לפני
כבוד השופט אריאל ממן
התובע
ת. נ.
ע”י ב”כ עוה”ד ענבר שנהב
נגד
הנתבעת
ח. מ.
בעניין הקטינים:
א’, יליד 2007
ב’, יליד 2009
פסק דין
לפניי תובענה לביטול מזונותיהם של הקטינים בעילה של שינוי נסיבות, הנובע מהרחבת זמני השהות של הקטינים בבית התובע ומשינויים לכאורה בגובה הכנסותיהם של הצדדים.
רקע כללי ודיוני רלוונטי:
התובע והנתבעת נישאו זה לזה כדמו”י והתגרשו זמ”ז ביום 14.12.2010 (ומנהלים הליכים ממושכים ולא מבוטלים בכל השנים האחרונות).
ביום 21.11.2010 חתמו הצדדים על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס”ד בבית הדין הרבני ביום 14.12.2010, ובו נקבע כי דמי המזונות של הקטינים יעמדו על סך של 4,000 ₪ לחודש (2,000 ₪ לכל קטין) עד הגיע הקטינים לגיל 6 והחל ממועד זה, על סך של 3,200 ₪ לחודש (1,600 ₪ לכל קטין) זאת בהתאם לסעיף 6.11 להסכם.
בהוראות הסכם הגירושין המתייחסות לגובה המזונות, ניתנו הוראות המתייחסות לשינוי נסיבות הכרוך אחר פערי ההשתכרות (סעיף 6.9 להסכם) ונקבע כי סכום המזונות לא יפחת מסך של 3,200 ₪ ולא יהיה גבוה מסך של 5,000 ₪.
בהוראות הסכם הגירושין נקבעו זמני שהות, לפיהם פגש התובע בקטינים אך פעמיים בשבוע, ללא לינה וכן בכל סופ”ש שני כולל לינה.
אלא שביום 07.02.2018 (במסגרת הליכים 59509-06-17 ו- 56450-12-17) ועל יסוד הסכמת הצדדים, הורחבו זמני השהות, באופן שהחל מאותו מועד לנים הקטינים בבית האב פעמיים באמצע השבוע וכן בכל סופ”ש שני לסירוגין.
במקביל ובמסגרת תובענה להגדלת מזונות שהגישה הנתבעת (תלה”מ 59473-06-17) הגיעו הצדדים להסכמות, לפיהן סכום המזונות שנקבע בהסכם (בסך 3,200 ₪) יעמוד בתוקפו, וזאת למעט תוספת חיוב במחציות עבור חוגים, וביהמ”ש נתן תוקף של פס”ד להסכמות אלה ביום 07.02.2018 (במקביל להסכמות בעניין השינוי בזמני השהות, המפורט לעיל).
ביום 13.08.2019 הורחבו זמני השהות פעם נוספת, כך שהחל מאותו מועד, לנים הקטינים בבית האב 6 לילות מתוך 14, (ובנוסף, כאשר בימי ראשון שבוע לא מתקיימים לימודים, נשארים הקטינים ללון בבית האב גם במוצ”ש) וכן נקבעו באותו מועד, גם זמני שהות לחופשת הקיץ, כאשר הקטינים שוהים בבית האב במשך שבוע רצוף בחודש יולי ושבוע רצוף בחודש אוגוסט.
התובענה הוגשה במקור ביום 24.11.2019; אך כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 31.7.2020, וביום 13.9.2020 הוגש לתיק כתב הגנה מתוקן.
ביום 10.3.2022 התיק הועבר להתברר בפני וזה נקבע לקדם משפט ראשון בפני ליום 16.5.2022 וזאת לאחר שהתקיימו שני קדמי משפט בפני מותב קודם (כב’ השופטת הבכירה רות אטדגי פריאנטה).
בקדם המשפט מיום 16.5.2022 ולאחר שניסיונותיו של ביהמ”ש להביא הצדדים להסכמות בתיק זה ובהליך הקשור לא צלחו, נקבע דיון הוכחות ליום 26.10.2022, אשר לנוכח מחדליה של הנתבעת (ראו החלטתי מאותו מועד) נדחה ליום 28.02.2023 (תמלול פרוטוקול הדיון התקבל ביום 21.03.2023).
ביום 7.5.2023 הוגשו סיכומי ב”כ התובע, ביום 2.7.2023 הוגשו סיכומי הנתבעת (שהוגשו בעצמה בעת שלא הייתה מיוצגת) וביום 19.7.2023 הוגשו סיכומי תשובה מטעם ב”כ התובע.
טענות הצדדים:
לנוכח ההרחבה בזמני השהות של הקטינים בבית האב המתוארת לעיל, בשעה שעד ליום 07.02.2018 התקיימו זמני השהות ללא לינה (עפ”י הסכם הגירושין) ובשעה שהללו הורחבו בהחלטות מאוחרות יותר, לדברי התובע, מתקיים שינוי נסיבות מהותי המצדיק ביטול או הפחתה של דמי המזונות.
התובע הוסיף גם כי הכנסתה של הנתבעת גדלה באופן ניכר ביחס להכנסותיה במועד עריכת הסכם הגירושין, ובנוסף היא מקבלת דמי מזונות נוספים עבור קטין שנולד מבן זוג אחר לאחר הגירושין, וכפועל יוצא מכך הכנסותיה של הנתבעת עומדות על כ50% יותר מהתובע ומשכך גם פערי ההכנסות והצמיחה בהיקף הכנסותיה של הנתבעת, מצדיקים הפחתה או ביטול של דמי המזונות.
הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה בטענה שהיא “ההורה המשמורן” של הקטינים בעוד לתובע נקבעו אך זמני שהות עימם, ובשעה שתביעות שהגיש התובע בעבר “למשמורת משותפת” נמחקו לבקשת התובע.
בטרם אתייחס לגופם של דברים, אבהיר כי אין כל נפקות להגדרה הארכאית “משמורת”, שבעלי דין, ובאופן מצער, גם עורכי דין, נוקטים בה. ביהמ”ש בוחן את גובה המזונות תוך התייחסות לחלוקת זמני השהות בפועל [בין היתר ע”פ בע”מ 919/15 פלוני נ’ פלונית (מאגרים משפטיים, 19.07.2017)] אשר בנסיבותיו של תיק זה, כלל אינם מצויים במחלוקת, ולא בהתאם להגדרה, כזו או אחרת.
לדברי הנתבעת, התובענה הוגשה מתוך אובססיה קשה של התובע כלפיה, ומתוך כעס על כך ש”העיזה” להיפרד ממנו.
לגופו של עניין, טענה הנתבעת, כי הקטינים אינם שוהים זמן שווה עם כל אחד מהצדדים, אולם לא הכחישה את חלוקת זמני השהות כפי שתוארה ע”י התובע, את השינוי שחל בה, בשעה שזו נסמכת על החלטות/ פסקי דין חלוטים.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובע אינו פוגש בילדיו בחופשת הקיץ, בניגוד לנטען על ידו, ומשכך היה עליה להגיש תובענה לאכיפת חלוקת זמני השהות.
על אף שמלכתחילה נטענו בכתב התביעה טענות (בלתי מבוססות) ביחס לשינוי נסיבות הכרוך אחר השינויים בהכנסות הצדדים, הרי שבדיון שהתקיים ביום 29.06.2020 הצהיר ב”כ התובע (עוה”ד יצחק קארו בעמ’ 2, ש’ 8-10 לפרוטוקול) כדלהלן:
“לשאלת בית המשפט היכן צוין גובה שכרו (של התובע א.מ.) אני משיב שלאחר שעיינתי בכתב התביעה אני רואה שלא מופיע מה היה שכרו אז ומה שכרו כיום.
לשאלה האם עתרתי לשינוי בהקטנה בשכר, אני משיב שלא הייתה הקטנה בשכר.
הבסיס לכל התביעה הוא זמני השהות.
אין שינוי בהשתכרות. רק עניין הרחבת הסדרי השהות.”
כך או כך, הנתבעת הכחישה את עניין פערי ההשתכרות והשינוי שחל בעניין זה ממועד החתימה על ההסכם וכך או כך, הטענה בדבר שינוי בפערי ההשתכרות לא הוכחה, במיוחד בשעה שביהמ”ש צריך לקחת בחשבון גם את הכנסותיה של אשת התובע.
לנוכח האמור לעיל, ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה, תוך חיוב התובע בהוצאות משפט ושכ”ט עו”ד.
הגם שהוגש כתב תביעה מתוקן, אין בו, בצרוף לו וכן בתצהירי הצדדים (לרבות בדו”ח חוקרת פרטית, שלא התייצבה לצורך חקירתה) ובעדויותיהם, כדי ללמד כי יש להידרש לשינוי הנסיבות הנטען הכרוך אחר הפערים בהכנסות הצדדים.
טענת הנתבעת כי אורח חייו של התובע, אשר נוהג על רכבים חדשים ורכש זכיינות ברשת בתי קפה ידועה בקניון מרכזי בעיר …, מחזיק בבית רחב ידיים, ונוהג לטוס לעיתים תכופות, באופן המלמד על מצבו הכלכלי האיתן של התובע, לא נסתרה. אמנם לדברי התובע, מדובר בהשקעה כושלת שנגררה להליכים משפטיים וחובות, אך לא מצאתי כי עקב כך חלה הפחתה בכושר השתכרותו של התובע ו/או בהכנסתו בפועל.
מצאתי כי יש ממש בתמיהה שהביעה הנתבעת ביחס לתלושי השכר שהגיש התובע, אשר עומדים על סך קבוע של 8,000 ₪, זאת ללא קשר לגובה הניכויים המופיעים בתלושי השכר.
זאת ועוד וכאמור לעיל, בעת בחינת הכנסותיו של התובע יש להידרש גם להכנסות בת זוגו ומתוך ההכנסות הכוללות לגזור את השכר הפנוי שנותר לתובע, ומשכך גם מטעם זה, לא מצאתי כי חל שינוי נסיבות מהותי, בהתייחס לגובה שכרם הפנוי של הצדדים.
בהתייחס לשכרה של הנתבעת, אמנם בחקירתה הנגדית התגלו מספר אי דיוקים, אך לא מצאתי כי הללו מלמדים כי חל שינוי נסיבות מהותי בהתייחס לגובה הכנסותיה בפועל ולשכרה הפנוי וזאת בוודאי לנוכח האמור להלן.
אם לא די באמור, הרי שבהתייחס להכנסותיהם, הסכימו הצדדים כי דמי המזונות לא יפחתו מסכום של 3,200 ₪ ולא יהיו גבוהים מ- 5,000 ₪ (ראו: סעיף 6.9 להסכם הגירושין) ומשכך לא מצאתי כל רלוונטיות לדון בשינוי נסיבות הכרוך אחר הכנסות הצדדים ובפערי ההשתכרות לכאורה, בשעה שלא ניתן להפחית את דמי המזונות מכוח עילה זו (מעבר להפחתה שנקבעה בסעיף 6.11 להסכם, הכרוכה אחר גיל הקטינים).
אשר על כן, גם אם יונח שהתובע לא חזר בו מהטענה לשינוי נסיבות הכרוך אחר השינויים בהכנסות הצדדים, מתוך עיון בחומר המונח בפני, לא מצאתי כי חל שינוי נסיבות המצדיק הפחתת המזונות מכוח עילה זו ואף מצאתי כי לנוכח הוראות סעיף 6.9 להסכם, אף לא ניתן לעתור מלכתחילה להפחתתם/ביטולם של דמי המזונות בגין עילה זו ומשכך איני מוצא צורך להידרש לכל טענות הצדדים בעניין זה, בשעה שאין בהם כדי לשנות את מסקנותיי.
ההפחתה הזמנית בדמי המזונות:
בדיון שהתקיים ביום 26.10.2022, הוריתי כי בשעה שאין מחלוקת שקיים שינוי נסיבות, המצדיק לכאורה בחינה מחדש של דמי המזונות ובהתאם להלכות ביהמ”ש העליון, לרבות בבע”מ 919/15, החל ממזונות חודש 08/2022 ועד להכרעה סופית בתובענה, תתבצע הפחתה זמנית של דמי המזונות, כך שהללו הועמדו החל מאותו מועד על סך של 2,200 ₪ לחודש, תוך הצמדת החיוב למדד המחירים לצרכן הידוע בחודש 08/2022.
לנוכח דחיית דיון ההוכחות מאותו מועד בעטיה של הנתבעת, הבהרתי שככל שיקבע כי קיימת הצדקה להפחתה נוספת של דמי המזונות, הרי ששיקול דעת ביהמ”ש ביחס להשבת דמי מזונות שנאכלו, יצטמצם אך ורק עד לאותו מועד (26.10.2022) ולא ביחס לדמי מזונות שחיובם יחול בעתיד (זאת ככל שיתברר בסופו של יום כי קיימת הצדקה להפחתה נוספת של דמי המזונות).
עוד קבעתי כי החלטה זו אינה באה לגרוע מיכולתם של הצדדים לשכנע את ביהמ”ש כי סכום ההפחתה אינו מוצדק, בין לחיוב או בין לשלילה, וכי הדבר ייבחן במסגרת פסק הדין הסופי.
דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את כל אשר בפני, לרבות כתבי הטענות והרצוף להם, תצהירי הצדדים ועדויותיהם ובשים לב למסקנותיי לעיל בעניין אי הוכחת שינוי הנסיבות הכרוך אחר גובה הכנסות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה לביטול דמי המזונות להידחות ומצאתי להורות על הפחתה קטנה בדמי המזונות, כמפורט להלן.
הוי ידוע כי פסק דין למזונות אינו מהווה מעשה בית דין, וכי מקום בו אירע שינוי נסיבות מהותי, ניתן לעיין בפסק הדין מחדש (ר’ ע”א 363/81 יואכים (יהויכין) פייגה נ’ רועי ברנרד פייגה, לו(3) 187 (1982)) ולבחון את גובה דמי המזונות מחדש, בהתאם להלכה הקיימת, לרבות העקרונות והכללים שהותוו במסגרת בע”מ 919/15.
בפסקי דין רבים נקבע כי רק שינוי נסיבות מהותי מצדיק בחינה מחדש של דמי המזונות, כאשר נטל ההוכחה כי חל שינוי שלא ניתן היה לצפותו מראש, חל על הטוען לכך. עוד נקבע כי יש לפרש את המושג “שינוי נסיבות” באופן דווקני, על מנת שלא להפר את האיזון בין סופיות הדיון למצבי החיים המשתנים (בע”מ 3148/07 פלונית נ’ פלוני (פורסם במאגרים משפטיים, 2007)).
ע”פ דין, רק שינוי משמעותי בנסיבות מעת מתן פסק הדין למזונות, יצדיק בחינה מחדש של גובה דמי המזונות, וזאת בשעה שפסק הדין למזונות הקטינים צופה, מטבעו, פני עתיד (ע”א 177/81 גלעדי נ’ גלעדי פ”ד לו(3) 179, ע”א 552/83 מבורך נ’ מבורך פ”ד לח(1) 526).
בתביעה להגדלה או להפחתה של דמי מזונות, פסק הדין המקורי מהווה את נקודת המוצא ורק ביחס אליו יבחן ביהמ”ש האם חל שינוי נסיבות, אם לאו.
בית המשפט אינו בודק מחדש את צרכי הילדים ואת הכנסות הצדדים, אלא שוקל אך ורק את השינוי המהותי הנטען מעת מתן פסק הדין.
עם בואה לעולם של הלכת בע”מ 919/15, שב בית המשפט העליון ואשרר את הצורך בקיומו של שינוי מהותי בנסיבות כדי להצדיק דיון מחודש בחיוב מזונות בפסק דין חלוט, תוך שהובהר כי עצם השינוי בפסיקה, אינו מהווה כשלעצמו שינוי נסיבות המצדיק שינוי בגובה המזונות ונדחה גם הניסיון למצוא פתרון ביניים מרוכך, כזה שיאפשר לבית המשפט להסתפק בשינוי נסיבות קל, כדי לשוב ולדון בגובה מזונות ילדים, לאחר שינוי ההלכה:
“הלכת בע”מ 919/15 [פורסם בנבו] אינה מהווה עילה לפתיחת הליכי מזונות חלוטים. זאת ועוד, אין בהלכת בע”מ 919/15 כדי לשנות, לרכך או להשפיע על מבחן שינוי הנסיבות המהותי בתביעות להפחתת מזונות שנקבעו – בין בפסק דין חלוט שאישר הסכם כולל או הסכם קונקרטי, ובין בפסק דין חלוט שניתן לאחר הליך משפטי – טרם שנפסקה הלכה זו.” (ר’ בע”מ 7670/18 פלונית נ’ פלוני (מאגרים משפטיים, 20.01.2021), פסקה 14 לפסק דינו של כב’ השופט הנדל).
כך או כך, כפי שניתן ללמוד מהסכם הגירושין (ראו: סע’ 6.11 להסכם) הצדדים הסכימו כי בעת הגיע הקטינים לגיל 6, תתבצע הפחתה של דמי המזונות (ראו סעיף 2 לעיל) תוך התאמה להוראות בע”מ 919/15.
ביחס לשינוי בחלוקת זמני השהות נקבע, כי לא כל שינוי בחלוקת זמני השהות של הקטינים מהווה שינוי נסיבות מהותי המצדיק בחינה מחדש של דמי המזונות, ויש לבחון האם מדובר בשינוי בלתי צפוי ומה היקף השינוי שבוצע בפועל (ר’ לדוגמה: תלה”מ (משפחה תל אביב-יפו) 19775-08-17 ב.ש נ’ ש.י.ש (מאגרים משפטיים, 08.05.2018); תלה”מ (משפחה אשדוד) 8581-12-20 א.י נ’ א.ר (מאגרים משפטיים, 16.04.2023).
אמנם אין מחלוקת כי מעת אישור הסכם הגירושין ועד עתה, חלה הרחבה משמעותית בזמנים בהם שוהים הקטינים במחיצת האב, אך עיון בכלל ההליכים שניהלו הצדדים מלמד, כי יש להביא בחשבון אך את ההרחבה שחלה לאחר המועד בו נדחתה בהסכמה התביעה להגדלת מזונות שהגישה הנתבעת (לאחר ה- 07.02.2018), ואין להביא בחשבון את ההרחבה שבוצעה באותו מועד, תוך השוואה לחלוקת זמני השהות בעת פסק הדין הראשון למזונות (אישור ההסכם ביום 14.12.2010) וזאת הגם שזמני השהות בבית האב הורחבו באותה עת באופן משמעותי מאלו שנקבעו בהסכם הגירושין.
הטעם לכך הוא, כי בעת הרחבת זמני השהות בשנת 2018, אשררו הצדדים מחדש את גובה דמי המזונות וקבעו כי הללו יחולו לצד ההרחבה בזמני השהות, ומשכך השתכלל בין הצדדים באותו מועד הסכם מחודש, הקובע כי דמי המזונות בסך 3,200 ₪ (1,600 ₪ לכל קטין) יחולו לצד ההרחבה בזמני השהות בבית האב (ראו סעיפים 4 ו-5 לעיל).
ההרחבה בזמני השהות הרלוונטית, הינה אם כן, זו שבוצעה ביום 13.08.2019, ואשר בעקבותיה לנים הקטינים בבית האב 6 לילות מתוך 14 ויש להשוות את חלוקת זמני השהות שנקבעו באותה עת למצב שחל עד לאותו מועד (ע”פ הסכמות הצדדים מיום 7.02.2018) שבו לנו הקטינים בבית האב 5 לילות מתוך 14.
בנסיבות אלה, שינוי הנסיבות הרלוונטי המצדיק בחינה מחודשת של גובה המזונות, הוא התוספת של יום נוסף פעם בשבועיים (שני ימים בחודש) בלבד, שחל רק לאחר ה- 7.2.2018.
בחינת גובה המזונות בעת הזאת צריכה להתבצע אם כן, תוך הפחתת החלק היחסי בגין הזמן הנוסף שבו שוהים הקטינים בבית התובע, ומשכך בשעה שעד ליום 13.08.2019 עמדו זמני השהות על חלוקה של 65% אצל הנתבעת ו 35% אצל התובע (חלוקה של 5 ימים מתוך 14) ואילו לאחר מועד זה עומדים זמני השהות על חלוקה של 57% אצל הנתבעת ו 43% אצל התובע (חלוקה של 6 ימים מתוך 14), הרי שיש לבצע ההפחתה באופן יחסי בהתאם לשינוי זה בלבד.
הגם כי מדובר בשינוי נסיבות מינורי בחלוקת זמני השהות, מצאתי כי שורת הדין והצדק להביא שינוי זה לידי ביטוי ולהורות על הפחתה בדמי המזונות, כאמור וכמפורט להלן.
אשר על כן, בשעה שגובה דמי המזונות ע”פ פסק הדין משנת 2018 עומד ע”ס של 3,200 ₪ (1,600 ₪ לכל קטין) וזה נקבע בעת שזמני השהות (בחלוקה ל-14 ימים) עמדו על 5 ימים בבית האב ו-9 בבית האם (שבגינם יש לחשב את החלוקה בהוצאות הקטינים ביחס של 65% לתובע ו 35% לנתבעת), הרי שמכאן עולה ובהיעדר ראיה אחרת לסתור, כי הוצאותיהם הכוללות של הקטינים עמדו ע”ס של 5,280 ₪ (2,640 ₪ לכל קטין) ומתוכם נשא התובע בסכום של 3,200 ₪ (1,600 ₪ לכל קטין) והנתבעת נשאה ביתרה.
בשעה שהסקתי כאמור לעיל, כי הוצאותיהם הכוללות של הקטינים, כפי שהוערכו על ידי הצדדים, עומדות על סך של 5,280 ₪ (2,640 ₪ לכל קטין), הרי שבעת בחינת שינוי הנסיבות בעת הזאת, יש לבצע התאמה ולנכות את החלק היחסי בגין הרחבת זמני השהות בבית התובע.
החלה של חלוקת זמני השהות, כפי שנקבע בפסק הדין שניתן על יסוד הסכמת הצדדים, על גובה הוצאותיהם של הקטינים מלמדת כי יש להפחית את גובה המזונות הכולל לסכום של 3,000 ₪ (וזאת לפי החישוב הבא: 5,280 ₪ – 43% מהזמן הכולל בחודש שבו שוהים הקטינים בבית התובע, שבו נושא התובע בהוצאותיהם באופן ישיר), כשכל קטין זכאי למחצית הסכום.
כפי שהבהרתי לעיל, שינוי הנסיבות היחיד עליו יכולה להתבסס התביעה (בין אם מכוח הוראות ההסכם, בין מכוח ההוכחות שהוצגו ובין אם יונח שהתובע חזר בו מהטענה לשינוי נסיבות הכרוך אחר פערי ההכנסות) הוא התוספת בזמני השהות בבית האב.
התובע, שנטל ההוכחה מונח לפתחו, לא הוכיח כי חל שינוי נסיבות מהותי בהשתכרותם של הצדדים ובשכרם הפנוי של הצדדים בעת הזו בהשוואה להשתכרותם בעת מתן פס”ד בוודאי לא כזה המצדיק הפחתה של דמי המזונות.
אשר על כן ומכל הנימוקים המפורטים לעיל, לאחר שבחנתי את כל אשר בפני, לרבות כתבי הטענות, תצהירי הצדדים, עדויותיהם וסיכומיהם, לא מצאתי לקבל עתירת התובע לביטול מוחלט של דמי המזונות, אך מצאתי כי יש להורות על הפחתתם במקצת, לסכום של 3,000 ₪ לחודש (1,500 ₪ לכל קטין).
בשעה שביום 26.10.2022 הוריתי על הפחתה זמנית של דמי המזונות (ראו סעיפים 19 – 20 לעיל והסייגים לאותה הפחתה), בשיעור גבוה משיעור ההפחתה שנקבע בגדרי פסק הדין דנן; בשים לב למועד פתיחת ההליך (בחודש 11.2019); למחדליה של הנתבעת, אשר הביאו להתמשכות ההליך, כפי שעמדתי עליהם בהחלטתי מיום 26.10.2022; לעובדה כי הסכום הכולל שיש להפחית לכאורה מדמי המזונות ממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ועד עתה (המסתכם בכ- 10,200 ₪) קרוב לסכום שהופחת בפועל מכוח החלטתי מיום 10.2022 (בסך של כ- 14,000 ₪); בשים לב להלכה כי, על דרך הכלל, אין להורות על השבת מזונות שנאכלו [בע”מ 4589/05 פלוני נ’ פלוני (מאגרים משפטיים, 21.11.2005)] ועל מנת שהצדדים לא יזקקו להתחשבנות נוספת, אביא סוגיה זו בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות בגין ניהול ההליך.
סיכום:
לנוכח האמור לעיל התביעה לביטול דמי המזונות נדחית.
התביעה להפחתת דמי המזונות מתקבלת באופן חלקי, ומשכך החל ממזונות חודש 1.2024 יישא התובע במזונות מופחתים בסך של 1,500 ₪ לכל קטין.
דמי המזונות ישולמו עד הגיעו של כל אחד מהקטינים לגיל 18 שנה ו/או סיום לימודיו התיכוניים, לפי המאוחר מבין השניים.
ממועד זה ועד סיום השירות חובה בצה”ל /שירות לאומי, על פי המאוחר מבין השניים, ישלם התובע לידי הנתבעת, למזונותיו של כל קטין שליש מהסכום האמור לעיל.
סכום המזונות יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן, כאשר מדד הבסיס לצורך חישובו הינו המדד הידוע ביום 31.12.2023, והוא יעודכן אחת לשלושה חודשים ללא תשלום הפרשים רטרואקטיביים, בין עדכון למשנהו והסכום לא יהיה קטן מזה שנקבע, גם אם המדד יהיה שלילי.
המזונות ישולמו לידי הנתבעת בנוסף לקצבת הילדים וכל הטבה אחרת אותה מקבלת האם ושתקבל מהמוסד לביטוח לאומי ו/או גוף אחר.
המזונות ישולמו עד לכל 10 בכל חודש עבור מזונות החודש השוטף.
בנוסף לדמי המזונות, הצדדים יישאו במחציות ע”פ סעיף 6.4 להסכם הגירושין.
בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, עת עתר התובע לביטול מוחלט של דמי המזונות, ולנוכח האמור בסעיף 40 לעיל, בשעה שהנתבעת הייתה מיוצגת בחלקו הארי של ההליך, מצאתי להורות על חיובו של התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 15,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
בכך מסתיים בירור התובענה. המזכירות תסגור התיק.
פסק הדין מותר בפרסום, בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים ובכפוף לתיקוני עריכה.
ניתן היום, י”ט טבת תשפ”ד, 31 דצמבר 2023, בהעדר הצדדים.
אריאל ממן, שופט
