של ד”ר שלומי פריזט (להלן – ד”ר פריזט. חוות הדעת תיקרא להלן – חוות דעת פריזט I).
12. בהמשך (20.2.20), על פי החלטתי (11.2.20), הגישה שפיר ערר מתוקן בעקבות ראייה חדשה שהתגלתה לה. מדובר במסמך של חברת האם של נשר, כלל תעשיות בע”מ (להלן – כלל תעשיות) ובו התייחסות לשווי המחצבה הנדונה (להלן – מסמך כלל). המסמך הוכן אגב הנפקת אג”ח פרטית. שפיר טענה בערר המתוקן, כי מן המסמך עולה כי על פי שערוך פנימי שערכה נשר לעסקת המיזוג, שווי המחצבה, כפי שהוערך על ידי מעריך שווי חיצוני, בהתבסס על ההסכם בין נשר לבין אבן וסיד, עומד על [הושמט] (עמוד 23 למסמך האמור; השווי הוא נכון ליום 30.6.19). ברם, על פי חוות דעת משלימה של ד”ר שלומי פריזט (פברואר 2020, להלן – חוות דעת פריזט II), אשר צורפה לערר המתוקן, שוויה של המחצבה הוא בין כ – [הושמט] (סעיף 5 לחוות הדעת האמורה). בחוות הדעת נטען כי הערכה זו מבוססת על הנחות שמרניות (סעיף 7). במצב זה, חיווה ד”ר פריזט את דעתו כי לא סביר שהמחיר ששילמה אבן וסיד משקף את המחיר המרבי שנשר יכלה לגבות.
13. בעקבות כך, הוגשו כתבי תשובה מתוקנים. לאחר שהתקיימו הליכי גילוי ועיון, העוררת הגישה תגובה לכתבי התשובה. המשיבות 2, 3 הגישו התייחסות משלימה לתגובה זו. בהמשך לכל האמור, ולישיבת הוכחות, הוגשו סיכומי הצדדים. כעת, בשלה העת להכריע בערר. לכך אפנה עתה.
מסגרת נורמטיבית
14. נקודת המוצא לדיון מצויה בסעיף 21 לחוק התחרות הכלכלית, תשמ”ח – 1988 (להלן – החוק או חוק התחרות הכלכלית). סעיף זה מסמיך את הממונה על התחרות להתנגד למיזוג, אם לדעתה “קיים חשש סביר כי כתוצאה מן המיזוג כפי שהוצע תיפגע באופן משמעותי התחרות באותו ענף ….”.
15. במישור המהותי, עולים מפסיקת בית המשפט העליון מספר עקרונות בבחינת קיומו של חשש סביר לפגיעה משמעותית בתחרות. ראשית, בנקודת המוצא, עמד בית המשפט העליון על כך ש”בישראל נוצר צורך מיוחד בהגנה על התחרות בשל ריכוזיות ענפית גדולה עקב ממדיו הקטנים של השוק, ומעורבות עמוקה של הממשלה בכלכלה. ישנה חשיבות מיוחדת בהגברת מאמץ השוק המקומי להתחרות בשווקי העולם, המצריך מצידו הגנה על הגברת התחרות במדינה פנימה” (ע”א 3398/06 הרשות להגבלים עסקיים נ’ דור-אלון אנרגיה בישראל (1988) בע”מ, פ”ד סא(3) 757 (2006), בפסקה 29 לפסק הדין). בהקשר זה הוטעמו הזכות לחופש עיסוק; חירות הפרט להגשמת האוטונומיה שלו; ההגנה על זכויות הצרכן; והצורך בתחרות על מנת להגביר “את יעילות פעילותם של גופי המשק היצרניים באמצעות שימוש יעיל במשאבים הכלכליים העומדים לרשותם וניצולם המיטבי”.
16. עוד צוין באותה פרשה, כי “מטרתו העיקרית של הסדר הפיקוח על מיזוגי חברות בחוק היא למנוע היווצרות תופעה של היעדר תחרות בשווקים היוצרת כוח שוק” (שם, בפסקה 30). אשר לסעיף 21 לחוק, צוין כי התיבה “חשש סביר” אינה מצמיחה דרישה ל”וודאות לקיומו של מחסום תחרותי”, אלא ל”הערכה הסתברותית מראש להתממשות חשש כזה” (שם). נפסק, כי מהותית, חשש כאמור נגזר “מתנאי השוק בענף הרלבנטי, בשים לב למבנהו, למאפייניו המיוחדים, ולהשפעת הרקע וההתפתחות ההיסטורית המייחדת אותו. כן יש לבחון את היקפם של חסמי הכניסה למקטעים שונים בענף, השפעת המיזוג על מדדי הריכוזיות בענף או במקטעים מסוימים שבו, והקרנתם על משטר המחירים…” (שם, בפסקה 32).
17. אשר לביקורת השיפוטית המופעלת על החלטה לעניין זה. סעיף 22(ג) לחוק התחרות הכלכלית, קובע בהקשר זה כי “בית הדין רשאי לאשר את החלטת הממונה, לבטלה או לשנותה”. הוראה דומה מצויה בסעיף 37 לחוק בתי דין מנהליים, התשנ”ב–1992. בעניין דור אלון הנ”ל צוין, על רקע הוראות אלה, כי לבית הדין נתונה “… סמכות רחבה לבחון את החלטת הממונה מחדש, ובמקרה הצורך גם לבטלה או לשנותה” (בפסקה 26). ברוח דומה נכתב עוד, כי “היקף התערבות בית הדין רחב יותר מן המקובל בביקורת שיפוטית על מעשי המנהל בעתירות מנהליות”. בה בעת צוין באותה פרשה, כי “יש להבחין בין סמכויות ראשוניות של בית הדין המסורות לו באופן בלעדי לבין סמכויותיו כערכאת ערר על החלטות הממונה” (שם). בכל הנוגע לסמכויות בית הדין כערכאת ערר, נאמר כי
“החלטת הגורם המוסמך העומדת לביקורת ערר בפני בית הדין ראוי שתיבחן מתוך הנחה כי היא נערכה על-פי מיטב שיקול הדעת המקצועי, וכי חלה עליה חזקת התקינות. במיוחד כך הדבר כאשר מדובר בממונה על ההגבלים העסקיים, המהווה גורם מקצועי מובהק, המתמנה לתפקידו בידי הממשלה, ולרשותו צוות נרחב של עובדים מקצועיים ברמה גבוהה ביותר בתחומים רלבנטיים שונים, ובכלל זה בתחומי הכלכלה והמשפט. לרשות מוסמכת זו עומדים הן ידע תיאורטי נרחב ומעמיק בתחומי ההגבלים העסקיים על גווניהם השונים, וכן ניסיון מצטבר רב שנים הנצמח מפעילות פיקוח ענפה בשטח. סמכויותיו של הממונה הן נרחבות ביותר, והידע והמומחיות העומדים לו בתחום פעולתו הם בעלי משקל מיוחד.
על רקע דברים אלה, הדעת נותנת, כי בחינת החלטתו של הממונה במסגרת ערר בפני בית הדין תייחס לעמדתו המקצועית משקל רב הן במישור התיאורטי והן במישור המעשי. יש ערך רב לנתונים העובדתיים הכלולים בהחלטת הממונה, כמו גם להערכותיו הכלכליות ביחס להשפעת המיזוג המבוקש על התחרות בענף. בהינתן נקודת מוצא זו, בכוחו של בית הדין לסטות מהחלטת הממונה אם מצא כי היא לוקה בטעות, ולקבל החלטה אחרת על-פי מיטב שיקול דעתו הענייני, אולם לעולם אין מדובר בפתיחת דף חדש בהליך השיפוטי, כאילו אין בנמצא החלטה העומדת לערר, וכאילו לא ארע דבר קודם לדיון השיפוטי” (שם).
באופן דומה קבע בית המשפט העליון, כי בדונו בערר על החלטת הממונה, מהווה ההחלטה “בסיס ונקודת מוצא להפעלת שיקול הדעת השיפוטי, תוך מתן מלוא המשקל לידע, לשיקול הדעת, למומחיות ולניסיון המצטבר המצויים בידי הרשות המוסמכת שהחלטתה עומדת לביקורת שיפוטית”. לפיכך, ניתן באותה פרשה “משקל מקצועי רב” להחלטת הממונה, בהיותה “עמדה של רשות מוסמכת סטטוטורית המופקדת על נושא המיזוגים במשק הישראלי” (שם).
דיון
18. על רקע זה אפנה לבחינת טענות הצדדים בהליך שבפניי. בהקדמת המאוחר אומר, כי לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת הממונה מושא הערר. את הטעמים לכך אפרט עתה.
19. תחילה ראוי לציין, כי העוררת הגישה בהליך זה לא פחות משלוש חוות דעת של מומחה כלכלי, ד”ר פריזט. כמתואר לעיל, חוות דעת אחת הוגשה עם הגשת הערר. השנייה הוגשה עם הגשת ערר מתוקן, לאחר שהגיע לידי העוררת מסמך של החברה האם של חברת נשר. השלישית, אליה אדרש בהמשך, הוגשה לצד תגובה של העוררת לתשובות לערר, לאחר שהושלם הליך גילוי מסמכים. באף אחת מחוות דעת אלה אין קביעה של המומחה, כי יש חשש סביר כי המיזוג יפגע פגיעה משמעותית בתחרות, לרבות בשוק המלט, הוא השוק העומד במרכז הערר.
20. מחדל זה אומר דרשני. אכן, הסמכות לקבוע כי קיים חשש סביר לפגיעה משמעותית כאמור נתונה לבית הדין, גם בלא קביעה של המומחה. בה בעת, בהליך אשר בליבו עומדת שאלת קיומו של חשש כזה, ניתן היה לצפות, כי אילו סבר המומחה מטעם העוררת עצמה, כי חשש כאמור אמנם מתקיים, היה הדבר נאמר באופן ברור ומפורש. ציפייה כזו היא טבעית, מתבקשת ואלמנטרית, ודאי כאשר למומחה הייתה שורה של הזדמנויות לומר את הדברים. להעדרה של קביעה כזו לא ניתן, בשום שלב, הסבר כלשהו. קל וחומר שלא ניתן הסבר סביר לכך. במלוא הזהירות ניתן לומר, כי במצב דברים זה טענת הממונה בסיכומיה, כי מדובר בערר חריג בקלישותו, אינה רחוקה מן האמת.
21. לגופם של דברים. כאמור, העוררת טוענת כי בהסכם המיזוג גלומה הטבה לאבן וסיד. על פי הנטען, הטבה זו מהווה תמריץ שיש בכוחו למנוע ייבוא מלט לישראל על ידי חברת Cemex. על רקע זה טוענת העוררת כי קיים חשש סביר לפגיעה משמעותית בתחרות בשוק זה. אדון תחילה בטענת העוררת כי בהסכם המיזוג גלומה הטבה לאבן וסיד.
22. טובת הנאה? לטענת העוררת, שווי המחצבה על פי השערוך הפנימי שעשתה נשר למחצבה, הוא [הושמט]. לטענת העוררת, על פי הסכם המיזוג, המחצבה ניתנת לאבן וסיד בתמורה הקטנה באופן משמעותי, בלא שנשר עשתה ניסיון אמיתי למקסם את הרווח מן הנכס. כנזכר לעיל, העוררת סומכת את טענותיה בהקשר זה על מסמך כלל. שווי המחצבה המופיע במסמך זה מבוסס על הסכם המיזוג. במצב זה, הדגש הוא על הפרמטרים שנקבעו בהסכם.
23. ד”ר פריזט גזר את מסקנותיו לעניין שווי המחצבה מתוך השוואה לשני מכרזים: האחד לגבי מחצבת אבו בסמה, והשני לגבי מחצבת עין חרוד. הנחתו הייתה, כי במחצבת נשר קיימות עתודות של [הושמט]; כי המחצבה יכולה לשווק כ – [הושמט]; ומכאן כי ניתן להפיק [הושמט]. מידע זה מבוסס על חוות דעת גיאולוגית שנעשתה עבור נשר ורדימיקס ופורסמה במסגרת הליכי תכנון (ראו פסקה 4 לחוות דעת פריזט II). ד”ר פריזט הציב את המחיר הזוכה שהציעה אבן וסיד במכרזי אבו בסמה ועין חרוד (16 ₪ לטון ו – 15 ₪ לטון בהתאמה); כפל בכמות שנתית של 3 מיליון טון ובתקופת פעילות של 21 שנים; ולאחר היוון (8%) הגיע לשווי מהוון של 480 מיליון ₪ (לפי מכרז אבו בסמה) ו – 450 מיליון ₪ (לפי מכרז עין חרוד).
24. בתשובה, הגישה אבן וסיד, לצד תשובתה לערר, חוות דעת כלכלית של ד”ר צור פניגשטיין, רו”ח (20.5.20; להלן בהתאמה – חוות דעת פניגשטיין I וד”ר פניגשטיין). בחוות הדעת עמד המומחה על שורה ארוכה של שיקולים המשפיעים על גובה התמלוג שישולם. בין אלה, מצויים מאפיינים תחרותיים, הנוגעים בין היתר לרמת המחירים באזור הגיאוגרפי הרלוונטי (סעיף 3.1.1. לחוות הדעת); מאפיינים גיאולוגיים (סעיף 3.1.2. לחוות הדעת); הוצאות ההכשרה והתפעול לאורך חיי המחצבה (סעיף 3.1.3. לחוות הדעת; פסקאות 69, 77 לחוות הדעת); ועוד. בחוות דעת פריזט II אין דיון בהיבטים אלה. על רקע זה, חיווה ד”ר פניגשטיין את דעתו כי חוות הדעת פריזט II נגועה בכשלים מהותיים (ראו לפירוט, בעמודים 27, 30, 32 לחוות דעת פניגשטיין I).
25. לקשיים אלה לא ניתן מענה ממשי בשום שלב. קושי מיוחד בחוות הדעת של ד”ר פריזט עולה לעניין ההשקעות הנדרשות במחצבת נשר. בחוות דעת פריזט II ציין המומחה (בפסקה 4), כי על פי המידע שהתקבל מן העוררת, לא נדרש לבצע במחצבה של נשר, היא המחצבה מושא ההתדיינות, השקעות ראשוניות משמעותיות, ביחס לשתי המחצבות האחרות אליהן נעשית ההשוואה (סעיף 4 לחוות הדעת).
26. ברם, מידע זה נסתר באופן חזיתי בעדויות בפניי. כך, העדה מטעם נשר, הגב’ איה אבידור (להלן – גב’ אבידור), העריכה את ההשקעה הנדרשת במחצבה בעשרות מיליוני ₪ (פרוטוקול, עמוד 44; ראו באופן דומה גם בפסקה 32 לתשובת הממונה לערר המתוקן; פסקה 36 לתצהיר מר אברי איתן, המצורף לתשובה זו). העדה ציינה כי מדובר בהשקעות עתק (בעמודים 43 – 44). באופן דומה, העד מטעם אבן וסיד, מר בז’רנו העריך כי מדובר בעבודה רבה לצורך הכשרת המקום (פרוטוקול, עמודים 61 – 62, 67).
27. למעשה, העוררת עצמה טוענת עתה כי נדרשות השקעות עתק במקום. היא אף טוענת כי מדובר בהשקעות משמעותיות ביחס למחצבות אחרות (ראו פסקה 27 לסיכומי התשובה מטעם העוררת). זאת, בסתירה חזיתית לאמור בחוות דעת פריזט III, שם נכתב כי על פי מידע שקיבל המומחה מן העוררת, היקף ההוצאות הקשורות עם פיתוח ושימוש במחצבת נשר אינו שונה מהותית מזה הנדרש במחצבות אבו בסמה ועין חרוד (פסקה 47.1). על רקע זה, קשה עד מאד לסמוך על מסקנותיו של ד”ר פריזט.
28. מכל מקום, בחוות דעת נוספת, שצורפה כנספח לתשובת העוררת לתגובות המשיבות (להלן – חוות דעת פריזט III), הבהיר ד”ר פריזט כי בחוות דעתו השנייה לא התיימר לערוך הערכת שווי למחצבות אבו בסמה או עין חרוד, כי אם ניסה להציג השוואה אינדיקטיבית של גובה התמלוגים במחצבות אלה, אל מול גובה התמלוג במחצבת נשר (ראו פסקה 45 לחוות דעת פריזט III). במאמר מוסגר אוסיף, כי בשום שלב גם לא הונחה בפניי על ידי העוררת הערכת שווי של מחצבת נשר מושא ההתדיינות. באופן התואם זאת, עולה בבירור גם מחוות דעת פריזט II, כי המחיר לטון עומד במרכז הערכותיו של ד”ר פריזט. לפיכך, אתמקד בנתון זה.
29. המחיר לטון שנקבע בהסכם המיזוג עמד על [הושמט], וזאת עד לכמות של [הושמט] בשנת פעילות (סעיף 1.1 לנספח ב’ להסכם). המחיר לטון מעל הכמות האמורה עמד על [הושמט].
30. בסיכומי העוררת נטען, כי התמלוגים אותם משלמת אבן וסיד לנשר נמוכים ביחס לתמלוגים שניתנים במכרזי רשות מקרקעי ישראל, וביחס לתמלוגים שמשלמת אבן וסיד עצמה במחצבות אחרות. מחוות דעת פריזט III עולה כי אבן וסיד משלמת בגין מחצבת אבו בסמה תמלוג של 16 ₪ לטון (סעיף 49 לחוות הדעת). בחוות הדעת צוין כי מדובר במחצבה בדרום, שם המחירים נמוכים מאשר במרכז; עם מיעוט עתודות; ועם תקופת הרשאה קצרה. לגבי מחצבה נוספת (עין חרוד), נכתב בחוות הדעת (בפסקה 50) כי מדובר במחצבה בצפון, שם המחירים גבוהים יותר. עתודות המחצבה הן פחות מחצי מאלה שבמחצבת נשר. למרות זאת, אבן וסיד הציעה וזכתה במכרז, לפיו שילמה 15 ₪ לטון במחצבה האמורה.
31. ד”ר פריזט הפנה בחוות דעתו השלישית למחצבות נוספות (סעיף 51), בהן גובה התמלוג עומד על 15.2 ₪ לטון (אם תקופת ההפעלה תוארך ל – 20 שנה), ועד 36.1 ₪ לטון (ראו טבלה בסעיף 51 לחוות הדעת). על רקע זה חיווה דעתו, כי התמלוג בהסכם המיזוג “נמוך בצורה קיצונית” (בפסקה 51 לחוות דעת פריזט III). בכל המכרזים, כתב המומחה נקבע “תמלוג הגבוה בהרבה מזה שמשלמת רדימיקס לנשר” (בפסקה 53). הממוצע המשולם (לא משוקלל) עומד, על פי חוות הדעת, על 22.3 ₪ לטון (פסקה 51 לפריזט III).
32. בחוות הדעת שערך ד”ר פריזט אין ניתוח השוואתי מסודר של התמלוגים על פי עיסקת המיזוג, לעומת אלה בכל אחת מן המחצבות האחרות. בתוך כך, אין התייחסות להיבטים עליהן עמד ד”ר פניגשטיין, כגון ההשקעות הנדרשות בכל מחצבה, קיומה של תחרות גיאוגרפית העשויה להשפיע על רמת המחירים בכל מחצבה ומחצבה. במצב זה, לא ניתן להתייחס לחוות הדעת כאל השוואה מושכלת בין המחצבות השונות.
33. יתר על כן. בחוות הדעת השונות שערך ד”ר פריזט אין התייחסות ממשית למנגנון ההצמדה שנקבע בהסכם המיזוג (ראו סעיף 7 לנספח ב’ להסכם). על פי מנגנון זה, [הושמט] (למנגנון זה, ראו גם בעדותה של הגב’ אבידור, בעמוד 49) . בהתאם להצמדה זו, ולשינויים שחלו במחירון האמור, צפוי כי התמלוג בשנה השישית להסכם יעמוד על [הושמט] לטון, ובשנים שאחריה, על [הושמט] (ראו סעיף 25 להתייחסות משלימה של אבן וסיד, 6.1.22). לאורך התקופה הראשונית של ההסכם ([הושמט]), צפוי כי המחיר הממוצע לשנה יעמוד על מעט פחות מ – [הושמט] לטון (ראו פסקה 26 להתייחסות האמורה; ראו פסקה 27 לחוות דעתו (השנייה) של ד”ר פניגשטיין (6.1.22, להלן – חוות דעת פניגשטיין II). בהנחה כי ההסכם יוארך [הושמט], בהתאם לאופציה הראשונה בו, צפוי כי המחיר הממוצע לשנה יעמוד על כ [הושמט] (שם). בהנחה של הארכה [הושמט], צפוי כי המחיר הממוצע לשנה יעמוד על [הושמט] (שם).
34. נתונים אלה משמיטים את הבסיס מתחת למסקנה שבחוות דעת פריזט, לפיהן קיים פער גדול בין התמלוגים על פי סכם המיזוג, לבין אלה המשולמים במחצבות אחרות. על פני הדברים עולה, כי סדר הגודל של התמלוגים שנקבעו בהסכם המיזוג אינו שונה באופן משמעותי מזה המשולם במחצבות אחרות. זאת ועוד, לאחר הצמדה, התמלוג על פי ההסכם אף גבוה מזה שנקבע במחצבות אבו בסמה – דרגות ועין חרוד, אשר עמדו במרכז חוות דעת פריזט II.
35. יתר על כן. ד”ר פניגשטיין עמד בחוות דעתו הראשונה על גובה התמלוג במחצבות המצויות באזור הביקוש של מחצבת נשר, העומד על כ – 5 עד 5.5 ₪ לטון (ראו פסקה 124 לחוות הדעת; ראו גם פסקאות 29 – 33 לתצהיר מר אברי איתן (להלן – מר איתן), אשר צורף לתשובת הממונה לערר המתוקן). כן עמד על קיומן של הוצאות הכשרה, פיתוח ופריצת דרך, כמו גם על עלויות תפעול גבוהות (ראו פסקאות 141 – 142 לחוות הדעת). המומחה הסביר, כי גובה התמלוג מגלם את היקף ההשקעות הגדול בשנים הראשונות, ולצידן קצב כרייה נמוך יותר (פסקה 146 לחוות הדעת). על פי חוות הדעת, הוצאות ההכשרה והתפעול של מחצבת נשר, המשוקללות לתקופת הרישיון, עומדות על כ –[הושמט] לטון, לעומת 11.3 ₪ לטון במחצבת עין חרוד, ו – 12.5 ₪ לטון במחצבת אבו בסמה (פסקה 149 לחוות הדעת). המומחה חיווה דעתו, כי נתון זה מטה כלפי מטה את שיעור התמלוגים שחוכר יהיה מוכן לשלם במחצבת נשר (בפסקה 150).
36. בהתחשב בכלל הנתונים האמורים, ובנתונים נוספים המפורטים בחוות הדעת, עולה מחוות הדעת כי לאחר ההתאמות הנדרשות לשיקולים האמורים, דמי ההרשאה שנקבעו בהסכם המיזוג גבוהים מן התמלוג הנגזר ממחצבות ההשוואה (עין חרוד, אבו בסמה) (פסקאות 180 – 181, 189 לחוות דעת פניגשטיין I). בתוך כך עולה, כי בהתאמות הנדרשות, שוויה של מחצבת נשר עומד על כ [הושמט], ערך התואם באופן מלא את מסמך כלל (ראו פסקאות 183 – 185 לחוות דעת פניגשטיין I). לניתוח מעמיק ומפורט זה אין מענה של ממש מצידה של העוררת, לרבות בחוות הדעת מטעמה. גם על רקע זה נשמט הבסיס לטענות העוררת בנקודה זו. יתר על כן, מחוות דעת פניגשטיין II עולה כי התמלוג שנקבע בהסכם המיזוג גבוה ממה שמתחייב מבחינה כלכלית בעסקה הוגנת בשוק תחרותי, וממילא אינו משקף כל הטבה כלכלית לאבן וסיד (ראו לפירוט בפסקאות 37 – 45 לחוות דעת פניגשטיין II).
37. נוכח הניתוח הסדור והמפורט העומד בבסיס מסקנה זו, אשר לא נסתר באופן ממשי בשום שלב, אני קובע כממצא כי בהסכם המיזוג לא ניתנה לאבן וסיד כל הטבה כלכלית.
38. לא נעלמה מעיניי טענת העוררת, כי נשר תמרצה לאורך השנים את Cemex שלא להתחרות בה. היא מפנה להחלטה של הממונה מיום 30.10.14, בה הוכרזה נשר כמונופולין, ובה נקבע, בין היתר, כי נשר מספקת לרדימיקס מלט בתנאים מועדפים. היא מפנה לכך שבמצגת של Cemex (מאי 2017), אשר עניינה באפשרויות הצמיחה בישראל, [הושמט]. ברם, אין בכך כדי להראות, כי בהסכם המיזוג גלומה טובת הנאה, היכולה להשפיע על השיקולים של Cemex אם להיכנס כיבואן בשוק המלט הישראלי.
39. למעשה, ניתן היה לסיים את הדיון כאן. כל טענותיה של העוררת מבוססות על התזה לפיה הסכם המיזוג מגלם בחובו טובת הנאה משמעותית עבור אבן וסיד, אשר צפויה לגרום לכך ש Cemex לא תייבא מלט לישראל. הבסיס לתזה זו נשמט. די בכך, על מנת לדחות את הערר. עם זאת, הואיל והצדדים נדרשו לעניינים נוספים, אדון בעניינים העיקריים הטעונים התייחסות. מאליו מובן, כי אין באלה כדי לגרוע מן הממצא שנקבע לעניין העדר טובת הנאה, וממשמעותו ביחס לערר.
40. תקופת ההרשאה. העוררת טוענת כי משכו של ההסכם, [הושמט] הוא תקופה קצרה שלא מאפיינת תקופות הרשאה לחציבה. זאת, נוכח המשאבים הרבים הכרוכים בהקמת מחצבה. על פי הטענה, משכו הקצר של ההסכם (אותו ניתן להאריך בהסכמת שני הצדדים לשתי תקופות של חמש שנים כל אחת), מהווה נקודת לחץ של נשר על קונצרן Cemex. לטענת העוררת, התקופה האמורה מאפשרת לנשר לוודא שההטבה שהיא נותנת בהסכם לאבן וסיד, משיגה את מטרתה.
41. במישור הדיוני, המשיבות טוענות כי טענה זו היא בבחינת הרחבת חזית אסורה. יש ממש בטענתן, כי העוררת העלתה טענה זו לראשונה בתגובה לתגובה שהגישה. ברם, מן החומר עולה כי טענת העוררת בתגובה האמורה באה במענה לטענת נשר כי מדובר במשך הרשאה ארוך. עוד ביקשה העוררת להשיב לטענת הממונה, כי נוכח משך ההרשאה הארוך והעובדה שהארכתו כפופה להסכמת הצדדים, לנשר אין יכולת לכפות את היעדר הייבוא או להעניש בגינו (סעיף 67 לתשובת הממונה לערר טרם תיקונו). העוררת הייתה רשאית, במסגרת התשובה לתשובה, להשיב לטענות אלה. ביסודן, טענותיה אינן חורגות מגדר מענה כאמור. במכלול נסיבות אלה, אין לקבל את טענת הרחבת החזית שהעלו המשיבות בהקשר זה.
42. מכאן לגוף העניין. בנקודת המוצא אעיר, כי לפי חוות דעת ד”ר פריזט עצמו בחלק משמעותי מן המחצבות מדובר בתקופות קצרות מאלה שבהסכם המיזוג (רוויה 2020, 9 שנים; הר שחר משאבי שדה, 6 שנים; אבו בסמה, 9 שנים) (ראו טבלה, סעיף 51 לחוות דעת פריזט III).
43. הצדדים חלוקים בשאלת אורך ההרשאה לגבי מחצבת חנתון. בחוות דעת פריזט III צוין בהקשר זה אורך הרשאה של 20 שנה (טבלה, פסקה 21). מעיון בהזמנה להגיש הצעות עולה כי מדובר בתקופה מרבית (ראו סעיף 3(ג), נספח ו’6 להתייחסות משלימה של אבן וסיד). עולה גם כי תקופת ההרשאה הראשונה הסתיימה ביום 31.10.33, והחלה ביום קביעת הזוכה (מרץ 2020 על פי החומר שבפניי). היינו, תקופת ההרשאה הראשונה היא 13 שנים, ולא כפי שנכתב בחוות דעת פריזט III (ראו בהקשר זה בפסקה 49.6 להתייחסות המשלימה של אבן וסיד).
44. תיאור זה מלמד, כי אין יסוד לטענה כי התקופה של [הושמט] שנקבעה בהסכם המיזוג, היא קצרה מן המקובל. התמונה העולה מן החומר לא השתנתה בעדויות. כך, מעדותו של העד מטעם העוררת, מר דוד וילנר (להלן – מר וילנר), עולה כי העוררת החזיקה במחצבת כחל בהרשאה לתקופה של חמש שנים (פרוטוקול, עמוד 36). טענתו של העד, כי בשל התקופה האמורה המחצבה הייתה לא כלכלית, אינה גורעת מעצם העובדה שנקבעה לגביה תקופה קצרה באופן משמעותי מזו שבהסכם המיזוג. באופן דומה, העד אישר כי במכרז לגבי מחצבת הר נעצוץ היה מדובר בתקופה של 10 שנים (בעמוד 37). לטענתו, המחצבה לא הופעלה הלכה למעשה. ברם, גם בכך אין כדי לגרוע מן התקופה שנקבעה מלכתחילה במכרז.
45. עדות נוספת היא של מר יצחק בז’רנו, אשר העיד מטעם אבן וסיד (להלן – מר בז’רנו). מעדות זו עולה כי אבן וסיד מפעילה את מחצבת מודיעין מזה כ – 40 שנה (בעמוד 65). בה בעת עולה, כי לגבי מחצבת דרגות זכתה החברה במכרז לתקופה של 10 שנים (שם).
46. מן החומר עולה כי קיימות מחצבות בהן תקופת ההרשאה ארוכה מזו שנקבעה בהסכם המיזוג. כך למשל מחצבת עין חרוד בה מחזיקה אבן וסיד, לגביה נקבעה תקופה של 20 שנה. ברם, כל שניתן לומר הוא, כי קיימת לעניין זה שונות בין מחצבות שונות. לא ניתן, על פי כלל החומר שבפניי, ובכלל זה חוות דעת פריזט III, לתייג את תקופת ההרשאה בהסכם המיזוג, כקצרה באופן חריג.
47. מעבר לנדרש אוסיף, כי יש ממש בטענות משיבות 2 – 3, כי בנקודת המוצא ההשוואה בין עיסקת המיזוג לבין תקופות ההרשאה במכרזים של רשות מקרקעי ישראל, אינה נטולת קושי. יש יסוד לטענת המשיבות, כי מכרזים אלה מביאים בהכרח בחשבון שיקולים ציבוריים, ובהם “ניצול אפקטיבי של עתודות כרייה, המהוות משאב ציבורי, והשקעה בתשתיות המחצבות ובטכנולוגיות חציבה ידידותיות לסביבה” (ראו, בהקשר זה, דו”ח הוועדה לבחינת מדיניות המקרקעין בתחום המחצבות, ניסן תשע”ה אפריל 2015, נספח 3 לתשובת אבן וסיד לערר, בעמודים 18, 23). שיקולים אלה אינם רלוונטיים בעיסקאות במגזר הפרטי. ביד העוררת אין השוואה לעסקאות רלוונטיות במגזר הפרטי (ראו עדות מר וילנר, בעמוד 36; מר וילנר הסביר את הדבר במיעוטן של עיסקאות מסוג זה במגזר הפרטי).
48. העוררת טוענת, כי התקופה שנקבעה אינה סבירה, בהתייחס להיקף ההשקעה שנדרשה כדי לחצוב במקום. ברם, כמוסבר בחוות דעת פניגשטיין I (ראו פסקה 36 לעיל), יש יסוד להניח כי היקף ההשקעה הצפוי מגולם בתמלוג שנקבע. לפיכך, אין בו, כשלעצמו, כדי ללמד על אי סבירותה של התקופה שנקבעה בהסכם המיזוג.
49. העוררת טוענת, כי הקביעה בהסכם המיזוג כי ניתן להאריך את תקופת ההרשאה בהסכמה של שני הצדדים, פירושה היא מתן זכו וטו לנשר. מדובר, לטענתה, בשוט של ממש, המאפשר לנשר למנוע מאבן וסיד את המשך ההנאה מן ההטבה הכלכלית האדירה הטמונה בהסכם ההרשאה, ובתוך כך להוריד לטמיון את השקעותיה של אבן וסיד במחצבה לאחר [הושמט] בלבד.
50. בנקודת המוצא אזכיר, כי הטענה בדבר טובת הנאה אדירה הגלומה בהסכם המיזוג נדחתה. נקבע ממצא פוזיטיבי, כי בהסכם המיזוג לא ניתנה לאבן וסיד כל הטבה כלכלית. הואיל וטענת ה”שוט” מבוססת על קיומה של טובת הנאה כאמור, גם מסיבה זו יש לדחות את טענת ה”שוט”.
51. מעבר לכך אוסיף, כי קשה ליישב את טענותיה של העוררת בנקודה זו עם עדותו של מר וילנר, העד מטעמה, לפיה גם לאחר [הושמט] עדין מדובר בהטבה כלכלית גדולה לאבן וסיד (בעמודים 39 – 40 לעדותו). זאת ועוד, ככל שהדברים אמורים בהשקעות אבן וסיד בציוד, הרי שההסכם כולל אפשרות של [הושמט] (ראו סעיף 15.2 להסכם; ראו לעניין זה גם עדות מר בז’רנו, בעמודים 91 – 92). אף קיימת אפשרות [הושמט] (ראו עדות מר וילנר מטעם העוררת, בעמוד 40). יש יסוד לטענת אבן וסיד כי במקרה כזה תוכל החברה להשתמש בציוד במחצבות אחרות. במכלול נסיבות אלה, יש יסוד להצהרת מר בז’רנו (סעיף 9 לתצהירו מיום 6.1.22) כי קיימת הסתברות גבוהה כי אם לא יוארך ההסכם לאחר תקופת ההרשאה הראשונה, אבן וסיד תחזיר לעצמה חלק משמעותי מהשקעותיה במחצבה.
52. בכל הנוגע לתקופת ההרשאה אוסיף, כי יש ממש בטענת הממונה, כי במשך תקופה זו, של [הושמט], הסכם המיזוג אינו מאפשר לנשר להתנער מן החבויות שנטלה על עצמה בגדריו. זאת, גם אם רדימיקס תתחיל לייבא מלט לישראל. ברוח זו העיד מר בז’רנו כי חברת אבן וסיד רכשה במהלך חיי ההסכם חברה העוסקת ברכישת צמנט מיובא, והדבר לא השפיע על קיום ההסכם (ראו בעמוד 92 לעדותו). יוצא, כי יש יסוד לטענת הממונה כי אפילו הייתה גלומה בהסכם הטבה עבור אבן וסיד (ולא היא), לא היה ביד נשר להבטיח כי רדימיקס תימנע מיבוא מלט לישראל. אזכיר בהקשר זה, כי גם העוררת אינה טוענת כי הצדדים להסכם המיזוג הגיעו להסכמה על הימנעות מייבוא כאמור.
53. לא למותר להוסיף, כי בשורה של מכרזים של רשות מקרקעי ישראל, קיים מנגנון הארכה של ההרשאה המקורית, הדומה לזה שבהסכם המיזוג (ראו לגבי מחצבת הר שחר, נספח ו’4 להתייחסות משלימה של אבן וסיד; מחצבת נחל שלמה, נספח ו’5 להתייחסות האמורה; מחצבת חנתון, נספח ו’6 להתייחסות האמורה; מחצבת רוויה, נספח ו’7 להתייחסות הנ”ל). גם מבחינה זו, קשה למצוא בסיס לטענות העוררת, המבקשת ללמוד מעצם קיומו של מנגנון כזה על “שוט” שניתן, כביכול, לנשר ביחס לאבן וסיד.
54. אוסיף עוד, כי ד”ר פניגשטיין הסביר, כי גובה התמלוג מגלם את היקף ההשקעות הגדול בשנים הראשונות, ולצידן קצב כרייה נמוך יותר (פסקה 146 לחוות דעת פניגשטיין I; לדברים ברוח זו ראו גם בעדותו של וילנר, בעמודים 26 – 27). גם מנקודת מבט זו, לא צפויה אבן וסיד להפסיד את השקעותיה במחצבה, אפילו תחת ההנחה שתקופת ההרשאה הראשונה לא תוארך.
55. המסקנה היא, כי גם את טענת ה”שוט” שבפי העוררת, יש לדחות.
56. השאת רווחים. העוררת טוענת כי נשר יכולה הייתה להשיא את התמורה שקיבלה עבור המחצבה אילו הייתה מקיימת מכרז. לטענת העוררת, אף היא התעניינה במחצבה, אך נדחתה. לטענת העוררת הדבר מלמד כי נשר בחרה שלא למקסם את רווחיה, וזאת במטרה לתמרץ את Cemex לא להתחיל לייבא מלט לישראל ובכך להתחרות בנשר.
57. ראשית, טענה זו כרוכה בטענת שפיר כי המחצבה הוענקה במחיר נמוך לאבן וסיד. טענה זו נדחתה, כמפורט לעיל.
58. (א) שנית, ולגוף העניין. מלכתחילה, מספר הגורמים הרלוונטיים להתקשרות היה מצומצם ביותר, בין היתר נוכח רצונה של נשר לקבל חלק גדול מהתמלוגים מראש (פסקה 62 לתצהיר הגב’ אבידור מיום 12.8.19). מעדותה של גב’ אבידור עולה כי נשר שכרה את שירותיו של יועץ חיצוני שבחן אפשרויות שונות, ביניהן מה נדרש להכשרת השטח ואפשרות של קבלנים שיכולים לעשות את העבודה במקום נשר (פרוטוקול, עמוד 43). מן העדות עולה עוד, כי השוק ידע כי נשר הולכת לעשות משהו עם המחצבה וגורמים שונים פנו אליה (שם, בעמודים 44 – 45). עם מי מן הגורמים האמורים נוהל משא ומתן (שם, בעמוד 45). עוד ציינה הגב’ אבידור כי העסקה שהייתה מונחת בפני מקבלי ההחלטות בנשר, הייתה טובה בעיניהם (שם, בעמודים 47, 49). למרות שנשר בחרה שלא לקיים מכרז, אף שפיר בעצמה פנתה אליה (פרוטוקול, עמוד 44). שפיר לא הייתה מועמדת ריאלית, נוכח מעמדה בשוק הגיאוגרפי, והעדר היתכנות לאישור של הממונה על ההגבלים העסקיים (תצהיר הגב’ אבידור מיום 12.8.19, בפסקאות 61 – 62; עמוד 53 לעדותה). בעדותה היא הסבירה את שיקולי החברה (בעמודים 48 – 49), ובהם אי הוודאות לעניין קצב הפקת החומר במקום וטיבו; איתנותו הפיננסית של הצד השני לעסקה ותזרים המזומנים שיוכל לספק (ראו לעניין זה גם בעמוד 51 לעדות); ומחיר האבן, ובכלל זה מנגנון ההצמדה של התמלוג.
(ב) אוסיף, כי ממסמכים מזמן אמת עולה כי במועדים הרלוונטיים סברה נשר כי העסקה רווחית עבורה, לרבות ביחס לתמלוגים המשולמים באזור המחצבה, וזאת לאחר שבחנה חלופות שונות לעניין זה (ראו גם בסעיפים 63 – 64 לתצהיר הגב’ אבידור מיום 12.8.19; ראו גם סעיפים 19 – 21 לתצהיר מר אברי איתן, אשר צורף כנספח לתשובת הממונה לערר המתוקן; ראו גם נספח 4 לתשובה האמורה).
59. אף מנגנון ההצמדה שנקבע בהסכם נוטה ללמד, כי נשר ביקשה להשיא את התמורה שתקבל בגדריו. הגב’ אבידור הסבירה בהקשר זה, כי “… בעת שאנחנו עשינו את העסקה אנחנו ראינו מחיר גבוה יחסית לתמלוג שמקבלים על אבן שזה היה בסדר אבל לא ידענו מה יהיה בעתיד בשוק האגרגטים ומה שהיה חשוב פה בעצם זה שאנחנו נראה מחיר שהוא יותר גבוה ממחיר השוק, ושאנחנו נצמיד את זה באופן כזה שגם בעתיד אנחנו נקבל מחיר שהוא יותר גבוה ממחיר השוק…” (פרוטוקול, עמוד 49).
60. אוסיף, כי מסקנתו של ד”ר פניגשטיין, המקובלת עליי נוכח הניתוח המעמיק שערך, היא כי “מנקודת המבט של אבן וסיד, התמלוגים בהסכם גבוהים ממה שמתחייב מבחינה כלכלית, בעסקה הוגנת בשוק תחרותי” (פסקה 45 לחוות דעת פניגשטיין III).
61. אכן, נשר לא ערכה מכרז ביחס למחצבה. מן החומר עולה סימן שאלה, האם חברת הנסון (ישראל) בע”מ הייתה מודעת בזמן אמת לכך שהמחצבה עומדת למכירה (ראו בהקשר זה תרשומת שיחה, נספח 12 לתשובת הממונה לערר). באופן מושגי, דרך המלך להשיא את התמורה עבור נכס או שירות היא בדרך של מכרז. אין בפניי הסבר ברור די הצורך, מדוע לא נעשה שימוש בדרך זו, או מדוע לא נעשתה פנייה מסודרת לחברת הנסון (ראו בהקשר זה בעדותה של הגב’ אבידור, בעמודים 50 – 51). נתונים אלה תומכים בטענת העוררת כי ניתן היה לעשות יותר על מנת להשיא את התמורה עבור המחצבה. עם זאת, לא ניתן לקבוע, כעניין קונקרטי, כי במקרה זה עריכת מכרז אמנם הייתה מניבה ערך גבוה יותר. כך או כך, אין בעניין זה כדי לשנות מן הממצא, לפיה הסכם המיזוג אינו מגלם הטבה לאבן וסיד.
62. העוררת מפנה לדבריהם של גורמים בשוק, אשר הביעו פליאה כי המחצבה לא הוצעה להם או לא נמכרה בהליך מכרזי. ברם, אין בכך כדי ללמד על חריגות התנאים שנקבעו בהסכם המיזוג, או על הטבה כלשהי שניתנה בגדריו לאבן וסיד. ואמנם, בדברים שצוטטו בתשובת העוררת לתשובות לערר, אף נאמר כי הדובר “לא יודע מה המחיר שרדימיקס משלם” (בפסקה 30 לתגובה האמורה). לא נעלם מעיניי, כי מיד אחרי כן אומר הדובר, כי ניתנה בעסקה הטבה (שם). ברם, העוררת אינה מסבירה כיצד ניתן ליישב בין הדברים הסותרים, אשר נאמרו באותו משפט עצמו. בנסיבות אלה, אף טענה זו אינה יכולה לסייע ביד העוררת.
63. ייבוא מלט לישראל על ידי ?Cemex כמוסבר לעיל, טענתה היסודית של העוררת היא כי הסכם המיזוג כולל בחובו טובת הנאה מופלגת לאבן וסיד, אשר יש בה כדי למנוע מחברת Cemex לייבא מלט לישראל. טענותיה של העוררת נסמכות בעיקר על שתי מצגות, הנושאות את הלוגו של חברת Cemex, בהן נבחנה האפשרות של ייבוא כאמור. באחת המצגות, מיולי 2017 (להלן – מצגת יולי 2017) עולה הערכה כי [הושמט].
64. בעדותו הסביר מר בז’רנו, המשמש מנכ”ל Cemex ישראל, את תהליך העבודה בחברה. לדבריו, כל המצגות שנעשות ברדימיקס, באבן וסיד ובכל אחת מהחברות מוצגות תחת הלוגו של Cemex ישראל. מר בז’רנו הביר, כי “יש מחלקת תכנון בחברה. אנחנו מעלים כל הזמן רעיונות, כל מיני רעיונות של פיתוח עסקי. הם הופכים את זה למצגת. הם מציגים לי…. ואנחנו מציגים את זה למחלקת התכנון של אימא”ה…. סמקס אימא”ה. זה אירופה, מזרח תיכון, ואסיה. והם, למעשה מתקיים בדרך כלל איזה שהיא שיחה, ובדרך כלל יש לי שיחה עם הנשיא של סמקס אימא”ה, ורואים, אם יש בזה עניין אז מציגים את זה הלאה, אם אין בזה עניין, זה נופל פה, זה חלק מדיאלוג שקיים…”. (פרוטוקול, בעמוד 73; ראו גם בעמוד 83). לדבריו, לא התקבלה החלטה על ידי Cemex לייבא מלט לישראל (בעמוד 76). כן הסביר, כי לא נערכו פרוטוקולים המתעדים את הדיונים לעניין זה (שם). כן מסר מר בז’רנו, כי חלק מהדברים נעשו על מנת לשכנע רוכש פוטנציאלי ולהפוך את החברה ליותר אטרקטיבית בפניו (פרוטוקול, עמוד 74).
65. עדותו של מר בז’רנו הייתה שוטפת, קוהרנטית וסדורה. היא עלתה בקנה אחד עם החומרים שבפניי. הן במבחן ההתרשמות, הן במבחן התוכן, אין לי כל סיבה שלא לקבלה. תמיכה בתיאור האמור עולה מכך [הושמט]. היינו, באופן התואם את עדותו של מר בז’רנו, מצגת יולי 2017 אינה משקפת [הושמט], כי אם [הושמט]. לא למותר לציין, כי יש יסוד לטענות המשיבות 2 – 3, כי ייבוא מלט לישראל הוא מיזם מורכב הכרוך בהשקעות גבוהות ובסיכון גבוה (ראו בהקשר זה סעיף 10 לתצהיר מר בז’רנו 6.1.22; ראו גם בעדותו, בעמוד 76; לכך שייבוא הוא “קשה מאד” בשנים הראשונות, ראו גם תרשומת שיחה מיום 7.1.19, נספח 12 לתשובת הממונה לערר, בעמוד 4).
66. כאן המקום להוסיף, כי אין ביד העוררת להצביע על אינדיקציות כלשהן המלמדות כי לאחר המצגות האמורות, נעשו פעולות כלשהן של Cemex במטרה לקדם ייבוא לישראל. אף מכך עולה תמיכה בעדותו של מר בז’רנו.
67. העוררת טוענת, בהתבסס על חוות דעת פריזט III, כי ממצגות Cemex עולה כי [הושמט]. ספציפית, נטען, על יסוד האמור בחוות דעת פריזט III, [הושמט](ראו פסקה 28 לחוות דעת פריזט III; סעיף 76 לסיכומי העוררת).
68. ברם, באותה נשימה העריך ד”ר פריזט כי ההטבה השנתית הגלומה בהסכם המיזוג עומדת על סך של [הושמט] (פסקה 57). מדובר בסכום נמוך בהרבה מזה אשר החברה צפויה להפיק מיבוא מלט לישראל על פי מצגת 2017. אזכיר, כי קבעתי לעיל כממצא, כי בהסכם המיזוג לא גלומה הטבה כאמור לאבן וסיד. ברם, גם על פי מסקנותיו של ד”ר פריזט, אין היגיון כלכלי בתזה כי קיים חשש סביר כי טובת ההנאה הגלומה בהסכם תגרום ל – Cemex להימנע מייבוא מלט לישראל, הצפוי להיות רווחי בהרבה מטובת ההנאה הנטענת. זאת, בלא לגרוע מכך שמעיקרה, טובת ההנאה האמורה לא הוכחה כלל.
69. בהשלמה לכך אוסיף כי בטיעוניה העוררת מכירה בכך, שאין בידה להציג ניתוח כלכלי מדויק באשר לכדאיות הכלכלית של Cemex להיכנס לישראל, ואף לא להשוואה בין הכדאיות האמורה לבין ההטבה הגלומה, לטענתה, בהסכם המיזוג. בהשלמה לכך אוסיף, כי אין בנמצא גם כל ראייה לקשר בין ההחלטה שלא לייבא מלט לישראל, לבין עיסקת המיזוג.
70. העוררת מבקשת לגזור גזירה שווה למקרה שבפניי מזה שנדון בע”א 2082/09 יורוקום די.בי.אס בע”מ נ’ הממונה על ההגבלים העסקיים (20.8.2009). ברם, באותה פרשה, היו בפני בית המשפט דברים מפורשים של בזק בפני ועדה ממשלתית לפיה בכוונתה ללא המיזוג להקים תשתית אשר תתחרה בשחקניות הקיימות ותביא לירידת מחירים (שם, בפסקה 33). ראייה כזו אין בהליך שבפניי.
71. התוצאה היא, כי אני קובע שלא הוכח ש – Cemex החליטה לייבא מלט לישראל. אדרבא, הוכח כי החליטה שלא לייבא מלט לישראל. לא הוכח גם כי החלטה זו קשורה בדרך כלשהי לעסקת המיזוג. בניגוד לכך עולה, כי החלטה זו התקבלה פרק זמן ניכר טרם נקשרה עסקת המיזוג.
עוללות
72. כאן המקום לדון במספר עניינים נוספים שעלו בטענות הצדדים. אומר כבר עתה, כי אין בעניינים אלה כדי להשפיע על ההכרעה בהליך שבפניי.
73. בסיכומיה טוענת שפיר, כי הרשות לא עמדה בחובתה לקבל את המידע הנדרש לצורך הכרעה שההסכם לא מעורר חשש סביר כי כתוצאה ממנו תיפגע באופן משמעותי התחרות (סעיף 6 לסיכומים). ספציפית נטען כי הרשות לא קיבלה מידע הנוגע לחברת Cemex, ולכן לא יכלה לברר את הטענה כי ההטבה המשמעותית שניתנה בהסכם המיזוג לאבן וסיד נועדה לתמרץ את קונצרן Cemex שלא להתחרות בנשר על ידי יבוא מלט לישראל.
74. ראשית אזכיר, כי העוררת הטעימה בערר כי אין בידה ראיות לכך שמטרת הסכם המיזוג הייתה המשך היחסים ההדדיים, בהם נשר מיטיבה עם רדימיקס ואבן וסיד, ומנגד Cemex אינה מתחרה בנשר. כזה. היא הבהירה, כי אינה טוענת להסכמה כזו. כל שטענה הוא, כי התמריץ הכלכלי שניתן ל Cemex, באמצעות אבן וסיד, אשר עלול להילקח יום אחד, עשוי להשפיע על החלטתה אם להתחרות בנשר. לפיכך, אין לקבל עתה את הטענה, כי במסגרת ההסכם ניתנה ל Cemex הטבה משמעותית אשר מטרתה הייתה שזו לא תתחרה בנשר. גם אין לקבל את הטענה העולה כעת, כי הסכם המיזוג כלל תנאי סמוי שעניינו מניעת כניסתה של Cemex לשוק המלט הישראלי. בתוך כך יש יסוד לטענת המשיבות 2 – 3 בסיכומיהן, כי טענה מעין זו היא טענה חמורה, מעין פלילית, המחייבת הצגת ראיות בטיב ובכמות הנגזרים מחומרתה (השוו ע”א 2657/04 וילדר נ’ ניסנקורן (19.7.2006)). המשיבות 2 – 3 צודקות גם בטענתן, כי שפיר לא הציגה ראיות כאלה.
75. שנית, לגוף העניין, טענת ההטבה נדונה בערר זה, ונדחתה לגופה. ממילא, אין במחדל הרשות, לו טוענת שפיר בסיכומיה, כדי לסייע בידה.
76. שלישית, מלכתחילה, התשתית שהוצגה על ידי העורר לביסוס הטענה לטובת הנאה משמעותית כאמור, הייתה דלה ביותר, כעולה מן המתואר לעיל אודות פניית העוררת והטענות בערר. אזכיר, כי העוררת עצמה הבהירה בערר, כי אין בידה נתונים או מסמכים המעידים ומוכיחים כי העסקה מגלמת היבט של השקטת התחרות, או צמצום התמריץ של Cemex לייבא לארץ. אוסיף, כי גם לאחר תיקון הערר, נדחתה לגופה הטענה לטובת הנאה העשויה לבסס חשש סביר לפגיעה משמעותית בתחרות.
77. במצב זה, יש יסוד לטענת הממונה כי מלכתחילה לא הצביעה העוררת על ראשית ראייה לביסוס טענותיה (ראו פסקה 58 לתצהיר מר אברי איתן, 8.8.19). במכלול נסיבות אלה, גם אם אקבל כי עקרונית היה ביד רשות התחרות לעשות יותר בכל הנוגע לקבלת מידע אודות חברת Cemex, או ביחס לטובת ההנאה לה טענה העוררת, אין מדובר במחדל היורד לשורש הדברים. אעיר, כי מן החומר שבפניי עולה כי הממונה קיימה בדיקה מקיפה טרם אישרה את המיזוג, ובכלל זה משלוח דרישות נתונים נרחבות, ואיסוף מידע משחקנים בשוק המלט. אוסיף, כי בהליך שבפניי התקיים הליך גילוי מסמכים משמעותי. טענות העוררת לא זכו לתימוכין גם בהליך זה. כעולה מן האמור לעיל, ההיפך הוא הנכון.
78. העוררת מפנה בהקשר זה לכך שבעדותו המצהיר מטעם אבן וסיד אישר כי זו לא פנתה ל -Cemex כדי לברר אם יש בידה מסמכים רלוונטיים למענה לדרישת הנתונים מצד הרשות (ראו עמוד 77 לעדותו של מר בז’רנו). זאת, למרות שלטענת העוררת, על פי דרישת הנתונים היה על אבן וסיד להעביר גם מסמכים של “אדם קשור” העונים על המבוקש בדרישה. בכלל זה, לשיטת העוררת, נמצאת Cemex.
79. לטענה אחרונה זו לא מצאתי עוגן ברור דיו בחומר. במוקד העניין מצויה עיסקת מיזוג בין נשר לבין אבן וסיד. Cemex היא החברה האם של רדימיקס, אשר בתורה היא החברה האם של אבן וסיד. דרישת הנתונים הופנתה לאבן וסיד. לאחרונה יש ידיעה ישירה האם מידע הרלוונטי לדרישת הנתונים, אינו נמצא בידה, ועשוי להימצא בידי Cemex. לא הונחה כל תשתית, ולו ראשונית, העשויה להצביע על כך שמידע כאמור אכן קיים. יוטעם, כי דרישת הנתונים שנשלחה לאבן וסיד, התייחסה לפרוטוקולים של ישיבת הדירקטוריון, הנהלה או פורום מקביל אחר של החברה, בנושאים שפורטו בה (סעיף 1 לדרישה); לדו”ח, חוות דעת כלכלית, תכנית עסקית, תכנית שיווקית, עבודה אסטרטגית, סקר צרכים, סקר שוק או מצגת אשר נערכו על ידי אבן וסיד או עבורה (סעיף 2 לדרישה); ולמסמכים שהוחלפו אגב המשא ומתן לכריתת הסכם המיזוג, המתייחסים לנושאים שפורטו בסעיף 1 לדרישה (סעיף 3 לדרישה). המשותף לכל אלה הוא, שמדובר בחומרים הצפויים להיות בידיעתה הישירה ובשליטתה הישירה של אבן וסיד עצמה. באופן התואם זאת, מר בז’רנו העיד, כי הבין את דרישת הנתונים כמתייחסת לישראל (בעמוד 77). בנסיבות אלה, אי הפנייה לחברת Cemex בהקשר זה, אינו מצביע על עילה להתערבות בהחלטה מושא הערר.
80. רביעית, מר בז’רנו תיאר את תהליך העבודה הנוגע למצגות שהוגשו. הוא הסביר, כי רעיונות לפיתוח עסקי, דוגמת אלה שעלו במצגת, עולים בשיחה שלו עם נשיא Cemex אימא”ה, וככל שאין בהם עניין, מסתיים הטיפול בהם (עמוד 73 לעדותו). הוא הסביר כי המצגת היא חלק מדיאלוג פנימי כיצד להציג את החברה [הושמט] (בעמוד 74 לעדותו). ככל שהדברים נוגעים לדיון הפנימי שנערך ב – Cemex לגבי הרעיונות שבמצגת, עולה מעדותו של מר בז’רנו כי אין בנמצא פרוטוקול המתעד אותו (בעמוד 75) לעדותו). עולה גם, כי בשום שלב Cemex לא קיבלה החלטה על יבוא מלט לישראל (בעמוד 76 לעדותו; ראו גם בעמוד 80). גם מבחינה זו, אין יסוד לטענותיה של העוררת במישור זה.
81. חמישית, מן המצגות שנמסרו במסגרת גילוי המסמכים, לא עולה קשר כלשהו בין הרעיון לייבא מלט לישראל, לבין עיסקת המיזוג.
82. נוכח דחיית טענותיה של העוררת, לפיהן הממונה לא עשתה די לקבלת המידע הנדרש, נשמט הבסיס לטענת העוררת כי מדובר במחדל המעביר את נטל ההוכחה בערר על הממונה. מכל מקום אוסיף, כי התזה היסודית של העוררת היא כי בעסקת המיזוג גלומה טובת הנאה לאבן וסיד, העלולה להביא לפגיעה בתחרות בשוק המלט. הנטל להראות כי קיימת טובת הנאה כזו רובץ מלכתחילה על העוררת. כאמור לעיל, העוררת לא הניחה תשתית של ממש לביסוס טובת הנאה כאמור. זו אף זו, הונחה בפניי תשתית מוצקה המבססת ממצא פוזיטיבי לפיו טובת הנאה כזו אינה בנמצא. בנסיבות אלה, טענות העוררת במישור נטל ההוכחה אינן יכולות להועיל לה. בתוך כך, נחלש גם הצורך הענייני בהעמקת הבירור מול חברת Cemex.
83. העוררת טענה לראשונה בסיכומיה כי מדובר במיזוג אופקי, וכי יש לבחנו על פי דוקטרינת המתחרה הפוטנציאלי. משכך, אין מקום להידרש בפירוט לטענות אלה עתה. מעבר לנדרש אעיר, כי יש יסוד לטענות הממונה כי מדובר במחצבת אגרגטים; כי אגרגטים ומלט אינם מוצרים תחליפיים; וכי ממילא לא מדובר במיזוג אופקי. יש גם יסוד לטענת הממונה, כי דוקטרינת התחרות הפוטנציאלית בפועל “עוסקת בתחרות העשויה להתפתח בשוק הרלוונטי אלמלא המיזוג כתוצאה מכך שאחת החברות המתמזגות, שאינה מתחרה בשוק כיום, תיכנס אליו בעתיד באופן עצמאי… עניינה אפוא בפגיעה עתידית שתיגרם לשוק הרלוונטי בשל כך שייגרע ממנו מתחרה פוטנציאלי כתוצאה מן המיזוג” (פסקה 24 לפסק הדין הנ”ל בעניין יורוקום). בענייננו מדובר בעסקה בשוק האגרגטים, אשר נטען כי תהיה לה השפעה תחרותית עקיפה בשוק אחר, הוא שוק המלט. יוצא, כי תורת המתחרה הפוטנציאלי אינה חלה במישרין על העניין.
84. עם זאת, החשיבות המעשית של עניין זה אינה רבה. אכן, אילו היה ממש בטענה כי בהסכם גלומה טובת הנאה לאבן וסיד, ממנה עולה חשש סביר לפגיעה משמעותית בתחרות בשוק המלט, הייתה הממונה מוסמכת שלא לאשר את המיזוג, אף שעיסקת המיזוג, כשלעצמה, נוגעת לשוק האגרגטים. הלכה למעשה, גם אין הממונה טוענת אחרת.
85. בכל הנוגע למצב התחרות בענף, העוררת טוענת למעמד מונופוליסטי של נשר בשוק אספקת המלט (ראו, בין היתר, פסקאות 38, 39, 40, 42 לסיכומי התשובה מטעמה (28.9.23)). ברם, כשנה לאחר הגשת הערר בוטלה הכרזתה של נשר כמונופול. מהחלטת הממונה על ביטול הכרזתה של נשר כבעלת מונופולין בתחום המלט, עולה כי חלקה של נשר באספקת המלט בישראל פחות מ – 50%; כי נתח השוק של החברה בירידה מתמדת; כי חלה במקביל ירידה במחירי המלט שלה; כי הוסרו מגבלות על יבוא מלט וחסמי כניסה נוספים; כי גדלו שיעורי הייבוא ונוצרו רסנים תחרותיים על פעילותה של נשר (בעמוד 6 להחלטה האמורה). נכתב עוד, כי הממצא בדבר העדר מונופולין של נשר הוא ממצב יציב, המשקף מגמה מתמשכת בענף (בעמוד 5).
86. במצב זה, נשמט הבסיס לטענותיה האמורות של העוררת. בתוך כך, נשמט גם הבסיס להערכתו של ד”ר פריזט (חוות דעת פריזט I), לפיה “קשה לטעון שהתפתחו בענף הצמנט התנאים לתחרות יציבה ובת קיימא ושקיימים רסנים תחרותיים אפקטיביים על פעילותה של נשר לאורך זמן” (פסקה 33 לחוות הדעת האמורה; ראו גם בפסקה 48 לחוות הדעת). לא למותר להוסיף, כי הטענות שמעלה שפיר עתה, לפיהן כניסה של Cemex לשוק המלט תביא לשינוי ברמת המחירים, אינן מעוגנות בחוות דעת כלכלית, ומשכך לא ניתן לייחס להן משקל רב. מאליו מובן, כי הערות אלה אינן גורעות מן הקביעות לעיל, כי שפיר לא ביססה את טענתה היסודית בדבר הטבה מפליגה לה זכתה אבן וסיד במסגרת עיסקת המיזוג, וכי בהסכם לא גלומה הטבה כאמור.
87. המשיבות טוענות, כי המיזוג עשוי להגביר את התחרות בשוק האגרגטים. בנקודת המוצא עולה, כי שפיר היא גורם דומיננטי בשוק זה באזור ירושלים (ראו חוות דעת של ד”ר פריזט ממאי 2014, קידום התחרות והקטנת הריכוזיות בענף המחצבות בישראל, בעמודים 7 – 9). על רקע זה, אף חיוותה הממונה את דעתה כי עסקת המיזוג עשויה להביא למצב פרו תחרותי (ראו בפסקה 60 לתשובת הממונה לערר המקורי; ראו גם פסקאות 41 – 42, 44 לתצהיר מר אברי איתן, מיום 8.8.19). במצב דברים זה, יש אחיזה לטענת המשיבות כי אי אישור המיזוג הוא שעלול לפגוע בתחרות.
88. הממונה מטעימה בסיכומיה כי שפיר היא מתחרה של אבן וסיד בשוק מחצבות האגרגטים. לשפיר עניין מיוחד במיזוג בשל כוח שוק בו החזיקה מול מפעלי הבטון באזור הרלוונטי, טרם הסכם המיזוג. לשפיר גם היה עניין ברכישת המחצבה. נציג שפיר, מר וילנר, הודה בעדותו כי כניסה של רדימיקס לשוק המחצבות באזור ירושלים מאיימת על רווחיות שפיר (בעמוד 33 לעדותו). מר וילנר גם אישר כי רכישת מחצבת נשר גם תאפשר לאבן וסיד להוריד עלויות בתחום הבטון והאספלט (בעמודים 38 – 39 לעדותו). גם בתחום זה שפיר ואבן וסיד הן מתחרות. יוצא, כי יש יסוד סביר לטענת המשיבות כי הגשת הערר נועדה להגשים אינטרס עסקי של שפיר למנוע תחרות מצד אבן וסיד. משלא נמצא יסוד של ממש לערר, מן הראוי כי הדבר ישתקף בפסיקת ההוצאות.
89. יש גם יסוד להערת הממונה, כי חוות דעת פריזט III חורגת, הן בהיקפה, הן בתוכנה, ממה שהותר לשפיר על ידי בית הדין (ראו החלטה, 6.5.21). אף את זאת יש להביא בחשבון בפסיקת ההוצאות.
סיכום
90. נוכח כל האמור לעיל, הערר נדחה. שפיר תישא בשכר טרחת עו”ד של כל אחת משלוש הקבוצות העוררים בסך 50,000 ₪. לסכומים אלו אין לצרף מע”מ. הם משקפים את היקף העבודה שנדרשה בהליך, ואת כלל הקביעות לעיל. הם ישולמו לא יאוחר מיום 17.12.23.
91. בשלב זה, פסק הדין לא יפורסם. הצדדים יודיעו עד ליום 27.11.23 מה הם הפרטים שנדרש להשמיט בטרם הפרסום. בהמשך לכך יוכן עותק של פסק הדין לפרסום.
פסק הדין ניתן ביום, א’ כסלו תשפ”ד, 14 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
הנוסח לפרסום נחתם ביום טו’ כסלו תשפ”ד, 28 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
