לפני
כבוד השופט עידו דרויאן-גמליאל
עותר
סאמי עבדאללה
ע”י ב”כ עוה”ד רמי סאבא
נגד
משיבה
מדינת ישראל – משרד הפנים
ע”י ב”כ עוה”ד גלי גפן, פמ”מ (אזרחי)
פסק דין
לפניי עתירת העותר, אזרח ותושב ישראל, להורות למשיבה להעניק אזרחות ישראלית לשלושת ילדיו הקטינים, שהינם תושבי קבע בישראל, או להכיר בהיותם אזרחי ישראל, כנגד סירובה של המשיבה בהחלטתה המנהלית מיום 22.11.22.
רקע עובדתי:
העותר, יליד 1982, נולד וגדל כתושב מזרח ירושלים, נישא לתושבת האזור ולשניים שלושה ילדים שאף הם נולדו בירושלים, ובעניינם הוגשה עתירה זו: הבת אעידה, ילידת 2005, הרשומה כתושבת האזור מ”ז 431509736 וגם כתושבת קבע בישראל מ”ז 342713146 משנת 2021, וקודם לכן כתושבת ארעית משנת 2019; והבנים סאבא וג’וד, ילידי 2010 ו-2016 בהתאמה, שנרשמו במרשם ישראל בשנת 2019, ואינם רשומים כתושבי האזור.
עד שנת 2017, גרו אשת העותר וילדיו בביר זית שבאזור, כיון שלאשתו לא היה מעמד בישראל. העותר נכנס לישראל ושהה בה בהיתר, לצורך פרנסתו, וכך עד שנת 2017, שאז עברו גם אשת העותר וילדיו להתגורר עימו בעיר רמלה, במסגרת איחוד משפחות. אשת העותר עובדת בגן ילדים והילדים לומדים במסגרות חינוך בעיר.
ביום 18.08.11 הגיש העותר לראשונה בקשת התאזרחות עבורו ועבור ילדיו, לפי סעיף 5 לחוק האזרחות, תשי”ב-1952 [להלן – חוק האזרחות]. אותה בקשה ראשונה להתאזרחות נדחתה ביום 05.02.14, כיון שלא הוכח התנאי של מרכז חיים בישראל, ובפירוט – “בקשתך להתאזרחות מסורבת, הינך נשען על כתובת מגורים בבית אחיך וכן מקום עבודתך אינו מהווה מקום מגורים, אשתך וילדיך הינם תושבי השטחים ומרכז חייך העיקרי מתנהל לצידם” [נספח א’ לתגובה המקדמית].
ביום 21.08.17 הגיש העותר את בקשתו השנייה להתאזרחות, כשבטופס הבקשה צוינו גם פרטיהם של שלושת ילדיו הקטינים. זו הפעם התקבלה בקשת העותר, שהוכיח להנחת דעתה של המשיבה כי מרכז חייו בישראל, וביום 18.02.19 הצהיר אמונים למדינת ישראל והתאזרח בה לפי סעיף 5(ב) לחוק האזרחות [נספחים ב’ ו-ג’]. בקשת העותר להתאזרח התקבלה לגביו בלבד, כשלא ברור מי ומדוע סימן בטופס הבקשה כי הילדים אינם נכללים בבקשה זו, אף שפרטיהם מופיעים בה, ולא הובהר אם בכלל נדונה הבקשה בעניין הילדים, אף שלדברי המשיב-עצמו נכללו הם בבקשת העותר [סעיף 7 ונספח ב’ לתגובה המקדמית; סעיף 6 לכתב התשובה; דברי ב”כ המשיבה בפרוטוקול, ע’ 2 ש’ 1-5].
ביום 23.08.18 פנה העותר למשיבה ב”בקשה לרישום נולדים במרשם”, וביום 07.10.18 נענה כי “כדי לרשום את שלושת ילדיו במרשם, עליו להציג פסק-דין הקובע אבהות, מבית המשפט לענייני משפחה, וזאת עפ”י נוהל מס’ 5.2.0004 [נוהל מתן מעמד בישראל לקטינים שנולדו בישראל בדרך של הכרה באבהות]”. לגבי בתו אעידה, הרשומה כתושבת השטחים (“האזור”) נדרש העותר להגיש במקביל גם בקשה למחלקת איחוד משפחות (אחמ”ש) [נספח ד’].
ביום 11.06.19 קיבלו שלושת הילדים רישיון מסוג א/5 לישיבת ארעי בישראל, לאחר שביום 24.03.19 ניתן פסק-דין שקבע אבהות [תמ”ש 55113-70-18], וביום 23.11.21 קיבלו רישיון לישיבת קבע בישראל.
נושא העתירה – הבקשה ודחייתה:
ביום 31.03.22 הגיש העותר בקשת התאזרחות עבור ילדיו, באמצעות בא-כוחו המלומד, בהסתמך על סעיף 8(א) לחוק האזרחות, המורה ש”התאזרחותו של אדם מקנה אזרחות גם לילדו הקטין שביום ההתאזרחות היה תושב ישראל או תושב של אזור המוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל והמתאזרח היה רשאי להחזיק בו”; ולחילופין – בהסתמך על סעיף 5(א) לחוק, שאת תנאיו (המכוונים לבגירים) מקיימים הילדים, שנמצאים בישראל כדין לפי רישיון לישיבת קבע, דוברים עברית, ומרכז חייהם בישראל [נספח 2 לעתירה].
ביום 28.07.22 דחתה המשיבה את הבקשה, וכך נימקה את החלטתה – “ביום התאזרחותו של האב [18.02.19] לא היו הקטינים האמורים רשומים במרשם ישראל, כאמור הקטינים קיבלו מעמד עפ”י תקנה 12 לחוק, רכשו בהתאם מעמד קבע ביום 23.11.21 ולפנים מעמד ארעי”. עוד צוין בהחלטה, כי “עם הגיע הקטינים לגיל בגרות יוכלו להגיש בקשות להתאזרחות עפ”י סעיף 5 לחוק וייבחנו באותה עת בדרישות ובנהלים הקבועים בחוק” [נספח 3].
ביום 07.09.22 הגיש ב”כ העותר ערר פנימי, כשביום 08.11.22 צירף לערר מסמכים המלמדים על מרכז חייהם של הילדים ברמלה, עיר מגורי המשפחה [נספחים 4 ו-5]. ביום 22.11.22 נערך ראיון עם העותר בלשכת האוכלוסין ברמלה, ובעקבותיו נדחה הערר [נספחים 6 ו-7]. עיקר הנמקתה של הדחיה נעוץ בעובדה הנטענת, שבתאריך הקובע – מועד התאזרחותו של העותר 18.02.19 – לא היו הילדים רשומים במרשם ישראל. עאידה רשומה כתושבת אזור יהודה ושומרון, והיא ושני הבנים נרשמו במרשם ישראל ביום 11.06.19, כשרכשו מעמד ארעי מסוג א/5. לפיכך, חלה על העותר ועל ילדיו הוראתו של סעיף 3 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשפ”ב-2022 [להלן – חוק הוראת השעה], לפיה “בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין, לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב האזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת, אזרחות לפי חוק האזרחות…”. העותר אינו משלים עם החלטת הדחייה ומכאן עתירתו.
עיקר טענותיו של העותר:
סעיף 8(א) לחוק האזרחות מורה ש”התאזרחותו של אדם מקנה אזרחות גם לילדו הקטין שביום ההתאזרחות היה תושב ישראל או תושב של אזור המוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל והמתאזרח היה רשאי להחזיק בו”. ילדיו של העותר היו תושבי ישראל כבר משנת 2017 ובוודאי בשנת 2019 בעת התאזרחותו של העותר, משמע שגם הילדים רכשו אזרחות בעת התאזרחות אביהם. לטענת העותר, סעיף 8 לחוק מתנה את רכישת האזרחות של ילדו הקטין של מתאזרח בתנאי יחיד נוסף של תושבות הקטין בישראל בעת התאזרחותו של הורה. “תושבות” איננה חופפת למרשם וסעיף 8 אינו נוקב בתנאי של רישום במרשם ישראל. לסף שמציבה המשיבה, בדרישתה לרישום הקטין במרשם ישראל, אין זכר בסעיף 8, במובחן מהכתוב בסעיפים אחרים בחוק שבהם נדרש במפורש רישום קיים במרשם (דוגמת סעיפים 3א(א)(3), 3א(א)(4) ו-3א(ב)(2)) – “תושב ישראל ורשום במרשם האוכלוסין” או “תושב ישראל ורשום במרשם התושבים”). מכאן, שסעיף 8 דורש תנאי יחיד של תושבות פיזית, מגורים בישראל, כדי לזכות ילד קטין באזרחות מכוח התאזרחות הורה.
לחילופין, מבקש העותר כי שר הפנים יעשה כסמכותו לפי סעיף 9 לחוק האזרחות ויעניק אזרחות ישראלית במתן תעודה לשלושת הילדים.
עוד מפנה העותר לתקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, תשל”ד-1974, המזכות ילד שנולד בישראל, ולא חל עליו סעיף 4 לחוק השבות, ב”מעמד בישראל כמעמד הוריו”. כיון שהילדים נולדו בישראל, וחוק השבות אינו חל עליהם, יש לזכותם באזרחות ישראלית, כמעמד אביהם.
העותר מלין על-כך שבהחלטתה הסופית, לאחר שהוגש הערר הפנימי, לא טרחה המשיבה להתייחס לגוף טענותיו הנ”ל, אלא הנפיקה תשובה מוכנה מיד לאחר קיום הריאיון עמו, בה הוסיפה נימוק חדש, הנסמך על חוק הוראת השעה. נימוק זה מוטעה – ראשית, אינו חל על העותר ובניו, כשהוא אזרח וכשהם תושבי קבע; שנית – אין להחילו בעניינה של עאידה, לנוכח טענותיו המשפטיות של העותר, וגם מחמת היותו אנוס לרשום את עאידה במרשם הרש”פ ולכן כתושבת האזור, כיון שמשרד הפנים הישראלי סרב לטפל בבקשה לרשמה במרשם ישראל. לטענתו, המשיבה שינתה מפעם לפעם את תשובותיה, טעתה בטענותיה לגבי בסיס ההחלטות להרשות לילדים ישיבות ארעי וקבע, ועוד.
מסכם וטוען העותר, כי המשיבה שוגה ופועלת שלא-כחוק, בניגוד לחובתה לפעול בסבירות, בתום-לב ובהגינות, ולהימנע משיקולים זרים, אפליה או שרירות-לב.
עיקרי תשובתה של המשיבה:
המשיבה מפנה להוראותיו של חוק הוראת השעה הנ”ל, שחוקק בשנת 2022 וחל על הבקשה נושא העתירה, ומכל מקום זהה הוא בהוראותיו לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס”ג-2003. אין מחלוקת, כי עד 2017 גרו הילדים עם אמם בביר-זית שבאזור, וכי עאידה רשומה במרשם האזור ולכן היא תושבת האזור. טוענת המשיבה, כי גם סאבא וג’וד הם תושבי האזור לפי סעיף 2 לחוק הוראת השעה, שכן עד 2017 התגוררו באזור.
טוענת המשיבה, כי לאחר שהתגבשה תושבותו של אדם באזור – בין אם על-דרך רישומו במרשם האזור ובין אם על-דרך התגוררות באזור, באופן שיצר זיקות שמבססות מסקנה כי הוא תושב האזור – לא מתפוגגת תושבות זו גם לאחר שנים שבהן הוא כבר מתגורר בישראל. משמע, בחינת עניינו של מבקש להתאזרח, או מבקש הטוען לאזרחות, אינה נעשית רק ביחס למעמדו בעת הבקשה, אלא גם ביחס להיסטוריית מגוריו ומעמדו שבעבר, ומעבר לישראל אינו פוטר מחלותו של חוק הוראת השעה את מי שבשלב כלשהו שבעבר היה תושב האזור. ואם כך הדבר ככלל, ודאי שכך הוא במקרה דנן, שבו הרישיונות לישיבת ארעי ובהמשך לישיבת קבע, ניתנו לילדים מתוקף חוק הוראת השעה עצמו, לפי סעיף 6(1) הנ”ל.
נוכח קביעותיו הפסקניות של סעיף 3 לחוק הוראת השעה, אין תחולה לכל דין אחר, וסעיפים 8 ו-9 לחוק האזרחות לא יוכלו להועיל לעותר ולילדיו. מעבר לנחוץ, טוענת המשיבה, יש לדחות גם את טענת העותר, לפיה עם התאזרחותו בשנת 2019 רכשו גם ילדיו אזרחות: ראשית, גם בשנת 2019 שרר משטר משפטי זהה מכוח חוק הוראת שעה (2003) הנ”ל; שנית, טענה זו לוקה בשיהוי של שלוש שנים; שלישית, במועד התאזרחותו של העותר טרם ניתן פסק הדין המכיר באבהות העותר על שלושת הילדים.
דיון ומסקנות:
א. תחולתו של חוק הוראת השעה – כללי:
המסגרת הנורמטיבית, אותה מתווה התביעה בטיעוניה, קבועה בהוראותיו של חוק הוראת השעה הנ”ל, ואלו הם הסעיפים הרלבנטיים לענייננו:
(-) סעיף 2 לחוק, שעניינו הגדרות, קובע כי “תושב האזור” הוא “מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, וכן מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור”.
(-) סעיף 3 לחוק, שכותרתו “הגבלת אזרחות וישיבה בישראל”, קובע כי “בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין, לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב האזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת, אזרחות לפי חוק האזרחות…”.
(-) סעיף 6(1) לחוק, שעניינו “היתר לגבי ילדים” קובע כי על-אף הוראת סעיף 3, רשאי שר הפנים, לפי שיקול דעתו, “לתת לקטין תושב האזור שגילו עד 14 שנים רישיון לישיבה בישראל לשם מניעת הפרדתו מהורהו המשמורן השוהה כדין בישראל”.
קריאתה של המשיבה את לשונו של סעיף 2 לחוק הוראת השעה, איננה מחויבת מלשון הכתוב. בבסיס טענתה של המשיבה עומדת “רְאִיָּה היסטורית”, לפיה מעת שנוצרה לאדם תושבות באזור, דבקה היא בו לעולם, גם-אם עזב את האזור לפני שנים וזיקותיו למקום נותקו, משעבר להתגורר בישראל ברשות, בבחינת “פעם תושב האזור, תמיד תושב האזור”. טענה זו נסתרת לכאורה בלשון הסעיף, שכולה לשון הווה, לאמור “מי שרשום” ו”מי שמתגורר”, ואין בה עיגון לחקירה היסטורית בדבר “מי שנרשם” ו”מי שהתגורר”.
עיון בפסיקה מלמד כי טענה זו של המשיבה נדחתה לא-פעם, כשהערכאות השונות נזקקו למבחן מירב הזיקות כדי לקבוע תושבות בפועל. כאשר נמצא כי זיקותיו של פלוני לאזור נותקו מקץ שנים מכוח שהייתו בהיתר בישראל – נקבע כי איננו עוד “תושב האזור” לפי סעיף 2 לחוק הוראת השעה, ומכאן שחוק זה אינו חל בעניינו. כך ראו, בין היתר:
(-) בעע”מ 1621/08 מדינת ישראל – משרד הפנים נ’ חטיב (30.01.11) הבהיר בית המשפט העליון כי סעיף 2 לחוק הוראת השעה יוצר שתי קבוצות אוכלוסייה שונות, כש”תושב אזור” הינו אחד משניים – (א) מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, ובעניינו אין חשיבות בבדיקת זיקותיו לאזור בפועל, או (ב) מי שנמצא באזור אך אינו רשום בו, כשבעניינו תידרש, מטבע הדברים, בחינה מהותית בהתאם למבחן מירב הזיקות, באשר לתושבותו בפועל של מבקש המעמד (פסקה 12).
(-) בעמ”נ (מנהליים י-ם) 20474-08-16 סלאחאת נ’ משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (09.01.17) נדונה לגופה סוגיה זו של תושבות מכוח התגוררות. עובדתית, דובר היה בשני ילדים קטינים שעד לשנת 2005 היה מרכז חייהם באזור, בו התגוררו, ומאותה שנה ועד לשנת 2011 היה מרכז חייהם בישראל. לפי מבחן מירב הזיקות, נקבע כי עד לשנת 2005 היו הקטינים תושבי האזור, אך משנת 2005 נותקו זיקותיהם לאזור. לפיכך, נפסק כי “מדובר בפרק זמן ממושך, בו עולה כי משפחת המערערים עקרה עצמה מן האזור, וחדלה בבירור מישיבת הקבע בו. בנסיבות אלה, בנקודת הזמן הרלוונטית אין לראות עוד במערערים כתושבי האזור, במובן חוק הוראת השעה. ממילא חוק הוראת השעה אינו חל עליהם” [בהסרת הפניות]. ככל הידוע, לא ביקשה המדינה לערער.
(-) בדומה נפסק בערר (ביה”ד לעררים י-ם) 3298-22 עיכה נ’ משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (08.02.23) ובערר (ביה”ד לעררים י-ם) 3412-17 סדר נ’ משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (13.06.18).
(-) עת”מ 9713-09-20 חרבאווי נ’ מדינת ישראל (04.05.21), עליו מבקשת המשיבה להסתמך, אינו יכול לשרת את עניינה, שכן שם היתה נקודת הפתיחה בהסכמה שהעותרים הם תושבי האזור, ולא כך בענייננו.
בהתאם להנחייה בעע”מ 5718/09 מדינת ישראל נ’ סרור (27.04.11), פסקאות 26-27 לדברי הש’ פוגלמן, כאשר מופעל מבחן מירב הזיקות בעניינו של מבקש, לא הזיקות לישראל הן שנבחנות, אלא הזיקות של המבקש לאזור (בעניין סרור, נמצאו זיקות משמעותיות של הקטין המבקש לאזור, ובהן מגורים במשך תקופה משמעותית, שילוב במסגרת חינוכית באזור, והיות אביו של הקטין תושב האזור).
ב. תחולתו של סעיף 8(א) לחוק האזרחות – כללי:
המשיבה פטרה את עצמה מהתייחסות לטענות מרכזיות של העותר, בדבר זכאותם של הבנים להתאזרחות לפי סעיפים 8 ו-9 לחוק, “תוך שמירה על כל הטענות ביחס לשאלה, אם היה מקום לתת מעמד אזרחות לילדי העותר מכוח סעיפים אלו”. לא לחלוטין מובן, מדוע לא טענה המשיבה את כלל טענותיה “בחבילה אחת”, אילו טענות בחרה לשמור לעצמה, ועל-בסיס מה סברה והניחה שמובטחת לה הזדמנות עתידית לטעון טענות שנמנעה מלטעון עד-עתה.
אינני רואה עצמי פטור מלדון בטענה המרכזית, הנסמכת על סעיף 8, שנטענה בהרחבה ונענתה בצמצום. תחילה נפנה ללשון החוק:
(-) סעיף 8(א), שעניינו התאזרחות של קטינים, קובע ש”התאזרחותו של אדם מקנה אזרחות גם לילדו הקטין שביום ההתאזרחות היה תושב ישראל או תושב של אזור המוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל והמתאזרח היה רשאי להחזיק בו”.
כפי שנפסק בבג”ץ 3353/18 קליבורן נ’ מ”י (22.09.20), “תכליתו העיקרית של סעיף 8 לחוק היתה להבטיח אחידות בין מעמד ההורה לבין מעמד הקטין, ולמנוע הפרדה ביניהם. עם זאת, המחוקק רצה להימנע מהענקת אזרחות במצבים של חוסר זיקה בין הקטין לבין המדינה, ועל כן הוגבלה תחולת החוק לקטינים שהם ‘תושבי ישראל’, ושההורה המתאזרח רשאי להחזיק בהם. התושבות נועדה אפוא להבטיח זיקה למדינה, והמחוקק נמנע מלקבוע דרישה נוקשה של רישיון ישיבה” [פסקה 31]. ועוד הוסבר שם, לגבי כוונת המחוקק המשתקפת בהליכי החקיקה, ש”הבחירה להשתמש במונח ‘תושב’ הריהי בחירה מוּדעת, והיא נעשתה חרף ההצעה המפורשת לבסס את ההגדרה על מעמד פורמלי והחזקה ברישיון ישיבה” [פסקה 30]. מכאן, שיש לפרש את המונח “תושב ישראל” המופיע בסעיף 8(א) לחוק האזרחות כמתייחס לקטין שמרכז חייו בישראל, ואחת היא אם מצבו מוסדר במרשם ובאישור ישיבה, או שאינו מוסדר [פסקה 37 לדברי הש’ סולברג; דברי הש’ וילנר].
מהכלל אל הפרט (1) – עניינם של הבנים סאבא וג’וד:
הבנים לא נרשמו מעולם במרשם האזור אך המשיבה טוענת כי הם תושבי האזור. יש לנקוט בדרך שהותוותה בעניין חטיב ולבחון את שאלת ההתגוררות בפועל באופן מהותי ועובדתי לפי מבחן מירב הזיקות. אין מחלוקת של ממש וניתן לקבוע כי לא קיימות זיקות ידועות של הבנים לאזור, מאז שעזבו את האזור בשנת 2017, כשסאבא היה כבן שבע בלבד וג’וד היה כבן שנה. כך בוודאי כיום ובמועד הגשת הבקשה מיום 31.03.22, וכך היה גם ביום 18.02.19, הוא התאריך הקובע שבו התאזרח העותר. מעבר לנחוץ (כדעת ההלכה בעניין סרור), אציין שזיקותיהם של הבנים לישראל חזקות ומובהקות מעת שעזבו את האזור ונטעו בעיר מגוריהם רמלה שורשים של מגורים, חינוך ושפה.
לא ברור כלל הביסוס לטענת המשיבה, לפיה הרישיונות לישיבת ארעי ולישיבת קבע ניתנו לילדים מכוח סעיף 6(1) לחוק הוראת השעה. השתלשלות העניינים מעוררת ספק, האם המשיבה-עצמה סברה כי חוק הוראת השעה חל בעניינם של הילדים:
תשובות המשיבה לפניותיו של העותר בשנים 2018 ו-2019 לא העלו כלל את זכרו של חוק הוראת השעה, אלא את נוהל מס’ 5.2.0004 הנ”ל בלבד, וגם מתן הרישיונות לישיבת קבע בשנת 2021 לא לווה בהסבר הנעוץ בחוק הוראת השעה;
גם ביום 28.07.22, בו נידחתה בקשת העותר, ציינה המשיבה במפורש כי “כאמור הקטינים קיבלו מעמד עפ”י תקנה 12 לחוק, רכשו בהתאם מעמד קבע ביום 23.11.21 ולפנים מעמד ארעי” [הכוונה לתקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, תשל”ד-1974];
ב”כ המשיבה הודיעה בדיון ביום 26.06.23 ש”תוך כדי גיבוש העמדה התברר שחלה טעות במכתב שנשלח לעותר ביולי 2022 אשר דחה את הערעור, בו צוין שלילדים ניתן מעמד בישראל לפי תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל. הטעות היא שהלכה למעשה המעמד שניתן לילדים בישראל הוא לפי חוק הוראת שעה, לפיו יש לשלושת הילדים רשיון למגורי קבע בישראל. בסעיף 6 הוראת שעה משרד הפנים יכול לאפשר לקטין עד גיל 16 ליתן רשיון ישיבה בישראל, וכך היה גם לגבי ילדיו של העותר וחלה עליהם הוראת שעה”. אלא, שמהותה של אותה “טעות” לא הובררה, קל וחומר שלא ניתן כל הסבר לנסיבות ה”טעות” ולנסיבות שבהן התגלתה כטעות כשנה לאחר נתינתה במסמך רשמי;
מעמד הקבע ניתן לעאידה ביום 23.11.21, כשהיתה כבת 16 שנים, בניגוד גמור להוראת סעיף 6(1) הנ”ל, אך באופן אפשרי לפי תקנה 12. פשיטא, שמתן מעמד ארעי וקבע לפי תקנה 12 הנ”ל, אינו עולה בקנה אחד עם הוראותיו של חוק הוראת השעה;
לנוכח המקובץ לעיל, וכשנדחית טענת המשיבה ל”תושבות מתמדת” שמרגע היווצרותה ההיסטורי אינה תלויה עוד בזמן ובמקום אלא זוכה בכמעט-חיי-נצח, נמצא כי הבנים אינם – ובתאריך הקובע כבר לא היו – “תושבי האזור”, ולכן לא חל עליהם חוק הוראת השעה. יש לפנות אפוא לסעיף 8(א) לחוק האזרחות ולבחון את עניינם במסגרתו.
אזכיר, שבקשת העותר להתאזרח התקבלה לגביו בלבד, כשלא ברור מי ומדוע סימן בטופס הבקשה כי הילדים אינם נכללים בבקשה זו, הגם שפרטיהם מופיעים בה, ולא הובהר אם בכלל נדונה הבקשה בעניין הילדים, אף שלדברי המשיב-עצמו נכללו הם בבקשת העותר [סעיף 7 ונספח ב’ לתגובה המקדמית; סעיף 6 לכתב התשובה; דברי ב”כ המשיבה בפרוטוקול, ע’ 2 ש’ 1-5].
לצורך סעיף 8 (א) וכפי שנפסק בעניין קליבורן הנ”ל, הבנים היו “תושבי ישראל” בתאריך הקובע, שכן מרכז חייהם היה כבר בישראל, עם שני הוריהם. בעניין קליבורן הנ”ל ניתן גם מענה לטענת המשיבה לשיהוי, כאשר באותו עניין דובר על שיהוי של תשע שנים. בשינויים מחויבים, יפים הדברים גם לענייננו [פסקה 39]:
ראשית, ‘הענשתם’ של ילדים בשלב ההתאזרחות, בגין מחדלי הורים, אינה מתיישבת עם תכלית החוק ואינה צודקת;
שנית, במועד התאזרחותו של העותר היה המידע על שלושת הילדים מונח לפני המשיבה, שכן המידע פורט בבקשתו להתאזרח והמשיבה יכלה לשקללו במכלול השיקולים. לכן, משהתקבלה ההחלטה לאזרח את העותר, היה על המשיבה להחיל את סעיף 8, ולאזרח את ילדיו כקטינים נלווים;
בענייננו, כאשר המשיבה בחרה שלא להבהיר מדוע לא אוזרחו הבנים בעת התאזרחותו של העותר, אלך בדרכה של ההלכה הפסוקה ואורה למשיב להעניק לשני הבנים אזרחות ישראלית.
לנוכח המסקנה והתוצאה, לא מצאתי עתה צורך בליבון הטענה החלופית של העותר, הנסמכת על סעיף 9 לחוק האזרחות.
מהכלל אל הפרט (2) – עניינה של הנערה עאידה:
הוסכם, כי עאידה עדיין רשומה כתושבת האזור. עם-זאת, אין חולק שהיא תושבת קבע בישראל הרשומה במרשם ישראל. לא ברור, האם טוענת המשיבה כי עאידה נושאת “תושבות כפולה”, ומה נפקותה של טענה זו.
המשיבה שיתפה בדבר קיומה של הנחייה פנימית הנוהגת אצלה מיום 29.05.22, לפיה תושבי קבע שהיו רשומים במרשם האזור ונמחקו ממנו, יכול שייצאו מתחום תחולתו של חוק הוראת השעה ויוכלו לבקש להתאזרח במסלול הרגיל. מוצע, שהצדדים יבחנו דרך זו, בין אחרות.
נראה, שעל-אף רישומה של עאידה במרשם האזור, לא בהכרח כבולות ידיה של המשיבה ולא בהכרח נחסם שיקול דעתה. אבקש אפוא מהמשיבה תשובה נוספת ועדכנית, גם לנוכח תוצאתו של ההליך לגבי אחיה הקטנים.
אסכם ואורה:
בעניינם של שני הבנים, סאבא וג’וד (מספרי זיהוי 342713153 ו-342713161, בהתאמה), העתירה מתקבלת והמשיבה תעניק להם אזרחות ישראלית.
בעניינה של עאידה, תגיש-נא המשיבה תוספת עדכון לכתב התשובה עד ליום 31.12.23. טענות עובדתיות תיתמכנה בתצהיר, ועותק יועבר ישירות לב”כ העותר.
שאלת ההוצאות תוכרע בתום ההליך.
ניתן היום, ט”ז כסלו תשפ”ד, 29 נובמבר 2023, בהעדר הצדדים.
