נואף עראידה,באמצעות ב”כ עוה”ד כרם הנו, בנק מזרחי טפחות בע”מ,באמצעות ב”כ עוה”ד נאדר אליאס, פסק דין

מספר בקשה:9

בפני

בפני כב’ השופט הבכיר, רמזי חדיד

תובע

נואף עראידה

באמצעות ב”כ עוה”ד כרם הנו

נגד

נתבע

בנק מזרחי טפחות בע”מ

באמצעות ב”כ עוה”ד נאדר אליאס

פסק דין

להלן תינתן החלטתי בבקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף בטענה להעדר סמכות עניינית.

אלה הטענות העובדתיות הרלוונטיות לדיון ולהכרעה בבקשה:

במועדים הרלוונטיים לתביעה העמיד טפחות בנק משכנתאות לישראל בע”מ, ואשר לימים התמזג עם בנק אחר ויחד הקימו את הבנק הנתבע, הלוואה לה”ה עראידה פהד ו-הדיה (להלן: ”ההלוואה” ו-“הלווים” בהתאם). הנתבע, יחד עם אדם נוסף, מר טריף סהיר נימר שמו (להלן: “טריף”), חתמו כערבים לסילוק ההלוואה. משלא עמדו הלווים בהתחייבויותיהם כלפי הנתבע, הגיש האחרון נגד התובע ונגד טריף תביעה לבית משפט השלום בחיפה ב-ת”א 16441/03 לפיה הוא ביקש לחייבם בסילוק חוב ההלוואה (להלן: “ההליך הקודם”). משלא הוגש כתב הגנה בהליך הקודם, ניתן לבקשת הנתבע ביום 26.02.2004 פסק דין נגד התובע ו-טריף לפיו הם חויבו בתשלום סך של 288,612 ₪ נכון ליום 24.07.2003, הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד (להלן: “פסק הדין”). לצורך ביצוע פסק הדין פתח הנתבע נגד התובע ו-טריף תיק הוצאה לפועל במסגרתו הוטלו עיקולים על זכויות התובע (להלן: “תיק ההוצל”פ”).

במסגרת תביעה דנן עתר התובע למתן פסק דין הצהרתי בדבר ביטול פסק הדין, להורות על סגירת תיק ההוצל”פ, עיכוב ההליכים בהם נקט הנתבע במסגרתו עד להכרעה בתביעה וכן להמצאת מסמכים שונים ביחס להלוואה. בנדון נטען כי התובע לא קיבל את כתב התביעה בהליך הקודם ולא ידע על קיומו. כן טען התובע כי הוא לא קיבל אזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצל”פ ונודע לו על קיומו רק משהוטלו במסגרתו עיקולים על זכויותיו. כן טען התובע כי פסק הדין ניתן בשל תרמית מצד הנתבע משלא מיצה את ההליכים נגד הלווים ולא מימש את הבטוחה אשר העמידו הנ”ל לפירעון ההלוואה – נכס שבבעלותם.

במסגרת בקשת הנתבע לסילוק התביעה טען הנתבע להעדר סמכות עניינית של פורום זה לדון בתביעה, שכן הדרך בה נקט התובע – תביעה למתן סעד הצהרתי בדבר ביטול פסק הדין – אינה ההליך המתאים בנסיבות העניין והיא נועדה לעקוף את ההליך הראוי והמתאים שנקבע בדין.

בתשובתו לבקשה טען התובע כי ענייננו בתביעה לביטול פסק דין בהעדר הגנה וכי על אף כותרת כתב התביעה – מתן פסק דין הצהרתי – היא הוגשה לערכאה המוסמכת מבחינה עניינית. הוסיף התובע וטען כי בהלכה הפסוקה לא נקבע כי יש להגיש בקשה לביטול פסק דין בפני אותו מותב אשר נתן את פסק הדין. כן טען התובע כי רשם ההוצאה לפועל נתן אישור מיצוי הליכים כנגד הלווים – אישור שהינו תנאי להגשת תביעה נגד ערב מוגן, כבמקרה דנן – בעקבות תרמית והטעיה מצד הנתבע. בנדון הנתבע הציג בפני רשם ההוצאה לפועל מצג שווא כאילו נמסרה לתובע הודעה על הגשת בקשתו למיצוי הלכים, כשבפועל אין הדבר כך, וכי הנתבע טען בפני רשם ההוצאה לפועל כי לא ניתן לממש את הנכס שהעמידו הלווים להבטחת פירעון ההלוואה מאחר והוא מצוי במגזר הערבי. יוצא אפוא כי פסק הדין ניתן בעקבות תרמית והטעיה ולפיכך בדין הוגשה תביעה דנן על מנת להצהיר על ביטולו .

שקלתי מכלול טענות הצדדים ומצאתי לקבל את הבקשה.

ביטול פסק דין עלול לחתור תחת עיקרון סופיות הדיון, אף כי בהתקיים החריגים שנקבעו בדין, ניתן לבטלו. על העיקרון הנ”ל ואפשרות החריגה ממנו בהתאם לאחד משני מסלולים שנקבעו בדין – משפט חוזר אזרחי וביטול פסק דין שניתן בהעדר בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי – עמד בית המשפט ב-ע”א 3255/19 טליה פבזנר נ’ יונתן שפר (פורסם בנבו)(להלן: ”פס”ד פבזנר”), באומרו:

“ככלל, עקרון סופיות הדיון מחייב שלא ניתן יהיה לבטל פסק דין שהפך חלוט. אם לעולם יתאפשר לבעל דין לעורר מחדש מחלוקות בין הצדדים שהוכרעו זה מכבר – שוב ושוב, באותו עניין – ברי כי לא יהיה טעם של ממש בפניה לפתרון הסכסוך בבית המשפט מלכתחילה; כפי שציינתי בעבר: ‘דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה ‘לעומתית’ לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא-היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול’….

יחד עם זאת, סופיות הדיון אינה חזות הכול. לעיתים, גם לאחר שנוהל ההליך, ופסק הדין הפך חלוט, גוברים בדיעבד שיקולי צדק על הטעמים שביסוד עקרון סופיות הדיון. בכגון דא, דורשת שורת הדין כי פסק הדין יבוטל, והמחלוקת בין הצדדים תלובן ותבורר מחדש ….. בהתאם, ניתן למצוא בפסיקה כי עומדת לבית המשפט סמכות עקרונית, טבועה, לבטל פסק דין אזרחי; הליך שזכה לכינוי ‘משפט חוזר אזרחי’….

לבד מן המסלול הנ”ל, אשר פותח פתח צר, למקרים חריגים שבחריגים, קיימת אפשרות נוספת לבקש ביטול של פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בהתאם לקבוע בתקנה 131 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן: התקנות החדשות). במסגרת תקנה זו, ניתנה לבית המשפט סמכות לבטל פסק דין כאמור, ‘בתנאים שייראו לו’, אם הוגשה בקשת ביטול מטעם בעל הדין ‘שנגדו ניתנה ההחלטה’ בתוך 30 ימים למן היום שבו הומצאה לו …… תקנה זו באה בנעלי תקנה 201 לתקנות הקודמות, אולם לצורך ענייננו כאן, אין לשינוי זה השלכה מהותית….. הסדר זה, יסודו בכך שפסק דין המטיל חובות על אדם, מבלי שניתן לו יומו בבית המשפט, ובלא שהיתה לו הזדמנות להתגונן מפני התביעה נגדו – הריהו פסק דין פגום….. על כן, נקבע בפסיקה כי הנטייה תהא להורות על ביטול פסקי דין מעין אלה, ככל שניתן טעם מספיק להעדר ההתגוננות או ההתייצבות, תוך חיוב בעל הדין מבקש הביטול בהוצאות, בהתאם לנסיבות העניין ….”(שם, פסקאות 12-13 ו-15 לפסק הדין).

באשר לעילות ביטול פסק דין במסלול משפט חוזר אזרחי, הוסיף בית המשפט וקבע בפס”ד פבזנר, באומרו:

”……לצד הכרה עקרונית בסמכות זו, נוכח מעמדו הרם של עקרון סופיות הדיון, לבל יפרצו הסכרים, נקבע כי ביטול פסק דין אזרחי חלוט יֵעשה במקרים חריגים שבחריגים; לרוב, כאשר פסק הדין יסודו בתרמית, או כאשר נתגלו, לאחר שניתן, ראיות חדשות שבגינן אין מנוס מלקיים דיון מחודש במחלוקת ….”(שם, פסקה 14 לפסה”ד).

על השוני בין שני המסלולים לעיל לביטול פסק דין, נקבע בפס”ד פבזנר כדלקמן:

”לפנינו אפוא שני מקורות סמכות אפשריים לביטול פסק דין אזרחי שהפך חלוט. הסמכויות הללו נבדלות זו מזו, הן ברף ההוכחה הדרוש לביטול פסק הדין, הן בעילות שבגינן עשויה להתקבל החלטת ביטול. כך, ביטול פסק דין מכוח הסמכות הטבועה יֵעשה במקרים חריגים ביותר, ככלל על יסוד עילות של תרמית או גילוי ראיות חדשות; לעומת זאת, פסק דין שניתן במעמד צד אחד לרוב יבוטל, בכפוף לפסיקת הוצאות, אם נימק מבקש הביטול, כנדרש, מהם הטעמים שבגינם לא התייצב, או לא התגונן מפני ההליך נגדו….

אולם בכך לא סגי. השוני בין שני המסלולים בולט גם במישור הדיוני. כך, את הבקשה לביטול פסק דין שניתן לפי צד אחד, מכוח התקנות, יש להגיש למותב שנתן את פסק הדין, כבקשה בתיק שבו ניתן, כאשר מסגרת הזמן לנקיטת הליך מעין זה מוגבלת, כאמור, ל-30 ימים מיום שהומצא פסק הדין (תקנה 131 לתקנות החדשות; תקנה 201 לתקנות הקודמות). לעומת זאת, הליך של ביטול פסק דין חלוט מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט (‘משפט חוזר אזרחי’), יש להגיש לבית המשפט שמלפניו יצא פסק הדין, כתביעה חדשה ונפרדת, ואין מגבלת זמן נוקשה להגשתו ….. כמו כן, בהליך הערעורי יש שוני מהותי בין שני המסלולים הללו: כאשר נדחית בקשה שהוגשה לפי תקנה 131 לתקנות החדשות – הערעור עליה הוא ברשות בלבד, וכאשר היא מתקבלת – לא ניתן לערער על החלטה זו לבדה, כי אם בתום ההליך, במסגרת הערעור על פסק הדין כולו (סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס”ט-2009); מנגד, הואיל והליך של בקשה ל’משפט חוזר אזרחי’ מוגש כתביעה חדשה ונפרדת, הרי שעל פסק הדין שניתן בו – בין אם נתקבלה התביעה, בין אם לאו – ניתן לערער בזכות …..

הנה כי כן, נמצאנו למדים כי על אף הדמיון הלכאורי בין שני המסלולים הנ”ל, באשר בגדרם-שניהם ניתן לקבל סעד של ביטול פסק דין שהפך חלוט, הרי שלמעשה מדובר בשני הסדרים מובחנים ושונים זה מזה; הן במישור המהותי, הן במישור הדיוני. עלינו לעמוד אפוא על המשמר; לא לערב מין בשאינו מינו, לא להלביש דין מהותי אחד במחלצות דיוניות של אחר” (שם, פסקאות 17-19 לפסק הדין).

כמו כן, ב-ע”א 8625/06 דורון עותמי נ’ עברי ברכה (פורסם בנבו), אליו הפנו שני הצדדים בטיעוניהם, נפסק כדלקמן:

“… הדרך לשינוי או ביטול פסק הדין, והסכמות לעשות זאת, הינם בגידרה של הסמכות הערעורית הקנויה לערכאת הערעור. שעה שהמדובר בפסק דין שניתן בהעדר הנתבע, מוסמכת גם הערכאה הדיונית לבטל את פסק הדין בהתאם לקבוע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי. נניח, והנחה בלבד, כי המערערים לא הושתקו מלנסות לשוב ולתקוף את פסק דינו של בית משפט השלום לאחר שנדחתה בקשת אמם (אלמנת המנוח) לביטול פסק הדין. בהנחה שכזו, הדרך בה היו רשאים לתקוף את פסק דינו של בית משפט השלום היתה בהגשת ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי או בפניה מטעמם לבית משפט השלום בבקשה משלהם לביטול פסק הדין שניתן בהעדרם. המערערים לא עשו זאת, אלא פנו בתביעה לסעד הצהרתי לבית המשפט המחוזי בדבר בטלות פסק דינו של בית משפט השלום. תובענה שכזו אינה מהדין, ודינה – בנסיבות המתאימות – להדחות על הסף. הדרך בה בחרו המערערים להגיש את תביעתם מנוגדת לעיקרון סופיות ההליכים ולמהותו של מוסד הערעור.

פסק דין שניתן על ידי הערכאה הדיונית ניתן לשינוי בדרך של ערעור עליו לערכאת הערעור. פסק דין שניתן בהעדר הגנה, או מחמת אי התייצבות, ניתן לביטול על ידי הערכאה הדיונית עצמה, כאשר החלטתה לעניין זה גם היא נתונה לביקורת ערעורית. ‘המסלול העוקף’ בו בחרו המערערים, לפיו צד שנפגע בפסק דין רשאי יהיה לפתוח בתביעה חדשה לסעד הצהרתי בדבר בטלות פסק הדין – שלא הוגש עליו ערעור – דינו יהיה בדרך כלל להדחות על הסף מן הטעם של העדר סמכות עניינית…” (שם, עמ’ 10 לפסק הדין) (ההדגשות אינן במקור – ר.ח.).

ובהמשך:

“התובעים רשאים היו לפנות לערכאת הערעור בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור, ואם בקשתם היתה נעתרת היו מגישים את הערעור לגופו של פסק הדין. הם רשאים היו לבחור בדרך של הגשת בקשה לבית משפט השלום לביטול פסק הדין שניתן בהעדרם. הם לא בחרו באחת משתי דרכים אלו, אלא בדרך שלישית של תובענה לסעד המצהיר על בטלות פסק דינה של הערכאה הדיונית. דרך זו אינה דרך. הפגם שבה אינו פרוצדוראלי טכני, אלא יורד הוא לעצם סמכותו של בית המשפט לדון בהליך שמהותו ערעורית – בדרך, במותב ובסדרי דין שאינן ערעוריים כל עיקר” (שם, עמ’ 11 לפסק הדין) (ההדגשות אינן במקור – ר.ח.).

מן הכלל אל הפרט.

מעיון בכתב התביעה עולה כי עיקר טענתו של התובע כנגד הליך מתן פסק הדין הוא כי כתבי הטענות לא נמסרו לידיו וכי נודע לו על ההליך הקודם רק לאחר שהנתבע הטיל עליו עיקולים בתיק ההוצל”פ. בהתאם להלכה הפסוקה כמצוטט לעיל, לבירור טענות אלה היה על התובע להגיש בקשה לביטול פסק הדין במסגרת ההליך בו ניתן, ולא לעקוף זאת באמצעות הגשת תביעה למתן סעד הצהרתי בדבר ביטול פסק הדין כפי שנעשה בפועל. בהקשר זה יובהר כי אין נפקא מינה באם המותב אשר נתן את פסק הדין יוכל לדון בבקשה לבטלו, או שמא מטעם זה או אחר הדבר אינו מתאפשר.

לא נעלמו מעיניי טענות התובע כאילו פסק הדין ניתן בתרמית והטעיה, כמפורט בסעיף 5 לעיל. דא עקא, טיעון זה אינו משכנע בעיניי ואין בו לשנות מהתוצאה המתחייבת. אנמק להלן.

הגשת תביעה על ידי מלווה נגד ערב מוגן, כבמקרה דנן, מותנית בקבלת אישור ראש ההוצאה לפועל בדבר מיצוי הליכים נגד החייב העיקרי. כלל זה מעוגן בסעיף 27 לחוק הערבות, תשכ”ז-1967, בו נקבע כדלקמן:

“א. לא תוגש תובענה נגד ערב מוגן אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:

ניתן פסק דין נגד החייב;

רשם ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, ננקטו כל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתה על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים והכל כשהם סבירים בנסיבות העניין…”

בהתאם להלכה הפסוקה, כשמוגשת בקשת הנושה למיצוי הליכים יש לתת לערב זכות טיעון טרם מתן החלטת רשם ההוצאה לפועל בבקשה. בנדון נפסק ב- בר”ע (ת”א) 20275/99 בנק הפועלים בע”מ נ’ רודניק דימיטרי (פורסם בנבו), כדלקמן:

“דעתי היא כי פרשנותו הראויה של סעיף 27 לחוק הערבות מחייבת אותנו להורות על הזמנת הערבים לפני שייפתחו נגדם הליכים משפטיים ואין יסוד לתת החלטה בעניין זה במעמדו של הזוכה בלבד. הגשת תובענה כספית נגד הערבים עלולה להטיל עליהם חובות ניכרים בהיותם ערבים בלבד לפירעון חובות אלה. פסק הדין שיינתן נגדם עלול לגרום להם לקשיים כלכליים ככל שהחוב הפסוק גבוה יותר, ויהיה עליהם להתמודד זמן רב עם תוצאות ערבותם. על כן נכון יהיה להקנות לערבים זכות טיעון בטרם ייתן ראש ההוצאה לפועל את החלטתו. זכות זו של הערבים עשויה להביא איתה גם פירות מעשיים: יתכן שבידי הערבים מצוי מידע על יכולתו הכלכלית של החייב, בעוד שהזוכה איננו יודע על כך דבר. וככל שמתבררים פרטים נוספים על יכולתו הכלכלית של החייב – אין לפנות לערבים, ועל הזוכה להמשיך בתהליך מיצוי ההליכים נגד החייבים.

עיקר הדברים הוא שזכות הטיעון נתונה לכל ערב בפני ראש ההוצאה לפועל, כאשר מוגשת על ידי הזוכה בקשה שתוצאתה אמורה להביא לפתיחת הליכים משפטיים נגד הערב” (שם, פסקאות 4-5 לפסק הדין).

לאותה הלכה ר’ בר”ע (חיפה) 264/00 בנק הפועלים בע”מ נ. חיים נאה, תשס(1), 517, 525 וכן בר”ע (נצרת) 1116/04 בנק הפועלים בע”מ נ. עוביד, פסקה 8 (פורסמו בנבו).

ערב מוגן המעוניין לחלוק על החלטת רשם ההוצאה לפועל בדבר מיצוי הליכים רשאי להגיש בקשה לביטול ההחלטה, לרבות בטענה כי היא ניתנה מבלי שהוזמן כדין. בנדון נאמר בספרו של דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, כרך א’ (יולי 2022) כדלקמן:

“כאשר הזוכה מגיש בקשה לפתיחת הליכים משפטיים נגד הערב, נתונה זכות הטיעון לכל ערב בפני הרשם. ועל כן, יש להקפיד על כך שהערב יוזמן כדין לישיבה בה תידון הטענה שמוצו ההליכים נגד החייב. באין המצאה כדין לערב, ואם הדיון ייערך בהעדרו, תהיה ההחלטה פגומה ודינה להיבטל. הרשם מוסמך לבטל החלטה כזו, לפי הסמכות הרחבה שניתנה לו בתקנה 126א לתקנות, שעניינה תיקון כל פגם או טעות בכל הליך לפי החוק וכך גם מתן הוראות בכל עניין אחר ככל שייראה לו צודק. סמכותו הכללית של הרשם נתונה לו לבטל כל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, ומבלי שניתנה לצד השני אפשרות לטעון ולהגיב… פירוש הדבר הוא כי אם ניתנה החלטת הרשם מתוך זיקה לעמדת הצד השני, לא ניתן לבטל החלטה זו אלא באמצעות הליכי ערעור או בקשה למתן רשות ערעור לפי העניין” (שם, בעמ’ 381-382).

מן הכלל אל הפרט.

מהמצוטט לעיל עולה כי טענת התובע כאילו פסק הדין נגוע בתרמית והטעיה, אם מאחר והחלטת מיצוי ההליכים ניתנה על ידי רשם ההוצאה לפועל מבלי שהוזמן כדין להעלות טענותיו בנדון ואם לאור טענת הנתבע כאילו לא ניתן לממש נכס של החייבים, כל אלה יש לברר במסגרת פנייה לרשם ההוצאה לפועל ולא בתביעה למתן סעד הצהרתי בדבר ביטול פסק הדין, כפי שנעשה בפועל. ודוק, בהתאם לס”ק 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל, ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל בבקשה כאמור תהיה ברשות לבית משפט השלום. מאידך, ערעור על פסק הדין שיינתן בתביעה דנן, ככל והיא תמשיך להתברר, יהיה בזכות בפני בית משפט המחוזי. יוצא אפוא כי תביעה דנן משבשת גם כן את הסדר הנכון בהליכי הערעור, היא היא התוצאה ממנה ביקש בית המשפט להימנע במסגרת פס”ד פבזנר כמצוטט לעיל.

לאור האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה ובהתאם לכך אני מורה על סילוק התביעה.

התובע ישלם לנתבע, באמצעות בא כוחו, הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ וזאת עד ליום 18.02.2024, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ז’ שבט תשפ”ד, 17 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.