בפני
כבוד השופט אלעד לנג
תובע
מאיר יעקוב
נגד
נתבעת
אלדן תחבורה בע”מ
פסק דין
בפני תביעה לפיצוי מכח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), תשמ”ב-1982, בגין 15 הודעות דוא”ל פרסומיות שנשלחו מהנתבעת לתובע.
טענות הצדדים
לטענת התובע, בין השנים 2019-2021 שיגרה הנתבעת לתיבת הדוא”ל שלו 15 הודעות פרסומיות, מבלי שקיבלה ממנו הסכמה מפורשת מראש, מבלי שנכלל בהודעות אלה ציון מפורש בדבר היותן דבר “פרסומת” ומבלי שצוינו בהם פרטי יצירת קשר מדויקים של השולח. עוד טוען התובע כי דרישות ששלח לנתבעת להסירו מרשימת התפוצה שלה לא בוצעו וכי הוא אף לא הצליח להסיר עצמו מרשימת התפוצה באמצעות שימוש בקישור “הסר” שצורף להודעות שנשלחו אליו.
לטענת הנתבעת, אשר הנה חברה להשכרת רכב, הודעות הדוא”ל נשלחו לתובע כדין על יסוד אישור שנתן התובע ביום 15.1.19 על-גבי הסכם לשכירת כלי רכב עבורו; הנתבעת לא קיבלה מהתובע דרישות להסרתו מרשימת התפוצה, לרבות באמצעות שימוש בקישור “הסר” שצורף להודעות, וזאת למעט ביום 17.3.21 – או אז השתמש התובע בקישור “הסר”, הנתבעת הסירה התובע מרשימת התפוצה שלה ולא שלחה לו עוד הודעות פרסומיות.
להוכחת טענותיהם צרפו הצדדים מסמכים שונים לכתבי טענותיהם וביום 6.10.22 העידו התובע ונציג הנתבעת, מר אייל מזרחי, בפניי. אל ראיות הצדדים ועדותם אתייחס במסגרת הכרעתי להלן:
האם התובע נתן הסכמה לקבלת דוא”ל פרסומי מהנתבעת
לאחר שבחנתי את כלל הראיות שהוצגו בפני – אני קובע כי הנתבעת הוכיחה, במאזן הסתברויות, כי קיבלה את הסכמת התובע למשלוח דוא”ל פרסומי. להלן אבאר מסקנתי זו:
בהתאם לסעיף 30ה(ב) ו-(ג) לחוק התקשורת, נדרש משגר דבר פרסומת לקבל הסכמה מפורשת מראש של הנמען לשיגור פרסומת, או, למצער, גם אם לא התקבלה הסכמת הנמען, רשאי הוא לשגר את דבר הפרסומת אם הנמען מסר את פרטיו למפרסם במהלך רכישה של מוצר או שירות והודיע לו כי פרטיו ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת מטעמו, ביחס למוצר או לשירות מסוג דומה לזה שניתן, כאשר ניתנה לנמען הזדמנות להודיע כי הוא מסרב לקבל דבר הפרסומת.
בענייננו, צרפה הנתבעת לכתב הגנתה הסכם מיום 15.1.19 לשכירת כלי רכב מהנתבעת הנושא חתימה, בין היתר, לצד תנייה מפורשת המתירה לנתבעת לשלוח לתובע “…הטבות, מידע שיווקי ודבר פרסומת מחברת אלדן (תוכל בכל עת לבטל את הסכמתך ולהודיע על סירובך להמשיך לקבל הטבות והצעות שיווקיות)” (נספח 1 לכתב ההגנה).
מכאן, כי ככל שאכן ניתנה הסכמת התובע לקבלת דוא”ל פרסומי ביום 15.1.19, הרי שכל הודעות הדוא”ל הפרסומיות שנשלחו על ידי הנתבעת לתובע במסגרת התביעה שבפניי, נשלחו לתובע כדין, לאחר קבלת הסכמתו למשלוח ההודעות הפרסומיות.
בתגובה לטענה זו, מאשר התובע כי שכר מהנתבעת רכב במועד האמור אך טוען כי חתימתו על גבי ההסכם “זוייפה” וכי ממילא בעסקה לשכירת כלי הרכב האמור הוא כלל לא חתם על מסמכי השכרת הרכב, אלא העסקה טופלה בכללותה על ידי עובדת החברה בה עבד. להוכחת טענות אלה, צרף התובע חו”ד מומחה גרפולוגי שנערכה ביום 18.11.18 עבורו בתיק אחר ואשר כללה “בדיקה ואפיון גרפי” של חתימת התובע, אל מול חתימה “אחרת” אף לגביה טען התובע כי זויפה. כן צרף הודעת דוא”ל שנשלחה לו ביום 15.1.19 על ידי עובדת החברה בה עבד בשם “לירי” בה כתבה כדלקמן: “טיפלתי לך בכל נושא הרכב. מפתחות רכב אלדן נמצאות אצלי בקבלה ואתה מוזמן לבוא ולקחת” (ר’ נספח ד’ לכתב התשובה).
טענת ה”זיוף” של חתימתו, אותה מבקש התובע לייחס לנתבעת הנה טענה חמורה לביצוע של מעשה תרמית ממש (לה משמעות הן בהיבט האזרחי והן בהיבט הפלילי) להוכחתה נדרש הטוען להניח יסוד איתן באמצעות ראיות כבדות משקל (וראה לעניין זה מושכלות יסוד שנאמרו ב-ע”א 292/64 משה כהן נ’ ירמיהו אשד, פ”ד יט, 414, 415: “את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי”; וראה גם, למשל: ע”א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע”מ נ’ עזבון אשר כהן ז”ל, בפסקה 23).
יסוד שכזה לא הונח על ידי התובע, ובכל הכבוד, לא ניתן לייחס משקל של ממש לחוות דעת “מומחה גרפולוגי” אשר הוגשה מטעם התובע בתיק אחר, בעניין אחר, ואשר כלל לא התיימרה לבחון את החתימה המופיעה בהסכם שכירת הרכב בענייננו ולהשוותו אל מול חתימת התובע.
לא למותר לציין כי התובע לא טרח להגיש לבית המשפט חוות דעת מומחה העורכת השוואה בין החתימה המופיעה בהסכם שכירת הרכב לבין חתימת התובע ואין ב”הצעת התובע” בפתח הדיון מיום 6.10.22 לפיה הוא מוכן למנות מומחה גרפולוגי מטעם בית המשפט – כדי לפטור את התובע מהחובה המוטלת עליו להוכחת טענתו בדבר זיוף חתימתו, כביכול, על גבי ההסכם שצרפה הנתבעת לכתב הגנתה. דברים אלה יפים בייתר שאת מקום בו הדיון בתיק נקבע לשמיעת ראיות הצדדים בהליך המתנהל כ”תביעה קטנה” (לעניין זה ראה והשווה את הטענות שהעלה התובע נגד הנתבעת בגין אי-הבאת מלוא ראיותיה לדיון ההוכחות, בעמ’ 5 ש.19 לפרוטוקול).
יתרה מכך, דווקא טענת התובע כי העסקה במסגרתה נחתם ההסכם לשכירת הרכב ביום 15.1.19 לא טופלה על ידו, אלא על ידי עובדת החברה מטעמו, יכולה לספק הסבר מניח את הדעת להופעתה של חתימה לצד תניית ההסכמה לקבלת דיוור, שהרי לא מן הנמנע כי במסגרת טיפול נציגת החברה בה עבד התובע …בכל נושא הרכב” (כלשונה) – חתמה אותה עובדת על מסמכי השכירות ובכלל כך חתמה על ההסכמה לקבלת פרסום דוא”ל. בהקשר זה יודגש כי התובע לא זימן לעדות את אותה נציגת חברה אשר בכוחה היה לשפוך אור על השאלה האם טיפולה כלל הוספת חתימה לצד התנייה המאשרת שליחת דוא”ל פרסומי לתובע והאם בזמן אמת הופיעה לצד אותה תנייה חתימה או שמא היא “זוייפה”, כטענת התובע, והוספה להסכם בשלב מאוחר יותר. הימנעות התובע לזמן לעדות את העדה הרלוונטית ללא כל סיבה – רובצת לפתחו של התובע כך שנדרש להניח כי לו עדה זו הייתה מוסרת עדות בבית המשפט– היא הייתה מוסרת גרסה שאינה לזכות התובע (לעניין הכלל בדבר הימנעות מהבאת ראייה ראה: ע”א 548/78 שרון נ’ לוי, פ”ד לה (1) 736, 760).
לפיכך, בנסיבות בהן שוכרת הרכב (נציגת החברה בה עבד התובע) נתנה את הסכמה לקבלת דוא”ל פרסומי על גבי הסכם שכירת הרכב (ובכך פעלה כשלוחתו של התובע, והציגה שליחות נחזית כלפי הנתבעת) – לא ניתן לקבוע כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעת בכך שכללה את כתובת הדוא”ל של התובע ברשימת התפוצה שלה ושיגרה אליו הודעות דוא”ל פרסומיות.
הנה כי כן, הוכח בפני כי התובע נתן הסכמתו, מראש, לקבלת הודעות הדוא”ל הפרסומי נשלחו אליו על ידי הנתבעת.
האם התאפשר לנתבע לצאת מרשימת התפוצה של הנתבעת?
בחינת הראיות שהוצגו בפני מעלה כי הנתבעת הוכיחה שנתנה לתובע אפשרות להסיר עצמו מרשימת התפוצה על הודעותיה, בעוד שהתובע לא הוכיח כי פעל לצורך שליחת “הודעת סירוב”, עד ללחיצתו על קישור ה”הסר” ביום 17.3.21 – או אז אין חולק שהוסרה כתובת הדוא”ל שלו מרשימת התפוצה של הנתבעת. להלן אבאר מסקנתי זו:
בהתאם לסעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, נמען ההודעה רשאי להודיע על סירובו להמשיך ולקבל הודעות פרסומיות, בין אם נתן הסכמתו לקבלן מלכתחילה ובין אם לאו.
בפסיקת בתי המשפט אשר דנה בשאלת האמצעים בהם נדרש מקבל הפרסום לבקש את הסרתו מרשימת התפוצה של המפרסם נקבע כי מקבל הפרסום אינו רשאי להסתפק במשלוח הודעת “השב” לכתובת הדוא”ל ממנה נשלח הפרסום, אלא עליו להפנות את בקשת ההסרה לכתובת הייעודית שנקבעה לשם כך או לעשות שימוש ב”כפתור” (קישור) ייעודי שנכלל בהודעה לשם כך (ראה: רע”א 4704/20 יונתן בן-עמי נ’ FACEBOOK IRELAND LTD (9.2.21) בפסקאות 22-23 לפסק-הדין; רת”ק (מחוזי ב”ש) 49131-01-16 יורי קושרובסקי נ’ כרטיסי אשראי לישראל בע”מ (5.5.16) בפסקה 15 וראה גם: ע”א (ת”א) 41702-05-20 (מחוזי ת”א) ירון מאירי נ’ וי.אר אינטראקטיב בע”מ (10.8.20); ו-תא”מ (ת”א) 37338-01-16 קלוד לוי נ’ גלריה צמרות בע”מ (11.1.17) בפסקה 8 לפסק הדין. לגישה שונה שהושמעה בעניין זה ראה: ע”א (מרכז) 16321-03-20 אורית עקיבא נ’ טרוולייק בע”מ (20.9.20) בפסקה 50, אף שגם במקרה זה לא הכיר בית המשפט באפשרות התובע להסתפק בשליחת הודעת סירוב באמצעות הודעת “השב” לכתובת ממנה נשלחה אליו ההודעה הפרסומית).
בתוך כך בתא”מ (הרצליה) 50159-01-17 צביקה בלינזון נ’ וי.אר אינטראקטיב בע”מ (28.2.18) אף נקבע כי “התעקשותו של התובע לשלוח מיילים בדרך של “השב” בלבד בנסיבות העניין, עולה כדי חוסר תום לב” (בפסקה 91 לפסק-הדין) וראה גם פסקה 16 לפסק-הדין בעניין קושרובסקי לעיל וכן-ת”ק (קריות) 6727-03-17 זיו אלמקייס נ’ וי.אר אינטראקטיב בע”מ (9.9.17) בו הופחת סכום הפיצוי שנפסק לתובע באופן ניכר כאשר נקבע כי התובע נמנע מלהשתמש בכפתור “הסר” ולא פעל במטרה להפסיק את הודעות הפרסום.
בענייננו, טען התובע כי שלח לנתבעת הודעות הסרה הן באמצעות 2 הודעות שנשלחו בדוא”ל חוזר (“השב”) והן באמצעות לחיצה על קישור “הסר” שנכלל בהודעה. הנתבעת, מצדה, טענה כי כתובת הדוא”ל אליה שלח התובע הודעות הסרה אינה מיועדת לצורך כך (ר’ בעמ’ 4. ש.3 לפרוטוקול) וכי לא התקבלו אצלה הודעות הסרה באמצעות קישור ה”הסר”, עד ליום 17.3.21 – או אז הוסרה כתובת הדוא”ל של התובע מרשימת התפוצה של הנתבעת.
אשר לטענת התובע לפיה ביקש את הסרתו מרשימת התפוצה באמצעות שליחת דוא”ל חוזר (“השב”) אני קובע כי בהתאם להלכה הנוהגת שפורטה לעיל, ולדברי נציג הנתבעת (אשר שימש באותה עת כמנהל אתר האינטרנט של הנתבעת (ר’ עמ’ 4 ש.8 לפרוטוקול)) לפיהם כתובת דוא”ל זו לא יועדה למשלוח הודעות הסרה (בעמ’ 4. ש.3 לפרוטוקול) – אני קובע כי אין לראות בהודעת הסרה זו כמקיימת את דרישות סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, כך שאין לראותה כהודעת הסרה מחייבת שנשלחה על ידי התובע.
אשר לטענת התובע לפיה ביקש את הסרתו מרשימת התפוצה גם באמצעות לחיצה על קישור ה”הסר” שנכלל בהודעות – אני קובע כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח טענה זו, ומנגד הנתבעת הוכיחה כי בעת שהתקבלה אצלה הודעת “הסר” שנלחצה על ידי התובע ביום 17.3.21 – היא פעלה להסרת כתובת הדוא”ל של התובע מרשימת התפוצה שלה ונמנעה מלשלוח לו הודעות נוספות (ר’ לעניין זה נספחים 2 ו-3 לכתב ההגנה המתעדים את מועד קליטת הודעת ה”הסר” של התובע והטיפול בהסרת כתובת הדוא”ל שלו מרשימת התפוצה).
בהקשר זה אבהיר כי ביום 4.6.22 – ערב יום כיפור תשפ”ג, הוא ערב הדיון שהתקיים בתיק, הגיש התובע לתיק בית המשפט הודעת טקסט שכותרתה “קישורי וידיאו לניסיונות הסרת הפרסומות מטעם התובע” בה נכללו 5 כתובות אינטרנט ארוכות, בהן כתובות (לכאורה) לסרטוני וידאו המתעדים ניסיונות שערך התובע להשתמש בקישור “הסר” שנכלל בהודעות בעת שהתקבלו אצלו – היינו בזמן אמת – כאשר אלה הובילו את התובע, לטענתו לכתובת עמוד אינטרנט שגוי באתר הנתבעת. במהלך הדיון שהתקיים ביום 6.10.22 הציג התובע לבית המשפט סרטונים אלה באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו, וזאת חרף מחאתו של נציג הנתבעת אשר הבהיר כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה לבחון את הסרטונים מבעוד מועד, וכי מדובר בסרטונים מטעים שלא יתכן שצולמו בזמן אמת (ר’, למשל, בעמ’ 3 ש.13 ו-ש.17 לפרוטוקול).
ברם, אין בידי לקבל את הסרטונים שהציג התובע בפני בית המשפט כמהימנים להוכחת טענתו כי הם צולמו על ידו בזמן אמת וכהוכחה לכך שקישור ה”הסר” שנכלל בהודעות היה לא תקין, זאת מהטעמים הבאים: ראשית, צפייה בסרטונים שהוצגו על ידי התובע אינה מאפשרת לקבוע באיזה מועד צולמו סרטונים אלה (האם בזמן אמת- בעת קבלת ההודעות הפרסומיות או רק לאחרונה) ובכך לקבוע האם הם מתעדים תקלות שהתקיימו בקישור ה”הסר” שצורף להודעות הנתבעת בזמן אמת, או שמא מדובר בקישורים שאינם עדכניים עוד ולכן אינם פעילים. בהקשר זה אזכיר את תשובת נציג הנתבעת – אשר שימש, כאמור, מנהל אתר האינטרנט של הנתבעת בזמנים הרלוונטיים – בה הבהיר כי דף האינטרנט הנחזה בסרטונים הנו של אתר האינטרנט החדש של הנתבעת שהוקם בחודש מאי 2022, כך שלא ייתכן שהסרטונים צולמו בזמן אמת, בשנים 2019-2021 (ר’ עמ’ 2 ש.13-15 לפרוטוקול). שנית, הדעת נותנת כי לו היו בידי התובע סרטונים המתעדים בזמן אמת את התקלה בקישור ה”הסר” – הוא היה מעלה טענה זו בהזדמנות הראשונה, ואף מצרף את הקישורים לסרטונים לכתבי טענותיו, ונמנע מהגשתם רק ערב הדיון, בערב יום כיפור – באופן שלא מאפשר לנתבעת להעמיד את הסרטונים לבחינה מעמיקה. בהקשר זה אפנה לכתב התשובה שהגיש התובע לתיק אשר חרף אורכו הרב וריבוי הפרטים וה”ראיות” שנכללו בו, לא כלל, ולו ברמז, התייחסות לקיומם של “ראיות חותכות”, כביכול, מהסוג שהציג התובע ערב הדיון, למרות שלכאורה היו בידיו כבר “בזמן אמת”. שלישית, נציג הנתבעת העיד כי בטרם שליחת הודעות פרסומיות נערכה על ידי הנתבעת בדיקה של תקינות הקישורים שנכללו בהודעות, וכי הודעות הסרה התקבלו על ידה באופן שוטף (בעמ’ 4. ש.8 לפרוטוקול). דברי נציג הנתבעת בעדותו מתקבלים על ידי כמהימנים (וראה לעניין זה הודאתו של נציג הנתבעת בתקלה שנכללה בכותרת ההודעות בפרק הבא לפסק-הדין). כמו כן, כעולה מנספחים 2 ו-3 לכתב ההגנה – בקשת התובע להסרתו מרשימת התפוצה באמצעות לחיצה על קישור ה”הסר” ביום 17.3.21 טופלה על ידי הנתבעת, מבלי שנשלחו אל התובע הודעות פרסומיות לאחר מועד זה – כך שהוכח על ידי הנתבעת כי בעת שהתובע עשה שימוש בקישור ה”הסר” – הוא עבד באופן תקין וטופל כנדרש על ידי הנתבעת.
סיכומם של דברים – אני קובע כי הוכח בפני שהתאפשר לתובע לצאת מרשימת התפוצה של הנתבעת, אך כי הוא לא עשה כן ביחס להודעות נשוא התביעה.
אי-ציון פרטים נדרשים בהודעות שנשלחו לתובע
סעיף 30א(ה)(1)(א) לחוק התקשורת קובע כי מפרסם המשגר דבר פרסומת בדוא”ל נדרש לכלול באופן בולט וברור, שאין בו כדי להטעות, את “היותו דבר פרסומת” והמילה “פרסומת” בכותרת ההודעה. עוד נשלח המפרסם לציין בהודעה את שמו, כתובתו ודרכי יצירת הקשר עמו (ס’ 30א(ה)(1)(ב) לחוק התקשורת.
תכלית הדרישה הצורנית לציין, כבר בכותרת ההודעה, דבר היותה “פרסומת” נועדה לאפשר למקבל הודעת הפרסומת לסנן באופן מהיר ויעיל את ההודעה מבלי שיתקיים צורך לעיין בגופה (ר’, למשל, ת”צ (מרכז) 36086-07-11 עו״ד אסף חרסט נ’ ידיעות אינטרנט (שותפות רשומה) ואח׳ (19.9.12) בפסקה 30).
בענייננו, אין חולק בין הצדדים כי באף אחת מ-15 הודעות הדוא”ל הפרסומיות שנשלחו אל התובע, לא נכללה המילה “פרסומת” בכותרת ההודעה, ואולם, ב-6 מתוך 15 ההודעות הללו נכללה המילה “פרסומת” בשפה האנגלית (AD) בכותרת ההודעה.
נציג הנתבעת השיב לעניין זה בחקירתו בבית המשפט כי מדובר בתקלה שמקורה ב”חוסר תשומת לב להקלדה של מלל בכותרת הדיוור” (בעמ’ 4 ש.17 לפרוטוקול) וכי תקלה זו טופלה על ידי הנתבעת בהודעות עתידיות.
מכאן כי הוכח בפני שנפל פגם בהודעות הפרסומיות שנשלחו על ידי הנתבעת לתובע בכך שלא נכללה בהם המילה “פרסומת” בעברית, כבר בכותרת ההודעה.
לעומת זאת, אין מקום לקבל את טענת התובע כי לא צוינו בהודעות פרטי המפרסם ודרכי יצירת הקשר עמו שהרי הודעות הנתבעת כללו בהן את כל פרטי הקשר הרלוונטיים (שם, טלפון, כתובת, וכתובת דוא”ל) וניתן היה לעמוד על זהותה של הנתבעת אף מעיון בכתובת הדוא”ל ממנה נשלחו ההודעות (eldaninfo@eldan.co.il).
שיעור הפיצוי המגיע לתובע
סעיף 30א(י)(1) לחוק התקשורת קובע כי במקרה בו שוגר דבר פרסומן ביודעין בניגוד להוראות החוק, רשאי בית המשפט לפסוק סך של 1,000 ש”ח בשל כל דבר פרסומת שקיבל נמען, ללא הוכחת נזק.
הסך של 1,000 ש”ח להודעה הנו רף הפיצוי העליון שייקבע בית המשפט, כאשר עליו להביא בחשבון את מכלול הנסיבות של העניין לרבות השיקולים המנויים בסעיף 30א(י)(3) לחוק שהנם אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; עידוד הנמען למימוש זכויותיו והיקף ההפרה (ר’ למשל, רע”א 2904/14 זיו גלסברג נ’ קלאב רמון בע”מ (27.07.14)).
בענייננו, כפי שנקבע לעיל, הפרה הנתבעת את הוראות חוק התקשורת בכך שלא כללה בכותרת 15 מההודעות שנשלחו על ידה לתובע את המילה “פרסומת” (ב-6 מההודעות נכללה המילה “פרסומת” באנגלית – AD בכותרת ההודעה), בנסיבות בהן נקבע כי ההודעות נשלחו אל התובע כדין (לאחר קבלת הסכמתו לקבלן), כמו גם מדובר בהודעות פרסומת מובהקות הכוללות מלל מצומצם מאוד על רקע “מודעה” צבעונית בה מופיע לוגו הנתבעת במופגן. עוד יש להתחשב בעובדה כי, כאמור לעיל, כל ההודעות נשלחו מכתובת דוא”ל המעידה בפירוש על זהות שולחה (eldaninfo@eldan.co.il), בנסיבות בהן התובע נהג להשתמש בשירותי הנתבעת באופן תדיר יחסית, כמו גם לכך שניתן לראות בהתנהגות התובע שנמנע מלהשתמש בקישור ה”הסר” כחסרת תום-לב באופן המשפיע על שיעור הפיצוי המגיע לו (ראה עניין בלינזון ו-אלמקייס לעיל). מכאן, כי הפגיעה בענייננו ב”ערך המוגן” שביסוד חוק התקשורת אינה גבוהה כלל ועיקר, כך שאני מעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בגין כלל הפרות הוראות חוק התקשורת על ידי הנתבעת על סך כולל של 1,500 ש”ח.
סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,500 ש”ח בגין הפרותיה את הוראות סעיף 30א(ה)(1)(א) לחוק התקשורת.
לאור העובדה כי רובה המכריע של התביעה נדחה על ידי – איני עושה צו להוצאות, כך שכל צד יישא בהוצאותיו.
ערעור לבית המשפט המחוזי, בכפוף לקבלת רשות, כדין.
ניתן היום, י”ז תשרי תשפ”ג, 12 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.
חתימה
