לפני
כבוד השופט אלעד לנג
תובע
יוסף אלקובי
נגד
נתבעים
1. רשות המיסים – מדינת ישראל
2. מר יאיר אריס רכז פקיד שומה י-ם 3 – עניינו הסתיים.
3. מר שלמה חסידים פקיד שומה י-ם 3 – עניינו הסתיים.
4. מר קמיל עטילה מנהל המחל’ הפיסיקלית – עניינו הסתיים.
באמצעות ב”כ עוה”ד מני מנחם ואפרת הורן.
פסק דין
לפני תביעה בה מבוקש לאכוף הסכם פשרה להסדרת חובות מס של התובע אשר נערך, לטענת התובע, בינו לבין רשות המיסים – מדינת ישראל ולחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי כספי בסך של מיליון ש”ח בגין נזקים שנגרמו לתובע בשל סירובה של רשות המיסים להכיר בתוקפו של הסכם הפשרה.
העובדות הרלוונטיות
ביום 1.6.14 ניתן פסק דין על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב’ השופט ד’ מינץ) בתיק ע”מ 18483-04-12 במסגרתו נדחה ערעור שהגיש התובע על שומות מס לשנים 2004 עד 2006 אשר נקבעו לו בגין הכנסות מיגיעה אישית כיועץ כלכלי ומנהל חשבונות לחברות לוגיסטיות (פסק-הדין המחוזי צורף כנספח 1 לכתב התביעה, להלן: “פסק-הדין המחוזי”). קרן חוב התובע לאחר פסק-הדין המחוזי עמדה על סך של כ-1.5 מיליון ש”ח והתובע חויב בתשלום הוצאות הנתבעת שם (פקיד שומה ירושלים – רשות המיסים) בסך של 30,000 ש”ח.
אין חולק בין הצדדים כי התובע לא הגיש ערעור על פסק-הדין המחוזי במועדים הקבועים בחוק וכי הוא נמנע מלשלם את חובו לרשות המיסים, כמו גם את ההוצאות בהן חויב בהליך, כך שיתרת חוב התובע תפחה לסכום של כ-3.6 מליון ש”ח, נכון לשנת 2016.
ביום 5.2.16 (היינו בחלוף כשנתיים מהמועד שניתן פסק-הדין המחוזי) הגיע עו”ד שמשון חן (להלן: “עו”ד חן”) אשר נשכר לייצג את התובע, אל משרדי רשות המיסים, פגש בנתבע 2 (מר יאיר הריס-רכז חוליה ברשות המיסים, להלן: “מר הריס”) וביקש להסדיר את חובותיו של התובע (ייפוי הכח לעו”ד חן הוגש כמוצג נ/1).
ביום 13.6.16 שיגר עו”ד חן אל מר הריס הודעת דוא”ל אליה צרף מכתב בו שטח את טענותיו בעניין מצבו האישי, המשפטי והכלכלי של התובע והציע, בתמצית, כי חובותיו של התובע ימחקו כנגד תשלום סך של 50,000 ש”ח אותם יגייס מבני משפחתו (העתק הודעת הדוא”ל מיום 13.6.16 ומכתב עו”ד חן צורפו כנספח 1 לכתב ההגנה).
ביום 15.6.16 הודיע מר הריס לעו”ד חן כי הוא דוחה את הצעתו וזאת לאחר ששוחח עליה עם מר דוד מרציאנו – סגן פקיד השומה (העתק הודעת הדוא”ל מיום 15.6.16 צורפה כנספח 2 לכתב ההגנה).
ביום 16.11.16, בהמשך לפגישה פנימית שנערכה ברשות המיסים, נערכה פגישה בעניינו של התובע בין עו”ד חן, מר הריס והנתבע 3 מר שלמה חסידים – פקיד השומה (להלן: “מר חסידים”) בסופה נערכה “תרשומת דיון”, אשר לנוכח חשיבותה לתביעה שלפני אביאה במלואה:
16.11.16″
שם התיק: אלקובי יוסף.
…
תרשומת דיון שהתקיימה בתאריך המופיע לעיל
בנוכחות: עו”ד שמשון חן
כמו כן נערכה גם התייעצות בלשכתו של פקיד השומה מר שלמה חסידים
הוסבר למייצג כי לפני מספר ימים התקיים דיון פנימי בעניינו של הנישום, בנוכחות פקיד השומה סגנו, הח”מ ואחרים. הוחלט ע”י פקיד השומה כי במסגרת הניסיון לפתור את בעיית החוב של הנישום בגין השומה לשנים 2004-2006, יש לעשות את הפעולות הבאות:
לקיים ביקורת בביתו של הנישום בנוכחות המייצג.
הנישום יגיש באמצעות המייצג ערעור לבית המשפט המחוזי. המשרד לא יתנגד והפרקליטות צריכה לאשר.
לאחר אישור בקשת הערעור יש להפקיד 300,000 ש”ח במשרד מס הכנסה.
יודגש כי לא מובטח דבר.
כמו כן נאמר למייצג כי במסגרת הפעולות להסדרת חובו של הנישום יש להגיש דוחות לשנים שהוצאה בגינן שומה 04, קרי שנים 2012-2014.
שם הרכז: יאיר הריס.
(תרשומת הדיון צורפה כנספח 3 לכתב ההגנה, להלן: “תרשומת הדיון”).
ביום 20.11.16 שיגר מר הריס לעו”ד חן את תרשומת הדיון וביקשו להשיבה חתומה, כמו גם ציין כי התקבל אישור לבקר בביתו של התובע ביום 23.11.16 (העתק הודעת הדוא”ל מיום 20.11.16 צורפה כנספח 4 לכתב ההגנה). אין חולק כי עו”ד חן לא השיב למר הריס את התרשומת חתומה על ידו או על-ידי התובע.
ביום 22.11.16 שיגר עו”ד חן אל מר הריס הודעת דוא”ל אליה צורף קובץ בשם: “הודעת ערעור יוסי מס הכנסה עליון”, אשר כלל טיוטת מסמך הנושא כותרת “בקשה להארכת מועד לקבלת ערעור בהסכמה ובקשה למתן תוקף של פס”ד להסכמה בין הצדדים” (להלן: טיוטת הבקשה לערעור” – צורפה כנספח 5 לכתב ההגנה). אל תוכן טיוטת הבקשה לערעור אדרש בהרחבה בהמשך פסק-הדין.
ביום 23.11.16 ערך מר הריס ביקור בביתו של התובע, בהשתתפות עו”ד חן והתובע עצמו, במהלכו סייר מר הריס בבית התובע (להלן: “סיור הבית”). במהלך סיור הבית הודיע עו”ד חן למר הריס כי הוא מתכוון להגיש את טיוטת הבקשה לערעור מבלי להמתין לקבלת אישור. דיווח אודות קיום סיור הבית ודברי עו”ד חן הועברו מטעם מר הריס לממונים עליו.
בימים 27.11.16 ו-30.11.16 הגיש עו”ד חן לבית המשפט העליון שלושה מסמכים, אל תוכנם אדרש בהרחבה בהמשך פסק הדין והם כדלקמן: א. “בקשה להארכת מועד לקבל ערעור (בהסכמה) ובקשה למתן תוקף של פס”ד להסכמה בין הצדדים” (הבקשה הוגשה ביום 27.11.16 והוכתרה בש”א 9173/16). ב. “הודעת ערעור (בהסכמה)” (ההליך הוכתר ע”א 9293/16 יוסי אלקובי נ’ פקיד שומה- רשות המיסים). ג. “בקשה למתן תוקף של פס”ד להסכמה בין הצדדים” (שלושת המסמכים צורפו כנספח 7 לכתב ההגנה).
ביום 28.11.16 ניתנה החלטת הרשמת בית המשפט העליון (ל’ בנמלך) בה נקבע כי על יסוד הסכמת הצדדים ניתנת לתובע ארכה להגשת ערעור, וכי זה יוגש בתוך 14 ימים, במסגרתו תידון הבקשה למתן פסק-דין להסכמות הצדדים (העתק ההחלטה הועתק לסעיף 8 לכתב התביעה).
ביום 5.12.16 ניתנה החלטת בית המשפט העליון (מפי הרכב השופטים א’ רובינשטיין, י’ דנציגר וצ’ זילברטל) בתיק ע”א 9293/16 הנושא כותרת “בקשה מיום 30.11.16 לסיום ההליך שבכותרת”, בה נקבע כדלקמן:
“למען הסדר הטוב, ומבלי לפגוע, תאשר הפרקליטות עד 8.12.16 את ההסכמות. לאחר מכן יינתן פסק דין”.
(העתק ההחלטה מיום 5.12.16 צורף כנספח 6 לכתב ההגנה)
ביום 6.12.16 הופק על ידי בית המשפט העליון מסמך הנושא כותרת “פסק-דין” ואת תאריך יום 8.12.16 ובו ניתן תוקף של פסק-דין למסמך ההסכמה שצוין שמסומן א’ (העתק פסק-הדין, הנושא תאריך יום 8.12.16, צורף כנספח 6 לכתב ההגנה, ללא צירוף המסמך א’). אין חולק כי מסמך זה שפורסם ביום 6.12.16 (יומיים לפני המועד הנקוב בו) הוסר מאתר הרשות השופטת כבר באותו היום (ר’ ס’ 50-52 לכתב התביעה).
ביום 6.12.16 ניתנה החלטה נוספת על ידי בית המשפט העליון בה נקבע כדלקמן:
“בטעות שוחרר פסק דין בטרם נחתם ובטרם נשלחה ההחלטה החתומה מיום 5.12.16. על כן, ולמען הסדר הטוב, מושהה פסק הדין בשלב זה עד לאישור הפרקליטות לפי ההחלטה מיום 5.12.16, וניתן יהא לחתום עליו רק לאחר האישור”.
(החלטה זו צורפה אף היא כנספח 6 לכתב ההגנה, בעמ’ 39 לנספחים).
בין לבין נערכו מספר שיחות והתכתבויות בין הנתבע 4 (עו”ד קמילה עטילה – מנהל המחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה, להלן: “עו”ד עטילה”) לבין עו”ד חן ובין עו”ד עטילה לגורמים שונים ברשות המיסים (ר’, בין היתר, מכתבים שצורפו כנספחים 8 ו-9 לכתב ההגנה) – אל תוכנם אתייחס, ככל שיידרש, בהמשך פסק-הדין.
ביום 8.12.16 הגיש עו”ד עטילה לבית המשפט העליון הודעה בה נטען, בתמצית, כי הבקשות שהגיש עו”ד חן לבית המשפט העליון לא היו בידיעת הפרקליטות, הן לא קיבלו את הסכמתה והן אף לא הומצאו לה כנדרש בהיותה מייצגת, על פי דין, את המדינה בהליכים משפטיים. עוד נטען כי בבירור שנערך מול רשות המיסים עולה כי הבקשות אף הוגשו שלא על דעתם וכי הם הוגדרו על ידם “מחטף”. לנוכח כך התבקש בית המשפט העליון למחוק את ההליך בציון הערה לפיה ככל שתוגש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור – היא תיבחן בהתאם לאמות המידה המקובלות (הודעת עו”ד עטילה מיום 8.12.16 צורפה כנספח 10 לכתב ההגנה).
עוד ביום 8.12.16 הגיש עו”ד חן בקשה מטעם התובע ובה תאר את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו בסופה ביקש כי הפרקליטות תיתן את התייחסותה לגופן של ההסכמות ובכך תסיים את עינוי הדין שנגרם לתובע (הבקשה מיום 8.12.16 צורפה כנספח 11 לכתב ההגנה).
ביום 12.12.16 הגיש עו”ד רוני זלושינסקי (מטעם פרקליטות המדינה) הודעה לבית המשפט העליון ובה, בתמצית, חזר על בקשת הפרקליטות למחוק את ההליך מהטעמים שפורטו בהודעת עו”ד עטילה מיום 8.12.16, כמו גם התנגד לבקשת עו”ד חן כי הפרקליטות תמסור התייחסותה העניינית לגופן של “ההסכמות” שגובשו, מקום בו כלל לא ניתנה לתובע ארכה להגשת ערעור ולא גובשו בינו לבין רשות המיסים הסכמות מחייבות (ההודעה מיום 12.12.16 צורפה כנספח 11 לכתב ההגנה).
ביום 15.12.16 ניתנה החלטת בית המשפט העליון בה נקבע כי פסק-הדין ששוחרר בטעות בטרם נחתם (פסק-הדין הנושא כותרת יום 8.12.16) מבוטל וכי ההליך בו נקט התובע נמחק. כן נקבע כי ככל שתוגש בקשה להארכת מועד מטעם התובע – היא תיבחן לגופה (ההחלטה מיום 15.12.16 צורפה כנספח 13 לכתב ההגנה).
יצוין כי לאחר כל האמור לעיל, נערכו פניות מצד התובע ומצד ב”כ החדש – עו”ד שאול גיטליץ (ממשרד דניאל כהן ושות’) אל פרקליטות המדינה במסגרתם התבקשה הפרקליטות להסכים להאריך את המועד עד אליו יוכל התובע להגיש ערעור על פסק-הדין המחוזי. ואולם בסופו של יום דחתה הפרקליטות את בקשת התובע והפנתה אותו להעלות טענותיו בדבר מצוקתו הכלכלית וקשיי הגבייה בפני הגורם המוסמך במחלקת הגבייה של רשות המיסים (ר’ תכתובות שצורפו כנספחים 14-16 לכתב ההגנה).
לאחר כל זאת, ביום 10.8.17, הגיש התובע את התביעה שלפני לבית המשפט המחוזי בירושלים, שם עתר לחייב את הנתבעים בתשלום סך של 4.3 מיליון ש”ח בגין נזקיו (יצוין כי כתב התביעה שהוגש תפרש על פני 54 עמודים, לא כולל נספחים).
ביום 24.7.18, לאחר מספר רב של התדיינויות שהתקיימו בבקשות מטעם הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי (כב’ השופטת ת’ בר-אשר צבן) על מחיקת כל הסעדים שנתבעו מעל לסך של מיליון ש”ח ועל העברת התביעה לבית משפט השלום, וזאת לנוכח כך שהתובע שילם אגרת פתיחת הליך רק בגין תביעה בסך של מיליון ש”ח.
מכאן נדונה התביעה בבית משפט השלום על-ידי כב’ השופטת ק’ אזולאי ובהמשך, ביום 28.8.22 הועברה לדיון בפני מותב זה.
עיקר טענות הצדדים, ראיותיהם והמהלך הדיוני
התובע טוען כי בינו לבין רשות המיסים גובשה הסכמה מוגמרת לסילוק כל חובותיו בגין פסק-הדין המחוזי ובגין השומות לשנים 2007-2014, כנגד תשלום סך של 300,000 ש”ח בלבד (ר’ סעיף 6 לכתב התביעה). לטענת התובע, הסכמה זו גובשה אל מול נציגיה המוסמכים של רשות המיסים (ובראשם מר הריס ומר חסידים) על יסוד המצגים שהוצגו בפניו על ידם ועל-ידי עו”ד חן שעמד מולם לאורך כל המשא ומתן לפשרה (ר’ סעיף 1 לכתב התביעה). מנגד, התערבותו האישית של עו”ד עטילה בהסכמה שגובשה בין הצדדים נעשתה ללא סמכות ויסודה במניעים זרים שמקורם בהיכרות אישית שהתקיימה בינו לבין התובע. בתוך כך טוען התובע כי עו”ד עטילה עומד, באופן אישי, מאחורי כל מהלכיהם של עובדי רשות המיסים לסיכול ההסכמה שהושגה עם התובע וכן גורם להפעלת לחץ פסול על התובע ואשתו, לרבות באמצעות נקיטה במהלכי גבייה אגרסיביים במטרה לשפר את סכום הפשרה שישולם על ידי התובע (ר’, למשל, סעיפים 3, 19.5-19.6, 29-31, 66, 75, 95 לכתב התביעה). נוכח האמור טוען התובע כי כל הבקשות הוגשו על ידו כדין לבית המשפט העליון וכי טעה בית המשפט העליון בכך שקיבל את עמדת הפרקליטות וביטל את פסק-הדין שאישר את הסכמות הצדדים (פסק-הדין הנושא תאריך יום 8.12.16) (ר’ סעיפים 19.7-19.9 לכתב התביעה).
נוכח האמור עותר התובע לאכוף את ההסכמה שגובשה עמו לסילוק כל חובותיו בגין פסק-הדין המחוזי ובגין השומות לשנים 2007-2014 כנגד תשלום סך של 300,000 ש”ח. כן עותר התובע לחייב את הנתבעים, ובכללם באופן אישי את מר הריס, מר חסידים ועו”ד עטילה, בתשלום פיצוי בסך של מיליון ש”ח בגין הנזקים שנגרמו לו עקב מצגי השווא, המרמה וההטעיה שהנתבעים נקטו נגדו – אשר גרמו לו לנזקים כלכליים ונפשיים רבים, בכללם בגין הצורך להגיש תביעה זו (ר’ סעיף 18 לכתב התביעה).
לתמיכה בטענותיו הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעם עצמו, לו צורפו נספחים רבים (תצהיר מקוצר, יחסית, הוגש מטעם התובע ביום 15.3.21, לאחר שתצהיר קודם מטעמו נמחק בהחלטת כב’ השופטת ק’ אזולאי מיום 23.12.20, משזה התפרש על פני 56 עמודים). כן זימן התובע לעדות את הגב’ מירי סביוני – המשנה למנהל רשות המיסים אשר שימשה במועדים הרלוונטיים לתביעה סמנכל”ית בכירה לשומה וביקורת ברשות המיסים ואת מר דוד מרציאנו – סגן פקיד שומה ברשות המיסים. אל עדויות עדים אלה אתייחס, ככל שיידרש, בהמשך הדברים.
למען הסדר הטוב יובהר כי לתובע ניתנה האפשרות להגיש תצהיר עדות ראשית מטעם כל גורם שייחפץ אך הוא נדרש לבחור לזמן 2 עדים בלבד מתוך רשימה בת 25 עדים אותם ביקש לזמן ללא הגשת תצהיר מטעמם (ר’ החלטתי בדיון קד”מ שנערך ביום 18.4.23 והודעת התובע מיום 25.4.23 וכן ר’ בעניין זה סעיף 5 להחלטת כב’ השופטת ק’ אזולאי מיום 16.5.21).
הנתבעים כופרים מכל וכל בטענות ובדרישות התובע. לטענתם, לא נכרת עם התובע כל הסכם, לא ניתנה לו הבטחה שלטונית והובהר לו, לכל אורך הדרך, כי לא מובטח לו דבר וכי כל הבנה אליה יגיע עם נציגי רשות המיסים, מותנית באישור הפרקליטות – אישור אשר לא התבקש וממילא לא התקבל (ר’, למשל, סעיף 44 לכתב ההגנה). מכאן נטען שלא התגבשה גמירות דעת הנדרשת להסכמה, או למצער, לא התקיים תנאי מתלה שנקבע (ר’ סעיף 46 לכתב ההגנה). כן טוענים הנתבעים כי הבקשות שהוגשו מטעם עו”ד חן לבית המשפט העליון כללו מידע מטעה וחסר, משלא ניתנה הסכמה להגשתם או לתוכנם ומשהושמט מהם הצורך באישור מייצגה של המדינה – הפרקליטות (ר’ סעיפים 49, 55-58 לכתב ההגנה). כן מדגישים הנתבעים כי בשיחות ובתכתובות שהוחלפו בין נציגי רשות המיסים לתובע לא ניתן לראות כהבטחה שלטונית שניתנה לתובע הן לנוכח תנאי קבלת הסכמת הפרקליטות שנעדר ממנה והן לנוכח היעדר סמכות של נציגי רשות המיסים לתתה, בשים לב לכך שנדונו במסגרתה שומות סגורות שנקבעו בפסק-דין חלוט – אותן ניתן לשנות אך ורק באמצעות בית המשפט של ערעור (ר סעיפים 50-54 לכתב ההגנה).
כן עתרו הנתבעים למחוק את התביעה שהוגשה נגד מר הריס, מר חסידים ועו”ד עטילה באופן אישי, בהיותם עובדי ציבור אשר פעלו במסגרת תפקידם, תוך שהודגש כי מעורבותו של עו”ד עטילה בעניינו של התובע נעשתה מתוקף תפקידו בפרקליטות, ללא כל דופי ומבלי שזה שקל שיקולים זרים או נמצא היה בניגוד עניינים לנוכח היכרותו האישית הנטענת עם התובע (ר’ סעיפים 61-67 לכתב ההגנה).
בהקשר אחרון זה יצוין כי ביום 16.5.21 ניתן פסק-דין חלקי (מפי כב’ השופט ק’ אזולאי) במסגרתו נדחתה התביעה נגד נתבעים 2-4, על יסוד הודעת החסינות עובד ציבור שהוגשה מטעם הנתבעים על יסוד סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כך שמאותה עת המשיכה תביעת התובע להתנהל נגד רשות המיסים בלבד.
לתמיכה בטענותיהם הגישו התובעים תצהירי עדות ראשית מטעם מר הריס, מר חסידים, ועו”ד עטילה, אליהם אתייחס, ככל שיידרש, בהמשך הדברים.
ביום 1.1.24 נחקרו כל העדים הן על תצהיריהם והן, ביחס לעדים שזומנו על ידי התובע, בחקירה ראשית (אותה התרתי לקיים בגמישות רבה כחקירה נגדית), לאחר מכן הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה.
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את כלל מסמכי התיק, התרשמתי מעדויות העדים שהעידו בפני ושקלתי את טענות הצדדים, אני סבור שדין התביעה להידחות. להלן אבאר החלטתי זו.
ג.1. האם נכרת הסכם בין התובע לבין רשות המיסים?
ביסודה של המחלוקת בהליך שלפני עומדת לדיון השאלה המרכזית – האם נכרת בין התובע לבין רשות המיסים הסכם פשרה להסדרת חובות התובע, אם לאו. כך, בעוד שהתובע רואה בתרשומת הדיון מיום 16.11.16 ובמעשים ובדברים שנאמרו מפי מר הריס ומר חסידים כגיבוש של ההסכמה בין הצדדים, הרי שרשות המיסים כופרת נחרצות בהתגבשותה של גמירות דעת ומסוימות להסכמה שכזו. למצער טוענת רשות המיסים כי ממילא הסכמתה הותנה בתנאי מתלה – אישור הפרקליטות להסכמות – אשר לא התבקש וממילא לא התקבל. דעתי בעניין זה עם רשות המיסים, אבאר:
בחינת מסמך תרשומת הדיון מיום 16.11.16 בו מבקש התובע לנעוץ את יסודות הסכמת הצדדים, מעלה כי נקבעו בו מספר פעולות לביצוע בניסיון לגבש פתרון לבעיית החוב של התובע, וזאת על רקע הטענות שהעלה עו”ד חן בעניין מצבו האישי, המשפטי והכלכלי של התובע. פעולות אלה, כללו עריכת (א) ביקור של נציג רשות המיסים בביתו של התובע – זאת לשם התרשמות בלתי אמצעית של נציג רשות המיסים מרמת המחייה של התובע ובכך אימות/הפרכה של טענות עו”ד חן בדבר קשייו הכלכליים (בעמ’ 31 ש.15-16; בעמ’ 35 ש. 31-35; בעמ’ 36 ש.1-2; בעמ’ 53 ש.28-29 ובעמ’ 66 ש.26-27 לפרוטוקול); (ב) הפקדת סך של 300,000 ש”ח במשרדי מס הכנסה – זאת כדי להבטיח הכנסת כספים לקופת המדינה בטרם יבוטל פסק-הדין המחוזי, מבלי שרשות המיסים תידרש למאמצי גבייה נוספים; (ג) הגשת הליך ערעור לבית המשפט העליון (בטעות נרשם בית המשפט המחוזי) ככל שהפרקליטות תאשר את הסכמת הצדדים ו-(ד) הגשת דוחות לשנים 2012-2014 – על מנת שרשות המיסים תוכל ללמוד על הכנסותיו בפועל של התובע בשנים אלה, לאחר שהפיקה לו שומות ללא הגשת דוחות, והמועד להגשתם חלף זה מכבר.
משמע – המדובר בשורה של פעולות אופרטיביות ראשוניות במהותן אשר מהוות “צעד” ראשון בדרך לגיבוש של הסכם פשרה עתידי – צעד המותנה בהתקיימותם וגם בתוצאותיהן של פעולות אלה. כך, לו נציג רשות המיסים היה מתרשם מביקור בבית התובע כי זה מתגורר, למשל, בבית מפואר ושאין אמת בטענות שהעלה עו”ד חן בדבר מצבו הכלכלי הקשה של התובע – הרי שברי כי הקרקע מתחת להסכמת הצדדים המתגבשת הייתה נשמטת, ולא הייתה לרשות המיסים כל הצדקה לבוא לקראת התובע באמצעות הפחתה דרמטית של חובו (מ-3.6 מיליון ש”ח ל-300 אלף ש”ח); כך גם העובדה כי אין חולק שהתובע לא הפקיד במשרדי מס הכנסה את הסך של 300,000 ש”ח – משמעה כי הוא לא ביצע את פעולת הבטחת האינטרס של רשות המיסים כי היא לא תימצא במצב בו פסק-הדין המחוזי מבוטל וכסף וודאי לא נכנס לקופת המדינה; כך גם לגבי תנאי הגשת הערעור וקבלת אישור הפרקליטות – ברי כי במצב בו הפרקליטות אינה מאשרת את הסכמת הצדדים (הוא המצב שהתקיים בענייננו), או כי בית המשפט העליון לא יקבל את הסכמת הצדדים לבטל את פסק-הדין המחוזי – הרי שלא ניתן יהיה לבטל קביעות שנעשו בפסק-דין מחוזי חלוט (ר’ עדויות כל העדים שהעידו בפני על עניין זה: בעמ’ 22 ש.26; בעמ’ 36-37 ובעמ’ 44 ש.36; בעמ’ 45 ש.1; בעמ’ 57 ש. 6-10 ובעמ’ 60 ש.23-27 לפרוטוקול); ולבסוף כך גם לגבי הדרישה של הגשת דוחות לשנים 2012-2014 – ברי כי נכונות רשות המיסים לוותר על שומות סגורות וחלוטות בהן לא הוגשו דוחות מטעם התובע לא יכולות להיעשות בטרם יוגשו דוחות אלה עת מלוא המידע בדבר הכנסות התובע בשנים אלה יהיו בפניהם – מידע לו פוטנציאל השפעה הן על גובה הסדר הפשרה המתגבש והן על עצם קיומו.
והנה, מעבר לקביעתם הלשונית והתכליתית הברורה של ארבעה תנאים מצטברים אלה כפעולות לביצוע של “צעד” בדרך לגיבוש פשרה עתידית, הרי שהובהר במסמך תרשומת הדיון, באותיות קידוש לבנה, כי “לא מובטח דבר” לתובע (סעיף 5 לתרשומת הדיון) – משמע הובהר במפורש שהאמור במסמך זה אינו מהווה התחייבות כלפי התובע לדבר!
במצב דברים זה, ניתן לקבוע כי מסמך תרשומת הדיון אינו כולל גמירות דעת מצד רשות המיסים (עורכת המסמך) לקיומו של הסכם פשרה מגובש, והוא אף אינו כולל את מידת המסוימות הנדרשת לצורך גיבוש הסכם זה – משחסרים בו, לכל הפחות, כל המידע והנתונים שצריכים להתקבל בידי רשות המיסים לאחר ביצוע פעולות הביקור בבית התובע, הפקדת הכספים על ידי התובע, קבלת עמדת הפרקליטות והגשת דוחות המס לשנים 2012-2014. למצער ניתן לומר, רק לשם הזהירות, כי גם אם נראה בכל אחת מהפעולות שנדרש היה לבצע על פי מסמך תרשומת הדיון כ”תנאים” בהסכם, הרי שלהוציא הביקור שנערך בבית התובע ודוחות לשנים 2012-2014 שייתכן שהוגשו מטעם התובע לרשות המיסים (עניין זה לא התבהר עד תום בפניי- אך אניח לזכות התובע כי כך נעשה) לא התקיימו ייתר תנאי מתלה שנקבעו משלא ניתנה הסכמת הפרקליטות והתובע לא הפקיד בקופת רשות המיסים כספים.
ודוק: מהראיות שהוצגו לפני עולה כי היעדר קיומה של גמירות דעת ומסוימות נמצאו גם בצדו של התובע עצמו. כך, כמבואר לעיל, מר הריס שלח לעו”ד חן את מסמך תרשומת הדיון בצירוף הודעה מפורשת לפיה עליו לחתום על המסמך ולהשיבו אל מר הריס, או אז יוסיף מר הריס את חתימתו על המסמך (ר’ נספח 4 לכתב ההגנה). ברם, עו”ד חן או התובע לא חתמו על המסמך, ולא החזירו אותו חתום למר הריס, כך שאף מר הריס לא הוסיף חתימתו על ההסכם – ונמצא שמסמך תרשומת הדיון הנו, למעשה, טיוטת מסמך הנעדרת “קיבול” של התנאים האמורים בו בין על ידי התובע ובין על ידי נציג רשות המיסים.
יתרה מכך, בראיות שהוגשו מטעם התובע עצמו – גילה זה דעתו בזמן אמת – לסיבה בשלה הוא אינו מקבל (בחתימתו ובכלל) את האמור במסמך תרשומת הדיון ולכך שאף הוא סבור שמסמך תרשומת הדיון איננו מספק ואיננו מחייב מבחינת רשות המיסים. כך נמצא כי במענה ששיגר התובע לעו”ד חן ביום 20.11.16, לאחר שקיבל ממנו את מסמך תרשומת הדיון, השיב התובע לעו”ד חן כדלקמן:
“שמשון לא ניתן לחתום על סיכום הפגישה כפי שהוא הוצג שכן אין בו כל התחייבות של מס הכנסה לשום דבר וגם הפרקליטות יכולה בכל רגע לבטל הכול.
מצורף בזה בקשה מוסכמת לעליון אם הפרקליטות תאשר אותה ניתן להגישה מחר. כמובן הביטחון שלהם שקודם אצלך יופקדו ה-300 אלף.
לטיפולך המסור אודה.
(ר’ סעיף 43 לכתב התביעה, ההדגשות הוספו, א.ל.).
משמע – התובע בעצמו, הודיע שהוא אינו מעוניין “לקבל” בחתימתו את סיכום הפגישה ואינו רואה בו כל התחייבות מצד רשות המיסים, כמו גם מכיר בכך כי הוא מותנה באישור של הפרקליטות שיכולה לבטלו בכל רגע. ודוק: גילוי דעת ברור זה מצד התובע מהווה הודאת בעל דין מפורשת בכך שאף הוא לא ראה במסמך תרשומת הדיון ככזה הכולל הסכם פשרה מגובש, והדבר, כמובן, שומט את הקרקע מתחת לטענתו המרכזית של התובע בתביעתו – לפיו תרשומת הדיון מיום 16.11.16 מהווה הסכם פשרה מחייב שנערך בין הצדדים.
ועוד. גם בחינת דברים שנאמרו מפיו של התובע בסיור הבית שנערך ביום 23.11.16 – כפי שתועדו בהקלטה שנערכה על ידי התובע ותמלול שלה (בלבד) צורף על-ידי התובע לתביעתו (מעמ’ 106 לכתב התביעה), מעלה כי התובע הביע בפני מר הריס את דעתו כי בפגישה מיום 16.11.16 לא התחייבה כלפיו רשות המיסים לדבר, כך:
“יוסף אלקובי: … באים ואומרים לה [לאשתו של התובע, א.ל.], תקשיבי, בואי, זה ההצעה האחרונה, עכשיו, היא אין לה שום נייר על זה. אז מה, זה נחמד שיש סיכום פגישה, מה כתוב בסיכום פגישה? לא הבטחתם כלום, נכון?
עו”ד, שמעון חן: זה,
יאיר הריס: כי… כתוב שצריך לשים שלוש מאות אלף.
יוסף אלקובי: איפה, למה?
יאיר הריס: לא, לא, לא
יוסף אלקובי: איזה מן סיכום פגישה זה?
יואב הריס: שוב פעם, אני, שוב פעם, אל תתפוס אותי בשום מילה,
יוסף אלקובי: זה מה שכתוב בסיכום פגישה,
יאיר הריס: כי אני לא משפטן, אני לא משפטן. אני אומר היה פגישה בנוכחותו אצל הפקיד שומה
(בעמ’ 107-108 לכתב התביעה, ההדגשות הוספו)
אמנם, בהמשך תמלול השיחה נשאל מר הריס על ידי התובע אם “השלוש מאות אלף זה מס סופי, נכון?” ומר הריס משיב במילים: “מס סופי” ועו”ד חן אף מוסיף: “עד אלפיים וארבע עשרה” ומר הריס משיב: “עד אלפיים וארבע עשרה, אז אני אומר…” (בעמ’ 109 לכתב התביעה) – ואולם לא ניתן לבסס את טענות התובע בדבר התחייבות שלמה ומוגמרת, הן מצד רשות המיסים והן מצד התובע, לגיבושו של הסדר פשרה גדול ומורכב – על מקטעי משפטים חלקיים שנאמרו על ידי מר הריס והוקלטו בסתר, בפרט משבאותה שיחה מבהיר התובע עצמו כי בפגישה המכוננת מיום 16.11.16 לא התחייבה רשות המיסים לדבר ומר הריס מסייג עצמו ומבהיר כי אין “לתפוס אותי בשום מילה” (ור’ גם בעמ’ 68 ש.4-6 לפרוטוקול). ודוק: אף ההתייחסות שכן חולצה מפיו של מר הריס בדבר היות הסכום של 300,000 ש”ח סופי, נאמרה בהתייחס לתנאי שיעור הסכום שיופקד אצל רשות המיסים ובחצי משפט על שנות המס בהן נדרש התובע להגיש דוחות, כך שהיא רחוקה מלבסס את טענת התובע בדבר כך שבדברים אלה התגבש הסכם פשרה מחייב בינו לבין נציג רשות המיסים (ר’ בעמ’ 68 ש.18-22 לפרוטוקול).
מבלי לגרוע מהאמור לעיל אוסיף כי מקובלת עלי טענת רשות המיסים שאף קיים קושי לקבל כראיה את תמלול השיחה שנערכה בביקור הבית, או למצער, כי יש לייחס לתמלול זה משקל נמוך מאוד, וזאת משהקלטת השיחה, שנערכה על-ידי התובע בסתר, לא הוגשה כראיה בהליך (במובחן מתמלולה – היינו ראית עזר משנית) ושאף התמלול שצורף הנו, על פי תוכנו, חלקי וקטוע והוא מתאר שיחה קצרה מאוד בת כ-2 דק’ שנערכה בין הצדדים, למרות שביקור מר הריס בבית התובע ארך כ-10-15 דק’ (בעמ’ 31 ש.29-33 וכן ראה עמ’ 32 לפרוטוקול). הנה כי כן, גם לדברים החלקיים והחסרים שנאמרו מפי התובע ומר הריס בביקור הבית – אין לייחס משקל של ממש, קל וחומר שלא ניתן לראות בהם כשיחה שבה התגבש הסכם פשרה מלא ומחייב בין הצדדים.
גילוי דעת נוסף באשר להיעדר גמירות דעת מצדו של התובע, ניתן לראות גם בעדותו של התובע בית המשפט ובשאלות שהפנה אל עדי הצדדים, שם אמר, במספר הזדמנויות, כי נכונות רשות המיסים לוותר לו על חוב בסך של כ-3.6 מיליון ש”ח בתשלום סך של 300,000 ש”ח בלבד (פחות מעשירית מהחוב) נראתה לו תמוהה ולא סבירה וכי תרשומת הדיון מיום 16.11.16 נראתה לו לא מספיק “רחבה” ולא מספיק “מחייבת” וכי היא צריכה יותר “בשר” (בעמ’ 25 ש.22-24; בעמ’ 26 ש.10-16; בעמ’ 27 ש.21-23 ; בעמ’ 45 ש.19-21 ובעמ’ 53 ש.5-7 לפרוטוקול).
עוד בעדותו בבית המשפט עמד התובע על טענתו לפיה מסמך תרשומת הדיון אינו משקף באופן מלא את ההסכמות שגובשו בין הצדדים בפגישה מיום 16.11.16, כך שלטענתו באותה פגישה סיכמו הצדדים כי כנגד תשלום סך של 300,000 ש”ח ימחקו כל חובות התובע, הן בגין פסק-הדין המחוזי והן בגין שנות המס 2007-2014 (ר’ סעיף 47.8.1 וחקירת התובע בעמ’ 26 ש.21-31 לפרוטוקול).
טענה זו אין בידי לקבל, הן משום היותה עומדת בסתירה ישירה לדברים המפורשים שנכתבו בתרשומת הדיון (בהם הדברים פשוט לא נאמרו) – היינו היא טענה בעל-פה העומדת בסתירה למסמך בכתב (וראה מושכלות יסוד ב-ע”א 138/56 יעקב דוידון נ’ חברת בוני חיפה בע”מ, פ”ד יא, 1474, 1479; וראה, למשל, ע”א 674/83 דניאלסה ס.א. חברה זרה נ’ “גד-שט” שותפות לבניין ולהשקעות, פ”ד מא(4) 113) והן משום היותה עדות שמיעה מובהקת – לה הושמעה התנגדות מפורשת מטעם ב”כ רשות המיסים (בעמ’ 31 ש.8-10 וכן ראה בעמ’ 19 ש.18-28 לפרוטוקול).
ויודגש, חרף העובדה כי המשא ומתן לפשרה נוהל מטעם התובע על-ידי עו”ד חן, וכי עו”ד חן נכח לבדו, ללא נוכחות התובע, בפגישה שנערכה ביום 16.11.16 (ר’ עמ’ 24 ש. 32-34 לפרוטוקול) נמנע התובע מהגשת תצהיר עדות ראשית מטעם עו”ד חן, ואף נמנע מלזמן את עו”ד חן למסור עדות בבית המשפט – ככל שלא היה באפשרותו לקבל ממנו תצהיר (ר’ החלטה מיום 18.4.23 והודעת התובע מיום 25.4.23 וכן ראה החלטת בית המשפט מיום 16.5.23 בה הציע בית המשפט לתובע לשקול לזמן את עו”ד חן למסור עדות, במקום אחד מהעדים האחרים שביקש לזמן! – הצעה לה התובע לא נענה). בנסיבות אלה, ולאור ההתנגדות האמורה שהושמעה מפי ב”כ רשות המיסים לקבילותן של עדויות שמיעה, לא ניתן לקבל כראיה דברים שנאמרו או אף נכתבו, על ידי עו”ד חן אשר לא הגיש תצהיר עדות ראשית בתיק מטעם התובע ולא זומן על ידי מי מהצדדים למסור עדות בבית המשפט.
זאת ועוד. העובדה כי עו”ד חן – בא כוחו הקודם של התובע אשר ניהל עבורו את הליך המשא ומתן מול רשות המיסים – לא זומן על-ידי התובע למסור עדות אודות העובדות הרלוונטיות להליך המשא ומתן שניהל, במהלכו, לשיטת התובע, התגבש הסכם פשרה מחייב – רובצת לפתחו של התובע כך שנדרש להניח לחובת התובע כי לו היה עו”ד חן מגיע למסור עדות בבית המשפט – הוא היה אומר דברים שאינם תומכים בגרסת התובע (ר’ ע”א 548/78 שרון נ’ לוי, פ”ד לה (1) 736, 760).
סיכומה של נקודה – תרשומת הדיון מיום 16.11.16, כמו גם הדברים שנאמרו מטעם התובע בהתייחס אליה, לרבות בביקור הבית שנערך ביום 23.11.16, אינם תומכים בטענת התובע לפיה נכרת בין הצדדים הסכם פשרה מחייב, משזה נעדר גמירות דעת ומסוימות הנדרשת לצורך גיבושו, ומשלא בוצעו הפעולות שנקבעו לביצוע בפגישה מיום 16.11.16 כתנאי לגיבושה של הסכמה לפשרה (זאת למעט ביקור הבית והגשת דוחות כאמור).
ג.2. טענות התובע בדבר גיבוש הסכם הפשרה בהתנהגות
לטענת התובע ניתן ללמוד על התגבשות הסכם הפשרה בין הצדדים על יסוד התנהגות נציגי רשות המיסים לאחר הפגישה מיום 16.11.16, ובפרט לנוכח ביקור הבית שנערך לתובע והעובדה כי עובר לביקור הבית נשלחה אל מר הריס טיוטת הבקשה לערעור – מבלי שרשות המיסים התנגדה להגשתה.
בהתייחס לטענות אלה אבהיר תחילה כי בהיעדר תוקף הסכמי מחייב ל”מסמך המכונן” (תרשומת הדיון) מיום 16.11.16, ממילא לא ניתן ללמוד על גיבושה של הסכמה מצד רשות המיסים להסדר פשרה, אך בהתבסס על המעשים או המחדלים שנטען כי נציגי רשות המסיים ביצעו, משאלה נעדרים גמירות דעת ומסוימות הנדרשים לגיבוש הסכמה.
לגופן של טענות, באשר לעצם קיום ביקור הבית בבית התובע, אין בידי לקבל את הטענה כי בביצוע פעולה זו (אשר הוגדרה כפעולה הראשונה לביצוע בתרשומת הדיון) יש משום מתן הסכמה מצד רשות המיסים לכך שהתגבש בין הצדדים הסכם מלא ומחייב, אלא יש לראות בה כביצוע של הפעולה האופרטיבית הראשונה שהוגדרה בתרשומת הדיון בדרך לגיבוש הסכם הפשרה – על יסודה, בתלוי בתוצאותיה, ניתן היה להתקדם אל עבר הסכם הפשרה המתגבש. כך, כאמור לעיל, נקבעה פעולה זו כאמצעי לבחינת אמיתות טענת עו”ד חן בדבר מצבו הכלכלי הקשה של התובע, באמצעות התרשמות מרמת המחייה של מגורי התובע. הא ותו לא.
אמנם, ניתן לראות בעצם קיום ביקור הבית כנכונות של רשות המיסים להתחיל לממש את הפעולות שנקבעו בתרשומת הדיון מבלי שהם עמדו על חתימה של התובע או עו”ד חן על טיוטת המסמך – ואולם אין לראות במעשה זה מעבר לכך – ובוודאי שלא ניתן לראות בו כגיבוש של הסכמת רשות המיסים לתנאי הסכם הפשרה בכללותו, על כל תנאיו וסעיפיו (להוציא ביקור הבית). ויובהר, העובדה שביום 22.11.16, עובר ליום עריכת ביקור הבית (23.11.16) שלח עו”ד חן למר הריס טיוטה של הבקשה שהכין התובע לבית המשפט העליון (נספח 5 לכתב ההגנה) אינה מעלה ואינה מורידה ממסקנתי לעיל – משאין בינה לבין מטרת ביקור הבית כל רלוונטיות ומדובר בשתי פעולות שונות שתכליתן לקדם את גיבוש המשא ומתן לפשרה.
גם באשר לדברים שנאמרו מפי מר הריס בביקור הבית לא ניתן ללמוד על קיומה של הסכמה בהתנהגות, מפורשת או משתמעת, לגיבושו של הסכם הפשרה – על כך כבר הרחבתי לעיל.
מכאן שבעובדה שמר הריס ביצע ביקור בית בו שוחח עם התובע, וזאת לאחר שנשלחה אליו טיוטת הבקשה לערעור בדוא”ל – לא ניתן לראות משום גיבוש של הסכמה בהתנהגות לגיבושו של הסכם פשרה עם התובע.
אשר לטענת התובע כי רשות המיסים נתנה הסכמתה לגיבוש הסכם הפשרה, במחדל, בכך שלא התנגדה להגשת טיוטת הבקשה לערעור, אף שעו”ד חן אמר למר הריס כי בכוונתו להגישה ללא אישור – אין בידי לקבל טענה זו, מכל אחד מהטעמים הבאים: ראשית, עצם העובדה כי מר הריס, או גורם אחר ברשות המיסים לו דיווח מר הריס על כך, לא הביע התנגדות פוזיטיבית לאמירתו של עו”ד חן כי בכוונתו להגיש את טיוטת הבקשה לערעור מבלי לקבל אישור לה – לא יכולה להיחשב כמתן הסכמה להגשת המסמך, מקום בו טיוטת הבקשה לערעור כללה מקום לחתימת פקיד השומה ולמילוי פרטי המייצג מטעם הפרקליטות בכותרת הבקשה – משמע טיוטת הבקשה שנשלחה חייבה חתימה ואישור פוזיטיביים עליה – חתימות ואישורים שלא ניתנו. שנית, מר הריס הבהיר בעדותו כי הוא התפלא על משלוח טיוטת הבקשה לערעור אליו וכי שוחח עם עו”ד חן אשר השיב לו כי אלו נשלחו אליו “רק לצורך ידוע ועיון”, כמו גם הבהיר לעו”ד חן כי הוא אינו עורך דין ואינו יודע מהי הפרוצדורה המשפטית בה על עו”ד חן לנקוט (ס’ 16 לתצהיר מר הריס ובעמ’ 67 ש.25-30 לפרוטוקול). ויוזכר – עדות זו של מר הריס לא נסתרה בחקירתו, וממילא התובע לא זימן לעדות את עו”ד חן אשר יכול היה לסתור את דברי מר הריס בעניין זה, ככל שלא תאמו את האמת (ר’ עמ’ 28 ש.11-21 לפרוטוקול). שלישית, כפי שיבואר בהרחבה להלן, טיוטת הבקשה לערעור היא לא המסמך שהוגש בסופו של יום על ידי עו”ד חן לבית המשפט העליון – כך שגם אם תמצא לומר שטיוטת הבקשה לערעור אושרה, במחדל, על ידי רשות המיסים (ולא כך הדבר) – הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי רשות המיסים לא אישרה את תוכן ההסכמה שפורטה במסמך שהוגש בפועל לבית המשפט העליון. רביעית, כפי שהובהר היטב בעדויות הצדדים – מקום בו ביקשו הצדדים להגיע להסכמות ביחס לשומות סגורות לגביהן ניתן פסק-דין על ידי בית משפט (שומות לשנים 2004-2006 שנדונו בפסק-הדין המחוזי) – נדרש היה לנקוט בהליך של ערעור בפני בית המשפט העליון, בו רשות המיסים מיוצגת על ידי פרקליטות המדינה, בעוד שפקידי רשות המיסים נעדרים סמכות חוקית להתערב בקביעות שנעשו בפסק-הדין (ר’, למשל, בעמ’ 22 ש.26 ובעמ’ 36-37 לפרוטוקול).
סיכומה של נקודה – לא ניתן לראות במעשי ומחדלי נציגי רשות המיסים בעצם עריכת ביקור הבית אצל התובע, בדברים שנאמרו שם ובהימנעותם מלהתנגד באופן פוזיטיבי לטענת עו”ד חן כי בכוונתו להגיש, ללא אישור, את טיוטת הבקשה לערעור – משום גיבוש של הסכמת רשות המיסים, בהתנהגות, לעריכתו של הסכם פשרה עם התובע.
משהגעתי למסקנה כי לא התגבשה גמירות דעת ומסוימות, הן מצד רשות המיסים והן מצד התובע עצמו, ממילא ניתן לקבוע כי רשות המיסים גם לא נתנה לתובע כל הבטחה מנהלית – וההיפך הוא הנכון הובהר לתובע כי רשות המיסים אינה מתחייבת לדבר!
בבחינת למעלה מן הנדרש יובהר כי גם אם הייתה ניתנת לתובע הבטחה מנהלית מצד נציגי רשות המיסים (וכזו לא ניתנה בענייננו) הרי שבהתאם לדין, ממילא לא היו מוסמכים נציגי רשות המיסים להגיע עם התובע להסכמות על שינוי חיובים שנקבעו בפסק-הדין המחוזי, אלא בהליך של ערעור בו הרשות מיוצגת על ידי הפרקליטות, כך שנמצא כי נותן ההבטחה, כביכול, לא היה בעל הסכמות לתיתה וכי לא הייתה לו יכולת למלא אחריה, כך שאין לייחס להבטחה שכזו תוקף מחייב (ר’, למשל, ע”א 6620/93 עיריית רמת-גן נ’ גולומב, פ”ד נא(2) 363; בג”צ 3246/92 הר-עוז נ’ שר הביטחון, פ”ד מו(5) 301 ו-בג”צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע”מ נ’ ממשלת ישראל, פ”ד מז(2) 773).
ג.3. האם בוצע ניסיון ל”מחטף” מטעם התובע
מסקנותיי לעיל לפיהן לא התגבש בין הצדדים הסכם פשרה בפגישה מיום 16.11.16 (כפי שבאה לידי ביטוי בתרשומת הדיון או בכלל) או, בהתנהגות, במעשי ומחדלי רשות המיסים שבוצעו לאחר מכן- מספקות לצורך דחיית תביעת התובע, שהרי בהיעדר הסכם מחייב בין הצדדים, לא ניתן להורות על אכיפתו וממילא רשות המיסים אינה אחראית לנזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מאי-קיום של הסכם זה.
ואולם, בטרם אחתום פסק דין זה, אני רואה לנכון להתייחס לטענות הצדדים בדבר ההליכים בהם נקט עו”ד חן בשם התובע בבית המשפט העליון, תוך הרחבת מסקנתי לעיל לפיה רשות המיסים לא נתנה הסכמה להגשת הבקשות שהוגשו בפועל על ידי עו”ד חן לבית המשפט העליון.
כמבואר לעיל, ביום 22.11.16 שלח עו”ד חן למר הריס טיוטת בקשה שנערכה על ידי התובע היא טיוטת הבקשה לערעור (נספח 5 לכתב ההגנה. הודעת הדוא”ל בה נשלחה הטיוטה על עו”ד חן צוטטה בסעיף 43 לכתב התביעה). בטיוטה זו, המשתרעת על 2 עמודים, התבקש בית המשפט העליון לתת לתובע ארכה להגשת ערעור על פסק-הדין המחוזי ולתת תוקף לפסק-דין להסכמת הצדדים לפיה, בתמצית, פסק-הדין המחוזי יבוטל; תתווסף לרישומי הכנסות המערער לשנים 2004-2006 הכנסה בשיעור של 1.5 מליון ש”ח וכי על חשבון הכנסה זו, בגינה יומצאו שומות סופיות לתובע, ישלם התובע סכום סופי של 300,000 ש”ח לסילוק חובותיו. עוד נכתב כי הוסכם ששומות המערער לשנים 2007 – 2015 (כולל) יסגרו בהסכמה ללא כל חיוב נוסף וכי תיקו של התובע כעצמאי ייסגר סופית. טיוטה זו כללה בכותרתה ציון העובדה כי רשות המיסים מיוצגת על ידי הפרקליטות (“ע”י ב”כ עוה”ד _____ פרקליט מפרקליטות ירושלים (אזרחי)) ובסופה נותר מקום לחתימת ב”כ המשיבה (הפרקליטות) כמו גם מקום לחתימת פקיד השומה.
ברם, טיוטה הבקשה לערעור (שנשלחה למר הריס ושמר חן אמר שבכוונתו להגישה ללא המתנה לאישור) היא לא המסמך שהוגש בסופו של יום לבית המשפט על-ידי עו”ד חן. תחת זאת, ביום 27.11.16 הוגש על-ידי עו”ד חן מסמך שכותרתו שונה: “בקשה להארכת מועד לקבלת ערעור (בהסכמה) ובקשה למתן תוקף של פס”ד להסכמה בין הצדדים” המשתרע על פני 7 עמודים (ולא 2 עמודים כמו בטיוטה) בו בנוסף לכל ההסכמות שנזכרו בטיוטת הבקשה לערעור (למעט תיקון הנוגע להפחתת שומת מס לשנת 2015) וצירוף של טענות ומסמכים שונים לגוף הבקשה, צוין כי עו”ד חן עדכן את רשות המיסים כי יגיש את “הבקשה הזו” לבית המשפט, וכי התובע המציא לרשות המיסים את דוחות השומה שלו לשנים 2012-2014, כאשר צוין כי “עותק הבקשה נשלחה כמובן למשיב ולפרקליטות אזרחי” (בסעיף 25 לנספח 7 לכתב ההגנה). ברם, מהבקשה שהוגשה הושמט המקום להוספת חתימות ב”כ המשיבה (הפרקליטות), כמו גם המקום לחתימת נציג רשות המיסים, וצורף לה תצהיר מטעם התובע בו הוא הצהיר כי “הנני לאשר כי היום פגשתי את נציג מס הכנסה בביקור הבית והלה אישר בפניי את הסכמות הצדדים” (ס’ 5 לתצהיר התובע מיום 23.11.16).
הנה כי כן, קורא “תמים” של הבקשה עלול היה להתרשם מקריאתה כי זו מוגשת לאחר קיום כל התנאים שהוסכמו בין הצדדים בתרשומת הדיון מיום 16.11.16, באישור נציגי רשות המיסים (כאמור בתצהיר התומך) ובידיעה ובאישור של הפרקליטות – אשר קיבלה עותק מהבקשה. ולא היא! זאת משלא התגבשו הסכמות בין הצדדים, לא ניתן אישור נציג רשות המיסים והבקשה לא הגיעה לידיעתה, וממילא לא ניתן אישורה של הפרקליטות לאמור בה!
ואכן, למרבה המזל, בית המשפט העליון לא קיבל את הבקשה כפשוטה ונמנע מלתת לה תוקף של פסק-דין, עת הורה לפרקליטות לאשר את ההסכמות שפורטו בבקשה, עד ליום 8.12.16 (נספח 6 לכתב ההגנה). או אז, התברר בתגובות שהוגשו מטעם הפרקליטות, ובתמיכה של תצהירי נציגי רשות המיסים, כי הדברים שנרשמו בבקשה אינם מוסכמים על רשות המיסים ועל הפרקליטות, לרבות הנטען בתצהיר התומך שצורף לה.
אמנם, ביום 6.12.16, בסמוך להחלטה המבקשת את תגובת הפרקליטות שוחרר תחת ידי בית המשפט מסמך הנותן תוקף של פסק-דין להסכמת הצדדים ונושא תאריך יום 8.12.16 (היינו תאריך מאוחר למועד מתן ההחלטה), אך בהחלטת בית המשפט מאותו היום הוברר כי מדובר בטיוטה של פסק-דין ששוחררה בטעות בטרם עת, כי היא מושהית, ובהמשך היא בוטלה לאחר שהתקבלה תגובת הפרקליטות.
הנה כי כן, הבקשה שהוגשה מטעם התובע לבית המשפט העליון הייתה מטעה ובלתי מדויקת בלשון המעטה, עד כי נראה שהחיפזון של התובע להגישה לבית המשפט העליון, באמצעות עורך-דינו, עוד טרם ניתנה הסכמה פוזיטיבית להגשת המסמך המדובר מטעם נציגי רשות המיסים, ועוד טרם התבקש וממילא התקבל אישור הפרקליטות לה (ר’ בעמ’ 29 ש.1-9 לפרוטוקול) נעשו בניסיון לקבוע עובדות בשטח ולהציב את הפרקליטות בפני פסק-דין של בית המשפט העליון המבטל את פסק-הדין המחוזי, על יסוד טענות ועובדות שאינן נאמנות לאמת.
בשולי דברים אלה אוסיף כי החובה לקבל אישור פוזיטיבי של הפרקליטות להסכם הפשרה (שכלל לא התגבש) הייתה ידועה היטב לתובע ולעורך-דינו טרם הוגשה על ידם הבקשה לבית המשפט העליון הן משהיא צוינה באופן מפורש בתרשומת הדיון מיום 16.11.16; הן משהתובע הודה בדברים שכתב לעו”ד חן כי נדרש שהפרקליטות תאשר את הבקשה המוסכמת (ר’ הדוא”ל מיום 20.11.16 שהועתק לס’ 43 לכתב התביעה ובעמ’ 29 ש.17-30 לפרוטוקול) והן משבטיוטת הודעת הערעור שנשלחה למר הריס נכלל בה, במפורש, מקום לחתימת ב”כ המשיבה – אשר יוצגה על ידי הפרקליטות – מקום לחתימה אשר הושמט מהמסמך שהוגש בפועל לבית המשפט העליון (ר’ בעמ’ 30 ש.3-35 ואילך לפרוטוקול). עוד ראה הודאתו של התובע, באמצעות ב”כ החדש עו”ד שאול גיטליץ, בדבר כך שהפרקליטות לא ידעה ולא גיבשה עמדה להסדר המוצע וזאת לאחר הגשת הבקשות לבית המשפט העליון (מכתבי עו”ד גיטליץ צורפו מעמ’ 122 לכתב התביעה).
ג.4. הטענות האישיות נגד עו”ד עטילה
חלק ניכר מתביעת התובע נסבה אודות טענותיו למעשים לא תקינים, בלשון המעטה, אותן ביקש לייחס לעו”ד עטילה באופן אישי, על רקע ההיכרות הקודמת שהייתה לתובע עמו ברבות השנים.
ברם, חרף העובדה כי עו”ד עטילה הכחיש בעדותו קיומה של היכרות אישית קודמת עם התובע מסוג ובעוצמה המקימים מניעות של עו”ד עטילה לטפל בענייני התובע (סעיפים 21-28 לתצהיר עו”ד עטילה ובעמ’ 59 מש.8 ואילך לפרוטוקול), לא הביא התובע כל ראיה שהיא לתמיכה בטענות הקשות שהפנה כלפי עו”ד עטילה – כך שלא מצאתי ולו בדל ראיה לטענה כי נפל פגם כלשהו בהתנהלות עו”ד עטילה בענייננו של התובע וכי זה חרג, כהוא זה, מתוקף תפקידו כמנהל המחלקה הפיסקאלית בפרקליטות המדינה – היא הגורם האחראי על ייצוג המדינה בעניינים פיסקאליים בבית המשפט העליון (ר’ בעמ’ 38 ש.30-33 ובעמ’ 42 ש.28-36 לפרוטוקול). למען הסר ספק אבהיר כאן כי לא מצאתי כל פגם גם באמירה של עו”ד עטילה למר חסידים בדבר הצורך בבדיקת מקורות המימון של בית התובע ואשתו – משלא הובאה בפני כל ראיה לכך שעו”ד עטילה עשה שימוש במידע שהיה בידיו מכח היכרותו האישית עם עם התובע, אלא אך עמד על הצורך לבדוק את מקורותיו הכספיים של התובע – צורך בסיסי בעת בחינת אפשרות להגיע עמו להסדר כספי בשל טענותיו לחוסר יכולת כלכלית (ר’ עדות חסידים בעמ’ 51 ש.14-15; עמ’ 59-60 ובעמ’ 62 ש.27 לפרוטוקול).
על כך יש להוסיף את העובדה כי מהראיות שהוצגו בפני עולה שהתובע עצמו לא ראה כל פסול, קל וחומר מניעות, במעורבותו של עו”ד עטילה בענייננו, שהרי התובע פנה אל עו”ד עטילה הן באופן ישיר והן באמצעות באי-כוחו, בבקשה שזה יסייע לענייניו (בעמ’ 25 ש.23 ובעמ’ 61 ש. 13-15 לפרוטוקול). ואכן, הטענות בדבר קיומה של מניעות, כביכול, מצדו של עו”ד עטילה לטפל בענייני התובע הועלו, לראשונה, לאחר שנדחתה בקשתו של התובע להאריך את המועד להגשת ערעור ועו”ד עטילה הפנה אותו אל הגורם המוסמך במחלקת הגבייה ברשות המיסים על מנת לבוא בדברים בנוגע לתוספות הצמדה, ריבית וקשיי גבייה של חובו – משמע טענות אלה נולדו רק כאשר התובע הבין שאין בידי עו”ד עטילה לסייע לו.
מכאן כי אני דוחה מכל וכל את הטענות שהועלו מצד התובע נגד עו”ד עטילה, בהיעדר כל יסוד להן.
סוף דבר
לנוכח כל האמור – התביעה נדחית.
לאחר שהבאתי במכלול השיקולים את העובדה כי ענייננו בתיק שנפתח בשנת 2017 בבית המשפט המחוזי, במסגרתו הגיש התובע תביעה אישית נגד 3 בעלי תפקידים בשירות המדינה, נגד חלקם הפנה טענות אישיות קשות מאוד, ובשים לב להיקף הנרחב מאוד של כתבי הטענות והתצהירים שהגיש התובע לתיק – אני רואה לנכון לחייבו בהוצאות ההליך בשיעור של 25,000 ש”ח וזאת מבלי לגרוע מחיובים קודמים שהוטלו על התובע, לרבות בהחלטות בית המשפט.
הוצאות ההליך ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.
זכות ערעור כדין.
ניתן היום, כ”ב טבת תשפ”ד, 03 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.
