התובעת:
א. כ.
על-ידי באי כוחה: עורך דין שמואל אלמגור; עורך דין אסד דבור
נגד
הנתבעים:
1. צ. כ.
2. א. כ.
על-ידי בא כוחם: עורך דין אלי בראלי
פסק דין
ההליך
במהלך חודש מאי 2018 הניחה התובעת תובענה בגובה 1,066,994 ₪ כנגד הנתבעים, אחותה ובעלה של אחותה.
לשיטת התובעת, היתה היא אפוטרופוס לגופם ולרכושם של שני בניה, אשר למרבה הצער הלכו לבית עולמם.
התובעת סיפרה כי במהלך שנים קיבלה קצבאות מהמל”ל עבור בניה הנכים וכן קיבלה סך קרוב ל- 700,000 ₪ מחלקה בדירה, שנמכרה אגב כינוס.
התובעת סיפרה כי היא עצמה אדם מוחלש, חסר השכלה ופגוע קוגניטיבית, שמצא עצמו בהליך גירושין קשה עם ילדים נכים והתגרשה עוד בשנת 2013, לאחר שננטשה בשנת 1996.
עוד סיפרה התובעת כי הנתבעים שלטו ניהלו את חשבונותיה, פרעו מהם הוצאותיה אך לא מסרו דין וחשבון כלשהו מה נכנס ומה הוצא, אף הגדילו לעשות וטענו כי מימנו אותה בכ- 600,000 ₪, תוך שהנתבע החתים אותה ביום 06.05.2012 על התחייבות להשבת הוצאות שהוציאו הנתבעים מכיסם.
ביום 09.08.2020 הונח בפניי דו”ח המומחה אשר מיניתי, רואה חשבון רונן קידר. דו”ח זה מהווה למעשה מענה לדרישת החשבונות של התובעת.
המומחה בחן ובדק את הכנסות התובעת, את משיכות הנתבעים וסיבתן, גם את נתינת הכספים, את הוצאות התובעת ששולמו גם לצורכי מחיה, והגיע לכלל מסקנה (עמוד 19 לחוות הדעת) כי בהעדר מסמכים לאימות טענות מסוימות של הנתבעים, אזי עליהם להשיב לתובעת, בערכים נומינאליים, סך 306,643 ₪.
בעקבות שאלות הבהרה עלה הסך להשבה לגובה נומינאלי של 339,843 ₪ (ראה תשובת המומחה מיום 16.05.2021).
יוער, כי מתן חוות הדעת התעכבה לא מעט בשל העדר מתן מסמכים על-ידי הנתבעים בזמן סביר. שלב החקירות תם ביום 21.05.2023.
טענות התובעת, בתמצית
יש להכיר בכך כי התובעת היתה ועודנה אדם מוחלש, לאור העדר השכלה ונסיבות חייה, וככזו נעשקה אף הפכה “טרף קל” לנתבעים.
לצורך התשלום יש לראות את תקופת החישוב בין התאריכים 07.11.2005 ל- 02.12.2015.
טענות הנתבעים הם למעשה הודאה והדחה.
אין לקרוא על התובענה התיישנות, שעה שהכוונה לגזל התגלתה בשנת 2015, עת גם בוצעו הפעולות האחרונות.
יש לראות בנתבעים מעין אפוטרופוסים או נאמנים החבים בחובות כנובע ממעמדם כלפי התובעת.
הנתבעים הודו כי התובעת היתה במצב של אי יכולת לטפל בענייניה, ומכאן שנטל הראיה מוטל עליהם.
יש לראות התובענה כמגעת לסך 339,843 ₪ כפי שקבע המומחה, וכן להוסיף סך 65,300 ₪ אשר הועבר לגורמים שלישיים “לא מזוהים”, ובסך הכל 405,143 ₪, בערכים נומינאליים.
טענות הנתבעים, בתמצית
לשיטתם, “נאלצו” הם לטפל בתובעת וילדיה משך 20 שנה (סעיף 3 לסיכומים).
הנתבעים סייעו גם במזומן.
לו ידעו שיתבעו לא היו הנתבעים עוזרים.
בשל חלוף הזמן לא הצליחו הנתבעים לאתר עוד משיכות שבוצעו למען התובעת ומשיכות שביצעה התובעת בעצמה, ולכן יש לקזז סך כ- 141,000 ₪ מסכום ההשבה.
הנתבעים גם פרעו דמי שכירות במזומן, ולבסוף מצטמצם גדר המחלוקת, כולל גם שיפוצים שבוצעו במזומן ועוד הוצאות משפטיות ללא אסמכתאות, לכן בטל סך ההשבה לחלוטין ובשישים.
הנתבעים משלמים עוד סך 300,000 ₪ הלוואה שנטלו עבור התובעת.
יוצא כי על פני 20 שנים, שילמו הנתבעים יותר מהנדרש, והתחשיב ל- 7 שנים הוא שגוי, וכי יש לקחת בחשבון את כל 20 השנים.
התובעת עצמה כלל אינה מכירה את העובדות ואינה אמינה.
דיון והכרעה
המצב המשפטי
וכך כתבו, בין השאר, הנתבעים בסיכומיהם, מסעיף 2:
“הנתבעים טענו בתצהירים את הסיבות שהובילו לתמוך בתובעת ושניה ילדיה ז”ל שהיו במצב קשה עקב מחלות קשות וכי אימם א., אחותה של הנתבעת 2 (א…) היתה במצב קוגניטיבי שלא אפשר לה לנהל את ענייניה ואת ענייני הבית השוטפים ואת ענייני הגירושין שלה מבעלה ואת כל הטיפול בילדיה ז”ל החולים מאוד ונדרשה ובקשה והתחננה לתמיכת משפחתה שבסופו של יום לקחו על עצמם בהסכמה ובתמיכת המשפחה המורחבת את המשימה לטפל לתמוך ולנהל את כל ענייני התובעת ואשר נדרשו כתוצאה מכך להוציא כל כך הרבה כסף מעבר ליכולתה של התובעת על מנת לקיים את כל צורכה וצורכי משפחתה.
והכל כפי שפורט בהרחבה בתצהירי עדות ראשית ותצהירי העדים.”
אמור מעתה, כי אין עורר שהתובעת לא רק בשל היותה נעדרת השכלה פורמאלית היא בבחינת מי שאנו מגדירים כאדם מוחלש. עוד נאמר כי לא הובאה כל ראיה לפיה אולצו הנתבעים לטפל בענייניה של התובעת.
אמרתי כבר בעבר ואומר בשנית – הנוטל על עצמו טיפול באדם מוחלש, גם ללא מינוי רשמי, ועוסק הוא בכספיו של המוחלש (ואין עורר כי משך 20 שנה עשו הנתבעים בכספי התובעת כבשלהם), חב הוא חובת זהירות והגינות מוגברת, ובראש ובראשונה חב הוא בניהול חשבונות מסודר, מלווה באסמכתאות (וראה: ע”א 8888/00 נאמן הקרן לטיפול בחסויים נ’ היועץ המשפטי לממשלה {פמ”מ – 15.11.2007}).
זה המערב עצמו בכספי החלש, גם אם מתוך כוונה טובה, עליו הנטל להוכיח כל תקבול והוצאה.
העובדה כי הנתבעים התמידו בטיפול ונתנו מכספי התובעת, אולי גם משלהם (בבחינת מתנה) לתובעת, אינה מפטירה אותם מניהול חשבונות מסודר.
ואומר, כי כאשר נותן קרובו של אדם ממון רעהו, אזי ללא הסכם ראוי, או ללא תובענה ספציפית להשבה ופסק דין בה, ייחשב הדבר כמתנה.
כללו של דין בנוסף
חוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג – 1973 (להלן: “חוק החוזים”), אינו רק חוק ספציפי, אלא הוא גם קו ומנחה ביחסים בין בני אדם, למשל לעניין עילת תום הלב (וראה: סעיפים 12 ו – 39 לחוק החוזים).
אומר סעיף 18 לחוק כך:
“מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה”.
וצריך לזכור כי ביטול, משמעו גם חובת השבה (וראה: ע”א 672/81 עמיתי מלון ירושלים נ’ טייק, מ(3), 169 {פמ”מ – 19.06.1986}) וכן ראה חוק עשיית עושר ולא במשפט.
משטענה התובעת ובצדק כי יש לראות בנתבעים בין נאמנים ובין מעין אפוטרופוסים, אפנה בכמה.
למעשה, אין סתירה בין קיומם של שני המנגנונים יחדיו, אפילו קיים מינוי רשמי (וראה: ת”ע (ת”א) 13019-03-12 ר. צ. נ’ היועמ”ש {פמ”מ – 05.08.2012}, על האסמכתאות המובאות שם).
אגב תמ”ש (ת”א) 45938-05-12 ו- 35611-04-10 (לא פורסם), כתבתי כך:
“155. הנתבעים עצמם מתארים טיפולם בחסויה כאפוטרופסים בפועל אשר דאגו אולי ל”סכומים הקטנים” לאמור אפילו צרכי המחייה השוטפים.
156. על חובות אפוטרופוס עמדתי בין השאר בתמ”ש (ת”א) 17364-12-12) ואמרתי כך:
41. קובע חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ”ב-1962, כך:
“41. קנה מידה לאפוטרופסות
במילוי תפקידיו חייב האפוטרופוס לנהוג לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות העניין”.
“48. פעולות שיש בהן ניגוד אינטרסים
בפעולה משפטית בין החסוי לבין האפוטרופוס, בן-זוגו או קרוביו של האפוטרופוס, זולת מתנות הניתנות לחסוי, ובפעולה משפטית בין החסוי לבין חסוי אחר של אותו אפוטרופוס, אין האפוטרופוס מוסמך לייצג את החסוי מבלי שבית-המשפט או אפוטרופוס אחר שנתמנה למטרה זו אישרן מראש”.
“50. השקעות
כספי החסוי, במידה שאינם דרושים לצרכיו השוטפים, חייב האפוטרופוס להחזיקם או להשקיעם כדרוש לשם שמירת הקרן והבטחת פירות באחד הדרכים שקבע לכך שר המשפטים בתקנות או בדרך שהורה בית-המשפט”.
“57. אחריות האפוטרופוס
האפוטרופוס אחראי לנזק שגרם לחסוי או לרכושו. בית המשפט רשאי לפטרו מאחריותו, כולה או מקצתה, אם פעל בתום לב ונתכוון לטובת החסוי. האפוטרופוס אינו נושא באחריות אם פעל בתום לב לפי הוראות בית המשפט או קיבל אישורו, אם מראש ואם למפרע”.
42. אמור במפורש, כי אפוטרופוס כשלוחו של ביהמ”ש, אינו רשאי לשלוח יד בכספי החסויה, אין הוא רשאי, למעט החזר הוצאות שוטפות, להכניס כספים לכיסו ללא היתר ואז לתרץ את הגזל בהסברים שונים ומשונים. במילים אחרות בלא היתר מביהמ”ש כל נטילת כספים ע”י אפוטרופוס היא מעשה בלתי חוקי בשני אספקטים:
א. ראשית, ככל נטילת כספי זולת שלא כדין.
ב. שנית, בחומרה נוספת הנובעת מהפרת חובת הנאמנות שחב האפוטרופוס הן לחסוי והן לביהמ”ש”.
157. ואם לא מכוח מנהגם של הנתבעים כאפוטרופסים בפועל לחסויה צומחת זעקת ההגינות, אזי צומחת הינה מכוח חובת ההגינות ותום הלב המוגברים שהייתה להם לחסויה כאם וחמות (וראה דברי בתמ”ש (ת”א) 5871-12-04 מ’ נ’ ב’ (טרם פורסם)), שם אמרתי כך:
“161. עסקתי בעבר רבות במידת היושר וההגינות הנדרשת בין בני משפחה. דומה כי בעניינו הנתבע לא נהג כפי שהיה מצופה ממנו לנהוג בנסיבות העניין ואבהיר כוונתי להלן;
165. מאליו מובן כי התנהלות שכזו, על אחת כמה וכמה, תהא נוגדת בתכלית את מידת היושר וההגינות הנדרשת בין בני משפחה (וראה למשל פסק דיני בתמ”ש (ת”א) 33219-07-12 [לא פורסם] וכן ראה בע”מ 5939/04 [פורסם במאגרים המשפטיים]).
התנהלות הנתבע הייתה למעשה ניצול הסיטואציה אשר נוצרה לתועלתו.
166. אמרה נשיאת ביהמ”ש העליון (בדימוס), כב’ השופטת ד’ ביניש, בבג”צ 5918/07 פלונית נ’ בית הדין הרבני [פורסם בנבו]:
“תחולתו של עקרון תום-הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חל עקרון – תום הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים. מהותה של חובת תום-הלב בתחום הדיוני הינה על בעלי- הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ותוך הגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים “יריבים” (ראו: אהרון ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה כרך 1993) (להלן: ברק- פרשנות החקיקה; דודי שוורץ סדר דין אזרחי – 23) ב’ 550 חידושים, תהליכים, ומגמות 73 ואילך (תשס”ז)). על בעלי – הדין לפעול בסבירות ובהגינות במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין (ראו: בש”א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע”מ נ’ שנפ (טרם פורסם, 15.1.2007) פס’ 4 והאסמכתאות המובאות שם)…
ככלל, התפיסה הנמחה בהקשר זה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל – דין כלפי בית-המשפט. יוער כי בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת – מידה אובייקטיבית – הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל דין והשאלה האם פעל בזדון עשויה להשליך על המסקנה האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, אמת – המידה המרכזית בהקשר זה הינה סבירות והגינות, קרי – כיצד בעל דין סביר והגון היה נוהג בנסיבות המקרה”.
167. כאמור, לא נסתר מעיני, בעניינו, הספק המתעורר באשר לדרך בה פעל הנתבע ובאשר לשאלה האם נהג כפי חובותיו הדיוניות; ביושר, תום לב ובהגינות דיונית. מהמתואר לעיל, נראה כי התנהלותו של הנתבע חסרה מידת סבירות והגינות עד כי יש בה כדי להשליך על המסקנה כי ייתכן ונעשה שימוש לרעה בהליכי משפט”.
אומר ולא אבוש, כי המשפט חותר לנורמה של התנהגות הגונה כמצופה מאדם ביחס לאדם ובמילים אחרות מצופה מצאצא לבל ייטול מרכוש הורהו אם קיים ספק בכושרו להחליט בראי טובתו ולבל יציגו ככלי ריק לעת זקנתו ויפנה גבו אליו.
אם רוצים אנו להבין שיקולי צדק והגינות מהם, נאמר בבע”מ 5939/04 פלוני נ’
פלונית פ”ד נט(1) 665, מפי כב’ השופט אליקים רובינשטיין, כך:
“בעיני, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפיה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום לב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשווה סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973), בבחינת “אדם לאדם – אדם” (הנשיא ברק, רע”א 6339/97 רוקר נ’ סלומון, פ”ד נה(1)199). זו גם תמציתו הערכית של הכלל “ועשית הישר והטוב” (דברים ו’, י”ח)”.
159. ואם אין רצונך ללמוד על חובה זו מכוח חובת תום הלב וההגינות אנא למד אותה מחובת הזהירות וההתנהגות כאדם סביר לבל תמצא מעוול ברשלנות כלפי הוריך (וראה לעיל פס”ד בתמ”ש (ת”א) 17364-12-12 שם) די בכך כדי לקבל התובענה.
160. מסעיף 156 לסיכומיה החלה העמותה דנה בשאלת גמירות הדעת בעסקת המתנה שבין החסוי לנתבעים וכך כתבה:
“52. גמירות הדעת של כל הצדדים להסכם הכרחית על מנת לשכלל הסכם מחייב (סעיפים 2 ו 5- לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג – 1973 (להלן “חוק החוזים”). הבחינה היא, אם במועד החתימה על המסמכים, מנע הליקוי הנפשי ממנו סבלה החסויה את יכולתה לגבש גמירות דעת. זוהי שאלה עובדתית ביסודה (וראו ע”א 1109/99 ברקוביץ נ’ ברקוביץ, ניתן ביום 14/7/99 , פורסם בתוכנות).
פרופ’ גבריאלה שלו, מגדירה בספרה דיני חחים (מהדורה שניה-תשנ”ה), בעמ’ 86 (להלן- “ספרה של שלו”), מהי גמירות דעת:
“רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. בניגוד לכוונה ליצור יחסים משפטיים שהיא מופשטת וכללית, גמירות-הדעת היא מוגדרת וצריכה להיות מכוונת להתקשרות מסוימת עם צד מסוים”.
המבחן לקיומה של גמירות דעת הוא מבחן אובייקטיבי חיצוני, הבוחן את התנהגות הצדדים ואת נסיבות העניין לפני כריתת החוזה ולאחריו:
”קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפת הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם, כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה” (ד’ פרידמן, נ’ כהן חוזים כרך א’, עמ’ 157 , להלן- “ספרם של פרידמן וכהן”).
53. אצל הלקוי בדעתו, המימד האובייקטיבי של גמירות הדעת, אינו בהכרח הוכחה על גמירת הדעת:
”במיוחד כאשר מדובר בלקוי בדעתו, עלול להיווצר מצב שבו הגילוי החיצוני המתבטא בחתימה על מסמך אשר נראה על פי אמת-מידה אובייקטיבית, כמשקף את רצונו של המעניק, אינו מספיק כדי לבטא הצהרה של כוונה. בנסיבות שבהן המצהיר לקוי בדעתו, נחלשת ההנחה המבוססת על ניסיון החיים כי יש בחתימה משום הצהרה ברורה של כוונה” (ע”א 3601/96 בראשי ואח’ נ’ עזבון מנוח זלמן בראשי ז”ל, פ”ד נב(2 ) 598 ,582 , להלן- ”פס”ד בראשי”).
הדברים נכתבו בפס”ד בראשי בהקשר של חוזה מתנה, ויש בהם כדי להשליך גם על ענייננו. עוד נכתב שם, שאמנם אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה הוא ראוי להגנה, וניתן להתייחס לגילוי חיצוני של כוונת המתקשר כאל גמירת דעת, אולם בחוזה מתנה ציפיות מקבל המתנה יוכרו כלגיטימיות רק כאשר “הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה” (שם) (לעניין החתימה כגורם חיצוני, שלא בהכרח מעידה על גמירות דעת החותם, ראו ע”א 1932/90 פרץ בוני הנגב – אחים פרץ בע”מ ני בוחבוט, פ”ד מז (1) 357, להלן “פס”ד פרץ בוני הנגב”).
בה”פ (חי’) 86/06 מוזר נ’ לוי, ניתן ביום 11/11/07 (להלן- “פרשת מוזר נ’ לוי”),
סוכמה הסוגיה ע”י השופט גינת, בכותבו:
“המבחן לקיום גמירת הדעת במקרה של ליקוי דעת הינו מבחן מקל, המסתפק בתיאור התוצאה החיצונית של ליקוי הדעת, הנסיבות והתנהגות הצדדים, המונעים אדם מלהכריע באופן סביר בדבר עריכת עסקה, מבלי לדרוש קביעה שיפוטית בדבר פעולתה המדויקת של המחלה בתודעתו של אדם” (פסקה 52 לפסק הדין).
(לעיון נוסף ראו י’ אנגלרד ומ’ בס “פעולותיו המשפטיות של לקוי דעת בטרם יוכרז כפסול דין” משפטים ט 335 (תשל”ח – תשל”ט) ; ד’ חן “כשרות משפטית של הלוקה בדעתו” רפואה ומשפט, גיליון 12 אפריל – 1995)”.
55. הנשיא (דאז) שמגר הבהיר בפס”ד פרץ בוני הנגב, כי על מנת לבדוק את גמירת הדעת של צד לחוזה, יש לבחון גם את מודעותו של הצד השני למצבו של המתקשר:
“אין ספק כי מתקשר סביר במעמדה של המערערת לא היה מניח, כי המשיב גמר בדעתו לכרות חוזה. נציג המערערת צריך היה לדעת, כי אין ביכולתו של המשיב להבין משמעותה של החתימה, לא כל שכן לגבש גמירת דעת לעניין מכירת הדירה. לפיכך אין גם כל מקום להסתמך על קיומה של החתימה בהקשר זה. חתימה זו יכולה אולי ליצור מראית של גמירת-דעת בעיניו של זר המשקיף מהצד, אך לא בעיניו של המתקשר הספציפי”.
56. המימד האובייקטיבי המיוחס למבחן גמירות הדעת, בא בין היתר להגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני. אינטרס הסתמכות זה לא התקיים אצל הנתבע, בנסיבות שתוארו. בעניין זה נכתב בספרם של פרידמן וכהן:
“הכלל הוא כי מתקשר החותם על החוזה או מקבלו בצורה אחרת, מביע הסכמה לתניותיו, הוא יוצר מצג של הסכמה, שעליו רשאי להסתמך הצד האחר. הסטיה מהחזקה ש’חתימה שווה הסכמה’ תיעשה רק במקרים, שבהם הצד האחר אשם, במידה זו או אחרת, בכך שביטויה החיצוני של ההסכמה שונה מכוונתו של המתקשר האחר, שכן במקרה זה אין הוא מסתמך על מצג ההסכמה החיצוני.
במקרה זה עשויים בתי המשפט להתעלם מאשמתו של המתקשר הרשלן, שלא קרא את החוזה, ולסטות מהמבחן האובייקטיבי” (כרך א’ עמ’ 168-169).
…
בהסכמי מתנה, הבדיקה אם היתה גמירות דעת היא קפדנית יותר, וזאת בייחוד
כשמדובר במתנה במקרקעין (ע”א 7051/93 האפוטרופוס הכללי ני גולדברג (לא
פורסם)).
בע”א 236/84 מנהל עזבון המנוחה הלה יפה ז”ל נ’ שוורץ, פ”ד מה(5) 13 (להלן –
“ע”א 236/84”), נכתב:
“…יש להתייחס למאפיין הרלוואנטי של הנספח, לאמור – העובדה שהוא מגלם הענקה חד צדדית של טובת הנאה. לכך יש חשיבות רבה, שכן בהענקה ממין זה, כמו בהענקה דומה בחוזה מתנה, ‘… יש משנה חשיבות לגמירת דעתו של נותן המתנה… יש לוודא מעל ומעבר ולכל ספק כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה וכי אין ליקוי רצון הפוגע בגמירת דעתו של הנותן’ (א’ ראבילו, “חוק המתנה, תשכ”ח – 1968′ פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע”ש הרי סאקר, ג’ טדסקי עורך, תשל”ט) 21)”.
והדברים מתקבלים על דעתי ומקובלים עליי.”
אמור, כי בשום מקום לא נטען, קל וחומר לא הוכח, כי התובעת הסכימה ונתנה גמירות דעת לאי סדרים בחשבונות, כדי שהנתבעים ירוויחו מכספיה גם שלא לצרכיה היא.
ואומר בשנית, כי מי שנקבע לגביו (כפי הנתבעים בכאן) שישמש מרצונו כמעין אפוטרופוס או נאמן, חב הוא בכל החיובים שבדין הקיימים לגבי בעלי תפקיד שכאלה.
לסופו של פרק זה גם אקבע שוב, כי במערכת נטילת ומתן כספים ה”מתגלגלת” על פני עשרות שנים (עד שנת 2015), אין מקום לטענת התיישנות, לאור קיום ההליך בשנת 2018, אף שלצורך תובענה אין התובעת יכולה להידרש, אלא 7 שנים לפני יום הגשת תביעתה (וראה: סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי”ח – 1958).
ועוד אומר כי, זה המערבב בין כספיו לכספי אדם מוחלש, חב בנטל ראיה מוגבר באשר לשאלה מה עשה בכספים.
למעט מטענות ההגנה
חלק נכבד מטענות ההגנה נוגע לתשלומים כביכול, ללא אסמכתא, בין טענות בדבר משיכת כספים במזומן על-ידי התובעת לבין ביצוע תשלומים, במזומן, לאחרים.
אומר, כי מעבר לשאלה האם טענות בעלמא די בהן להוכחת סכומים – אומר כפי שאמרתי – העושה בכספי המוחלש כפי רצונו, עליו לשמור אסמכתאות ורישום מסודר, שאם לא כן לא תתקבלנה טענותיו. באין ראיה לא תוכר הודאה.
אין בידי לקבל טענות כנגד חוות דעת המומחה, לא רק בשל הכלל שלא בנקל יסטה בית המשפט מחוות דעת מומחה שהוא עצמו מינה (וראה: ע”א 9598/05 פלוני נ’ חברת הביטוח ה”מגן” בע”מ {פמ”מ – 28.03.2007}), אלא גם משום שאפילו הנתבעים עצמם לא ראו צורך לעמוד על חקירת המומחה.
נחה דעתי כאמור, כי בין אם ביצעה התובעת משיכות מחשבונה בעצמה, בין בליווי מי מהנתבעים (ומה צורך היה בליווי אם לא היתה התובעת בבחינת אדם מוחלש, אשר מבין פחות בדרכי החיים) אזי כל הכנסות והוצאות התובעת כולן נשלטו על-ידי הנתבעים.
לבסוף אומר, כי חוות דעת המומחה השתרעה על בדיקה משנת 2006 ואילך לפחות, קרי כיסתה את כל התקופה לה טוענים הנתבעים.
המועד הקובע
בחרתי לקבוע, על-מנת להקל את הנטל החשבונאי לצורך חישוב ריבית והצמדה, את יום 01.01.2015 – לאמור, מועד סמוך למכר דירת המגורים ולא לחשב כל יום ותאריך, שעה שקשה לקבוע ספציפית היכן נוצר כל פער ופער.
סוף דבר
אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, להשיב לתובעת סך 339,840 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 01.01.2015.
אני מחייב את הנתבעים לשאת בהוצאות התובעת, בסך 50,000 ₪.
פסק דין זה ניתן לפרסום, ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.
המזכירות תסגור את התיק.
ניתן היום, י”ח אלול תשפ”ג, 04 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.
