בפני:
כב’ השופט אלון אינפלד – אב”ד
כב’ השופט אריאל חזק
כב’ השופטת יעל ייטב
עותר:
היועץ המשפטי לממשלה
ע”י ב”כ עו”ד דניאל גלעד
נגד
משיבים:
ועדת השחרורים במקום מושבה בכלא אשל
ירון אמסטט
ע”י ב”כ עו”ד מוטי נוה
פסק דין
כב’ השופט א’ אינפלד:
וועדת השחרורים החליטה לאפשר לאסיר משוחרר לנסות ללכת בדרך שיקומית במסגרת פרטית, לאחר הפרות חוזרות ונשנות של תנאי השחרור, בשתי מסגרות שיקומיות מהן הודח, ולאחר שהרשות לשיקום האסיר משכה ידיה ממנו, והמליצה להורות על ביטול שחרורו.
האם רשאית וועדת השחרורים להתמקד בסיכויי השיקום כפי שהיא רואה אותם, למרות ההפרות, או שעליה לקחת בחשבון את האינטרס הציבורי בקיומם של תנאי שחרור כשיקול עיקרי?
לפנינו עתירת היועץ המשפטי לממשלה נגד ועדת השחרורים בכלא אשל (בראשות כב’ השופטת בדימוס דרורה בית אור) (המשיבה 1, להלן: הוועדה או ועדת השחרורים), והאסיר המשוחרר (המשיב 2, להלן: המשיב), מיום 4.5.23, בוש”ר 3469-02-20 במסגרתה דחתה הוועדה את בקשת העותר לביטול שחרורו של המשיב.
העותר מבקש להכריז על בטלות החלטת הוועדה, להורות על ביטול שחרור המשיב על תנאי בהתאם לסעיף 21 לחוק שחרור על –תנאי, תשס”א – 2001, ולצוות על חזרת המשיב אל מאחורי סורג ובריח.
רקע עובדתי
המשיב ריצה את העונש השמיני שהוטל עליו, לתקופה כוללת של 5 שנים, 7 חודשים ו-28 יום. זאת, בגין הצטברות של שמונה תיקים פליליים, בעבירות מגוונות, בהם עבירות מס רבות מאוד, הלבנת הון, קבלת דבר במרמה (6 עבירות), שבועת שקר (5 עבירות), קשירת קשר לפשע (3 עבירות), הפרת הוראה חוקית (3 עבירות), ניסיון חבלה, נסיון חבלה חמורה, החזקת סכין, החזקת סם לצריכה עצמית, פציעה, איומים (ריבוי עבירות), פגיעה בפרטיות (2 עבירות), והפרעה לשוטר.
עברו הפלילי של הנאשם כולל עבירות בהן הורשע לאחרונה, בנוסף לעבירות בגינן הוטל עליו מאסר, כמפורט לעיל, גם סיוע לקבלת נכסים במרמה (משנת 2017), ותקיפה סתם (משנת 2016). מעבר לכך, באמתחתו גם הרשעות בעבירות ישנות יותר, שטרם נמחקו, בעבירת איומים משנת 2008, ועבירות משנות התשעים, בהם קבלת דבר במרמה, הונאה בכרטיס אשראי, עבירת סם לשימוש עצמי, איומים, ניסיון גניבה, ותקיפה הגורמת חבלה ממשית.
נמסר שיש גם עבר בתחום התעבורה, אך זה לא הוגש לנו, ומשום כך אמליץ לחברי שלא לקחתו בחשבון.
המשיב החל בריצוי מאסרו בתאריך 23.8.18, כאשר שחרור “2/3 מלא” היה בתאריך 29.9.21 (מנהלי 24.3.21), ושחרור מלא מהכלא הינו בתאריך 27.7.23.
ביום 25.5.22 החליטה ועדת השחרורים, בניגוד לדעת העותר, להורות על שחרורו של המשיב על -תנאי.
ההחלטה הסתמכה, בין השאר, על חוות דעת ועדת האלמ”ב לפיה אין התנגדות לשחרורו המוקדם של המשיב, ולפיה המשיב עבר הליך טיפולי, בו הצליח לערוך שינוי ראשוני בדפוסיו. עם זאת, הודגש בחוות דעת רש”א כי “לאור חוסר היציבות שהפגין במהלך שהותו במחלקות טיפוליות בשב”ס ההבנה היא כי רק מסגרת טיפול אינטנסיבית דוגמת הוסטל תספק לנ”ל הזדמנות שיקום ראויה”. הומלץ על תכנית שיקום בהוסטל תורני “בראשית” בקרית עקרון, בפיקוח רש”א.
בהחלטת השחרור על –תנאי נקבע כי תכנית השיקום מצורפת כחלק בלתי נפרד מההחלטה. נקבע עוד כי המשיב יקיים את כל תנאי תכנית השיקום בפיקוח רש”א, והוזהר לבל יעבור כל עבירה. המשיב הוזהר גם “שאם יפר אחד מהתנאים הוא צפוי לביטול שחרורו” (ההדגשה נוספה, א”א).
ביום 27.6.22 פנתה רש”א בהודעה שכותרתה “אי עמידה בתנאי תכנית הפיקוח – דחוף”. בהודעה זו נמסר כי תחילת דרכו של המשיב במסגרת התאפיינה בקשיים, בהם קושי בקבלת מרות ושמירה על חוקי המסגרת; היעלמות ביום ההגעה למשך שעה מההוסטל; התפרצות על מדריך בהוסטל ותגובה אגרסיבית; באירוע אחר קילל את המדריך ודיבר בתוקפנות ובטון מאיים; וכן אי שמירה רצופה על קשר עם מדריך בזמן יציאה שהותרה לשם אזכרה. בשלב זה, רש”א ביקשה להזהיר את המשיב בדבר חומרת העניין וכי אירועים דומים בעתיד יובילו להפקעת רישיון.
ביום 13.7.22 הוגשה מטעם רש”א הודעה נוספת שכותרתה “אי עמידה בתנאי תכנית פיקוח – דחוף”. נמסר כי לאחר העדכון הקודם היה שיפור מסוים במצב המשיב, למרות שנרשמו לחובתו מספר אירועים של חוסר קבלת מרות וזלזול בצוות. נמסר כי הוא פוטר מעבודתו בחנות לממכר שווארמה בשל חוסר מוטיבציה, והוא אינו מתאמץ למצוא עבודה חדשה.
נמסר עוד, כי ביום 12.7.22, במהלך קבוצה טיפולית, נקט המשיב במילים פוגעניות כלפי המדריך, הוא התבקש לעזוב הקבוצה, סירב לעזוב, והמשיך להטיח מילים פוגעניות. בערב, במהלך שיחה בה נתבקש להיכנס לתהליך חשבון נפש, דיבר בזלזול אל המדריך, ואמר שלא ישתף פעולה.
למחרת, ביום 13.7.22 במהלך ביקורת שגרתית, נמצא במגירה סמוכה למיטתו מכשיר אייפון, תוך הפרה חמורה של כללי ההוסטל. ההפרה נתפסה כחמורה במיוחד, משום שבשבוע החולף עסק הטיפול בנושא פתיחות וכנות לעומת “קומבינות”, והדיירים נתבקשו לדווח על חריגות.
עקב האמור, המשיב הושעה מהמסגרת. אמנם, הוא לא התחצף לאחר החלטה זו, אך טען שלא ידע שאסור להחזיק טלפון נייד. דבר, שבוודאי אינו נכון, משום שהנושא עלה לשיחה באופן תדיר במסגרת.
וועדת השחרורים התבקשה לדחות הדיון שהיה קבוע בשבועיים, על מנת שניתן יהיה לגבש המלצות עדכניות.
ביום 26.7.22 התקבל עדכון נוסף שלימד על “שינוי מגמה” ב-12 הימים שחלפו. דווח על לקיחת אחריות, הבעת חרטה, כבוד למדריך ששמר עמו על קשר למרות ההשעיה, ושיתוף פעולה טיפולי עם העו”ס המטפלת. המשיב אף דיווח על חריגות נוספות בהתנהגותו. התקבל הרושם כי החרטה כשלעצמה כנה, אך המשיב לא כן לגמרי, במובן זה שהוא עדיין מסתיר חריגות שלגביהן לא שיתף. המסגרת נאותה לקבל את המשיב חזרה, והומלץ לוועדה לאשר הדבר. זאת, תוך הבהרה כי במקרה של הפרות, דומות או אחרות, של תנאי השחרור – יופקע רישיונו.
ביום 28.7.22 התקיימה ישיבת מעקב של ועדת השחרורים בהתאם לבקשת רש”א.
בדיון, ב”כ העותר הצטרפה להמלצת רש”א, אך הבהירה כי אם תהיינה הפרות נוספות תשקול הפרקליטות לבקש הפקעה.
חברי הוועדה ציינו כי הם “מבקשים להאמין לאסיר שאכן חל בו שינוי ולאחר התחלה קשה, הוא חזר לתלם”. הוועדה התרשמה כי היה בהשעיה מהמסגרת הטיפולית כדי להשפיע על המשיב, ו”לאחר התלבטות” החליטה להסתפק באזהרת המשיב כי בדיווח על הפרה נוספת ייקבע מיידית דיון בהפקעת הרישיון, והורתה על חזרתו למסגרת הטיפולית.
דא עקא, שתוך פחות מחודש וחצי, ביום 11.9.22, הגישה רש”א הודעה שכותרתה “אי עמידה בתנאי תכנית פיקוח – המלצת הפקעה – דחוף”.
הוזכר כי לאחר הפרות חמורות ניתנה למשיב הזדמנות שנייה, ובכל זאת בוצעה הפרה חמורה של התנאים. נמסר כי המשיב קיבל, יחד עם שני דיירים נוספים, אישור לצאת לאכול גלידה במתחם סמוך להוסטל, ואף ניתנו להם “דמי כיס” לשם כך. אולם השלושה נצפו עולים על מונית, ובמעקב ספונטני אחריהם התברר כי הם יצאו לצרוך שירותי זנות. בבירור עם חבריו, עלה כי המשיב מימן שירות זה עבור חבריו, כאשר לפי כללי המסגרת לא אמורים להיות כל כספים במזומן ברשותו.
הובעה דאגה רבה לגבי מקור הכסף, בשים לב לכך שמדובר במי שהורשע בעבירות הונאה. צוין כי ההפרה כפולה ומכופלת, הן בעצם צריכת שירותי זנות בניגוד לחוק, והן בהשפעה על דיירים אחרים וסיוע להם באופן אקטיבי להפר את כללי המסגרת.
עמדת רש”א הייתה כי “על אף ניסיונות חוזרים ונשנים לסייע לו בהליך שיקומו, הנ”ל אוחז בדפוסיו העברייניים והתנהלותו מעידה על מסוכנות משמעותית לחזרה לביצוע עבירות פליליות” (ההדגשה נוספה – א”א). הודגש כי שהייתו ללא מסגרת פיקוחית הרמטית עשויה לסכן את שלום הציבור. לפיכך הומלץ על “הפקעת רישיון האסיר של הנ”ל באופן מיידי”.ביום 13.9.22 הוגשה גם בקשה לביטול שחרור על תנאי מטעם העותר.
בתאריך 15.9.22 התקבל עדכון מטעם רש”א, במסגרתו הוערך כי חל שינוי חיובי בהתנהגות המשיב “בימים האחרונים”. עקב שיחות טלפון עם המשיב ומפגש עמו, התרשמו המטפלים כי הוא החל לקחת אחריות על מעשיו, בניגוד לעבר בו השליך האחריות על גורמים אחרים. הוא גם אמר שמוכן לעשות כל אשר נדרש, וכי הוא מוכן “בשביל זה להיכנס לטיפול בכל מקום שיידרש, גם קהילה טיפולית, שכל כך פחד ממנה במשך חייו”. הוערך שייתכן שהמסגרת בה שהה, הוסטל פתוח יחסית, לא התאים למשיב, בהיותו “משוכה גבוהה מדי עבורו”, ולפיכך יש מקום לבחון אפשרות לאפשר לו לעבור טיפול במקום סגור יותר.
הומלץ לוועדה לשקול את העברתו של המשיב לקהילת “רטורנו” שהיא מקום טיפולי סגור שנועד לטפל בהתמכרויות. הודגש כי למרות שהמשיב אינו מוכר כמכור לסמים, עבירות ההונאה והאלימות שבגינם מרצה את עונש המאסר, כמו גם דפוסי התנהגותו וחשיבתו, תואמים מאוד לדפוסים של אנשים הסובלים מבעיות התמכרות. לפיכך הובעה אמונה שהוא יוכל להצליח בטיפול.
הדיון נדחה מספר פעמים, ולבסוף נערך ביום 27.11.22, בהעדר המשיב אשר כבר שולב באשפוזית ברטורנו. בדיון, בנוכחות בא כוחו, הוחלט בהסכמה לשנות את תכנית השיקום ולשלב המשיב בקהילת רטורנו, כאשר שאר התנאים יעמדו על כנם.
לאחר כשבועיים, ביום 11.12.22 הוגש מטעם רש”א עדכון בעניינו של המשיב.
נמסר כי קליטת המשיב מאופיינת בקושי רב בקבלת סמכות ועמידה בכללי המסגרת, במרכזה העברת “מתנות” בינו לבין אסירים אחרים (כגון נעלים וסיגריות), ובאלימות מילולית קשה. ההתרשמות הייתה כי הוא מפעיל “התנהגות מניפולטיבית” ויוצר קשרים המבוססים על אינטרסים.
ביום 28.12.22 הוגש מטעם רש”א “עדכון דחוף” לפיו המשיב הודח מקהילת רטורנו בשל התנהגות חריגה. פרטים נמסרו בדיווח נוסף מיום 4.1.23, שכותרתו “אי עמידה בתנאי פיקוח”. נמסר שעקב אי שביעות רצון מטיפול רפואי, קילל נמרצות את האח במרפאה. מדריך ניסה להרגיעו, ואז הופנה הזעם כלפי המדריך, בקללות והצמדת פנים אל פנים באופן מאיים. המשיב המשיך להתנהג בתוקפנות.
נמסר שוב, כי אירוע זה אירע לאחר מספר אזהרות ותגובות בנושאי האלימות.
בשיחת בירור, המשיב לקח אחריות חלקית בלבד, והצדיק את התנהגותו בכך שמסיבות רפואיות חש באותה עת כאב חזק. עוד נמסר כי המשיב אינו מבין מדוע הודח, ולתפיסתו הסובייקטיבית הוא מתאמץ לטפל בנושא התנהגותו האלימה. בסיכום הדיווח נאמר “אנו שבים ומחזירים את ענינו לוועדת שחרורים לצורך הפקעת רישיונו” (ההדגשה נוספה – א”א).
ביום 11.1.23 הוגשה בקשה לביטול השחרור על תנאי, והבקשה נדונה ביום 19.1.23. המשיב לא היה מיוצג.
במהלך הדיון טען המשיב כי הוא סובל ממחלה פיזית, תרופותיו היו בארון במרפאה, ובאותו יום, כאשר הייתה לו התפרצות שגרמה לכאבים עזים, לא ניתנה לו גישה לתרופות, שכן החובש לא הסכים לתתן לפני בדיקת רופא. לדבריו, צעקותיו נבעו מכאביו העזים. לטענתו, ניסה לשכנע את רטורנו לקבלו חזרה, על ידי הצגת המסמכים הרפואיים, אך ללא הצלחה. המשיב הטעים כי הוא עובד, עושה כל מאמץ להתקבל חזרה לרטורנו, ואף מוכן לתכנית שיקומית אחרת, ובלבד שלא ישוב לבית האסורים.
הוועדה החליטה שלא להפקיע את רישיונו “בשלב זה”, וביקשה מרש”א לבדוק את טענותיו הרפואיות של המשיב, לגופן ואל מול קהילת רטורנו.
ביום 31.1.23 הוגש עדכון מטעם רש”א. רש”א הדגישה כי “עמדתנו עומדת בעינה ולתפיסתנו אין מקום לשקול תכנית חלופית וחזרה לחברה כאשר הנ”ל ממשיך להפר את תאני הפיקוח שלו לכל אורך דרכו השיקומית”. צוין עוד שרק תכנית שיקומית הדוקה ואינטנסיבית במסגרת סגורה תוכל לאפשר לו ללמוד דרך חיים חדשה “ולמגר את התנהגותו התוקפנית והעבריינית”.
עוד נמסר כי, לאחר דיון בוועדת החריגים בקהילת רטורנו בתאריך 29.1.23, הוחלט “לאחר התלבטות קשה ומורכבת” להעניק למשיב “הזדמנות אחרונה”. במסגרתו ניתנה למשיב הזדמנות נוספת לקחת חלק בקהילת רטורנו. בין השאר נלקח בחשבון כי מדובר בתחילת ההליך הטיפולי אשר, לצד מצבו הבריאותי של המשיב, עשוי להיות מלווה בקשיים. הובהר כי על המשיב לעמוד בכל כללי המסגרת, להשתתף בטיפולים, להקפיד על התנהגות “מכבדת וכנה” וכן “להעלים את התנהגותו הבריונית והתוקפנית”.
בדיון ביום 2.2.23, לא היה המשיב מיוצג. המשיב הבהיר כי הוא מוכן לעשות הכל על מנת שלא לחזור לבית האסורים, אולם “אני מפחד שלא אחזיק מעמד שם” (כאשר כוונתו לקהילת רטורנו). ב”כ העותר עמדה על בקשת ההפקעה. נטען בין השאר כי הניסיון מלמד שאין לתת אמון במשיב, וכי האזהרות שהוזהר בעבר, על ידי המסגרות, רש”א והוועדה, לא הועילו.
לאחר סקירת הנתונים, ונוכח עמדת רש”א ראתה הוועדה לנכון לאפשר למשיב לחזור לקהילת רטורנו. הוועדה ציינה כי היא מצפה מהאסיר לעמוד בכל הכללים, לקחת חלק פעיל בטיפול, לשתף ברגשותיו והתנהלותו באופן כן, לבחון את קשריו החברתיים “ולהעלים את התנהגותו הבריונית והתוקפנית”. הוועדה הזהירה את המשיב כי “אם לא יחול שינוי משמעותי באופן התנהלותו, בדגש על עמידה בחוקי וגבולות המסגרת, לא יהא מנוס מלשקול את הפקעת רישיונו והחזרתו לבית הסוהר” (ההדגשה נוספה – א”א).
ביום 6.3.23 הוגש דיווח של רש”א בכותרת “אי עמידה בתנאי פיקוח”, ונמסר שפחות מחודש מאז הדיון בוועדה, הודח המשיב לצמיתות מקהילת רטורנו.
נמסר כי ביום 1.3.23 היה המשיב לא מרוצה מתשובתו של אחד המדריכים. אז “נכנס למטבח המסגרת כועס וזועם וזרק סיר אוכל שעף על מטופל שבמקרה היה לידו ופגע בו”.
הודגש כי גם אירוע זה היה לאחר מספר אזהרות ותגובות בנושאי אלימות. המסגרת ראתה באירוע זה אירוע אלים וחמור. הוסק כי “מאפייני האימפולסיביות והתוקפנות” של המשיב “מהווים סכנה לשאר מטופלי הקהילה ולצוות הטיפולי”, ולפיכך הוחלט שאין מקום להכיל את ההתנהגותו זו.
בשיחה עם רש”א הודה המשיב במעשה, אך טען שאין לראות את התנהגותו כאלימה. המשיב טען בפני רש”א כי אינו בעל דפוסים התמכרותיים, וכי קהילת רטורנו אינה מתאימה לטפל בדפוסיו התוקפניים, היא מפעילה עליו יותר מדי לחץ ולפיכך נולדות אצלו תגובות אימפולסיביות ואגרסיביות, למרות מאמצי הוויסות שלו. המשיב השליך אחריות על רש”א שאינה מצליחה למצוא לו מסגרת מתאימה.
מסקנת רש”א הייתה כי המשיב מחזיק בעמדות השלכתיות, ממזער את אחריותו, מתקשה לעמוד “בגבולות חיצוניים אלמנטריים”, הנדרשים לכל אדם המבקש להשתלב בהוסטל או בכלל בחברה, ואינו מגלה כל תובנה להתנהגותו הפסולה.
בדו”ח, סקרה רש”א את ההזדמנויות הרבות שניתנו למשיב מאז שחרורו על תנאי, כמפורט לעיל.
רש”א העריכה שדפוסיו העברייניים של המשיב והתנהלותו מעידים על “פוטנציאל למסוכנות משמעותית לחזרה לביצוע עבירות פליליות”. והעניין שוב הוחזר לוועדת השחרורים “לצורך הפקעת רישיונו”.
הדיון בבקשה הנ”ל התקיים רק ביום 20.4.23. בדיון זה, בו היה המשיב מיוצג, הציג המשיב תכנית שיקום פרטית מטעם “הזדמנויות”. נמסר בדו”ח מטעם “הזדמנויות” כי המשיב נמצא מתאים לטיפול פרטני במסגרת שבועית וטיפול קבוצתי, בשילוב עם תעסוקה, וכי למעשה כבר החל בתכנית זו.
ב”כ המשיב טען כי מדובר במי שהיה אדם נורמטיבי עד גיל 47, בו חווה משבר בזוגיות והחל לבצע עבירות, וכי השמתו ברטורנו (שנועדה לטפל בהתמכרויות) הייתה שגויה ושימת “מכשול בפני עיוור”, וכי המשיב עצמו הזהיר מראש שאין הוא מתאים לשם.
המשיב עצמו גם כן טען כי מסגרת רטורנו אינה מתאימה לו, באשר אין הוא יכול “לומר 18 פעמים ביום” כי הוא מכור לסמים, כאשר אין הוא מכור. לשאלת הוועדה על כך שאחד מתיקיו הוא תיק סמים הגיב ואמר שלמרות שהסם לא היה שלו, עורך הדין אמר לו להודות בשביל להגיע להסכמות. עוד אמר האסיר כי נאמר לו ברש”א שאם הוועדה תתן לו הזדמנות נוספת יכינו עבורו תכנית שיקום.
הוועדה – ציינה כי מאז השחרור המשיב לא ביצע עבירה פלילית, ונוכח דברי האסיר על רש”א, מתבקשת רש”א לבחון אפשרות להכין תכנית שיקומית שלא במסגרת סגורה.
בדו”ח שהגישה רש”א ביום 27.4.23 מסרה רש”א כי עמדתה היא “בניגוד מוחלט” לטענת האסיר כאילו נמסר לו שאם הוועדה תמליץ על כך, תתמוך רש”א בתכנית חדשה שלא במסגרת סגורה.
הודגש כי “הנ”ל הפר באופן בוטה, פעם אחר פעם את תנאי השחרור ומטיל את האחריות על המסגרות שלדעתו אינן תואמות את צרכיו הקרימינולוגים”. רש”א הזכירה כי המשיב לא החל ברטורנו אלא במסגרת “בראשית”, וכי שם המסגרת לא הייתה מאוד נוקשה. הודגש, כי הבעיה אינה בעיה של המסגרות אלא “בקושי של הנ”ל לעמוד בגבולות חיצוניים בסיסיים, בקבלת מרות ובעמידה בחוקי המקום, כאשר הביטוי של קשיים אלה הינו התפרצות ואגרסיביות”.
רש”א הדגישה כי “לתפיסתנו המקצועית עמידה בגבולות חיצוניים בסיסיים ובכללי המקום אליו האסיר נקלט הוא תנאי הכרחי לבחינת שילובו לתכנית רש”א בקהילה והחזרתו לחברה. לצערנו, אין זה המקרה” (ההדגשה במקור). הדו”ח סוכם במילים “אנו עומדים על עמדתנו המקצועית ואין אנו מוכנים להחזירו לפיקוח בתכנית רש”א. בכך אנו מחזירים את עניינו לוועדת השחרורים”.
בתאריך 4.5.23 הוועדה דנה שוב בבקשת העותר לביטול שחרורו על תנאי של המשיב. באי כוח העותר סקרו את כל מהלך האירועים הנ”ל, הדגישו את אי האמון של רש”א בעותר, וטענו כי הגיעה העת שהמשיב יחזור לרצות את מאסרו מאחורי סורג ובריח.
ב”כ המשיב חזר והדגיש שלא נפתחו למשיב תיקים פליליים כלשהם בתקופה זו, וטען כי זו השאלה המרכזית. הודגשה הטענה כי מסגרת רטורנו לא התאימה למשיב, ובכלל לא נכון לשים את המשיב במסגרת סגורה, שכן לא זו הייתה ההמלצה המקורית בעת שחרורו. עוד טען ב”כ המשיב כי לפי הפסיקה, עמדתה של רש”א אינה מחייבת את הוועדה, וכי רשאית הוועדה להורות על השמת אסיר משוחרר במסגרת של תכנית שיקום פרטית.
המשיב שב וטען כי “עמדתה האמתית” של רש”א אינה העמדה שנכתבה, כי כתבו את אשר כתבו מבלי לפגוש את המשיב, ולאחר מכן סרבו להודות בשינוי עמדתם על ידי הגשת דו”ח חדש “בגלל המקצועיות שלהם”. עוד הדגיש את מאמציו בתכניות השיקום השונות.
החלטת הוועדה מיום 4.5.23 מפרטת חלק מהתהליכים המתוארים לעיל, ואת עמדתה העדכנית של רש”א. הוועדה הדגישה כי בכל התקופה מאז שהאסיר עזב את רטורנו לא נרשמו לחובתו עבירות. כן צוין כי המשיב משתתף בכל הקבוצות והטיפולים שנדרש במסגרת “הזדמנויות” ללא חריגות, ומשתף היטב את אשר לבו. הודגש כי זו מסגרת פרטית אליה פנה “לאחר שהתקשה לשהות במסגרות הסגורות”.
צוין כי בסמכות הוועדה להורות על תכנית שיקומית פרטית, אף בניגוד לעמדת רש”א, וזאת בהסתמך על רע”ב 5607/22 מדינת ישראל נ’ וועדת השחרורים בבית סוהר צלמון (25.8.22).
צוין כי מדובר באסיר ששוחרר למסגרות של רש”א, מהן הודח, ועתה רש”א אינה מוכנה לקבלו. אולם, יש חברה פרטית שכן מוכנה לקבלו. הוועדה חזרה וציינה כי לאחר שהמשיב הודח, הוא המשיך לנהל אורח חיים ללא ביצוע עבירות מכל סוג, ואף חיפש ומצא מסגרת פרטית שיכולה לסייע לו בטיפול בהמשך.
לפיכך, החליטה הוועדה שלא לבטל את תנאי השחרור, אך בהתאם לסעיף 21 לחוק קבעה תקופת תנאי חדשה.
מכאן עתירת היועץ המשפטי לממשלה.
העתירה והתשובה
היועץ המשפטי לממשלה עותר להורות על ביטול החלטת הוועדה וביטול שחרורו של המשיב על תנאי.
טענתו העיקרית של העותר היא כי המשיב אינו ראוי לאמון שניתן בו, לאחר שהפר ברגל גסה את תנאי השחרור, פעם אחר פעם. הודגש כי ניתנו למשיב הזדמנויות רבות לשוב ולהשתלב בתכנית שיקומית, אך המשיב חזר והפר את תנאי המסגרות, פעם אחר פעם.
בהקשר זה נטען כי שגתה הוועדה שלא נתנה משקל משמעותי לאינטרס הציבורי הן בשמירה וההקפדה על תנאי השחרור והן בהרתעת אסירים משוחררים מהפרת תנאי השחרור. דבר שנכון בעיקר למי שהפר תנאים כמה וכמה פעמים.
עוד נטען כי שגתה הוועדה שלא נתנה משקל משמעותי לעמדתה של רש”א, לפיה רק תכנית שיקום הדוקה ואינטנסיבית מתאימה למשיב, ובחרה בתכנית שאינה מתאימה לנתוניו. דבר, שהוא משמעותי מאוד בשים לב לכך שהוא הפר תנאים במסגרות השונות בהן היה קודם לכן.
בהקשר זה נטען כי רש”א היא גורם ממלכתי אובייקטיבי, האמון על שיקום אסירים, ולא נכון היה להפקיד את משימת הפיקוח על המשיב בידי משקם פרטי. הוזכר, כי לפי הפסיקה יש לתת עדיפות לחוות הדעת המקצועיות שניתנות על ידי גורמי הטיפול הרשמיים, על פני גורמים פרטיים.
בעתירה הוזכר עוד כי עולה מהדו”ח של “הזדמנויות” שהמשיב שולב במסגרת זו כבר מחודש פברואר, אז החליטה הוועדה על החזרת המשיב ל”רטורנו”. נטען כי למעשה המשיב הכתיב לרשויות את דרך השיקום ובחר את מסגרת השיקום, דבר שלא יעלה על הדעת.
בטיעון על פה הוסיף ב”כ העותר וציין כי עולה מהדו”ח האחרון של רש”א כי המשיב שיקר בפה מלא, בדבריו לוועדה אודות הדברים שנאמרו לו ברש”א.
עוד הודגש בטיעון על פה כי המחוקק, בסעיף 21 לחוק, נותן לאינטרס הציבורי תפקיד מאוד מאוד חשוב. נטען כי תנאי השחרור נועדו לקבוע איזון זהיר בין האינטרס לשקם האסיר לבין ההגנה על הציבור, אך אם התנאים מופרים האיזון הזה מופר. לכן, אין ליצור מצב בו אסירים המפרים את תנאי השחרור יקבלו על כך “פרס”. זאת, נוכח המשמעות של הדבר עבור משוחררים על תנאי אחרים, בעתיד.
לטענות אלו השיב ב”כ המשיב כי אל לו לבית המשפט להחליף את שיקול דעתה של הוועדה. השאלה לפני בית המשפט היא האם ההחלטה כה חריגה, עד כי שום וועדה סבירה לא יכולה הייתה להגיע למסקנה אליה הגיעה הוועדה. ב”כ המשיב גם העלה ספק אם מי שהפר תנאים ללא ביצוע עבירה נוספת, ראוי להפקיע את שחרורו, אף בהנחה שיש סמכות לכך. לשיטתו, ההחלטה של הוועדה אינה חורגת ממתחם הסבירות.
עוד טען ב”כ המשיב כי עיון בפסיקה מלמד שהחלטות הפקעה נעשו תמיד על יסוד ביצוע עבירות נוספות. עבירות שהוכחו על בסיס תיק פלילי שנפתח, או למצער על יסוד מידע מודיעיני. אולם, כאן אין בקשה של המשטרה, ואין אינדיקציה אחרת לביצוע לעבירות, אלא עמדה שיקומית של רש”א. עמדה, אשר עליה רשאית הוועדה לחלוק, על יסוד נסיונה ומקצועיותה.
ב”כ המשיב הדגיש כי אמנם נרשם כי זוהי כניסתו השמינית של המשיב למאסר, אך חלק מהפעמים נשפט לעבודות שירות וזאת בעברו הרחוק. נטען, כי המשיב היה אדם נורמטיבי, עד המשבר הזוגי שפקד אותו, אשר גרם לו להתדרדר להתנהגות עבריינית, ומהתדרדרות זו הוא מנסה להשתקם. עוד נטען כי באבחון הדיאגנוסטי לכתחילה, עוד בטרם שחרורו, לא הומלץ על הוסטל סגור דווקא.
ב”כ המשיב שב והזכיר את הפסיקה הרבה לפיה רשאית ועדת השחרורים להורות על שחרור, גם על בסיס תכנית שיקומית פרטית, ואף בניגוד לעמדת רש”א. כן הודגש כי אין מדובר בתכנית שהיא ללא פיקוח, יש מעקב אחריו, ויש חובה של מעצר בית לילי.
לשאלת בית המשפט בדבר המשמעות של סעיף 21(ג) לחוק, השם במרכז את האינטרס הציבורי, טען ב”כ המשיב כי הכלל הוא שהפקעה תתבצע על יסוד עבירה, ולא כל הפרה של תנאי השחרור. עוד הדגיש, כי אין מדובר במי שברח מההוסטל, אלא במי שהודח בגלל אי הצלחה.
ב”כ הצדדים השלימו בכתב את טיעוניהם בחלק מהנקודות המשפטיות.
המשיב עצמו פנה לבית המשפט וסיפר על חייו, החל מהיותו לוחם בצבא ועד שהחל למעוד בגיל 47 עקב המשבר הזוגי, אז החל “לעשות שטויות”. לדבריו, בצעירותו לא ריצה מאסר אלא עבודות שירות בלבד. המשיב הדגיש שהוא עובד באופן סדיר באותה המבורגריה כבר זמן משמעותי. המשיב הזכיר שהיה בוועדה, אמר שהוא מעריך שלא יצליח להחזיק מעמד ברטורנו שכן המקום “לא בשבילי”, והזכיר כי יו”ר הוועדה ראתה אותו כמי שמדבר בכנות בשל דבריו אלה. המשיב טען שלא יכול היה להחזיק מעמד בקהילה סגורה עם אנשים המגיעים לגמילה.
לעניין האירוע האחרון טען “זאת הייתה פיילה שהזזתי אותה מהתסכול והוא עמד מאחורה”.
לטענתו “אני לא עבריין”, והזכיר שכבר שילם מחיר כבד על עבירותיו, בשנות מאסר, וכי לדעתו עכשיו הוא “בדרך טובה”, ולשיטתו “הכלא לא יתרום בשום דבר”. עוד דיבר על תחושתו הטובה בתכנית השיקומית הנוכחית, על ילדיו ועל רצונו לשקם את חייו.
יאמר מיד כי המשיב עשה רושם כן בדבריו, ועורר אמפתיה רבה.
אולם, כפי שיובהר בהמשך, אני סבור שהאמפתיה טעונה איזון בשיקולים אובייקטיביים אשר אותן קבע המחוקק, וכי על שופט (כמו גם על ועדת שחרורים) לתת משקל נמוך להתרשמותו אודות כנות, כאשר הדברים נאמרים בדקות אחדות, כאשר ברקע יש נתונים המלמדים אחרת, וכאשר מדובר במי שהורשע בין השאר גם בעבירות לא מעטות של מרמה ושבועת שקר.
דיון
אציע לחברי לקבל העתירה, להורות על ביטול החלטת הוועדה ועל הפקעת רשיון האסיר. זאת, הן משום התעלמות הוועדה מהנחיות המחוקק, הן משום כך שלא שקלה שיקולים קריטיים אשר היה עליה לשקול והן משום שהתוצאה אליה הגיעה, אשר אינה כוללת החלטה על ביטול השחרור והוראה כי על המשיב לשאת מאסר כאורך תקופת שחרורו, או למצער חודשים אחדים מתוך תקופה זו, אינה סבירה.
שם החוק הוא “חוק שחרור על -תנאי ממאסר”. מהו “תנאי” זה? המחוקק עונה על שאלה זו בסעיף 13 לחוק. תנאי קוגנטי שאותו קבע המחוקק, הוא שהאסיר “לא יעבור עבירת פשע או עוון … במשך תקופת התנאי”. תנאים קבועים נוספים, מהם רשאית הוועדה לפטור כוללים דיווח על מקום מגורים, התייצבות בתחנת המשטרה, אי יציאה מהארץ ועוד (סעיף 13(ד) לחוק).
עם זאת, “הועדה רשאית להתנות את שחרורו של אסיר בתנאים נוספים” ובין השאר “הועדה רשאית, לפי המלצת שירות המבחן או הרשות לשיקום האסיר, להתנות את שחרורו על-תנאי של האסיר בהשתתפותו, במהלך תקופת התנאי, בתכנית טיפולית בפיקוח שירות המבחן, או בתכנית לשיקומו שהוכנה בידי הרשות לשיקום האסיר; שחרור כאמור יותנה גם בקיום פרטי התכנית והועדה רשאית להתנותו בתנאים נוספים לענין זה” (סעיף 13(ג) לחוק).
אין מחלוקת כי לפי הפסיקה, במקרים חריגים ומתאימים, מכוח הסמכות להתנות שחרור בכל תנאי שתמצא לנכון, רשאית וועדת השחרורים גם להורות על שחרור בתכנית שיקומית שאינה מקיימת את תנאי סעיף 13(ג) לחוק.
אולם, העתירה שלפנינו אינה מכוונת נגד החלטה להורות על שחרור על תנאי.
העתירה אינה מכוונת נגד תוכן התנאים החדשים.
העתירה שלפנינו באה לבחון את כובד משקלה של המילה “תנאי”.
השאלה שלפנינו היא – מה דינו של מי שמפר את אותו “תנאי”, שקבעה הוועדה?
כאמור, התנאי העיקרי הוא שהאסיר המשוחרר לא יעבור עבירה מסוג פשע או עוון. ואכן, לפי סעיף 20 לחוק, הכלל הוא “אסיר ששוחרר על-תנאי לפי הוראות פרק ב’ ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, תבטל הועדה את שחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי”. חריגה מכלל זה תיעשה רק “בנסיבות מיוחדות” ואף “מטעמים שיירשמו”.
אולם, אם הוועדה דנה וקבעה לאסיר תנאים קונקרטיים, מדוייקים, על פיהן הוא ישתחרר, והוא מפר תנאי אחר, שאינו ביצוע עבירה, אלא תנאי אחר כגון הודעה על מקום מגורים או תכנית שיקום, מה דינו? כאן, אין כלל וחריג, והדבר נתון לשיקול דעת הוועדה: “רשאית הועדה לבטל את השחרור ולחייב את האסיר לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי או חלק ממנה; החליטה הועדה שלא לבטל את השחרור, תזהיר את המשוחרר לבל ישוב להפר את תנאי שחרורו, ורשאית היא לקבוע שתחל לגבי המשוחרר תקופת תנאי חדשה” (סעיף 21(א) לחוק).
לכאורה, ניתן היה לחשוב, כי שיקול דעת הוועדה רחב מאוד, בדומה לשיקולי הוועדה לפי סעיף 9 לחוק, בהקשר לשחרור המקורי, ולא היא. שכן, המחוקק מנחה במפורש את הוועדה בדבר השיקולים שיש לשקול. יתרה מכך, המחוקק גם מבהיר מהו השיקול העיקרי שאותו יש לשקול, ואילו הם השיקולים המשניים.
וכך הורה המחוקק בסעיף 21(ג): “לצורך החלטתה לפי סעיף קטן (א), תשקול הועדה, כשיקול עיקרי, את אינטרס הציבור בקיומם של תנאי שחרור על-תנאי וכן תביא בחשבון את חומרתה של ההפרה, טיבה, תדירותה ומידת הסכנה הנשקפת לציבור בשלה” (ההדגשה נוספה – א”א).
אם כן יש שיקול עיקרי: האינטרס הציבורי בקיום תנאי שחרור.
ובהקשר זה יש להביא בחשבון גם את חומרת ההפרה, טיבה, תדירותה, ומידת הסכנה הנשקפת לציבור בגין ההפרה.
יש להניח, שעדיין מותר לוועדה לשקול את השיקולים שעמדו במקור בבסיס החלטת השחרור המקורית, לפי סעיף 9 לחוק, כגון ההתנהגות הטובה בכלא וסיכויי השיקום. אולם, שיקולים אלה, שלא קיבלו ביטוי בסעיף 21(ג) לחוק, לא כשיקולים עיקריים ולא כשיקולים משניים, מקבלים עתה משקל משני ביותר. שכן, הדיון עתה אינו דיון לפי סעיף 9 לחוק בשאלה אם האסיר ראוי לשחרור על-תנאי. הדיון עתה הוא דיון לפי סעיף 21 לחוק, בשאלה אם נוכח ההפרה האינטרס הציבורי בקיום תנאים מצריך את ביטול השחרור. המבט ממוקד אם כן, בהפרה הנוכחית, ומשמעות ההפרה בהקשר לאינטרס הציבורי.
ודוק – השאלה אינה “האם אבדה כל תקווה שיקומית?”, ובוודאי אינה “האם הוא ביצע עבירה?”. השאלה היא “האם ניתן לעבור לסדר היום על הפרה זו? איך הדבר ישפיע על האינטרס הציבורי בקיומם של תנאי שחרור?”.
לטעמי, התשובה לשאלה זו במקרה דנן פשוטה וברורה. לטעמי, התשובה לשאלה זו הייתה פשוטה וברורה כבר בשלבים הרבה יותר מוקדמים של תהליך “השיקום” של המשיב.
הפסיקה עמדה מספר פעמים על השיקולים של הוועדה בעת בחינה של בקשה לביטול החלטת שחרור של אסיר לפי סעיף 21 לחוק. כך, במקרה בו אסיר ששוחרר דווקא הצליח בהוסטל, אך בחזרתו לקהילה חדל מלשתף פעולה עם רש”א, נקבע: “יוזכר כי נקודת המוצא לדיון היא שאסיר אינו אוחז בזכות קנויה לשחרורו המוקדם ממאסר, וההחלטה להפקיע את רישיון השחרור המותנה בנסיבות המקרה, נגזרת מכך … משניתנה לאסיר “הנחה” בדמות שחרור מוקדם, חובת ההוכחה היא עליו, ומצופה ממנו למלא אחר כל תו ותג מתנאי שחרורו ולאורך כל תקופת הרישיון. ברי כי עמידתו של המבקש רק בחלק מן התנאים ורק לחלק מן התקופה, אף אם עשה כן לעילא ולעילא, לא די בה… ישנה חשיבות מן ההיבט הציבורי לעצם ההקפדה על תנאי השחרור של אסיר ברישיון; והחוק אף נוקט לשון ברורה לעניין זה בסעיף 21 (ג), שקובע כי בבואה להחליט בבקשת הפקעה במקרה של הפרת תנאי מתנאי השחרור ‘תשקול הוועדה, כשיקול עיקרי, את אינטרס הציבור בקיומם של תנאי שחרור-על תנאי'” (רעב 6463/18 פלוני נ’ ועדת השחרורים במקום מושבה בבית הסוהר אשל (25.10.18), ההדגשה נוספה – א”א).
יש לשבח את רש”א, אשר לא התייאשה מיד מהמשיב ולמרות ההפרות הראשונות בחנה שמא בכל זאת, יש מקום לשקם את המשיב. עם זאת, לאחר שהמשיב הודח ממסגרת “בראשית” בפעם השניה, החלטת הוועדה (בהסכמת העותר), למצוא עבורו מקום נוסף בדמות קהילת רטורנו, אינה פשוטה כלל ועיקר.
שכן, כידוע “יש לדחות את הטענה כי על ועדת השחרורים מוטלת החובה לשקול חלופות נוספות לשחרור על-תנאי בעוד היא דנה באדם שהפר את תנאי שחרורו בצורה עקבית ובוטה והוזהר כי הפרות אלו עשויות להביא להפקעת רישיונו” (רעב 4972/13 אופיר פינקו נ’ שירות בתי הסוהר (4.11.13)).
אולם, כך או כך, אני מתקשה להבין הן את רש”א והן את הוועדה, אשר לאחר ההדחה הראשונה מ”רטורנו” חזרו ואישרו את חזרתו לשם, ובוודאי שאיני יורד לסוף דעתה של הוועדה אשר, בניגוד לעמדת רש”א, לא הפקיעה את רשיונו של המשיב לאחר ההדחה השנייה מרטורנו.
בניסיון של הוועדה, שוב ושוב, לנסות למצוא פתרון שיקומי עבור המשיב, מתקבל הרושם כאילו הוועדה סבורה שזו מטרתה, או שלאחר שהחליטה על עצם השחרור על תנאי, המשיב “קנה זכות” להיות בן חורין, ולא ישוב למאסר אם לא ביצע עבירה חדשה – ולא היא! כאמור “חובת ההוכחה היא עליו, ומצופה ממנו למלא אחר כל תו ותג מתנאי שחרורו ולאורך כל תקופת הרישיון” (רעב 6463/18 הנ”ל). האסיר הוא זה אשר צריך לשכנע כי הוא ראוי להמשיך להיות בחוץ, וזאת בהתנהגותו ומעשיו, בכל רגע ורגע. אמנם, בניגוד לביצוע עבירה, לא כל הפרה מביאה כמעט תמיד להפקעת רישיון האסיר. ביחס להפרות, שיקול הדעת של הוועדה רחב. אולם, ההפרה מחייבת כן לשקול מחדש האם בכלל נכון יהיה להשאירו משוחרר, למרות הפרת התנאים.
בצדק נטען על ידי ב”כ העותר כי עצם השחרור היה כרוך באיזון שיקולים בין מסוכנות המשיב לבין האינטרס לשקמו. התנאים נקבעו על מנת להתמודד עם המסוכנות הקיימת. משמע יש לחשוש שמי שמפר את התנאים, מסכן את הציבור. בענייננו, כבר בדיווח מיום 11.9.22, דווח כי רש”א מצאה סיכון משמעותי לחזרה לביצוע עבירות שיסכנו את הציבור. רש”א חזרה והתריעה על עניין זה פעם אחר פעם. לא צריך להמתין שהסיכון יתממש בביצוע עבירה, והציבור ייפגע, כדי להחליט שהאיזון הופר ושיקול המסוכנות גובר.
אולם, עוד לפני השיקול האמור, בהתאם למצוות המחוקק, עלינו לשים לנגד עינינו את האינטרס הציבורי, בהקפדה על תנאי השחרור. תנאי השחרור הם אלה אשר יאפשרו בעתיד לבכר אינטרס שיקומי של אסירים עתידיים, ולהורות על שחרורם. אם ידעו אסירים שוועדת השחרורים אינה מקפידה על תנאי שחרור, נוהגת בסלחנות, ומחפשת כל דרך להימנע מהשבת אסירים אל מאחורי סורג ובריח, מדוע שיקפידו על תנאי השחרור? ואם האסירים לא יקפידו על תנאי השחרור, הרי שלא זו בלבד, שהמשוחררים יסכנו את הציבור, וועדות השחרורים העתידיות עצמן יהססו הרבה יותר בהחלטות השחרור, כך שגם חלק מאלה שאולי ראויים לכך, וסיכויי השיקום שלהם טובים, לא ישוחררו.
עוד חשוב לומר שלא מצאתי שהוועדה נתנה דעתה לשאלת האמון במשיב. יוזכר כי מאסרו של העותר הוטל לא רק בשל התנהגות אלימה, אלא גם בשל עבירות מירמה ושקר.
אף לאחר שחרורו על -תנאי, המשיב נתפס בבעיות אמינות קשות, לא פעם אחת ולא פעמיים. זאת, לא “רק” כלפי המדריכים בשני ההוסטלים, בהם שהה, ולא רק בכך שבכל בירור עמו נטה “למזער” את אחריותו להתנהגותו שלו, תוך הטלת אחריות על אחרים.
חוסר האמינות הופנתה כלפי רש”א וכלפי הוועדה עצמה. כך לדוגמה, בדרכי מרמה המשיב יצא לאותו ביקור לקבלת שירותי זנות בטענה שהוא יוצא לרכוש גלידה, תוך שהוא מחזיק כסף רב שאסור היה לו להחזיק, ואיש אינו יודע מניין הגיע, ונתפס אך במקרה.
חשד דומה לגבי מקורות “רכושו” התעורר ב”בראשית” כבר קודם, כאשר החזיק טלפון חדש, תוך הפרת אמון המדריכים. התברר גם אז, כי טענתו, לפיה לא ידע שאסור להחזיק טלפון ב”בראשית” הייתה שקרית.
עוד יאמר, שהוועדה לא ייחסה כל משקל לכך שבדיווח האחרון (מיום 27.4.23) רש”א מסרה שלא היה אמת בדיווח של המשיב לוועדה עצמה ביום 20.4.23 לפיה נאמר לו ברש”א שהיא תשקול הכנת תכנית חדשה עבורו.
נוכח מכלול האינדיקציות, העולות מהדיווחים, על רקע העבירות בהן הורשע, מתברר כי המשיב אמנם מצליח לשכנע פעם אחר פעם, את מטפליו, את רש”א ואת וועדת השחרורים בכנות כוונותיו, אף שהוא ממשיך לא רק בהתנהגות הבריונית הטעונה טיפול, אלא גם בהתנהגות שלא בתום לב. לפיכך, אין מקום לתת אמון בדברי המשיב לפנינו, למרות הרושם החיובי שהתקבל.
כאמור, לפי סעיף 21(ג) לחוק, יש לשקול לא רק את האינטרס הציבורי בשמירת התנאים, אלא גם את “חומרתה של ההפרה, טיבה, תדירותה ומידת הסכנה הנשקפת לציבור בשלה”. לעניין ה”חומרה”, יש לציין כי חלק מההפרות חמורות יותר וחלק חמורות פחות. דווח משני ההוסטלים כי היו הפרות רבות של תנאי המסגרות, אשר טופלו במסגרת החינוכית של כל הוסטל. למעשה, דווח לוועדת השחרורים רק כאשר בוצעה הפרה שנתפסה כחמורה. פשיטא, שביצוע של הפרה אשר די בה כדי להיות מודח מהוסטל, די בה כדי להיות מודח ממעמד של אסיר משוחרר.
לעניין “טיב” ההפרות. יש לציין שאלו היו מגוונות. בחלק מהמקרים דובר בהתנהגות בריונית ואיומים של ממש (כגון הצמדת הפנים לפנים של מדריך); חלק היו בהתנהלות בכחש ומרמה כאמור (ואין ספק שמעשה מרמה כלפי גורם מפקח מעמיד בספק את הערך של הפיקוח); חלק מההפרות התבטאו בהחזקת חומרים אסורים (כגון כסף וטלפון חדש ב”בראשית”) או בשימוש אסור בחפצים (החלפת “מתנות” ברטורנו); חלק היו בעצם העובדה שלא קוימו התנאים שנקבעו לכתחילה להתמודד עם מסוכנות המשיב (עצם ההדחה מההוסטלים עקב התנהגות). טיבם של אלה בוודאי יכול להצדיק ביטול שחרור על תנאי.
לעניין תדירות ההפרות, נמסר שתדירות ההפרות הייתה לא מעטה בתוך ההוסטלים, וכאמור לעיל היו גם לא מעט הפרות יותר חמורות, שהביאו לדיווח לוועדת השחרורים.
לעניין “מידת הסכנה הנשקפת לציבור”, הנקודה העיקרית היא אובדן האמון של רש”א במשיב עקב ההפרות, והערכת רש”א כי מסוכנתו גבוהה משהוערך בעת שחרורו על תנאי. כמובן שיש בהתנהגות בריונית, בין בזריקת סיר מתוך כעס כך שפגע באחר, איומים על מדריכים, צעקות, הפרעות לקבוצות וכו’, כדי ללמד שהמסוכנות הנלמדת מהעבירות שבהן הורשע, במקומה עומדת. אולם, מעבר לכך, הימצאות רכוש אצלו, שלא ברור מה מקורו, עוררה דאגה על רקע עבירות המרמה בהן הורשע בעבר, ואף כאן יש ביטוי למסוכנות.
אם כן, גם השיקולים המשניים שמנה המחוקק, נוטים נגד השארת המשיב מחוץ לכתלי בית הסוהר.
לשאלה המשפטית, אם מוסמך בית משפט זה ליתן הוראות ישירות לעניין ביטול השחרור, או שנכון להורות לוועדה לעשות זאת, צודק ב”כ העותר שאכן יש תקדימים בהם נקט בית משפט זה בדרך של מתן הוראות ישירות במקום הוועדה (עת”א 25322-01-14 וכן עת”א 8671-07-11). יחד עם זאת, רואה אני את דברי ב”כ המשיב כי דומה שנכון יותר יהיה ליתן לוועדה לקבוע את פרטי הדברים (וראו הפניתו להחלטה חדשה של בית משפט זה בעת”א 22222-05-23).
נוכח כל האמור, אציע לחברי לקבוע כי החלטת הוועדה, שלא הורתה על ביטול שחרור המשיב, לאחר הפרות כה רבות של תנאי השחרור, ולאחר שהוזהר פעם אחר פעם על ידי הוועדה עצמה, היא החלטה החורגת מאוד ממתחם הסבירות, ואין מנוס מהתערבות בה.
אציע ליתן ההנחיות האופרטיביות הבאות:
החלטת וועדת השחרורים נושא העתירה – מבוטלת.
דין שחרורו של המשיב על תנאי להתבטל, ויש לחייב את האסיר לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי, או חלק משמעותי ממנה, שלא יפחת מחציה.
התייצבות המשיב למאסרו תתבצע ביום שעליו תורה הוועדה, ולא יאוחר מ- 15 ימים מהיום.
יתר הפרטים ייקבעו על ידי וועדת השחרורים בהחלטתה, לאחר שתתכנס לדון בעניין זה בהקדם האפשרי.
אלון אינפלד, שופט
כב’ השופט א’ חזק:
אני מסכים.
אריאל חזק, שופט
כב’ השופטת י’ ייטב:
יעל ייטב, שופטת
אני מסכימה.
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א’ אינפלד.
ניתן היום, ט”ו סיוון תשפ”ג, 04 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
אלון אינפלד, שופט
אריאל חזק, שופט
יעל ייטב, שופטת
