לפני
כבוד השופטת ענת גרינבאום-שמעון
המבקשים
דרור פטל ו-46 אחרים
כולם ע”י ב”כ עו”ד זהבה לייב ועו”ד אושרת קירמה
נגד
המשיבה
מדינת ישראל – עיריית ירושלים
ע”י ב”כ עו”ד גילי ולנסי
החלטה
לפני בקשה מאוחדת לביטול 47 כתבי אישום (להלן: “הבקשה”) אשר הוגשו נגד המבקשים בגין עבירות חניה שונות, מכוח טענת “הגנה מן הצדק”, בהתאם להוראת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ”ב-1982 (להלן: “חסד”פ”).
הקדמה
בתקופה שבין ה-27.06.2020 לבין ה-12.06.2021, נערכה מידי מוצאי שבת הפגנה ברחוב בלפור (להלן: “בלפור”), כנגד המשך כהונת ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו (להלן: “תקופת ההפגנות”).
המבקשים, חנו את רכביהם באזורים שונים בירושלים בסמוך לאזור ההפגנות ונרשמו לחובתם דוחות חניה או ברירות משפט בגין עבירות חניה שונות.
בעקבות בקשות המבקשים להישפט הוגש נגד כל אחד מהם כתב אישום. ביום 10.11.2021 קיבל כבוד הנשיא (דאז) אביטל חן את בקשת המבקשים לקיום דיון מקדמי בכלל התיקים במאוחד בטענת הגנה מן הצדק בפני מותב אחד, לשם קידום יעילות דיונית, פישוט ההליכים ומניעת הכרעות סותרות (ר’ ח”נ 24419-10-20).
טענתם המרכזית של המבקשים היא כי המשיבה קיימה אכיפה מסיבית כלפי משתתפי ההפגנות, ביניהם המבקשים, הנובעת משיקולים זרים ומהווה אכיפה בררנית, אשר מטרתה להפעיל לחץ כלכלי שיחדול את ההפגנות.
להוכחת טענתם הגישו המבקשים מאות מוצגים ונספחים, הכוללים בין היתר חישובי סטטיסטיקות רבים ואף העידו חלק מן המבקשים ועדים נוספים. יוער כבר עתה, כי היקף המסמכים שהוגשו, העדויות שנשמעו ואף כמות הבקשות שהוגשו בהליך חרגו מגדר הרגיל והובילו לסרבול הדיון בתיק ולהארכתו שלא לצורך.
למען הסדר הטוב יובאו להלן כל מספרי ההליכים של המבקשים אשר אוחדו להחלטה בתיק דנן:
19000-09-20
36535-02-21
25982-10-20
1360-11-20
10437-11-20
1352-11-20
41701-01-21
11634-06-21
32647-11-20
24419-10-20
64659-10-20
10415-11-20
13649-11-20
15781-05-21
36075-11-20
28208-01-21
64756-10-20
12206-12-20
28210-01-21
35972-11-20
32625-11-20
56725-10-20
13601-11-20
1484-11-20
35358-11-20
40555-11-20
1436-11-20
10352-11-20
46288-10-20
11240-02-21
44872-03-21
57698-11-20
1471-11-20
4206-12-20
20547-08-21
56005-03-21
10437-11-20
40257-10-20
40553-11-20
35365-11-20
8190-07-21
28209-01-21
11652-06-21
37588-11-20
41701-01-21
64658-10-20
42178-01-21
ראשי פרקים
TOC o “1-3” h z u ראשי פרקים PAGEREF _Toc157064063 h 3
רקע עובדתי PAGEREF _Toc157064064 h 4
טענות הצדדים PAGEREF _Toc157064065 h 4
טענות המבקשים PAGEREF _Toc157064066 h 4
טענות המשיבה PAGEREF _Toc157064067 h 8
תמצית מסכת הראיות PAGEREF _Toc157064068 h 11
עדות עו”ד יוסי חביליו PAGEREF _Toc157064069 h 11
עדות אסף מלכה PAGEREF _Toc157064070 h 12
עדויות המבקשים PAGEREF _Toc157064071 h 12
עדות עו”ד זהבה לייב PAGEREF _Toc157064072 h 13
עדות דרור בקל PAGEREF _Toc157064073 h 13
נתוני אכיפת עבירות חניה בשכונת רחביה בשגרה ובתקופת ההפגנות PAGEREF _Toc157064074 h 14
נתוני אכיפת עבירות חניה בסביבת אצטדיון טדי PAGEREF _Toc157064075 h 14
נתוני אכיפת עבירת “הכנסת רכב לגן ציבורי” PAGEREF _Toc157064076 h 14
דיון והכרעה PAGEREF _Toc157064077 h 15
“הגנה מן הצדק” – רקע נורמטיבי PAGEREF _Toc157064078 h 15
מן הכלל אל הפרט – הקדמה PAGEREF _Toc157064079 h 17
א. אכיפה בררנית PAGEREF _Toc157064080 h 17
המסגרת הנורמטיבית PAGEREF _Toc157064081 h 17
המבחן הנוהג PAGEREF _Toc157064082 h 19
יישום המבחן PAGEREF _Toc157064083 h 19
ב. התנהלות כושלת PAGEREF _Toc157064084 h 35
ג. התנהלות לא הגונה בהליך הפלילי PAGEREF _Toc157064085 h 36
ד. פעולה בניגוד להנחיית המשנה לפרקליט המדינה PAGEREF _Toc157064086 h 37
ה. פגיעה בזכות היסוד להפגנה PAGEREF _Toc157064087 h 37
סיכום המבחן התלת שלבי PAGEREF _Toc157064088 h 38
סוף דבר PAGEREF _Toc157064089 h 38
רקע עובדתי
עבירות החניה המיוחסות למבקשים נעשו בניגוד להוראות חוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ”א-1960 (להלן: “חוק עזר העמדת רכב וחנייתו”), להוראות חוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון), תשל”ח-1978 (להלן: “חוק עזר שמירת הסדר והניקיון”), או להוראות תקנות התעבורה, תשכ”א-1961 (להלן: “תקנות התעבורה”).
47 כתבי האישום מתפלגים לפי עבירות חניה באופן הבא: 32 כתבי אישום בגין חניה על מדרכה בניגוד לסעיף 5(א) לחוק עזר העמדת רכב וחנייתו ולתקנה 72(א)(2א) לתקנות התעבורה (סימן סידורי 110), 2 כתבי אישום בגין חניה בתוך צומת או בתחום 12 מטר ממנו בניגוד לסעיף 5(א) לחוק עזר העמדת רכב וחנייתו ולתקנה 72(א)(3) לתקנות התעבורה (סימן סידורי 019 מטעם עיריית ירושלים), כתב אישום אחד בגין חניה בשטח הפרדה בניגוד לסעיף 5(א) לחוק עזר העמדת רכב וחנייתו ולתקנה 22(א) לתקנות התעבורה (סימן סידורי 036), 4 כתבי אישום בגין חניה במקום חניה שאינו שייך לסוג הרכב שחניתו שם הותרה (במקום המיועד לתו אזורי) בניגוד לסעיף 5(א) לחוק עזר העמדת רכב וחנייתו ולתקנה 22(א) לתקנות התעבורה (סימן סידורי 009, 090 או 099) ו-8 כתבי אישום בגין הכנסת רכב לגן ציבורי בניגוד לסעיף 32 לחוק עזר שמירת הסדר והניקיון.
טענות הצדדים
טענות המבקשים
טענתם המרכזית של המבקשים היא כי המשיבה קיימה אכיפה מסיבית כלפי המפגינים, הנובעת משיקולים זרים ומהווה אכיפה בררנית, במטרה להפעיל לחץ כלכלי על המבקשים כדי לחדול את ההפגנות. לטענת המבקשים, במסגרת ההליך דנן, הצביעו על פגמים רבים, אשר כל אחד מהם לחוד ובוודאי בהצטברותם יחד, מבססים טענת הגנה מן הצדק המצדיקה את ביטול כתבי האישום.
המבקשים הצביעו על 5 פגמים המבססים, לטעמם, את טענת הגנה מן הצדק והם: אכיפה בררנית, התנהלות כושלת, התנהלות לא הגונה בהליך הפלילי, פעולה בניגוד להנחיית המשנה לפרקליט המדינה ופגיעה בזכות היסוד להפגנה. להלן יפורטו בתמצית הפגמים הנטענים.
ראשית, המבקשים טוענים לקיומה של אכיפה בררנית ומפלה מצד המשיבה נגד המפגינים, מהטעמים הבאים:
אכיפת עבירות החניה בתקופת ההפגנות, נעשתה בניגוד למדיניות האכיפה המפורסמת באתר העירוני של עיריית ירושלים: לטענת המבקשים, במדיניות המפורסמת באתר העירייה נכתב כי אכיפה בגין עבירות שאינן עבירות תו אזורי לאחר השעה 21:00 ועד 7:00 תתבצע בצירי תנועה ראשיים, אך בפועל היא נאכפה גם ברחובות צדדיים בשכונת רחביה, ואף לפני השעה 21:00. עוד נכתב כי תתבצע אכיפה של “חניה אסורה המהווה הפרעה חמורה, סיכון למעבר הולכי רגל”, וכן נכתב כי תיאכף עבירת חניה בסטטוס “סיכון חיי אדם”, שמהותה חניה “על מדרכה (חסימת מעבר להולכי רגל)”, אך בפועל נרשמו דוחות לחובת המבקשים גם כאשר חנו על המדרכה מבלי לחסום את המעבר להולכי רגל או לסכן חיי אדם. לטענת המבקשים בין סוגי העבירות אשר פורטו כי יאכפו לאחר השעה 21:00 ועד 7:00 בצירי תנועה ראשיים, לא נכללו עבירות “הכנסת רכב לגן ציבורי”, “חניה בשטח הפרדה” ו”מקום שחניה בו נאסרה”, ולמרות זאת אלו נרשמו לחובת חלק מן המבקשים.
אכיפת עבירות החניה בתקופת ההפגנות, נעשתה בניגוד למדיניות האכיפה הנוהגת של עיריית ירושלים בשגרה בשעות הערב והלילה בשכונות מרכז העיר, לפיה בשעות אלה ובאזורים אלה יש הקלה באכיפה, למעט בעבירת חניה במקום המיועד לבעלי תו אזורי ובעבירות חניה מסכנות חיים, וזאת בשל מצוקת החניה בעיר. לדבריהם, בתקופת ההפגנות החלה העירייה לאכוף עבירות חניה באופן מאסיבי במרכז העיר בניגוד לנוהל המתואר, וזאת בשונה מהתנהלותה בימים כתיקונם. המבקשים התבססו על השוואה שערכו במספר הדוחות שניתנו במוצאי שבת – בשנה הקודמת להפגנות אל מול תקופת ההפגנות ומצאו כי בטרם תקופת ההפגנות ניתנו בשכונת רחביה במצטבר 32 דוחות חניה לעומת 1,577 דוחות חניה בתקופת ההפגנות. עוד נטען כי בשנה הקודמת לא נאכפו כלל עבירות של חניה על מדרכה, חניה במקום שחניה נאסרה בו, חניה בתחום צומת וחניה בתחום מעבר חציה, זאת בשונה מתקופת ההפגנות בה 75% מהדוחות חולקו בגין עבירות אלה.
אכיפת עבירות החניה בתקופת ההפגנות, נעשתה בניגוד למדיניות האכיפה הנוהגת של עיריית ירושלים באירועים המוניים, לפיה באירועים המתאפיינים בפער קיצוני בין מספר המשתתפים לבין מספר מקומות החניה העומדים לרשותם, העירייה מצמצמת את אכיפת עבירות החניה, ואוכפת עבירות חניה מסכנות חיים בלבד, כגון חסימת מעבר בכביש לניידות משטרה, אמבולנס או מכבי אש ואף לא אוכפת עבירות תו חניה אזורי. קבוצת השוויון אליה הפנו המבקשים היא מדיניות האכיפה במהלך משחקים באצטדיון טדי, אשר מקלה מאוד עם החונים במקום.
אכיפת עבירות החניה בתקופת ההפגנות, נעשתה בניגוד למדיניות אי האכיפה הנוהגת ביחס לעבירת “הכנסת רכב לגן ציבורי”. לטענת המבקשים עובר לתקופת ההפגנות, קרי מחודש ינואר 2019 ועד לתחילת ההפגנות לא אכפה העירייה עבירה זו באף מוצאי שבת. אכיפת העבירה החלה רק בתקופת ההפגנות, ועמדה על מתן 9 דוחות בממוצע בגין הכנסת רכב לגן ציבורי בכל הפגנה בה בוצעה אכיפה.
אכיפת עבירות החניה בתקופת ההפגנות נעשתה בניגוד לחוק. כך לדוגמה ברחוב יהושע ייבין, רחוב צדדי ושכונתי, החלה העירייה לרשום דוחות בתקופת ההפגנות, על אף שאין ברחוב זה כל תמרור האוסר על החניה בו ועל אף שבשבתות שבין ה-05.01.2019 ועד ה-27.06.2020 לא רשמה אף דוח ברחוב זה. למעשה, רק לאחר שהופעל לחץ על העירייה החליטה האחרונה לבטל את הדוחות שניתנו במקום במהלך ההפגנות.
שנית, המבקשים טענו כי התנהלות כושלת של עיריית ירושלים ומשטרת ישראל בהיערכות ראויה למחאות בבלפור, היא שהובילה את המבקשים לנהוג כפי שנהגו. במצב דברים זה, העמדת המבקשים לדין למרות שהגורם למעשיהם היה התנהלות הרשויות, מהווה סתירה מהותית של עקרונות הצדק וההגינות. בפרט, טענו המבקשים כי הרשויות גרמו למצוקת חניה בכשלים ובמחדלים הבאים, אשר לא הותירו ברירה למבקשים אלא לחנות תוך הפרת הוראות החוק ותקנות העזר:
חסימת הדרכים המובילות לבלפור: לטענת המבקשים המשטרה נהגה לחסום צירי תנועה מרכזיים במרחק גדול מבלפור וזמן רב לפני תחילת ההפגנות. כתוצאה מכך הוחרפה מצוקת החניה, הקשה ממילא, באזורים הסמוכים לבלפור קל וחומר למפגינים והמבקשים בתוכם, כך שלא ניתן היה לחנות באופן חוקי בקרבה סבירה להפגנה.
היעדר הכוונה ושילוט לחניה חוקית: לדברי המבקשים למרות החסימות הרבות, השוטרים לא הכווינו את המפגינים למקומות בהם יוכלו לחנות כחוק, והרשויות לא שילטו את האזור בכדי לסייע למפגינים לחנות במקומות מותרים.
אי העמדת חלופות חניה הולמות: המבקשים טענו כי הרשויות לא דאגו לכך שחניונים בקרבת מקום יהיו פתוחים בשעות ההפגנה, או לשירותי הסעה או תחבורה ציבורית מחניונים מרוחקים אל ההפגנה. לדברי המבקשים חניון קרתא היה החניון היחיד שהיה פתוח בשבת, כאשר כל יתר החניונים באזור (ממילא וכיכר ספרא) נפתחו לסירוגין ורק לאחר צאת השבת.
היעדר הנחיות ונהלים שעניינם מדיניות האכיפה באירועים המוניים ובהפגנות: המבקשים הצביעו על כך שלעיריית ירושלים לא היו בתקופת ההפגנות ובתקופה שקדמה לה הנחיות, נהלים, פרוטוקולים, סיכומי דיון או מכתבים שעניינם מדיניות אכיפת החניה הנוהגת של העירייה באירועים המוניים, זאת על סמך המענה שקיבלו מטעם הממונה על חופש המידע בעיריית ירושלים לבקשה שהגישו ואף בהתאם לאמור בתגובת המאשימה לבית המשפט מיום 23.12.2021 (להלן: “התגובה לבקשה”).
שלישית, המבקשים טענו כי המשיבה התנהלה במסגרת ההליך הפלילי בחוסר הגינות משהקשתה באופנים שונים על המבקשים בהליך, כדוגמת צעדים אלה: העירייה יצרה מצג שווא והטעתה את בית המשפט, באמצעות נתונים שתוכנם אינו מבסס את טענותיה; העירייה התחמקה מלהמציא למבקשים מידע הנוגע לסוגיות המרכזיות בתיק, כגון מדיניות האכיפה באירועים המוניים ובשעות הערב והלילה, היערכות העירייה להפגנות ועוד; המשיבה התישה את המבקשים בניסיונם לקבל חומרי חקירה, עד שנאלצו לבקש סעד מבית המשפט.
רביעית, המבקשים טענו כי העמדתם לדין סותרת את הנחיית המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) מס’ 2.40 “מדיניות העמדה לדין בתיקים שנפתחו על רקע הפגנות או אירועי מחאה” (להלן: “הנחיית המשנה לפרקליט המדינה”), לפיה בשל חשיבות הזכות להפגין יש צורך במדיניות אכיפה מצומצמת.
חמישית, המבקשים טענו כי העמדת המבקשים לדין סותרת באופן מהותי עקרונות של צדק והגינות משפטית, נוכח הפגיעה שגורמת אכיפת חוקי העזר העירוניים בזכויות היסוד החוקתיות של המבקשים לחופש ביטוי ולהפגנה. לטענתם, הזכות להפגנה כוללת את הזכות להגיע אליה, גם אם באמצעות רכב והחנייתו, ומשכך יש לתת לחוק העזר פרשנות מצמצמת.
לסיכום, טענו המבקשים כי גם אם לא היה בכל פגם להקים את טענת ההגנה מן הצדק כשלעצמו, הרי שצבר הפגמים מבסס את הטענה כדבעי. עוצמת הפגיעה במבקשים, בשל ההליכים הלקויים שהובילו להעמדתם לדין, אל מול האינטרס הציבורי בשמירה על זכויות ההפגנה וחופש הביטוי מחייב סעד של ביטול כתבי האישום ולא ניתן לרפא את הפגם בדרך אחרת.
בנוסף, טענו המבקשים כי הנטל המוטל עליהם הוא נטל הבאת ראיה באשר לנסיבות המקימות את ההגנה מן הצדק, כלומר הנטל להוכיח קיום של תשתית ראייתית ראשונית לפגמים בהתנהלות הרשות. רמת ההוכחה הנדרשת לטענתם היא רמת ההוכחה של סייגים לאחריות פלילית, לפיה יחול הסייג אם התעורר ספק לאחריות פלילית והספק לא הוסר. לדבריהם, באמצעות הפגמים שיפורטו להלן, הרימו המבקשים את הנטל אף למעלה מן הנדרש, והצביעו על ספק שלא הוסר שמא קיימת אחריות פלילית, ולפיכך העבירו אל המשיבה את הנטל לסתור את הראיות ולהוכיח כי לא כשלה בתפקידה.
טענות המשיבה
המשיבה טענה כי על הטוען טענת “הגנה מן הצדק” מוטל הנטל להניח תשתית ראייתית לכאורית ולהראות כי בוצעה אבחנה בלתי ראויה בין שווים, המהווה חריגה שיטתית ולאורך זמן, ומבוססת על שיקולים בלתי עניינים של המשיבה, כפי שנקבע בעניין ע”פ 3507/19 בורקאן נ’ מדינת ישראל (פורסם בנבו, 03.12.2020). לדבריה, המבקשים לא עמדו בנטל זה כפי שיפורט, ולכן אין להעביר אל כתפי המשיבה את הנטל להוכיח כי לא התקיימה אכיפה בררנית, וחלה על המשיבה חזקת התקינות.
בתשובה לטענה הראשונה של המבקשים בנוגע לאכיפה בררנית, השיבה המשיבה מספר טענות:
בניגוד לטענת המבקשים, לפיה נהגה המשיבה בשונה מהמדיניות המפורסמת באתרה, טענה המשיבה כי מדיניות האכיפה של עיריית ירושלים תואמת לחלוטין את הכתוב באתר: “פקחי החניה המועסקים במשמרות לילה 21:00 עד 07:00 למחרת יבצעו אכיפה בכל רחבי העיר בחניה שמורה לבעלי תו אזורי בדגש על אזורים: מחנה יהודה-נחלאות, מרכז העיר, רחביה, טלביה והמושבה הגרמנית”, וכי נוסף על כך מבוצעת אכיפה בצירי התנועה הראשיים ביחס לעבירות חניה אסורה המהווה הפרעה חמורה, הכוללות את העבירות שעברו המבקשים.
בניגוד לטענת המבקשים, לפיה בשגרה המשיבה נוהגת במדיניות אכיפת חניה מקלה, המשיבה נהגה באותה מדיניות הן לפני תקופת ההפגנות והן אחריה. עליה בכמות הדוחות שחולקו בתקופת ההפגנות אינה מהווה בהכרח אינדיקציה לאכיפה בררנית, שכן בתקופה זו פקדה את העיר ירושלים כמות גדולה של מפגינים, דבר שהוביל באופן טבעי לגידול בכמות העבירות ובהתאמה לעליה במספר הדוחות שנרשמו.
בניגוד לטענת המבקשים, לפיה באירועים המוניים בכלל ובמשחקים באצטדיון טדי בפרט, אוכפת המשיבה עבירות חניה באופן מקל, טענה המשיבה כי אכפה בעבר עבירות חניה במהלך משחקים וביקשה להוכיח זאת באמצעות פלטי דוחות שניתנו באזור בזמן משחקים. בנוסף, טענה כי המבקשים לא הוכיחו את קיומן של עבירות חניה שלא נאכפו, לא התייחסו לכמות האוהדים במשחקים וכדומה, ולכן לא ניתן ללמוד מכמות הדוחות אם האכיפה הייתה מקלה, אלא רק על קיומה של האכיפה עצמה. במילים אחרות, העובדה שלא נרשמו דוחות אינה מעידה על כך שהעירייה לא אכפה את תקנות העזר, אלא רק על כך שהתקנות לא הופרו.
אשר לעבירת “הכנסת רכב לגן ציבורי” טענה המשיבה כי מדובר בעבירה המנויה בחוק עזר שמירת הסדר והניקיון ואיננה עבירת חניה ומשכך מדיניות אכיפת החניה אינה חלה עליה.
המשיבה טענה כי נקטה כלפי כל החונים באזור ההפגנות במהלך תקופת ההפגנות, לפניה ואחריה באותה המדיניות. למעשה, בתקופת ההפגנות היא כלל לא יכלה להבחין בין המפגינים לבין התושבים, ולכן האכיפה שביצעה הייתה שוויונית: בהנחה שקבוצת השוויון לעניין זה היא קבוצת מקבלי הדוחות באותם המועדים, באותם הרחובות ובגין אותן העבירות, מפילוח שביצעה המשיבה ביחס לקבוצה זו, היא הגיעה למסקנה כי כל מבקש מהווה רק 1% מכלל הדוחות שנרשמו בתאריך וברחוב בו קיבל הדוח, וכי כל המבקשים מהווים רק 7% מכלל הדוחות שנרשמו בתאריכים וברחובות בהם קיבלו את הדוחות. כלומר, ניתן ללמוד כי המשיבה אכפה את עבירות החניה באופן שוויוני על כל החונים בתקופת ההפגנות, ולא התנכלה אך ורק למבקשים.
לא זו אף זו, המשיבה טענה כי מדיניות האכיפה הנוהגת של העירייה ביחס להפגנות באופן ספציפי זהה. כך, בהפגנה על רקע התנגדות לחיסונים שהתרחשה בתאריך 09.11.2021 בגן הוורדים, אכפה העירייה עבירות חניה ברחובות הסמוכים לגן הוורדים על מנת למנוע הפרות סדר.
בנוגע למסכת הראייתית שהציגו המבקשים, טענה המשיבה כי המבקשים ערכו במסמכים שהעבירה להם שינויים רבים אשר לוו בשגיאות ובטעויות רבות הפוגמות במשקל שיש ליחס להם כראיות בהליך. בנוסף, טענה כי העדויות של המבקשים מורכבות ברובן מתחושות ומרגשות, ולכן לא מבססות כנדרש אפליה או אכיפה בררנית.
המשיבה ביקשה לעמוד על ההבחנה בין המונחים אכיפה בררנית ואכיפה חלקית. לדבריה, בעוד אכיפה בררנית – המפלה בין שווים על בסיס שיקולים זרים – פסולה ובעייתית, אכיפה חלקית – הנובעת מסדרי עדיפויות כשרים של הרשות – עשויה להיות לגיטימית, במיוחד אם נובעת מאילוץ של משאבים מוגבלים לאכיפת החוק כבענייננו. בנוסף, לרשויות הזכות לחזור בהן ממדיניות שנקטו בה, ולהתחיל לאכוף נוהל או הוראה בבחינת “עד כאן ולא יותר”. לפיכך, לא די בהצבעת המבקשים על שינוי בנהלי האכיפה של הרשויות, או בהשוואה למקרים קודמים בהם טיפלה לפי מדיניות שונה, כדי לבסס כנדרש אכיפה בררנית.
המבקשים לא הוכיחו כי ההבחנה בין המעורבים השונים מבוססת על שיקולים בלתי עניינים של המשיבה, או על מניע פוליטי.
בתשובה לטענה השנייה של המבקשים, בנוגע לכשלים בהתנהלות המשיבה אשר הובילו את המבקשים לעבור את העבירות מושא כתבי האישום, טענה המשיבה כי לרשות המפגינים בכלל ולמבקשים בפרט, עמדו אלטרנטיבות חוקיות אחרות אשר היה בהן למנוע את מעברם על החוק ואת קבלת הדוחות. כך לדוגמה עמדו לרשותם מספר חניונים כגון חניון ספרא, המוזיאון, מגדל ירושלים וגן הפעמון ומיום 02.08.2020 נפתח גם חניון מנורה. לחלופין יכלו המבקשים לדאוג להסעות ממקום חניה מוסדר אל ההפגנה. המשיבה טענה כי בכל מקרה, התריעה מבעוד מועד על כך שתאכוף ביתר שאת עבירות חניה וזאת במסגרת כתבה שהתפרסמה ב-YNET ביום 14.08.2020, ואף דאגה להעמיד לרשות המפגינים את חניון מנורה וחניון כיכר ספרא לחניה ללא עלות. ממילא אין המקום לדון בשאלת אחריות הרשויות בעניין ההכנות להפגנה בהליך הפלילי דנן אלא בדרך של עתירה מנהלית. בנוסף, אין בסיס לדרישה להפעלת תחבורה ציבורית בשבת או על פתיחת החניונים בשבת שהינם ברובם פרטיים, נוכח הוראות סעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש”ח-1948, וכן חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, לפיהם יום השבת הוא יום מנוחה. המבקשים יחד עם יתר המפגנים יכולים היו להפגין ביתר ימי השבוע בהם פועלת תחבורה ציבורית, ופתוחים החניונים. בנוסף, טענה המשיבה כי המבקשים הרחיבו חזית וטענו במהלך הדיון כי גם אם היו נפתחים החניונים לא היו בהם מספיק חניות, וגם לו היו מספיק חניות הם היו רחוקים מההפגנה. לסיום, במענה לטענת המבקשים להעדר מדיניות סדורה, השיבה המשיבה כי חזקת התקינות עומדת לרשות התביעה והעירייה בהיותה רשות מנהלית וכי ממילא אינה עובדת בחלל ריק, על אף היעדרה של הנחיה ספציפית באכיפת הנחיה ושמירת הסדר באירועים המוניים.
בתשובה לטענה השלישית של המבקשים, לפיה התנהלה המשיבה בחוסר הגינות, טענה המשיבה כי אין ממש בטענות אלה, ואף הוסיפה כי המבקשים התנהלו בעצמם בחוסר תום לב, והרבו להטעות את בית המשפט. בפרט התייחסה המשיבה לכך שהמבקשים לא כיבדו את סדרי הדין המקובלים ולבעייתיות בעדותה של ב”כ המבקשים, עו”ד זהבה לייב (להלן: “לייב”), במהלך הדיון בבקשה.
בתשובה לטענה החמישית של המבקשים, טענה המשיבה כי הזכות להפגנה, על אף חשיבותה הרבה, אינה בלתי מוגבלת, וכי היא עשויה לסגת בפני זכויות אחרות כגון זכות התנועה, הזכות לפרטיות והזכות לחיים בכבוד או בפני אינטרסים ציבוריים חשובים כגון שמירת הביטחון והסדר. המשיבה הדגישה כי לדרישת המבקשים לחניה בקרבת ההפגנה, אין זיקה ישירה לזכות להפגין. בכל מקרה, בעניין עע”מ 1775/20 התנועה לאיכות השלטון נגד עיריית ירושלים (פורסם בנבו 24.09.2020), בה נדונה שאלה דומה ביחס למשאית של מפגינים ששימשה אותם לצרכים לוגיסטיים, נקבע כי העמדת המשאית, שלדעת המשיבה הינה בעלת זיקה חזקה יותר לזכות להפגין מאשר החניית רכב פרטי, נסוגה בפני זכות הדיירים ובאי המקום לחניה.
לסיום, הוסיפה המשיבה כי האכיפה בתקופת ההפגנות בוצעה על רקע תלונות רבות של תושבי שכונת רחביה, אשר הלינו כי כלי הרכב הרבים של המפגינים מהווים עבורם מטרד רב בכך שחוסמים את הגישה לבתיהם ומשבשים את שגרת חייהם בתדירות גבוהה.
תמצית מסכת הראיות
שמיעת הראיות בתיק דנן התפרשה על פני 4 דיונים אשר התקיימו במועדים 08.06.2022, 19.10.2022, 23.01.2023 ו-15.03.2023, ובמהלכם נשמעו עדי הצדדים וכן חלק מן המבקשים. להלן יובאו בתמצית עדויות העדים, וכן עיקרי הראיות הרלוונטיות מתוך מאות המוצגים שהוגשו לתיק והנספחים שצורפו לכתבי הטענות:
עדות עו”ד יוסי חביליו
מטעם המבקשים העיד סגן ראש העיר, כתוארו דאז, עו”ד יוסי חביליו (להלן: “חביליו”), אשר בתקופת ההפגנות היה חבר מועצה ומחזיק תיק החניה ותיק הצעירים בעיריית ירושלים.
חביליו תיאר בעדותו “מדיניות לא כתובה” של עיריית ירושלים לפיה באירועים המוניים כאשר ידוע שאין מספיק מקומות חניה ויגיעו הרבה אנשים, נהוג לצמצם אכיפה לעבירות חניה מסכנות חיים “או משהו חמור מעבר לעבירת חניה רגילה” (עמ’ 6, שורות 16-21, פרוטוקול מיום 08.06.2022). כדוגמה לכך, הוא התייחס לאירועי הספורט במגרשים טדי וארנה, בהן ביקש בעצמו לאכוף עבירות תנועה מסכנות חיים במיקומים מסוימים. בנוסף, תיאר חביליו כי בשכונות בהן יש מצוקת חניה גדולה, “משעה 19:00 עד הבוקר יש הקלה באכיפה, לא אם זה מסכן חיים או חוסם חניה פרטית” (עמ’ 10, שורות 10-15, פרוטוקול מיום 08.06.2022).
חביליו העיד כי היו מספר מקרים במהלך תקופת ההפגנות בהן העירייה פעלה שלא בהתאם למדיניות המתוארת, וכי בעקבות זאת פנה לכל הגורמים הרלוונטיים. ביחס לחניה ברחוב יהושע ייבין, העיד חביליו כי מבירור שערך נמסר לו שמדובר היה “ביוזמה מקומית של פקח ולא בהוראות מלמעלה”, חביליו פעל לבטל את הדוחות שניתנו ברחוב זה ולמיטב ידיעתו אלה בוטלו (עמ’ 8 שורות 4-21, פרוטוקול מיום 08.06.2022).
בנוסף, חביליו העיד כי פעל לפתיחת חניונים בתקופת ההפגנות, והוביל לפתיחת חניון מנורה. בחקירתו הנגדית אישר חביליו כי העירייה נעתרה לדרישתו והורתה על פתיחת חניון מנורה ובנוסף אישר כי בהפגנה שהתקיימה ביום 13.08.2020 היו פתוחים חניון מנורה, חניון קרתא, חניון ספרא, חניון ממילא וחניון מוזיאון הסובלנות, אך הוסיף כי הבעיה העיקרית שנותרה הייתה “לאלה שבאים מחוץ לעיר” (עמ’ 12, שורה 10, פרוטוקול מיום 08.06.2022) ואף הסביר בעדותו כי חניונים מקורים של העירייה נפתחים רק לאחר צאת השבת.
עדות אסף מלכה
מטעם המבקשים העיד סגן מנהל אזור באגף אכיפה ושיטור בעיריית ירושלים, מר אסף מלכה (להלן: “מלכה”) אשר במועדים הרלוונטיים שימש כמנהל אזור אורנים באגף האכיפה והשיטור. מלכה העיד כי מאחר שבשעות הלילה מועסקים פחות פקחים, נעשית הבחנה בין שכונות מגורים פריפריאליות בהן יש מצוקת חניה, לבין אזורי בילוי מרכזיים בהם יש תו חניה אזורי וריבוי של מבלים. בשכונות המרוחקות ממרכז העיר, כגון פסגת זאב, גילה, הר חומה וקריית מנחם, מתבצעת אכיפה של עבירות מסכנות חיים בלבד, ופקחים לא רושמים דוחות על עבירות כגון חסימת מדרכה או חניה בתחום צומת. בשכונות מרכזיות לעומת זאת, כגון רחביה, טלביה, מרכז העיר ושוק מחנה יהודה, האכיפה מתבצעת כרגיל ואוכפים גם עבירות שאינן מסכנות חיים (עמ’ 123, שורות 29-33, ועמ’ 124, שורות 5-11, פרוטוקול מתוקן מיום 15.03.2023).
מלכה העיד כי הרציונל בבסיס מדיניות זו הוא שמירה על איכות החיים של התושבים שגרים באזורים אלה. בשכונות המרכזיות חונים נוסף על תושבים גם מבלים ומבקרים, ולכן יש תנועה ברחובות גם בשעות לילה מאוחרות. כדי שתושבים יוכלו לחנות ללא הפרעה, וליהנות מתו החניה שזכאים לו, נדרשת אכיפה קפדנית (עמ’ 125, שורות 16-19, פרוטוקול מתוקן מיום 15.03.2023).
עדויות המבקשים
בתמצית העידו המבקשים במהלך הדיונים על נסיבות קבלת הדוח, על טיב החניה, על היותה לא מסכנת חיים או חמורה, על כך שהיו חסימות כבישים רבות על ידי המשטרה, על העדר הכוונה של השוטרים או שלטים מהטעם העירייה ועל חניונים מרוחקים, סגורים או כאלה שנפתחו רק לאחר צאת השבת. חלקם גם תיארו תחושות קשות של התנהלות לא הגונה מצד הרשויות במטרה להקשות על השתתפותם בהפגנות.
המבקשים שהעידו ותמצית עדותם: הגב’ אסנת רבי – העידה כי הרכב חנה על מדרכה רחבה ללא כל חסימה; הגב’ אפרת רמון – העידה כי היא תושבת האזור לשעבר, חנתה באדום לבן ברחביה ובעבר לא קיבלה על כך דוחות; הגב’ אורית גלנטי – העידה כי חנתה על מדרכה רחבה ללא הפרעה; מר ניר עברי שניידר –העיד כי הוא תושב האזור לשעבר וכי אין במקום אכיפה בערבים ובחגים; מר יעקב מילר – העיד כי נתקל במחסומים רבים וכי החניונים היו סגורים ומלאים וכי חנה על מדרכה רחבה, רחוקה 200 מ’ מצומת; הגב’ דניאל הנדל לוי – העידה כי בעבר לא הייתה אכיפה, כי במקום היו מחסומים רבים וכי חנתה במקום שהוסרה מדרכה, ללא הפרעה; מר נחום וינקר – העיד כי בעבר לא הייתה אכיפה וכי חנה על מדרכה ללא חסימתה; הגב’ בתיה מקובר – העידה כי חנתה על מדרכה רחבה; הגב’ שלומית גבע – העידה כי חנתה במקום שנטען כי הוא גן ציבורי; הגב’ מירי כהן – העידה כי חנתה על מדרכה שהייתה חסומה ממילא על ידי גזם, כי היא תושבת האזור לשעבר ולא הייתה בעבר אכיפה באירועים המוניים.
עדות עו”ד זהבה לייב
לייב, ב”כ המבקשים, העידה מכוח היותה אחת מהמבקשים בבקשה דנן (נגדה הוגשו שני כתבי אישום). לייב העידה בדיון שהתקיים ביום 23.1.23 ובפתח הדיון שהתקיים ביום 15.03.23 הציגה לייב אישור להעיד מאת יו”ר לשכת עורכי הדין דאז, עו”ד אשר אקסלרוד מיום 01.12.22. (עמ’ 44, לפרוטוקול מיום 15.03.23).
בעדותה טענה כי מתגוררת ברחוב קובובי שסובל ממצוקת חנייה אדירה וכי על אף שאנשים חנו באדום לבן או על מדרכות לא הייתה אכיפה ברחוב והוסיפה כי אף היא לא הייתה מקבלת דוחות חניה בשעות הערב והלילה. בנוסף, ברחוב קובובי בית כנסת שמתקיימים בו אירועים במהלכם רכבי הספקים חוסמים את הכניסה לרחוב (עמ’ 76, פרוטוקול מיום 23.1.23), בעקבות פניותיה לעיריית ירושלים עוד בשנת 2018 מסר לה פקח כי ישנה הנחיית ראש עיר לא לרשום דוחות. לייב פנתה לעירייה במכתב וקיבלה תשובה (נספחים 20-21 לבקשה) בה נכתב כי החל משעה 19:00 אין אכיפה בשכונות למעט עבירות מסכנות חיים. לייב העידה בנוסף כי שוחחה עם מר שלום יהושע, מנהל מרחב באגף לרישוי ואכיפה, הקליטה את השיחה וזו הושמעה באולם (נספח 22 א-ב לבקשה), ובשיחה נמסר כי בשל מצוקת החניה העירייה אוכפת רק כשמדובר בעבירות מסכנות חיים (עמ’ 78, פרוטוקול מיום 23.1.23). לייב אף התייחסה בעדותה למחסומים משטרתיים רבים שהוצבו בהפגנות לרבות בתקופת סגר הקורונה והעדר הכוונה מצד השוטרים וכן העידה על פניותיה על פי חוק חופש המידע והטבלאות שערכה על בסיס הנתונים שסופקו לה.
עדות דרור בקל
מר דרור בקל (להלן: “בקל”) העיד כי שימש כיו”ר ועדת שכונת מלחה משך 9 שנים והכיר את כל נושא החניה בשכונה. בקל העיד כי כאשר היו אירועים המוניים באצטדיון טדי או בארנה, לא היו מספיק מקומות חניה לבאי המקום וכתוצאה מכך היו חונים ברחובות השכונה ו”סותמים” אותה. לאחר תקופה הוסכם על הסדר ולפיו בעת אירועים המוניים יוצבו פקחים בכניסה לשכונות ויאפשרו אך כניסת כלי רכב בעלי תו תושב אשר הונפק לצורך הסדר זה. הפתרון הזה לא החזיק מעמד זמן רב ולא הייתה אכיפה של החניות הלא חוקיות. (עמ’ 79, פרוטוקול מיום 19.10.2022). לדבריו, בסמוך לפברואר 2018 הגיעו להסדר של תו חניה אזורי החל משעות הערב, אך גם הסדר זה לא החזיק מעמד מאחר שלא בוצעה אכיפה (עמ’ 82, פרוטוקול מיום 19.10.22). בקל העיד כי ניסיונותיו לברר בעירייה האם אכן קיימת מדיניות אי אכיפה באירועים המוניים, לא זכו למענה מנציגת העירייה (עמ’ 83, פרוטוקול מיום 19.10.22).
נתוני אכיפת עבירות חניה באזור ההפגנות בשגרה ובתקופת ההפגנות
המבקשים הציגו טבלאות שנערכו על בסיס נתונים שקיבלו ממחלקת חופש המידע בעיריית ירושלים (מיום 25.11.2021), בהם נתוני אכיפת עבירות חניה שבוצעו במוצאי שבתות בשנים 2019, 2020 ו-2021, בגין אותן העבירות שעברו המבקשים, ב-29 הרחובות בהן קיבלו המבקשים דוחות חנייה מושא הבקשה (נספח 55 א-ג לבקשה).
מנגד, הגישה המשיבה נתוני אכיפת עבירות חניה שבוצעו במוצאי שבתות טרם ההפגנות, בחלק מאותם הרחובות וכן הציגה נתוני אכיפת עבירות חניה שבוצעו במהלך תקופת ההפגנות (נספחים א’ ו-ב’ לתגובה לבקשה).
נתוני אכיפת עבירות חניה בסביבת אצטדיון טדי
לבקשה צירפו המבקשים נתונים שקיבלו מתוך מענה הממונה על חופש המידע בעיריית ירושלים (מיום 16.11.2021), אודות דוחות חניה, אכיפה ושיטור שניתנו בתאריך 21.05.2019 בין השעות 19:30 ל-00:00, ברדיוס 2 ק”מ אווירי מאצטדיון טדי. במענה נכתב כי ניתנו 3 דוחות בגין חניה בתחנת אוטובוס ומעבר לכך לא ניתנו דוחות נוספים במיקום ובתאריך האמורים (נספח 27 לבקשה).
לתגובתה, צירפה המשיבה נתוני אכיפת עבירות חניה ברחובות הסמוכים לאצטדיון טדי במספר מועדים בהם התקיימו משחקים (נספח ט’ לתגובה לבקשה).
בעקבות זאת, הגישו המבקשים ניתוח נתונים במסמך מתוקן שערכו לנספחים ח’ ו-ט’ שהוגשו על ידי המשיבה בתגובתה לבקשה, לנספח 27 האמור וכן לנתונים במש/29 ומש/30 וממנו עלה כי במהלך 18 משחקים שנערכו באצטדיון טדי, במהלך השנים 2018-2021, חולקו 62 דוחות בלבד, כאשר ממוצע הדוחות למשחק עומד על 3.4 בלבד ונאכפו סך הכל 4 סוגי עבירות (מוצג מ/52).
נתוני אכיפת עבירת “הכנסת רכב לגן ציבורי”
המבקשים הציגו נתונים שקיבלו במענה ממחלקת חופש המידע בעיריית ירושלים (מימים 25.11.2021 ו-28.11.2021), בנוגע לאכיפת עבירת “הכנסת רכב לגן ציבורי”, בכל מוצאי שבת שבין המועדים 01.01.2019 לבין 12.06.2021 ובין השעות 20:00 ל24:00 וביום העוקב לו, בין השעות 00:00 ל03:00 ברחובות מולכו, מטודלה, חרל”פ, האר”י, מרכוס, אבן גבירול, רמב”ן, אלפסי, איתמר בן אבי, רד”ק, אבן עזרא, אלקלעי, ז’בוטינסקי, בן מימון, הפלמ”ח, הרצוג, משה הס, ברנר, חיים הזז, בצלאל, דרך רופין, אוסישקין, יהושע ייבין והגר”א (נספחים 51 ו-53 לבקשה).
המשיבה הציגה נתוני אכיפת עבירת “הכנסת רכב לגן ציבורי” במספר מוצאי שבתות החל מיום 02.08.2020 ועד ליום 20.03.2021, ובחלק מאותם הרחובות (נספח ב’ לתגובה לבקשה).
דיון והכרעה
“הגנה מן הצדק” – רקע נורמטיבי
תחולתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק במשפט הישראלי ואופן יישומה, מקורם בע”פ 2910/94 יפת נ’ מדינת ישראל, נ(2) 221, 370 (1996)(להלן: “עניין יפת”), שם קבע כבוד השופט לוין כי טענת הגנה מן הצדק מקנה לבית המשפט את הסמכות לבטל כתב אישום בנסיבות בהן יש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, במנותק משאלת אשמתו או חפותו של החשוד. המבחן שנקבע בעניין יפת להחלת ההגנה היה צר, הוגבל רק ל”מקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת”, ובמסגרתו נדרש טוען הטענה להוכיח את קיומם של “התנהגות שערורייתית שיש בה מקום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם”.
בע”פ 4855/02 מדינת ישראל נ’ בורוביץ, נט(6) 776 (2005)(להלן: “עניין בורוביץ”) הרחיב בית המשפט העליון את המבחן הצר שנקבע בעניין יפת, וקבע כי הדוקטרינה אינה מקדמית בלבד, וחלה גם על שלבים מאוחרים להחלטה על הגשת כתב האישום בהליך הפלילי, כגון ניהול המשפט עצמו. בפסק הדין נקבע מבחן תלת שלבי שעל בית המשפט ליישם בבואו לדון בטענת הגנה מן הצדק במקרה נתון (ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק 62 (מהדורה שלישית, 2021) (להלן: “הגנה מן הצדק”)):
זיהוי הפגם שנפל בהליך שננקט ובחינת עוצמתו.
במידה שנמצא פגם כאמור, יבצע בית המשפט איזון בין העקרונות והאינטרסים התומכים בניהול ההליך הפלילי ללא שינוי (כגון הרתעה, ענישה, שמירה על ביטחון הציבור ועוד), לבין העקרונות והאינטרסים המתנגדים לכך (כגון הגנה על זכויות הנאשם, שמירה על טוהר ההליך השיפוטי ועוד). איזון זה יבוצע על רקע נסיבות המקרה הקונקרטי בהן לדוגמה: חומרת העבירה המיוחסת לנאשם, עוצמת הראיות המבססות את אשמתו, חומרת הפגיעה בזכויות הנאשם, מידת האשם הרובץ על כתפי הרשות בגרימת הפגם, וקיום של חוסר תום לב או זדון מצד הרשות.
נוכח הפגם שנפל בהליך, ובמידה שהאינטרסים המתנגדים להמשך ההליך ללא שינוי גוברים על האינטרסים התומכים בכך, יכריע בית המשפט איזה סעד יינתן לנאשם – בין אם בריפוי הפגם ובין אם בביטול כתב האישום.
טענת הגנה מן הצדק עוגנה בחקיקה בשנת 2007 במסגרת תיקון מס’ 51, בסעיף 149(10) לחסד”פ, בזו הלשון:
“לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –
(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.”
גם לאחר חקיקת הסעיף, המשיך בית המשפט ליישם את המבחן התלת שלבי שנקבע בעניין בורוביץ, אך אמת המידה שהוחלה במבחן על כלל הנסיבות בהן ניתן להעלות את הטענה היא של “סתירה מהותית” לעקרונות של צדק והגינות משפטית כלשון החוק ולא של “פגיעה חריפה” עובר לתיקון (הגנה מן הצדק, עמ’ 90). השפעת עיגון הדוקטרינה בחוק, ובפרט שינוי אמת המידה, שנויה במחלוקת בפסיקה: יש הטוענים כי החוק מרחיב את החלת ההגנה, יש הטוענים כי היקף החוק זהה להיקף הפסיקה ולכן לא חל שינוי בדוקטרינה לאחר תיקון החוק ויש המבקשים להשאיר שאלה זו בצ”ע לעת עתה (הגנה מן הצדק, עמ’ 87).
על מי מוטל הנטל להוכיח נסיבות המקימות הגנה מן הצדק? בע”פ 3215/07 פלוני נ’ מדינת ישראל (נבו 04.08.2008) (להלן: “עניין פלוני”) קובע השופט ג’ובראן כי הנטל, שאינו פשוט כלל וכלל, מוטל על הנאשם, בעוד שהרשות המנהלית נהנית מהחזקה לפיה פעולותיה נעשו כדין.
מהו שיעור הנטל המוטל על הנאשם? לשאלה זו שתי תשובות אפשריות: האחת היא רמת הוכחה של הטיית מאזן הסתברויות, כפי שנהוג לגבי חלק מההגנות בפלילים שאינן בבחינת סייגים לאחריות פלילית. השנייה היא רמת הוכחה של יצירת ספק סביר שמא קיימות נסיבות המקימות הגנה מן הצדק, כפי שנהוג בנוגע לסייגים לאחריות פלילית (הגנה מן הצדק, עמ’ 427-428).
מן הכלל אל הפרט – הקדמה
כעת יפנה בית המשפט ליישום השלבים לבחינת טענת הגנה מן הצדק כפי שנקבעו בעניין בורוביץ, וכפי שעוצבו לאחר מכן לאור החקיקה. כאמור, בשלב הראשון של בחינת טענת הגנה מן הצדק, נדרש בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליך ולעמוד על עצמתם. בענייננו טענו המבקשים לחמישה פגמים שנפלו בהליך:
אכיפה בררנית: הפליה בהעמדה לדין פלילי.
התנהלות כושלת: מעורבות הרשות בכשלים ועל דרך המחדל במעשה העבירה נושא האישום.
התנהלות לא הגונה בהליך הפלילי: ליקויים בהתנהלות הרשות בהליך הפלילי ולאחר הגשת כתב האישום.
פעולה בניגוד להנחיית המשנה לפרקליט המדינה: הגשת כתבי האישום חרף הנחיות הרשות בדבר הקלה בהעמדה לדין.
פגיעה בזכות היסוד להפגנה: פגיעה בזכות היסוד לחופש ביטוי ולחופש ההפגנה על ידי תקנות וחוקי עזר במדרג נורמטיבי נמוך.
להלן יבחן בית המשפט ביחס לכל פגם האם הוא מתקיים, ואם כן מה עוצמת פגיעתו.
א. אכיפה בררנית
המסגרת הנורמטיבית
עיקרון השוויון מחייב את רשויות אכיפת החוק ואת בתי המשפט לנהוג באופן שווה בנאשמים שונים העומדים לדין בגין אותו המעשה. בהתאמה, החלטה מפלה היא החלטה פסולה (הגנה מן הצדק, עמ’ 329). יפים בהקשר זה דבריו של השופט ברק: “אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם” (בג”ץ 953/87 פורז נ’ ראש עיריית תל-אביב יפו, פ”ד מב(2) 309, 332 (1988)).
ההכרה בפסיקה בטענת אכיפה בררנית במשפט הישראלי, תחילתה בהליך המנהלי ובפרט בבג”ץ 6396/96 זקין נ’ ראש-עיריית באר-שבע, נג(3) 289(1999) (להלן: “עניין זקין”), שם הכיר כבוד השופט יצחק זמיר באפשרות לקבל סעד נגד הרשות במקרים בהם אכפה את הדין, על אף שבכך לכאורה מילאה את חובתה, זאת בשל “אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או על יסוד שרירותיות גרידא”.
טענת האכיפה הבררנית במשפט הפלילי הופיעה לראשונה בעניין בורוביץ, בעקבותיו הכיר בית המשפט העליון בטענה זו כטענת הגנה אפשרית במשפט הפלילי, אך הציב רף גבוה לקבלתה. בעניין בורוביץ נקבע כי המבחן לקבלת טענת הגנה מן הצדק, מבחן הפגיעה הממשית בתחושת הצדק וההגינות, מתקיים כשהסיבה להפליה הייתה “התנהגות מכוונת וזדונית של הרשות”. כבר בעניין זקין נקבע, כי האפשרות לפיה תתקבל טענת אכיפה בררנית גם במקרים אחרים כגון אכיפה שרירותית, אפשרית אך “נדירה ביותר” (דפנה ברק־ארז “אכיפה בררנית והזכות לשוויון בהליך הפלילי” ספר עדנה ארבל 117 124 (שלי אביב ייני, דורית ביניש, אריאל בנדור, הדר דנציג רוזנברג, קרן מילר 2022) (להלן: “ספר עדנה ארבל”)).
למעלה מעשור לאחר מכן, ברע”פ 1611/16 מדינת ישראל נ’ ורדי (נבו 31.10.2018) רוככה הדרישה ל”התנהגות מכוונת וזדונית”, תוך שנקבע כי: “הנה אפוא, פסיקת בית משפט זה בעשור החולף – למן הלכת בורוביץ’ ועד לאחרונה בפרשת גוטסדינר – שבה על עמדתה העקבית ולפיה דוקטרינת ההגנה מן הצדק ככלל, והטענה לאכיפה מפלה בפרט – אינן מוגבלות בקיומו של מניע פסול העומד בבסיס פעולת הרשות. ואכן, דומני כי טעמים נכבדים מצדיקים את תחולתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק גם למקרים של אכיפה מפלה שלא מתוך כוונת זדון.”
אכיפה בררנית שונה ומובחנת מאכיפה חלקית. בעוד שאכיפה חלקית הנובעת מאילוצים בלתי נמנעים כגון כוח אדם או תקציב מצומצמים, הינה מותרת ולגיטימית חרף חובתה הכללית של הרשות לאכוף את החוק במלואו, אכיפה בררנית היא פסולה ואסורה (עניין זקין, פס’ 16 לפסק דינו של השופט זמיר).
הוכחת טענת אכיפה סלקטיבית כרוכה בקושי לא מבוטל, מאחר שכדי להוכיח אכיפה פסולה יש להוכיח לכל הפחות שרירותיות באכיפה, ובין היתר להצביע על פרקטיקה של אכיפה הלכה למעשה, דבר הדורש הצגת נתונים הנמצאים, אם בכלל, בחזקת הרשות, ואינם נגישים, מדווחים או מוצגים לציבור (מיכל טמיר, אכיפה סלקטיבית 373 (תשס”ח) (להלן: “אכיפה סלקטיבית”)). לפיכך, התקבלה בישראל הגישה העקרונית, לפיה על הטוען לאכיפה בררנית להרים נטל ראשוני – לפחות לכאורה – לצורך ביסוסה, ולהראות כי כלפי שווים ננקטה אכיפה שונה מתוך שרירות או מתוך מטרה פסולה, ובכך להפריך את חזקת התקינות החלה על פעולות הרשות. לאחר מכן, יעבור הנטל אל הרשות להפריך את הטענה שמדובר באכיפה פסולה (שם, בעמ’ 397).
המבחן הנוהג
בבחינת טענת אכיפה בררנית והרמת הנטל מצד הטוען לה כאמור מעלה, יפעל בית המשפט על פי השלבים הבאים (עניין זקין, פס’ 18 לפסק דינו של השופט זמיר):
ראשית, יש לבחון מהי קבוצת השוויון עמה נמנה טוען טענת האכיפה הבררנית. במסגרת שלב זה, כבכל מצב בו מועלית טענת הפליה, נדרש בית המשפט לבחון אם יש מקום להשוואה בין המקרים, כלומר האם קבוצת השוויון היא אחת, ובמידה שכן, האם ההבחנה שנעשתה בין הקבוצות היא רלוונטית. אכיפה בררנית תתקיים כאשר מקרים דומים המשתייכים לאותה קבוצת שוויון, זוכים ליחס אכיפתי שונה באותה תקופת זמן ללא הצדקה, ומבלי שניתן טעם ראוי להבחנה בין המקרים. בשלב זה יהיה על הטוען להגנה מן הצדק, להראות שמדובר בהבחנה “בין מי שהדמיון ביניהם רלוונטי לעניין, במובן זה שהוא מצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום” (עניין פלוני).
שנית, ביחס למצבים בהם הרשות נוהגת ביחס שונה כלפי מי שנמנה עם אותה קבוצת השוויון, יש לאבחן מצבים של אכיפה בררנית פסולה מ”מצבים רגילים ולגיטימיים של אכיפה חלקית מטעמים של מגבלת משאבים וסדרי עדיפויות” (ע”פ 8551/11 כהן סלכגי נ’ מדינת ישראל (נבו 12.08.2012)). על הטוען להגנה מן הצדק יהיה להראות כי “בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול, בין אם בדמות שרירותיות, התחשבות בשיקולים שאינם מן העניין או חלילה שקילת שיקולים שאינם ראויים” (עניין פלוני).
יישום המבחן
מהי קבוצת השוויון עמה נמנים המבקשים? טענת האכיפה הבררנית של המבקשים מבוססת על השוואה לשתי קבוצות, לפי שני משתנים נפרדים: ראשונה, קבוצת השוויון של החונים בשכונות במרכז העיר בשעות הערב בדגש על מוצאי שבתות לפני תקופת ההפגנות (להלן: “חונים בשגרה”), זאת מאחר שהמבקשים עצמם חנו בשכונות במרכז העיר בשעות הערב של מוצאי שבתות בתקופת ההפגנות, וכן מאחר שהן המבקשים בתקופת ההפגנות והן החונים בשגרה, סבלו ממצוקת חניה קשה באזור. שנייה, קבוצת השוויון של החונים בעיר במהלך אירועים המוניים (להלן: “חוני אירועים המוניים”), שכן המבקשים חנו במסגרת השתתפות בהפגנות, המהוות לטענתם אירוע המוני הגורם בפני עצמו למצוקת חניה.
אקדים ואומר כבר עתה כי קבוצות השוויון אליהן ביקשו המבקשים להשוות את עניינם אינן מקיימות חפיפה מלאה. כזכור, טענתם המרכזית של המבקשים היא כי המניע לאכיפה הבררנית נעוץ בשיקולים זרים הנובעים משיקולים פוליטיים במטרה לדכא את ההפגנות. אז, ההשוואה הנדרשת היא בין המבקשים למפגינים על רקע שיוך פוליטי אחר. המבקשים לא הביאו בפני בית המשפט נתונים אודות אכיפה הנעשית על ידי המשיבה במהלך הפגנות של זרמים פוליטיים אחרים. דווקא המשיבה הביאה בתגובתה ובסיכומיה דוגמה אחת שעניינה הפגנה שהתקיימה ביום 09.11.2021 בגן הוורדים על ידי מתנגדים לחיסונים.
ביחס לקבוצת ה”חונים בשגרה”: לכאורה יש בסיס להשוואה בין המקרים, שכן מדובר באותו אזור החניה, ובסמיכות זמנים יחסית, של שנה בלבד במהלכה לא שינתה המשיבה את מדיניות האכיפה שלה באופן רשמי. עם זאת, מבחינת תכליתו של החוק, לא דומה ערב שגרתי ורגיל, לערב בו מתקיים אירוע המוני בשכונה המוביל לריכוז רב של אנשים וכלי רכב בשכונות מגורים וברחובות צדדיים. במהלך ההפגנות גדשו את רחובות האזור עשרות אלפי אנשים, כפי שהעידו המבקשים (נספח 1 לבקשה) ומשכך ניתן להניח שכאשר עומס תנועת הולכי הרגל גדל, תגדל בהתאמה מידת ההפרעה לתנועה, לתושבי המקום ואף למידת הסיכון שמסב כל רכב שחונה בניגוד לחוק.
ביחס לקבוצת “חוני אירועים המוניים”: בקבוצה זו, ביקשו המבקשים ללמד מנתונים שהציגו אודות היקף האכיפה שמבצעת המשיבה במהלך קיום משחקים באצטדיון טדי. אכן, בקבוצה זו קיים דמיון רב יותר לקבוצת המבקשים – שכן מדובר באירוע המוני המתקיים באופן קבוע וחוזר באותו אזור ואשר גורם למצוקת חניה קשה במקום. עם זאת גם ההשוואה לקבוצה זו אינה אופטימלית שכן מדובר באזורי חניה שונים, כאשר מוקד ההפגנות היה בשכונת רחביה שהיא שכונת מגורים מרכזית בלב העיר והרחובות הסמוכים לה. לעומת זאת, אצטדיון טדי נמצא בקריית הספורט ומוקף גם בשטחים מסחריים וגם בשכונות הסובבות אותו.
המבקשים לא צמצמו טענותיהם אך לאפליה על רקע שיוך פוליטי והוסיפו כי גם אם היה מדובר בשרירות גרידא הרי שהתנהלות המשיבה עולה כדי אכיפה בררנית (סעיף 75 לסיכומי המבקשים). אז, סבורני כי על אף חלקיות חפיפת קבוצת השוויון יש בקבוצת “חוני אירועים המוניים”, להבדיל מקבוצת “חונים בשגרה”, להוות קבוצה מתאימה דיה להשוואה, גם אם לא חפה מקשיים, לצורך צליחת המבחן הראשון ומעבר לבחינת השלב השני.
האם האכיפה בררנית ופסולה או חלקית ולגיטימית? המבקשים טענו כי האכיפה פסולה מאחר שמקורה במניע פוליטי זר או לכל הפחות בהיותה אכיפה שרירותית. בית המשפט יבחן תחילה האם המבקשים הוכיחו את טענותיהם במישור העובדתי, ולאחר מכן יתייחס לבחינה המשפטית של האכיפה– האם פסולה או לגיטימית.
הוכחת שיקול זר על רקע פוליטי: בעניין זה העידו המבקשים וביניהם לייב, הגב’ אסנת רבי, הגב’ אורית גלנטי, הגב’ דניאל הנדל לוי, מר מנחם וינקר, הגב’ בתיה מקובר, מר יעקב מילנר והגב’ מירי כהן, על תחושות קשות וכואבות של חוסר הוגנות ואפליה במתן הדוחות וביחס שקיבלו מרשויות המדינה במהלך ההפגנות – בין היתר בשל הקושי שנוצר בעקבות הצבת מחסומים רבים, העדר הכוונה ושילוט ומחסור בחניונים, כפי שהעידה בפני הגב’ אסנת רבי: “והייתה צפיפות ליד המחסום, שאלנו איפה חונים ולא הייתה הנחיה, הוא אישית לא ענה לנו ולא היו שלטים מכוונים או חצים… הרגשתי שמבוצעת אכיפה בררנית, כי באופן קבוע חניתי בנקודה הזאת משך שנים ומעולם לא קיבלתי דוח. התחושה היתה שבמוצ”ש כשהייתי בהפגנה, חיפשו את המפגינים וביצעו אכיפה בידיעה שיש אנשים שמגיעים להפגנות כדי לפגוע במפגינים משהו שלא עושים באופן יום יומי בשוטף”, עמ’ 18, שורות 18-19, ועמ’ 24, שורות 12-14, פרוטוקול מיום 08.06.2022), וכן העידה כך הגב’ שלומית גבע “למחרת בבוקר, בשבע בבוקר, הגיעו לי לשכונה, לקריית יובל, בשבע בבוקר הגיעו פקחים לתת לבעלי ביד דוח על זה שעמדתי. אני פשוט מוזר לי, כאילו, השקעה של איזה ארבעה אנשים על מישהו שבא להפגין באמצע הלילה. באמת כאילו, ממש, ממש מוזר, התנכלות מכל הכיוונים” (עמ’ 50, שורות 23-26, פרוטוקול מיום 23.01.2023).
עם זאת, לא הציגו המבקשים בפני בית המשפט ראיות הנוגעות להתבטאויות או מעשים קונקרטיים של נציגי המשיבה אשר יש בהם ללמד על הכוונה של גורמים פוליטיים לאכיפת יתר במהלך תקופת ההפגנות.
עוד ביקשו המבקשים ללמד על קיומו של מניע זר בהסתמך על עדותו של חביליו אשר העיד כי “בתקופה של בלפור היה לי תחושה שזה לא נעשה ושיש שיקולים פוליטיים” (עמ’ 15, שורות 18-19, פרוטוקול הדיון מיום 08.06.2023) והוסיף כי “..אני לא יכול לומר שלא הייתה התערבות פוליטית” וכי סבר ש”אדון אריה קינג פנה לגורמי אכיפה וביקש שיאכפו”. יחד עם זאת, חביליו הוסיף בעדותו ביחס למר אריה קינג כי “המנהג והאפשרות שלו להתערב בנושא אכיפת החנייה פחותה משלי ואם בכלל” ואף הבהיר כי ” ראש העיר אמר לי שאינו מתערב ואני מאמין לו וגם התחושה שלי היתה שהוא אינו מתערב לא לכאן ולא לכאן” (עמ’ 12, שורות 31-32, פרוטוקול מיום 8.6.23). סבורני כי, לא ניתן לקבוע ממצא בדבר התערבות פוליטית, על בסיס דבריו של חביליו, כאשר עדותו בנקודה זו הינה בגדר עדות סברה.
נוכח האמור מצאתי כי לא עלה בידי המבקשים להניח תשתית ראייתית, ברף הנדרש, המלמדת על הכוונה מצד המשיבה לאכיפת יתר בשל מניע פוליטי.
אכיפה שרירותית: על מנת להוכיח קיומה של אכיפה שרירותית במקרה דנן, על המבקשים להוכיח קיום מדיניות אכיפת חניה ולהוכיח כי המשיבה לא פעלה על פיה (אכיפה סלקטיבית, עמ’ 390). המבקשים טענו כי למשיבה מספר סוגי מדיניות ובעניין המבקשים היא פעלה בניגוד להן במספר מישורים, כפי שיפורט:
ראשית, טענו המבקשים לאכיפה בניגוד למדיניות האכיפה בשגרה בשעות הערב והלילה. המבקשים טענו כי הלכה למעשה, לאורך השנים, מתקיימת מדיניות העדר אכיפה של עבירות שאינן מסכנות חיים בשעות הלילה בשכונות במרכז העיר הסובלות ממצוקת חנייה קשה ולביסוס טענה זו הפנו לראיות שהוגשו על ידם:
הקלטה של מנהל מרחב באגף האכיפה בעיריית ירושלים, מר יהושע שלום (נספח 22 א-ב לבקשה) שם מסר כי “בגדול” קיימת הנחיה של ראש העיר לפיה יש להשתדל לא לאכוף עבירות חניה שאינן מפריעות לתנועה, בשכונות בהן יש מצוקת חניה, על מנת להתחשב בתושבים המתגוררים בהן, עוד השיב במענה לשאלת לייב כי המדובר בכל שכונות העיר. המשיבה כפרה בקבילות ההקלטה האמורה בטענה כי לא מתקיימים התנאים לקבילותה ומשלא הובא לעדות הדובר שנשמע בהקלטה יש לפסול את הראיה, מנגד העידה לייב כי הקלטה זו בוצעה באמצעות הסלולרי שלה, הועברה על ידה למחשב שלה, ומשם הועברה אל בית המשפט על גבי דיסק, וזאת ללא ששינתה את ההקלטה או חתכה קטעים ממנה (עמ’ 71, שורות 26-33, פרוטוקול מתוקן מיום 15.03.2023), בנסיבות אלה, בהן הייתה לייב צד לשיחה, אשר הוקלטה והוגשה על ידה, והיא העידה על כך, הרי שהראיה קבילה ואינה מותנית בזימונו של הדובר האחר בשיחה. ככל שהייתה סבורה המשיבה כי בכוחה להפריך את תוכן השיחה היה עליה לזמן את מר יהושוע לעדות מטעמה.
תשובת מנהלת מחלקת שירות ובקרה של העירייה מיום 26.03.2020 בתגובה לפניית לייב ביחס לאכיפת חניות אסורות ברחוב קובובי ובה נכתב כי: “פנייתך שבסימוכין הועברה לטיפולו של סגן מנהל אזור מערב אסף מלכה באגף אכיפה ושיטור והריני להשיבך: …מהשעה 19:00 אין אכיפה בשכונות למעט עבירות מסכנות חיים” (נספח 21 לבקשה, מוצג מ/48).
עדות מר מלכה: כאשר הושמעה ההקלטה והוצג המכתב למר מלכה הוא השיב כי אינו מכיר הנחיה של ראש העיר שלא לאכוף החל מהשעה 18:00 (עמ’ 113, שורה 26, פרוטוקול מתוקן מיום 15.03.2023) אך העיד כי מאחר שבשעות הלילה מועסקים פחות פקחים, נעשית הבחנה בין שכונות מגורים פריפריאליות בהן יש מצוקת חניה, לבין אזורי בילוי מרכזיים בהם יש תו חניה אזורי. בשכונות המרוחקות ממרכז העיר, כגון פסגת זאב, גילה, הר חומה וקריית מנחם, מתבצעת אכיפה של עבירות מסכנות חיים בלבד, ופקחים לא רושמים דוחות על עבירות כגון חסימת מדרכה או חניה בתחום צומת. בשכונות מרכזיות לעומת זאת, כגון רחביה, טלביה, מרכז העיר ושוק מחנה יהודה, האכיפה מתבצעת כרגיל ואוכפים גם עבירות שאינן מסכנות חיים (עמ’ 123, שורות 29-33, ועמ’ 124, שורות 2-11, פרוטוקול מתוקן מיום 15.03.2023).
חלק מן המבקשים העידו כי מניסיונם כתושבי האזור לשעבר, בשעות הלילה לא הייתה אכיפה של כלל עבירות החניה וזאת בשל מצוקת החניה הקשה. כך לדוגמה העידה הגברת דניאל הנדל לוי כי “גם במוצאי שבת אני משתדלת לחנות כחוק אבל היו פעמים טרם ההפגנות אני הייתי מחנה באדום לבן ובמדרכה במצאי שבת מעולם לא קיבלתי דוח” (עמ’ 52, שורות 10-12, פרוטוקול מיום 19.10.2022). בנוסף, העיד מר נחום וינקר כי “גם אצלנו בשכונה בבית הכרם בלילות יש עוד פעם היא יכולה להגיד התביעה שהכל בסדר אבל יש הסכמה בשתיקה שלא מחלקים דוחות בלילה, יש מצוקת חניה אנשים חונים באדום לבן ועל המדרכה” (עמ’ 64, שורות 25-29, פרוטוקול מיום 19.10.2022).
עדותו של חביליו במסגרתה העיד כי קיימת מדיניות אכיפה כללית וישנה מדיניות לא פורמלית ולפיה במקומות בהם יש מצוקת חניה גדולה, החל משעה 19:00 עד הבוקר יש הקלה באכיפה, לא לגבי עבירות מסכנות חיים או חסימת חניה פרטית (עמ’ 10, שורות 13-15, פרוטוקול מיום 08.06.22).
ניתוח סטטיסטי: המבקשים ערכו ניתוח נתונים שהועברו לעיונם בעקבות בקשת חופש מידע שהגישו, וערכו השוואת אכיפה “שנה מול שנה”, כלומר השוו 51 שבתות שקדמו לתחילת ההפגנות מול 51 שבתות בהן התקיימו ההפגנות, האכיפה נבדקה ב-29 רחובות ואך ביחס ל”עבירות אחרות” מאחר שהמבקשים אינם חולקים על כך שהייתה אכיפה לילית בגין עבירות “תו אזורי” קודם להפגנות. מהניתוח עולה כי בתקופה האמורה ניתנו 1,577 דוחות לעומת 32 דוחות שניתנו בתקופה שקדמה להפגנות (נספחים 54-69 לבקשה). המשיבה, כאמור לעיל, כופרת בניתוח הנתונים שערכו המבקשים והפנתה מצידה לנספח א’ לתגובתה – ממנו ניתן ללמוד, כך טענה, כי אכפה מקום אשר היה צורך לאכוף במוצאי שבת במקומות שנרשמו למבקשים דוחות וזאת טרם תקופת ההפגנות. בנספח א’ מופיעים רישומי הדוחות ב-11 מועדים שונים בין השנים 2019 ועד 2020, טרם תקופת ההפגנות.
מסקנה – עיון בטענות הצדדים מעלה כי אין למעשה מחלוקת ביניהם בדבר קיומה של מדיניות אכיפה מקלה בשעות הערב והלילה, אלא שהצדדים חלוקים בשתי שאלות: האחת, האם מדיניות מקלה זו חלה גם בשכונות במרכז העיר או שמא רק בשכונות פריפריאליות, והשנייה, האם מדיניות מקלה זו חלה בכל רחובות העיר או שמא רק בצירי תנועה ראשיים.
מהתשתית הראייתית שהונחה בפני ניתן ללמוד כי מדיניות אכיפה מקלה מונהגת בשעות הערב והלילה הן בהתאם למדיניותה המפורסמת של המשיבה (כפי שאתייחס בפרק הבא) והן בהתאם למדיניותה הלא רשמית ואשר נהוגה הלכה למעשה. מדיניות מקלה זו מונהגת באזורים שונים של העיר, גם במרכזה וגם בשכונות המרוחקות, גם ברחובות צדדים וגם בצירי תנועה ראשיים הכל בהתאם לאיזון שמנסה המשיבה לייצר בין מצוקת החניה הקיימת בכל רחבי העיר בשגרה ובין האינטרס הציבורי לאכיפת הסדר ומניעת קיומן של עבירות מסכנות חיים.
עם זאת, סבורני כי אין רלוונטיות להכרעה בשאלה אם בתקופת ההפגנות פעלה המשיבה בהתאם למדיניות הנוהגת בשגרה בשעות הערב והלילה (אשר אינה מפורסמת) אם לאו, מאחר שאין מקום ליישום מדיניות אכיפה שגרתית על אירוע המוני. ההפגנות מהוות למעשה אירוע המוני, אשר מחד גיסא מנקז אל תא שטח מסוים עשרות אלפי אנשים ובהתאמה כמות רבה מאוד של כלי רכב, דבר המעצים משמעותית את מצוקת החניה הקיימת באזור בשגרה ואף את מצוקת דיירי המקום הפונים בתלונות רבות בדרישה לאכיפה ומאידך גיסא, מהווה אירוע המגלם את אחת מאבני היסוד במשטר דמוקרטי דבר המחייב מציאת דרך מכילה שתאפשר את קיומו והשתתפות ציבור המפגינים בו.
בשים לב לאמור מצאתי כי אין בחישובי הסטטיסטיקות שהוגשו לפני לחזק את טענת המבקשים בהקשר של פרק זה ולגבש מהם מסקנה קונקלוסיבית. כאמור, שיטת ניתוח הנתונים של המבקשים נעשתה באמצעות השוואה של “שנה מול שנה. קרי, 51 שבתות שקדמו לתחילת ההפגנות מול 51 שבתות בהן התקיימו ההפגנות” (נספח 54 לבקשה), עם זאת אין חולק כי לשינוי המאסיבי בכמויות האנשים שפקדו את האזור בתקופת ההפגנות לעומת תקופת השגרה בשנה שקדמה לה, השפעה המקשה על ההשוואה בין הקבוצות, הנוגעת לחישובים הסטטיסטיים שנערכו.
המבקשים אמנם הקפידו לציין את כמות העבירות שנאכפו כל מוצאי שבת, אך אכן לא התייחסו לכמות העבירות שבוצעו ולא נאכפו (ובצדק – ברי כי יש קושי של ממש להשיג נתונים אלו), או לכל הפחות לכמות מוערכת של כלי רכב שחנו ברחובות אלה בשתי התקופות, כלומר לגודל או לקבוצה כלשהי אליהם מתייחסת כמות העבירות שנאכפו. כך או כך, מאחר שאין צורך בהכרעה בשאלה אם חרגה המשיבה ממדיניות האכיפה המקלה הנוהגת בשעות הערב והלילה, אין בנתונים האמורים לעלות או להוריד בעניין זה.
שנית, טענו המבקשים לאכיפה בניגוד למדיניות האכיפה המפורסמת באתר העירייה: קיומה של מדיניות אכיפה מפורסמת באתר העירייה אינו שנוי במחלוקת וניתן לאתרה בנקל באתר עיריית ירושלים (בנוסף, הוגשה כמוצג מ/74 וכנספח ג’ לסיכומי המשיבה). למען הנוחות תובא מדיניות האכיפה של המשיבה ב”שעות הלילה” כפי שמפורסמת באתר:
עוד פורסמה באתר, רשימת סוגי העבירות לגביהן תתבצע אכיפה בצירי תנועה ראשיים לאחר השעה 21:00 ועיקריה סיכון חיי אדם, מקום שמור לרכב ייעודי וחסימת נתיב. עינינו הרואות, מדיניות האכיפה בלילה שמורה לכאורה, בהתאם לכותרתה, לבעלי תו אזורי בלבד וקובעת שני עקרונות לאכיפה בין השעות 21:00 ל-07:00: האחד, כי פקחי המשיבה יאכפו כל עבירה של חניה במקום המיועד לתו אזורי או בשמה הרשמי, במקום שאינו שייך לסוג הרכב שחניתו שם הותרה בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תוך מתן דגש לשכונות מרכז העיר וביניהן רחביה וטלביה. השני, פקחי המשיבה יאכפו – כלפי בעלי תו חניה אזורי – רק עבירה המהווה הפרעה חמורה או סיכון למעבר הולכי רגל (בהתאם לעבירות המפורטות בטבלה) בצירי תנועה ראשיים.
הניסוח האמור מעלה קושי לא מבוטל ביחס לכוונת המשיבה במדיניות מפורסמת זו, האם עבירות המהוות הפרעה חמורה או סיכון למעבר הולכי רגל לא יאכפו ברחובות צדדים? הדבר מנוגד אף לעמדת המשיבה כפי שהוצגה בהליך דנן, ומשכך האם ניתן להסיק כי כוונת המשיבה הייתה כי בצירי תנועה ראשיים, בשעות הלילה, תאכוף רק עבירות המהוות הפרעה חמורה או סיכון למעבר הולכי רגל, כלפי כולי עלמא, קרי בין אם בוצעו על ידי בעל תו חניה אזורי ובין אם לאו? הדברים אינם ברורים דיים.
מסקנה – מהתשתית הראייתית שהונחה בפני עולה כי למשיבה מדיניות אכיפה מפורסמת מקלה בשעות הערב והלילה. גם אם הקריטריונים אינם ברורים עד תום, הרי שכאמור בפרק הקודם, מדיניות אכיפה מקלה מונהגת הלכה למעשה באזורים שונים של העיר, גם במרכזה וגם בשכונות המרוחקות, גם ברחובות צדדים וגם בצירי תנועה ראשיים.
כאמור ובהמשך לקביעה בפרק הקודם, אין רלוונטיות להכרעה בשאלה אם בתקופת ההפגנות פעלה המשיבה בהתאם למדיניות האכיפה המפורסמת אם לאו, מאחר שאין מקום ליישום מדיניות אכיפה שגרתית על אירוע המוני.
שלישית טענו המבקשים לאכיפה בניגוד למדיניות האכיפה באירועים המוניים: טענת המבקשים, כאמור, כי למשיבה מדיניות אכיפה שאינה מפורסמת או מוצהרת, לפיה באירועים המוניים, כדוגמת בעת משחקים באיצטדיון טדי, נאכפות אך עבירות מסכנות חיים. להוכחת הטענה הפנו המבקשים לראיות הבאות:
עדות חביליו: כאמור, תיאר חביליו בעדותו “מדיניות לא כתובה” של עיריית ירושלים לפיה באירועים המוניים כאשר ידוע שאין מספיק מקומות חניה ויגיעו הרבה אנשים, נהוג לצמצם אכיפה לעבירות חניה מסכנות חיים “או משהו חמור מעבר לעבירת חניה רגילה” (עמ’ 6, שורות 16-21, פרוטוקול מיום 08.06.2022). חביליו העיד כי דבר קיומה של מדיניות אכיפה נוהגת באירועים המוניים הובא לידיעתו במספר הזדמנויות – הוא הכירה עוד בהיותו היועץ המשפטי של העירייה משנת 2001 ועד 2010-2011. בנוסף, כשחזר לעירייה בשנת 2019 היו דיונים, לפני ההפגנות, בקשר למשחקים ואירועים אחרים בטדי ובגן סאקר, גם בהיותו מחזיק תיק החניה לקח חלק בדיונים, החל משנת 2018, על מדיניות גם ביחס לאכיפה בשעות הלילה (עמ’ 16, שורות 7-9, 20-22, פרוטוקול מיום 08.06.2022). כדוגמה למדיניות מקלה, התייחס חביליו לאירועי הספורט במגרשים טדי וארנה, בהן ביקש בעצמו לאכוף עבירות תנועה מסכנות חיים במיקומים מסוימים.
חביליו העיד כי היו מספר מקרים במהלך תקופת ההפגנות בהן העירייה פעלה שלא בהתאם למדיניות המתוארת, וכי בעקבות זאת פנה לכל הגורמים הרלוונטיים, החל מראש העיר וכלה בגורמי האכיפה, וביקש לנהוג בהתאם למדיניות האכיפה הנוהגת באירועים המוניים, כלומר מתן דוחות רק במקרים מסכני חיים או חסימה של חניה פרטית או חניה בתחנת אוטובוס (עמ’ 7 שורות 19-22, פרוטוקול מיום 08.06.2022). חביליו העיד כי אכן לאחר התערבותו זו מספר התלונות אליו פחת, עם זאת היו תלונות לפני ואחרי כן ואין בידיעתו אם העירייה המשיכה לפעול בניגוד למדיניות האכיפה הנוהגת באירועים המוניים, אם לאו (עמ’ 11 שורות 14-18, פרוטוקול מיום 08.06.2022). עוד העיד כי בהמשך קיבל גם תלונות מתושבי שכונת רחביה (עמ’ 13 שורות 22-24, פרוטוקול מיום 08.6.2022).
עדות בקל: בקל העיד כי שימש כיו”ר ועדת שכונת מלחה משך 9 שנים והכיר את כל נושא החניה בשכונה. בקל העיד כי כאשר היו אירועים המוניים באצטדיון טדי או בארנה, לא היו מספיק מקומות חניה לבאי המקום וכתוצאה מכך היו חונים ברחובות השכונה, “סותמים” אותה וחונים באופן לא חוקי. משך תקופה העבירו הרשויות – המשטרה והעירייה – את האחריות מאחת לאחרת (עמ’ 78, 25-30, פרוטוקול מיום 19.10.22). לאחר תקופה הוסכם על הסדר ולפיו בעת אירועים המוניים יוצבו פקחים בכניסה לשכונות ויאפשרו אך כניסת כלי רכב בעלי תו תושב אשר הונפק לצורך הסדר זה. הפתרון הזה לא החזיק מעמד זמן רב ולא הייתה אכיפה של החניות הלא חוקיות. (עמ’ 79, פרוטוקול מיום 19.10.2022). בסמוך לפברואר 2018 הגיעו להסדר של תו חניה אזורי החל משעות הערב, אך גם הסדר זה לא החזיק מעמד מאחר שלא בוצעה אכיפה (עמ’ 82, פרוטוקול מיום 19.10.22). בקל העיד כי ניסיונותיו לברר בעירייה האם אכן קיימת מדיניות אי אכיפה באירועים המוניים, לא זכו למענה מנציגת העירייה (עמ’ 83, פרוטוקול מיום 19.10.22).
נתוני האכיפה במהלך המשחקים באצטדיון טדי: המבקשים ניתחו את הנתונים שהצטברו, במהלך ניהול התיק, ביחס לאכיפת החניה בסביבת אצטדיון טדי במהלך קיום משחקי ספורט (נתונים שהתקבלו ממחלקת חופש המידע (נספח 55 א’-ג’) ומהמשיבה בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 23.11.21 בבקשה לפי סעיף 108 לחסד”פ (נספחים 58, 60, 62, 64, 66 ו-68 לבקשה)) וערכו השוואה לניתוח שערכו ביחס למספרי הדוחות שניתנו באזור ובמהלך ההפגנות. לטענת המבקשים, מהניתוח שערכו עולה כי במהלך 18 משחקים חולקו דוחות מעטים בלבד – 62 במספר, קרי, ממוצע של 3.4 דוחות למשחק. לעומת זאת, בתקופת ההפגנות (קרי בין 27.6.20 – 12.6.21), במהלכה התקיימו 51 הפגנות, חולקה כמות רבה בהרבה של דוחות – 1,577 במספר, קרי ממוצע של 36 דוחות להפגנה (סעיף 73 לבקשה). עוד עלה כי במהלך המשחקים נאכפו בסביבת אצטדיון טדי 4 סוגי עבירות בלבד – עבירות מסכנות חיים כדוגמת חניה בתחום תחנת אוטובוס – כאשר עבירות חניה על המדרכה וחניה במקום המיועד לבעלי תו אזורי לא נאכפו כלל במהלך המשחקים, אך כן נאכפו במהלך תקופת ההפגנות (נספח 27 לבקשה, נספח ט’ וי’ לתגובה לבקשה, מש/29, מש/30 ו-מ/52).
המשיבה, כאמור לעיל, כופרת בניתוחים הסטטיסטיים שערכו המבקשים. מצידה הפנתה לנספח ט’ המאגד, לדבריה, מספר לא מבוטל של דוגמאות בהן התקיימו משחקים של בית”ר ירושלים באצטדיון טדי ומעיד כי בוצעה אכיפה סדורה כלפי כלל כלי הרכב שהעמידו את רכבם בניגוד לדין. עוד ציינה כי בתקופת הקורונה (ממרץ 2020 ועד לאמצע שנת 2021) התקיימו משחקי הכדורגל ללא אוהדים וכי בקרבת האצטדיון ישנו חניון ללא תשלום המונה כ-17,000 מקומות חניה.
עיון בנתונים שסיפקה המשיבה ביחס למספר משחקים שהתקיימו בתקופה בה הגיעו אוהדים לאצטדיון טדי (בין המועדים 1.2.2018 ועד מרץ 2020 ואף בטווח שעות רחב יותר משבדקה המשיבה, בין השעות בכל 18:00-23:00 בכל משחק) מעלה כי במרביתם המכריע של המשחקים נרשמו בין 2-5 דוחות במשחק (כאשר ב-3 מתוך המשחקים לגביהם סיפקה נתונים נרשמו בין 7-14 דוחות). למעשה, גם לשיטתה המחמירה של המשיבה שטענה כי “במשך 13 משחקים, נרשמו 69 דוחות בין השעות 18:00-22:00” (עמ’ 15 לסיכומי המשיבה), הרי שמדובר בממוצע של כ-5.3 דוחות למשחק.
המשיבה ביקשה לכפור גם בניתוח הנתונים שערכו המבקשים ביחס לדוחות שניתנו במהלך ההפגנות ובסיכומיה טענה כי קיים פער בין ספירת המבקשים לנתונים בפועל שכן מבדיקה שערכה עלה כי במקום 900 דוחות אליהם הפנו ב”כ המבקשים נרשמו למעשה 497 דוחות בלבד (סעיף 45 לסיכומי המשיבה) וכראיה צירפה לסיכומיה את נספח א’ שהינו למעשה בדיקה מדגמית ביחס ל-6 מועדים בתקופה של חודשיים בשנת 2020. (במקרה דנן אין המדובר בראיה חדשה שצורפה בשלב הסיכומים, כטענת המבקשים, אלא בניתוח מדגמי של מאגר נתונים קיים).
עם זאת, בהשוואה שערך בית המשפט בין נספח א’ לחישובי המבקשים בנספח 55ב’ לבקשה, לא נמצא כי יש בכוחו של נספח א’ לערער את חישובי המבקשים. בנספח 54 לבקשה פירטו המבקשים את אופן החישוב שערכו ולפיו ספרו 4 סוגי עבירות ב-23 רחובות במוצאי שבת בתקופה האמורה, בין השעות 20:00-03:00 והיום העוקב אחריו מחצות ועד 03:00 (נספח 26 לבקשה). מנגד, ערכה המשיבה “ספירה ממוחשבת” כדבריה מבלי שהסבירה את אופן החישוב שערכה ואילו פרמטרים נבדקו על ידה, בין היתר מהו טווח השעות שנבדק ואילו סוגי עבירות. יתרה מכך, עיון בנספח א’ מעלה כי הבדיקה נערכה, כאמור, אך ביחס ל-6 מועדים ורק ביחס לחלק מהרחובות שנספרו על ידי המבקשים. לפיכך, אין בנספח א’ לסתור את הניתוח שערכו המבקשים.
עוד אוסיף כי, אין בידי לקבל את טענת המשיבה כי מאחר שהמבקשים לא הוכיחו את קיומן של עבירות חניה שלא נאכפו אזי כל שניתן ללמוד מהיקף הדוחות שנרשמו הוא עצם קיומה של אכיפה ולא כי היתה מקלה. דרישת המשיבה כי המבקשים יוכיחו אי אכיפת עבירות חניה שבוצעו בפועל, כאשר ממילא ניזונים הם ממסד הנתונים של המשיבה ובו אך נתונים על עבירות חניה שנאכפו, היא מרחיקה לכת. אמנם, כפי שצוין כבר לעיל, אכן חסרים נתונים ביחס לגודל או לקבוצה כלשהי אליהם מתייחסת כמות העבירות שנאכפו וההשוואה לאכיפה המבוצעת במהלך משחקים באצטדיון טדי אינה השוואה אידאלית, עם זאת, מאפייני המשחקים דומים מאוד למאפייני ההפגנות כאשר בשני המקרים מדובר בסדרת אירועים המוניים המתקיימים לאורך תקופה ארוכה ומושכים אליהם כמות אנשים גבוהה בהרבה מהיצע מקומות החנייה שבמקום (ובעניין האחרון כלל אין מחלוקת – ר’ דברי ב”כ המשיבה בעמ’ 5, שורות 32-33, פרוטוקול מיום 08.06.2022).
העובדה כי קיימת מצוקת חנייה קשה באזור אצטדיון טדי, בעת קיום משחקים נתמכת גם בעדויות בקל וחביליו. ראיה נוספת לכך הם ניסיונותיה של המשיבה, לאורך שנים, למצוא פתרונות חניה עבור תושבי שכונת מלחה הסובלים ממציאות קשה בה באי האצטדיון חונים בשלל חניות לא חוקיות ואף בחניות תושבי השכונה (בעניין זה אפנה לעת”מ (מינהליים י-ם) 46983-08-15 צחור צדק, חופש, חינוך ורווחה בירושלים נ’ ניר ברקת – ראש עיריית ירושלים (נבו 18.04.2016) (להלן: “עניין צחור”)).
משכך בהינתן העובדה כי בשני המקרים, מדובר, באירועים המוניים המנקזים לתוך תא שטח מוגדר מספר כלי רכב גדול בהרבה מהיצע מקומות החניה שבו – דבר המוביל לכך שבהכרח מתבצעות, בשני המקרים, חניות בלתי חוקיות, סבורני כי ניתן להסיק, בזהירות הנדרשת, גם מהיקף הדוחות המועט שנרשמו במהלך המשחקים ביחס למדיניות אכיפה נוהגת של המשיבה במהלך משחקים באצטדיון טדי.
יש לתמוה על עמדת המשיבה בתיק דנן לפיה לא קיימת מדיניות אכיפה שונה לאירועים המוניים ובפרט במהלך משחקים באצטדיון טדי נוכח קביעות בית המשפט (כב’ השופטת ס’ אלבו) בח”נ (י-ם) 7150/16 מדינת ישראל נ’ אדהאן [פורסם בנבו] (05.07.2017) (להלן: “עניין אדהאן”) שעניינו דוח חניה שניתן ברחוב האייל באזור שכונת מלחה:
“המאשימה הוסיפה וטענה, כי הנאשמת חנתה באופן היוצר סכנת חיים, ועל כן גם אם אין פרסום של מדיניות האכיפה יש להרשיע בעבירה. איני מקבלת טענה זו. ראשית, הנאשמת אמנם חנתה באופן שרכבה חוסם חלק נרחב מן המדרכה, כפי שעולה מהתמונה שצילם הפקח, אך אין לומר כי חנתה באופן המסכן חיים. שנית, גם לו היתה נכונה טענה זו, הרי הקושי לקבלה נובע מכך בכך שהמאשימה מודה כי כאשר מתקיימים משחקים באצטדיון טדי לא נאכפים איסורי החניה באיזור קריית הספורט כלל, ובכלל זה בשכונת מלחה, וכי לא נערכת אבחנה בין חניה המסכנת חיים לבין חניה שאינה כזו. (ההדגשה אינה במקור – ע.ג.)
מכאן, שלא השאלה האם החניה מהווה סיכון חיים היא זו שניצבת לעיני המאשימה בהחלטה האם לאכוף את איסורי החניה, כי אם שאלת העיתוי, המקום וצרכי הציבור. לפיכך, על המאשימה לפרסם את מדיניותה בכל הנוגע לאכיפת איסורי החניה על מנת שאלה יהיו ברורים לכל ויקטינו את מרחב הטעות של האזרח.”
בעניין אדהאן נקבע, עוד בשנת 2017, כי למשיבה מדיניות אכיפה מקלה בעניין אכיפת איסורי החניה באזור שכונת מלחה בסמוך למועדים בהם מתקיימים משחקים באצטדיון טדי, אולם היא איננה עקבית ואיננה מפורסמת וכי אין הנחיות כתובות בנושא. יש לציין כי בתיק האמור עמדת המשיבה היתה כי לא חלה עליה חובה לפרסם את מדיניות האכיפה.
אשר לדוגמה אליה הפנתה המשיבה בעניין ההפגנה שהתקיימה ביום 09.11.2021 בגן הוורדים על ידי מתנגדים לחיסונים. לטענת המשיבה צפויים היו להגיע להפגנה זו כ-50,000 איש ובעקבות אכיפה שביצעה ברחובות הסמוכים חולקו כ-100 דוחות ב-5 רחובות. לאימות טענתה צירפה המשיבה את נספח ו’ לתגובתה, כאשר עיון בו מלמד כי במועד האמור, בין השעות 14:00-22:00 חולקו 44 דוחות ברחובות סמוכים. אכן יש בדוגמה זו להוות קבוצת שוויון מתאימה יותר, גם אם אינה פוליטית באופייה, אך בעומדה לבדה אין בה לסתור את טענות המבקשים אשר עלה בידיהם לבסס התנהלות שיטתית ועקבית של המשיבה.
יש לציין כי במענה לשאלות המשיבה, העיד מר מלכה כי גם באירועים המוניים כדוגמת “חוצות היוצר” ואירועי סליחות מתבצעת אכיפה רגילה ונרשמים מספר רב של דו”חות (עמ’ 198, ש’ 21-31, פרוטוקול מתוקן מיום 15.3.202). עם זאת, המשיבה לא הביאה כל ראיה לתמוך בעדותו וצירפה נתונים בעניין רק לסיכומיה ולפיכך אין מקום להידרש אליהם.
מסקנה – מהתשתית הראייתית שהונחה לפני עולה כי למשיבה קיימת מדיניות אכיפה אחרת המופעלת באירועים המוניים ואף הוכח בפני כי מדיניות זו מיושמת בעת משחקים באצטדיון טדי. במהלך משחקים אלו, מפעילה המשיבה – ובצדק – מדיניות אכיפה מקלה ומכילה במטרה לאפשר, מחד גיסא, הגעת מספר רב של אנשים לאירוע הנתון ומאידך גיסא, דאגה לרווחת תושבי המקום. מדיניות אכיפה מקלה זו כוללת התמקדות המשיבה ברישום דוחות אך ביחס לעבירות מסכנות חיים ועבירות במקום חניה השמור לבעלי תו אזורי, תוך הכלת עבירות קלות שאינן מהוות סיכון או גורמות הפרעה חמורה ובמקביל קביעת הסדרי חניה אשר יאפשרו שמירה על חניות תושבי המקום. תוצאת יישום מדיניות מקלה ומכילה זו היא רישום מספר מועט יחסית של דוחות מקום בו מבוצעות ומתקיימות חניות אסורות רבות.
עוד הוכח בפני כי על אף שהמשיבה מיישמת מדיניות אכיפה לאירועים המוניים בעת משחקים באצטדיון טדי היא לא יישמה מדיניות זו במהלך תקופת ההפגנות. בהקשר זה אפנה לדברי המשיבה עצמה לפיה במהלך תקופת ההפגנות ביצעה “אכיפה רגילה” ובשום שלב לא חרגה ממדיניותה שבשגרה (עמ’ 43 לסיכומי המשיבה סעיף 9 לפרק “סיכומו של דבר”) וכן אפנה לעדותו של מלכה אשר העיד כי הן לפני תקופת ההפגנות והן לאחריה לא חל שום שינוי בקו האכיפה מטעם העירייה (עמ’ 127 שורות 11-14, פרוטוקול מתוקן מיום 15.03.2023), כי בתקופת ההפגנות בבלפור לא סייעו למשטרה, אלא אכפו אכיפה רגילה (עמ’ 134, ש’ 31, פרוטוקול מתוקן מיום 15.03.2023) ואף לא קיבל הנחיות מיוחדות מאף גורם בעירייה (עמ’ 143, שורות 18-19, פרוטוקול מתוקן מיום 15.03.2023).
משמעות הדבר הלכה למעשה הוא כי בניגוד למדיניותה הנוהגת, לא הפעילה המשיבה מדיניות אכיפה מקלה באירוע המוני בעניין ההפגנות.
משקבעתי שעניינם של שני המקרים זכה ליחס שונה, אזי “השאלה בכל מקרה ומקרה אינה רק אם עניינם של שני חשודים זכה ליחס שונה, אלא גם אם הבחנה זו היא – על פי תפיסותיה של שיטת המשפט שלנו – ראויה” (ספר עדנה ארבל, עמ’ 128).
ייתכנו מצבים בהם תהא הצדקה למתן יחס אכיפתי שונה לאירועים המוניים המתקיימים באזורים שונים ברחבי העיר בשל מגוון סיבות. עם זאת, כאמור, לעמדת המשיבה כלל לא קיימת מדיניות אכיפה באירועים המוניים ובפרט בעת קיום משחקים באצטדיון טדי, ולמעשה תלתה את ריבוי מתן הדוחות במהלך ההפגנות בעלייה במספר כלי הרכב החונים באזור וכן בעלייה במספר תלונות תושבי השכונות במהלך תקופת ההפגנות (ר’ נספח ד’ לתגובתה). יש לציים כי המבקשים חלקו על נתוני המשיבה ואף על המסמכים שהוגשו על ידה (בימים 1.3.22 ו-2.3.22) בטענה כי מרבית התלונות הן של פקחים והמשטרה ואף טענו כי היענות לתלונות הובילה לאכיפה מוגברת בתקופה האמורה.
כך או כך, אין חולק כי קיום ההפגנות במרכז העיר החריף את מצוקת החנייה, הקיימת ממילא בשגרה, לתושבי האזור והדבר אף עולה מעדותו של חביליו שהעיד כי: “…פנו אלי התושבים של רחביה ואמרו לי שאני דואג למפגינים אבל תחשוב על הגרים באזור ירושלים” – עמ’ 13, ש’ 21-26, פרוטוקול מיום 08.06.2022 וכן מעדותו של מלכה שהעיד כי: “אנשים ירדו אלי למדרכות למטה בכו. בכו. אזרחים בכו…” – עמ’ 131, ש’ 11-6, פרוטוקול מתוקן מיום 15.03.2023, ובמצב דברים זה ברי כי נדרשה המשיבה ליתן מענה אכיפתי הולם. עם זאת, ריבוי כלי רכב, מצוקת חנייה ותלונות תושבי השכונה – מתקיימים כולם גם ביחס לאצטדיון טדי בעת קיום משחקים (ר’ עניין צחור), ומשכך אין בהם להוות הצדקה להבחנה בין שתי קבוצות השוויון בוודאי לא בסיס ראוי להבחנה שעושה המשיבה בין קבוצות השוויון.
לפיכך, הוכח לפניי כי אכן ננקט יחס שונה בין שתי קבוצות השוויון ללא כל טעם מספק המניח את הדעת, כך שהמשיבה פעלה במקרה זה שלא בהתאם למדיניותה הנוהגת באירועים המוניים.
רביעית, טענו המבקשים לאכיפה בניגוד למדיניות אי האכיפה הנוהגת ביחס לעבירת “הכנסת רכב לגן ציבורי”: המבקשים טענו כי קיימת מדיניות העדר אכיפה ביחס לעבירת “הכנסת רכב לגן ציבורי” במוצאי שבת וכי במהלך תקופת ההפגנות נאכפה העבירה בשונה מהמדיניות הנוהגת. להוכחת הטענה הפנו המשיבים לראיות הבאות:
מהנתונים שקיבלו המבקשים בתשובה לבקשת חופש המידע בעיריית ירושלים (נספחים 51 ו-53 לבקשה) עולה כי בכל מוצאי שבת בתקופה שבין יום 01.01.2019 ועד ליום 01.08.2020 לא נאכפה העבירה כלל. לעומת זאת, החל מה-01.08.2020 ועד לסיום תקופת ההפגנות, בכל מוצאי שבת בו נאכפה העבירה התקיימה הפגנה. נתונים אלה מצביעים באופן ברור על מדיניות אי אכיפה ביחס לעבירה זו עד לתחילת תקופת ההפגנות ועל מדיניות אכיפה שונה במהלך תקופת ההפגנות.
המשיבה התנגדה לניתוח הנתונים של המבקשים, וביקשה להסתמך על נספח ג’ שצורף לתגובתה מיום 01.03.2022, אך גם עיון בנתונים המופיעים בנספחים ב’ ו-ג’ לתגובתה המשיבה מעלים כי עבירה זו לא נאכפה עובר ליום 2.8.2020, קרי במוצאי שבתות לפני תקופת ההפגנות, ונאכפה רק במוצאי שבתות בהם התקיימו הפגנות ובהיקף לא מבוטל.
ממזכרו של מלכה מיום 04.08.2020 בעניין דוחות שניתנו בגין חניה בגן ציבורי (ר’ מוצג מ/90) אשר כותרתו: “דוחות ש. הסדר בדואר רשום (הפגנת בלפור)” עולה כי בין ה-01.08.2020 ועד ה-02.08.2020 נרשמו 44 דוחות בגין עבירה זו וכי לאחר התייעצות עם מנהל האגף הוחלט לרשום להם קנסות. לטענת המבקשים יש במזכר ללמד כי גם לשיטת המשיבה היה מדובר באכיפה חריגה.
חלק מן המבקשים העידו כי נהגו לחנות באזור באירועים שונים, ומעולם לא קיבלו דוח בגין הכנסת רכב לגן ציבורי. מר ניר עברי שניידר העיד כי נהג להגיע בחגים ובאירועים משפחתיים ולחנות באזור, אך “אף פעם לא היה שם פקח, בחיים אף אחד לא קיבל דוחות. בערבים בטח שלא. בחגים בטח שלא נותנים. לכל אורך הרחוב וגם במקום בו חניתי, אין שילוט שאוסר” (עמ’ 28, שורות 6-9, פרוטוקול מיום 08.06.2022).
מסקנה – מהתשתית הראייתית שהונחה בפני הוכח כי המשיבה פעלה בניגוד למדיניות האכיפה הנוהגת בעבירה זו, כאשר תקופה ארוכה בטרם ההפגנות נמנעה מאכיפת עבירת “הכנסת רכב לגן ציבורי” במוצאי שבת ואילו במהלך תקופת ההפגנות אכפה את העבירה האמורה ובהיקף לא מבוטל. קל וחומר, לו הייתה המשיבה מיישמת את מדיניות האכיפה באירועים המוניים בתקופת ההפגנות, יש להניח כי הייתה נמנעת ממתן הדוחות האמורים בהנתן שמדובר בחניות שאינן מהוות כל הפרעה או סיכון לציבור או לתושבי המקום. אמנם, טענת המשיבה היא כי מאחר שאין מדובר בעבירת חניה, אלא בעבירה על חוק עזר, מדיניות אכיפת חניה מכל סוג לא חלה לגביה, אך גם במצב דברים זה סבורני כי עלה בידי המבקשים להוכיח כי אכיפת עבירת “הכנסת רכב לגן ציבורי” במהלך תקופת ההפגנות נעשתה בניגוד למדיניות הנוהגת של המשיבה ביחס לאכיפתה בתקופה שלפני ההפגנות ובוודאי בניגוד למדיניות האכיפה הנוהגת באירועים המוניים.
אין בידי לקבל את טענת המשיבה לפיה רשאית היא לשנות את מדיניות אכיפתה בכל עת. אמנם רשאית המשיבה לעמוד על קיום חוק ואכיפתו, אך כאשר “שינוי המדיניות” מוחל בצורה כה שרירותית ומוביל לאכיפת העבירה רק במהלך תקופת ההפגנות, כאשר זו כלל לא נאכפה במוצאי שבתות טרם תקופת ההפגנות אלא במקרים של עבירות מסכנות חיים, יש בכך טעם לפגם ולא ניתן להאחז בטענה לשינוי מדיניות.
בהערת אגב ומאחר שבמסגרת שמיעת העדויות נחשף בית המשפט לחלק מפרטי האישומים, הרי שבכל הנוגע לחניות שבוצעו ברחוב ניות, אל מול מבנה שבט ה”צופים” נקבע זה מכבר על ידי מותב זה כי כלל אין מדובר ב”גן ציבורי” או בחניה אסורה (ר’ חע”מ (י-ם) 14934-06-21 שרון נ’ מדינת ישראל (נבו 01.01.2023)).
חמישית, טענו המבקשים לאכיפה בניגוד למדיניות אכיפה בניגוד לחוק: טענה זו של המבקשים מתייחסת לדוחות שחולקו ברחוב יהושע ייבין בגין “חניה באופן שיש בו כדי להפריע לתנועה או לעכבה”, למרות שברחוב לא היה שילוט האוסר על חניה והיא סומנה כמתאימה לחניה חופשית. מעדותו של חביליו עלה כי במשך מספר שבועות קיבל תלונות בנוגע לדוחות הניתנים ברחוב זה שלא כדין, על אף שאין ברחוב תמרור האוסר על חניה ולמרות שהרחוב צדדי. מבירור שערך נמסר לו שמדובר היה “ביוזמה מקומית של פקח ולא בהוראות מלמעלה”, חביליו פעל לבטל את הדוחות שניתנו ברחוב זה ולמיטב ידיעתו אלה בוטלו (עמ’ 8, שורות 4-21, פרוטוקול מיום 08.06.2022). המשיבה לא חלקה על הנטען ואף ביקשה ללמד על התנהלותה ההוגנת והישרה בטענה כי “תלונות אשר היו מוצדקות טופלו ע”י העירייה ביתר שאת וכאשר היו תלונות שאינן מוצדקות, המשיכה העירייה לשרת את תושביה נאמנה במטרה לשמור על הסדר הציבורי ואף הכריזה על המשך האכיפה בריש גלי” (סעיף 76 לסיכומי המשיבה).
מסקנה – אכיפה בניגוד להוראות הדין היא פסולה ולא חוקית. יש לקוות כי אכן הטעון תיקון תוקן. אמנם לא נטען על ידי המבקשים כי מי מהדוחות מושא בקשה זו ניתן בניגוד לחוק כאמור בסעיף זה, אך נטען כי יש בכך ללמד על התנהלות המשיבה. סבורני כי יש בהתנהלות זו של המשיבה, אשר התרחשה במהלך תקופת ההפגנות, לחזק את התמונה המצטיירת לפיה פעלה בניגוד למדיניות אכיפה נוהגת ואף ללמד על מאמציה הבלתי שגרתיים לבצע אכיפה.
סיכום הטענה לפגם בשל אכיפה בררנית והפליה בהעמדה לדין פלילי: בניתוח טענת אכיפה בררנית נדרש בית המשפט בשלב הראשון לקבוע מהי קבוצת השוויון עמה נמנים המבקשים. בית המשפט מצא שאין מקום להשוואה בין קבוצת “החונים בשגרה” לבין קבוצת המבקשים, זאת נוכח ההבדלים המהותיים בין ערב רגיל לבין ערב בו מתקיימת הפגנה המונית ממספר בחינות. עם זאת, ראה בית המשפט מקום להשוות בין קבוצת “חוני אירועים המוניים” לבין קבוצת המבקשים, גם אם לא בצורה מלאה, לאור מאפיינים משותפים כגון תדירות האירועים, כמות המשתתפים, מצוקת החניה המתעוררת בעקבותיהם ועוד.
בשלב השני של ניתוח הטענה, נדרש בית המשפט להבחין בין אכיפה בררנית פסולה לבין אכיפה חלקית ולגיטימית. אכיפה בררנית נעשתה, לטענת המבקשים, בשל מניע פוליטי זר או בשל אכיפה שרירותית הבאה לידי ביטוי באכיפה בניגוד למדיניות הנוהגת. לאחר שקילת כל המפורט לעיל מצאתי לקבוע כדלהלן:
המבקשים לא הניחו תשתית ראייתית מספקת להוכחת מניע פוליטי זר.
המבקשים הניחו תשתית ראייתית המלמדת כי למשיבה מדיניות אכיפה מקלה בעת שגרה בשעות הערב והלילה וכן מדיניות אכיפה מקלה, שאינה מפורסמת, במהלך אירועים המוניים.
המשיבה פעלה בניגוד למדיניות האכיפה, שאינה מפורסמת, באכיפתה במהלך ההפגנות, השקולות לאירועים המוניים. המסקנה האמורה נובעת מכך שבמהלך תקופת ההפגנות, תקופה כבת שנה במהלכה מדי מוצאי שבת נערכה הפגנה באזור “בלפור” אשר משכה אליה עשרות אלפי מפגינים בכל פעם (נספח 1 לבקשה) וחרף זאת, המשיכה המשיבה – אף לשיטתה, באכיפה רגילה. המשיבה לא פעלה בהתאם למדיניות האכיפה הנוהגת באירועים המוניים, כפי שעושה בעת קיום משחקים באצטדיון טדי ובכך למעשה מבססת את הקביעה כי פעלה בניגוד למדיניות האכיפה שלה עצמה. זאת ועוד, העובדה כי המשיבה אכפה את עבירת “הכנסת רכב לגן ציבורי” על אף שזו לא נאכפה על ידה בכלל בתקופת טרום ההפגנות (ואף הגדילה וביצעה בתקופת ההפגנות אכיפה לא חוקית ברחוב יהושע ייבין) מחזקת את תמונת האכיפה השרירותית שביצעה.
עוד עולה מן האמור כי על אף הימשכותן של ההפגנות בפרט וריבוי אירועים המוניים והפגנות של זרמים שונים בעיר ירושלים בכלל, לא פעלה המשיבה לגיבוש מדיניות אחידה ומפורסמת לציבור בעניין אכיפה במהלך הפגנות ו/או אירועים המוניים, וזאת על אף שבאתר עיריית ירושלים מפורסמת מדיניות המשיבה ביחס לאכיפה בשעות הלילה, בחגים ומועדים מיוחדים, במזרח העיר ובקטגוריות אחרות נוספות.
בע”פ 3520/91 תורג’מן נ’ מדינת ישראל, מז(1) 441 (1993) קבע כב’ השופט חשין כי: “עקרון שלטון החוק משמיע את עקרון החוקיות, ומוסיף הוא ומשמיע צורך בהפעלת החוק באורח שוויוני וללא הפליה, בהתאם לכללים ידועים וקבועים מראש, ללא שרירות וללא מקריות. הפעלת החוק באורח מקרי – שלא על דרך מדיניות קבועה, ברורה ומבוקרת מראש – משמיעה שרירות, ושרירות הינה אויבת שלטון החוק.”
מדיניות האכיפה של עבירות חניה הן הנחיות מנהליות כמשמעותן בחוק חופש המידע, ומכאן נובעת החובה להעמידן לעיון הציבור, כאמור בסעיף 6 לחוק חופש המידע, התשנ״ח-1998. המדובר בכללים שיש להם נגיעה וחשיבות עבור ציבור רחב של אנשים בעיר וכל עוד לא מפורסמות ההנחיות ברבים, גדל מרחב הטעות האפשרי מצד האזרח וקטנה יכולתו למנוע באופן סביר את הטעות. (חע״מ (ת״א) 36864338 מדינת ישראל נ׳ פרידמן (פורסם בנבו) (להלן: ״עניין פרידמן״) וכן ראו: חע״מ (ת״א 5283148 מדינת ישראל נ׳ ליפביאק (פורסם בנבו)).
בעניין פרידמן נפסק, כי מותר לעירייה לקבוע מדיניות אכיפה מקלה, שבגינה בנסיבות מסויימות, לא תיאכף עבירה הקבועה בחוק. אלא שהנחיות אלה, יש לפרסם כדי שתהיינה ידועות לכל ועל מנת לאפשר פיקוח על קיום ההנחיות באופן שוויוני וראוי.
עוד נקבע בעניין פרידמן כי פרסום גלוי של מדיניות האכיפה יאפשר בקרה ציבורית וביקורת שיפוטית על קיום הנהלים. בקרה זו, תתרום בעקיפין גם לייעול ההליכים המשפטיים ולניצולם למקרים המתאימים בלבד ובעיקר תבטיח מנהל ציבורי תקין, אשר יגביר את האמון הציבורי ברשות ובנציגיה.
באלה הדברים, אני קובעת כי נפל פגם בהתנהלות המשיבה.
ב. התנהלות כושלת
המבקשים טענו לפגם נוסף בהתנהלות המשיבה והלינו על חסימות הדרכים המובילות לבלפור, על העדר הכוונה ושילוט לחניה חוקית ועל אי העמדת חלופות חניה הולמות, בדגש על העובדה כי מרבית החניונים בירושלים (בוודאי אלו השייכים למשיבה) נפתחים רק לאחר צאת השבת. עוד הלינו על היעדר הנחיות ונהלים שעניינם מדיניות האכיפה באירועים המוניים ובהפגנות. מנגד, טענה המשיבה כי העמידה לרשות המפגינים אלטרנטיבות חוקיות אחרות לחניה וכי אין מקום לדון בדרישה להפעלת תחבורה ציבורית בשבת או פתיחת החניונים בשבת במסגרת ההליך דנן.
נכון כי ראוי שרשות שלטונית שהינה חלק ממשטר דמוקרטי תאפשר ותכיל הפגנות של כלל הזרמים השונים ואף מצופה כי הרשות תערך כראוי לאפשר ולהכיל אירועים מסוג דנן. עם זאת, על הרשות לערוך איזון בין האינטרסים השונים, מחד גיסא לאפשר את מימוש הזכות להפגין ולהתבטא באופן חופשי ומאידך גיסא לשמור על שלטון החוק והסדר הציבורי.
בהחלטה שהתקבלה ביום 20.12.2021 בנוגע לבקשה לקבלת מידע ממשטרת ישראל לפי סעיף 108 לחסד”פ, קבעה כבוד השופטת אלבו כי “אין ספק כי הצבת מחסומים על ידי המשטרה עשויה להגביר מצוקת חניה, ולשם כך אין צורך ברשימת המחסומים שהוצבו סביב בית ראש הממשלה. השאלה הרלבנטית לצורך הוכחת האכיפה הבררנית, היא האם דוחות החניה נרשמו תוך אכיפה בררנית ובסטייה ממדיניות האכיפה של עיריית ירושלים”.
בהמשך להחלטת בית המשפט האמורה, סבורני כי גם הכרעה בסוגיית החניונים וההכוונה לציבור אינה רלוונטית לענייננו. לשיטת המבקשים פעולותיהן הכושלות של הרשויות יחדיו (הן העירייה והן המשטרה) עולות כדי פגם המצדיק קבלת טענת הגנה מן הצדק, עם זאת, פעולות הרשויות נעשו במטרה לשמור על הסדר הציבורי במהלך ההפגנות. גם אם היה נקבע כי הרשויות לא עשו די או אף כי כשלו בפעולותיהן הרי שאין בכך להצדיק חניה בניגוד לדין ואף לא מצאתי כי יש בטענות המבקשים בסוגיות אלו לעלות כדי “סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית”, כדרישת סעיף 149(10) לחסד”פ.
אשר לטענת המבקשים להיעדר הנחיות ונהלים שעניינם מדיניות האכיפה באירועים המוניים הרי שבית המשפט התייחס לכך לעיל.
ג. התנהלות לא הגונה בהליך הפלילי
המבקשים הצביעו על פגם נוסף לטענתם שעולה מהתנהלות המשיבה בהליך הפלילי עצמו, עת נהגה בחוסר הגינות והקשתה על המבקשים בקבלת מידע ואף הטעתה את בית המשפט. מנגד, טענה המשיבה כי לא רק שאין ממש בטענות אלה אלא שהיו אלה המבקשים עצמם שהתנהלו בחוסר תום לב, והרבו להטעות את בית המשפט, לא כיבדו את סדרי הדין ואף הפנו לבעייתיות הטמונה בעדות ב”כ המבקשים במהלך הדיון בבקשה.
מטבע הדברים, טענות כגון אכיפה בררנית שהעלו המבקשים בתיק זה, מחייבות איסוף, ניתוח והצגת נתונים רבים, כאשר אופן הניתוח שלהם והצגתם עשוי להשתנות בהתאם לטענות אותן מבקש כל צד להוכיח. בתיק דנן, כפי שצוין זה מכבר, היקף המסמכים והנתונים היה יוצא דופן ולגביו נערכו ניתוחים סטטיסטיים שונים ורבים. לא מצאתי לקבוע כי יש בסיס לטענת מי מהצדדים להטעיה כלשהי. עם זאת, יובהר כי בשל כפירת המשיבה בניתוחים הסטטיסטיים שערכו המבקשים, בחן בית המשפט, בנקודות המרכזיות, את הנתונים כפי שמופיעים בחומרי הגלם שהוגשו לתיק.
לא ניתן לסיים מבלי להתייחס להערות המשיבה לבית המשפט ביחס לאופן ניהול המשפט על ידו, לרבות טענה לחוסר שוויון כלפי הצדדים והתנהלות שלא על פי סדרי דין.
ניהול ההליך דנן היה חריג בהיקף החומרים שהוגשו במהלכו, מספר הדיונים שהתקיימו ואף בהתנהלות הצדדים בינם ובין עצמם באולם במהלך הדיונים ומחוצה לו. הצדדים הרבו בהתנגדויות וויכוחים שלא היתה בהם כל תועלת לקידום ההליך ורק הקשו על ניהול יעיל וענייני של ההליך והאריכוהו שלא לצורך. בית המשפט נדרש שוב ושוב להכריע בויכוחים בין הצדדים, ביחס לשאלות שנשאלו ומסמכים שהוצגו, בניסיון לשוב ולמקד את הצדדים בזירת המחלוקת, בצורה מאוזנת ומאפשרת כאחת תוך שמירה על רלוונטיות וקידום ההליך.
בשים לב לאמור, מוטב היה לו היתה נמנעת המאשימה מהעלאת טענות אלה.
ד. פעולה בניגוד להנחיית המשנה לפרקליט המדינה
המבקשים הפנו להנחיית המשנה לפרקליט המדינה מס’ 2.40 שכותרתה “מדיניות העמדה לדין בתיקים שנפתחו על רקע הפגנות או אירועי מחאה” וטענו כי התנהלות המשיבה הינה בניגוד לאמור בהנחיית המשנה לפרקליט המדינה. ההנחיה עומדת על חשיבותה של זכות ההפגנה במשטר דמוקרטי ובסעיף 4 נקבע כי על מדיניות האכיפה בנושא זה להיות זהירה, ולא לפגוע ברצונו של אדם ליטול חלק בהפגנות ולהביע את דעתו ללא חשש. מנגד, נקבע, ראוי שמדיניות האכיפה תרתיע מפגינים מביצוע פעולות שגולשות מחוץ לגבולות המחאה הלגיטימית, אל עבר אלימות והפרה ממשית של הסדר הציבורי.
הנחיית המשנה לפרקליט המדינה עוסקת בעיקרה בעבירות המבוצעות במסגרת הפגנות, הקשורות בהתפרעויות והפרעה לסדר הציבורי ואף כאלה העולות כדי אלימות, עבירות שבסמכות התביעות והפרקליטות. יש לציין כי, התביעה העירונית פועלת בהיותה זרועו הארוכה של היועץ המשפטי לממשלה (התובעים הם מוסמכי היועמ”ש) וכפופה למחלקה להנחיית תובעים בפרקליטות המדינה.
בהתאם לרוח הנחיית המשנה לפרקליט המדינה היה על התביעה לפעול במידה של ריסון בעמידתה על כלל כתבי האישום הנדונים בהליך דנן בגין עבירות שבוצעו במהלך ההפגנות ולנקוט מדיניות אכיפה זהירה, קרי רק במקרים חמורים או בגין עבירות “מסכנות חיים”. המשיבה לא פעלה כך ונקטה מדיניות אכיפה שאינה עורכת הבחנה בין עבירות חניה “רגילות” לבין “מסכנות חיים” לרבות עמידה על עבירות שלא נאכפו טרם תקופת ההפגנות.
ה. פגיעה בזכות היסוד להפגנה
על מעמדה הרם של הזכות להפגין כאחת הנגזרות החשובות של חופש הביטוי וכמכשיר עיקרי להבעת דעות ולהעלאת סוגיות חברתיות על סדר היום הציבורי, עמד בית המשפט לא אחת בציינו כי מדובר בזכות יסוד “[ה]שייכת לאותן חירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי” (בג”ץ 153/83 לוי נ’ מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ”ד לח(2) 393, 398 (1984)). עוד ראו: בג”ץ 2557/05 מטה הרוב נ’ משטרת ישראל, פ”ד סב(1) 200, 215 (2006); בג”ץ 5346/07 ברדנשטיין נ’ משטרת ישראל, בפסקה 5 (19.6.2007); בג”ץ 8988/06 משי זהב נ’ מפקד מחוז ירושלים, בפסקה 9 (27.12.2006); בג”ץ 148/79 סער נ’ שר הפנים והמשטרה, פ”ד לד(2) 169 (1979) (להלן: “עניין סער”).
עם זאת, גם הזכות להפגין ככל זכות יסוד אחרת אינה זכות מוחלטת וכבר נפסק כי “חופש האסיפה אין פירושו התפרקות מכל סדר ציבורי…” ומשכך יש לאזן בינה ובין אינטרסים חשובים העשויים להתנגש עמה ובהם שלום הציבור ורכושו והצורך לשמור על הסדר והביטחון הציבורי (עניין סער, בעמ’ 172).
הווה אומר, כי על המשיבה לאכוף את הוראות החוק והתקנות באופן שיאפשר, ככל הניתן, את מימוש זכויות היסוד של האדם תוך איזון ושמירה על הסדר הציבורי ובטחונו.
סיכום המבחן התלת שלבי
זיהוי הפגם שנפל בהליך שננקט ובחינת עוצמתו – כאמור לעיל, מצאתי כי המשיבה פעלה בניגוד למדיניות האכיפה שלה באירועים המוניים, אשר אינה מפורסמת ואף אינה מוצהרת ואף בניגוד למדיניות האכיפה הנוהגת שלה ביחס לעבירת “הכנסת רכב לגן ציבורי”.
האיזון בין האינטרסים השונים להם ניתן משקל, כגון הרתעה ושמירה על ביטחון הציבור מחד גיסא וחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ומידת האשם הרובץ על כתפי הרשות בגרימת הפגם מאידך גיסא, מעלה כי גם אם מעשיה של המשיבה נעשו כחלק מניסיונותיה להשליט סדר במהלך ההפגנות ולשמור על בטחון הציבור ועל רווחת תושבי המקום, הרי שעדיין ניתן לקבוע כי ביחס לחלק מסוגי העבירות בהן הואשמו המבקשים, קרי ביחס לעבירות שאינן עונות על ההגדרה של “מסכנות חיים”, מוכרע הנטל לעבר כף האינטרסים המתנגדים להמשך ניהול ההליך הפלילי.
הגדרת עבירה “מסכנת חיים” מופיעה הן בטבלה מפורטת באתר עיריית ירושלים והן עולה מעדותו של מר מלכה אשר הסביר כי עבירות מסכנות חיים הן, בין היתר, חניה באופן שחוסם מדרכה באופן מלא, בתחום מעבר חצייה, תחנת אוטובוס, חניית נכה, בתחום צומת, חסימת יציאת וכניסת רכבים (עמ’ 122 שורות 17-19, פרוטוקול מתוקן מיום 15.03.2023).
הכרעה בעניין הסעד המתאים – בנסיבות העניין, סבורני כי לא ניתן – ואף לא ראוי – לרפא את הפגם בדרך אחרת מאשר ביטול כתבי האישום אשר ניתנו על ידי המשיבה בניגוד למדיניות האכיפה הנהוגה על ידה – הן מדיניות האכיפה באירועים המוניים והן מדיניות אכיפת עבירת “הכנסת רכב לגן ציבורי”.
סוף דבר
הדוחות אשר ניתנו בניגוד למדיניות האכיפה הנוהגת של המשיבה באירועים המוניים, קרי בגין עבירות שאינן “מסכנות חיים” ואינן עבירות של חניה במקום השמור לבעלי תו חניה אזורי – יבוטלו.
(עבירות “מסכנות חיים”-הרלוונטיות למבקשים הינן, כאמור לעיל, חניה באופן שחוסם מדרכה באופן מלא ובתחום צומת) בהתאם לקביעה זו, תערוך המאשימה בדיקה פרטנית ביחס לתיקים הרלוונטים ותודיע בתוך 30 יום באילו תיקים בוטלו האישומים בהתאם לאמור בסעיף זה ובאילו נותרו על כנם.
התיקים אשר לגביהם תודיע המאשימה כי עומדת על המשך ניהול ההליך – יוחזרו לחלוקה בין המותבים השונים להכרעתם.
דוחות אשר ניתנו בגין עבירה של “הכנסת רכב לגן ציבורי” במוצאי שבת (ח”נ 11634-06-21; 32647-11-20; 15781-05-21; 12206-12-20; 32625-11-20; 20547-08-21; 8190-07-21; 11652-06-21) – יבוטלו.
המזכירות תשלח העתק החלטה זו לצדדים.
ניתנה היום, ט”ו שבט תשפ”ד, 25 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
